בגרות בביולוגיה 043282 - קיץ 2026 – מועד חלופי

המשתנה הבלתי תלוי הוא הגורם שהחוקרים שינו בכוונה בין הקבוצות: סוג החיפושית לפי צבעה – חיפושיות עם נקודות אזהרה אדומות לעומת חיפושיות ללא נקודות אדומות. שאר הגורמים זהים בשתי הקבוצות: אותו מין, אותו טעם רע, אותן ציפורים ואותם תנאי מעבדה.

המשתנה התלוי הוא מה שנמדד בניסוי: התנהגות הטריפה של הירגזים כלפי החיפושיות, כלומר אחוז החיפושיות מכל מופע שלא נגעו בהן, שנגעו בהן אך לא אכלו אותן ושנאכלו (ציר ה־y בגרף: "אחוז החיפושיות").

חיפושיות עם נקודות אדומות: כ־$81\%$ מהן לא נגעו בהן, כ־$12\%$ נגעו בהן אך לא אכלו אותן, ורק כ־$7\%$ נאכלו.

חיפושיות ללא נקודות אדומות: כ־$68\%$ לא נגעו בהן, כ־$11\%$ נגעו בהן אך לא אכלו אותן, וכ־$21\%$ נאכלו.

השוואה: אחוז החיפושיות שנאכלו בקבוצה ללא נקודות גבוה פי $3$ בערך ($21\%$ לעומת $7\%$), ואחוז החיפושיות שלא נגעו בהן נמוך בכ־$13$ נקודות אחוז ($68\%$ לעומת $81\%$). אחוז החיפושיות שנגעו בהן ולא אכלו אותן כמעט זהה בשתי הקבוצות (כ־$11\%$–$12\%$).

שני המופעים זהים בטעמם הרע, ולכן ההבדל בתגובת הציפורים נובע מן הצבע בלבד.

•הנקודות האדומות הן צבע אזהרה – גירוי חזותי בולט וקל לזיהוי. ציפור שטעמה חיפושית כזו וחוותה טעם רע קושרת (לומדת) בין הצבע האדום ובין הטעם הרע, ובפעמים הבאות היא נמנעת מלתקוף חיפושיות בעלות נקודות אדומות. לכן רוב החיפושיות המסומנות לא נגעו בהן, ומעט מאוד נאכלו.

•חיפושיות ללא נקודות אינן בולטות ואינן משדרות אות אזהרה, ולכן קשה לציפור לזהות שהן בעלות טעם רע לפני שטעמה אותן. היא תוקפת אותן יותר, וחלק מהן נאכלות – למשל כשהציפור רעבה או לפני שלמדה להימנע מהן.

•אחוז החיפושיות שנגעו בהן ולא אכלו אותן דומה בשתי הקבוצות: אלה מקרים שבהם הציפור טעמה ודחתה את החיפושית בגלל הטעם הרע, שזהה בשני המופעים.

כן. תקשורת היא העברת מידע מפרט משדר אל פרט קולט, שמשנה את התנהגות הקולט. כאן:

- המשדר: החיפושית – האות הוא הנקודות האדומות (אות חזותי).

- הקולט: הירגז, שקולט את האות בראייה.

- שינוי ההתנהגות: הירגזים אכלו כ־$7\%$ בלבד מן החיפושיות המסומנות לעומת כ־$21\%$ מן החיפושיות הלא מסומנות, ונמנעו מלגעת ב־$81\%$ מן המסומנות לעומת $68\%$ מן הלא מסומנות.

מכיוון שטעם שני המופעים זהה, וההבדל היחיד ביניהם הוא הצבע, ההבדל בהתנהגות הציפורים נובע מן המידע החזותי – לכן התוצאות תומכות בקיום תקשורת חזותית בין החיפושיות לבין הירגזים.

מאפיינים של תקשורת חזותית (די בשלושה):

1. דורשת אור – יעילה בעיקר ביום או בסביבה מוארת.

2. מהירה – האות מגיע אל הקולט מיד, ואפשר לשנות אותו או להפסיק אותו במהירות (למשל שינוי תנוחה או תנועה).

3. דורשת קו ראייה ישיר בין המשדר לקולט – מכשולים (צמחייה, סלעים) חוסמים אותה, וטווחה מוגבל.

4. מקור האות קל לאיתור – הקולט יודע בדיוק היכן נמצא המשדר.

5. יכולה להעביר מידע רב בבת אחת (צבע, צורה, גודל, תנועה).

היתרון: טורפים (כמו הירגזים) לומדים במהירות לקשור את הנקודות האדומות לטעם הרע ונמנעים מלתקוף חיפושיות בעלות נקודות כאלה (בניסוי נאכלו רק כ־$7\%$ מהן לעומת כ־$21\%$ מן החיפושיות ללא נקודות). כך פחות חיפושיות מסומנות נפגעות או נאכלות.

ההיבט האבולוציוני: חיפושיות בעלות נקודות אדומות שורדות בשיעור גבוה יותר עד גיל הרבייה, ולכן מתרבות יותר ומעבירות לצאצאיהן את התכונה התורשתית של נקודות האזהרה. בתהליך של ברירה טבעית עולה שכיחות התכונה באוכלוסייה במשך הדורות.

פרומונים הם חומרים כימיים שפרט מפריש אל הסביבה ומשפיעים על התנהגותם (או על הפיזיולוגיה) של פרטים אחרים מאותו מין. לכן הם שייכים לקבוצת החומרים המשמשים לתקשורת תוך־מינית.

מאפיינים של תקשורת כימית (די בשניים):

1. פועלת גם בחושך ומעבר למכשולים – אין צורך בקו ראייה.

2. עמידה לאורך זמן – החומר נשאר בסביבה גם לאחר שהמשדר עזב, ולכן אפשר לסמן בו שבילים או שטח מחיה.

3. יכולה להגיע למרחקים גדולים – החומר מתפזר ונישא ברוח או במים; מספיקות כמויות קטנות מאוד.

4. ספציפית למין – רק פרטים מאותו מין מגיבים לפרומון.

5. איטית יחסית ואי אפשר לשנות אותה מהר – האות מתפשט לאט ואינו נעלם מיד, וקשה לאתר בדיוק את מקורו.

בעכבר התרחשה התניה אופרנטית – למידה בדרך של ניסוי וטעייה:

1. בתחילה העכבר הרעב נע בקופסה וביצע פעולות אקראיות (הרחה, טיפוס, נגיעה בחפצים).

2. במקרה הוא לחץ על הדוושה, ומיד השתחרר מזון – חיזוק חיובי (פרס) להתנהגות.

3. לאחר כמה חזרות העכבר קשר בין הפעולה שלו (לחיצה על הדוושה) לבין התוצאה (קבלת מזון).

4. שכיחות ההתנהגות שזכתה לחיזוק עלתה, ופעולות אחרות שלא זכו לחיזוק נעשו נדירות – עד שהעכבר למד ללחוץ על הדוושה בכל פעם שרצה מזון.

זוהי התנהגות נלמדת – היא נרכשה מתוך התנסות אישית.

דוגמה: בעל חיים נטרף (למשל אייל) שומע פעמים אחדות רחש מסוים בשיחים (גירוי ניטרלי) רגע לפני התקפה של טורף (גירוי שמעורר תגובת פחד ובריחה מולדת). לאחר כמה פעמים הוא קושר בין הרחש לבין הסכנה, ותגובת הבריחה מתעוררת כבר בשמיעת הרחש – לפני שהטורף נראה.

היתרון: תגובה מוקדמת ומהירה יותר לסכנה מגדילה את סיכויי ההישרדות של בעל החיים.

(דוגמה אחרת: טורף שלמד לקשר ריח מסוים לנוכחות טרף מתחיל לחפש מזון כשהוא מריח אותו, ומשיג מזון ביעילות רבה יותר.)

פרומון אזהרה – מעורר התרחקות והימנעות: פרטים מאותו מין שקולטים אותו אינם מתקרבים אל המקום, אל המשאב או אל הפרט שסומנו בו. למשל, פרומון שבו פרט מסמן את שטח המחיה שלו מזהיר פרטים אחרים מבני מינו שהשטח תפוס, והם נמנעים מלהיכנס אליו – וכך נמנע עימות. דוגמה נוספת: נקבת זבוב פירות שהטילה ביצים בפרי מסמנת אותו בפרומון, ונקבות אחרות נמנעות מלהטיל בו – וכך הזחלים אינם מתחרים על המזון.

פרומון אזעקה – פרט שמותקף או נמצא בסכנה משחרר אותו, והוא מעורר אצל בני מינו תגובה מיידית לסכנה: בריחה והתפזרות (למשל כנימות עלה הנופלות מן הצמח, להקת דגים המתפזרת), או התקהלות ותקיפה של מקור הסכנה – למשל דבורים או נמלים שתוקפות יחד את הפולש.

ההבדל: פרומון אזהרה מונע מראש התקרבות אל מקום או משאב (הימנעות), ואילו פרומון אזעקה הוא תגובה לסכנה קיימת ומיידית (בריחה או התגוננות).

- פרומון משחרר מעורר אצל הקולט תגובה התנהגותית מיידית וקצרת טווח.

- פרומון ראשוני גורם אצל הקולט לשינוי פיזיולוגי ממושך (למשל בהתפתחות או ברבייה), שמשפיע על התנהגותו רק לאחר זמן – למשל פרומון מלכת הדבורים, המעכב את התפתחות השחלות בפועלות.

פרומון אזהרה – פרומון משחרר: פרט שקולט אותו מגיב מיד בהתרחקות מן המקום או מן הפרט המסומן; לא חל בו שינוי פיזיולוגי ממושך.

פרומון אזעקה – פרומון משחרר: פרט שקולט אותו מגיב מיד בבריחה או בתקיפה; התגובה קצרה ומסתיימת כשהסכנה חולפת.

1. החקלאים מציבים בשדה מלכודות שבהן פרומון מין סינתטי הזהה לפרומון שהנקבות מפרישות כדי למשוך זכרים.

2. הזכרים קולטים את הפרומון, נמשכים אל המלכודת ונלכדים בה.

3. מספר הזכרים בשדה קטן ← פחות נקבות מזדווגות ומופרות ← פחות ביצים מופרות ופחות זחלים ← אוכלוסיית המזיק קטנה בדור הבא.

(דרך אחרת – ערפול: פיזור פרומון מין בכל השדה. הריח נמצא בכל מקום, הזכרים אינם מצליחים לאתר את הנקבות, ומספר ההזדווגויות יורד.)

יתרון השיטה: הפרומון ספציפי למין המזיק, ולכן אינו פוגע בחרקים מועילים ואינו משאיר רעלים בסביבה.

מסקנה 1: הגחון האדום הוא הגירוי החיצוני שמעורר את התגובה התוקפנית – כל הדגמים שהיה להם גחון אדום (א–ד) עוררו תוקפנות, והדגם היחיד שלא היה לו גחון אדום (ה) לא עורר אותה. זהו גירוי סימן (גירוי משחרר).

מסקנה 2: צורת הדגם ומידת הדמיון שלו לדג אינן משפיעות על התגובה. דגמים שכלל אינם דומים לדג – עיגול (א), מוט דק (ג), אליפסה (ד) – עוררו תוקפנות, ואילו דגם מדויק של דג זכר (ה), בלי צבע אדום, לא עורר תגובה כלל. כלומר הזכר מגיב לפרט אחד ופשוט של הגירוי ולא למראה הכללי של היריב.

(אפשר גם: התגובה היא התנהגות מולדת – תבנית פעולה קבועה שמופעלת בידי גירוי פשוט וספציפי.)

•הזכר מגן על שטח מחיה שבו הוא בונה קן ומגדל את הביצים. הגחון האדום הוא אות שמזהה אותו לזכרים אחרים כזכר בוגר ויריב, מעורר תוקפנות ומרחיק זכרים אחרים מן השטח, וכך מגן על הקן ועל הצאצאים.

•הצבע האדום מושך נקבות לקן ומסמן להן זכר בוגר המוכן לרבייה – כך גדל סיכויו להעמיד צאצאים.

•צבע בולט מושך טורפים; כשאין בו צורך הוא רק מגדיל את הסיכון להיטרף.

•הגחון האדום מעורר תוקפנות של זכרים אחרים; מחוץ לעונה, כשאין שטח וקן להגן עליהם, מאבקים כאלה רק מבזבזים אנרגיה וגורמים לפציעות.

לכן הופעת הצבע רק בעונת הרבייה מאפשרת ליהנות מן התועלת שבו בזמן שהיא נחוצה, ולהימנע מן המחיר שלו בשאר ימות השנה.

דוגמאות לגירוי סימן (די באחת):

- הכתם האדום על המקור של שחף הכסף: הגוזל מנקר בכתם, והנקירה גורמת להורה להעלות מזון מקיבתו ולהאכיל את הגוזל. גוזלים מנקרים גם בדגם גס של מקור, ובלבד שיש עליו כתם אדום.

- פה פעור וצבעוני של גוזלים בקן – מעורר בהורים את התגובה להאכיל אותם.

- צורת ביצה – אווזה שרואה ביצה שהתגלגלה מחוץ לקן מגלגלת אותה בחזרה, גם כשמדובר בחפץ דמוי ביצה.

- ציצת נוצות אדומות – זכר אדום החזה תוקף אפילו צרור נוצות אדומות שהוצב בשטחו.

הסבר i – אינו נתמך על ידי התוצאות. שיעור הנביטה של זרעי אספסת מצויה כמעט זהה בשלוש המערכות: $91\%$ בנוכחות עלי לענה, $90\%$ בנוכחות עלי זוגן ו־$89\%$ בלי עלים. אילו עלי הלענה היו מזרזים את הנביטה, שיעור הנביטה במערכת א היה גבוה בבירור מזה שבמערכת ג.

הסבר ii – נתמך על ידי התוצאות. בנוכחות עלי לענה (מערכת א) נבטו רק $2\%$ מזרעי המלעניאל ו־$3\%$ מזרעי השמשון, לעומת $44\%$ ו־$91\%$ בבקרה ללא עלים (מערכת ג) – עיכוב כמעט מלא. בנוכחות עלי זוגן שיעורי הנביטה כמעט לא השתנו ($44\%$ ו־$86\%$), כך שהעיכוב ייחודי לעלי הלענה. מכיוון שלא היה מגע בין העלים לבין הזרעים, ההשפעה עברה דרך האוויר – כלומר באמצעות חומר נדיף.

הסבר iii – אי אפשר לדעת. בניסוי לא נבדקו טמפרטורה או פעילות אנזימים – כל המערכות היו באותם תנאים, והגורם ששונה הוא סוג העלים. לכן התוצאות אינן יכולות לתמוך בהסבר הזה או להפריך אותו. (נוסף על כך, ההסבר אינו מסביר מדוע עלי לענה פוגעים רק בחלק מן המינים.)

מן התוצאות: עלי לענת המדבר מעכבים כמעט לגמרי את הנביטה של זרעי מלעניאל מצוי ($2\%$ לעומת $44\%$ בבקרה) ושל שמשון ריסני ($3\%$ לעומת $91\%$). עלי זוגן השיח כמעט אינם משפיעים על נביטת הזרעים ($44\%$ לעומת $44\%$; $86\%$ לעומת $91\%$).

היתרון: בבית הגידול של הלענה – במדבר – המים ומינרלים בקרקע הם משאבים מוגבלים, וצמחים שגדלים זה ליד זה מתחרים עליהם. מכיוון שהלענה מפרישה חומר המעכב את נביטת זרעיהם של צמחים אחרים בסביבתה, פחות צמחים מתחרים גדלים לידה. כך נשארים לה יותר מים ומינרלים, וסיכויי ההישרדות, הגדילה והרבייה שלה גדלים. לזוגן השיח אין יתרון כזה – זרעים של צמחים אחרים נובטים בקרבתו כרגיל.

מן התוצאות: בנוכחות עלי לענה נבטו $91\%$ מזרעי האספסת – כמו בבקרה ($89\%$) – ואילו מזרעי המלעניאל והשמשון נבטו רק $2\%$ ו־$3\%$.

היתרון: החומר שהלענה מפרישה אינו מעכב את נביטת האספסת. לכן כשזרעי שלושת המינים נמצאים ליד הלענה, האספסת נובטת ומתבססת, ואילו המינים האחרים כמעט אינם נובטים. האספסת "מנצלת" את השטח שליד הלענה: יש לה פחות תחרות עם מלעניאל ושמשון על מים, על מינרלים ועל מקום, ולכן סיכוייה לגדול, לפרוח ולהעמיד זרעים גבוהים יותר.

המשתנים הבלתי תלויים הם הגורמים שהחוקרים שינו:

1. סוג העלים בקרבת הזרעים: עלי לענת המדבר (מערכת א), עלי זוגן השיח (מערכת ב), ללא עלים (מערכת ג).

2. מין הזרעים: מלעניאל מצוי, אספסת מצויה, שמשון ריסני.

(המשתנה התלוי: שיעור נביטת הזרעים, ב־%.)

מערכת ג היא מערכת הבקרה: הזרעים בה הונבטו באותם תנאים כמו במערכות א ו־ב, אך ללא עלים. היא מראה את שיעור הנביטה הרגיל של כל מין.

רק בהשוואה אליה אפשר לקבוע את השפעת העלים. למשל:

•שיעור הנביטה הרגיל של מלעניאל הוא $44\%$. לכן $44\%$ במערכת ב פירושו שעלי הזוגן אינם משפיעים, ואילו $2\%$ במערכת א פירושו שעלי הלענה מעכבים את הנביטה.

•שיעור הנביטה הרגיל של אספסת הוא $89\%$, ולכן $91\%$ במערכת א אינו מעיד על זירוז.

בלי מערכת ג לא היה אפשר לדעת אם שיעור נביטה נמוך נובע מן העלים או מתכונות הזרעים עצמם.

ניתוח התוצאות: שיעור הנביטה היה $1\%$ בשלוש המערכות – גם במערכת ללא עלים. בניסוי של החוקרים נבטו בבקרה $44\%$ מזרעי המלעניאל. מכאן שהנביטה הנמוכה אינה נובעת מן העלים, אלא מגורם שפעל על כל הזרעים של התלמיד.

•הזרעים של התלמיד היו במצב תרדמה – עדיין לא התקיימו בהם התנאים שמסיימים את התרדמה (למשל, זמן או חומר מעכב בקליפת הזרע), ולכן לא נבטו גם בתנאים מתאימים.

•הזרעים אינם חיוניים – זרעים ישנים או שנפגעו (העובר מת), ולכן אינם יכולים לנבוט.

- חסר תנאי חיצוני הדרוש לנביטה בכל המערכות של התלמיד – לא די מים להרטבת הזרעים, חוסר חמצן לנשימה התאית, או טמפרטורה שאינה מתאימה לפעילות האנזימים בזרע.

(בכל המקרים האלה הנביטה נמנעת עוד לפני שהעלים יכולים להשפיע, ולכן בניסוי של התלמיד אי אפשר היה לראות את ההבדל בין המערכות.)

•המכל אטום – אין בו חרקים או בעלי חיים מאביקים אחרים, ואין בו רוח שתישא אבקה.

•הצמחים מרוחקים זה מזה, ולכן אבקה אינה יכולה לעבור מצמח אחד לאחר (האבקה זרה).

•ובכל זאת נוצרים פירות עם זרעים במשך שנים – כלומר מתקיימות האבקה והפריה.

•הפרחים דו־מיניים: בכל פרח יש גם אבקנים (שבהם נוצרת האבקה) וגם עלי שחלה (עם צלקת). כך גרגרי האבקה יכולים לעבור מן האבקנים אל הצלקת באותו פרח (או לפרח אחר באותו צמח) בלי גורם מתווך – זוהי האבקה עצמית.

- הפרי מתפתח מן השחלה (החלק התחתון של עלה השחלה), שדופנה הופכת לדופן הפרי.

- הזרע מתפתח מן הביצית שבתוך השחלה – לאחר ההפריה של תא הביצה שבה; תא הביצה המופרה מתפתח לעובר, ושאר חלקי הביצית לרקמת התשמורת ולקליפת הזרע.

1. פוטוסינתזה – מתרחשת רק באור, כי אנרגיית האור דרושה לה. כשהתריסים נסגרו המכל היה בחושך, והפוטוסינתזה נפסקה – הצמחים לא ייצרו סוכר (חומר אורגני).

2. נשימה תאית – מתרחשת בכל התאים כל הזמן, באור ובחושך. בה מפורקים סוכרים בנוכחות חמצן, ומופקת אנרגיה (ATP) לתהליכי החיים בתא.

ההסבר: במשך שבוע הצמחים צרכו סוכר בנשימה התאית בלי לייצר סוכר חדש. מאגרי הסוכר בתאים אזלו, התאים לא יכלו עוד להפיק אנרגיה לתהליכי החיים, והצמחים נבלו.

1. קליטת מים (הרטבת הזרע) – הזרע שבאדמה הלחה סופג מים, מתנפח, וקליפתו נבקעת. המים מפעילים את האנזימים ואת תהליכי החיים בעובר.

2. פירוק חומרי התשמורת – אנזימים (למשל עמילאז) מפרקים את חומרי התשמורת שבזרע (עמילן, חלבונים, שומנים) לחומרים פשוטים ומסיסים, שעוברים אל העובר.

3. (גם) נשימה תאית בתאי העובר – החומרים הפשוטים מפורקים ומופקת אנרגיה (ATP) לחלוקת תאים ולגדילה של השורשון והנצרון.

הנבטים יכלו להתפתח גם בחושך, כי בשלב הנביטה הם ניזונים ממאגר המזון שבזרע ואינם תלויים עדיין בפוטוסינתזה.

שני משתנים בלתי תלויים:

1. כמות הדישון החנקני – $0$ או $9$ ק"ג/דונם.

2. אוורור הקרקע – קרקע מאווררת או קרקע לא מאווררת.

(המשתנה התלוי: היבול של סלק הסוכר, בטון/דונם.)

נימוק: הניסוי בודק את השפעת הדישון החנקני על היבול. חלקות א ו־ג לא דושנו ($0$ ק"ג/דונם), ולכן הן מראות מה היבול בלי הגורם הנבדק:

- חלקה א היא הבקרה של חלקה ב – שתיהן בקרקע מאווררת, וההבדל היחיד ביניהן הוא הדישון.

- חלקה ג היא הבקרה של חלקה ד – שתיהן בקרקע לא מאווררת, וההבדל היחיד ביניהן הוא הדישון.

ההשוואה של כל חלקה מדושנת לבקרה שלה מראה את השפעת הדישון בכל אחד ממצבי האוורור.

השפעת הדישון החנקני: בחלקות שדושנו היבול גבוה יותר – חלקה ב $5.1$ לעומת חלקה א $4.2$ טון/דונם (עלייה של כ־$21\%$), וחלקה ד $4.3$ לעומת חלקה ג $3.9$ טון/דונם (כ־$10\%$). חנקן הוא יסוד הדרוש לבניית חלבונים (ובהם האנזימים), חומצות גרעין (DNA, RNA) וכלורופיל. דישון חנקני מאפשר לצמח לבנות יותר כלורופיל ואנזימים ← יותר פוטוסינתזה ← יותר סוכר (שנאגר בשורש הסלק) ויותר גדילה ← יבול גדול יותר.

השפעת אוורור הקרקע: בקרקע מאווררת היבול גבוה יותר – חלקה א $4.2$ לעומת חלקה ג $3.9$, וחלקה ב $5.1$ לעומת חלקה ד $4.3$ טון/דונם. בקרקע מאווררת יש יותר חמצן בין גרגרי הקרקע. תאי השורש זקוקים לחמצן לנשימה תאית, המפיקה אנרגיה (ATP). האנרגיה דרושה לגדילת השורשים ולקליטה פעילה של מינרלים (ובהם החנקן) מן הקרקע. בקרקע לא מאווררת השורשים נושמים פחות, קולטים פחות מינרלים, והצמח גדל פחות.

השילוב: תוספת היבול בעקבות הדישון גדולה יותר בקרקע מאווררת ($0.9$ טון/דונם) מאשר בקרקע לא מאווררת ($0.4$ טון/דונם): כדי לנצל את החנקן שבדשן השורשים צריכים לקלוט אותו, וקליטה זו תלויה באנרגיה מנשימה – כלומר בחמצן. לכן היבול הגבוה ביותר התקבל בחלקה ב (דישון וגם אוורור), והנמוך ביותר בחלקה ג (בלי שניהם).

איך האור משפיע על היבול: האור הוא מקור האנרגיה לפוטוסינתזה. ככל שעוצמת האור גבוהה יותר (עד רמת רוויה), קצב הפוטוסינתזה גבוה יותר והצמח מייצר יותר סוכר – שחלקו נאגר בשורש הסלק – ולכן היבול גדול יותר. באור חלש הפוטוסינתזה איטית והיבול קטן.

למה חשוב לשמור אותו קבוע: כדי שההבדלים ביבול בין החלקות ינבעו רק מן המשתנים הבלתי תלויים – הדישון והאוורור. אילו חלקה אחת הייתה מקבלת יותר אור, היא הייתה עשויה להניב יבול גדול יותר בגלל האור, ולא היה אפשר להסיק דבר על השפעת הדישון או האוורור.

(אפשר גם לבחור טמפרטורה: היא משפיעה על פעילות האנזימים – ולכן על קצב הפוטוסינתזה ועל קצב הנשימה – ובכך על הגדילה ועל היבול; גם היא חייבת להיות זהה בכל החלקות כדי שלא תשפיע על התוצאות.)

קבוצה א היא קבוצת הבקרה. הייחורים בה עברו את אותו טיפול כמו בשאר הקבוצות (טבילה במשך דקה בנוזל, אותם תנאים במשך 30 יום), אך הנוזל היה מים בלבד – בלי אוקסין ובלי מי־חמצן.

כך הקבוצה מראה את שיעור ההשתרשות הטבעי של ייחורי אקליפטוס ($4\%$). רק בהשוואה אליה אפשר לקבוע שההשתרשות הגבוהה יותר בקבוצות ב–ד ($37\%$, $38\%$, $70\%$) נובעת מן החומרים שנוספו, ולא מן הטבילה עצמה או מתנאי הניסוי.

בין קבוצה א (מים) לקבוצה ד (אוקסין + מי־חמצן) שונו שני משתנים בבת אחת – נוסף אוקסין וגם נוסף מי־חמצן.

- מה אפשר להסיק: שהשילוב של שני החומרים מעלה מאוד את שיעור ההשתרשות – מ־$4\%$ ל־$70\%$ (פי $17.5$).

- מה אי אפשר להסיק: איזה מן החומרים גרם לעלייה, והאם כל אחד מהם משפיע לבדו. ייתכן שרק אחד מהם יעיל, וייתכן ששניהם. לשם כך יש להשוות את קבוצה א לקבוצות ב ו־ג, שבכל אחת מהן שונה גורם אחד בלבד.

לכן לא ניתן להסיק מן ההשוואה בין קבוצה א לקבוצה ד מסקנה על השפעתו של כל חומר לחוד – רק על השפעת הטיפול המשולב.

מומלץ להשתמש בטיפול של קבוצה ד – טבילה בתמיסת אוקסין ובמי־חמצן יחד.

נימוק מן התוצאות: שיעור ההשתרשות בקבוצה ד הוא $70\%$ – הגבוה ביותר, כמעט פי $2$ מן הטיפול באוקסין לבדו ($37\%$) או במי־חמצן לבדו ($38\%$), ופי $17.5$ מן הבקרה ($4\%$).

הסבר ביולוגי: אוקסין הוא הורמון צמחי שמעודד יצירת שורשים בבסיס הייחור (שורשים אדוונטיביים). מי־חמצן מחטא את פני החתך ומונע זיהום וריקבון בידי פטריות וחיידקים. כל חומר משפר את ההשתרשות בדרך אחרת, ולכן השילוב ביניהם יעיל ביותר: כל אחד מהם הוסיף כ־$33$–$34$ נקודות אחוז על הבקרה, ובשילוב התקבלה תוספת של כ־$66$ נקודות אחוז.

•הצאצאים זהים מבחינה גנטית לצמח האם, ולכן נשמרות בהם בדיוק התכונות הרצויות (צבע, צורה, איכות) – חשוב בצמח נוי מבוקש.

•הריבוי מהיר יותר, והצמח מגיע לגודל שיווקי מהר יותר מאשר צמח שגדל מזרע; אין צורך בפריחה, בהאבקה וביצירת זרעים.

•מתקבל יבול אחיד.

- אין שונות גנטית בין הצמחים: אם מופיעה מחלה, מזיק או שינוי בתנאי הסביבה שהזן רגיש להם, כל הצמחים עלולים להיפגע יחד.

•מחלות (למשל נגיפים) של צמח האם עוברות לכל הצמחים שרובו ממנו.

•אין אפשרות לקבל תכונות חדשות ומשופרות, כמו בריבוי מיני.