בגרות בלשון פרק הלשון, מותאם 011231 - קיץ 2024, מועד ב'
פרק הלשון, נוסח מותאם · שאלון 011231 · שאלון מותאם · קיץ, מועד ב' · 11 שאלות · 2:15 שעות
בחינת הבגרות בלשון, קיץ 2024, מועד ב', כל 11 השאלות כמו בשאלון. לכל סעיף יש תשובה ופתרון מלא: מה בודקים בשאלה, הכלל שמכריע, ואיך מגיעים לתשובה.
הוראות הבחינה (כמו בשאלון)
שימו לב: בבחינה זו יש הנחיות מיוחדות. יש לענות על השאלות על פי הנחיות אלה.
א. משך הבחינה: שעתיים ורבע.
ב. מבנה השאלון ומפתח ההערכה: בשאלון זה שלושה פרקים.
פרק א – שם המספר – 20 נקודות
פרק ב – תחביר / פרק ג – מערכת הצורות – יש לבחור באחד הפרקים – 80 נקודות
סך הכול – 100 נקודות
ג. חומר עזר מותר בשימוש: דף עזר (עמ' 4–5).
ד. הוראה מיוחדת: יש להקפיד על כתיב נכון, על כללי הדקדוק ועל פיסוק הגיוני.
שימו לב: בסוף הבחינה מצורפים דפי טיוטה. אין להוסיף דפים אחרים למחברת הבחינה.
השאלות בשאלון זה מנוסחות בלשון רבים, אף על פי כן על כל תלמידה וכל תלמיד להשיב עליהן באופן אישי.
הנחיות מיוחדות למועד זה: בפרק ב (תחביר) ובפרק ג (מערכת הצורות) חמש שאלות בכל פרק (לכל שאלה – 20 נקודות). תוכלו לענות, באופן מלא או חלקי, על כל השאלות בפרק, אך מספר הנקודות שתוכלו לצבור בפרק לא יעלה על 80 נקודות.
פרק א: שם המספר – חובה
ההוראות לחלק זה
(20 נקודות)
ענו על שאלה 1.
שאלה 1 · בחירת הצורה הנכונה של שם המספר
במשפטים שלפניכם הקיפו את הצורות הנכונות של שם המספר מבין האפשרויות הנתונות.
דו־לשוניות שבה שתי השפות נרכשות במקביל בשלוש / שלושת השנים הראשונות לחיים, ודו־לשוניות שבה השפה הנוספת נרכשת לאחר מכן.
◂ פתרון מלא לשאלה 1
הכלל הבסיסי: במספרים 3–10 (וגם ביחידות שבמספרים המורכבים) צורת המספר "הפוכה" למין שם העצם: עם שם עצם זכר – הצורה עם ה' בסוף (שלושה, תשעה); עם שם עצם נקבה – הצורה בלי ה' (שלוש, חמש). במספרים 1–2 הצורה מתאימה למין (אחד/שניים – זכר; אחת/שתיים – נקבה). לכן בכל פריט שואלים קודם: מהו שם העצם הנספר, ומה מינו? ובמקרים המיוחדים (יום בחודש, שנה, מספר סתמי, "פי") – זוכרים את הכלל המיוחד.
1. ב־22 בפברואר – עשרים ושניים. היום בחודש נקרא בצורת זכר (כאילו נאמר "ביום העשרים ושניים"), ולכן "בעשרים ושניים בפברואר".
2. בשנת 2022 – אלפיים עשרים ושתיים. את השנה קוראים בצורת נקבה, כי שם העצם הנספר הוא "שָׁנָה" (נקבה): "בשנת אלפיים עשרים ושתיים".
3. חמש השפות. "שפה" – נקבה, ולכן "חמש". לפני שם עצם מיודע שם המספר בא בצורת נסמך, אבל בנקבה צורת הנסמך של 3–10 זהה לצורת הנפרד: חֲמֵשׁ השפות. "חֲמֵשֶׁת" היא צורת הנסמך של הזכר ("חמשת הספרים").
4. תשעה מיליון. "מיליון" – שם עצם זכר, ולכן "תשעה" (עם ה'), כמו "תשעה אלף".
5. שני סוגים. "סוג" – זכר, ולכן "שני" (צורת הנסמך של "שניים"). "שתי" מתאימה לשם עצם בנקבה ("שתי שפות").
6. בשלוש השנים. "שנה" – נקבה, ולכן "שלוש"; בנקבה הנסמך זהה לנפרד. "שלושת" היא צורת הנסמך של הזכר ("שלושת הימים").
7. פי שלושה. אחרי המילה "פי" (כפל) שם המספר בא תמיד בצורת זכר: פי שניים, פי שלושה, פי עשרה.
8. בעמוד שישים ואחת. 61 כאן אינו סופר עמודים – הוא מציין את מספרו של העמוד. זהו מספר סתמי, והוא נקרא תמיד בצורת נקבה: עמוד שישים ואחת (כמו "עמוד שלוש", "אוטובוס קו חמש").
9. תשעה בתי ספר. שם העצם הנספר הוא "בית" (בתי ספר) – זכר, ולכן "תשעה".
10. 1,772 תלמידות ותלמידים – אלף שבע מאות שבעים ושניים. כשסופרים קבוצה מעורבת של זכרים ונקבות, שם המספר בא בצורת זכר. המספר המכריע הוא היחידות שבסוף: "ושניים" (זכר) ולא "ושתיים". (אלף ומאות אינם משתנים לפי המין.)
טעות נפוצה: לכתוב "עמוד שישים ואחד" (זה מספר סתמי ולכן נקבה); לכתוב "פי שלוש"; לבחור "חמשת השפות"; ובפריט האחרון לבחור "ושתיים" בגלל המילה הקרובה "תלמידות" – קבוצה מעורבת נספרת בזכר.
פרק ב: תחביר
ההוראות לחלק זה
לפניכם שני פרקים: פרק ב – תחביר, פרק ג – מערכת הצורות.
בחרו בפרק שלמדתם: בפרק ב – תחביר או בפרק ג – מערכת הצורות.
בפרק שבחרתם ענו על השאלות לפי ההוראות.
ציינו את שם הפרק שבחרתם: ______
(80 נקודות)
בפרק זה חמש שאלות, 2–6 (לכל שאלה – 20 נקודות).
תוכלו לענות, באופן מלא או חלקי, על כל השאלות בפרק זה, אך מספר הנקודות שתוכלו לצבור בפרק לא יעלה על 80 נקודות.
שימו לב: תוכלו להיעזר בדף העזר (עמ' 4–5).
שאלה 2 · סוגי משפטים, המרה לפסוקית תנאי ותפקידים במשפט פשוט
לפניכם שני משפטים.
(1) מי שאינו יודע שפות זרות, אינו יודע דבר על השפה שלו עצמו. ______
(2) אומנם בעתיד תהיה האנגלית השפה השימושית ביותר, אך ידיעת שפה נוספת נושאת עימה יתרונות רבים. ______
– אם המשפט מורכב, תחמו את הפסוקית שבו, וציינו את תפקידה התחבירי.
– אם המשפט הוא משפט איחוי, תחמו את איבריו.
לפניכם משפט פשוט, שהחלקים התחביריים שבו נתחמו.
ציינו מעל כל חלק תחבירי את התפקיד התחבירי שלו.
[לעיתים] [דוברים [דו־לשוניים]] [משתמשים] [[בשתי] הלשונות [שלהם]] [בו־בזמן].
(במקור כל חלק תחום במסגרת; כאן המסגרות מסומנות בסוגריים מרובעים. המסגרות הפנימיות תוחמות את "דו־לשוניים", "בשתי" ו"שלהם".)
◂ פתרון מלא לשאלה 2
סעיף א
משפט (2) – משפט איחוי: [אומנם בעתיד תהיה האנגלית השפה השימושית ביותר,]איבר א [אך ידיעת שפה נוספת נושאת עימה יתרונות רבים.]איבר ב
(אפשר גם: "אם אינך יודע שפות זרות, אינך יודע דבר על השפה שלך (עצמך).")
שיטה: מסמנים את הנשואים. שני נשואים = יותר מפסוקית אחת; אחר כך בודקים אם חלק אחד תלוי בחלק האחר וממלא בו תפקיד (מורכב), או ששני החלקים שווי מעמד (איחוי).
משפט (1) – מורכב. הנשואים: "אינו יודע" (פעמיים). למשפט העיקרי "אינו יודע דבר על השפה שלו עצמו" אין נושא; שואלים "מי אינו יודע?" – והתשובה היא [מי שאינו יודע שפות זרות]. לכן זו פסוקית נושא. פתיחה ב"מי ש..." / "מה ש..." אופיינית לפסוקית נושא. התחימה מתחילה במילה "מי" ומסתיימת לפני הפסיק.
משפט (2) – איחוי. הנשואים: "תהיה... השפה" (נשוא שמני עם אוגד: האנגלית תהיה השפה השימושית ביותר) ו"נושאת". כל חלק הוא משפט שלם שיכול לעמוד לבדו, והחלקים מחוברים בצמד "אומנם... אך" – קשר של ויתור. "אך" היא מילת קישור של איחוי, ושני האיברים שווי מעמד.
ההמרה לפסוקית תנאי. בין חלקי משפט (1) יש למעשה יחס של תנאי (אם התנאי מתקיים – התוצאה מתקיימת). ממירים את פסוקית הנושא לפסוקית הפותחת ב"אם". מכיוון שהמשפט העיקרי מאבד את נושאו, מוסיפים לו נושא ("הוא"), או כותבים את שני החלקים בגוף נוכח ("אם אינך יודע..., אינך יודע...").
[אם אדם אינו יודע שפות זרות,]פסוקית תנאי הוא אינו יודע דבר על השפה שלו.
טעות נפוצה: לתחום את פסוקית הנושא מן המילה "שאינו" ולהשאיר את "מי" בחוץ; בהמרה – להשאיר משפט עיקרי בלי נושא ("אם אדם אינו יודע שפות זרות, אינו יודע דבר...").
סעיף ב
[לעיתים] – תיאור
[דוברים דו־לשוניים] – נושא; בתוכו [דו־לשוניים] – לוואי
[משתמשים] – נשוא
[בשתי הלשונות שלהם] – מושא; בתוכו [בשתי] – לוואי, [שלהם] – לוואי
[בו־בזמן] – תיאור
שלב 1 – הנשוא: הפועל הנטוי "משתמשים".
שלב 2 – הנושא: "מי משתמשים?" – דוברים (התאמה: רבים, זכר). "דו־לשוניים" מתאר את הדוברים (אילו דוברים?) – לוואי.
שלב 3 – המושא: הפועל "משתמש" מחייב השלמה במילת היחס ב': "משתמשים במה?" – בשתי הלשונות שלהם. זו השלמה שהפועל דורש, ולכן מושא ולא תיאור. בתוך הצירוף: "שתי" – שם מספר הבא לפני שם העצם – לוואי; "שלהם" – מציין שייכות – לוואי.
שלב 4 – התיאורים: "לעיתים" (באיזו תדירות / מתי?) – תיאור; "בו־בזמן" (מתי / כיצד?) – תיאור. אין צורך לציין את סוג התיאור.
טעות נפוצה: לסמן "בשתי הלשונות שלהם" כתיאור בגלל מילת היחס ב'. מושא הוא השלמה שהפועל מחייב ("להשתמש ב..."), ולא נסיבה של מקום או זמן.
שאלה 3 · פסוקיות הפותחות ב"כי"; תפקידים; המרת פסוקית סיבה והמרה לאיחוי
לפניכם שלושה משפטים מורכבים, ובכל אחד מהם נתחמה פסוקית הפותחת במילית "כי".
(1) חוקרים מצאו [כי במוח הדו־לשוני מחלת האלצהיימר מתעכבת].
(2) לדעת חוקרים, לימוד שפה זרה הוא מעשה כדאי [כי יש לו השפעה חיובית על המוח].
(3) ההנחה היא [כי ידיעת שפה נוספת מעכבת מחלות, כגון דמנצייה ואלצהיימר].
(במקור הפסוקיות תחומות במסגרות; כאן – בסוגריים מרובעים.)
כתבו מעל הפסוקיות התחומות את תפקידן התחבירי.
כתבו את תפקידן התחבירי של המילים המסומנות בקו במשפטים (1)–(3).
משפט (1) – מחלת האלצהיימר: ______
משפט (2) – כדאי: ______
משפט (3) – מעכבת: ______
לפניכם משפט מורכב, ובו פסוקית סיבה.
מכיוון שרכישה של שפה חדשה מחיה את המוח, חוקרים ממליצים על כך.
נסחו את המשפט מחדש, כך שפסוקית הסיבה תפתח במילית "כי".
לפניכם משפט מורכב.
האנגלית נחשבת כיום לשפה הבין־לאומית העיקרית, אף על פי שיש הרבה יותר דוברי סינית מדוברי אנגלית.
המירו את המשפט במשפט איחוי. שמרו על הקשר הלוגי.
◂ פתרון מלא לשאלה 3
סעיף א
(1) [כי במוח הדו־לשוני מחלת האלצהיימר מתעכבת] – פסוקית מושא
(2) [כי יש לו השפעה חיובית על המוח] – פסוקית תיאור סיבה
(3) [כי ידיעת שפה נוספת מעכבת מחלות, כגון דמנצייה ואלצהיימר] – פסוקית נשוא
הרעיון: "כי" יכולה לפתוח פסוקיות בתפקידים שונים. התפקיד נקבע לפי השאלה שהפסוקית עונה עליה ביחס למשפט העיקרי – לא לפי מילת הפתיחה.
(1) פסוקית מושא. העיקרי: "חוקרים מצאו". "מצאו מה?" – [כי במוח הדו־לשוני מחלת האלצהיימר מתעכבת]. הפסוקית משלימה את הפועל "מצאו".
(2) פסוקית תיאור סיבה. העיקרי שלם: "לימוד שפה זרה הוא מעשה כדאי". "מדוע?" – [כי יש לו השפעה חיובית על המוח]. כאן "כי" = "משום ש".
(3) פסוקית נשוא. בעיקרי יש נושא ("ההנחה") ואוגד ("היא"), אבל אין נשוא: "ההנחה היא מה?" – הפסוקית. פסוקית שבאה אחרי האוגד ומשלימה אותו היא פסוקית נשוא.
טעות נפוצה: לזהות את כל הפסוקיות כפסוקיות סיבה בגלל "כי"; לזהות את (3) כפסוקית נושא – הנושא הוא "ההנחה", והפסוקית באה אחרי האוגד.
סעיף ב
משפט (1) – מחלת האלצהיימר: נושא
משפט (2) – כדאי: לוואי
משפט (3) – מעכבת: נשוא
את תפקידה של מילה בתוך פסוקית קובעים בתוך הפסוקית עצמה, כאילו הייתה משפט נפרד.
טעות נפוצה: לכתוב ל"כדאי" נשוא (הנשוא הוא "מעשה", ו"כדאי" מתאר אותו); לכתוב ל"מעכבת" פסוקית נשוא – נשאלה המילה, לא הפסוקית.
סעיף ג
חוקרים ממליצים על רכישת שפה חדשה כי היא מחיה את המוח.
(או: חוקרים ממליצים על רכישה של שפה חדשה, כי רכישה זו מחיה את המוח.)
שלב 1 – זיהוי: [מכיוון שרכישה של שפה חדשה מחיה את המוח] – פסוקית תיאור סיבה; העיקרי – "חוקרים ממליצים על כך".
שלב 2 – סדר: פסוקית סיבה הפותחת ב"כי" באה אחרי המשפט העיקרי, ולכן מעבירים את העיקרי לראש המשפט.
שלב 3 – תיקון ההפניה: "על כך" הפנה אחורה אל הפסוקית שקדמה לו. כשהעיקרי בא ראשון, "כך" כבר אינו מפנה לדבר, ולכן מעבירים את התוכן ("רכישת שפה חדשה") אל העיקרי, ובפסוקית כותבים כינוי ("היא"):
[חוקרים ממליצים על רכישת שפה חדשה] [כי היא מחיה את המוח.]פסוקית תיאור סיבה
טעות נפוצה: להחליף רק את מילת הפתיחה – "כי רכישה של שפה חדשה מחיה את המוח, חוקרים ממליצים על כך" – משפט שאינו תקין; או להשאיר "ממליצים על כך" בראש המשפט.
סעיף ד
יש הרבה יותר דוברי סינית מדוברי אנגלית, ואף על פי כן האנגלית נחשבת כיום לשפה הבין־לאומית העיקרית.
(אפשר גם: "...ובכל זאת / ולמרות זאת / אולם האנגלית נחשבת..."; או: "אומנם יש הרבה יותר דוברי סינית מדוברי אנגלית, אך האנגלית נחשבת...")
שלב 1 – הקשר הלוגי: "אף על פי ש" פותחת פסוקית ויתור: למרות העובדה שיש יותר דוברי סינית, האנגלית היא השפה העיקרית.
שלב 2 – ההמרה: במשפט איחוי שני החלקים שווי מעמד, ולכן החלק שהיה פסוקית הופך למשפט עצמאי: "יש הרבה יותר דוברי סינית מדוברי אנגלית".
שלב 3 – מילת קישור של איחוי בעלת אותה משמעות (ויתור): "ואף על פי כן", "ובכל זאת", "ולמרות זאת", או הצמד "אומנם... אך". מילות הוויתור של האיחוי באות בראש האיבר השני – לפני העובדה המפתיעה (האנגלית נחשבת לעיקרית). לכן העובדה שבפסוקית באה ראשונה.
[יש הרבה יותר דוברי סינית מדוברי אנגלית,]איבר א [ואף על פי כן האנגלית נחשבת כיום לשפה הבין־לאומית העיקרית.]איבר ב
טעות נפוצה: לכתוב "האנגלית נחשבת לשפה העיקרית, ואף על פי כן יש יותר דוברי סינית" – סדר זה הופך את הקשר הלוגי; או להשתמש ב"למרות ש" / "אף על פי ש" – אלה מילות שעבוד, והמשפט נשאר מורכב.
שאלה 4 · חלקים כוללים וקשרים לוגיים; נשוא כולל; פירוק משפט
לפניכם שני משפטים, ובהם חלקים כוללים.
(1) המחקר החשוב ופורץ הדרך פורסם בירחון החינוך. ______
(2) בכל שפה יש משחקי לשון המביעים משמעות עמוקה או קומית. ______
לפניכם שני משפטים.
(1) ידיעת שפה נוספת מאפשרת כניסה לתרבות של דובריה.
(2) ידיעת שפה נוספת משפרת את הביצועים של המוח.
על פי שני המשפטים, נסחו משפט אחד בעל נשוא כולל.
לפניכם משפט.
במחקר שעסק בהחלטות מוסריות הציג החוקר לנבדקים שאלה שיש בה דילמה מוסרית.
פרקו את המשפט הנתון לשלושה משפטים פשוטים.
משפט 1: ______
משפט 2: ______
משפט 3: ______
◂ פתרון מלא לשאלה 4
סעיף א
(1) המחקר החשוב ופורץ הדרך פורסם בירחון החינוך. – הוספה
(2) בכל שפה יש משחקי לשון המביעים משמעות עמוקה או קומית. – ברירה
התפקיד המשותף: לוואי (לוואי כולל).
מהו חלק כולל: שני רכיבים (או יותר) שווי תפקיד, המתייחסים לאותה מילה במשפט ומחוברים במילת קישור (ו', או) או בפסיק.
(1) "המחקר" – איזה מחקר? החשוב וגם פורץ הדרך. שני הרכיבים מתארים את שם העצם "מחקר" – לוואי כולל. מילת הקישור ו' מבטאת הוספה.
(2) "משמעות" – איזו משמעות? עמוקה או קומית. שני שמות תואר המתארים את "משמעות" – לוואי כולל. מילת הקישור "או" מבטאת ברירה (אחת מן האפשרויות).
התפקיד המשותף: בשני המשפטים החלק הכולל הוא לוואי.
טעות נפוצה: לסמן במשפט (2) את "משחקי לשון המביעים..." או את כל הצירוף "משמעות עמוקה או קומית" – החלק הכולל הוא רק שני הלוואים; לכתוב במשפט (2) "ניגוד" במקום ברירה.
סעיף ב
ידיעת שפה נוספת מאפשרת כניסה לתרבות של דובריה ומשפרת את הביצועים של המוח.
(אפשר גם: "...וכן / וגם משפרת...", או בסדר הפוך: "ידיעת שפה נוספת משפרת את הביצועים של המוח ומאפשרת כניסה לתרבות של דובריה.")
שלב 1: מזהים את המשותף לשני המשפטים – הנושא "ידיעת שפה נוספת".
שלב 2: מזהים את מה ששונה – שני הנשואים עם השלמותיהם: "מאפשרת כניסה לתרבות של דובריה" ו"משפרת את הביצועים של המוח".
שלב 3: כותבים את הנושא פעם אחת ומחברים את שני הנשואים ב־ו' החיבור (הוספה):
ידיעת שפה נוספת [מאפשרת כניסה לתרבות של דובריה] ו[משפרת את הביצועים של המוח] – נשוא כולל.
בדיקה: נושא אחד ושני נשואים שווי תפקיד – משפט פשוט בעל נשוא כולל. אם חוזרים על הנושא או מוסיפים כינוי ("והיא משפרת"), נוצר משפט איחוי.
טעות נפוצה: לכתוב "...והיא משפרת את הביצועים של המוח" – זה משפט איחוי ולא נשוא כולל.
סעיף ג
משפט 1: המחקר עסק בהחלטות מוסריות.
משפט 2: החוקר הציג לנבדקים שאלה.
משפט 3: בשאלה יש דילמה מוסרית.
שלב 1 – מוצאים את הנשואים: "עסק", "הציג", "יש" – שלושה נשואים, ולכן שלוש פסוקיות:
במחקר [שעסק בהחלטות מוסריות]פסוקית לוואי הציג החוקר לנבדקים שאלה [שיש בה דילמה מוסרית]פסוקית לוואי.
שלב 2 – כל פסוקית נהפכת למשפט עצמאי:
שלב 3 – בדיקה: בכל משפט נשוא אחד בלבד, ואין בו מילת שעבוד (ש', כי, אשר).
טעות נפוצה: להשאיר כינוי שאינו מפנה לדבר ("יש בה דילמה מוסרית") או להשאיר את ש' הזיקה ("שעסק בהחלטות מוסריות") – אלה אינם משפטים עצמאיים.
שאלה 5 · תמורה; המרת דיבור ישיר להסגר; חלק הדיבור והתפקיד של "תורמים"
לפניכם משפט, ובו תמורה.
דוברים דו־לשוניים יכולים לנהל ביעילות תהליכים קוגניטיביים גבוהים, כמו פתרון בעיות, זיכרון ומחשבה.
(1) העתיקו מן המשפט את התמורה. ______
(2) העתיקו מן המשפט את המילה או הצירוף שהיא ממירה. ______
(3) ציינו את התפקיד התחבירי של המילה או הצירוף שהתמורה ממירה. ______
לפניכם משפט, ובו פסוקית בדיבור ישיר.
המשורר והוגה הדעות הגרמני גתה אמר: "מי שאינו יודע שפות זרות, אינו יודע דבר על השפה שלו עצמו".
המירו את המשפט במשפט שיהיה בו הסגר. אין להוסיף מידע.
לפניכם ארבעה משפטים, ובכל אחד מהם מודגשת המילה "תורמים".
(1) רשימת התורמים מחו"ל לבית הספר הדו־לשוני היא ארוכה.
(2) אנשים רבים תורמים לבניית הגן הדו־לשוני בקיבוץ עברון.
(3) במחקרים על השפעת הדו־לשוניות על התפתחות המוח נמצאו גורמים תורמים וגורמים מעכבים.
(4) יש כמה תנאים התורמים ללמידה של שפה חדשה.
כתבו מהו חלק הדיבור ומהו התפקיד התחבירי של המילה "תורמים" בכל אחד מן המשפטים.
משפט (1): חלק הדיבור ______; התפקיד התחבירי ______
משפט (2): חלק הדיבור ______; התפקיד התחבירי ______
משפט (3): חלק הדיבור ______; התפקיד התחבירי ______
משפט (4): חלק הדיבור ______; התפקיד התחבירי ______
◂ פתרון מלא לשאלה 5
סעיף א
(1) כמו פתרון בעיות, זיכרון ומחשבה
(2) תהליכים קוגניטיביים גבוהים
(3) מושא
מהי תמורה: צירוף שבא מיד אחרי רכיב אחר ומפרט, מגדיר או מסביר אותו; שניהם מתייחסים לאותו דבר. לתמורה מפרטת נלוות לעיתים מילה כמו "כמו", "כגון", "למשל".
(1) התמורה: "כמו פתרון בעיות, זיכרון ומחשבה" – היא מפרטת אילו תהליכים.
(2) הרכיב המומר: "תהליכים קוגניטיביים גבוהים".
(3) הנשוא הוא נשוא מורחב "יכולים לנהל". "לנהל מה?" – תהליכים – מושא ("ביעילות" – תיאור אופן; "קוגניטיביים", "גבוהים" – לוואים).
התמורה מקבלת את התפקיד של הרכיב שהיא ממירה.
טעות נפוצה: להשמיט מן התמורה את "כמו" או את אחד הפריטים; להעתיק ב־(2) רק "תהליכים"; לכתוב ב־(3) "תמורה".
סעיף ב
על פי המשורר הגרמני גתה, מי שאינו יודע שפות זרות, אינו יודע דבר על השפה שלו עצמו.
(אפשר גם: "לדברי גתה, ..." / "לדעת המשורר והוגה הדעות הגרמני גתה, ...")
דרכי מסירה: את דבריו של אדם אפשר למסור בדיבור ישיר (ציטוט במירכאות אחרי פועל אמירה), בדיבור עקיף (פסוקית מושא: "גתה אמר ש...") או בעזרת הסגר – צירוף כמו "לדברי...", "לדעת...", "על פי...", המציין את מקור הדברים.
ההמרה:
1. מוחקים את פועל האמירה ("אמר") ואת המירכאות.
2. כותבים בראש המשפט הסגר המציין את מקור הדעה: "על פי המשורר הגרמני גתה" / "לדברי גתה", ואחריו פסיק.
3. התוכן נשאר משפט שלם, ועכשיו הוא המשפט העיקרי: על פי גתה, [מי שאינו יודע שפות זרות,]פסוקית נושא אינו יודע דבר על השפה שלו עצמו.
ההסגר אינו חלק מן המבנה התחבירי של המשפט, ולכן מפרידים אותו בפסיק.
שימו לב להוראה "אין להוסיף מידע": מותר לקצר את תיאור הדובר (למשל "לדברי גתה"), אבל אסור להוסיף פרטים שאינם במשפט המקורי.
טעות נפוצה: לכתוב "גתה אמר שמי שאינו יודע..." – זה דיבור עקיף (פסוקית מושא), לא הסגר; או לשמור על המירכאות אחרי ההסגר.
סעיף ג
משפט (1): חלק הדיבור – שם עצם; התפקיד התחבירי – לוואי
משפט (2): חלק הדיבור – פועל; התפקיד התחבירי – נשוא
משפט (3): חלק הדיבור – שם תואר; התפקיד התחבירי – לוואי
משפט (4): חלק הדיבור – פועל; התפקיד התחבירי – נושא + נשוא (ה' הזיקה = אשר – נושא הפסוקית; תורמים – נשוא)
הרעיון: צורת הבינוני (תּוֹרֵם, תּוֹרְמִים) יכולה לשמש פועל, שם עצם או שם תואר – ההקשר קובע.
(1) שם עצם, לוואי. "התורמים" = האנשים שתרמו (בעלי תפקיד). המילה באה בסמיכות אחרי "רשימת" (רשימת התורמים), והסומך בצירוף סמיכות הוא לוואי של הנסמך. הנושא: "רשימת"; הנשוא: "ארוכה".
(2) פועל, נשוא. מה עושים האנשים? – תורמים לבניית הגן. אפשר להעביר לעבר ("תרמו") – סימן לפועל.
(3) שם תואר, לוואי. "גורמים תורמים" – איזה גורמים? תורמים (מועילים), לעומת "גורמים מעכבים". המילה מתארת את שם העצם ומתאימה לו במין ובמספר, ואי אפשר להעביר אותה לעבר.
(4) פועל, נושא + נשוא. "תנאים התורמים ללמידה" = תנאים אשר תורמים ללמידה. ה' הזיקה פותחת פסוקית לוואי: ה' (= אשר) היא נושא הפסוקית, ו"תורמים" (עם ההשלמה "ללמידה") הוא נשוא הפסוקית.
טעות נפוצה: במשפט (4) לכתוב "שם תואר, לוואי" בגלל ה' שנראית כה' הידיעה – מבחן ההחלפה ב"אשר" ויכולת ההשלמה ("ללמידה") מראים שזה פועל; במשפט (1) לכתוב "מושא".
שאלה 6 · פסוקיות לוואי והחלק העיקרי; משמעויות "יש"
לפניכם שני משפטים מורכבים.
(1) הסיבה העיקרית שבגללה מומחים ממליצים על למידת שפה נוספת היא בריאותית.
(2) ילדים המתַקשרים באמצעות שתי שפות נהנים מהתפתחות מהירה יותר של המוח.
משפט (1): ______
משפט (2): ______
לפניכם שלושה משפטים, ובכל אחד מהם המילה "יש" מסומנת בקו.
(1) לדו־לשוניות יש השפעה רבה על היכולת של האדם להבין תרבות אחרת.
(2) כדי לעכב את התפתחות מחלת האלצהיימר יש ללמוד שפות נוספות.
(3) קוסטה ניסח שאלה שיש בה דילמה מוסרית.
◂ פתרון מלא לשאלה 6
סעיף א
(2) ילדים [המתַקשרים באמצעות שתי שפות] נהנים מהתפתחות מהירה יותר של המוח.
משפט (2): ילדים נהנים מהתפתחות מהירה יותר של המוח.
שלב 1 – מוצאים את הנשואים: (1) "ממליצים", "בריאותית" (עם האוגד "היא"); (2) "המתַקשרים", "נהנים". בכל משפט שני נשואים – שתי פסוקיות.
שלב 2 – תחימה ותפקיד:
שלב 3 – החלק העיקרי = המשפט בלי הפסוקית:
טעות נפוצה: לחשוב שבמשפט (1) יש פסוקית סיבה בגלל המילים "סיבה" ו"בגללה" – הפסוקית מתארת את שם העצם ולכן היא פסוקית לוואי; לתחום את הפסוקית עד סוף המשפט ("...נוספת היא בריאותית").
סעיף ב
שלוש משמעויות של "יש":
משפט (2) – יוצא הדופן. אחרי "יש" בא שם הפועל "ללמוד". "יש ללמוד" = צריך ללמוד, חובה ללמוד – משמעות מודלית של צורך או הכרח. תחבירית "יש ללמוד" הוא נשוא מורחב (מבע מודאלי + שם פועל).
משפטים (1) ו־(3) – קיום / שייכות. ב־(1) "לדו־לשוניות יש השפעה" – לדו־לשוניות שייכת השפעה (שייכות; "יש" הוא נשוא, "השפעה" – הנושא). ב־(3) "שאלה שיש בה דילמה" – בשאלה קיימת דילמה (קיום). בשניהם "יש" בא לפני שם עצם ומציין קיום.
טעות נפוצה: לבחור במשפט (3) כיוצא דופן בגלל ה־ש' שלפני "יש" – ש' הזיקה אינה משנה את משמעות "יש"; המבחן הוא מה בא אחרי "יש": שם עצם (קיום/שייכות) או שם פועל (מודליות).
פרק ג: מערכת הצורות
ההוראות לחלק זה
(80 נקודות)
בפרק זה חמש שאלות, 7–11 (לכל שאלה – 20 נקודות).
תוכלו לענות, באופן מלא או חלקי, על כל השאלות בפרק זה, אך מספר הנקודות שתוכלו לצבור בפרק לא יעלה על 80 נקודות.
שימו לב: תוכלו להיעזר בדף העזר (עמ' 4–5).
שאלה 7 · שורש ובניין של פעלים
לפניכם טבלה ובה שבעה משפטים. בכל משפט מודגש פועל.
ציינו את השורש ואת הבניין של כל אחד מן הפעלים המודגשים.
| הפועל | השורש | הבניין |
|---|---|---|
| שפות שונות מְכִילוֹת מילים ומבנים שונים. | ||
| בעבר הוּכַח שאם אתם דוברים שתי שפות, הסיכוי שתחלו בדמנצייה פוחת. | ||
| באחד המחקרים הִשְׁווּ בין ילדים דו־לשוניים לילדים חד־לשוניים. | ||
| ילדים דו־לשוניים מִתְאַפְיְנִים (מתאפיינים) במוח גמיש וזריז יותר. | ||
| אנו מתקרבים לנקודה שבה תִּשָּׁאֵל (תישאל) השאלה: מדוע כדאי לנו ללמוד שפות זרות? | ||
| נַסּוּ לשוחח עם חבר בשפה ששניכם מדברים היטב. | ||
| בתוך מאה שנה יִצְטַמְצֵם מספר השפות המדוברות. |
◂ פתרון מלא לשאלה 7
| הפועל | השורש | הבניין |
|---|---|---|
| מְכִילוֹת | כ-ו-ל | הפעיל |
| הוּכַח | י/ו-כ-ח | הופעל |
| הִשְׁווּ | ש-ו-י | הפעיל |
| מִתְאַפְיְנִים | א-פ-י-ן | התפעל |
| תִּשָּׁאֵל | ש-א-ל | נפעל |
| נַסּוּ | נ-ס-י | פיעל |
| יִצְטַמְצֵם | צ-מ-צ-ם | התפעל |
השיטה: מורידים את סימני התבנית (מ' של בינוני, תחיליות העתיד א/י/ת/נ, סיומות), מזהים את סימני הבניין ומשחזרים אותיות שורש שנעלמו. כשיש ספק – מעבירים את הפועל לעבר, נסתר, ובודקים.
טעות נפוצה: לכתוב ל"מכילות" שורש כ-י-ל (הי' היא סימן הפעיל); לכתוב ל"השוו" שורש ש-ו-ו או ש-ו-ה; לכתוב ל"נסו" בניין קל או שורש נ-ס-ה; לכלול ב"יצטמצם" את הט' בשורש (צ-ט-מ-צ-ם).
שאלה 8 · שורש וגוף של פעלים זהים בכתיב; חלקי דיבור של בינוני; מ"ם כאות שורש
לפניכם טבלה, ובה שני משפטים. בכל משפט יש פועל מודגש.
ציינו בטבלה את השורש ואת הגוף של הפועל המודגש.
| הפועל | השורש | הגוף |
|---|---|---|
| אדם הרוכש שפה נוספת מַפְנִים את תרבותה. | ||
| חוקרי דו־לשוניות מַפְנִים את הסטודנטים למאמרים העוסקים בנושא. |
לפניכם שני משפטים, ובהם מודגשות צורות בינוני.
כתבו מעל כל אחת מצורות הבינוני המודגשות מהו חלק הדיבור שאליו היא שייכת.
אדם שדּוֹבֵר שפה נוֹסֶפֶת רואה את העולם קצת אחרת.
השפה מְעַצֶּבֶת את המציאות של הדּוֹבֵר. (במסגרת)
לפניכם ארבע מילים.
מְדֻיֶּקֶת (מדויקת), מָבוֹךְ, מְצִיאָה, מַתְחִילָה
(1) הקיפו את המילה שבה האות מ"ם היא אות שורש.
(2) מעל כל אחת מן המילים האחרות כתבו את השורש שלה.
◂ פתרון מלא לשאלה 8
סעיף א
| הפועל | השורש | הגוף |
|---|---|---|
| מַפְנִים (משפט I) | פ-נ-ם | נסתר |
| מַפְנִים (משפט II) | פ-נ-י | נסתרים |
הקושי: שתי מילים זהות בכתיב ובניקוד, אבל הן שייכות לשני שורשים. הנושא וההקשר מכריעים.
משפט I – "אדם... מַפְנִים". הנושא "אדם" – יחיד, ולכן מַפְנִים היא כאן צורת יחיד: המ"ם הסופית היא אות שורש – פ-נ-ם (מן "פְּנִים"; להפנים = לקלוט פנימה, לאמץ). התבנית מַקְטִיל – בינוני הפעיל (כמו מַזְמִין). הגוף: נסתר (יחיד). עבר: הוּא הִפְנִים.
משפט II – "חוקרי... מַפְנִים". הנושא "חוקרי" – רבים, ולכן ־ִים היא סיומת ריבוי: מַפְנֶה ← מַפְנִים (כמו מַרְאֶה ← מַרְאִים). השורש פ-נ-י (להפנות = לכוון). הגוף: נסתרים. עבר: הֵם הִפְנוּ.
טעות נפוצה: לכתוב לשני הפעלים אותו שורש, או לכתוב במשפט I שורש פ-נ-י ו"נסתרים" רק בגלל הסיומת. מתחילים תמיד מן הנושא: יחיד או רבים?
סעיף ב
דּוֹבֵר (משפט 1) – פועל
נוֹסֶפֶת – שם תואר
מְעַצֶּבֶת – פועל
הַדּוֹבֵר (משפט 2) – שם עצם
מבחנים לצורת בינוני:
טעות נפוצה: לכתוב לשני ה"דובר" אותו חלק דיבור. עם מושא – פועל; אחרי "של" ובלי השלמה – שם עצם.
סעיף ג
(1) מְצִיאָה
(2) מְדֻיֶּקֶת – ד-י-ק; מָבוֹךְ – ב-ו-ך; מַתְחִילָה – ת-ח-ל
השיטה: בודקים אם אפשר להוריד את המ"ם ולקבל שורש מוכר, ומחפשים מילה מאותה משפחה שאין בה מ"ם.
טעות נפוצה: לחשוב שב"מתחילה" הת' היא סימן התפעל ולכתוב שורש ח-ל-ל או ח-י-ל; לכתוב מ-ב-ך ל"מבוך".
שאלה 9 · שורשי שמות; שם פעולה מן השורש ב-ו-ן; פֻּעַל ופִּעֵל; צורות בינוני
לפניכם ארבעה צירופים, ובכל אחד מהם מילה מודגשת.
כתבו מעל כל מילה מודגשת את השורש שלה.
לְקוּת למידה, דֵּעָה נחרצת, יְכֹלֶת (יכולת) למידה, שחייה בלי מְצוֹפִים
לפניכם משפט, ובו מודגש שם פעולה.
תינוקות בני שישה חודשים יכלו להבחין בין אנגלית לצרפתית מהִתְבּוֹנְנוּת בתנועות השפתיים.
(1) ציינו את השורש של המילה הִתְבּוֹנְנוּת. ______
(2) מן השורש של המילה הִתְבּוֹנְנוּת כתבו שם פעולה בבניין הפעיל. ______
(1) לפניכם משפט, ובו פועל מודגש.
כניסה לתרבות חדשה כשאנחנו מְצֻיָּדִים (מצוידים) בשפה המקומית, דומה למצב שבו אנחנו לומדים לשחות בלי מצופים.
ציינו את הבניין של הפועל מְצֻיָּדִים. ______
(2) לפניכם שני משפטים. הקיפו את המשפט שבו המילה צִיּוּד מציינת פעולה.
(3) לפניכם חמש מילים מן השורש צ-ו/י-ד. הקיפו שלוש מילים שהן בצורת הבינוני.
צָד, צַיָּד (צייד), מְצַיֵּד (מצייד), מָצוֹד, מִצְטַיֵּד (מצטייד)
◂ פתרון מלא לשאלה 9
סעיף א
לְקוּת – ל-ק-י
דֵּעָה – י/ו-ד-ע
יְכֹלֶת – י-כ-ל
מְצוֹפִים – צ-ו-ף
השיטה בשמות: מסירים צורנים (־וּת, ־ָה, ־ֶת, ־ִים, ותחיליות כמו מ' של המשקל) ומחפשים פועל או שם מוכר מאותה משפחה.
טעות נפוצה: לכתוב ל-ק-ת או ל-ק-ו ל"לקות"; ד-ע-ה ל"דעה"; מ-צ-ף ל"מצופים" (המ"ם שייכת למשקל).
סעיף ב
(1) ב-ו-ן
(2) הֲבָנָה
(1) השורש: הִתְבּוֹנְנוּת היא שם הפעולה של התפעל (הִתְקַטְּלוּת). מסירים את הִתְ־ ואת ־וּת ונשאר "בּוֹנְנ" – תבנית של ע"ו בהתפעל: חולם אחרי האות הראשונה והכפלת האות האחרונה (הִתְקוֹמֵם, הִתְבּוֹנֵן). לכן השורש ב-ו-ן – ולא ב-נ-ן.
(2) שם הפעולה בהפעיל: הפועל בהפעיל הוא הֵבִין, ושם הפעולה של הפעיל בגזרת ע"ו בא בתבנית הֲקָמָה: הֲבָנָה (כמו הֲקָמָה, הֲרָמָה).
טעות נפוצה: לכתוב שורש ב-נ-ן או ב-נ-י בגלל שתי הנונים; לכתוב "הבננה" או "בנייה".
סעיף ג
(1) פֻּעַל
(2) "צִיּוּד המדריכים בערכת עזרה ראשונה נעשה בתחילת הטיול." (המשפט השני)
(3) צָד, מְצַיֵּד, מִצְטַיֵּד
(1) מְצֻיָּדִים: מ' בשווא + קובוץ באות הראשונה + דגש באות השנייה – תבנית מְקֻטָּל, בינוני של פֻּעַל (כמו מְסֻדָּר). המשמעות סבילה: "אנחנו מצוידים" = מישהו צייד אותנו (הפעיל – פִּעֵל: צִיֵּד).
(2) שם פעולה מציין פעולה כשאפשר להמיר אותו בפועל ולשאול "מי עשה ולמי?". "ציוד המדריכים... נעשה בתחילת הטיול" = צִיְּדוּ את המדריכים – פעולה (גם הנשוא "נעשה" מעיד על כך). במשפט הראשון "הציוד... נמצא בתא המטען" – חפצים, תוצאה של הפעולה ולא הפעולה עצמה.
(3) צורות בינוני (צורות הפועל בהווה):
צַיָּד – שם עצם במשקל קַטָּל (בעל מקצוע); מָצוֹד – שם עצם במשקל מָקוֹם (מלכודת). אלה אינן צורות פועל.
טעות נפוצה: לכתוב ב־(1) פיעל (הקובוץ מסמן פֻּעַל); לבחור ב־(3) את "צַיָּד" – משקל של בעלי מקצוע, לא בינוני.
שאלה 10 · השלמת פעלים ושמות עצם על פי שורש
לפניכם קטע שחסרים בו פעלים. כתבו בכל מקום ריק את הפועל המתאים על פי השורש שבסוגריים. אין צורך לנקד.
בעקבות מלחמת העולם השנייה התחזק מעמד השפה האנגלית בעולם, וכיום היא משמשת שפת המדע. בעקבות זאת חוקרים דוברי אנגלית ______ (ח-ו-ש) שהם אינם צריכים ______ (י-ד-ע) שפות אחרות.
ואכן השימוש בשפה האנגלית לצורכי מדע ______ (ק-נ-י/ה) יתרון לדוברי האנגלית הילידים. חוקרים שאנגלית אינה שפת אימם לא תמיד יכולים ______ (מ-ל-ט) מן האתגרים הכרוכים בשימוש בשפה זרה. לדוגמה, אם חוקר שאינו דובר אנגלית ירצה ______ (פ-ר-ס-ם) מאמר בכתב עת חשוב, הוא ______ (צ-ר-ך) לשלם על שירותי עריכה באנגלית. אם לא, ייתכן שעורכי כתב העת ידרשו שהוא ______ (ש-כ-ת-ב) את מאמרו, ובמקרים מסוימים אף עלולים ______ (ד-ח-י/ה) את המאמר.
(על פי פלג, א' (2023). באנגלית זה נשמע יותר מדעי. מכון דוידסון, מן האתר davidson.weizmann.ac.il)
לפניכם קטע שחסרים בו שמות עצם. כתבו בכל מקום ריק את שם העצם המתאים על פי השורש שבסוגריים. אין צורך לנקד.
חמישית מן הילדים הלומדים ב______ (ס-ג-ר) החינוך בישראל הם דו־לשוניים. דו־לשוניות היא ______ (י-פ-ע) הולכת וגדלה בארץ ובעולם. לילדים דו־לשוניים יש ______ (י-ת-ר) על החד־לשוניים בלמידת שפה שלישית, בעיקר בנושאים של רכיבי השפה וכלליה.
לגורמים רבים יש ______ (ש-פ-ע) על ______ (ר-כ-ש) של שפה, לדוגמה כישרון טבעי, ______ (ד-מ-י/ה) בין שפות, גיל ומצב חברתי־כלכלי.
כאשר ילד לומד שפה נוספת הוא מבחין ב______ (ב-ד-ל) רבים בין ______ (ב-נ-י/ה) שונים של משפטים, וכך הוא מזהה את כללי השפה. יש לזכור כי למידת שפה תמיד מועילה, וכל ______ (נ-ס-י/ה) בשפה חדשה היא מבורכת.
(על פי צרפתי, א' (פברואר 2014). לשון נופל על לשון. וואלה בריאות, מן האתר healthy.walla.co.il)
◂ פתרון מלא לשאלה 10
סעיף א
(ח-ו-ש) חשו / חשים; (י-ד-ע) לדעת; (ק-נ-י/ה) מקנה; (מ-ל-ט) להימלט; (פ-ר-ס-ם) לפרסם; (צ-ר-ך) יצטרך; (ש-כ-ת-ב) ישכתב; (ד-ח-י/ה) לדחות
השיטה: לכל מקום ריק שואלים שלוש שאלות: (1) איזו צורה התחביר דורש – פועל נטוי (ומי הנושא? באיזה זמן?) או שם פועל (אחרי "צריכים", "יכולים", "ירצה", "עלולים")? (2) איזה בניין מתאים למשמעות? (3) איך נוטה השורש בגזרה שלו?
1. (ח-ו-ש) חשו / חשים – נושא: "חוקרים" (רבים); בניין קל, גזרת ע"ו: עבר חָשׁוּ (כמו קָמוּ) או הווה חָשִׁים (כמו קָמִים). שתי הצורות מתאימות להקשר.
2. (י-ד-ע) לדעת – אחרי "צריכים" בא שם פועל. בקל בגזרת פ"י האות י' נשמטת ומתווספת ת' בסוף: לָדַעַת (כמו לָלֶדֶת, לָשֶׁבֶת).
3. (ק-נ-י/ה) מקנה – נושא: "השימוש" (זכר יחיד), הווה. המשמעות "נותן, מעניק" היא של בניין הפעיל: מַקְנֶה (הִקְנָה – כמו מַרְאֶה, מַפְנֶה). "קונה" (קל) פירושו לרכוש – אינו מתאים.
4. (מ-ל-ט) להימלט – אחרי "יכולים" – שם פועל; "להימלט מן" (לברוח, להינצל) – שם הפועל של נפעל: לְהִקָּטֵל ← לְהִמָּלֵט.
5. (פ-ר-ס-ם) לפרסם – אחרי "ירצה" – שם פועל; שורש מרובע נוטה בבניין פיעל: לְפַרְסֵם.
6. (צ-ר-ך) יצטרך – נושא "הוא", המשפט עוסק בעתיד ("אם... ירצה"); המשמעות "יהיה חייב" – בניין התפעל: יִצְטָרֵךְ. בהתפעל, כשהשורש פותח בצ', חלים שיכול (הת' עוברת אחרי הצ') והדמה (ת' ← ט'): יִתְצָרֵךְ ← יִצְטָרֵךְ.
7. (ש-כ-ת-ב) ישכתב – "ידרשו שהוא..." – עתיד, נסתר; שורש מרובע – פיעל: יְשַׁכְתֵּב (= יכתוב מחדש).
8. (ד-ח-י/ה) לדחות – אחרי "עלולים" – שם פועל; קל בגזרת ל"י: לִדְחוֹת (כמו לִקְנוֹת).
טעות נפוצה: לכתוב "קונה" במקום "מקנה" (הבניין משנה את המשמעות); לכתוב "יתצרך" בלי השיכול וההדמה; לכתוב "לידוע" או "לדעות"; לכתוב פועל נטוי אחרי "יכולים" ("יכולים נמלטים").
סעיף ב
(ס-ג-ר) מסגרות; (י-פ-ע) תופעה; (י-ת-ר) יתרון; (ש-פ-ע) השפעה; (ר-כ-ש) רכישה; (ד-מ-י/ה) דמיון; (ב-ד-ל) הבדלים; (ב-נ-י/ה) מבנים; (נ-ס-י/ה) התנסות
השיטה: בכל מקום ריק בודקים מה ההקשר דורש – משמעות (מה המילה צריכה לומר?), מספר (יחיד או רבים) ומין (לפי ההתאמה: "הולכת וגדלה" – נקבה; "רבים", "שונים" – רבים זכר; "מבורכת" – נקבה). אחר כך בוחרים שם מוכר מן השורש.
1. (ס-ג-ר) מסגרות – "במסגרות החינוך" (בסמיכות, רבים): מִסְגֶּרֶת, משקל מִקְטֶלֶת.
2. (י-פ-ע) תופעה – "היא ___ הולכת וגדלה" (נקבה, יחיד): תּוֹפָעָה, משקל תִּקְטָלָה בגזרת פ"י/ו (התנועה התמזגה לחולם).
3. (י-ת-ר) יתרון – "יש ___ על החד־לשוניים": יִתְרוֹן, משקל קִטְלוֹן.
4. (ש-פ-ע) השפעה – "יש ___ על...": הַשְׁפָּעָה – שם הפעולה של הפעיל (הַקְטָלָה).
5. (ר-כ-ש) רכישה – "___ של שפה": רְכִישָׁה – שם הפעולה של קל (קְטִילָה).
6. (ד-מ-י/ה) דמיון – "___ בין שפות" (= קרבה, צד שווה): דִּמְיוֹן, משקל קִטְלוֹן בגזרת ל"י.
7. (ב-ד-ל) הבדלים – "מבחין ב___ רבים" (רבים, זכר): הֶבְדֵּלִים, יחיד הֶבְדֵּל.
8. (ב-נ-י/ה) מבנים – "___ שונים של משפטים" (רבים, זכר): מִבְנִים, יחיד מִבְנֶה (מִקְטֶה של ל"י).
9. (נ-ס-י/ה) התנסות – "וכל ___ ... היא מבורכת" (נקבה, יחיד; התנסות = ניסיון אישי בפועל): הִתְנַסּוּת – שם הפעולה של התפעל.
טעות נפוצה: לכתוב "סגירה" או "סגר" במקום "מסגרות"; לכתוב "יפעה" או "הופעה" במקום "תופעה"; לכתוב "ניסיון" במקום "התנסות" – "ניסיון" הוא זכר ואינו מתאים ל"היא מבורכת".
שאלה 11 · פעלים בשמות פרטיים מן השורש א-ו-ר; דרכי תצורה; משקלים; צורן גזירה וצורן נטייה
השמות הפרטיים תָּאִיר, נָאוֹר, יָאִיר, מֵאִיר הם פעלים בעלי שורש משותף.
(1) כתבו מהו השורש המשותף לפעלים אלה. ______
(2) מהו הבניין של הפועל נָאוֹר? ______
(3) מהו הבניין של שאר הפעלים? ______
לפניכם ארבעה שמות פרטיים.
אוּרִיאֵל, לִיאוֹר, אוֹרְלִי, אוֹרִית
(1) הקיפו את השם יוצא הדופן מבחינת דרך התצורה שלו.
(2) ציינו את דרך התצורה של השם יוצא הדופן. ______
לפניכם שתי קבוצות של שמות.
בכל קבוצה הקיפו את השם יוצא הדופן מבחינת המשקל.
לפניכם שני משפטים, ובכל אחד מהם מודגשת מילה.
(1) רכישת שפה נוספת מאפשרת לנו להרגיש שַׁיָּכוּת (שייכות) לתרבות של הדוברים אותה.
(2) השפות ספרדית וקטלנית שַׁיָּכוֹת (שייכות) למשפחת השפות הרומאניות.
ציינו ליד כל מילה את סוג הצורן הסופי שבה ואת משמעותו.
שַׁיָּכוּת (1): סוג הצורן ______; משמעות הצורן ______
שַׁיָּכוֹת (2): סוג הצורן ______; משמעות הצורן ______
לא במיקוד תשפ"ז
◂ פתרון מלא לשאלה 11
סעיף א
(1) א-ו-ר
(2) נפעל
(3) הפעיל
(1) בכל ארבעת השמות חוזרות האותיות א' ו־ר', וביניהן תנועה (חיריק מלא / חולם) – סימן לגזרת ע"ו. השורש: א-ו-ר (אור, האיר).
(2) נָאוֹר – נפעל. נ' בקמץ + חולם אחרי האות השנייה – תבנית נפעל בגזרת ע"ו (נָכוֹן, נָבוֹן). משמעות: מואר; נאור בדעותיו.
(3) תָּאִיר, יָאִיר, מֵאִיר – הפעיל. חיריק מלא (־ִי־) אחרי האות השנייה – סימן הפעיל בגזרת ע"ו (יָקִים, תָּקִים, מֵקִים): תָּאִיר – עתיד (היא תאיר / אתה תאיר); יָאִיר – עתיד (הוא יאיר); מֵאִיר – בינוני. עבר: הֵאִיר.
טעות נפוצה: לכתוב שורש א-י-ר (הי' היא סימן הפעיל); לסמן "תאיר" ו"יאיר" כבניין קל.
סעיף ב
(1) אוֹרִית
(2) בסיס וצורן סופי (אוֹר + ־ִית)
איך מבחינים: מפרקים כל שם לחלקיו ובודקים אם החלקים הם מילים עצמאיות (הלחם בסיסים) או מילה + צורן שאינו מילה (בסיס וצורן).
טעות נפוצה: לכתוב לאורית "שורש ומשקל" או לחשוב שגם בה יש שתי מילים.
סעיף ג
קבוצה 1 – קובעים את המשקל לפי צורת היחיד. בצורת הרבים הניקוד משתנה וכל השמות נראים כמעט זהים, ולכן חוזרים ליחיד:
קבוצה 2 – האם הת' היא אות שורש?
טעות נפוצה: בקבוצה 1 – לקבוע משקל לפי הרבים; בקבוצה 2 – להוציא את "תפארת" בגלל החיריק, במקום לבדוק אם הת' היא אות שורש.
סעיף ד
שַׁיָּכוּת (1): סוג הצורן – גזירה; משמעות הצורן – שם עצם מופשט (הפשטה)
שַׁיָּכוֹת (2): סוג הצורן – נטייה; משמעות הצורן – ריבוי בנקבה (רבות)
ההבחנה:
שַׁיָּכוּת (1): הבסיס הוא שם התואר שַׁיָּךְ, והסיומת ־וּת יוצרת ממנו שם עצם מופשט – "ההרגשה שאתה חלק ממשהו" (כמו אֶזְרָח ← אֶזְרָחוּת). נוצרה מילה חדשה – צורן גזירה. במשפט היא מושא ("להרגיש מה?").
שַׁיָּכוֹת (2): זו המילה שַׁיָּךְ בצורת רבות – היא מתאימה לנושא "השפות" (נקבה, רבים) ומשמשת נשוא. הסיומת ־וֹת רק מטה את המילה במין ובמספר – צורן נטייה שמשמעותו ריבוי בנקבה.
בכתיב חסר הניקוד שתי המילים נכתבות "שייכות"; ההבדל ניכר בניקוד (־וּת / ־וֹת) ובתפקיד המילה במשפט.
טעות נפוצה: לכתוב לשתיהן "צורן נטייה – רבות" בגלל הסיומת "ות", או לכתוב לשַׁיָּכוּת "נקבה".