מתכונת 1 בהיסטוריה (שאלון 22225) - פתרון מלא
היסטוריה – שאלון 22225 (מסלול גמיש) · במבנה של הבגרות · 6 שאלות · שעתיים
מבחן מתכונת בהיסטוריה במבנה של בחינת הבגרות. לכל סעיף יש תשובה ופתרון מלא - פתרו בזמן של הבחינה, ורק אחר כך פתחו את הפתרונות.
מבנה המתכונת
א. משך הבחינה: שעתיים.
ב. מבנה השאלון ומפתח ההערכה: בשאלון זה שני פרקים.
יש לענות על שאלה אחת מכל פרק.
פרק ראשון – מלחמת העולם השנייה והשואה – (1×50) – 50 נקודות
פרק שני – המאבק על הקמת מדינת ישראל – (1×50) – 50 נקודות
סך הכול – 100 נקודות
ג. חומר עזר מותר בשימוש: 1. ספר הלימוד שאושר בנושא מלחמת העולם השנייה והשואה וספר הלימוד שאושר בנושא המאבק על הקמת מדינת ישראל. בספרים יכולים להיות תקופות או נושאים שסומנו באמצעות מדבקות (סימניות) הבולטות מן הספר, וכן קטעים שסומנו באמצעות מדגש (מרקר) או עיפרון, אך אין להשתמש בספרים שבהם הערות בכתב. 2. עותק מודפס של כותרות יחידות ההוראה "איך יכול אדם".
שימו לב: בסעיפים שבהם יש להביא מקור מסֵפר הלימוד, יש לכתוב את שם הספר, את שם ההוצאה לאור ואת מספר העמוד שבו נמצא המקור.
יש לכתוב במחברת הבחינה בלבד. יש לרשום "טיוטה" בראש כל עמוד המשמש טיוטה. כתיבת טיוטה בדפים שאינם במחברת הבחינה עלולה לגרום לפסילת הבחינה.
השאלות בשאלון זה מנוסחות בלשון רבים, אף על פי כן על כל תלמידה וכל תלמיד להשיב עליהן באופן אישי.
פרק ראשון – מלחמת העולם השנייה והשואה
ענו על אחת מן השאלות 1–3. (50 נקודות)
שאלה 1 · ביסוס המשטר הנאצי והחקיקה הראשונה נגד היהודים (1933–1935)
– מדוע התנגדו הנאצים לחופש הביטוי ולריבוי הדעות (פלורליזם) בחברה? הביאו בתשובתכם שני נימוקים.
– בחרו מקור מספר הלימוד, והסבירו כיצד הוא מבטא את היישום של התנגדות הנאצים לחופש הביטוי ולריבוי הדעות בגרמניה בשנים 1933–1934.
לפניכם שני קטעי מקור (1–2) ובכל אחד מהם מוצג מניע אחר לחקיקת "החוק להשבת שירות המדינה המקצועי על כנו" (אפריל 1933).
– הציגו את המניע לחקיקת החוק על פי כל אחד מקטעי המקור, והסבירו סיבה אחת להבדל בין המניעים שהוצגו בקטעי המקור.
– הסבירו כיצד אפשר להתבסס על דוגמה אחת מחוקים אחרים נגד היהודים שנחקקו בגרמניה בשנים 1933–1935 לחיזוק המניע העולה ממקור 2.
◂ פתרון מלא לשאלה 1
סעיף א
שני נימוקים, למשל: אחדות האומה ("קהילת העם") ועקרון המנהיג – יש אמת אחת, רצון הפיהרר, וריבוי דעות וביקורת מפלגים את העם ומחלישים אותו; המדינה הטוטליטרית שולטת בכל תחומי החיים ובמחשבת האזרחים, ומונופול על המידע והתעמולה נחוץ לגיוס ההמונים; תורת הגזע – תרבות ורעיונות "יהודיים", "מרקסיסטיים" ו"מנוונים" מרעילים בעיני הנאצים את רוח העם ויש לטהר מהם את התרבות; הליברליזם, שחופש הביטוי הוא מערכיו, נתפס כחולשה של רפובליקת ויימאר.
מקור מספר הלימוד ליישום ב־1933–1934 והסבר, למשל: שריפת הספרים (10 במאי 1933); הקמת משרד התעמולה בראשות גבלס (מרץ 1933); לשכת התרבות של הרייך (ספטמבר 1933); חוק העורכים (אוקטובר 1933).
מה השאלה מבקשת: שתי מטלות. (1) "מדוע התנגדו" – בדיוק שני נימוקים להתנגדות הנאצים לחופש הביטוי ולריבוי הדעות. (2) "בחרו מקור... והסבירו" – מקור אחד מספר הלימוד והסבר כיצד הוא מבטא יישום של ההתנגדות הזאת בגרמניה בשנים 1933–1934.
תשובה מלאה:
נימוק ראשון – אחדות האומה ועקרון המנהיג. האידאולוגיה הנאצית ראתה בעם הגרמני "קהילת עם" אחת, שכל בניה כפופים לרצון אחד – רצון הפיהרר, שמגלם את רצון העם. במצב כזה יש רק אמת אחת. ריבוי דעות, ויכוח ציבורי וביקורת על השלטון נחשבו בעיני הנאצים לגורמים שמפלגים את האומה ומחלישים אותה, כפי שלטענתם קרה ברפובליקת ויימאר, שבה התחרו מפלגות ועיתונים זה בזה. לכן חופש הביטוי סתר את עקרון המנהיג ואת רעיון האחדות.
נימוק שני – תורת הגזע וה"טיהור" של התרבות. לפי התפיסה הנאצית, התרבות והרעיונות של עם נובעים מן הגזע שלו. רעיונות כמו הליברליזם, המרקסיזם והפציפיזם, ויצירות של סופרים ואמנים יהודים, הוצגו כ"רעל" זר שמשחית את רוח העם הגרמני. מכאן שחופש הביטוי מאפשר, בעיני הנאצים, ל"אויבי העם" ובעיקר ליהודים להשפיע על הגרמנים. כדי לחנך את העם ברוח האידאולוגיה, היה על המדינה לשלוט בכל מה שנכתב, נאמר והוצג.
מקור מספר הלימוד: שריפת הספרים, 10 במאי 1933. בחרתי בתיאור ובתצלומים של שריפת הספרים בכיכר האופרה בברלין ובערים אוניברסיטאיות רבות בגרמניה. את האירוע ארגנה אגודת הסטודנטים הגרמנית, ונשא בו נאום שר התעמולה יוזף גבלס. נשרפו ספרים של סופרים והוגים יהודים ושל מתנגדי המשטר, למשל קרל מרקס, זיגמונד פרויד, היינריך היינה, אריך מריה רמרק וארִיך קֶסטנר. המקור מבטא את יישום ההתנגדות לחופש הביטוי: המשטר הכריז בפומבי שרעיונות מסוימים אסורים, וסילק אותם מן הספריות ומן האוניברסיטאות. הטקס הפומבי נועד להראות שתרבות "זרה" ו"לא גרמנית" אין לה עוד מקום, ובכך הוטל פחד על סופרים, מורים ומרצים. בהמשך 1933 הושלם התהליך בהקמת לשכת התרבות של הרייך ובחוק העורכים, שקבעו שרק מי שנאמן למשטר ו"ארי" רשאי לכתוב, לערוך ולהופיע.
למה זה מקבל ניקוד מלא: שני נימוקים שונים, וכל אחד מעמיד עיקרון נאצי (אחדות ועקרון המנהיג; תורת הגזע) מול חופש הביטוי ומסביר מדוע אין ביניהם התאמה; מקור מספר הלימוד מוצג במדויק (מה, מתי, מי) ומתאים לשנים 1933–1934; מוסבר כיצד המקור מבטא יישום של ההתנגדות. מקובל גם: הקמת משרד התעמולה (מרץ 1933), לשכת התרבות של הרייך (ספטמבר 1933), חוק העורכים (4 באוקטובר 1933), או צו החירום מ־28 בפברואר 1933 שהשעה את חופש העיתונות והאספה.
טעות נפוצה: להביא נימוק שעוסק רק בדיכוי ("הנאצים סגרו עיתונים") במקום להסביר מדוע התנגדו לחופש הביטוי, או לבחור מקור מאוחר (למשל תערוכת "האמנות המנוונת" מ־1937), כשהשאלה מגבילה את המקור לשנים 1933–1934.
בבחינה: ציינו את שם הספר, ההוצאה והעמוד שממנו לקחתם את המקור.
סעיף ב
מקור 1 – המניע: מניע מנהלי־פוליטי – "ניקוי" שירות המדינה מ"פקידי פנקס מפלגה" של ויימאר, הבטחת נאמנות ל"מדינה הלאומית", ייעול וחיסכון.
מקור 2 – המניע: מניע גזעי – הרחקת מי "שאינם ממוצא ארי", ובמיוחד יהודים, משירות המדינה; ההגדרה לפי מוצא ("די בכך שאחד... הסבים או הסבתות אינו ארי"), בלי קשר לכישורים או לעמדה פוליטית.
סיבה להבדל (אחת): סוג המקור ותכליתו – מקור 1 מציג את ההסברה לציבור, שנועדה לזכות בתמיכה ולהימנע מהתנגדות של שותפי השלטון השמרנים, של הנשיא הינדנבורג ושל דעת הקהל בעולם (אחרי הביקורת על החרם ב־1 באפריל 1933), ולכן מדגישה את הצד המנהלי־פוליטי ואינה מזכירה את הצד הגזעי; מקור 2 הוא נוסח משפטי מחייב, שחייב לקבוע במדויק על מי הוא חל, ולכן חושף את קריטריון הגזע.
דוגמה (אחת): חוק העורכים (4 באוקטובר 1933) – רק בעלי מוצא ארי רשאים לשמש עורכים; או החוק נגד הצפיפות בבתי הספר ובאוניברסיטאות הגרמניים (25 באפריל 1933) – הגבלת מספר התלמידים והסטודנטים ה"בלתי אריים"; או חוק השירות הצבאי (מאי 1935) – מוצא ארי כתנאי לשירות פעיל.
מה השאלה מבקשת: שלוש מטלות. (1) "הציגו" – את המניע לחקיקת החוק לפי כל אחד משני המקורות. (2) "הסבירו סיבה אחת להבדל" – בדיוק סיבה אחת. (3) "הסבירו כיצד אפשר להתבסס" – בדיוק דוגמה אחת מחוק אחר נגד היהודים מן השנים 1933–1935, והסבר כיצד היא מחזקת את המניע העולה ממקור 2.
תשובה מלאה:
המניע לפי מקור 1. לפי ההסברה של המשטר, המניע לחוק הוא מנהלי־פוליטי: "להשיב על כנו שירות מדינה לאומי ומקצועי ולפשט את המנהל". דוברי המשטר טענו שבתקופת ויימאר מונו פקידים רבים "בזכות השתייכותם המפלגתית ולא בזכות כישוריהם", ושהחוק נועד "לנקות את מנגנון המדינה מפקידים אלה" ו"להבטיח שכל פקיד ישרת בנאמנות את 'המדינה הלאומית'". נוסף על כך הוצג החוק כצעד שנועד "לפשט את המנהל ולחסוך בהוצאות". כלומר, לפי מקור 1 זהו צעד של "סדר ושל ייעול", והקטע אינו מזכיר כלל את היהודים.
המניע לפי מקור 2. נוסח החוק עצמו חושף מניע גזעי: "פקידים שאינם ממוצא ארי יועברו לגמלאות". הקריטריון אינו כישורים ואינו עמדה פוליטית, אלא מוצא. התקנה לביצוע החוק מבהירה שהכוונה בעיקר ליהודים ("ובמיוחד יהודים"), ושההגדרה רחבה מאוד: "די בכך שאחד ההורים או אחד הסבים או הסבתות אינו ארי". מכאן שהמניע הוא הרחקת היהודים ממנגנון המדינה בשל "דמם", בהתאם לתורת הגזע הנאצית.
סיבה להבדל: סוג המקור ותכליתו. מקור 1 מתאר את ההסברה שפנתה אל הציבור. באפריל 1933 עדיין לא היה שלטון הנאצים מבוסס לגמרי: הם היו תלויים בנשיא הינדנבורג ובשותפים השמרנים, וחרם 1 באפריל 1933 עורר ביקורת בעולם. לכן הדגיש המשטר בהסברה את הצד המנהלי של החוק, שקשה להתנגד לו, ולא את הצד הגזעי. מקור 2, לעומת זאת, הוא נוסח משפטי מחייב. חוק חייב לקבוע במדויק על מי הוא חל, ולכן הוא חושף את הקריטריון האמיתי – מוצא "לא ארי". גם הסייג בסעיף 3 (2), שפוטר ותיקי מלחמת העולם הראשונה ובני משפחות שכולות, מלמד על הצורך להתחשב בהינדנבורג. ההבדל במניעים נובע אפוא מן ההבדל בין תעמולה לציבור ובין מסמך משפטי שנועד ליישום.
דוגמה לחיזוק המניע של מקור 2: חוק העורכים (4 באוקטובר 1933). החוק קבע שעורך של עיתון חייב להיות בעל מוצא ארי (ואם הוא נשוי – גם בן הזוג), ושעליו להירשם ולפעול בנאמנות למדינה. כך הורחקו העיתונאים והעורכים היהודים מן העיתונות הגרמנית. החוק מחזק את המניע הגזעי של מקור 2: גם כאן אין לחוק קשר ל"פקידי פנקס מפלגה" או לחיסכון, אלא הוא מרחיק את היהודים מעמדות השפעה בשל מוצאם. אותו קריטריון של "מוצא ארי" חוזר בחוקים רבים, ומראה שהמטרה הייתה להוציא את היהודים מן החברה הגרמנית.
למה זה מקבל ניקוד מלא: שני המניעים מוצגים ומעוגנים בציטוטים מן המקורות; הובאה סיבה אחת להבדל, והוסבר כיצד היא יוצרת כל אחד מן המניעים (תעמולה לציבור מול נוסח משפטי מחייב). מקובל גם: הבדל בקהל היעד – הציבור הגרמני ודעת הקהל בעולם מול הפקידים שצריכים לבצע את החוק. בדוגמה מוצג חוק מדויק (שם, תאריך, תוכן) ומוסבר הקשר שלו לקריטריון הגזעי. מקובל גם: החוק נגד הצפיפות בבתי הספר ובאוניברסיטאות (25 באפריל 1933), חוק עורכי הדין (7 באפריל 1933), חוק שירות הצבא (21 במאי 1935), או אחד מחוקי נירנברג (ספטמבר 1935).
טעות נפוצה: להציג את המניע של מקור 1 כ"מניע אנטישמי" – מקור 1 אינו מזכיר כלל את היהודים, וזו בדיוק הנקודה; או להביא כדוגמה את החוק שבמקור 2 עצמו במקום חוק אחר.
שאלה 2 · המלחמה בשנים 1942–1944 והיהודים; "קידוש החיים" מול המאבק המזוין
הסבירו כיצד השפיעו שניים מן המהלכים הצבאיים שהתרחשו בשנים 1942–1944 על המדיניות של הנאצים כלפי היהודים בשטחי הכיבוש.
לפניכם שני מקורות (1–2) העוסקים בדרכי ההתמודדות של היהודים בגטאות בזמן הכיבוש הנאצי.
– מהי העמדה שבאה לידי ביטוי בכל אחד מן המקורות (1–2) בנוגע לדרך ההתמודדות הרצויה, ומה הם הנימוקים להצדקתה?
– הסבירו סיבה אחת להבדל בין המקורות. בתשובתכם התייחסו לאחד ממאפייני המקור האלה: זהות הדובר, מטרת הדברים.
◂ פתרון מלא לשאלה 2
סעיף א
(2 מתוך):
מה השאלה מבקשת: "הסבירו כיצד השפיעו שניים מן המהלכים הצבאיים" – לבחור שני מהלכים צבאיים מן השנים 1942–1944, ולכל אחד להסביר את הקשר בינו לבין שינוי במדיניות כלפי היהודים בשטחי הכיבוש, עם עובדות.
תשובה מלאה:
מהלך 1 – כניעת איטליה וההשתלטות הגרמנית על שטחיה (ספטמבר 1943). איטליה, בעלת בריתה של גרמניה, החזיקה שטחי כיבוש בדרום צרפת, ביוון ובחלקים מיוגוסלביה. הממשל האיטלקי לא שיתף פעולה עם גירוש היהודים, ולכן באזורים האלה היו היהודים מוגנים יחסית, ואף פליטים יהודים נמלטו אליהם. אחרי נחיתת בעלות הברית בסיציליה (יולי 1943) הודח מוסוליני, ובספטמבר 1943 נכנעה איטליה. הגרמנים פלשו מיד לצפון איטליה ולמרכזה והשתלטו על אזורי הכיבוש האיטלקיים. ההשפעה על היהודים הייתה מיידית: מנגנון הגירוש הגרמני הגיע גם לשם. ב־16 באוקטובר 1943 נערך מצוד על יהודי רומא, ויותר מאלף מהם גורשו לאושוויץ; גם יהודי צפון איטליה ויהודי אזורי הכיבוש האיטלקיים לשעבר ביוון גורשו.
מהלך 2 – כיבוש הונגריה (19 במרץ 1944). הונגריה הייתה בעלת ברית של גרמניה, וחרף חוקים אנטי־יהודיים ועבודת כפייה של גברים יהודים, רוב יהודי הונגריה – יותר משבע מאות אלף – עוד חיו בבתיהם ב־1944. כשהצבא האדום התקרב לגבולותיה, ניהלה ממשלת הונגריה מגעים לפרוש מן המלחמה. כדי למנוע זאת כבשה גרמניה את הונגריה במרץ 1944, והקימה בה ממשלה משתפת פעולה. ההשפעה: יחידה של אייכמן הגיעה לבודפשט, ובשיתוף הז'נדרמריה ההונגרית רוכזו יהודי הערים הקטנות בגטאות וגורשו. בתוך כחודשיים, מאמצע מאי עד תחילת יולי 1944, גורשו כ־430,000 יהודים לאושוויץ, ורובם נרצחו עם הגעתם.
(מקובל גם: הנחיתה בצפון אפריקה, נובמבר 1942 – הגרמנים כבשו את תוניסיה והטילו על יהודיה עבודת כפייה וקנסות, וכבשו גם את דרום צרפת; או המפנה בסטלינגרד, פברואר 1943, והתקדמות הצבא האדום – הנאצים מיהרו לחסל את הגטאות ולמחוק את עקבות הרצח.)
לסיכום, בשני המקרים מהלך צבאי – כניעה של בעלת ברית או ניסיון של בעלת ברית לפרוש – הכניס לשליטה גרמנית ישירה קהילות יהודיות שעד אז היו מוגנות יחסית, והן נכללו מיד ב"פתרון הסופי".
למה זה מקבל ניקוד מלא:
טעות נפוצה: לבחור מהלכים מחוץ לתקופה (הפלישה לפולין, מבצע ברברוסה); או לכתוב רק "המלחמה הגבירה את הרצח" בלי לקשור מהלך צבאי מסוים לשינוי מסוים במדיניות.
סעיף ב
מקור 1 – עמדה: "קידוש החיים" – הדרך הרצויה היא לשרוד ולשמור על החיים ועל צלם האנוש (מזון, היגיינה, עזרה הדדית, חינוך). נימוק: האויב "דורש את גופו של היהודי", ולכן ההתנגדות היא שמירה על הגוף והחיים; בניגוד לעבר, שבו דרש את הנפש (האמונה) והתשובה הייתה מוות על קידוש השם.
מקור 2 – עמדה: מאבק מזוין, גם כשאין סיכוי (התקפה על בית הקפה, 22 בדצמבר 1942). נימוקים: הגירוש פירושו מוות ודאי ("אין סיכוי להציל"); מוות בכבוד ובנשק ביד; עדות לדורות – "נלחמים על שלוש שורות בהיסטוריה", כדי שלא יאמרו שהנוער הלך "כצאן לטבח"; הפעולה מחוץ לגטו כדי לא לסכן את יושביו.
סיבה להבדל – זהות הדובר: רב ומנהיג ציבור מבוגר, שאחראי לקהילה שלמה של משפחות, ילדים וזקנים, מחפש דרך שתתאים לכל היהודים – לשרוד; חברי תנועת נוער צעירים, מאורגנים בקבוצה קטנה ולרוב בלי משפחות שתלויות בהם, מוכנים להקריב את חייהם. (מקובל: מטרת הדברים – הדרכה מוסרית ודתית לציבור הרחב ולחיזוק רוחו, לעומת הסבר והצדקה של פעולה מזוינת בקרב חברי המחתרת; וגם הזמן – אחרי הגירושים של 1942 כבר ידעו שהגירוש הוא מוות.)
מה השאלה מבקשת: שתי פעולות. (1) "מהי העמדה... ומה הם הנימוקים" – לכל מקור בנפרד: מהי הדרך הרצויה בעיני הדובר, ובאילו נימוקים הוא מצדיק אותה, עם ציטוט. (2) "הסבירו סיבה אחת להבדל" – סיבה אחת, הקשורה במפורש לזהות הדובר או למטרת הדברים.
תשובה מלאה:
העמדה במקור 1 – "קידוש החיים". הרב ניסנבוים קובע ש"זוהי שעה של קידוש החיים ולא של קידוש השם במוות". כלומר, הדרך הרצויה להתמודד עם הרדיפה היא לשרוד: לשמור על הגוף, על הבריאות ועל צלם האנוש. הנימוק שלו נשען על השוואה להיסטוריה היהודית: "בעבר דרש האויב את נפשו של היהודי – את אמונתו – והיהודי מסר את גופו", ואילו "עכשיו האויב דורש את גופו של היהודי, ולכן חובתו של היהודי היא להגן על גופו ולשמור על חייו". מאחר שהאויב רוצה להשמיד את היהודים עצמם, עצם ההישרדות היא ניצחון עליו. לכן, לפי הקטע, כל מעשה שעוזר לשרוד – "להשיג מזון, לשמור על ההיגיינה ועל הבריאות, לעזור לשכן, להמשיך ללמד את הילדים" – הוא "מעשה של קדושה ושל עמידה מול האויב". זו התנגדות שאינה בנשק.
העמדה במקור 2 – מאבק מזוין. חברי "החלוץ הלוחם" בקרקוב בחרו במאבק בנשק: הם תקפו ב־22 בדצמבר 1942 בית קפה שבו בילו קצינים וחיילים גרמנים. הנימוקים:
– המוות ודאי: אחרי הגירושים של 1942 "הבינו... שהגירוש פירושו מוות", ו"ידעו שאין להם סיכוי להציל את יהודי הגטו או את עצמם". כשאין הצלה, השאלה היא רק כיצד למות.
– כבוד ועדות לדורות: "אנו נלחמים על שלוש שורות בהיסטוריה", "כדי שלא יאמרו שהנוער היהודי הלך כצאן לטבח". המאבק נועד להשאיר זיכרון של התנגדות.
– אחריות כלפי יושבי הגטו: הם פעלו "מחוץ לגטו... כדי שהגרמנים לא ינקמו מיד ביושבי הגטו".
סיבה להבדל – זהות הדובר. במקור 1 הדובר הוא רב מבוגר, ממנהיגי הציונות הדתית ומטיף מוכר, שהיה אחראי – כמנהיג ציבור – לקהילה שלמה: משפחות, ילדים, זקנים וחולים. מנהיג כזה מחפש דרך שכל יהודי יכול ללכת בה, וההנחיה "לשמור על חייו" מתאימה לרוב הגדול של יושבי הגטו, שלא יכלו להילחם. בנוסף, כאיש דת הוא מנסח את עמדתו במונחים דתיים – "קידוש השם" ו"קידוש החיים". במקור 2 הדוברים הם צעירים, חברי תנועת נוער חלוצית, שהתארגנו בקבוצה קטנה, מלוכדת וממושמעת, ורובם לא היו אחראים למשפחות. הם היו מוכנים להקריב את חייהם, וראו את עצמם כמי שאחראים לכבוד העם ולזיכרונו – ולכן בחרו במאבק המזוין.
(מקובל גם: מטרת הדברים – הרב מבקש לחזק את רוחם של יהודים מאמינים ולתת להם הדרכה מוסרית להמשך החיים בגטו, ואילו דברי ליבסקינד נועדו להסביר לחבריו למחתרת מדוע עליהם לצאת לפעולה שבה רובם ימותו. אפשר לציין גם את הזמן: בקרקוב, בסוף 1942, כבר היה ברור שהגירוש הוא מוות, ולכן גברה העמדה בעד מאבק.)
למה זה מקבל ניקוד מלא:
טעות נפוצה: לראות בעמדה שבמקור 1 "כניעה" – הקטע מציג את השמירה על החיים כהתנגדות; או להציג סיבה להבדל בלי לקשור אותה למאפיין המקור שנדרש.
שאלה 3 · מרד גטו ורשה והפנייה אל הפולנים
לפניכם קטע מתוך כרוז שפרסם "הארגון היהודי הלוחם" (אי"ל) בגטו ורשה ב־23 באפריל 1943, היום החמישי של המרד.
– הציגו שלושה מאפיינים של המקור: סוג המקור, קהל היעד ומטרת הכותבים. בססו כל מאפיין על הקטע.
– הסבירו מדוע בחרו כותבי הכרוז בסיסמה "למען חירותנו וחירותכם".
– תארו שלושה קשיים שעימם התמודדו המורדים בגטו ורשה.
– הסבירו כיצד שניים מן הקשיים שתיארתם באים לידי ביטוי בכרוז.
◂ פתרון מלא לשאלה 3
סעיף א
סוג המקור: כרוז (מסמך תעמולה/פנייה ציבורית) של ארגון מחתרת, שנכתב בזמן הלחימה עצמה – "בימים האחרונים", "מבעד לעשן הגטו". קהל היעד: האוכלוסייה הפולנית ואנשי המחתרת הפולנית מחוץ לחומות – "פולנים, אזרחים, חיילי החירות!". מטרה: לגייס אהדה ועזרה (נשק, סיוע, הצטרפות), להציג את מאבק היהודים כחלק מן המאבק המשותף בכובש ולעורר את הפולנים להילחם; גם לתעד ולהודיע לעולם שהיהודים נלחמים – "לא ניכנע!". הסיסמה: סיסמת המרידות הפולניות במאה ה־19; פונה לגאווה ולמסורת הלאומית הפולנית ומציגה את היהודים כשותפים לאותו מאבק בכובש, כדי לגשר על הבדידות והאדישות/העוינות של חלק מן הפולנים ולזכות בעזרה.
מה השאלה מבקשת: שתי מטלות. (1) "הציגו שלושה מאפיינים" – סוג המקור, קהל היעד ומטרת הכותבים, כל אחד עם עיגון בקטע. (2) "הסבירו" – מדוע נבחרה הסיסמה "למען חירותנו וחירותכם".
תשובה מלאה:
1. סוג המקור. זהו כרוז – פנייה ציבורית כתובה של ארגון מחתרת, שנועדה להפצה ולהשפעה על הקוראים. הוא נכתב תוך כדי הלחימה, ולא אחריה: הכותבים מתארים את "רעם התותחים", את "עשן הגטו שהוצת באש" ואת המלחמה שהם מנהלים "בימים האחרונים". לכן זהו מקור ראשוני מן הזמן האמת של המרד, שמבטא את עמדת הלוחמים ואת מצבם, ובה בעת הוא מסמך תעמולתי שנועד לשכנע.
2. קהל היעד. הכרוז אינו פונה ליהודים, אלא לאוכלוסייה הפולנית ולאנשי המחתרת הפולנית שמחוץ לחומות הגטו: "פולנים, אזרחים, חיילי החירות!". הכותבים יודעים שהפולנים בצד ה"ארי" של ורשה רואים את המרד ומתייחסים אליו: "אתם עדים בנשימה עצורה, בלב שבור".
3. מטרת הכותבים. לגייס אהדה ועזרה מן הפולנים ומן המחתרת הפולנית – נשק, תחמושת, סיוע ללוחמים ואולי גם הצטרפות ללחימה. לשם כך מציג הכרוז את מאבק היהודים כחלק מן המלחמה המשותפת בכובש הגרמני, ומסיים בקריאה "תחי אחוות הדם והנשק של פולין הלוחמת!". מקובל גם: להודיע ולתעד שהיהודים נלחמים ולא ייכנעו – "ייתכן שכולנו ניספה במאבק, אך לא ניכנע!" – כך שהמרד ייזכר.
הסיסמה "למען חירותנו וחירותכם". זו סיסמה מוכרת מן המרידות הלאומיות הפולניות במאה ה־19, והיא חלק מן המסורת הלאומית הפולנית. הכותבים בחרו בה מכמה סיבות. ראשית, היא פונה לגאווה ולזיכרון הלאומי של הפולנים בשפה המוכרת להם. שנית, היא מציגה את היהודים כשותפים שווים לאותו מאבק נגד אותו כובש: מי שנלחם בגטו נלחם גם למען פולין. שלישית, היא נועדה לגשר על הבדידות של הלוחמים: חלק גדול מן האוכלוסייה הפולנית היה אדיש ואף עוין ליהודים, והמחתרת הפולנית העבירה לגטו נשק מועט בלבד. הסיסמה באה לשכנע שמדובר באינטרס משותף, ולכן כדאי לעזור.
למה זה מקבל ניקוד מלא: שלושה מאפיינים שונים (סוג, קהל יעד, מטרה), כל אחד מוצג ומעוגן בציטוט מן הקטע. ההסבר על הסיסמה קושר בין המסורת הפולנית לבין מטרת הכרוז (גיוס עזרה ושותפות). מקובל גם להוסיף את היוצר (אי"ל, הארגון שהנהיג את המרד בפיקוד מרדכי אנילביץ') או את הזמן (היום החמישי של המרד, כשהגרמנים החלו לשרוף את הגטו) כמאפיין נוסף.
טעות נפוצה: לכתוב שקהל היעד הוא יהודי הגטו – הכרוז פונה במפורש לפולנים. טעות נוספת: להציג את המטרה כ"הצלת יהודי הגטו" – הכרוז אינו מבקש הצלה, אלא שותפות במאבק ונקמה.
סעיף ב
קשיים (3): (1) מחסור חמור בנשק ובתחמושת – נקנה בכסף רב, הוברח או נלקח מן הגרמנים; המחתרת הפולנית העבירה מעט; (2) בדידות ובידוד – הגטו מוקף חומה, אין עורף ואין מקום לסגת; חלק גדול מן האוכלוסייה הפולנית אדיש או עוין; (3) עליונות צבאית מוחצת של הגרמנים (תותחים, מקלעים, הצתת הגטו בתים אחר בתים), לעומת לוחמים חסרי הכשרה צבאית; (4) מצב פיזי ונפשי – רעב, אבדן המשפחות; (5) אחריות קולקטיבית והתנגדות של חלק מן ההנהגה והתושבים. בכרוז: מחסור בנשק – "מקלעים שתפסנו בקרב מידי השוטרים"; עליונות הגרמנים והשריפה – "רעם התותחים", "עשן הגטו שהוצת באש"; הבדידות והתלות בפולנים – עצם הפנייה "פולנים... חיילי החירות!" והקריאה ל"אחוות הדם והנשק"; ההבנה שאין סיכוי – "ייתכן שכולנו ניספה".
מה השאלה מבקשת: שתי מטלות. (1) "תארו שלושה קשיים" של המורדים בגטו ורשה, מן הידע. (2) "הסבירו כיצד" שניים מהם באים לידי ביטוי בכרוז – עם ציטוט.
תשובה מלאה:
1. מחסור בנשק ובתחמושת. לוחמי הגטו לא היו חלק מצבא ולא היה להם מקור נשק קבוע. את רוב הנשק – בעיקר אקדחים, רימונים ובקבוקי תבערה, ומעט רובים – קנו מן הצד ה"ארי" במחירים גבוהים, הבריחו לגטו בסכנת חיים, ייצרו בעצמם או לקחו מן הגרמנים בקרב. המחתרת הפולנית הגדולה, ה"ארמיה קריובה", העבירה לגטו כמויות קטנות בלבד.
2. בדידות ובידוד. הגטו היה מוקף חומה, וללוחמים לא היה עורף, דרך נסיגה או מקום מסתור בטוח מחוצה לו. חלק גדול מן האוכלוסייה הפולנית היה אדיש למתרחש, וחלק אף עוין ומסגיר. עזרה מבחוץ הייתה מועטה, והעולם החופשי לא הגיב.
3. עליונות צבאית מוחצת. מול כמה מאות לוחמים צעירים, רובם חסרי הכשרה צבאית, עמדו כוחות אס־אס, צבא ומשטרה מצוידים בתותחים, במקלעים ובכלי רכב משוריינים. כשהתברר לגרמנים שאינם מצליחים להכריע את הלוחמים בקרבות רחוב, החלו לשרוף את הגטו בית אחר בית, וכך הוציאו את הלוחמים והתושבים מן הבונקרים.
מקובל גם: מצבם הפיזי והנפשי של הלוחמים (רעב, אבדן המשפחות באקציה הגדולה של קיץ 1942); האחריות הקולקטיבית והחשש שהמרד יזרז את מותם של כל התושבים.
ביטוי בכרוז:
למה זה מקבל ניקוד מלא: תוארו שלושה קשיים שונים, כל אחד עם פרטים היסטוריים (מקור הנשק, החומה, שריפת הגטו). לשניים מהם הוצג ביטוי בכרוז, עם ציטוט והסבר כיצד הציטוט מבטא את הקושי.
טעות נפוצה: לתאר את קשיי החיים בגטו לפני המרד (רעב, צפיפות) בלי לקשור אותם ללחימה. טעות נוספת: לכתוב שהמחתרת הפולנית הצטרפה למרד – היו פעולות סיוע מעטות ומוגבלות בלבד.
פרק שני – המאבק על הקמת מדינת ישראל
ענו על אחת מן השאלות 4–6. (50 נקודות)
שאלה 4 · המחלוקת ביישוב על המאבק הצבאי לאחר פירוק תנועת המרי העברי
לפניכם קטעים מתוך דברים שנשא חיים ויצמן, נשיא ההסתדרות הציונית, בקונגרס הציוני ה־22, שהתכנס בבזל בדצמבר 1946 – כמה חודשים לאחר פירוק "תנועת המרי העברי".
– ציינו שלושה מאפיינים של המקור (למשל: סוג המקור, מחבר, זמן, קהל יעד), והסבירו מה הייתה מטרת הדברים.
– הסבירו, על פי הקטע, את העמדה של ויצמן בנוגע לדרכי המאבק בבריטים, והציגו שניים מנימוקיו.
לאחר פירוק "תנועת המרי העברי" התחדשה המחלוקת בין היישוב המאורגן לבין ה"פורשים" (האצ"ל והלח"י).
השוו בין הגישה של היישוב המאורגן לבין הגישה של הפורשים בנוגע למאבק בבריטים, על פי שני התבחינים האלה:
1. מטרת המאבק הצבאי ומקומו בדרכי המאבק.
2. היחס לסמכות של המוסדות הלאומיים.
הדגימו את הגישה של הפורשים באמצעות מבצע אחד שביצעו האצ"ל או הלח"י לאחר פירוק תנועת המרי.
◂ פתרון מלא לשאלה 4
סעיף א
מאפיינים (3 מתוך): סוג – נאום (דברים שנישאו בעל פה) בקונגרס הציוני, מקור ראשוני; מחבר – חיים ויצמן, נשיא ההסתדרות הציונית ומי שהוביל את הקו המתון כלפי בריטניה; זמן – דצמבר 1946, כמה חודשים אחרי השבת השחורה, פיצוץ מלון המלך דוד ופירוק תנועת המרי, כשהאצ"ל והלח"י ממשיכים במאבק המזוין; קהל יעד – צירי הקונגרס הציוני הראשון שאחרי השואה, מן הגולה ומן היישוב (ודרכם גם תומכי הפורשים, הציבור היהודי ודעת הקהל הבריטית והעולמית). מטרה: לשכנע את הצירים לדחות את דרך הטרור והמאבק המזוין ולהמשיך בדרך של עבודה מעשית ומאבק מדיני, ולחזק את מעמדו מול המחנה האקטיביסטי. עמדה: מתנגד למאבק צבאי אלים נגד בריטניה. נימוקים (2 מתוך): (1) המאבק המזוין מוביל לחורבן כמו מצדה – "אסון בתולדותינו", "אין זו זכותנו להסתער אל האבדון"; (2) הוא סותר את ערכי היהדות והמוסר – "דרכים שאינן דרכי ישראל", "עבודה זרה", "ציון במשפט תפדה – ולא בשום אמצעי אחר"; (3) הוא מבטא אובדן אמונה בדרך הבנייה המעשית ומסכן את ההישגים – "אם אבדה לכם האמונה בעבודה הקשה", "מסכנים את כל מה שבנינו".
מה השאלה מבקשת: שתי מטלות. (1) "ציינו" שלושה מאפיינים של המקור ו"הסבירו" את מטרת הדברים. (2) "הסבירו, על פי הקטע" את עמדת ויצמן בנוגע לדרכי המאבק בבריטים, ו"הציגו" שני נימוקים שלו.
תשובה מלאה:
מאפייני המקור:
1. סוג המקור – נאום, כלומר דברים שנישאו בעל פה לפני קהל, בקונגרס הציוני – הגוף העליון של התנועה הציונית. זהו מקור ראשוני מן התקופה עצמה.
2. מחבר – חיים ויצמן, נשיא ההסתדרות הציונית, שהוביל במשך שנים את הקו המתון של שיתוף פעולה ומשא ומתן עם בריטניה.
3. זמן – דצמבר 1946. הדברים נאמרו כמה חודשים אחרי "השבת השחורה" (29 ביוני 1946), אחרי פיצוץ מלון המלך דוד בידי האצ"ל (22 ביולי 1946) ואחרי פירוק "תנועת המרי העברי" בקיץ 1946, בזמן שהאצ"ל והלח"י המשיכו במאבק המזוין בבריטים.
4. קהל יעד – צירי הקונגרס הציוני ה־22, הקונגרס הראשון שהתכנס אחרי השואה, מן הגולה (ובהם צירים מארצות הברית שתמכו בקו תקיף יותר כלפי בריטניה) ומן היישוב. מעבר לאולם פנו הדברים גם לתומכי הפורשים, לציבור היהודי ולדעת הקהל הבריטית והעולמית.
מטרת הדברים: לשכנע את הצירים לדחות את דרך הטרור והמאבק המזוין נגד בריטניה ולהמשיך בדרך של עבודה מעשית (עלייה והתיישבות) ושל מאבק מדיני, ובכך גם לחזק את מעמדו ואת הקו שלו מול המחנה האקטיביסטי בתנועה הציונית.
עמדתו של ויצמן ונימוקיו:
ויצמן מתנגד למאבק צבאי אלים נגד השלטון הבריטי, ובעיקר לפעולות הטרור של הפורשים.
נימוק ראשון – המאבק המזוין עלול להביא חורבן על היישוב. בקטע: "מצדה, על כל גבורתה, הייתה אסון בתולדותינו. אין זו מטרתנו ואין זו זכותנו להסתער אל האבדון". ויצמן משווה את הקוראים למאבק עד הסוף נגד המעצמה הבריטית ללוחמי מצדה: גבורה שהסתיימה בחורבן. אחרי השואה, לדבריו, אין לעם היהודי זכות לסכן את מה שנותר ולהסתפק ב"אגדה של מות קדושים".
נימוק שני – הטרור סותר את ערכי היהדות. בקטע: "אם חושבים אתם לקרב את הגאולה בדרכים שאינן דרכי ישראל... הרי אתם עובדים עבודה זרה", ו"ציון במשפט תפדה – ולא בשום אמצעי אחר". ויצמן טוען שהמדינה חייבת לקום בדרך מוסרית וצודקת, ולכן פעולות טרור הן בעיניו בגידה בערכי העם.
נימוק שלישי (מקובל גם) – המאבק המזוין מסכן את מפעל הבנייה. בקטע: "אם אבדה לכם האמונה בעבודה הקשה ובימים טובים יותר – הרי אתם... מסכנים את כל מה שבנינו". לדעת ויצמן, הדרך להקמת המדינה היא העבודה המעשית והסבלנית – עלייה, התיישבות ובנייה – והאלימות עלולה להרוס את מה שהושג ביישוב.
הנאום מבטא אפוא את עמדת הזרם המתון בהנהגה הציונית אחרי פירוק תנועת המרי: חזרה למאבק מדיני ולמפעל המעשי, ודחיית הטרור.
למה זה מקבל ניקוד מלא:
טעות נפוצה: לכתוב שוויצמן מתנגד לכל מאבק בבריטים – הוא מתנגד לדרך הצבאית האלימה, ולא להעפלה, להתיישבות ולמאבק המדיני. טעות נוספת: לכתוב "קהל היעד: העם" בלי לפרט – יש לציין את צירי הקונגרס הציוני.
סעיף ב
תבחין 1 – מטרת המאבק הצבאי ומקומו: היישוב המאורגן (ההגנה, בכפיפות להנהגה הנבחרת – הסוכנות היהודית) – אחרי הפירוק הפסיק את המאבק המזוין והעמיד במרכז את ההעפלה, ההתיישבות והמאבק המדיני; הכוח הצבאי משמש בעיקר לסייע להעפלה ולהתיישבות ולהכנה לעימות העתידי עם הערבים, ולא לפגיעה בחיי אדם. הפורשים (האצ"ל והלח"י) – המאבק הצבאי הוא הדרך העיקרית לגרש את הבריטים: לשבור את יוקרתם, לגרום להם מחיר כבד ולהוכיח שאינם מסוגלים לשלוט בארץ; מוכנים לפגוע גם באנשים ולהגיב על הוצאות להורג. תבחין 2 – היחס לסמכות המוסדות הלאומיים: היישוב המאורגן – הכרעת הרוב וסמכות ההנהגה הנבחרת מחייבות את כולם ("סמכות לאומית אחת"); הפורשים – פעלו בעצמאות, בלי לקבל את מרות המוסדות, כי לדעתם ההנהגה מתונה מדי. הדגמה לפורשים: פריצת כלא עכו (4 במאי 1947) או פרשת הסרג'נטים (יולי 1947) או ליל ההלקאות (דצמבר 1946). מקובל גם תבחין כמו היחס לפגיעה בחיי אדם או ההערכה של עוצמת בריטניה.
מה השאלה מבקשת: "השוו" – להציג את שתי הגישות על פי כל אחד משני התבחינים שניתנו, ולהראות את ההבדל ביניהן; ו"הדגימו" – מבצע אחד של הפורשים שמבטא את גישתם.
תשובה מלאה:
תבחין ראשון – מטרת המאבק הצבאי ומקומו בדרכי המאבק.
היישוב המאורגן: אחרי פירוק תנועת המרי העברי בקיץ 1946 החליטה הנהגת היישוב להפסיק את המאבק המזוין בבריטים. ההנהגה העריכה שהמשך הפעולות הצבאיות יביא לחיסול ההגנה ולפגיעה קשה ביישוב, ושהדרך היעילה היא ההעפלה, ההתיישבות והמאבק המדיני בזירה הבינלאומית. הכוח הצבאי של ההגנה והפלמ"ח הופעל מאז בעיקר כדי לסייע למפעל ההעפלה ולהתיישבות (למשל בעלייה על הקרקע של אחת עשרה הנקודות בנגב, באוקטובר 1946) וכדי להתכונן לעימות הצפוי עם הערבים.
הפורשים: לדעת האצ"ל והלח"י המאבק הצבאי הוא הדרך העיקרית לסיום השלטון הבריטי. הם טענו שבריטניה לא תוותר מרצונה, ושצריך לשבור את יוקרתה, לגבות ממנה מחיר כבד בחיילים ובכסף ולהוכיח לעולם שאינה מסוגלת לשלוט בארץ – ואז תיאלץ לעזוב. לכן הם המשיכו בפעולות גם אחרי פירוק תנועת המרי, ולא נרתעו מפגיעה באנשים ומפעולות תגמול.
ההבדל: אצל היישוב המאורגן הכוח הצבאי הוא כלי עזר למאבק המדיני והמעשי, ואילו אצל הפורשים הוא הדרך המרכזית.
תבחין שני – היחס לסמכות המוסדות הלאומיים.
היישוב המאורגן: ההגנה הייתה כפופה להנהגה הנבחרת של היישוב והתנועה הציונית (הסוכנות היהודית). לדעת ההנהגה, בתקופה של מאבק על הקמת מדינה חייבת להיות "סמכות לאומית אחת", והחלטות על מלחמה ושלום הן של ההנהגה הנבחרת בלבד; פעולה של ארגון עצמאי מסכנת את היישוב כולו, כי הבריטים מענישים את כל היישוב ואת מוסדותיו.
הפורשים: האצ"ל והלח"י לא קיבלו את מרות המוסדות הלאומיים ופעלו על פי החלטותיהם. הם טענו שההנהגה מתונה מדי, שהיא עדיין תולה תקוות בבריטניה, ושאין לחכות להסכמתה.
ההבדל: היישוב המאורגן דרש משמעת לאומית, הפורשים פעלו בעצמאות.
הדגמה – גישת הפורשים: פריצת כלא עכו (4 במאי 1947). לוחמי האצ"ל פרצו את חומת הכלא במצודת עכו, שהבריטים ראו בו מבצר שאי אפשר לחדור אליו, ושחררו אסירים של האצ"ל והלח"י. במבצע נהרגו ונתפסו כמה מן הלוחמים. המבצע מבטא את גישת הפורשים: הוא בוצע בלי אישור מוסדות היישוב, ומטרתו הייתה לפגוע ביוקרת השלטון הבריטי ולהראות שאינו מסוגל לשמור אפילו על הכלא המבוצר ביותר שלו.
לסיכום, שתי הגישות רצו בסיום המנדט ובהקמת מדינה יהודית, אך נחלקו בשאלת הדרך ובשאלה מי מוסמך להחליט עליה.
למה זה מקבל ניקוד מלא:
טעות נפוצה: להשתמש כדוגמה בפיצוץ מלון המלך דוד (יולי 1946) כאילו היה אחרי פירוק תנועת המרי – הוא בוצע עוד בתקופת התנועה, והיה אחד הגורמים לפירוקה. טעות נוספת: לכתוב שההגנה הפסיקה כל פעילות – היא המשיכה לפעול, אבל בעיקר בהעפלה ובהתיישבות.
שאלה 5 · הוויכוח על גבולות המדינה בהכרזה; חשיבות הדרכים בשני שלבי המלחמה
– מדוע התנהל במִנהלת העם דיון בשאלה אם לציין בהכרזה על הקמת המדינה את גבולותיה? הביאו שלוש סיבות.
– בחרו במקור מספר הלימוד, והסבירו כיצד הוא מבסס את אחד הטיעונים שעלו בדיון זה.
בכל אחד משני השלבים של מלחמת העצמאות הייתה למאבק על הדרכים ועל נתיבי התחבורה חשיבות מכרעת למהלך הלחימה.
הסבירו טענה זאת, ונמקו אותה באמצעות שתי עובדות היסטוריות לכל שלב במלחמה (סך הכול – ארבע עובדות).
◂ פתרון מלא לשאלה 5
סעיף א
סיבות לדיון (שלוש מתוך): החלטת האו"ם (כ"ט בנובמבר) קבעה גבולות, וההכרזה התבססה עליה – השאלה אם להתחייב לגבולות אלה; המלחמה שהתנהלה, והסיכוי שהכוחות היהודיים יחזיקו או יכבשו שטחים מחוץ לגבולות החלוקה (לפי ההנחה שהערבים דחו את התוכנית ותוקפים); מעמד ירושלים – "גוף נפרד" מחוץ למדינה היהודית, בעוד שבה כ־100,000 יהודים נצורים; שיקולים משפטיים ומדיניים – הצורך בבהירות משפטית והחשש לפגוע בתמיכה הבינלאומית; תקדים – הכרזות עצמאות של מדינות אחרות (ארצות הברית) לא ציינו גבולות.
הטיעונים: בעד ציון הגבולות – בהירות משפטית, נאמנות להחלטת האו"ם (שר המשפטים פנחס רוזן). נגד – הערבים דחו את ההחלטה והגבולות ייקבעו בפועל במלחמה; גם הכרזת העצמאות של ארצות הברית לא נקבעו בה גבולות (בן־גוריון). ההכרעה: ברוב קולות (5 מול 4) הוחלט שלא לציין גבולות.
מקור מספר הלימוד: למשל נוסח ההכרזה על הקמת המדינה – "מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ־ישראל" – בלי גבולות, תוך הסתמכות על החלטת האו"ם.
מה השאלה מבקשת: שתי מטלות. (1) "מדוע התנהל... דיון" – שלוש סיבות לכך שהשאלה עלתה לוויכוח. (2) "בחרו במקור מספר הלימוד, והסבירו כיצד הוא מבסס" אחד הטיעונים בדיון.
תשובה מלאה:
ב־12 במאי 1948 התכנסה "מנהלת העם" – ההנהגה הזמנית של היישוב – כדי להחליט אם להכריז על הקמת המדינה עם סיום המנדט. אחרי שהוחלט להכריז, עלתה השאלה אם לציין בהכרזה את גבולות המדינה. הדיון התנהל משלוש סיבות עיקריות:
סיבה ראשונה – החלטת האו"ם קבעה גבולות. ההחלטה בכ"ט בנובמבר 1947 קבעה גבולות מפורטים למדינה היהודית, וההכרזה עצמה עמדה להסתמך על ההחלטה כמקור ללגיטימיות בינלאומית. היו שטענו שאם מסתמכים על ההחלטה, צריך גם לציין את הגבולות שקבעה – אחרת עלולים להיחשב כמי שמפרים אותה ולאבד את התמיכה של המדינות שהצביעו בעדה.
סיבה שנייה – המלחמה שינתה את המצב. הערבים דחו את ההחלטה, ומאז דצמבר 1947 התנהלה מלחמה. ההנהגה ידעה שעם סיום המנדט צפויה פלישה של צבאות ערב. אחדים טענו שהגבולות יקבעו בפועל במלחמה, ושמי שיילחם על חייו אינו יכול להתחייב מראש לגבולות שהצד האחר דוחה. בנוסף, הכוחות היהודיים כבר נלחמו ושלטו באותה עת באזורים מחוץ לשטח המדינה היהודית לפי תוכנית החלוקה – למשל לאורך הדרך לירושלים, שעברה בשטח שהוקצה למדינה הערבית – והיה ברור שבמהלך המלחמה ייתכנו שינויים נוספים.
סיבה שלישית – מעמד ירושלים. לפי תוכנית החלוקה, ירושלים הייתה אמורה להיות "גוף נפרד" (corpus separatum) תחת משטר בינלאומי, מחוץ למדינה היהודית. בעיר חיו כ־100,000 יהודים, שהיו באותה עת במצור. ציון הגבולות היה פירושו הסכמה רשמית לכך שירושלים אינה חלק מן המדינה.
הטיעונים בדיון. בעד ציון הגבולות טען שר המשפטים המיועד, פנחס רוזן, שמסמך מדיני־משפטי חייב להיות ברור, ושמדינה שקמה על סמך החלטת האו"ם צריכה לקבל גם את גבולותיה. נגד טען דוד בן־גוריון שהערבים הם שמבטלים את ההחלטה בכוח, ולכן הגבולות ייקבעו בשדה הקרב; הוא אף הזכיר שגם בהכרזת העצמאות של ארצות הברית לא נקבעו גבולות. בהצבעה הוחלט ברוב של 5 מול 4 שלא לציין גבולות בהכרזה.
מקור מספר הלימוד. בחרתי בנוסח ההכרזה על הקמת מדינת ישראל, שקרא דוד בן־גוריון ב־14 במאי 1948 (ה' באייר תש"ח) בתל אביב. בהכרזה נאמר: "מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ־ישראל, היא מדינת ישראל", והיא מסתמכת על "החלטת עצרת האומות המאוחדות" – אבל אין בה כל אזכור לגבולות המדינה. המקור מבסס את הטיעון של בן־גוריון: המדינה מוכרזת "בארץ־ישראל", על יסוד החלטת האו"ם, אבל בלי להתחייב לקווי החלוקה, וכך נשארת פתוחה האפשרות שהגבולות ייקבעו לפי תוצאות המלחמה.
בבחינה: ציינו את שם הספר, ההוצאה והעמוד שממנו לקחתם את המקור.
למה זה מקבל ניקוד מלא:
טעות נפוצה: לבלבל בין הוויכוח אם להכריז על המדינה (בשל ההצעה האמריקנית להפוגה ולנאמנות) ובין הוויכוח על ציון הגבולות; או לכתוב שההכרזה קבעה את גבולות החלוקה.
סעיף ב
הסבר: היישובים היהודיים היו פזורים, רבים מהם מבודדים, והדרכים עברו ליד כפרים ערביים; מי ששלט בדרכים קבע אם אפשר להחזיק ביישובים ובירושלים, ובשלב השני – אם אפשר לנוע ולתקוף.
שלב ראשון (שתיים מתוך): "מלחמת הדרכים" ושיירות האספקה – אבדות כבדות בשיירות במרס 1948 (שיירת נבי דניאל, שיירת יחיעם, שיירת חולדה), שהעמידו את ירושלים בסכנת רעב; מבצע נחשון (אפריל 1948) – פתיחת הדרך לירושלים ומעבר להתקפה (תוכנית ד'); המעבר מהגנה על שיירות לכיבוש כפרים ששלטו על הדרכים (הקסטל, אפריל 1948).
שלב שני (שתיים מתוך): הקרבות בלטרון (מאי–יולי 1948) על הדרך לירושלים וסלילת "דרך בורמה" (יוני 1948), שהסירה את המצור; מבצעי "עשרת הימים" – לוד ורמלה ופתיחת "המסדרון" לירושלים (יולי 1948); מבצע יואב (אוקטובר 1948) – פריצת הדרך לנגב המנותק; מבצע חורב וההגעה לאילת (מבצע עובדה, מרס 1949).
מה השאלה מבקשת: "הסבירו טענה זאת, ונמקו אותה" – להסביר מדוע הדרכים היו מכריעות, ולהביא ארבע עובדות: שתיים מן השלב הראשון (30 בנובמבר 1947 – 14 במאי 1948) ושתיים מן השלב השני (15 במאי 1948 – 1949).
תשובה מלאה:
הסבר הטענה. מפת ההתיישבות היהודית ערב המלחמה הייתה מפוזרת: לצד הגושים במישור החוף ובעמקים היו יישובים מבודדים בגליל, בנגב ובהרי ירושלים, וירושלים היהודית עצמה הייתה מחוברת לשפלה בדרך אחת, ארוכה, שעברה ליד כפרים ערביים. מי ששלט בדרכים קבע אם אפשר להעביר מזון, נשק ואנשים ליישובים ולירושלים. לכן, בשלב הראשון, המאבק התנהל בעיקר על הדרכים; ובשלב השני, פתיחת הדרכים הייתה תנאי להסרת המצור על ירושלים ועל הנגב ולמעבר להתקפה.
השלב הראשון – עובדה ראשונה: "מלחמת השיירות". בחודשים הראשונים תקפו כוחות ערביים את השיירות שהובילו אספקה ליישובים ולירושלים. במרס 1948 ספג הצד היהודי אבדות כבדות בכמה שיירות – שיירת נבי דניאל בדרך לגוש עציון, שיירת יחיעם בגליל המערבי ושיירת חולדה בדרך לירושלים. ירושלים היהודית נותרה כמעט מנותקת, בסכנת רעב. זו הייתה נקודת השפל של היישוב.
השלב הראשון – עובדה שנייה: מבצע נחשון. בתחילת אפריל 1948, במבצע הגדול הראשון של ההגנה ובראשית ביצועה של תוכנית ד', ריכזה ההגנה כ־1,500 לוחמים וכבשה כפרים ששלטו על הדרך לירושלים, ובהם הקסטל. כך עברו שיירות גדולות לעיר. המבצע ביטא את המעבר ממגננה על השיירות להתקפה כדי להשתלט על הדרכים.
השלב השני – עובדה ראשונה: לטרון ו"דרך בורמה". אחרי הפלישה השתלט הלגיון הערבי הירדני על משטרת לטרון, שחסמה את הדרך לירושלים. צה"ל ניסה לכבוש את לטרון כמה פעמים במאי–יולי 1948 ונכשל באבדות קשות. במקביל נפרצה ונסללה בהרים, מדרום ללטרון, דרך עוקפת – "דרך בורמה" – שבה עברו מיוני 1948 אספקה ותגבורת לירושלים, והמצור על העיר הוסר בפועל.
השלב השני – עובדה שנייה: מבצע יואב. הנגב היה מנותק מצפון הארץ בידי הצבא המצרי, שהחזיק ברצועה של מוצבים מאשדוד לחברון. באוקטובר 1948 פרץ צה"ל במבצע יואב את הקווים המצריים, פתח את הדרך לנגב וכבש את באר שבע. פתיחת הדרך אפשרה את ההמשך – מבצע חורב (דצמבר 1948 – ינואר 1949) ומבצע עובדה, שבו הגיע צה"ל לאילת (מרס 1949).
לסיכום, בשני השלבים, השליטה בדרכים הכריעה את גורל היישובים המבודדים ואת גורל ירושלים, והמעבר להתקפה נעשה בעיקר כדי לפתוח דרכים.
למה זה מקבל ניקוד מלא:
טעות נפוצה: להביא את לטרון ו"דרך בורמה" כעובדות של השלב הראשון – הן אחרי הפלישה; או להביא ארבע עובדות על ירושלים בלבד, בלי לבחון את שני השלבים.
שאלה 6 · דוח המתווך מטעם האו"ם והגורמים ליציאת ערביי ארץ־ישראל מבתיהם
לפניכם קטעים מתוך הדוח שהגיש הרוזן פולקה ברנדוט, המתווך שמינה האו"ם לארץ־ישראל במאי 1948, לעצרת הכללית של האו"ם. הדוח הושלם ב־16 בספטמבר 1948, בזמן ההפוגה השנייה, יום לפני שברנדוט נרצח בירושלים.
– על פי הקטע, הציגו שלושה גורמים ליציאת ערביי ארץ־ישראל מבתיהם.
– הדגימו שניים מן הגורמים שהצגתם באירועים שלמדתם, וציינו לאיזה שלב של מלחמת העצמאות שייך כל אחד מן האירועים.
– הציגו שניים ממאפייני המקור האלה: יוצר המקור, זמן כתיבתו, מטרתו. הסבירו מה כל אחד מהם מלמד על המקור.
– הקטע אינו מתייחס לגורמים שהיו קשורים לחברה הפלסטינית עצמה. הסבירו גורם אחד כזה שתרם לבריחת ערביי ארץ־ישראל בשלב הראשון של מלחמת העצמאות (מ־30 בנובמבר 1947 עד פלישת צבאות ערב ב־15 במאי 1948).
◂ פתרון מלא לשאלה 6
סעיף א
שלושת הגורמים בקטע: (1) בהלה בעקבות הלחימה – "מבהלה שנוצרה בעקבות הלחימה ביישוביהם"; (2) שמועות על מעשי טרור – "משמועות על מעשי טרור – אמיתיים או מדומים"; (3) גירוש – "או מגירוש". דוגמאות (שתיים): בהלה מן הלחימה – חיפה, 21–22 באפריל 1948: עם השתלטות ההגנה על השכונות הערביות עזבו רוב ערביי העיר (מתוך כ־70 אלף, על פי ההערכות, נותרו כמה אלפים), ויפו (אפריל–מאי 1948, נכנעה ב־13 במאי) – השלב הראשון; שמועות על טרור – הדיווחים הסותרים והמוגזמים על דיר יאסין (9 באפריל 1948) הפיצו פחד בכפרים ובערים – השלב הראשון; גירוש – לוד ורמלה במבצע דני (יולי 1948), או אקרית ובירעם (נובמבר 1948) – השלב השני. מקובל: עכו (נכבשה ב־17–18 במאי 1948, ימים ספורים אחרי פלישת צבאות ערב – תחילת השלב השני).
מה השאלה מבקשת: שתי מטלות. (1) "הציגו" על פי הקטע שלושה גורמים ליציאת ערביי ארץ־ישראל מבתיהם. (2) "הדגימו" שניים מהם באירועים היסטוריים, ולכל אירוע ציינו את שלב המלחמה (השלב הראשון – עד פלישת צבאות ערב ב־15 במאי 1948; השלב השני – מן הפלישה ועד סוף המלחמה).
תשובה מלאה:
הגורמים על פי הקטע: המתווך מציין שלושה גורמים. הראשון – בהלה שיצרה הלחימה: בקטע, יציאת הערבים "נבעה מבהלה שנוצרה בעקבות הלחימה ביישוביהם". כשהקרבות הגיעו אל הכפר או אל העיר, תושבים רבים יצאו כדי להימלט מן הסכנה. השני – שמועות על מעשי טרור: בקטע, "משמועות על מעשי טרור – אמיתיים או מדומים". המתווך מדגיש שחלק מן השמועות היו נכונות וחלקן מוגזמות או בדויות, ובכל זאת הן הגבירו את הפחד וגרמו לרבים לעזוב עוד לפני שהלחימה הגיעה אליהם. השלישי – גירוש: בקטע, "או מגירוש", כלומר במקרים מסוימים יצאו התושבים בהוראת הכוחות היהודיים. המתווך מסכם שכתוצאה מן הסכסוך "כמעט כל האוכלוסייה הערבית ברחה או גורשה מן השטח שבשליטה יהודית", כלומר הוא מבחין בין בריחה ובין גירוש.
דוגמה ראשונה – בהלה בעקבות הלחימה: בחיפה, ב־21–22 באפריל 1948, השתלטה ההגנה על השכונות הערביות בעיר. בזמן הקרבות ומיד אחריהם עזבו רוב ערביי העיר, אף שנציגי היישוב, ובהם ראש העירייה שבתאי לוי, קראו להם להישאר, וההנהגה הערבית המקומית הודיעה שהתושבים יעזבו. מתוך כ־70 אלף ערבים שחיו בעיר לפני המלחמה (על פי ההערכות) נותרו בה כמה אלפים בלבד. חיפה נזכרת גם בקטע ("האוכלוסיות הערביות הגדולות של יפו, חיפה..."). האירוע שייך לשלב הראשון של המלחמה, כי התרחש לפני פלישת צבאות ערב ב־15 במאי 1948.
דוגמה שנייה – גירוש: במבצע דני, ביולי 1948, כבש צה"ל את לוד ואת רמלה. לאחר קרבות מחודשים בלוד הורה צה"ל לתושבי שתי הערים לצאת מזרחה, אל השטח שבשליטת הלגיון הערבי, ועשרות אלפים יצאו (על פי ההערכות, כ־50 אלף ויותר). גם לוד ורמלה נזכרות בקטע. האירוע שייך לשלב השני של המלחמה, שהחל עם פלישת צבאות ערב.
(מקובל גם:) שמועות על מעשי טרור – הדיווחים על דיר יאסין: ב־9 באפריל 1948 תקפו האצ"ל והלח"י את הכפר דיר יאסין, ורבים מתושביו נהרגו. הדיווחים על האירוע היו סותרים ולעיתים מוגזמים – בדיווחים מאותם ימים דובר על כ־250 הרוגים, ואילו מחקרים מאוחרים יותר מעריכים את מספרם בכ־100 – והם הפיצו פחד בכפרים ובערים הערביים. האירוע שייך לשלב הראשון.
לסיכום, הקטע מראה שיציאת ערביי ארץ־ישראל נבעה מכמה גורמים, ושאופי היציאה היה שונה ממקום למקום ומשלב לשלב.
למה זה מקבל ניקוד מלא: שלושת הגורמים מוצגים, וכל אחד מעוגן בציטוט מן הקטע; שתי הדוגמאות הן אירועים מוגדרים (מקום, זמן, מה קרה), כל אחת מקושרת לגורם המתאים, והשיוך לשלב מנומק בעזרת המועד (לפני או אחרי 15 במאי 1948). מקובלות גם דוגמאות אחרות: יפו (אפריל–מאי 1948, נכנעה ב־13 במאי – השלב הראשון); טבריה (אפריל 1948 – השלב הראשון); אקרית ובירעם (נובמבר 1948 – גירוש, השלב השני); עכו, שנכבשה ב־17–18 במאי 1948 (תחילת השלב השני).
טעות נפוצה: לקרוא את המשפט "כמעט כל האוכלוסייה הערבית ברחה או גורשה" כאילו כל היציאה הייתה גירוש – המתווך עצמו מבחין בין בריחה ובין גירוש ומציין גם בהלה ושמועות; או להפך – להתעלם מן הגירוש שהוא מזכיר. טעות נוספת: לשייך את לוד ורמלה לשלב הראשון (הן נכבשו ביולי 1948, אחרי הפלישה), או להביא דוגמה בלי מועד ובלי מקום.
סעיף ב
מאפייני המקור (שניים): יוצר – הרוזן פולקה ברנדוט, המתווך שמינה האו"ם, אדם מבחוץ שלא היה צד בסכסוך ותפקידו לקדם הסדר ולטפל במצוקה ההומניטרית; לכן הדוח מציג מבט חיצוני ומדגיש את מצוקת הפליטים, והוא נשען על דיווחים שקיבל ולא על מחקר מקיף. זמן – ספטמבר 1948, בזמן ההפוגה השנייה ובעיצומה של המלחמה, אחרי לוד ורמלה ולפני מבצעי הסתיו והסכמי שביתת הנשק; לכן הוא קרוב לאירועים אך מתאר רק חלק מהם, ולא בפרספקטיבה של זמן. מטרה – דוח רשמי לעצרת הכללית של האו"ם, כדי לתאר את המצב ולהמליץ על צעדים, ובהם סיוע לפליטים; לכן הוא כתוב בלשון כללית ומדגיש את הצד ההומניטרי. גורם פנימי (אחד): קריסה כלכלית לקראת סיום המנדט – פירוק המנגנונים והמחנות הבריטיים שהעסיקו ערבים רבים, קריסת השירותים, שיבוש המסחר והתחבורה, והיעדר מוסדות פלסטיניים שימלאו את החלל; או עזיבת האליטות והמעמד העירוני מדצמבר 1947 (עשרות אלפים, על פי ההערכות) שהשאירה את הציבור בלי הנהגה ובלי שירותים; או מדיניות מהוססת ולא עקיבה של הוועד הערבי העליון, הליגה הערבית והמפקדים המקומיים, שהתפרשה אצל חלק מן הפלסטינים כעידוד לבריחה (אף שכשהתבררו ממדי הבריחה ניסו מדינות ערב והוועד הערבי העליון לבלום אותה).
מה השאלה מבקשת: שתי מטלות. (1) "הציגו" שניים משלושה מאפייני מקור (יוצר, זמן, מטרה) ו"הסבירו" מה כל אחד מלמד על המקור. (2) "הסבירו" גורם אחד, הקשור לחברה הפלסטינית עצמה, שתרם לבריחה בשלב הראשון של המלחמה.
תשובה מלאה:
מאפייני המקור:
יוצר המקור – הרוזן פולקה ברנדוט, דיפלומט שוודי שמינה האו"ם במאי 1948 למתווך בין הצדדים. הוא לא היה צד בסכסוך, ולכן הדוח מציג מבט חיצוני, של גורם בין־לאומי. עם זאת, תפקידו היה לקדם הסדר ולטפל במצוקה ההומניטרית, ולכן הוא מדגיש את מצוקת הפליטים. נוסף על כך, הוא כתב על סמך דיווחים שהגיעו אליו, ולא על סמך מחקר מקיף – ולכן הוא מנסח את הגורמים באופן כללי ("אמיתיים או מדומים").
זמן כתיבתו – ספטמבר 1948, בזמן ההפוגה השנייה, בעיצומה של המלחמה: אחרי השלב הראשון ואחרי כיבוש לוד ורמלה ביולי 1948, אבל לפני מבצעי צה"ל בסתיו 1948 ולפני הסכמי שביתת הנשק ב־1949. לכן הדוח קרוב מאוד לאירועים, אך מתאר רק את מה שהתרחש עד אותו זמן, ולא בפרספקטיבה של שנים.
(מקובל גם:) מטרתו – דוח רשמי לעצרת הכללית של האו"ם, שנועד לתאר את המצב בארץ ולהמליץ על צעדים, ובהם סיוע לפליטים. לכן הוא כתוב בלשון תמציתית וכללית, ומתמקד בתוצאה – יציאת רוב האוכלוסייה הערבית מן השטח שבשליטה יהודית – ולא בניתוח מפורט של הנסיבות בכל מקום.
גורם הקשור לחברה הפלסטינית – עזיבת האליטות והמעמד העירוני: כבר בחודשים הראשונים של המלחמה (דצמבר 1947–מרץ 1948), לפני שהלחימה הגיעה לרוב היישובים, עזבו את הארץ משפחות עשירות ומשכילות, סוחרים, בעלי מקצועות חופשיים ומנהיגים מקומיים, בעיקר מיפו, מחיפה ומירושלים – על פי ההערכות, עשרות אלפים. רובם יצאו לארצות השכנות מתוך כוונה לשוב כשתסתיים הלחימה. עזיבתם השאירה את הציבור בלי הנהגה מקומית, בלי שירותים ובלי מקורות תעסוקה, יצרה תחושת הפקרה, והייתה דוגמה שאחרים הלכו בעקבותיה. כך, כשהגיעה הלחימה לערים ולכפרים, החברה הפלסטינית לא החזיקה מעמד וקרסה במהירות. גורם זה אינו מוזכר בקטע, שכן המתווך התמקד בגורמים המיידיים.
למה זה מקבל ניקוד מלא: שני מאפיינים מוצגים, וכל אחד מוסבר – מה הוא מלמד על המקור (מבט חיצוני; קרבה לאירועים אך תמונה חלקית; מטרה הומניטרית ומדינית). הגורם הפנימי מוסבר בקשר סיבה–תוצאה ומבוסס על עובדות מן השלב הראשון. מקובלים גם: קריסה כלכלית לקראת סיום המנדט (פירוק המנגנונים והמחנות הבריטיים שהעסיקו ערבים רבים, קריסת השירותים, שיבוש המסחר, והיעדר מוסדות פלסטיניים שימלאו את החלל); או מדיניות מהוססת ולא עקיבה של הוועד הערבי העליון, הליגה הערבית והמפקדים המקומיים (הבטחות לניצחון מהיר, פינוי נשים וילדים מכפרים בהוראת מפקדים מקומיים במקרים מסוימים), שהתפרשה אצל חלק מן הפלסטינים כעידוד לבריחה – עם הסייג שכאשר התבררו ממדי הבריחה ניסו מדינות ערב והוועד הערבי העליון לבלום אותה.
טעות נפוצה: לתאר מאפיין בלי להסביר מה הוא מלמד על המקור; להביא כגורם את הלחימה מול היישוב או את דיר יאסין – גורמים אלה מוזכרים בקטע, והשאלה מבקשת גורם הקשור לחברה הפלסטינית עצמה; או לטעון שההנהגה הערבית "הורתה לכל הערבים לעזוב" – זו הכללה שאינה מדויקת.