בגרות בגאוגרפיה 57282 - קיץ 2022

מה נדרש: להסביר את הקשר בין תמ"ג לנפש (מדד כלכלי) לבין שני המדדים החברתיים – תוחלת חיים ושנות לימוד.

תשובה מלאה:
תמ"ג לנפש מבטא את רמת ההכנסה הממוצעת במדינה. ככל שהוא גבוה יותר, למדינה יש יותר הכנסות ממסים, ולמשפחות יש יותר כסף.
השפעה על תוחלת החיים: מדינה עשירה יותר יכולה להשקיע בתשתית ובשירותי בריאות – בתי חולים ומרפאות, רופאים ואחיות, תוכניות חיסונים, אספקת מים נקיים, מערכות ביוב ופינוי אשפה. המשפחות יכולות לקנות מזון מגוון ומזין ותרופות. כך פוחתות מחלות זיהומיות ותת־תזונה, תמותת התינוקות יורדת, ותוחלת החיים עולה.
השפעה על שנות הלימוד: מדינה עשירה יותר יכולה לבנות בתי ספר גם בכפרים, להכשיר ולהעסיק מורים ולממן חינוך חובה וחינוך גבוה. במשפחות עניות הילדים יוצאים לעבוד בגיל צעיר (בחקלאות או בעבודות אחרות) כדי לעזור בפרנסה, ובנות מתחתנות מוקדם. כשההכנסה עולה, אין צורך בעבודת ילדים, והם נשארים בבית הספר שנים רבות יותר.
דוגמה מן הטבלה: בניז'ר, שבה התמ"ג לנפש הוא 554 דולר בלבד, תוחלת החיים היא 62.4 שנים ומספר שנות הלימוד 2.1 – הנמוכים בטבלה.

למה זה מקבל ניקוד מלא: לכל אחד משני המדדים יש שרשרת סיבתית: הכנסה גבוהה → השקעה בשירותים (בריאות / חינוך) → תוצאה (תוחלת חיים / שנות לימוד), עם דוגמה מן הנתונים.

מה נדרש: להסביר מדוע מדד אחד אינו מספיק לקביעת רמת הפיתוח, ולהדגים זאת בנתונים של מדינה אחת מן הטבלה.

תשובה מלאה:
פיתוח הוא תהליך רב־תחומי – כלכלי, חברתי ודמוגרפי. כל מדד מודד רק היבט אחד. מדד כלכלי כמו תמ"ג לנפש הוא ממוצע: הוא מחלק את סך התוצר במספר התושבים, ולכן אינו מראה פערים בין עשירים לעניים או בין העיר לכפר, ואינו מראה אם העושר מגיע לשירותי בריאות וחינוך. לכן מדינות עלולות להיראות מפותחות יותר (או פחות) ממה שהן באמת.
הדגמה – גוטמלה: התמ"ג לנפש בה הוא 4,639 דולר – הגבוה בטבלה, גבוה בכ־20% מזה של סרי לנקה (3,852 דולר). לפי מדד זה בלבד גוטמלה היא המפותחת ביותר. אבל תוחלת החיים בה 74.3 שנים לעומת 77 בסרי לנקה, ומספר שנות הלימוד 6.6 בלבד לעומת 10.6. כלומר, ההכנסה הלאומית בגוטמלה אינה מתורגמת לרמת חיים גבוהה של כלל התושבים: חלוקת ההכנסות בה לא שוויונית במיוחד, וחלק גדול מהאוכלוסייה (בייחוד באזורים הכפריים) עני ובעל השכלה נמוכה. סרי לנקה, לעומתה, השקיעה הרבה בחינוך ובבריאות ציבוריים, ולכן המדדים החברתיים בה גבוהים יחסית להכנסה.
מסקנה: כדי לקבוע רמת פיתוח צריך לשלב כמה מדדים, כלכליים וחברתיים, או להשתמש במדד משולב כמו מדד הפיתוח האנושי.
(אפשר גם להדגים בסרי לנקה – לפי תמ"ג לנפש היא רק במקום השני, אבל לפי המדדים החברתיים היא המפותחת ביותר.)

למה זה מקבל ניקוד מלא: הקושי מוסבר (מדד אחד חלקי, ממוצע שמסתיר פערים), והטענה מבוססת על השוואת נתונים של מדינה אחת בכמה מדדים.

מה נדרש: לתאר שני מאפיינים פיזיים (אקלים, משקעים, תבליט, קרקע, צומח) המשותפים לאזורי גידול הקקאו בשתי המדינות, ולהראות שהם מאפשרים את הגידול. הטבלה מראה שחוף השנהב (46%) וגנה (17%) מגדלות יחד 63% מן הקקאו בעולם.

תשובה מלאה:
אזורי גידול הקקאו בשתי המדינות נמצאים בחלקן הדרומי, קרוב לחוף מפרץ גינאה, בין קווי רוחב 5° ל־8° צפון בערך.
מאפיין 1 – טמפרטורות גבוהות כל השנה (מפת אקלים / מפת טמפרטורות באטלס): שתי המדינות נמצאות קרוב לקו המשווה, באזור אקלים טרופי לח. הטמפרטורה הממוצעת היא כ־25–27°C, והשונות העונתית קטנה. עץ הקקאו הוא צמח טרופי שאינו עמיד לקור, ולכן הוא זקוק לחום קבוע.
מאפיין 2 – כמות משקעים גבוהה (מפת משקעים שנתיים באטלס): באזורי הקקאו בדרום שתי המדינות יורדים כ־1,200–2,000 מ"מ בשנה (הכמות הגבוהה ביותר סמוך לחוף), ברוב חודשי השנה. הקקאו צריך לחות גבוהה וקבועה ואינו עומד בעונה יבשה ארוכה.
(אפשר גם: תבליט – מישורים וגבעות נמוכות (מתחת לכ־500 מ') במפה הפיזית, שם הטמפרטורה גבוהה; צומח טבעי – אזור יער גשם טרופי, שבצילו גדלים עצי הקקאו, ושבו הקרקע עשירה בחומר אורגני.)

למה זה מקבל ניקוד מלא: שני מאפיינים פיזיים שונים (טמפרטורה ומשקעים), כל אחד מתואר כפי שהוא מופיע באטלס ומקושר לצרכים של צמח הקקאו, ושניהם משותפים לשתי המדינות כפי שנדרש ("דומים").

מה נדרש: להסביר שתי השפעות שיש עד היום על הכלכלה של מושבות לשעבר, בעקבות ההתמחות הקולוניאלית בגידול אחד או שניים (מונוקולטורה) בחוות גדולות.

תשובה מלאה:
השפעה 1 – תלות בגידול אחד ופגיעוּת כלכלית: מדינות רבות שהיו מושבות ממשיכות להתבסס על ייצוא של גידול אחד. בחוף השנהב הקקאו הוא מקור עיקרי להכנסות מייצוא ולפרנסת מיליוני חקלאים. מחיר הקקאו נקבע בשוק העולמי (בבורסות במדינות המפותחות) ומשתנה מאוד. כשהמחיר יורד, או כשמחלות ובצורת פוגעות ביבול, הכנסות המדינה והחקלאים יורדות בבת אחת, ואין ענפים אחרים שיפצו על כך. כך נוצרת חוסר יציבות כלכלית.
השפעה 2 – כלכלה לא מגוונת ותלות במדינות המפותחות: המושבות פותחו כספקיות חומרי גלם, ולא פותחה בהן תעשייה. גם היום הן מייצאות בעיקר חומר גלם לא מעובד (פולי קקאו) במחיר נמוך, והעיבוד – תעשיית השוקולד, שבה הערך המוסף והרווח הגדולים – נעשה בעיקר במדינות המפותחות (באירופה). הן גם מייבאות מוצרים מתועשים יקרים. כך נשמרים פערי הפיתוח ויחסי התלות שנוצרו בתקופה הקולוניאלית.
(אפשר גם: פגיעה בביטחון המזון – הקרקעות הטובות משמשות לגידולי ייצוא ולא לגידולי מזון לאוכלוסייה, ולכן המדינה תלויה ביבוא מזון; וגם פערים בבעלות על קרקע – חוות גדולות בידי מעטים, ועובדים בשכר נמוך.)

למה זה מקבל ניקוד מלא: שתי השפעות כלכליות שונות, כל אחת עם הסבר של המנגנון (מחירים עולמיים; ייצוא חומר גלם מול ייבוא מוצרים מעובדים) וקישור לדוגמה – חוף השנהב והקקאו.

מה נדרש: נימוק אחד לשימור ונימוק אחד לפיתוח מלא של אזור ישן במרכז העיר.

תשובה מלאה:
נימוק בעד שימור: האזור הישן משקף את ההיסטוריה של העיר – סגנונות בנייה, אירועים, אישים ותרבות. אם הוא ייהרס, העיר תאבד חלק מן הזהות והייחוד שלה, ולא יהיה אפשר לשחזר אותו. בנוסף, אזור משומר מושך תיירים ומבקרים, ואפשר לשלב בו מסעדות, בתי קפה, גלריות ומוזיאונים. כך השימור עצמו מחייה את האזור ומביא הכנסות לעיר. דוגמה: "העיר הלבנה" בתל אביב (בנייה בסגנון הבאוהאוס), העיר העתיקה בעכו.
נימוק בעד פיתוח מלא: מרכז העיר הוא האזור הנגיש ביותר, ולכן מחירי הקרקע בו גבוהים מאוד. מבנים ישנים, נמוכים ומוזנחים אינם מנצלים את הקרקע היקרה, ולעיתים הם מסוכנים ואינם מתאימים לצרכים המודרניים (מעליות, חניה, תשתיות מים וחשמל, עמידות ברעידות אדמה). הריסה ובנייה חדשה לגובה מאפשרות להוסיף דירות, משרדים ומסחר, להגדיל את הכנסות העירייה מארנונה ולמשוך תושבים ועסקים חזרה למרכז העיר (התחדשות עירונית).

למה זה מקבל ניקוד מלא: שני נימוקים – אחד לכל גישה – וכל אחד מוסבר (טענה + סיבה + דוגמה או קישור למרכז העיר).

מה נדרש: (1) להגדיר שני סוגי הוצאות ולתאר את ההבדל בין משאית לאונייה בכל אחד מהם; (2) להסביר איך ההבדלים קובעים מה כדאי לבחור למרחק קצר ומה למרחק ארוך.

תשובה מלאה:
(1) הוצאות קבועות (הוצאות מסוף): הוצאות שאינן תלויות במרחק – משלמים אותן גם על הובלה של קילומטר אחד. למשל: הקמת ותחזוקת מסופים (נמלים, תחנות רכבת), טעינה ופריקה, מנופים ומחסנים, רכישת כלי ההובלה, ביטוח, ניירת ומכס.
הוצאות שוטפות (הוצאות תנועה): הוצאות שגדלות ככל שהמרחק גדל – דלק, שכר הנהג או הצוות לפי זמן הנסיעה, בלאי ותחזוקה של הכלי, אגרות כבישים.
ההבדל בין משאית לאונייה:
– הוצאות קבועות: למשאית הוצאות קבועות נמוכות – היא אינה זקוקה לנמל או למסוף, היא טוענת ופורקת ישירות אצל השולח ואצל המקבל ("מדלת לדלת"), והיא כלי זול יחסית. לאונייה הוצאות קבועות גבוהות מאוד – דרושים נמלים, מנופים ומסופים, הטעינה והפריקה נמשכות זמן רב, ולעיתים צריך גם להעביר את המטען לכלי אחר בדרך אל הנמל וממנו. זו הסיבה שקו האונייה מתחיל גבוה בגרף.
– הוצאות שוטפות: למשאית הוצאות שוטפות גבוהות לכל טון – היא מובילה מטען קטן (עשרות טונות), ולכל משאית צריך נהג, דלק וצמיגים. לאונייה הוצאות שוטפות נמוכות לכל טון – היא מובילה עשרות אלפי טונות בבת אחת עם צוות קטן, והתנועה במים צורכת מעט אנרגיה לכל טון. זו הסיבה שקו המשאית תלול וקו האונייה כמעט שטוח.
(2) במרחק קצר עיקר המחיר הוא ההוצאות הקבועות, כי ההוצאות השוטפות עוד לא הצטברו. לכן כדאי לבחור משאית, שההוצאות הקבועות שלה נמוכות. במרחק ארוך ההוצאות השוטפות מצטברות על כל קילומטר והופכות לעיקר המחיר, ואילו ההוצאה הקבועה מתחלקת על פני מרחק רב. לכן כדאי לבחור אונייה (או רכבת ביבשה), שההוצאה השוטפת שלה נמוכה.

למה זה מקבל ניקוד מלא: שתי ההגדרות נכונות עם דוגמאות; ההשוואה בין משאית לאונייה נעשית על שני הקריטריונים; וההסבר ב־(2) מקשר במפורש בין סוג ההוצאה לבין המרחק ולבין הבחירה.

מה נדרש: לבחור שני מטענים, לציין לכל אחד את אמצעי ההובלה (ים, אוויר או יבשה) ולהסביר את הבחירה לפי סוג המטען, עמידותו, חיי המדף שלו והמרחק.

תשובה מלאה:
פרחים – מישראל להולנד: כדאי להוביל באוויר. פרחים הם מוצר מתכלה – חיי המדף שלהם ימים ספורים, והם צריכים להגיע טריים לשוק (לבורסת הפרחים בהולנד) תוך שעות. הם קלים, ונפחם קטן יחסית לערכם, ולכן מחיר ההובלה האווירית הגבוה מוצדק. הובלה בים (כשבוע) תגרום לקמילה.
חיטה – מארצות הברית לטורקיה: כדאי להוביל בים. חיטה היא מטען בתפזורת – כבד, בנפח גדול וזול ליחידה. היא אינה מתכלה מהר ועומדת בהובלה ארוכה. המרחק בין ארצות הברית לטורקיה גדול, ואוקיינוס מפריד ביניהן. כפי שמראה הגרף, במרחק ארוך האונייה היא הזולה ביותר, וזה הכרחי במטען שערכו לטון נמוך.
(אפשר גם:
פחם – מהודו לבנגלדש: ביבשה, ברכבת. פחם הוא מטען כבד וזול בתפזורת, שאינו מתכלה. הודו ובנגלדש שכנות ויש להן גבול יבשתי ארוך, כך שהמרחק קצר–בינוני ואין צורך בנמל. הרכבת מובילה כמויות גדולות בזול.
יהלומים גולמיים – מדרום אפריקה לאנגליה: באוויר. המשקל והנפח זעירים והערך עצום, כך שמחיר ההובלה זניח ביחס לערך המטען. ההובלה האווירית מהירה ומאובטחת ומקטינה את הסיכון לגנבה ואת עלויות הביטוח.)

למה זה מקבל ניקוד מלא: לכל מטען יש אמצעי הובלה אחד ברור, והנימוק מבוסס על תכונות המטען (מתכלה או לא, משקל ונפח, ערך) ועל המרחק והגאוגרפיה בין המדינות.

מה נדרש: (1) לציין את סוג הבידול ולתאר, על פי המפה, איך הוא נראה בשיקגו – מי גר איפה; (2) להסביר איך בידול כזה משפיע על תיירות ברבעים מסוימים.

תשובה מלאה:
(1) סוג הבידול: בידול אתני־גזעי – הפרדה במגורים בין קבוצות לפי מוצא (לבנים, אפרו־אמריקאים, היספנים, אסייתים). המקרא של המפה מבוסס כולו על מוצא האוכלוסייה.
ביטוי במרחב:
– לבנים: בצפון העיר ובצפון־מערבה, ולאורך חוף האגם בצפון. רוב השכונות שם הן עם יותר מ־80% לבנים. יש גם כמה שכונות של לבנים בקצה הדרום־מערבי ובקצה הדרום־מזרחי.
– אפרו־אמריקאים: גוש גדול ורציף במערב העיר ובחלק הגדול של דרום העיר. ברוב השכונות שם יותר מ־80% אפרו־אמריקאים, כלומר כמעט אין בהן תושבים מקבוצות אחרות.
– היספנים: גוש של שכונות במרכז־מערב העיר ובחלק מן הצפון־מערב, רובן עם יותר מ־80% היספנים.
– אסייתים: שכונה קטנה אחת בלבד, ליד מרכז העיר וקרוב לחוף.
– שכונות מעורבות: מעטות ומפוזרות.
ההפרדה חדה: כל קבוצה יוצרת גוש רציף של שכונות, ומעט מאוד שכונות מעורבות.
(2) ההשפעה על תיירות: רבעים אתניים שבהם מרוכזת קבוצה אחת שומרים על תרבות ייחודית – אוכל, שפה, דת, חגים, אדריכלות, חנויות ושווקים. כך נוצר לתיירים מוקד משיכה: אפשר "לחוות" תרבות אחרת בלי לצאת מן העיר. מתפתחים מסעדות, חנויות מזכרות, פסטיבלים וסיורים מודרכים, והתיירות מביאה הכנסות ומקומות עבודה לרובע. בשיקגו, למשל, הרובע הסיני (השכונה האסייתית ליד המרכז) והרובע המקסיקני מושכים מבקרים.
(אפשר גם לציין את ההשפעה ההפוכה: רבעים עניים ומוזנחים, שיש להם תדמית של פשיעה, מרתיעים תיירים, והתיירות אינה מתפתחת בהם.)

למה זה מקבל ניקוד מלא: סוג הבידול מוגדר במונח מדויק, והתיאור מבוסס על המפה – כל קבוצה ואזור הריכוז שלה, ומידת ההפרדה; ההסבר ב־(2) מקשר בין הבידול (ייחוד תרבותי מרוכז) לבין התפתחות התיירות.
טעות נפוצה: לכתוב "בידול כלכלי" – המפה מציגה מוצא ולא הכנסה.

מה נדרש: (1) להסביר את הקשר בין בידול (הפרדה מרחבית של קבוצות) לבין אי־צדק מרחבי־סביבתי – חלוקה לא הוגנת של מפגעים ושל משאבים סביבתיים; (2) להציע פעולה אחת של המדינה.

תשובה מלאה:
(1) צדק מרחבי־סביבתי פירושו שהנטל הסביבתי (זיהום, מפגעים) והמשאבים הסביבתיים (שטחים ירוקים, אוויר נקי, שירותים) מתחלקים באופן הוגן בין כל קבוצות האוכלוסייה. כשיש בידול, קבוצות חלשות – עניים, מהגרים ומיעוטים – מרוכזות בשכונות נפרדות. בשכונות אלה הקרקע זולה, ולתושבים יש פחות השפעה פוליטית ופחות משאבים להיאבק. לכן דווקא לידן ממוקמים מפעלים מזהמים, אתרי פסולת, כבישים מהירים ומתקני תשתית, ובהן משקיעים פחות בפארקים ובשירותים. כך התושבים החלשים חשופים יותר לזיהום ולמחלות. נוצר מעגל: השכונה מזוהמת → מחירי הדיור יורדים → רק החלשים נשארים בה. זה אי־צדק מרחבי־סביבתי. בשיקגו, למשל, שכונות של מיעוטים בדרום העיר סמוכות לאזורי תעשייה ותשתית מזהמים.
(2) פעולה אחת: קביעת מדיניות תכנון וחקיקה המחייבת חלוקה הוגנת של מפגעים – איסור על הקמת מתקנים מזהמים חדשים בסמוך לשכונות מגורים, וחובת בדיקה של השפעת כל מתקן חדש על האוכלוסייה הסמוכה (תסקיר השפעה על הסביבה), תוך שיתוף הציבור והתושבים בהחלטות. כך מפגעים לא "יידחפו" לשכונות החלשות.
(אפשר גם: השקעה מתקנת בשכונות החלשות – פארקים, נטיעת עצים, תחבורה ציבורית ושירותים; פיקוח ואכיפה על מפעלים מזהמים; עידוד שכונות מעורבות.)

למה זה מקבל ניקוד מלא: ב־(1) יש שרשרת סיבתית: בידול → ריכוז חלשים → מיקום מפגעים ומחסור בשירותים → חשיפה לא שוויונית; ב־(2) יש פעולה ממשית אחת של רשויות המדינה, עם הסבר איך היא מקדמת צדק.

מה נדרש: להסביר מדוע הפתרון חייב להיות בין־לאומי (מוסכם בין מדינות) ולא מקומי.

תשובה מלאה:
– הבעיה חוצה גבולות: גזי החממה מתפזרים ומתערבבים באטמוספרה של כל כדור הארץ. פחמן דו־חמצני שנפלט בסין או בארצות הברית משפיע על האקלים גם באפריקה ובאירופה. לכן מדינה אחת אינה יכולה לפתור את הבעיה לבדה – גם אם תפסיק לפלוט, תסבול מן ההתחממות אם אחרות ימשיכו.
– בעיית "הנוסע החופשי": צמצום פליטות עולה כסף (מעבר לאנרגיה נקייה, סגירת מכרות פחם, שינויים בתעשייה). מדינה שתצמצם לבדה תשלם את המחיר, והמדינות שלא יצמצמו ייהנו מן השיפור בלי לשלם – ואף ייהנו מייצור זול יותר. רק הסכם שבו כל המדינות מתחייבות יחד מונע זאת.
– פערים בין מדינות: המדינות המפותחות פלטו רוב גזי החממה בעבר, ואילו המדינות המתפתחות זקוקות לאנרגיה לפיתוח ואין להן כסף וטכנולוגיה. מדיניות בין־לאומית יכולה לקבוע חלוקת נטל הוגנת, מימון והעברת טכנולוגיה, ומנגנוני דיווח ופיקוח (כמו בהסכם פריז ובוועידות האקלים).

למה זה מקבל ניקוד מלא: ההסבר מבוסס על האופי הגלובלי של הבעיה (פליטה במקום אחד משפיעה על כולם) ועל הצורך בהתחייבות משותפת, עם הסבר מדוע פעולה של מדינה אחת אינה מספיקה.

מה נדרש: להסביר מדוע למדינות ברמת פיתוח נמוכה קשה לעמוד בהחלטות שבקטע (מתאן, יערות, פחם).

תשובה מלאה:
– הצורך באנרגיה לפיתוח: במדינות המתפתחות מאות מיליוני אנשים עדיין עניים, וחלקם בלי חשמל סדיר. כדי לפתח תעשייה ושירותים ולהעלות את רמת החיים הן צריכות להגדיל מאוד את ייצור החשמל. הפחם הוא מקור אנרגיה זמין וזול (להודו יש מרבצי פחם גדולים, ורוב החשמל בה מופק ממנו). מעבר לאנרגיות מתחדשות דורש השקעות הון עצומות וטכנולוגיה, ולמדינות אלה אין מספיק כסף.
– התלות בחקלאות: במדינות ברמת פיתוח נמוכה חלק גדול מן האוכלוסייה מתפרנס מחקלאות. גידול בקר ועזים ושדות אורז מוצפים הם מקורות עיקריים למתאן, ופינוי יערות נועד לרוב ליצירת שטחי חקלאות ומרעה לאוכלוסייה הגדלה. הגבלת פעולות אלה פוגעת ישירות בפרנסה ובביטחון התזונתי של מיליוני חקלאים קטנים.
– טיעון הצדק: המדינות המפותחות התפתחו במשך כ־200 שנה בעזרת פחם ודלקים פוסיליים, ופלטו את רוב גזי החממה שהצטברו באטמוספרה. לכן, לפי השר, אין זה הוגן לדרוש מן המדינות העניות לוותר על אותה דרך פיתוח. מבחינתן, המדינות העשירות צריכות לצמצם יותר ולממן את המעבר במדינות העניות. (ואכן, בעקבות דרישת הודו, ניסוח ההחלטה על הפחם בגלזגו שונה מ"הפסקה" ל"הפחתה הדרגתית".)

למה זה מקבל ניקוד מלא: ההסבר מקשר את רמת הפיתוח הנמוכה לקשיים ממשיים – צורך באנרגיה זולה, תלות בחקלאות ומחסור בהון ובטכנולוגיה – ולהחלטות שבקטע.

מה נדרש: לבחור שתי פעולות ולהסביר לכל אחת איך היא תורמת לחקלאות בת־קיימה – חקלאות שמספקת מזון היום בלי לפגוע במשאבים (קרקע, מים, מגוון ביולוגי) שיידרשו לדורות הבאים.

תשובה מלאה:
הדברה ביולוגית: המזיקים מודברים בעזרת אויבים טבעיים – חרקים טורפים (כמו פרת משה רבנו נגד כנימות), טפילים, או עופות דורסים כמו התנשמת נגד מכרסמים – במקום ריסוס בחומרים כימיים. כך אין רעלים שמחלחלים לקרקע ולמי התהום ונשארים בתוצרת, אין פגיעה בדבורים ובחרקים מועילים, והמגוון הביולוגי נשמר. גם אין מצב שבו המזיקים מפתחים עמידות לחומרי הדברה. החקלאות יכולה להמשיך לאורך זמן בלי לפגוע בבריאות ובמערכת האקולוגית.
השקיה בטפטפות: המים מגיעים בצינורות ישירות לאזור השורשים, טיפה אחר טיפה. כמעט אין הפסד מים בהתאדות ובנגר, ולכן נחסכת כמות גדולה של מים בהשוואה להשקיה בהצפה או בהמטרה – חשוב מאוד באזורים צחיחים. כמו כן פחות מים עודפים שוטפים דשנים אל מי התהום, ופחות מים מתאדים ומשאירים מלחים בקרקע (פחות המלחה). כך נשמרים משאבי המים והקרקע לדורות הבאים. (בדרך זו ישראל פיתחה חקלאות באזורים יבשים.)
(אפשר גם: דישון אורגני – שימוש בזבל בעלי חיים, בקומפוסט ובשאריות צמחים במקום בדשנים כימיים. הדישון האורגני מוסיף לקרקע חומר אורגני, משפר את מבנה הקרקע ואת יכולתה לאגור מים ומונע סחף. הוא גם ממחזר פסולת חקלאית ועירונית ומקטין את זיהום מי התהום בחנקות.)

למה זה מקבל ניקוד מלא: שתי פעולות, ולכל אחת יש הסבר מה עושים, איזה משאב היא שומרת, ומדוע זה בר־קיימה (שמירה על משאבים לאורך זמן).

מה נדרש: (1) לזהות את המגמה בטבלה ולהסביר שני גורמים לה; (2) להסביר קושי אחד בפיתוח חקלאות אורגנית.

תשובה מלאה:
המגמה (חישוב מן הטבלה): בשנים 1999–2019 השטח של החקלאות האורגנית גדל מ־11.0 ל־72.3 מיליון הקטר – פי כ־6.6 (עלייה של כ־557%). המכירות גדלו מ־15.2 ל־118.3 מיליארד דולר – פי כ־7.8 (עלייה של כ־678%). העלייה רציפה בכל השנים שבטבלה, והחדה ביותר בין 2013 ל־2019 (השטח: 43.1 → 72.3). המכירות גדלו מהר יותר מן השטח.
(1) גורם 1 – עלייה בביקוש מצד הצרכנים: הציבור, בייחוד במדינות המפותחות, מודע יותר לבריאות – לחשש משאריות של חומרי הדברה, הורמונים ודשנים כימיים במזון – ולשמירה על הסביבה (זיהום קרקע ומים, פגיעה במגוון הביולוגי). בנוסף, רמת החיים עלתה, ויותר משפחות יכולות לשלם מחיר גבוה יותר על מזון אורגני. הביקוש מעלה את המכירות, וזה מעודד הרחבה של השטחים.
גורם 2 – כדאיות כלכלית ותמיכה ממשלתית: מוצרים אורגניים נמכרים במחיר גבוה, ולכן חקלאים רבים מגלים שאפשר להרוויח מהם גם אם היבול קטן יותר. ממשלות, בייחוד באיחוד האירופי, קבעו תקנים ותווי איכות אורגניים, ונותנות סבסוד ותמיכה לחקלאים שעוברים לחקלאות אורגנית כחלק ממדיניות של פיתוח בר־קיימה. גם רשתות שיווק גדולות פתחו מחלקות אורגניות, וזה הגדיל את הנגישות למוצרים.
(2) קושי – יבול נמוך ועלויות גבוהות: בחקלאות אורגנית אסור להשתמש בדשנים כימיים ובחומרי הדברה סינתטיים. לכן היבול ליחידת שטח בדרך כלל נמוך יותר, הנזק ממזיקים ומעשבים גדול יותר, וצריך יותר עבודת ידיים (עישוב, הדברה ביולוגית). כתוצאה, עלות הייצור והמחיר לצרכן גבוהים, וקשה לחקלאות אורגנית להתחרות בחקלאות הרגילה ולהאכיל אוכלוסייה גדולה.
(אפשר גם: תקופת המעבר – כדי לקבל תו תקן אורגני הקרקע צריכה להיות נקייה מחומרים כימיים כמה שנים. בתקופה זו החקלאי מגדל בשיטות אורגניות ומשלם את המחיר, אבל עוד אינו נהנה מן המחיר הגבוה.)

למה זה מקבל ניקוד מלא: המגמה מתוארת עם נתונים ושיעורי שינוי מחושבים; שני גורמים שונים (ביקוש / היצע ומדיניות) עם הסבר; וקושי אחד מוסבר כמנגנון (יבול ועלות).

מה נדרש: לתאר שתי השפעות של גלישות קרקע – על בני האדם או על הסביבה הטבעית.

תשובה מלאה:
השפעה 1 – פגיעה בנפש וברכוש: גלישת קרקע עלולה לקבור בתוך דקות בתים ואף כפרים שלמים שבמורד המדרון. אנשים נהרגים או נפצעים, ומשפחות מאבדות את בתיהן ואת רכושן ונעשות עקורות. בנפאל, למשל, בכל עונת מונסון גלישות קרקע הורגות אנשים רבים בכפרי ההרים.
השפעה 2 – הרס תשתיות ובידוד יישובים: הגלישה מכסה וחוסמת כבישים ומסילות, הורסת גשרים, קווי חשמל וצינורות מים. ישובים בעמקים ההרריים נשארים מנותקים, קשה להביא אליהם עזרה, מזון ותרופות, והפעילות הכלכלית (חקלאות, תיירות, מסחר) נפגעת. תיקון התשתיות עולה כסף רב.
(אפשר גם – השפעות על הסביבה: גושי קרקע וסלע עלולים לחסום נהר וליצור "סכר" ואגם, שעלול לפרוץ ולגרום לשיטפון במורד; הגלישה הורסת יער וצומח ובתי גידול של בעלי חיים, ושכבת הקרקע הפורייה נסחפת מן המדרון.)

למה זה מקבל ניקוד מלא: שתי השפעות שונות, כל אחת מתוארת עם התוצאה הממשית על האדם או על הסביבה.

מה נדרש: להסביר את המנגנון שבו שינויי האקלים מגבירים את תופעת גלישות הקרקע ומרחיבים אותה לאזורים נוספים.

תשובה מלאה:
– יותר אירועי גשם קיצוניים: עם ההתחממות גובר האידוי מן הימים, ואוויר חם יכול להכיל יותר אדי מים (כ־7% יותר לכל מעלה). לכן אירועי גשם נעשים עזים יותר – כמויות גדולות של גשם בזמן קצר, ובאזורי מונסון גם עונות גשמים קיצוניות יותר. גשם עז רווה את הקרקע במדרונות במהירות; המים מוסיפים לה משקל וממלאים את החללים שבין הגרגירים, והחיכוך בין הגרגירים קטן. הקרקע מאבדת יציבות וגולשת. כך גלישות מתרחשות גם באזורים שבהם בעבר הגשם היה מתון יותר.
– הפשרת קרח וקרקע קפואה בהרים: באזורים הרריים גבוהים ובקווי רוחב גבוהים (האלפים, ההימלאיה, אלסקה) ההתחממות ממיסה קרחונים ומפשירה את הקרקע הקפואה דרך קבע (פרמפרוסט), שהחזיקה סלעים וקרקע כמו "דבק". כשהקרח נמס, המדרונות מאבדים את היציבות ומתמוטטים.
(אפשר גם: בצורות ושרפות יער, שגם הן מתרבות עם ההתחממות, משמידות את הצומח שהשורשים שלו מחזיקים את הקרקע, ובגשם הבא המדרון החשוף גולש.)

למה זה מקבל ניקוד מלא: יש שרשרת סיבתית ברורה: התחממות → יותר משקעים עזים / הפשרה → רוויית הקרקע / אובדן "מלט" הקרח → ירידה ביציבות המדרון → גלישות במקומות נוספים.

מה נדרש: לכל אחד משני המיקומים – להסביר איך אורך היום ואיך זווית הקרינה יוצרים את העונה בחצי הכדור הצפוני.

תשובה מלאה:
מיקום II – 21 ביוני, קיץ בחצי הכדור הצפוני:
זווית הקרינה: חצי הכדור הצפוני נוטה אל השמש, והשמש נמצאת מעל חוג הסרטן (23.5° צפון), כלומר בצהריים קרני השמש פוגעות בחצי הכדור הצפוני בזווית גבוהה, קרוב לאנכית. קרינה בזווית גבוהה מתרכזת על שטח קטן, כך שכל מ"ר מקבל יותר אנרגיה, והיא עוברת מסלול קצר באטמוספרה, ולכן פחות ממנה מתפזרת ונבלעת בדרך. החימום חזק.
אורך היום: החלק המואר של חצי הכדור הצפוני גדול מן החלק החשוך, ולכן היום ארוך מ־12 שעות (בישראל כ־14 שעות), ומצפון לחוג הקוטב הצפוני השמש אינה שוקעת כלל. שעות קרינה רבות מחממות את הקרקע והאוויר, והלילה הקצר אינו מספיק לקירור.
יחד – יותר אנרגיה בכל שעה ויותר שעות של אנרגיה → קיץ חם.
מיקום I – 22 בדצמבר, חורף בחצי הכדור הצפוני:
זווית הקרינה: חצי הכדור הצפוני נוטה הרחק מן השמש, והשמש נמצאת מעל חוג הגדי (23.5° דרום). הקרניים פוגעות בחצי הכדור הצפוני בזווית נמוכה ומשופעת, ולכן אותה כמות אנרגיה מתפזרת על שטח גדול יותר, ועוברת מסלול ארוך באטמוספרה. החימום חלש.
אורך היום: החלק המואר של חצי הכדור הצפוני קטן מן החלק החשוך, ולכן היום קצר מ־12 שעות (בישראל כ־10 שעות), ומצפון לחוג הקוטב הצפוני השמש אינה זורחת כלל. מעט שעות קרינה ולילה ארוך שבו הקרקע מאבדת חום.
יחד – פחות אנרגיה בכל שעה ופחות שעות של אנרגיה → חורף קר.

למה זה מקבל ניקוד מלא: לכל מיקום מוסברים שני הגורמים (זווית הקרינה ואורך היום), כל אחד עם המנגנון (ריכוז האנרגיה, מספר שעות החימום), והקישור לעונה.

מה נדרש: להסביר מה היה קורה לעונות אילו ציר כדור הארץ היה ניצב (90°) למישור המסלול סביב השמש, ומדוע.

תשובה מלאה:
ההשפעה: לא היו עונות שנה. בכל מקום הטמפרטורות היו דומות לאורך כל השנה.
ההסבר: העונות נוצרות בגלל נטיית הציר (23.5° מן האנך, כלומר 66.5° ביחס למישור המלקה). בגלל הנטייה, במהלך השנה כל חצי כדור נוטה פעם אל השמש ופעם ממנה, ולכן משתנים זווית הקרינה ואורך היום. אילו הציר היה ניצב למישור המלקה:
– השמש הייתה נמצאת תמיד מעל קו המשווה (כמו ביום השוויון היום, 21 במרץ או 23 בספטמבר).
– זווית הקרינה בכל קו רוחב הייתה קבועה כל השנה – גבוהה ליד המשווה ונמוכה ליד הקטבים, בלי שינוי עונתי.
– אורך היום והלילה היה 12 שעות בכל מקום על פני כדור הארץ בכל ימות השנה. גם בקטבים לא היו יום ולילה של חצי שנה.
מכיוון ששני הגורמים שקובעים את העונה – זווית הקרינה ואורך היום – לא היו משתנים, כמות האנרגיה שכל מקום מקבל הייתה קבועה, ולכן לא היה הבדל בין קיץ לחורף. ההבדלים בין אזורי האקלים לפי קו הרוחב היו נשמרים: חום תמידי במשווה, קור תמידי בקטבים.

למה זה מקבל ניקוד מלא: יש תשובה ברורה (אין עונות) והסבר שמראה שזווית הקרינה ואורך היום לא היו משתנים במהלך השנה.

מה נדרש: (1) לציין את מגמת השינוי של כל אחד משני הענפים לפי הגרף; (2) להסביר גורם אחד לגידול בחקלאות הימית.

תשובה מלאה:
(1) הערכים נקראו מן הגרף (בקירוב):
תפוקת הדיג – יציבה יחסית, עם תנודות ועלייה קלה: כ־83 מיליון טונות ב־1990, כ־92 ב־1994, ירידה לכ־84 ב־1998, ובין 2002 ל־2014 בערך 89–92, ועלייה לכ־98 ב־2018. סך הכול עלייה של כ־15 מיליון טונות (כ־18%) ב־28 שנה.
תפוקת החקלאות הימית – עלייה חדה ורציפה בכל התקופה: מכ־19 מיליון טונות ב־1990 לכ־117 ב־2018 – פי כ־6 (עלייה של כ־98 מיליון טונות). ב־1990 היא הייתה כרבע מן הדיג; ב־2014 (כ־100 לעומת כ־91) היא עקפה אותו.
(2) גורם – דלדול משאבי הדיג לעומת ביקוש עולה לדגים: רוב אוכלוסיות הדגים בים כבר מנוצלות במלואן או בדיג־יתר. לכן שלל הדיג "נתקע" סביב 90 מיליון טונות (כפי שהגרף מראה), ומדינות רבות מגבילות את הדיג במכסות ובעונות סגורות. באותו זמן הביקוש לדגים עולה מאוד: אוכלוסיית העולם גדלה, רמת החיים עולה (בייחוד בסין ובמזרח אסיה), ויש מודעות לכך שדגים הם מזון בריא. את הפער בין הביקוש הגדל לבין השלל הקבוע ממלאת החקלאות הימית – היא המקור היחיד שבו אפשר להגדיל את התפוקה באופן מבוקר, ולכן משקיעים בה ומרחיבים אותה.
(אפשר גם: התקדמות טכנולוגית – כלובים גדולים בים הפתוח, מזון דגים יעיל, ריבוי מבוקר של דגיגים, טיפול במחלות ושיפור גנטי – הגדילה את התפוקה לשטח והוזילה את הייצור.)

למה זה מקבל ניקוד מלא: ב־(1) יש מגמה נפרדת לכל ענף, עם ערכים מן הגרף; ב־(2) יש גורם אחד עם מנגנון (הגבלת השלל + ביקוש עולה) שמקושר לנתוני הגרף.

מה נדרש: שני נימוקים שונים לכך שהחקלאות הימית פוגעת בסביבה הימית.

תשובה מלאה:
נימוק 1 – זיהום המים ועודף נוטריינטים: בכלובים בים מגדלים מספר עצום של דגים בשטח קטן. שאריות מזון שלא נאכל והפרשות הדגים שוקעות לקרקעית ומתפזרות במים, ומעשירות אותם בחומר אורגני, בחנקן ובזרחן. העודף גורם לפריחת אצות ולירידה בריכוז החמצן במים (אאוטרופיקציה), ובקרקעית שמתחת לכלובים בעלי חיים נחנקים ומתים. בנוסף, החקלאים משתמשים בתרופות, באנטיביוטיקה ובחומרי חיטוי, והם משתחררים לסביבה הימית.
נימוק 2 – פגיעה בדגי הבר ובבתי הגידול הטבעיים: דגים מגודלים נמלטים מן הכלובים (בסערות או בגלל נזק לרשתות). הם מתחרים בדגי הבר על מזון, ואם הם ממין זר או מזן מושבח – הם מתרבים עם דגי הבר ופוגעים במגוון הגנטי. מחלות וטפילים (כמו כיני ים בחוות סלמון) מתרבים בצפיפות של הכלובים ועוברים לדגי הבר. בחופים טרופיים (למשל בדרום־מזרח אסיה) נכרתו שטחים גדולים של יערות מנגרובים כדי להקים בריכות שרימפס – והמנגרובים הם בית גידול לדגים צעירים ומגן על החוף.
(אפשר גם: דגים טורפים כמו סלמון ניזונים מכופתיות של קמח דגים ושמן דגים, המיוצרים מדגים קטנים שנידוגים בים. כך החקלאות הימית ממשיכה להפעיל לחץ על אוכלוסיות הדגים בים.)

למה זה מקבל ניקוד מלא: שני נימוקים שונים במהותם (זיהום כימי־אורגני; פגיעה ביולוגית בדגי בר ובבתי גידול), וכל אחד מוסבר עם מנגנון הפגיעה בסביבה הימית.

מה נדרש: גורם אחד אנושי וגורם אחד טבעי שהגדילו את פליטת המתאן בעשורים האחרונים.

תשובה מלאה:
גורם שמקורו בפעילות האדם – גידול בעלי חיים: בקר, כבשים ועזים הם מעלי גירה. בקיבה שלהם חיידקים מפרקים את המזון בתנאים נטולי חמצן ויוצרים מתאן, שנפלט בגיהוק. עם הגידול באוכלוסיית העולם ובביקוש לבשר ולחלב (בייחוד בסין, בברזיל ובהודו) העדרים גדלו לכמיליארד וחצי ראשי בקר, ופליטת המתאן מהם עלתה.
(אפשר גם: שדות אורז מוצפים – בקרקע שמתחת למים חומר אורגני מתפרק בלי חמצן; אתרי הטמנת פסולת – פסולת אורגנית מתפרקת ומשחררת מתאן; הפקה והובלה של גז טבעי, נפט ופחם – דליפות מבארות, מצינורות וממכרות.)
גורם שמקורו בתהליכים טבעיים – הפשרת הפרמפרוסט: באזורים הארקטיים (סיביר, קנדה, אלסקה) יש קרקע קפואה דרך קבע ובה כמויות עצומות של חומר אורגני שהצטבר במשך אלפי שנים. עם ההתחממות הקרקע מפשירה, החומר האורגני מתפרק על ידי חיידקים (בתנאים לחים ונטולי חמצן) ומשחרר מתאן. זה משוב חיובי: ההתחממות משחררת מתאן, והמתאן מגביר את ההתחממות.
(אפשר גם: ביצות ואזורי הצפה טבעיים – פירוק חומר אורגני בלי חמצן יוצר מתאן, וההתחממות והגשמים העזים מגדילים את הפליטה מהם.)

למה זה מקבל ניקוד מלא: גורם אנושי וגורם טבעי, כל אחד מוצג עם מקור המתאן ועם הסיבה לעלייה בעשורים האחרונים.

מה נדרש: להסביר שני קשיים שונים שבגללם מדינות פחות מפותחות יתקשו להפחית פליטת מתאן.

תשובה מלאה:
קושי 1 – התלות בחקלאות כמקור פרנסה ומזון: במדינות פחות מפותחות, חלק גדול מן האוכלוסייה עובד בחקלאות. גידול בקר, עזים וכבשים, ובמזרח ובדרום אסיה – גידול אורז בשדות מוצפים, הם מקור פרנסה ומזון עיקרי למאות מיליוני חקלאים קטנים. אלה בדיוק המקורות העיקריים של מתאן במדינות אלה. אוכלוסייתן גדלה במהירות, והן צריכות להגדיל את ייצור המזון ולא לצמצם אותו. הגבלה של העדרים או של שדות האורז תפגע בביטחון התזונתי ובפרנסה, ולכן קשה לממשלות לפעול כך. (מסיבה זו הודו, למשל, לא הצטרפה להתחייבות על המתאן בגלזגו.)
קושי 2 – מחסור בכסף, בטכנולוגיה ובתשתיות: הפחתת מתאן דורשת השקעות: אתרי פסולת מוסדרים עם מערכות לאיסוף גז המתאן ולשימוש בו, מערכות לגילוי ולתיקון דליפות בבארות ובצינורות גז ונפט, טיפול בשפכים, שיטות חדשות להשקיית אורז ותוספי מזון לבקר. במדינות עניות הפסולת מושלכת לרוב למזבלות פתוחות, והתשתיות ישנות. אין להן תקציב וידע מספיקים, גם לא מערכות למדידה ולפיקוח על הפליטות, וסדרי העדיפויות שלהן הם מאבק בעוני, בריאות וחינוך.
(אפשר גם: חלק מן המדינות האלה מפיקות ומייצאות נפט, גז ופחם, וההכנסות מכך חיוניות לכלכלתן; צמצום ההפקה או השקעה בתיקון דליפות פוגעים בהכנסות.)

למה זה מקבל ניקוד מלא: שני קשיים שונים (תלות כלכלית־תזונתית בחקלאות; מחסור בהון ובטכנולוגיה), כל אחד מקושר במפורש למקורות המתאן ולרמת הפיתוח הנמוכה.

מה נדרש: לתאר את מה שקורה בכל אחד מארבעת השלבים בתרשים.

תשובה מלאה:
שלב 1 – מכת הגלים בבסיס המצוק: גלי הסעה נשברים ומכים בבסיס המצוק, בגובה פני הים. הגידוד נעשה בכמה דרכים: כוח ההלם של המים, אוויר שנדחס בסדקים ומרחיב אותם, ושחיקה בעזרת החול והאבנים שהגלים מטיחים בסלע. הגידוד מרוכז בבסיס המצוק – שם הגלים פוגעים.
שלב 2 – היווצרות חריץ (נקר גידוד): בבסיס המצוק נוצר חריץ שהולך ומעמיק אל תוך המצוק. מעל החריץ חלק המצוק בולט החוצה ונשאר "תלוי" בלי תמיכה מלמטה.
שלב 3 – התמוטטות ונסיגת המצוק: כשהחריץ עמוק מספיק, החלק הבולט קורס מכובד משקלו. גושי סלע גדולים נערמים לרגלי המצוק. דופן המצוק שוב אנכית, אבל קו המצוק זז פנימה אל היבשה – נסיגת המצוק.
שלב 4 – שחיקת הגושים והיווצרות טבלת גידוד: הגלים מנפצים ושוחקים את גושי הסלע לחלוקים ולחול. בתרשים, במקום הגושים מופיעה שכבה בהירה ושטוחה של משקע (חול וחלוקים) לרגלי המצוק, המונחת על משטח סלע שטוח ורחב מתחת למים הרדודים – טבלת גידוד. בהדרגה הגלים מסיעים את המשקע לים או לאורך החוף. המצוק נמצא עכשיו במקום נסוג, והגלים מתחילים לפגוע שוב בבסיסו – המחזור חוזר על עצמו, והמצוק ממשיך לסגת.

למה זה מקבל ניקוד מלא: כל אחד מארבעת השלבים מתואר על פי מה שרואים בתרשים (גל נשבר, חריץ, גושים, משטח), עם התהליך שגרם לו ועם המונחים המדויקים (גידוד, חריץ, נסיגת מצוק, טבלת גידוד).

מה נדרש: להסביר שתי השפעות שונות של הגידוד על האדם.

תשובה מלאה:
השפעה 1 – סכנה לחיי אדם ולמבנים: הגידוד בבסיס המצוק גורם להתמוטטויות פתאומיות ולנסיגה של המצוק. בתים, בתי מלון, כבישים, טיילות ותשתיות שנבנו קרוב לשפת המצוק עלולים להיסדק ולקרוס, ואנשים שנמצאים לרגלי המצוק – מתרחצים ומטיילים – עלולים להיפגע מגושים נופלים. בישראל מצוק הכורכר לאורך חופי השרון ואשקלון (נתניה, הרצליה, אשקלון) נסוג בקצב ממוצע של סנטימטרים עד עשרות סנטימטרים בשנה, ובמקומות מסוימים נסגרו חופים ומבנים פונו בגלל סכנת התמוטטות.
השפעה 2 – עלויות כלכליות ואובדן משאבים: כדי לעצור את הגידוד צריך להשקיע סכומים גדולים בהקמת שוברי גלים, דיפון בסלעים גדולים בבסיס המצוק וקירות תמך. אם לא מגינים – הולכים לאיבוד שטחי קרקע יקרים לבנייה ולמגורים, חופי רחצה ואתרים היסטוריים וארכאולוגיים שעל החוף (כמו אפולוניה בהרצליה). כך נפגעות גם התיירות והכלכלה המקומית.

למה זה מקבל ניקוד מלא: שתי השפעות שונות (בטיחות ומבנים; כלכלה ואובדן שטחים), כל אחת מקושרת לתהליך הגידוד (נסיגת מצוק, התמוטטויות) ומודגמת במקום ממשי.

מה נדרש: (1) לזהות את סוג השבר בכל תרשים; (2) להסביר את ההבדל ביניהם בכוחות שיצרו אותם ובתנועת הגושים.

תשובה מלאה:
(1) בשני התרשימים מישור השבר משופע, והגוש השמאלי נמצא מעל מישור השבר (הגוש התלוי).
תרשים 1 – שבר נורמלי: החץ על הגוש השמאלי מכוון כלפי מטה, והגוש השמאלי נמוך מן הגוש הימני – השכבות בו ירדו ביחס לשכבות המקבילות בגוש הימני.
תרשים 2 – שבר הפוך: החץ על הגוש השמאלי מכוון כלפי מעלה, והגוש השמאלי גבוה מן הימני – השכבות בו עלו ביחס לשכבות המקבילות.
(2) ההבדל בדרך ההיווצרות:
שבר נורמלי נוצר בגלל כוחות מתיחה – כוחות שמושכים את הקרום לשני כיוונים מנוגדים (למשל באזורי התרחקות של לוחות, ובשולי בקעים כמו הבקע הסורי־אפריקני). הקרום נמתח ומתארך, נסדק, והגוש שמעל מישור השבר "מאבד תמיכה" ומחליק כלפי מטה לאורך המישור המשופע בעזרת כוח המשיכה.
שבר הפוך נוצר בגלל כוחות לחץ – כוחות שדוחסים את הקרום משני הצדדים (למשל באזורי התנגשות של לוחות). הקרום מתקצר, והגוש שמעל מישור השבר נדחף כלפי מעלה לאורך המישור המשופע, ועולה על הגוש השני – נגד כוח המשיכה.

למה זה מקבל ניקוד מלא: הזיהוי נכון ומבוסס על כיוון החצים בתרשימים; ההסבר משווה בין השברים על אותם קריטריונים – סוג הכוח (מתיחה / לחץ), השינוי בקרום (התארכות / התקצרות) וכיוון התנועה של הגוש התלוי (מטה / מעלה).
טעות נפוצה: לקבוע את סוג השבר לפי איזה גוש "גבוה יותר" בלי לבדוק איזה גוש נמצא מעל מישור השבר.

מה נדרש: (1) להסביר את המושג היפוך תבליט ואת התהליך שיוצר אותו; (2) להראות איך התרשים של הר גריזים מדגים אותו.

תשובה מלאה:
מהו היפוך תבליט: בדרך כלל התבליט תואם את המבנה הגאולוגי – קמר (שכבות שקומטו כלפי מעלה) יוצר הר, וקער (שכבות שקומטו כלפי מטה) יוצר עמק. היפוך תבליט הוא מצב שבו התבליט הפוך למבנה: קמר הופך לעמק, וקער הופך להר.
התהליך: בראש הקמר השכבות נמתחות בזמן הקימוט ונוצרים בהן סדקים רבים. מים חודרים לסדקים, והבלייה והסחיפה מסירות את השכבה הקשה העליונה מהר יותר. כשהיא נפרצת ונחשפת שכבה רכה מתחתיה (כמו חוואר או קירטון), הסחיפה מעמיקה במהירות, ובמקום הקמר נוצר עמק (בקע קמרי). בקער, לעומת זאת, השכבות נדחסות ונעשות מהודקות, והשכבה הקשה העליונה נשמרת במרכזו. היא מגינה על השכבות הרכות שמתחתיה מפני סחיפה. לאורך מיליוני שנים הסביבה נסחפת ומונמכת, והקער נשאר גבוה ממנה – הר.
הביטוי בתרשים: השכבות בתרשים מקומטות כלפי מטה – הן שוקעות במרכז ועולות בצדדים, כלומר המבנה הוא קער. לפי המבנה היינו מצפים לעמק, אבל מעל מרכז הקער מתנשא הר גריזים. ההר בנוי מן השכבה העליונה (המסומנת בלבנים ובעדשות שחורות – סלע קשה), שנשמרה רק במרכז הקער. בצדדים, שם השכבות עולות, השכבה הזאת כבר נסחפה, ופני השטח נמוכים יותר וחושפים שכבות נמוכות. כלומר, המבנה הגאולוגי הוא קער, והתבליט הוא הר – היפוך תבליט.
כך גם במציאות: הר גריזים, כמו הר עיבל שמולו, הוא הר משאר (שריד) של קער שכם – מבנה של קער שבמרכזו נשמרו שכבות צעירות וקשות, ואילו הסביבה נסחפה והונמכה.

למה זה מקבל ניקוד מלא: ההגדרה כוללת את שני המקרים ואת הסיבה (סדקים ומתיחה בקמר, שכבה קשה מגינה בקער); הקישור לתרשים מזהה נכון שהמבנה הוא קער והתבליט הוא הר.
טעות נפוצה: לזהות את ההר בתרשים כ"קמר" בגלל צורתו – יש להסתכל על כיוון הקימוט של השכבות, לא על צורת פני השטח.

מה נדרש: לבחור מדינה אחת, להיעזר באטלס ולהסביר גורם אחד למליחות הקרקע בה.

תשובה מלאה:
המדינה: עירק.
מה רואים באטלס: במפת המשקעים – ברוב עירק כמות המשקעים השנתית נמוכה מ־200 מ"מ, ובדרום המדינה כ־100–150 מ"מ. במפת האקלים והטמפרטורות – אקלים מדברי וערבתי חם, עם טמפרטורות קיץ גבוהות מאוד (מעל 30°C בממוצע ביולי). במפה הפיזית – מישור מסופוטמיה נמוך ושטוח מאוד, שבו זורמים החידקל והפרת.
הגורם – אקלים צחיח וחם בשילוב השקיה וניקוז גרוע: מכיוון שהגשם מועט, החקלאות במישור מבוססת על השקיה ממי הנהרות, והמים מכילים מלחים מומסים. בגלל החום, האידוי גבוה מאוד: המים בקרקע עולים בכוח הנימיות אל פני השטח ומתאדים, והמלחים נשארים ומצטברים בשכבה העליונה. המישור שטוח והשיפוע זעיר, לכן הניקוז גרוע, והשקיה מרובה מעלה את מפלס מי התהום (המלוחים) קרוב לפני השטח. אין מספיק גשם כדי לשטוף את המלחים לעומק. כך, לאורך אלפי שנים של השקיה, הלכה הקרקע ונמלחה.
(אפשר גם:
ירדן – אקלים צחיח ברוב השטח (פחות מ־200 מ"מ ממזרח לרמה). ההשקיה בבקע הירדן ובאזור ים המלח, שם יש אידוי גבוה מאוד ומים מלוחים, וגם השקיה במי קולחין ובמים מליחים, מעלות את מליחות הקרקע.
עומאן – אקלים מדברי (פחות מ־100 מ"מ ברוב השטח) ואידוי גבוה. בנוסף, במישור החוף (אל־בטינה) שאיבת־יתר של מי תהום להשקיה גרמה לחדירת מי ים לאקוויפר, והשקיה במים המלוחים המליחה את הקרקע.)

למה זה מקבל ניקוד מלא: גורם אחד מוסבר כמנגנון מלא (מיעוט משקעים, חום ואידוי, השקיה וניקוז → הצטברות מלחים), והוא מבוסס על מפות האטלס המתאימות (משקעים, אקלים, תבליט).

מה נדרש: לתאר שתי דרכים שונות לשמירה על הקרקע מפני סחף, הידלדלות או המלחה.

תשובה מלאה:
דרך 1 – טרסות ועיבוד לרוחב המדרון: במדרונות תלולים בונים טרסות (מדרגות) – קירות אבן שמאחוריהם קרקע מפולסת. כמו כן חורשים לאורך קווי הגובה, לרוחב המדרון, ולא במורדו. כך נעצרת זרימת הנגר העילי, למים יש זמן לחלחל לקרקע, והקרקע אינה נסחפת במורד. זו שיטה עתיקה, למשל בהרי יהודה ובהרי אסיה (טרסות האורז).
דרך 2 – שמירה על כיסוי צמחי ומחזור זרעים: משאירים את הקרקע מכוסה – בגידולי כיסוי בין העונות, בשאריות צמחים אחרי הקציר (מאלץ'), בנטיעת עצים ובמשברי רוח (שדרות עצים לאורך השדות). הצמחים והשורשים מגינים על הקרקע מפני מכת טיפות הגשם ומפני הרוח, מחזיקים אותה ומוסיפים לה חומר אורגני. במחזור זרעים מחליפים גידולים בין השנים (למשל גידול קטניות, שמעשירות את הקרקע בחנקן) ומשאירים לפעמים שנת מנוחה – וכך הקרקע אינה מתרוקנת מחומרי ההזנה.
(אפשר גם: רעייה מבוקרת – הגבלת מספר בעלי החיים והחלפת שטחי מרעה לפי כושר הנשיאה; השקיה בטפטוף וניקוז נכון כדי למנוע המלחה; דישון אורגני שמשפר את מבנה הקרקע.)

למה זה מקבל ניקוד מלא: שתי דרכים שונות, כל אחת מתוארת – מה עושים ואיך הפעולה שומרת על הקרקע (מניעת סחף, החזרת חומרי הזנה).