בגרות בביולוגיה 043282 - קיץ 2023

אסטרטגיית r – צאצאים רבים והשקעה הורית קטנה בכל צאצא.

נימוקים (מספיק שניים):

1. מספר צאצאים גדול: הנקבה מטילה ביצים רבות.

2. אין טיפול הורי: הנקבה מטילה את הביצים על עצי התמר ואינה מטפלת בהן; הזחלים הבוקעים מזינים את עצמם מפרחי התמר ומפירותיו. רוב הצאצאים מתים, אבל בזכות מספרם הרב חלקם שורדים.

3. גוף קטן, התפתחות מהירה ומשך דור קצר – אופייניים לחרקים בעלי אסטרטגיית r, ומאפשרים לאוכלוסייה לגדול מהר (ולכן העש מזיק קשה).

באסטרטגיית K, לעומת זאת, יש מעט צאצאים והשקעה הורית רבה בכל אחד.

השרשרת: נוכחות זכרים ← הזדווגות ← הטלת ביצים מופרות ← בקיעת זחלים.

•הנקבה מפרישה פרומון מין שמושך אליה את הזכרים; הזכרים מאתרים אותה והם מזדווגים.

•אחרי ההזדווגות הנקבה מטילה ביצים מופרות על עצי התמר, ומהן בוקעים זחלים – השלב המזיק, שאוכל את הפרחים ואת הפירות.

•לכן כשמופיעים זכרים במטע (ונלכדים במלכודות שיש בהן פרומון נקבי), זה סימן שהעשים הבוגרים פעילים ומזדווגים, ושבתוך זמן קצר יבקעו זחלים.

כך ספירת הזכרים במלכודות היא התראה מוקדמת: אפשר לרסס בדיוק כשהזחלים מתחילים להופיע – עוד לפני שרואים אותם ולפני שהם גורמים נזק – ולחסוך ריסוסים מיותרים.

המשתנה הבלתי תלוי הוא מה שהחוקרים שינו: כמות פרומוני המין הנקביים במלכודת – $0$, $0.1$, $0.5$, $1$ ו־$2$ מ"ג.

(המשתנה התלוי – מספר הזכרים שנלכדו בממוצע למלכודת ביום.)

מסקנה: פרומון המין הנקבי מושך את הזכרים, וככל שכמותו במלכודת גדולה יותר – נלכדים יותר זכרים.

הנתונים: בלי פרומון נלכדו רק כ־$0.3$ זכרים למלכודת ביום; עם $0.1$ מ"ג – כ־$3.8$; עם $0.5$ מ"ג – כ־$5.5$; עם $1$ מ"ג – כ־$5.8$; ועם $2$ מ"ג – כ־$7.8$.

העלייה חדה במיוחד בכמויות הקטנות ($0$–$0.1$ מ"ג: פי $\sim 13$), ובכמויות הגדולות היא מתונה יותר – כלומר גם כמות קטנה של פרומון מושכת זכרים ביעילות.

1. מלכודת דבק בלי פרומון ($0$ מ"ג) – קבוצת הבקרה. היא בודקת כמה זכרים נלכדים במקרה, רק בגלל עצם קיומה של מלכודת דבק (או משיכה של צבע המלכודת וצורתה). נלכדו בה כ־$0.3$ זכרים ביום בלבד, ולכן הלכידה הרבה במלכודות האחרות נובעת מן הפרומון.

2. בקרה על משתנים (גורמים קבועים): כל המלכודות זהות – אותו סוג מלכודת ואותו דבק – והוצבו באותו מטע, באותה עונה ובאותו משך זמן; הן נבדלות רק בכמות הפרומון. בקרה זו בודקת שההבדלים במספר הזכרים שנלכדו נובעים רק מכמות הפרומון ולא מגורמים אחרים (מיקום, מזג אוויר, צפיפות העשים).

(תשובה אפשרית נוספת לבקרה השנייה: מלכודת עם הממס שבו הופקו הפרומונים בלבד – לבדוק שהממס עצמו אינו מושך זכרים.)

מספיק שניים:

1. פרומון אזעקה: דבורה או נמלה שמותקפת (או שעוקצת) מפרישה פרומון אזעקה; בני המושבה שקולטים אותו מתארגנים להגנה ותוקפים את האויב, או בורחים. חשיבות: הגנה מהירה על המושבה ועל הצאצאים.

2. פרומון שביל: נמלה שמצאה מקור מזון מסמנת בפרומון את הדרך חזרה לקן; נמלות אחרות הולכות בעקבות הסימון ומגיעות ישר למזון. חשיבות: איסוף מזון יעיל של המושבה כולה.

3. פרומון המלכה: מלכת הדבורים מפרישה פרומון שמעכב את התפתחות השחלות בפועלות. חשיבות: רק המלכה מתרבה, וחלוקת העבודה בכוורת נשמרת.

4. פרומון לסימון טריטוריה: יונקים (למשל כלבים וחתולים) מסמנים את גבולות הטריטוריה בשתן או בהפרשות בלוטות. חשיבות: פרטים זרים מזהים שהשטח תפוס, ונמנעים עימותים מיותרים.

חד־פרצופיות מינית – הזכר והנקבה דומים במראם.

נימוק: לפי הפתיח שני ההורים משתתפים בדגירה (ובטיפול בצאצאים). כשהזכר והנקבה ממלאים אותו תפקיד בגידול הצאצאים, בדרך כלל הם גם קשורים בזוגיות לאורך העונה (מונוגמיה), התחרות בין הזכרים על נקבות חלשה, והברירה המינית אינה יוצרת הבדלים בולטים בין המינים.

בנוסף, הפתיח מתאר את האגמייה כולה – בלי הבחנה בין המינים – כ"עוף מים בעל נוצות שחורות".

(דו־פרצופיות בולטת אופיינית למינים שבהם הזכרים מתחרים על נקבות והנקבה לבדה דוגרת – ואז גם יש יתרון לנקבה בצבע מסווה.)

הסבר:

- שתי השורות הראשונות זהות לשניהם: כל העופות נוצרים מהפריה של תא ביצה בתא זרע (רבייה זוויגית), והעובר מתפתח בתוך ביצה מחוץ לגוף האם.

- גוזל בוקע בשלב התפתחות מוקדם: עיניו עצומות, גופו עירום (או כמעט עירום), הוא אינו יכול ללכת או לווסת את חום גופו, נשאר בקן ותלוי לגמרי בהורים שמאכילים אותו (למשל יונה, דרור).

- אפרוח בוקע מפותח: עיניו פקוחות, גופו מכוסה פלומה, והוא מסוגל ללכת אחרי ההורים ולמצוא מזון בעצמו זמן קצר אחרי הבקיעה (למשל תרנגולת, ברווז). בהרבה מינים ההורים מובילים ומגינים, אבל האפרוח מלקט את מזונו בעצמו.

(האגמייה עצמה היא מקרה ביניים: אפרוחיה עוזבים את הקן מוקדם, אבל ההורים מאכילים אותם בימים הראשונים. הטבלה מתייחסת למאפיינים הכלליים של גוזל ושל אפרוח.)

החתמת עקיבה היא סוג של למידה שמתרחש בתקופה רגישה (קריטית) קצרה, בשעות הראשונות אחרי הבקיעה: הצאצא נקשר לעצם הנע הראשון שהוא רואה (ושומע) – בטבע זו האם – ומאז הולך אחריו. הלמידה מהירה וכמעט בלתי הפיכה.

•הצאצא נשאר קרוב לאם – מוגן מטורפים, מקבל חום, ומובל למקורות מזון ומים.

•הוא לומד ממנה התנהגויות, ולומד לזהות את בני מינו – בהמשך חייו זה חשוב גם לבחירת בן זוג מאותו מין.

כן. החתמת עקיבה אופיינית לעופות שצאצאיהם הם אפרוחים (עוזבי קן). לפי הפתיח, מביצי האגמייה בוקעים אפרוחים בעלי פלומה – הם בוקעים מפותחים, רואים ומסוגלים לנוע (לשחות) זמן קצר אחרי הבקיעה. מכיוון שהם עוזבים את הקן מהר, יש סכנה שיתרחקו מהוריהם, וההחתמה גורמת להם ללכת אחרי ההורים ולהישאר בקרבתם – ומכאן יתרון ההישרדות.

(לגוזלים, שנשארים בקן עד שהם מתבגרים, אין צורך בעקיבה כזאת.)

1. הבדל בזמן הפעילות (בידוד בזמן): לפי הגרף, לכל מין שעת שיא אחרת של צרצור – מין ג' בעיקר בבוקר (שיא בתחילת היום), מין ב' בעיקר בצהריים, ומין א' בעיקר לקראת הערב. כשכל מין פעיל בשעה אחרת, הצרצורים של המינים השונים כמעט אינם חופפים, והפרטים מוצאים בעיקר בני זוג מאותו מין שפעילים באותה שעה.

2. צרצור ייחודי לכל מין: לפי הפתיח, פרטים ממינים שונים משמיעים צרצורים שונים המשמשים לתקשורת תוך מינית. הצרצור הוא אות שמזהה את המין: הנקבה מגיבה ונמשכת רק לצרצור של זכרים ממינה ומתעלמת מצרצורים של מינים אחרים, ולכן ההזדווגות וההפריה מתרחשות רק בין בני אותו מין.

שני הגורמים מונעים הזדווגות בין מינים, שבה היו מתבזבזים אנרגיה ותאי רבייה על צאצאים שאינם חיוניים או אינם פוריים.

טעות נפוצה: לשייך את "שערות חישה" לחוש כימי. שערות החישה של חרקים קולטות בעיקר מגע ותנודות (מכני); יש גם שערות כימיות במחושים, אבל המושג מתייחס כאן לחישה מכנית.

שאלת מחקר מנסחים כשאלה הקושרת בין המשתנה הבלתי תלוי למשתנה התלוי:

•משתנים בלתי תלויים: סוג האם המאמצת; גיל הקופים (20–38 חודשים).

•משתנה תלוי: אחוז ההצלחה במבחני הלמידה.

1. השפעת סוג האם המאמצת: בכל הגילים קופי קבוצה א (שגדלו עם כלבים) הצליחו יותר מקופי קבוצה ב (שגדלו עם בובות). קבוצה א: $66\%$–$74\%$ (ממוצע כ־$71\%$); קבוצה ב: $18\%$–$52\%$ (ממוצע כ־$36\%$). מסקנה: גידול עם אם מאמצת חיה, שמגיבה לקוף, משחקת איתו ומאפשרת קשר וגירויים – תורם להתפתחות יכולת הלמידה, ואילו חסך באם חיה פוגע בה.

2. השפעת הגיל: בקבוצה ב אחוז ההצלחה עולה בהדרגה עם הגיל – מכ־$18\%$ בגיל $20$ חודשים לכ־$52\%$ בגיל $36$ חודשים (וכ־$50\%$ בגיל $38$). בקבוצה א אחוז ההצלחה כמעט אינו משתנה עם הגיל ($66\%$–$74\%$). מסקנה: הפגיעה ביכולת הלמידה בעקבות החסך מצטמצמת חלקית עם הגיל – הפער ירד מכ־$50$ נקודות אחוז בגיל $20$ חודשים לכ־$19$ בגיל $38$ חודשים – אבל אינה נעלמת עד גיל $38$ חודשים.

ניסוי חסך הוא ניסוי שבו מונעים מבעל חיים גורם מסוים (מגע עם בני מינו, אם, גירוי חושי) במהלך התפתחותו, ובודקים כיצד המניעה משפיעה על התפתחות ההתנהגות שלו.

בניסוי זה:

•הקופים היתומים גודלו בלי אם רזוס טבעית – נמנע מהם הקשר עם האם ועם בני מינם.

•בקבוצה ב החסך גדול עוד יותר: הבובה הדוממת אינה מגיבה, אינה מטפלת ואינה משחקת – נמנעו מהקופים גם מגע וגירויים מבעל חיים חי.

•נבדק כיצד החסך משפיע על יכולת הלמידה בגילים שונים – ואכן קופי קבוצה ב, שחסך זה היה הקיצוני יותר, הצליחו פחות.

- הארה של $10$ שעות ביממה (יום קצר; $14$ שעות חושך רצופות): עד השבוע ה־$5$ לא פרח אף צמח; בשבוע ה־$6$ פרחו כ־$85\%$ מן הצמחים, ומן השבוע ה־$7$ ועד ה־$10$ – $100\%$.

- הארה של $24$ שעות ביממה (יום ארוך מאוד, בלי חושך): $0\%$ פריחה לאורך כל $10$ השבועות.

צמח יום קצר פורח רק כשאורך היום קצר מאורך קריטי – כלומר כשתקופת החושך הרצופה ארוכה מאורך קריטי. הצמחים פרחו רק כשהייתה להם תקופת חושך ארוכה, ולא פרחו כשלא היה חושך כלל – ולכן לפי הנתונים זהו צמח יום קצר.

(אילו היה צמח יום ארוך, הוא היה פורח בהארה של $24$ שעות ולא בהארה של $10$ שעות.)

- משך ההארה המלאכותית ביממה – $10$ שעות או $24$ שעות (מבדיל בין שתי הקבוצות).

- הזמן מיום השתילה – $0$–$10$ שבועות (ציר ה־x; בכל זמן נמדד שיעור הפריחה).

שיעור הצמחים הפורחים, באחוזים (ציר ה־y) – מה שנמדד בכל קבוצה בכל שבוע.

גורמים קבועים (מספיק שניים):

- טמפרטורה.

- עוצמת האור וסוג המנורות (אורך הגל).

- השקייה ודישון, סוג הקרקע וגודל העציץ.

- גיל הצמחים וגודלם בשתילה, ואותו זן (בניסוי נכתב שהצמחים הם מזן מסוים אחד).

•לחות האוויר וריכוז $\text{CO}_2$.

דוגמה – הטמפרטורה: הטמפרטורה משפיעה על קצב חילוף החומרים ועל קצב ההתפתחות של הצמח, ובצמחים רבים (גם בתות־שדה) היא משפיעה ישירות על הפריחה ועל התגובה לאורך היום. אילו הקבוצה שהוארה $24$ שעות הייתה גם חמה יותר (למשל בגלל החום של המנורות הדולקות כל הזמן), ייתכן שהטמפרטורה הייתה מונעת את הפריחה – ואז לא היה אפשר לדעת אם ההבדל נגרם בגלל משך ההארה או בגלל הטמפרטורה. שמירה על טמפרטורה זהה מבטיחה שההבדל בפריחה נובע רק מן המשתנה הבלתי תלוי.

(דוגמה אחרת – עוצמת האור: עוצמה גבוהה יותר מגבירה פוטוסינתזה וייצור סוכרים, שמשפיעים על הגדילה ועל ההתפתחות; לכן היא צריכה להיות זהה בשתי הקבוצות, כדי שרק משך ההארה יהיה שונה.)

•בפוטוסינתזה הצמח בונה סוכר (גלוקוז) מפחמן דו־חמצני ומים, ומשחרר חמצן: $6\text{CO}_2 + 6\text{H}_2\text{O} \rightarrow \text{C}_6\text{H}_{12}\text{O}_6 + 6\text{O}_2$.

- חשיבות האור: האור הוא מקור האנרגיה של התהליך. הכלורופיל שבכלורופלסטים קולט את אנרגיית האור, והיא הופכת לאנרגיה כימית האצורה בסוכר. ללא אור אין ייצור סוכרים.

•הסוכרים משמשים לנשימה התאית (הפקת אנרגיה) ולבניית חומרי הגוף של הצמח (תאית, עמילן, חלבונים בעזרת מינרלים) – ולכן לגדילה ולהתפתחות.

תהליכים נוספים אפשריים:

- תנועת מגמה לאור (פוטוטרופיזם): הגבעול מתכופף לכיוון האור (אוקסין עובר לצד המוצל ושם התאים מתארכים יותר); כך העלים נחשפים ליותר אור לפוטוסינתזה.

- נביטה: זרעים של מינים מסוימים נובטים רק באור – כך הנבט מתחיל לגדול רק קרוב לפני הקרקע.

- פתיחת פיוניות באור – כניסת $\text{CO}_2$ לפוטוסינתזה.

- ייצור כלורופיל (הוריקת הנבט) – בחושך נבטים צהבהבים ומוארכים.

דרכים אפשריות (מספיק שתיים, מלבד שינוי משך ההארה שתואר בשאלה):

1. שימוש בהורמונים צמחיים:

- אתילן – ריסוס או חשיפה של פירות לאתילן מזרזים את הבשלתם, כך שאפשר לקטוף פירות לא בשלים (עמידים בהובלה) ולהבשיל אותם לפני השיווק.

- אוקסין – טבילת ייחורים באוקסין מזרזת יצירת שורשים; ריסוס באוקסין יכול לגרום להתפתחות פרי בלי הפריה (פירות ללא זרעים).

2. ריבוי וגטטיבי – ייחורים, הרכבה ותרבית רקמה: מקבלים במהירות צמחים רבים זהים גנטית לצמח האם בעל התכונות הרצויות (יבול, טעם, עמידות), בלי השונות של רבייה זוויגית.

3. גיזום ראש הצמח – מסלק את שליטת הקודקוד (מקור האוקסין שמעכב ניצני צד), והצמח מסתעף ונעשה עבות יותר.

4. טיפול בזרעים לפני זריעה – שריטת קליפה קשה או השרייה במים (שוטפת מעכבי נביטה) כדי לשבור את התרדמה; טיפול בקור כדי לזרז נביטה או פריחה.

בזמן התרדמה הזרע אינו נובט גם כשיש לו מים, חמצן וטמפרטורה מתאימה. היתרון:

•הזרע שורד את העונה הקשה (קיץ יבש, חורף קר) במצב עמיד, עם פעילות חילוף חומרים נמוכה מאוד.

•הזרע נובט רק כשהתנאים מתאימים לשרידת הנבט ולגדילתו – למשל רק אחרי שירדה כמות גשם מספקת, ולא אחרי טפטוף ראשון שאחריו הקרקע מתייבשת והנבט מת.

•בחלק מן המינים התרדמה נשברת אצל זרעים שונים בזמנים שונים, וכך הנביטה נפרסת על פני כמה שנים: גם אם שנה אחת גרועה, נשארים זרעים בקרקע לשנים הבאות.

1. מבנה הזרע – קליפת זרע קשה ואטומה: הקליפה אינה מאפשרת חדירה של מים (ולעיתים גם חמצן) אל העובר. בלי מים לא מתחילים הספיגה (התפיחה), פעילות האנזימים והנשימה התאית – והזרע נשאר בתרדמה. רק כשהקליפה נשחקת או נסדקת (חיכוך בקרקע, חום וקור מתחלפים, פעילות חיידקים ופטריות, מעבר במערכת העיכול של בעל חיים) – מים נכנסים והזרע יכול לנבוט. ככל שהקליפה עבה וקשה יותר, התרדמה ארוכה יותר.

2. חומרים בזרע – מעכבי נביטה: בזרע (בקליפה או בעובר) יש חומרים, כמו חומצה אבסיסית, שמעכבים את הנביטה. הזרע נובט רק אחרי שנשטפים מעכבים אלה – דרוש לשם כך הרבה מים, כלומר גשם מספיק – או אחרי שהם מתפרקים עם הזמן או בעקבות טיפול בקור. כך כמות המעכבים ומהירות סילוקם קובעות את משך התרדמה.

- האנדוספרם הוא רקמת מזון (תשמורת) בזרע, עשירה בעמילן (ובחלבונים ושומנים).

•כשהזרע קולט מים בתחילת הנביטה, מופעלים אנזימים (כמו עמילאז) שמפרקים את חומרי התשמורת למולקולות קטנות ומסיסות: עמילן לסוכרים, חלבונים לחומצות אמינו.

•המולקולות הקטנות עוברות מן האנדוספרם אל העובר. האנדוספרם מאבד חומר, ולכן משקלו יורד.

- העובר משתמש בחומרים האלה בשתי דרכים: (1) נשימה תאית – פירוק הסוכר להפקת ATP, אנרגיה לחלוקות התאים ולגדילה (חלק מן החומר אובד כ־$\text{CO}_2$); (2) חומרי בניין – בניית תאית, חלבונים וחומצות גרעין לתאים החדשים. העובר גדל (שורשון ונצרון), ולכן משקלו עולה (גם בגלל קליטת מים).

(כלומר החומר "עובר" מן האנדוספרם אל העובר. משקלו היבש של הזרע כולו יורד בזמן הנביטה, כי חלק מן החומר נצרך בנשימה, עד שהנבט מתחיל לבצע פוטוסינתזה.)

•בעוצמות אור נמוכות שיעור הפוטוסינתזה של מין ב גבוה בהרבה משל מין א: ב־$20$ יחידות לוקס – כ־$29$ לעומת כ־$9$ (פי $\sim 3$); ב־$30$ – כ־$36$ לעומת כ־$19$; ב־$40$ – כ־$50$ לעומת כ־$24$. מין ב עדיף בכל העוצמות עד כ־$70$ יחידות לוקס; רק בעוצמה גבוהה ($80$) מין א עוקף אותו (כ־$73$ לעומת כ־$60$, שבו מין ב כבר הגיע לרוויה).

- ההסבר: בפוטוסינתזה נוצרים סוכרים. הסוכרים משמשים בנשימה התאית להפקת אנרגיה (ATP) וכחומרי בניין (תאית, עמילן, ויחד עם מינרלים – חלבונים) לבניית תאים חדשים. צמח שמבצע יותר פוטוסינתזה באור נמוך מייצר יותר סוכרים, ולכן גדל טוב יותר בגינה מוצלת.

- (מין ב מותאם לאור נמוך – מגיע לרוויה כבר בכ־$65$ יחידות לוקס; מין א מותאם לאור חזק – שיעור הפוטוסינתזה שלו עולה עד העוצמה הגבוהה ביותר שנבדקה.)

טעות נפוצה: לבחור במין א בגלל שהוא מגיע לשיעור הגבוה ביותר בגרף. השאלה עוסקת בעוצמת אור נמוכה, ושם יש לקרוא את הגרף בחלקו השמאלי.

1. כשיש מחסור במים בתאי העלה, תאי השמירה מאבדים מים (לחץ הטורגור בהם יורד) והפיוניות נסגרות. זו התאמה שמצמצמת את איבוד המים בדיות.

2. דרך הפיוניות נכנס לעלה ה־$\text{CO}_2$ – חומר המוצא לבניית הסוכר בפוטוסינתזה. כשהפיוניות סגורות, כמעט לא נכנס $\text{CO}_2$ והריכוז שלו בעלה יורד.

3. בלי מספיק $\text{CO}_2$ הכלורופלסטים בונים פחות סוכר – שיעור הפוטוסינתזה יורד.

בנוסף, המים עצמם הם חומר מוצא בפוטוסינתזה ($6\text{CO}_2 + 6\text{H}_2\text{O} \rightarrow \text{C}_6\text{H}_{12}\text{O}_6 + 6\text{O}_2$), ובמחסור חמור גם פעילות התאים והאנזימים נפגעת.

•הצמח קולט מן הקרקע, דרך השורשים, מלחי חנקן (בעיקר חנקות ואמוניום) מומסים במים.

- החנקן דרוש לבניית: חומצות אמינו וחלבונים (כולל אנזימים וחלבוני מבנה); חומצות גרעין – DNA ו־RNA, הנחוצים לחלוקת תאים; כלורופיל (וגם ATP).

•הצמח אינו יכול לנצל את החנקן שבאוויר, ולכן לעיתים קרובות החנקן בקרקע הוא גורם מגביל לגדילה.

•כשמוסיפים מלחי חנקן, הצמח בונה יותר חלבונים, אנזימים וכלורופיל – הפוטוסינתזה ובניית התאים החדשים מתגברות, והצמח גדל מהר יותר (עלים ירוקים יותר וגדולים יותר).

יתרון של רבייה זוויגית: ברבייה זוויגית הצאצא מקבל צירוף חדש של גנים משני תאי מין (מיוזה והפריה), ולכן נוצרת שונות גנטית בין הצאצאים. כשהסביבה משתנה – מחלה, מזיק חדש, שינוי באקלים – סביר יותר שחלק מן הצאצאים יהיו בעלי תכונות שמתאימות לתנאים החדשים וישרדו. (יתרון נוסף: הזרעים מאפשרים הפצה למרחק ושרידה בתנאים קשים.)

יתרון של רבייה וגטטיבית: הצאצאים נוצרים מחלקי גוף של צמח האם בחלוקות מיטוזה, ולכן הם זהים לו גנטית – צמח המותאם היטב לסביבה (או זן בעל תכונות רצויות בחקלאות) מעביר את כל תכונותיו. בנוסף הרבייה מהירה, אינה תלויה בהאבקה, במאביקים ובפרחים, והצאצא מקבל מזון מצמח האם בתחילת דרכו ולכן מתבסס מהר.

הערה על "נחשון": בהקשר של הרבייה בצמחים המושג מתייחס לנחשון האבקה – הצינור שגרגר האבקה מצמיח מן הצלקת אל הביצית, ודרכו מגיע תא הזרע להפריה – ולכן הוא קשור לרבייה זוויגית.

טעות נפוצה: לשייך "האבקה עצמית" לרבייה וגטטיבית. גם בהאבקה עצמית יש מיוזה, תאי מין והפריה – זו רבייה זוויגית, אף שהשונות בין הצאצאים קטנה יותר מאשר בהאבקה זרה.

מספיק שלושה:

- האבקה עצמית (זוויגית): גרגרי אבקה מן המאבק מגיעים לצלקת של אותו פרח (או של פרח אחר באותו צמח). גרגר האבקה נובט, תא הזרע מפרה את הביצית שבביצית, ונוצר זרע ובו עובר – כלומר יש איחוד של תאי מין (הפריה), וזו רבייה זוויגית.

- ייחור / שלוחה (וגטטיבית): ייחור הוא חלק מגבעול (או עלה) שנחתך מצמח האם ונשתל; הוא יוצר שורשים וגדל לצמח שלם. שלוחה היא גבעול זוחל (למשל בתות־שדה) שיוצר שורשים וצמח חדש במרחק מצמח האם. בשני המקרים הצמח החדש נוצר מתאי גוף בחלוקות מיטוזה, בלי תאי מין, ולכן הוא זהה גנטית לצמח האם.

- תרבית רקמה (וגטטיבית): מגדלים פיסות רקמה קטנות (או תאים בודדים) של צמח בתנאים סטריליים במצע עם מזון והורמונים; מכל פיסה מתפתח צמח שלם. כך מקבלים במהירות צמחים רבים זהים לצמח המקורי.

- נחשון אבקה (זוויגית): אחרי ההאבקה גרגר האבקה נובט על הצלקת ומצמיח נחשון שגדל דרך העמוד אל הביצית, ודרכו מגיע תא הזרע אל תא הביצה – להפריה.

- צופנים (זוויגית): בלוטות בפרח שמפרישות צוף (נוזל סוכרי). הצוף מושך בעלי חיים מאביקים (דבורים, פרפרים, צופיות); בזמן שהם ניזונים, אבקה נדבקת לגופם ומועברת לצלקות של פרחים אחרים – האבקה, הדרושה להפריה וליצירת זרעים.