מתכונת 1 בהיסטוריה (שאלון 22215) - פתרון מלא
היסטוריה – שאלון 22215 (מסלול גמיש) · במבנה של הבגרות · 6 שאלות · שעתיים
מבחן מתכונת בהיסטוריה במבנה של בחינת הבגרות. לכל סעיף יש תשובה ופתרון מלא - פתרו בזמן של הבחינה, ורק אחר כך פתחו את הפתרונות.
מבנה המתכונת
א. משך הבחינה: שעתיים.
ב. מבנה השאלון ומפתח ההערכה: בשאלון זה שני פרקים.
יש לענות על שאלה אחת מכל פרק.
פרק ראשון – לאומיות וציונות – (1×50) – 50 נקודות
פרק שני – מלחמת העולם השנייה והשואה – (1×50) – 50 נקודות
סך הכול – 100 נקודות
ג. חומר עזר מותר בשימוש: 1. ספר הלימוד שאושר בנושא לאומיות וציונות וספר הלימוד שאושר בנושא מלחמת העולם השנייה והשואה. בספרים יכולים להיות תקופות או נושאים שסומנו באמצעות מדבקות (סימניות) הבולטות מן הספר, וכן קטעים שסומנו באמצעות מדגש (מרקר) או עיפרון, אך אין להשתמש בספרים שבהם הערות בכתב. 2. עותק מודפס של כותרות יחידות ההוראה "איך יכול אדם".
שימו לב: בסעיפים שבהם יש להביא מקור מסֵפר הלימוד, יש לכתוב את שם הספר, את שם ההוצאה לאור ואת מספר העמוד שבו נמצא המקור.
יש לכתוב במחברת הבחינה בלבד. יש לרשום "טיוטה" בראש כל עמוד המשמש טיוטה. כתיבת טיוטה בדפים שאינם במחברת הבחינה עלולה לגרום לפסילת הבחינה.
השאלות בשאלון זה מנוסחות בלשון רבים, אף על פי כן על כל תלמידה וכל תלמיד להשיב עליהן באופן אישי.
פרק ראשון – לאומיות וציונות
ענו על אחת מן השאלות 1–3. (50 נקודות)
שאלה 1 · התנועה הרומנטית ומלחמות נפוליאון
לפניכם קטעים מתוך השיר "מהי מולדתו של הגרמני?" שכתב בשנת 1813 ארנסט מוריץ ארנדט, משורר והיסטוריון גרמני שפעל לעורר את הגרמנים למאבק בשלטון נפוליאון.
– הסבירו כיצד באות לידי ביטוי בשיר שתיים מן ההשפעות של התנועה הרומנטית על התפתחות הלאומיות.
– הציגו השפעה נוספת של התנועה הרומנטית על התנועות הלאומיות, שאינה באה לידי ביטוי בשיר.
– השיר נכתב בשנת 1813, השנה שבה הצטרפה פרוסיה למלחמה נגד נפוליאון. הסבירו כיצד באות לידי ביטוי בשיר הנסיבות המדיניות שבהן הוא נכתב.
– השוו בין ההשפעה של רעיונות הנאורות לבין ההשפעה של התנועה הרומנטית על רעיון הלאומיות, על פי שני התבחינים (הקריטריונים) האלה: מה מגדיר את השייכות לאומה; היחס לעבר.
◂ פתרון מלא לשאלה 1
סעיף א
השפעות בשיר: (1) חשיבות הרגש – הלאומיות כאהבה וכזעם, לא כחשבון תבוני ("הו, לא! לא! לא!", "הזעם משמיד", "כל גרמני ייקרא ידיד"); השיר עצמו – שיר עממי מלהיב; (2) חיפוש הסימנים הייחודיים של העם – השפה כגבול האומה ("עד המקום שבו נשמעת הלשון הגרמנית... זו תהיה היא") ולא הגבולות של מדינות פרוסיה ושוואביה; מקובל גם: זיקה רגשית לנוף המולדת (הגפן על הריין, השחף מעל הבלט) והגדרת העם מול ה"זר". השפעה נוספת: שיבה אל העבר והאדרתו (ימי הביניים, גיבורים לאומיים) או כינוס התרבות העממית – אגדות עם ופולקלור (האחים גרים).
מה השאלה מבקשת: שתי משימות: (1) להסביר כיצד שתי השפעות של התנועה הרומנטית על הלאומיות באות לידי ביטוי בשיר (השפעה + ציטוט + הסבר); (2) להציג השפעה שלישית של הרומנטיקה שאינה בשיר.
תשובה מלאה:
השפעה ראשונה – הדגשת הרגש והדמיון. התנועה הרומנטית מרדה בהעדפת התבונה של הנאורות והעמידה במרכז את הרגש, הדמיון וההתלהבות. בהשפעתה נתפסה השייכות לאומה לא כהסכם תבוני בין אזרחים אלא כאהבה עמוקה למולדת ולבני העם. בשיר זה בא לידי ביטוי בלשון הנרגשת – "הו, לא! לא! לא! מולדתו חייבת להיות גדולה יותר" – ובחלוקה הרגשית בין אוהבים לשונאים: "שבה הזעם משמיד את ההבל הזר", "כל צרפתי ייקרא אויב, כל גרמני ייקרא ידיד". גם צורת הדברים – שיר עממי שנועד לשירה ולהלהבת ההמונים – מבטאת את הניסיון לגייס את העם דרך הרגש, וכך לעורר בו נכונות להיאבק למען האומה.
השפעה שנייה – חיפוש אחר הסימנים הייחודיים של כל עם, ובראשם השפה. הוגים רומנטיים, כמו הרדר, טענו שלכל עם יש "רוח עם" ייחודית, המתבטאת בשפתו, בשיריו ובמנהגיו, ושהעם מוגדר על פי תרבותו המשותפת ולא על פי הגבולות שקבעו השליטים. בשיר ארנדט שואל אם המולדת היא "ארץ פרוסיה" או "ארץ שוואביה" – מדינות שבהן חיו הגרמנים – ודוחה את התשובות האלה; ומשיב שהמולדת היא "עד המקום שבו נשמעת הלשון הגרמנית". כלומר, השפה המשותפת – הסימן הייחודי של העם – היא שקובעת את גבולות האומה, ולכן כל דוברי הגרמנית צריכים להיות מאוחדים במולדת אחת: "גרמניה כולה תהיה היא!". כך הפכה הזהות התרבותית לתביעה מדינית – איחוד גרמניה.
(מקובל גם: הזיקה הרגשית לנוף המולדת – "הגפן פורחת על גדות הריין", "השחף חג מעל הבלט" – כביטוי לקשר הרומנטי בין העם לארצו.)
השפעה נוספת שאינה בשיר – שיבה אל העבר והאדרתו, וכינוס התרבות העממית. הרומנטיקנים חיפשו את "שורשי" העם בעבר – בימי הביניים ובגיבורים הלאומיים – וכינסו אגדות עם, שירי עם ופולקלור. כך, למשל, כינסו האחים יעקב ווילהלם גרים אגדות עם גרמניות. העבר המפואר הוכיח שהעם הוא ישות היסטורית בעלת זכות לקיום עצמאי, והתרבות העממית שימשה בסיס לתודעה לאומית בקרב ההמונים.
למה זה מקבל ניקוד מלא: שתי השפעות שונות של הרומנטיקה מזוהות בשמן (הרגש; הסימנים הייחודיים – השפה), כל אחת מעוגנת בציטוט מן השיר ומוסבר כיצד היא תרמה ללאומיות (גיוס ההמונים; הגדרת גבולות האומה לפי השפה ותביעה לאיחוד). ההשפעה השלישית שונה משתי הראשונות ואינה מן השיר. מקובל גם: זיקה לנוף המולדת; הגדרת העם מול ה"זר".
טעות נפוצה: להביא כ"השפעה נוספת" את אחת ההשפעות שכבר באות לידי ביטוי בשיר (למשל השפה), או לתאר את מאפייני הרומנטיקה כזרם באמנות בלי לקשר אותם ללאומיות.
סעיף ב
נסיבות: הכיבוש והשליטה של נפוליאון בארצות גרמניה עוררו תודעה לאומית נגד הכובש – בשיר: "כל צרפתי ייקרא אויב, כל גרמני ייקרא ידיד", "ההבל הזר"; הפיצול המדיני של הגרמנים לעשרות מדינות – "ארץ פרוסיה? ארץ שוואביה?" – והקריאה לאחדות במלחמה המשותפת: "גרמניה כולה תהיה היא!". השוואה: שייכות – נאורות: אזרחות ורצון משותף של אזרחים שווים (ריבונות העם, זכויות טבעיות אוניברסליות); רומנטיקה: מוצא, שפה, תרבות ו"רוח עם" ייחודית – אדם נולד לאומה. עבר – נאורות: פונה אל העתיד, מאמינה בקדמה ומבקשת לשבור את מסורות הסדר הישן; רומנטיקה: שיבה אל העבר והאדרתו, המסורת והפולקלור מקור הזהות והלגיטימיות.
מה השאלה מבקשת: שתי משימות: (1) להסביר כיצד הנסיבות המדיניות של 1813 באות לידי ביטוי בשיר; (2) להשוות בין הנאורות לרומנטיקה בשני התבחינים – לכל תבחין: מה טענה כל תנועה וההבדל ביניהן.
תשובה מלאה:
הנסיבות המדיניות: בשנים שלפני כתיבת השיר שלט נפוליאון ברוב ארצות גרמניה: הוא הביס את פרוסיה (1806), פירק את הקיסרות הרומית הקדושה וכפה על המדינות הגרמניות את מרותו. בשנת 1813, לאחר כישלון מסעו לרוסיה, הצטרפה פרוסיה למלחמה נגדו, ובמלחמה זו – שהגרמנים כינו "מלחמות השחרור" – הובס נפוליאון בקרב לייפציג (אוקטובר 1813). הנסיבות באות לידי ביטוי בשיר בשתי דרכים. ראשית, האויב המשותף: "כל צרפתי ייקרא אויב, כל גרמני ייקרא ידיד" ו"הזעם משמיד את ההבל הזר [של הצרפתים]" – השיר נועד לגייס את הגרמנים למלחמה בכובש, והשלטון הזר הוא שמגדיר את "אנחנו" מול "הם". שנית, הפיצול המדיני: הגרמנים היו מחולקים בין מדינות רבות, ולכן ארנדט שואל "האם זו ארץ פרוסיה? האם זו ארץ שוואביה?" וקורא להתעלות מעל הנאמנות למדינה המקומית אל "גרמניה כולה". המלחמה המשותפת בנפוליאון נראתה לו הזדמנות לאחד את הגרמנים.
ההשוואה:
תבחין ראשון – מה מגדיר את השייכות לאומה. לפי רעיונות הנאורות, האומה היא ציבור של אזרחים שווים בזכויות, שהם מקור הריבונות; השייכות לאומה נובעת מן האזרחות ומן הרצון המשותף לחיות במדינה אחת תחת חוקים שהם עצמם קובעים ("החוק הוא ביטוי של הרצון הכללי"), והעקרונות הם אוניברסליים – חלים על כל אדם. לעומת זאת, לפי התנועה הרומנטית, האומה היא קהילה טבעית ואורגנית שאדם נולד לתוכה: השייכות נקבעת על פי מוצא, שפה, מנהגים ו"רוח עם" ייחודית – כמו בשיר: "עד המקום שבו נשמעת הלשון הגרמנית". ההבדל: בנאורות הלאום מבוסס על עקרונות כלליים ועל בחירה אזרחית; ברומנטיקה – על הייחוד התרבותי של כל עם.
תבחין שני – היחס לעבר. הנאורות פונה אל העתיד: היא מאמינה ב"קדמה" ובכוחה של התבונה לשפר את החברה, ורואה במסורות של הסדר הישן – המלוכה "בחסד האל", זכויות היתר של האצולה וסמכות הכנסייה – מכשול שיש לסלק. לעומת זאת, התנועה הרומנטית שבה אל העבר ומאדירה אותו: היא חיפשה את שורשי העם בימי הביניים ובגיבוריו, וכינסה את המסורות, אגדות העם והפולקלור, משום שראתה בהם את המקור של הזהות הלאומית והוכחה לזכות העם להתקיים כישות עצמאית. ההבדל: לנאורות העבר הוא משהו להשתחרר ממנו; לרומנטיקה – מקור הזהות והלגיטימיות.
(מקובל להוסיף את המשותף: שתי התנועות ערערו על הסדר הישן, שבו נקבעה השייכות על פי הנאמנות לשליט, וכל אחת בדרכה העמידה את העם במרכז.)
למה זה מקבל ניקוד מלא: בחלק הראשון מוצגות הנסיבות בעובדות מדויקות (שלטון נפוליאון, המלחמה של 1813, הפיצול המדיני) ומקושרות לשורות מן השיר. בהשוואה מוצגות לכל תבחין שתי העמדות והמילה המשווה ("לעומת זאת"), וההבדל מנוסח במפורש – לא שני תיאורים נפרדים זה לצד זה.
טעות נפוצה: לכתוב פסקה על הנאורות ופסקה על הרומנטיקה בלי להתייחס לתבחינים ובלי לנסח את ההבדל; או לייחס לנאורות את "רוח העם" ואת חשיבות השפה.
שאלה 2 · מאפייני התנועות הלאומיות – "האגודה הידידותית", המעצמות והשלטון העות'מאני
לפניכם קטע מעובד העוסק ב"אגודה הידידותית" – האגודה החשאית של התנועה הלאומית היוונית – ובפרוץ המרד היווני בשלטון העות'מאני.
– הסבירו כיצד באים לידי ביטוי בקטע שניים מן המאפיינים ו/או דפוסי הפעילות של התנועות הלאומיות באירופה במאה ה־19.
– בחרו בתנועה לאומית שפעלה באחת מן הארצות האלה: יוון, פולין, איטליה, גרמניה, והסבירו כיצד עיכבו המעצמות האירופיות את פעילות התנועה שבחרתם או כיצד הן סייעו לפעילות זו.
– הסבירו את ההשפעה (סיוע או עיכוב) של מדיניות השלטון העות'מאני על הפעילות של התנועה הציונית בראשית דרכה.
– בחרו במקור מספר הלימוד שבו באה לידי ביטוי ההשפעה של גורם אחר (מלבד השלטון העות'מאני) על התפתחות היישוב היהודי בארץ־ישראל בשנים 1881–1914, והסבירו כיצד השפעה זו באה לידי ביטוי במקור שבחרתם.
◂ פתרון מלא לשאלה 2
סעיף א
שניים מן המאפיינים / דפוסי הפעילות, עם ציטוט: פעילות מחתרתית – אגודה חשאית: "טקס חשאי", "שבועת סודיות ונאמנות למולדת", "רק מעטים ידעו מי עומד בראשה"; הנהגה של משכילים ובני המעמד הבינוני וגיוס כל שכבות העם (גם בתפוצות) – "סוחרים, משכילים, אנשי כמורה ומפקדים של לוחמים מקומיים, ביוון ובקהילות היווניות בתפוצות"; טיפוח התודעה הלאומית באמצעות הדת והעבר המפואר – "להילחם 'למען האמונה והמולדת'", "הזכיר את גיבורי יוון העתיקה"; מאבק צבאי – מרד ("חצה עם מתנדבים את נהר הפרוט", "פרץ מרד בפלופונס"); חיפוש תמיכה של מעצמה – "נהנית מתמיכתה של רוסיה".
המעצמות – תנועה אחת, למשל: איטליה – סייעו: צרפת (ברית פלומבייר 1858, מלחמת 1859 נגד אוסטריה – לומברדיה); פרוסיה (1866 – ונציה); עיכבו: אוסטריה (שליטה בלומברדיה ובוונציה, דיכוי מרידות 1821, 1831, 1848–1849), חיל המצב הצרפתי ברומא עד 1870; יוון – סייעו: בריטניה, צרפת ורוסיה (נווארינו 1827, פרוטוקול לונדון 1830); פולין – עיכבו: רוסיה, פרוסיה ואוסטריה, שחילקו ביניהן את פולין ודיכאו את המרידות (1830–1831, 1863–1864); גרמניה – עיכבו: אוסטריה (נגד איחוד בהנהגת פרוסיה – מלחמת 1866) וצרפת (מלחמת 1870–1871).
מה השאלה מבקשת: שתי מטלות. (1) "הסבירו כיצד באים לידי ביטוי בקטע שניים" – בדיוק שני מאפיינים או דפוסי פעילות של התנועות הלאומיות, כל אחד עם הסבר וציטוט מן הקטע. (2) "בחרו בתנועה לאומית... והסבירו" – תנועה אחת מבין ארבע הארצות, והסבר כיצד המעצמות האירופיות עיכבו את פעילותה או סייעו לה. מספיק כיוון אחד (עיכוב או סיוע).
תשובה מלאה:
מאפיין ראשון: פעילות מחתרתית בארגונים חשאיים. תחת שלטון זר ושמרני, שאסר כל פעילות לאומית, פעלו תנועות לאומיות רבות במאה ה־19 בארגונים חשאיים: הקרבונרים באיטליה, אגודות הקושרים בפולין ו"האגודה הידידותית" ביוון. בקטע מתואר שהמצטרפים לאגודה "התקבלו אליה בטקס חשאי ונשבעו שבועת סודיות ונאמנות למולדת", ש"החברים חולקו לדרגות", ו"רק מעטים ידעו מי עומד בראשה". הסודיות נועדה להגן על החברים מפני השלטונות, והטקס והשבועה יצרו מחויבות עמוקה למטרה. הארגון גם "אספה כספים לקראת מרד", כלומר הכין את המעבר מפעילות רעיונית לפעילות פוליטית וצבאית.
מאפיין שני: טיפוח התודעה הלאומית באמצעות הדת והעבר המשותף. התנועות הלאומיות ביקשו לעורר את בני העם ולגייס אותם, ולשם כך נעזרו במה שמלכד אותם – דת, שפה וזיכרון היסטורי. בקטע מסופר שאיפסילנטיס "פרסם כרוז שקרא ליוונים להילחם 'למען האמונה והמולדת'". האמונה הנוצרית־אורתודוקסית הבדילה את היוונים מן השליטים העות'מאנים המוסלמים, ולכן שימשה בסיס ללכידות הלאומית; גם אנשי הכמורה היו בין חברי האגודה, ו"הארכיבישוף של פטרס, גרמנוס", הניף לפי המסורת את דגל המרד. נוסף על כך, בכרוז "הזכיר את גיבורי יוון העתיקה, וקרא ליוונים להיות ראויים להם" – העבר המפואר משמש מקור לגאווה ולהשראה.
(מקובל גם: הנהגה של משכילים ובני המעמד הבינוני וגיוס בני העם בתפוצות – "סוחרים, משכילים, אנשי כמורה ומפקדים של לוחמים מקומיים, ביוון ובקהילות היווניות בתפוצות"; מאבק צבאי – "פרץ מרד בפלופונס"; חיפוש תמיכה של מעצמה – "נהנית מתמיכתה של רוסיה".)
המעצמות בתנועה הלאומית האיטלקית: סיוע ועיכוב. בחרתי באיטליה. המעצמה שעיכבה יותר מכול את התנועה הייתה אוסטריה. לאחר קונגרס וינה (1815) שלטה אוסטריה בלומברדיה ובוונציה, ושליטים הקשורים לבית המלוכה האוסטרי ישבו בדוכסויות שבמרכז איטליה. צבאות אוסטריה דיכאו את המרידות של 1821 ו־1831, ובשנים 1848–1849 הביסו את פיימונטה והחזירו את הסדר הישן. מנגד, המדינאי קאבור הבין שאיטליה אינה יכולה להתאחד בכוחות עצמה, וחיפש סיוע של מעצמה. בשנת 1858 כרת ברית חשאית עם קיסר צרפת נפוליאון השלישי (הסכם פלומבייר), ובשנת 1859 הביסו צבאות צרפת ופיימונטה את אוסטריה בקרבות מג'נטה וסולפרינו. בעקבות המלחמה סופחה לומברדיה לפיימונטה. גם פרוסיה סייעה בעקיפין: איטליה הייתה בעלת בריתה במלחמה נגד אוסטריה בשנת 1866, ובעקבות ניצחון פרוסיה סופחה ונציה לאיטליה. כך התבסס האיחוד על ניצול היריבות בין המעצמות.
למה זה מקבל ניקוד מלא:
טעות נפוצה: לכתוב על "המעצמות" באופן כללי בלי לציין איזו מעצמה עשתה מה ומתי, או להציג את פיימונטה – מדינה איטלקית – כמעצמה זרה שסייעה לתנועה. מי שבוחר ביוון יכול להיעזר בקטע (השמועה על תמיכת רוסיה וגינוי המרד בידי הצאר), אבל עליו להוסיף עובדות מן הלימוד על התערבות המעצמות בהמשך המאבק.
סעיף ב
השפעת השלטון העות'מאני (בעיקר עיכוב): הסולטן עבד אל־חמיד השני סירב להעניק להרצל צ'רטר (פגישה ב־1901, מגעים עד 1902) – כישלון הדרך המדינית; הגבלות על העלייה (איסור התיישבות יהודים זרים בארץ ישראל מ־1882, "הפתק האדום" – אישור שהייה לשלושה חודשים) ועל רכישת קרקעות ובנייה – האטת ההתיישבות; סיוע/הקלה: האכיפה הרופפת, השוחד וחסות הקונסולים (הקפיטולציות) איפשרו לעקוף את ההגבלות; אחרי 1908 – תקוות למדיניות מקלה ופתיחת לשכה ציונית בקושטא.
מקור מספר הלימוד על גורם אחר (למשל רעיון "דת העבודה" של א"ד גורדון ואנשי העלייה השנייה, הברון רוטשילד, ההסתדרות הציונית), עם הסבר כיצד ההשפעה באה בו לידי ביטוי.
מה השאלה מבקשת: שתי מטלות. (1) "הסבירו את ההשפעה (סיוע או עיכוב)" – להסביר כיצד מדיניות השלטון העות'מאני השפיעה על פעילות התנועה הציונית בראשיתה. אפשר להציג עיכוב, סיוע, או את שניהם. (2) "בחרו במקור... והסבירו" – מקור מספר הלימוד שבו בא לידי ביטוי גורם אחר (לא השלטון העות'מאני) שהשפיע על היישוב בשנים 1881–1914, והסבר כיצד ההשפעה באה בו לידי ביטוי.
תשובה מלאה:
עיכוב: כישלון הדרך המדינית. הרצל האמין שהציונות תושג באמצעות "צ'רטר" – זיכיון מדיני מן הסולטן העות'מאני, ששלט בארץ ישראל, שיאפשר התיישבות יהודית רחבה. במאי 1901 נפגש הרצל עם הסולטן עבד אל־חמיד השני בקושטא, והציע שהיהודים יסייעו בהסדרת החובות הכבדים של האימפריה בתמורה לזיכיון. הסולטן לא הסכים להעניק צ'רטר על ארץ ישראל, ובמגעים שנמשכו עד 1902 הציע רק אפשרות להתיישבות יהודים מפוזרת באזורים אחרים של האימפריה, כנתינים עות'מאנים. הסירוב נבע מחשש שהתיישבות יהודית מרוכזת תיצור בעיה לאומית חדשה באימפריה, שכבר איבדה שטחים רבים בבלקן לתנועות לאומיות, ותזמין התערבות של המעצמות. בעקבות הכישלון פנה הרצל לבריטניה (תוכניות אל־עריש ואוגנדה, 1902–1903), והדבר עורר משבר בתנועה.
עיכוב: ההגבלות על העלייה ועל ההתיישבות. כבר מ־1882 אסר השלטון העות'מאני על יהודים זרים להתיישב בארץ ישראל, ובהמשך הוטלו הגבלות על משך השהייה שלהם בארץ ("הפתק האדום", אישור לשלושה חודשים), על רכישת קרקעות ועל בנייה. ההגבלות האלה האטו את גידול היישוב והקשו על פעולות ההתיישבות של התנועה הציונית.
סיוע עקיף: מנגד, השלטון העות'מאני היה חלש ומושחת, והאכיפה הייתה רופפת. יהודים רבים עקפו את ההגבלות באמצעות שוחד לפקידים, רישום קרקעות על שם נתינים עות'מאנים, וחסות הקונסולים של המעצמות (הקפיטולציות). כך יכלה התנועה הציונית להמשיך לפעול בארץ, אף שלא קיבלה הכרה רשמית.
מקור מספר הלימוד: "דת העבודה" של א"ד גורדון. בחרתי בקטע ממאמריו של אהרן דוד גורדון, שעלה לארץ ישראל בשנת 1904, בגיל 48, ועבד כפועל חקלאי במושבות ובהמשך בדגניה. גורדון כתב שהעם היהודי בגולה התנתק מן הטבע ומן העבודה, ושרק עבודה עצמית, ובעיקר עבודת אדמה, תחבר אותו מחדש לארץ ותחיה אותו כעם. במקור באה לידי ביטוי ההשפעה של גורם אחר – האידאולוגיה של אנשי העלייה השנייה. רעיון "כיבוש העבודה" הוביל צעירים רבים לעבוד בעצמם בחקלאות, גם בתנאים קשים, במקום להעסיק פועלים ערבים כמו במושבות של העלייה הראשונה. ברוח זו הוקמו צורות התיישבות חדשות, כמו הקבוצה הראשונה, דגניה (1910), שבה חיו החברים בשוויון ובשיתוף, ונבנה דימוי של "היהודי החדש" העובד את אדמתו.
בבחינה: ציינו את שם הספר, ההוצאה והעמוד שממנו לקחתם את המקור.
למה זה מקבל ניקוד מלא:
טעות נפוצה: לבחור מקור שעוסק שוב במדיניות העות'מאנית (למשל ההודעה על איסור ההתיישבות), כשהשאלה מבקשת גורם "מלבד השלטון העות'מאני", או לתאר את מדיניות השלטון בזמן מלחמת העולם הראשונה (גירוש יפו, 1917) כאילו הייתה בראשית דרכה של התנועה.
שאלה 3 · מהצהרת בלפור לכתב המנדט
לפניכם קטעים מתוך כתב המנדט על ארץ־ישראל, שאישרה מועצת חבר הלאומים ב־24 ביולי 1922.
השוו בין מעמדה של הצהרת בלפור בעת פרסומה בשנת 1917 ובין מעמדה לאחר שנכללה בכתב המנדט, על פי שניים מן התבחינים האלה: מי התחייב להצהרה; מידת המחויבות; האמצעים המעשיים להגשמת הבית הלאומי. בססו את תשובתכם על הקטע ועל מה שלמדתם.
– על פי הקטע, הסבירו כיצד בא לידי ביטוי בכתב המנדט אחד הקשיים הנובעים מנוסח הצהרת בלפור.
– על פי מה שלמדתם, הסבירו שתי סיבות להתנגדות של ערביי ארץ־ישראל להצהרת בלפור.
◂ פתרון מלא לשאלה 3
סעיף א
מי התחייב: ב־1917 – ממשלה אחת, בריטניה, במכתב של שר החוץ; בכתב המנדט – ההצהרה "אומצה על ידי המעצמות" (ועידת סן רמו, אפריל 1920) ונכללה במסמך שאישר חבר הלאומים – הכרה בין־לאומית, וההצהרה עוגנה במשפט הבין־לאומי. מידת המחויבות: ב־1917 – "רואה בעין יפה" ו"תעשה את מיטב מאמציה", הצהרת כוונות כללית ללא הנמקה; בכתב המנדט – בריטניה "אחראית להוצאה לפועל של ההצהרה" ו"להעמיד את הארץ בתנאים... שיבטיחו את ייסוד הבית הלאומי", והיא כפופה לפיקוח חבר הלאומים; נוסף נימוק – "הקשר ההיסטורי של העם היהודי עם ארץ־ישראל" ו"בנייתו מחדש" של הבית. אמצעים: ב־1917 – אין; בכתב המנדט – הכרה בסוכנות יהודית (ההסתדרות הציונית) כגוף ציבורי שמייעץ לממשלה (סעיף 4); הקלה על עלייה ועידוד התיישבות צפופה, כולל אדמות מדינה (סעיף 6).
מה השאלה מבקשת: "השוו" בין מעמד ההצהרה ב־1917 לבין מעמדה בכתב המנדט, על פי שניים מתוך שלושה תבחינים, ולבסס על הקטע ועל הידע. בכל תבחין יש להציג את שני הצדדים – "לפני" ו"אחרי".
תשובה מלאה:
תבחין ראשון – מי התחייב להצהרה. בשנת 1917 הייתה הצהרת בלפור מכתב של שר החוץ של מדינה אחת, בריטניה, אל הלורד רוטשילד – הצהרה של ממשלה אחת בעיצומה של מלחמה, בזמן שארץ־ישראל עוד לא נכבשה כולה. לעומת זאת, בכתב המנדט נאמר שההצהרה "אומצה על ידי המעצמות" – המעצמות הראשיות של בעלות הברית, שהחליטו בוועידת סן רמו (אפריל 1920) למסור לבריטניה את המנדט על ארץ־ישראל ולכלול בו את ההצהרה – וכתב המנדט כולו אושר על ידי מועצת חבר הלאומים ב־24 ביולי 1922. כך הפכה ההצהרה מהבטחה של ממשלה אחת להתחייבות בין־לאומית, שעוגנה במסמך משפטי של הארגון הבין־לאומי של אותה תקופה.
תבחין שני – מידת המחויבות. בהצהרה של 1917 נאמר רק שממשלת בריטניה "רואה בעין יפה" ייסוד בית לאומי ו"תעשה את מיטב מאמציה" – ניסוח של אהדה והצהרת כוונות, בלי התחייבות מוגדרת. בכתב המנדט נקבע שהמנדטורי "יהיה אחראי להוצאה לפועל של ההצהרה", ובסעיף 2 – שהוא "יהיה אחראי להעמיד את הארץ בתנאים מדיניים, מנהליים וכלכליים שיבטיחו את ייסוד הבית הלאומי היהודי". זו כבר חובה של השלטון, ובריטניה הייתה כפופה בעניין זה לפיקוח של חבר הלאומים. בנוסף, במבוא נכללה הנמקה שלא הייתה בהצהרה: "הכרה לקשר ההיסטורי של העם היהודי עם ארץ־ישראל ולעילות לבנייתו מחדש של ביתו הלאומי" – כלומר, הבית הלאומי מוצג כזכות שנובעת מן ההיסטוריה ולא רק כמחווה של אהדה.
(חלופה) תבחין שלישי – האמצעים המעשיים. ההצהרה של 1917 לא פירטה שום אמצעי להגשמת הבית הלאומי. כתב המנדט קבע אמצעים מוגדרים: הכרה ב"סוכנות יהודית מתאימה" – ההסתדרות הציונית – כגוף ציבורי המייעץ לממשלה ומשתף איתה פעולה (סעיף 4), וחובה להקל על "העלייה היהודית בתנאים מתאימים" ולעודד "התיישבות צפופה של יהודים על הקרקע, לרבות אדמות המדינה" (סעיף 6).
לסיכום, הכללת ההצהרה בכתב המנדט הפכה אותה מהצהרת אהדה כללית של בריטניה להתחייבות בין־לאומית מחייבת, שבצדה כלים מעשיים לבניית הבית הלאומי.
למה זה מקבל ניקוד מלא: נבחרו שני תבחינים מן הרשימה; בכל תבחין הוצגו שני צדי ההשוואה (1917 לעומת כתב המנדט), עם ציטוטים מן הקטע ועם עובדות מדויקות (סן רמו 1920, אישור חבר הלאומים 24 ביולי 1922). מקובל כל צירוף של שניים מן התבחינים.
טעות נפוצה: לתאר רק את כתב המנדט, בלי להציג את המצב ב־1917 – בהשוואה יש להציג את שני הצדדים בכל תבחין.
סעיף ב
קושי – ההתחייבות הכפולה: כמו בהצהרה (בית לאומי לעם היהודי לצד אי־פגיעה ב"עדות הלא־יהודיות"), גם בכתב המנדט בריטניה אחראית בו־זמנית ל"ייסוד הבית הלאומי היהודי" ול"פיתוחם של מוסדות שלטון עצמי" ולשמירת זכויות "כל תושבי ארץ־ישראל" (סעיף 2), וחייבת להקל על העלייה "תוך הבטחה שלא ייפגעו הזכויות והמעמד של חלקי האוכלוסייה האחרים" (סעיף 6); הערבים שוב אינם נזכרים בשמם – "חלקי האוכלוסייה האחרים"; כתב המנדט אינו מסביר כיצד יתקיימו שתי ההתחייבויות יחד, וגם "בית לאומי" נשאר בלי הגדרה. (מקובל גם: היהודים מקבלים סוכנות מוכרת ואילו לערבים אין גוף מקביל.) סיבות להתנגדות הערבים: (1) לאומיות ערבית ושאיפה לעצמאות – הם היו רוב גדול בארץ (לפי מפקד 1922 היו היהודים כ־11% מן האוכלוסייה) וראו בה ארץ ערבית או חלק מסוריה; ההצהרה מכירה ביהודים כעם ובהם רק כ"עדות" עם זכויות אזרחיות ודתיות; (2) הבטחות בריטניה לשריף חוסיין במכתבי חוסיין–מקמהון (1915–1916) לתמוך בעצמאות ערבית – ההצהרה נראתה בעיניהם בגידה; (3) חשש שעלייה יהודית ורכישת קרקעות יהפכו אותם למיעוט וידחקו אותם.
מה השאלה מבקשת: (1) "הסבירו", על פי הקטע, כיצד מופיע בכתב המנדט קושי אחד שנבע מנוסח ההצהרה. (2) "הסבירו" שתי סיבות להתנגדות הערבים בארץ־ישראל להצהרה, מן הידע.
תשובה מלאה:
הקושי – ההתחייבות הכפולה של בריטניה. כבר בהצהרת בלפור התחייבה בריטניה לסייע לייסוד בית לאומי לעם היהודי בארץ־ישראל, ובאותו משפט – שלא לפגוע בזכויות "העדות הלא־יהודיות", כלומר הרוב הערבי, בלי להסביר כיצד ניתן לקיים את שתי ההתחייבויות יחד. כתב המנדט מעביר את הקושי הזה, ואף מרחיב אותו. על פי סעיף 2, בריטניה אחראית גם להבטיח "את ייסוד הבית הלאומי היהודי", גם ל"פיתוחם של מוסדות שלטון עצמי", וגם "לשמירת הזכויות האזרחיות והדתיות של כל תושבי ארץ־ישראל". על פי סעיף 6, עליה להקל על העלייה היהודית ולעודד התיישבות יהודית, אבל "תוך הבטחה שלא ייפגעו הזכויות והמעמד של חלקי האוכלוסייה האחרים". כמו בהצהרה, גם כאן הערבים אינם נזכרים בשמם, אלא רק כ"חלקי האוכלוסייה האחרים". השאלה מה יקרה כאשר ההתחייבויות יתנגשו – למשל, אם מוסדות שלטון עצמי שייבחרו בידי הרוב הערבי יתנגדו לעלייה – נשארה פתוחה, כמו גם השאלה מהו בדיוק "בית לאומי". כך הקושי בנוסח ההצהרה הפך לבעיה מובנית במדיניות השלטון הבריטי בארץ.
סיבה ראשונה – השאיפה הלאומית הערבית ומעמדם כרוב בארץ. ערביי ארץ־ישראל היו רוב גדול של תושבי הארץ (על פי המפקד הבריטי של 1922 היו היהודים רק כ־11% מן האוכלוסייה). בקרב מנהיגיהם התפתחה תודעה לאומית ערבית; הם ראו בארץ ארץ ערבית או חלק מסוריה ושאפו לעצמאות. ההצהרה הכירה ביהודים כ"עם" שזכאי ל"בית לאומי", ואילו אותם הציגה רק כ"עדות לא־יהודיות" עם זכויות אזרחיות ודתיות, בלי זכויות לאומיות – ולכן ראו בה שלילה של זכותם להגדרה עצמית בארצם.
סיבה שנייה – תחושה שבריטניה הפרה את הבטחותיה לערבים. במכתבי חוסיין–מקמהון (1915–1916) הבטיח הנציב העליון הבריטי במצרים, הנרי מקמהון, לשריף חוסיין ממכה שבריטניה תכיר בעצמאות ערבית בשטחים נרחבים, בתמורה למרד ערבי נגד העות'מאנים (שפרץ ב־1916). המכתבים היו מעורפלים בעניין גבולות השטח, אבל הערבים פירשו אותם כהבטחה הכוללת גם את ארץ־ישראל, ולכן ראו בהצהרת בלפור בגידה בהבטחה הבריטית.
(חלופה) סיבה שלישית – חשש מעלייה יהודית ומרכישת קרקעות, שיהפכו אותם למיעוט בארצם ויביאו לדחיקתם מן הקרקע; חשש שהתחזק כאשר כתב המנדט חייב את בריטניה להקל על העלייה ולעודד התיישבות יהודית, והכיר בסוכנות יהודית כגוף רשמי בלי שהוקם גוף מקביל לערבים.
למה זה מקבל ניקוד מלא: הקושי הוגדר (התחייבות כפולה ועמימות), נקשר לנוסח ההצהרה ועוגן בציטוטים מסעיפים 2 ו־6. הוצגו שתי סיבות שונות להתנגדות הערבים, כל אחת מוסברת עם עובדות (רוב גדול ותודעה לאומית; מכתבי חוסיין–מקמהון). מקובל גם: עמימות "בית לאומי" כקושי שעובר לכתב המנדט; החשש מעלייה ומרכישת קרקעות כסיבה; התנגדות לניתוק ארץ־ישראל מסוריה.
טעות נפוצה: לכתוב שהערבים התנגדו משום ש"ההצהרה לא הבטיחה להם שום זכויות" – ההצהרה הבטיחה זכויות אזרחיות ודתיות; עיקר הטענה הוא היעדר זכויות לאומיות ומדיניות.
פרק שני – מלחמת העולם השנייה והשואה
ענו על אחת מן השאלות 4–6. (50 נקודות)
שאלה 4 · חיילים יהודים בצבאות בעלות הברית – היקף, מניעים ודמויות
– הציגו את היקף ההשתתפות של יהודים בצבאות בעלות הברית במלחמת העולם השנייה, וציינו שלושה צבאות שבהם לחמו.
– הסבירו מניע אחד להשתתפות בלחימה של יהודים אזרחי ברית המועצות או ארצות הברית, ומניע אחד להתנדבות של יהודים מן היישוב בארץ־ישראל לצבא הבריטי. הסבירו מה ההבדל בין שני המניעים.
הביאו דוגמה מספר הלימוד ללוחם יהודי בולט שלחם באחד מצבאות בעלות הברית במלחמת העולם השנייה.
– הציגו את הלוחם: באיזה צבא שירת, ומה היו פעולותיו העיקריות במלחמה.
– הסבירו כיצד פעילותו מבטאת את התרומה של הלוחמים היהודים לניצחון בעלות הברית ואת החשיבות של לחימתם לעם היהודי.
◂ פתרון מלא לשאלה 4
סעיף א
היקף: כמיליון וחצי חיילים יהודים בכלל צבאות בעלות הברית. צבאות (שלושה מתוך): הצבא האדום (כחצי מיליון, לפי ההערכות), הצבא האמריקני (כ־550,000, לפי ההערכות), הצבא הבריטי (כולל כ־30,000 מתנדבים מן היישוב), הצבא הפולני, הצבא הצרפתי וכוחות צרפת החופשית ועוד. מניע אזרחי ברית המועצות / ארצות הברית: חובה אזרחית (גיוס חובה) ופטריוטיות – נאמנות למדינה שבה חיו; מקובל גם: נקמה / מאבק בנאציזם. מניע המתנדבים מן היישוב: מניע לאומי־ציוני – מאבק של העם היהודי באויבו, הצלת יהודי אירופה, ייצוג לאומי והכשרה צבאית לעתיד. ההבדל: אצל האזרחים – מניע של אזרחים במדינתם, לרוב מתוך גיוס חובה; אצל היישוב – התנדבות מתוך מניע לאומי יהודי, במסגרת צבא של מעצמה זרה.
מה השאלה מבקשת: (1) להציג את היקף ההשתתפות ולציין שלושה צבאות. (2) להסביר מניע אחד של יהודים אזרחי ברית המועצות או ארצות הברית ומניע אחד של מתנדבי היישוב, ולהסביר את ההבדל ביניהם.
תשובה מלאה:
במלחמת העולם השנייה שירתו בצבאות בעלות הברית כמיליון וחצי חיילים יהודים. הם לחמו בצבא האדום של ברית המועצות (לפי ההערכות, כחצי מיליון חיילים יהודים), בצבא ארצות הברית (לפי ההערכות, כ־550,000), ובצבא הבריטי – ובו גם כ־30,000 גברים ונשים שהתנדבו מן היישוב היהודי בארץ־ישראל. יהודים לחמו גם בצבא פולין, בצבא צרפת ובכוחות צרפת החופשית, ובצבאות נוספים.
מניע של יהודים אזרחי ברית המועצות – חובה אזרחית ופטריוטיות. היהודים בברית המועצות היו אזרחי המדינה, ורובם גויסו לצבא האדום בגיוס חובה, כמו שאר האזרחים. אחרי הפלישה הגרמנית ביוני 1941 נלחמו רבים מהם כדי להגן על המולדת הסובייטית ולשחרר את עריהם. (בארצות הברית – אחרי ההתקפה היפנית על פרל הארבור בדצמבר 1941 – גויסו יהודים רבים או התנדבו מתוך נאמנות למדינה שבה חיו ושנתנה להם שוויון זכויות.)
מניע של המתנדבים מן היישוב – מניע לאומי־ציוני. בארץ־ישראל לא היה גיוס חובה לצבא הבריטי, והשירות היה התנדבותי. המתנדבים ראו במלחמה בגרמניה הנאצית מלחמה של העם היהודי באויב שביקש להשמידו, ורצו לסייע להצלת יהודי אירופה. מוסדות היישוב עודדו את ההתנדבות גם כדי שלעם היהודי יהיה ייצוג במלחמה, כדי לחזק את התביעה למדינה בסוף המלחמה, וכדי שצעירים רבים יקבלו הכשרה צבאית לקראת המאבק העתידי על הקמת המדינה – אף שבריטניה פרסמה ב־1939 את "הספר הלבן" שהגביל את העלייה. לכן אמר דוד בן־גוריון בפרוץ המלחמה שיש להילחם במלחמה כאילו אין ספר לבן, ובספר הלבן כאילו אין מלחמה.
ההבדל: אצל יהודי ברית המועצות וארצות הברית המניע העיקרי היה מניע של אזרחים במדינתם – חובה ונאמנות למדינה, לרוב במסגרת גיוס חובה, והם לחמו כחיילים סובייטים או אמריקנים. אצל מתנדבי היישוב המניע היה לאומי יהודי, וההצטרפות הייתה התנדבות לצבא של מעצמה זרה, כדי לקדם מטרות של העם היהודי.
למה זה מקבל ניקוד מלא: היקף נכון (כמיליון וחצי), שלושה צבאות, מניע מוסבר לכל קבוצה, והסבר ההבדל (אזרחות וחובה לעומת התנדבות ומניע לאומי). המספרים לכל צבא הם הערכות, ואין חובה לציין אותם; מספיק ההיקף הכולל. מקובלים גם מניעים כמו נקמה ברוצחי המשפחות, מאבק אידאולוגי בנאציזם (אצל יהודים קומוניסטים), או הרצון להוכיח שהיהודים לוחמים.
טעות נפוצה: להציג מניע זהה לשתי הקבוצות (למשל "לנקום בנאצים") בלי להסביר את ההבדל, כשהשאלה מבקשת הבדל.
סעיף ב
דוגמה: דוד דרגונסקי – יהודי יליד רוסיה, מפקד חטיבת טנקים בצבא האדום; השתתף בקרבות רבים, בהם הקרבות על ראש הגשר על נהר הוויסלה ב־1944 והקרב על ברלין ב־1945; זכה פעמיים בתואר 'גיבור ברית המועצות', העיטור הגבוה ביותר בצבא האדום. תרומה: פיקוד על כוח לוחם גדול בחזית המזרח, שבה הובס עיקר הצבא הגרמני, עד כיבוש ברלין. חשיבות לעם היהודי: יהודי שנלחם ברוצחי עמו (בני משפחה רבים שלו נרצחו בשואה); הוכחה לגבורת היהודים ותשובה לתעמולה האנטישמית שהציגה אותם כפחדנים; חלק מכ־150 יהודים (לפי ההערכות) שזכו בתואר גיבור ברית המועצות. מקובלת כל דוגמה מבוססת (למשל חנה סנש, לב דובטור).
מה השאלה מבקשת: להביא דוגמה מספר הלימוד ללוחם יהודי בולט; (1) להציג אותו – צבא ופעולות; (2) להסביר כיצד פעילותו מבטאת תרומה לניצחון וחשיבות לעם היהודי.
תשובה מלאה:
הלוחם: דוד דרגונסקי, יהודי יליד רוסיה, קצין שריון בצבא האדום של ברית המועצות. במלחמה פיקד על חטיבת טנקים ולחם בחזית המזרח מן השנים הראשונות של המלחמה ועד סופה. הוא נפצע כמה פעמים וחזר ללחימה. בשנת 1944 השתתפה החטיבה שלו בקרבות על ראש הגשר על נהר הוויסלה בפולין, וב־1945 – בקרב על ברלין, שבו הוכרעה המלחמה באירופה. על לחימתו זכה פעמיים בתואר "גיבור ברית המועצות", העיטור הגבוה ביותר בברית המועצות.
תרומה לניצחון בעלות הברית: עיקר הצבא הגרמני הובס בחזית המזרח, ושם לחמו כחצי מיליון חיילים יהודים, לפי ההערכות. דרגונסקי, כמפקד חטיבת טנקים, היה חלק מן הכוחות שהדפו את הצבא הגרמני מברית המועצות ומפולין והגיעו עד ברלין, בירת גרמניה הנאצית. פעילותו מבטאת את התרומה הצבאית הממשית של הלוחמים היהודים – לא רק כחיילים, אלא גם כמפקדים בכירים.
חשיבות לעם היהודי: דרגונסקי לחם בצבא שנלחם ברוצחי עמו, ובני משפחה רבים שלו נרצחו בשואה. לחימתו היא דוגמה ליהודים שנלחמו בנאצים בנשק ותרמו לשחרור אירופה ולהפסקת ההשמדה. גבורתו, ושל יהודים רבים נוספים – לפי ההערכות כ־150 – שזכו בתואר "גיבור ברית המועצות", היא תשובה לתעמולה האנטישמית שהציגה את היהודים כפחדנים שאינם נלחמים, ומקור לגאווה יהודית.
למה זה מקבל ניקוד מלא: הלוחם מוצג בבירור (מי, איזה צבא, איזו זירה, מה עשה, עיטורים), והתשובה מסבירה בנפרד את התרומה לניצחון ואת החשיבות לעם היהודי, עם עובדות. מקובלות גם דוגמאות אחרות שמופיעות בספר הלימוד, למשל: חנה סנש, צנחנית מן היישוב שהוצנחה במסגרת הצבא הבריטי ביוגוסלביה ב־1944 והוצאה להורג בבודפשט; לב דובטור, מפקד פרשים בצבא האדום שנפל בקרבות על מוסקבה בדצמבר 1941 וזכה בתואר גיבור ברית המועצות; או לוחם מן הבריגדה היהודית.
טעות נפוצה: להביא לוחם בגטו או פרטיזן שלא שירת בצבא סדיר של בעלות הברית; או להציג את הלוחם בלי להסביר את החשיבות לעם היהודי.
בבחינה: ציינו את שם הספר, ההוצאה והעמוד שממנו לקחתם את המקור.
שאלה 5 · הגטאות – מן השמירה על החינוך אל ההחלטה לצאת ליערות
הסבירו כיצד פעלו הנאצים בגטאות כדי לנתק את היהודים מחיי חברה ותרבות ומן החינוך. בחרו במקור מספר הלימוד והסבירו כיצד המאמץ של היהודים בגטאות להמשיך לחנך את הילדים ולקיים חיי תרבות בא לידי ביטוי במקור זה.
לפניכם קטע מעובד העוסק בוויכוח במחתרת היהודית בגטו קובנה בשנת 1943.
– במה עסק הוויכוח המתואר בקטע? כיצד נימק כל צד בוויכוח את עמדתו?
– על פי מה שלמדתם, הסבירו את הנסיבות (התנאים) שבהן התקבלו במחתרות בגטאות ליטא בשנת 1943 החלטות לצאת מן הגטו אל היערות.
◂ פתרון מלא לשאלה 5
סעיף א
דרכי הנאצים: סגירת הגטו וניתוק מן העולם שבחוץ (עיתונים, רדיו, קשר עם קהילות אחרות); איסור או הגבלה של חינוך יהודי – סגירת בתי ספר בגטאות רבים; איסור התכנסויות ותפילה בציבור במקומות רבים; עבודת כפייה ומאבק על הקיום שלא הותירו זמן וכוח; השפלה ושלילת זכויות.
מקור מספר הלימוד: למשל ציורי ילדים מגטו טרזינשטט, שצוירו בשיעורי האמנות של המורה פרידל דיקר־ברנדייס – מבטאים חינוך מחתרתי, שמירה על ילדוּת ועל יצירה בתנאי גטו; מקובלים גם: בית ספר מחתרתי, ספרייה, מקהלה או תיאטרון בגטו.
מה השאלה מבקשת: שתי מטלות. (1) "הסבירו כיצד פעלו הנאצים" – להסביר את הדרכים שבהן נותקו היהודים מחיי חברה, תרבות וחינוך (שלוש). (2) "בחרו במקור מספר הלימוד והסבירו" – להציג מקור ולהסביר כיצד בא בו לידי ביטוי המאמץ להמשיך לחנך ולקיים חיי תרבות.
תשובה מלאה:
כיצד פעלו הנאצים.
1. ניתוק מן העולם שבחוץ: הגטאות נסגרו, והיהודים נותקו מעיתונים, מרדיו ומן הקשר עם קהילות אחרות. בגטו לודז', למשל, הבידוד היה כמעט מוחלט.
2. פגיעה בחינוך: במקומות רבים אסרו הגרמנים חינוך יהודי או הגבילו אותו מאוד, ובתי ספר רבים נסגרו. הילדים נותרו בלי מסגרת, ורבים מהם נאלצו לעבוד, להבריח מזון או לקבץ נדבות כדי לעזור למשפחתם.
3. איסור התכנסויות ושלילת זכויות: במקומות רבים נאסרו התכנסויות ותפילה בציבור, ובתי כנסת נסגרו או נהרסו. נוסף על כך, עבודת הכפייה והמאבק על הקיום – רעב, צפיפות ומחלות – לא הותירו כוח לחיי תרבות.
המטרה הייתה לשבור את רוחם של היהודים ולהפוך אותם להמון חסר זהות, צלם ותקווה.
מקור מספר הלימוד: ציורי ילדים מגטו טרזינשטט שבחבל הבוהמיה (שטח צ'כיה של היום). המורה והאמנית פרידל דיקר־ברנדייס, שגורשה לגטו ב־1942, לימדה את הילדים ציור, ואלפי ציורים שלהם נשמרו. בציורים מופיעים גם הבתים והנופים שזכרו מבתיהם, וגם החיים בגטו.
כיצד מתבטא המאמץ: המקור מבטא את המאמץ להמשיך לחנך ולשמור על הילדוּת גם בתנאי גטו. השיעורים התקיימו בתוך המגורים הצפופים, בניגוד לכוונת הנאצים לשבור את הרוח. הציור עזר לילדים לבטא את פחדיהם וזיכרונותיהם, ונתן להם שעות של יצירה ותקווה. השמירה על הציורים מראה שגם המבוגרים ראו בחינוך ובתרבות דרך לשמור על צלם האדם.
בבחינה: ציינו את שם הספר, ההוצאה והעמוד שממנו לקחתם את המקור.
(מקובל גם: בית ספר מחתרתי ב"קומפלטים" בגטו ורשה, ספריית הגטו בווילנה, מקהלה או תיאטרון בגטו.)
למה זה מקבל ניקוד מלא:
טעות נפוצה: לתאר את התרבות בגטו בלי להסביר איך היא הייתה תשובה למדיניות הנאצית.
סעיף ב
הוויכוח: היכן להילחם – בתוך הגטו או ביערות עם הפרטיזנים.
בעד הגטו: יציאת הצעירים תשאיר את "הזקנים, הנשים והילדים בלי מגינים"; מרד, "גם אם ייכשל", יהיה "עדות לכך שהיהודים לא הלכו אל מותם בלי להתנגד".
בעד היערות: מרד בגטו "יהיה התאבדות" – "כמעט אין נשק", "אוכלוסייה עוינת", "אין מקום להסתתר"; ביערות "פועלים פרטיזנים סובייטים", אפשר "להמשיך להילחם... לאורך זמן" וגם "להציל חיים".
נסיבות: חיסול גטו וילנה (ספטמבר 1943) ויציאת לוחמי הפ"ו (FPO) ליערות אחרי פרשת ויטנברג; הפיכת גטו קובנה למחנה ריכוז בפיקוד האס־אס (סתיו 1943) ושילוח אלפים למחנות באסטוניה; התחזקות התנועה הפרטיזנית ביערות ליטא ונסיגת הגרמנים בחזית המזרחית אחרי סטלינגרד; מחסור בנשק ויחס עוין של רוב האוכלוסייה המקומית.
מה השאלה מבקשת: שלוש פעולות. (1) להציג את נושא הוויכוח. (2) להציג את נימוקי שני הצדדים, מעוגנים בקטע. (3) על פי הידע, להסביר את הנסיבות שבהן התקבלו בליטא החלטות לצאת אל היערות (לא צוין מספר – שלוש).
תשובה מלאה:
נושא הוויכוח: היכן ייאבקו חברי המחתרת – במרד בתוך הגטו, או ביציאה אל היערות והצטרפות לפרטיזנים.
נימוקי התומכים בלחימה בגטו. לדעתם, היציאה ליערות תפקיר את הקהילה: "יישארו בגטו הזקנים, הנשים והילדים בלי מגינים". נוסף על כך, מרד בגטו, "גם אם ייכשל", יהיה "עדות לכך שהיהודים לא הלכו אל מותם בלי להתנגד" – כלומר, לחימה למען הכבוד ולמען הזיכרון.
נימוקי התומכים ביציאה ליערות. לדעתם, מרד בגטו "יהיה התאבדות": "כמעט אין נשק", הגטו "שוכן בלב אוכלוסייה עוינת ברובה" ו"אין בו מקום להסתתר". ביערות, לעומת זאת, "פועלים פרטיזנים סובייטים", ואפשר "להמשיך להילחם בגרמנים לאורך זמן, לפגוע בהם באמת – וגם להציל חיים".
הנסיבות להחלטות לצאת אל היערות בליטא ב־1943.
1. חיסול הגטאות באזור: בגטו וילנה, אחרי פרשת ויטנברג (יולי 1943), שבה דרשו הגרמנים להסגיר את מפקד הפ"ו ותושבי הגטו פנו נגד המחתרת, הבינו הלוחמים שהציבור אינו מוכן למרד. בספטמבר 1943 חוסל הגטו, ולוחמי הפ"ו יצאו – חלקם דרך תעלות הביוב – אל היערות. הדבר המחיש ללוחמי קובנה שהקץ קרוב ושהמרד בגטו לא יזכה לתמיכת הציבור.
2. החמרת המצב בגטו קובנה: בסתיו 1943 הועבר הגטו לשליטת האס־אס והפך למחנה ריכוז, ואלפים מתושביו שולחו למחנות עבודה באסטוניה. ההרגשה הייתה שהזמן אוזל.
3. התנאים ביערות ובחזית: אחרי התבוסה בסטלינגרד נסוגו הגרמנים בחזית המזרחית, והתנועה הפרטיזנית הסובייטית התחזקה ביערות ליטא ובלארוס. כך נוצרה אפשרות ממשית להילחם מחוץ לגטו, בזמן שבתוך הגטו היה מחסור בנשק והאוכלוסייה הליטאית מסביב הייתה עוינת ברובה.
בקובנה הייתה לכך גם תמיכה של היודנראט, שסייע בחשאי ללוחמים – דבר חריג בהשוואה לגטאות אחרים.
למה זה מקבל ניקוד מלא:
טעות נפוצה: לכתוב שהיציאה ליערות הייתה "בריחה" – בעיני המחתרות היא הייתה דרך אחרת להמשיך את המאבק בגרמנים.
שאלה 6 · "ליל הסכינים הארוכות" וביסוס שלטון היחיד
לפניכם שלושה קטעי מקור (1–3) הקשורים לאירועי הקיץ של שנת 1934 בגרמניה.
– הסבירו כיצד באה לידי ביטוי בקטעי המקור 1–2 הפגיעה בעקרון שלטון החוק. בססו את תשובתכם על דוגמה מכל אחד מן הקטעים.
– הסבירו מדוע בחר היטלר לתת למעשי ההרג גושפנקה של חוק (מקור 1), אף שהוא עצמו הציג את עצמו כ"שופט העליון" (מקור 2).
– על פי מה שלמדתם, הסבירו שתי סיבות לכך שהיטלר הורה לחסל את הנהגת הס"א בסוף יוני 1934.
– הסבירו כיצד מבטא מקור 3 את השינוי שחל ביחסים בין הצבא ובין היטלר לאחר אירועי הקיץ של 1934.
– הסבירו כיצד השפיעו אירועים אלה על מעמדו של ארגון האס־אס (S.S.) במשטר הנאצי.
◂ פתרון מלא לשאלה 6
סעיף א
מקור 1: חוק בדיעבד (רטרואקטיבי) שהכשיר מעשי רצח ללא משפט – "הצעדים שננקטו ב־30 ביוני, ב־1 וב־2 ביולי 1934... הם... צעדים חוקיים"; החוק נחקק בידי הממשלה עצמה ("ממשלת הרייך החליטה"), בלי הרייכסטאג, ובו חתומים מי שאחראים למעשים – אין הפרדת רשויות ואין ביקורת שיפוטית. מקור 2: היטלר מציב את עצמו מעל בתי המשפט – "מדוע לא פניתי אל בתי המשפט הרגילים", "הייתי השופט העליון של העם הגרמני" – רצון המנהיג הוא החוק (עקרון הפיהרר). מדוע גושפנקה של חוק: שמירה על מראית עין של חוקיות ולגיטימיות, שהקלה על ציות הפקידות, השופטים והצבא ועל קבלת הציבור; הגנה על המבצעים מפני העמדה לדין; דרך הפעולה ההדרגתית של המשטר – שימוש בחקיקה (מכוח חוק ההסמכה) כדי לבסס דיקטטורה.
מה השאלה מבקשת: (1) להסביר כיצד מתבטאת בקטעים 1–2 הפגיעה בשלטון החוק, עם דוגמה מכל קטע. (2) להסביר מדוע היטלר נתן למעשי ההרג כסות של חוק.
תשובה מלאה:
עקרון שלטון החוק קובע שכל אדם, וגם השלטון עצמו, כפוף לחוק; שעונש נקבע בבית משפט עצמאי אחרי משפט הוגן; ושאין מענישים אדם על פי חוק שנחקק אחרי מעשיו. בקטעים 1–2 נפגע עיקרון זה באופן חמור.
במקור 1 נקבע ש"הצעדים שננקטו ב־30 ביוני, ב־1 וב־2 ביולי 1934... הם, בהיותם הגנה עצמית של המדינה, צעדים חוקיים". מאחורי המילה "צעדים" מסתתרים מעשי הרצח של "ליל הסכינים הארוכות": הוצאתם להורג בלי משפט של ראשי הס"א, ובהם ארנסט רהם, ושל יריבים פוליטיים נוספים. החוק הכשיר את הרצח בדיעבד, אחרי שבוצע, וקבע מראש שאיש לא יעמוד לדין. יתרה מזו, "ממשלת הרייך החליטה על החוק" – לא הרייכסטאג (הממשלה חוקקה מכוח חוק ההסמכה), ועל החוק חתומים היטלר, שר הפנים ושר המשפטים, כלומר האחראים למעשים הם שהכשירו אותם. אין כאן הפרדת רשויות ואין ביקורת של בית משפט.
במקור 2 היטלר מצהיר במפורש שאין צורך בבתי המשפט: "אם מישהו... ישאל מדוע לא פניתי אל בתי המשפט הרגילים... הייתי השופט העליון של העם הגרמני". המנהיג מציב את עצמו מעל מערכת המשפט ומעל החוק, והוא שקובע מי אשם ומה עונשו. זהו ביטוי מובהק לעקרון המנהיג (הפיהרר) – רצון המנהיג הוא החוק.
היטלר בחר לתת למעשים גושפנקה של חוק משום שגם אחרי שריכז בידיו את השלטון, הוא ביקש לשמור על מראית עין של חוקיות ושל סדר. רוב הגרמנים, ובמיוחד הפקידות, השופטים וקציני הצבא, היו רגילים לכבד את החוק ולציית לו, והזדעזעו מן האלימות של הס"א. כאשר הוצגו מעשי הרצח כ"הגנה עצמית של המדינה" מפני "בגידה", ועוגנו בחוק רשמי, קל היה להם יותר לקבל אותם ולהמשיך לשרת את המשטר. החוק גם הגן על המבצעים מפני תביעה פלילית. זו דרך הפעולה האופיינית למשטר בשנים אלה: שימוש בחקיקה ובמוסדות הקיימים כדי לבסס דיקטטורה בהדרגה ובלי מהפכה גלויה.
למה זה מקבל ניקוד מלא: מוגדר עקרון שלטון החוק; מכל קטע מובאת דוגמה מצוטטת ומוסבר כיצד היא פוגעת בעיקרון (חוק רטרואקטיבי שחוקקה הממשלה בלי ביקורת; המנהיג מעל בתי המשפט); ההסבר לבחירה בחוק מתייחס לצורך בלגיטימיות ובציות של האליטות והציבור ולדרך ההדרגתית של המשטר. מקובל גם: רצון להרגיע את הצבא ואת הנשיא הינדנבורג; רצון להציג לעולם ולציבור את גרמניה כמדינת חוק.
טעות נפוצה: לכתוב ש"ליל הסכינים הארוכות" כוון נגד היהודים. הוא כוון נגד הנהגת הס"א ונגד יריבים פוליטיים של היטלר.
סעיף ב
סיבות (שתיים מתוך): רהם והס"א שאפו להפוך את הס"א לצבא העם במקום הצבא הסדיר – הצבא ראה בכך איום, והיטלר נזקק לצבא ולשיתוף הפעולה שלו (גם לקראת מות הינדנבורג וירושת תפקידו); דרישת הס"א ל"מהפכה שנייה" חברתית־כלכלית הפחידה את התעשיינים ואת הבורגנות, שהיטלר נזקק להם לבנייה הכלכלית ולחימוש; הס"א (כמה מיליוני חברים) ורהם היו מוקד כוח עצמאי שאיים על מעמדו הבלעדי של היטלר; האלימות הפרועה של הס"א פגעה בתדמית המשטר ובסדר. מקור 3: השבועה ניתנת לאדם, "לפיהרר... אדולף היטלר", ולא לחוקה או למדינה, ו"ציות ללא תנאי" – הצבא, הכוח המאורגן האחרון שהיה עצמאי, נקשר אישית להיטלר; בתמורה לחיסול הס"א נשאר הצבא הכוח המזוין היחיד; אחרי מות הינדנבורג אוחדו תפקידי הנשיא והקנצלר, והיטלר נעשה המפקד העליון. אס־אס: ביצע את מעשי ההרג; ב־20 ביולי 1934 הוכרז כארגון עצמאי שאינו כפוף לס"א, בהנהגת הימלר, ונעשה כלי הטרור המרכזי של המשטר – שליטה במחנות הריכוז ובהמשך (1936) במשטרה כולה, כולל הגסטפו; נאמנות מוחלטת להיטלר.
מה השאלה מבקשת: שלושה חלקים. (1) להסביר שתי סיבות לחיסול הנהגת הס"א. (2) להסביר כיצד מקור 3 מבטא את השינוי ביחסי הצבא והיטלר. (3) להסביר כיצד השפיעו האירועים על מעמד האס־אס.
תשובה מלאה:
סיבה ראשונה – הצורך בשיתוף הפעולה של הצבא. ארנסט רהם, ראש הס"א, שאף להפוך את הס"א, שמנה כמה מיליוני אנשים, ל"צבא העם" שיבלע את הצבא הסדיר (הרייכסווהר) או יחליף אותו. קציני הצבא ראו בכך איום ממשי על מעמדם. היטלר נזקק לצבא: הוא היה הכוח המזוין המקצועי שעתיד לממש את תוכניות ההתחמשות וההתפשטות, ועמדתו הייתה חשובה גם לקראת מותו הצפוי של הנשיא הינדנבורג, שהיטלר ביקש לרשת את סמכויותיו. היטלר בחר בצבא ובאליטות על פני חבריו הוותיקים מן הס"א.
סיבה שנייה – הרגעת התעשיינים והבורגנות. בס"א נשמעו קריאות ל"מהפכה שנייה" – שינוי חברתי וכלכלי שיפגע בבעלי ההון. התעשיינים והבורגנות, שהיטלר נזקק להם לשיקום הכלכלה ולהתחמשות, חששו מכך, וגם האלימות הפרועה של הס"א ברחובות פגעה בתדמית המשטר כגורם של סדר. בחיסול הנהגת הס"א הבהיר היטלר שה"מהפכה" הסתיימה ושהמשטר יפעל בשיתוף פעולה עם הכוחות המרכזיים בחברה.
(סיבה אפשרית נוספת: הס"א ורהם היו מוקד כוח עצמאי שיכול היה לאיים על שלטונו הבלעדי של היטלר; באותה הזדמנות חוסלו גם יריבים אחרים, כמו הקנצלר לשעבר קורט פון שלייכר וגרגור שטרסר.)
מקור 3 מבטא שינוי מהותי ביחסים בין הצבא להיטלר. החיילים נשבעים "ציות ללא תנאי לפיהרר של הרייך והעם הגרמני, אדולף היטלר" – כלומר השבועה ניתנת לאדם אחד, בשמו, ולא לחוקה או למדינה, כפי שהיה ברפובליקה. היטלר מוצג בה כ"המפקד העליון של הכוחות המזוינים", לאחר שעם מות הינדנבורג ב־2 באוגוסט 1934 אוחדו תפקידי הנשיא והקנצלר בידיו. הצבא, שהיה עד אז הכוח המאורגן העצמאי האחרון בגרמניה, שחשש מן הס"א ושמח על חיסולה, נקשר עתה בנאמנות אישית ומוחלטת להיטלר. מכאן ואילך קשה היה לקצינים להתנגד לפקודותיו, משום שראו בכך הפרה של שבועה "קדושה" שנשבעו "באלוהים".
האירועים חיזקו מאוד את מעמדו של האס־אס. אנשי האס־אס, יחד עם הגסטפו, הם שביצעו את מעשי ההרג בסוף יוני ובתחילת יולי 1934, והוכיחו את נאמנותם המוחלטת להיטלר. בתמורה, ב־20 ביולי 1934 הוכרז האס־אס כארגון עצמאי שאינו כפוף עוד לס"א, ובראשו היינריך הימלר. מאז הלכה והתעצמה השפעתו: האס־אס השתלט על מחנות הריכוז, ובשנת 1936 מונה הימלר לראש המשטרה הגרמנית כולה, ובכלל זה הגסטפו. כך נעשה האס־אס כלי הטרור המרכזי של המשטר הנאצי, במקום הס"א שאיבדה את השפעתה.
למה זה מקבל ניקוד מלא: שתי הסיבות מוסברות ומקושרות לשיתוף הפעולה של היטלר עם הצבא ועם התעשיינים; ההסבר למקור 3 מעוגן בציטוט ומבהיר את השינוי (שבועה אישית להיטלר במקום לחוקה, ציות ללא תנאי, איחוד התפקידים); ההשפעה על האס־אס מבוססת על עובדות (ביצוע ההרג, עצמאות ב־20 ביולי 1934, שליטה במחנות ובמשטרה). מקובל גם: האס־אס נעשה "מדינה בתוך מדינה" הנאמנה אישית להיטלר.
טעות נפוצה: לכתוב שהצבא נשבע את השבועה בכפייה מצד האס־אס – את השבועה ניסחו והנהיגו ראשי הצבא עצמם, ביוזמתם, מיד עם מות הינדנבורג.