מתכונת 5 בהיסטוריה (שאלון 22215) - פתרון מלא
היסטוריה – שאלון 22215 (מסלול גמיש) · במבנה של הבגרות · 6 שאלות · שעתיים
מבחן מתכונת בהיסטוריה במבנה של בחינת הבגרות. לכל סעיף יש תשובה ופתרון מלא - פתרו בזמן של הבחינה, ורק אחר כך פתחו את הפתרונות.
מבנה המתכונת
א. משך הבחינה: שעתיים.
ב. מבנה השאלון ומפתח ההערכה: בשאלון זה שני פרקים.
יש לענות על שאלה אחת מכל פרק.
פרק ראשון – לאומיות וציונות – (1×50) – 50 נקודות
פרק שני – מלחמת העולם השנייה והשואה – (1×50) – 50 נקודות
סך הכול – 100 נקודות
ג. חומר עזר מותר בשימוש: 1. ספר הלימוד שאושר בנושא לאומיות וציונות וספר הלימוד שאושר בנושא מלחמת העולם השנייה והשואה. בספרים יכולים להיות תקופות או נושאים שסומנו באמצעות מדבקות (סימניות) הבולטות מן הספר, וכן קטעים שסומנו באמצעות מדגש (מרקר) או עיפרון, אך אין להשתמש בספרים שבהם הערות בכתב. 2. עותק מודפס של כותרות יחידות ההוראה "איך יכול אדם".
שימו לב: בסעיפים שבהם יש להביא מקור מסֵפר הלימוד, יש לכתוב את שם הספר, את שם ההוצאה לאור ואת מספר העמוד שבו נמצא המקור.
יש לכתוב במחברת הבחינה בלבד. יש לרשום "טיוטה" בראש כל עמוד המשמש טיוטה. כתיבת טיוטה בדפים שאינם במחברת הבחינה עלולה לגרום לפסילת הבחינה.
השאלות בשאלון זה מנוסחות בלשון רבים, אף על פי כן על כל תלמידה וכל תלמיד להשיב עליהן באופן אישי.
פרק ראשון – לאומיות וציונות
ענו על אחת מן השאלות 1–3. (50 נקודות)
שאלה 1 · מה מלכד את בני האומה והפצת הרעיון הלאומי
לפניכם קטע מעובד המתאר את הכינוס של סטודנטים גרמנים בטירת ורטבורג בשנת 1817.
– הסבירו כיצד באים לידי ביטוי בקטע שניים מן המאפיינים שמלכדים את בני אותו הלאום.
– הציגו שני מאפיינים נוספים המלכדים את בני אותו הלאום.
– הציגו שלוש דרכים שבהן הפיצו התנועות הלאומיות באירופה את הרעיון הלאומי וגייסו את ההמונים.
– הסבירו כיצד שתיים מן הדרכים שהצגתם באות לידי ביטוי בדרכי פועלו של בנימין זאב הרצל.
בחרו במקור מספר הלימוד והסבירו כיצד הוא מדגים את אחת מן הדרכים האלה.
◂ פתרון מלא לשאלה 1
סעיף א
בקטע (שניים מתוך): עבר (היסטוריה) משותף – בחירת המועד לציון הרפורמציה (300 שנה) וקרב לייפציג (1813); סמל משותף – הדגל בצבעים אדום ושחור ובעיטור זהב; שפה ותרבות משותפות – לותר "תרגם את הברית החדשה לגרמנית", שירי מולדת בגרמנית; השאיפה לחיות יחד במסגרת מדינית אחת – "נאומים על אחדות העם הגרמני".
שני מאפיינים נוספים: זיקה לטריטוריה – למולדת; מוצא משותף; מנהגים ומסורות; דת משותפת (בתנאי שלא הוצגו בחלק הראשון).
מה השאלה מבקשת: שתי מטלות. (1) "הסבירו כיצד באים לידי ביטוי בקטע שניים" – בדיוק שני מאפיינים מלכדים, ולכל אחד – מה כתוב בקטע (ציטוט) ומדוע זה מלכד את בני הלאום. (2) "הציגו שני מאפיינים נוספים" – בדיוק שני מאפיינים אחרים, שלא הוצגו בחלק הראשון.
תשובה מלאה:
הקטע מתאר את "חג ורטבורג" – כינוס של סטודנטים גרמנים ב־1817, שנתיים אחרי קונגרס וינה. אף שהגרמנים קיוו שאחרי המלחמות בנפוליאון תקום גרמניה מאוחדת, נשארה גרמניה מפוצלת לעשרות מדינות בתוך "הקונפדרציה הגרמנית". הכינוס ביטא את השאיפה לאחדות, והדגיש את מה שמשותף לגרמנים מכל המדינות.
מאפיין ראשון – עבר (היסטוריה) משותף. מועד הכינוס נבחר כדי לחבר את המשתתפים לאירועים בעבר הגרמני: "באותה שנה מלאו 300 שנה לתחילת הרפורמציה של מרטין לותר", ו"באותו יום מלאו ארבע שנים לקרב לייפציג (1813), שבו הובס נפוליאון". זיכרון של אירועים היסטוריים שבני הלאום רואים בהם חלק מסיפורם – ובמיוחד ניצחון משותף על אויב זר – יוצר תחושה של גורל משותף. סטודנטים מפרוסיה, מבוואריה או מסקסוניה ראו את עצמם יורשים של אותה היסטוריה, ולכן כבני עם אחד.
מאפיין שני – סמל משותף. בראש התהלוכה "הונף דגל אגודות הסטודנטים בצבעים אדום ושחור ובעיטור זהב – צבעים שנקשרו במדים של יחידת מתנדבים שלחמה בנפוליאון". הדגל לא היה דגל של אחת המדינות הגרמניות, אלא סמל של כל הגרמנים, מעל לגבולות בין הנסיכויות. סמל משותף מאפשר לבני הלאום להזדהות עם האומה כולה ולבטא נאמנות לה, ולכן הוא מלכד אותם. (מצבעים אלה התגבשו לימים צבעי הדגל של גרמניה – שחור, אדום וזהב.)
(אפשר גם: שפה ותרבות משותפות – לותר "תרגם את הברית החדשה לגרמנית", והתרגום היה לאבן יסוד של השפה הגרמנית הכתובה; המשתתפים "שרו יחד שירי מולדת בגרמנית"; השאיפה לחיות יחד במסגרת מדינית אחת – "נאומים על אחדות העם הגרמני, ששליטיו מנעו ממנו להתאחד".)
שני מאפיינים נוספים המלכדים את בני הלאום:
1. זיקה לטריטוריה – למולדת. בני הלאום רואים בשטח מסוים את מולדתם, הארץ שבה חיו אבותיהם ושבה צריך לקום ביתם הלאומי. הזיקה לארץ מלכדת אותם גם כשהם מפוצלים בין מדינות שונות, והיא הבסיס לתביעה לשלטון עצמי באותו שטח.
2. מנהגים ומסורות משותפים. בני הלאום חולקים מנהגים, חגים, מאכלים, לבוש, שירי עם וסיפורי עם, שעוברים מדור לדור. המסורת המשותפת יוצרת תחושה של "אנחנו", ומבדילה אותם מעמים שכנים.
למה זה מקבל ניקוד מלא: הוצגו בדיוק שני מאפיינים מן הקטע, ולכל אחד צוטט הקטע והוסבר מדוע הוא מלכד את בני הלאום. הוצגו בדיוק שני מאפיינים נוספים, שונים מן השניים הראשונים, וכל אחד מוסבר. מקובל גם בחלק השני: מוצא משותף; דת משותפת; השאיפה למדינה עצמאית (אם לא הוצגה בחלק הראשון).
טעות נפוצה: לתאר את האירוע בלי לקרוא בשם למאפיין ("עבר משותף", "סמל משותף"); או להציג בחלק השני מאפיין שכבר הוסבר בחלק הראשון.
סעיף ב
שלוש דרכים (מתוך): עיתונות, ספרים וחוברות; אספות וכינוסים המוניים; הקמת ארגונים ומוסדות (אגודות, מפלגות, תנועות); שימוש בסמלים – דגל, המנון, טקסים.
הרצל: ספר "מדינת היהודים" (1896) והשבועון "די ולט" (1897); כינוס הקונגרס הציוני הראשון בבזל (1897) ושל קונגרסים מדי שנה; הקמת ההסתדרות הציונית, השקל הציוני, אוצר התיישבות היהודים (1899) והקרן הקיימת (1901); הדגל.
מקור מספר הלימוד: למשל רשימה ביומנו של הרצל מ־3 בספטמבר 1897 ("בבזל ייסדתי את מדינת היהודים") – הכינוס ההמוני והארגון כדרך לגיוס.
מה השאלה מבקשת: שלוש מטלות. (1) "הציגו שלוש דרכים" – בדיוק שלוש דרכים להפצת הרעיון הלאומי ולגיוס ההמונים. (2) "הסבירו כיצד שתיים... באות לידי ביטוי" אצל הרצל – לבחור בשתיים מן השלוש, ולהראות כל אחת בעובדות מפעולותיו. (3) "בחרו במקור מספר הלימוד" – מקור אחד, והסבר כיצד הוא מדגים אחת מן הדרכים.
תשובה מלאה:
שלוש דרכים שבהן הפיצו התנועות הלאומיות את הרעיון הלאומי וגייסו את ההמונים:
1. עיתונות, ספרים וחוברות. בעידן שבו התפשטה ידיעת הקרוא והכתוב, השתמשו התנועות במילה הכתובה: הוגים ומנהיגים פרסמו ספרים, מאמרים וחוברות, והקימו עיתונים שהגיעו לקהל רחב.
2. אספות וכינוסים המוניים. התנועות כינסו אספות, טקסים וקונגרסים, שבהם נאמו מנהיגים לפני קהל גדול, והמשתתפים חוו את עצמם כחלק מציבור רחב בעל מטרה אחת.
3. הקמת ארגונים ומוסדות. כדי להפוך את הרעיון לפעולה מתמשכת הקימו התנועות אגודות, ארגונים ומפלגות, עם חברים, דמי חבר והנהגה נבחרת – למשל "איטליה הצעירה" של מאציני (1831).
(מקובל גם: סמלים – דגל, המנון, טקסים לאומיים.)
כיצד באות לידי ביטוי שתיים מן הדרכים אצל הרצל:
הדרך הראשונה – עיתונות וספרים. הרצל, שהיה עיתונאי וסופר, הפיץ את הרעיון הציוני במילה הכתובה: ב־1896 פרסם את הספר "מדינת היהודים", שבו הציג את שאלת היהודים כשאלה לאומית ואת התוכנית להקמת מדינה. הספר תורגם לשפות רבות ועורר הדים בעולם היהודי. ב־1897 ייסד את השבועון "די ולט" (העולם), שהיה לבטאון התנועה הציונית ודיווח על פעילותה.
הדרך השלישית – הקמת ארגונים ומוסדות. בקונגרס הציוני הראשון (1897) נוסדה ההסתדרות הציונית, ונקבע שכל יהודי יכול להצטרף אליה בתשלום "השקל" – דמי חבר שנתיים – ולבחור את הצירים לקונגרס. בהמשך הקימה התנועה את "אוצר התיישבות היהודים" (1899) – בנק התנועה, ואת הקרן הקיימת לישראל (1901) – לרכישת קרקעות בארץ־ישראל. כך הפך הרעיון לתנועה מאורגנת, בעלת מוסדות דמוקרטיים ומקורות כספיים.
(אפשר גם את הדרך השנייה: הרצל כינס את הקונגרס הציוני הראשון בבזל באוגוסט 1897, ומאז התכנסו הקונגרסים מדי שנה בשנה, וזכו לתשומת לב של עיתונות העולם.)
מקור מספר הלימוד. בחרתי ברשימה שכתב הרצל ביומנו ב־3 בספטמבר 1897, כמה ימים אחרי הקונגרס הציוני הראשון. הרצל כתב בה שבבזל ייסד את מדינת היהודים, ושאם יאמר זאת בקול רם יצחקו לו, אבל בעוד חמש שנים, ובוודאי בעוד חמישים שנה, יבינו זאת כולם. הוא הסביר שיסוד המדינה הוא ברצון העם, ושבבזל יצר את המסגרת המייצגת של העם.
המקור מדגים את הדרך של כינוס המוני והקמת מוסדות: הרצל ראה בעצם כינוסם של צירים מקהילות רבות ובהקמת ההסתדרות הציונית צעד מכריע – העם היהודי קיבל לראשונה גוף מייצג משותף, שיכול לדבר בשמו עם המעצמות. כך גויסו ההמונים לרעיון הלאומי, והרעיון קיבל מסגרת ארגונית.
בבחינה: ציינו את שם הספר, ההוצאה והעמוד שממנו לקחתם את המקור.
למה זה מקבל ניקוד מלא: הוצגו בדיוק שלוש דרכים, כל אחת מנוסחת בבירור. שתיים מהן הוסברו אצל הרצל בעזרת עובדות מדויקות (ספר, עיתון; ההסתדרות הציונית, השקל, המוסדות הכספיים). המקור מספר הלימוד מוצג (מה, מי, מתי) ומוסבר כיצד הוא מדגים דרך אחת שהוצגה. מקובל גם מקור אחר, כמו קטע מ"מדינת היהודים" או תוכנית בזל, אם מוסבר באיזו דרך הוא עוסק.
טעות נפוצה: לספר את תולדות הרצל באופן כללי בלי לקשור כל עובדה לדרך מסוימת; או להציג את הפעילות הדיפלומטית מול שליטים (קיסר, סולטן) כדרך לגיוס ההמונים – זו פעילות מדינית, ולא גיוס של בני הלאום.
שאלה 2 · הפיצול הפנימי בתנועה הלאומית; פייסל, ועדת קינג–קריין והקונגרס הערבי בחיפה
– בחרו בתנועה לאומית שפעלה באחת מן הארצות האלה: יוון, פולין, איטליה, גרמניה, והסבירו כיצד השפיע (עיכב או סייע) הפיצול הפנימי בקרב בני הלאום – פיצול מדיני, דתי או חברתי – על המאבק של תנועה זו.
– הסבירו גורם אחר שהשפיע על המאבק של התנועה הלאומית שבחרתם.
לפניכם שלוש מן התגובות על הצהרת בלפור.
– הסבירו לאילו מן הדברים הנאמרים בהצהרת בלפור מתייחסת כל אחת מן התגובות.
– הסבירו סיבה אחת להבדל בין התגובות.
◂ פתרון מלא לשאלה 2
סעיף א
(דוגמה – גרמניה) פיצול מדיני ודתי: אחרי קונגרס וינה (1815) חיו הגרמנים בכ־39 מדינות בקונפדרציה הגרמנית; התחרות בין שתי המדינות הגדולות – פרוסיה (פרוטסטנטית) ואוסטריה (קתולית, רב־לאומית) – והוויכוח בין "גרמניה הגדולה" (עם אוסטריה) ל"גרמניה הקטנה" (בלעדיה) עיכבו את האיחוד: בפרלמנט פרנקפורט (1848–1849) לא הוכרע הוויכוח, ומלך פרוסיה סירב לכתר (1849); גם הפיצול החברתי – ליברלים בורגנים מול אצולה ושליטים שמרנים – עיכב. ההכרעה באה רק כשפרוסיה ניצחה את אוסטריה (1866).
גורם אחר: מנהיג – ביסמרק ("ברזל ודם"), שאיחד את גרמניה בשלוש מלחמות (דנמרק 1864, אוסטריה 1866, צרפת 1870–1871) והכרזת הקיסרות בוורסאי (18 בינואר 1871); או: התיעוש ואיגוד המכס (1834).
מה השאלה מבקשת: שתי פעולות. (1) לבחור תנועה לאומית מן הארבע, ו"להסביר כיצד השפיע הפיצול הפנימי" – פיצול מדיני, דתי או חברתי, וכיוון השפעתו, עם עובדות. (2) "הסבירו גורם אחר" שהשפיע על המאבק באותה ארץ.
תשובה מלאה (התנועה הלאומית בגרמניה):
הפיצול הפנימי ועיכוב המאבק. אחרי קונגרס וינה (1815) לא קמה מדינה גרמנית אחת. הגרמנים חיו בכ־39 מדינות – ממלכות, נסיכויות וערים חופשיות – שהתאגדו ב"קונפדרציה הגרמנית", איחוד רופף בראשות אוסטריה. הפיצול עיכב את האיחוד בכמה מישורים:
– פיצול מדיני: לכל מדינה היה שליט משלה, שלא רצה לוותר על כוחו. התחרות הגדולה הייתה בין שתי המדינות החזקות – פרוסיה ואוסטריה. כל אחת רצתה להוביל, ולכן אף אחת לא קיבלה איחוד בהנהגת האחרת.
– פיצול דתי ולאומי: פרוסיה הייתה פרוטסטנטית ברובה, אוסטריה קתולית וגם רב־לאומית (שלטה בהונגרים, בצ'כים ובאיטלקים). מכאן הוויכוח: האם לאחד "גרמניה גדולה" שתכלול את אוסטריה, או "גרמניה קטנה" בלעדיה, בהנהגת פרוסיה.
– הוויכוח הזה הכשיל את ניסיון האיחוד במהפכת 1848: הפרלמנט שהתכנס בפרנקפורט ניסח חוקה (1849) והציע את כתר הקיסרות למלך פרוסיה, פרידריך וילהלם הרביעי – אבל המלך סירב לקבל כתר "מידי העם", ואוסטריה התנגדה. הניסיון נכשל.
– פיצול חברתי: הבורגנות הליברלית רצתה איחוד יחד עם חוקה וזכויות, ואילו האצולה והשליטים השמרנים חששו מן הליברליזם. הפיצול הזה החליש את התנועה.
ההכרעה באה רק כשהפיצול "נפתר" בכוח: פרוסיה ניצחה את אוסטריה ב־1866 והוציאה אותה מן העניינים הגרמניים, ואיחדה את גרמניה כ"גרמניה הקטנה".
גורם אחר – המנהיג ביסמרק. אוטו פון ביסמרק, ראש ממשלת פרוסיה מ־1862, האמין שהאיחוד לא יושג בנאומים ובהחלטות רוב אלא ב"ברזל ודם". הוא חיזק את צבא פרוסיה, ואיחד את גרמניה בשלוש מלחמות: נגד דנמרק (1864), נגד אוסטריה (1866) – שאחריה הוקמה הקונפדרציה הצפון־גרמנית בהנהגת פרוסיה – ונגד צרפת (1870–1871), שבמהלכה הצטרפו גם מדינות הדרום. ב־18 בינואר 1871 הוכרזה הקיסרות הגרמנית בארמון ורסאי, ומלך פרוסיה הוכתר לקיסר. כך הוביל ביסמרק את האיחוד "מלמעלה", בידי פרוסיה, ולא בידי התנועה הליברלית.
(מקובל גם: גורמים כלכליים – התיעוש ואיגוד המכס, 1834; או תנועה לאומית אחרת מן הרשימה, למשל הפיצול המדיני והשלטון הזר באיטליה.)
למה זה מקבל ניקוד מלא:
טעות נפוצה: לכתוב על הפיצול בלי להראות כיצד עיכב את המאבק (למשל בכישלון 1848–1849); או להציג את אוסטריה רק כ"מעצמה זרה", כשהשאלה עוסקת בפיצול בקרב בני הלאום.
סעיף ב
תגובה 1 (הסכם פייסל–ויצמן): מתייחסת לבית הלאומי ולמחויבות "להקל את השגת מטרה זו" – "יינקטו כל הצעדים להגשמת הצהרת ממשלת בריטניה", עידוד "עלייה יהודית רחבת היקף"; וגם לתנאי בדבר זכויות הלא־יהודים – "הגנה על זכויותיהם של האיכרים והאריסים הערבים". ההסכמה מותנית בעצמאות הערבים.
תגובה 2 (ועדת קינג–קריין): מתייחסת לתנאי "שלא ייעשה שום דבר העלול לפגוע בזכויות האזרחיות והדתיות של עדות לא־יהודיות" – הוועדה טוענת שאי אפשר להקים מדינה יהודית בלי לפגוע בזכויות אלה, וממליצה לצמצם את התוכנית; היא מסבירה שהבית הלאומי, כפי שהציונים מבינים אותו, סותר את התנאי.
תגובה 3 (הקונגרס בחיפה): דוחה את "הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ־ישראל", ותובעת ממשלה לאומית של התושבים דוברי הערבית – כלומר דוחה גם את הגדרת הרוב הערבי כ"עדות לא־יהודיות".
סיבה להבדל: זהות המגיבים ומטרותיהם – פייסל ביקש תמיכה ציונית ובריטית בממלכה ערבית עצמאית בסוריה, ולכן הסכים בתנאי; הוועדה האמריקנית נשלחה לבדוק את רצון התושבים לפי עקרון ההגדרה העצמית של וילסון; נציגי ערביי הארץ ייצגו את מי שההצהרה נגעה בהם ישירות. (מקובל: הזמן – אחרי קריסת הממלכה של פייסל בדמשק בקיץ 1920, ואחרי שנקבע המנדט, פנו ערביי הארץ למאבק לאומי משלהם.)
מה השאלה מבקשת: שתי פעולות. (1) לכל תגובה – לזהות לאיזה חלק בהצהרה היא מתייחסת ולהסביר. (2) "הסבירו סיבה אחת להבדל".
תשובה מלאה:
חלקי ההצהרה: (א) "בית לאומי לעם היהודי בארץ־ישראל"; (ב) בריטניה "תעשה כמיטב יכולתה להקל את השגת מטרה זו"; (ג) התנאי "שלא ייעשה שום דבר העלול לפגוע בזכויות האזרחיות והדתיות של עדות לא־יהודיות הקיימות בארץ־ישראל"; (ד) והתנאי על "הזכויות והמעמד המדיני שיהודים נהנים מהם בכל ארץ אחרת".
תגובה 1 – הסכם פייסל–ויצמן. ההסכם מתייחס לחלקים (א) ו־(ב): הוא קובע ש"יינקטו כל הצעדים להגשמת הצהרת ממשלת בריטניה מ־2 בנובמבר 1917", ומוסיף צעד מעשי – "לעודד עלייה יהודית רחבת היקף". הוא מתייחס גם לחלק (ג), בניסוח משלו: "הגנה על זכויותיהם של האיכרים והאריסים הערבים". כלומר, מנהיג ערבי מקבל את הבית הלאומי – אבל בהסתייגות ברורה: רק "אם הערבים יקבלו את עצמאותם".
תגובה 2 – ועדת קינג–קריין. הוועדה מתייחסת בעיקר לחלק (ג). היא קובעת ש"רוב גדול מאוד מתושבי הארץ אינם יהודים", וש"אין דרך להקים מדינה יהודית בלי לפגוע קשות בזכויות האזרחיות והדתיות של התושבים הלא־יהודים". בכך היא טוענת שיש סתירה בין חלקי ההצהרה – בין הבית הלאומי (כפי שהציונים מבינים אותו) לבין התנאי – ולכן ממליצה "לצמצם מאוד את התוכנית הציונית ואת העלייה".
תגובה 3 – הקונגרס הערבי בחיפה. הקונגרס "דחה את רעיון הבית הלאומי היהודי", כלומר את חלק (א) כולו. הדרישה ל"ממשלה לאומית שתהיה אחראית לפני אספה שייבחרו התושבים דוברי הערבית" היא דחייה גם של הניסוח בחלק (ג): במקום "עדות לא־יהודיות" שיש להן זכויות אזרחיות ודתיות בלבד, הם רואים את עצמם עם בעל זכות לשלוט בארצו.
סיבה להבדל – זהות המגיבים ומטרותיהם. פייסל היה מנהיג המרד הערבי, ובשנים 1918–1920 עמד בראש ממשל ערבי בדמשק. בוועידת השלום הוא ביקש תמיכה של בריטניה ושל התנועה הציונית בממלכה ערבית עצמאית בסוריה, ולכן היה מוכן להסכים לבית לאומי בארץ־ישראל – בתנאי שהערבים יקבלו את עצמאותם. הוועדה האמריקנית נשלחה בידי וילסון, מי שהעלה את עקרון ההגדרה העצמית, כדי לבדוק את רצון התושבים; לכן היא מדגישה את עמדת הרוב בארץ. ואילו הקונגרס בחיפה ייצג את ערביי הארץ עצמם, שההצהרה נגעה לחייהם ולאדמתם, ולכן דחה אותה לגמרי.
(מקובל גם: הזמן – הקונגרס בחיפה התכנס בדצמבר 1920, אחרי שהצרפתים גירשו את פייסל מדמשק (יולי 1920) ואחרי שבוועידת סן רמו (אפריל 1920) הוחלט שבריטניה תקבל את המנדט על ארץ־ישראל. באותו שלב פנו ערביי הארץ למאבק לאומי משלהם.)
למה זה מקבל ניקוד מלא:
טעות נפוצה: לכתוב שפייסל "תמך בציונות" בלי לציין את ההסתייגות; או לייחס לוועדת קינג–קריין סמכות להחליט – היא רק המליצה, והמלצותיה לא אומצו.
שאלה 3 · "הוא איבד את ביתו בגטו"
לפניכם קטעים מתוך נאום שנשא מקס נורדאו בקונגרס הציוני הראשון בבזל בשנת 1897.
– הסבירו כיצד באים לידי ביטוי בקטע שניים מן הגורמים לצמיחת התנועה הציונית. בססו את תשובתכם על ציטוט מן הקטע לכל גורם.
– הציגו שלושה מאפיינים של המקור (סוג המקור, יוצר המקור, זמן ומקום, קהל היעד או מטרת המקור).
– על פי מה שלמדתם, הסבירו כיצד אירוע אחד שהתרחש במערב אירופה או במרכזה בשנים שלפני הנאום מחזק את טענתו של נורדאו על מצבם של היהודים שקיבלו שוויון זכויות.
◂ פתרון מלא לשאלה 3
סעיף א
גורם 1 – הספק ביכולתה של האמנציפציה לפתור את בעיית הקיום היהודי בשל האנטישמיות במערב אירופה ובמרכזה: היהודים קיבלו שוויון זכויות, אך החברה דוחה אותם – "לא מתוך רגש של אחווה כלפיהם, אלא משום שההיגיון חייב זאת", "אין העמים מקבלים אותו כחלק מן הקהילה הלאומית שלהם", "ארץ הולדתו מסרבת להיות לו בית"; לכן השוויון החוקי אינו פתרון. גורם 2 – החשש מאובדן הזהות היהודית בתהליכי החילון וההשתלבות: היהודי המשוחרר "ויתר על אופיו היהודי המיוחד" ו"איבד את ביתו בגטו" – כלומר איבד את המסגרת היהודית ולא קיבל מסגרת חלופית. מקובל גם: מצוקת היהודים במזרח אירופה, שנבעה מגילויי האיבה של השלטון והחברה – "מצוקת הגוף היום־יומית... המאבק המייסר על הקיום".
מה השאלה מבקשת: להסביר שני גורמים לצמיחת התנועה הציונית ולהראות כיצד כל אחד מהם בא לידי ביטוי בקטע, עם ציטוט לכל גורם.
תשובה מלאה:
בקטע באים לידי ביטוי שני גורמים מרכזיים לצמיחת התנועה הציונית.
הגורם הראשון הוא הטלת הספק ביכולתה של האמנציפציה לפתור את בעיית הקיום היהודי, בשל גילויי האנטישמיות במערב אירופה ובמרכזה. במהלך המאה ה־19 קיבלו היהודים במערב אירופה ובמרכזה שוויון זכויות, ורבים מהם קיוו שבזכותו ישתלבו בחברה כאזרחים שווים ושהשנאה כלפיהם תיעלם. בסוף המאה התברר שהאנטישמיות לא נעלמה אלא לבשה צורה חדשה, מודרנית. נורדאו מסביר שהאמנציפציה ניתנה "לא מתוך רגש של אחווה כלפיהם, אלא משום שההיגיון חייב זאת" – כלומר החוק העניק ליהודים שוויון, אבל החברה לא קיבלה אותם באמת: "אין העמים מקבלים אותו כחלק מן הקהילה הלאומית שלהם", ו"ארץ הולדתו מסרבת להיות לו בית". לכן גם במערב, שבו המצוקה החומרית קטנה, קיימת מצוקה "מוסרית" – "פגיעה מתמדת בכבודם". המסקנה היא שהשוויון החוקי אינו פותר את בעיית היהודים, ומכאן הצורך בפתרון לאומי.
הגורם השני הוא החשש מאובדן הזהות היהודית בתהליכי החילון וההשתלבות. כדי להשתלב בחברה הסובבת התרחקו יהודים רבים מן הדת, מן הקהילה ומן המסורת. נורדאו מתאר זאת: היהודי המשוחרר "ויתר על אופיו היהודי המיוחד" ו"איבד את ביתו בגטו" – כלומר עזב את המסגרת היהודית המסורתית שלכדה את היהודים במשך דורות. מאחר שהחברה הסובבת אינה מקבלת אותו, הוא נשאר בלי בית ובלי זהות. הציונות הציעה לו זהות לאומית יהודית חלופית ובית לאומי.
כך מראה הקטע כיצד האכזבה מן האמנציפציה והחשש מאובדן הזהות הובילו להתארגנות התנועה הציונית בקונגרס שבו נאמרו הדברים.
למה זה מקבל ניקוד מלא: לכל גורם: שם הגורם + הסבר שלו (מה הוא ולמה הוא הוביל לציונות) + ציטוט מתאים מן הקטע וקישור בין הציטוט לגורם. מקובל גם להסביר את גילויי האיבה מצד השלטון והחברה במזרח אירופה, שגרמו למצוקה החומרית שנורדאו מתאר – "מצוקת הגוף היום־יומית... המאבק המייסר על הקיום" – בתנאי שמוסבר הקשר לאיבה (חקיקה מפלה ופרעות). אין להציג את שני הגורמים על סמך אותו ציטוט.
טעות נפוצה: לתאר רק את מצוקת היהודים בלי להסביר איזה גורם לצמיחת הציונות היא מבטאת; או להציג את הכמיהה לציון כגורם – היא אינה מופיעה בקטע, ואינה סיבה להתעוררות הלאומיות היהודית המודרנית.
סעיף ב
מאפיינים: סוג – נאום פוליטי־ציבורי בכינוס; יוצר – מקס נורדאו, רופא וסופר יהודי יליד הונגריה שחי בפריז, מראשי התנועה הציונית ושותפו של הרצל; זמן ומקום – 29 באוגוסט 1897, היום הראשון של הקונגרס הציוני הראשון בבזל; קהל יעד – צירי הקונגרס מארצות רבות, וגם דעת הקהל היהודית והכללית שעקבה אחרי הקונגרס; מטרה – להציג את מצוקת היהודים בכל הארצות ולשכנע שהיא מחייבת פתרון לאומי. אירוע: פרשת דרייפוס בצרפת (הרשעה בדצמבר 1894, טקס ההשפלה בינואר 1895 בקריאות "מוות ליהודים") – אף שצרפת העניקה ליהודים שוויון זכויות כבר ב־1791, קצין יהודי נאמן הואשם ונרדף כיהודי – "ארץ הולדתו מסרבת להיות לו בית"; מקובל גם: עליית המפלגה הנוצרית־סוציאלית האנטישמית של קרל לואגר בווינה (1895).
מה השאלה מבקשת: שני חלקים: (1) להציג שלושה מאפייני מקור; (2) להסביר כיצד אירוע אחד במערב או במרכז אירופה לפני 1897 מחזק את טענת נורדאו.
תשובה מלאה:
מאפייני המקור: (1) סוג המקור – נאום פוליטי־ציבורי שנישא בכינוס של תנועה, ובו ניתוח של מצב היהודים בעולם. (2) יוצר המקור – מקס נורדאו, רופא, סופר ומבקר תרבות יהודי יליד הונגריה שחי בפריז, שהיה יהודי מתבולל ונעשה לאחד ממנהיגי התנועה הציונית ולשותפו הקרוב של הרצל. (3) זמן ומקום – 29 באוגוסט 1897, היום הראשון של הקונגרס הציוני הראשון בבזל שבשווייץ, בתקופה שבה התגברה האנטישמיות המודרנית במערב אירופה ובמרכזה, ושנים מעטות אחרי גל הפרעות והחקיקה המפלה במזרח אירופה. (מקובל גם: קהל היעד – צירי הקונגרס, שהגיעו מארצות רבות, וגם העיתונות ודעת הקהל היהודית והכללית; מטרת המקור – להציג את מצוקת היהודים בכל מקום, גם בארצות שבהן קיבלו שוויון זכויות, ולשכנע שהיא מחייבת פתרון לאומי ופעולה מאורגנת.)
אירוע שמחזק את הטענה: פרשת דרייפוס בצרפת. בשנת 1894 הואשם אלפרד דרייפוס, קצין יהודי בצבא הצרפתי, בריגול למען גרמניה, והורשע בדצמבר 1894 על סמך ראיות כוזבות. בינואר 1895 נערך בפריז טקס השפלתו, וההמון ברחוב קרא "מוות ליהודים". הפרשה התרחשה בצרפת – המדינה הראשונה באירופה שהעניקה ליהודים שוויון זכויות (1791). היא מחזקת את טענת נורדאו שהאמנציפציה ניתנה "משום שההיגיון חייב זאת" ולא מתוך קבלה אמיתית, ושגם יהודי שהשתלב והיה פטריוט – דרייפוס היה קצין נאמן – נתפס בעיני החברה כזר: "אין העמים מקבלים אותו כחלק מן הקהילה הלאומית שלהם", ו"ארץ הולדתו מסרבת להיות לו בית".
למה זה מקבל ניקוד מלא: שלושה מאפיינים שונים, כל אחד עם פירוט (לא רק "נאום" אלא סוג המקור, זהות היוצר, המועד והאירוע שבו נישא). באירוע: תיאור עובדתי נכון (מי, מתי, מה) + הסבר הקשר לטענה ולציטוט מן הקטע. מקובל גם: בחירת המפלגה הנוצרית־סוציאלית האנטישמית של קרל לואגר לרוב במועצת העיר וינה ובחירתו לראש העיר (1895; הקיסר אישר את מינויו רק ב־1897); או הופעת מפלגות ועיתונות אנטישמיות בגרמניה בשנות ה־70 וה־80 של המאה ה־19 (כמו הפצת המונח "אנטישמיות" בידי וילהלם מאר בסוף שנות ה־70).
טעות נפוצה: לציין אירוע שהתרחש אחרי 1897 (כמו הצהרת בלפור); או לבחור בפרעות ברוסיה, שאינן במערב או במרכז אירופה כפי שנדרש.
פרק שני – מלחמת העולם השנייה והשואה
ענו על אחת מן השאלות 4–6. (50 נקודות)
שאלה 4 · משתפי הפעולה והרוב הדומם
השוו בין משתפי הפעולה עם הנאצים ובין "הרוב הדומם" (העומדים מן הצד) בארצות הכיבוש הנאצי בזמן ביצוע "הפתרון הסופי", על פי שני התבחינים (הקריטריונים) האלה:
– מניעים
– דרכי פעולה כלפי היהודים
בכל אחד מן התבחינים הציגו נקודת דמיון אחת והבדל אחד.
היסטוריונים טוענים כי בלי שיתוף הפעולה של חלק מן האוכלוסייה המקומית ובלי השתיקה של רובה, היה לנאצים קשה הרבה יותר לבצע את "הפתרון הסופי" בארצות הכיבוש.
נמקו טענה זו באמצעות שני נימוקים. בססו כל נימוק על דוגמה היסטורית.
◂ פתרון מלא לשאלה 4
סעיף א
מניעים – דמיון: אצל שני הדפוסים השפיעה האנטישמיות המסורתית/הניכור כלפי היהודים, וגם שיקולי הישרדות ופחד מן הכובש (משתפי פעולה רצו להתקרב לשלטון ולהבטיח את מעמדם; העומדים מן הצד פחדו מעונש). הבדל: אצל משתפי הפעולה היו מניעים אקטיביים – הזדהות אידאולוגית עם הנאצים, שנאה ליהודים וזיהוים עם הקומוניזם (בשטחים שהיו תחת שלטון סובייטי), רצון ברכוש היהודי ובטובות הנאה; אצל הרוב הדומם – פחד מעונש מוות ומענישה קולקטיבית, מאבק על הישרדות, אדישות וחוסר אונים. דרכי פעולה – דמיון: שני הדפוסים לא סייעו ליהודים ולא מחו, ושניהם הקלו בפועל על הנאצים לבצע את הרצח (מקובל: שניהם נהנו לעיתים מרכוש יהודי שנשאר). הבדל: משתפי הפעולה פעלו באופן פעיל נגד היהודים – משטרות עזר מקומיות (ליטא, לטביה, אוקראינה) השתתפו בריכוז ובירי, משטרת צרפת עצרה את היהודים במבצע "ול ד'יב" (יולי 1942), מלשינים וסוחטים מסרו יהודים מסתתרים; הרוב הדומם היה פסיבי – צפה בגירושים ולא פעל לא בעד היהודים ולא נגדם.
מה השאלה מבקשת: להשוות בין משתפי הפעולה ובין הרוב הדומם בשני תבחינים – מניעים, דרכי פעולה – ובכל תבחין להציג נקודת דמיון אחת והבדל אחד (בסך הכול ארבעה רכיבים).
תשובה מלאה:
תבחין ראשון – מניעים.
נקודת דמיון: גם אצל משתפי הפעולה וגם אצל הרוב הדומם השפיעו האנטישמיות והניכור כלפי היהודים, שהיו מושרשים בחלקים מן האוכלוסייה בארצות רבות במזרח אירופה ובמערבה עוד לפני המלחמה. בשני המקרים היהודים נתפסו כזרים, ולכן רבים לא חשו אחריות לגורלם.
הבדל: המניעים של משתפי הפעולה היו אקטיביים – הזדהות אידאולוגית עם הנאצים ושנאה ליהודים, זיהוי היהודים עם הקומוניזם (בעיקר בשטחים שסופחו לברית המועצות בשנים 1939–1940 והיו תחת שלטונה עד 1941, כמו ארצות הבלטיות ומזרח פולין), ורצון בטובות הנאה – רכוש היהודים, פרסים על הלשנה וקידום אצל השלטון. לעומתם, מניעי הרוב הדומם היו בעיקר פסיביים: פחד מעונש – בפולין, למשל, עונש מוות על הסתרת יהודים – ומענישה קולקטיבית, מאבק על הישרדות המשפחה בתנאי הכיבוש הקשים, ותחושת חוסר אונים.
תבחין שני – דרכי פעולה כלפי היהודים.
נקודת דמיון: לא משתפי הפעולה ולא הרוב הדומם עזרו ליהודים או מחו על רדיפתם. בשני המקרים התוצאה הייתה שהיהודים נותרו מבודדים, והנאצים יכלו לבצע את "הפתרון הסופי" בלי התנגדות של האוכלוסייה המקומית.
הבדל: משתפי הפעולה פעלו באופן פעיל נגד היהודים: משטרות עזר מקומיות בליטא, בלטביה ובאוקראינה השתתפו בריכוז היהודים וברציחתם בירי; משטרת צרפת של משטר וישי עצרה בפריז ב־16–17 ביולי 1942 כ־13,000 יהודים (מבצע "ול ד'יב") ומסרה אותם לגרמנים; ובפולין פעלו מלשינים וסוחטים ("שמלצובניקים") שאיתרו יהודים מסתתרים ומסרו אותם. הרוב הדומם, לעומת זאת, לא נקט פעולה – לא נגד היהודים ולא למענם: הוא צפה בגירושים מן הצד, סגר את דלתו בפני יהודים שביקשו מקלט, והמשיך בשגרת חייו.
לסיכום, שני הדפוסים דומים בניכור כלפי היהודים ובתוצאה – היעדר עזרה – אך שונים במהותם: משתפי הפעולה היו שותפים פעילים לרצח, ואילו הרוב הדומם נמנע מכל פעולה.
למה זה מקבל ניקוד מלא: בכל אחד משני התבחינים מוצגות נקודת דמיון אחת והבדל אחד, וההבדל מנוסח כהשוואה בין שני הצדדים ("לעומת", "ואילו"); הטענות מבוססות על דוגמאות היסטוריות מדויקות. מקובל גם כנקודת דמיון במניעים: חשש מן הכובש ורצון להבטיח את מעמדם בתנאי הכיבוש; ובדרכי הפעולה: שני הדפוסים נהנו לעיתים מרכוש יהודי שנשאר.
טעות נפוצה: לתאר כל דפוס בנפרד בלי להצביע במפורש על דמיון והבדל, או להציג פחד מעונש כמניע עיקרי של משתפי הפעולה.
סעיף ב
נימוק 1 – משתפי הפעולה הוסיפו כוח אדם וידע מקומי: הכוחות הגרמניים היו מעטים יחסית, והמקומיים הכירו את השפה, את השטח ואת היהודים; דוגמה – משטרות עזר מקומיות בליטא, בלטביה ובאוקראינה השתתפו בירי ההמוני לצד האיינזצגרופן (1941); משטרת צרפת עצרה כ־13,000 יהודים בפריז ביולי 1942. נימוק 2 – השתיקה בודדה את היהודים ומנעה מהם מקלט ובריחה, ואפשרה לנאצים לפעול בגלוי בלי חשש מהתנגדות: יהודי שברח מגטו או מגירוש לא מצא היכן להסתתר; דוגמה ניגודית – בדנמרק, שבה האוכלוסייה לא שתקה, ניצלו רוב היהודים באוקטובר 1943, ובבולגריה (בעלת ברית של גרמניה) מחאת הכנסייה וחברי פרלמנט עצרה ב־1943 את גירוש יהודי בולגריה עצמה. מקובל גם: הלשנות של מקומיים חשפו יהודים מסתתרים (הסוחטים בפולין).
מה השאלה מבקשת: לנמק את הטענה (שיתוף הפעולה והשתיקה הקלו על ביצוע "הפתרון הסופי") בשני נימוקים, וכל נימוק מבוסס על דוגמה היסטורית.
תשובה מלאה:
נימוק ראשון – משתפי הפעולה סיפקו לנאצים כוח אדם וידע מקומי. הכוחות הגרמניים בארצות הכיבוש היו מוגבלים, ורובם נדרשו למלחמה עצמה. המקומיים הכירו את השפה, את השטח ואת התושבים, וידעו מי יהודי והיכן הוא גר. כך יכלו הנאצים לבצע את הרצח בהיקף עצום ובמהירות. דוגמה: לאחר הפלישה לברית המועצות ביוני 1941 השתתפו משטרות עזר מקומיות בליטא, בלטביה ובאוקראינה בריכוז היהודים ובירי ההמוני לצד יחידות האיינזצגרופן. דוגמה נוספת: במערב אירופה – משטרת צרפת של משטר וישי עצרה ב־16–17 ביולי 1942 כ־13,000 יהודים בפריז (מבצע "ול ד'יב") ומסרה אותם לגרמנים, שגירשו אותם לאושוויץ.
נימוק שני – השתיקה של הרוב בודדה את היהודים והשאירה אותם בלי מקום מסתור ובלי סיכוי לבריחה. יהודי שהצליח להימלט מן הגטו או מן הגירוש היה זקוק לעזרת האוכלוסייה – למקום מסתור, למזון, למסמכים. כשרוב האוכלוסייה סגרה את דלתה בפניו, סיכוייו לשרוד היו קלושים. בנוסף, השתיקה אפשרה לנאצים לבצע את הגירושים בגלוי, בלי לחשוש מהתנגדות ציבורית. דוגמה – ההשוואה לדנמרק מוכיחה את הטענה מן הצד ההפוך: שם האוכלוסייה והכנסייה לא שתקו, ובאוקטובר 1943 הסתירו הדנים את היהודים והבריחו למעלה מ־7,000 מהם לשוודיה – ורוב יהודי דנמרק ניצלו. גם בבולגריה – בעלת בריתה של גרמניה, ולא ארץ כבושה – מחאה של אנשי הכנסייה ושל חברי פרלמנט ב־1943 עצרה את גירוש היהודים מבולגריה עצמה (אף שיהודי תרקיה ומקדוניה שבשליטת בולגריה גורשו להשמדה). כלומר, במקום שבו האוכלוסייה לא שתקה – היה לנאצים קשה הרבה יותר לבצע את "הפתרון הסופי".
לסיכום, שיתוף הפעולה סיפק לנאצים ידיים ומידע, והשתיקה מנעה מן היהודים את העזרה שהייתה עשויה להציל אותם – ושניהם יחד הקלו על ביצוע הרצח.
למה זה מקבל ניקוד מלא: מוצגים שני נימוקים שונים – אחד על שיתוף הפעולה ואחד על השתיקה – וכל אחד מוסבר (כיצד הוא הקל על הנאצים) ומבוסס על דוגמה היסטורית מדויקת. מקובל גם נימוק על הלשנות של מקומיים שחשפו יהודים מסתתרים (הסוחטים בפולין), או על גירוש יהודי הונגריה ב־1944 בעזרת הז'נדרמריה ההונגרית.
טעות נפוצה: להציג שני נימוקים שהם בעצם אותו נימוק (שתי דוגמאות לשיתוף פעולה), או לכתוב נימוק בלי דוגמה היסטורית מסוימת.
שאלה 5 · הבריגדה היהודית – במלחמה ואחריה
קראו את הקטע המעובד על הבריגדה היהודית.
– על פי הקטע, תארו פעולה אחת של הבריגדה היהודית בזמן המלחמה ושתי פעולות שלה לאחר המלחמה.
– הסבירו את החשיבות של המפגש בין חיילי הבריגדה לבין ניצולי השואה – חשיבות אחת לניצולים וחשיבות אחת לחיילים.
"תרומתם של הלוחמים היהודים בצבאות בעלות הברית לא הסתכמה בתרומה לניצחון הצבאי על גרמניה הנאצית."
– נמקו טענה זו. בססו את תשובתכם על הקטע המעובד ועל דוגמה נוספת של לוחמים יהודים בצבא אחר מצבאות בעלות הברית (לא בבריגדה היהודית).
◂ פתרון מלא לשאלה 5
סעיף א
בזמן המלחמה: לחימה נגד הצבא הגרמני בחזית נהר סניו בצפון איטליה (מרס–אפריל 1945) תחת דגל כחול־לבן ('היהודים באים'). אחרי המלחמה (שתיים מתוך): חלוקת מזון וציוד לניצולים; פעילות חינוך ותרבות; סיוע חשאי ל'בריחה' – העברת ניצולים לנמלי איטליה; סיוע להעפלה. חשיבות לניצולים: עזרה ממשית (מזון, ציוד, דרך לצאת מאירופה), ומפגש עם חיילים יהודים חמושים תחת דגל יהודי – מקור לעידוד, לתקווה ולקשר לארץ־ישראל אחרי שחשו שנשכחו. חשיבות לחיילים: מפגש ישיר עם ממדי השואה, שחיזק את תחושת השליחות והאחריות לעם; הלחימה קיבלה משמעות של הצלה ובניית עתיד – הגעה לארץ־ישראל, ובהמשך לבניית הכוח הצבאי של המדינה.
מה השאלה מבקשת: (1) לתאר פעולה אחת בזמן המלחמה ושתי פעולות אחריה, על פי הקטע. (2) להסביר חשיבות אחת של המפגש לניצולים וחשיבות אחת לחיילים.
תשובה מלאה:
בזמן המלחמה – לחימה בחזית איטליה: "במרס–אפריל 1945 לחמה החטיבה נגד הצבא הגרמני בחזית נהר סניו שבצפון איטליה". החיילים לחמו כיחידה יהודית שנשאה "דגל כחול־לבן ובו מגן דוד", והכתובת "היהודים באים" על משאיותיהם מבטאת את תחושתם שהם נלחמים כיהודים בגרמנים.
אחרי המלחמה – פעולה ראשונה: סיוע ישיר לניצולים: "חילקו להם מזון וציוד, וארגנו עבורם פעילות חינוך ותרבות".
אחרי המלחמה – פעולה שנייה: סיוע להוצאת הניצולים מאירופה: "סייעו בחשאי ל'בריחה' – העברת ניצולים מעבר לגבולות אל נמלי איטליה – ולהעפלה לארץ־ישראל". הפעולה נעשתה בחשאי, כי בריטניה – שבצבאה שירתו החיילים – הגבילה את העלייה לארץ־ישראל.
חשיבות המפגש לניצולים: אחרי שנים של רדיפות, שבהן חשו רבים מהם שהעולם הפקיר אותם, פגשו הניצולים חיילים יהודים לבושי מדים, חמושים, תחת דגל יהודי. המפגש נתן להם עזרה ממשית – מזון, ציוד ודרך לצאת מאירופה – וגם עידוד ותקווה: הם ראו שיש עם יהודי לוחם וארץ־ישראל שמחכה להם, ורבים מהם בחרו לעלות לארץ.
חשיבות המפגש לחיילים: החיילים, שרבים מהם עלו לארץ מאירופה לפני המלחמה, פגשו לראשונה את ממדי השואה ואת שרידי הקהילות שמהן באו רבים מהם. המפגש חיזק את תחושת השליחות שלהם, והם ראו בהצלת הניצולים ובהבאתם לארץ־ישראל את המשך המאבק שלהם – לא רק ניצחון על גרמניה, אלא בניית עתידו של העם היהודי.
למה זה מקבל ניקוד מלא: שלוש פעולות שונות (אחת במלחמה, שתיים אחריה), כל אחת מעוגנת בציטוט מן הקטע; שתי חשיבויות שונות – אחת לניצולים ואחת לחיילים – מוסברות ולא רק מצוינות.
טעות נפוצה: להציג את שתי פעולות אחרי המלחמה כפעולה אחת ("עזרו לניצולים"), או להסביר רק את החשיבות לניצולים.
סעיף ב
נימוקים: (1) תרומה לניצולים ולהעפלה – הבריגדה סייעה לניצולים, ל'בריחה' ולהעפלה (בקטע); (2) תרומה להקמת המדינה ולביטחונה – 'רבים מחייליה וקציניה היו לימים מפקדים בצה"ל' (למשל חיים לסקוב, לימים הרמטכ"ל החמישי); הכשרה צבאית של אלפי מתנדבים; (3) תרומה לכבוד היהודי ולגאווה – לחימה תחת דגל יהודי, 'היהודים באים', תשובה לתדמית האנטישמית של היהודי הפחדן. דוגמה נוספת: הרב הרשל שכטר, רב צבאי בצבא ארצות הברית, נכנס עם הכוחות המשחררים למחנה בוכנוולד באפריל 1945, וסייע לניצולים – בהם הילד ישראל מאיר לאו; או חיילים יהודים בצבא האדום שהשתתפו בשחרור מחנות ונלחמו כ'גיבורי ברית המועצות' (לפי ההערכות, כ־150 יהודים זכו בתואר).
מה השאלה מבקשת: לנמק טענה – ללא מספר נקוב, ולכן שלושה נימוקים – על סמך הקטע ועל סמך דוגמה נוספת מצבא אחר.
תשובה מלאה:
הטענה נכונה: מלבד התרומה לניצחון הצבאי, תרמו הלוחמים היהודים לעם היהודי בכמה תחומים.
נימוק ראשון – תרומה לשיקום ניצולי השואה ולהעפלה. הבריגדה היהודית סייעה לניצולים אחרי המלחמה: חייליה "חילקו להם מזון וציוד, וארגנו עבורם פעילות חינוך ותרבות", ואף "סייעו בחשאי ל'בריחה'... ולהעפלה לארץ־ישראל". בכך תרמו להצלת שארית הפליטה ולמאבק על העלייה לארץ־ישראל אחרי המלחמה.
נימוק שני – תרומה להקמת המדינה ולביטחונה. כ־30,000 מתנדבי היישוב צברו בצבא הבריטי ניסיון צבאי, ובקטע: "רבים מחייליה וקציניה היו לימים מפקדים בצה"ל". אחד מהם, חיים לסקוב, שירת בבריגדה והיה לימים הרמטכ"ל החמישי של צה"ל. הניסיון בצבא סדיר – ארגון, פיקוד ומשמעת – סייע בבניית צה"ל בזמן מלחמת העצמאות.
נימוק שלישי – תרומה לכבוד היהודי ולגאווה הלאומית. הבריגדה נשאה "דגל כחול־לבן ובו מגן דוד", וחייליה כתבו על משאיותיהם "היהודים באים". לחימה של יהודים כיהודים, לצד מאות אלפי יהודים בצבאות אחרים, הייתה תשובה לתעמולה האנטישמית שהציגה את היהודים כפחדנים וכחסרי יכולת להילחם, והייתה מקור לגאווה לעם שספג את השואה.
דוגמה נוספת מצבא אחר – צבא ארצות הברית: הרב הרשל שכטר, רב צבאי יהודי בצבא האמריקני, נכנס עם הכוחות המשחררים למחנה הריכוז בוכנוולד באפריל 1945. הוא סייע לניצולים, ערך עבורם תפילות, ופעל למען ילדי המחנה – אחד מהם היה הילד ישראל מאיר לאו, לימים הרב הראשי האשכנזי לישראל. דוגמה זו מראה שגם יהודים בצבאות אחרים ראו את עצמם שליחים של העם היהודי וסייעו לניצולים, מעבר לתפקידם הצבאי. (מקובל גם: חיילים יהודים בצבא האדום, שהשתתפו בשחרור מחנות ובהם אושוויץ בינואר 1945, וכ־150 יהודים (לפי ההערכות) שזכו בתואר "גיבור ברית המועצות" – מקור לגאווה יהודית.)
לכן תרומתם של הלוחמים היהודים הייתה גם תרומה לעם היהודי – לניצולים, להעפלה, להקמת המדינה ולכבודו של העם.
למה זה מקבל ניקוד מלא: שלושה נימוקים שונים לטענה, כל אחד מעוגן בציטוט מן הקטע או בעובדה; הדוגמה הנוספת לקוחה מצבא אחר (לא הבריגדה), מתוארת בבירור (מי, איפה, מתי) ומקושרת לטענה. מקובלים נימוקים נוספים, כמו ייצוג לאומי של היהודים במלחמה שחיזק את התביעה למדינה.
טעות נפוצה: לנמק בתרומה הצבאית עצמה (קרבות סניו) – זו התרומה שהטענה אומרת שאינה היחידה; או להביא דוגמה נוספת מן הבריגדה היהודית, כשהשאלה מבקשת צבא אחר.
שאלה 6 · הקמת הגטו בלודז' – מטרות הנאצים
לפניכם קטעים מתוך חוזר סודי ששלח פרידריך איבלהר, ראש המִנהל האזרחי של מחוז קאליש, שאליו השתייכה העיר לודז', בדצמבר 1939.
– הציגו שלושה מאפיינים של המקור (למשל: סוג המקור, מי כתב אותו ומה היה תפקידו, מועד הכתיבה, למי הוא נועד, מה מטרתו).
– הסבירו מדוע מקור מסוג זה חשוב להבנת הכוונות של הנאצים בהקמת הגטאות. בססו את ההסבר על אחד מן המאפיינים שהצגתם.
– הסבירו כיצד באות לידי ביטוי בקטע שתיים מן המטרות של הנאצים בהקמת הגטאות.
– לודז' הייתה בשטח שסופח לרייך. על פי מה שלמדתם, הסבירו מדוע הודגש בקטע שהגטו הוא "צעד מעבר בלבד".
◂ פתרון מלא לשאלה 6
סעיף א
מאפיינים (שלושה): סוג – חוזר / מסמך פנימי רשמי של המִנהל הנאצי, מסווג "סודי"; מחבר – פרידריך איבלהר, ראש המִנהל האזרחי של מחוז קאליש, פקיד נאצי בכיר שהיה אחראי לביצוע; מועד – 10 בדצמבר 1939, כשלושה חודשים לאחר כיבוש פולין, לפני הקמת הגטו (שנסגר באפריל 1940); נמען – בעלי תפקידים במנגנון השלטון במחוז, לא הציבור; מטרה – לתכנן ולהורות על הקמת גטו סגור בלודז' ועל העסקת יהודים בכפייה. חשיבות: מסמך סודי ופנימי שנכתב בידי מי שקיבל את ההחלטות ולא נועד לפרסום, ולכן הוא חושף את הכוונות האמיתיות (צעד מעבר, "לטהר" את העיר מיהודים, "לצרוב את מוקד המגפה") ולא את ההצדקות המוצהרות (מניעת מגפות וכד').
מה השאלה מבקשת: שתי מטלות. (1) להציג שלושה מאפיינים של המקור. (2) להסביר מדוע מקור מסוג זה חשוב להבנת כוונות הנאצים בהקמת הגטאות, על סמך אחד המאפיינים.
תשובה מלאה:
מאפיין ראשון – סוג המקור: זהו חוזר רשמי ופנימי של המִנהל הנאצי בפולין הכבושה, והוא מסווג במפורש כ"סודי!". זה אינו נאום, כרזה או עיתון שנועדו לציבור, אלא מסמך עבודה של מנגנון השלטון.
מאפיין שני – מחבר המקור: פרידריך איבלהר, ראש המִנהל האזרחי של מחוז קאליש, שאליו השתייכה לודז' – אזור שסופח לרייך. הוא בעל סמכות לקבל החלטות ולבצע אותן, כפי שעולה מן הקטע: "את המועד שבו יוקם הגטו [...] אקבע אני".
מאפיין שלישי – מועד הכתיבה ונמעניו: החוזר נכתב ב־10 בדצמבר 1939, כשלושה חודשים לאחר כיבוש פולין ולפני שהוקם הגטו בלודז' (הגטו נסגר בסוף אפריל 1940). הוא נשלח לבעלי תפקידים במנגנון השלטון במחוז, שאמורים היו לבצע את ההוראות. (מקובל גם: מטרת המקור – לתכנן ולהורות על הקמת גטו סגור בחלקה הצפוני של לודז' ועל ריכוז יהודים כשירים לעבודה בפלוגות עבודה.)
חשיבות המקור להבנת כוונות הנאצים: מאחר שהמסמך סודי ונועד לבעלי תפקידים בלבד, הכותב לא היה צריך להסתיר את מטרותיו או לעטוף אותן בהצדקות. בפומבי הציגו הנאצים את הגטאות כצעד שנועד למנוע את התפשטות המגפות (בעיקר טיפוס) ולהגן על האוכלוסייה מפני היהודים, "מפיצי המחלות" וה"ספסרים". במסמך הפנימי, לעומת זאת, איבלהר כותב בגלוי ש"הקמת הגטו היא, כמובן, צעד מעבר בלבד", שבסופו העיר "תטוהר [...] מן היהודים", ושהמטרה הסופית היא "שנצרוב עד תום את מוקד המגפה הזה". מכאן שמסמך סודי, שנכתב בידי מי שתכנן וביצע את המדיניות, מאפשר להבחין בין ההצדקות שהוצגו לציבור לבין הכוונות האמיתיות של הנאצים, ולכן ערכו כעדות רב.
למה זה מקבל ניקוד מלא: שלושה מאפיינים שונים מוצגים בבירור (סוג, מחבר ותפקידו, מועד ונמען; מקובל גם מטרה). ההסבר נשען על מאפיין מוגדר (סודיות/מחבר בכיר), מבחין בין מטרות מוצהרות לכוונות אמיתיות ומעוגן בציטוטים מן הקטע.
טעות נפוצה: לכתוב "סוג המקור: מקור ראשוני" בלי לפרט איזה מסמך זה (חוזר פנימי סודי של המִנהל הנאצי); או לסכם את תוכן הקטע במקום להציג את מאפייניו.
סעיף ב
מטרות (שתיים): ריכוז היהודים ובידודם מן האוכלוסייה כשלב ביניים עד גירושם/פינויָם – "פינויָם המיידי אינו אפשרי", "ישוכנו בגטו סגור", "גדרות תיל", "משמר"; ניצול כוח העבודה היהודי – "יהודים כשירים לעבודה [...] יאוגדו בפלוגות עבודה"; מימוש האידאולוגיה – היהודי כמחלה שיש להיפטר ממנה, "מוקד המגפה", "יטוהר [...] מן היהודים" (מקובל גם: הכחדה עקיפה / שליטה ופיקוח). צעד מעבר: השטחים שסופחו לרייך (ובהם לודז' – "וארטגאו") נועדו לגרמניזציה – לפנות מהם את היהודים והפולנים ולהושיב בהם גרמנים; היהודים היו אמורים להיות מגורשים לגנרלגוברנמן, אך בגלל מספרם הרב וקשיים מעשיים הגירוש התעכב ("פינויָם המיידי אינו אפשרי"), ולכן הגטו נועד להחזיקם מבודדים עד שיסולקו.
מה השאלה מבקשת: שתי מטלות. (1) להסביר כיצד באות לידי ביטוי בקטע שתי מטרות של הנאצים בהקמת הגטאות. (2) להסביר על פי הידע מדוע הגטו בלודז' הוצג כ"צעד מעבר בלבד".
תשובה מלאה:
מטרה ראשונה – ריכוז היהודים ובידודם מן האוכלוסייה הלא־יהודית, כשלב ביניים עד שיוכרע גורלם: הנאצים רצו להפריד את היהודים, שנחשבו בעיניהם גזע מזיק, משאר האוכלוסייה ולרכז אותם במקום אחד שבו קל לשלוט בהם ולפקח עליהם. בקטע נקבע שהיהודים "ישוכנו בגטו סגור", שהרחובות התוחמים אותו "ייסגרו בגדרות תיל ובאמצעים אחרים" ושלאורך גבולותיו "יוצב משמר". הגטו הסגור והשמור מנתק את היהודים מסביבתם ומאפשר שליטה מלאה בהם.
מטרה שנייה – ניצול כוח העבודה של היהודים לטובת גרמניה: הנאצים ראו ביהודים כוח עבודה זול שאפשר להעסיק בכפייה. בקטע נקבע ש"יהודים כשירים לעבודה הגרים בשאר חלקי העיר יאוגדו בפלוגות עבודה, ישוכנו במגורים משותפים ויישמרו" – כלומר יועסקו בעבודת כפייה תחת משמר. (מקובל גם: מימוש האידאולוגיה הגזענית – איבלהר מכנה את היהודים "מוקד המגפה" ורוצה "לטהר" את העיר מהם, כלומר היהודי נתפס כמחלה שיש לסלק; או הכחדה עקיפה.)
מדוע הגטו הוא "צעד מעבר": לאחר כיבוש פולין בספטמבר 1939 חולקה המדינה. השטחים המערביים, ובהם לודז' (שנכללה בחבל שנקרא "וארטגאו"), סופחו לרייך, וכוונת הנאצים הייתה להפוך אותם לשטח גרמני לגמרי: לגרש מהם את היהודים ואת רוב הפולנים אל הגנרלגוברנמן – האזור הכבוש שבמרכז פולין – ולהושיב בהם גרמנים. ואולם בלודז' חיו מאות אלפי יהודים, ולא היה אפשר לגרש את כולם מיד (הגנרלגוברנמן התקשה לקלוט את המגורשים, וחסרו אמצעי תחבורה). לכן כתב איבלהר: "פינויָם המיידי אינו אפשרי", ו"יש לפתור לעת עתה" את השאלה בגטו. הגטו נועד להחזיק את היהודים מבודדים ונשלטים עד שיוחלט "באיזה מועד ובאילו אמצעים יטוהר הגטו [...] מן היהודים". כלומר, מבחינת הנאצים הגטו לא היה פתרון קבוע אלא שלב בדרך לסילוק היהודים מן השטח שסופח לרייך.
למה זה מקבל ניקוד מלא: שתי מטרות מוגדרות במפורש, וכל אחת מעוגנת בציטוט מן הקטע עם הסבר הקשר. ההסבר על "צעד המעבר" כולל את הידע הנדרש: חלוקת פולין, מטרת הגרמניזציה בשטחים המסופחים, התכנית לגרש את היהודים לגנרלגוברנמן והקושי לבצעה מיד – ומקשר אותו לקטע.
טעות נפוצה: לכתוב שכבר בדצמבר 1939 תוכנן רצח שיטתי של כל יהודי אירופה. בשלב זה התכנון היה לגרש את היהודים מן השטחים המסופחים; ההחלטה על "הפתרון הסופי" התקבלה מאוחר יותר.