בגרות בלשון פרק הלשון 011271 - קיץ 2024, מועד ב'
פרק הלשון (מיזם הכתיבה) · שאלון 011271 · קיץ, מועד ב' · 11 שאלות · 2:15 שעות
בחינת הבגרות בלשון, קיץ 2024, מועד ב', כל 11 השאלות כמו בשאלון. לכל סעיף יש תשובה ופתרון מלא: מה בודקים בשאלה, הכלל שמכריע, ואיך מגיעים לתשובה.
הוראות הבחינה (כמו בשאלון)
שימו לב: בבחינה זו יש הנחיות מיוחדות. יש לענות על השאלות על פי הנחיות אלה.
א. משך הבחינה: שעתיים ורבע.
ב. מבנה השאלון ומפתח ההערכה: בשאלון זה שלושה פרקים.
פרק א – שם המספר ואותיות השימוש – 20 נקודות
פרק ב – תחביר / פרק ג – מערכת הצורות – יש לבחור באחד הפרקים – 80 נקודות
סך הכול – 100 נקודות
ג. חומר עזר מותר בשימוש: דף עזר (עמוד 4).
ד. הוראה מיוחדת: יש להקפיד על כתיב נכון, על כללי הדקדוק ועל פיסוק הגיוני.
שימו לב: בסוף הבחינה מצורפים דפי טיוטה. אין להוסיף דפים אחרים למחברת הבחינה.
השאלות בשאלון זה מנוסחות בלשון רבים, אף על פי כן על כל תלמידה וכל תלמיד להשיב עליהן באופן אישי.
הנחיות מיוחדות למועד זה: בפרק ב (תחביר) ובפרק ג (מערכת הצורות) חמש שאלות בכל פרק (לכל שאלה – 20 נקודות). תוכלו לענות, באופן מלא או חלקי, על כל השאלות בפרק זה, אך מספר הנקודות שתוכלו לצבור בפרק לא יעלה על 80 נקודות.
פרק א: חובה – שם המספר ואותיות השימוש
ההוראות לחלק זה
(20 נקודות)
ענו על שאלה 1 שלפניכם.
שאלה 1 · שם המספר ואותיות השימוש
לפניכם משפטים ובהם מספרים מודגשים וכן אפשרויות להגיית שם המספר ואותיות השימוש.
כתבו במילים את המספרים המודגשים (אין צורך לנקד), והקיפו את הצורה הנכונה מבין האפשרויות להגיית שם המספר ואותיות השימוש.
דו־לשוניות שבה שתי השפות נרכשות במקביל בִּשְׁלוֹשׁ / בְּשְׁלֹשֶׁת / בְּשְׁלוֹשׁ / בִּשְׁלֹשֶׁת השנים הראשונות לחיים, ודו־לשוניות שבה השפה הנוספת נרכשת לאחר גיל שנתיים–שלוש.
◂ פתרון מלא לשאלה 1
הכלל הבסיסי: במספרים 3–10 (וגם באחדות שבתוך מספר מורכב) שם המספר "הפוך" למין שם העצם: עם שם עצם זכר – הצורה עם ה' בסוף (שלושה, תשעה); עם שם עצם נקבה – הצורה בלי ה' (שלוש, חמש). לכן בכל משפט שואלים קודם: מהו שם העצם הנספר ומה מינו?
1. ב־22 בפברואר – עשרים ושניים. בתאריך, היום בחודש נקרא כמספר זכר (כאילו "היום העשרים ושניים"): עשרים ושניים בפברואר. "שְׁנַיִם" מתחילה בשווא, ולכן ו' החיבור לפניה נקראת וּ: עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם.
2. השנה 2022 – אַלְפַּיִם עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם. בשנים המספר נקרא בצורת נקבה (שָׁנָה – נקבה), ולכן 22 = עשרים ושתיים. ו' החיבור לפני אות בשווא (שְׁ) נקראת וּ (שורוק): וּשְׁתַּיִם. האפשרות וְשְׁתַּיִם שגויה, כי בעברית אין שני שוואים בתחילת מילה.
3. חֲמֵשׁ השפות. "שפה" – נקבה, ולכן חָמֵשׁ. לפני שם עצם מיודע משתמשים בצורת הנסמך – ובנקבה צורת הנסמך היא חֲמֵשׁ (רק הניקוד משתנה). חֲמֵשֶׁת היא צורת הנסמך של הזכר ("חמשת הספרים").
4. 9 מיליון – תשעה. "מיליון" – שם עצם זכר (מיליון אחד), ולכן תשעה (עם ה'), כמו "תשעה אלפים".
5. 2 סוגים – שני. "סוג" – זכר. לפני שם העצם הנספר בא המספר 2 בצורת הנסמך: שְׁנֵי סוגים (ולא "שניים סוגים").
6. בִּשְׁלוֹשׁ השנים. "שנה" – נקבה, ולכן שָׁלוֹשׁ (שְׁלֹשֶׁת היא צורת הנסמך של הזכר). לפני שם עצם מיודע צורת הנסמך בנקבה היא שְׁלוֹשׁ, המתחילה בשווא. ב' השימוש לפני שווא נקראת בחיריק: בִּשְׁלוֹשׁ. לכן הצורה הנכונה היא הראשונה: בִּשְׁלוֹשׁ.
7. פי 3 – שלושה. אחרי "פִּי" (בהשוואת כמויות) שם המספר בא בצורת הזכר: פי שניים, פי שלושה, פי עשרה.
8. בעמוד 61 – שישים ואחת. כאן המספר אינו סופר עמודים אלא מציין את מספרו של העמוד (מספור). במספור משתמשים במספר הסתמי, שהוא תמיד בצורת הנקבה: עמוד שלוש, עמוד שישים ואחת – גם כשהמילה "עמוד" זכר.
9. שְׁמוֹנָה מוסדות. "מוסד" – זכר, ולכן שְׁמוֹנָה (בקמץ ובה' – צורת הזכר). שְׁמוֹנֶה (בסגול) היא צורת הנקבה ("שמונה שפות").
10. בני 16 – שש עשרה. בציון גיל הכוונה לשנים: "בני שש עשרה (שנה)". "שנה" – נקבה, ולכן שש עשרה (ולא "שישה עשר").
טעות נפוצה: לבחור "שְׁמוֹנֶה מוסדות" או "חֲמֵשֶׁת השפות" בגלל צליל מוכר; לכתוב "עמוד שישים ואחד" (במספור משתמשים במספר הסתמי – נקבה); לכתוב "עשרים ושתיים בפברואר" (בתאריך היום נקרא בזכר).
פרק ב: תחביר
ההוראות לחלק זה
(80 נקודות)
לפניכם שני פרקים: פרק ב – תחביר, פרק ג – מערכת הצורות.
בחרו בפרק שלמדתם: בפרק ב – תחביר או בפרק ג – מערכת הצורות.
בפרק שבחרתם ענו על השאלות לפי ההוראות.
ציינו את שם הפרק שבחרתם: ______
בפרק זה חמש שאלות, 2–6 (לכל שאלה – 20 נקודות).
תוכלו לענות, באופן מלא או חלקי, על כל השאלות בפרק זה, אך מספר הנקודות שתוכלו לצבור בפרק לא יעלה על 80 נקודות.
שאלה 2 · סוגי משפטים, המרה לפסוקית תנאי, ניתוח משפט פשוט
לפניכם שני משפטים.
I. מי שאינו יודע שפות זרות, אינו יודע דבר על השפה שלו עצמו. ______
II. אומנם האנגלית תהיה השפה השימושית ביותר, אך ידיעת שפה נוספת נושאת עימה יתרונות קוגניטיביים ותרבותיים. ______
(1) ציינו ליד כל אחד מן המשפטים את הסוג התחבירי שלו.
(2) המירו את משפט I במשפט מורכב בעל פסוקית תנאי.
לפניכם משפט פשוט.
לעיתים דוברים דו־לשוניים משתמשים בשתי הלשונות שלהם בו־בזמן.
נתחו את המשפט: ציינו מעל המילים במשפט את התפקידים התחביריים שלהן.
◂ פתרון מלא לשאלה 2
סעיף א
(1)
I. משפט מורכב: [מי שאינו יודע שפות זרות,]פסוקית נושא אינו יודע דבר על השפה שלו עצמו.
II. משפט איחוי: [אומנם האנגלית תהיה השפה השימושית ביותר,]איבר א [אך ידיעת שפה נוספת נושאת עימה יתרונות קוגניטיביים ותרבותיים.]איבר ב
(2) אם אינך יודע שפות זרות, אינך יודע דבר על השפה שלך (עצמך).
או: אם אדם אינו יודע שפות זרות, הוא אינו יודע דבר על השפה שלו (עצמו).
שיטה: מסמנים בכל משפט את הנשואים. כשיש יותר מנשוא אחד בודקים: האם חלק אחד תלוי בחלק אחר ומשמש בו בתפקיד (משפט מורכב), או ששני החלקים שווי מעמד ומחוברים במילת קישור של איחוי (משפט איחוי).
משפט I – משפט מורכב. שני נשואים: "(אינו) יודע" בחלק הראשון ו"אינו יודע" בחלק השני. החלק "מי שאינו יודע שפות זרות" אינו עומד בפני עצמו. שואלים את הנשוא העיקרי: מי אינו יודע דבר על השפה שלו? – "מי שאינו יודע שפות זרות". לכן זו פסוקית נושא. היא נפתחת בצירוף "מי ש...", האופייני לפסוקית נושא, ואפשר להמיר אותה בשם: "חסר הידע בשפות זרות אינו יודע דבר...". המשפט העיקרי: "אינו יודע דבר על השפה שלו עצמו" (נשוא: אינו יודע; מושא: דבר).
משפט II – משפט איחוי. שני נשואים: "תהיה (השפה השימושית)" ו"נושאת". כל חלק הוא משפט שלם העומד בפני עצמו, והם מחוברים בצמד "אומנם... אך" – קשר של ויתור/ניגוד. "אך" היא מילת קישור של איחוי (לא מילת שעבוד), ולכן שני האיברים שווי מעמד:
איבר א: אומנם האנגלית תהיה השפה השימושית ביותר (נושא: האנגלית; נשוא: תהיה השפה השימושית ביותר).
איבר ב: אך ידיעת שפה נוספת נושאת עימה יתרונות קוגניטיביים ותרבותיים (נושא: ידיעת שפה נוספת; נשוא: נושאת; מושא: יתרונות).
(2) המרה לפסוקית תנאי. משמעות משפט I היא תנאי: מי שמתקיים בו X – מתקיים בו גם Y. מבטאים זאת בפסוקית הנפתחת ב"אם": [אם אינך יודע שפות זרות,] אינך יודע דבר על השפה שלך. צריך לשים לב:
טעות נפוצה: ב־(1) לסמן את משפט II כמשפט מורכב בגלל "אומנם" (ויתור) – אבל "אומנם... אך" הוא צמד של איחוי. ב־(2) לכתוב "אם מי שאינו יודע..." או להשאיר את המשפט העיקרי בלי נושא.
סעיף ב
לעיתים – תיאור
דוברים – נושא; דו־לשוניים – לוואי
משתמשים – נשוא
בשתי הלשונות שלהם – מושא (הגרעין: הלשונות; בשתי – לוואי; שלהם – לוואי)
בו־בזמן – תיאור
שיטה: מוצאים את הנשוא, אחר כך את הנושא (מי עושה את הפעולה ומתאים לנשוא במין ובמספר), ואחר כך שואלים שאלות על שאר המילים.
טעות נפוצה: לסמן "בשתי" כמושא ואת "הלשונות" כלוואי (בגלל מילת היחס הצמודה ל"שתי"); לסמן את "דו־לשוניים" כנשוא.
שאלה 3 · פסוקיות הפותחות ב"כי", תפקידים תחביריים, ניסוח פסוקית סיבה
לפניכם שלושה משפטים מורכבים, ובהם המילית "כי".
I. חוקרים מצאו כי במוח הדו־לשוני מחלת האלצהיימר מתעכבת.
II. לדעת חוקרים, רכישת שפה זרה היא מעשה כדאי כי יש לה השפעה חיובית על המוח.
III. ההנחה היא כי ידיעת שפה נוספת מעכבת מחלות, כגון דמנצייה ואלצהיימר.
(1) תחמו את הפסוקיות הפותחות במילית "כי", וכתבו מעל כל פסוקית את תפקידה התחבירי.
(2) כתבו מעל המילים המסומנות בקו במשפטים I–III את תפקידן התחבירי.
לפניכם משפט מורכב נוסף, ובו פסוקית סיבה.
מכיוון שרכישה של שפה חדשה מחיה את המוח, חוקרים ממליצים על כך.
נסחו את המשפט מחדש, כך שפסוקית הסיבה תפתח במילית "כי".
◂ פתרון מלא לשאלה 3
סעיף א
(1)
I. חוקרים מצאו [כי במוח הדו־לשוני מחלת האלצהיימר מתעכבת.] – פסוקית מושא
II. לדעת חוקרים, רכישת שפה זרה היא מעשה כדאי [כי יש לה השפעה חיובית על המוח.] – פסוקית תיאור סיבה
III. ההנחה היא [כי ידיעת שפה נוספת מעכבת מחלות, כגון דמנצייה ואלצהיימר.] – פסוקית נשוא
(2)
I. מחלת האלצהיימר – נושא (של הפסוקית)
II. כדאי – לוואי
III. מעכבת – נשוא (של הפסוקית)
שיטה: המילית "כי" יכולה לפתוח פסוקיות שונות. לכן לא קובעים את התפקיד לפי המילית אלא שואלים את המשפט העיקרי שאלה שהפסוקית עונה עליה.
משפט I – פסוקית מושא. העיקרי: "חוקרים מצאו" (נושא: חוקרים; נשוא: מצאו). שואלים: מה מצאו? – "כי במוח הדו־לשוני מחלת האלצהיימר מתעכבת". הפסוקית משלימה את הפועל "מצא" ובאה במקום מושא; אפשר להמיר בשם: "חוקרים מצאו את עיכוב המחלה...". כאן "כי" שקולה ל"ש" (מצאו שׁ...).
משפט II – פסוקית תיאור סיבה. העיקרי שלם בפני עצמו: "רכישת שפה זרה היא מעשה כדאי" ("לדעת חוקרים" – הסגר). שואלים: מדוע זה מעשה כדאי? – "כי יש לה השפעה חיובית על המוח". כאן "כי" שקולה ל"מפני ש" / "משום ש", ולכן זו פסוקית סיבה.
משפט III – פסוקית נשוא. העיקרי: "ההנחה היא..." – "ההנחה" נושא, "היא" אוגד, ואין אחריו נשוא. מה ההנחה? – "כי ידיעת שפה נוספת מעכבת מחלות". הפסוקית ממלאת את מקום הנשוא (אחרי האוגד), ולכן היא פסוקית נשוא. סימן היכר: מבנה "X הוא/היא כי/ש...".
(2) המילים המסומנות:
טעות נפוצה: לכתוב "פסוקית סיבה" בכל הפסוקיות שבהן "כי", או לסמן את הפסוקית במשפט III כפסוקית מושא/נושא (אחרי האוגד "היא" באה פסוקית נשוא).
סעיף ב
חוקרים ממליצים על רכישת שפה חדשה כי היא מחיה את המוח.
(אפשר גם: חוקרים ממליצים לרכוש שפה חדשה כי רכישה של שפה חדשה מחיה את המוח.)
שלב 1 – מה צריך לשנות: "מכיוון ש..." ו"כי" מבטאות שתיהן סיבה, אבל יש הבדל במיקום: פסוקית הפותחת ב"כי" באה אחרי המשפט העיקרי ולא בראש המשפט. לכן מעבירים את העיקרי להתחלה.
שלב 2 – תיקון ההפניה: במשפט המקורי "על כך" מפנה לפסוקית שקדמה לו (רכישת שפה חדשה). כשהעיקרי בא ראשון, "על כך" כבר אינו מפנה לשום דבר, ולכן מחליפים אותו בתוכן עצמו: "ממליצים על רכישת שפה חדשה". בפסוקית אפשר אז להפנות בכינוי: "כי היא מחיה את המוח".
בדיקה: [חוקרים ממליצים על רכישת שפה חדשה] – עיקרי; [כי היא מחיה את המוח] – פסוקית תיאור סיבה (למה ממליצים?). התוכן נשמר, הקשר הלוגי (סיבה) נשמר.
טעות נפוצה: להשאיר "על כך" ("חוקרים ממליצים על כך כי...") – כך המשפט אינו ברור; או לפתוח את המשפט ב"כי" ("כי רכישה... , חוקרים ממליצים").
שאלה 4 · זיהוי נשואים, חלקים כוללים, ניסוח נשוא כולל
לפניכם קטע, ובו שישה נשואים. סמנו קו מתחת לכל הנשואים שבקטע.
נראה כי בתחרות בין השפות הנפוצות ידה של האנגלית על העליונה. אף על פי שיש יותר דוברי סינית בעולם, השפה האנגלית חשובה יותר. בימינו השימוש באנגלית הולך ומתרחב, ובשלב מסוים העולם כולו יוכל לתקשר בשפה אחת.
לפניכם שלושה משפטים.
I. שאלת הדו־לשוניות בקרב ילדים חוזרת ונבחנת בכל פעם מחדש.
II. השאלה נבחנה ועלתה לדיון בכל ישיבה של הצוות.
III. המחקר החשוב ופורץ הדרך פורסם בירחון החינוך.
בשניים מן המשפטים יש חלק כולל.
(1) הקיפו את מספרי המשפטים שיש בהם חלק כולל.
(2) כתבו מעל כל חלק כולל את התפקיד התחבירי שלו.
לפניכם שני משפטים.
I. ידיעת שפה נוספת מאפשרת כניסה לתרבות של דובריה.
II. ידיעת שפה נוספת משפרת את הביצועים של המוח.
על פי שני המשפטים נסחו משפט אחד בעל נשוא כולל.
◂ פתרון מלא לשאלה 4
סעיף א
נראה כי בתחרות בין השפות הנפוצות ידה של האנגלית על העליונה. אף על פי שיש יותר דוברי סינית בעולם, השפה האנגלית חשובה יותר. בימינו השימוש באנגלית הולך ומתרחב, ובשלב מסוים העולם כולו יוכל לתקשר בשפה אחת.
הנשואים: נראה; על העליונה; (ש)יש; חשובה; הולך ומתרחב; יוכל לתקשר.
שיטה: בכל משפט ובכל פסוקית יש נשוא. עוברים חלק אחר חלק ושואלים: מה נאמר על הנושא? הנשוא יכול להיות פועל, שם, צירוף יחס, "יש/אין" או צירוף של כמה מילים.
1. נראה – נשוא של המשפט העיקרי "נראה [כי...]"; הפסוקית "כי בתחרות... על העליונה" היא הנושא שלו (מה נראה?).
2. על העליונה – בתוך הפסוקית: נושא – "ידה של האנגלית"; מה נאמר עליה? – שהיא "על העליונה". זה נשוא שמני (צירוף יחס, בלי פועל).
3. יש – בפסוקית הוויתור "אף על פי שיש יותר דוברי סינית": "יש" הוא נשוא קיומי (דמוי פועל); הנושא – "דוברי סינית".
4. חשובה – נושא: "השפה האנגלית"; נשוא: "חשובה" – נשוא שמני (שם תואר); "יותר" – תיאור.
5. הולך ומתרחב – נושא: "השימוש באנגלית"; "הולך ו..." מבטא תהליך מתמשך, והצירוף כולו הוא נשוא מורחב אחד (לא שני נשואים).
6. יוכל לתקשר – נושא: "העולם כולו"; "יוכל" + שם פועל – נשוא מורחב (מודאלי).
טעות נפוצה: לסמן רק פעלים ולפספס את הנשואים השמניים ("על העליונה", "חשובה") ואת "יש"; לסמן "הולך" ו"מתרחב" כשני נשואים נפרדים, או לסמן רק "יוכל" בלי שם הפועל.
סעיף ב
(1) משפטים II ו־III.
(2) II. נבחנה ועלתה – נשוא כולל.
III. החשוב ופורץ הדרך – לוואי כולל.
חלק כולל הוא שני רכיבים (או יותר) באותו תפקיד תחבירי, המתייחסים לאותה מילה במשפט ומחוברים ב־ו' החיבור או בפסיק. כל אחד מהם יכול לעמוד לבדו במשפט.
משפט II – נשוא כולל: "נבחנה" ו"עלתה (לדיון)" – שתי פעולות שונות של אותו נושא ("השאלה"). אפשר לפרק: "השאלה נבחנה" + "השאלה עלתה לדיון" – כל אחד משפט תקין. לכן זה נשוא כולל.
משפט III – לוואי כולל: "החשוב" ו"פורץ הדרך" – שני לוואים של אותו שם עצם ("המחקר"): איזה מחקר? – החשוב, ופורץ הדרך. אפשר לפרק: "המחקר החשוב" + "המחקר פורץ הדרך".
משפט I – אין חלק כולל: "חוזרת ונבחנת" נראה כמו שני נשואים, אבל "חוזרת ו..." אינה פעולה נפרדת – היא מבטאת חזרה ("שוב ושוב נבחנת"). אי אפשר לפרק ל"השאלה חוזרת" + "השאלה נבחנת" בלי לשנות את המשמעות. זהו נשוא מורחב אחד, ולא נשוא כולל.
טעות נפוצה: להקיף את משפט I בגלל ה־ו' שבין "חוזרת" ל"נבחנת". הבדיקה: האם כל רכיב לבדו שומר על המשמעות?
סעיף ג
ידיעת שפה נוספת מאפשרת כניסה לתרבות של דובריה ומשפרת את הביצועים של המוח.
(אפשר גם: "...וכן / וגם משפרת...", או בסדר הפוך: "ידיעת שפה נוספת משפרת את הביצועים של המוח ומאפשרת כניסה לתרבות של דובריה.")
שלב 1 – מה משותף: לשני המשפטים אותו נושא – "ידיעת שפה נוספת". הנשואים שונים: "מאפשרת (כניסה...)" ו"משפרת (את הביצועים...)".
שלב 2 – צירוף: כותבים את הנושא המשותף פעם אחת, ואחריו את שני הנשואים (כל אחד עם המושא שלו), מחוברים ב־ו' החיבור / "וכן" / "וגם".
בדיקה: במשפט נוצר נשוא כולל – שני נשואים שווי תפקיד של אותו נושא: "מאפשרת... ומשפרת...". המשפט פשוט (נושא אחד, נשוא כולל), ואין בו פסוקית.
טעות נפוצה: לחזור על הנושא בחלק השני ("...וידיעת שפה נוספת משפרת..." / "...והיא משפרת...") – כך נוצר משפט איחוי ולא נשוא כולל; או לחבר במילת שעבוד ("...מכיוון שהיא משפרת...").
שאלה 5 · תמורה; חלק הדיבור והתפקיד של "תורמים"
לפניכם משפט, ובו תמורה.
דוברים דו־לשוניים יכולים לנהל ביעילות רבה תהליכים קוגניטיביים גבוהים, כמו פתרון בעיות, זיכרון ורעיונות.
(1) העתיקו מן המשפט את התמורה. ______
(2) העתיקו מן המשפט את המילה או הצירוף שהיא ממירה. ______
(3) ציינו את התפקיד התחבירי של המילה או הצירוף שהתמורה ממירה. ______
לפניכם ארבעה משפטים, ובכל אחד מהם המילה "תורמים" מסומנת בקו.
I. רשימת התורמים לבית הספר הדו־לשוני היא ארוכה.
II. אנשים רבים תורמים לבניית גן דו־לשוני בקיבוץ עברון.
III. במחקרים בנושא השפעת הדו־לשוניות על התפתחות המוח נמצאו גורמים תורמים וגורמים מעכבים.
IV. יש כמה מחקרים התורמים להבנה של החשיבות של רכישת שפה חדשה.
כתבו מהו חלק הדיבור ומהו התפקיד התחבירי של המילה "תורמים" בכל אחד מן המשפטים.
משפט I: חלק הדיבור ______; התפקיד התחבירי ______
משפט II: חלק הדיבור ______; התפקיד התחבירי ______
משפט III: חלק הדיבור ______; התפקיד התחבירי ______
משפט IV: חלק הדיבור ______; התפקיד התחבירי ______
◂ פתרון מלא לשאלה 5
סעיף א
(1) כמו פתרון בעיות, זיכרון ורעיונות
(2) תהליכים קוגניטיביים גבוהים
(3) מושא
תמורה היא רכיב שבא בדרך כלל מיד אחרי מילה או צירוף, מפרט, מגדיר או מדגים אותם, וממלא אותו תפקיד תחבירי שלהם. אפשר להעמיד אותה במקום הרכיב המומר, והמשפט יישאר תקין.
(1)–(2): הצירוף "כמו פתרון בעיות, זיכרון ורעיונות" בא אחרי "תהליכים קוגניטיביים גבוהים" ומונה דוגמאות לתהליכים אלה (המילה "כמו" מציינת הדגמה). לכן זו התמורה, והרכיב המומר הוא "תהליכים קוגניטיביים גבוהים". בדיקה: "דוברים דו־לשוניים יכולים לנהל ביעילות רבה פתרון בעיות, זיכרון ורעיונות" – המשפט תקין.
(3) מושא: הנשוא הוא "יכולים לנהל" (נשוא מורחב). שואלים: מה יכולים לנהל? – "תהליכים קוגניטיביים גבוהים". זה המשלים של הפועל "לנהל" – מושא ("קוגניטיביים" ו"גבוהים" – לוואים). "ביעילות רבה" – תיאור אופן. מכיוון שהתמורה ממלאת את תפקיד הרכיב שהיא ממירה, גם היא מושא.
טעות נפוצה: להעתיק כתמורה רק "פתרון בעיות" (בלי "זיכרון ורעיונות"); לכתוב ב־(3) "נושא" רק משום ש"תהליכים" הוא שם עצם בראש צירוף.
סעיף ב
משפט I: חלק הדיבור – שם עצם; התפקיד התחבירי – לוואי
משפט II: חלק הדיבור – פועל; התפקיד התחבירי – נשוא
משפט III: חלק הדיבור – שם תואר; התפקיד התחבירי – לוואי
משפט IV: חלק הדיבור – פועל; התפקיד התחבירי – נושא + נשוא
הרקע: "תורמים" היא צורת בינוני. הבינוני יכול לשמש כפועל (מציין פעולה בהווה), כשם עצם (מציין את מי שעושה את הפעולה) או כשם תואר (מתאר תכונה של שם עצם). לכן קובעים את חלק הדיבור לפי התפקוד במשפט.
משפט I – שם עצם; לוואי. "התורמים" = האנשים שתורמים (מיודע ב־ה' הידיעה, אפשר להחליפו ב"הנדבנים"). הוא סומך בצירוף הסמיכות "רשימת התורמים" – רשימה של מי? – ולכן תפקידו לוואי של "רשימת". הנושא הוא "רשימת" ("היא" – אוגד, "ארוכה" – נשוא).
משפט II – פועל; נשוא. מה עושים האנשים הרבים? – תורמים. "תורמים" מציין פעולה בהווה, ויש לו מושא ("לבניית גן..."); הנושא: "אנשים".
משפט III – שם תואר; לוואי. "גורמים תורמים" – איזה גורמים? – תורמים (מקבילים ל"גורמים מעכבים"). המילה מתארת את שם העצם "גורמים" ומתאימה לו במין, במספר וביידוע – שם תואר בתפקיד לוואי.
משפט IV – פועל; נושא + נשוא. כאן ה־ה' שלפני "תורמים" אינה ה' הידיעה אלא ה' הזיקה, שמשמעה "ש": "מחקרים שתורמים להבנה". "התורמים להבנה..." הוא פסוקית לוואי מקוצרת: ה' הזיקה משמשת כנושא הפסוקית (= ש = המחקרים), ו"תורמים" הוא הנשוא שלה (פועל, עם מושא: "להבנה"). לכן התשובה: פועל; נושא + נשוא.
טעות נפוצה: במשפט IV לכתוב "שם תואר; לוואי" בגלל ה־ה' – יש לבדוק אם אפשר להחליף אותה ב"ש" ("מחקרים שתורמים") ואם יש למילה משלים (מושא) – אם כן, זה פועל.
שאלה 6 · פיסוק; פסוקית לוואי והחלק העיקרי
לפניכם קטע.
(במסגרת)
דו־לשוניות היא מצב שמשתנה לאורך החיים, אומרת ד"ר עוז קלינאית תקשורת התפתחותית. על פי המחקר שלה יכול להיות שהשפה הדומיננטית של ילד מסוים היא השפה המדוברת בבית. אולם ככל שהוא נמצא במגע עם הסביבה, שפת המקום נעשית דומיננטית. כמו כן לא מעט גורמים משפיעים על הדו־לשוניות לאורך השנים מוטיבציה ללמידת השפה יוקרתיות השפה זהות הילד וזהות ההורים.
הוסיפו סימני פיסוק בקטע לפי ההנחיות שלפניכם.
לפניכם שני משפטים מורכבים.
I. הסיבה החשובה שבגללה מומלץ שאנשים ילמדו עוד שפה היא בריאותית.
II. ילדים המתקשרים באמצעות שתי שפות נהנים מיתרון מוחי כי שפה נוספת מחיה את המוח.
(1) בשני המשפטים יש פסוקית בעלת אותו תפקיד תחבירי.
תחמו בכל אחד מן המשפטים פסוקית זו.
(2) מהו התפקיד התחבירי המשותף לשתי הפסוקיות? ______
(3) העתיקו מכל אחד מן המשפטים רק את החלק העיקרי.
משפט I: ______
משפט II: ______
◂ פתרון מלא לשאלה 6
סעיף א
"דו־לשוניות היא מצב שמשתנה לאורך החיים", אומרת ד"ר עוז, קלינאית תקשורת התפתחותית. על פי המחקר שלה, יכול להיות שהשפה הדומיננטית של ילד מסוים היא השפה המדוברת בבית. אולם ככל שהוא נמצא במגע עם הסביבה, שפת המקום נעשית דומיננטית. כמו כן לא מעט גורמים משפיעים על הדו־לשוניות לאורך השנים: מוטיבציה ללמידת השפה, יוקרתיות השפה, זהות הילד וזהות ההורים.
עוברים על ההנחיות אחת אחת ומחפשים בקטע את המבנה המתאים לכל סימן.
1. מירכאות לדיבור ישיר: "אומרת ד"ר עוז" מציין שלפנינו דבריה המצוטטים. המשפט שנאמר – "דו־לשוניות היא מצב שמשתנה לאורך החיים" – הוא דיבור ישיר, ולכן מקיפים אותו במירכאות. הפסיק שאחרי הציטוט כבר מודפס (הוא מפריד בין הציטוט לבין משפט הפתיחה שבא אחריו).
2. פסיק לתמורה: "קלינאית תקשורת התפתחותית" מגדירה מי היא ד"ר עוז וממלאת אותו תפקיד (נושא של "אומרת"). לפני תמורה מגדירה כזו שמים פסיק: "ד"ר עוז, קלינאית תקשורת התפתחותית".
3. פסיק להסגר: "על פי המחקר שלה" מציין את מקור המידע ואינו קשור תחבירית לשאר המשפט (אפשר להשמיט אותו). אחרי הסגר בראש המשפט שמים פסיק: "על פי המחקר שלה, יכול להיות...".
4. נקודתיים לתמורה מפרטת: "לא מעט גורמים" הוא כינוי כללי, ומיד אחריו באה רשימה המפרטת אותם. לפני תמורה מפרטת (רשימה) שמים נקודתיים: "...לאורך השנים: מוטיבציה...".
5. פסיקים בין חלקים כוללים: ברשימה ארבעה רכיבים שווי תפקיד: "מוטיבציה ללמידת השפה, יוקרתיות השפה, זהות הילד וזהות ההורים". בין הרכיבים שמים פסיקים, ולפני האחרון – ו' החיבור בלי פסיק.
טעות נפוצה: לשים את המירכאות סביב כל המשפט כולל "אומרת ד"ר עוז"; לשים פסיק גם לפני "וזהות ההורים"; לשים פסיק במקום נקודתיים לפני הרשימה.
סעיף ב
(1)
I. הסיבה החשובה [שבגללה מומלץ שאנשים ילמדו עוד שפה] היא בריאותית.
II. ילדים [המתקשרים באמצעות שתי שפות] נהנים מיתרון מוחי כי שפה נוספת מחיה את המוח.
(2) פסוקית לוואי
(3) משפט I: הסיבה החשובה היא בריאותית.
משפט II: ילדים נהנים מיתרון מוחי.
(1)–(2) פסוקית לוואי בשני המשפטים. פסוקית לוואי באה מיד אחרי שם עצם, מתארת אותו ועונה על השאלה "איזה?".
משפט I: איזו סיבה? – "שבגללה מומלץ שאנשים ילמדו עוד שפה". הפסוקית נפתחת ב"ש" + מילת יחס עם כינוי המפנה לשם העצם ("בגללה" = בגלל הסיבה), וזהו סימן מובהק לפסוקית לוואי. שימו לב: בתוך פסוקית הלוואי יש פסוקית נוספת – [שאנשים ילמדו עוד שפה] (פסוקית נושא של "מומלץ": מה מומלץ?). היא חלק מפסוקית הלוואי, ולכן תוחמים את פסוקית הלוואי כולה: מ"שבגללה" עד "שפה".
משפט II: אילו ילדים? – "המתקשרים באמצעות שתי שפות". ה־ה' שלפני "מתקשרים" היא ה' הזיקה (= ש): "ילדים שמתקשרים...". לכן זו פסוקית לוואי של "ילדים". במשפט יש גם פסוקית אחרת – [כי שפה נוספת מחיה את המוח] – אבל היא פסוקית תיאור סיבה (מדוע הם נהנים?), ולא זו המשותפת לשני המשפטים.
(3) החלק העיקרי הוא מה שנשאר כשמשמיטים את כל הפסוקיות:
טעות נפוצה: במשפט I לתחום רק "שאנשים ילמדו עוד שפה" (הפסוקית הפנימית); במשפט II לבחור את פסוקית הסיבה או להשאיר אותה בחלק העיקרי.
פרק ג: מערכת הצורות
ההוראות לחלק זה
(80 נקודות)
בפרק זה חמש שאלות, 7–11 (לכל שאלה – 20 נקודות).
תוכלו לענות, באופן מלא או חלקי, על כל השאלות בפרק זה, אך מספר הנקודות שתוכלו לצבור בפרק לא יעלה על 80 נקודות.
שאלה 7 · שורש ובניין של פעלים; שורשי שמות
לפניכם משפטים ובהם פעלים מודגשים.
– יוונים ששהו כמה שנים בסביבה דוברת אנגלית נוֹטִים לראות בשני סוגי הכחול צבע אחד.
– באחד המחקרים הִשְׁווּ בין ילדים דו־לשוניים.
– הוּכַח בעבר שאם אתם דוברים שתי שפות, הסבירות שתחלו בדמנצייה פוחתת.
– אנו מתקרבים לנקודה שבה תִּשָּׁאֵל השאלה: מדוע כדאי לנו ללמוד שפות זרות?
– ילדים דו־לשוניים מִתְאַפְיְנִים במוח גמיש וזריז.
– ניסיון של אדם לְשׂוֹחֵחַ עם חבר בשפה ששניהם מדברים היטב אולם אינם רגילים לדבר בה זה עם זה, יגרום לשיחה "צולעת".
בטבלה שלפניכם נתחו את הפעלים המודגשים – ציינו את השורש ואת הבניין של כל פועל.
| הפועל | השורש | הבניין |
|---|---|---|
| נוֹטִים | ||
| הִשְׁווּ | ||
| הוּכַח | ||
| תִּשָּׁאֵל | ||
| מִתְאַפְיְנִים | ||
| לְשׂוֹחֵחַ |
לפניכם ארבעה צירופים, ובכל אחד מהם מילה מודגשת.
כתבו מעל כל מילה מודגשת את השורש שלה.
לְקוּת למידה, דֵּעָה נחרצת, יְכֹלֶת לתקשר, שחייה בלי מְצוֹפִים
◂ פתרון מלא לשאלה 7
סעיף א
| הפועל | השורש | הבניין |
|---|---|---|
| נוֹטִים | נ-ט-י | פעל (קל) |
| הִשְׁווּ | ש-ו-י | הפעיל |
| הוּכַח | י/ו-כ-ח | הופעל |
| תִּשָּׁאֵל | ש-א-ל | נפעל |
| מִתְאַפְיְנִים | א-פ-י-ן | התפעל |
| לְשׂוֹחֵחַ | שׂ-ו-ח | פיעל |
שיטה: מסירים את אותיות התחילית והסופית של הנטייה (אותיות אית"ן, מ' הבינוני, ה' של הפעיל/הופעל, ת' של התפעל, סיומות ־ים, ־וּ), מה שנשאר הוא השורש; את הבניין מזהים לפי התנועות ולפי סימני הבניין.
טעות נפוצה: לכתוב ל"הִשְׁווּ" שורש ש-ו-ה (ה' בסוף "השווה" אינה אות שורש – השורש בכתיב הדקדוקי הוא ש-ו-י); לזהות את "תִּשָּׁאֵל" כבניין פעל (בלי לשים לב לדגש); לכתוב ל"לְשׂוֹחֵחַ" שורש ש-ח-ח.
סעיף ב
לְקוּת: ל-ק-י
דֵּעָה: י/ו-ד-ע
יְכֹלֶת: י-כ-ל
מְצוֹפִים: צ-ו-ף
שיטה: בשמות מסירים סיומות (־וּת, ־ָה, ־ֶת, ־ים) ותחיליות של משקל (מ'), ואז משלימים את האות החסרה על פי מילים קרובות מאותה משפחה.
טעות נפוצה: לכתוב ל"יְכֹלֶת" שורש כ-ל-ת, או ל"מְצוֹפִים" שורש מ-צ-ף / צ-פ-י.
שאלה 8 · ניתוח פעלים וצורת ציווי; צורות בינוני; מ"ם שורשית
לפניכם שני משפטים, ובהם פעלים מודגשים.
I. אדם היודע שפה נוספת מַפְנִים את תרבותה.
II. חוקרי דו־לשוניות מַפְנִים את הסטודנטים למאמרים העוסקים בבלשנות.
בטבלה שלפניכם נתחו כל אחד מן הפעלים על פי ההוראות. בעמודה האחרונה כתבו צורת ציווי של כל אחד מן הפעלים באותו השורש, באותו הבניין ובגוף נוכח.
| הפועל | השורש | הגוף | צורת הציווי באותו השורש, באותו הבניין, בגוף נוכח |
|---|---|---|---|
| מַפְנִים משפט I | |||
| מַפְנִים משפט II |
לפניכם שני משפטים, ובהם מודגשות צורות בינוני.
כתבו מעל כל אחת מצורות הבינוני המודגשות את חלק הדיבור שאליו היא שייכת.
(במסגרת)
אדם הדּוֹבֵר שפה נוֹסֶפֶת רואה את העולם קצת אחרת.
השפה מְעַצֶּבֶת את תפיסת המציאות של הדּוֹבֵר.
לפניכם ארבע מילים.
מְצִיאָה, מְדֻיֶּקֶת, מָבוֹךְ, מַתְחִילָה
(1) הקיפו את המילה שבה האות מ"ם היא אות שורש.
(2) מעל כל אחת מן המילים האחרות כתבו את השורש שלה.
◂ פתרון מלא לשאלה 8
סעיף א
| הפועל | השורש | הגוף | צורת הציווי (נוכח) |
|---|---|---|---|
| מַפְנִים משפט I | פ-נ-ם | נסתר | הַפְנֵם |
| מַפְנִים משפט II | פ-נ-י | נסתרים | הַפְנֵה |
שתי מילים זהות בכתיב ובניקוד – אבל שני פעלים שונים. שתיהן צורת בינוני בבניין הפעיל (מַ־ + חיריק בהברה האחרונה, כמו מַקְטִיל). ההבדל הוא בשאלה: האם ה־ם' שבסוף היא אות שורש או סיומת רבים? את זה קובעים לפי ההקשר – מי הנושא?
משפט I: הנושא – "אדם" (יחיד). לכן "מַפְנִים" הוא בינוני יחיד (נסתר), וה־ם' היא אות שורש: פ-נ-ם (פְּנִים, הפנמה – להפנים = לקלוט פנימה). ציווי נוכח בהפעיל: הַקְטֵל ← הַפְנֵם (כמו הַזְמֵן, הַדְלֵק).
משפט II: הנושא – "חוקרי דו־לשוניות" (רבים). לכן "מַפְנִים" = מַפְנֶה + ־ים, בינוני רבים (נסתרים), וה־ם' היא סיומת. השורש: פ-נ-י (להפנות, הפניה; האות י' נשמטת לפני הסיומת, כמו מַרְאִים מ"מַרְאֶה"). ציווי נוכח בהפעיל בשורש שאות אחרונה שלו י': הַפְנֵה (כמו הַרְאֵה, הַשְׁוֵה).
טעות נפוצה: לכתוב לשני הפעלים אותו שורש; לכתוב ציווי "הַפְנִים" (צורת עבר/שם) או "הַפְנֶה" בסגול במקום צירה.
סעיף ב
הַדּוֹבֵר (משפט ראשון) – פועל
נוֹסֶפֶת – שם תואר
מְעַצֶּבֶת – פועל
הַדּוֹבֵר (משפט שני) – שם עצם
הרקע: צורת הבינוני יכולה לשמש פועל (מציינת פעולה ויש לה בדרך כלל משלים), שם עצם (מציינת את עושה הפעולה ואפשר להחליפה בשם עצם) או שם תואר (מתארת שם עצם ומתאימה לו).
טעות נפוצה: לכתוב לשתי ההופעות של "דובר" אותו חלק דיבור. הבדיקה: האם יש למילה מושא (פועל) או שהיא מציינת אדם/דבר (שם עצם)?
סעיף ג
(1) מְצִיאָה
(2) מְדֻיֶּקֶת – ד-י-ק; מָבוֹךְ – ב-ו-ך; מַתְחִילָה – ת-ח-ל
שיטה: בכל מילה בודקים אם המ"ם שבתחילה היא תחילית (מ' הבינוני או מ' של משקל כמו מִקְטָל / מָקוֹם) או אות שורש – לפי מילים אחרות מאותה משפחה.
טעות נפוצה: לכתוב ל"מַתְחִילָה" שורש ח-ל-ל (בטעות לחשוב ש־ת' היא תחילית של התפעל).
שאלה 9 · שמות פעולה, בינוני, גזירת שמות מן השורש ב-י-ן, צ-י-ד
לפניכם שני שמות פעולה.
כתבו ליד כל אחד משמות הפעולה את השורש שלו ואת צורת הבינוני יחיד שלו באותו הבניין.
הוֹרָאָה: השורש ______; צורת הבינוני יחיד באותו הבניין ______
הוֹצָאָה: השורש ______; צורת הבינוני יחיד באותו הבניין ______
לפניכם משפט, ובו מודגש שם פעולה.
תינוקות בני שישה חודשים יכולים להבחין בין אנגלית לצרפתית מהִתְבּוֹנְנוּת בתנועות השפתיים.
(1) ציינו את השורש של המילה הִתְבּוֹנְנוּת. ______
(2) מן השורש של המילה הִתְבּוֹנְנוּת כתבו שמות, על פי ההנחיות שלפניכם:
(1) לפניכם משפט, ובו פועל מודגש.
כניסה לתרבות חדשה כשאנחנו מְצֻיָּדִים בשפה המקומית דומה למצב שבו אנחנו לומדים לשחות בלי מצופים.
השלימו את המשפטים שלפניכם.
(2) לפניכם שני משפטים. הקיפו את המשפט שבו המילה צִיּוּד מציינת פעולה.
(3) לפניכם חמש מילים מן השורש צ-ו/י-ד. הקיפו שלוש מילים בצורת הבינוני.
צָד, צַיָּד, מְצַיֵּד, מָצוֹד, מִצְטַיֵּד
◂ פתרון מלא לשאלה 9
סעיף א
הוֹרָאָה: השורש י/ו-ר-י; צורת הבינוני יחיד באותו הבניין – מוֹרֶה
הוֹצָאָה: השורש י/ו-צ-א; צורת הבינוני יחיד באותו הבניין – מוֹצִיא
שיטה: "הוֹ־...־ָאָה" היא תבנית שם הפעולה של בניין הפעיל (הַקְטָלָה) בשורשים שאות ראשונה שלהם י'/ו': הַיְ־ ← הוֹ־ (כמו הוֹדָעָה, הוֹרָדָה). לכן שני השמות הם שמות פעולה של הפעיל, והאות הראשונה בשורש היא י'/ו'.
שימו לב: שני השמות נראים דומים (הוֹ־ ... ־ָאָה), אבל ב"הוֹרָאָה" ה־א' נוספה במקום ה־י', וב"הוֹצָאָה" היא אות שורש. לכן הבינוני שונה: מוֹרֶה לעומת מוֹצִיא.
טעות נפוצה: לכתוב ל"הוֹרָאָה" שורש י-ר-א (מן "יִרְאָה") ובינוני "מוֹרִיא"; לכתוב בינוני בבניין פעל ("יוֹצֵא") במקום הפעיל.
סעיף ב
(1) ב-ו-ן
(2) שם פעולה בבניין פעל (קל): בִּינָה
שם פעולה בבניין הפעיל: הֲבָנָה
שם תואר בצורת הבינוני בבניין נפעל: נָבוֹן
(1) הִתְבּוֹנְנוּת – שם הפעולה של בניין התפעל (הִתְקַטְּלוּת). מסירים הִתְ־ ו־וּת ונשאר "בּוֹנְנ": ב, ו, נ, ונ' כפולה. זו התבנית הִתְקוֹטְטוּת – הדרך שבה התפעל נוטה בשורשים שאות אמצעית שלהם ו' (כמו הִתְכּוֹנְנוּת מ־כ-ו-ן, הִתְרוֹמְמוּת מ־ר-ו-ם): השורש ב-ו-ן (מֵבִין, תְּבוּנָה).
(2) גוזרים מאותו שורש:
טעות נפוצה: לכתוב ב־(1) שורש ב-נ-נ או ב-נ-י; לכתוב ב־(2) "הַבְנָאָה" (משורש אחר – ב-נ-י) במקום הֲבָנָה.
סעיף ג
(1) הפועל מְצֻיָּדִים נוטה בבניין פֻּעַל (פועל). המילה צִיּוּד היא שם הפעולה של בניין פִּעֵל (פיעל).
(2) המשפט השני: "צִיּוּד המדריכים בערכת עזרה ראשונה נעשה בתחילת הטיול."
(3) צָד, מְצַיֵּד, מִצְטַיֵּד
(1) מְצֻיָּדִים – מ' בשווא, קובוץ באות הראשונה של השורש ודגש באות האמצעית (מְקֻטָּלִים): בינוני של בניין פֻּעַל. שם הפעולה בתבנית קִטּוּל (צִיּוּד, דִּבּוּר) שייך לבניין פִּעֵל – הבניין הפעיל שפֻּעַל הוא הסביל שלו (צִיֵּד – צֻיַּד). לבניין פֻּעַל עצמו אין שם פעולה.
(2) שם פעולה מציין פעולה; אבל לפעמים אותה מילה מציינת חפץ או תוצאה. בודקים בהקשר:
(3) צורות בינוני – מקיפים:
לא מקיפים: צַיָּד – שם עצם במשקל קַטָּל (שם בעל מקצוע, כמו נַגָּר); מָצוֹד – שם עצם במשקל מָקוֹם (מקום/פעולה של ציד).
טעות נפוצה: להקיף את "צַיָּד" (משקל קַטָּל אינו בינוני) או לפספס את "צָד" (בינוני קל בשורש ע"ו זהה בצורתו לעבר).
שאלה 10 · שמות פרטיים: שורש, בניין ודרך תצורה; משקלים
השמות הפרטיים תָּאִיר, נָאוֹר, יָאִיר, מֵאִיר הם פעלים בעלי שורש משותף.
(1) כתבו את השורש המשותף לפעלים אלה. ______
(2) מהו הבניין של הפועל נָאוֹר? ______
(3) מהו הבניין של שאר הפעלים? ______
לפניכם ארבעה שמות פרטיים.
אוּרִיאֵל, לִיאוֹר, אוֹרְלִי, אוֹרִית
(1) הקיפו את השם יוצא הדופן מבחינת דרך התצורה שלו.
(2) ציינו את דרך התצורה של השם יוצא הדופן. ______
לפניכם ארבעה שמות.
נִסְיוֹנוֹת, נִקְיוֹנוֹת, שִׁלְטוֹנוֹת, חֶסְכוֹנוֹת
(1) הקיפו את השם יוצא הדופן מבחינת המשקל.
(2) מהו המשקל של השם יוצא הדופן? ______
(3) מהו המשקל של שלושת השמות האחרים? ______
לפניכם ארבעה שמות.
תִּנְשֶׁמֶת, תּוֹסֶפֶת, תּוֹעֶלֶת, תּוֹפֶרֶת
(1) הקיפו את השם יוצא הדופן מבחינת המשקל.
(2) מהו המשקל של שלושת השמות האחרים? ______
(3) מהו השורש של השם יוצא הדופן? ______
לפניכם ארבעה שמות.
מְסוּרָה, מְנוּעָה, מְלוּכָה, מְלוּחָה
(1) הקיפו את השם יוצא הדופן מבחינת המשקל.
(2) מהו המשקל של השם יוצא הדופן? ______
(3) בשלושת השמות האחרים הה"א היא צורן נטייה. הסבירו זאת על פי אחד השמות.
לא במיקוד תשפ"ז
◂ פתרון מלא לשאלה 10
סעיף א
(1) א-ו-ר
(2) נפעל
(3) הפעיל
(1) בכל השמות חוזרות האותיות א, ר, ובאמצע תנועת i או o – סימן לשורש שאות אמצעית שלו ו' (אוֹר, מֵאִיר, הֵאִיר): א-ו-ר.
(2) נָאוֹר – נפעל: בינוני נפעל בשורשים שאות אמצעית שלהם ו' בא בתבנית נָקוֹם: נָכוֹן, נָבוֹן, נָאוֹר (= מואר, נאור בדעותיו).
(3) תָּאִיר, יָאִיר, מֵאִיר – הפעיל: בשורשים שאות אמצעית שלהם ו', הפעיל נוטה בתבנית הֵקִים: עתיד תָּקִים / יָקִים ← תָּאִיר, יָאִיר (היא/הוא יאיר); בינוני מֵקִים ← מֵאִיר. התנועה i בהברה האחרונה וה־ָ/ֵ שלפניה הם סימני הפעיל בשורשים אלה.
טעות נפוצה: לכתוב ל"יָאִיר" ול"תָּאִיר" בניין פעל (קל) בגלל היעדר ה' בתחילתם – בעתיד ובבינוני ה' של הפעיל אינה מופיעה.
סעיף ב
(1) אוֹרִית
(2) בסיס וצורן סופי
שיטה: מפרקים כל שם לחלקיו ובודקים אם כל חלק הוא מילה עצמאית (בסיס) או צורן שאינו עומד לבדו.
טעות נפוצה: לבחור את "אוּרִיאֵל" כיוצא דופן משום שהבסיס שלו "אוּרִי" ולא "אוֹר" – הבסיסים שונים, אבל דרך התצורה (הלחם) זהה לשאר.
סעיף ג
(1) שִׁלְטוֹנוֹת
(2) קִטְלוֹן
(3) קִטָּלוֹן
שיטה: את המשקל קובעים לפי צורת היחיד, כי ברבים התנועות משתנות והדגש עלול להישמט.
ברבים הקמץ שבמשקל קִטָּלוֹן מתקצר לשווא, והדגש נשמט (נִסָּיוֹן ← נִסְיוֹנוֹת), ולכן ברבים כל ארבעת השמות נראים דומים.
טעות נפוצה: לקבוע את המשקל לפי צורת הרבים ולכתוב לכל השמות "קִטְלוֹן"; לבחור את "חֶסְכוֹנוֹת" בגלל הסגול (הסגול בא בגלל האות הגרונית ח', ואינו משנה את המשקל).
סעיף ד
(1) תּוֹפֶרֶת
(2) תִּקְטֶלֶת
(3) ת-פ-ר
שיטה: מוצאים את השורש של כל שם, ואז בודקים מה נשאר מחוץ לשורש – זה המשקל.
טעות נפוצה: לראות את "תּוֹ־" בתחילת תּוֹפֶרֶת ולהניח שזה אותו משקל כמו תּוֹסֶפֶת; תמיד בודקים אם ה־ת' שייכת לשורש.
סעיף ה
(1) מְלוּכָה
(2) קְטוּלָה
(3) הה"א מציינת שהמין של המילה הוא נקבה: מְסוּרָה = מָסוּר + ה (מְנוּעָה = מָנוּעַ + ה; מְלוּחָה = מָלוּחַ + ה).
שיטה: בודקים אם המילה בלי ה־ה' היא מילה קיימת מאותה משמעות (צורת זכר). אם כן – ה־ה' היא סיומת של נקבה (צורן נטייה), והמשקל נקבע לפי צורת הזכר.
בשלושתם המילה היא שם תואר במשקל קָטוּל, וה־ה' רק מציינת מין נקבה – כמו כל סיומת נקבה בנטיית שם התואר. לכן היא צורן נטייה: היא אינה יוצרת מילה חדשה בעלת משמעות חדשה.
טעות נפוצה: ב־(3) לכתוב רק "ה' של נקבה" בלי להראות את הפירוק (מָסוּר + ה) ואת צורת הזכר.
שאלה 11 · צורנים סופיים, דרכי תצורה, מילים שאולות
לפניכם שני משפטים, ובכל משפט יש מילה מוגדלת שהצורן הסופי שלה מודגש.
– דּוּ־לְשׁוֹנִיּוּת היא תופעה נפוצה בארצות שיש אליהן הגירה.
– בישראל יש כמה מסגרות חינוך דּוּ־לְשׁוֹנִיּוֹת לתלמידים בגילים שונים.
לפניכם שתי המילים, ובכל אחת מהן מודגש הצורן הסופי. כתבו ליד כל אחת מהן את סוג הצורן הסופי שלה, וציינו את משמעות הצורן.
דּוּ־לְשׁוֹנִיּוּת: סוג הצורן ______; משמעות הצורן ______
דּוּ־לְשׁוֹנִיּוֹת: סוג הצורן ______; משמעות הצורן ______
לא במיקוד תשפ"ז
לפניכם רשימת שמות.
מֵיזָם, מִנְעָד, מִגְדָּר, מִגְדַּלּוֹר, מַדְחֹם, מִכְלוֹל
(1) הקיפו את השמות שדרך התצורה שלהם היא שורש ומשקל.
(2) ציינו את דרך התצורה המשותפת של השמות האחרים. ______
לפניכם שני צירופי מילים, ובכל אחד מהם מודגשת מילה, שדרך התצורה שלה היא בסיס וצורן סופי.
מָתֵמָטִיקַאִי דגול ______
השפה הקָטָלָנִית ______
(1) מה המשותף לבסיס של שתי המילים המודגשות? ______
(2) כתבו ליד כל מילה את המשמעות של הצורן הסופי שלה.
◂ פתרון מלא לשאלה 11
סעיף א
דּוּ־לְשׁוֹנִיּוּת: סוג הצורן – צורן גזירה; משמעות הצורן – שם עצם מופשט (הפשטה)
דּוּ־לְשׁוֹנִיּוֹת: סוג הצורן – צורן נטייה; משמעות הצורן – ריבוי בנקבה (רבות)
ההבחנה: צורן גזירה יוצר מילה חדשה בעלת משמעות חדשה (ולרוב חלק דיבור אחר). צורן נטייה אינו יוצר מילה חדשה – הוא רק מוסיף מידע דקדוקי (מין, מספר, גוף) לאותה מילה.
דרך בדיקה: שואלים אם אפשר לחזור מן המילה לצורה בסיסית שהיא אותה מילה (דו־לשוניות ← דו־לשוני – אותה מילה ביחיד: נטייה) או שהמילה היא ערך מילוני חדש (דו־לשוניוּת – ערך חדש: גזירה).
טעות נפוצה: להתבלבל בין ־וּת ל־וֹת משום ששתיהן נכתבות "ות" בלי ניקוד; יש לשים לב לניקוד (שורוק לעומת חולם) ולהקשר.
סעיף ב
(1) מֵיזָם, מִגְדָּר, מִכְלוֹל
(2) הלחם בסיסים
שיטה: בכל מילה בודקים: האם אפשר לפרק אותה לשתי מילים קיימות (הלחם בסיסים), או שהיא בנויה משורש בתוך תבנית (שורש ומשקל)?
שורש ומשקל:
הלחם בסיסים (שתי מילים שלמות שחוברו, לעיתים עם קיצור):
טעות נפוצה: לראות מ' בתחילת כל המילים ולחשוב שכולן במשקל מִקְטָל; "מִנְעָד" ו"מַדְחֹם" מתפרקות למילים קיימות, ולכן הן הלחם.
סעיף ג
(1) הבסיס של שתי המילים הוא מילה שאולה מלועזית (שאילה מלעז): מָתֵמָטִיקָה, קָטָלָן / קטלוניה.
(2) מָתֵמָטִיקַאִי – ־אי: בעל מקצוע / תפקיד.
קָטָלָנִית – ־ית: שם תואר / שפה (שם של שפה).
(1) מפרידים את הצורן הסופי ובודקים את הבסיס:
לכן המשותף: שני הבסיסים הם מילים שאולות מלועזית, ואליהם נוספה סיומת עברית.
(2) משמעות הסיומות:
טעות נפוצה: ב־(1) לכתוב "שניהם שמות עצם" – התשובה המבוקשת היא המקור הלועזי של הבסיס; ב־(2) לכתוב ל־־ית "נקבה" או "הקטנה" (כמו בכַּפִּית) – כאן ־ית היא סיומת של שפה/שם תואר.