מתכונת 2 בהיסטוריה (שאלון 22215) - פתרון מלא

מה השאלה מבקשת: שתי מטלות. (1) "הציגו" – ארבעה מאפיינים של השיר כמקור היסטורי: סוג המקור, המחבר והזמן, הקהל שאליו הוא מכוון, ומטרתו. (2) "הסבירו" – כיצד הנסיבות שבהן נכתב השיר משתקפות בתוכנו (שתי דוגמאות לפחות).

תשובה מלאה:
מאפייני המקור:
1. סוג המקור – שיר לכת (שיר צבאי), מקור ראשוני מן התקופה עצמה. הוא אינו מתעד אירוע אלא מבטא רגשות, תקוות ותודעה של הכותב ושל מי ששרו אותו.
2. המחבר והזמן – יוזף ויביצקי, פעיל פוליטי פולני שהיה בין מארגני הלגיונות הפולניים, כתב את השיר ב־1797, באיטליה, זמן קצר אחרי החלוקה השלישית של פולין (1795).
3. הקהל – בראש ובראשונה חיילי הלגיונות הפולניים שלחמו באיטליה בצבא צרפת בפיקודו של דומברובסקי; ובהמשך – כל הפולנים, שאימצו את השיר.
4. המטרה – לעודד את החיילים ולחזק את רוחם, לשכנע אותם שהמלחמה הרחוקה היא חלק מן המאבק לשחרור פולין, ולטפח תודעה לאומית ותקווה לעצמאות.

כיצד הנסיבות משתקפות בתוכן:
ראשית, השיר נכתב כשפולין כבר לא הייתה קיימת כמדינה. לכן הוא נפתח בשורה "עוד לא אבדה פולין כל עוד אנו חיים" – הכותב מגיב ישירות לטענה שפולין נמחקה, וקובע שהאומה ממשיכה להתקיים בבניה גם בלי מדינה. השורה "את מה שלקחה מאיתנו יד זרה בכוח" רומזת לחלוקות שבהן קרעו המעצמות השכנות את ארצם.
שנית, השיר נכתב בשביל חיילים שהיו רחוקים מארצם ונלחמו לצד צרפת. לכן הוא מדבר על דרך חזרה: "מארץ איטליה לפולין!", "נשוב דרך הים". השמות "דומברובסקי", מפקד הלגיונות, ו"בונפרטה", המצביא הצרפתי שבצבאו הם נלחמו, מלמדים שהלגיונרים תלו את תקוותם בניצחונות צרפת ובנפוליאון, וקיוו שבזכותם תקום פולין מחדש.
מכאן שהשיר אינו תיאור אובייקטיבי, אלא מקור מגייס, שמטרתו לעורר רגש לאומי בשעת משבר.

למה זה מקבל ניקוד מלא: הוצגו ארבעת מאפייני המקור (סוג, יוצר ומועד, קהל, מטרה) בבירור; ההסבר מקשר בין נסיבות הכתיבה (החלוקות, היעדר מדינה, הלגיונות בצבא צרפת) לבין שורות מסוימות מן השיר, עם ציטוט. מקובל גם לציין שהשיר הפך כעבור שנים רבות להמנון הלאומי של פולין, ולכן נעשה בעצמו סמל לאומי.

טעות נפוצה: לכתוב "מקור משני" (זהו מקור ראשוני, שנכתב בזמן האירועים); או לתאר את מטרת השיר במילה אחת ("לעודד") בלי להסביר במה ולמה.

מה השאלה מבקשת: שני חלקים: (1) השוואה על פי שני היבטים נתונים – לכל היבט: מה היה במזרח, מה היה במערב/במרכז, ומה ההבדל (או הדמיון); (2) להסביר כיצד המצב באזור אחד הוביל לרעיון הציוני.

תשובה מלאה:
ההיבט הראשון – מעמדם המשפטי של היהודים. במזרח אירופה, ובעיקר באימפריה הרוסית, שבה חיו רוב יהודי העולם בסוף המאה ה־19, לא קיבלו היהודים אמנציפציה. רובם הורשו לגור רק ב"תחום המושב" שבמערב האימפריה, ובשנות ה־80 נוספו הגבלות: "חוקי מאי" (1882) אסרו עליהם להתיישב מחוץ לערים ולעיירות, ומ־1887 הוגבל מספר היהודים בבתי הספר התיכונים ובאוניברסיטאות. לעומת זאת במערב אירופה ובמרכזה קיבלו היהודים שוויון זכויות מלא במהלך המאה ה־19: בצרפת כבר ב־1791, באוסטריה־הונגריה ב־1867 ובגרמניה בשנים 1869–1871. כלומר ההבדל הוא שבמזרח האפליה הייתה מעוגנת בחוק, ובמערב החוק העניק ליהודים שוויון.
ההיבט השני – האופי של גילויי האיבה. במזרח האיבה באה גם מן השלטון עצמו, שחוקק חוקים מפלים ולא הגן על היהודים, וגם מן החברה, והתבטאה באלימות פיזית – גלי פרעות, כמו "הסופות בנגב" ב־1881–1882. במערב ובמרכז, על אף השוויון החוקי, צמחה אנטישמיות מודרנית: שנאה שהתבססה על רעיונות גזעניים ולאומניים ולא על הדת, והתבטאה בעיתונות, בהקמת מפלגות אנטישמיות בגרמניה ובאוסטריה, בבחירת קרל לואגר האנטישמי לראש העיר וינה (1895), בפרשת דרייפוס בצרפת (1894) ובהדרה חברתית. ההבדל הוא שבמזרח האיבה הייתה רשמית ואלימה, ובמערב היא הייתה בעיקר חברתית־פוליטית, בלי אפליה בחוק. הדמיון הוא שבשני האזורים נתפסו היהודים כזרים שאינם שייכים לאומה.
כיצד הוביל המצב במזרח אירופה לרעיון הציוני: המצוקה הקיומית, הפרעות והחקיקה המפלה שכנעו יהודים רבים, ובהם משכילים שקיוו להשתלב, שאין להם עתיד ברוסיה ושההשתלבות לא תביא שוויון. מכאן צמחה תנועת חיבת ציון (שהתאחדה בוועידת קטוביץ ב־1884) ויצאה העלייה הראשונה (1882), שראו בהתיישבות בארץ־ישראל פתרון לאומי למצוקת היהודים. (מקובל גם: במערב – האכזבה מן האמנציפציה הובילה יהודים מתבוללים כמו הרצל למסקנה שהפתרון הוא מדינה ליהודים בהסכמה בין־לאומית – הציונות המדינית.)

למה זה מקבל ניקוד מלא: לכל היבט: תיאור נכון של שני האזורים + ניסוח מפורש של ההבדל או הדמיון ("לעומת זאת", "בשני האזורים"). תיאור של כל אזור בנפרד בלי השוואה אינו מקבל ניקוד מלא. בחלק השני: קשר סיבתי ברור בין המצב לבין צמיחת הרעיון הציוני, עם ביטוי היסטורי (חיבת ציון, העלייה הראשונה; או הרצל והציונות המדינית). מקובל גם לציין את רומניה כדוגמה למזרח אירופה (היהודים לא קיבלו בה אזרחות למרות התחייבותה בקונגרס ברלין ב־1878).

טעות נפוצה: לכתוב שבמערב לא הייתה אנטישמיות בגלל האמנציפציה, או שבמזרח "קיבלו היהודים זכויות"; לטעות במועדי האמנציפציה.

מה השאלה מבקשת: שני רכיבים. (1) "נמקו טענה" – להוכיח באמצעות שתי דוגמאות שהשלטון נמנע מפגיעה כוללת ביישוב, לצד צעדיו החריפים. (2) "הסבירו" – גורם אחד שריסן את השלטון.

תשובה מלאה:
מדיניות השלטון העות'מאני כלפי היישוב כללה צעדים חריפים – גירושים, גיוס, החרמות ואיסור הפעילות הציונית – ואולם השלטון לא הגיע לפגיעה כוללת ביישוב, ולעתים אף נסוג מצעדיו.
דוגמה ראשונה – עצירת הגירוש ההמוני. ב־17 בדצמבר 1914 גורשו מיפו מאות יהודים נתינים רוסים, אך זמן קצר לאחר מכן, בעקבות התערבות דיפלומטית, הופסק הגירוש ההמוני. השלטון אפשר לנתינים הזרים לקבל נתינות עות'מאנית ולהישאר בארץ, ומי שעזב עשה זאת ברובו באוניות ניטרליות, ובהן הסיירות האמריקניות שהובילו פליטים למצרים. כלומר, השלטון לא גירש את כל העולים, אף שחשד בהם.
דוגמה שנייה – פינוי יפו ותל אביב (אפריל 1917). ג'מאל פחה הורה לפנות את כל תושבי יפו ותל אביב, צעד שפגע קשה במרכז העירוני של היישוב. ואולם היהודים המפונים לא גורשו מן הארץ אלא פוזרו במושבות – בפתח תקווה, בכפר סבא, בשומרון ובגליל – ורוב המושבות לא פונו. השלטון גם הניח לוועדה של אנשי היישוב לארגן את הפינוי ואת העזרה למפונים.
(דוגמאות נוספות: השלטון התיר להעביר ליישוב כספי סיוע מארצות הברית; ארתור רופין, ראש המשרד הארץ־ישראלי של ההסתדרות הציונית, המשיך לפעול בארץ ולחלק את כספי הסיוע עד שהורחק לקושטא ב־1916.)

גורם שריסן את השלטון – לחץ גרמניה. גרמניה הייתה בעלת בריתה העיקרית של האימפריה העות'מאנית במלחמה, והאימפריה הייתה תלויה בה בנשק, בכסף ובקצינים. גרמניה ביקשה לשמור על אהדת היהודים בעולם – בייחוד בארצות הברית, שהייתה ניטרלית עד אפריל 1917 – ולא רצתה שמעשים חריפים נגד היהודים יפגעו בתדמיתה. לכן התערבו נציגי גרמניה, בקושטא ובארץ, לטובת היישוב, למשל בדצמבר 1914, והשלטון העות'מאני נאלץ להתחשב בעמדתם ולמתן את צעדיו.

למה זה מקבל ניקוד מלא: הובאו שתי דוגמאות שונות ומפורטות המראות שהשלטון נמנע מפגיעה כוללת (עצירת הגירוש והאפשרות להתעתמן; פיזור המפונים בארץ בלי גירושם ובלי פינוי המושבות), כל אחת מקושרת לטענה. הגורם המרסן מוסבר – מי, מדוע, וכיצד השפיע. מקובל גם: לחץ ארצות הברית – השגריר האמריקני בקושטא הנרי מורגנטאו התערב לטובת היהודים, והשלטון, שרצה למנוע את הצטרפותה של ארצות הברית הניטרלית לאויביו, נענה לו; תלות הצבא העות'מאני בתוצרת החקלאית של המושבות ובכוח העבודה שלהן – פגיעה כוללת ביישוב הייתה פוגעת גם בצורכי המלחמה.

טעות נפוצה: להביא דוגמאות לצעדים חריפים בלבד – השאלה מבקשת לנמק את הטענה שהשלטון נמנע מפגיעה כוללת. טעות נוספת: להזכיר את הצהרת בלפור או את הכיבוש הבריטי כגורם מרסן – אלה אינם גורמים שריסנו את השלטון העות'מאני במדיניותו.

מה השאלה מבקשת: שלוש מטלות. (1) "הציגו שלושה עקרונות" של האידאולוגיה הנאצית. (2) "בחרו במקור מספר הלימוד, והסבירו" – מקור אחד, מוצג בבירור, והסבר כיצד הוא מבטא עיקרון אחד. (3) "הסבירו כיצד השפיעו שניים מן העקרונות" – לבחור בשניים מן העקרונות שהוצגו ולהסביר כיצד כל אחד מהם הוביל לכך שההרג ההמוני התחיל עם הפלישה לברית המועצות.

תשובה מלאה:
עקרונות האידאולוגיה הנאצית:
1. תורת הגזע והאנטישמיות. האנושות מחולקת לגזעים עליונים ונחותים. הגזע הארי עומד בראש, והיהודי הוא האויב הגזעי – טפיל, מקור הרוע, שואף לשליטה עולמית ומזוהה גם עם הקפיטליזם וגם עם הבולשביזם.
2. הדרוויניזם החברתי. החיים הם מאבק הישרדות מתמיד בין גזעים ובין עמים; החזק מנצח והחלש נעלם. המלחמה היא דרך טבעית ונחוצה להכרעה, ואין בה מקום לרחמים או לכללי מוסר "חלשים".
3. עקרון המנהיג (הפיהרר־פרינציפ). המנהיג מגלם את רצון העם, ורצונו הוא החוק העליון. כל אדם חייב לו ציות מוחלט, וכל דרג מציית לדרג שמעליו.

מקור מספר הלימוד. בחרתי בנאום שנשא היטלר ברייכסטאג ב־30 בינואר 1939, במלאת שש שנים לעלייתו לשלטון, חודשים אחדים אחרי ליל הבדולח. בנאום "ניבא" היטלר שאם "היהדות הבין־לאומית" תצליח להביא שוב את העמים למלחמת עולם, התוצאה לא תהיה ניצחון היהודים אלא השמדת הגזע היהודי באירופה.
המקור מבטא את עקרון תורת הגזע והאנטישמיות: היהודים מוצגים כגזע אחד, "בין־לאומי", שפועל מאחורי הקלעים ומחרחר מלחמות כדי לשלוט בעמים – כלומר, כאויב העולמי של הגזע הארי. האיום מראה שבעיני היטלר המאבק ביהודים הוא מאבק על חיים ומוות, ושהמלחמה תהיה ההזדמנות להכריע בו. בהמשך, בזמן המלחמה, חזר היטלר על "הנבואה" שוב ושוב.
בבחינה: ציינו את שם הספר, ההוצאה והעמוד שממנו לקחתם את המקור.

השפעת שניים מן העקרונות על תחילת ההרג ההמוני עם הפלישה לברית המועצות (22 ביוני 1941):
עיקרון ראשון – הדרוויניזם החברתי, יחד עם תורת הגזע. לפי תפיסה זו, המלחמה בברית המועצות לא הייתה מלחמה על גבולות אלא המאבק המכריע בין הגזע הארי ובין אויביו – הסלאבים ה"נחותים" והיהודים, שנתפסו כמנהיגי הקומוניזם. במאבק קיומי כזה אין כללים. במרס 1941 הסביר היטלר למפקדי הצבא שזו תהיה "מלחמת השמדה". בהתאם לכך ניתנו פקודות חריגות עוד לפני הפלישה: לפי צו השיפוט של "ברברוסה" (13 במאי 1941) חיילים לא יועמדו לדין על פגיעה באזרחים, ופקודת הקומיסרים (6 ביוני 1941) הורתה להוציא להורג את הקומיסרים הפוליטיים של הצבא האדום. כך הוסרו מראש המגבלות המשפטיות והמוסריות, ורצח אזרחים – ובראשם יהודים – הפך לחלק מן המלחמה.
עיקרון שני – עקרון המנהיג. מאחר שרצון היטלר נחשב לחוק העליון, תפיסתו את המלחמה כמלחמת השמדה תורגמה לפקודות שעברו בשרשרת הפיקוד – מהימלר והיידריך אל מפקדי יחידות המבצע (האיינזצגרופן), ומהם אל החיילים והשוטרים. יחידות המבצע, שנעו בעקבות הצבא, החלו לרצוח בירי המוני כבר בימים הראשונים של הפלישה, ובקיץ 1941 התרחב הרצח לנשים ולילדים, לקהילות שלמות. רוב המבצעים לא ערערו על הפקודות, משום שהציות למנהיג נחשב לחובה עליונה, והאחריות הוטלה על מי שנתן את הפקודה.
לכן ההרג ההמוני החל דווקא עם הפלישה: היא הייתה, בעיני הנאצים, ההכרעה במאבק הגזעי, ורצון המנהיג הפך אותה למדיניות שבוצעה בלי עיכוב.

למה זה מקבל ניקוד מלא:

טעות נפוצה: להציג עקרונות בלי להסביר את הקשר שלהם לפלישה, או להסביר רק עיקרון אחד כשהשאלה מבקשת שניים.

מה השאלה מבקשת: (1) להסביר, על פי הקטע, מה מלמדים מעשיה של חנה סנש על יחסה לשליחות ולמחיר שלה. (2) להביע עמדה (הצלחה / כישלון / הצלחה חלקית) ולנמק בשני נימוקים, על סמך הקטעים ועל סמך ידע.

תשובה מלאה:
מעשיה של חנה סנש מלמדים, ראשית, על מחויבות עמוקה לגורל יהודי אירופה. היא כבר הייתה בטוחה בארץ־ישראל – עלתה ב־1939, למדה בנהלל והצטרפה לקיבוץ – אך "עקבה בדאגה אחר הידיעות על גורל יהודי אירופה ועל אמה", ובחרה להתנדב: "ב־1943 התנדבה לשליחות הצנחנים". כלומר, היא ראתה בשליחות חובה אישית ולאומית ולא רק משימה צבאית.
שנית, מעשיה מלמדים על מוכנות להקריב את עצמה: היא חצתה את הגבול להונגריה "אף שידעה שגרמניה כבשה את הונגריה במרס 1944 ושהסכנה גדולה מאוד". היא ידעה שהיא עלולה לשלם בחייה, ובכל זאת המשיכה במשימה.
שלישית, גם כשהמחיר הפך ממשי היא נשארה נאמנה לשליחות ולחבריה: היא "עונתה, אך סירבה למסור לחוקריה את הצופן של מכשיר הקשר שלה ואת פרטי חבריה", ו"גם כשהביאו אליה את אמה לכלא, לא נשברה". היא העדיפה לשלם בחייה – "ב־7 בנובמבר 1944 הוצאה להורג בבודפשט" – ולא לסכן את חבריה ואת השליחות. לכן, כמתואר בקטע, "היא הפכה לסמל של מסירות נפש".

עמדה: לדעתי, השליחות לא השיגה את רוב מטרותיה המעשיות, אך השיגה מטרות סמליות וחינוכיות חשובות.
נימוק ראשון – מבחינה מעשית ההישגים היו מועטים. בקטע על הצנחנים: "רבים מן הצנחנים נתפסו, ושבעה מהם נפלו או הוצאו להורג". הצנחנים היו כמה עשרות בלבד, והם הגיעו בשנים 1943–1944, כשמיליוני יהודים כבר נרצחו. חנה סנש "נתפסה זמן קצר לאחר מכן" – אחרי שחצתה את הגבול להונגריה, באותם ימים שבהם גורשו מאות אלפי יהודי הונגריה לאושוויץ – ולא הצליחה להגיע אל הקהילה היהודית ולסייע בהצלתה.
נימוק שני – מבחינה סמלית השליחות השיגה הרבה. היא ביטאה את הקשר ואת האחריות של היישוב כלפי יהודי אירופה – "להראות להן שהיישוב בארץ־ישראל לא שכח אותן" – וחלק מן הצנחנים אכן נפגשו עם יהודים, למשל בסלובקיה בימי המרד הסלובקי בסתיו 1944. גבורתה של חנה סנש בחקירה הפכה אותה, ואת חבריה, לסמל של מסירות נפש ושל לחימה יהודית בנאצים, והם תרמו גם למאמץ המלחמתי של בעלות הברית.
לכן השליחות הייתה כישלון מבחינת ההצלה בפועל, אך הצלחה כביטוי לאחדות העם היהודי ולמאבקו.

למה זה מקבל ניקוד מלא: ההסבר מציג לפחות שני היבטים של יחסה לשליחות (מחויבות והתנדבות; מוכנות להקרבה; נאמנות לחבריה במחיר חייה), כל אחד מעוגן בציטוט מן הקטע ומקושר למחיר ששילמה; העמדה ברורה ומנומקת בשני נימוקים שונים, שאחד מהם לפחות נשען על הקטעים ואחד על ידע (הגירוש מהונגריה, המרד הסלובקי). מקובלת גם עמדה שהשליחות הצליחה, או שנכשלה, ובלבד שהיא מנומקת בשני נימוקים נכונים.

טעות נפוצה: לספר מחדש את קורות חייה של חנה סנש בלי להסביר מה מעשיה מלמדים על יחסה לשליחות, או להביע עמדה בלי נימוק מן הקטעים ומן הידע.

מה השאלה מבקשת: "השוו" – להשוות בין גורל יהודי לוב לגורל יהודי תוניסיה על פי שני ההיבטים שנקבעו (הגורם השולט שהוביל את המדיניות; אמצעי הרדיפה), ובנוסף להציג נקודת דמיון אחת.

תשובה מלאה:
היבט ראשון – הגורם ששלט והוביל את המדיניות נגד היהודים. בלוב, שהייתה מושבה איטלקית, הובילו את המדיניות השלטונות האיטלקיים: על פי הקטע, "בפברואר 1942 הורה מוסוליני לגרש את יהודי קירנאיקה". כוחות גרמניים לחמו בלוב, אך השלטון האזרחי והגזרות היו איטלקיים. בתוניסיה, לעומת זאת, הייתה ארץ חסות צרפתית תחת שלטון וישי, וב־9 בנובמבר 1942, מיד לאחר נחיתת בעלות הברית במרוקו ובאלג'יריה, נכנסו אליה כוחות גרמניים. עימם הגיעה יחידת אס־אס בפיקודו של ולטר ראוף, שהובילה ישירות את המדיניות נגד היהודים. כלומר, בלוב פעל שלטון קולוניאלי של בעלת ברית של גרמניה, ובתוניסיה – הכובש הנאצי עצמו.

היבט שני – אמצעי הרדיפה. בלוב היה האמצעי המרכזי גירוש וריכוז: "כ־2,600 מהם נשלחו למחנה ג'אדו", ובו "רעב וצפיפות" ומגפה שבה "יותר מ־500 מן העצורים מתו"; בעלי נתינות בריטית גורשו למחנות באיטליה, ומקצתם לברגן־בלזן. בתוניסיה לא הוקם מחנה ריכוז למשפחות; הגרמנים עצרו את ראשי הקהילה, הטילו על ועד הקהילה לספק אלפי עובדים יהודים לעבודות ביצורים ולמחנות עבודה סמוך לחזית, והטילו קנסות כבדים והחרימו רכוש. בתוניסיה בלט אפוא ניצול היהודים לעבודת כפייה ונישולם, תוך הטלת האחריות על ההנהגה היהודית – בדומה לשלב הראשון של המדיניות הנאצית בפולין.

נקודת דמיון. בשתי הארצות נקבע גורל היהודים על ידי מהלכי המלחמה בצפון אפריקה: הרדיפות החריפו כשהאזור הפך לזירת קרבות, והסתיימו כשבעלות הברית ניצחו – בלוב בינואר 1943, עם כיבוש טריפולי וג'אדו, ובתוניסיה במאי 1943, עם כניעת כוחות הציר. בשתיהן נגרמו סבל רב ואבדות, אך "הפתרון הסופי" – השמדה שיטתית – לא יושם בהן (גם אם יהודים בודדים מתוניסיה ובעלי נתינות בריטית מלוב גורשו למחנות באירופה).

למה זה מקבל ניקוד מלא:

טעות נפוצה: לתאר כל ארץ בנפרד בלי לנסח את ההבדל; או לכתוב שהמחנה בג'אדו היה מחנה השמדה – הוא היה מחנה ריכוז, והמוות בו נגרם מרעב וממחלות.