מתכונת 3 באזרחות (שאלון 34271) - פתרון מלא

מה נדרש: לציין את סוג הזכויות שבא לידי ביטוי בדברי הדיירת, להציג אותו (את כל רכיביו), לצטט משפט מן הקטע ולהסביר את הקשר.

תשובה מלאה:
ציון: זכויות אדם (זכויות טבעיות); הזכות הספציפית שבדברי הדיירת היא הזכות לחירות.
הצגה: זכויות אדם (זכויות טבעיות) הן זכויות יסוד אוניברסליות המוקנות לכל אדם באשר הוא אדם (או באשר הוא נברא בצלם אלוהים, או באשר הוא תכלית לעצמו). הן אינן מוענקות על ידי השלטון ואינן תלויות בו, והתפיסה הדמוקרטית מקבלת כעיקרון יסוד את אחריות השלטון לשמירה על הזכויות. מקובל למנות בין הזכויות הטבעיות את הזכות לחיים ולביטחון, לקניין, לחירות, לשוויון, לכבוד ולהליך משפטי הוגן. הזכות לחירות היא זכותו של אדם לפעול כרצונו, או להימנע מפעולה, ולבחור בעצמו את דרכו, בלי כפייה או הגבלה מצד המדינה או מצד אחרים, כל עוד אינו פוגע בזכויותיהם של אחרים. מן הזכות לחירות נגזרות חירויות כמו חופש הביטוי, חופש התנועה וחופש העיסוק.
ציטוט: "דיירת בת 86 סיפרה למשפחתה: "אני אדם בוגר ושפוי, ואני רוצה לצאת למסדרון בלילה כשמתחשק לי, בלי לבקש רשות מאף אחד"."
הסבר: הדיירת מדגישה שהיא "אדם בוגר ושפוי" – כלומר הזכות שייכת לה באשר היא אדם, ולא בזכות היתר של המוסד. היא רוצה לנוע כרצונה "בלי לבקש רשות מאף אחד": זו הזכות הטבעית לחירות – לפעול כרצונו ולבחור את דרכו בלי כפייה, כל עוד אינו פוגע באחרים. נעילת הדלת מבחוץ שוללת ממנה את החירות הזאת.

מה הבודק מחפש:
– ציון: זכויות אדם (זכויות טבעיות) – כאן הזכות לחירות.
– הצגה: אוניברסליות (לכל אדם באשר הוא אדם); אינן מוענקות על ידי השלטון ואינן תלויות בו; אחריות השלטון לשמור עליהן; דוגמאות לזכויות; והגדרת הזכות לחירות.
– ציטוט מדברי הדיירת.
– הסבר שמקשר: הזכות לנוע כרצונה שייכת לה כאדם, והנעילה פוגעת בה.
(משקל הרכיבים: ציון המושג 30%, הצגה מלאה עם כל רכיבי ההגדרה 30%, ציטוט מדויק של משפט מן הקטע 20%, הסבר שמקשר בין הציטוט לרכיב מסוים בהגדרה 20%.)
טעות נפוצה: להגדיר רק את הזכות לחירות בלי להציג את סוג הזכויות, או להפך – להגדיר זכויות טבעיות בלי לקשר לזכות הספציפית שבדברי הדיירת.

מה נדרש: לציין ולהציג את הביטוי לאופי היהודי של המדינה במרחב הציבורי שעליו התבסס ראש העירייה, לצטט ולהסביר.

תשובה מלאה:
ציון: מעמדה של השפה העברית כשפת המדינה.
הצגה: לפי חוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי, "עברית היא שפת המדינה" (לשפה הערבית נקבע מעמד מיוחד). העברית היא השפה העיקרית במרחב הציבורי: שפת מוסדות השלטון, החקיקה ובתי המשפט, שפת ההוראה ברוב מערכת החינוך, ושפת השילוט, התקשורת והתרבות. העברית היא השפה הלאומית של העם היהודי ושפת מקורותיו, שהוחייתה כשפת דיבור, ולכן מעמדה במרחב הציבורי מבטא את אופייה היהודי של המדינה.
ציטוט: "עברית היא שפת המדינה. היא השפה שבה מתנהלים חיי הציבור בישראל – במוסדות, ברחובות ובמרחב המשותף – ומבקר בקניון צריך להבין את השלטים בשפת המדינה."
הסבר: ראש העירייה מבסס את דרישתו על מעמד העברית כשפת המדינה, ועל כך שהיא השפה שבה מתנהלים חיי הציבור – "במוסדות, ברחובות ובמרחב המשותף". קניון הוא חלק מן המרחב הציבורי, ולכן לדעתו השילוט בו צריך להיות בשפת המדינה – העברית.

מה הבודק מחפש:
– ציון: מעמד השפה העברית כשפת המדינה.
– הצגה: "עברית היא שפת המדינה" (חוק היסוד); השפה העיקרית במרחב הציבורי ובמוסדות; שפת העם היהודי ומקורותיו – ביטוי לאופי היהודי.
– ציטוט מדברי ראש העירייה.
– הסבר שמקשר בין דרישת השילוט בעברית לבין מעמד העברית במרחב הציבורי.
(משקל הרכיבים: ציון המושג 30%, הצגה מלאה עם כל רכיבי ההגדרה 30%, ציטוט מדויק של משפט מן הקטע 20%, הסבר שמקשר בין הציטוט לרכיב מסוים בהגדרה 20%.)
טעות נפוצה: להציג את העברית רק כ"שפה שרוב האזרחים מדברים". צריך להציג את מעמדה הרשמי כשפת המדינה ואת הקשר שלה לאופי היהודי של המדינה.

מה נדרש: שני חלקים: (1) להציג את מאפיין הצורה של חוקי היסוד; (2) להסביר כיצד הוא קשור למעמדם כפרקים בחוקה.

תשובה מלאה:
צורה: חוקי היסוד מנוסחים בלשון כללית ועקרונית, כמו חוקה, ולא בפירוט טכני; שמם הוא "חוק יסוד" ואחריו נושאו (למשל "חוק יסוד: הכנסת"), בלי ציון שנת החקיקה, כדי לבטא שהם נועדו לעמוד לאורך זמן; ובחלקם יש סעיף שקובע כיצד אפשר לשנות אותם (סעיף שריון או סעיף נוקשות). (בפסק דין בנק המזרחי נקבע שחוק יסוד מזוהה לפי צורתו: הכנסת נותנת לו את השם "חוק יסוד", בלי ציון שנת החקיקה.)

כיצד הצורה מבטאת את מעמדם: חוקה נועדה לעמוד לאורך זמן ולקבוע את עקרונות היסוד של המשטר, ולא להסדיר פרטים טכניים שמשתנים לעיתים קרובות. הניסוח הכללי והעקרוני של חוקי היסוד, והעובדה ששמם אינו כולל את שנת חקיקתם, מבטאים שהם פרקים בחוקה העתידית ולא חוקים רגילים שנועדו לתקופה מסוימת. סעיפי השריון והנוקשות מבטאים את מעמדם העליון: הם קובעים שאי אפשר לשנות את החוק (או סעיפים בו) ברוב רגיל, אלא רק ברוב מיוחס – כך שחוק רגיל אינו יכול לשנות אותם.

מה הבודק מחפש: בהצגה – לפחות שני רכיבי צורה (ניסוח כללי, שם ללא שנה, סעיפי נוקשות). בהסבר – הקשר לחוקה שנועדה לעמוד לאורך זמן / לעליונות על חוק רגיל.
טעות נפוצה: לתאר את התוכן (במה עוסקים חוקי היסוד) במקום את הצורה.

מה נדרש: שני חלקים: (1) להציג את המושג ביקורת שיפוטית; (2) להציג הבדל אחד בין הביקורת על הרשות המבצעת ובין הביקורת על הרשות המחוקקת, לפי אותו קריטריון בשתיהן ("ב... ואילו ב...").

תשובה מלאה:
הצגה: ביקורת שיפוטית היא ביקורת שמקיימת מערכת המשפט, ובעיקר בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק (בג"ץ), על רשויות השלטון. הביקורת חלה על הרשות המבצעת: בית המשפט בודק אם החלטותיה ופעולותיה חוקיות – אם התקבלו בסמכות, כדין ובסבירות – ויכול לבטל החלטה בלתי חוקית. הביקורת חלה גם על הרשות המחוקקת: בית המשפט בודק אם חוקי הכנסת מתאימים לחוקי היסוד. בישראל, במידה רבה מאז המהפכה החוקתית, בית המשפט מוסמך לפסול חוקים הסותרים חוקי יסוד. הביקורת השיפוטית היא אחד האמצעים להגבלת השלטון ולהגנה על זכויות האדם.

הבדל (קריטריון: לפי מה בית המשפט בודק): בביקורת על הרשות המבצעת בית המשפט בודק אם החלטה של הממשלה, של שר או של רשות ציבורית התקבלה בסמכות, לפי החוק ובסבירות – כלומר בודק את ההחלטה מול החוק. ואילו בביקורת על הרשות המחוקקת בית המשפט בודק את החוק עצמו מול חוקי היסוד – אם הוא פוגע בזכויות שחוקי היסוד מגינים עליהן במידה העולה על הנדרש.
הבדל אפשרי נוסף (קריטריון: עד כמה היא נפוצה): ביקורת על החלטות של הרשות המבצעת נעשית בבתי המשפט כל הזמן, ובכל שנה מבוטלות החלטות רבות; ואילו פסילה של חוק של הכנסת היא צעד נדיר וחריג, משום שהחוק התקבל בידי נבחרי העם.

מה הבודק מחפש:
בהצגה – מי מבקר (מערכת המשפט / בג"ץ); על מי (הרשות המבצעת והרשות המחוקקת); מה נבדק; התוצאה (ביטול החלטה, פסילת חוק). בהבדל – הבדל אחד לפי אותו קריטריון בשני סוגי הביקורת (לפי מה בודקים / היקף ושכיחות).
טעות נפוצה: לכתוב שבית המשפט "מבקר רק את הממשלה". הביקורת השיפוטית חלה גם על חוקי הכנסת, ובישראל – בעיקר מאז המהפכה החוקתית – בית המשפט מוסמך לפסול חוקים הסותרים חוקי יסוד. טעות נוספת: להציג הבדל שבו כל צד נמדד לפי קריטריון אחר.

מה נדרש: "הציגו את העמדה" – להסביר מהו אופייה הרצוי של המדינה לפי עמדה זו: מהו מקור הסמכות, מה מקומה של הדת בחקיקה ובמרחב הציבורי, וכיצד מתמודדים עם המתח בין הדת לדמוקרטיה. שניים–שלושה משפטים לפחות.

תשובה מלאה:
– מקור הסמכות במדינה הוא ציבור האזרחים: המדינה היא דמוקרטית, והחוקים נקבעים בידי נציגי הציבור, ולא על פי ההלכה.
– לפי עמדה זו, למדינה יש ערך דתי, ולכן עליה לשאוף לשלב מרכיבים הלכתיים בחקיקה ובמרחב הציבורי משיקולים דתיים – בעיקר בענייני שבת, כשרות, נישואין וגיור, ובשילוב המשפט העברי בחקיקה ובפסיקה.
– העמדה מכירה בכך שבין היסוד הדתי ובין היסוד הדמוקרטי עשוי להיווצר מתח, ולכן היא חותרת לפתרונות ביניים ולפשרות ביניהם.
(מבחינה לאומית המדינה היא מדינת הלאום של העם היהודי.)

טעות נפוצה: לבלבל בין עמדה זו ובין מדינת הלכה. במדינת הלכה מקור הסמכות הוא ההלכה, ואילו בעמדה המשלבת חקיקה דתית בהיקף חלקי מקור הסמכות הוא ציבור האזרחים, והדת משולבת רק בחלק מן החקיקה. טעות נוספת: לבלבל עם המדינה המסורתית (מורשתית־תרבותית), שבה המסורת היהודית נתפסת בעיקר כתרבות לאומית ולא משיקולים דתיים.

מה הבודק מחפש: שלושה רכיבים – (1) מקור הסמכות הוא ציבור האזרחים (מדינה דמוקרטית); (2) שילוב מרכיבים הלכתיים בחקיקה ובמרחב הציבורי משיקולים דתיים, עם דוגמה (שבת, כשרות, נישואין, גיור, משפט עברי); (3) הכרה במתח בין הדת לדמוקרטיה וחתירה לפתרונות ביניים ולפשרות.

מה נדרש: "הציגו את המושגים" – להציג כל אחד משני המושגים על רכיביו, בשניים–שלושה משפטים לפחות לכל מושג.

תשובה מלאה – עקרון הכרעת הרוב: עקרון הכרעת הרוב קובע שכאשר יש כמה אפשרויות, מתקבלת ההחלטה שבה תומכים הרוב: רוב האוכלוסייה, רוב הנציגים או רוב המצביעים. ההכרעה צריכה להיעשות בלי לפגוע באופן לא סביר או לא מוצדק בזכויות יסוד, ובייחוד בזכויות המיעוט. העיקרון מאפשר לקבל החלטות גם כשאין הסכמה של כולם – למשל בבחירות, בהצבעות במליאת הכנסת ובישיבות הממשלה.

מה הבודק מחפש: הכרעה בין כמה אפשרויות לפי עמדת הרוב (אוכלוסייה / נציגים / מצביעים); והגבלה: בלי פגיעה לא סבירה בזכויות יסוד ובזכויות המיעוט.

מה נדרש: שני חלקים: (1) להציג את המושג אחריות מיניסטריאלית – כל רכיביו; (2) להסביר את ההיגיון שבכך ששר אחראי גם למה שנעשה במשרדו בלי ידיעתו.

תשובה מלאה:
הצגה: אחריות מיניסטריאלית פירושה שכל שר בממשלה אחראי כלפי הפרלמנט (בישראל – הכנסת), כלפי הממשלה וכלפי האזרחים. האחריות היא על הנושאים שבתחום משרדו ועל פעולות סגל עובדיו, גם אם נעשו שלא בידיעתו. מתוקף אחריות זו השר חייב לתת דין וחשבון: לדווח לכנסת על פעולות משרדו, להשיב על שאילתות ועל הצעות לסדר היום הקשורות לתחום משרדו, ולתקן בעיות שהתגלו בתחום שעליו הוא ממונה. זו אחריות ציבורית ולא משפטית.

הסבר: השר עומד בראש המשרד, והוא הנציג של המשרד כלפי הממשלה, כלפי הכנסת וכלפי הציבור. עובדי המשרד אינם נבחרי ציבור, ואינם אחראים ישירות בפני הכנסת. אם השר יוכל לטעון בכל פעם "לא ידעתי", ייווצר מצב שבו איש אינו נושא באחריות לליקויים במשרד – לא העובדים, שאינם אחראים בפני הכנסת, ולא השר, שלא ידע. האחריות גם לפעולות שנעשו בלי ידיעתו מחייבת את השר לפקח על הנעשה במשרדו ולוודא שיש בו מנגנוני בקרה, ומאפשרת לכנסת ולציבור לדרוש ממנו לתת דין וחשבון ולתקן את הליקויים. זו אחריות ציבורית, ולא משפטית: השר אינו נענש על מעשי עובדיו, אבל עליו לתת עליהם תשובות ולתקן.

מה הבודק מחפש:
בהצגה – של מי (כל שר); על מה (תחום משרדו ופעולות עובדיו, גם שלא בידיעתו); כלפי מי (הכנסת, הממשלה והאזרחים); מה נדרש (דיווח, מענה לשאילתות, תיקון ליקויים); אחריות ציבורית ולא משפטית. בהסבר – נימוק מוסבר: מניעת מצב שבו איש אינו אחראי, חובת פיקוח של השר על משרדו, ואפשרות של הכנסת והציבור לדרוש דין וחשבון.
טעות נפוצה: לכתוב שהשר אחראי "משפטית" או "נענש" על מעשי עובדיו. האחריות המיניסטריאלית היא אחריות ציבורית: חובה לתת דין וחשבון ולתקן, ולא אחריות פלילית. טעות נוספת: לבלבל עם אחריות ממשלתית משותפת, שעוסקת בהחלטות הממשלה כולה.

מה נדרש: להציג את הזכות לחיים ולביטחון מן הידע, לצטט מן הקטע משפט שבו היא באה לידי ביטוי, ולהסביר את הקשר.

תשובה מלאה:
הצגה: הזכות לחיים ולביטחון היא זכות טבעית: לכל אדם יש זכות לחיות בלי חשש מפגיעה פיזית או נפשית, ואסור לפגוע בחייו ובגופו. על המדינה מוטלת חובה להגן על כל בני האדם החיים בשטחה מפני פגיעה בחייהם ובגופם בידי אחרים. בישראל הזכות מעוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ("כל אדם זכאי להגנה על חייו, על גופו ועל כבודו").
ציטוט: "תומכי המצלמות מזכירים את המספרים: מאות בני אדם נהרגים מדי שנה בתאונות דרכים, ורבים אחרים נפצעים קשה."
הסבר: תאונות דרכים פוגעות בחייהם ובגופם של בני אדם. התומכים מציבים את המצלמות כאמצעי שבו המדינה ממלאת את חובתה להגן על חיי הנוסעים בכבישים מפני פגיעה בידי נהגים מסוכנים (נהגים שמשתמשים בטלפון בזמן נהיגה).
ציטוט אפשרי נוסף: "ואם המצלמות יצילו אפילו חיים אחדים, זה שווה את המאמץ". הסבר: מטרת המצלמות היא להגן על החיים – הרכיב של חובת המדינה להגן על כל החיים בשטחה.

מה הבודק מחפש: הצגה – זכות טבעית לחיות בלי חשש מפגיעה בחיים ובגוף, וחובת המדינה להגן על החיים בשטחה מפני פגיעה בידי אחרים; ציטוט על ההרוגים בתאונות או על הצלת חיים; הסבר שמקשר בין המצלמות לבין חובת המדינה להגן על חיי הנוסעים.
טעות נפוצה: לצטט את דברי הנהגים המודאגים – הם עוסקים בפרטיות ובהליך הוגן, ולא בזכות לחיים ולביטחון.

מה נדרש: להציג את הזכות לפרטיות מן הידע, לצטט מן הקטע משפט שבו היא באה לידי ביטוי, ולהסביר את הקשר.

תשובה מלאה:
הצגה: הזכות לפרטיות היא זכותו של כל אדם לחיות בלי שיחשפו את חייו, יתערבו בהם או יחדרו לחייו, לחפציו או לגופו – ללא רשותו וללא הסכמתו. בישראל הזכות מעוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו: "כל אדם זכאי לפרטיות ולצנעת חייו".
ציטוט: "אני לא רוצה שהמדינה תחזיק תמונות שלי ושל הילדים שלי בלי שהסכמתי לכך".
הסבר: הנהג מתאר צילום של פנים רכבו – מקום שהוא רואה בו מרחב פרטי, "בתוך הבית שלי" – ושמירת התמונות בידי המדינה. זו חשיפה של חייו וחדירה למרחב הפרטי שלו בלי הסכמתו, ולכן לטענתו נפגעת זכותו לפרטיות.
ציטוט אפשרי נוסף: "המצלמות מצלמות את פנים הרכב – את הנהג, את הנוסעים ואת מה שהם עושים – גם כשאיש מהם אינו מפר את החוק." הסבר: הצילום חושף את מה שעושים אנשים בתוך הרכב, גם כשאין לכך קשר לעבירה ובלי שהסכימו.

מה הבודק מחפש: הצגה – חיים ללא חשיפה, התערבות או חדירה לחייו, לחפציו או לגופו של אדם, בלי הסכמתו; ציטוט מדברי הנהג או על צילום פנים הרכב; הסבר שמקשר בין הצילום ושמירת התמונות לבין חשיפה בלי הסכמה.
טעות נפוצה: להציג את הזכות בעזרת אותה מילה ("הזכות לשמור על הפרטיות") או בעזרת דוגמה מן הקטע ("הזכות שלא יצלמו אותי ברכב"). צריך להגדיר את הזכות במילים כלליות.

מה נדרש: להציג את הזכות להליך הוגן מן הידע, לצטט מן הקטע משפט שבו היא באה לידי ביטוי, ולהסביר את הקשר.

תשובה מלאה:
הצגה: הזכות להליך הוגן היא זכותו של אדם שבעת הליך משפטי (חקירה, מעצר ומשפט) תינתן לו הגנה מפני פגיעה בזכויותיו מעבר לנדרש, כלומר מפני פגיעה לא מוצדקת ולא מידתית. אדם שעומד מול רשויות האכיפה והמשפט נמצא בעמדה חלשה מולן, ולכן נקבעו אמצעים שנועדו להבטיח שההליך יהיה הוגן, כמו חזקת החפות, הזכות לייצוג משפטי, הזכות לדעת במה אדם מואשם ולראות את הראיות נגדו, שופטים בלתי תלויים, משפט פומבי וזכות ערעור.
ציטוט: "לדבריהם, מי שקיבל דוח צריך לקבל לפחות את התמונה שבגללה נקנס, ולהיות רשאי לבקש להישפט ולהציג את גרסתו לפני שופט, ולא לשלם באופן אוטומטי."
הסבר: דוח הוא חלק מהליך של אכיפה וענישה. הנהגים דורשים לראות את הראיה שבגללה נקנסו (התמונה) ולהציג את גרסתם לפני שופט. אלה אמצעים של הליך הוגן – הזכות לראות את הראיות ולדעת במה אדם מואשם, וההכרעה בידי שופט בלתי תלוי – שנועדו להגן עליהם מפני פגיעה בזכויותיהם מעבר לנדרש, במיוחד כשהמערכת עלולה לטעות.
ציטוט אפשרי נוסף: "נהגים שקיבלו דוח מספרים כי המערכת טעתה: היא זיהתה מחזיק כוס קפה או משקפי שמש כאילו היו טלפון." הסבר: החשש מטעות מראה מדוע אדם צריך הגנה בהליך – אפשרות להתגונן מפני ענישה שאינה מוצדקת.

מה הבודק מחפש: הצגה – בעת הליך משפטי (חקירה, מעצר, משפט) הגנה מפני פגיעה בזכויות מעבר לנדרש (רכיב חובה), ואפשר להוסיף אמצעים; ציטוט על הדרישה לראות את התמונה ולהישפט; הסבר שמקשר לאמצעי מסוים (ראיות, שופט, אפשרות להתגונן).
טעות נפוצה: להציג רק רשימת אמצעים בלי הרכיב המרכזי – הגנה מפני פגיעה בזכויות מעבר לנדרש בעת הליך משפטי.

מה נדרש: לציין ולהציג את סוג הלאומיות, לצטט משפט מן הקטע ולהסביר כיצד סוג הלאומיות בא בו לידי ביטוי.

תשובה מלאה:
ציון: סוג הלאומיות שבא לידי ביטוי הוא לאומיות אתנית־תרבותית.
הצגה:
– לאומיות היא השאיפה המשותפת לבני לאום לשלטון עצמי במסגרת מדינה ריבונית, או לניהול עצמי בתוך מדינה.
– בלאומיות האתנית־תרבותית בני הלאום מתלכדים סביב יסודות אתניים־תרבותיים משותפים: מוצא, שפה, תרבות, היסטוריה, ולפעמים גם דת.
– אין בהכרח חפיפה בין ההשתייכות הלאומית ובין האזרחות, והלאום קודם למדינה.
ציטוט: "אבותינו הגיעו לכאן מארצות רבות, אבל תמיד ראו את עצמם חלק מעם אחד – עם שיש לו שפה משותפת, חגים משותפים וזיכרון משותף של אלפי שנים, ושלא חדל לחלום על שיבה לארץ אבותיו."
הסבר: ראש הקהילה מתאר את מה שמאחד את בני הקהילה, שהגיעו מארצות שונות: שפה משותפת, חגים משותפים וזיכרון היסטורי משותף – כלומר יסודות אתניים־תרבותיים משותפים, שהם הבסיס ללאומיות האתנית־תרבותית. החלום על "שיבה לארץ אבותיו" מבטא את השאיפה המשותפת לבני הלאום לשלטון עצמי בארצם. בנוסף, ראש הקהילה הוא אזרח של מדינה אחרת, ובכל זאת רואה את עצמו חלק מן העם היהודי – ביטוי לכך שאין בהכרח חפיפה בין ההשתייכות הלאומית ובין האזרחות. (גם המקהלה ששרה בעברית, ביידיש ובלדינו מבטאת את השפה והתרבות המשותפות שעוברות מדור לדור.)

שימו לב: בהצגה חשוב להדגיש שבלאומיות בני הלאום מתלכדים סביב יסודות משותפים – ובלאומיות אתנית־תרבותית אלה יסודות אתניים־תרבותיים (בשונה מלאומיות אזרחית, שבה ההתלכדות היא סביב יסודות פוליטיים משותפים).

מה הבודק מחפש: – ציון: לאומיות אתנית־תרבותית.
– הצגה: השאיפה לשלטון עצמי; היסודות האתניים־תרבותיים המשותפים; הלאום קודם למדינה / אין חפיפה בין לאום לאזרחות.
– ציטוט מדברי ראש הקהילה.
– הסבר שמקשר בין "שפה משותפת, חגים משותפים וזיכרון משותף" ליסודות האתניים־תרבותיים, בין "שיבה לארץ אבותיו" לשאיפה לשלטון עצמי, או בין היותו אזרח של מדינה אחרת להיעדר החפיפה בין לאום לאזרחות.
(משקל הרכיבים: ציון המושג 30%, הצגה מלאה עם כל רכיבי ההגדרה 30%, ציטוט מדויק של משפט מן הקטע 20%, הסבר שמקשר בין הציטוט לרכיב מסוים בהגדרה 20%.)

מה נדרש: לציין על פי הקטע את סוג העבריינות שבגינה נפתחה החקירה, להציג אותו (כל רכיביו), לצטט ולהסביר.

תשובה מלאה:
ציון: עבריינות שלטונית ציבורית.
הצגה: עבריינות שלטונית היא הפרת החוק בידי נושאי משרות ציבוריות – נבחרי ציבור (כמו שרים, חברי כנסת וראשי רשויות מקומיות) או עובדי ציבור – במסגרת מילוי תפקידם, תוך ניצול לרעה של כוחם, מעמדם וסמכויותיהם. עבריינות שלטונית ציבורית נעשית לא כדי להשיג טובת הנאה אישית, אלא כדי להיטיב עם ציבור מסוים (למשל ציבור בוחרים, קבוצה או מפלגה) או עם טובת הכלל – כפי שמפר החוק עצמו רואה אותה. (לעומתה, עבריינות שלטונית אישית נעשית לשם טובת הנאה אישית לעבריין או למקורביו.) עבריינות כזו מסוכנת משום שהיא פוגעת באמון הציבור ברשויות השלטון, שאמורות לפעול למען כלל הציבור, ויוצרת אפליה בין קבוצות בחברה.
ציטוט: "לא הרווחתי מזה שקל אחד. העיר שלי הוזנחה במשך שנים רבות, ותושביה ראויים לקבל סוף־סוף את מה שמגיע להם".
הסבר: השר, נבחר ציבור, השתמש בסמכותו להורות לפקידי משרדו כדי להעביר כספי ציבור בניגוד לתנאים שנקבעו לפי החוק. לדבריו, הוא לא הפיק מכך רווח אישי, אלא פעל כדי להיטיב עם תושבי עירו – ציבור מסוים – לפי תפיסתו את מה ש"מגיע להם". הפרת החוק בידי נבחר ציבור במסגרת תפקידו, לשם טובתו של ציבור מסוים ולא לשם רווח אישי, היא עבריינות שלטונית ציבורית.
ציטוט אפשרי נוסף: "אחד השרים הורה לפקידי משרדו להעביר מיליוני שקלים מתקציב התמיכות של המשרד לעמותות שפועלות בעיר מגוריו, אף שהעמותות לא עמדו בתנאים שנקבעו לפי החוק לחלוקת הכספים, ועמותות אחרות שעמדו בתנאים לא קיבלו דבר." הסבר: השר ניצל את סמכותו על תקציב המשרד, והעביר כספים בניגוד לתנאים שנקבעו לפי החוק – הפרת החוק בידי נושא משרה ציבורית במסגרת תפקידו, שמיטיבה עם ציבור מסוים ופוגעת באחרים.

מה הבודק מחפש:
– ציון: עבריינות שלטונית ציבורית.
– הצגה: מי (נבחרי ציבור או עובדי ציבור); איך (במסגרת התפקיד, תוך ניצול המעמד והסמכויות); לשם מה (טובת ציבור מסוים או טובת הכלל כפי שהעבריין רואה אותה, ולא טובת הנאה אישית).
– ציטוט על העברת הכספים בניגוד לתנאים או על המניע ("לא הרווחתי מזה שקל אחד... ותושביה ראויים...").
– הסבר שמקשר: נבחר ציבור מפר את החוק באמצעות סמכותו, לטובת ציבור מסוים.
(משקל הרכיבים: ציון המושג 30%, הצגה מלאה עם כל רכיבי ההגדרה 30%, ציטוט מדויק של משפט מן הקטע 20%, הסבר שמקשר בין הציטוט לרכיב מסוים בהגדרה 20%.)
טעות נפוצה: לציין עבריינות שלטונית אישית משום שמדובר בעיר מגוריו של השר. השר לא הפיק טובת הנאה לעצמו או למקורביו, אלא ביקש להיטיב עם ציבור תושבי העיר – וזו עבריינות שלטונית ציבורית. טעות נוספת: לציין עבריינות פלילית רגילה, בלי הרכיב של ניצול המשרה הציבורית. שימו לב: בקטע מדובר בחשד, ועד שתוכח אשמתו עומדת לשר חזקת החפות.

מה נדרש: לציין את החוק שעליו התבססה השופטת, להציג אותו (כל רכיביו), לצטט ולהסביר.

תשובה מלאה:
ציון: חוק יסודות המשפט.
הצגה: החוק עוסק במקרים שבהם בית המשפט דן בשאלה משפטית שאין לה תשובה בחקיקה, אין לה תקדים (הלכה פסוקה), ואי אפשר להכריע בה בדרך של היקש – כלומר כשיש "לקונה" (חלל) בחוק. במקרים כאלה קובע החוק שהשופטים יכריעו בשאלה לאור "עקרונות החירות, הצדק, היושר והשלום של מורשת ישראל" (בתיקון לחוק משנת 2018 הורחב הנוסח: "של המשפט העברי ומורשת ישראל"). החוק מבטא את אופייה היהודי של המדינה: כשאין תשובה בחוק, המורשת היהודית משמשת מקור להשלמת החסר במשפט.
ציטוט: "בפסק הדין קבעה השופטת כי לשאלה אם מותר להשתמש בקולו של אדם שנפטר בלי הסכמת משפחתו אין תשובה בחקיקה, אין לה תקדים בפסיקה, ואי אפשר להכריע בה גם בדרך של היקש מעניין דומה."
הסבר: השופטת מתארת בדיוק את שלושת התנאים שבהם חל החוק: אין תשובה בחקיקה, אין תקדים ואין היקש. במצב כזה, כפי שהחוק קובע, היא פונה לעקרונות של מורשת ישראל – ואכן היא מכריעה לפי העיקרון של כבוד המת במסורת היהודית.
ציטוט אפשרי נוסף: "על בית המשפט להכריע לאור עקרונות החירות, הצדק, היושר והשלום של המשפט העברי ומורשת ישראל." הסבר: זו לשון החוק עצמו – ההכרעה בלקונה לאור עקרונות המשפט העברי ומורשת ישראל. אפשר גם לצטט: "השופטת הסתמכה על העיקרון של כבוד המת במסורת היהודית, וקבעה כי על החברה להסיר את השיר." – הכרעה בפועל לפי עיקרון מן המורשת היהודית.

מה הבודק מחפש:
– ציון: חוק יסודות המשפט.
– הצגה: מתי החוק חל (אין חקיקה, אין תקדים, אין היקש – לקונה), וכיצד מכריעים (לאור עקרונות החירות, הצדק, היושר והשלום של מורשת ישראל).
– ציטוט מן הקטע.
– הסבר שמקשר את דברי השופטת לתנאי החוק או לפנייה למורשת ישראל.
(משקל הרכיבים: ציון המושג 30%, הצגה מלאה עם כל רכיבי ההגדרה 30%, ציטוט מדויק של משפט מן הקטע 20%, הסבר שמקשר בין הציטוט לרכיב מסוים בהגדרה 20%.)
טעות נפוצה: לכתוב רק ש"השופטת פסקה לפי מורשת ישראל", בלי הרכיב של מתי החוק חל – רק כשאין תשובה בחקיקה, בתקדים ובהיקש. טעות נוספת: לציין את הזכות לפרטיות או את הזכות לכבוד – השאלה מבקשת חוק המבטא את אופייה היהודי של המדינה.

מה נדרש: לכתוב טענה ברורה, בעד ההצעה שרק מי שנפגע באופן ישיר ואישי מהחלטה של רשות שלטונית יוכל לעתור נגדה לבג"ץ, או נגדה.

רקע (לא חובה בתשובה): השאלה מי רשאי לעתור לבית המשפט נקראת "זכות העמידה". מאז שנות השמונים של המאה העשרים הרחיב בג"ץ את זכות העמידה, והוא שומע גם עתירות של "עותרים ציבוריים". הרחבת זכות העמידה היא אחד הביטויים של האקטיביזם השיפוטי, ואילו הגבלתה היא ביטוי לגישה של ריסון שיפוטי.

תשובה לדוגמה (נגד): אני מתנגד להצעה להגביל את זכות העתירה לבג"ץ רק למי שנפגע באופן ישיר ואישי. לדעתי, יש החלטות שלטוניות בלתי חוקיות שפוגעות בציבור כולו ולא באדם מסוים, ואם רק נפגע ישיר יוכל לעתור – איש לא יוכל לבקש מבית המשפט לבדוק אותן.

(אפשר באותה מידה לטעון בעד, למשל: "אני תומך בהצעה, כי בית המשפט צריך להכריע בסכסוכים של אנשים שנפגעו, ולא להפוך לזירה של ויכוחים ציבוריים ופוליטיים". כל עמדה מתקבלת, אם היא מנומקת היטב.)

מה הבודק מחפש (טענה: עמדה ברורה 50%, כתיבת הסוגיה במלואה 50%): עמדה ברורה וחד־משמעית שמתייחסת לסוגיה שבמחלוקת.

מה נדרש: לכתוב טענה ברורה, כלומר לנקוט עמדה בעד ההצעה או נגדה, ולהתייחס בה לסוגיה עצמה.

תשובה לדוגמה (בעד): אני תומך בהצעה לחייב את הרשויות המקומיות לפרסם באתר האינטרנט שלהן את שמות התושבים שקיבלו הנחה בארנונה, מלגה או תמיכה, ואת הסכום שקיבל כל אחד מהם. לדעתי, התושבים צריכים לדעת למי מחלקת הרשות את כספי הציבור.

(אפשר באותה מידה לטעון נגד, למשל: "אני מתנגד להצעה, כי פרסום שמות של תושבים שקיבלו סיוע חושף את מצבם האישי והכלכלי לכל אדם". כל עמדה מתקבלת, אם היא מנומקת היטב.)

מה הבודק מחפש (טענה: עמדה ברורה 50%, כתיבת הסוגיה במלואה 50%): עמדה ברורה וחד־משמעית שמתייחסת לסוגיה שבמחלוקת.