מתכונת 5 בהיסטוריה (שאלון 22225) - פתרון מלא
היסטוריה – שאלון 22225 (מסלול גמיש) · במבנה של הבגרות · 6 שאלות · שעתיים
מבחן מתכונת בהיסטוריה במבנה של בחינת הבגרות. לכל סעיף יש תשובה ופתרון מלא - פתרו בזמן של הבחינה, ורק אחר כך פתחו את הפתרונות.
מבנה המתכונת
א. משך הבחינה: שעתיים.
ב. מבנה השאלון ומפתח ההערכה: בשאלון זה שני פרקים.
יש לענות על שאלה אחת מכל פרק.
פרק ראשון – מלחמת העולם השנייה והשואה – (1×50) – 50 נקודות
פרק שני – המאבק על הקמת מדינת ישראל – (1×50) – 50 נקודות
סך הכול – 100 נקודות
ג. חומר עזר מותר בשימוש: 1. ספר הלימוד שאושר בנושא מלחמת העולם השנייה והשואה וספר הלימוד שאושר בנושא המאבק על הקמת מדינת ישראל. בספרים יכולים להיות תקופות או נושאים שסומנו באמצעות מדבקות (סימניות) הבולטות מן הספר, וכן קטעים שסומנו באמצעות מדגש (מרקר) או עיפרון, אך אין להשתמש בספרים שבהם הערות בכתב. 2. עותק מודפס של כותרות יחידות ההוראה "איך יכול אדם".
שימו לב: בסעיפים שבהם יש להביא מקור מסֵפר הלימוד, יש לכתוב את שם הספר, את שם ההוצאה לאור ואת מספר העמוד שבו נמצא המקור.
יש לכתוב במחברת הבחינה בלבד. יש לרשום "טיוטה" בראש כל עמוד המשמש טיוטה. כתיבת טיוטה בדפים שאינם במחברת הבחינה עלולה לגרום לפסילת הבחינה.
השאלות בשאלון זה מנוסחות בלשון רבים, אף על פי כן על כל תלמידה וכל תלמיד להשיב עליהן באופן אישי.
פרק ראשון – מלחמת העולם השנייה והשואה
ענו על אחת מן השאלות 1–3. (50 נקודות)
שאלה 1 · נאום היימלר בפוזנן ו"הפתרון הסופי"
לפניכם קטעים מתוך נאום שנשא היינריך היימלר לפני מפקדים בכירים באס־אס באוקטובר 1943.
– הציגו שני מאפיינים של "הפתרון הסופי" העולים מן הקטעים, והסבירו כל אחד מהם על פי מה שלמדתם.
– הסבירו כיצד מצדיק היימלר בקטעים את רצח היהודים.
– אפיינו את הנאום שממנו לקוחים הקטעים על פי שלושה מאפיינים: סוג המקור, הדובר, והקהל שאליו פנה.
– הסבירו כיצד אחד מן המאפיינים שהצגתם, או מועד הנאום, מסייע להבין את תוכן הקטעים.
◂ פתרון מלא לשאלה 1
סעיף א
מאפיינים (שניים): (1) טוטליות – השמדת העם היהודי כולו ("להשמדת העם היהודי", "העם היהודי יושמד"): גברים, נשים, ילדים וזקנים, בכל השטחים שבשליטת גרמניה; (2) סודיות והסתרה ("לעולם לא נדבר על כך בפומבי", "דף תהילה... שלעולם לא ייכתב"; לשון הסוואה "פינוי"): מילות קוד ("פינוי", "טיפול מיוחד"), מחנות במקומות מבודדים, מחיקת עקבות; (3) רצח המוני בידי אנשי האס־אס עצמם ("100 גוויות... 1,000") – בורות הירי ומחנות ההשמדה; (4) שוד רכוש הקורבנות ("את העושר... לקחנו מהם"). הצדקה: אידאולוגית – היהודים מוצגים כאויב המאיים להשמיד את העם הגרמני ("העם הזה שרצה להשמיד אותנו"), ולכן הרצח מוצג כ"זכות מוסרית" וכ"חובה כלפי עמנו" (הגנה עצמית, מלחמה גזעית); הרוצחים מוצגים כ"הגונים" וכגיבורים ("דף תהילה").
מה השאלה מבקשת: שני חלקים. (1) "הציגו... והסבירו" – שני מאפיינים של "הפתרון הסופי" שעולים מן הקטעים, והסבר של כל אחד מהם בעזרת ידע. (2) "הסבירו" – כיצד היימלר מצדיק את הרצח, על פי הקטעים.
תשובה מלאה:
מאפיין ראשון – הטוטליות (הכוללנות) של "הפתרון הסופי". מטרת הנאצים לא הייתה לפגוע בחלק מן היהודים או להרחיק אותם, אלא להשמיד את העם היהודי כולו. היימלר אומר במפורש: "אני מתכוון עכשיו לפינוי היהודים, להשמדת העם היהודי", ומצטט את חבר המפלגה: "העם היהודי יושמד". על פי מה שלמדתם, ההשמדה כללה גברים, נשים, ילדים וזקנים, וכוונה ליהודים בכל השטחים שבשליטת גרמניה – מבורות הירי בשטחי ברית המועצות שנכבשו מקיץ 1941 ועד הגירושים מכל ארצות אירופה אל מחנות ההשמדה. עד מועד הנאום, אוקטובר 1943, כבר נרצחו רוב יהודי פולין, ובהם יהודי גטו ורשה, שחוסל באביב 1943.
מאפיין שני – הסודיות וההסתרה. הנאצים ביקשו להסתיר את הרצח מן הציבור בגרמניה, מן העולם ומן הקורבנות עצמם. היימלר מדגיש שאת הדברים אפשר לומר רק בפורום סגור: "בינינו נאמר זאת פעם אחת בגלוי גמור, ואף על פי כן לעולם לא נדבר על כך בפומבי", ומכנה את הרצח "דף תהילה בתולדותינו שמעולם לא נכתב ולעולם לא ייכתב". גם המילה "פינוי", שבה הוא פותח, היא דוגמה ללשון ההסוואה. על פי מה שלמדתם, במסמכים הרשמיים השתמשו הנאצים במילות קוד כמו "פינוי למזרח" ו"טיפול מיוחד", הקימו את מחנות ההשמדה במקומות מבודדים בפולין, הטעו את המגורשים (למשל ב"מקלחות" המדומות), ובשלבים מאוחרים יותר אף פתחו את הקברים ההמוניים ושרפו את הגופות כדי למחוק את עקבות הרצח.
(מאפיין חלופי: ההיקף ההמוני והמעורבות הישירה של אנשי האס־אס בביצוע – "רובכם יודעים מה פירוש הדבר כאשר שוכבות יחד 100 גוויות... 1,000" – רמז לרצח בירייה בבורות הירי, שבו עמדו הרוצחים מול הקורבנות. חלופה נוספת: שוד רכוש הקורבנות – "את העושר שהיה להם לקחנו מהם".)
ההצדקה של היימלר לרצח היא אידאולוגית. הוא מציג את היהודים כאויב מסוכן שמאיים על קיומו של העם הגרמני: "העם הזה שרצה להשמיד אותנו". מכאן הוא מסיק שהרצח אינו פשע אלא הגנה עצמית, ואף "הזכות המוסרית" ו"החובה כלפי עמנו". הצדקה זו נשענת על האידאולוגיה הגזעית הנאצית, שראתה ביהודים גזע נחות ומזיק המנהל מאבק נגד הגזע הארי. בנוסף, היימלר מציג את הרוצחים עצמם באור חיובי: מי שעמד במראה מאות הגוויות ונשאר "הגון" הוא גיבור, והרצח הוא "דף תהילה". כך הוא הופך את הרצח למעשה של נאמנות ושל מוסר בעיני שומעיו.
לסיכום, הנאום חושף את כוונת ההשמדה הטוטלית ואת הסודיות שבה נעטפה, ומראה כיצד האידאולוגיה הפכה את הרצח ל"חובה" בעיני מבצעיו.
למה זה מקבל ניקוד מלא: מוצגים שני מאפיינים שונים, כל אחד מעוגן בציטוט מן הקטעים ומוסבר בעובדות מן הלימוד (היקף ההשמדה, מילות קוד, מחנות מבודדים, מחיקת עקבות). ההצדקה מוסברת כאידאולוגית ומעוגנת בציטוטים ("העם הזה שרצה להשמיד אותנו", "הזכות המוסרית", "החובה כלפי עמנו"). מקובל גם: מאפיין ההיקף ההמוני או שוד הרכוש; בהצדקה – ההצגה של הרוצחים כ"הגונים".
טעות נפוצה: להציג כ"מאפיין" ציטוט בלי להסביר אותו בידע, או לכתוב שההצדקה היא "שנאה" בלי להראות מה טוען היימלר על היהודים (שהם מאיימים להשמיד את העם הגרמני).
סעיף ב
סוג המקור: מקור ראשוני – נאום סגור (חשאי) בפני פורום פנימי, שהוקלט ונשמר; מסמך מן התקופה מצד הרוצחים, ששימש ראיה במשפטי נירנברג. הדובר: היינריך היימלר – מפקד האס־אס והמשטרה הגרמנית, האחראי העליון לביצוע "הפתרון הסופי" (איינזצגרופן, מחנות). הקהל: מפקדים בכירים באס־אס – אנשי סוד ושותפים לביצוע. הסבר (אחד): הקהל – בפני אנשי סוד מדבר היימלר בגלוי ובמילים מפורשות ("השמדה"), אך דורש מהם לשמור על סודיות ("לעולם לא נדבר על כך בפומבי"), ומחזק את מחויבותם ("להישאר הגונים", "דף תהילה"); הדובר – כמי שאחראי לביצוע הוא מצדיק את המעשים ומציג אותם כ"חובה"; המועד – אוקטובר 1943: רוב יהודי פולין כבר נרצחו, ולכן הוא מדבר על הרצח כעל דבר שבוצע ("לקחנו מהם"); אחרי התבוסה בסטלינגרד (פברואר 1943) – חיזוק הנאמנות והשותפות של המפקדים.
מה השאלה מבקשת: שני חלקים. (1) "אפיינו" – שלושה מאפיינים של המקור: סוג המקור, הדובר והקהל. (2) "הסבירו" – כיצד מאפיין אחד (או מועד הנאום) עוזר להבין את מה שנאמר בקטעים.
תשובה מלאה:
סוג המקור: מקור ראשוני מן התקופה – נאום שנשא אחד מראשי המשטר הנאצי בפורום סגור. זהו מקור מצד הרוצחים עצמם, שנועד לשומעים בלבד ולא לפרסום; הנאום הוקלט ונשמר, ולאחר המלחמה שימש ראיה במשפטי נירנברג.
הדובר: היינריך היימלר, מפקד האס־אס (הרייכספירר־אס־אס) וראש המשטרה הגרמנית. הוא עמד בראש המנגנון שביצע את "הפתרון הסופי": האיינזצגרופן, יחידות המשטרה, ומחנות הריכוז וההשמדה היו כפופים לו.
הקהל: מפקדים בכירים באס־אס – אנשים שהיו שותפים לביצוע הרצח או ידעו עליו, ולכן נחשבו בעיני היימלר "אנשי סוד".
הסבר – הקהל מסייע להבין את תוכן הקטעים: מכיוון שהיימלר מדבר בפני מפקדי האס־אס, אנשי סוד ושותפים, הוא מרשה לעצמו לדבר במילים מפורשות שכמעט אינן מופיעות במסמכים הרשמיים: "להשמדת העם היהודי". עם זאת הוא מזכיר להם שהדברים נאמרים "בינינו" ו"לעולם לא נדבר על כך בפומבי" – כלומר מחייב אותם לשמור על הסוד. בנוסף, מטרתו לחזק את השומעים ולקשור אותם אל המעשים: הוא משבח את מי שעמד במראה "100 גוויות... 1,000" ונשאר "הגון", ומכנה זאת "דף תהילה". מכאן שהקהל מסביר את השילוב שבנאום בין גילוי לב מלא לבין דרישה לסודיות ובין שבחים להצדקה אידאולוגית.
(חלופה – המועד: הנאום נישא ב־4 באוקטובר 1943. עד אז כבר נרצחו רוב יהודי פולין: הגטאות הגדולים חוסלו, וההשמדה במחנות "מבצע ריינהרד" התקרבה לסיומה. לכן היימלר מדבר על ההשמדה כעל מעשה שכבר בוצע ברובו – "את העושר שהיה להם לקחנו מהם". בנוסף, הנאום נישא אחרי התבוסה בסטלינגרד (פברואר 1943), כשמצבה של גרמניה במלחמה החמיר, והוא נועד גם לחזק את נאמנות המפקדים ואת תחושת השותפות שלהם.)
(חלופה – הדובר: כמי שעמד בראש מנגנון ההשמדה, היימלר מצדיק את המעשים ומציג אותם כ"זכות מוסרית" וכ"חובה כלפי עמנו", ולא כפשע.)
לסיכום, אפיון המקור מראה שזהו עדות ישירה של מי שעמד בראש ביצוע "הפתרון הסופי", ומסביר מדוע דווקא כאן נאמרו הדברים בגלוי.
למה זה מקבל ניקוד מלא: שלושת המאפיינים מוצגים במדויק (נאום חשאי, מקור ראשוני מצד הרוצחים; היימלר ותפקידו; מפקדי האס־אס). ההסבר קושר את המאפיין הנבחר לתוכן מסוים בקטעים ומעוגן בציטוט. מקובל גם: הסבר באמצעות המועד או באמצעות הדובר, כמפורט בחלופות.
טעות נפוצה: לכתוב שהנאום נועד לציבור הגרמני או שפורסם בעיתונות – הקטעים עצמם מעידים שהוא נישא בפורום סגור ("לעולם לא נדבר על כך בפומבי").
שאלה 2 · ראשי היודנראט לנוכח הגירושים
בזמן ביצוע "הפתרון הסופי" התקשו יהודים רבים בגטאות להבין שמדיניות הנאצים היא השמדה טוטלית.
– על פי מה שלמדתם, הסבירו שתי סיבות לקושי זה.
– הסבירו כיצד השפיע קושי זה על ההחלטות של ראשי היודנראט בזמן הגירושים מן הגטאות.
לפניכם שני קטעים מעובדים (1–2) העוסקים בשני ראשי גטאות שנדרשו בידי הגרמנים למסור יהודים בשנת 1942.
– הציגו נקודת דמיון אחת בין דרכי ההתמודדות של אדם צ'רניאקוב ושל יעקב גנס עם דרישת הגרמנים.
– השוו בין דרכי ההתמודדות של שניהם על פי התבחינים (הקריטריונים) האלה: התגובה לדרישת הגרמנים, ההצדקה לתגובה. בססו את תשובתכם על הקטעים.
– הסבירו סיבה אחת להבדל בין דרכי ההתמודדות של השניים.
◂ פתרון מלא לשאלה 2
סעיף א
סיבות: 1. חוסר תקדים – רצח עם טוטלי ומתוכנן לא היה מוכר בהיסטוריה היהודית; רדיפות קודמות (פוגרומים, גירושים) הסתיימו והעם שרד, ולכן הדעת לא קלטה השמדה של עם שלם. 2. ההטעיה הנאצית – הגירושים הוצגו כ"העברה למזרח" או ל"מחנות עבודה", בלוויית שמועות ומכתבים מרגיעים. (מקובל גם: ההיגיון הכלכלי – הגרמנים זקוקים לעבודת היהודים בזמן מלחמה; הבידוד בגטו ומחסור במידע אמין.) השפעה: ראשי היודנראט האמינו שאפשר להציל חלק או רוב – באמצעות פטורים, משא ומתן, מסירת חלק מן היהודים ועבודה יצרנית – ולכן נענו לדרישות במקום להתנגד להן.
מה השאלה מבקשת: על פי מה שלמדתם – להסביר שתי סיבות לכך שיהודים בגטאות התקשו להבין שמדיניות הנאצים היא השמדה טוטלית, ולהסביר כיצד הקושי הזה השפיע על החלטות ראשי היודנראט בזמן הגירושים.
תשובה מלאה:
סיבה ראשונה – חוסר תקדים. בהיסטוריה היהודית היו רדיפות קשות – פוגרומים, גזרות וגירושים – אך הן הסתיימו, והעם היהודי שרד אותן. רצח מתוכנן ושיטתי של עם שלם, כולל ילדים, זקנים ואנשים שעבודתם נחוצה, היה דבר שלא היה כמותו, ולכן הדעת סירבה לקלוט אותו. גם ידיעות שהגיעו על רצח המוני נתפסו לעיתים כמעשים מקומיים ולא כמדיניות כוללת.
סיבה שנייה – ההטעיה של הנאצים. הגרמנים הסוו את מטרות הגירוש: הם הציגו אותו כ"העברה למזרח" או כיציאה ל"מחנות עבודה", הורו למגורשים לקחת חפצים ומזון, ובמקרים מסוימים הפיצו מכתבים ושמועות מרגיעים. מחנות ההשמדה היו מרוחקים וסודיים, ומעטים חזרו מהם כדי לספר.
(אפשר להביא גם את ההיגיון הכלכלי: בזמן מלחמה גרמניה זקוקה לכוח עבודה, ולכן נראה בלתי סביר שתשמיד עובדים; או את הבידוד בגטו, שמנע מידע אמין.)
ההשפעה על ראשי היודנראט: מאחר שרבים מהם לא האמינו שכל היהודים נועדו למוות, הם סברו שאפשר להציל חלק מתושבי הגטו – ואולי את רובם. לכן ניהלו משא ומתן על מספרי המגורשים, ביקשו פטורים לעובדים ולבני משפחותיהם, ובמקרים מסוימים הסכימו למסור חלק מן היהודים (בעיקר זקנים, חולים ומי שאינם עובדים) כדי להציל את האחרים, ופעלו להפוך את הגטו ליצרני. הקושי להבין את ממדי ההשמדה הוביל אותם לבחור בדרך של היענות חלקית לדרישות ולא בדרך של סירוב או התנגדות.
למה זה מקבל ניקוד מלא: מוצגות שתי סיבות שונות ומוסברות (לא רק נאמרות), ומוסבר קשר סיבתי ברור בין הקושי להבין לבין דרך הפעולה של ראשי היודנראט, עם דוגמאות (משא ומתן, פטורים, מסירת חלק, גטו יצרני). מקובלות גם הסיבות: ההיגיון הכלכלי, הבידוד והמחסור במידע, מנגנון הדחקה פסיכולוגי.
טעות נפוצה: לכתוב שהיהודים "לא רצו לדעת" בלי להסביר את הסיבות ההיסטוריות לקושי; או להסתפק בסיבות בלי להסביר את ההשפעה על ההחלטות של היודנראט.
סעיף ב
דמיון: שניהם עמדו לפני דרישה גרמנית למסור יהודים לגירוש או לרצח, ושניהם ניסו להפחית את מספר הקורבנות ולהציל חלק מן היהודים (צ'רניאקוב – פטורים לעובדים וליתומים; גנס – הפחתה ל"כ־400"). תגובה: צ'רניאקוב סירב בסופו של דבר להיות שותף לגירוש הילדים ונטל את חייו; גנס שיתף פעולה – אנשיו השתתפו באקציה ומסרו כ־400 זקנים וחולים. הצדקה: צ'רניאקוב – גבול מוסרי: "דורשים ממנו להרוג במו ידיו את ילדי עמו"; גנס – מסירת מעטים מצילה רבים, ואם יסרב הגרמנים ירצחו יותר; לקח על עצמו "את האחריות ואת החטא" כדי להציל את "הצעירים והמסוגלים לעבוד". סיבה להבדל: היקף הדרישה ונסיבותיה – בוורשה דרישה לגירוש המוני ומתמשך שכלל ילדים, בלי אפשרות לראות מה יינצל; בווילנה דרישה מוגבלת מעיירה סמוכה, בתקופה של יציבות יחסית בגטו, שבה האמין גנס ב"הצלה באמצעות עבודה". (מקובל גם: אישיות ורקע – גנס קצין ומפקד משטרה.)
מה השאלה מבקשת: להציג נקודת דמיון אחת בין צ'רניאקוב לגנס, להשוות ביניהם על פי שני תבחינים – התגובה לדרישת הגרמנים וההצדקה לתגובה – ולהסביר סיבה אחת להבדל.
תשובה מלאה:
נקודת דמיון: שני ראשי הגטאות עמדו לפני דרישה של הגרמנים שהנהגת הגטו עצמה תמסור יהודים, ושניהם ניסו להפחית את מספר הקורבנות ולהציל לפחות חלק מן היהודים. בקטע על צ'רניאקוב: הוא "ניסה להשיג פטור מן הגירוש לקבוצות שונות – לעובדים, לבני משפחותיהם, ובמיוחד לילדי בתי היתומים"; בקטע על גנס: הוא ואנשיו "הצליחו להפחית את המספר לכ־400 יהודים".
תבחין ראשון – התגובה לדרישה. צ'רניאקוב, כשהבין שאינו יכול להציל את הילדים, סירב להמשיך ולהיות שותף לגירוש – "נטל צ'רניאקוב את חייו" – ביום השני של הגירוש. לעומתו, גנס נענה לדרישה: המשטרה היהודית של גטו וילנה השתתפה באקציה באושמיאנה, ונמסרו כ־400 יהודים, "רובם זקנים וחולים, שנרצחו".
תבחין שני – ההצדקה. צ'רניאקוב הציב גבול מוסרי: אין הוא מוכן להיות זה שמוסר ילדים למוות – בקטע: הוא כתב "כי דורשים ממנו להרוג במו ידיו את ילדי עמו, וכי לא נותר לו אלא למות". גנס הצדיק את מעשיו בשיקול של הצלת הרבים: "אילו סירב, היו הגרמנים מבצעים את האקציה בעצמם ורוצחים רבים יותר", והוא לוקח על עצמו "את האחריות ואת החטא, כדי שיישארו בחיים הצעירים והמסוגלים לעבוד".
סיבה להבדל – הנסיבות והיקף הדרישה. בוורשה הייתה הדרישה חלק מן "האקציה הגדולה" – גירוש המוני ומתמשך של אלפי יהודים בכל יום, שכלל גם ילדים, ולצ'רניאקוב לא נראה שום סיכוי שמסירת חלק תציל את השאר. בווילנה, לעומת זאת, הדרישה הייתה מוגבלת – קבוצה של יהודים מעיירה סמוכה – והיא באה בתקופה של יציבות יחסית בגטו וילנה בשנת 1942, אחרי גלי הרצח בפונאר בשנת 1941. גנס האמין שגטו שיש בו אנשים עובדים יוכל לשרוד, ולכן ראה במסירת הזקנים והחולים מחיר כואב שמציל את רוב הגטו. (אפשר גם להסביר את ההבדל באישיות וברקע: גנס היה קצין לשעבר ומפקד המשטרה היהודית, שראה עצמו כמי שחייב לקבל החלטות קשות ולשאת באחריות.)
למה זה מקבל ניקוד מלא: נקודת הדמיון מוצגת עם עיגון בשני הקטעים; בכל תבחין מוצגים שני הצדדים זה מול זה ("לעומתו") עם ציטוטים; הסיבה להבדל מוסברת כקשר סיבתי בין הנסיבות לבין הבחירה, ולא רק נאמרת.
טעות נפוצה: לתאר כל אישיות בנפרד בלי להשוות ביניהן על פי התבחינים; או לשפוט את האישים ("גנס היה בוגד") במקום להציג את השיקולים שלהם.
שאלה 3 · המצילים – חסידי אומות העולם
בזמן ביצוע "הפתרון הסופי" היו בארצות הכיבוש מעטים שסיכנו את עצמם כדי להציל יהודים. עזרתם ליהודים לבשה צורות שונות.
– הציגו שלוש דרכים שונות שבהן עזרו מצילים ליהודים בארצות הכיבוש הנאצי.
– הסבירו מדוע אחת מן הדרכים שהצגתם סיכנה במיוחד את המציל ואת בני משפחתו.
סיפורים אישיים של חסידי אומות העולם מלמדים שמעשי ההצלה נעשו בתנאים שונים מאוד מארץ לארץ.
– בחרו במקור מספר הלימוד ובו סיפור אישי של חסיד אומות עולם. תארו את מעשה ההצלה המתואר במקור: מי היה המציל, היכן ומתי פעל, ובאיזו דרך עזר ליהודים.
– הסבירו כיצד השפיעו התנאים בארץ שבה פעל המציל – מדיניות הכובש הגרמני ויחס הסביבה הקרובה ליהודים – על הסיכון שנטל על עצמו ועל דרך ההצלה שבחר.
◂ פתרון מלא לשאלה 3
סעיף א
דרכי עזרה: הסתרת יהודים בבית, במרתף, בעליית גג, בחווה או במנזר (לעיתים חודשים ושנים); השגת מסמכים מזויפים ("ניירות אריים") ותעודות זהות כדי שיהודים יחיו בזהות בדויה; הברחת יהודים – הוצאת ילדים מן הגטו ומסירתם למשפחות ולמנזרים, או הברחה אל מעבר לגבול (מדנמרק לשוודיה, מצרפת לשווייץ); אספקת מזון, כסף ותרופות ליהודים מסתתרים; מתן מקום עבודה שהגן מפני גירוש. הסבר: הסתרה ממושכת – היה צריך לשמור סוד מפני שכנים ומלשינים לאורך זמן, להשיג מזון נוסף בתקופה של קיצוב, וכל גילוי הביא לעונש קשה – בפולין עונש מוות למציל, ולעיתים לכל משפחתו (מקובל הסבר על כל דרך אחרת).
מה השאלה מבקשת: (1) להציג שלוש דרכי עזרה והצלה שונות; (2) להסביר את הסכנה המיוחדת שבאחת מהן למציל ולמשפחתו.
תשובה מלאה:
דרך ראשונה – הסתרת יהודים. מצילים הסתירו יהודים בבתיהם – במרתפים, בעליות גג, בבורות במשק או בחוות – לעיתים במשך חודשים ושנים. גם מנזרים ומוסדות כנסייה הסתירו יהודים, בעיקר ילדים, ולעיתים הציגו אותם כיתומים נוצרים.
דרך שנייה – השגת מסמכים מזויפים. מצילים השיגו ליהודים תעודות זהות "אריות", תעודות טבילה ואישורי עבודה בשמות בדויים, וכך יכלו יהודים – בעיקר כאלה שמראם ושפתם לא הסגירו אותם – לחיות בגלוי בזהות לא־יהודית.
דרך שלישית – הברחה. מצילים הבריחו ילדים מן הגטו ומסרו אותם למשפחות פולניות ולמנזרים (כפי שעשו אנשי "ז'גוטה" בוורשה), או הבריחו יהודים אל מעבר לגבול לארץ ניטרלית – למשל מדנמרק לשוודיה באוקטובר 1943, או מצרפת לשווייץ.
(דרכים נוספות: אספקת מזון, כסף ותרופות ליהודים מסתתרים; העסקת יהודים במפעל או במשק שהגנה עליהם מפני גירוש.)
ההסבר – הסתרה ממושכת סיכנה במיוחד את המציל ואת בני משפחתו. ראשית, ההסתרה נמשכה זמן רב, וכל יום הגדיל את הסכנה שהסוד יתגלה – בעקבות רעש, ביקור של שכן או חיפוש של הגרמנים. שנית, היה צריך להשיג מזון נוסף בתקופה של קיצוב ורעב, והדבר עורר חשד אצל שכנים, שחלקם היו מלשינים או סוחטים. שלישית, העונש על גילוי היה כבד מאוד: בפולין הכבושה נקבע באוקטובר 1941 עונש מוות למי שמסתיר יהודים, ולעיתים הוצאו להורג גם בני משפחתו. כך למשל, במרץ 1944 רצחו הגרמנים בכפר מרקובה שבפולין את יוזף וויקטוריה אולמה ואת ששת ילדיהם, יחד עם היהודים שהסתתרו בביתם. מכיוון שההסתרה נעשתה בבית המשפחה, כל בני הבית – גם הילדים – היו שותפים לסכנה, גם אם לא בחרו בה.
למה זה מקבל ניקוד מלא: מוצגות שלוש דרכים שונות באמת (הסתרה, מסמכים, הברחה), כל אחת עם תיאור קצר ודוגמה; ההסבר מנמק מדוע הדרך שנבחרה הייתה מסוכנת במיוחד (משך הזמן, הקושי לשמור סוד, העונש החמור, הסכנה לבני המשפחה) ומבוסס על עובדה היסטורית. מקובל הסבר על כל אחת מן הדרכים, אם הוא מנומק.
טעות נפוצה: להציג שלוש דוגמאות לאותה דרך (למשל הסתרה במרתף, הסתרה בעליית גג, הסתרה במנזר), או לכתוב שהדרך "מסוכנת" בלי להסביר מדוע.
סעיף ב
מקור לדוגמה: יאן ואנטונינה ז'בינסקי – יאן היה מנהל גן החיות של ורשה. בזכות תפקידו בעירייה קיבל אישור כניסה לגטו ויצר קשר עם מכרים יהודים; בני הזוג הסתירו יהודים שברחו מן הגטו בווילה שלהם בשטח גן החיות ובמבנים ובכלובים שהתרוקנו מבעלי חיים, רובם לזמן קצר, עד שנמצא להם מקום מסתור אחר (לפי ההערכות עברו דרכם כמה מאות יהודים); הוכרו כחסידי אומות העולם ב־1965. התנאים בפולין: מדיניות הכובש – כיבוש אכזרי ועונש מוות (מאוקטובר 1941 בגנרל־גוברנמן) למי שמסתיר יהודים, לעיתים גם לבני משפחתו ← סיכון חיים ממשי לכל בני הבית; ההצלה נעשתה בסתר מוחלט, במקום שהסווה את נוכחות המסתתרים, ובדרך של מקום מעבר זמני ולא מקלט קבוע. יחס הסביבה – רוב האוכלוסייה עמדה מן הצד, והיו מלשינים וסוחטים ("שמלצובניקים") ← המצילים חששו גם משכניהם, פעלו לבדם או ברשת קטנה ומחתרתית ונזקקו למסמכים "אריים" ולמקומות מסתור נוספים. מקובל כל סיפור אחר של חסיד אומות עולם (למשל אירנה סנדלר בוורשה, משפחת אולמה במרקובה, מצילים בדנמרק – שם הסביבה תמכה וההצלה הייתה גלויה והמונית), אם ההסבר מקשר בין התנאים בארץ המסוימת ובין הסיכון ודרך ההצלה.
מה השאלה מבקשת: (1) לבחור מקור מספר הלימוד ובו סיפור אישי של חסיד אומות עולם ולתאר את מעשה ההצלה (מי, היכן, מתי, באיזו דרך); (2) להסביר כיצד השפיעו שני תנאים בארץ שבה פעל המציל – מדיניות הכובש ויחס הסביבה – על הסיכון שנטל ועל דרך ההצלה שבחר.
תשובה מלאה:
המקור שבחרתי: סיפורם של יאן ואנטונינה ז'בינסקי מוורשה. יאן ז'בינסקי היה מנהל גן החיות של ורשה, שנפגע קשה בהפצצות בספטמבר 1939. בזכות תפקידו בעירייה קיבל אישור כניסה לגטו ורשה, ושם שמר על קשר עם מכרים יהודים. בני הזוג הסתירו יהודים שהצליחו לברוח מן הגטו – בווילה שלהם שבשטח גן החיות, ובמבנים ובכלובים שהתרוקנו מבעלי חיים. רוב המסתתרים שהו אצלם זמן קצר, עד שנמצא להם מקום מסתור אחר או מסמכים "אריים", ולכן גן החיות שימש מעין תחנת מעבר; לפי ההערכות עברו דרכו כמה מאות יהודים. ב־1965 הכיר בהם "יד ושם" כחסידי אומות העולם.
התנאי הראשון – מדיניות הכובש הגרמני: בפולין הפעילו הגרמנים משטר כיבוש אכזרי במיוחד כלפי הפולנים, ובאוקטובר 1941 נקבע בגנרל־גוברנמן עונש מוות לא רק ליהודי שיצא מן הגטו אלא גם למי שמסתיר אותו; לעיתים הוצאו להורג גם בני משפחתו של המציל. לכן הסיכון שנטלו בני הזוג ז'בינסקי היה סיכון חיים ממשי – לעצמם ולבנם הצעיר שגר איתם. מדיניות זו השפיעה גם על דרך ההצלה: ההסתרה נעשתה בסתר מוחלט, במקום שבו תנועה של אנשים ושל בעלי חיים לא עוררה חשד, כדי להסוות את נוכחות המסתתרים, והמסתתרים הועברו הלאה מהר ככל האפשר כדי לקצר את זמן הסכנה.
התנאי השני – יחס הסביבה הקרובה ליהודים: רוב האוכלוסייה הפולנית עמדה מן הצד, וחלקה אף פעל נגד היהודים – מלשינים וסוחטים ("שמלצובניקים") שאיתרו יהודים מסתתרים ואת מי שעזרו להם. משום כך המצילים לא יכלו לסמוך על שכניהם: הם נאלצו להסתיר את מעשיהם גם מן הסביבה הפולנית, לפעול לבדם או ברשת קטנה של אנשי אמון ומחתרת, ולהשיג למסתתרים מסמכים מזויפים ומקומות מסתור נוספים. בכך שונה המצב בפולין מן המצב בדנמרק, שבה הכנסייה ורוב הציבור תמכו בהצלה, והיא נעשתה כמעט בגלוי ובהיקף רחב.
לסיכום, התנאים בפולין – עונש מוות על עזרה ליהודים ושתיקה ועוינות של חלק גדול מן הסביבה – הפכו את מעשה ההצלה של בני הזוג ז'בינסקי למסוכן במיוחד, וחייבו אותם לפעול בסתר ובדרך של מקום מעבר זמני.
(מקובלים גם סיפורים אחרים של חסידי אומות העולם, למשל: אירנה סנדלר, פעילת "ז'גוטה" בוורשה, שהבריחה ילדים מן הגטו; משפחת אולמה מן הכפר מרקובה בפולין, שהסתירה שמונה יהודים ונרצחה עימם במרץ 1944; דייגים ואנשי מחתרת בדנמרק שהבריחו יהודים לשוודיה – שם יש להסביר כיצד תמיכת הסביבה והכיבוש המתון יחסית אפשרו הצלה גלויה והמונית.)
בבחינה: ציינו את שם הספר, ההוצאה והעמוד שממנו לקחתם את המקור.
למה זה מקבל ניקוד מלא: המקור מתואר בבירור (מי, היכן, מתי, באיזו דרך עזר); כל אחד משני התנאים מוצג בעובדה היסטורית מדויקת (עונש המוות מאוקטובר 1941; עמידה מן הצד והלשנות), ומוסבר קשר ממשי בינו ובין הסיכון של המציל ובין דרך ההצלה שבחר.
טעות נפוצה: לתאר את מעשה ההצלה בלי לקשר אותו לתנאים בארץ המסוימת, או להציג תנאים כלליים ("היה מסוכן") בלי עובדה ובלי הסבר כיצד השפיעו על דרך ההצלה.
פרק שני – המאבק על הקמת מדינת ישראל
ענו על אחת מן השאלות 4–6. (50 נקודות)
שאלה 4 · כישלון ועידת לונדון ושאלת ארץ־ישראל; שטח המדינה היהודית בתוכנית החלוקה ועמדת הודו
לפניכם קטע מעובד העוסק בניסיונות של בריטניה למצוא פתרון לשאלת ארץ־ישראל בשנים 1946–1947.
– הסבירו איזה מן הגורמים שהובילו להחלטה של בריטניה להעביר את שאלת ארץ־ישראל לאו"ם בא לידי ביטוי בקטע. בססו את תשובתכם על שני פרטים מן הקטע.
– על פי מה שלמדתם, הסבירו גורם נוסף שהשפיע על החלטה זו.
– הסבירו שני גורמים שהשפיעו על קביעת שטחה של המדינה היהודית בתוכנית החלוקה.
– הציגו סיבה שגרמה להודו להצביע נגד התוכנית.
◂ פתרון מלא לשאלה 4
סעיף א
הגורם בקטע: הכישלון במציאת פתרון שיהיה מקובל על היהודים ועל הערבים – הדרישות סותרות ואין עוד הצעה שבריטניה יכולה להציע. פרטים (2 מתוך): הערבים דרשו "מדינה ערבית עצמאית אחת ולהפסיק את העלייה"; הסוכנות "דחתה את התוכנית, ודרשה... מדינה יהודית"; "תוכנית אחרונה" של בווין "נדחתה, הן בידי הערבים והן בידי היהודים"; ההודעה על העברה לאו"ם "ימים ספורים אחר כך". (מקובל: לחץ ארצות הברית – הודעת טרומן ביום הכיפורים.)
גורם נוסף (1 מתוך): חולשתה הכלכלית של בריטניה אחרי המלחמה – חובות, משבר החורף 1947, הנסיגה מהודו ומיוון וטורקיה; עלות ההחזקה של עשרות אלפי חיילים בארץ; המאבק של היישוב – המחתרות וההעפלה – שהפך את השלטון ליקר ומביך; המלחמה הקרה – התקווה שהאו"ם יאשר הסדר שישמור על האינטרסים הבריטיים.
מה השאלה מבקשת: שתי פעולות. (1) "הסבירו איזה מן הגורמים... בא לידי ביטוי בקטע. בססו... על שני פרטים" – גורם אחד, הסבר ושני פרטים בציטוט. (2) "על פי מה שלמדתם, הסבירו גורם נוסף" – מן הידע.
תשובה מלאה:
הגורם שבא לידי ביטוי בקטע – הכישלון במציאת פתרון מוסכם. בריטניה ניסתה במשך חודשים לנסח פתרון שיתקבל על שני הצדדים, אבל דרישותיהם היו סותרות לחלוטין. כשנכשלה גם הצעתה האחרונה, הבינה שאין לה עוד מה להציע, והעבירה את השאלה לגוף בין־לאומי.
פרט 1 – הדרישות הסותרות: נציגי הערבים "דרשו להקים בכל הארץ מדינה ערבית עצמאית אחת ולהפסיק את העלייה היהודית", ואילו הסוכנות היהודית "דחתה את התוכנית, ודרשה להקים מדינה יהודית בחלק ראוי של הארץ". כל פשרה שבריטניה הציעה – אזורים בעלי שלטון עצמי מוגבל – נדחתה בידי שני הצדדים.
פרט 2 – כישלון "התוכנית האחרונה": בפברואר 1947 הציג בווין "תוכנית אחרונה" – נאמנות לחמש שנים ומדינה אחת, עם עלייה מוגבלת – ו"גם תוכנית זו נדחתה, הן בידי הערבים והן בידי היהודים". "ימים ספורים אחר כך" הודיעה בריטניה על העברת השאלה לאו"ם. הרצף מלמד על הקשר הישיר בין הכישלון לבין ההחלטה.
(אפשר גם להצביע על הלחץ האמריקני: הודעת טרומן ביום הכיפורים, באוקטובר 1946, שבה "חזר על דרישתו לאפשר עלייה של יהודים רבים", ש"בבריטניה ראו בכך התערבות" – והיא הקשתה על בריטניה לכפות פתרון משלה.)
גורם נוסף – חולשתה הכלכלית של בריטניה. בריטניה יצאה מן המלחמה מנצחת אך מרוששת: היא שקעה בחובות, נזקקה להלוואה מארצות הברית, ובחורף 1946–1947 פקד אותה משבר דלק חמור. בפברואר 1947, באותם ימים שבהם הוחלט על העברת שאלת ארץ־ישראל לאו"ם, הודיעה בריטניה גם על יציאתה מהודו ועל הפסקת הסיוע ליוון ולטורקיה. החזקת עשרות אלפי חיילים בארץ־ישראל, מול המחתרות וההעפלה, הייתה נטל שבריטניה לא יכלה עוד לשאת.
(מקובל גם: המאבק של היישוב; המלחמה הקרה – התקווה שהאו"ם יגיע להסדר שישמור על מעמדה של בריטניה במזרח התיכון.)
למה זה מקבל ניקוד מלא:
טעות נפוצה: לכתוב שהסוכנות היהודית קיבלה את תוכנית בווין, או שבריטניה העבירה את השאלה לאו"ם כדי שיוחלט על חלוקה; או להביא "שני פרטים" שהם בעצם אותו פרט.
סעיף ב
גורמים (2 מתוך): פריסת ההתיישבות היהודית – המדינה היהודית כללה את האזורים שבהם היו ריכוזי היישובים היהודיים: מישור החוף, עמק יזרעאל ועמק בית שאן והגליל המזרחי; היישובים שהוקמו בנגב (ובהם אחת־עשרה הנקודות, 1946) חיזקו את התביעה לכלול בה את הנגב; הצורך לקלוט עלייה – הנגב, שהיה דליל באוכלוסייה, נועד לשמש עתודת קרקע להתיישבות ולקליטת עולים רבים, ובהם העקורים ניצולי השואה; העיקרון שבמדינה היהודית יהיה רוב יהודי – אזורים שרוב תושביהם ערבים (הגליל המערבי, השומרון, הר חברון) יועדו למדינה הערבית, ויפו נקבעה כמובלעת ערבית; הפעילות הדיפלומטית של התנועה הציונית – למשל פגישת חיים ויצמן עם הנשיא טרומן בנובמבר 1947, שבעקבותיה נשאר הנגב, עם המוצא לים סוף, בשטח המדינה היהודית. (בסך הכול הוקצו למדינה היהודית כ־55% משטח הארץ, אבל חלק גדול מהם היה הנגב המדברי.)
הודו (1 מתוך): הייתה בין חברי המיעוט באונסקו"פ, שהמליץ על מדינה פדרלית אחת; התנגדה לחלוקה מתוך ניסיונה שלה – החלוקה של הודו (אוגוסט 1947) לוותה באלימות קשה; התחשבות במיליוני האזרחים המוסלמים שלה ובעמדת המדינות המוסלמיות; התנגדות לפתרונות שנראו לה כהמשך של הקולוניאליזם.
מה השאלה מבקשת: שתי פעולות. (1) "הסבירו שני גורמים שהשפיעו על קביעת שטחה של המדינה היהודית" – שני גורמים מובחנים, כל אחד עם הסבר ועובדה. (2) "הציגו סיבה" אחת להצבעת הודו נגד התוכנית.
תשובה מלאה:
לפי תוכנית החלוקה (29 בנובמבר 1947) הוקצו למדינה היהודית כ־55% משטח הארץ, בשלושה חלקים שנגעו זה בזה בנקודות: מישור החוף, הגליל המזרחי עם עמק יזרעאל ועמק בית שאן, והנגב. שטחה נקבע בהשפעת כמה גורמים:
גורם 1 – פריסת ההתיישבות היהודית. הוועדה המיוחדת של האו"ם (אונסקו"פ), שהציעה את החלוקה, שרטטה את הגבולות לפי המקומות שבהם ישבו יהודים. לכן נכללו במדינה היהודית האזורים שבהם היו ריכוזי היישובים היהודיים – מישור החוף ותל אביב, עמק יזרעאל ועמק בית שאן, והגליל המזרחי. גם ההתיישבות בנגב השפיעה: עד 1947 הוקמו בנגב יישובים יהודיים, ובהם אחת־עשרה הנקודות שעלו על הקרקע באוקטובר 1946, וקו מים שהונח אליהם. הנוכחות הזאת חיזקה את התביעה לכלול את הנגב במדינה היהודית. כאן התברר כיצד המאבק ההתיישבותי של היישוב קבע עובדות שהשפיעו על המפה.
גורם 2 – הצורך לקלוט עלייה. אחת המטרות של המדינה היהודית הייתה לקלוט את העקורים ניצולי השואה ואת היהודים שירצו לעלות. השטח הצפוף של מישור החוף לא הספיק לכך, ואילו הנגב היה שטח גדול, דליל באוכלוסייה, שיכול לשמש עתודת קרקע להתיישבות ולקליטת עולים רבים. לכן נכלל רוב הנגב בשטח המדינה היהודית.
(מקובל גם: העיקרון שבמדינה היהודית יהיה רוב יהודי – אזורים שרוב תושביהם ערבים, כמו הגליל המערבי, השומרון והר חברון, יועדו למדינה הערבית, ויפו, עיר ערבית בתוך שטח המדינה היהודית, נקבעה כמובלעת ערבית; והפעילות הדיפלומטית של התנועה הציונית – בנובמבר 1947, כשהמשלחת האמריקנית שקלה להעביר חלק מן הנגב למדינה הערבית, נפגש חיים ויצמן עם הנשיא טרומן ושכנע אותו לתמוך בהשארת הנגב, עם המוצא לים סוף, במדינה היהודית.)
סיבה להצבעת הודו נגד: הודו הייתה בין שלוש החברות באונסקו"פ (יחד עם איראן ויוגוסלביה) שהמליצו, בדעת מיעוט, על מדינה פדרלית אחת ולא על חלוקה. הסיבה העיקרית: ניסיונה שלה – באוגוסט 1947, חודשים ספורים לפני ההצבעה, חולקה הודו הבריטית להודו ולפקיסטן, והחלוקה לוותה בגירושים ובטבח של מאות אלפים. מנהיגי הודו חששו שחלוקה בארץ־ישראל תביא לאסון דומה. כמו כן, בהודו חיו עשרות מיליוני מוסלמים, וממשלתה התחשבה בעמדת המדינות המוסלמיות.
למה זה מקבל ניקוד מלא:
טעות נפוצה: לכתוב שירושלים נכללה בשטח המדינה היהודית – היא נקבעה כשטח נפרד בשלטון בין־לאומי; או לבלבל בין המדינות שהצביעו נגד לבין הנמנעות (בריטניה נמנעה).
שאלה 5 · הדרוזים והצ'רקסים במלחמת העצמאות
לפניכם קטע מעובד העוסק בדרוזים ובצ'רקסים במלחמת העצמאות.
– על פי הקטע, הסבירו שתי סיבות לכך שרבים מן הדרוזים ומן הצ'רקסים בארץ בחרו שלא להילחם בצד היהודי, ואף לשתף איתו פעולה, במלחמת העצמאות.
– הסבירו כיצד בא שיתוף הפעולה לידי ביטוי בשני אירועים המתוארים בקטע.
– השוו בין עמדתם של רוב הדרוזים בארץ במלחמת העצמאות לבין עמדתם של רוב ערביי הארץ, על פי שני התבחינים האלה:
– על פי מה שלמדתם, הסבירו כיצד השפיעה הדרך שבה נהגו הדרוזים במלחמה על מעמדם במדינת ישראל בשנים שאחריה. בססו את דבריכם על עובדה היסטורית אחת.
◂ פתרון מלא לשאלה 5
סעיף א
סיבות (2 מתוך): מעמד של מיעוט שאינו מזדהה עם התנועה הלאומית הערבית – הדרוזים "עדה דתית ייחודית... כמיעוט בתוך רוב מוסלמי", והצ'רקסים "מוסלמים שאינם ערבים"; מסורת של נאמנות לשלטון – "עליהם לשמור על נאמנות לשלטון המדינה שבה הם חיים"; פגיעה בידי המורדים הערבים ב־1936–1939 והקשרים עם ההגנה שהתהדקו מאז; יחסי שכנות טובים – בין הצ'רקסים ל"יישובים היהודיים הסמוכים".
אירועים (2 מתוך): אחרי הקרב ברמת יוחנן – "מגעים... ורבים מלוחמיו עזבו את החזית; חלקם הצטרפו בהמשך לכוחות היהודיים"; שפרעם במבצע "דקל" – הדרוזים "תיאמו מראש עם צה"ל שלא יילחמו בו", והעיר נכבשה "כמעט בלי קרבות"; "יחידת המיעוטים" – דרוזים, צ'רקסים ובדואים שירתו בצה"ל ונלחמו בחזית הצפון; מבצע "חירם" – "רוב הכפרים הדרוזיים נכנעו בלי קרב".
מה השאלה מבקשת: שתי פעולות. (1) "על פי הקטע, הסבירו שתי סיבות" – שתי סיבות מובחנות, מעוגנות בקטע, לכך שדרוזים וצ'רקסים רבים לא נלחמו בצד היהודי ואף שיתפו איתו פעולה. (2) "הסבירו כיצד בא שיתוף הפעולה לידי ביטוי בשני אירועים" – שני אירועים מן הקטע, ולכל אחד – במה התבטא שיתוף הפעולה.
תשובה מלאה:
סיבה 1 – מעמד של מיעוט שאינו מזדהה עם התנועה הלאומית הערבית. לפי הקטע, הדרוזים הם "עדה דתית ייחודית, דוברת ערבית, שחייתה במשך דורות כמיעוט בתוך רוב מוסלמי", והצ'רקסים הם "מוסלמים שאינם ערבים, שמוצאם מהרי הקווקז". שתי הקבוצות לא ראו את עצמן חלק מן התנועה הלאומית הערבית־הפלסטינית, שהייתה בעיקרה מוסלמית וערבית, ולא היה להן אינטרס להילחם למענה. לדרוזים הייתה גם מסורת ש"עליהם לשמור על נאמנות לשלטון המדינה שבה הם חיים" – ומשהתברר שתקום מדינה יהודית, נטו רבים מהם לשתף איתה פעולה.
סיבה 2 – ניסיון העבר והקשרים עם השכנים היהודים. "בשנות המרד הערבי (1936–1939) נפגעו כפרים דרוזיים בכרמל בידי כנופיות המורדים", כלומר הדרוזים חוו את התנועה הלאומית הערבית גם כאיום עליהם עצמם. "מאז התהדקו הקשרים בין כמה מראשי העדה לבין שכניהם היהודים ואנשי ההגנה". גם אצל הצ'רקסים "התפתחו יחסי שכנות טובים בינם לבין היישובים היהודיים הסמוכים". הקשרים האלה יצרו אמון, ואפשרו שיתוף פעולה כשפרצה המלחמה.
אירוע 1 – שפרעם, מבצע "דקל" (יולי 1948). "הדרוזים שחיו בעיר תיאמו מראש עם צה"ל שלא יילחמו בו, והעיר נכבשה כמעט בלי קרבות". שיתוף הפעולה התבטא בתיאום מוקדם: הדרוזים לא התנגדו לכוחות צה"ל, וכך נחסכו קרבות בעיר וחיי אדם משני הצדדים, וצה"ל השתלט על עיר חשובה בגליל המערבי בלי מחיר כבד.
אירוע 2 – הקמת "יחידת המיעוטים". "באותם חודשים הוקמה בצה"ל 'יחידת המיעוטים', שבה שירתו דרוזים, צ'רקסים ובדואים, והיא נלחמה בחזית הצפון". כאן שיתוף הפעולה עבר מהימנעות מלחימה להשתתפות פעילה: בני העדות האלה התגייסו לצבא של המדינה היהודית ולחמו בשורותיו.
(מקובל גם: אחרי הקרב ברמת יוחנן – "התקיימו מגעים בין אנשי ההגנה לבין מפקדי הגדוד, ורבים מלוחמיו עזבו את החזית; חלקם הצטרפו בהמשך לכוחות היהודיים"; מבצע "חירם" – "רוב הכפרים הדרוזיים נכנעו בלי קרב".)
למה זה מקבל ניקוד מלא:
טעות נפוצה: לכתוב שכל הדרוזים תמכו בצד היהודי מתחילת המלחמה – הקטע מתאר גדוד דרוזי מסוריה שנלחם בצבא ההצלה; או להציג סיבות שאינן מופיעות בקטע, כשהשאלה מבקשת "על פי הקטע".
סעיף ב
השוואה – תבחין 1 (היחס): רוב ערביי הארץ, בהנהגת הוועד הערבי העליון, התנגדו לתוכנית החלוקה ולהקמת המדינה היהודית, ורבים מהם השתתפו בלחימה (ובשלב השני – לצד צבאות ערב הפולשים); רוב הדרוזים לא נלחמו בכוחות היהודיים, ורבים מהם שיתפו פעולה ואף התגייסו לצה"ל ("יחידת המיעוטים"). דמיון: בשתי הקבוצות היו יוצאי דופן – גדוד דרוזי מסוריה נלחם בצבא ההצלה ברמת יוחנן, ומנגד היו כפרים ערביים שלא השתתפו בלחימה.
תבחין 2 (גורל היישובים): רבים מתושבי הכפרים והערים הערביים עזבו את בתיהם או גורשו, ונעשו פליטים; תושבי רוב הכפרים הדרוזיים (וגם הצ'רקסיים) נשארו בבתיהם – למשל במבצע "חירם", שבו נכנעו הכפרים הדרוזיים בלי קרב.
השפעה על המעמד (עובדה אחת): הדרוזים נשארו בכפריהם והפכו לאזרחי המדינה; ב־1956, לבקשת ראשי העדה, הוחל על הגברים הדרוזים שירות החובה בצה"ל (ובשנת 1958 – על הצ'רקסים); בסוף שנות החמישים הוכרו הדרוזים כעדה דתית נפרדת, עם בתי דין דתיים משלהם.
מה השאלה מבקשת: שתי פעולות. (1) "השוו... על פי שני התבחינים" – בכל תבחין להציג את עמדת שתי הקבוצות ואת השונה (ואם יש – גם את הדומה). (2) "הסבירו כיצד השפיעה הדרך שבה נהגו הדרוזים במלחמה על מעמדם... בססו... על עובדה היסטורית אחת".
תשובה מלאה:
תבחין 1 – היחס לכוחות היהודיים ולמדינה העומדת לקום.
רוב ערביי הארץ: ההנהגה הפלסטינית, הוועד הערבי העליון בראשות המופתי חאג' אמין אל־חוסייני, דחתה את תוכנית החלוקה (נובמבר 1947), וקראה להיאבק בהקמת המדינה היהודית. בשלב הראשון של המלחמה נלחמו כוחות ערביים מקומיים, ואיתם צבא ההצלה, ביישובים היהודיים ובשיירות; בשלב השני פלשו צבאות ערב, ורבים מערביי הארץ ראו בהם את מושיעיהם.
רוב הדרוזים: לא נלחמו בכוחות היהודיים, רבים מהם שיתפו פעולה – כמו בשפרעם, במבצע "דקל" – ואף התגייסו לצה"ל ב"יחידת המיעוטים".
השונה: עמדה עוינת ולוחמת מול עמדה של הימנעות ושיתוף פעולה. הדומה: בשתי הקבוצות היו יוצאי דופן – גדוד דרוזי שהגיע מסוריה עם צבא ההצלה נלחם בקרב רמת יוחנן (אפריל 1948), ומנגד היו כפרים ערביים שלא השתתפו בלחימה ואף הגיעו להסכמים עם השכנים היהודים.
תבחין 2 – גורל היישובים בתום הלחימה.
רוב ערביי הארץ: מאות אלפים מהם עזבו את בתיהם או גורשו – במהלך השלב הראשון בעיקר עזיבה, ובשלב השני גם גירוש – ונעשו פליטים בארצות השכנות, ברצועת עזה ובגדה המערבית. כפרים רבים נעזבו ולא נושבו מחדש בידי תושביהם.
רוב הדרוזים (וגם הצ'רקסים): תושבי הכפרים נשארו בבתיהם. במבצע "חירם" (אוקטובר 1948) "רוב הכפרים הדרוזיים נכנעו בלי קרב, ותושביהם נשארו בבתיהם", ואילו תושביהם של כפרים ערביים רבים באזור עזבו או גורשו.
השונה: עקירה והפיכה לפליטים מול המשך החיים בכפרים.
השפעת דרכם של הדרוזים במלחמה על מעמדם במדינה. מאחר שרוב הדרוזים לא נלחמו במדינה ואף לחמו לצידה, הם נשארו בכפריהם והפכו לאזרחי מדינת ישראל, והמדינה ראתה בהם בעלי ברית. העובדה הבולטת: בשנת 1956, לבקשת ראשי העדה, הוחל על הגברים הדרוזים חוק שירות הביטחון, והם החלו לשרת בצה"ל בשירות חובה – בניגוד לאזרחים הערבים, שאינם מגויסים. (בשנת 1958 הוחל שירות החובה, לבקשתם, גם על הצ'רקסים.) השירות המשותף בצבא חיזק את הקשר בין הדרוזים למדינה – קשר שתואר לימים כ"ברית דמים". (מקובל גם: בסוף שנות החמישים הכירה המדינה בדרוזים כעדה דתית נפרדת, ובהמשך הוקמו בתי דין דתיים דרוזיים.)
למה זה מקבל ניקוד מלא:
טעות נפוצה: להציג כל קבוצה בנפרד בלי להשוות ביניהן; או לכתוב שהדרוזים גויסו לשירות חובה כבר במלחמת העצמאות – במלחמה התגייסו מתנדבים, ושירות החובה הוחל ב־1956.
שאלה 6 · המאבק בבריטים 1945–1947 – המאבק הצבאי וההעפלה
בשנים 1945–1947 נאבק היישוב היהודי במנדט הבריטי.
לאיזה מן התחומים: מאבק צבאי או העפלה הייתה לדעתכם תרומה רבה יותר לליכוד היישוב והעם היהודי סביב המאבק בבריטניה?
נמקו את עמדתכם באמצעות שתי עובדות היסטוריות.
הציגו את המטרות של המאבק הצבאי בשלטון הבריטי בשנים 1945–1947, והסבירו באמצעות פעולה צבאית אחת שנקט היישוב היהודי בתקופה זו, כיצד מומשו שתיים מן המטרות האלה.
◂ פתרון מלא לשאלה 6
סעיף א
בחירה בתחום אחד ונימוק בשתי עובדות.
העפלה: זכתה לתמיכת כל הזרמים, גם מתנגדי המאבק המזוין (כמו ויצמן), ואילו המאבק הצבאי עורר מחלוקת – תנועת המרי התפרקה באוגוסט 1946 אחרי פיצוץ מלון המלך דוד, והפורשים פעלו לבדם; ההעפלה גייסה את העם היהודי כולו – "הבריחה" ממזרח אירופה, העקורים במחנות, כספי יהדות ארצות הברית לרכישת אוניות, תושבי הארץ שסייעו בהורדת המעפילים ובקליטתם.
מאבק צבאי: הקמת תנועת המרי העברי (אוקטובר 1945) – לראשונה פעלו ההגנה, האצ"ל והלח"י יחד אחרי שנות ה"סזון"; תגובת בריטניה ב"שבת השחורה" (29 ביוני 1946) – מעצר מנהיגי הסוכנות ואלפי אנשים – ליכדה את היישוב נגד השלטון.
מה השאלה מבקשת: לבחור תחום אחד – מאבק צבאי או העפלה – ולנמק מדוע לדעתכם הוא תרם יותר לליכוד היישוב והעם היהודי סביב המאבק בבריטניה. הנימוק מבוסס על שתי עובדות היסטוריות, וכל עובדה קשורה במפורש לליכוד.
תשובה מלאה:
עמדתי: להעפלה הייתה תרומה רבה יותר לליכוד היישוב והעם היהודי.
ההעפלה הייתה מאבק לא אלים להבאת ניצולי שואה לארץ, ולכן כמעט אף אחד ביישוב ובעם היהודי לא התנגד לה. המאבק הצבאי, לעומת זאת, עורר ויכוח קשה על השאלה אם מותר להשתמש באלימות ובאיזו מידה.
עובדה ראשונה: המאבק הצבאי פילג את היישוב, וההעפלה לא. תנועת המרי העברי, שבה פעלו ההגנה, האצ"ל והלח"י יחד מסוף 1945, התפרקה באוגוסט 1946, אחרי פיצוץ מלון המלך דוד בירושלים בידי האצ"ל (22 ביולי 1946), שבו נהרגו כ־90 בני אדם. מכאן ואילך הפסיקה ההגנה כמעט לגמרי את פעולותיה הצבאיות, והאצ"ל והלח"י המשיכו לבדם, בגינוי של היישוב המאורגן. גם בתוך הנהגת התנועה הציונית היו מתנגדים חריפים למאבק המזוין, ובראשם חיים ויצמן. ההעפלה, לעומת זאת, זכתה לתמיכה של כל הזרמים – מן המתונים שהתנגדו לאלימות ועד הפורשים.
עובדה שנייה: ההעפלה גייסה את העם היהודי כולו, בתפוצות ובארץ. תנועת "הבריחה" הוציאה עשרות אלפי יהודים ממזרח אירופה אל מחנות העקורים, שבהם התארגנו לעלייה. יהודי ארצות הברית תרמו כספים לרכישת אוניות, ומתנדבים מן התפוצות שירתו בצוותים. בארץ השתתפו אנשי הפלמ"ח ותושבי קיבוצים ומושבים בהורדת המעפילים לחוף ובהסתרתם בתוך היישובים. כך כל חלקי העם היהודי היו שותפים למאבק אחד.
לכן, לדעתי, ההעפלה תרמה יותר לליכוד: היא הייתה המאבק שכל העם היהודי יכול היה להזדהות איתו.
(אפשר לבחור גם בעמדה ההפוכה – מאבק צבאי – ולנמק בעובדות כמו: הקמת תנועת המרי העברי באוקטובר 1945, שבה לראשונה פעלו ההגנה, האצ"ל והלח"י בתיאום, אחרי שנים של יריבות ושל ה"סזון"; ותגובת בריטניה לליל הגשרים – "השבת השחורה" (29 ביוני 1946), שבה נעצרו מנהיגי הסוכנות היהודית ואלפי אנשים – ליכדה את היישוב נגד השלטון.)
למה זה מקבל ניקוד מלא: נבחרה עמדה ברורה ונומקה בהתאם לאמת המידה שבשאלה – ליכוד – ולא רק כהשפעה על בריטניה. הובאו שתי עובדות מדויקות (פירוק תנועת המרי והתמיכה הרחבה בהעפלה; גיוס העם היהודי בתפוצות ובארץ), וכל אחת קשורה במפורש לליכוד. מקובל גם: עמדה בעד המאבק הצבאי עם עובדות מתאימות.
טעות נפוצה: לנמק את העמדה בהשפעה על סיום המנדט – השאלה עוסקת בליכוד היישוב והעם היהודי, לא בהשפעה על החלטת בריטניה.
סעיף ב
מטרות (3): לאלץ את בריטניה לבטל את מדיניות "הספר הלבן" ולאפשר עלייה והתיישבות; להראות לבריטניה שהחזקת המדיניות והמנדט תעלה לה ביוקר; לסייע להעפלה ולהתיישבות ולפגוע באמצעים ששימשו נגדן (תחנות מכ"ם, ספינות משמר החופים, מחנות מעצר); להפנות את תשומת לב העולם לשאלת ארץ־ישראל.
פעולה ומימוש: פריצת מחנה המעצר בעתלית (אוקטובר 1945) – הפלמ"ח שחרר כ־200 מעפילים שעמדו בפני גירוש – סיוע להעפלה ומאבק בהגבלות; או: ליל הגשרים (16–17 ביוני 1946) – פיצוץ הגשרים שחיברו את הארץ לשכנותיה – הוכחה לבריטניה שהמנדט יעלה לה ביוקר; או: פעולות נגד תחנות המכ"ם (1946).
מה השאלה מבקשת: שתי מטלות. (1) "הציגו את המטרות" – מספר לא צוין, ולכן שלוש מטרות של המאבק הצבאי בשנים 1945–1947. (2) לבחור פעולה צבאית אחת ולהסביר כיצד מומשו באמצעותה שתיים מן המטרות שהוצגו.
תשובה מלאה:
מטרות המאבק הצבאי.
כשהתברר בסוף מלחמת העולם השנייה שבריטניה ממשיכה במדיניות "הספר הלבן", החליטה הנהגת היישוב לצאת למאבק צבאי, ובסוף 1945 הוקמה תנועת המרי העברי. מטרות המאבק:
1. לאלץ את בריטניה לבטל את מדיניות "הספר הלבן" ולאפשר עלייה חופשית והתיישבות.
2. לסייע להעפלה ולהתיישבות – לפגוע באמצעים שבריטניה השתמשה בהם נגד המעפילים, כמו תחנות מכ"ם, ספינות של משמר החופים ומחנות מעצר.
3. להראות לבריטניה שהחזקת המנדט במדיניות הנוכחית תעלה לה ביוקר, מבחינה כלכלית, צבאית ומדינית.
(מטרה נוספת: להפנות את תשומת לב העולם לשאלת ארץ־ישראל.)
פעולה אחת: פריצת מחנה המעצר בעתלית (אוקטובר 1945).
במחנה עתלית החזיקו הבריטים מעפילים שנתפסו, ובהם מעפילים שעמדו להיות מגורשים מן הארץ. בלילה שבין 9 ל־10 באוקטובר 1945 פרץ כוח של הפלמ"ח למחנה, השתלט על השומרים ושחרר כ־200 מעפילים. המשוחררים הובלו ברגל אל קיבוצי הסביבה והוסתרו בהם, ומשם הועברו למקומות אחרים.
(פעולה אפשרית אחרת: "ליל הגשרים", 16–17 ביוני 1946 – הפלמ"ח פוצץ את הגשרים שחיברו את ארץ־ישראל לשכנותיה, ובפעולה ליד אכזיב נהרגו 14 לוחמים. הפעולה הראתה לבריטניה שהמנדט יעלה לה ביוקר, והפנתה את תשומת לב העולם למאבק.)
כך הפעולה בעתלית מראה את הקשר ההדוק בין המאבק הצבאי לבין ההעפלה.
למה זה מקבל ניקוד מלא: הוצגו שלוש מטרות ברורות ואף רביעית. נבחרה פעולה אחת מוגדרת ומתוארכת, והוסבר במפורש כיצד היא מימשה שתיים מן המטרות שהוצגו. מקובל גם: ליל הרכבות (נובמבר 1945), ליל הגשרים, פעולות נגד תחנות המכ"ם.
טעות נפוצה: להביא כדוגמה פעולה של האצ"ל אחרי פירוק תנועת המרי ולייחס אותה ליישוב המאורגן, או לתאר את הפעולה בלי לקשור אותה למטרות.