מתכונת 4 בהיסטוריה (שאלון 22225) - פתרון מלא
היסטוריה – שאלון 22225 (מסלול גמיש) · במבנה של הבגרות · 6 שאלות · שעתיים
מבחן מתכונת בהיסטוריה במבנה של בחינת הבגרות. לכל סעיף יש תשובה ופתרון מלא - פתרו בזמן של הבחינה, ורק אחר כך פתחו את הפתרונות.
מבנה המתכונת
א. משך הבחינה: שעתיים.
ב. מבנה השאלון ומפתח ההערכה: בשאלון זה שני פרקים.
יש לענות על שאלה אחת מכל פרק.
פרק ראשון – מלחמת העולם השנייה והשואה – (1×50) – 50 נקודות
פרק שני – המאבק על הקמת מדינת ישראל – (1×50) – 50 נקודות
סך הכול – 100 נקודות
ג. חומר עזר מותר בשימוש: 1. ספר הלימוד שאושר בנושא מלחמת העולם השנייה והשואה וספר הלימוד שאושר בנושא המאבק על הקמת מדינת ישראל. בספרים יכולים להיות תקופות או נושאים שסומנו באמצעות מדבקות (סימניות) הבולטות מן הספר, וכן קטעים שסומנו באמצעות מדגש (מרקר) או עיפרון, אך אין להשתמש בספרים שבהם הערות בכתב. 2. עותק מודפס של כותרות יחידות ההוראה "איך יכול אדם".
שימו לב: בסעיפים שבהם יש להביא מקור מסֵפר הלימוד, יש לכתוב את שם הספר, את שם ההוצאה לאור ואת מספר העמוד שבו נמצא המקור.
יש לכתוב במחברת הבחינה בלבד. יש לרשום "טיוטה" בראש כל עמוד המשמש טיוטה. כתיבת טיוטה בדפים שאינם במחברת הבחינה עלולה לגרום לפסילת הבחינה.
השאלות בשאלון זה מנוסחות בלשון רבים, אף על פי כן על כל תלמידה וכל תלמיד להשיב עליהן באופן אישי.
פרק ראשון – מלחמת העולם השנייה והשואה
ענו על אחת מן השאלות 1–3. (50 נקודות)
שאלה 1 · המפנה במלחמה בסוף 1942; מטרות המורדים וחשיבות מרד גטו ורשה
לפניכם קטע מתוך נאום שנשא ראש ממשלת בריטניה וינסטון צ'רצ'יל ב־10 בנובמבר 1942.
– הסבירו כיצד השינוי שחל במצבה של גרמניה במהלך המלחמה בא לידי ביטוי בקטע.
– על פי מה שלמדתם, הסבירו שניים מן הגורמים שהובילו לשינוי זה.
– הסבירו מה היו המטרות של המורדים בגטאות, אף שידעו שאין להם סיכוי לנצח את הגרמנים. בססו את תשובתכם על מקור מספר הלימוד.
– מדוע נחשב המרד בגטו ורשה לאירוע בעל חשיבות רבה, אף שדוכא בידי הגרמנים? הביאו שתי סיבות.
◂ פתרון מלא לשאלה 1
סעיף א
השינוי בקטע: מ"דם, דמעות, עמל וזיעה" – תקופת המפלות של בעלות הברית (1939–1942) – אל "ניצחון מרשים ומובהק"; גרמניה ובעלות בריתה, שהיו עד אז היוזמות והמנצחות, נוחלות מפלה ("קיבלו בחזרה את אותה מנה של אש ופלדה"); ההגדרה "סוף ההתחלה" – המפנה: היוזמה עוברת לבעלות הברית, אבל הניצחון עוד רחוק.
גורמים (שניים מתוך): הניצחון באל עלמיין (אוקטובר–נובמבר 1942) ונחיתת בעלות הברית בצפון אפריקה ("מבצע לפיד", 8 בנובמבר 1942); כניסת ארצות הברית למלחמה (דצמבר 1941) וכוחה התעשייתי; עמידת ברית המועצות והמערכה על סטלינגרד (הכיתור בנובמבר 1942, הכניעה בפברואר 1943); התארכות הקווים של גרמניה ומחסור במשאבים; טעויות של היטלר (מלחמה בכמה חזיתות).
מה השאלה מבקשת: (1) "הסבירו כיצד השינוי... בא לידי ביטוי בקטע" – לזהות בקטע את המעבר ממצב אחד למצב אחר ולעגן אותו בציטוט. (2) "הסבירו שניים מן הגורמים" לשינוי – על פי הידע, כל גורם מוסבר: מה הוא ואיך הוביל לשינוי.
תשובה מלאה:
השינוי בקטע. צ'רצ'יל מבחין בין שתי תקופות. התקופה הראשונה היא תקופת המפלות של בעלות הברית: הוא מזכיר שמעולם לא הבטיח "דבר מלבד דם, דמעות, עמל וזיעה" – המילים שבהן פתח את כהונתו במאי 1940, בעת הפלישה הגרמנית לצרפת. בשנים 1939–1942 גרמניה ניצחה כמעט בכל מקום: כבשה את רוב אירופה, הגיעה עמוק לברית המועצות, וכוחות גרמניים ואיטלקיים איימו על מצרים. עכשיו, אומר צ'רצ'יל, "יש לנו חוויה חדשה... ניצחון מרשים ומובהק". ומבחינת גרמניה: "הגרמנים קיבלו בחזרה את אותה מנה של אש ופלדה שהם הנחיתו כל כך הרבה פעמים על אחרים" – מי שהיה תוקף ומנצח הפך למובס.
צ'רצ'יל מגדיר את השינוי בזהירות: "זה אינו הסוף... אבל זה אולי סוף ההתחלה". כלומר, היוזמה במלחמה עוברת מגרמניה לבעלות הברית – זהו המפנה – אבל המלחמה עוד ארוכה. ואכן, מסוף 1942 גרמניה עברה בהדרגה ממתקפה למגננה.
הגורם הראשון – הניצחונות בצפון אפריקה. בקרב אל עלמיין שבמצרים (אוקטובר–נובמבר 1942) הביסה הארמייה הבריטית השמינית, בפיקוד הגנרל ברנרד מונטגומרי, את קורפוס אפריקה של רומל. הסכנה לתעלת סואץ, למזרח התיכון ולארץ־ישראל הוסרה. ב־8 בנובמבר 1942 נחתו כוחות אמריקניים ובריטיים במרוקו ובאלג'יריה ("מבצע לפיד"), וכוחות הציר נלכדו בין שתי חזיתות. במאי 1943 נכנעו כוחות הציר בתוניסיה. אלה הניצחונות שעליהם מדבר צ'רצ'יל, והם פתחו את הדרך לפלישה לאיטליה.
הגורם השני – כניסת ארצות הברית למלחמה ועמידת ברית המועצות. אחרי ההתקפה היפנית על פרל הארבור (7 בדצמבר 1941) הכריז היטלר מלחמה על ארצות הברית. מאז עמד מול גרמניה הכוח התעשייתי הגדול בעולם, שסיפק נשק, מטוסים וציוד לבריטניה ולברית המועצות. במקביל, ברית המועצות לא קרסה כפי שהיטלר תכנן: הצבא האדום עצר את הגרמנים מול מוסקבה בחורף 1941, ובנובמבר 1942 – באותם ימים ממש – פתח במתקפת נגד שכיתרה את הארמייה השישית בסטלינגרד, שנכנעה בפברואר 1943. גרמניה נאלצה להילחם בכמה חזיתות בבת אחת, מול אויבים שמשאביהם גדולים משלה.
למה זה מקבל ניקוד מלא:
טעות נפוצה: לכתוב ש"בנובמבר 1942 גרמניה הובסה" – צ'רצ'יל עצמו מדגיש שזה רק "סוף ההתחלה"; או להביא את סטלינגרד כאילו הסתיימה לפני הנאום – הכניעה הייתה בפברואר 1943.
סעיף ב
מטרות המורדים: מוות בכבוד ולא "כצאן לטבח"; נקמה בגרמנים; הצלת כבוד העם ועדות לדורות הבאים; לשבש את הגירוש ולהציל חלק מן היהודים; דוגמה לעמים אחרים.
מקור מספר הלימוד: למשל המכתב האחרון של מרדכי אנילביץ' (23 באפריל 1943) – "חלום חיי קם והיה... זכיתי לראות התגוננות יהודית בגטו".
סיבות לחשיבות המרד (שתיים מתוך): המרד העירוני הגדול הראשון באירופה הכבושה – מאות לוחמים בנשק דל החזיקו מעמד כארבעה שבועות (19 באפריל – 16 במאי 1943) מול כוחות גרמניים גדולים ומצוידים; השראה למרידות אחרות – בגטו ביאליסטוק (אוגוסט 1943) ובמחנות ההשמדה טרבלינקה (אוגוסט 1943) וסוביבור (אוקטובר 1943); סמל של גבורה יהודית ושל עמידה על הכבוד, ביישוב ובעולם (קיבוץ יד מרדכי נקרא ב־1943 על שם אנילביץ'; יום הזיכרון לשואה ולגבורה נקבע בסמוך למועד פרוץ המרד); הפרכת הדימוי של היהודים ההולכים "כצאן לטבח".
מה השאלה מבקשת: שתי מטלות. (1) "הסבירו מה היו המטרות" של המורדים – למרות שידעו שלא ינצחו – ולבסס את ההסבר על מקור מספר הלימוד. (2) "מדוע... הביאו שתי סיבות" – להסביר שתי סיבות לכך שהמרד בגטו ורשה נחשב לאירוע חשוב, אף שדוכא.
תשובה מלאה:
מטרות המורדים. בשנים 1942–1943 הבינו חברי המחתרות שהגירושים מובילים למחנות השמדה, וידעו שבכמה עשרות אקדחים ורימונים לא יוכלו לנצח את הצבא הגרמני. מטרותיהם היו אחרות:
1. למות בכבוד – לא ללכת "כצאן לטבח", אלא להילחם, כדי שהמוות יהיה מעשה של בחירה ולא של כניעה.
2. נקמה – לפגוע בגרמנים ולגבות מהם מחיר על רצח העם.
3. עדות והצלת הכבוד הלאומי – להראות לעולם ולדורות הבאים שהיהודים התנגדו, ולשמש דוגמה.
4. בחלק מן המקרים – לשבש את הגירוש ולאפשר לחלק מן היהודים להתחבא או לברוח.
מקור מספר הלימוד. בחרתי במכתב האחרון של מרדכי אנילביץ', מפקד הארגון היהודי הלוחם (אי"ל) בגטו ורשה, שכתב ב־23 באפריל 1943, בימים הראשונים של המרד, אל סגנו יצחק (אנטק) צוקרמן, ששהה בצד הארי. אנילביץ' כתב כי מה שקרה עלה על כל חלומותיהם, שהגרמנים נסו פעמיים מן הגטו, ו"חלום חיי קם והיה": הוא זכה לראות התגוננות יהודית בגטו "בכל גדלה ותפארתה". המקור מבסס את המטרה של מוות בכבוד ושל עדות: אנילביץ' אינו מדבר על ניצחון אלא על עצם העובדה שיהודים נלחמו – בעיניו זה ההישג. הוא אף מתאר את הקרב כמשמעותי גם אם לוחמיו ייפלו.
בבחינה: ציינו את שם הספר, ההוצאה והעמוד שממנו לקחתם את המקור.
מדוע נחשב מרד גטו ורשה לאירוע חשוב. הסיבה הראשונה – היקפו ומשכו. המרד פרץ ב־19 באפריל 1943, ערב פסח, כשהגרמנים נכנסו לגטו כדי לחסל אותו. כמה מאות לוחמים של אי"ל ושל "הארגון הצבאי היהודי" (אצ"י), בנשק דל, נלחמו בכוחות גרמניים גדולים ומצוידים, והגרמנים נאלצו לשרוף את הגטו בית אחר בית. רק ב־16 במאי 1943 הודיע מפקד הכוחות הגרמניים, יורגן שטרופ, ש"הרובע היהודי בוורשה אינו קיים עוד". זה היה המרד העירוני הגדול הראשון באירופה הכבושה – ומעטים ונרדפים הם שפתחו בו.
הסיבה השנייה – השראה וסמל. המרד הפך לסמל של גבורה יהודית ושל עמידה על הכבוד, והעניק השראה למרידות שבאו אחריו: בגטו ביאליסטוק (אוגוסט 1943) ובמחנות ההשמדה טרבלינקה (אוגוסט 1943) וסוביבור (אוקטובר 1943). ביישוב בארץ־ישראל עורר המרד הזדהות עמוקה – קיבוץ יד מרדכי נקרא ב־1943 על שם אנילביץ' – ומדינת ישראל קבעה את יום הזיכרון לשואה ולגבורה בסמוך למועד פרוץ המרד. כך הפריך המרד את הדימוי של היהודים ההולכים "כצאן לטבח", כפי שביקשו המורדים עצמם.
למה זה מקבל ניקוד מלא:
טעות נפוצה: לכתוב שהמורדים קיוו לנצח את הגרמנים; או להסביר את חשיבות המרד רק ב"גבורה" בלי עובדות על מהלכו ועל השפעתו.
שאלה 2 · הצבא הגרמני והמלחמה ב"בולשביזם היהודי"
לפניכם קטעים מתוך פקודה שפרסם פילדמרשל ולטר פון רייכנאו, מפקד הארמייה השישית של הצבא הגרמני, לחייליו בחזית המזרחית ב־10 באוקטובר 1941.
הציגו שתי הצדקות שנתן רייכנאו בפקודה לפגיעה ביהודים בשטחי ברית המועצות, והסבירו כיצד כל אחת מהן קשורה לאידאולוגיה הנאצית.
יש הטוענים שהגורם העיקרי לכך שההרג ההמוני של היהודים החל דווקא עם המלחמה בברית המועצות היה האידאולוגיה הנאצית. יש הטוענים שנסיבות המלחמה עצמה היו הגורם העיקרי לכך.
הביעו את עמדתכם: איזה מן ההסברים משכנע יותר בעיניכם? נמקו את עמדתכם באמצעות שני נימוקים – נימוק אחד מן הקטע, ונימוק נוסף על פי מה שלמדתם.
◂ פתרון מלא לשאלה 2
סעיף א
(1) היהודים הם חלק מן האויב הבולשביקי – "המערכה נגד השיטה היהודית־בולשביקית", "הסכנה האסייתית־יהודית": באידאולוגיה הנאצית הקומוניזם הוא כלי של "היהדות העולמית" לשליטה בעולם, ולכן הניצחון על ברית המועצות מחייב לחסל את היהודים. (2) היהודים הם גזע נחות ומסוכן – "היהדות התת־אנושית", "העמים הקרובים להם בגזעם": תורת הגזע מציגה את היהודי כ"אנטי־גזע" שמאיים על הגזע הארי, ולכן "נקמה קשה" בו מוצדקת. (3) ביטחון העורף – היהודים מואשמים בהתקוממויות ("נגרמו תמיד בידי יהודים"): דימוי היהודי כאויב חתרני וזומם, שמשמש תואנה ביטחונית לרצח.
מה השאלה מבקשת: "הציגו" שתי הצדקות מן הפקודה לפגיעה ביהודים, ו"הסבירו" את הקשר של כל אחת מהן לאידאולוגיה הנאצית.
תשובה מלאה:
הצדקה ראשונה – היהודים הם חלק מן האויב הבולשביקי. רייכנאו מגדיר את המלחמה כ"מערכה נגד השיטה היהודית־בולשביקית" ואת מטרתה כשחרור העם הגרמני "אחת ולתמיד מן הסכנה האסייתית־יהודית". כלומר, היהודים והקומוניזם הם בעיניו אויב אחד. הדבר נובע מן האידאולוגיה הנאצית, שלפיה הבולשביזם הוא המצאה יהודית וכלי שבאמצעותו "היהדות העולמית" שואפת להשתלט על העולם ולהשמיד את הגזע הארי. מכאן שהמלחמה בברית המועצות, שנועדה גם לכבוש "מרחב מחיה" לגרמנים במזרח, נתפסה כמאבק אידאולוגי שבו חיסול היהודים הוא חלק מן הניצחון.
הצדקה שנייה – היהודים הם גזע נחות ומסוכן שמגיעה לו "נקמה". רייכנאו דורש מן החייל "להבין היטב את ההכרח בנקמה קשה אך צודקת ביהדות התת־אנושית", ומציג אותו כמי שנוקם "על מעשי האכזריות שנעשו לגרמנים ולעמים הקרובים להם בגזעם". הדבר נובע מתורת הגזע הנאצית, שחילקה את בני האדם לגזעים עליונים ונחותים והציגה את היהודי לא רק כנחות אלא כגזע מזיק ומסוכן לגזע הארי – ולכן פגיעה בו נחשבה "צודקת" ואף הכרחית.
(חלופה) הצדקה שלישית – שמירה על ביטחון העורף. לפי הפקודה, ההתקוממויות בעורף "נגרמו תמיד בידי יהודים". זו האשמה כוללת של כל היהודים במעשים של אחרים, והיא מבוססת על הדימוי האנטישמי של היהודי כחתרן הזומם מאחורי הקלעים. ההאשמה שימשה תואנה "ביטחונית" לרצח קהילות שלמות בשם המלחמה בפרטיזנים.
למה זה מקבל ניקוד מלא: הוצגו שתי הצדקות שונות, כל אחת מעוגנת בציטוט מן הקטע, וכל אחת מקושרת לרכיב מוגדר באידאולוגיה ("הבולשביזם היהודי" ושאיפת היהודים לשלוט בעולם; תורת הגזע והיהודי כ"תת־אדם"; דימוי היהודי החתרן).
טעות נפוצה: לצטט את שתי ההצדקות מאותו רעיון (למשל "היהודית־בולשביקית" ו"האסייתית־יהודית" כשתי הצדקות נפרדות) – שתיהן מבטאות את אותה הצדקה.
סעיף ב
כל עמדה מתקבלת אם היא מנומקת. עמדה לדוגמה – האידאולוגיה היא הגורם העיקרי: מן הקטע – המלחמה מוגדרת "נגד השיטה היהודית־בולשביקית", והחייל הוא "נושא של רעיון לאומי שאינו יודע רחמים"; על פי מה שלמדתם – מלחמת ההשמדה תוכננה מראש (נאום היטלר לפני המפקדים במרס 1941, פקודת הקומיסרים מ־6 ביוני 1941, הקמת האיינזצגרופן לפני הפלישה), והנשים והילדים נרצחו אף שלא היו כל איום צבאי. עמדה נגדית – נסיבות המלחמה: מן הקטע – האשמת היהודים בהתקוממויות בעורף ("נגרמו תמיד בידי יהודים") ומשימות "החורגות מן התפקידים הצבאיים הרגילים"; על פי מה שלמדתם – הכיבוש העביר לידי הנאצים מיליוני יהודים בבת אחת ופתרון של גירוש או ריכוז נראה בלתי אפשרי, המרחק מגרמניה ואווירת מלחמה טוטאלית, שיתוף פעולה של חלקים מן האוכלוסייה המקומית.
מה השאלה מבקשת: "הביעו עמדה" – לבחור באחד משני ההסברים (אידאולוגיה או נסיבות המלחמה), ו"נמקו" בשני נימוקים: אחד מן הקטע ואחד מן הידע.
תשובה מלאה:
עמדתי היא שהאידאולוגיה הנאצית הייתה הגורם העיקרי לכך שההרג ההמוני החל דווקא עם המלחמה בברית המועצות, ואילו נסיבות המלחמה היו בעיקר התנאים שאפשרו את ביצועו.
נימוק מן הקטע: רייכנאו אינו מצדיק את הפגיעה ביהודים בשיקולים צבאיים בלבד. הוא מגדיר את המלחמה כולה כ"מערכה נגד השיטה היהודית־בולשביקית", קובע שהחייל אינו רק לוחם "על פי כללי אומנות המלחמה, אלא גם נושא של רעיון לאומי שאינו יודע רחמים", ודורש "נקמה קשה" ב"יהדות התת־אנושית". המונחים האלה – "בולשביזם יהודי", "תת־אנושי", "הסכנה האסייתית־יהודית" – לקוחים ישירות מתורת הגזע ומן הדימוי של היהודי כאויב עולמי. גם ההאשמה בהתקוממויות היא הכללה שמקורה בדימוי האידאולוגי, לא בניסיון צבאי ממשי. העובדה שמפקד ארמייה בצבא הסדיר כותב כך מלמדת עד כמה חלחלה האידאולוגיה גם לצבא.
נימוק על פי מה שלמדתם: אופייה של המלחמה כ"מלחמת השמדה" נקבע מראש, לפני שהחלו הקרבות. כבר בנאומו לפני מפקדי הצבא ב־30 במרס 1941 הגדיר היטלר את המלחמה כמאבק בין השקפות עולם; ב־6 ביוני 1941 ניתנה "פקודת הקומיסרים", ולקראת הפלישה הוקמו ארבע יחידות המבצע (האיינזצגרופן) שתפקידן לחסל את "האויבים" בעורף. נוסף על כך, מאוגוסט 1941 נרצחו גם נשים, ילדים וזקנים, שלא היוו שום איום צבאי – כמו ב־33,771 היהודים שנרצחו בבאבי יאר ב־29–30 בספטמבר 1941. רצח כזה אינו נובע מצורך צבאי, אלא מן המטרה האידאולוגית לחסל את היהודים.
לכן, אף שנסיבות המלחמה – השליטה במיליוני יהודים, המרחק מגרמניה ואווירת המלחמה הטוטאלית – הקלו את ביצוע הרצח, המניע וההחלטה נבעו מן האידאולוגיה.
למה זה מקבל ניקוד מלא: העמדה מוצגת בבירור, ושני הנימוקים שונים זה מזה: אחד מבוסס על ציטוטים מן הקטע ומוסבר, והשני על עובדות מדויקות שאינן בקטע. מקובלת גם העמדה הנגדית – נסיבות המלחמה – למשל: מן הקטע, ההאשמה בהתקוממויות בעורף והמשימות "החורגות מן התפקידים הצבאיים הרגילים" מראות שהרצח הוצג כצורך ביטחוני של צבא כובש; ומן הידע, עם הכיבוש נפלו בידי הנאצים כמה מיליוני יהודים, ופתרונות של גירוש ושל ריכוז בגטאות נראו בעיניהם בלתי אפשריים בזמן מלחמה; ברחבי השטחים הכבושים, הרחק מן המולדת ובאווירה של מלחמה אכזרית, נעלמו העכבות, וחלק מן האוכלוסייה המקומית שיתף פעולה ברצח. מקובלת גם עמדה המשלבת בין ההסברים, אם מוסבר איזה מהם עיקרי.
טעות נפוצה: לנמק בשני נימוקים מן הקטע או בשני נימוקים מן הידע, או להציג את שני ההסברים בלי להכריע ביניהם.
שאלה 3 · גטו לודז' והתלבטויות המחתרות: לחימה בגטו או ביערות
לפניכם קטע מעובד על החיים בגטו לודז' בשנים 1940–1942.
– הסבירו כיצד באות לידי ביטוי בקטע שתיים מן המטרות של הנאצים בהקמת הגטאות.
– הציגו את דרך ההתנגדות של היהודים למדיניות הנאצים שבאה לידי ביטוי בקטע, והדגימו על פי מה שלמדתם את דרך ההתנגדות הזאת באמצעות שתי פעולות אחרות של היהודים בגטאות.
בשנים 1942–1943 התלבטו אנשי המחתרות בגטאות היכן להילחם בגרמנים: בתוך הגטו, או ביערות, כפרטיזנים.
– הציגו נימוק אחד בעד כל אחת משתי האפשרויות.
– הסבירו מדוע החליט הארגון היהודי הלוחם (אי"ל) בגטו ורשה להילחם בתוך הגטו. בססו את תשובתכם על מקור מספר הלימוד.
◂ פתרון מלא לשאלה 3
סעיף א
מטרות (שתיים): בידוד היהודים – "נכלאו... מאחורי גדר תיל", "ירו בכל מי שהתקרב לגדר", "נותק כמעט לחלוטין"; ניצול כלכלי של היהודים ונישולם – "מחנה עבודה גדול", "ייצרו... בשביל הצבא הגרמני... תמורת מנות מזון זעומות", "להחליף את כספם בכסף מיוחד"; הכחדה עקיפה – "הרעב והמחלות הפילו חללים רבים", "יותר מ־40,000". דרך ההתנגדות: קידוש החיים בתחום הרוח – שמירה על חינוך, תרבות ותיעוד ("פעלו בגטו בתי ספר", "הצגות וקונצרטים", "כרוניקה יומית", המאמץ "להמשיך ללמוד"). פעולות אחרות (שתיים): ארכיון "עונג שבת" בגטו ורשה; חינוך מחתרתי ותנועות נוער; מטבחים ציבוריים וועדי בתים; שמירה על חיי דת; מערך בריאות.
מה השאלה מבקשת: שתי מטלות. (1) להסביר כיצד באות לידי ביטוי בקטע שתיים מן המטרות של הנאצים בהקמת הגטאות. (2) להציג את דרך ההתנגדות של היהודים שבאה לידי ביטוי בקטע, ולהדגים אותה על פי הידע בשתי פעולות אחרות של היהודים בגטאות.
תשובה מלאה:
מטלה 1 – מטרות הנאצים בהקמת הגטאות:
מטרה ראשונה – בידוד היהודים וניתוקם מן האוכלוסייה הלא־יהודית: לפי האידאולוגיה הנאצית, היהודים הם גורם מזיק שיש להפריד מן החברה. בקטע מסופר ש"כ־160,000 יהודים נכלאו בו מאחורי גדר תיל, והשומרים הגרמנים ירו בכל מי שהתקרב לגדר", ושהגטו "נותק כמעט לחלוטין מן העיר שסביבו". גטו לודז' היה מבודד יותר מכל גטו גדול אחר – אפילו הברחת מזון "הייתה כמעט בלתי אפשרית".
מטרה שנייה – ניצול כלכלי של היהודים ונישולם מרכושם: הנאצים ראו ביהודי הגטו כוח עבודה זול ומקור לרכוש. בקטע מסופר שהמנהל הגרמני "הפך את הגטו למחנה עבודה גדול", ש"עשרות אלפי יהודים עבדו בבתי מלאכה שייצרו בעיקר בשביל הצבא הגרמני... תמורת מנות מזון זעומות", ושהיהודים "נדרשו להחליף את כספם בכסף מיוחד של הגטו, שלא היה לו שום ערך מחוצה לו". כך נלקח מהם כספם האמיתי, ועבודתם שירתה את המאמץ המלחמתי הגרמני.
(מטרה נוספת שאפשר להציג: הכחדה עקיפה באמצעות רעב ומחלות – "הרעב והמחלות הפילו חללים רבים, ועד חיסול הגטו ב־1944 מתו בו יותר מ־40,000 איש".)
מטלה 2 – דרך ההתנגדות שבקטע ופעולות שמדגימות אותה:
דרך ההתנגדות הבאה לידי ביטוי בקטע היא "קידוש החיים" בתחום הרוח – שמירה על חיי חינוך ותרבות ועל התיעוד, כדי לשמור על צלם אנוש ועל הזהות היהודית אף שהנאצים ביקשו להפוך את היהודים לכוח עבודה רעב וחסר אונים. בקטע מסופר ש"פעלו בגטו בתי ספר שבהם למדו אלפי ילדים", ש"נערכו בו הצגות וקונצרטים", ושמחלקת הארכיון כתבה "כרוניקה יומית של החיים בו". הנער סיֶרָקוֹביאק המשיך "ללמוד ולקרוא בכל רגע פנוי" למרות הרעב. זו התנגדות משום שהיא מסרבת לקבל את ההשפלה ואת ההפיכה לבני אדם שכל עולמם הוא המאבק על פרוסת לחם, ומשאירה עדות על פשעי הנאצים.
פעולה ראשונה – תיעוד: בגטו ורשה ייסד ההיסטוריון עמנואל רינגלבלום את הארכיון המחתרתי "עונג שבת". חבריו אספו יומנים, עדויות, כרוזים ותעודות על חיי הגטו ועל הרצח, וטמנו אותם באדמה בכדי חלב ובתיבות פח, כדי שהעולם יידע מה קרה. חלק מן הארכיון נמצא לאחר המלחמה.
פעולה שנייה – חינוך במחתרת ופעילות תנועות הנוער: בגטו ורשה, שבו נאסר בתחילה לקיים בתי ספר, התקיימו שיעורים בדירות פרטיות, ותנועות הנוער – כמו "השומר הצעיר" ו"דרור" – קיימו פעולות, סמינרים ועיתונים מחתרתיים. הן שמרו על הערכים ועל התקווה של בני הנוער, ומהן צמחה בהמשך גם ההתנגדות החמושה.
למה זה מקבל ניקוד מלא: שתי מטרות הנאצים מוצגות במפורש, וכל אחת מעוגנת בציטוט מן הקטע עם הסבר הקשר. דרך ההתנגדות מוגדרת (קידוש החיים בתחום הרוח) ומוסברת על פי הקטע – כולל ההסבר מדוע זו התנגדות – ושתי הפעולות מן הידע מדגימות אותה בפירוט (מי, מה, ולמה זו התנגדות). מקובל גם להציג פעולות של עזרה הדדית (ועדי בתים, מטבחים ציבוריים) כדוגמה לקידוש החיים.
טעות נפוצה: לחזור על הפעולות המתוארות בקטע (בתי הספר בלודז', הכרוניקה) במקום להביא פעולות אחרות מן הידע, או להציג כמטרה של הנאצים את ההשמדה הישירה במחנות.
סעיף ב
בעד לחימה בגטו: האחריות לציבור – להילחם לצד היהודים שנותרו ולהגן עליהם, ולא לנטוש את המשפחות, הזקנים והילדים שאינם יכולים לצאת ליערות; לחימה במקום שבו מושמד העם מבטאת את כבודו ומשאירה דוגמה לדורות; החשש מענישה קולקטיבית של הנשארים. בעד היערות: לחימה ממושכת ונקמה בגרמנים, סיכוי לשרוד ולהמשיך להילחם, הצטרפות למאבק הכללי בכובש – במקום קרב קצר שסופו מוות ודאי (לוחמי גטו וילנה יצאו ליערות בספטמבר 1943; מחתרת גטו קובנה שלחה את חבריה ליערות). אי"ל בוורשה: אחרי הגירוש הגדול ראו הלוחמים את תפקידם בהגנה על היהודים שנותרו בגטו ועל כבוד העם; היציאה ליערות הייתה קשה מאוד – מעט נשק, מעט עזרה מן המחתרת הפולנית, ויחידות פרטיזנים רבות לא קיבלו יהודים; התושבים תמכו במחתרת והתכוננו בבונקרים. מקור מספר הלימוד (למשל המכתב האחרון של מרדכי אנילביץ' ליצחק צוקרמן, 23 באפריל 1943) + הסבר הקשר.
מה השאלה מבקשת: (1) להציג נימוק אחד בעד לחימה בתוך הגטו ונימוק אחד בעד לחימה ביערות. (2) להסביר מדוע החליט אי"ל בגטו ורשה להילחם בתוך הגטו, ולבסס את ההסבר על מקור מספר הלימוד.
תשובה מלאה:
נימוק בעד לחימה בתוך הגטו: המחתרות ראו את עצמן אחראיות לגורל הציבור היהודי כולו. בגטו נותרו משפחות, זקנים וילדים שלא יכלו לצאת ליערות, ויציאת הלוחמים פירושה נטישה שלהם; יתר על כן, הגרמנים נהגו להעניש את כל הגטו על מעשיהם של מעטים. לחימה בגטו, במקום שבו מושמד העם, נתפסה גם כהגנה על כבוד העם – "לא כצאן לטבח" – וכדוגמה לדורות הבאים.
נימוק בעד לחימה ביערות: הלחימה בגטו, מול צבא חזק לאין ערוך, הייתה צפויה להיות קצרה ולהסתיים במות כל הלוחמים. ביערות, לצד הפרטיזנים, אפשר היה להילחם זמן רב, לנקום בגרמנים ולפגוע בהם שוב ושוב, להצטרף למאבק הכללי בכובש וגם לשרוד. כך נהגו, למשל, לוחמי גטו וילנה, שיצאו ליערות בספטמבר 1943, וחברי המחתרת בגטו קובנה, שנשלחו ליערות כדי להצטרף לפרטיזנים.
מדוע החליט אי"ל בגטו ורשה להילחם בתוך הגטו: אחרי הגירוש הגדול בקיץ 1942, שבו נשלחו לטרבלינקה כ־265,000 יהודים, הבינו הלוחמים שהנאצים מתכוונים לרצוח את כל הנשארים. הם ראו את תפקידם בהגנה על עשרות אלפי היהודים שנותרו בגטו ובבחירה ב"מוות בכבוד" לצידם, ולא בהצלה עצמית. גם המציאות הקשתה על היציאה ליערות: ללוחמים היה מעט נשק, המחתרת הפולנית העבירה להם מעט עזרה, ויחידות פרטיזנים רבות לא היו מוכנות לקבל יהודים. לעומת זאת, אחרי אירועי ינואר 1943 תמכו רוב התושבים במחתרת והכינו בונקרים, כך שהגטו עצמו נעשה לשדה הקרב.
מקור מספר הלימוד: המכתב האחרון שכתב מרדכי אנילביץ', מפקד אי"ל, ליצחק (אנטק) צוקרמן, שהיה בצד ה"ארי" של ורשה, ב־23 באפריל 1943, בימים הראשונים של המרד. אנילביץ' מתאר כיצד נסוגו הגרמנים מן הגטו בקרבות הראשונים, ומסכם: "חלום חיי קם והיה. ההגנה העצמית בגטו הפכה לעובדה".
המקור מבסס את ההסבר: בעיני אנילביץ' ההישג העיקרי אינו סיכוי לנצח או להינצל, אלא עצם קיומה של "ההגנה העצמית בגטו" – הלחימה במקום שבו נמצאים היהודים ולמענם. הדבר מראה שההחלטה להילחם בגטו נבעה מן הרצון להגן על היהודים שנותרו ועל כבוד העם.
בבחינה: ציינו את שם הספר, ההוצאה והעמוד שממנו לקחתם את המקור.
למה זה מקבל ניקוד מלא: לכל אחת משתי האפשרויות מוצג נימוק ברור ומבוסס. ההחלטה של אי"ל מוסברת בגורמים עקרוניים (אחריות לציבור, כבוד העם) ובגורמים מעשיים (מחסור בנשק ובעזרה, יחס הפרטיזנים, תמיכת התושבים), והמקור מזוהה (מי, למי, מתי) ומקושר במפורש להסבר. מקובל גם מקור אחר מספר הלימוד, כמו כרוז של אי"ל מימי המרד, אם הקשר שלו להסבר מוסבר.
טעות נפוצה: להציג רק את ההבדל בין שתי האפשרויות בלי נימוק לכל אחת מהן, או לכתוב שהלוחמים בגטו ורשה קיוו להביס את הגרמנים.
פרק שני – המאבק על הקמת מדינת ישראל
ענו על אחת מן השאלות 4–6. (50 נקודות)
שאלה 4 · דוקטרינת טרומן, חולשת בריטניה ושאלת ארץ־ישראל
לפניכם קטעים מתוך נאום שנשא נשיא ארצות הברית, הארי טרומן, לפני שני בתי הקונגרס ב־12 במרס 1947. בנאום ביקש טרומן מן הקונגרס לאשר סיוע ליוון ולטורקיה.
– על פי הקטע, הציגו את המדיניות שהציג טרומן, והסבירו כיצד היא מבטאת את המלחמה הקרה.
– הסבירו מה מלמד הקטע על מצבה של בריטניה בתחילת 1947, ועל פי מה שלמדתם הסבירו כיצד מצב זה השפיע על ההחלטה של ממשלת בריטניה להעביר את שאלת ארץ־ישראל לאו"ם.
התפיסה המופיעה בקטע השפיעה גם על מחלקת המדינה ועל משרד ההגנה של ארצות הברית, שהסתייגו מתמיכה בהקמת מדינה יהודית.
– הסבירו שניים מן השיקולים של מחלקת המדינה ומשרד ההגנה, הקשורים במלחמה הקרה, שבגללם הסתייגו מתמיכה בהקמת מדינה יהודית.
– הציגו צעד אחד של ממשל ארצות הברית בשנים 1947–1948 שבו באו לידי ביטוי שיקולים אלה, והסבירו את הקשר.
◂ פתרון מלא לשאלה 4
סעיף א
המדיניות: ארצות הברית תתמוך "בעמים חופשיים המתנגדים לניסיונות שעבוד מצד מיעוטים חמושים או מצד לחצים מבחוץ" – מדיניות של בלימת התפשטות הקומוניזם וההשפעה הסובייטית, בתחילה בסיוע ליוון ולטורקיה. ביטוי למלחמה הקרה: העולם מחולק לשני מחנות ו"כמעט כל אומה חייבת לבחור" בין "דרכי חיים" – דמוקרטיה ("בחירות חופשיות", "חופש הדיבור") מול משטר של "טרור ודיכוי" ו"בחירות מכוונות מראש" (רמז לגוש הסובייטי); ארצות הברית נוטלת על עצמה את הנהגת המחנה המערבי. מצב בריטניה: בריטניה "לא תוכל להעניק... עוד סיוע" ליוון – היא מותשת כלכלית ומצמצמת את מחויבויותיה בעולם, וארצות הברית תופסת את מקומה. ההשפעה על ארץ־ישראל: באותם שבועות (פברואר 1947) הודיעה בריטניה גם על העברת שאלת ארץ־ישראל לאו"ם ועל כוונתה להעביר את השלטון בהודו; משבר כלכלי וחורף 1946–1947 הקשה, נטל אחזקת כ־100,000 חיילים בארץ־ישראל, והתלות בארצות הברית (הלוואה 1946) שלא אפשרה לה להתעלם מדרישות טרומן – כל אלה הביאו אותה למסקנה שאינה יכולה להכריע לבדה בשאלה.
מה השאלה מבקשת: שתי מטלות. (1) "הציגו" את המדיניות שבקטע ו"הסבירו" כיצד היא מבטאת את המלחמה הקרה. (2) "הסבירו" מה מלמד הקטע על מצב בריטניה, ועל פי הידע "הסבירו" את השפעת המצב הזה על העברת שאלת ארץ־ישראל לאו"ם.
תשובה מלאה:
המדיניות: טרומן קובע ש"מדיניותה של ארצות הברית חייבת להיות תמיכה בעמים חופשיים המתנגדים לניסיונות שעבוד מצד מיעוטים חמושים או מצד לחצים מבחוץ". מדיניות זו נקראה "דוקטרינת טרומן": ארצות הברית מתחייבת לסייע – כלכלית ואף צבאית – למדינות המאוימות על ידי תנועות קומוניסטיות מבפנים או על ידי לחץ סובייטי מבחוץ, ובכך לבלום את התפשטות ההשפעה הסובייטית. הצעד הראשון: סיוע ליוון, שבה התנהלה מלחמת אזרחים מול כוחות קומוניסטיים, ולטורקיה, שעמדה בלחץ סובייטי.
ביטוי למלחמה הקרה: הקטע מציג עולם המחולק לשני מחנות: "כמעט כל אומה חייבת לבחור בין דרכי חיים חלופיות". מצד אחד דרך החיים הדמוקרטית – "בחירות חופשיות", "חופש הדיבור והדת"; מצד שני משטר "של מיעוט הנכפה בכוח על הרוב", הנשען "על טרור ודיכוי" ועל "בחירות מכוונות מראש" – תיאור שכוון למשטרים הקומוניסטיים בהנהגת ברית המועצות, אף שטרומן אינו מזכיר אותה בשמה. זוהי המלחמה הקרה: עימות אידאולוגי ומדיני בין שתי מעצמות־על וגושיהן, שבו כל אזור בעולם נעשה זירה של מאבק על השפעה ("השפעה מרחיקת לכת על המערב וגם על המזרח"), בלי מלחמה ישירה בין המעצמות.
מצב בריטניה על פי הקטע: "ממשלת בריטניה... לא תוכל להעניק לה עוד סיוע כספי או כלכלי לאחר 31 במרס". בריטניה, שהייתה עד אז המעצמה המערבית העיקרית בים התיכון, מודה שאינה יכולה עוד לעמוד בהתחייבויותיה, וארצות הברית תופסת את מקומה. בריטניה יצאה מן המלחמה מנצחת, אך מותשת וחבוקת חובות.
ההשפעה על ההחלטה בשאלת ארץ־ישראל: באותם שבועות של פברואר 1947 הודיעה ממשלת בריטניה על שלוש החלטות שנבעו מאותה חולשה: העברת שאלת ארץ־ישראל לאו"ם, הכוונה להעביר את השלטון בהודו לידי תושביה עד יוני 1948, והפסקת הסיוע ליוון ולטורקיה (בהודעה רשמית לממשל האמריקני).
שיקולי פנים: המשבר הכלכלי – חובות כבדים, קיצוב, והחורף הקשה של 1946–1947 שבו היה מחסור בפחם ובחשמל – הביא את הציבור לדרוש להשקיע בשיקום בריטניה ולא בהחזקת האימפריה. החזקת כ־100,000 חיילים בארץ־ישראל, שנפגעו בפעולות המחתרות, הייתה נטל כספי ופוליטי.
שיקולי חוץ: בריטניה נזקקה לסיוע אמריקני (הלוואה גדולה שאושרה ב־1946) ולשיתוף פעולה עם ארצות הברית מול ברית המועצות, ולכן התקשתה להמשיך לסרב לדרישת טרומן להעלות לארץ 100,000 עקורים יהודים. מצד אחר לא רצתה להיענות לדרישה מחשש לפגוע ביחסיה עם מדינות ערב. כשגם ועידת לונדון (1946–1947) נכשלה, הגיעה בריטניה למסקנה שאין בכוחה לכפות פתרון, והעבירה את השאלה לאו"ם.
למה זה מקבל ניקוד מלא: המדיניות מוצגת בלשון הקטע ומוסברת (בלימה, סיוע ליוון ולטורקיה); החלוקה לשני מחנות מוסברת כביטוי למלחמה הקרה, בעזרת ציטוטים. מצב בריטניה מוסבר על פי הקטע, והקשר להעברת השאלה לאו"ם מבוסס על עובדות מן הידע (משבר כלכלי, עלות הצבא, תלות בארצות הברית). מקובל גם להזכיר את ההחלטה על הודו כדוגמה לאותה מגמה של צמצום מחויבויות.
טעות נפוצה: לכתוב שטרומן מזכיר בנאום את ברית המועצות או את ארץ־ישראל – הקטע אינו מזכיר אף אחת מהן; הקשר נובע מן ההקשר ההיסטורי.
סעיף ב
שיקולים: (1) החשש שתמיכה אמריקנית במדינה יהודית תדחוף את מדינות ערב לזרועות ברית המועצות, בעוד שהן נחשבו חגורת ביטחון חשובה מול ההתפשטות הסובייטית; (2) הנפט במזרח התיכון (ערב הסעודית, עיראק, המפרץ), החיוני לשיקום מערב אירופה ולצבא – פגיעה ביחסים עם הערבים עלולה לסכן אותו; (מקובל גם: (3) החשש שביצוע פתרון בכוח יחייב לשלוח חיילים אמריקנים, או יאפשר כניסת כוחות סובייטיים לאזור במסגרת כוח בין־לאומי; חשש מהשפעה קומוניסטית במדינה היהודית). צעד: במרס 1948 הציעה ארצות הברית במועצת הביטחון לדחות את החלוקה ולהעמיד את ארץ־ישראל תחת נאמנות (משטר נאמנות) זמנית של האו"ם – נסיגה מן התמיכה במדינה יהודית מתוך חשש לתגובת הערבים ולמעורבות צבאית; או: האמברגו על משלוח נשק למזרח התיכון (דצמבר 1947), שנועד להימנע מעימות עם מדינות ערב.
מה השאלה מבקשת: שתי מטלות. (1) "הסבירו" שני שיקולים של מחלקת המדינה ומשרד ההגנה האמריקניים, הקשורים במלחמה הקרה. (2) "הציגו" צעד אחד של הממשל שבו באו לידי ביטוי השיקולים, ו"הסבירו" את הקשר.
תשובה מלאה:
בממשל האמריקני התנהל ויכוח: הנשיא טרומן ויועציו בבית הלבן נטו לתמוך בדרישות הציונים, ואילו מחלקת המדינה (בראשות שר החוץ ג'ורג' מרשל) ומשרד ההגנה (בראשות ג'יימס פורסטל) הסתייגו מכך. הסתייגותם נבעה מן התפיסה שבקטע: העולם הוא זירת מאבק בין המחנה המערבי למחנה הסובייטי, וכל צעד במזרח התיכון נבחן לפי השפעתו על המאבק הזה.
שיקול ראשון – החשש לאבד את מדינות ערב: מדינות ערב שלטו באזור רחב בין ברית המועצות לבין אפריקה ונתיבי הים. במחלקת המדינה חששו שתמיכה אמריקנית במדינה יהודית, שכל מדינות ערב התנגדו לה, תעורר עוינות כלפי ארצות הברית ותדחוף את הערבים להתקרב לברית המועצות. כך תיפגע מדיניות הבלימה שהציג טרומן עצמו – מניעת התפשטות ההשפעה הסובייטית.
שיקול שני – הנפט: מקורות הנפט במזרח התיכון (ערב הסעודית, שבה פעלו חברות נפט אמריקניות, עיראק ומדינות המפרץ) היו חיוניים לשיקום כלכלות מערב אירופה – יסוד חשוב במאבק מול הקומוניזם – ולצרכים הצבאיים של המערב. פגיעה ביחסים עם מדינות ערב עלולה הייתה לסכן את אספקת הנפט.
(חלופה) שיקול שלישי – החשש ממעורבות צבאית: במשרד ההגנה חששו שביצוע החלוקה בכוח יחייב לשלוח חיילים אמריקנים, או יאפשר לברית המועצות להכניס כוחות לאזור במסגרת כוח בין־לאומי של האו"ם – כלומר, יעניק לה דריסת רגל במזרח התיכון. מקובל גם החשש שבמדינה היהודית, שאליה יעלו עולים רבים ממזרח אירופה, תתפתח השפעה קומוניסטית.
הצעד – הצעת הנאמנות (מרס 1948): ב־19 במרס 1948, כאשר הלחימה בארץ החריפה, הציע נציג ארצות הברית במועצת הביטחון לדחות את ביצוע החלוקה ולהעמיד את ארץ־ישראל תחת נאמנות זמנית של האו"ם. בכך נסוגה ארצות הברית מתמיכתה בהקמת מדינה יהודית. הצעד ביטא את שיקולי מחלקת המדינה ומשרד ההגנה: החשש שהמלחמה תחייב מעורבות צבאית ותרחיק את מדינות ערב מן המערב. ההצעה לא התקבלה, ובסופו של דבר, ב־14 במאי 1948, הכיר טרומן בפועל (דה פקטו) במדינת ישראל דקות ספורות אחרי שהוכרזה.
(חלופה) האמברגו: בדצמבר 1947 הודיעה מחלקת המדינה על איסור משלוח נשק למזרח התיכון. ארצות הברית רצתה להימנע מעימות עם מדינות ערב ומהסתבכות באזור; למעשה פגע האמברגו בעיקר ביישוב היהודי, משום שלצבאות ערב היה נשק שקיבלו מבריטניה.
למה זה מקבל ניקוד מלא: מוסברים שני שיקולים שונים, וכל אחד מקושר במפורש למלחמה הקרה ולמדיניות הבלימה. הצעד מוצג בעובדות מדויקות (זמן, תוכן), והקשר בינו לבין השיקולים מוסבר. מקובל גם: החשש ממעורבות צבאית או מהשפעה קומוניסטית; האמברגו כצעד.
טעות נפוצה: לייחס את הסתייגות מחלקת המדינה לנשיא טרומן עצמו, או לכתוב שארצות הברית התנגדה להקמת המדינה עד הסוף – טרומן נטה לתמוך, ובסוף הכיר בישראל ביום הקמתה.
שאלה 5 · מקור – שבועת האמונים של חיילי צה"ל
לפניכם נוסח שבועת האמונים שנשבעו חיילי צבא הגנה לישראל מאז הקמתו בשנת 1948.
– הציגו שניים מן המאפיינים של המקור (למשל: סוג המקור, מי קבע אותו, למי הוא מיועד, מה מטרתו).
– הסבירו כיצד נועד נוסח השבועה לפתור שתיים מן הבעיות שהיו קיימות בתחום הצבאי ביישוב לפני הקמת צה"ל. בססו את תשובתכם על הנוסח ועל מה שלמדתם.
הקמת צה"ל ביטאה את המעבר מיישוב למדינה.
השוו בין הארגונים הצבאיים של היישוב בשנים 1945–1947 (ההגנה, האצ"ל והלח"י) לבין צה"ל על פי שלושה תבחינים: הגוף שהכוח הצבאי כפוף לו, אופן הגיוס, ומבנה הפיקוד.
◂ פתרון מלא לשאלה 5
סעיף א
מאפיינים: סוג – שבועה רשמית (טקסט טקסי־משפטי) של צבא המדינה, שכל חייל אומר בגוף ראשון ("אני נשבע ומתחייב"); מי קבע – מוסדות המדינה וצה"ל עם הקמת הצבא, 1948; קהל היעד – כל חייל וחיילת בצה"ל, ובהם יוצאי ההגנה, הפלמ"ח, האצ"ל והלח"י; מטרה – לחייב כל חייל באופן אישי בנאמנות למדינה ולשלטונותיה ובמשמעת לצבא אחד. בעיות ופתרונן: (1) ריבוי ארגונים ונאמנויות – כל ארגון כפוף להנהגה אחרת (האצ"ל, הלח"י, ההגנה והפלמ"ח הקשורים למחנות פוליטיים) → נאמנות למדינה ולשלטון הנבחר בלבד: "לשמור אמונים למדינת ישראל, לחוקיה ולשלטונותיה המוסמכים"; (2) פעולות עצמאיות ופיקוד מפוצל – ארגונים פעלו על דעת עצמם ובניגוד להחלטות המוסדות ("הסזון", המשך הפעולות אחרי פירוק תנועת המרי) → משמעת ופיקוד אחד: "ללא תנאי וללא סייג, עול משמעתו של צבא הגנה לישראל", "לציית לכל הפקודות... על ידי המפקדים המוסמכים". (מקובל גם: היעדר מחויבות חוקית – הארגונים התבססו על התנדבות → התחייבות אישית ומחייבת למדינה, "ולהקדיש את כל כוחותיי, ואף להקריב את חיי, להגנת המולדת".)
מה השאלה מבקשת: שתי מטלות: (1) "הציגו" שניים ממאפייני המקור; (2) "הסבירו" כיצד נועד נוסח השבועה לפתור שתי בעיות שהיו ביישוב לפני הקמת צה"ל – כל בעיה מוצגת, וכל פתרון מעוגן בציטוט מן הנוסח.
תשובה מלאה:
מאפייני המקור: סוג המקור – זוהי שבועה רשמית, טקסט טקסי ומחייב של צבא המדינה, שכל חייל אומר בגוף ראשון ("אני נשבע ומתחייב בהן צדקי"). מי קבע אותו ולמי הוא מיועד – הנוסח נקבע בידי מוסדות המדינה וצה"ל עם הקמת הצבא בשנת 1948, והוא מיועד לכל חייל בצה"ל, ובכלל זה ללוחמים שבאו מן ההגנה ומן הפלמ"ח, ובהמשך גם מן האצ"ל ומן הלח"י. מטרתו – לחייב כל חייל, באופן אישי, בנאמנות למדינה ולמוסדותיה ובמשמעת לצבא אחד, ולא לארגון שממנו בא.
בעיה ראשונה – ריבוי ארגונים ונאמנויות: לפני הקמת צה"ל פעלו ביישוב כמה ארגונים צבאיים – ההגנה (ובה הפלמ"ח), האצ"ל והלח"י – וכל אחד מהם היה כפוף להנהגה אחרת וקשור למחנה פוליטי אחר. נוסח השבועה פותר זאת: החייל נשבע "לשמור אמונים למדינת ישראל, לחוקיה ולשלטונותיה המוסמכים". הנאמנות אינה עוד לארגון, למפלגה או למנהיג, אלא למדינה ולשלטון שנבחר בה – וכך נמנע קיום "צבאות פרטיים".
בעיה שנייה – פעולות עצמאיות ופיקוד מפוצל: האצ"ל והלח"י פעלו שנים על דעת עצמם ובניגוד להחלטות המוסדות הנבחרים, וב"סזון" (1944–1945) אף פעלה ההגנה נגד האצ"ל; גם אחרי פירוק תנועת המרי (1946) המשיכו האצ"ל והלח"י בפעולות עצמאיות. השבועה מחייבת את החייל לקבל "ללא תנאי וללא סייג, עול משמעתו של צבא הגנה לישראל" ו"לציית לכל הפקודות וההוראות הניתנות על ידי המפקדים המוסמכים". המילים "ללא תנאי וללא סייג" ו"המפקדים המוסמכים" שוללות מצב שבו חייל מציית רק למפקדיו מן המחתרת, ויוצרות שרשרת פיקוד אחת, הדרושה למלחמה מול צבאות ערב.
כך מבטא נוסח השבועה את המעבר מיישוב למדינה: ממחתרות וולונטריות ומפוצלות לצבא אחד, הכפוף לשלטון המוסמך של מדינה ריבונית.
למה זה מקבל ניקוד מלא: שני מאפיינים מוצגים במדויק (למשל סוג המקור ומטרתו). שתי בעיות שונות מתוארות עם עובדות מן התקופה (ריבוי ארגונים ונאמנויות; פעולות עצמאיות ופיקוד מפוצל), ולכל אחת מוסבר כיצד הנוסח פותר אותה, עם ציטוט. מקובל גם: הבעיה של ארגונים המבוססים על התנדבות, בלי מחויבות חוקית – והפתרון בהתחייבות האישית "ולהקדיש את כל כוחותיי, ואף להקריב את חיי, להגנת המולדת וחירות ישראל".
טעות נפוצה: לצטט את השבועה בלי להציג את הבעיה שהייתה לפני הקמת צה"ל; או להציג כמאפיין את תוכן השבועה במקום את סוג המקור, יוצרו, קהל היעד או מטרתו.
סעיף ב
כפיפות: הארגונים – כל אחד להנהגה אחרת (ההגנה – למוסדות היישוב הנבחרים, הסוכנות היהודית; האצ"ל – לתנועה הרוויזיוניסטית ולמפקדתו; הלח"י – להנהגתו בלבד), בלי ריבונות ובלי סמכות חוקית; צה"ל – לממשלה של מדינה ריבונית, צבא אחד בלבד וכל כוח אחר אסור. גיוס: בארגונים – התנדבות (ובמחתרות – גיוס חשאי); בצה"ל – גיוס חובה על פי חוק, כולל גח"ל. פיקוד: בארגונים – כמה מוקדי פיקוד נפרדים, לעיתים בפעולות עצמאיות ובמתח ביניהם ("הסזון"; פירוק תנועת המרי ב־1946); בצה"ל – מטה כללי, חזיתות וחטיבות, שרשרת פיקוד אחת. מסקנה: מכוח וולונטרי מפוצל של קהילה בלי ריבונות לצבא סדיר אחד של מדינה.
מה השאלה מבקשת: "השוו" על פי שלושה תבחינים נתונים – לכל תבחין יש להציג את מצב הארגונים ואת מצב צה"ל, ולהראות את ההבדל (או הדמיון).
תשובה מלאה:
תבחין ראשון – הגוף שהכוח הצבאי כפוף לו: בשנים 1945–1947 לא הייתה ליישוב ריבונות, ולכן אף אחד מן הארגונים לא היה צבא של מדינה. ההגנה הייתה כפופה למוסדות הנבחרים של היישוב (הסוכנות היהודית והוועד הלאומי), אך פעלה במחתרת ונגד החוק הבריטי. האצ"ל היה קשור לתנועה הרוויזיוניסטית ופעל לפי החלטות מפקדתו, והלח"י פעל לפי החלטות הנהגתו בלבד; שניהם לא קיבלו את מרות המוסדות. לעומת זאת, צה"ל כפוף לממשלה של מדינה ריבונית, והוא הכוח המזוין היחיד המותר בה – כל כוח מזוין אחר נאסר.
תבחין שני – אופן הגיוס: הארגונים התבססו על התנדבות. ההגנה גייסה את חבריה בהתנדבות (הפלמ"ח – מגויסים מתנדבים ששילבו עבודה בקיבוצים ואימונים), והאצ"ל והלח"י גייסו חברים בחשאי. בצה"ל הונהג גיוס חובה בגילים שנקבעו, וגויסו גם עולים שהגיעו בזמן המלחמה (גח"ל). המעבר מהתנדבות לחובה אפשר להגדיל מאוד את הכוח.
תבחין שלישי – מבנה הפיקוד: ביישוב היו כמה מוקדי פיקוד נפרדים, ולעיתים פעלו הארגונים זה בלי זה ואף זה נגד זה – למשל ב"סזון" (1944–1945), כשההגנה פעלה נגד האצ"ל, ובפירוק תנועת המרי ב־1946, שאחריו המשיכו האצ"ל והלח"י בפעולות על דעת עצמם. בצה"ל יש שרשרת פיקוד אחת: מטה כללי, חזיתות וחטיבות, הפועלים לפי תוכנית אחת שמאשר הדרג המדיני.
מסקנה: בשלושת התבחינים יש הבדל, והוא מבטא את המעבר מיישוב למדינה – מכוח וולונטרי ומפוצל של קהילה שאין לה ריבונות, לצבא סדיר אחד של מדינה, הכפוף לממשלה ומחויב לחוק. דמיון: גם ההגנה וגם צה"ל ראו את עצמם כפופים להנהגה הנבחרת של הציבור היהודי, ורוב מפקדי צה"ל ב־1948 באו מן ההגנה והפלמ"ח.
למה זה מקבל ניקוד מלא: כל אחד משלושת התבחינים מוצג משני הצדדים (הארגונים – צה"ל) עם עובדה, וההבדל מנוסח במפורש; ההשוואה נסגרת במסקנה הקושרת אותה למעבר מיישוב למדינה. מקובל גם להתייחס לכל ארגון בנפרד בתבחין הכפיפות, ולציין דמיון במקום שהוא קיים (ההגנה כפופה למוסדות נבחרים).
טעות נפוצה: לתאר את הארגונים בפסקה אחת ואת צה"ל בפסקה אחרת בלי להשוות תבחין מול תבחין, או להוסיף תבחינים אחרים במקום התבחינים שנתבקשו.
שאלה 6 · הצדדים במלחמה בשלב הראשון – יהודים, ערבים ובריטים
בשלב הראשון של מלחמת העצמאות (מ־30 בנובמבר 1947 עד 14 במאי 1948) נלחמו זה בזה היישוב היהודי והכוחות הערביים בארץ־ישראל.
– הציגו את המטרות של הצד היהודי ואת המטרות של הצד הערבי בשלב זה.
– הדגימו כיצד פעל כל אחד מן הצדדים להשגת מטרותיו. הביאו אירוע אחד לכל צד.
– תארו את מדיניות בריטניה בארץ־ישראל בשלב הראשון של מלחמת העצמאות.
– הסבירו כיצד השפיעה מדיניות זו על מהלך הלחימה בשלב זה. בססו את הסברכם על שתי עובדות היסטוריות.
◂ פתרון מלא לשאלה 6
סעיף א
מטרות הצד הערבי: למנוע את יישום תוכנית החלוקה ואת הקמת המדינה היהודית, ולהביא לכך שכל ארץ־ישראל תהיה ערבית; דרך – ניתוק הדרכים ובידוד יישובים ומצור על ירושלים. מטרות הצד היהודי: להחזיק מעמד ולשמור על כל היישובים (מדיניות אי־פינוי), לשמור על הדרכים ועל ירושלים, להשתלט על שטח המדינה המיועדת ולהקים מדינה עם יציאת הבריטים, ולהיערך לפלישה. דוגמאות: צד ערבי – התקפות על השיירות (שיירות נבי דניאל, יחיעם, חולדה בסוף מרץ 1948), המצור על גוש עציון, התקפת צבא ההצלה על משמר העמק (אפריל 1948); צד יהודי – מבצע נחשון, כיבוש חיפה, טבריה, צפת; מחלקת הל"ה לתגבור גוש עציון; רכש מצ'כוסלובקיה.
מה השאלה מבקשת: (1) "הציגו" את המטרות של הצד היהודי ושל הצד הערבי בשלב הראשון. (2) "הדגימו" באירוע אחד לכל צד כיצד פעל להשגת מטרתו.
תשובה מלאה:
מטרות הצד הערבי: הנהגת ערביי ארץ־ישראל (הוועד הערבי העליון) והליגה הערבית דחו את תוכנית החלוקה. מטרתם הייתה למנוע את יישום ההחלטה ואת הקמת המדינה היהודית, ולהביא לכך שכל ארץ־ישראל תהיה בשליטה ערבית. לשם כך ביקשו לנתק את הדרכים, לבודד את היישובים היהודיים ולהכריע את ירושלים היהודית במצור.
מטרות הצד היהודי: הנהגת היישוב קיבלה את תוכנית החלוקה, ומטרתה הייתה להקים את המדינה היהודית עם סיום המנדט. לשם כך היה עליה להחזיק מעמד ולהגן על כל היישובים – ההנהגה החליטה לא לפנות אף יישוב – לשמור על הדרכים ועל ירושלים, להשתלט על השטח שיועד למדינה ולהיערך לפלישה הצפויה של צבאות ערב.
הדגמה – הצד הערבי: התקפות על השיירות. כוחות ערביים מקומיים ארבו לשיירות היהודיות בדרכים שעברו ליד כפרים ערביים. בסוף מרץ 1948 הותקפו שיירת נבי דניאל בדרך מגוש עציון, שיירת יחיעם בגליל המערבי ושיירת חולדה בדרך לירושלים, ועשרות לוחמים נהרגו. כך פעל הצד הערבי לבידוד היישובים ולמצור על ירושלים, כדי למנוע את קיומה של מדינה יהודית בת־קיימא.
(חלופה) התקפת צבא ההצלה בפיקודו של פאוזי אל־קאוקג'י על קיבוץ משמר העמק בתחילת אפריל 1948 – ניסיון לכבוש יישוב ולפתוח את הדרך לחיפה; ההתקפה נהדפה.
הדגמה – הצד היהודי: מבצע נחשון (אפריל 1948) – כוח בגודל חטיבה כבש את הקסטל ועמדות ששלטו על הדרך לירושלים, ושיירות גדולות הגיעו לעיר. כך פעל הצד היהודי להחזיק את ירושלים ולשבור את המצור, בהתאם לתוכנית ד'.
(חלופה) השתלטות ההגנה על חיפה ב־21–22 באפריל 1948, לאחר שהבריטים פינו את עמדותיהם בעיר – השתלטות על עיר מרכזית בשטח המדינה המיועדת, עם נמל, לפני יציאת הבריטים.
למה זה מקבל ניקוד מלא: מוצגות המטרות של שני הצדדים בבירור ובקשר לתוכנית החלוקה (דחייה מול קבלה). לכל צד מוצג אירוע מדויק (מתי, היכן, מה קרה), ומוסבר כיצד האירוע קידם את מטרתו. מקובל גם: המצור על גוש עציון, מחלקת הל"ה (ינואר 1948), כיבוש טבריה או צפת, ההתקפה על השכונות היהודיות בירושלים ושריפת המרכז המסחרי (2 בדצמבר 1947).
טעות נפוצה: להציג את מטרות מדינות ערב בפלישה ב־15 במאי 1948 (השלב השני) במקום את מטרות הצד הערבי בשלב הראשון, שבו נלחמו בעיקר ערביי ארץ־ישראל ומתנדבים.
סעיף ב
מדיניות בריטניה: הודיעה שתסיים את המנדט ב־15 במאי 1948 וסירבה ליישם את תוכנית החלוקה או לשתף פעולה בהעברה מסודרת של השלטון; עסקה בעיקר בשמירה על כוחותיה ובפינוי הדרגתי של שטחים ומחנות; התערבה בלחימה רק במקרים מסוימים, בעיקר כשכוחותיה או הדרכים שלה נפגעו; המשיכה להגביל את העלייה (ספינות מעפילים, מחנות קפריסין) ולהחרים נשק ביישוב. השפעה: (1) הצד היהודי לא יכול היה לפעול בכוחות גדולים ובגלוי ולהביא נשק ועולים ולכן נשאר במגננה עד מרץ–אפריל; (2) הבריטים לא מנעו כניסת מתנדבים ערבים (צבא ההצלה) מן המדינות השכנות; (3) הפינוי ההדרגתי יצר חלל שהצדדים נלחמו עליו – למשל בחיפה, שבה השתלטה ההגנה על העיר (21–22.4.1948) לאחר שהבריטים פינו את עמדותיהם; (4) מועד היציאה קבע את לוח הזמנים של תוכנית ד' ושל ההכרזה.
מה השאלה מבקשת: (1) "תארו" את מדיניות בריטניה בארץ־ישראל בשלב הראשון של המלחמה. (2) "הסבירו" כיצד השפיעה מדיניות זו על מהלך הלחימה, באמצעות שתי עובדות היסטוריות.
תשובה מלאה:
מדיניות בריטניה: בריטניה נמנעה בהצבעה באו"ם והודיעה שתסיים את המנדט ותצא מן הארץ ב־15 במאי 1948. היא סירבה ליישם את תוכנית החלוקה ולא שיתפה פעולה בהעברה מסודרת של השלטון. בחודשים שעד יציאתה עסקה בעיקר בשמירה על חיילי הצבא ועל השוטרים ובפינוי הדרגתי של מחנות ושל אזורים. היא התערבה בלחימה רק במקרים מסוימים, בעיקר כשכוחותיה או הדרכים ששימשו אותה נפגעו. במקביל המשיכה להגביל את העלייה – ספינות מעפילים נעצרו ומעפילים הועברו למחנות בקפריסין – ולהחרים נשק שמצאה בידי היהודים.
השפעה ראשונה – הקשתה על הצד היהודי והשאירה אותו במגננה: מפני שהבריטים עדיין שלטו בארץ, לא יכלה ההגנה לפעול בגלוי ובכוחות גדולים, להביא נשק בכמויות גדולות ולגייס לוחמים מקרב המעפילים. לכן עד מרץ–אפריל 1948 נלחם היישוב בעיקר ביחידות קטנות ובנשק מועט, ונאלץ להסתפק בליווי שיירות ובשמירה על יישובים. רק כשהבריטים החלו לפנות שטחים, ובתחילת אפריל 1948 החל להגיע נשק מצ'כוסלובקיה, אפשר היה לבצע את תוכנית ד'.
השפעה שנייה – הפינוי ההדרגתי יצר חלל שהצדדים נלחמו עליו: בכל מקום שהבריטים יצאו ממנו פרץ מאבק על השליטה. כך בחיפה: ב־21 באפריל 1948 פינו הבריטים את עמדותיהם בעיר, ובתוך יממה השתלטה ההגנה על העיר (21–22 באפריל 1948), ורוב התושבים הערבים עזבו. במקביל, הבריטים לא מנעו את כניסתם של מתנדבי צבא ההצלה מן המדינות השכנות, כך שגם הצד הערבי התחזק בשטח.
(השפעה נוספת: מועד היציאה – 15 במאי 1948 – קבע את לוח הזמנים של הלחימה: ההגנה ביקשה להשתלט על שטח המדינה המיועדת לפני יציאת הבריטים ולפני הפלישה הצפויה, וההנהגה הכריזה על הקמת המדינה ב־14 במאי 1948, ערב סיום המנדט.)
למה זה מקבל ניקוד מלא: התיאור כולל את מרכיבי המדיניות (מועד היציאה, אי־יישום החלוקה, דאגה לכוחותיה ופינוי הדרגתי, התערבות מוגבלת, המשך ההגבלות על עלייה ונשק). ההסבר מבוסס על שתי עובדות מדויקות, וכל אחת מקושרת להשפעה על מהלך הלחימה. מקובל גם: התערבות הבריטים ביפו בסוף אפריל 1948, כשהאצ"ל תקף את העיר.
טעות נפוצה: לכתוב שהבריטים נלחמו לצד אחד הצדדים או שעזבו את הארץ כבר בתחילת המלחמה – הבריטים נשארו עד 15 במאי 1948, והמדיניות שלהם הייתה בעיקר הימנעות מאחריות ופינוי.