בגרות בביולוגיה 043282 - קיץ 2024

בגרף מוצגים שני מדדים שנמדדו בכל שנה – אלה המשתנים התלויים:

- מספר התחלות הקינון (הקו הרציף) – כמה זוגות התחילו לקנן באותה שנה.

- מספר הגוזלים (הקו המקווקו) – כמה גוזלים נמנו באותה שנה.

המשתנה הבלתי תלוי (ציר ה־x) הוא השנה (הזמן, 1999–2019).

1. ירידה חדה באוכלוסייה המתרבה: מספר התחלות הקינון עלה מכ־$70$ ב־1999 לשיא של כ־$82$ ב־2001, ומאז ירד עד כ־$10$–$15$ בשנים 2008–2019 (כ־$11$ ב־2019) – ירידה של כ־$87\%$ מן השיא. מספר הגוזלים ירד משיא של כ־$47$ (2002) לכ־$1$–$7$ בשנים 2007–2019 (כ־$3$ ב־2019) – ירידה של כ־$94\%$.

2. הצלחת הקינון חלקית: בכל השנים מספר הגוזלים קטן ממספר התחלות הקינון. למשל ב־1999 כ־$30$ גוזלים לעומת כ־$70$ קינונים (כ־$43\%$), וב־2019 כ־$3$ גוזלים לעומת כ־$11$ קינונים (כ־$27\%$). כלומר חלק גדול מן הביצים אינו בוקע או שהגוזלים מתים לפני שהם פורחים.

(מסקנה נוספת אפשרית: מאז 2008 בערך שני המדדים נשארים נמוכים ויציבים יחסית – האוכלוסייה לא התאוששה.)

גורמים אפשריים (מספיק שלושה):

- הרעלה: הנשרים ניזונים רק מנבלות. פגרים שהורעלו בחומרי הדברה (למשל כדי לפגוע בטורפים שתוקפים משק חי) או פגרים שמכילים שאריות תרופות ועופרת – מרעילים נשרים רבים בבת אחת, כי הם אוכלים יחד מאותו פגר.

- מחסור במזון: פינוי פגרים מן השטח ושינויים בחקלאות מקטינים את כמות הנבלות הזמינה, ונשרים מוזנים פחות מקננים פחות ומאכילים פחות גוזלים.

- תמותה מתשתיות: התחשמלות על עמודי חשמל והתנגשות בקווי חשמל ובטורבינות רוח.

- הפרעה באתרי הקינון: פעילות בני אדם ליד המצוקים (טיולים, טיסה, בנייה) עלולה לגרום לנטישת הקן ולכישלון הדגירה.

- צייד או פגיעה ישירה, ומחלות.

•מספר התחלות הקינון ירד מכ־$80$ בתחילת התקופה לכ־$10$ בשנה, ומספר הגוזלים ירד לכ־$1$–$7$ בשנה, ומאז 2008 אין התאוששות.

•הנשר מתרבה לאט מאוד: ביצה אחת בשנה לזוג, דגירה ארוכה וטיפול ארוך בגוזל. כשנולדים רק כמה גוזלים בשנה, ולא כולם שורדים לבגרות, אין די צאצאים כדי להחליף את הפרטים המתים – והאוכלוסייה הולכת וקטנה.

•אוכלוסייה קטנה פגיעה במיוחד: אירוע אחד (למשל פגר מורעל אחד) עלול להמית חלק גדול מן הפרטים.

הסתייגות: הנתונים הם רק ממחוז צפון. הם תומכים בקביעה, אבל כדי לקבוע שהנשר בסכנת הכחדה בכל ישראל צריך נתונים גם מאזורים אחרים.

אסטרטגיית k – מעט צאצאים והשקעה הורית רבה בכל צאצא, כך שלכל אחד סיכוי הישרדות גבוה.

נימוקים מן הקטע (מספיק שניים):

1. מספר צאצאים קטן: הנקבה מטילה ביצה אחת בלבד בעונה.

2. השקעה הורית רבה וממושכת: שני ההורים דוגרים 52–56 יום ומאכילים את הצאצא עד שהוא פורח מן הקן – כחצי שנה אחרי ההטלה.

3. קשר זוגי ממושך (מונוגמיה לכל החיים) ושיתוף שני ההורים בגידול – אופייני למינים שמשקיעים בכל צאצא.

(גוף גדול, התפתחות איטית ואורך חיים ארוך הם גם מאפייני אסטרטגיית k.)

באסטרטגיית r, לעומת זאת, יש צאצאים רבים, קטנים, עם מעט טיפול הורי או בלי טיפול.

חד־פרצופיות מינית – הזכר והנקבה דומים במראם.

נימוק:

•הקשר בין בני הזוג מונוגמי לכל החיים – אין תחרות חוזרת בכל עונה בין זכרים על נקבות, ולכן הברירה המינית חלשה. אין יתרון לזכר בעל קישוטים, צבעים או גוף גדול במיוחד.

- שני ההורים מתפקדים אותו תפקיד: שניהם דוגרים ושניהם מאכילים את הצאצא. כשהתפקידים זהים, גם המבנה והמראה של שני המינים דומים.

דו־פרצופיות מינית בולטת אופיינית בדרך כלל למינים שבהם הזכרים מתחרים על נקבות רבות (פוליגמיה) והנקבה לבדה מטפלת בצאצאים.

גוזלים (צאצאים "תלויים") נשארים בקן ותלויים לגמרי בהוריהם. אצל הנשר:

1. ההורים מאכילים את הצאצא – הוא אינו משיג מזון בעצמו.

2. הצאצא נשאר בקן זמן רב – הוא פורח רק כחצי שנה אחרי ההטלה, ועד אז אינו מסוגל לעזוב את הקן.

אפרוחים (צאצאים "עצמאיים") בוקעים מפותחים יחסית. אצל הנשר:

1. הצאצא בוקע פקוח עיניים – מסוגל לראות כבר בבקיעה (גוזלים בוקעים בדרך כלל בעיניים עצומות).

2. הצאצא עוטה פלומה (לבנה) כבר בבקיעה – גוזלים בוקעים בדרך כלל עירומים.

טעות נפוצה: לבלבל בין המושגים. "גוזל" במובן זה הוא צאצא הבוקע עירום ועיוור ונשאר בקן; "אפרוח" בוקע מכוסה פלומה, רואה ומסוגל ללכת זמן קצר אחרי הבקיעה.

הקופים שגדלו עם אימם ועם קופים נוספים הם קבוצת הבקרה.

•בניסוי חסך מונעים מבעל החיים גורם אחד – כאן קשר עם אם חיה ועם בני מינו – ובודקים כיצד הדבר משפיע על התפתחות ההתנהגות.

•כדי לדעת שההתנהגות של הקופים שגדלו עם הבובה שונה מן הרגיל, צריך להשוות אותה להתנהגות של קופים שגדלו באותם תנאי שבי אבל עם אם ועם חברה.

•כך אפשר לקבוע שההבדלים נגרמו בגלל החסך (המשתנה הבלתי תלוי) ולא בגלל גורמים אחרים – למשל עצם הגידול בשבי, הגיל או המזון.

קוף שגדל בלי אם חיה ובלי בני מינו לא למד בתקופת ההתפתחות המוקדמת את ההתנהגות החברתית של המין, ולכן צפוי להתנהג באופן חברתי לא תקין. דוגמאות (מספיק שתיים):

1. פחד והתבודדות: נמנע ממגע עם הקופים האחרים, אינו משחק איתם, יושב בפינה, מחבק את עצמו ומתנדנד.

2. תוקפנות לא מותאמת: תוקף קופים אחרים בלי סיבה, או אינו מבין את אותות הכניעה והאיום שלהם.

3. התנהגות מינית לא תקינה: אינו מצליח לחזר ולהזדווג עם בני המין.

4. התנהגות אימהית לקויה: נקבה כזאת, אם תמליט, מזניחה את גוריה או פוגעת בהם – לא למדה מאם משלה כיצד לטפל בגור.

המסקנה: התנהגות חברתית תקינה אצל קופים תלויה בלמידה מן האם ומבני המין בתקופה מוקדמת בחיים.

תיאור הניסוי: מכניסים חולדה (או יונה) רעבה לקופסה סגורה שיש בה מנוף (ליונה – כפתור לניקור) ומתקן שמוציא מזון. בהתחלה החולדה משוטטת ובודקת את הקופסה, ובמקרה לוחצת על המנוף – ומיד נופל גרגר מזון. החוקר רושם את מספר הלחיצות לאורך הזמן: עם הזמן החולדה לוחצת על המנוף לעיתים קרובות יותר ויותר, עד שהיא ניגשת אליו מיד כשהיא מוכנסת לקופסה.

•בעל החיים מבצע פעולות שונות באקראי (ניסוי וטעייה).

•פעולה אחת (לחיצה על המנוף) מביאה לחיזוק – מזון (תגמול).

•החיזוק מגביר את הסיכוי שהפעולה תחזור, ובעל החיים לומד את הקשר בין הפעולה שלו לבין התוצאה.

•אם מפסיקים לתת מזון, הלחיצות פוחתות בהדרגה (הכחדה של ההתנהגות הנלמדת).

(אפשר לתאר גם חיזוק שלילי: לחיצה על המנוף מפסיקה זרם חשמלי חלש ברצפה, והחולדה לומדת ללחוץ כדי להימנע ממנו.)

החתמת עקיבה היא למידה שמתרחשת בתקופה רגישה קצרה מיד אחרי הבקיעה: האפרוח נקשר לעצם הנע הראשון שהוא רואה (בטבע – האם) ועוקב אחריו.

חשיבותה לאפרוח עוזב הקן:

•אפרוחים עוזבים את הקן זמן קצר אחרי הבקיעה ומתהלכים בשטח פתוח. העקיבה גורמת להם להישאר צמודים לאם.

•ליד האם הם מוגנים מטורפים (האם מזהירה ומגוננת), מקבלים חום, והאם מובילה אותם למקורות מזון ומים ומלמדת אותם התנהגויות.

•ההחתמה מלמדת את האפרוח לזהות את בני מינו – דבר שחשוב בהמשך גם לבחירת בן זוג מאותו מין.

מסקנה: החתמת עקיבה באפרוחי ברכיה מתרחשת רק בתקופה רגישה (קריטית) מוגבלת אחרי הבקיעה.

•כשהחשיפה נעשתה בגיל $0$–$7$ שעות, רק כ־$5\%$ מן האפרוחים הראו עקיבה.

•מגיל כ־$7$ שעות שיעור האפרוחים המראים עקיבה עולה, מגיע לשיא של כ־$65\%$ בחשיפה בגיל כ־$15$ שעות, ויורד שוב.

•מגיל כ־$25$ שעות ועד $40$ שעות שיעור האפרוחים המראים עקיבה נמוך שוב – כ־$5\%$.

כלומר התקופה הרגישה היא בערך בגיל $7$–$25$ שעות, וההחתמה יעילה ביותר בגיל כ־$13$–$17$ שעות. גם בשיא לא כל האפרוחים הוחתמו (כ־$65\%$ בלבד).

(הסבר אפשרי: בשעות הראשונות האפרוח עדיין חלש ואינו מסוגל ללכת אחרי עצם נע; לאחר התקופה הרגישה הוא מגיב לעצמים חדשים בפחד ונמנע מהם.)

צבעי אזהרה הם צבעים ודגמים בולטים, בדרך כלל ניגודיים (צהוב, כתום או אדום עם שחור), של בעלי חיים שיש להם אמצעי הגנה – רעל, עוקץ או טעם רע (למשל צרעה, פרת משה רבנו, סלמנדרה). הצבע הבולט הוא אות לטורף: טורף שתקף פעם בעל חיים כזה וסבל לומד לקשר את הצבע לחוויה הרעה ונמנע מלתקוף בעלי חיים בעלי צבע זה.

הטורפים לומדים להימנע מצבעי אזהרה מניסיון – וכדי ללמוד, הם תוקפים ופוגעים בכמה פרטים.

כשלמינים שונים יש דגם אזהרה דומה:

•טורף שלמד להימנע מן הדגם אחרי מפגש עם מין אחד יימנע גם מכל המינים האחרים בעלי אותו דגם.

•הפרטים ש"מוקרבים" ללמידת הטורפים מתחלקים בין כל המינים, ולכן כל מין מאבד פחות פרטים.

•דגם נפוץ נלמד מהר יותר ונזכר טוב יותר.

לכן לכל המינים השותפים לדגם יש יתרון הישרדותי, והברירה הטבעית מעדיפה דמיון ביניהם (חיקוי שבו כל המינים המחקים מוגנים באמת).

משווים בין שלוש הסונוגרמות:

- גרף ג' – ורוד־כיפה שגדל אצל הוריו: הקריאה בנויה מהברות קצרות היורדות בתדירות, בתחום גבוה של כ־$5$–$6$ קילוהרץ, בשלוש קבוצות בכל $3$ שניות.

- גרף א' – לבן־ציצית שגדל אצל הוריו: הקריאה בנויה מהברות גליות ושטוחות בתדירות נמוכה יותר, סביב $4$ קילוהרץ, בשתי קבוצות בכל $3$ שניות.

- גרף ב' – ורוד־כיפה (תורשתית זהה לגרף ג') שגדל אצל הורים לבני־ציצית: הקריאה שלו כמעט זהה לגרף א' (סביב $4$ קילוהרץ, אותו דגם הברות) ושונה לגמרי מגרף ג'.

אילו הדגם היה מולד, הקקדו בגרף ב' היה קורא כמו בני מינו (גרף ג'). מכיוון שהוא קורא כמו ההורים המאמצים, דגם הקריאה נלמד משמיעת קולות ההורים שגידלו אותו בתקופת הגדילה.

(הניסוי הוא "ניסוי טבעי" מסוג אימוץ: המשתנה הבלתי תלוי הוא מין ההורים המגדלים, ושני הפרטים מאותו מין – ב' ו־ג' – נבדלים רק בו.)

- תקשורת חזותית – חוש הראייה: הפרט הקולט צריך לראות את האות (צבע, תנועה, תנוחה).

- תקשורת כימית – החושים הכימיים, בעיקר הריח (וגם הטעם): קליטת מולקולות של חומר שהפרט המשדר מפריש.

- תקשורת קולית – חוש השמיעה: קליטת גלי קול.

פרומונים הם חומרים כימיים שפרט מפריש לסביבה, והם משפיעים על התנהגות (או פיזיולוגיה) של פרטים אחרים מאותו מין. לכן הם שייכים לתקשורת כימית – נקלטים בחוש הריח (או בחושים כימיים אחרים).

מספיק שתיים:

1. פרומון מין: נקבת עש מפרישה פרומון בכמות זעירה; הזכרים קולטים אותו במחושים ממרחק רב, עפים אליה ומזדווגים איתה. כך נמצא בן זוג מאותו מין גם בשטח גדול.

2. פרומון שביל: נמלה שמצאה מזון מסמנת את דרכה חזרה לקן בפרומון; נמלות אחרות הולכות בעקבות הסימון ומגיעות ישר אל המזון.

3. פרומון אזעקה: דבורה שעוקצת מפרישה פרומון אזעקה, ודבורות נוספות מתעוררות ותוקפות את האויב – הגנה על הכוורת.

4. פרומון המלכה: מלכת הדבורים מפרישה פרומון שמעכב את התפתחות השחלות בפועלות, וכך רק היא מטילה ביצים.

5. פרומון לסימון טריטוריה: יונקים רבים מסמנים את גבולות הטריטוריה שלהם בשתן או בהפרשות בלוטות, ופרטים זרים נמנעים מלהיכנס.

המשתנה התלוי הוא מה שנמדד: כמות היבול שהתקבלה מכל זן, ביחידות של ק"ג פירות למ"ר.

החוקרים קבעו שני גורמים שמשתנים בניסוי:

1. הכנסת כוורות דבורים לבית הרשת – בית רשת אחד עם כוורות ובית רשת אחד בלי כוורות.

2. זן הפלפל – שבעה זנים, 1–7, שנשתלו בשני בתי הרשת.

1. קבוצת בקרה – בית הרשת ללא כוורות דבורים. הצמחים בו גדלו בדיוק כמו בבית הרשת הניסויי, אבל בלי דבורים. היבול בו מראה כמה יבול מתקבל בלי הדבורים (מהאבקה בדרכים אחרות). רק בהשוואה אליו אפשר לקבוע שהדבורים הגדילו את היבול, ובכמה.

2. בקרה על משתנים (שמירה על גורמים קבועים): בשני בתי הרשת נשתלו אותם שבעה זנים, והם טופלו באותה השקייה, באותו דישון ובאותה טמפרטורה. מכיוון שכל הגורמים האחרים זהים, ההבדל ביבול בין בתי הרשת נובע רק מהמשתנה הבלתי תלוי – הכנסת הדבורים – ולא מהבדלים במים, בדשן או בחום.

(בנוסף, השימוש בשבעה זנים מראה שההשפעה של הדבורים אינה ייחודית לזן אחד – בכל שבעת הזנים היבול עם דבורים גבוה יותר.)

התשובה: d. ההסבר בתת־סעיף (2).

- עם דבורים היבול היה $1.4$–$2.9$ ק"ג/מ"ר, ובלי דבורים רק כ־$0.2$–$1.2$ ק"ג/מ"ר. בכל אחד משבעת הזנים היבול עם דבורים גדול פי $1.8$ (זן 3) עד פי $6.4$ (זן 5); בממוצע $2.25$ לעומת $0.81$ ק"ג/מ"ר – פי $2.8$. ההבדל היחיד בין בתי הרשת הוא הדבורים, ולכן הן אחראיות לרוב ההאבקה ← d נכונה.

- a שגויה: אילו הייתה רק האבקה עצמית, הדבורים לא היו משנות את היבול.

- b שגויה: גם בלי דבורים התקבל יבול (אף שקטן), כלומר חלק מן הפרחים הואבקו בלי דבורים – למשל באבקה של אותו פרח. לכן אי אפשר לומר שמתרחשת רק האבקה זרה.

- c שגויה: הרוח עוברת דרך דפנות הרשת בשני בתי הרשת באותה מידה; אילו הרוח הייתה הגורם העיקרי, היבול בשני בתי הרשת היה דומה.

טעות נפוצה: לבחור ב־a בגלל שבלי דבורים התקבל יבול. היבול הקטן מראה רק שיש מעט האבקה בלי בעלי חיים; ההבדל הגדול ביבול מראה מה הדרך העיקרית.

ההבדל: בכל שבעת הזנים היבול בבית הרשת עם כוורות גדול יותר. למשל בזן 2 – כ־$2.8$ לעומת כ־$0.85$ ק"ג/מ"ר (פי $3.3$); בזן 5 – כ־$1.4$ לעומת כ־$0.22$ (פי $6.4$); בזן 3 – כ־$1.78$ לעומת כ־$0.98$ (פי $1.8$). בממוצע $2.25$ לעומת $0.81$ ק"ג/מ"ר – פי $2.8$.

1. הדבורים מבקרות בפרחי הפלפל כדי לאסוף צוף ואבקה (מזון).

2. בזמן הביקור נדבקים לגופן גרגרי אבקה מן המאבקים, והן מעבירות אותם אל הצלקות של פרחים (של אותו פרח או של פרחים אחרים) – האבקה.

3. גרגר האבקה נובט ויוצר נחשון אבקה, ותא הזרע מגיע לביצית שבשחלה – הפריה.

4. אחרי ההפריה השחלה מתפתחת לפרי והביציות לזרעים. כשיותר פרחים מואבקים ומופרים – יותר פרחים הופכים לפירות, ופירות שיש בהם יותר זרעים מתפתחים בדרך כלל גדולים יותר.

בבית הרשת ללא דבורים הרשתות הצפופות מונעות כניסה של מאביקים, ולכן רק מעט פרחים מואבקים והיבול קטן.

- שליטה בתנאי הגידול – טמפרטורה, לחות, השקייה ודישון מותאמים לצמח, ולכן היבול גדול ואיכותי.

- הגנה מפני מזיקים, ציפורים, רוח, ברד, קור או חום קיצוניים.

- גידול מחוץ לעונה – אפשר לגדל ירקות בחורף, ולשווק אותם כשמחירם גבוה.

•חיסכון במים (פחות אידוי).

- עלות גבוהה של הקמה ואחזקה, וצריכת אנרגיה לחימום, לקירור ולאוורור.

- אין מאביקים טבעיים בתוך החממה – כפי שעולה מן הניסוי, צריך להכניס כוורות או להאביק באופן מלאכותי, אחרת היבול קטן.

- לחות גבוהה וחום מעודדים התפתחות של מחלות ופטריות, ומזיק שחדר לחממה מתפשט מהר.

- צמח יום ארוך – פורח רק כשאורך היום (שעות האור ביממה) ארוך מאורך מסוים, הנקרא אורך יום קריטי; בפועל הוא פורח כשתקופת החושך קצרה מאורך קריטי. בטבע – בעונה שבה הימים מתארכים (אביב–קיץ).

- צמח יום קצר – פורח רק כשאורך היום קצר מאורך קריטי; בפועל הוא זקוק לתקופת חושך רצופה ארוכה מאורך קריטי. בטבע – בעונה שבה הימים מתקצרים (סתיו–חורף).

קביעה לפי הגרף (הקו המקווקו מסמן 12 שעות):

- יממה I: כ־$14$ שעות אור וכ־$10$ שעות חושך – יום ארוך ולילה קצר ← צמח יום ארוך יוכל לפרוח.

- יממה II: כ־$10$ שעות אור וכ־$14$ שעות חושך – יום קצר ולילה ארוך ← צמח יום קצר יוכל לפרוח.

(הקביעה מניחה שהאורך הקריטי של הצמחים קרוב ל־12 שעות; לכל מין אורך קריטי משלו.)

- אברי רבייה נקביים (העלי וחלקיו): עלי – האיבר הנקבי כולו; צלקת – החלק העליון שקולט את גרגרי האבקה; שחלה – החלק התחתון המורחב; ביציות – בתוך השחלה, בהן נמצא תא הביצה.

- אברי רבייה זכריים (האבקן וחלקיו): אבקן – האיבר הזכרי כולו; זיר – הגבעול הדק הנושא את המאבק; מאבק – החלק שבו נוצרים גרגרי האבקה; גרגרי אבקה – בהם נוצרים תאי הזרע.

יתרון: ברבייה זוויגית נוצרים צירופים חדשים של גנים (מיוזה והפריה – גנים משני הורים), ולכן יש שונות גנטית בין הצאצאים. כשהסביבה משתנה (מחלה, מזיק חדש, שינוי באקלים) – יש סיכוי גבוה יותר שלפחות חלק מן הצאצאים יתאימו לתנאים החדשים וישרדו. בנוסף, הזרעים שנוצרים מאפשרים הפצה למרחק ושרידה בתנאים קשים.

•התהליך תלוי בהאבקה ובהפריה – במאביקים, ברוח או בצמח נוסף; בלעדיהם לא נוצרים זרעים.

- איטי יותר וצורך יותר אנרגיה (פרחים, צוף, פירות), ועובר זמן רב עד שהצאצא מגיע לבגרות.

- הצאצאים אינם זהים להורה – צירוף גנים מוצלח של ההורה עלול לא לעבור לצאצאים (חשוב בחקלאות, כשרוצים לשמר זן).

דרכים להפצת זרעים (מספיק שתיים):

1. על-ידי הרוח.

2. על-ידי בעלי חיים – הזרעים נאכלים עם הפרי ומופרשים במקום אחר, או נאחזים בפרווה ובנוצות.

3. על-ידי מים – זרעים ופירות צפים ונישאים בזרם.

4. הפצה עצמית – הפרי מתפקע בבת אחת ומעיף את הזרעים.

הפצה ברוח: הזרע או הפרי קל, ויש לו מבנה שמגדיל את שטח הפנים ביחס למשקל – מצנח של שערות (שן־הארי, ברקן) או כנף (אדר, אילנתה). המבנה מאט את הנפילה, והרוח מספיקה לשאת את הזרע למרחק רב.

- פרי בשרני, מתוק וצבעוני (תאנה, עגבנייה, פטל) מושך בעלי חיים שאוכלים אותו. לזרעים קליפה קשה העמידה לאנזימי העיכול, ולכן הם עוברים את מערכת העיכול ומופרשים בגללים במקום אחר – אפילו עם "דשן".

•פרי או זרע עם קוצים, ווים או חומר דביק (לפופית, ברקן, דבקה) נאחז בפרווה או בנוצות ונופל במקום אחר.

הפצה במים: פרי קל עם רקמה מלאת אוויר שצף ועמיד למים (קוקוס).

הפצה עצמית: פרי שמתייבש ונפתח בבת אחת בכוח ומעיף את הזרעים (תרמוס, ירוקת החמור).

יתרון: הזרע נובט במקום שבו התנאים התאימו לצמח האם – סוג הקרקע, כמות המים, האור והאקלים. צמח האם גדל שם עד שהעמיד זרעים, ולכן יש סיכוי טוב שגם הצאצא, שדומה לו גנטית, יתאים לתנאים וישרוד.

(יתרונות נוספים אפשריים: הצמח אינו משקיע אנרגיה במבני הפצה; הזרעים אינם אובדים במקומות שאינם מתאימים לנביטה; צמחים רבים יחד יכולים לתפוס שטח ולהתחרות במינים אחרים.)

רצוי לרסס בריכוזים שבהם עקומת האוקסין נמצאת מעל קו הבקרה (ללא תוספת אוקסין), כלומר ההתארכות גדולה יותר מאשר בלי ריסוס:

•מריכוז של כ־$0.0001$ mM ההתארכות עולה מעל הבקרה, מגיעה לשיא בריכוז של כ־$0.02$–$0.03$ mM, ויורדת.

•בריכוז של כ־$0.5$ mM (בין $0.1$ ל־$1$) העקומה חוצה את קו הבקרה וממנו והלאה ההתארכות קטנה מן הבקרה.

לכן הטווח המתאים הוא כ־$0.0001$ עד כ־$0.5$ mM, והיעיל ביותר הוא כ־$0.001$–$0.1$ mM, סביב השיא (כ־$0.02$–$0.03$ mM).

(שימו לב שציר הריכוז לוגריתמי: כל שנתה גדולה פי $10$ מקודמתה.)

לא. לפי הגרף, בריכוז של $1$ mM העקומה כבר נמצאת מתחת לקו הבקרה, ובריכוזים גבוהים יותר היא ממשיכה לרדת כמעט עד אפס. כלומר בריכוזים אלה הצמחים המרוססים מתארכים פחות מצמחים שלא רוססו כלל.

המסקנה: לאוקסין השפעה תלוית ריכוז – בריכוזים נמוכים הוא מעודד התארכות של התאים, ובריכוזים גבוהים הוא מעכב אותה. ריסוס ב־$1$ mM ומעלה לא רק שלא יגרום להתארכות, אלא יפגע בה (ויבזבז חומר).

השפעות אפשריות (מספיק אחת):

- תנועת מגמה לאור (פוטוטרופיזם): האוקסין עובר לצד המוצל של קצה הגבעול; התאים בצד זה מתארכים יותר, והגבעול מתכופף לכיוון האור.

- יצירת שורשים בבסיס ייחורים (משמש להשרשת ייחורים).

- שליטת הקודקוד: אוקסין שמופרש מן הניצן הקודקודי מעכב התפתחות ניצני צד.

- התפתחות פרי (גם בלי הפריה, בטיפול באוקסין).

השפעות אפשריות (מספיק אחת):

- הבשלת פירות – אתילן (גז) מזרז את ההבשלה: הפרי מתרכך, מתמתק ומשנה צבע. לכן פרי בשל אחד מזרז הבשלה של פירות סמוכים.

- נשירת עלים, פרחים ופירות והזדקנות (קמילה) של איברים.