מתכונת 3 בהיסטוריה (שאלון 22215) - פתרון מלא
היסטוריה – שאלון 22215 (מסלול גמיש) · במבנה של הבגרות · 6 שאלות · שעתיים
מבחן מתכונת בהיסטוריה במבנה של בחינת הבגרות. לכל סעיף יש תשובה ופתרון מלא - פתרו בזמן של הבחינה, ורק אחר כך פתחו את הפתרונות.
מבנה המתכונת
א. משך הבחינה: שעתיים.
ב. מבנה השאלון ומפתח ההערכה: בשאלון זה שני פרקים.
יש לענות על שאלה אחת מכל פרק.
פרק ראשון – לאומיות וציונות – (1×50) – 50 נקודות
פרק שני – מלחמת העולם השנייה והשואה – (1×50) – 50 נקודות
סך הכול – 100 נקודות
ג. חומר עזר מותר בשימוש: 1. ספר הלימוד שאושר בנושא לאומיות וציונות וספר הלימוד שאושר בנושא מלחמת העולם השנייה והשואה. בספרים יכולים להיות תקופות או נושאים שסומנו באמצעות מדבקות (סימניות) הבולטות מן הספר, וכן קטעים שסומנו באמצעות מדגש (מרקר) או עיפרון, אך אין להשתמש בספרים שבהם הערות בכתב. 2. עותק מודפס של כותרות יחידות ההוראה "איך יכול אדם".
שימו לב: בסעיפים שבהם יש להביא מקור מסֵפר הלימוד, יש לכתוב את שם הספר, את שם ההוצאה לאור ואת מספר העמוד שבו נמצא המקור.
יש לכתוב במחברת הבחינה בלבד. יש לרשום "טיוטה" בראש כל עמוד המשמש טיוטה. כתיבת טיוטה בדפים שאינם במחברת הבחינה עלולה לגרום לפסילת הבחינה.
השאלות בשאלון זה מנוסחות בלשון רבים, אף על פי כן על כל תלמידה וכל תלמיד להשיב עליהן באופן אישי.
פרק ראשון – לאומיות וציונות
ענו על אחת מן השאלות 1–3. (50 נקודות)
שאלה 1 · מאפיינים מלכדים ודרכי הפעולה של התנועה הציונית לאחר מות הרצל
– על פי מה שלמדתם, הציגו את המאפיינים שמלכדים את בני אותו הלאום.
– לפניכם שני שירים: "שיר הגרמנים", שכתב המשורר הגרמני אוגוסט היינריך הופמן פון פאלרסלבן בשנת 1841, כשגרמניה הייתה מפוצלת לעשרות מדינות (לימים ההמנון הלאומי של גרמניה), ו"ברכת עם", שכתב המשורר העברי חיים נחמן ביאליק בשנת 1894. לפניכם גם קטע מעובד העוסק בהנצחת העבר בתנועה הלאומית הגרמנית ובתנועה הציונית.
הסבירו כיצד שניים מן המאפיינים שהצגתם באים לידי ביטוי גם בשיר הגרמני וגם בשיר העברי, והציגו מאפיין לאומי מלכד אחד שבא לידי ביטוי בקטע המעובד – גם אצל הגרמנים וגם בתנועה הציונית.
בחרו בשתיים מן הדרכים שבהן פעלה התנועה הציונית בשנים 1904–1914, לאחר מות הרצל, לקידום מטרת הציונות שנקבעה בתוכנית בזל, והסבירו כיצד פעלה התנועה בכל אחת מהן. בססו את תשובתכם על עובדות היסטוריות ועל מקור מספר הלימוד.
◂ פתרון מלא לשאלה 1
סעיף א
מאפיינים מלכדים (3): מאפיינים תרבותיים משותפים – שפה, דת, מנהגים, מסורות וסמלים; עבר משותף (היסטוריה); זיקה לטריטוריה שבה רואים מולדת; מטרה משותפת – הרצון לחיות יחד במסגרת מדינית־לאומית.
שניים בשני השירים: זיקה לטריטוריה – "מן המאס ועד הממל, מן האטש ועד הבלט", "המולדת הגרמנית" / "המחוננים עפרות ארצנו"; מטרה משותפת ואחדות – "תתלכד באחווה", "אחדות וצדק וחירות... לזאת נשאף כולנו" / "בואו שכם אחד לעזרת העם!", "כל אחינו"; מאפיינים תרבותיים – "שיר גרמני... צלילם העתיק" / הלשון המקראית והרמז לתהלים.
מאפיין בקטע המעובד: עבר משותף – אנדרטת הרמן (הניצחון על הרומאים, 9 לספירה) ו"ואלהאלה" (1842) / מרד החשמונאים, המכבים ובר כוכבא.
מה השאלה מבקשת: שלוש מטלות. (1) "הציגו את המאפיינים" – המספר לא צוין, ולכן מציגים שלושה מאפיינים מלכדים. (2) "הסבירו כיצד שניים מן המאפיינים... באים לידי ביטוי גם בשיר הגרמני וגם בשיר העברי" – בדיוק שני מאפיינים, וכל אחד מהם בשני השירים, עם ציטוטים. (3) "הציגו מאפיין לאומי מלכד אחד" – בדיוק אחד, שבא לידי ביטוי בקטע המעובד אצל שתי התנועות.
תשובה מלאה:
המאפיינים המלכדים את בני אותו הלאום:
1. זיקה לטריטוריה: בני הלאום רואים בארץ מסוימת את מולדתם, ושואפים לחיות בה ולשלוט בה.
2. מטרה משותפת: הרצון לחיות יחד, מאוחדים, במסגרת מדינית־לאומית עצמאית, ולפעול יחד למען העם.
3. עבר משותף: זיכרון משותף של אבות, של גיבורים ושל אירועים, שבני הלאום רואים בהם חלק מסיפורם.
(מלבד אלה מלכדים את בני הלאום גם מאפיינים תרבותיים, כמו שפה משותפת, דת, מנהגים, מסורות וסמלים.)
מאפיין ראשון בשני השירים: זיקה לטריטוריה. בשיר הגרמני המשורר משרטט את גבולות המולדת: "מן המאס ועד הממל, מן האטש ועד הבלט", כלומר מן המערב ועד המזרח ומן הדרום ועד הצפון. בזמן כתיבת השיר לא הייתה מדינה גרמנית אחת, והשיר מגדיר את המולדת לפי הארץ שבה ישבו דוברי גרמנית, ולא לפי גבולות המדינות הקיימות. הוא חוזר ומזכיר את "המולדת הגרמנית". בשיר העברי ביאליק מברך את "כל אחינו המחוננים עפרות ארצנו באשר הם שם", כלומר את היהודים האוהבים את אדמת ארץ ישראל ודואגים לה, ובהם המתיישבים שעלו אליה בתקופת חיבת ציון. הביטוי "ארצנו" מבטא שהארץ נתפסת כמולדת של העם כולו, גם של מי שחי הרחק ממנה.
מאפיין שני בשני השירים: מטרה משותפת ואחדות. השיר הגרמני קורא לגרמנים להתאחד: גרמניה תעמוד "מעל לכול" אם "תתלכד באחווה", והבית האחרון מנסח את המטרה במפורש: "אחדות וצדק וחירות למולדת הגרמנית! לזאת נשאף כולנו באחווה, בלב וביד!". המשמעות של "מעל לכול" בזמנו הייתה שהנאמנות לגרמניה המאוחדת צריכה לעמוד מעל הנאמנות לכל אחת מן המדינות הגרמניות הקטנות. בשיר העברי ביאליק קורא: "בואו שכם אחד לעזרת העם!", כלומר לפעול יחד, כגוף אחד, למען מטרה לאומית משותפת – בניין הארץ ועזרה לעם. הפנייה אל "כל אחינו" מבטאת את תחושת האחווה בין בני העם, כמו "באחווה" בשיר הגרמני.
(מקובל גם: מאפיינים תרבותיים – "שיר גרמני" ו"צלילם העתיק והיפה" בשיר הגרמני; הלשון העברית המקראית והרמז לספר תהלים בשיר העברי.)
מאפיין מלכד בקטע המעובד: עבר משותף. בגרמניה המפוצלת הוקמו אתרי זיכרון שהציגו עבר משותף לכל הגרמנים: אנדרטת "הרמן", מנהיג שבט גרמני שהשמיד בשנת 9 לספירה שלושה לגיונות רומיים ו"הוצג... כגיבור שהגן על הגרמנים מפני כובש זר", ו"ואלהאלה", שבו הונצחו "אישים דוברי גרמנית מכל תקופות ההיסטוריה". הגיבורים האלה השתייכו לעבר של כל הגרמנים, מעבר לגבולות המדינות הקטנות. בתנועה הציונית קיבל חנוכה משמעות לאומית: ב"נשפי מכבים" "הוצגו המכבים כלוחמים לחירות העם", ואגודות ההתעמלות נקראו על שם "בר כוכבא" והמכבים. בשני המקרים זיכרון של גבורה ושל מאבק לחירות מן העבר שימש ללכד את בני העם בהווה ולתת השראה למאבקם.
למה זה מקבל ניקוד מלא:
טעות נפוצה: להבין "גרמניה מעל לכול" כקריאה לשלטון על עמים אחרים ולא כקריאה לאחדות, או להסביר מאפיין שמופיע רק באחד מן השירים.
סעיף ב
שתיים מן הדרכים, עם פעולות: התיישבות מעשית בארץ ישראל – המשרד הארץ־ישראלי ביפו (1908, ארתור רופין), חברת הכשרת היישוב (1908), חוות כנרת (1908), דגניה (1910), מרחביה (1911), הלוואה מן הקרן הקיימת לבניית אחוזת בית (1909); פעילות מדינית – המשך המגעים עם השלטון העות'מאני, בייחוד אחרי מהפכת "התורכים הצעירים" (1908); פתיחת לשכה ציונית בקושטא; טיפוח התרבות העברית – תמיכה בבתי ספר עבריים ובמאבק "מלחמת השפות" (1913–1914); "הציונות הסינתטית" (ויצמן, 1907) – שילוב הדרך המדינית והדרך המעשית.
מקור מספר הלימוד המדגים אחת מן הדרכים.
מה השאלה מבקשת: "בחרו בשתיים... והסבירו כיצד פעלה" – לבחור בדיוק שתי דרכי פעולה של התנועה הציונית בשנים 1904–1914, ולהסביר לגבי כל אחת מהן מה עשתה התנועה. ההסבר צריך להתבסס על עובדות היסטוריות ועל מקור אחד מספר הלימוד.
תשובה מלאה:
רקע. אחרי מות הרצל ביולי 1904 התברר שהדרך המדינית שלו – השגת "צ'רטר" מן הסולטן בעזרת המעצמות – לא הצליחה. בתנועה התחזק הזרם שקרא לפעול גם בארץ ישראל עצמה. בקונגרס הציוני השמיני (1907) טבע חיים ויצמן את המונח "ציונות סינתטית", כלומר שילוב של הדרך המדינית עם הדרך המעשית. אסביר שתיים מן הדרכים.
דרך ראשונה: התיישבות מעשית בארץ ישראל. בשנת 1908 פתחה ההסתדרות הציונית ביפו את המשרד הארץ־ישראלי, בראשות ארתור רופין. המשרד ריכז את רכישת הקרקעות ואת ההתיישבות, ובאותה שנה הוקמה גם "חברת הכשרת היישוב", שהכשירה קרקעות להתיישבות. בשנת 1908 הוקמה חוות כנרת להכשרה חקלאית של פועלים צעירים, ובשנת 1910 נוסדה בסיוע המשרד קבוצת דגניה, הקבוצה הראשונה, על אדמת הקרן הקיימת לישראל. ב־1911 הוקם בעמק יזרעאל המושב השיתופי מרחביה. הקרן הקיימת אף העניקה הלוואה לאגודת "אחוזת בית", שייסדה ב־1909 את השכונה שהייתה לתל אביב. כך הפכה ההסתדרות הציונית לגורם פעיל בבניין היישוב, ולא רק לתנועה מדינית בגולה.
מקור מספר הלימוד: נאומו של חיים ויצמן בקונגרס הציוני השמיני (1907). בחרתי בדבריו של חיים ויצמן בקונגרס הציוני השמיני, שהתכנס בהאג בשנת 1907. ויצמן טען שאין לחכות להשגת צ'רטר מדיני לפני שמתחילים לבנות, ושהעבודה המעשית בארץ ישראל – רכישת קרקעות, הקמת יישובים ומוסדות – היא עצמה תחזק את מעמדה המדיני של התנועה. הוא קרא לשלב בין הדרך המדינית לבין הדרך המעשית, ולשילוב הזה קרא "ציונות סינתטית". המקור מדגים את הדרך של ההתיישבות המעשית: ברוח הגישה הזאת, ובעקבות סיור שערך ארתור רופין בארץ ב־1907, החליטה ההנהגה הציונית לפתוח את המשרד הארץ־ישראלי, שנפתח ביפו בשנה שלאחר מכן, והתנועה הציונית החלה להשקיע במפעל ההתיישבות בארץ.
בבחינה: ציינו את שם הספר, ההוצאה והעמוד שממנו לקחתם את המקור.
דרך שנייה: טיפוח התרבות העברית ביישוב. התנועה הציונית ראתה בתחיית העברית חלק מן התחייה הלאומית, כביטוי לאמצעי של "הגברת הרגש וההכרה הלאומית" שבתוכנית בזל. בשנים אלה התפתחה בארץ רשת של בתי ספר שבהם לימדו בעברית, ובהם הגימנסיה העברית ביפו (1905), שעברה לתל אביב. בשנים 1913–1914, ב"מלחמת השפות", כשהוחלט שבטכניקום בחיפה יילמדו המקצועות המדעיים בגרמנית, התפטרו נציגי התנועה הציונית מחבר הנאמנים במחאה, והתנועה תמכה במורים ובתלמידים שעזבו ובפתיחת בתי ספר עבריים חדשים. המאבק הסתיים בניצחון העברית, והיא התבססה כשפת ההוראה בבתי הספר של היישוב.
(מקובל גם: הפעילות המדינית מול השלטון העות'מאני אחרי מהפכת "התורכים הצעירים" ב־1908 – ניסיונות להשיג הקלות בהגבלות על העלייה ועל רכישת הקרקעות, ופתיחת לשכה של ההסתדרות הציונית בקושטא, בירת האימפריה.)
למה זה מקבל ניקוד מלא:
טעות נפוצה: לתאר פעולות של העלייה הראשונה ושל הברון רוטשילד (שנות ה־80 וה־90 של המאה ה־19) או את מגעי הרצל עם הסולטן, שאינם בשנים 1904–1914, כפעולות של התנועה הציונית בתקופה זו.
שאלה 2 · מטרות התנועות הלאומיות; הרצל וכינוס הקונגרס הציוני
– הציגו שלוש מן המטרות של התנועות הלאומיות באירופה במאה ה־19.
– הסבירו כיצד אחת מן המטרות שהצגתם באה לידי ביטוי בפעילות של אחת התנועות הלאומיות באירופה, וכיצד אחת מן המטרות האלה באה לידי ביטוי בפעילות של התנועה הציונית בימי הרצל.
לפניכם קטע מעובד העוסק בהחלטתו של הרצל לכנס את הקונגרס הציוני הראשון.
– הציגו את הטיעון (טענה ונימוק) המוצג בקטע בנוגע למניע של הרצל לכנס קונגרס ציוני פומבי.
– על פי מה שלמדתם, הציגו טיעון אחר (טענה ונימוק) בנוגע למניע זה של הרצל.
◂ פתרון מלא לשאלה 2
סעיף א
מטרות (3): איחוד בני האומה הפזורים בכמה מדינות למדינה לאומית אחת (איטליה, גרמניה); עצמאות – שחרור משלטון זר (יוון מן העות'מאנים, פולין מרוסיה, פרוסיה ואוסטריה); משטר חוקתי וזכויות אזרח (בקרב חלק מן התנועות – רעיונות ליברליים); טיפוח התרבות והשפה הלאומית וזכות העם לקבוע את גורלו.
אירופה: למשל איחוד איטליה – מלחמות 1859–1860, משלחת "האלף" של גריבלדי, הכרזת ממלכת איטליה (מרס 1861), צירוף רומא (1870). או עצמאות יוון (1830).
ציונות: עצמאות/בית לאומי – תוכנית בזל (1897): "בית מולדת בארץ ישראל, המובטח במשפט הכללי"; מאמצי הרצל להשיג צ'רטר מן הסולטן; או איחוד העם הפזור – הקמת ההסתדרות הציונית, השקל והקונגרסים.
מה השאלה מבקשת: שתי מטלות. (1) "הציגו שלוש מן המטרות" של התנועות הלאומיות. (2) "הסבירו כיצד" – מטרה אחת בפעילות של תנועה לאומית אירופית אחת, ומטרה אחת בפעילות התנועה הציונית בימי הרצל.
תשובה מלאה:
מטרות התנועות הלאומיות.
1. איחוד: הפיכת בני אומה אחת, שחיו במדינות רבות, למדינה לאומית אחת – כמו באיטליה ובגרמניה, שהיו מפוצלות לממלכות ולנסיכויות רבות.
2. עצמאות: שחרור מן השלטון הזר והקמת מדינה עצמאית – כמו היוונים מול האימפריה העות'מאנית והפולנים מול רוסיה, פרוסיה ואוסטריה, שחילקו ביניהן את פולין.
3. משטר חוקתי וזכויות: רבים מן הלאומנים במחצית הראשונה של המאה ה־19 קשרו את הלאומיות עם הרעיונות הליברליים – חוקה, נבחרים וזכויות אזרח – בהשפעת המהפכה הצרפתית.
מטרה אחת בתנועה אירופית – איחוד איטליה. איטליה הייתה מחולקת לכמה ממלכות ודוכסויות, וחלקים ממנה היו בשליטת אוסטריה. ממלכת פיימונטה, בהנהגת ראש הממשלה קאבור, ניצחה ב־1859, בעזרת צרפת, את אוסטריה וסיפחה את לומברדיה. ב־1860 כבש גריבלדי עם משלחת "האלף" את סיציליה ואת דרום איטליה, ומסר את השטחים למלך פיימונטה. במרס 1861 הוכרזה ממלכת איטליה, וב־1870 צורפה אליה גם רומא. כך הושגה מטרת האיחוד.
מטרה אחת בתנועה הציונית – עצמאות (בית לאומי בארץ־ישראל). בתוכנית בזל, שהתקבלה בקונגרס הציוני הראשון (1897), נקבע ש"הציונות שואפת להקים לעם היהודי בית מולדת בארץ ישראל, המובטח במשפט הכללי". הרצל ניסה לממש את המטרה בדרך מדינית: הוא ביקש להשיג מן הסולטן העות'מאני צ'רטר – זיכיון רשמי להתיישבות יהודית בארץ־ישראל – ונפגש לשם כך עם הסולטן עבד אל־חמיד השני (1901) ועם קיסר גרמניה (1898).
(מקובל גם: מטרת האיחוד בציונות – ארגון היהודים הפזורים בהסתדרות הציונית, ב"שקל" ובקונגרסים כמסגרת לאומית משותפת.)
למה זה מקבל ניקוד מלא:
טעות נפוצה: להציג אמצעים (למשל "ספרות" או "מלחמה") במקום מטרות, או להסביר את אותה מטרה בלי לקשר אותה לפעולה מסוימת.
סעיף ב
טיעון הקטע: טענה – המניע היה להשיג לתנועה מעמד של נציגות מוכרת של העם היהודי, שתוכל לנהל משא ומתן עם המעצמות ("מעין אספה לאומית", "סמכות לנהל משא ומתן"). נימוק – אחרי סירוב הנדבנים, הרצל בעיני הממשלות היה "עיתונאי וסופר פרטי, שאיש לא שלח אותו".
טיעון אחר (אחד מאלה): טענה – המניע היה לגייס את ההמונים ולהפוך את הציונות לתנועה עממית; נימוק – הרצל הבין שבלי תמיכת המוני היהודים במזרח אירופה (חובבי ציון ורבבות האגודות) ובלי כסף שייאסף מהם (השקל, אוצר התיישבות היהודים) – לא ניתן להגשים את התוכנית. או: טענה – המניע היה ליצור מסגרת ארגונית קבועה ואחידה; נימוק – אגודות חובבי ציון היו מפוצלות וחסרות הנהגה מרכזית, והקונגרס הקים את ההסתדרות הציונית ואת מוסדותיה. או: להפוך את שאלת היהודים לשאלה בין־לאומית גלויה בדעת הקהל.
מה השאלה מבקשת: שתי מטלות. (1) להציג את הטיעון שבקטע – טענה ונימוק – על המניע של הרצל. (2) על פי הידע, להציג טיעון אחר – גם הוא טענה ונימוק.
תשובה מלאה:
הטיעון בקטע.
טענה: הרצל כינס קונגרס פומבי כדי להעניק לו ולתנועה הציונית מעמד של נציגות מוכרת של העם היהודי, שתוכל לנהל משא ומתן עם המעצמות. בלשון הקטע, הקונגרס היה "מעין "אספה לאומית"", ונועד לתת להרצל ולהסתדרות הציונית "סמכות לנהל משא ומתן עם המעצמות".
נימוק: אחרי שהנדבנים הירש ורוטשילד דחו אותו, הבין הרצל ש"אי אפשר לנהל מדיניות בשם העם היהודי כשאין לו נציגות מוכרת" – בעיני ממשלות אירופה ובעיני הסולטן הוא היה רק "עיתונאי וסופר פרטי, שאיש לא שלח אותו". לכן התעקש על פומביות, על טקסיות ועל סיקור עיתונאי, כדי שהעולם יראה בקונגרס נציגות של עם.
טיעון אחר.
טענה: המניע של הרצל היה להפוך את הציונות לתנועה עממית רחבה ולגייס את המוני היהודים, ולא רק להשיג סמכות מול המעצמות.
נימוק: הרצל הבין שבלי תמיכה של המונים – בעיקר של יהודי מזרח אירופה, שבקרבם פעלו אגודות חובבי ציון רבות – לא יהיו לתוכניתו כוח ולא כסף. הקונגרס יצר מנגנון לגיוס כזה: כל יהודי שקנה "שקל" נעשה חבר בהסתדרות הציונית ובחר את הצירים לקונגרס, ובהמשך הוקם "אוצר התיישבות היהודים" (1899) כדי לגייס הון מן הציבור הרחב – במקום התלות בנדבנים יחידים שסירבו לו. הקונגרס גם עורר התלהבות רבה בקרב הצירים, שחזרו לקהילותיהם והפיצו את הרעיון.
(מקובל גם: המניע היה ליצור מסגרת ארגונית מרכזית ומאוחדת, משום שאגודות חובבי ציון היו מפוצלות; או להעלות את שאלת היהודים לסדר היום הבין־לאומי באמצעות דעת הקהל והעיתונות.)
למה זה מקבל ניקוד מלא:
טעות נפוצה: להציג טענה בלי נימוק, או להציג כ"טיעון אחר" את אותו מניע של השגת הכרה מן המעצמות.
שאלה 3 · מנהיגים בתנועה הלאומית; תגובות בבריטניה, בצרפת וביפו על הצהרת בלפור
– בחרו בתנועה לאומית שפעלה באחת מן הארצות האלה: יוון, פולין, איטליה, גרמניה, והסבירו כיצד השפיע (קידם או עיכב) אחד המנהיגים של תנועה זו על המאבק שלה.
– הסבירו גורם אחר שהשפיע על המאבק של התנועה הלאומית שבחרתם.
לפניכם שלוש מן התגובות על הצהרת בלפור.
– הסבירו לאילו מן הדברים הנאמרים בהצהרת בלפור מתייחסת כל אחת מן התגובות.
– הסבירו סיבה אחת להבדל בין התגובות.
◂ פתרון מלא לשאלה 3
סעיף א
(דוגמה – איטליה) מנהיג: קאבור, ראש ממשלת פיימונטה (סרדיניה) מ־1852 – קידם את המאבק בדיפלומטיה: צירוף פיימונטה למלחמת קרים (1855) כדי לזכות במקום בוועידת השלום, ברית עם נפוליאון השלישי (פלומבייר, 1858) והמלחמה באוסטריה (1859) שבה סופחה לומברדיה; מודרניזציה של פיימונטה (מסילות, צבא). (מקובל גם: מאציני – רעיון "איטליה הצעירה" והחינוך הלאומי; גריבלדי – מסע "האלף", 1860, ומסירת הדרום לוויקטור עמנואל.)
גורם אחר: התמיכה או ההתנגדות של המעצמות – אוסטריה עיכבה (שליטה בלומברדיה ובוונציה, דיכוי המהפכות ב־1848), צרפת סייעה ב־1859 אך שמרה על רומא עד 1870; או: כוחה של הכנסייה – האפיפיור שלט במדינת האפיפיור והתנגד לאיחוד, ורומא סופחה רק ב־1870.
מה השאלה מבקשת: שתי פעולות. (1) לבחור תנועה לאומית אחת מן הארבע, ו"להסביר כיצד השפיע אחד המנהיגים" – מנהיג אחד, ואת דרך השפעתו (קידם או עיכב), עם עובדות. (2) "הסבירו גורם אחר" – גורם נוסף, שאינו המנהיג, והשפעתו על המאבק באותה ארץ.
תשובה מלאה (התנועה הלאומית באיטליה):
המנהיג – קאבור. קמילו בנזו די קאבור היה ראש ממשלת ממלכת פיימונטה־סרדיניה משנת 1852. הוא קידם את המאבק לאיחוד איטליה בדרכים מעשיות ומדיניות, ולא במרד המוני:
– מודרניזציה: הוא חיזק את פיימונטה מבחינה כלכלית וצבאית – בניית מסילות ברזל, פיתוח המסחר וחיזוק הצבא – כדי שתהיה המדינה שתוביל את האיחוד.
– דיפלומטיה: הוא צירף את פיימונטה למלחמת קרים לצד בריטניה וצרפת (1855), וכך זכה להשתתף בוועידת השלום בפריז (1856) ולהעלות שם את "השאלה האיטלקית".
– ברית עם צרפת: ב־1858 הגיע להסכם חשאי עם נפוליאון השלישי (בפלומבייר), ולפיו צרפת תסייע לפיימונטה במלחמה באוסטריה. ב־1859 פרצה המלחמה, צבאות צרפת ופיימונטה ניצחו, ולומברדיה סופחה לפיימונטה. בעקבותיה הצטרפו לפיימונטה גם מדינות במרכז איטליה, ובמרץ 1861 הוכרזה ממלכת איטליה.
כך השפיע קאבור: הוא הבין שאיטליה לא תתאחד בכוחה בלבד מול אוסטריה, וניצל את המאבקים בין המעצמות כדי לקדם את האיחוד.
גורם אחר – הכנסייה הקתולית והאפיפיור. האפיפיור לא היה רק מנהיג דתי; הוא שלט כשליט חילוני ב"מדינת האפיפיור" במרכז איטליה, ובה רומא. האפיפיור התנגד לאיחוד, שפירושו אובדן שלטונו, ורבים מן הקתולים האדוקים נמנעו מלתמוך בתנועה הלאומית. בנוסף, חיילים צרפתים הגנו על רומא בשביל האפיפיור. לכן, גם אחרי הכרזת הממלכה ב־1861, רומא לא הייתה חלק ממנה. רק ב־1870, כשהחיילים הצרפתים נקראו לצרפת בגלל המלחמה בפרוסיה, נכנס הצבא האיטלקי לרומא, והיא הפכה לבירת איטליה. כלומר, הכנסייה עיכבה את השלמת האיחוד.
(מקובל גם: אוסטריה – שלטה בלומברדיה ובוונציה ודיכאה את המהפכות של 1848; או תנועה לאומית אחרת מן הרשימה, עם מנהיג וגורם מתאימים – למשל ביסמרק בגרמניה, והתחרות בין פרוסיה לאוסטריה.)
למה זה מקבל ניקוד מלא:
טעות נפוצה: להציג כ"מנהיג" את המלך ויקטור עמנואל בלי לתאר מה עשה; או להציג "גורם אחר" שהוא בעצם מנהיג נוסף, בלי להסביר כגורם (מעצמה, כנסייה, פיצול, מודרניזציה).
סעיף ב
תגובה 1 (ססיל): מתייחסת ל"ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ־ישראל" – "יהודה ליהודים", כחלק מחלוקת המזרח התיכון לעמיו אחרי המלחמה.
תגובה 2 (צרפת): מתייחסת לאותו חלק – תמיכה ב"בית לאומי" (התיישבות יהודית בארץ־ישראל) – ולמחויבות של בריטניה "לעשות כמיטב יכולתה להקל את השגת מטרה זו"; צרפת מצטרפת לתמיכה.
תגובה 3 (עצומת יפו): מתייחסת לתנאי "שלא ייעשה שום דבר העלול לפגוע בזכויות האזרחיות והדתיות של עדות לא־יהודיות הקיימות בארץ־ישראל" – העצומה מדגישה שהערבים הם הרוב, ושההצהרה מכנה אותם רק "עדות לא־יהודיות" ואינה מכירה בזכויותיהם הלאומיות; היא דוחה את רעיון הבית הלאומי.
סיבה להבדל: זהות המגיבים ואינטרסים – בריטניה וצרפת, המעצמות המנצחות שחילקו ביניהן את המזרח התיכון (הסכם סייקס–פיקו), ראו בהצהרה כלי לקידום האינטרסים שלהן ולגיוס תמיכת היהודים במלחמה; ערביי הארץ ראו בה איום על מעמדם כרוב ועל שאיפתם הלאומית בארצם. (מקובל: הזמן והמקום – העצומה נכתבה בארץ, אחרי הכיבוש הבריטי, בתגובה לתהלוכה, כשהשאיפות הלאומיות הערביות התגבשו.)
מה השאלה מבקשת: שתי פעולות. (1) "הסבירו לאילו מן הדברים הנאמרים בהצהרת בלפור מתייחסת כל אחת מן התגובות" – לכל תגובה לזהות חלק מסוים בהצהרה ולהסביר את הקשר. (2) "הסבירו סיבה אחת להבדל" – סיבה אחת, עם הסבר.
תשובה מלאה:
הצהרת בלפור (2 בנובמבר 1917) כוללת כמה חלקים: (א) ממשלת בריטניה "רואה בעין יפה הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ־ישראל"; (ב) היא "תעשה כמיטב יכולתה להקל את השגת מטרה זו"; (ג) בתנאי "שלא ייעשה שום דבר העלול לפגוע בזכויות האזרחיות והדתיות של עדות לא־יהודיות הקיימות בארץ־ישראל"; (ד) או "בזכויות ובמעמד המדיני שיהודים נהנים מהם בכל ארץ אחרת".
תגובה 1 – הלורד ססיל. ססיל, סגן שר החוץ, מתייחס לחלק הראשון, ל"בית לאומי לעם היהודי בארץ־ישראל": "יהודה ליהודים". הוא מציג את ההצהרה כחלק מתוכנית רחבה לסדר החדש במזרח התיכון אחרי התפרקות האימפריה העות'מאנית: כל עם יקבל את ארצו – הערבים, הארמנים והיהודים. הדברים נאמרו בעצרת שנועדה להודות לממשלה, ולכן הם מדגישים את התמיכה ואינם עוסקים בתנאים.
תגובה 2 – ממשלת צרפת. צרפת מתייחסת גם היא לחלק הראשון ולחלק השני: היא מודיעה על "הסכמה מלאה... בעניין התיישבות יהודית בארץ־ישראל", כלומר מצטרפת לתמיכה בבית הלאומי ובהקלה על השגתו. חשיבות התגובה היא בכך שמעצמה נוספת, בעלת עניין באזור, תומכת בהצהרה – כך ההצהרה הופכת ממדיניות בריטית למחויבות של בעלות הברית.
תגובה 3 – העצומה מיפו. העצומה מתייחסת לחלק השלישי – "זכויות אזרחיות ודתיות של עדות לא־יהודיות". מגישיה מדגישים שהערבים "הם הרוב המכריע של תושבי הארץ ובעלי אדמתה מדורי דורות" – כלומר אינם "עדות" אלא רוב התושבים. ההצהרה מבטיחה להם רק זכויות אזרחיות ודתיות, ולא זכויות לאומיות, ולכן העצומה דוחה את עצם רעיון הבית הלאומי: "יש הבדל גדול בין הזדהות כזאת לבין הסכמה לכך שעם אחר ישלוט בהם ובארצם".
סיבה להבדל – זהות המגיבים והאינטרסים שלהם. שתי התגובות הראשונות באו מן המעצמות המנצחות, בריטניה וצרפת, שחילקו ביניהן את המזרח התיכון כבר בהסכם סייקס–פיקו (1916). בשבילן הייתה ההצהרה כלי מדיני: בריטניה ביקשה לגייס את תמיכת היהודים בעולם – בארצות הברית וברוסיה – במלחמה, ולהצדיק את שליטתה בארץ־ישראל, ליד תעלת סואץ; צרפת רצתה לשמור על מעמדה באזור ועל התיאום עם בריטניה. לכן הן מדגישות את הבית הלאומי. התגובה השלישית באה מערביי הארץ עצמם, שההצהרה נגעה לחייהם ולאדמתם. מבחינתם, בית לאומי יהודי פירושו עלייה יהודית רחבה ואיום על מעמדם כרוב ועל שאיפתם להגדרה עצמית, ולכן הם מתמקדים בתנאי שעוסק בהם ודוחים את ההצהרה.
למה זה מקבל ניקוד מלא:
טעות נפוצה: לכתוב שכל התגובות "מתייחסות להצהרה" בלי לזהות חלק מסוים בה; או לייחס לעצומה התייחסות לחלק על זכויות היהודים בארצות אחרות.
פרק שני – מלחמת העולם השנייה והשואה
ענו על אחת מן השאלות 4–6. (50 נקודות)
שאלה 4 · המדיניות של הנאצים כלפי היהודים: החקיקה בשנים 1933–1935 והתפניות במלחמה בשנים 1943–1945
בשנים 1933–1935 פעלו הנאצים לדחיקת היהודים מן החברה הגרמנית בעיקר באמצעות חוקים ותקנות.
– על פי מה שלמדתם, בססו טענה זו באמצעות עובדות היסטוריות הנוגעות למדיניות של הנאצים כלפי היהודים בתקופה זו.
– הסבירו את הקשר בין אחת מן העובדות ההיסטוריות שהצגתם ובין אחד מן הנתונים המוצגים בקטע המעובד שלפניכם.
הסבירו כיצד השפיעו שתיים מן התפניות במצב הצבאי של גרמניה בשנים 1943–1945 על המדיניות של הנאצים כלפי היהודים בשטחי הכיבוש.
◂ פתרון מלא לשאלה 4
סעיף א
עובדות: חוק הפקידות (7 באפריל 1933) – פיטורי פקידים "לא־ארים", בהתחלה עם חריגה ללוחמי החזית במלחמת העולם הראשונה; חוקים מאפריל 1933 שהגבילו עורכי דין יהודים ורופאים יהודים (הוצאה מקופות החולים הציבוריות); החוק נגד הצפיפות בבתי הספר (אפריל 1933) – מכסה של 1.5% ליהודים בקבלה לבתי ספר ולאוניברסיטאות; החוק משנת יולי 1933 לביטול התאזרחויות שניתנו בשנים 1918–1933 (נגד יהודי מזרח אירופה); חוק לשכת התרבות של הרייך וחוק העורכים (1933) – סילוק יהודים מן התרבות ומן העיתונות; חוק השירות הצבאי (מאי 1935) – רק "ארים" משרתים; חוקי נירנברג (ספטמבר 1935). קשר: עובדה + נתון (למשל 16% מעורכי הדין ↔ החוק על עורכי הדין; חמישית שאינם אזרחים ↔ ביטול ההתאזרחויות; 100,000 ששירתו ↔ החריגה ללוחמי החזית וביטולה ב־1935) + הסבר.
מה השאלה מבקשת: שתי מטלות. (1) לבסס בעובדות היסטוריות את הטענה שבשנים 1933–1935 פעלו הנאצים לדחיקת היהודים מן החברה הגרמנית בעיקר באמצעות חוקים ותקנות. (2) להסביר את הקשר בין אחת מן העובדות שהצגתם לבין אחד מן הנתונים שבקטע.
תשובה מלאה:
מטלה 1 – ביסוס הטענה:
הטענה נכונה. בשנים הראשונות לשלטונם רצו הנאצים להציג את עצמם כשלטון של חוק וסדר, הן בפני הציבור הגרמני והן בפני העולם. לכן, מלבד גילויי אלימות כמו חרם 1 באפריל 1933, דחקו את היהודים מן החברה הגרמנית בעיקר בדרך של חקיקה, שלב אחר שלב:
– ב־7 באפריל 1933 נחקק "החוק להשבת שירות המדינה המקצועי" (חוק הפקידות), שלפיו פוטרו פקידים "לא־ארים" משירות המדינה. בדרישת הנשיא הינדנבורג הוחרגו בהתחלה מי שלחמו בחזית במלחמת העולם הראשונה ומי שאביהם או בנם נפלו בה.
– באותו חודש נחקקו חוקים שהגבילו את קבלתם של עורכי דין יהודים לעבודה בבתי המשפט, ורופאים יהודים רבים הוצאו מן העבודה בקופות החולים הציבוריות.
– ב־25 באפריל 1933 נחקק החוק "נגד הצפיפות בבתי הספר ובאוניברסיטאות", שקבע מכסה של 1.5% בלבד לקבלת תלמידים וסטודנטים יהודים.
– ביולי 1933 נחקק חוק שאפשר לבטל התאזרחויות שניתנו בשנים 1918–1933, ומטרתו העיקרית הייתה יהודים שהיגרו ממזרח אירופה.
– בספטמבר ובאוקטובר 1933 נחקקו חוק לשכת התרבות של הרייך וחוק העורכים, ובעקבותיהם סולקו היהודים מן התיאטרון, מן המוזיקה, מן הספרות ומן העיתונות.
– במאי 1935 נקבע בחוק השירות הצבאי שרק "ארים" יוכלו לשרת בצבא.
– בספטמבר 1935 נחקקו חוקי נירנברג, ששללו מן היהודים את אזרחות הרייך ואסרו נישואים בינם לבין "בני דם גרמני". בעקבותיהם פוטרו גם אחרוני הפקידים היהודים, ובהם לוחמי החזית.
מכאן שבתוך שנתיים וחצי הוצאו היהודים, בחוק ובתקנות, משירות המדינה, ממקצועות חופשיים, מן החינוך, מן התרבות ומן הצבא, ולבסוף מן האזרחות עצמה.
מטלה 2 – הקשר בין עובדה לנתון בקטע:
העובדה: באפריל 1933 נחקקו חוק הפקידות והחוק שהגביל את קבלתם של עורכי דין יהודים לעבודה במקצוע.
הנתון בקטע: היהודים היו "כ־16% מעורכי הדין בגרמניה", אף שהיו "פחות מ־1% מכלל האוכלוסייה".
ההסבר: אף שהיהודים היו מיעוט קטן מאוד, הם היו בולטים במקצועות החופשיים, כמו עריכת דין ורפואה. התעמולה הנאצית הציגה זאת כ"השתלטות" של היהודים על החברה הגרמנית, ולכן החוקים הראשונים כוונו בדיוק למקצועות האלה. החוק פגע בבת אחת בפרנסתם ובמעמדם של אלפי יהודים והראה לכלל הציבור שהיהודים מוצאים מן החברה בדרך "חוקית".
(אפשר גם לקשר את החוק לביטול ההתאזרחויות מיולי 1933 לנתון שכחמישית מן היהודים בגרמניה "לא היו אזרחי גרמניה" והיגרו ממזרח אירופה – הם היו הראשונים שהחקיקה פגעה במעמדם; או את החריגה של לוחמי החזית בחוק הפקידות, ואת ביטולה ב־1935, לנתון ש"כ־100,000 יהודים" שירתו בצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה "וכ־12,000 מהם נפלו".)
למה זה מקבל ניקוד מלא: הטענה מבוססת בכמה חוקים ותקנות מדויקים מן השנים 1933–1935, והתשובה מראה את ההדרגתיות ואת הדרך ה"חוקית" של הדחיקה. במטלה השנייה נבחרו עובדה אחת ונתון אחד, והקשר ביניהם מוסבר – לא רק מוצב זה לצד זה. מקובל גם לקשר בין כל חוק מדויק לכל נתון מתאים מן הקטע.
טעות נפוצה: להביא עובדות מ־1938 (ליל הבדולח, האריזציה) שאינן בתקופה הנדרשת, או להציג את החרם של 1 באפריל 1933 כדוגמה לחקיקה.
סעיף ב
שתי תפניות + השפעה של כל אחת: התבוסה בסטלינגרד (פברואר 1943) ונסיגת הצבא הגרמני במזרח – האצת חיסול הגטאות (ורשה, ביאליסטוק, וילנה, מינסק ב־1943; לודז' ב־1944), "מבצע קציר" (נובמבר 1943, כ־42,000 נרצחים במחנות באזור לובלין), טשטוש עקבות הרצח ("מבצע 1005"); כניעת איטליה (ספטמבר 1943) – כיבוש צפון איטליה ומרכזה בידי גרמניה וגירוש יהודים (רומא, 16 באוקטובר 1943), סיום ההגנה האיטלקית על יהודים באזורי הכיבוש האיטלקיים; התקדמות הצבא האדום בשנים 1944–1945 – פינוי המחנות וצעדות המוות (אושוויץ, ינואר 1945); כיבוש הונגריה (מרס 1944) – גירוש יהודי הונגריה לאושוויץ.
מה השאלה מבקשת: לבחור שתיים מן התפניות במצב הצבאי של גרמניה בשנים 1943–1945 ולהסביר כיצד השפיעה כל אחת מהן על המדיניות של הנאצים כלפי היהודים בשטחי הכיבוש.
תשובה מלאה:
תפנית ראשונה – התבוסה בסטלינגרד (פברואר 1943) ותחילת נסיגתו של הצבא הגרמני במזרח:
לאחר כניעת הארמייה השישית בסטלינגרד עבר הצבא הגרמני למגננה, והצבא האדום החל לדחוק אותו מערבה. הנאצים לא הסיקו מכך שעליהם להפסיק את השמדת היהודים; להפך, הם מיהרו להשלים אותה לפני שהשטחים יאבדו. במהלך 1943 חוסלו רוב הגטאות שנותרו בפולין, בליטא ובבלארוס – בהם גטו ורשה (אפריל–מאי 1943), גטו ביאליסטוק (אוגוסט 1943), גטו וילנה (ספטמבר 1943) וגטו מינסק (אוקטובר 1943). בתחילת נובמבר 1943 נרצחו בתוך יומיים, ב"מבצע קציר", כ־42,000 יהודים במחנות העבודה מיידנק, טרווניקי ופוניאטובה. במקביל הואץ טשטוש עקבות הרצח: במסגרת "מבצע 1005" נפתחו קברי האחים – למשל בפונאר ובבאבי יאר – והגופות נשרפו, כדי שהצבא המתקדם לא ימצא ראיות.
תפנית שנייה – כניעת איטליה (ספטמבר 1943):
איטליה, בעלת בריתה של גרמניה, נכנעה לבעלות הברית, והצבא הגרמני כבש את צפון איטליה ואת מרכזה. עד אז, אף שבאיטליה נחקקו חוקים אנטי־יהודיים, לא גורשו יהודים ממנה להשמדה, ובאזורי הכיבוש האיטלקיים בצרפת, ביוון ובקרואטיה אף סירבו האיטלקים פעמים רבות להסגיר יהודים לגרמנים. עם הכניעה נעלמה ההגנה הזאת: ב־16 באוקטובר 1943 נעצרו ברומא יותר מאלף יהודים ונשלחו לאושוויץ, ובחודשים שאחר כך נעצרו וגורשו יהודים גם בערים אחרות באיטליה, בדרום צרפת וביוון. התפנית הצבאית הביאה אפוא קהילות שעד אז היו מוגנות יחסית תחת שליטה גרמנית ישירה, והנאצים מיהרו לגרש אותן.
(תפניות שאפשר להציג במקום אחת מהן: כיבוש הונגריה במרס 1944, כשהתברר שהיא מנסה לצאת מן המלחמה – תוך פחות מחודשיים, במאי–יולי 1944, גורשו מהונגריה כ־430 אלף יהודים לאושוויץ; או התקדמות הצבא האדום בשנים 1944–1945 – הנאצים פינו את המחנות במזרח, ובינואר 1945 הוצאו אסירי אושוויץ ל"צעדות מוות" מערבה, שבהן מתו רבים מרעב, מקור ומירי.)
למה זה מקבל ניקוד מלא: הוצגו שתי תפניות צבאיות שונות מן התקופה 1943–1945, עם תאריכים מדויקים, ולכל אחת הוסברה השפעה ברורה על המדיניות כלפי היהודים: הנסיגה במזרח – האצת חיסול הגטאות וטשטוש העקבות; כניעת איטליה – גירוש קהילות שהיו מוגנות עד אז. ההסבר מדגיש שהתבוסות הצבאיות לא עצרו את ההשמדה אלא האיצו אותה, וזה עיקר הנבדק.
טעות נפוצה: לכתוב שבעקבות התבוסות הפסיקו הנאצים את ההשמדה, או לבחור מהלכים מלפני 1943 (כמו הפלישה לברית המועצות).
שאלה 5 · דילמות של ראשי היודנראט בזמן ביצוע "הפתרון הסופי"
לפניכם קטע מעובד העוסק בהתלבטות של היודנראט בגטו קובנה בסוף אוקטובר 1941.
– על פי הקטע, הציגו את הדילמה שעמדה לפני חברי היודנראט ואת השיקולים בעד כל אחת מן האפשרויות, והסבירו כיצד הכריעו.
– הסבירו כיצד האירוע המתואר בקטע מבטא את המתח שבין ההכרח לבצע את הוראות השלטון הנאצי לבין הרצון להציל כמה שיותר יהודים. בססו את תשובתכם על הקטע.
ראשי יודנראט אחדים פעלו להפוך את הגטו ליצרני בעיני הגרמנים, מתוך תקווה שכך יינצל הגטו או שחיסולו יידחה.
הביעו עמדה: האם מדיניות זו הייתה דרך סבירה להתמודדות בנסיבות שבהן פעלו ראשי היודנראט? נמקו את עמדתכם באמצעות שני נימוקים, והדגימו אותם על פי מה שלמדתם.
◂ פתרון מלא לשאלה 5
סעיף א
הדילמה: האם לפרסם את הוראת הגרמנים על התייצבות כל תושבי הגטו בכיכר. בעד הפרסום: סירוב לא יבטל את הפעולה – הגרמנים "עלולים לבצע את הפעולה בעצמם, באכזריות רבה יותר ובמחיר חייהם של רבים יותר"; שיתוף פעולה מאפשר להציל חלק. נגד: היודנראט עלול "להפוך לכלי בידי הגרמנים בביצוע רצח". ההכרעה: פסק הרב – כשהגזרה מאיימת על הקהילה כולה ויש אפשרות להציל חלק, "על ראשי הקהילה לפעול כדי להציל כמה שיותר"; היודנראט פרסם את ההוראה. המתח: היודנראט נאלץ לבצע את הוראת השלטון (פרסום, ריכוז התושבים) וכך נעשה שותף בעל כורחו לסלקציה שבה הופרדו כ־9,200 שנרצחו; ובמקביל ביקש להציל – ההחלטה עצמה נבעה מן הרצון להציל את הרוב, ואלקס ניסה להוציא אנשים מן הקבוצה שנועדה למוות.
מה השאלה מבקשת: על פי הקטע – להציג את הדילמה ואת השיקולים בעד הפרסום ונגדו, ולהסביר את ההכרעה ואת נימוקה; ואחר כך להסביר כיצד האירוע מבטא את המתח שבין ההכרח לבצע את הוראות הנאצים לבין הרצון להציל.
תשובה מלאה:
הדילמה שעמדה לפני חברי היודנראט בקובנה הייתה אם לפרסם בעצמם את הוראת הגסטפו, שלפיה "כל תושבי הגטו – גברים, נשים וילדים – חייבים להתייצב ב־28 באוקטובר בכיכר גדולה בגטו". השיקול נגד הפרסום היה מוסרי: בפרסום ההוראה הם "עלולים להפוך לכלי בידי הגרמנים בביצוע רצח". השיקול בעד הפרסום היה שהסירוב לא יציל איש: "אם יסרבו, הגרמנים עלולים לבצע את הפעולה בעצמם, באכזריות רבה יותר ובמחיר חייהם של רבים יותר".
בהתלבטותם פנו חברי היודנראט לסמכות דתית ומוסרית – רבה של העיר. הרב פסק כי "כאשר גזרה מאיימת על הקהילה כולה ויש אפשרות להציל חלק ממנה, על ראשי הקהילה לפעול כדי להציל כמה שיותר". על סמך פסק זה "היודנראט פרסם את ההוראה".
המתח בין ביצוע ההוראות לבין הרצון להציל: מצד אחד, היודנראט ביצע את הוראת השלטון הנאצי – הוא פרסם את ההוראה ובכך סייע לגרמנים לרכז את תושבי הגטו בכיכר, שם "הופרדו בכיכר כ־9,200 יהודים מן השאר, ולמחרת נרצחו בפורט התשיעי". מצד אחר, ההחלטה עצמה נבעה מן הרצון להציל את רוב תושבי הגטו מפני פעולה אכזרית עוד יותר, וגם בזמן הסלקציה "ניסה ד"ר אלקס להוציא אנשים מן הקבוצה שנועדה למוות". כך מראה האירוע את המצב הטרגי של ראשי היודנראט: כל אפשרות שעמדה לפניהם הייתה כרוכה במחיר של חיי אדם, והם לא יכלו לבחור בין טוב לרע אלא רק בין רע לרע יותר.
למה זה מקבל ניקוד מלא: הדילמה מנוסחת כשתי אפשרויות, לכל אחת שיקול מעוגן בציטוט; ההכרעה מוסברת דרך פסק הרב; בחלק השני מוצגים במפורש שני צדי המתח – ביצוע ההוראה מול מאמץ ההצלה – עם ציטוטים מן הקטע.
טעות נפוצה: לכתוב שהיודנראט "בחר" את הקורבנות – על פי הקטע הסלקציה בכיכר נעשתה בידי הגרמנים; תפקיד היודנראט היה פרסום ההוראה וריכוז התושבים.
סעיף ב
עמדה (אחת מן השתיים מקובלת, בתנאי שהיא מנומקת). בעד – דרך סבירה בנסיבות: 1. לגרמנים היה אינטרס כלכלי ממשי בעבודת היהודים בזמן המלחמה, וגטאות יצרניים נשארו זמן רב יותר (לודז' – עד אוגוסט 1944; וילנה וביאליסטוק – עד 1943; גנס: מפעלים שהעסיקו אלפים). 2. ראשי היודנראט לא ידעו שההחלטה על השמדה כוללת כבר התקבלה, והחלופות (מרד, בריחה ליערות) היו בעלות סיכוי קטן וגררו ענישה קולקטיבית; העבודה קנתה זמן ובסיכוי לסוף המלחמה. נגד: 1. האידאולוגיה גברה על השיקול הכלכלי – ביוני 1943 הורה הימלר לחסל את הגטאות באוסטלנד; ביאליסטוק חוסל באוגוסט 1943, וילנה בספטמבר 1943, לודז' באוגוסט 1944. 2. המחיר המוסרי – מדיניות זו הובילה למסירת מי שנחשבו "לא יצרניים": ילדים, זקנים וחולים.
מה השאלה מבקשת: להביע עמדה בשאלה אם מדיניות "הגטו היצרני" ("הצלה באמצעות עבודה") הייתה דרך סבירה בנסיבות שבהן פעלו ראשי היודנראט, ולנמק אותה בשני נימוקים עם דוגמאות מגטאות.
תשובה מלאה (עמדה אחת אפשרית):
לדעתי, בנסיבות שבהן פעלו ראשי היודנראט, מדיניות "הגטו היצרני" הייתה דרך סבירה, אף שבסופו של דבר לא הצילה את הגטאות.
נימוק ראשון – היה לה בסיס במציאות. בזמן המלחמה נזקקה גרמניה לכוח עבודה ולתוצרת – מדים, נעליים וציוד לצבא – והיו גורמים גרמניים, בעיקר בצבא ובכלכלה, שרצו בהמשך עבודת היהודים. גטאות שהפכו ליצרניים אכן התקיימו זמן רב יותר: בגטו וילנה הקים גנס תעשייה שהעסיקה אלפי עובדים, ובגטו ביאליסטוק פעלו בתי חרושת רבים, ושני הגטאות שרדו עד 1943. גטו לודז', שבו הועסקו רוב התושבים בבתי מלאכה, היה הגטו האחרון שחוסל בפולין, באוגוסט 1944. היה זה הגיוני להניח שכל חודש שהגטו שורד מקרב את סוף המלחמה ואת ההצלה.
נימוק שני – לא הייתה חלופה טובה יותר שנראתה לעין. ראשי היודנראט לא ידעו שההחלטה על השמדה כוללת כבר התקבלה, ורבים התקשו להאמין בה. החלופות – מרד או בריחה ליערות – היו בעלות סיכוי קטן מאוד להציל את רוב התושבים, ובשל עקרון האחריות הקולקטיבית עלולות היו להביא לחיסול מיידי של הגטו כולו. לכן מבחינת ראש יודנראט שחש אחריות לכל תושבי הגטו, עבודה יצרנית נראתה כדרך היחידה לקנות זמן.
עם זאת, יש להכיר במחירה: בשם ההיגיון היצרני נמסרו לעיתים לגרמנים מי שנחשבו "לא יצרניים" – ילדים, זקנים וחולים.
(עמדה הפוכה מקובלת באותה מידה: המדיניות לא הייתה סבירה, משום שהשיקול האידאולוגי של הנאצים גבר תמיד על השיקול הכלכלי – ביוני 1943 הורה הימלר לחסל את הגטאות באוסטלנד, גטו ביאליסטוק חוסל באוגוסט 1943, גטו וילנה בספטמבר 1943 וגטו לודז' באוגוסט 1944; ומשום שהמדיניות גבתה מחיר מוסרי כבד – מסירת הזקנים, החולים והילדים – ופגעה בהכנות לבריחה ולהתנגדות.)
למה זה מקבל ניקוד מלא: יש עמדה ברורה בפתיחה; שני נימוקים שונים (בסיס כלכלי ממשי / היעדר חלופה ומחסור במידע), כל אחד עם עובדות מדויקות מגטאות מסוימים; התייחסות למחיר או לטענה הנגדית מחזקת את התשובה. כל עמדה מקובלת, בתנאי שהיא מנומקת בעובדות.
טעות נפוצה: להביע עמדה בלי נימוקים היסטוריים ("זה לא היה מוסרי"), או לכתוב שהמדיניות הצילה את הגטאות – כל הגטאות חוסלו בסופו של דבר.
שאלה 6 · הצטרפות ארצות הברית למלחמה והניצחון על גרמניה הנאצית
– תארו את הנסיבות שבהן הצטרפה ארצות הברית למלחמת העולם השנייה בדצמבר 1941.
– הסבירו שתי דרכים שבהן השפיעה הצטרפות ארצות הברית על מהלכי המלחמה נגד גרמניה. הדגימו כל אחת מהן.
יש הטוענים כי בשנים 1944–1945 כבר לא הייתה לגרמניה אפשרות לנצח במלחמה.
– נמקו טענה זו באמצעות שניים מן המהלכים הצבאיים שהתרחשו בשנים 1944–1945.
– תארו כיצד הסתיימה מלחמת העולם השנייה באירופה ובאסיה.
◂ פתרון מלא לשאלה 6
סעיף א
נסיבות: יפן, בעלת ברית של גרמניה ואיטליה (הסכם שלוש המעצמות, ספטמבר 1940), תקפה ב־7 בדצמבר 1941 את בסיס הצי האמריקני בפרל הרבור (הוואי); ב־8 בדצמבר הכריזה ארצות הברית מלחמה על יפן, וב־11 בדצמבר הכריזו גרמניה ואיטליה מלחמה על ארצות הברית (קודם לכן סייעה ארצות הברית לבריטניה בחוק ההשאלה והחכירה, מרץ 1941). השפעות (שתיים מתוך): כוח כלכלי ותעשייתי – ייצור המוני של נשק, מטוסים, טנקים וספינות ומשלוחם לבריטניה ולברית המועצות; כוח אדם וחזיתות חדשות – נחיתה בצפון אפריקה (נובמבר 1942), פלישה לאיטליה (1943), הפלישה לנורמנדי (יוני 1944) – פתיחת חזית שנייה; הפצצות אסטרטגיות על גרמניה יחד עם בריטניה; הגנה על שיירות באוקיינוס האטלנטי מול הצוללות.
מה השאלה מבקשת: שני חלקים. (1) לתאר את הנסיבות של הצטרפות ארצות הברית למלחמה בדצמבר 1941. (2) להסביר שתי דרכים שבהן הצטרפותה השפיעה על המלחמה נגד גרמניה, ולהדגים כל אחת.
תשובה מלאה:
עד דצמבר 1941 הייתה ארצות הברית נייטרלית רשמית, אף שסייעה לבריטניה – בעיקר באמצעות חוק ההשאלה והחכירה (מרץ 1941), שאיפשר לה לספק לבריטניה נשק וציוד. יפן, שהתפשטה במזרח אסיה ובאוקיינוס השקט, הייתה בעלת ברית של גרמניה ושל איטליה בהסכם שלוש המעצמות (ספטמבר 1940). ב־7 בדצמבר 1941 תקפו מטוסים יפניים בהפתעה את בסיס הצי האמריקני בפרל הרבור שבאיי הוואי, והטביעו או פגעו באוניות מלחמה רבות. למחרת, ב־8 בדצמבר, הכריזה ארצות הברית מלחמה על יפן, וב־11 בדצמבר 1941 הכריזו גרמניה ואיטליה מלחמה על ארצות הברית. כך הפכה המלחמה למלחמת עולם של ממש, וארצות הברית הצטרפה לבריטניה ולברית המועצות במאבק נגד גרמניה.
דרך ראשונה – הכוח הכלכלי והתעשייתי: ארצות הברית הייתה המעצמה התעשייתית הגדולה בעולם, והיא גייסה את התעשייה שלה לייצור מלחמתי בהיקף עצום – מטוסים, טנקים, ספינות, משאיות ותחמושת. היא חימשה את צבאה, ושלחה כמויות גדולות של נשק וציוד גם לבריטניה וגם לברית המועצות. לדוגמה, משאיות, מזון וציוד אמריקניים שנשלחו לברית המועצות סייעו לצבא האדום בהתקדמותו מערבה אחרי סטלינגרד. כך התברר שגרמניה אינה יכולה לעמוד לאורך זמן במלחמת התשה מול המשאבים של בעלות הברית.
דרך שנייה – כוח אדם צבאי ופתיחת חזיתות חדשות: מיליוני חיילים אמריקנים גויסו ונשלחו לזירות הלחימה. בנובמבר 1942 נחתו כוחות אמריקניים ובריטיים במרוקו ובאלג'יריה, ותרמו לגירוש כוחות הציר מצפון אפריקה; בשנת 1943 פלשו בעלות הברית לסיציליה ולאיטליה; וב־6 ביוני 1944 נחתו בנורמנדי שבצרפת, בפיקודו של הגנרל האמריקני אייזנהאואר, ופתחו חזית שנייה במערב אירופה. גרמניה נאלצה לפצל את כוחותיה בין כמה חזיתות, ולא יכלה לרכז את כולם נגד הצבא האדום במזרח.
למה זה מקבל ניקוד מלא: הנסיבות מתוארות בעובדות מדויקות (פרל הרבור, 7 בדצמבר 1941; הכרזות המלחמה ב־8 וב־11 בדצמבר; הברית בין יפן לגרמניה). שתי דרכי השפעה שונות מוסברות (מה השתנה ולמה זה פגע בגרמניה) ומודגמות. מקובלות גם: ההפצצות האסטרטגיות האמריקניות והבריטיות על ערי גרמניה ועל התעשייה שלה; השתתפות הצי האמריקני בהגנה על השיירות באוקיינוס האטלנטי מפני הצוללות הגרמניות.
טעות נפוצה: לכתוב שגרמניה תקפה את פרל הרבור, או שארצות הברית הכריזה מלחמה על גרמניה מיד אחרי ההתקפה – גרמניה ואיטליה הן שהכריזו מלחמה על ארצות הברית, ב־11 בדצמבר 1941.
סעיף ב
מהלכים (שניים מתוך): הפלישה לנורמנדי (6 ביוני 1944) – פתיחת חזית שנייה במערב, שחרור צרפת (פריז, אוגוסט 1944) והגעה לגבול גרמניה; מתקפת הקיץ הסובייטית (יוני 1944) – השמדת כוחות גרמניים גדולים והתקדמות לפולין, ובינואר 1945 מתקפה לעבר גרמניה; ההפצצות האסטרטגיות על התעשייה ועל אספקת הדלק; כישלון מתקפת הנגד בארדנים (דצמבר 1944). גרמניה נלחמה בשתי חזיתות מול בעלות ברית עדיפות בכוח אדם ובמשאבים. סיום: הצבא האדום כבש את ברלין (אפריל–מאי 1945), היטלר התאבד ב־30 באפריל 1945, גרמניה נכנעה ללא תנאי ב־7–8 במאי 1945; יפן המשיכה להילחם – ארצות הברית הטילה פצצות אטום על הירושימה (6 באוגוסט 1945) ועל נגסקי (9 באוגוסט 1945), ברית המועצות הכריזה מלחמה על יפן (8 באוגוסט), ויפן נכנעה (הודעה ב־15 באוגוסט, חתימה ב־2 בספטמבר 1945).
מה השאלה מבקשת: שני חלקים. (1) לנמק את הטענה שבשנים 1944–1945 לא הייתה לגרמניה אפשרות לנצח, באמצעות שני מהלכים צבאיים מאותן שנים. (2) לתאר את סיום המלחמה באירופה ובאסיה.
תשובה מלאה:
בשנים 1944–1945 כבר לא הייתה לגרמניה אפשרות לנצח, משום שהיא נלחמה בכמה חזיתות בבת אחת מול בעלות ברית שהיו עדיפות עליה בהרבה בכוח אדם, בנשק ובמשאבים.
מהלך ראשון – הפלישה לנורמנדי: ב־6 ביוני 1944 ("D-Day", מבצע "אוברלורד") נחתו כוחות אמריקניים, בריטיים וקנדיים בחופי נורמנדי שבצפון צרפת, בפיקודו של הגנרל אייזנהאואר. כך נפתחה חזית שנייה במערב אירופה, שאותה תבעה ברית המועצות זמן רב. בעלות הברית התקדמו בתוך צרפת, ובסוף אוגוסט 1944 שוחררה פריז; עד הסתיו הגיעו לגבולות גרמניה. מתקפת הנגד הגרמנית באזור הארדנים (דצמבר 1944) נכשלה. מעתה נלחצה גרמניה ממערב וממזרח גם יחד, ולא יכלה לרכז את כוחותיה בחזית אחת.
מהלך שני – המתקפות הסובייטיות בחזית המזרחית: בקיץ 1944, סמוך לנחיתה בנורמנדי, פתח הצבא האדום במתקפה גדולה שבה הושמדו כוחות גרמניים גדולים בבלארוס, והתקדם לתוך פולין. בינואר 1945 פתח במתקפה נוספת שהביאה אותו לגבולות גרמניה ועד נהר האודר, במרחק קצר מברלין. גרמניה איבדה שטחים, משאבים וכוח אדם שלא יכלה להשלים.
(מהלך שאפשר להציג גם: ההפצצות האסטרטגיות של בעלות הברית על ערי גרמניה, על התעשייה שלה ועל מתקני הדלק, שפגעו קשות ביכולת הייצור המלחמתית.)
סיום המלחמה באירופה: באפריל 1945 כיתר הצבא האדום את ברלין ונכנס אליה, ובמקביל התקדמו כוחות בעלות הברית מן המערב לתוך גרמניה. ב־30 באפריל 1945 התאבד היטלר בבונקר שלו בברלין, וב־7–8 במאי 1945 חתמה גרמניה על כניעה ללא תנאי. 8 במאי נחוג ביום הניצחון באירופה.
סיום המלחמה באסיה: יפן המשיכה להילחם גם אחרי כניעת גרמניה. ב־6 באוגוסט 1945 הטילה ארצות הברית פצצת אטום על העיר הירושימה, וב־9 באוגוסט – פצצה נוספת על נגסקי; עשרות אלפי בני אדם נהרגו מיד, ורבים נוספים מתו אחר כך מפגיעות ומקרינה. ב־8 באוגוסט הכריזה גם ברית המועצות מלחמה על יפן. ב־15 באוגוסט 1945 הודיעה יפן על כניעתה, וב־2 בספטמבר 1945 חתמה על הכניעה – ובכך הסתיימה מלחמת העולם השנייה.
למה זה מקבל ניקוד מלא: הטענה מנומקת בשני מהלכים צבאיים שונים מן השנים 1944–1945, וכל אחד מהם מוצג בעובדות מדויקות ומקושר לטענה (מלחמה בשתי חזיתות, אובדן שטחים ומשאבים). תיאור סיום המלחמה כולל את שתי הזירות – כניעת גרמניה במאי 1945, ופצצות האטום וכניעת יפן באוגוסט–ספטמבר 1945. מקובל גם להביא מהלך מן החזית האיטלקית (התקדמות בעלות הברית באיטליה, שחרור רומא ביוני 1944) או את ההפצצות האסטרטגיות.
טעות נפוצה: להביא מהלכים מן השנים 1942–1943 (אל עלמיין, סטלינגרד) – השאלה מבקשת מהלכים מן השנים 1944–1945. טעות נוספת: לכתוב שהמלחמה הסתיימה כולה במאי 1945 ולהשמיט את המלחמה מול יפן.