בגרות בהיסטוריה 22215 - קיץ 2026

מה השאלה מבקשת: שלושה רכיבים: (1) להציג מן הקטע את הפתרון של הרצל; (2) להסביר כיצד ניצל את נושא הדיון בוועדה – הגבלת ההגירה – כדי לשכנע את בריטניה; (3) לנקוט עמדה (הצליח או לא) ולנמק אותה בעובדה היסטורית.

תשובה מלאה:
הפתרון שהרצל מציג הוא הכרה בינלאומית ביהודים כעם, ומציאת טריטוריה – מולדת – שבה יוכלו לחיות כעם עצמאי, ושזכותם עליה תהיה מעוגנת ומובטחת בחוק הבינלאומי. בקטע: "פתרון שאלת היהודים תלוי בהכרה בהיותם עם ובמציאת מולדת בעבורם שתהיה מובטחת לפי משפט הכלל. יהודים יהגרו אליה... ויבואו לשם כאזרחים, דווקא בהיותם יהודים, ולא כזרים".

הוועדה שלפניה העיד הרצל דנה בהצעה להגביל את ההגירה לבריטניה, ובעיקר את הגירת היהודים ממזרח אירופה, שהגיעו אליה בהמוניהם. הרצל ניצל את הדאגה הבריטית מגל המהגרים: הוא הסביר שהגירת היהודים מביאה עימה אנטישמיות ("היהודים האומללים נושאים איתם עתה את האנטישמיות גם לבריטניה"), ושיהודי מזרח אירופה אינם יכולים להישאר במקומם, ולכן סגירת השערים לא תפתור את הבעיה. מכאן הציג את הפתרון שלו כפתרון גם לבעיה של בריטניה: אם יקבלו היהודים מולדת משלהם, זרם ההגירה יופנה אליה ולא לבריטניה – "תוצאת הדבר תהיה שזרם המהגרים ינטה מן הארץ הזאת [בריטניה] ומאמריקה, שבהן הם הופכים למעמסה". בכך ניסה הרצל לגרום לבריטניה לראות בתמיכה בציונות אינטרס בריטי, ואף ביקש מן הוועדה לצרף לפתרון את "המשקל רב הערך של חוות דעתה".

לדעתי הרצל הצליח לשכנע את ממשלת בריטניה לקדם במידה מסוימת את הפתרון שהציג. הנימוק: בעקבות פעילותו המדינית באותן שנים פתחה ממשלת בריטניה לראשונה במשא ומתן רשמי עם התנועה הציונית. בסוף 1902 נפגש הרצל עם שר המושבות ג'וזף צ'מברליין, והבריטים הסכימו לבחון את תוכנית אל־עריש – התיישבות יהודית בצפון סיני. כשהתוכנית נכשלה (בעיקר בשל התנגדות השלטון במצרים להעברת מי הנילוס), הציעה ממשלת בריטניה בשנת 1903 שטח במזרח אפריקה להתיישבות יהודית אוטונומית ("הצעת אוגנדה"). זו הייתה הפעם הראשונה שמעצמה גדולה הכירה בתנועה הציונית כנציגה מדינית של העם היהודי והציעה לה טריטוריה בהצעה רשמית – כלומר בריטניה קיבלה את העיקרון שבבסיס הפתרון של הרצל. אף שההצעות לא מומשו, הן הניחו את היסוד לקשר בין התנועה הציונית לבריטניה, שהבשיל בהצהרת בלפור (1917).
(אפשר גם לטעון את הטיעון הנגדי: בריטניה הציעה הצעות שלא חייבו אותה ולא פעלה בנחישות לממש פתרון טריטוריאלי־לאומי כפי שהציע הרצל – תוכנית אל־עריש נגנזה, ובשנת 1905 הוסרה הצעת אוגנדה מן הפרק.)

למה זה מקבל ניקוד מלא: הפתרון מוצג בציטוט; הניצול מוסבר כקשר בין נושא הוועדה (הגבלת הגירה) לבין טיעון הרצל (מולדת יהודית תסיט את ההגירה מבריטניה), בעיגון בשורות הקטע. העמדה מנוסחת במפורש ומנומקת בעובדות מדויקות (צ'מברליין, אל־עריש 1902–1903, הצעת אוגנדה 1903). הבודקים מקבלים גם את העמדה הנגדית אם היא מנומקת בעובדה.

מה השאלה מבקשת: להציג שתי דרכי פעולה משני תחומים שונים (התיישבות / חברה־תרבות־פוליטיקה / ביטחון), להסביר את חשיבותה של אחת מהן לקידום המטרות הציוניות, ולבחור מקור מספר הלימוד המבטא אחת מהן.

תשובה מלאה:
דרך פעולה בתחום ההתיישבות: הקמה ופיתוח של התיישבות חקלאית ועירונית. בשנים אלה הוקמו מושבות (ראשון לציון וזכרון יעקב ב־1882, רחובות ב־1890 ועוד), ובתקופת העלייה השנייה נוסדו צורות התיישבות חדשות כמו הקבוצה (דגניה, 1910). ההתיישבות התרחבה לאזורים חדשים – הגליל, השומרון ושפלת יהודה – ובשנת 1909 הוקמה תל אביב, העיר העברית הראשונה.

דרך פעולה בתחום הביטחוני: הקמת ארגוני שמירה יהודיים. בשנת 1907 הוקם הארגון החשאי "בר־גיורא", ובשנת 1909 קם ממנו ארגון "השומר", שלקח על עצמו את השמירה על מושבות בגליל וביהודה במקום שומרים ערבים וצ'רקסים.

חשיבותה של דרך הפעולה הביטחונית: הקמת "השומר" הנחילה את הרעיון שההגנה על היישוב היהודי היא משימה לאומית, ושהיהודים בארץ־ישראל צריכים להגן על עצמם ולא לסמוך על אחרים. בכך גובש דימוי של "יהודי חדש" – עובד אדמה ולוחם שאינו נרדף חסר אונים – וכך גם נוצר גרעין של כוח הגנה יהודי שממנו צמחו לימים ארגוני ההגנה של היישוב. השמירה העברית חיזקה את אחיזת היישוב בקרקע ואיפשרה להמשיך ולהרחיב את ההתיישבות באזורים מרוחקים, ובכך קידמה את מטרת הציונות – בניית בית לאומי לעם היהודי בארץ־ישראל.
(אפשר להציג במקום זאת דרך פעולה בתחום החברתי־תרבותי: החייאת השפה העברית – מפעלו של אליעזר בן־יהודה, הקמת בתי ספר עבריים וגימנסיה הרצליה ביפו (1905), ו"מלחמת השפות" (1913) שבסופה נקבע שהלימוד בטכניון ייעשה בעברית. חשיבותה: גיבוש העם סביב שפה לאומית אחת, שהפכה לשפה המדוברת של היישוב.)

מקור מספר הלימוד: הסיסמה של ארגון בר־גיורא, "בדם ואש יהודה נפלה, בדם ואש יהודה תקום", לקוחה מתוך השיר "הבריונים" של המשורר יעקב כהן, ואותה אימצו מייסדי הארגון בשנת 1907. המקור מבטא את דרך הפעולה הביטחונית: הוא קושר את הלוחמים היהודים בארץ־ישראל אל המורדים בימי בית שני ומציג את ההגנה העצמית בנשק כחלק מתחייה לאומית. מתוך תפיסה זו קם "השומר", שהפך את השמירה לתפקיד של יהודים עובדי אדמה בארץ.

למה זה מקבל ניקוד מלא: שתי דרכי פעולה משני תחומים שונים מוצגות עם עובדות (שמות, מקומות ושנים). החשיבות של אחת מהן מוסברת כקשר ישיר למטרות התנועה הציונית. המקור מזוהה ומקושר במפורש לדרך הפעולה.

בבחינה: ציינו את שם הספר, ההוצאה והעמוד שממנו לקחתם את המקור.

מה השאלה מבקשת: לכל אחת משלוש התגובות: לזהות לאיזה משפט או רכיב בהצהרת בלפור היא מתייחסת ולהסביר את הקשר. אחר כך להסביר סיבה אחת להבדל בין התגובות (למשל זהות הדוברים).

תשובה מלאה:
בהצהרת בלפור (2 בנובמבר 1917) נאמר כי "ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה ייסוד בית לאומי לעם היהודי בארץ־ישראל, ותעשה את מיטב מאמציה להקל הגשמת מטרה זו", וכן שלא ייעשה דבר העלול לפגוע בזכויות האזרחיות והדתיות של העדות הלא־יהודיות הקיימות בארץ־ישראל, או בזכויות ובמעמד המדיני של היהודים בכל ארץ אחרת.

תגובת בן גוריון – "הפלא הגדול קם ויהי" – רואה בהצהרה נס. היא מתייחסת לכך ש"ממשלת הוד מלכותו... רואה בעין יפה ייסוד בית לאומי לעם היהודי בארץ־ישראל": לראשונה מעצמה מרכזית בעולם, בריטניה, מכירה באופן רשמי ביהודים כעם ובזכותם לבית לאומי בארץ־ישראל. בנוסף, ההצהרה קובעת שבריטניה "תעשה את מיטב מאמציה להקל הגשמת מטרה זו", כלומר מתחייבת לסייע בפועל להקמת הבית הלאומי.

תגובת הוועד הפועל הערבי – "מדיניות הכרזת בלפור היא מוות לאומה הערבית" – מבטאת התנגדות נחרצת להצהרה. היא מתייחסת לתמיכה הבריטית ב"ייסוד בית לאומי לעם היהודי בארץ־ישראל", שבעיני הוועד היא עיוות היסטורי הפוגע בזכויות הלאומיות של הרוב הערבי בארץ. היא מתייחסת גם לחוסר הסימטריה בניסוח: היהודים מוגדרים "עם", ואילו הערבים מוזכרים רק כחלק מן "העדות הלא־יהודיות הקיימות בארץ־ישראל", ומובטחות להם רק זכויות אזרחיות ודתיות – לא זכויות לאומיות. כלומר, על היהודים נאמר שבריטניה "תעשה" למען "ייסוד" ביתם, ועל הערבים רק שלא תהיה "פגיעה" בזכויותיהם.

תגובת האישים היהודים האמריקנים האנטי־ציונים – "חשד לנאמנות כפולה משתמע בהכרח... מהקמת מדינה ריבונית ליהודים בארץ־ישראל" – מבטאת התנגדות להצהרה. היא מתייחסת לכך ש"ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה ייסוד בית לאומי לעם היהודי בארץ־ישראל": הכותבים חששו שההכרה ביהודים כעם שזכאי לבית לאומי משלו תפגע במעמדם כאזרחים נאמנים בארצות שבהן הם חיים, ותעורר נגדם את ההאשמה שהם נאמנים גם למדינה אחרת. כלומר, בעיניהם הסעיף שנועד לשמור על "הזכויות והמעמד המדיני של היהודים בכל ארץ אחרת" אינו מספיק כדי להסיר את החשד.

סיבה להבדל – זהות הדוברים. דוד בן גוריון היה באותה עת פעיל ציוני, מראשי מפלגות הפועלים (פועלי ציון), שפעל להגשמת הציונות בארץ־ישראל, ולכן שמח על תמיכת בריטניה בשאיפה הציונית. הוועד הפועל הערבי ייצג את התנועה הלאומית של ערביי ארץ־ישראל, שביקשו לממש בארץ את שאיפותיהם הלאומיות, ולכן ראה בהצהרה פגיעה בעצם קיומו הלאומי והתנגד לה. ואילו הכותבים היהודים האמריקנים ראו את עצמם אזרחים אמריקנים בני הדת היהודית, ביקשו לשמור על זהותם ועל מעמדם בארצות הברית, ולכן התנגדו לציונות מחשש שיואשמו בנאמנות כפולה. מכאן שהמיקום והזהות של כל דובר קבעו כיצד פירש את ההצהרה.

למה זה מקבל ניקוד מלא: כל אחת משלוש התגובות מקושרת לביטוי מסוים מתוך הצהרת בלפור, ומוסבר מדוע התגובה היא כפי שהיא (נס – הכרה ראשונה של מעצמה; מוות לאומה הערבית – "בית לאומי" לעם היהודי לעומת "עדות לא־יהודיות"; נאמנות כפולה – החשש למעמדם בארצם). הסיבה להבדל מוסברת דרך מאפיין אחד (זהות הדוברים) ומיושמת על שלוש התגובות.

טעות נפוצה: להסתפק בתיאור עמדת התגובה (בעד/נגד) בלי לציין לאיזה משפט בהצהרה היא מתייחסת – זה עיקר הדרישה בסעיף.

מה השאלה מבקשת: להסביר כיצד שתיים ממטרות "הסדר החדש" באות לידי ביטוי בכרזה (מטרה + רכיב בכרזה), ולהסביר על פי הידע מדוע היה חשוב לחזור ולהדגיש אותן במרץ 1943.

תשובה מלאה:
מטרה ראשונה של "הסדר החדש" הייתה בניית גרמניה גדולה והבטחת "מרחב מחיה" לעם הגרמני באמצעות כיבושים והתפשטות מזרחה. מטרה זו באה לידי ביטוי בכרזה, שבה מסומן בכתום שטח עצום במזרח אירופה כ"שטח ההתפשטות" (Vorfeld), הצמוד ל"מרחב הרייך" האדום. הכותרת בתחתית הכרזה, "גרמניה הגדולה בעתיד", מבהירה שהשטחים האלה אמורים להפוך לחלק מגרמניה ושזו המטרה של המלחמה.

מטרה שנייה הייתה ניצול האוצרות הכלכליים של מזרח אירופה (מזון, חומרי גלם, מוצרי תעשייה) לטובת גרמניה, וניצול עמי המזרח – הסלאבים, שהוגדרו בעיני הנאצים כגזע נחות – כעובדים בשירות "בני הגזע הארי". בכרזה, בתוך שטח ההתפשטות הכתום, מצוירים ארובות של מפעלי תעשייה ואלומות חיטה של שדות חקלאיים, וכן פועלים שעובדים בעבודות כפיים: אחד מניף גרזן ואחר אוחז במכוש. הציור מבטא את הרעיון שהמזרח יספק לרייך מזון וחומרי גלם ושאוכלוסייתו תעבוד בשבילו. לעומתם, במרחב הרייך האדום מצוירת משפחה גרמנית שנהנית מפירות ההתפשטות.
(מטרה שאפשר להציג גם: יישוב גרמנים בשטחים הכבושים כדי להבטיח את השליטה בהם ולהגן על הרייך – בכרזה נראים חיילים גרמנים במדים, אוחזים ברובים, ניצבים לאורך קו ביצורים בגבול המזרחי של שטח ההתפשטות.)

היה חשוב למשטר הנאצי לחזור ולהדגיש מטרות אלה דווקא במרץ 1943, משום שבשלב זה מצבה של גרמניה בחזית המזרחית התדרדר. בתחילת פברואר 1943 הסתיימה המערכה בסטלינגרד בכניעת הארמייה השישית הגרמנית, אחרי שספגה אבדות כבדות מאוד. זו הייתה תבוסה קשה, וסיכוייה של גרמניה לנצח במהירות את ברית המועצות התרחקו. לכן ביקש השלטון להציג שוב לחיילים את מטרות המלחמה – להזכיר להם על מה הם נלחמים ומה תשיג גרמניה כשתנצח – כדי לשקם את המורל של הצבא, לחזק את רוחו לקראת המשך מלחמה ארוכה וקורבנות נוספים, ולהבטיח שימשיך להילחם. הצגת הכרזה ב"יום הגיבור הלאומי", יום ההנצחה לחיילים שנפלו, מחזקת את המסר שהקורבנות לא היו לשווא.

למה זה מקבל ניקוד מלא: כל אחת משתי המטרות מוצגת במפורש ומקושרת לרכיב מוחשי בכרזה (השטח הכתום והכותרת; המפעלים, החיטה והפועלים), עם הסבר של הקשר ביניהם. ההסבר לחשיבות ההדגשה מעוגן בתזמון: מרץ 1943, מיד אחרי התבוסה בסטלינגרד, והמטרה – שיקום המורל והכנה לקשיים. זה בדיוק מה שהבודקים מחפשים: מטרה + ביטוי בכרזה ×2, ונסיבות השלב במלחמה + הסבר.

מה השאלה מבקשת: לכל אחד משני המקורות: להציג את העמדה בנוגע לדרך ההתמודדות ואת הנימוקים להצדקתה, עם ציטוטים. ואחר כך להסביר סיבה אחת להבדל ביניהם על פי מאפיין אחד – זהות הדובר או מטרת המקור.

תשובה מלאה:
מקור 1 – אפרים ברש, יושב ראש היודנראט בגטו ביאליסטוק, תומך בדרך של "גטו יצרני": יש להמשיך לעבוד במפעלים, לשמור על הסדר בגטו ולהימנע מהתנגדות מזוינת בתוכו. הנימוק שלו הוא שהעבודה של היהודים מועילה כלכלית לגרמנים, ולכן הם לא יחסלו את הגטו – כך היה עד עתה וכך יהיה אפשר לשרוד גם בהמשך. הוא אומר: "בקושי עלה לי להציל את הגטו מן הפורענות... עמדה לנו עבודתנו המוצלחת והפורה", "והוא שעמד לנו בתקופת המלחמה הקשה", וכן "העיקר – להחזיק מעמד ולא להתפתות לשום פרובוקציה. אם ננהג כן, אולי נצא בשלום, אולי ניוושע". נימוק נוסף: מי שרוצה להילחם מסכן את כל תושבי הגטו, ולכן שיעשה זאת מחוץ לגטו – "רצונכם להילחם בגרמנים – הילחמו לכם בכל מקום שתרצו אך לא בגטו. צאו מן הגטו, לבל נישא כולנו באחריותכם".

מקור 2 – הכרוז של ארגון פפ"א בגטו וילנה קורא להתארגן, להצטייד בנשק ולהתקומם נגד הגרמנים: "יהודים התארגנו! תפשו בנשק! יהודים – להגנה!". הנימוק הוא שהגרמנים מתכוונים להשמיד את כל היהודים, וזו מדיניות שמכוונת מלמעלה, ולכן העבודה במפעלים לא תציל את תושבי הגטו, ודרך הפעולה היחידה היא התקוממות: "גורלם של כל היהודים תחת הכיבוש ההיטלראי הוא הכחדה כללית, על אף האינטרס הכלכלי", "השמדת היהודים היא מבצע מרכזי ולא תלויה בשלטונות המקומיים", "ההשמדה היא תהליך שיטתי, אשר במוקדם ובמאוחר יפגע בכול".

סיבה להבדל – זהות הדובר. דובר מקור 1 הוא ראש היודנראט, ולכן הוא האחראי לאוכלוסיית הגטו גם בעיני עצמו וגם בעיני הגרמנים ("אנו [אחראים] לכל עשרות אלפי יושבי הגטו"). מתוקף תפקידו הוא מציג את מה שהשיג בניהול גטו יצרני, דואג להישרדות של כלל הגטו ומבקש למנוע פעילות מחתרתית שעלולה לגרור ענישה קולקטיבית ואת חיסול הגטו בידי הגרמנים. לעומתו, מקור 2 נכתב בידי פפ"א, ארגון מחתרת שהקימו חברי תנועות הנוער בווילנה. אנשיו הכירו את הרצח ההמוני בפונאר והבינו שפעולות הרצח הן חלק ממדיניות של השמדה כוללת, ולכן חשבו שלנוכח ההשמדה הצפויה עדיף להתגייס למאבק מזוין ולמות בכבוד. מכאן שהתפקיד והניסיון של כל דובר הובילו אותו למסקנה שונה לגבי הדרך הרצויה.
(אפשר במקום זאת לבחור במטרת המקור: מטרת מקור 1 היא לשכנע את תושבי הגטו שכל עוד הגטו יצרני ומועיל לגרמנים הוא לא יחוסל, ולמנוע מהם לתמוך בארגוני המחתרת ולצאת למרד; מטרת מקור 2 היא לגרום לתושבי הגטו להבין שהגטו יחוסל משום שמדובר בתהליך השמדה שיטתי, ולעודד אותם לתמוך במרד ולהשתתף בו.)

למה זה מקבל ניקוד מלא: לכל מקור מוצגות גם העמדה וגם ההצדקה, וכל טענה מעוגנת בציטוט מדויק מן המקור. ההבדל מוסבר דרך מאפיין אחד בלבד, כנדרש (זהות הדובר), ומוסבר כיצד המאפיין יצר את העמדה – לא רק נאמר מי הדובר.

טעות נפוצה: לכתוב רק "מקור 1 הוא ראש יודנראט ומקור 2 הוא מחתרת" בלי להסביר כיצד התפקיד מוביל לעמדה. ההבחנה דורשת הסבר.

מה השאלה מבקשת: חלק 1: להסביר שני מניעים להצטרפות לצבאות בעלות הברית וקושי אחד – כל אחד עם עיגון בקטע. חלק 2: לבחור מקור מספר הלימוד המבטא דרך התנגדות אחרת (לא לחימה בצבאות בעלות הברית ולא לחימה כפרטיזן, שהוזכרו בקטע) ולהסביר את הקשר.

תשובה מלאה:
מניע ראשון – פטריוטיות והזדהות עם המדינה ועם המקום שבו נולד הלוחם. אברהם מספר שביקש מן המפקד הפרטיזני להצטרף לצבא הרוסי המשחרר את אזור עיר הולדתו: "אני מבין כי הצבא הרוסי מתחיל לשחרר עתה את אזור יאנוב, עיר הולדתי. אני מעוניין לעזור להם, כיוון שאת האזור הזה אני מכיר כהלכה". בזמן הטירונות הוא וחבריו אף ביקשו מן המפקד "שירכיב כיתת לוחמים יאנובאים" – כלומר הם רצו להילחם כדי לשחרר דווקא את מקומם.
מניע שני – הרצון לנקום באויב של העם היהודי, הנאצים. אחרי ששמע את השיר האנטישמי הוא אומר: "אחרי כל מה שעבר עליי נסעתי עם עוד אלפי אנשים לנקום בגרמנים על הדברים הנוראים שעוללו ליהודים ולאירופה כולה". הלחימה בצבא הייתה בשבילו דרך להשיב לגרמנים על רצח היהודים.
(מניע נוסף שאפשר להציג: גאווה יהודית והרצון להוכיח את עצמו – "ונמלאתי גאווה – הינה יהודי קטן המוביל אחריו מחלקה של גויים".)

קושי – גילויי אנטישמיות מצד החיילים הלא־יהודים שלחמו לצידו. אברהם מתאר את העצב שחש כששמע חייל רוסי שיכור שר "הכה ביהודים, והצל את רוסיה", ואומר: "השיר העציב אותי מאוד... והינה גם כאן אני זר השנוא על הכול". גם בצבא שנלחם בנאצים נתקל היהודי בשנאה, ולכן חש בדידות – "ברכבת הייתי היהודי היחיד בין אלפי גויים".

מקור מספר הלימוד – דרך התנגדות של מרד בגטו: המכתב האחרון של מרדכי אנילביץ', מפקד הארגון היהודי הלוחם (אי"ל) בגטו ורשה, שנכתב ב־23 באפריל 1943, בימים הראשונים של המרד, ונשלח ליצחק (אנטק) צוקרמן שהיה בצד הארי של העיר. במכתב כותב אנילביץ' שחלום חייו התגשם, ושזכה לראות את ההגנה העצמית היהודית בגטו במלוא גדולתה. המקור מבטא את המרד בגטאות כדרך התנגדות: לוחמי המחתרת בגטו ורשה הבינו שהגירוש לטרבלינקה פירושו מוות, ולכן בחרו להילחם בנשק בגרמנים בתוך הגטו, אף שידעו שאין להם סיכוי לנצח. מטרתם הייתה להילחם על כבוד העם היהודי, לנקום בגרמנים ולמות בכבוד ולא "כצאן לטבח". זו דרך התנגדות שונה מזו שבקטע: לחימה של יהודים כיהודים, בתוך הגטו, ולא כחיילים בצבא סדיר של מדינה.

למה זה מקבל ניקוד מלא: שני מניעים ממשיים (פטריוטיות, נקמה) וקושי אחד (אנטישמיות) מוסברים, וכל אחד מעוגן בציטוט מן הקטע. המקור מספר הלימוד מתואר בבירור (מי כתב, מתי, למי, מה כתוב בו) ומוסבר כיצד הוא מבטא דרך התנגדות שאינה בקטע, עם הסבר של מטרות דרך ההתנגדות. אפשר לבחור גם בהתנגדות רוחנית־תרבותית, כמו ארכיון "עונג שבת" של עמנואל רינגלבלום בגטו ורשה, שתיעד את חיי הגטו ואת רדיפת היהודים לדורות הבאים.

טעות נפוצה: לבחור בלחימה בפרטיזנים או בשירות בצבא האדום – דרכים אלה הוזכרו בקטע עצמו, והשאלה דורשת דרך התנגדות נוספת.
בבחינה: ציינו את שם הספר, ההוצאה והעמוד שממנו לקחתם את המקור.