בגרות בהיסטוריה 22261 - קיץ 2024
היסטוריה – שאלון 22261 · קיץ · 13 שאלות · 3:30 שעות
בחינת הבגרות בהיסטוריה, קיץ 2024, כל 13 השאלות כמו בשאלון, והמקורות שבשאלון. לכל סעיף יש פתרון מלא: מה השאלה מבקשת, תשובה כמו שכותבים אותה בבחינה, ולמה היא מקבלת ציון מלא.
הוראות הבחינה (כמו בשאלון)
שימו לב: בבחינה זו יש הנחיות מיוחדות. יש לענות על השאלות על פי הנחיות אלה.
הוראות
מבנה השאלון ומפתח ההערכה: בשאלון זה שני חלקים: חלק א (פרק ראשון, פרק שני) וחלק ב (פרק שלישי, פרק רביעי).
יש לענות סך הכול על שלוש שאלות, משני פרקים לפחות (לכל שאלה – 33⅓ נקודות).
שימו לב: אין חובה לבחור שאלות משני החלקים.
משך הבחינה: שלוש שעות וחצי ללא הפסקה.
חלק א
א. מבנה השאלון: בחלק זה שני פרקים.
פרק ראשון – מלחמת העולם השנייה והשואה
פרק שני – לאומיות וציונות
ב. חומר עזר מותר בשימוש: 1. ספר הלימוד שאושר בנושא מלחמת העולם השנייה, טוטליטריות ושואה, וספר הלימוד שאושר בנושא לאומיות וציונות.
הספרים יכולים להיות מסומנים במדגש (מרקר) או בעיפרון, אך בלי הערות בכתב.
אפשר לציין תקופות או נושאים באמצעות מדבקות (סימניות) הבולטות מן הספר.
2. עותק מודפס של כותרות יחידות ההוראה "איך יכול אדם".
נספחים: לשאלה 2 (כרזת תעמולה); לשאלה 10 (שער עיתון).
יש לכתוב במחברת הבחינה בלבד. יש לרשום "טיוטה" בראש כל עמוד המשמש טיוטה.
כתיבת טיוטה בדפים שאינם במחברת הבחינה עלולה לגרום לפסילת הבחינה.
השאלות בשאלון זה מנוסחות בלשון רבים, אף על פי כן על כל תלמידה וכל תלמיד להשיב עליהן באופן אישי.
בהצלחה!
חלק ב
הוראות
א. מבנה השאלון: בחלק זה שני פרקים.
פרק שלישי – המאבק על הקמת מדינת ישראל
פרק רביעי – סוגיות נבחרות בתולדות מדינת ישראל
שימו לב: אם לא עניתם על שלוש שאלות בחלק א – יש לבחור שאלה/שאלות מחלק ב
(סך הכול – שלוש שאלות בבחינה כולה).
ב. חומר עזר מותר בשימוש: אין.
חלק א – פרק ראשון – מלחמת העולם השנייה והשואה
ההוראות לפרק זה
שימו לב: יש לענות בבחינה כולה סך הכול על שלוש שאלות, משני פרקים לפחות (לכל שאלה – 33⅓ נקודות).
שימו לב: 1. בפרק זה תוכלו להיעזר בספר הלימוד שאושר בנושא מלחמת העולם השנייה, טוטליטריות והשואה. כמו כן תוכלו להיעזר בעותק מודפס של כותרות יחידות ההוראה "איך יכול אדם".
2. בסעיפים שבהם יש להביא מקור מספר הלימוד, יש לכתוב את שם הספר, את שם ההוצאה לאור ואת מספר העמוד שבו נמצא המקור.
שאלה 1 · המדיניות של הנאצים כלפי היהודים בגרמניה ובארצות הכיבוש
בתקופה שבין השנים 1933–1938 היישום של המדיניות הנאצית כלפי היהודים בגרמניה לא היה אחיד. בשנים מסוימות יישמו את המדיניות בחומרה, ובשנים אחרות יישמו אותה באופן מתון יותר.
– על פי מה שלמדתם, בססו טענה זו באמצעות עובדות היסטוריות הנוגעות למדיניות של הנאצים כלפי היהודים בתקופה זו.
– הסבירו את הקשר בין אחת מן העובדות ההיסטוריות שהצגתם ובין אחד מן הנתונים המוצגים בגרף שלפניכם.
הסבירו כיצד השפיעו שניים מן המהלכים הצבאיים בשנים 1941–1945 על המדיניות של הנאצים כלפי היהודים בשטחי הכיבוש.
◂ פתרון מלא לשאלה 1
סעיף א
עובדות: 1933 – החמרה (חרם 1 באפריל, חוק הפקידות, איסור שחיטה כשרה, שרפת ספרים, תעמולה), כ־37,000 מהגרים; 1934–אמצע 1935 – הפוגה, כ־23,000/21,000; 1935 – חוקי נירנברג (שלילת אזרחות, בידוד, השפלה), 1936 – כ־25,000; 1936–1937 – רגיעה זמנית בגלל האולימפיאדה בברלין, 1937 – כ־23,000; 1938 – החמרה (אריזציה, סימון שמות ודרכונים, גירוש יהודים פולנים, ליל הבדולח, שליחה למחנות ריכוז), כ־35,000. קשר: עובדה אחת + נתון אחד מן הגרף + הסבר כיצד ההחמרה/הרגיעה השפיעה על היקף ההגירה.
מה נדרש: שתי מטלות. (1) לבסס בעובדות היסטוריות את הטענה שבשנים 1933–1938 יושמה המדיניות הנאצית כלפי היהודים בגרמניה לסירוגין – בשנים מסוימות בחומרה ובשנים אחרות באופן מתון יותר. (2) להסביר את הקשר בין אחת מן העובדות שהצגתם לבין אחד מן הנתונים שבגרף.
תשובה מלאה:
מטלה 1 – ביסוס הטענה:
הטענה נכונה: המדיניות של הנאצים כלפי היהודים בשנים 1933–1938 התנהלה בגלים – שנים של החמרה חדה התחלפו בשנים של רגיעה יחסית, ואחריהן באה החמרה חדשה וקשה עוד יותר.
שנת 1933 – החמרה: מיד עם עלייתם לשלטון נקטו הנאצים צעדים שנועדו לדחוק את היהודים מן החברה הגרמנית. ב־1 באפריל 1933 הוכרז חרם כלכלי על חנויות ועסקים של יהודים, ואנשי ס"א הוצבו בפתחי החנויות. באותו חודש נחקק חוק הפקידות, שלפיו פוטרו פקידים יהודים משירות המדינה, ונאסרה השחיטה הכשרה. במאי 1933 נערכו טקסי שרפת ספרים, ובהם נשרפו גם ספרים של סופרים יהודים. כל זאת לווה בתעמולה אנטישמית רחבה.
שנת 1934 ועד אמצע 1935 – רגיעה יחסית: לאחר גל הצעדים הראשון חלה הפוגה באינטנסיביות של הצעדים נגד היהודים. המשטר היה עסוק בביסוס שלטונו, ורבים מן היהודים קיוו שהמצב יתייצב.
שנת 1935 – החמרה: בספטמבר 1935 נחקקו חוקי נירנברג. הם שללו מן היהודים את אזרחות הרייך, הגדירו מיהו יהודי על פי מוצא, ואסרו נישואים ויחסי אישות בין יהודים ל"בני דם גרמני". החוקים נתנו לגיטימציה חוקית למדיניות של אפליה, בידוד, נישול והשפלה של היהודים.
שנים 1936–1937 – רגיעה זמנית: בקיץ 1936 נערכה האולימפיאדה בברלין, והמשטר רצה לרכך את דעת הקהל העולמית. לכן הוסרו זמנית שלטים אנטישמיים, והמדיניות נגד היהודים יושמה באופן מתון יותר גם בשנה שאחריה.
שנת 1938 – החמרה קשה: במהלך 1938 הוחמרה המדיניות מאוד. הואץ תהליך האריזציה – העברת עסקים יהודיים לידיים "אריות"; נקבע שעל כל יהודי להוסיף לשמו את השם "ישראל" או "שרה", ודרכוני היהודים סומנו באות J. באוקטובר 1938 גורשו אלפי יהודים בעלי אזרחות פולנית אל גבול פולין (זבונשין), ובליל 9–10 בנובמבר 1938 התחולל "ליל הבדולח" – פוגרום מאורגן בכל רחבי גרמניה שבו הוצתו בתי כנסת, נבזזו חנויות, נרצחו יהודים, וכ־30,000 גברים יהודים נשלחו למחנות ריכוז. כל אלה נועדו לדחוק סופית את היהודים אל מחוץ לחברה הגרמנית.
מכאן שהמדיניות לא הייתה אחידה: שנים של החמרה (1933, 1935, 1938) התחלפו בשנים של רגיעה יחסית (1934, 1936–1937).
מטלה 2 – הקשר בין עובדה לנתון בגרף:
העובדה: בשנת 1938 החמירה מאוד המדיניות נגד היהודים – אריזציה, סימון היהודים, גירוש יהודים בעלי אזרחות פולנית, ובעיקר "ליל הבדולח" ומעצרם של עשרות אלפי יהודים.
הנתון בגרף: בשנת 1938 זינק מספר המהגרים היהודים מגרמניה לכ־35,000, לעומת כ־23,000 בשנת 1937.
ההסבר: האלימות הגלויה והמאורגנת, המעצרים ההמוניים והנישול הכלכלי הבהירו ליהודים רבים שאין להם עתיד בגרמניה ושחייהם בסכנה. לכן רבים מהם, גם כאלה שהיססו עד אז, החליטו לעזוב בכל דרך אפשרית, וגם הנאצים עצמם לחצו עליהם להגר. ההחמרה במדיניות היא שהביאה לזינוק בהגירה.
(אפשר גם לקשר את צעדי 1933 – החרם, חוק הפקידות – לנתון של כ־37,000 מהגרים בשנה זו, שהם כ־7% מיהודי גרמניה; או את הרגיעה של 1936–1937 לירידה לכ־23,000 מהגרים בשנת 1937.)
למה זה מקבל ניקוד מלא: הטענה מבוססת בעובדות מדויקות לכל אחת מן השנים, ומודגם בבירור הדפוס של החמרה ורגיעה לסירוגין (1933 החמרה, 1934 רגיעה, 1935 חוקי נירנברג, 1936–1937 רגיעה על רקע האולימפיאדה, 1938 החמרה קשה). במטלה השנייה נבחרה עובדה אחת ונתון אחד בלבד, הנתון צוטט במדויק מן הגרף, והוסבר מנגנון הקשר: ההחמרה גרמה ליהודים להבין שאין להם עתיד בגרמניה, ולכן ההגירה גדלה.
טעות נפוצה: לתאר רק את הנתונים שבגרף (עלייה וירידה) בלי לבסס את הטענה בעובדות היסטוריות, או להציג עובדות בלי לקשר אותן לשנה ולנתון מסוים בגרף.
סעיף ב
שני מהלכים צבאיים 1941–1945 + השפעה של כל אחד: הפלישה לברית המועצות (יוני 1941) – מעבר להרג המוני בידי האיינזצגרופן (באבי יאר, פונאר) והתגבשות "הפתרון הסופי" (ואנזה, מחנות השמדה); כיבוש הונגריה (מרץ 1944) – ריכוז בגטאות וגירוש כ־430 אלף יהודים לאושוויץ במאי–יולי 1944; נסיגת הגרמנים 1943–1945 – חיסול גטאות ומחנות, טשטוש עקבות, צעדות מוות.
מה נדרש: להציג שניים מן המהלכים הצבאיים בשנים 1941–1945, ולהסביר כיצד השפיע כל אחד מהם על המדיניות של הנאצים כלפי היהודים בשטחי הכיבוש.
תשובה מלאה:
מהלך צבאי ראשון – הפלישה לברית המועצות ("מבצע ברברוסה", 22 ביוני 1941):
בפלישה כבשה גרמניה בתוך חודשים ספורים שטחים עצומים – מדינות הבלטיות, מזרח פולין, בלארוס ואוקראינה – ובהם חיו מיליוני יהודים. הפלישה הוצגה על ידי הנאצים כמלחמה אידאולוגית, "מלחמת השמדה" נגד "הבולשביזם היהודי", ולכן היא הביאה למפנה במדיניות כלפי היהודים: מבידוד, ריכוז ונישול – להרג המוני שיטתי. בעקבות הצבא נעו יחידות המבצע (איינזצגרופן), שירו ביהודים בהמוניהם ליד היישובים שבהם גרו – גברים, נשים וילדים. כך למשל נרצחו בבאבי יאר שליד קייב, בסוף ספטמבר 1941, יותר משלושים אלף יהודים בתוך יומיים, ובפונאר שליד וילנה נרצחו עשרות אלפי יהודים. המלחמה בברית המועצות יצרה אפוא את התנאים לתחילת ההרג ההמוני: מספר עצום של יהודים בשליטת הנאצים, אווירה של מלחמת חורמה, ושטחים מרוחקים מעין העולם. בהמשך התגבשה ההחלטה על "הפתרון הסופי" – השמדת כל יהודי אירופה – ובינואר 1942 תואם יישומה בוועידת ואנזה, והוקמו מחנות ההשמדה.
מהלך צבאי שני – כיבוש הונגריה בידי גרמניה (מרץ 1944):
הונגריה הייתה בעלת ברית של גרמניה, ויהודיה, אף שסבלו מחוקים אנטישמיים ומעבודת כפייה, לא גורשו בהמוניהם למחנות ההשמדה עד 1944. כשהבינה גרמניה שהונגריה מנסה לצאת מן המלחמה, על רקע התקדמות הצבא האדום, היא פלשה לשטחה במרץ 1944. מיד לאחר הכיבוש הגיע לבודפשט אייכמן עם צוותו, ובשיתוף פעולה עם השלטונות ההונגריים רוכזו היהודים בגטאות. בתוך פחות מחודשיים, ממאי עד יולי 1944, גורשו כ־430 אלף יהודים מהונגריה לאושוויץ־בירקנאו, ורובם נרצחו עם הגעתם. המהלך הצבאי הביא אפוא את יהדות הונגריה, הקהילה הגדולה האחרונה שנותרה באירופה, תחת שליטה גרמנית ישירה, והנאצים מיהרו להשמידה למרות שהמלחמה כבר נטתה לרעתם. הדבר מלמד שבשלב זה השמדת היהודים הייתה בעיני הנאצים מטרה בפני עצמה, שקדמה אפילו לצרכים הצבאיים – רכבות שהיו נחוצות לחזית הועמדו לרשות הגירושים.
(מהלך שאפשר להציג במקום אחד מהם: נסיגת הצבא הגרמני מפני הצבא האדום בשנים 1943–1945 – הנאצים מיהרו לחסל את הגטאות ואת המחנות, ניסו לטשטש את עקבות הרצח (פתיחת קברי אחים ושריפת הגופות), ובחורף 1944–1945 הוציאו את האסירים ממחנות במזרח ל"צעדות מוות" מערבה, שבהן מתו רבים.)
למה זה מקבל ניקוד מלא: הוצגו שני מהלכים צבאיים שונים בתוך התקופה 1941–1945, כל אחד עם תאריך ותיאור מדויק. לכל מהלך הוסברה השפעה ברורה על המדיניות כלפי היהודים בשטחי הכיבוש: הפלישה לברית המועצות – מעבר להרג המוני ופתיחת "הפתרון הסופי"; כיבוש הונגריה – גירוש מהיר של יהודי הונגריה להשמדה. ההסבר מקשר בין הנסיבות הצבאיות לבין השינוי במדיניות, וזה מה שנבדק.
טעות נפוצה: לבחור מהלך מלפני 1941 (כמו כיבוש פולין ב־1939) או לתאר את המהלך הצבאי בלי להסביר את השפעתו על היהודים.
שאלה 2 · חינוך, תעמולה ואידאולוגיה במשטר הנאצי
– הסבירו את החשיבות של התעמולה ושל החינוך בתהליך ההפיכה של גרמניה ממדינה דמוקרטית למדינה נאצית טוטליטרית.
– בחרו במקור חזותי מספר הלימוד, והסבירו כיצד הוא מבטא את החשיבות של התעמולה או של החינוך בתהליך זה.
בנספח לשאלה זו מוצגת כרזת תעמולה שפורסמה בגרמניה לאחר כיבוש פולין.
– הסבירו כיצד שניים מן העקרונות של האידאולוגיה הנאצית באים לידי ביטוי בכרזה.
– הסבירו כיצד מימשו הנאצים את העקרונות האלה באמצעות שתיים מן הפעולות שהם נקטו לאחר כיבוש פולין.
◂ פתרון מלא לשאלה 2
סעיף א
חשיבות: הטמעת האידאולוגיה ועיצוב דרכי החשיבה (משרד התעמולה של גבלס, שליטה בעיתונות וברדיו); הצבעה על "אויבים" והכשרת הקרקע לרדיפתם; גיוס האוכלוסייה לפעולה למען המשטר; עיצוב דור של "אדם חדש" (תוכניות לימודים, נוער היטלר). מקור חזותי מספר הלימוד (למשל עטיפת ספר הילדים "פטריית הרעל", 1938) + הסבר כיצד הוא מבטא את חשיבות התעמולה/החינוך.
מה נדרש: שתי מטלות. (1) להסביר את החשיבות של התעמולה ושל החינוך בתהליך ההפיכה של גרמניה ממדינה דמוקרטית למדינה נאצית טוטליטרית. (2) לבחור מקור חזותי מספר הלימוד ולהסביר כיצד הוא מבטא את החשיבות של התעמולה או של החינוך בתהליך זה.
תשובה מלאה:
מטלה 1 – חשיבות התעמולה והחינוך:
במשטר טוטליטרי השלטון אינו מסתפק בשליטה על מוסדות המדינה; הוא שואף לשלוט גם במחשבות של האזרחים. לכן לתעמולה ולחינוך היה תפקיד מרכזי במעבר של גרמניה מדמוקרטיה לנאציזם.
ראשית, התעמולה והחינוך השפיעו על האמונות ועל דרכי החשיבה של האוכלוסייה וסייעו להטמיע בה את עקרונות האידאולוגיה הנאצית – תורת הגזע, עקרון המנהיג (הפיהרר) ועקרון "קהילת העם". משרד התעמולה בראשות יוזף גבלס, שהוקם ב־1933, שלט בעיתונות, ברדיו, בקולנוע ובאמנות, ומסר אחיד הגיע לכל בית.
שנית, התעמולה שימשה להצבעה על "אויבים" – היהודים, הקומוניסטים ומתנגדי המשטר – ולהצגתם כמסוכנים ובוגדים. בכך הכשירה את הקרקע לרדיפתם, לשלילת זכויותיהם ולהשלמת הציבור עם הצעדים נגדם.
שלישית, התעמולה גייסה את האוכלוסייה לביצוע פעולות למען המשטר – השתתפות בעצרות ההמוניות, תמיכה במשאלי עם, התגייסות למפלגה ולארגוניה – ויצרה תחושה שכל העם מאוחד מאחורי המנהיג.
רביעית, באמצעות החינוך עיצב המשטר דור שלם של "אדם חדש". תוכניות הלימודים שונו ברוח האידאולוגיה (לימודי גזע, היסטוריה לאומנית, הדגשת חינוך גופני), מורים לא נאמנים פוטרו, ובני הנוער אורגנו ב"נוער היטלר", שהחברות בו נעשתה חובה. הצעירים גדלו על האידאולוגיה הנאצית ועל נאמנות מוחלטת לפיהרר, ולעתים אף הלשינו על הוריהם.
מטלה 2 – מקור חזותי:
מקור חזותי מספר הלימוד: עטיפת ספר הילדים "פטריית הרעל" (Der Giftpilz), שיצא לאור ב־1938 בהוצאת עיתונו של יוליוס שטרייכר, "דר שטירמר". על העטיפה מצוירת פטרייה רעילה שפניה הם פני יהודי מצויר בדמות סטריאוטיפית מעוותת. הספר נועד לילדים, והוא משווה את היהודים לפטריות רעילות: כפי שקשה להבחין בין פטרייה טובה לרעילה, כך – לפי הספר – היהודי מסוכן ומרעיל את העם הגרמני.
המקור מבטא את חשיבות החינוך: באמצעות ספר ילדים מאויר, פשוט ומושך, הוחדרה האנטישמיות הגזעית כבר לילדים צעירים. הילדים למדו לראות ביהודי "אויב" מסוכן שיש להתרחק ממנו ולסלק אותו מן החברה. כך עיצב המשטר דור שגדל על האידאולוגיה הנאצית, והבטיח את התמיכה העתידית במדיניות הרדיפה. זו בדיוק הסיבה שבגללה החינוך היה חיוני למעבר לטוטליטריות: שליטה במחשבות של הדור הצעיר.
בבחינה: ציינו את שם הספר, ההוצאה והעמוד שממנו לקחתם את המקור.
למה זה מקבל ניקוד מלא: החשיבות של התעמולה ושל החינוך מוסברת בכמה נימוקים מבוססים (הטמעת האידאולוגיה, הצבעה על אויבים, גיוס האוכלוסייה, עיצוב "אדם חדש"), עם עובדות (משרד התעמולה של גבלס, נוער היטלר, שינוי תוכניות הלימודים). המקור החזותי מזוהה (מה, מי, מתי), מתואר, ומוסבר כיצד הוא מבטא את חשיבות החינוך – לא רק מה רואים בו.
טעות נפוצה: לבחור מקור כתוב (נאום, חוק) במקום מקור חזותי, או לתאר את המקור בלי להסביר את הקשר שלו לתהליך ההפיכה לטוטליטריות.
סעיף ב
עקרונות בכרזה (שניים): מרחב מחיה – כיבוש פולין ויישוב מערבה בגרמנים, "בבנייה ובהרחבה של הרייך הגדול"; תורת הגזע – בני הגזע הגרמני כיוצרי תרבות שיתיישבו בוורטגאו; עקרון העם – קריאה לכל בני הלאום לחזור לרייך; עקרון המנהיג – הקריאה בשם הפיהרר. מימוש לאחר כיבוש פולין (שתי פעולות): סיפוח מערב פולין (ורטגאו), גירוש פולנים ויהודים לגנרל־גוברנמן ויישוב גרמנים אתניים; כליאת ורציחת האינטליגנציה הפולנית, עבודת כפייה, ריכוז היהודים בגטאות; ניצול המשאבים הכלכליים.
מה נדרש: שתי מטלות. (1) להסביר כיצד שניים מן העקרונות של האידאולוגיה הנאצית באים לידי ביטוי בכרזה. (2) להסביר כיצד מימשו הנאצים את העקרונות האלה באמצעות שתיים מן הפעולות שהם נקטו לאחר כיבוש פולין.
תשובה מלאה:
מטלה 1 – העקרונות בכרזה:
עיקרון ראשון – מרחב מחיה: לפי האידאולוגיה הנאצית, העם הגרמני זקוק למרחב מחיה במזרח אירופה, ואותו יש להשיג בכיבוש וביישוב גרמנים בשטחים הנכבשים. בכרזה מוצגת פולין לאחר הכיבוש: חלקה המערבי צבוע באדום כהה כ"אזור במערב פולין שהיה מיועד להתיישבות של גרמנים", והטקסט מספר שבני הלאום החוזרים "עוזרים כעת בבנייה ובהרחבה של הרייך הגדול". הכרזה מציגה את כיבוש פולין כהשגת חלק ממרחב המחיה, ואת יישובו בגרמנים כצעד הבא.
עיקרון שני – תורת הגזע: לפי תורת הגזע, הגרמנים הם בני הגזע העליון, והעמים הסלאביים, ובהם הפולנים, נחותים ונועדו לשרת אותם. בכרזה אנשים ממוצא גרמני מכל רחבי אירופה – ארצות הבלטיות, ווהלין, גליציה, בוקובינה, בסרביה – מסומנים בחיצים הנמשכים אל מערב פולין, והטקסט מבטיח ש"הכישורים שלהם בהתיישבות יהיו בעלי ערך מיוחד בפיתוח הוורטגאו". המסר הוא שבני הגזע הגרמני הם יוצרי התרבות שיפתחו את האזור, ואילו האוכלוסייה הפולנית המקומית אינה מוזכרת כלל – כאילו אין לה מקום בשטח.
(עיקרונות נוספים שאפשר להציג: עקרון העם/"קהילת העם" – הפיהרר קרא "לכל בני הלאום שמילאו את תפקידם מחוץ למולדת אבותיהם לחזור למולדת", כלומר כל בני העם הגרמני צריכים לחיות ברייך; עקרון המנהיג – הכרזה מגייסת לפעולה בשם "הפיהרר", המבטא את רצון העם.)
מטלה 2 – מימוש העקרונות לאחר כיבוש פולין:
פעולה ראשונה – גירוש פולנים ויישוב גרמנים: מערב פולין סופח לרייך, ושם הוקם הוורטגאו (מחוז ורטלנד). מאות אלפי פולנים ויהודים גורשו ממנו לגנרל־גוברנמן – החלק של פולין שנשלט ישירות בידי גרמניה ולא סופח – ובבתיהם ובמשקיהם יושבו גרמנים אתניים שהובאו ממדינות הבלטיות, מווהלין ומאזורים אחרים. כך מומש עקרון מרחב המחיה: השטח "פונה" מתושביו ויושב בגרמנים.
פעולה שנייה – התייחסות לאוכלוסייה על פי דירוג גזעי: הנאצים פעלו לחסל את השכבה המנהיגה של פולין – אנשי אינטליגנציה, כמרים, מורים ופוליטיקאים נעצרו ונרצחו, ובתי הספר התיכוניים והאוניברסיטאות נסגרו, כדי שהפולנים יהיו עם של פועלים פשוטים. מאות אלפי פולנים נשלחו לעבודת כפייה בגרמניה. את היהודים, שנחשבו בעיני הנאצים לגזע הנחות והמסוכן ביותר, ריכזו ובידדו בגטאות – למשל גטו לודז', שהעיר שבו כונתה בפי הגרמנים ליצמנשטט ומסומנת בכרזה. כך מומשה תורת הגזע.
(פעולה נוספת: ניצול כלכלי של פולין – החרמת רכוש, מזון וחומרי גלם והעברתם לגרמניה.)
למה זה מקבל ניקוד מלא: כל עיקרון מוצג ומקושר לרכיב מוחשי בכרזה (הצבע האדום הכהה והמקרא, החיצים, ציטוט מן הטקסט). כל אחת משתי הפעולות היא פעולה שנעשתה אחרי כיבוש פולין, מוצגת בעובדות מדויקות ומקושרת במפורש לעיקרון שהיא מממשת.
טעות נפוצה: להציג פעולות מלפני המלחמה (כמו חוקי נירנברג) או להציג את העקרונות באופן כללי בלי להראות היכן הם באים לידי ביטוי בכרזה.
שאלה 3 · הגטאות
לפניכם קטע מקור שכתב ביומנו המורה חיים אהרון קפלן, בגטו ורשה, ב־10 במרס 1940.
– הסבירו כיצד בדבריו של קפלן בקטע המקור באות לידי ביטוי שתיים מן המטרות של הנאצים בהקמת הגטאות.
– הציגו את דרך ההתנגדות של היהודים למדיניות הנאצים שבאה לידי ביטוי בקטע המקור, והדגימו על פי מה שלמדתם את דרך ההתנגדות הזאת באמצעות שתי פעולות של היהודים בגטאות.
בשנת 1942 היו בגטאות יהודים שהחליטו לשנות את דרך ההתנגדות לנאצים.
– הציגו את השינוי.
– הסבירו מדוע חל שינוי זה. בססו את תשובתכם על מקור מספר הלימוד.
◂ פתרון מלא לשאלה 3
סעיף א
מטרות (שתיים): הכחדה עקיפה בתנאי חיים קשים – "אנחנו מחויבים לגווע", "סופנו לאבדון ולכליה גמורה", "כיצד יכול קהל שלם להתפרנס"; בידוד היהודים מן האוכלוסייה על פי האידאולוגיה – "כמצורע שאין לו מקום בחברה", "היהודי מזוהם"; השפלה – "המדוכאים והרצוצים, הבזויים והשפלים". דרך ההתנגדות: קידוש החיים – "השאיפה לחיים", "כוח מופלא", "שציוותה לנו את החיים". פעולות (שתיים): מטבחים ציבוריים ועזרה הדדית, הברחת מזון, חינוך במחתרת, תנועות נוער, תרבות, עיתונות מחתרתית, תיעוד ("עונג שבת"), מערך בריאות, בתי מלאכה.
מה נדרש: שתי מטלות. (1) להסביר כיצד בדבריו של קפלן באות לידי ביטוי שתיים מן המטרות של הנאצים בהקמת הגטאות. (2) להציג את דרך ההתנגדות של היהודים שבאה לידי ביטוי בקטע, ולהדגים אותה על פי הידע בשתי פעולות של היהודים בגטאות.
תשובה מלאה:
מטלה 1 – מטרות הנאצים בהקמת הגטאות:
מטרה ראשונה – הכחדה עקיפה באמצעות יצירת תנאי חיים קשים מאוד: הנאצים ריכזו את היהודים בגטאות צפופים, הקצו להם מנות מזון זעומות ומנעו מהם אפשרות להתפרנס, מתוך ציפייה שרבים ימותו מרעב וממחלות. מטרה זו באה לידי ביטוי בדברי קפלן: "על פי ההיגיון - אנחנו מחויבים לגווע. על פי חוקי הטבע - סופנו לאבדון ולכליה גמורה." הוא שואל: "כיצד יכול קהל שלם להתפרנס כשאין לו שום אחיזה בחיים?" ומכנה את היהודים "יהודי פולניה המדוכאים והרצוצים". התנאים שיצרו הנאצים בגטו היו אמורים, לפי כל היגיון, להביא למוות של היהודים.
מטרה שנייה – ניתוק היהודים ובידודם מן האוכלוסייה הלא־יהודית: לפי האידאולוגיה הנאצית היהודי מזיק ומסוכן, ולכן יש להפרידו משאר האוכלוסייה כדי לנטרל את "השפעתו". קפלן מתאר את דימויי היהודי שעמדו בבסיס השנאה – "כמצורע שאין לו מקום בחברה", "היהודי מזוהם, היהודי רמאי ובן בליעל, היהודי שונא את גרמניה וחותר תחת קיומה". מי שנתפס כמצורע וכמזוהם צריך להיות מבודד – וזו מטרת הגטו.
(מטרה נוספת שאפשר להציג: השפלת היהודים והפיכתם לתלויים וחסרי אונים – "יהודי פולניה המדוכאים והרצוצים, הבזויים והשפלים".)
מטלה 2 – דרך ההתנגדות שבמקור ופעולות שמדגימות אותה:
דרך ההתנגדות הבאה לידי ביטוי בקטע היא "קידוש החיים" – המאמץ להישאר בחיים ולשמור על צלם אנוש, על חיי קהילה ועל ערכים, למרות התנאים הבלתי אנושיים שכפו הנאצים. קפלן מתאר "כוח מופלא" שניזון מ"השאיפה לחיים במצוקה נוראה כזו שלנו": היהודים "אוהבים את החיים ואינם רוצים להסתלק מן העולם לפני זמנם". הוא מסביר שכוח זה נובע מן המסורת היהודית, "המושרשת במסורתנו הנצחית, שציוותה לנו את החיים", ובזכותו "לא אמרנו נואש". הישרדות כזו היא התנגדות, משום שהיא מסכלת את כוונת הנאצים להביא את היהודים לגוויעה.
פעולה ראשונה – עזרה הדדית ודאגה למזון: בגטאות הוקמו ועדי בתים ומטבחים ציבוריים שחילקו מרק לנזקקים, ומערך של עזרה סוציאלית יהודית. במקביל התנהלה הברחת מזון לגטו – לעתים בידי ילדים שזחלו מבעד לחומה או לגדר – כדי להשיג את המזון שהנאצים מנעו. פעולות אלה איפשרו לאלפים לשרוד.
פעולה שנייה – שמירה על חיי חינוך ותרבות ועל תיעוד: למרות האיסור, התקיימו בגטאות בתי ספר ושיעורים במחתרת, פעלו תנועות הנוער, ונערכו הופעות, הרצאות וספריות. בגטו ורשה הקים ההיסטוריון עמנואל רינגלבלום את ארכיון "עונג שבת", שתיעד את חיי הגטו. פעולות אלה שמרו על צלם האנוש ועל הזהות היהודית ונתנו טעם להמשך החיים.
למה זה מקבל ניקוד מלא: שתי מטרות הנאצים מוצגות במפורש, וכל אחת מעוגנת בציטוט מדויק מדברי קפלן עם הסבר הקשר. דרך ההתנגדות ("קידוש החיים") מוגדרת ומוסברת על פי הקטע, ושתי הפעולות מן הידע מדגימות אותה בפירוט (מי עשה, מה עשה ולמה זה התנגדות).
טעות נפוצה: להציג כדרך ההתנגדות שבמקור מרד מזוין – בקטע מדובר בשאיפה לחיים, לא במאבק חמוש.
סעיף ב
השינוי: מהתנגדות באמצעות "קידוש החיים" להתארגנות מחתרתית והתנגדות חמושה לגירושים ולחיסול הגטאות. מדוע: ההכרה (בעקבות ידיעות על פונאר, חלמנו והגירוש הגדול מגטו ורשה) שמדיניות הנאצים מכוונת להשמדת כל היהודים; לכן חלק מן היהודים בחרו במאבק חמוש ובמוות בכבוד. מקור מספר הלימוד המבסס את ההסבר (למשל כרוז אבא קובנר בגטו וילנה, 1 בינואר 1942) + הסבר.
מה נדרש: (1) להציג את השינוי בדרך ההתנגדות של היהודים בגטאות בשנת 1942. (2) להסביר מדוע חל השינוי, ולבסס את התשובה על מקור מספר הלימוד.
תשובה מלאה:
השינוי: בשנת 1942 עברו קבוצות של יהודים בגטאות, בעיקר צעירים מתנועות הנוער, מן ההתנגדות בדרך של "קידוש החיים" – ההישרדות, העזרה ההדדית והשמירה על צלם אנוש – אל התארגנות של מחתרות חמושות ואל הכנה להתנגדות חמושה לגירושים מן הגטאות ולכוונת הנאצים לחסל את הגטאות. כך למשל הוקמה בגטו וילנה המחתרת המאוחדת (FPO) בינואר 1942, ובגטו ורשה הוקם הארגון היהודי הלוחם (אי"ל) ביולי 1942, ובהמשך פרץ בו המרד (אפריל 1943).
מדוע חל השינוי: הסיבה העיקרית היא ההכרה שהלכה והתגבשה בקרב חלק מן היהודים שמדיניות הנאצים מכוונת להשמדה של כל היהודים. בסוף 1941 ובמהלך 1942 הגיעו לגטאות ידיעות על הרצח ההמוני – על הירי בפונאר שליד וילנה, על מחנה ההשמדה חלמנו, ובקיץ 1942 – על הגירוש הגדול מגטו ורשה (יולי–ספטמבר 1942), שבו נשלחו למעלה מ־250 אלף יהודים לטרבלינקה. כשהתברר שהגירוש פירושו מוות ושהנאצים מתכוונים לרצוח את כולם, איבדה האסטרטגיה של "קידוש החיים" את טעמה: אי אפשר עוד לשרוד עד סוף המלחמה. הכרה זו הובילה חלק מן היהודים, ובעיקר בני הנוער שלא היו אחראים למשפחות והתחנכו בתנועות הנוער, למסקנה שיש לאמץ דרך התנגדות שעיקרה מאבק חמוש בנאצים – כדי להציל את כבוד העם, להחליט בעצמם כיצד ימותו ("מוות בכבוד") ולהשאיר עדות לדורות.
מקור מספר הלימוד: הכרוז שהפיץ אבא קובנר בשם תנועות הנוער בגטו וילנה בליל 31 בדצמבר 1941 – 1 בינואר 1942. בכרוז נקבע שהיטלר זומם להשמיד את כל יהודי אירופה, שכל הדרכים מן הגטו מובילות לפונאר, ושפונאר פירושה מוות. מכאן מסקנת הכרוז: "לא נלך כצאן לטבח" – גם אם היהודים חלשים וחסרי מגן, התשובה היחידה לרוצח היא התקוממות.
הכרוז נכתב לאחר שבחודשים יולי–דצמבר 1941 נלקחו עשרות אלפי יהודים מווילנה לפונאר ולא חזרו, וידיעות על הירי ההמוני שם הגיעו לגטו מפי ניצולים בודדים. רבים בגטו סירבו להאמין שמדובר ברצח שיטתי, וקיוו שהגירוש הוא למחנות עבודה; הכרוז נועד לשבור את האשליה הזאת.
המקור מבסס את ההסבר: הוא מראה במפורש את הקשר בין ההכרה בכוונת ההשמדה הכוללת (הידיעות על פונאר והבנת מטרתו של היטלר) לבין הקריאה לעבור להתנגדות חמושה. לאחר פרסום הכרוז הוקמה בגטו וילנה המחתרת המאוחדת (FPO), שהתכוננה למאבק חמוש.
בבחינה: ציינו את שם הספר, ההוצאה והעמוד שממנו לקחתם את המקור.
למה זה מקבל ניקוד מלא: השינוי מוצג בבירור (מ"קידוש החיים" להתארגנות מחתרתית חמושה) ומודגם בעובדות. ההסבר מצביע על הגורם המרכזי – ההכרה בכך שמדיניות הנאצים מכוונת להשמדת כל היהודים – ומפרט כיצד ההכרה התגבשה (ידיעות על פונאר וחלמנו, הגירוש הגדול מגטו ורשה). המקור מזוהה (מי, מתי, מה), והקשר שלו להסבר מוסבר.
טעות נפוצה: להסביר את השינוי רק ברצון "לנקום" בלי לציין את ההבנה שהנאצים מתכוונים להשמיד את כל היהודים, או להביא מקור שאינו קשור לשינוי.
חלק א – פרק שני – לאומיות וציונות
ההוראות לפרק זה
שימו לב: 1. בפרק זה תוכלו להיעזר בספר הלימוד שאושר בנושא לאומיות וציונות.
2. בסעיפים שבהם יש להביא מקור מספר הלימוד, יש לכתוב את שם הספר, את שם ההוצאה לאור ואת מספר העמוד שבו נמצא המקור.
שאלה 4 · התנועות הלאומיות – דרכי פעולה
לפניכם קטע מקור מזיכרונותיו של יוליאן אורסין נימצ'ביץ', משורר ומדינאי פולני. הקטע מתאר את הפעילות של התנועה הלאומית הפולנית בראשית המאה ה־19.
הסבירו כיצד שניים מדרכי הפעולה של התנועות הלאומיות באירופה באות לידי ביטוי בקטע המקור.
– הציגו שתי דרכי פעולה מתחומים שונים שנקט היישוב היהודי בארץ־ישראל בשנים 1881–1914, והסבירו את החשיבות של אחת מהן לקידום המטרות של התנועה הציונית.
– בחרו במקור מספר הלימוד, והסבירו כיצד הוא מדגים את אחת מדרכי הפעולה שהצגתם.
◂ פתרון מלא לשאלה 4
סעיף א
שתיים מתוך: כריתת בריתות עם כוחות חיצוניים – "השגרירים ששלחנו לחוץ לארץ", פנייה לצרפת ולאנגלייה; מאבק צבאי – "ואכן מצטיין בכך צבאנו, ובהתלהבותם הרבה מסתערים מועטים על המונים"; גיוס כספים – "וַעַד פולני העורך מגבית למעננו", "תרומות כספיות רבות"; טיפוח תודעה לאומית ותחושת שותפות – "אין אפוא לסמוך אלא על האלוהים, על עוז רוחנו ויציבותנו".
מה נדרש: להסביר כיצד שתיים מדרכי הפעולה של התנועות הלאומיות באירופה באות לידי ביטוי בקטע המקור (דרך פעולה + ביטוי בקטע, פעמיים).
תשובה מלאה:
רקע: הקטע מתאר את ימי המרד הפולני נגד השלטון הרוסי בשנים 1830–1831 (מרד נובמבר). בשלב זה ניסו הפולנים להשיג עזרה מן המעצמות, ובמקביל נלחמו בכוחות עצמם.
דרך פעולה ראשונה – כריתת בריתות עם כוחות חיצוניים (פעולה מדינית־דיפלומטית): התנועות הלאומיות ניסו לגייס מעצמות זרות שיתמכו במאבקן, משום שלבדן לא יכלו לגבור על האימפריות ששלטו בהן. הקטע מתאר מאמצים כאלה: "השגרירים ששלחנו לחוץ לארץ" פנו לממשלות זרות, וק' הצעיר ניצל את בואו של "שגרירו של המלך [הצרפתי] לואי פיליפ" כדי לבקש עזרה. התשובה הייתה ש"צרפת לא תוכל לעזור לנו אלא בהתערבות דיפלומטית", וגם בפריז הצהיר שר החוץ כי צרפת "לא תיכנס למלחמה למען הפולנים". מאנגלייה הגיעה רק "הבעת איחולים לבביים". הכותב מסיק ש"אין לנו לקוות לשום תמיכה רצינית ממעצמות חוץ". הקטע מראה אם כן את דרך הפעולה – ניסיון לכרות ברית עם מעצמות – ואת כישלונה במקרה הפולני.
דרך פעולה שנייה – מאבק צבאי נגד השליטים הזרים: תנועות לאומיות רבות נקטו מרד מזוין כדי לגרש את השלטון הזר ולהשיג עצמאות. בקטע מתוארת הסתערות הצבא הפולני על אויביו: "ואכן מצטיין בכך צבאנו, ובהתלהבותם הרבה מסתערים מועטים על המונים". הלוחמים הפולנים, אף שהיו מעטים לעומת הצבא הרוסי, יצאו לקרב מתוך להט לאומי. יש קשר בין שתי דרכי הפעולה בקטע: מאחר שהניסיון לגייס את המעצמות נכשל, הכותב מגיע למסקנה שהפולנים יכולים לסמוך רק על כוחם הצבאי ועל רוחם – "אין אפוא לסמוך אלא על האלוהים, על עוז רוחנו ויציבותנו". המאבק הצבאי הפך לדרך הפעולה העיקרית שנותרה. בסופו של דבר דוכא המרד בידי הצבא הרוסי הגדול והחזק, ופולין לא זכתה לעצמאות – דבר שממחיש עד כמה הייתה הצלחת התנועות הלאומיות תלויה בתמיכה של מעצמה חיצונית (כפי שקרה ביוון ובאיטליה).
(דרכי פעולה נוספות שבאות לידי ביטוי בקטע: גיוס כספים – "נתכונן [הוקם] גם על ידי לפיט וַעַד פולני העורך מגבית למעננו", ו"תרומות כספיות רבות תתאספנה"; טיפוח תודעה לאומית ותחושת שותפות המבוססות גם על הדת – "אין אפוא לסמוך אלא על האלוהים, על עוז רוחנו ויציבותנו".)
למה זה מקבל ניקוד מלא: שתי דרכי פעולה מוצגות במפורש כדרכי פעולה של התנועות הלאומיות, וכל אחת מעוגנת בציטוטים מדויקים מן הקטע, עם הסבר כיצד הציטוט מבטא אותה. ההקשר ההיסטורי (המרד הפולני 1830–1831) מחזק את ההסבר.
טעות נפוצה: לכתוב "התנועה פנתה לצרפת" בלי לנסח את דרך הפעולה הכללית (כריתת בריתות עם מעצמות), או להביא ציטוט בלי להסביר כיצד הוא מבטא את דרך הפעולה.
סעיף ב
תחומים: התיישבות – מושבות, קבוצה (דגניה), התרחבות לגליל ולשומרון, תל אביב (1909); חברה־תרבות־פוליטיקה – מפלגות (הפועל הצעיר, פועלי ציון), תחיית העברית, חינוך עברי (גימנסיה, טכניון); ביטחון – בר גיורא (1907), השומר (1909). חשיבות (לאחת): תשתית להתפשטות היישוב וצמיחה כלכלית / מסגרות ארגוניות והנהגה עתידית / חינוך לאומי וגיבוש סביב שפה / הגנה עצמית כמשימה לאומית. מקור מספר הלימוד (למשל תצלום הגרלת המגרשים של "אחוזת בית", 1909) + הסבר.
מה נדרש: שתי מטלות. (1) להציג שתי דרכי פעולה מתחומים שונים שנקט היישוב היהודי בארץ־ישראל בשנים 1881–1914, ולהסביר את החשיבות של אחת מהן לקידום המטרות של התנועה הציונית. (2) לבחור מקור מספר הלימוד ולהסביר כיצד הוא מדגים את אחת מדרכי הפעולה שהוצגו.
תשובה מלאה:
מטלה 1 – שתי דרכי פעולה מתחומים שונים:
דרך פעולה בתחום ההתיישבותי – הקמת יישובים חקלאיים ועירוניים חדשים: בעלייה הראשונה הוקמו מושבות כמו ראשון לציון, זכרון יעקב וראש פינה (1882), ובעלייה השנייה פותחו צורות התיישבות חדשות – החווה בכנרת והקבוצה בדגניה (1910). היישוב התרחב לאזורים חדשים: הגליל, השומרון ושפלת יהודה. בשנת 1909 נוסדה מחוץ ליפו השכונה "אחוזת בית", שהפכה לתל אביב – העיר העברית הראשונה.
דרך פעולה בתחום הביטחוני – הקמת ארגוני שמירה עבריים: בשנת 1907 הוקם ארגון "בר גיורא", ובשנת 1909 – ארגון "השומר", שלקח על עצמו את השמירה על מושבות בגליל ובשאר הארץ במקום שומרים ערבים.
(דרך פעולה מן התחום החברתי־תרבותי־פוליטי: הקמת מפלגות – הפועל הצעיר ופועלי ציון; תחיית השפה העברית – אליעזר בן יהודה; חינוך עברי – הגימנסיה העברית "הרצליה", ומאבק "מלחמת השפות" ב־1913.)
חשיבות דרך הפעולה ההתיישבותית לקידום מטרות הציונות: מטרת התנועה הציונית הייתה להקים בית לאומי לעם היהודי בארץ־ישראל. ההתיישבות הייתה הבסיס המעשי למטרה זו: היא הניחה את התשתית להתפשטות היהודית ברחבי הארץ, יצרה נוכחות יהודית בשטחים רבים ו"קבעה עובדות בשטח" – אחיזה בקרקע שנשמרה לאורך זמן. היא יצרה גם יהודי חדש – עובד אדמה עצמאי – ופרנסה שאינה תלויה בחלוקה. ההתיישבות העירונית, ובייחוד הקמת תל אביב, הובילה לצמיחה כלכלית וסייעה לביסוס היישוב היהודי בארץ־ישראל, וכך יצרה בסיס דמוגרפי וכלכלי שעליו נבנה בהמשך הבית הלאומי.
מטלה 2 – מקור מספר הלימוד:
המקור: התצלום המפורסם של הגרלת המגרשים של אגודת "אחוזת בית" על דיונות החול שמצפון ליפו, באפריל 1909 (צילם אברהם סוסקין). בתצלום נראים עשרות אנשים עומדים על גבעות חול שוממות, ובמרכז מתקיימת הגרלת המגרשים באמצעות צדפים שעליהם נכתבו שמות המשתתפים ומספרי המגרשים. מן ההגרלה צמחה השכונה, שקיבלה בהמשך את השם תל אביב.
המקור מדגים את דרך הפעולה ההתיישבותית־עירונית: קבוצה של יהודים מיפו התארגנה ביוזמה עצמית, רכשה קרקע ובנתה שכונה עברית חדשה ומודרנית על אדמת חול ריקה. הניגוד בין השממה בתצלום לבין העיר הגדולה שצמחה שם ממחיש כיצד ההתיישבות היהודית יצרה מציאות חדשה בארץ־ישראל וסייעה לביסוס היישוב.
בבחינה: ציינו את שם הספר, ההוצאה והעמוד שממנו לקחתם את המקור.
למה זה מקבל ניקוד מלא: הוצגו שתי דרכי פעולה מתחומים שונים (התיישבות וביטחון), כל אחת בעובדות מדויקות ובתוך התקופה 1881–1914. חשיבות אחת מהן הוסברה במפורש בהקשר של מטרות התנועה הציונית. המקור מזוהה (מה, מי, מתי) ומוסבר כיצד הוא מדגים דרך פעולה שהוצגה.
טעות נפוצה: להציג שתי דרכי פעולה מאותו תחום (למשל מושבה וקבוצה, שתיהן התיישבות), או לבחור מקור שאינו קשור לאף אחת מדרכי הפעולה שהוצגו.
שאלה 5 · מטרות ומנהיגות בתנועות הלאומיות
– הסבירו שתיים מן המטרות של התנועות הלאומיות.
– הציגו מקור מספר הלימוד שבו באה לידי ביטוי דרך פעולה של ההנהגה בתנועות הלאומיות, שנועדה לקדם אחת מן המטרות שהצגתם.
לפניכם שני קטעי מקור (1–2) שהתפרסמו בעיתונים בארץ־ישראל לאחר מותו של הרצל.
– הציגו את ההבדלים בין שני קטעי המקור על פי שני התבחינים (הקריטריונים) האלה:
האבל על מותו של הרצל; הערכת דמותו ופועלו של הרצל.
– הסבירו סיבה אחת להבדלים שהצגתם בין שני קטעי המקור.
◂ פתרון מלא לשאלה 5
סעיף א
מטרות: שחרור מכובש ו/או הקמת מדינה עצמאית ללאום (כולל איחוד בני הלאום); גיבוש הזהות הלאומית המשותפת וביסוסה בקרב בני הלאום. מקור מספר הלימוד שבו דרך פעולה של ההנהגה (למשל תוכנית באזל, הקונגרס הציוני הראשון, 1897 – ארגון, הקמת מוסדות ופעולה מדינית) + הסבר כיצד נועדה לקדם אחת המטרות.
מה נדרש: שתי מטלות. (1) להסביר שתיים מן המטרות של התנועות הלאומיות. (2) להציג מקור מספר הלימוד שבו באה לידי ביטוי דרך פעולה של ההנהגה בתנועות הלאומיות שנועדה לקדם אחת מן המטרות שהוצגו.
תשובה מלאה:
מטלה 1 – שתי מטרות:
מטרה ראשונה – שחרור מכובש והקמת מדינה עצמאית ללאום: התנועות הלאומיות שאפו שהלאום ישלוט בעצמו בטריטוריה שלו. עמים שחיו תחת שלטון זר – כמו היוונים תחת האימפריה העות'מאנית או הפולנים תחת רוסיה, פרוסיה ואוסטריה – ביקשו להשתחרר מן השליטים ולהקים מדינה עצמאית. עמים שהיו מפוצלים בין כמה מדינות – כמו האיטלקים והגרמנים – שאפו לאחד את כל בני הלאום במדינה אחת. התנועה הציונית שאפה להקים לעם היהודי, שהיה מפוזר בגולה, בית לאומי בארץ־ישראל.
מטרה שנייה – גיבוש הזהות הלאומית המשותפת וביסוסה בקרב בני הלאום: כדי שבני הלאום יפעלו למען מדינה, היה עליהם לחוש שייכות לאומה אחת. לכן פעלו התנועות לטפח את המכנה המשותף – שפה לאומית, היסטוריה, תרבות, סמלים ומיתוסים – ולהחדיר בבני הלאום תודעה לאומית במקום נאמנות מקומית, דתית או שושלתית.
מטלה 2 – מקור מספר הלימוד:
המקור: "תוכנית באזל", שהתקבלה בקונגרס הציוני הראשון בבאזל (אוגוסט 1897), שכינס בנימין זאב הרצל. בתוכנית נקבע שהציונות שואפת להקים לעם ישראל בית מולדת בארץ־ישראל המובטח על פי המשפט הכללי (הבינלאומי). לשם כך נקבעו דרכי פעולה: עידוד ההתיישבות היהודית בארץ־ישראל, ארגון היהודים בכל הארצות, חיזוק התודעה הלאומית היהודית, ופעולות הכנה להשגת הסכמת ממשלות.
דרך הפעולה של ההנהגה שבאה בו לידי ביטוי: הרצל, כמנהיג, כינס את הקונגרס – גוף מייצג של העם היהודי מכל הארצות – והקים את ההסתדרות הציונית כמסגרת ארגונית קבועה. זו דרך הפעולה של ארגון התנועה והקמת מוסדות לאומיים, לצד הפעולה הדיפלומטית להשגת הכרה מן המעצמות. דרך פעולה זו נועדה לקדם את המטרה הראשונה – הקמת בית לאומי (מדינה) לעם היהודי: היא הגדירה את המטרה במפורש, יצרה גוף שמדבר בשם העם מול המעצמות, ושאפה להשיג הכרה בינלאומית – בית מולדת המובטח על פי המשפט הכללי, כלומר בהסכמת המעצמות ולא בהתיישבות שקטה בלבד. בכך הבדילה ההנהגה של הרצל בין הציונות המדינית לבין הפעילות ההתיישבותית המצומצמת של חובבי ציון: המטרה הוגדרה כפתרון מדיני כולל, וההנהגה פעלה להשגתו בדרכים מדיניות – הרצל נפגש עם הקיסר הגרמני וילהלם השני (1898), עם הסולטאן העות'מאני (1901) ועם שרים בריטים. במקביל, עצם ההתכנסות של יהודים מארצות רבות תחת דגל אחד חיזקה גם את התודעה הלאומית המשותפת.
בבחינה: ציינו את שם הספר, ההוצאה והעמוד שממנו לקחתם את המקור.
למה זה מקבל ניקוד מלא: שתי מטרות שונות מוסברות (מה הן ולמה שאפו אליהן), עם דוגמאות מתנועות לאומיות. המקור מזוהה (מה, מי, מתי), דרך הפעולה של ההנהגה מוצגת במפורש (כינוס קונגרס, הקמת מוסדות ופעולה דיפלומטית), ומוסבר כיצד היא נועדה לקדם אחת מן המטרות שהוצגו.
טעות נפוצה: להציג מקור שמתאר את המטרה בלבד, בלי דרך פעולה של ההנהגה, או להציג דרך פעולה שאינה קשורה למטרות שהוצגו.
סעיף ב
אבל: ב"השקפה" – אבל של כל הציבור ("אלפי עיניים גם בעירנו ובשאר ערי ארצנו") ואבל כבד ("הצער והכאב הלוהט"); ב"חבצלת" – אבל של "איזה אנשים מירושלים", אבל "מוזר" בעל מאפיינים של עבודה זרה ("על יד האשֵרה"). הערכה: ב"השקפה" – מנהיג גדול שהקדיש חייו לאומה, שקשה למצוא לו מחליף, ופועלו הצלחה (הציונות המדינית, הקונגרס, האוצר הלאומי); ב"חבצלת" – כופר חסר דת שהזיק לעם והביא רעיונות זרים, ופועלו כישלון ("הטעיה", "חלום שווא", "הבל ורעות רוח"). סיבה: עמדת העיתון – "השקפה" של משפחת בן יהודה, ביטא את היישוב הציוני; "חבצלת" ביטאון החרדים בירושלים, שהתנגדו לציונות ולהשכלה; או עיתוי הפרסום (ימים ספורים לעומת חודשים אחרי המוות).
מה נדרש: שתי מטלות. (1) להציג את ההבדלים בין שני קטעי המקור על פי שני תבחינים: האבל על מותו של הרצל; הערכת דמותו ופועלו של הרצל. (2) להסביר סיבה אחת להבדלים.
תשובה מלאה:
מטלה 1 – ההבדלים על פי התבחינים:
תבחין ראשון – האבל על מותו של הרצל:
היקף האבל: בעיתון "השקפה" האבל מתואר כאבלו של כל הציבור בארץ: "עוד לא יבשו הדמעות שזלגו אלפי עיניים גם בעירנו ובשאר ערי ארצנו, עוד לא חדלו ההספדים". לעומת זאת, לפי העיתון "חבצלת" זה אבל של קבוצה קטנה בלבד – "איזה אנשים מירושלים" – ולא של הציבור כולו.
אופי האבל: ב"השקפה" האבל מתואר כאבל כבד ואמיתי על לכתו של מנהיג התנועה והעם: "ובתוך הצער והכאב הלוהט", "עוד דומה כמו מֵתֵנוּ עוד מוטל לפנינו". ב"חבצלת" טקסי האבל מתוארים כמוזרים ופסולים, בעלי מאפיינים של עבודה זרה: "ראיתי את פרשת האֵבֶל המוזר, למורת רוח שלומי אמוני ישראל", שנערכה "על יד האשֵרה" – עץ המשמש לעבודת אלילים.
תבחין שני – הערכת דמותו ופועלו של הרצל:
דמותו: ב"השקפה" הרצל מתואר כמנהיג גדול של האומה, "האיש שהקדיש כל חייו לעבודת האומה", שיהיה קשה מאוד למצוא לו מחליף: "הה! מי ייתן לנו תמורתו?". ב"חבצלת" הרצל מתואר כיהודי כופר וחסר דת, "כי חי את חייו בלי שום דת כלל, וכך מת", שהזיק לעם ישראל: "מבלי לקפוץ ממקומו בשל כל מה שעולל לעמנו", והחדיר בעם רעיונות זרים: "את הלאומיות הוא אסף מעמים זרים".
פועלו: ב"השקפה" פועלו מוצג כהצלחה גדולה – הוא "יצר את הציונות המדינית, את הכנסייה [הקונגרס], את האוצר הלאומי" ו"הגדיל את כבודנו בעולם", ועשה דברים "אשר לא האמין איש כי אפשר לעשותו". ב"חבצלת" פועלו מוצג ככישלון והונאה: "הדיפלומטיה של הרצל היא רק הטעיה", שבע שנות הציונות הן "רעב למעשים ממשיים", תוכנית אל־עריש הייתה "חלום שווא", ותוכנית אוגנדה – "הבל ורעות רוח ומעשה תעתועים".
מטלה 2 – סיבה להבדלים:
הסיבה – עמדת העיתון והציבור שהוא מייצג: את "השקפה" ערכה משפחת בן יהודה, והוא ביטא את עמדת היישוב היהודי הציוני והחדש בארץ־ישראל. אליעזר בן יהודה ואנשי חוגו היו חלק מן התנועה הלאומית, ולכן הכותב מביע אבל כבד על מות מנהיג התנועה ומעריך מאוד את דמותו ואת פועלו. לעומתו, "חבצלת" היה בתקופה זו ביטאונה של הקהילה החרדית בירושלים, "שלומי אמוני ישראל". ציבור זה התנגד לציונות, שנתפסה בעיניו כתנועה חילונית המנסה להחליף את הגאולה בידי האל בפעולה אנושית ואת הזהות הדתית בזהות לאומית – "כי לאומיותנו היא רק תורתנו". הוא התנגד גם לרעיונות ההשכלה ולכל השפעה זרה על הקהילה. לכן הכותב מבקר בחריפות את הרצל, שחי "בלי שום דת", ומציג את האבל עליו כעבודה זרה.
(סיבה נוספת שאפשר להציג: עיתוי הפרסום – הקטע ב"השקפה" נכתב ימים ספורים אחרי המוות, כשהאבל והצער היו בשיאם, ואילו הקטע ב"חבצלת" נכתב כשלושה חודשים אחר כך ומגיב בעיקר לטקסי האבל שערכו הציונים בירושלים.)
למה זה מקבל ניקוד מלא: לכל אחד משני התבחינים הוצג ההבדל בין שני העיתונים בצורה מקבילה (מה נאמר ב"השקפה" לעומת מה נאמר ב"חבצלת"), וכל טענה מעוגנת בציטוט מדויק. הסיבה מבוססת על מאפיין של המקורות (זהות העיתון והציבור שלו), ומוסבר כיצד המאפיין גרם להבדל – לא רק נזכר.
טעות נפוצה: לתאר כל מקור בנפרד בלי השוואה ישירה על פי התבחין, או לכתוב "העיתונים שונים" בלי להסביר כיצד עמדת הציבור שכל אחד מהם מייצג מסבירה את ההבדל.
שאלה 6 · מעורבות המעצמות בהתפתחות התנועות הלאומיות
– בחרו בתנועה לאומית שפעלה באחת מן הארצות האלה: יוון, פולין, איטליה, גרמניה, והסבירו כיצד השפיעה אחת מן המעצמות על המאבק של תנועה זו.
– בחרו במקור מספר הלימוד שבו באה לידי ביטוי ההשפעה של אחת מן המעצמות על התנועה הציונית עד 1920, והסבירו כיצד המקור שבחרתם מבטא השפעה זו.
לפניכם קטע מקור מתוך זיכרונותיו של מאיר דיזנגוף משנת 1917. בקטע הוא מתאר את מדיניות השלטון העות'מני בארץ־ישראל.
– הסבירו כיצד באים לידי ביטוי בקטע המקור שניים מן המניעים שהשפיעו על המדיניות של השלטון העות'מני כלפי היישוב היהודי בארץ־ישראל בזמן מלחמת העולם הראשונה.
◂ פתרון מלא לשאלה 6
סעיף א
תנועה + מעצמה + השפעה, למשל: איטליה – צרפת סייעה לפיימונטה נגד אוסטריה (פלומבייר 1858, מלחמת 1859, סיפוח לומברדיה) תמורת סבויה וניס; אוסטריה התנגדה לאיחוד; פרוסיה – תבוסות אוסטריה וצרפת סייעו להשלמת האיחוד. יוון – העות'מאנים התנגדו, רוסיה, בריטניה וצרפת השמידו את הצי הטורקי־מצרי (נווארינו). פולין – רוסיה, פרוסיה ואוסטריה שלטו בה ודיכאו את המרידות. גרמניה – אוסטריה, צרפת ודנמרק התנגדו לאיחוד. מקור מספר הלימוד על השפעת מעצמה על הציונות עד 1920 (למשל הצהרת בלפור, 2 בנובמבר 1917) + הסבר.
מה נדרש: שתי מטלות. (1) לבחור בתנועה לאומית אחת (יוון, פולין, איטליה או גרמניה) ולהסביר כיצד השפיעה אחת מן המעצמות על המאבק שלה. (2) לבחור במקור מספר הלימוד שבו באה לידי ביטוי השפעה של אחת המעצמות על התנועה הציונית עד 1920, ולהסביר כיצד המקור מבטא השפעה זו.
תשובה מלאה:
מטלה 1 – התנועה הלאומית האיטלקית והשפעת צרפת:
באמצע המאה ה־19 הייתה איטליה מפוצלת לכמה מדינות, ואוסטריה שלטה בחבלים בצפון (לומברדיה ונציה) והשפיעה על מדינות נוספות בחצי האי. ממלכת פיימונטה־סרדיניה, בהנהגת ראש הממשלה קאבור, הבינה שבכוחה בלבד לא תוכל לגבור על אוסטריה, ולכן ביקשה עזרה ממעצמה. צרפת של נפוליאון השלישי השפיעה באופן מכריע על המאבק: בהסכם פלומבייר (1858) הבטיחה צרפת לסייע לפיימונטה במלחמה נגד אוסטריה, בתמורה לחבלי סבויה וניס. במלחמת 1859 ניצחו צבאות צרפת ופיימונטה את אוסטריה בקרבות מג'נטה וסולפרינו, ולומברדיה הועברה לפיימונטה. ניצחון זה עורר את מדינות מרכז איטליה להצטרף לפיימונטה, ובשנת 1861 הוכרזה ממלכת איטליה. מכאן שהתמיכה הצבאית של צרפת הייתה תנאי להתחלת תהליך האיחוד, אף שלוותה במחיר – ויתור על סבויה וניס.
(השפעה הפוכה: אוסטריה התנגדה לאיחוד ולעצמאות איטליה כדי לשמור על עליונותה באזור. בהמשך, התבוסות שהנחילה פרוסיה לאוסטריה (1866) ולצרפת (1870) סייעו לאיטליה לספח את ונציה ואת רומא ולהשלים את האיחוד.)
מטלה 2 – מקור על השפעת מעצמה על התנועה הציונית עד 1920:
המקור: הצהרת בלפור – מכתב ששלח שר החוץ הבריטי ארתור ג'יימס בלפור ללורד רוטשילד ב־2 בנובמבר 1917. במכתב הודיע בלפור שממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ־ישראל ותעשה כמיטב יכולתה להקל את השגת המטרה, בתנאי שלא ייעשה דבר שעלול לפגוע בזכויות האזרחיות והדתיות של העדות הלא־יהודיות בארץ, ובזכויותיהם ובמעמדם המדיני של היהודים בארצות אחרות.
כיצד המקור מבטא את השפעת המעצמה: באמצעות ההצהרה העניקה בריטניה, המעצמה שכבשה באותם חודשים את ארץ־ישראל מידי העות'מאנים, הכרה רשמית ראשונה של מעצמה בשאיפה הציונית. היה זה הישג מדיני שהרצל ביקש ולא השיג – "צ'רטר" מעצמתי. בעקבות ההצהרה נכללה הקמת הבית הלאומי בהחלטת ועידת סן רמו (אפריל 1920), שהעניקה לבריטניה את המנדט על ארץ־ישראל, ובהמשך גם בכתב המנדט (1922), וכך קיבלה התנועה הציונית מסגרת בינלאומית לפעולתה. מנגד, הסייג בדבר זכויות העדות הלא־יהודיות מראה שבריטניה הגבילה מראש את התמיכה, ובהמשך שינתה את מדיניותה כמה פעמים – כלומר, גורל המפעל הציוני היה תלוי במידה רבה בשיקולי המעצמה.
בבחינה: ציינו את שם הספר, ההוצאה והעמוד שממנו לקחתם את המקור.
למה זה מקבל ניקוד מלא: נבחרה תנועה לאומית אחת ומעצמה אחת, והוסבר בעובדות מדויקות (הסכם פלומבייר, מלחמת 1859, סיפוח לומברדיה, 1861) כיצד המעצמה השפיעה על המאבק. המקור על הציונות הוא מתוך התקופה עד 1920, מזוהה במדויק (מי, למי, מתי, מה), ומוסבר כיצד הוא מבטא את השפעת המעצמה (הכרה מדינית, בסיס למנדט, וגם הגבלה).
טעות נפוצה: לבחור מקור מאחרי 1920 (כמו "הספר הלבן"), או לתאר את המעצמה בלי להסביר מה הייתה ההשפעה שלה על המאבק.
סעיף ב
שניים מתוך: החשש ממרידה/נטיות לאומיות – חיפושים ומעצרים של "שנחשדו כמורדים", "מכוננים הכול בשביל מרד כללי", "קן המרד"; החשש מריגול וסיוע לבריטים – איסור הדלקת נר "שמא ישתמשו באור לעשיית אותות וסימנים לספינות המלחמות"; הבטחת השליטה ונאמנות התושבים – "להרחיק, לפי שעה, את האנשים המסוכנים האלה מן הארץ"; רתימת התושבים למאמץ המלחמתי – "דרש מאת היהודים נשק", "דרש כסף", חטיפת אנשים לעבודה.
מה נדרש: להסביר כיצד באים לידי ביטוי בקטע המקור שניים מן המניעים שהשפיעו על המדיניות של השלטון העות'מאני כלפי היישוב היהודי בארץ־ישראל בזמן מלחמת העולם הראשונה (מניע + ביטוי בקטע, פעמיים).
תשובה מלאה:
רקע: במלחמת העולם הראשונה נלחמה האימפריה העות'מאנית לצד גרמניה נגד בריטניה וצרפת. בארץ־ישראל שלט ג'מאל פחה, מפקד הצבא הרביעי. בשנת 1917, כשהצבא הבריטי התקרב לארץ מדרום, הוחמרה המדיניות כלפי היישוב, ובאביב 1917 גורשו תושבי תל אביב ויפו מבתיהם.
מניע ראשון – החשש ממרידה נגד השלטון (מאבק בנטיות לאומיות של תושבי הארץ): השלטון העות'מאני חשש שהיהודים, שחלקם היו נתינים של מדינות האויב ובעלי שאיפות לאומיות, יתקוממו נגדו. בקטע מתוארים "חיפושים בבתים, בחצרות ובמרתפים", ומעצרים של "אנשים שונים, שנחשדו כמורדים" לפי הוראת "שוטרי חרש". מטרת החיפושים הייתה "למצוא נשק ותעודות סתרים של החברות הסודיות וחבריהן". המושל והמפקד הגיעו "לידי מסקנה, שהיהודים מכוננים הכול בשביל מרד כללי בארץ־ישראל וכי כבר יש להם ממשלה משלהם", ולג'מאל פחה דווח על תל אביב כ"קן המרד". לכן הוחלט "להרחיק, לפי שעה, את האנשים המסוכנים האלה מן הארץ". המדיניות הקשה נבעה אפוא מן הרצון לדכא כל אפשרות של מרד לאומי.
מניע שני – החשש מפעולות ריגול וחבלה למען הבריטים: בזמן מלחמה חשש השלטון שתושבים יסייעו לאויב, למשל בהעברת מידע. בקטע נאמר: "בלילה אסור היה להדליק נר בבתים, שמא ישתמשו באור לעשיית אותות וסימנים לספינות המלחמות, שהיו עוברות מזמן לזמן בסמוך לחוף יפו". החשש היה שהיהודים, שנחשדו באהדה לבריטניה, יאותתו לספינות האויב. חשד זה נבע מכך שרבים מן היהודים בארץ היו במקור נתינים של רוסיה – בעלת הברית של בריטניה – ומכך שהתנועה הציונית נתפסה בעיני השלטון כקשורה למעצמות ההסכמה. כמו כן, בשנת 1917 עמד הצבא הבריטי בחזית עזה, בדרום הארץ, כך שכל מידע שהיה מגיע אליו מן החוף עלול היה לסייע לו. (חשש זה התברר כמבוסס בחלקו: באותה שנה נחשפה מחתרת ניל"י, שריגלה למען הבריטים, ובעקבות זאת הוחמרה עוד יותר המדיניות כלפי היישוב.) לכן האיסור על הדלקת נר, כמו גם המעצרים והגירושים, נועדו למנוע כל אפשרות של שיתוף פעולה בין היישוב לבין האויב.
(מניע נוסף שאפשר להציג: הצורך לרתום את התושבים למאמץ המלחמתי – "הוא דרש מאת היהודים נשק", "דרש כסף", והוא "חוטף לשם זה אנשים מן הרחוב ושולחם לעבודה" – גיוס משאבים ועבודת כפייה לצבא.)
למה זה מקבל ניקוד מלא: הוצגו שני מניעים שונים של השלטון העות'מאני (חשש ממרד לאומי; חשש מריגול לטובת הבריטים), וכל אחד מהם מעוגן בציטוטים מדויקים מן הקטע עם הסבר כיצד הם מבטאים את המניע. הרקע ההיסטורי (שלב המלחמה, התקרבות הבריטים, ניל"י) מחזק את ההסבר.
טעות נפוצה: לתאר רק את הצעדים שננקטו (חיפושים, מעצרים, גירוש) בלי לנסח את המניע שעמד מאחוריהם.
חלק ב – פרק שלישי – המאבק על הקמת מדינת ישראל
שאלה 7 · מיישוב למדינה – אחדות ומחלוקת
הסבירו את הסיבות שבגללן החליטו מנהיגי המחתרות (ההגנה, האצ"ל והלח"י) לשתף פעולה לאחר תום מלחמת העולם השנייה, והציגו סיבה אחת שבגללה הפסיקו המחתרות לשתף פעולה.
לפניכם קטע מקור ובו איגרת ששלח דוד בן גוריון לחבר פלמ"ח ב־17 באוקטובר 1948.
– על פי קטע המקור, הציגו את הטיעון (טענה ושני נימוקים) של דוד בן גוריון, בנוגע לפירוק הפלמ"ח.
– הציגו טיעון נגד (טענה ונימוק).
◂ פתרון מלא לשאלה 7
סעיף א
סיבות לשיתוף הפעולה (תנועת המרי העברי, אוקטובר 1945): תגובה על מדיניות בריטניה לאחר המלחמה – ממשלת הלייבור המשיכה את מדיניות הספר הלבן והגבלות העלייה, ושר החוץ בווין סירב לפתוח את שערי הארץ לעקורים (הצהרת בווין); ההכרה בצורך הדחוף במדינה שתהיה מקלט לעם היהודי אחרי השואה; ההכרה שפעולה משותפת ומתואמת של כל המחתרות תאפשר פעולות בהיקף ובעוצמה גדולים שישפיעו על הבריטים ועל דעת הקהל העולמית. סיבה להפסקה (אחת מתוך): מתח מתמיד בין הארגונים ותפיסות שונות של דרך המאבק; בעקבות "השבת השחורה" (29 ביוני 1946) הגיעה הנהגת היישוב למסקנה שהמאבק המשותף לא שינה את מדיניות בריטניה ועלול לסכן את המפעל הציוני, ודרשה לחזור ל"מאבק צמוד" ולנתק את הקשר עם האצ"ל והלח"י; פיצוץ מלון המלך דוד (22 ביולי 1946) העמיק את הקרע ואת חוסר האמון.
מה נדרש: להסביר את הסיבות לשיתוף הפעולה בין המחתרות אחרי המלחמה (לא צוין מספר – שלוש סיבות), ולהציג סיבה אחת להפסקת שיתוף הפעולה.
תשובה מלאה:
רקע: בשנות מלחמת העולם השנייה פעלו המחתרות בנפרד ואף בעימות זו עם זו – ההגנה, הכפופה להנהגת היישוב, שיתפה פעולה עם בריטניה נגד הנאצים, והאצ"ל השעה את מאבקו בבריטים עד 1944; הלח"י המשיך במאבק. באוקטובר 1945 הוקמה "תנועת המרי העברי" – מסגרת משותפת שבה פעלו ההגנה (והפלמ"ח), האצ"ל והלח"י בתיאום, ופעולות האצ"ל והלח"י היו טעונות אישור של מפקדה משותפת.
סיבה ראשונה – תגובה על מדיניות בריטניה אחרי המלחמה: היישוב ציפה שבתום המלחמה, לנוכח השואה והתגייסות היישוב למאמץ המלחמתי, תשנה בריטניה את מדיניותה. אולם ממשלת הלייבור, שעלתה לשלטון ביולי 1945, המשיכה את מדיניות הספר הלבן (1939) והגבילה את העלייה, ושר החוץ ארנסט בווין סירב להתיר את עלייתם של העקורים ניצולי השואה (עמדה שבאה לידי ביטוי גם בהצהרת בווין בנובמבר 1945). מנהיגי ההגנה הבינו שדרכי השכנוע המדיניות לא הועילו, וכי יש צורך במאבק פעיל שבו ישתפו פעולה כל הכוחות.
סיבה שנייה – הצורך הדחוף במדינה: השואה הוכיחה שהעם היהודי זקוק בדחיפות למדינה שתהיה מקלט, ובעיקר לשארית הפליטה שישבה במחנות העקורים באירופה. תחושת הדחיפות גברה על המחלוקות האידאולוגיות בין הארגונים, ומנהיגיהם הסכימו לפעול יחד כדי להשיג את המטרה המשותפת – פתיחת שערי הארץ ועצמאות.
סיבה שלישית – כוחה של פעולה מתואמת: המנהיגים הבינו שפעולה משותפת ומתואמת של כל המחתרות תאפשר לבצע פעולות בהיקף ובעוצמה גדולים יותר, שישפיעו על הבריטים ועל דעת הקהל העולמית. דוגמה לכך היא "ליל הרכבות" (31 באוקטובר–1 בנובמבר 1945), שבו חיבל הפלמ"ח במסילות הברזל במקומות רבים בארץ, ובמקביל תקפו האצ"ל והלח"י מטרות בריטיות נוספות; וכן "ליל הגשרים" (יוני 1946), שבו פוצצו לוחמי הפלמ"ח גשרים שחיברו את ארץ־ישראל לארצות השכנות.
סיבה להפסקת שיתוף הפעולה – "השבת השחורה": ב־29 ביוני 1946 פתחו הבריטים במבצע נרחב ("מבצע אגתה"): הם עצרו רבים ממנהיגי הסוכנות היהודית וכלאו אותם במחנה בלטרון, ערכו חיפושים בעשרות יישובים, עצרו אלפים וחשפו מחסני נשק (כמו ביגור). בעקבות זאת הגיעה הנהגת היישוב למסקנה שהמאבק הצבאי המשותף לא שינה את המדיניות הבריטית, ואף עלול לסכן את המפעל הציוני כולו – את מוסדות היישוב, את הנשק ואת ההתיישבות. לכן דרשה ההנהגה לחזור למדיניות של "מאבק צמוד" – מאבק המתמקד בעלייה ובהתיישבות – ולנתק את הקשר בין ההגנה לבין האצ"ל והלח"י. הקרע הועמק כאשר ב־22 ביולי 1946 פוצץ האצ"ל אגף במלון המלך דוד בירושלים, שבו שכנו משרדי ממשלת המנדט, ונהרגו בפיצוץ יותר מ־90 בני אדם; האירוע העמיק את חוסר האמון בין המחתרות, ובקיץ 1946 פורקה תנועת המרי העברי.
לסיכום, אכזבה מן המדיניות הבריטית ותחושת הדחיפות אחרי השואה איחדו את המחתרות, ואילו התגובה הבריטית החריפה וההבדלים בדרכי הפעולה הביאו לפירוק המסגרת המשותפת.
למה זה מקבל ניקוד מלא: שלוש סיבות לשיתוף הפעולה מוסברות, כל אחת עם עובדות מדויקות (ממשלת הלייבור ובווין, השואה ושארית הפליטה, ליל הרכבות כדוגמה לעוצמת הפעולה המשותפת). הסיבה להפסקה מוצגת ומוסברת – השבת השחורה והמסקנה של הנהגת היישוב לחזור ל"מאבק צמוד" – ומחוזקת בפיצוץ מלון המלך דוד.
טעות נפוצה: לכתוב שתנועת המרי הוקמה בזמן המלחמה, או לבלבל בין "השבת השחורה" לבין פיצוץ מלון המלך דוד – השבת השחורה הייתה פעולה בריטית נגד היישוב, ופיצוץ המלון היה פעולה של האצ"ל.
סעיף ב
טענת בן גוריון: אין כוונה לפרק את הפלמ"ח ("הוא בדותא") אלא את המטה הארצי שלו, וזה צעד הכרחי ונכון. נימוקים (שניים מתוך): הקמת המדינה וצה"ל מחייבות שינוי ארגוני ואי אפשר לשמר את צורות הארגון שלפני כן; לצבא יש מטה כללי וחזיתות, ואין צורך ואפשרות במטה נוסף שייתן הוראות או יגייס אנשים; הפלמ"ח אינו יחידה פוליטית או אידאולוגית נפרדת, ולכן אין הצדקה למטה נפרד. טיעון נגד: אין לפרק את מטה הפלמ"ח, כי פירוקו אינו הכרחי ועלול לפגוע בצבא ובמאמץ המלחמתי; נימוק (אחד מתוך): לפלמ"ח אופי ייחודי ותרבות פיקוד ולחימה משלו; חטיבות הפלמ"ח הוכיחו את עצמן במלחמה; הפירוק נבע משיקולים פוליטיים (זיהוי הפלמ"ח עם מפ"ם); מפקדים בכירים עלולים לפרוש ולפגוע בכושר הצבא.
מה נדרש: להציג על פי קטע המקור את הטיעון של בן גוריון – טענה ושני נימוקים – בנוגע לפירוק הפלמ"ח; ולהציג טיעון נגד – טענה ונימוק אחד.
תשובה מלאה:
רקע: צה"ל הוקם בפקודה מיום 26 במאי 1948, ובן גוריון, ראש הממשלה ושר הביטחון, דגל בעיקרון של צבא אחד, ממלכתי, הכפוף לממשלה בלבד ("ממלכתיות"). ברוח זו פורקו גם המסגרות הנפרדות של האצ"ל והלח"י. הפלמ"ח שולב בצה"ל, אך בתחילה המשיך להתקיים לצד החטיבות מטה ארצי נפרד של הפלמ"ח. האיגרת נכתבה באוקטובר 1948, בעיצומה של המלחמה, כתשובה לחבר פלמ"ח פצוע שביקש: "עשה טובה ואל תפרק את הפלמ"ח".
הטיעון של בן גוריון:
טענה: בן גוריון טוען שאין כוונה לפרק את הפלמ"ח עצמו – "מה שסופר לך על דבר פירוק פלמ"ח - הוא בדותא [שקר]" – אלא לבטל את המטה הארצי הנפרד שלו: "הכוונה היא למַטֶה הארצי של פלמ"ח ולתפקידים שמילא לפני הקמת צבא הגנה לישראל". לדעתו זהו צעד הכרחי ונכון.
נימוק ראשון – השינויים שחלו מחייבים שינוי ארגוני: לדברי בן גוריון חלו "שני השינויים הגדולים": "1) הקמת מדינת ישראל; 2) הקמת צבא הגנה לישראל (במקום הגנה במחתרת)". שינויים אלה "אינם מצריכים ואינם מרשים עוד לשמר [את] צורות הארגון והמשטר שנתקיימו בפלמ"ח לפני היות המדינה ולפני היות הצבא". כלומר, מבנה שהתאים לארגון מחתרתי אינו מתאים לצבא של מדינה ריבונית.
נימוק שני – לצבא יש מבנה פיקוד אחד: "צבאנו מאורגן עכשיו ב"חזיתות", ולכל חזית יש מטה חזית", הפועל "לפי התוכנית העליונה שמחליט עליה המטה הכללי של צבא הגנה לישראל". לכן "אין צורך ואין אפשרות שמטה אחר, כגון הפלמ"ח, ייתן אף הוא הוראות בשעת מלחמה". גם הגיוס עבר לסמכות הצבא: "אין המטה הארצי של הפלמ"ח יכול לגייס אנשים לפלמ"ח כפי שעשה עד הגיוס הכללי". שני מוקדי פיקוד בעת מלחמה יוצרים בלבול ופוגעים ביעילות.
(נימוק אפשרי נוסף: אנשי הפלמ"ח עצמם אינם טוענים שהם יחידה נפרדת – "אין שום איש טוען (בגלוי, בכל אופן) שהפלמ"ח מהווה מפלגה פוליטית או יחידה אידאולוגית נפרדת", ולכן אין הצדקה למטה פיקוד נפרד שישמור על ערכים ותרבות מיוחדים.)
טיעון נגד:
טענה: אין לפרק את המטה הארצי של הפלמ"ח; פירוקו אינו הכרחי, והוא עלול לפגוע בצבא ובמאמץ המלחמתי.
נימוק: חטיבות הפלמ"ח הוכיחו את עצמן במלחמה כיחידות העילית של הכוח הלוחם – תחילה של היישוב ואחר כך של צה"ל: חטיבת "הראל" לחמה על הדרך לירושלים, חטיבת "יפתח" בגליל, וחטיבת "הנגב" החזיקה את יישובי הנגב הנצורים. המטה הארצי פיתח לאורך השנים תרבות מיוחדת, אופני פיקוד ולחימה ייחודיים ורוח התנדבות וחלוציות, ולכן פירוקו בעיצומה של המלחמה עלול לפגוע בייחודן של היחידות ובאיכותן, ולגרום לפרישת קצינים בכירים ומנוסים – פגיעה בכושרו של הצבא כולו.
(נימוק חלופי: היו שטענו כי הפירוק נבע משיקולים פוליטיים ולא עניינים, משום שרבים ממפקדי הפלמ"ח ואנשיו היו מזוהים עם מפ"ם, המפלגה שהתחרתה במפא"י – מפלגתו של בן גוריון.)
לבסוף, למרות ההתנגדות פורק המטה הארצי של הפלמ"ח בנובמבר 1948, וחטיבותיו שולבו במלואן במבנה הרגיל של צה"ל.
למה זה מקבל ניקוד מלא: הטענה של בן גוריון מוצגת במדויק (פירוק המטה הארצי, לא הפלמ"ח), ושני נימוקים מעוגנים בציטוטים מן הקטע – השינויים הגדולים (מדינה וצבא) ומבנה הפיקוד האחיד (חזיתות, מטה כללי, גיוס). טיעון הנגד כולל טענה ברורה ונימוק מבוסס עובדות (תרומת חטיבות הפלמ"ח, ייחודו, החשש לפגיעה בצבא), עם חלופה פוליטית.
טעות נפוצה: לכתוב שבן גוריון רצה לפרק את הפלמ"ח כולו – באיגרת הוא מכחיש זאת במפורש ומדבר על המטה הארצי בלבד. טעות נוספת: טיעון נגד ללא נימוק, או נימוק שאינו קשור לטענה.
שאלה 8 · שאלת ארץ־ישראל באו"ם
יש הטוענים שההחלטה של בריטניה להעביר את שאלת ארץ־ישראל לאו"ם נבעה משיקולי מדיניות פנים,
ויש הטוענים שהחלטה זו נבעה משיקולי מדיניות חוץ.
נמקו את הטענות באמצעות שלוש עובדות היסטוריות (עובדה אחת לפחות לכל אחת מן הטענות).
– הסבירו מדוע גם ארצות הברית וגם ברית המועצות תמכו בהצעת תוכנית החלוקה שהתקבלה באו"ם בכ"ט בנובמבר 1947.
– הציגו סיבה שגרמה לאחת מן המדינות החברות באו"ם להימנע או להתנגד בהצבעה על תוכנית זו.
◂ פתרון מלא לשאלה 8
סעיף א
מדיניות פנים: מלחמת העולם גבתה מבריטניה מחיר כלכלי כבד, והציבור דרש להשקיע בשיקום המדינה ולא באחזקת האימפריה; האופוזיציה וחלק מן הציבור לחצו להחזיר את החיילים (כ־100,000) ממאבק חסר תכלית בארץ־ישראל; ביקורת פנימית על הפגיעה בתדמית בריטניה בעקבות היחס לעקורים ולמעפילים. מדיניות חוץ: ירידת כוחה של בריטניה ותלותה בארצות הברית, שלחצה לפתור את השאלה ולהתיר עלייה של 100,000 עקורים; מאבק היישוב חייב את בריטניה להקצות כוח אדם ומשאבים רבים; השיחות (ועידת לונדון 1946–1947) הגיעו למבוי סתום; דעת קהל עולמית עוינת בעקבות המאבק על ההעפלה.
מה נדרש: לנמק שתי טענות – שההחלטה נבעה משיקולי מדיניות פנים ושנבעה משיקולי מדיניות חוץ – באמצעות שלוש עובדות היסטוריות בסך הכול, ולפחות עובדה אחת לכל טענה.
תשובה מלאה:
בפברואר 1947 הודיע שר החוץ הבריטי ארנסט בווין כי בריטניה מעבירה את שאלת ארץ־ישראל להכרעת האו"ם, ובאפריל 1947 ביקשה בריטניה לכנס עצרת מיוחדת לדיון בנושא. להחלטה היו שיקולים פנימיים וחיצוניים.
הטענה שההחלטה נבעה משיקולי מדיניות פנים:
עובדה 1 – המצב הכלכלי: בריטניה יצאה ממלחמת העולם השנייה מנצחת אך מותשת וחבוקת חובות. החורף הקשה של 1946–1947 הביא למחסור בפחם ובמזון ולקיצוב. הציבור הבריטי דרש להשקיע את המשאבים בשיקום המדינה ובבניית מדינת הרווחה, ולא באחזקת האימפריה ובצבא גדול מעבר לים. החזקת כוחות רבים בארץ־ישראל הייתה הוצאה כבדה שהממשלה התקשתה להצדיק בפני הבוחרים.
עובדה 2 – לחץ ציבורי להחזיר את החיילים: בארץ־ישראל הוצבו כ־100,000 חיילים בריטים, שנפגעו בפעולות המחתרות. האופוזיציה בפרלמנט (בראשות צ'רצ'יל) וחלק מן הציבור ומן העיתונות לחצו על הממשלה להחזיר את החיילים הביתה ממאבק שנראה להם חסר תכלית.
עובדה 3 – ביקורת פנימית על התדמית: המדיניות כלפי ניצולי השואה – החזקתם במחנות העקורים, גירוש מעפילים למחנות המעצר בקפריסין (מאוגוסט 1946) – עוררה ביקורת גם בתוך בריטניה, שכן היא פגעה בתדמיתה של בריטניה כמדינה שנלחמה בנאציזם.
הטענה שההחלטה נבעה משיקולי מדיניות חוץ:
עובדה 1 – ירידת כוחה של בריטניה ותלותה בארצות הברית: אחרי המלחמה עלה כוחה של ארצות הברית בזירה הבין־לאומית, ובריטניה הייתה תלויה בה מבחינה כלכלית (הלוואה אמריקנית גדולה ב־1946) ומדינית. בריטניה התקשתה להתעלם מן הלחץ האמריקני: הנשיא טרומן דרש באוגוסט 1945 להתיר מיד עלייה של 100,000 עקורים יהודים, וגם הוועדה האנגלו־אמריקנית המליצה על כך באפריל 1946. בריטניה לא רצתה להיענות לכך מחשש לתגובת העולם הערבי, ולא יכלה להמשיך לסרב בלי לפגוע ביחסיה עם ארצות הברית.
עובדה 2 – מאבק היישוב: המאבק של תנועת המרי ואחר כך פעולות האצ"ל והלח"י, לצד ההעפלה וההתיישבות, אילצו את בריטניה להקצות לשליטה בארץ כוח אדם ותקציבים רבים הרבה יותר ממה שתכננה.
עובדה 3 – מבוי סתום מדיני: ניסיונות הפתרון נכשלו – תוכנית מוריסון־גריידי (1946) נדחתה, וועידת לונדון (ספטמבר 1946–פברואר 1947) הסתיימה בלי הסכמה, משום שהיהודים והערבים דחו את ההצעות הבריטיות. בריטניה הגיעה למסקנה שאינה יכולה לגבש פתרון בעצמה.
(עובדה נוספת: המאבק על ההעפלה יצר דעת קהל עולמית עוינת לבריטניה ואוהדת ליהודים.)
לסיכום, שני סוגי השיקולים השתלבו: מצוקה פנימית כלכלית וציבורית, לצד חולשה בינלאומית, לחץ אמריקני ומבוי סתום מדיני, הביאו את בריטניה להעביר את ההכרעה לאו"ם.
למה זה מקבל ניקוד מלא: כל אחת משתי הטענות מנומקת בעובדות היסטוריות מדויקות (יותר מן הדרוש – יש שלוש לפחות, ולכל טענה עובדה אחת לפחות), וכל עובדה מקושרת במפורש לשיקול – מדוע היא דחפה את בריטניה להעביר את השאלה לאו"ם.
טעות נפוצה: לערבב בין הסוגים – למשל להציג את הלחץ האמריקני כשיקול פנים. שיקול פנים קשור לחברה, לכלכלה ולפוליטיקה בתוך בריטניה; שיקול חוץ – ליחסיה עם מדינות אחרות ולמעמדה בעולם.
סעיף ב
במלחמה הקרה נאבקו שתי המעצמות על אזורי השפעה, וכל אחת סברה שהכרה במדינה יהודית תאפשר לה דריסת רגל באזור ותמנע זאת מיריבתה. ברית המועצות: רצתה לזרז את הוצאת בריטניה מן המזרח התיכון; לפלג את הגוש המערבי ולמנוע חזית משותפת של ארצות הברית ובריטניה; טענה שסבל היהודים בשואה מצדיק מדינה (נאום גרומיקו, מאי 1947). ארצות הברית: לחץ יהודי ארצות הברית והמנהיגים הציונים ורצון לזכות בתמיכת היהודים בבחירות; לחץ דעת הקהל הכללית בעקבות השואה; תמיכת ברית המועצות דרבנה אותה לתמוך כדי לא להשאיר לה את החלל. נמנעות/מתנגדות: בריטניה נמנעה – בגלל תלותה בארצות הברית לא הצביעה נגד, ובשל רצונה לשמור על קשריה עם מדינות ערב (נפט) לא הצביעה בעד, וכן משום שהיא עצמה העבירה את השאלה לאו"ם; מדינות ערב ומוסלמיות התנגדו כי דרשו מדינה ערבית בכל ארץ־ישראל; מדינות חששו לפגיעה ביחסיהן עם העולם הערבי.
מה נדרש: להסביר מדוע כל אחת משתי המעצמות – ארצות הברית וברית המועצות – תמכה בתוכנית החלוקה (לא צוין מספר – כמה סיבות לכל מעצמה), ולהציג סיבה אחת להימנעות או להתנגדות של מדינה אחת.
תשובה מלאה:
ב־29 בנובמבר 1947 (כ"ט בנובמבר) אישרה עצרת האו"ם את תוכנית החלוקה ברוב של 33 תומכות מול 13 מתנגדות ו־10 נמנעות. התמיכה המשותפת של שתי המעצמות – דבר נדיר בתקופת המלחמה הקרה – הייתה חיונית להשגת הרוב הדרוש (שני שלישים).
הסבר כללי: במלחמה הקרה נאבקו שתי המעצמות על אזורי השפעה. כל אחת מהן סברה שהכרה במדינה יהודית תאפשר לה דריסת רגל במזרח התיכון, ולא רצתה שיריבתה תזכה ביתרון הזה.
ברית המועצות:
א. רצתה לזרז את יציאת בריטניה מן המזרח התיכון – הקמת מדינות עצמאיות במקום המנדט הבריטי תחליש את מעמדה של בריטניה, המעצמה המערבית העיקרית באזור.
ב. רצתה לפלג את הגוש המערבי – בריטניה התנגדה לחלוקה, ותמיכה סובייטית בחלוקה (שגם ארצות הברית נטתה אליה) תיצור פער בין ארצות הברית לבריטניה ותמנע חזית מערבית אחידה נגדה.
ג. נימוק מוסרי שהוצג בגלוי: במאי 1947 נאם נציג ברית המועצות באו"ם, אנדריי גרומיקו, וטען שסבלם של היהודים בשואה, כשאף מדינה במערב לא הגנה עליהם, מצדיק את שאיפתם להקים מדינה משלהם.
ארצות הברית:
א. לחץ פוליטי פנימי: יהודי ארצות הברית והמנהיגים הציונים הפעילו לחץ על הממשל, והנשיא טרומן רצה לזכות בתמיכת הבוחרים היהודים לקראת הבחירות של 1948.
ב. דעת הקהל הכללית (הלא־יהודית) בארצות הברית הושפעה מזוועות השואה ומגורל העקורים, ואהדה את רעיון המדינה היהודית.
ג. שיקול של מלחמה קרה: משום שברית המועצות תמכה בתוכנית, ארצות הברית לא רצתה להשאיר לה את הזירה ואת ההשפעה על המדינה העתידית, ולא רצתה שברית המועצות תמלא את החלל שייווצר עם צאת בריטניה. זאת אף על פי שמחלקת המדינה האמריקנית חששה לפגיעה ביחסים עם מדינות ערב.
סיבה להימנעות – בריטניה: בריטניה נמנעה בהצבעה. מצד אחד היא הייתה תלויה כלכלית ומדינית בארצות הברית, ולכן לא רצתה להצביע נגד תוכנית שארצות הברית תמכה בה; מצד אחר רצתה לחזק את קשריה עם מדינות ערב, שבהן היו לה אינטרסים חשובים – מקורות הנפט ובסיסים צבאיים – ולמנוע מהן להתקרב לברית המועצות, ולכן לא הצביעה בעד. בנוסף, היא עצמה הביאה את השאלה לאו"ם והציגה עמדה של הימנעות מהכרעה.
(חלופה – התנגדות: מדינות ערב והמדינות המוסלמיות התנגדו לתוכנית, משום שדרשו להקים מדינה ערבית על כל שטח ארץ־ישראל ושללו כל ריבונות יהודית בה.)
למה זה מקבל ניקוד מלא: לכל אחת מן המעצמות מוצגות סיבות מוסברות, הן הסיבה המשותפת (המאבק על השפעה במלחמה הקרה) והן סיבות ייחודיות לכל אחת (גרומיקו, הבחירות, דעת הקהל). הסיבה להימנעות של בריטניה מוסברת – ומוסבר מדוע לא הצביעה בעד ולא נגד.
טעות נפוצה: להציג רק נימוק מוסרי (השואה) ולהתעלם מן השיקולים של המלחמה הקרה, או לכתוב שבריטניה הצביעה נגד – בריטניה נמנעה.
שאלה 9 · מלחמת העצמאות
הציגו שלושה מן האתגרים שהיו ליישוב היהודי בשלב הראשון של מלחמת העצמאות (מ־30 בנובמבר 1947 עד 14 במאי 1948), והסבירו כיצד הוא התמודד עם אחד מן האתגרים שהצגתם.
הציגו שתיים מן המטרות של מדינות ערב בפלישתן למדינת ישראל במאי 1948: מטרה אחת שהושגה במלחמה, ומטרה אחת שלא הושגה במלחמה. הסבירו מדוע אחת מן המטרות שהצגתם הושגה או לא הושגה.
◂ פתרון מלא לשאלה 9
סעיף א
אתגרים (שלושה מתוך): התמודדות עם התקפות יזומות של ערבים במקומות שונים בארץ בו־זמנית; נתוני פתיחה קשים – יתרון גאוגרפי וטריטוריאלי לערבים, יישובים בשטחים הרריים ושליטה על צירי התנועה; לחימה בערים המעורבות וטשטוש הגבולות בין חזית לעורף; מלחמת הדרכים – עורקי תחבורה עברו בשטחים ערביים, יישובים נותקו, ירושלים נצורה ושיירות גבו מחיר כבד; מחסור חמור בנשק; היעדר צבא סדיר ופיצול בין שלוש מחתרות; הצורך להימנע מעימות עם הצבא הבריטי שעדיין שלט; השלכות המצב הביטחוני על הזירה המדינית – נסיגת ארצות הברית מתמיכתה בחלוקה (הצעת הנאמנות) והמחלוקת על הכרזת המדינה. התמודדות: תוכנית ד' – מעבר מהגנה ליוזמה; מבצע נחשון ומבצעים נוספים לפריצת הדרך לירושלים ושיירות גדולות; כיבוש ערים (טבריה, חיפה, יפו, צפת); רכש נשק בחו"ל (עסקת הנשק הצ'כית); גיוס כללי; מנהלת העם; מגבית בארצות הברית.
מה נדרש: להציג שלושה אתגרים של היישוב בשלב הראשון של המלחמה, ולהסביר כיצד התמודד היישוב עם אחד מהם.
תשובה מלאה:
השלב הראשון של מלחמת העצמאות החל למחרת ההחלטה באו"ם על תוכנית החלוקה, כאשר ב־30 בנובמבר 1947 הותקף אוטובוס יהודי ליד כפר סירקין, והסתיים בהכרזת המדינה ב־14 במאי 1948. בשלב זה נלחם היישוב בערביי ארץ־ישראל ובמתנדבים ממדינות ערב (צבא ההצלה), בזמן שהבריטים עדיין שלטו בארץ.
אתגר ראשון – מלחמת הדרכים ומצור על ירושלים: עורקי התחבורה המרכזיים עברו דרך שטחים ויישובים ערביים, ולכן הערבים יכלו לתקוף את התנועה היהודית בקלות. יישובים עבריים נותקו זה מזה ומן המרכזים העירוניים; ירושלים היהודית, שבה חיו כ־100,000 יהודים, נותקה מן השפלה והייתה נצורה, ושיטת השיירות גבתה מחיר כבד בלוחמים ובכלי רכב (למשל שיירת נבי דניאל במרץ 1948).
אתגר שני – מחסור חמור בנשק: לשלטון הבריטי היה פיקוח על כניסת הנשק לארץ, ולהגנה היו בעיקר נשק קל ומעט תחמושת, ללא נשק כבד, בלי תותחים, טנקים ומטוסי קרב.
אתגר שלישי – היעדר צבא סדיר: לא היה ליישוב צבא סדיר. הכוח הצבאי היה מורכב משלוש מחתרות – ההגנה, האצ"ל והלח"י – וכל אחת מהן פעלה תחת פיקוד עצמאי, דבר שהקשה על תיאום ועל ניצול הכוחות.
(אתגרים נוספים אפשריים: לחימה בערים המעורבות – כמו ירושלים, חיפה ויפו – שבהן לא הייתה הבחנה בין חזית לעורף; הצורך להימנע מעימות עם הצבא הבריטי; ההשלכות המדיניות של המצב הקשה – במרץ 1948 נסוגה ארצות הברית מתמיכתה בחלוקה והציעה משטר נאמנות.)
התמודדות עם אתגר מלחמת הדרכים: במרץ 1948 אימצה ההגנה את תוכנית ד' – מעבר ממגננה לנקיטת יוזמה, כלומר מאסטרטגיה הגנתית לאסטרטגיה התקפית, שמטרתה להשתלט על השטח שהוקצה למדינה היהודית ועל הדרכים המובילות ליישובים היהודיים. בתחילת אפריל 1948 יצא מבצע "נחשון" – המבצע הראשון במסגרת התוכנית, ובו לראשונה פעל כוח בגודל חטיבה – לפריצת הדרך לירושלים; במסגרתו נלחמו על הקסטל ועל כפרים לאורך הדרך. המבצע ומבצעים נוספים ("הראל", "מכבי") פרצו את הדרך – ולו לזמן קצר – ושיירות גדולות הביאו לירושלים מזון, אספקה, נשק ולוחמים. כך הוקל המצור, והעיר היהודית יכלה להחזיק מעמד.
(דרכי התמודדות נוספות: עסקת הנשק עם צ'כוסלובקיה – משלוחי הנשק הראשונים הגיעו באפריל 1948 ושיפרו את עוצמת הכוחות; כיבוש הערים טבריה, חיפה, יפו וצפת באפריל–מאי 1948; קריאה לגיוס כללי; הקמת מנהלת העם כממשלה זמנית; מגבית בקרב יהודי ארצות הברית לרכש נשק.)
למה זה מקבל ניקוד מלא: מוצגים שלושה אתגרים שונים זה מזה (דרכים ומצור, נשק, ארגון צבאי), כל אחד עם הסבר ועובדות. ההתמודדות מוסברת במלואה ומקושרת לאתגר שנבחר: תוכנית ד' והמעבר ליוזמה, מבצע נחשון והשיירות לירושלים – כלומר מה נעשה וכיצד זה פתר את הבעיה.
טעות נפוצה: לתאר אתגרים של השלב השני (פלישת צבאות ערב) – השאלה עוסקת בשלב הראשון בלבד, לפני 14 במאי 1948. טעות נוספת: להציג התמודדות שאינה קשורה לאתגר שהוצג.
סעיף ב
מטרה שהושגה: השתלטות על שטחים ועל נקודות אסטרטגיות בארץ־ישראל המנדטורית וסיפוחם – מצרים וירדן כבשו את רוב השטח שהוקצה למדינה הערבית, ובסוף המלחמה שטחים אלה נותרו בשליטתן; לא קמה מדינה ערבית עצמאית (סיפוח הגדה המערבית ומזרח ירושלים לירדן, שליטת מצרים ברצועת עזה). מטרות שלא הושגו: חיסול מדינת ישראל; הקמת מדינה פלסטינית על כל שטח ארץ־ישראל. מדוע לא הושגו: ישראל ניצחה וגדלה מעבר לתוכנית החלוקה; כושר הלחימה של צה"ל והתעצמותו; פיצול ויריבות בין מדינות ערב; היעדר פיקוד עליון ותיאום; מוטיבציה נמוכה וקשיי אספקה.
מה נדרש: להציג שתי מטרות של מדינות ערב בפלישה – אחת שהושגה ואחת שלא הושגה – ולהסביר מדוע אחת מהן הושגה או לא הושגה.
תשובה מלאה:
ב־15 במאי 1948, למחרת הכרזת המדינה, פלשו לארץ צבאות מצרים, ירדן (הלגיון הערבי), סוריה ועיראק, בסיוע כוחות מלבנון ומתנדבים נוספים.
מטרה שהושגה – השתלטות על שטחים בארץ־ישראל: מדינות ערב ביקשו להשתלט על שטחים ועל נקודות אסטרטגיות בארץ־ישראל המנדטורית. במהלך המלחמה כבשו מצרים וירדן את רוב השטח שהקצה האו"ם למדינה הערבית, ובסיום המלחמה, בהסכמי שביתת הנשק (1949), שטחים אלה נותרו בשליטתן: ירדן שלטה ביהודה ושומרון ובמזרח ירושלים, כולל העיר העתיקה, וסיפחה אותם (1950); מצרים שלטה ברצועת עזה. בשטחים אלה לא קמה מדינה ערבית עצמאית.
מטרה שלא הושגה – חיסול מדינת ישראל: מדינות ערב הכריזו כי מטרת הפלישה היא למנוע את קיומה של המדינה היהודית ולחסל אותה עם היוולדה, ולהקים מדינה ערבית על כל שטח ארץ־ישראל. מטרה זו לא הושגה – מדינת ישראל שרדה ואף הרחיבה את שטחה.
הסבר – מדוע לא הושגה המטרה לחסל את מדינת ישראל:
א. כושר הלחימה של צה"ל והתעצמותו: צה"ל הוקם בסוף מאי 1948 ככוח מאוחד. בזמן ההפוגה הראשונה (יוני–יולי 1948) גויסו לוחמים רבים, ובהם עולים חדשים, והגיע נשק רב מחו"ל, ובכללו מטוסים ותותחים. בשלב השני של המלחמה עבר צה"ל ליוזמה – במבצעים כמו "יואב" ו"חורב" בדרום ו"חירם" בצפון – גבר על צבאות ערב, ובסיום המלחמה שלטה ישראל בשטח גדול בהרבה מזה שהוקצה לה בתוכנית החלוקה.
ב. פיצול ויריבות בין מדינות ערב: לא היה לצבאות ערב פיקוד עליון משותף ולא היה ביניהם תיאום, וכל צבא פעל בנפרד. מדינות ערב חשדו זו בזו – למשל, מצרים חששה משאיפותיו של המלך עבדאללה מירדן לספח שטחים ולהרחיב את ממלכתו, וכל מדינה פעלה בעיקר לפי האינטרס שלה. כך יכול היה צה"ל להתמודד עם כל חזית בנפרד.
ג. מוטיבציה נמוכה יותר של חלק מן הכוחות הערביים, לצד קשיי אספקה ולוגיסטיקה, לעומת המוטיבציה הגבוהה של הלוחמים היהודים, שחשו שאין להם ברירה – "אין ברירה".
למה זה מקבל ניקוד מלא: מוצגות שתי מטרות – אחת שהושגה (השתלטות על שטחים) ואחת שלא הושגה (חיסול ישראל) – עם עובדות על תוצאות המלחמה. ההסבר מפרט כמה סיבות מבוססות עובדות לכך שהמטרה לא הושגה: עוצמת צה"ל, הפיצול בין מדינות ערב והיעדר פיקוד משותף.
טעות נפוצה: לכתוב ש"הקמת מדינה פלסטינית" הושגה – בשטחים שנכבשו לא קמה מדינה ערבית עצמאית; הם נותרו בשליטת ירדן ומצרים.
חלק ב – פרק רביעי – סוגיות נבחרות בתולדות מדינת ישראל
שאלה 10 · תהליך הדה־קולוניזציה וגורל היהודים בארצות האסלאם
בנספח לשאלה זו מוצג עמוד השער של העיתון "קרוקודיל" שפורסם בברית המועצות בשנת 1960, ובו קריקטורה.
– מהו תהליך הדה־קולוניזציה? הסבירו כיצד תהליך זה בא לידי ביטוי בעמוד השער שבנספח. בססו את תשובתכם על שני רכיבים שנראים בו.
– על פי מה שלמדתם, הציגו שניים מן הגורמים לתהליך הדה־קולוניזציה.
הסבירו כיצד השפיע תהליך הדה־קולוניזציה על מצב היהודים בארצות האסלאם, והציגו גורם נוסף שהשפיע בתקופה זו על מצב היהודים בארצות האלה.
◂ פתרון מלא לשאלה 10
סעיף א
דה־קולוניזציה: תהליך היסטורי של התפרקות האימפריות הקולוניאליות ומאבק הקולוניות באסיה ובאפריקה לעצמאות, שהתעצם לאחר מלחמת העולם השנייה (בשנות ה־50 וה־60); במהלכו השתחרר האדם השחור (כהה העור) משליטת השלטון הקולוניאלי, בתמיכת מעצמות העל. ביטוי בשער (שני רכיבים): מפת יבשת אפריקה ברקע והכותרת "צועד באפריקה" – העיתון מוקדש לאפריקה; הדמות הגדולה של אדם כהה עור המניף מטאטא ומגרש את דמויות השלטון הקולוניאלי – ביטוי למאבק לשחרור; הכיתוב "החוצה!"; הדמויות המסולקות חובשות קסדות קולוניאליות, אוחזות שוט ואזיקים ומזוודות – סמלי השלטון בכוח ועזיבת המקום; התאריך 1960 – שיא התהליך, "שנת אפריקה"; העיתון סובייטי – מעיד על תמיכת מעצמות העל ועל עמדה ביקורתית כלפי הקולוניאליזם. גורמים (שניים מתוך): התפתחות רעיון הלאומיות ומאבק התנועות הלאומיות; התנגדות שתי מעצמות העל לקולוניאליזם; התנגדות דעת הקהל; משבר כלכלי בבריטניה ובצרפת אחרי מלחמת העולם השנייה; ירידה ברווחיות המושבות; שינוי ביחסי הכוחות והמלחמה הקרה; השפעת האו"ם; הקמת הליגה הערבית; השפעות מלחמת העולם השנייה על אזרחי הקולוניות.
מה נדרש: להגדיר מהו תהליך הדה־קולוניזציה; להסביר כיצד הוא בא לידי ביטוי בעמוד השער, על סמך שני רכיבים שנראים בו; ולהציג שני גורמים לתהליך על פי הידע.
תשובה מלאה:
מהו תהליך הדה־קולוניזציה: דה־קולוניזציה היא התהליך ההיסטורי של התפרקות האימפריות הקולוניאליות האירופיות – בעיקר בריטניה וצרפת, וגם בלגיה, הולנד ופורטוגל – ושל מאבק הקולוניות באסיה ובאפריקה לעצמאות. התהליך התעצם לאחר מלחמת העולם השנייה, בשנות ה־50 וה־60 של המאה ה־20: במהלכו השתחררו עמים רבים, ובהם עמי אפריקה, מן השלטון הקולוניאלי של האדם הלבן, והקימו מדינות עצמאיות. התהליך זכה לתמיכת שתי מעצמות העל – ארצות הברית וברית המועצות.
ביטוי התהליך בעמוד השער:
רכיב ראשון – הדמות המטאטאת: במרכז הקריקטורה דמות ענקית, חזקה ונחושה של אדם אפריקני כהה עור, המניף מטאטא עצום ומטאטא ממנו דמויות קטנות של אנשים לבנים, ולצד המטאטא הכיתוב "החוצה!". הדמות מייצגת את עמי אפריקה, והמטאטא – את המאבק לשחרור: העמים המקומיים עצמם מסלקים את השליטים הזרים מארצם. גודל הדמות לעומת הדמויות הזעירות של השליטים מבטא את עוצמתם של העמים המשתחררים לעומת חולשתו של השלטון הקולוניאלי בתקופה זו.
רכיב שני – הדמויות המסולקות ומה שבידיהן: הדמויות הלבנות לבושות בסגנון קולוניאלי – אחת חובשת קסדת שעם, האופיינית לשליטים הקולוניאליים, ומחזיקה שוט; ליד דמות אחרת נראים אזיקים ושרשרת. אלה סמלים לשלטון בכוח, לדיכוי ולניצול של האוכלוסייה המקומית. דמויות אחרות אוחזות מזוודות ותיקים גדולים, כביטוי לעזיבתם של השליטים, או לשלל שהם לוקחים עמם אחרי שנים ארוכות שבהן ניצלו את המקומיים.
(רכיבים נוספים: מפת יבשת אפריקה הממלאת את הרקע והכותרת "צועד באפריקה" מלמדות שהגיליון מוקדש לאפריקה; התאריך "10 בספטמבר 1960" – 1960 הייתה שיא התהליך, ובה קיבלו עצמאות מדינות אפריקניות רבות, ולכן כונתה "שנת אפריקה"; והעובדה שהעיתון יצא לאור בברית המועצות מעידה על תמיכתה של מעצמת העל בתהליך ועל עמדתה הביקורתית כלפי השלטון הקולוניאלי, ה"קפיטליסטי" והנצלני, המוצג כאן באופן גרוטסקי ומגוחך.)
גורמים לתהליך הדה־קולוניזציה:
גורם ראשון – משבר כלכלי במעצמות הקולוניאליות: בריטניה וצרפת יצאו ממלחמת העולם השנייה מוחלשות ושקועות בחובות. הן נדרשו לשקם את ארצותיהן, ולא יכלו עוד לממן צבאות ומנגנוני שלטון גדולים במושבות, שגם רווחיותן ירדה.
גורם שני – עמדת מעצמות העל ושינוי יחסי הכוחות בעולם: אחרי המלחמה הפכו ארצות הברית וברית המועצות למעצמות המובילות, ושתיהן התנגדו – כל אחת מסיבותיה האידאולוגיות – לקולוניאליזם המסורתי: ארצות הברית, שנולדה ממאבק בשלטון הקולוניאלי הבריטי, דגלה בזכות העמים להגדרה עצמית, וברית המועצות ראתה בקולוניאליזם ביטוי של קפיטליזם נצלני. במלחמה הקרה ביקשו שתיהן לזכות בהשפעה על המדינות החדשות.
(גורמים נוספים: התפתחות רעיון הלאומיות ומאבקן של תנועות לאומיות במושבות; השפעת האו"ם שמגילתו הכירה בזכות להגדרה עצמית; השפעות מלחמת העולם השנייה על אזרחי הקולוניות, שרבים מהם לחמו בצבאות המעצמות.)
למה זה מקבל ניקוד מלא: ההגדרה כוללת את כל המרכיבים: התפרקות האימפריות, מאבק לעצמאות באסיה ובאפריקה, התקופה ותמיכת מעצמות העל. שני רכיבים מן השער מתוארים במדויק (הדמות המטאטאת והכיתוב "החוצה!", הקסדות, השוט והאזיקים) ומוסבר מה כל אחד מהם מבטא בתהליך. שני גורמים מוצגים ומוסברים בעובדות.
טעות נפוצה: רק לתאר את הרכיבים בלי להסביר כיצד הם מבטאים את תהליך הדה־קולוניזציה, או להציג גורם "מתוך הקריקטורה" במקום גורם על פי הידע.
סעיף ב
השפעת הדה־קולוניזציה: התגבר המתח בין מוסלמים ליהודים, משום שהיהודים נחשבו לתומכי המעצמה הקולוניאלית; התערער הביטחון הבסיסי של היהודים במדינות שהשתחררו, כי השלטון הקולוניאלי הגן עליהם מפני האוכלוסייה המקומית; התחזקות הזהות הלאומית לוותה באימוץ מאפיינים מוסלמיים ובשנאת זרים, והקשתה על היהודים להשתלב בתהליך; פרעות ביהודים בכמה מדינות. גורם נוסף (אחד מתוך): התגברות הלאומיות ודחיית תושבים שנתפסו כזרים; השפעת מלחמת העצמאות – פרעות במצרים, עיראק, לוב, מרוקו, סוריה ועדן; השפעת הקמת המדינה – רוב היהודים קיבלוה בהתלהבות והמתיחות החריפה; החלטות הליגה הערבית (1946–1947) לפגוע ביהודי מדינות ערב; השפעת מבצע קדש ומלחמת ששת הימים (מצרים 1956–1957, לוב 1967).
מה נדרש: להסביר כיצד השפיע תהליך הדה־קולוניזציה על מצב היהודים בארצות האסלאם (לא צוין מספר – שלוש השפעות), ולהציג גורם נוסף שהשפיע על מצבם בתקופה זו.
תשובה מלאה:
השפעת תהליך הדה־קולוניזציה על היהודים בארצות האסלאם:
השפעה ראשונה – היהודים נתפסו כתומכי השלטון הקולוניאלי: בתקופת השלטון האירופי השתלבו יהודים רבים בצפון אפריקה ובמזרח התיכון בתרבות האירופית – למדו בבתי הספר של רשת "כל ישראל חברים" (אליאנס) בשפה הצרפתית, עבדו במנגנונים הקולוניאליים, ובאלג'יריה אף קיבלו אזרחות צרפתית (צו כרמיה, 1870). לכן בעיני התנועות הלאומיות המקומיות הם נחשבו לתומכי המעצמה הקולוניאלית, והמתח בינם לבין המוסלמים גבר ככל שהתעצם המאבק לעצמאות.
השפעה שנייה – התערערות הביטחון: השלטון הקולוניאלי דאג לביטחונם של היהודים והגן עליהם מפני האוכלוסייה המקומית. עם השתחררות המדינות מן השלטון הזר אבדה ההגנה הזאת, וביטחונם הבסיסי של היהודים התערער – הם נותרו מיעוט חשוף לשלטון לאומי חדש שלא ראה בהם חלק מן האומה.
השפעה שלישית – הזהות הלאומית קיבלה אופי מוסלמי: התחזקות הזהות הלאומית במדינות החדשות לוותה באימוץ מאפיינים מוסלמיים ובשנאת זרים. היהודים, שאינם מוסלמים, התקשו להשתלב בתהליך ובמדינות החדשות, ונדחקו לשוליים. בעקבות התגברות המתיחות פרצו בכמה מדינות פרעות ביהודים.
דוגמה: באלג'יריה, שקיבלה עצמאות ב־1962 אחרי מלחמה ממושכת בצרפת, עזבו כמעט כל היהודים – רובם לצרפת – כי נתפסו כחלק מן השלטון הצרפתי וחששו לגורלם במדינה העצמאית.
גורם נוסף – השפעת מלחמת העצמאות והקמת מדינת ישראל: הסכסוך בארץ־ישראל הגביר את המתח בין יהודים לבין מוסלמים ואת האיבה של הציבור המוסלמי כלפי היהודים, בייחוד במדינות שנלחמו נגד ישראל. עוד לפני כן, ביוני 1946 ובספטמבר 1947, החליטה הוועדה המדינית של הליגה הערבית על צעדים נגד יהודי מדינות ערב. עם החלטת החלוקה והקמת המדינה פרצו פרעות ביהודים במדינות רבות: בחאלב שבסוריה ובעדן (דצמבר 1947), באוג'דה ובג'ראדה שבמרוקו (יוני 1948) – יהודים נרצחו ונפצעו, רכושם נבזז, חנויות, בתים ובתי כנסת הועלו באש. גם השלטונות פגעו ביהודים: בעיראק, למשל, נחקק ב־1950 חוק שהתיר ליהודים לעזוב רק בתנאי שיוותרו על אזרחותם, וב־1951 הוקפא רכושם. יהודים רבים, שקיבלו בהתלהבות את הקמת המדינה, נחשדו בנאמנות לציונות, ומצבם הורע עוד יותר.
(גורם חלופי: השפעת מבצע קדש ומלחמת ששת הימים – אחרי מבצע קדש (1956) גירשה מצרים יהודים רבים והחרימה את רכושם, ואחרי מלחמת ששת הימים (1967) פרצו פרעות ביהודי לוב.)
למה זה מקבל ניקוד מלא: ההשפעה של הדה־קולוניזציה מוסברת בשלושה היבטים – היהודים כ"תומכי הקולוניאליזם", אובדן ההגנה, והאופי המוסלמי של הלאומיות – עם דוגמה עובדתית (אלג'יריה). הגורם הנוסף שונה מן הדה־קולוניזציה, מוצג במפורש ומבוסס בעובדות (החלטות הליגה, פרעות 1947–1948, חוקי עיראק).
טעות נפוצה: להציג כ"גורם נוסף" שוב את הדה־קולוניזציה במילים אחרות. הגורם הנוסף חייב להיות שונה – למשל הסכסוך הישראלי־ערבי והקמת המדינה.
שאלה 11 · עלייה וקליטה בשני העשורים הראשונים של מדינת ישראל
לפניכם שלושה מדפוסי העלייה שנקטה מדינת ישראל בתקופה זו:
"עליית הצלה", "עלייה חשאית", "עלייה מבוקרת".
– בחרו בשניים מן הדפוסים, והסבירו שיקול אחד שגרם למדינת ישראל לנקוט כל אחד מן הדפוסים שבחרתם.
– הציגו קושי אחד בביצוע של אחד מדפוסי העלייה האלה.
מהי מדיניות "כור ההיתוך"?
הציגו את התרומה של מדיניות זו לקליטת העלייה, והסבירו שני קשיים שהיא יצרה.
◂ פתרון מלא לשאלה 11
סעיף א
עליית הצלה – שיקול: חשש שהיהודים בארצות אלה בסכנה קיומית ומצבם עתיד להידרדר בקרוב; קשיים: צורך לפעול במהירות, להתארגן להבאת קהילות שלמות ולהתארגן במדינות עוינות. עלייה חשאית – שיקול: הופעלה במדינות שלא התירו יציאה חופשית; קשיים: הברחת העולים בסתר בגלל החשש מן הנזק שיגרום פרסום העניין, והפעילות החשאית כרוכה בסיכונים ובקשיים. עלייה מבוקרת – שיקולים: הופעלה בארצות שבהן לא התעורר חשש קיומי לגורל היהודים; צמצום וויסות העלייה ההמונית שלא יקרסו מערכות הקליטה; קשיים: קביעת סדרי עדיפויות על פי קריטריונים של גיל ומצב; הצורך לרכז את היהודים לפני העלייה למיון ולטיפול רפואי; הוויכוח בעד ונגד הגבלת העלייה.
מה נדרש: לבחור שניים משלושת דפוסי העלייה, להסביר לכל אחד שיקול אחד שבגללו נקטה בו המדינה, ולהציג קושי אחד בביצוע של אחד הדפוסים.
תשובה מלאה:
בשנים הראשונות למדינה הגיעו לישראל גלי עלייה גדולים – בשנים 1948–1951 עלו כ־690,000 עולים, ומספר תושבי המדינה הוכפל. המדינה נקטה דפוסי עלייה שונים לפי מצבן של הקהילות ולפי יכולתה לקלוט.
דפוס ראשון – עליית הצלה:
שיקול: המדינה נקטה עליית הצלה בארצות שבהן חששה שהיהודים נמצאים בסכנה קיומית ושמצבם עתיד להידרדר בקרוב, ולכן יש להעלותם מהר ככל האפשר, גם במחיר קשיי קליטה. דוגמאות: מבצע "על כנפי נשרים" (1949–1950), שבו הועלו ברכבת אווירית כמעט כל יהודי תימן (כ־49,000), לאחר שבתימן ובעדן התגברה האלימות נגד יהודים; ומבצע "עזרא ונחמיה" (1950–1951), שבו עלו רוב יהודי עיראק, בעקבות הרדיפות, החוק שחייב את העוזבים לוותר על אזרחותם והקפאת רכושם.
דפוס שני – עלייה מבוקרת:
שיקול: היקף העלייה ההמונית יצר מצוקה קשה – מחסור בדיור, בתעסוקה ובמזון, ועשרות אלפי עולים חיו במחנות עולים ובמעברות. הנהגת המדינה והסוכנות היהודית חששו שאם תימשך העלייה ההמונית בקצב כזה, יקרסו כל מערכות הקליטה. לכן הוחלט (בסוף 1951) לצמצם ולווסת את העלייה בארצות שבהן לא התעורר חשש קיומי מיידי לגורל היהודים, כמו מדינות צפון אפריקה, ולתת עדיפות לעולים צעירים ובריאים, המסוגלים לעבוד ולהשתלב.
(דפוס שלישי – עלייה חשאית: הופעלה במדינות שלא התירו ליהודים לצאת בחופשיות, כמו מרוקו אחרי שקיבלה עצמאות (1956). המוסד ו"המסגרת" ארגנו יציאה בסתר, ובשנים 1961–1964 – במבצע "יכין" – יצאו רבבות יהודים ממרוקו בהסכמה שקטה של השלטונות.)
קושי בביצוע העלייה המבוקרת: קביעת סדרי עדיפויות – ההחלטה מי יעלה ומי ייאלץ להמתין, על פי קריטריונים של גיל, מצב בריאותי ויכולת להתפרנס – הייתה קשה ושנויה במחלוקת, משום שהיא פיצלה משפחות והשאירה מאחור קשישים וחולים. היא גם עוררה ויכוח ציבורי חריף בעד ונגד הגבלת העלייה, שכן היא נתפסה כסותרת את עקרון "קיבוץ הגלויות" ואת חוק השבות (1950).
(קושי חלופי – בעלייה החשאית: הצורך להבריח את העולים בסתר, בגלל החשש מן הנזק שיגרום פרסום העניין לעולים ולקהילות שנשארו, והסיכונים הכרוכים בכך – למשל טביעת הספינה "אגוז" בינואר 1961, שבה נספו עשרות עולים ממרוקו.)
למה זה מקבל ניקוד מלא: נבחרו שני דפוסים, ולכל אחד מוסבר שיקול ברור שבגללו נקטה בו המדינה (סכנה קיומית – הצלה; חשש מקריסת מערכות הקליטה – בקרה), עם דוגמאות מבצעיות. הקושי מוצג ומוסבר ומשויך לדפוס מסוים.
טעות נפוצה: לתאר את הדפוס (מה קרה) במקום להסביר את השיקול (מדוע המדינה בחרה בו), או להציג קושי של הקליטה בארץ במקום קושי בביצוע העלייה.
סעיף ב
כור ההיתוך: מדיניות שמטרתה לעצב חברה חדשה בארץ־ישראל, ותרבותה מבוססת על מורשת היישוב הוותיק – ציונות, חלוציות, אהבת הארץ, שלילת הגולה – ועל ערכים מן התרבות המערבית המודרנית; העולים נדרשו לאמץ את ערכי החברה הקולטת. תרומה: ילדי העולים נקלטו במערכת החינוך, זכו להשכלה, הטמיעו את השפה והתרבות; הנחלת השפה העברית – שפה משותפת; סייעה בשילוב עולים רבים והקנתה סמלי הזדהות לאומיים ותחושת שותפות; חיזקה את החוסן הלאומי; נוצרה חברה בעלת מכנה משותף (חגים לאומיים, צה"ל). קשיים (שניים מתוך): התעלמות מן המסורות והתרבויות שהביאו העולים – תסכול, נחיתות, קיפוח ואפליה; ויתור על עולמם התרבותי־רוחני; המעבר מחברה מסורתית ופטריארכלית לחברה מודרנית חילונית ערער את מבנה המשפחה ואת מעמד האב ויצר פער בין הדורות; יחס פטרוני ומתנשא של הממסד הקולט.
מה נדרש: להגדיר את מדיניות "כור ההיתוך", להציג את תרומתה לקליטת העלייה (לא צוין מספר – שלוש תרומות), ולהסביר שני קשיים שיצרה.
תשובה מלאה:
מהי מדיניות "כור ההיתוך": מדיניות שהנהיגה המדינה בשנותיה הראשונות, בהובלת ראש הממשלה דוד בן גוריון, ומטרתה לעצב חברה ישראלית חדשה ואחידה מן העולים שהגיעו מארצות רבות. תרבותה של החברה החדשה הייתה אמורה להתבסס על מורשת היישוב הוותיק – ציונות, חלוציות, אהבת הארץ ושלילת הגולה – ועל ערכים מן התרבות המערבית המודרנית. על פי מדיניות זו נדרשו העולים "להיתך" – לוותר על חלק מזהותם הגלותית ולאמץ את ערכי החברה הקולטת ואת דמות ה"צבר" הישראלי.
התרומה של המדיניות לקליטת העלייה:
א. חינוך: ילדי העולים מן הארצות השונות נקלטו במערכת חינוך ממלכתית אחת (חוק חינוך חובה, 1949), זכו להשכלה, הטמיעו את השפה ואת התרבות הישראלית ורכשו כלים שסייעו להם להשתלב בחברה.
ב. השפה העברית: מבצע "הנחלת הלשון העברית" – באולפנים, בצבא ובמעברות – הקנה לעולים דוברי שפות רבות ושונות את ידיעת העברית, שפה אחת משותפת לכולם, שאפשרה תקשורת, עבודה ושילוב.
ג. זהות משותפת: המדיניות סייעה בשילובם של עולים רבים, הקנתה להם סמלי הזדהות לאומיים ותחושת שותפות בבניין המדינה, וחיזקה את החוסן הלאומי. במדינה שבה חיו בני עדות וקהילות מכל העולם נוצרה חברה בעלת מכנה משותף, שבה התגבשו סמלים ומנהגים משותפים – חגים לאומיים כמו יום העצמאות ויום הזיכרון, וצה"ל, שהיה למוקד הזדהות משותף ולמקום מפגש של כל העדות.
קושי ראשון – פגיעה בתרבות העולים ותחושת קיפוח: המדיניות התעלמה מן המסורות ומן התרבויות שהביאו העולים מארצות מוצאם, ואף ראתה בהן דבר נחות שיש להיפטר ממנו. העולים נדרשו לוותר על עולמם התרבותי־רוחני – על מנהגיהם, על שפתם ולעתים על אורח חייהם הדתי. התעלמות זו הזינה רגשות של תסכול, נחיתות, קיפוח ואפליה בקרב העולים, בעיקר יוצאי ארצות האסלאם, ותחושות אלה התפרצו בהמשך, למשל במאורעות ואדי סאליב בחיפה (1959).
קושי שני – ערעור מבנה המשפחה ופער בין הדורות: רבים מן העולים הגיעו מחברה מסורתית, דתית ופטריארכלית, ונדרשו לעבור לחברה מודרנית וחילונית. המעבר ערער את מבנה המשפחה: מעמדו של האב, שהיה בעל הסמכות במשפחה, ירד – בין השאר משום שהתקשה למצוא עבודה ההולמת את מעמדו הקודם; ההורים נעשו תלויים בילדים, שלמדו מהר יותר את השפה ואימצו את המנטליות החדשה. כך נפער פער בין דור ההורים, שרובם נשארו מסורתיים, לבין ילדיהם.
(קושי נוסף: יחס פטרוני ומתנשא של הממסד הקולט כלפי העולים, שהחליט בשבילם היכן יגורו וכיצד יחיו.)
למה זה מקבל ניקוד מלא: ההגדרה כוללת את המטרה (חברה חדשה), את בסיס התרבות (מורשת היישוב הוותיק והתרבות המערבית) ואת הדרישה מן העולים. התרומה מוצגת בשלושה תחומים עם עובדות (חינוך, עברית, סמלים משותפים וצה"ל), ושני קשיים מוסברים לעומק – מה גרם להם וכיצד השפיעו על העולים.
טעות נפוצה: להסביר קשיים כלליים של הקליטה (דיור במעברות, אבטלה) שאינם נובעים ממדיניות כור ההיתוך עצמה.
שאלה 12 · מלחמת ששת הימים (1967)
הסבירו שלושה גורמים שהובילו לפרוץ מלחמת ששת הימים: שני גורמים שקשורים למדינות ערב וגורם אחד שנבע מן ההתנהלות של מדינת ישראל.
– תוצאות מלחמת ששת הימים שינו את מדינת ישראל לבלי הכר. בססו טענה זו באמצעות שלוש עובדות היסטוריות.
– הסבירו אחת מן הבעיות שנוצרו במהלך הזמן בעקבות תוצאות אלה.
◂ פתרון מלא לשאלה 12
סעיף א
גורמים הקשורים למדינות ערב (שניים מתוך): ירי מסוריה על אזרחים ישראלים באזורים המפורזים; סוריה הפעילה תוכנית להטיית מי הבניאס; נאצר ריכז כוחות צבאיים, ציוד צבאי ותחמושת בחצי האי סיני; נאצר סגר את מצרי טירן; מנהיגי מדינות ערב ניהלו מלחמת תעמולה ואיימו להשמיד את ישראל; הסכם הגנה בין מצרים לסוריה (נובמבר 1966) ובין מצרים לירדן (מאי 1967). גורם שנבע מהתנהלות ישראל (אחד מתוך): פעולות לשמירת מקורות המים (הפעלת המוביל הארצי, הפסקת הטיית מי הבניאס) שתרמו להידרדרות; גיוס המילואים בישראל; לחץ הצבא ודעת הקהל על הממשלה לצאת למלחמה כדי לזכות ביתרון ההפתעה; תחושת חוסר ברירה בשל כישלון הניסיונות לגייס את המעצמות לפתרון המשבר.
מה נדרש: להסביר שלושה גורמים לפרוץ מלחמת ששת הימים: שניים הקשורים למדינות ערב ואחד שנבע מהתנהלותה של ישראל.
תשובה מלאה:
מלחמת ששת הימים פרצה ב־5 ביוני 1967, אחרי תקופה של מתיחות גוברת ושל כשלושה שבועות של "תקופת ההמתנה".
גורם ראשון (מדינות ערב) – ריכוז הכוחות בסיני וסגירת מצרי טירן: באמצע מאי 1967 הכניס נשיא מצרים גמאל עבד אל־נאצר כוחות צבאיים גדולים, ציוד צבאי ותחמושת לחצי האי סיני, ודרש לפנות את כוח החירום של האו"ם, שהוצב בסיני מאז מבצע קדש (1957). ב־22 במאי הודיע נאצר על סגירת מצרי טירן לשיט הישראלי, וכך נחסמה הדרך הימית לנמל אילת. ישראל הודיעה בעבר שסגירת המצרים תיחשב בעיניה עילה למלחמה ("קזוס בלי"), ולכן מהלך זה הפך את המלחמה לקרובה מאוד.
גורם שני (מדינות ערב) – הסכמי ההגנה ותעמולת המלחמה: בנובמבר 1966 נחתם הסכם הגנה בין מצרים לסוריה, וב־30 במאי 1967 נחתם הסכם הגנה בין מצרים לירדן, שהעמיד את צבא ירדן תחת פיקוד מצרי. בד בבד ניהלו מנהיגי מדינות ערב מלחמת תעמולה, איימו להשמיד את ישראל והכריזו שיצאו למלחמה נגדה. ישראל מצאה את עצמה מוקפת צבאות ערב בכל גבולותיה, והאיום נתפס כקיומי.
(גורמים נוספים הקשורים למדינות ערב: ירי סורי מרמת הגולן על אזרחים ישראלים ועל יישובים באזורים המפורזים ובעמק החולה; ותוכנית סוריה להטות את מקורות הירדן – מי הבניאס – כדי לפגוע במוביל הארצי.)
גורם שלישי (התנהלות ישראל) – גיוס המילואים והלחץ לצאת למלחמה: עם ריכוז הכוחות המצריים גייסה ישראל את כוחות המילואים – רוב הגברים בגיל העבודה. הגיוס הממושך שיתק את המשק, ולא ניתן היה להחזיק אותו זמן רב. בעקבות זאת גבר הלחץ של הצבא ושל דעת הקהל על הממשלה, בראשות לוי אשכול, לצאת למלחמה ולהקדים את האויב, כדי לזכות ביתרון ההפתעה. נוספה לכך תחושה של חוסר ברירה, משום שהניסיונות לגייס את המעצמות – בעיקר ארצות הברית – לפתרון המשבר ולפתיחת המצרים לא הצליחו. בתחילת יוני הוקמה ממשלת אחדות לאומית, משה דיין מונה לשר הביטחון, והממשלה החליטה לצאת למלחמה.
(גורם חלופי מצד ישראל: הפעולות לשמירת מקורות המים – הפעלת המוביל הארצי (1964) ותקיפת עבודות ההטיה הסוריות – שתרמו להסלמה ולהידרדרות ביחסים עם מדינות ערב.)
למה זה מקבל ניקוד מלא: מוסברים שלושה גורמים בחלוקה הנדרשת – שניים מצד מדינות ערב (ריכוז הכוחות וסגירת המצרים; הסכמי ההגנה ותעמולת ההשמדה) ואחד מצד ישראל (גיוס המילואים ולחץ הצבא ודעת הקהל) – כל אחד עם עובדות ותאריכים, ומוסבר כיצד הוביל למלחמה.
טעות נפוצה: להציג גורם "של ישראל" שהוא בעצם צעד של מדינות ערב, או להציג שלושה גורמים מצד אחד בלבד.
סעיף ב
עובדות (שלוש מתוך): המעבר ממיתון לשגשוג כלכלי – בנייה, השקעות, מפעלים, ירידת האבטלה ועלייה ברמת החיים; שינויים במעמד הבין־לאומי – עליית קרנה של ישראל בעיני ארצות הברית כנכס אסטרטגי, ניתוק היחסים עם ברית המועצות וגרורותיה, התקררות ביחסים עם צרפת, החלטה 242; בתחום החברה – גידול בעלייה, רוח לאומית מרוממת, הערצה לצבא, תחילת ויכוח על עתיד השטחים והפלסטינים; ביטחון – עומק אסטרטגי ויתרונות טופוגרפיים (רמת הגולן, החרמון, הרי יהודה ושומרון, סיני), בסיסים לאורך קווי הגבול החדשים; שליטה על כמיליון ערבים פלסטינים. בעיה (אחת מתוך): ממשל צבאי ומחנות פליטים בשטחים; ויכוח עקרוני על השטחים והתגבשות שני מחנות; תחושת עוצמה ושאננות – הנחה שהערבים לא יעזו לתקוף, שתרמה להערכות השגויות ערב מלחמת יום הכיפורים; העמקת התנגדות מדינות ערב ושאיפתן לשחזר את השטחים (מלחמת ההתשה); התחזקות הלאומיות הפלסטינית; גידול בטרור.
מה נדרש: לבסס את הטענה שתוצאות המלחמה שינו את ישראל לבלי הכר בשלוש עובדות היסטוריות, ולהסביר בעיה אחת שנוצרה בעקבות תוצאות אלה.
תשובה מלאה:
במלחמת ששת הימים (5–10 ביוני 1967) כבשה ישראל את חצי האי סיני ורצועת עזה ממצרים, את יהודה ושומרון ומזרח ירושלים מירדן, ואת רמת הגולן מסוריה. השטח שבשליטת ישראל גדל בערך פי ארבעה. תוצאות המלחמה שינו את המדינה בתחומים רבים:
עובדה ראשונה – ביטחון: ההתרחבות הטריטוריאלית העניקה לישראל עומק אסטרטגי ויתרונות טופוגרפיים: במקום "המותניים הצרים" של שפלת החוף לפני 1967, שבהם רוחבה של המדינה היה כ־15 ק"מ בלבד, עמדו עתה כוחות צה"ל על תעלת סואץ, על נהר הירדן ועל רמת הגולן. ישראל שלטה בתצפיות חשובות – מרמת הגולן ומן החרמון בצפון ומהרי יהודה ושומרון על מישור החוף – והקימה בסיסים צבאיים לאורך קווי הגבול החדשים.
עובדה שנייה – כלכלה: בעקבות המלחמה עבר המשק הישראלי ממיתון קשה ("המיתון" של 1966–1967) לשגשוג כלכלי: החלה בנייה רחבת היקף, גדלו ההשקעות מחוץ לארץ, הוקמו מפעלים, היצוא גדל, האבטלה הצטמצמה ורמת החיים עלתה.
עובדה שלישית – מעמד בין־לאומי: הניצחון שינה את מעמדה של ישראל ואת יחסי החוץ שלה. קרנה עלתה בעיני ארצות הברית, שהחלה לראות בה נכס אסטרטגי במזרח התיכון במסגרת המלחמה הקרה, והפכה לספקית הנשק העיקרית שלה. מנגד, ברית המועצות וגרורותיה במזרח אירופה (מלבד רומניה) ניתקו את היחסים הדיפלומטיים עם ישראל, וצרפת, שהייתה ספקית הנשק העיקרית עד אז, הטילה אמברגו נשק והתקררו היחסים עמה. בנובמבר 1967 קיבלה מועצת הביטחון של האו"ם את החלטה 242, שקבעה את עקרון "שטחים תמורת שלום".
(עובדות נוספות: ירושלים אוחדה, והמקומות הקדושים, ובהם הכותל המערבי, היו בשליטת ישראל; ישראל שלטה על אוכלוסייה פלסטינית גדולה – כמיליון ערבים נוספו לשטחים שבשליטתה; בתחום החברה – גידול ניכר בעלייה לארץ, רוח לאומית מרוממת והערצה לצבא, לצד תחילתו של ויכוח בחברה על עתיד השטחים.)
בעיה שנוצרה – תחושת עוצמה ושאננות: הניצחון המהיר והמוחץ יצר בישראל תחושת עוצמה וגאווה לאומית, שתורגמה להתנשאות ולביטחון עצמי מופרז. רבים, ובהם צמרת הצבא והממשלה, הניחו שצה"ל בלתי מנוצח ושמדינות ערב לא יעזו לתקוף, וזלזלו ביכולותיהם של צבאות ערב. במהלך השנים התגבשה במודיעין "הקונספציה", שלפיה מצרים לא תצא למלחמה, וישראל הסתמכה על קו בר־לב לאורך התעלה. הנחות אלה תרמו להערכות השגויות של המודיעין ערב מלחמת יום הכיפורים (1973), כאשר ישראל הופתעה מן ההתקפה המשולבת של מצרים וסוריה ושילמה מחיר כבד.
(בעיות חלופיות: השליטה באוכלוסייה הפלסטינית – בשטחים הוקם ממשל צבאי, וישראל נאלצה להתמודד עם המון פליטים שחיו במחנות בעוני ובצפיפות; הוויכוח על עתיד השטחים התפתח למחלוקת עקרונית בין שני מחנות פוליטיים; מדינות ערב סירבו להכיר בתוצאות המלחמה – בוועידת חרטום (ספטמבר 1967) הכריזו על שלושת ה"לאווים" – ומצרים פתחה במלחמת ההתשה (1969–1970); התחזקות הלאומיות הפלסטינית והטרור.)
למה זה מקבל ניקוד מלא: הטענה מבוססת בשלוש עובדות מתחומים שונים (ביטחון, כלכלה, מעמד בין־לאומי), כל אחת עם פרטים מדויקים, ומוסבר כיצד כל אחת מבטאת שינוי "לבלי הכר". הבעיה מוסברת לעומק – מה גרם לה וכיצד התפתחה במהלך הזמן.
טעות נפוצה: להסתפק בתיאור הכיבושים ("ישראל כבשה את סיני והגולן") בלי להראות כיצד הם שינו את המדינה, או להציג בעיה בלי להסביר את הקשר שלה לתוצאות המלחמה.
שאלה 13 · מלחמת יום הכיפורים (1973)
הציגו שני גורמים לפרוץ מלחמת יום הכיפורים, והסבירו מדוע הופתעה מדינת ישראל כאשר פרצה המלחמה.
מלחמת יום הכיפורים שינתה את מדינת ישראל לבלי הכר. בססו טענה זו באמצעות שלוש עובדות היסטוריות מתחומים שונים.
◂ פתרון מלא לשאלה 13
סעיף א
גורמים (שניים מתוך): סוריה ומצרים רצו לשקם את כבודן בעקבות התבוסה במלחמת ששת הימים; סוריה ומצרים רצו להשיב לעצמן שטחים שאיבדו במלחמות קודמות (סיני, רמת הגולן); מצרים ראתה במלחמה אמצעי לפתיחת תהליך מדיני שיביא לנסיגת ישראל מסיני, לאחר שנדחו יוזמותיה להסדר. מדוע הופתעה ישראל: זלזלה ביכולת הצבאית של צבאות ערב; כישלון מערך ההתרעה – המודיעין לא פירש נכון את הסימנים המוקדמים ("הקונספציה"); ההנחה שקו בר־לב יעמוד בפני התקפת מצרים הובילה לשאננות ולהתעלמות מן המידע; המצרים הסוו את כוונותיהם ונקטו אמצעי הטעיה (תרגילים).
מה נדרש: להציג שני גורמים לפרוץ מלחמת יום הכיפורים, ולהסביר מדוע ישראל הופתעה כאשר פרצה המלחמה (לא צוין מספר – שלוש סיבות להפתעה).
תשובה מלאה:
מלחמת יום הכיפורים פרצה ב־6 באוקטובר 1973, ביום הכיפורים, בהתקפה משולבת של מצרים בתעלת סואץ ושל סוריה ברמת הגולן.
גורם ראשון – השבת השטחים שאבדו: במלחמת ששת הימים (1967) איבדו מצרים את חצי האי סיני וסוריה את רמת הגולן. שתי המדינות רצו להשיב לעצמן את השטחים הללו, ומשלא הושג הדבר בדרכים אחרות – יצאו למלחמה.
גורם שני – מלחמה כאמצעי לפתיחת תהליך מדיני: נשיא מצרים אנואר סאדאת, שעלה לשלטון ב־1970, הציע בתחילת שנות ה־70 יוזמות להסדר שיביא לנסיגת ישראל מסיני, אך הן לא התקבלו. יש הטוענים שסאדאת ראה במלחמה אמצעי לשבור את הקיפאון ולהניע תהליך מדיני, בתיווך המעצמות, שיביא לנסיגת ישראל מסיני – גם בלי ניצחון צבאי מוחלט.
(גורם נוסף: מצרים וסוריה רצו לשקם את כבודן הלאומי, שנפגע קשות בעקבות התבוסה המשפילה ב־1967.)
מדוע הופתעה ישראל:
א. זלזול ביכולת הצבאית של צבאות ערב: אחרי הניצחון המוחץ ב־1967 רווחה בישראל ההנחה שצבאות ערב חלשים בהרבה מצה"ל, ושהם לא יעזו לתקוף.
ב. כישלון מערך ההתרעה – "הקונספציה": המודיעין הצבאי (אמ"ן) החזיק בתפיסה שלפיה מצרים לא תצא למלחמה כל עוד אין בידיה מטוסים וטילים שיאפשרו לה לפגוע בעומק ישראל, וסוריה לא תצא למלחמה בלי מצרים. לכן, אף שהתקבלו סימנים מוקדמים רבים – ריכוזי כוחות לאורך התעלה ובגולן, ואף התרעות מפורשות – הם פורשו כתרגיל ולא הובנו כראוי, ומילואים לא גויסו בזמן.
ג. ההנחה שקו בר־לב יעמוד בפני התקפה: ישראל סמכה על קו המעוזים לאורך תעלת סואץ ועל המכשול של התעלה עצמה, ושאננות זו הובילה להתעלמות מן המידע שהזהיר מפני מתקפה מתקרבת.
ד. ההטעיה המצרית: המצרים הסוו את הכנותיהם למלחמה ונקטו אמצעי הטעיה – בהם תרגילים חוזרים לאורך התעלה, שגרמו לישראל להתרגל לריכוזי כוחות ולפרש גם את ההכנות האמיתיות כתרגיל.
למה זה מקבל ניקוד מלא: מוצגים שני גורמים ברורים ושונים (השבת השטחים; פתיחת תהליך מדיני), כל אחד עם הסבר ועובדות. ההפתעה מוסברת בכמה סיבות משלימות – הזלזול, "הקונספציה" וכישלון ההתרעה, קו בר־לב, וההטעיה המצרית.
טעות נפוצה: לבלבל בין הגורמים למלחמה (מדוע מדינות ערב יצאו למלחמה) לבין הסיבות להפתעה (מדוע ישראל לא ציפתה לה) – אלה שתי משימות נפרדות.
סעיף ב
עובדות מתחומים שונים (שלוש מתוך): חברה – המחדל יצר זעזוע עמוק וטלטלה בהלכי הרוח: התערערה תחושת הביטחון והאמון בהנהגה, ירד מעמד אנשי הצבא; העמקת הקיטוב – הוויכוח על עתיד השטחים, הקמת "גוש אמונים" ו"שלום עכשיו"; ביקורת ציבורית ותנועות מחאה, התפטרות ממשלת גולדה מאיר; פוליטיקה – הזעזועים הכשירו את הדרך למהפך 1977 ועליית הליכוד בראשות מנחם בגין; כלכלה – משבר ממושך: עלויות המלחמה, חרם הנפט, אינפלציה דוהרת, הגדלת החובות, קיפאון וגידול בפערים; מעמד בין־לאומי – ירידה באהדה, מדינות רבות (בעיקר באפריקה) ניתקו יחסים, עצרת האו"ם הכריזה על הציונות כגזענות (נובמבר 1975); הידוק היחסים עם ארצות הברית והגדלת התלות בה; מדיני – הסכמי הפרדת הכוחות, ביקור סאדאת (1977), שיחות שלום, הסכמי קמפ דייוויד (1978) והסכם השלום עם מצרים (1979).
מה נדרש: לבסס את הטענה שמלחמת יום הכיפורים שינתה את ישראל לבלי הכר באמצעות שלוש עובדות היסטוריות – כל אחת מתחום אחר.
תשובה מלאה:
מלחמת יום הכיפורים (אוקטובר 1973) הסתיימה בהישג צבאי לישראל – צה"ל צלח את תעלת סואץ וכוחותיו הגיעו לקרבת דמשק – אך במחיר כבד: יותר מ־2,600 חיילים נהרגו. ההפתעה וההלם של ימיה הראשונים הותירו חותם עמוק, והמלחמה שינתה את ישראל בתחומים רבים:
עובדה ראשונה – תחום החברה וההנהגה: המחדל בימים הראשונים של המלחמה יצר זעזוע עמוק וטלטלה עזה בהלכי הרוח שרווחו בחברה הישראלית מאז 1967: תחושת הביטחון התערערה, האמון במנהיגות הפוליטית והצבאית התערער, ומעמדם של אנשי הצבא, שנחשבו לגיבורים, ירד. התפתחה ביקורת ציבורית נרחבת – תנועות מחאה של אזרחים ושל חיילי מילואים שחזרו מן החזית (כמו מחאתו של מוטי אשכנזי) הפגינו וקראו להתפטרות הממשלה. בעקבות הדוח הביניים של ועדת אגרנט (אפריל 1974) התפטר הרמטכ"ל דוד אלעזר, ובעקבות המחאות התפטרה ראש הממשלה גולדה מאיר וממשלתה.
עובדה שנייה – תחום הפוליטיקה: הזעזועים שבעקבות המלחמה הכשירו את הדרך ל"מהפך" הפוליטי בבחירות 1977: הסתיימה ההגמוניה הפוליטית ארוכת השנים של מפלגת העבודה (ושל קודמתה מפא"י), שהנהיגה את היישוב ואת המדינה מאז שנות ה־30, ולשלטון עלתה מפלגת הליכוד בראשות מנחם בגין. במקביל העמיקה המלחמה את הקיטוב בחברה בשאלת עתיד השטחים, וקמו תנועות בעלות השפעה רבה – "גוש אמונים" (1974), שקידמה התיישבות ביהודה ושומרון, ו"שלום עכשיו" (1978), שקראה לפשרה טריטוריאלית תמורת שלום.
עובדה שלישית – התחום המדיני והבין־לאומי: המלחמה הובילה לשינוי ביחסים עם מצרים. אחריה נחתמו הסכמי הפרדת כוחות (1974–1975), ובנובמבר 1977 ביקר נשיא מצרים אנואר סאדאת בישראל ונאם בכנסת. הביקור פתח שיחות שלום שהובילו להסכמי קמפ דייוויד (ספטמבר 1978) ולחתימת הסכם השלום בין ישראל למצרים (מרץ 1979) – הסכם השלום הראשון של ישראל עם מדינה ערבית. מנגד, מעמדה של ישראל בעולם נפגע: מדינות רבות, בעיקר באפריקה, ניתקו את יחסיהן עמה, השפעת חרם הנפט הערבי הורגשה, ובנובמבר 1975 קיבלה עצרת האו"ם החלטה שהגדירה את הציונות כגזענות. ישראל הידקה את יחסיה עם ארצות הברית והגדילה את תלותה בה.
(עובדה חלופית – תחום הכלכלה: אחרי המלחמה פרץ משבר כלכלי ממושך: עלותה הגבוהה של המלחמה, השלכות חרם הנפט ועליית מחירי הנפט, אינפלציה דוהרת, הגדלת החובות של המדינה, קיפאון במשק וגידול בפערים החברתיים־כלכליים.)
לסיכום, ישראל שאחרי 1973 הייתה שונה מאוד מישראל של אחרי 1967: חברה מפוכחת וחסרת ביטחון יותר, מפה פוליטית חדשה, ויחסים חדשים עם העולם הערבי ועם העולם כולו.
למה זה מקבל ניקוד מלא: הוצגו שלוש עובדות, כל אחת מתחום אחר (חברה, פוליטיקה, מדיני־בין־לאומי, ועובדה חלופית מתחום הכלכלה), כל אחת עם פרטים מדויקים (ועדת אגרנט, התפטרות גולדה מאיר, המהפך ב־1977, ביקור סאדאת והסכם השלום), ומוסבר כיצד כל אחת מבטאת שינוי עמוק במדינה.
טעות נפוצה: להביא שלוש עובדות מאותו תחום (למשל שלוש עובדות צבאיות) – הסעיף דורש במפורש עובדות מתחומים שונים.