בגרות בלשון הבנה והבעה 011282 - קיץ 2023

איך מזהים עמדה: מחפשים את המשפטים שבהם הכותב שופט את המצב ("עוול", "אבסורד", "איני יכול לתאר לעצמי שיבוץ אחר... טוב יותר", "צריך להפריד"), ולא רק מתאר אותו.

טעות נפוצה: לסמן את מאמר 3 כ"תומך" מפני שהכותב כותב שהוא מסכים עם הסימנים שנותן כשר ומקבל את דבריו "בהערצה" (שורות 3, 19–20). הוא מסכים עם המשמעות הסמלית, אבל טוען שאפשר לשמור עליה גם בהפרדה – ולכן הוא מתנגד לצמידות.

התשובה המלאה כוללת שני רכיבים:
1. מהי טענת הכותב – הצמדת הימים יוצרת מעבר חד ולא הוגן מאבל לשמחה, הפוגע במשפחות השכולות ("המעבר הבלתי אפשרי הזה", שורה 17; "עוול גדול", שורה 35).
2. כיצד הפרט מחזק אותה – השעה המדויקת ("כשהשעון מורה 19:59", שורות 2–3) מראה שהמעבר נקבע לפי השעון: דקה אחת מפרידה בין סוף האבל לתחילת החגיגה. מיד אחר כך הכותב מציב זה מול זה את חובבי המסורת שמצטופפים מול הטלוויזיה ואת המשפחה השכולה ש"יושבת בשקט... בריקנות אין קץ" (שורות 3–6). הניגוד הזה, בתוך אותה דקה, מדגים את המעבר הבלתי אפשרי.

למה זה אמצעי רטורי: פרט מדויק ומוחשי משכנע יותר מטענה כללית ("המעבר מהיר"). הקורא "רואה" את השעון, ומבין שרגשות אינם מתחלפים לפי לוח זמנים.

טעות נפוצה: להסתפק בתיאור ("הכותב אומר שיום הזיכרון נגמר ב־19:59") בלי לקשר את הפרט לטענה. בשאלת "כיצד מחזק" חובה לנסח את הטענה ולהסביר את הקשר.

התשובה המלאה כוללת:
1. שתי המשמעויות – "ניגוב הדמעות" = האבל והשכול (יום הזיכרון); "ניגוב החומוס" = החגיגה, המנגל והשמחה (יום העצמאות).
2. מה עושה החזרה – אותה מילה בדיוק מחברת בין שני מצבים הפוכים; התוספת "יום אחד, זה הכול" מדגישה כמה קצר המרחק ביניהם.
3. הקשר לטענה – הכותב טוען שהמעבר מאבל לשמחה חד מדי ופוגע במשפחות השכולות (שורות 17, 32–35). הכותרת ממחישה זאת כבר לפני הקריאה, ובטון אירוני וביקורתי: הדמעות והחומוס "מנוגבים" באותה תנועה, כאילו אפשר לעבור מזה לזה בקלות.

דרך עבודה: בשאלה על מילה שחוזרת פעמיים שואלים: מה המילה מחברת? מה ההבדל בין שני ההקשרים? איזה רושם נוצר מן הצירוף (ניגוד, אירוניה, הקבלה)? ואיך הרושם הזה משרת את הטענה?

טעות נפוצה: להסביר רק את פירוש הכותרת בלי להתייחס לחזרה על המילה ולתפקידה, או לא לנסח מהי טענת הכותב.

היכן: פסקה 4 (שורות 20–24). המשפט שלפני הציטוט קובע: "הכשל הבירוקרטי שבעטיו נקבע מועד יום הזיכרון, שירת את האתוס שהשכול והתקומה כרוכים זה בזה", ואחריו: "דברים שכתב דוד בן גוריון... מבטאים זאת היטב" – כלומר הציטוט הוא דוגמה לאתוס.
מה תפקידו בטיעון: במאמר טיעון מביאים לעיתים את דברי הצד שכנגד כדי להפריך אותם. מיד אחרי הציטוט פותח הכותב בשאלה ביקורתית: "נשאלת השאלה אם אתוס זה 'מקדש את האמצעים'" (שורה 25), ועובר לדברי משפחה שכולה ולטענת ה"עוול". הציטוט משמש אפוא:
1. להציג את הרעיון העומד מאחורי הצמידות בפי דמות מוסמכת (ראש הממשלה הראשון);
2. להראות שהרעיון הזה נוסף בדיעבד ל"כשל בירוקרטי";
3. להכין את הקרקע לביקורת עליו.

טעות נפוצה: לכתוב שהכותב הביא את הציטוט כדי לחזק את עמדתו, כאילו הוא מסכים עם בן גוריון. הכותב מתנגד לצמידות, ולכן הציטוט מייצג את העמדה שהוא מבקר.

היכן: שורות 3–6 ("השאלה היא אם אי אפשר לשמור על הסמליות הזאת גם אם יפרידו 24 שעות... האם נאבד את הסמליות? ... איני סבור כך") ושורות 21–23 ("הסמליות לא תאבד כהוא זה מעוצמתה אם תפריד יממה בין שני האירועים. הפרדה כזאת תאפשר לנו לראות לא רק את הסמל, אלא גם את האדם שמאחוריו"). חיזוק נוסף בשורות 24–27: "יש סמלים שאם ניגע בהם, דווקא ניטיב עימם" (הדוגמה של הוספת בית להמנון).
מבנה התשובה של אנדי – הסכמה חלקית והסתייגות: הוא מסכים עם הנחת היסוד של כשר (הצירוף הוא סמל משמעותי; "ועם הסימנים שהוא נותן בדבר אני מסכים"), אך מסיק מסקנה אחרת: אפשר לשמור על הסמל גם בהפרדה, ולכן אין סיבה לא לגעת בו.
תשובה מלאה כוללת את עיקר הטענה (הסמליות לא תיפגע מהפרדה של יום) ורצוי גם את ההרחבה (ההפרדה תחזק את הסמל או תאפשר לראות את האדם).

טעות נפוצה: לכתוב שאנדי חושב שהצירוף אינו סמל או שאין בו משמעות – הוא דווקא מסכים שיש בו סמליות, וחולק רק על המסקנה שאסור לגעת בו.

הפירוש: "העלה חרס בידו" – ניסה להשיג דבר ולא הצליח (כמו מי שצולל לחפש פנינה ומעלה רק שבר של כלי חרס). כלומר: נכשל.
מן ההקשר: "ניסו... כמה פעמים לקבוע מועד... אך" – מילת הניגוד "אך" אחרי "ניסו" מרמזת שהניסיון לא הצליח, וגם המשפט הבא "העניין נדחק לשוליים" מאשר זאת.
פסילת המסיחים: (1) נתבדו – התברר שדבריהם או תחזיותיהם אינם נכונים; כאן לא נאמר דבר שהתברר כשקר. (2) נשברו – נפגעו נפשית או ויתרו מתוך ייאוש; הצירוף מתייחס לתוצאת הניסיון, לא למצב רוחם (הטעות נובעת מ"חרס" = שבר). (4) נמצאו – אין קשר למשמעות.
בדיקה בהצבה: "ניסו כמה פעמים לקבוע מועד רשמי... אך הם נכשלו" – המשמעות נשמרת.

הפירוש: "שגור" – מצוי ומקובל מאוד, נאמר בקלות ובלי מחשבה בשל השימוש התכוף בו. "שגורות בפי כול" = כולם אומרים אותן כל הזמן.
שימו לב להוראה: מחפשים את המילה שאינה מתאימה. (1) רווחות, (3) נפוצות ו־(4) שכיחות – כולן מילים נרדפות ל"שגורות". (2) חריגות – יוצאות דופן, נדירות; זה ההפך מ"שגורות".
בדיקה בהצבה: "אמרות... נהפכו חריגות בפי כול" – המשפט מאבד את משמעותו ואף סותר את ההמשך ("האתוס הלאומי ניצח").

טעות נפוצה: לא לשים לב למילת השלילה "אינה" ולבחור מילה נרדפת.

הפירוש: "זולת" היא מילת יחס שפירושה "חוץ מ־", "מלבד".
מן ההקשר: הכותב שואל מי המפסידים, ועונה: מלבד הנופלים ומשפחותיהם (שהם המפסידים המובנים מאליהם – "כמובן"), גם החברה הישראלית כולה מפסידה.
בדיקה בהצבה: "מלבד הנופלים ומשפחותיהם כמובן, החברה הישראלית כולה" – המשמעות נשמרת. אפשר גם "חוץ מהנופלים" או "פרט לנופלים".

טעות נפוצה: לכתוב "בגלל" או "כמו" – אלה משנים את המשמעות. כמו כן יש לוודא שהמילה המוצעת משתלבת דקדוקית במשפט ("חוץ מהנופלים").

הפירוש: "תהה על קנקנו" – בדק לעומק את מהותו של דבר או של אדם ("קנקן" = כלי; בודקים מה יש בתוכו ולא רק את מראהו החיצוני). כלומר: ניסה להבין מה טיבו האמיתי.
מן ההקשר: "התרגלנו כל כך... שהפסקנו" – ההרגל גרם לנו להפסיק לשאול שאלות על המעבר ועל מקורו. מיד אחר כך הכותב חושף את "האמת המרה" על מקור ההצמדה – כלומר את טיבו האמיתי של המעבר.
פסילת המסיחים: (2) מראה חיצוני – ההפך מכוונת הצירוף, שעוסק בתוכן ולא במראה. (3) לשנות – הצירוף עוסק בבחינה ובהבנה, לא בשינוי. (4) לחזות תוצאות – עיסוק בעתיד, ולא בהבנת מהות הדבר.
בדיקה בהצבה: "התרגלנו... שהפסקנו לנסות להבין את טיבו" – המשמעות נשמרת.

הפירוש: "ותו לא" (מארמית: "תו" = עוד) – ולא יותר מזה, וזה הכול. הכותב מדגיש שהסיבה היחידה להצמדה היא בירוקרטיה – אין מאחוריה רעיון עמוק.
פסילת המסיחים: (1) עוד פעם – חזרה, לא הגבלה. (2) ואיננו עוד – פירושו "ואינו קיים יותר" (כמו על אדם שמת); אינו מתאים להגבלה "רק זה". (4) ועוד – ההפך: מוסיף ולא מגביל.
בדיקה בהצבה: "היא תוצאה של בירוקרטיה אטומה ולא עוד" = ולא יותר מזה; המשמעות נשמרת.
קשר לטיעון: הצירוף מחזק את טענת הכותב שהאתוס הלאומי הולבש בדיעבד על החלטה טכנית ("הכשל הבירוקרטי", שורה 20).

הפירוש: "בעטיו של" – בגלל, בשל, מחמת (בדרך כלל בהקשר שלילי: סיבה לדבר רע). "בעטיו" = בגללו (הכינוי החבור ־יו מתייחס ל"הכשל הבירוקרטי").
מן ההקשר: הכשל הבירוקרטי הוא הסיבה לכך שנקבע המועד – "הכשל הבירוקרטי שבגללו נקבע מועד יום הזיכרון".
בדיקה בהצבה: "הכשל הבירוקרטי שבגללו נקבע מועד יום הזיכרון" – המשמעות נשמרת.

טעות נפוצה: לכתוב צירוף שאינו משתלב במשפט ("בגלל" בלי הכינוי), או מילה במשמעות זמן ("בזמנו", "בעיתו") בגלל הדמיון הצלילי ל"עת".

הפירוש: "מן הדין" – כך ראוי, כך נכון וצודק לעשות. בדברי בן גוריון: ראוי שהימים יהיו קרובים זה לזה.
בדיקת כל משפט (האם הפעולה ראויה וצודקת?):
(1) לבקש סליחה ממי שהעלבת – ראוי. תקין.
(2) "להשיב רעה תחת טובה" – לגמול ברע למי שעשה לך טוב. זה מעשה פסול ובלתי צודק, ולכן אי אפשר לומר עליו "מן הדין". השימוש אינו תקין.
(3) לתקן עוול מהר ככל האפשר – ראוי. תקין.
(4) לדחות דיון כדי שהעד יגיע – מוצדק והוגן. תקין. (המילה "דיון" במשפט עלולה להטעות, אך הצירוף "מן הדין" משמש בו במשמעותו הרגילה.)

טעות נפוצה: לבחור במשפט (4) בגלל ההקשר המשפטי ("דיון", "עד") ולחשוב ש"מן הדין" פירושו "מבית המשפט".

הפירוש: "אדרבה" (מארמית) – להפך, דווקא כך; מציגה עמדה הפוכה לזו שנשללה קודם לכן.
מן ההקשר: לפני כן כתוב: "ולא ארצה לראות שינוי קל שבקלים אף לא באחד מהם" – שלילה. מיד אחר כך: "אדרבה, ארצה לראות כל ילד... מבינים אותם... ומכבדים אותם" – כלומר לא רק שאיני רוצה לשנות, להפך, אני רוצה לחזק את מעמדם.
פסילת המסיחים: (1) לכן – קשר של סיבה ותוצאה; (2) למרות זאת – קשר של ויתור, כאילו יש סתירה בין החלקים; (4) אם כן – מסקנה. אף אחד מהם אינו מבטא את המעבר "לא X – אלא דווקא ההפך".
בדיקה בהצבה: "להפך, ארצה לראות כל ילד וילדה מבינים אותם היטב" – המשמעות נשמרת.

הדרך: למילה רב־משמעית בוחרים את המשמעות שמתאימה להקשר, ולא את המשמעות המוכרת או הבסיסית ביותר.
מן ההקשר: "להיכנס אל השמחה גם מתוך נימה של עצבות" – הכותב מתאר רגש: בתוך השמחה יש גם צליל עדין, רמז, של עצב. זו משמעות מופשטת – "משמעות מרומזת", גוון או טון עדין.
פסילת המסיחים: (1) חוט דק, (2) שׂערה ו־(4) צינור דם דקיק – משמעויות מוחשיות של דבר דק, שאינן מתאימות לרגש. (3) מיתר של כלי נגינה – ממנו התפתחה המשמעות המושאלת (צליל, טון), אך במשפט אין מדובר בכלי נגינה ממשי.
חיזוק מן ההמשך: "בנימה של תחושת עצמאות, שהיא נימה של תודעת אחריות" (שורה 17) – גם כאן נימה = גוון רגשי עדין.

טעות נפוצה: לבחור ב־(3) בגלל הקשר המוזיקלי של "נימה" (טון). במשפט מדובר במשמעות המושאלת – רמז דק של רגש.

(מספר מילים: 300, בלי הכותרת ורשימת המקורות)

מבנה המאמר:
1. כותרת – מנוסחת כעמדה ("חגיגה שאינה פוגעת באיש") ולא כהעתקת הנושא.
2. פתיחה – הצגת המסורת, השינוי שעשו כמה רשויות והוויכוח שעורר, וניסוח העמדה במפורש: יש לבטל את הזיקוקים ולהחליפם במופע שקט, כי חג לאומי צריך להיות של כולם.
3. נימוק ראשון + דוגמה ("ראשית") – הפגיעה בהלומי קרב: הרעש מחזיר אותם לשדה הקרב; ההצבה בניגוד מודגש – דווקא מי שנלחמו למען העצמאות סובלים בחג העצמאות.
4. נימוק שני + דוגמאות ("שנית", "נוסף על כך", "ויש בכך גם") – בעלי חיים (חיות מחמד שבורחות, ציפורים), זיהום ושריפות, ותועלת כלכלית של חלופה שאפשר להציג שוב.
5. טיעון נגדי והפרכתו ("המתנגדים... טוענים", "אכן... אולם", "יתרה מזאת") – הצגה הוגנת של טענת המסורת, הודאה חלקית בה, והפרכה: מסורת נועדה לחבר ולא להרחיק, ורחפנים יכולים לצייר את סמלי המדינה.
6. סיום ("לסיכום") – חזרה על העמדה בניסוח חדש ומשפט מסכם חזק ("חגיגה אמיתית היא חגיגה שאיש אינו נשאר מחוצה לה").

מילות קישור: ראשית, שנית (מנייה); נוסף על כך, יתרה מזאת (הוספה); אכן... אולם (ויתור והסתייגות); ולכן (תוצאה); ובה בעת; לסיכום.

איך המאמר עומד ברכיבי ההערכה:
תוכן ומבנה: ציר רעיוני – עמדה אחת ברורה, ששני הנימוקים והפרכת הטענה הנגדית משרתים אותה; כל רעיון בפסקה נפרדת ומפותחת. פתיחה וסיום – הולמים מאמר טיעון: הצגת הסוגיה והעמדה, וסיכום המחזק אותה בלי נימוק חדש. מודעות לנמען – הסוגיה מוצגת כך שקורא שלא ראה את הנושא יבין במה מדובר. רלוונטיות – אין סטייה לנושאים צדדיים. קישוריות – מילות קישור ומאזכרים. ארגון – חמש פסקות ברורות.
לשון ומבע: משפטים שלמים ותקינים; התאם במין ובמספר; משלב רשמי ואחיד, בלי סלנג ובלי פנייה ישירה לקורא; אוצר מילים מדויק; פיסוק נכון (נקודתיים לפני פירוט, פסיק אחרי מילות קישור הפותחות משפט); כתיב מלא תקני.
כתיבה בזיקה למקורות: הנושא קשור לנושא המאמרים (יום העצמאות), אך אינו מבוסס עליהם; אין חובה להיעזר בהם ואין צורך ברשימת מקורות. ההוראה "ובססו אותם על דוגמאות" מחייבת דוגמה לכל נימוק – כאן: הלומי קרב, חיות מחמד, ציפורים, שריפות, מופע רחפנים המצייר את הדגל.

עמדה הפוכה – גם היא מתקבלת: אפשר לטעון שאין לבטל את הזיקוקים (למשל: זו מסורת ותיקה וסמל משותף שיוצר חוויה קולקטיבית; אפשר להתחשב בלי לבטל – לקצר את המופע, להשתמש בזיקוקים שקטים, להודיע מראש ולהקים מרחבים שקטים להלומי קרב; ביטול הוא ויתור על חלק מזהות החג), ואז להפריך את טענת הפגיעה בכך שהפתרון הוא התאמה ולא ביטול. הציון נקבע לפי איכות הטיעון, לא לפי העמדה.

טעויות נפוצות: עמדה מתנדנדת ("יש בעד ויש נגד") בלי הכרעה; נימוקים בלי דוגמות, אף שההוראה דורשת לבסס על דוגמאות; כתיבה על יום העצמאות באופן כללי במקום על שאלת הזיקוקים; סיום שמוסיף נימוק חדש; היקף קצר בהרבה מכ־300 מילים.

(מספר מילים: 293, בלי הכותרת ורשימת המקורות)

מבנה המאמר:
1. כותרת – מנוסחת כעמדה ("כסף ציבורי – אחריות ציבורית").
2. פתיחה – תיאור ערב החג והמופעים, ניסוח השאלה (האם ראוי לשלם סכומי עתק מכספי העירייה) והצגת העמדה במפורש: יש להגביל בחוק את הסכום.
3. נימוק ראשון + דוגמה ("ראשית") – כספי ציבור וסדר עדיפויות: כל שקל לאומן נלקח מחינוך, מרווחה או מתשתיות; גם מי שאינו מגיע למופע משלם עליו.
4. נימוק שני + דוגמה ("שנית", "נוסף על כך") – "מכירה פומבית" בין רשויות המעלה את המחירים ומגדילה את הפער בין ערים עשירות לערים בפריפריה; תועלת: אפשר להזמין כמה אומנים צעירים במקום כוכב אחד.
5. טיעון נגדי והפרכתו ("מנגד, יש הטוענים", "אכן... עם זאת") – הכרה בערך של מופע מוצלח, והפרכה: ההגבלה אינה מבטלת מופעים אלא קובעת שכר סביר.
6. סיום ("לסיכום", "לכן") – חזרה על העמדה, קריאה לפעולה (אישור הצעת החוק) ומשפט מסכם ("שמחת החג אינה נמדדת בגובה הצ'ק").

מילות קישור: ראשית, שנית (מנייה); יתרה מזאת, נוסף על כך (הוספה); מנגד; אכן... עם זאת (ויתור והסתייגות); לכן (מסקנה); לסיכום.

איך המאמר עומד ברכיבי ההערכה:
תוכן ומבנה: ציר רעיוני – עמדה אחת ברורה, ששני הנימוקים והפרכת הטענה הנגדית משרתים אותה; כל רעיון בפסקה נפרדת ומפותחת. פתיחה וסיום – הולמים מאמר טיעון: הצגת הסוגיה והעמדה, וסיכום המחזק אותה בלי נימוק חדש. מודעות לנמען – הסוגיה מוצגת כך שקורא שלא ראה את הנושא יבין במה מדובר. רלוונטיות – אין סטייה לנושאים צדדיים. קישוריות – מילות קישור ומאזכרים. ארגון – חמש פסקות ברורות.
לשון ומבע: משפטים שלמים ותקינים; התאם במין ובמספר; משלב רשמי ואחיד, בלי סלנג ובלי פנייה ישירה לקורא; אוצר מילים מדויק; פיסוק נכון (נקודתיים לפני פירוט, פסיק אחרי מילות קישור הפותחות משפט); כתיב מלא תקני.
כתיבה בזיקה למקורות: אין חובה להיעזר במאמרים שבנספח ואין צורך ברשימת מקורות. ההוראה "תוכלו להביא דוגמאות" מאפשרת דוגמאות ואינה מחייבת אותן, אך דוגמאות מחזקות את השכנוע. אין להמציא נתונים מספריים מדויקים כאילו הם עובדות.

עמדה הפוכה – גם היא מתקבלת: אפשר לטעון שאין להגביל (למשל: כל עירייה צריכה להחליט לבדה על תקציבה לפי רצון תושביה; אומנים מבוקשים מושכים קהל ומחזקים את הגאווה הלאומית ואת העסקים בעיר; שכר אומנים נקבע בשוק חופשי ומגבלה עלולה לפגוע בתעשיית התרבות), ואז להפריך את טענת סדר העדיפויות בכך שמדובר בחלק זעיר מן התקציב. הציון נקבע לפי איכות הטיעון.

טעויות נפוצות: כתיבה על החשיבות של יום העצמאות במקום על שאלת התקציב; עמדה לא מוכרעת; נימוקים חוזרים במילים שונות (כמה פעמים "זה בזבוז"); פנייה אישית לאומנים או לראש העיר במקום טיעון לקהל רחב; היקף חורג מכ־300 מילים.