מתכונת 1 בהיסטוריה (שאלון 22235) - פתרון מלא
היסטוריה – שאלון 22235 (מסלול גמיש) · במבנה של הבגרות · 7 שאלות · שעתיים
מבחן מתכונת בהיסטוריה במבנה של בחינת הבגרות. לכל סעיף יש תשובה ופתרון מלא - פתרו בזמן של הבחינה, ורק אחר כך פתחו את הפתרונות.
מבנה המתכונת
א. משך הבחינה: שעתיים.
ב. מבנה השאלון ומפתח ההערכה: בשאלון זה שני פרקים.
יש לענות על שאלה אחת מכל פרק.
פרק ראשון – מלחמת העולם השנייה והשואה – (1×50) – 50 נקודות
פרק שני – סוגיות נבחרות בתולדות מדינת ישראל – (1×50) – 50 נקודות
סך הכול – 100 נקודות
ג. חומר עזר מותר בשימוש: 1. ספר הלימוד שאושר בנושא מלחמת העולם השנייה והשואה וספר הלימוד שאושר בנושא סוגיות נבחרות בתולדות מדינת ישראל. בספרים יכולים להיות תקופות או נושאים שסומנו באמצעות מדבקות (סימניות) הבולטות מן הספר, וכן קטעים שסומנו באמצעות מדגש (מרקר) או עיפרון, אך אין להשתמש בספרים שבהם הערות בכתב. 2. עותק מודפס של כותרות יחידות ההוראה "איך יכול אדם".
שימו לב: בסעיפים שבהם יש להביא מקור מסֵפר הלימוד, יש לכתוב את שם הספר, את שם ההוצאה לאור ואת מספר העמוד שבו נמצא המקור.
יש לכתוב במחברת הבחינה בלבד. יש לרשום "טיוטה" בראש כל עמוד המשמש טיוטה. כתיבת טיוטה בדפים שאינם במחברת הבחינה עלולה לגרום לפסילת הבחינה.
השאלות בשאלון זה מנוסחות בלשון רבים, אף על פי כן על כל תלמידה וכל תלמיד להשיב עליהן באופן אישי.
פרק ראשון – מלחמת העולם השנייה והשואה
ענו על אחת מן השאלות 1–3. (50 נקודות)
שאלה 1 · מבצע ברברוסה – מפנה במלחמה ובמדיניות כלפי היהודים
– הציגו שתי סיבות לפלישת גרמניה לברית המועצות ב־22 ביוני 1941.
– הסבירו מדוע נחשב "מבצע ברברוסה" לנקודת מפנה במהלכי מלחמת העולם השנייה.
השוו בין המדיניות של הנאצים כלפי היהודים בפולין הכבושה בשנים 1939–1941 ובין המדיניות שלהם כלפי היהודים בשטחי ברית המועצות שנכבשו בשנת 1941.
בתשובתכם התייחסו לשני היבטים: מטרת המדיניות; הגופים שביצעו את המדיניות ודרכי הביצוע. ציינו גם נקודת דמיון אחת.
◂ פתרון מלא לשאלה 1
סעיף א
סיבות: (1) אידאולוגית – כיבוש "מרחב מחיה" לגזע הארי במזרח ("מיין קאמפף") ושעבוד העמים הסלביים; (2) אידאולוגית – מלחמה נגד "הבולשביזם היהודי"; (3) כלכלית – אוצרות טבע: התבואה של אוקראינה, הנפט של הקווקז; (4) אסטרטגית – בריטניה לא נכנעה אחרי הקרב על בריטניה (1940), והיטלר קיווה שהבסת ברית המועצות תשלול מבריטניה את תקוותה לבעלת ברית ביבשת; חשש מהתחזקות ברית המועצות. מפנה: נפתחה חזית שנייה ענקית במזרח – גרמניה נלחמה בשתי חזיתות; כישלון "מלחמת הבזק" – הצבא נעצר מול מוסקבה בדצמבר 1941 ונאלץ למלחמה ממושכת ושוחקת; ברית המועצות הצטרפה לבעלות הברית; רוב כוחות היבשה הגרמניים נשחקו במזרח (סטלינגרד 1942–1943). במישור היהודי – תחילת הרצח ההמוני.
מה השאלה מבקשת: שתי מטלות. (1) "הציגו" שתי סיבות לפלישה. (2) "הסבירו" מדוע המבצע היה נקודת מפנה במלחמה – כלומר מה היה המצב לפניו ומה השתנה בעקבותיו.
תשובה מלאה:
סיבה ראשונה – הסיבה האידאולוגית: כיבוש "מרחב מחיה" במזרח. כבר ב"מיין קאמפף" כתב היטלר שגרמניה זקוקה ל"מרחב מחיה" (לבנסראום) בשטחי מזרח אירופה וברוסיה, שבהם יתיישבו גרמנים, ושהעמים הסלביים, שנחשבו בעיני הנאצים "נחותים", ישועבדו כדי לשרת את הגזע הארי. נוסף על כך, ברית המועצות הייתה בעיני הנאצים מרכז "הבולשביזם היהודי", האויב האידאולוגי הגדול. לכן הסכם ריבנטרופ–מולוטוב (אוגוסט 1939) היה מבחינת היטלר זמני בלבד.
סיבה שנייה – הסיבה האסטרטגית־כלכלית. בקרב על בריטניה (קיץ–סתיו 1940) נכשלה גרמניה, ובריטניה המשיכה להילחם. היטלר העריך שאם יביס את ברית המועצות במהירות, בריטניה תאבד את תקוותה האחרונה לבעלת ברית ביבשת ותיאלץ להשלים עם שלטונו באירופה. כמו כן, שטחי ברית המועצות היו עשירים באוצרות שגרמניה נזקקה להם למלחמה ממושכת – התבואה של אוקראינה והנפט של הקווקז.
מבצע ברברוסה כנקודת מפנה: עד יוני 1941 ניצחה גרמניה ב"מלחמות בזק" קצרות (פולין, ארצות השפלה, צרפת, הבלקן) ונלחמה בפועל בחזית אחת. הפלישה פתחה חזית ענקית במזרח, והוכיחה כי גרמניה אינה יכולה להכריע את ברית המועצות במהירות: בדצמבר 1941 נעצר הצבא הגרמני בשערי מוסקבה ונהדף בהתקפת נגד סובייטית בחורף הקשה. מכאן ואילך נאלצה גרמניה לנהל מלחמה ממושכת ושוחקת בשתי חזיתות, מול אויב בעל משאבי כוח אדם ותעשייה עצומים. ברית המועצות הצטרפה לבעלות הברית, ואחרי ההתקפה על פרל הרבור (7 בדצמבר 1941) הצטרפה גם ארצות הברית – כך נוצרה הקואליציה שהביסה בסופו של דבר את גרמניה. רוב כוחות היבשה הגרמניים נשחקו בחזית המזרחית, ובקרב סטלינגרד (1942–1943) עבר היתרון לצד הסובייטי. לכן ברברוסה סימן את סוף שלב הניצחונות המהירים ואת תחילת התהליך שהוביל לתבוסת גרמניה. (זאת ועוד: במישור המדיניות כלפי היהודים, הפלישה הייתה נקודת המפנה שבה החל הרצח ההמוני.)
למה זה מקבל ניקוד מלא: הוצגו שתי סיבות שונות (אידאולוגית; אסטרטגית־כלכלית) עם פירוט. ההסבר על המפנה מציג את המצב שלפני (מלחמות בזק, חזית אחת) ואת מה שהשתנה אחרי (חזית שנייה, כישלון מול מוסקבה, מלחמה ממושכת, קואליציה עם ברית המועצות). מקובל גם: ההפרה של הסכם אי־ההתקפה; חשש של היטלר מהתחזקות ברית המועצות ומהתפשטותה (סיפוח ארצות הבלטיות ובסרביה ב־1940).
טעות נפוצה: לכתוב שהפלישה הייתה מפנה "כי גרמניה הפסידה בה" בלי להסביר מה השתנה במהלך המלחמה, או לבלבל בין ברברוסה (1941) לבין סטלינגרד (1942–1943).
סעיף ב
מטרה: בפולין – ריכוז, בידוד, נישול וניצול היהודים כ"פתרון ביניים" עד להחלטה על פתרון סופי (איגרת הבזק, ספטמבר 1939; תוכניות גירוש כמו "תוכנית מדגסקר"); בברית המועצות – השמדה פיזית מיידית של הקהילות כחלק ממלחמת השמדה. ביצוע: בפולין – הממשל האזרחי והצבאי, האס־אס והמשטרה; גזרות, סימון, עבודות כפייה, הקמת יודנראטים, גטאות סגורים (לודז' 1940, ורשה נובמבר 1940) והמוות ברעב ובמחלות; בברית המועצות – יחידות המבצע (האיינזצגרופן), גדודי משטרה, סיוע הוורמכט ומשתפי פעולה מקומיים; ירי המוני ליד בורות בשולי הערים (באבי יאר, פונאר), תחילה גברים ומאוגוסט 1941 גם נשים וילדים. דמיון: בשני המקרים המדיניות נבעה מן האידאולוגיה הגזעית, נעשתה בחסות המלחמה והכיבוש ובשיתוף מנגנוני האס־אס; גם בשטחי ברית המועצות הוקמו גטאות לשארית הקהילות (וילנה, קובנה, מינסק).
מה השאלה מבקשת: "השוו" – להציג לכל אחד משני ההיבטים (מטרה; גופים ודרכי ביצוע) את המצב בפולין ואת המצב בשטחי ברית המועצות ולהצביע על ההבדל, ולציין נקודת דמיון אחת.
תשובה מלאה:
היבט ראשון – מטרת המדיניות. בפולין הכבושה (מספטמבר 1939) הייתה מטרת הנאצים לרכז את היהודים, לבודד אותם מן האוכלוסייה, לנשל אותם מרכושם ולנצל את עבודתם. על פי "איגרת הבזק" של היידריך (21 בספטמבר 1939) היה הריכוז בערים צעד ראשון לקראת "מטרה סופית" שעוד לא הוגדרה, ובאותן שנים שקלו הנאצים גירוש של היהודים (למשל "תוכנית מדגסקר" ב־1940). כלומר, הייתה זו מדיניות של פתרון ביניים. בשטחי ברית המועצות, לעומת זאת, המטרה הייתה השמדה פיזית מיידית: מיד עם הפלישה (22 ביוני 1941) החל רצח שיטתי של היהודים, כחלק מן ה"מלחמה נגד הבולשביזם היהודי". ההבדל: מבידוד ונישול לקראת "פתרון" עתידי – לרצח המוני כאן ועכשיו.
היבט שני – הגופים המבצעים ודרכי הביצוע. בפולין ביצעו את המדיניות הממשל הגרמני (בגנרלגוברנמן ובשטחים שסופחו לרייך), האס־אס והמשטרה, באמצעות גזרות: סימון בטלאי או בסרט זרוע, עבודות כפייה, החרמת רכוש, הקמת יודנראטים שנדרשו לבצע את ההוראות, ובשנים 1940–1941 – גטאות סגורים (לודז' באביב 1940, ורשה בנובמבר 1940). המוות בגטאות נגרם בעיקר מרעב, צפיפות ומחלות. בשטחי ברית המועצות ביצעו את המדיניות יחידות המבצע (האיינזצגרופן), שנעו בעקבות הצבא, בסיוע גדודי משטרה, יחידות של הוורמכט ומשתפי פעולה מקומיים. הדרך הייתה ירי המוני ליד בורות בשולי הערים והעיירות – בבאבי יאר שליד קייב נרצחו ב־29–30 בספטמבר 1941 33,771 יהודים, ובפונאר שליד וילנה נרצחו עשרות אלפים. תחילה נרצחו בעיקר גברים, ומאוגוסט 1941 – גם נשים וילדים. ההבדל: מגזרות ומגטאות שבהם המוות היה תוצאה של התנאים – לרצח ישיר בידי יחידות שהוקמו לשם כך.
נקודת דמיון: בשני המקרים נבעה המדיניות מן האידאולוגיה הגזעית שראתה ביהודים אויב שיש לסלקו, ונעשתה בחסות המלחמה והכיבוש בידי מנגנוני האס־אס והמשטרה. גם בשטחי ברית המועצות, אחרי גלי הרצח הראשונים, רוכזו שרידי הקהילות בגטאות (וילנה, קובנה, מינסק), ונוצלו לעבודה – כפי שנעשה בפולין.
למה זה מקבל ניקוד מלא: לכל היבט מוצג המצב בשני האזורים ומנוסח ההבדל במפורש; העובדות מדויקות (איגרת הבזק, גטאות לודז' וורשה, האיינזצגרופן, באבי יאר, פונאר); מוצגת נקודת דמיון מנומקת. מקובל גם: בפולין התקיימו בתחילה (1939) גם מעשי ירי ורצח בידי האיינזצגרופן, אך לא כמדיניות של השמדה כוללת; בסוף 1941 החלו גם בפולין המשלוחים למחנה ההשמדה חלמנו – כך שהמעבר לרצח התפשט מן המזרח לשאר השטחים.
טעות נפוצה: לתאר כל אזור בנפרד בלי לנסח את ההבדל לפי ההיבטים, או לייחס לפולין בשנים 1939–1941 מחנות השמדה שהחלו לפעול רק ב־1942 (מבצע ריינהרד).
שאלה 2 · הגטאות; גרמניה בשנתיים האחרונות של המלחמה
– הציגו שלושה מאפיינים של תנאי החיים שיצרו הנאצים בגטאות, והסבירו כיצד שניים מן המאפיינים שהצגתם סייעו לנאצים לממש את מטרותיהם בהקמת הגטאות.
– הסבירו כיצד התמודדו היהודים עם תנאי החיים בגטאות. בססו את תשובתכם על פעולה אחת מן התחום הרוחני ועל מקור מספר הלימוד המדגים פעולה אחת מן התחום הפיזי.
לפניכם קטעים מתוך פקודה שחתם עליה היטלר ב־19 במרס 1945.
– על פי קטע המקור, הציגו את ההערכה של היטלר בנוגע למצב הצבאי של גרמניה בשלב מאוחר זה במלחמה, ואת הדרך שבה הורה לפעול.
– הסבירו כיצד מהלכי המלחמה בשנתיים האחרונות שלה הביאו את גרמניה למצב המתואר בפקודה. בססו את הסברכם על שתי עובדות היסטוריות.
◂ פתרון מלא לשאלה 2
סעיף א
שלושה מאפיינים: סגירה ובידוד (חומה או גדר, שומרים בשערים, איסור יציאה ומאוקטובר 1941 בגנרלגוברנמן עונש מוות למי שיוצא); צפיפות קיצונית (בגטו ורשה כשליש מתושבי העיר בכ־2.4% משטחה); הרעבה – מנות מזון זעומות; מגפות (טיפוס) ותמותה; עבודת כפייה.
שניים שסייעו למטרות: הסגירה – מימשה את מטרת הבידוד והניתוק מן האוכלוסייה ומן העולם, ואפשרה פיקוח; ההרעבה והצפיפות – מימשו את מטרת הנישול (היהודים מכרו את רכושם כדי לקנות מזון) ואת החלשת היהודים והכחדתם ההדרגתית.
התמודדות: רוחנית – חינוך מחתרתי (שיעורים חשאיים לילדים, גימנסיות מחתרתיות של תנועות הנוער), או חיי תרבות ודת; מקור מספר הלימוד לפעולה פיזית – למשל השיר "המבריח הקטן" שנכתב בגטו ורשה – הברחת מזון בידי ילדים.
מה השאלה מבקשת: שלוש מטלות. (1) "הציגו שלושה מאפיינים" של תנאי החיים שיצרו הנאצים בגטאות. (2) "הסבירו כיצד שניים... סייעו" – לבחור בשניים מהם ולהסביר, לכל אחד, איזו מטרה של הנאצים הוא קידם. (3) "הסבירו כיצד התמודדו" – פעולה אחת מן התחום הרוחני, ומקור אחד מספר הלימוד המדגים פעולה מן התחום הפיזי.
תשובה מלאה:
מאפייני תנאי החיים בגטאות. הנאצים החלו לרכז את יהודי פולין בגטאות כבר מסוף 1939 (גטו לודז' נסגר באפריל 1940 וגטו ורשה בנובמבר 1940). אלה מאפייני החיים שיצרו:
1. סגירה ובידוד. הגטאות הגדולים הוקפו בחומות או בגדרות, ובשערים עמדו שומרים. היציאה בלי היתר נאסרה, ובגנרלגוברנמן נקבע מאוקטובר 1941 עונש מוות ליהודי שעוזב את הגטו.
2. צפיפות קיצונית. בגטו ורשה נדחסו יותר מ־400,000 יהודים – כשליש מתושבי העיר – בשטח של כ־2.4 אחוזים משטחה. בכל חדר גרו משפחות אחדות.
3. הרעבה ומגפות. מנות המזון הרשמיות סיפקו רק חלק קטן מן הדרוש לאדם. הרעב, הקור וחוסר התברואה הביאו למגפות, ובעיקר לטיפוס הבהרות, ולתמותה המונית.
כיצד סייעו שניים מן המאפיינים למטרות הנאצים:
הסגירה והבידוד – מטרת הבידוד והפיקוח. אחת המטרות המוצהרות של הגטאות הייתה להפריד את היהודים מן האוכלוסייה הסובבת ומן העולם החיצון, בהתאם לדימוי היהודי כמפיץ מחלות וכגורם מזיק. החומה, השומרים ועונש המוות על יציאה ניתקו את היהודים כמעט לגמרי – מן המסחר, מן החברים הלא־יהודים ומן הידיעות. כך גם יכלו הנאצים לפקח בקלות על כל האוכלוסייה היהודית ולדעת היכן היא נמצאת, כשלב ביניים עד שיוחלט על "פתרון" לבעיית היהודים.
ההרעבה – מטרת הנישול וההחלשה. הנאצים שלטו בכל המזון שנכנס לגטו, והקצו מנות זעומות. כדי לשרוד נאלצו היהודים למכור את רכושם – בגדים, תכשיטים, רהיטים – תמורת מזון מוברח במחירים גבוהים, וכך עבר רכושם בהדרגה לידי אחרים. ההרעבה גם החלישה את היהודים והביאה למוות של עשרות אלפים עוד לפני הגירושים: בגטו ורשה מתו בשנים 1940–1942 עשרות אלפים מרעב וממחלות.
התמודדות היהודים עם תנאי החיים:
פעולה מן התחום הרוחני – חינוך מחתרתי. בגטו ורשה נאסר במשך רוב התקופה לקיים בתי ספר. למרות זאת, מורים ותנועות נוער ארגנו קבוצות לימוד חשאיות בדירות: ילדים למדו קריאה, חשבון, עברית ויידיש, ותנועות הנוער קיימו אף שיעורים ברמת תיכון. המשתתפים סיכנו את עצמם, ובכל זאת התמידו. הלימוד שמר על שגרה ועל תקווה לעתיד, וחיזק את רוחם של הילדים ושל המורים מול מדיניות שנועדה להשפיל ולשבור אותם.
מקור מספר הלימוד – פעולה מן התחום הפיזי. בחרתי בשיר "המבריח הקטן", שכתבה בפולנית המשוררת הנריקה לזוורטובנה בגטו ורשה. בשיר מתאר ילד, בגוף ראשון, כיצד הוא מתגנב שוב ושוב אל מחוץ לחומת הגטו כדי להביא מזון לאמו, ויודע שאם ייתפס – הוא עלול לשלם על כך בחייו.
המקור מדגים פעולה פיזית – הברחת מזון. מאחר שמנות המזון הרשמיות לא הספיקו לחיים, הברחת המזון מן הצד הארי הייתה דרך עיקרית לשרוד. ילדים קטנים, שיכלו לזחול דרך פתחים צרים בחומה, הפכו למפרנסי משפחותיהם. השיר מראה גם את המחיר: סכנת המוות היומיומית ואת העובדה שהילדים נאלצו לשאת באחריות של מבוגרים.
בבחינה: ציינו את שם הספר, ההוצאה והעמוד שממנו לקחתם את המקור.
למה זה מקבל ניקוד מלא:
טעות נפוצה: לבלבל בין מטרה לבין תנאי חיים – למשל לכתוב שה"מטרה" הייתה הצפיפות; הצפיפות היא אמצעי, והמטרה היא פיקוח או החלשה. גם אין להביא מקור מן התחום הרוחני במקום מן התחום הפיזי.
סעיף ב
הערכת המצב: האויב מתקדם כבר בתוך שטח הרייך עצמו ("גם בתוך שטח הרייך", "למנוע את המשך התקדמותו"), וגרמניה איבדה שטחים ("כשנחזיר לעצמנו את השטחים שאבדו") – כלומר, גרמניה במגננה ועומדת על עצם קיומה ("המאבק על קיומו של עמנו"). הדרך: מדיניות "אדמה חרוכה" בגרמניה עצמה – להשמיד את כל מתקני התחבורה, הקשר, התעשייה והאספקה שהאויב עלול להשתמש בהם.
שתי עובדות: בחזית המזרח – אחרי סטלינגרד וכישלון קורסק (יולי 1943), "מבצע בגרטיון" בקיץ 1944 ומתקפת ינואר 1945 הביאו את הצבא האדום עד נהר האודר, כ־70 ק"מ מברלין; בחזית המערב – הפלישה לנורמנדי (6 ביוני 1944), שחרור צרפת, כישלון קרב הבליטה (דצמבר 1944 – ינואר 1945) וחציית הריין (מרס 1945). (גם: הפצצות בעלות הברית על ערי גרמניה ותעשייתה.)
מה השאלה מבקשת: שתי מטלות. (1) "על פי קטע המקור, הציגו" – את הערכת היטלר למצב הצבאי ואת הדרך שבה הורה לפעול, עם ציטוטים. (2) "הסבירו כיצד מהלכי המלחמה... הביאו" – בדיוק שתי עובדות היסטוריות מן השנים 1943–1945, ולהסביר כיצד כל אחת תרמה למצב שבפקודה.
תשובה מלאה:
הערכת המצב בפקודה והדרך שבה הורה היטלר לפעול. הפקודה חושפת שבמרס 1945 גרמניה אינה עוד הכובשת אלא הנכבשת. היטלר מדבר על הצורך להחליש את האויב "גם בתוך שטח הרייך" ו"למנוע את המשך התקדמותו" – כלומר, צבאות האויב כבר נמצאים בתוך גרמניה ומתקדמים בה. הוא מודה גם בכך שגרמניה איבדה שטחים, ומדבר על "השטחים שאבדו". הניסוח "המאבק על קיומו של עמנו" מלמד שגרמניה כבר אינה נלחמת לכיבוש "מרחב מחיה" אלא על עצם קיומה.
הדרך שבה הורה לפעול היא "אדמה חרוכה" בגרמניה עצמה: "יש להשמיד את כל מתקני הצבא, התחבורה, הקשר, התעשייה והאספקה, וכן כל נכס בתוך שטח הרייך", כדי שהאויב לא יוכל להשתמש בהם. היטלר מצדיק זאת בטענה שהאויב בכל מקרה "ישאיר לנו רק אדמה חרוכה". הפקודה מבטאת ייאוש: מוכנות להחריב את תשתיות העם הגרמני עצמו, ובפועל הודאה בכך שאין עוד דרך לעצור את האויב בכוח צבאי. (שר החימוש אלברט שפאר פעל לסכל את ביצוע הפקודה, וחלק גדול ממנה לא בוצע.)
כיצד הביאו מהלכי המלחמה בשנתיים האחרונות למצב זה:
עובדה ראשונה – התמוטטות החזית המזרחית. אחרי כניעת הארמייה השישית בסטלינגרד (פברואר 1943), נכשלה ביולי 1943 בקורסק המתקפה הגרמנית הגדולה האחרונה במזרח, ומאז עברה היוזמה לצבא האדום. בקיץ 1944, ב"מבצע בגרטיון", מוטטו הסובייטים את מרכז החזית הגרמנית והגיעו לגבולות פולין ופרוסיה המזרחית. במתקפה שפתחו בינואר 1945 הגיעו עד נהר האודר, כ־70 קילומטרים מברלין. עובדה זו מסבירה את דברי היטלר על "השטחים שאבדו" ועל האויב המתקדם בתוך שטח הרייך: במרס 1945 כבר עמד הצבא האדום בתוך גרמניה, סמוך לבירתה.
עובדה שנייה – פתיחת החזית השנייה במערב. ב־6 ביוני 1944 נחתו כוחות בעלות הברית בנורמנדי, ובתוך חודשים שוחררה צרפת והכוחות הגיעו לגבול גרמניה. ניסיון הנגד הגרמני האחרון במערב, קרב הבליטה בארדנים (דצמבר 1944 – ינואר 1945), נכשל, ובו אבדו לגרמניה כוחות שריון ועתודות אחרונות. בתחילת מרס 1945 חצו כוחות אמריקניים את הריין בגשר רמגן – ימים אחדים לפני שנחתמה הפקודה. כך נלחמה גרמניה בשתי חזיתות בבת אחת, והאויב חדר לשטחה גם מן המערב. מכאן הצורך, בעיני היטלר, להשמיד את התשתיות לפני שיגיע האויב.
לסיכום, התבוסות בשתי החזיתות בשנים 1943–1945 העבירו את המלחמה אל תוך גרמניה, ולכן נותרה להיטלר רק פקודת הריסה נואשת.
למה זה מקבל ניקוד מלא:
טעות נפוצה: לתאר את מהלכי המלחמה בלי לחזור אל הפקודה ולהסביר את הקשר; או להביא עובדות משנות הניצחונות הגרמניים (1939–1941).
שאלה 3 · יחס האוכלוסייה – הצלה בלה שאמבון; היודנראט והמחתרות בגטאות
לפניכם קטע מעובד העוסק ביחסם של תושבי הכפר לה שאמבון־סור־ליניון שבצרפת ליהודים בשנות הכיבוש.
– הסבירו כיצד בא לידי ביטוי בקטע אחד מדפוסי ההתייחסות של האוכלוסייה המקומית כלפי היהודים בארצות הכיבוש הנאצי.
על פי מה שלמדתם, הציגו את המניעים של מי שנקט דפוס התייחסות זה.
– בחרו במקור מספר הלימוד המציג דפוס התייחסות אחר של האוכלוסייה המקומית בארצות הכיבוש הנאצי, והסבירו כיצד דפוס זה בא לידי ביטוי במקור שבחרתם.
לפניכם שני סוגים של הנהגה שפעלו בגטאות: היודנראט; המחתרות (ארגוני המחתרת היהודיים).
השוו בין היודנראט ובין המחתרות, על פי שני התבחינים (קריטריונים) האלה:
– המטרות
– היחס לשלטונות הגרמניים
בכל אחד מן התבחינים הציגו נקודת דמיון אחת והבדל אחד.
◂ פתרון מלא לשאלה 3
סעיף א
הדפוס בקטע: הצלה (סיוע ליהודים תוך סיכון עצמי) – הסתרה "בבתי איכרים, בפנסיונים ובבתי ילדים", "תעודות מזויפות", הברחה לשווייץ, סירוב למסור ("לא מסרו את הנמלטים"), והתנגדות גלויה (מכתב התלמידים).
המניעים (על פי מה שלמדנו): דתיים־מוסריים – אמונה נוצרית שמחייבת לעזור לנרדף ("כלי הנשק של הרוח"); זיכרון היסטורי של מיעוט נרדף (הפרוטסטנטים); הומניזם ואהבת אדם; התנגדות פוליטית ולאומית לכובש ולשיתוף הפעולה של וישי; לעתים קשרים אישיים או תמורה כספית.
מקור מספר הלימוד לדפוס אחר: למשל עדות על "מצוד ול ד'יב" בפריז (16–17 ביולי 1942), שבו עצרה המשטרה הצרפתית אלפי יהודים – דפוס של שיתוף פעולה.
מה השאלה מבקשת: שלוש מטלות. (1) "הסבירו כיצד בא לידי ביטוי בקטע" דפוס התייחסות אחד – לזהות את הדפוס ולעגן אותו בקטע. (2) "הציגו את המניעים" של מי שנקט דפוס זה – על פי הידע. (3) "בחרו במקור מספר הלימוד" שמציג דפוס אחר, והסבירו כיצד הדפוס בא בו לידי ביטוי.
תשובה מלאה:
הדפוס בקטע – הצלה. בארצות הכיבוש היו כמה דפוסי התייחסות של האוכלוסייה המקומית ליהודים: שיתוף פעולה עם הנאצים, אדישות ועמידה מן הצד, ניצול, והצלה. בקטע בא לידי ביטוי דפוס ההצלה – סיוע ליהודים מתוך סיכון אישי. התושבים קלטו "אלפי יהודים – רבים מהם ילדים", הסתירו אותם "בבתי איכרים, בפנסיונים ובבתי ילדים", סיפקו להם "תעודות מזויפות" ואף הבריחו אותם "לשווייץ". ההצלה הייתה גם גלויה: התלמידים כתבו לשר של וישי שאם יבואו לקחת את חבריהם היהודים "הם יסתירו אותם". הסיכון היה ממשי – המשטרה ערכה חיפושים והכומר "נעצר לזמן מה", ובכל זאת "התושבים לא מסרו את הנמלטים". זו הצלה של קהילה שלמה, ולא רק של יחידים.
המניעים של המצילים. ראשית, מניע דתי־מוסרי: מצילים רבים ראו בעזרה לנרדף חובה דתית. בקטע זה בא לידי ביטוי בדרשה, שלפיה חובת הנוצרים להתנגד "באמצעות 'כלי הנשק של הרוח'" לדרישות הסותרות את מצוות הבשורה. שנית, הזדהות של מיעוט נרדף: תושבי האזור היו פרוטסטנטים "שאבותיו נרדפו בשל אמונתם", והם הבינו מה פירוש רדיפה. שלישית, מניעים הומניים – רחמים ואהבת אדם, במיוחד כלפי ילדים. ובמקומות אחרים היו גם מניעים פוליטיים ולאומיים – התנגדות לכובש הגרמני ולממשלות ששיתפו עמו פעולה – וקשרים אישיים של ידידות או עבודה; היו גם שעזרו תמורת כסף.
מקור מספר הלימוד – דפוס של שיתוף פעולה. בחרתי בעדות על "מצוד ול ד'יב" בפריז ב־16–17 ביולי 1942. במצוד עצרו שוטרים צרפתים, לפי הסכם בין ממשלת וישי לבין הגרמנים, יותר מ־13,000 יהודים, ובהם אלפי ילדים. משפחות רבות רוכזו באצטדיון החורף לרכיבת אופניים (ול ד'יב) בתנאים קשים מאוד, ומשם הועברו למחנות בצרפת וגורשו לאושוויץ. המקור מבטא את דפוס שיתוף הפעולה: לא הגרמנים עצמם ביצעו את המעצרים, אלא המשטרה המקומית. היא עשתה זאת מתוך שיקולים של ממשלת וישי – לקנות לעצמה עצמאות מסוימת ולהשאיר את היוזמה בידיה – ולצד זה מתוך אנטישמיות שרווחה בחלק מן הציבור ומתוך ציות לסמכות. ההבדל לעומת לה שאמבון ברור: כאן מוסדות המדינה עצמם מסרו את היהודים לגרמנים.
בבחינה: ציינו את שם הספר, ההוצאה והעמוד שממנו לקחתם את המקור.
למה זה מקבל ניקוד מלא:
טעות נפוצה: לבחור מקור ספר שמציג גם הוא הצלה – השאלה דורשת דפוס אחר; או לכתוב "המניע היה טוב לב" בלבד, בלי להבחין בין מניעים שונים.
סעיף ב
המטרות – דמיון: שני הגופים פעלו לטובת הציבור היהודי ובשם אחריות לגורלו – לשמור על חיי היהודים ועל כבודם. הבדל: היודנראט ביקש בעיקר להאריך את קיום הגטו ולהציל כמה שיותר אנשים עד סוף המלחמה ("הצלה באמצעות עבודה"); המחתרות, אחרי שהבינו שהמטרה הנאצית היא השמדה, חתרו להתנגדות חמושה – למען כבוד העם, נקמה וחיי נצח בזיכרון, ובמקרים מסוימים להצלת לוחמים ביערות.
היחס לשלטונות – דמיון: שניהם ראו בגרמנים אויב, ושניהם נאלצו להתחשב באיום של "אחריות קולקטיבית" (ענישת הגטו כולו). הבדל: היודנראט היה גוף רשמי שמונה בידי הגרמנים ונאלץ לבצע את פקודותיהם ולתווך ביניהם לבין הקהילה; המחתרות פעלו בחשאי, נגד הוראות השלטונות, ובסוף יצאו נגדם במאבק מזוין.
מה השאלה מבקשת: "השוו... על פי שני התבחינים" – בכל תבחין (מטרות; היחס לשלטונות הגרמניים) להציג נקודת דמיון אחת והבדל אחד, כלומר ארבעה רכיבים בסך הכול, וכל אחד מהם מוסבר.
תשובה מלאה:
התבחין הראשון – המטרות.
נקודת דמיון: גם היודנראט וגם המחתרות פעלו מתוך תחושת אחריות לציבור היהודי בגטו. שני הגופים ביקשו, כל אחד בדרכו, לשמור על חיי היהודים ועל כבודם בתנאים בלתי אפשריים. גם רבים מראשי המחתרות עסקו תחילה בעזרה הדדית, בחינוך ובתרבות – כדי לשמור על צלם האדם – כמו מוסדות הסעד של היודנראט.
הבדל: היודנראט ראה את מטרתו העיקרית בהמשך קיומו של הגטו. רבים מראשיו – כמו אפרים ברש בביאליסטוק או יעקב גנס בווילנה – האמינו שאם הגטו יהיה מועיל לגרמנים, באמצעות עבודה בשביל המשק הגרמני, יוכלו להציל לפחות חלק מן היהודים עד סוף המלחמה ("הצלה באמצעות עבודה"). המחתרות, לעומת זאת, הגיעו בשנים 1942–1943 למסקנה שהנאצים מתכוונים להשמיד את כולם, ושאין סיכוי להינצל באמצעות ציות. מטרתן הייתה התנגדות מזוינת – להילחם ולמות בכבוד, לנקום, ולהשאיר לדורות עדות שהיהודים לא הלכו "כצאן לטבח". חלק מן המחתרות חתרו גם להוציא לוחמים ליערות ולהמשיך שם במאבק.
התבחין השני – היחס לשלטונות הגרמניים.
נקודת דמיון: שני הגופים ידעו שהגרמנים הם אויב, ושניהם נאלצו להתחשב בעקרון "האחריות הקולקטיבית" – על כל מעשה של יחיד הגרמנים ענישו את הגטו כולו. היודנראט חשש מכך שכל פעולה תביא להרג רבים; גם המחתרות התלבטו בשל כך אם ומתי לפעול, כדי לא להמיט אסון על הציבור.
הבדל: היודנראט היה גוף רשמי שמונה בהוראת הגרמנים. הוא היה חייב לבצע את פקודותיהם – לגייס אנשים לעבודה, לגבות כסף ורכוש, ובשלבים מאוחרים לספק רשימות לגירוש – וניסה לתווך בין הגרמנים ובין הקהילה, להתמקח ולהרוויח זמן. המחתרות פעלו בחשאי, בניגוד לחוקי השלטונות: הן הבריחו נשק, הפיצו עיתונות מחתרת וכרוזים, ובסופו של דבר פתחו במאבק מזוין נגד הגרמנים, כמו במרד גטו ורשה באפריל 1943.
לסיכום, שני הגופים פעלו לטובת הציבור ובתנאי איום מתמיד, אבל היודנראט פעל בתוך המסגרת שקבעו הגרמנים, והמחתרות – נגדה.
למה זה מקבל ניקוד מלא:
טעות נפוצה: להציג את היודנראט כמשתף פעולה בוגדני ואת המחתרות כגיבורות בלבד – התשובה צריכה להציג את ההיגיון של כל גוף; או לתת שתי נקודות דמיון בלי הבדל באותו תבחין.
פרק שני – סוגיות נבחרות בתולדות מדינת ישראל
ענו על אחת מן השאלות 4–7. (50 נקודות)
שאלה 4 · תהליך הדה־קולוניזציה וגורל היהודים בארצות האסלאם – ועידת באנדונג
לפניכם קטעים מתוך ההודעה המסכמת של ועידת באנדונג – ועידה של מדינות מאסיה ומאפריקה שהתכנסה באינדונזיה באפריל 1955. קראו את הקטעים וענו על השאלות.
– מהו תהליך הדה־קולוניזציה? הסבירו כיצד תהליך זה בא לידי ביטוי בקטעים. בססו את תשובתכם על שני דברים שנאמרו בהם.
– על פי מה שלמדתם, הציגו שניים מן הגורמים לתהליך הדה־קולוניזציה: גורם אידאולוגי אחד וגורם כלכלי אחד.
בקטעים מביעה הוועידה תמיכה בזכותם של עמי מרוקו, תוניסיה ואלג'יריה לעצמאות.
– הסבירו שתי דרכים שבהן השפיע תהליך הדה־קולוניזציה על מצב היהודים בארצות צפון אפריקה, והדגימו אחת מהן באמצעות אחת מן הארצות האלה.
– הציגו גורם נוסף, שאינו קשור לתהליך הדה־קולוניזציה, שהשפיע בתקופה זו על מצב היהודים בארצות האסלאם.
◂ פתרון מלא לשאלה 4
סעיף א
דה־קולוניזציה: תהליך התפרקות האימפריות הקולוניאליות האירופיות (בעיקר בריטניה וצרפת) ומאבק העמים באסיה, במזרח התיכון ובאפריקה לעצמאות ולהקמת מדינות עצמאיות, מ־1945 ועד תחילת שנות ה־60. ביטוי בקטעים (שניים מתוך): הוועידה מכריזה שהקולוניאליזם "על כל גילוייו הוא רעה שיש לשים לה קץ במהרה" – דרישה לסיים את השלטון הקולוניאלי; השלטון הזר הוא "שלילה של זכויות האדם היסודיות, מנוגדת למגילת האומות המאוחדות" – זכות ההגדרה העצמית והאו"ם; תמיכה "במאבקם של כל העמים האלה לחירות ולעצמאות" וקריאה למעצמות "להעניק חירות ועצמאות"; תמיכה בזכותם של עמי "אלג'יריה, מרוקו ותוניסיה" לעצמאות ודרישה מצרפת – המאבק בצפון אפריקה; עצם כינוס הוועידה בידי מדינות שהשתחררו זה מכבר (הודו, פקיסטן, בורמה, ציילון, אינדונזיה) – מדינות עצמאיות חדשות מסייעות לעמים שעדיין נשלטים. גורם אידאולוגי (אחד מתוך): התפתחות רעיון החירות והלאומיות בקרב העמים הנשלטים; התנגדות אידאולוגית של שתי מעצמות העל לקולוניאליזם; דעת הקהל בעולם ראתה בקולוניאליזם מדיניות בלתי מוסרית. גורם כלכלי (אחד מתוך): המשבר הכלכלי במדינות אירופה אחרי מלחמת העולם השנייה – לא יכלו לשאת בעלות החזקת המושבות; ירידה ברווחיות המושבות בעידן של סחר חופשי ותחרות.
מה השאלה מבקשת: להגדיר מהו תהליך הדה־קולוניזציה; להסביר כיצד הוא בא לידי ביטוי בקטעים, על סמך שני דברים שנאמרו בהם; ולהציג על פי הידע שני גורמים לתהליך – גורם אידאולוגי אחד וגורם כלכלי אחד.
תשובה מלאה:
מהו תהליך הדה־קולוניזציה: דה־קולוניזציה היא התהליך ההיסטורי של התפרקות האימפריות הקולוניאליות האירופיות – בעיקר בריטניה וצרפת – ושל מאבק העמים שנשלטו בידיהן באסיה, במזרח התיכון ובאפריקה לעצמאות. התהליך התרחש בעיקר מתום מלחמת העולם השנייה (1945) ועד תחילת שנות ה־60 של המאה ה־20, ובמהלכו קמו עשרות מדינות עצמאיות חדשות.
ביטוי התהליך בקטעים:
דבר ראשון – הדרישה לשים קץ לשלטון הקולוניאלי: הוועידה מכריזה כי "הקולוניאליזם על כל גילוייו הוא רעה שיש לשים לה קץ במהרה", וקוראת "למעצמות הנוגעות בדבר להעניק חירות ועצמאות לעמים אלה". זהו לב תהליך הדה־קולוניזציה: העמים הנשלטים אינם מבקשים עוד שיפור בתנאי השלטון הזר אלא את סיומו המלא והקמת מדינות עצמאיות. הקביעה שהשלטון הזר הוא "שלילה של זכויות האדם היסודיות, מנוגדת למגילת האומות המאוחדות" מלמדת שהמאבק נשען על זכות ההגדרה העצמית ועל עקרונות האו"ם, שהפך לזירה מרכזית במאבק נגד הקולוניאליזם.
דבר שני – המאבק בצפון אפריקה: הוועידה מצהירה על "תמיכתה בזכותם של עמי אלג'יריה, מרוקו ותוניסיה להגדרה עצמית ולעצמאות", ודוחקת "בממשלת צרפת" להגיע להסדר. בשנת 1955 עדיין נשלטו ארצות אלה בידי צרפת, ובאלג'יריה כבר התנהלה מלחמה (מאז 1954). הקטע מבטא את העובדה שבצפון אפריקה התהליך התרחש מאוחר יותר מאשר במזרח התיכון ובאסיה: מרוקו ותוניסיה קיבלו עצמאות ב־1956, ואלג'יריה רק ב־1962, אחרי מלחמה ממושכת.
(מקובל גם: עצם כינוס הוועידה בהזמנת "בורמה, ציילון, הודו, אינדונזיה ופקיסטן" – מדינות שהשתחררו מן השלטון הקולוניאלי בשנים 1947–1949 – מלמד שהמדינות העצמאיות החדשות התארגנו יחד ותמכו בעמים שעדיין נשלטו; התהליך התקדם מאסיה אל אפריקה.)
גורמים לתהליך:
גורם אידאולוגי – התפתחות רעיון החירות והלאומיות: העמים שחיו תחת השלטון הקולוניאלי נחשפו לרעיונות האירופיים של חירות, שוויון ולאומיות – בבתי הספר, באוניברסיטאות באירופה ובשירות בצבאות המעצמות – והחלו לפתח תודעה לאומית משלהם. הניגוד בין הרעיונות האלה לבין המציאות של שלטון זר ומפלה הוביל להקמת תנועות לאומיות שדרשו עצמאות. (מקובל גם: התנגדות אידאולוגית של שתי מעצמות העל לקולוניאליזם – ארצות הברית בשם זכות ההגדרה העצמית והסחר החופשי, וברית המועצות שראתה בו ניצול קפיטליסטי; או דעת הקהל בעולם, שלאחר מלחמת העולם השנייה ראתה בקולוניאליזם מדיניות בלתי מוסרית.)
גורם כלכלי – המשבר הכלכלי באירופה אחרי מלחמת העולם השנייה: בריטניה וצרפת יצאו מן המלחמה מוחלשות ונדרשו להשקיע את משאביהן בשיקום ארצותיהן. הן לא יכלו עוד לשאת בהוצאות הגבוהות של החזקת צבא ומנגנון שלטון במושבות ושל פיתוח התשתיות בהן, ולכן נטו לוותר עליהן. (מקובל גם: ירידה ברווחיות המושבות – בעידן של סחר חופשי ותחרות אבדה הבלעדיות שהעניקה למעצמות רווחים מן המסחר עם המושבות.)
לסיכום, הקטעים מבטאים את רוח התקופה: העמים המשתחררים דרשו לסיים את הקולוניאליזם ותמכו זה בזה, ובו בזמן נחלשה יכולתן של המעצמות להמשיך ולשלוט.
למה זה מקבל ניקוד מלא: הגדרה הכוללת את מהות התופעה, את זירת ההתרחשות ואת התקופה; שני ביטויים בקטעים, כל אחד מעוגן בציטוט ומוסבר; גורם אידאולוגי וגורם כלכלי מוסברים – אחד מכל תחום כנדרש. מקובל גם להציג את התמיכה במאבק ("להכריז על תמיכתה במאבקם...") כביטוי נפרד.
טעות נפוצה: להציג שני גורמים מאותו תחום (למשל שני גורמים אידאולוגיים) או גורם פוליטי (המלחמה הקרה, האו"ם) במקום גורם כלכלי; וכן לצטט מן הקטע בלי להסביר כיצד הציטוט מבטא את התהליך.
סעיף ב
השפעות (שתיים מתוך): היהודים, שקשרו את גורלם בשלטון הקולוניאלי, אימצו את התרבות הצרפתית ונהנו מקידום, זוהו כתומכי השלטון הזר – גברו השנאה ופעולות האיבה נגדם; עם עזיבת המעצמה אבדה ההגנה שהעניק השלטון הקולוניאלי והתערער ביטחונם; שינוי תרבותי – התרבות הערבית והאסלאמית החליפה את התרבות המערבית שאימצו היהודים (שפה, חינוך, מנהל) והם נדחקו לשוליים; המדינות החדשות הגבילו את יציאתם או את זכויותיהם. דוגמה: מרוקו – עצמאות 1956, איסור על יציאה לישראל, הצטרפות לליגה הערבית (1958), טביעת "אגוז" (1961), מבצע "יכין" (1961–1964); תוניסיה – פירוק מועצת הקהילה (1958), משבר ביזרטה (1961), פרעות ב־1967; אלג'יריה – זוהו עם צרפת (צו כרמייה 1870), חוק האזרחות (1963) שהעניק אזרחות רק למוסלמים, כמעט כל היהודים עזבו ב־1962, רובם לצרפת. גורם נוסף (אחד מתוך): התגברות הלאומיות הערבית ודחיית היהודים כזרים; השפעת מלחמת העצמאות והקמת מדינת ישראל; הפאן־ערביות ופעילות הליגה הערבית; הציונות והזיקה הדתית לארץ־ישראל; מדיניות "חיסול גלויות" של ממשלת ישראל; מבצע קדש ומלחמת ששת הימים.
מה השאלה מבקשת: להסביר שתי דרכים שבהן השפיע תהליך הדה־קולוניזציה על היהודים בארצות צפון אפריקה, ולהדגים אחת מהן באמצעות מרוקו, תוניסיה או אלג'יריה; ולהציג גורם נוסף, שאינו הדה־קולוניזציה, שהשפיע על מצב היהודים בארצות האסלאם.
תשובה מלאה:
דרך ראשונה – היהודים זוהו עם השלטון הקולוניאלי: בתקופת השלטון הצרפתי קשרו יהודים רבים בצפון אפריקה את גורלם בשלטון הזר, שהציע להם שוויון זכויות, אפשרויות השכלה ותעסוקה. הם למדו בבתי הספר של רשת "כל ישראל חברים" בשפה הצרפתית, אימצו את התרבות הצרפתית ושיפרו את מצבם הכלכלי. ככל שהתקרבו אל השלטון הזר, התרחקו מן האוכלוסייה המוסלמית. כשהתעצם המאבק לעצמאות, נתפסו היהודים בעיני התנועות הלאומיות כתומכי המעצמה הקולוניאלית, וגברו השנאה ופעולות האיבה כלפיהם.
דרך שנייה – אובדן ההגנה ושינוי תרבותי: השלטון הקולוניאלי הגן על היהודים מפני האוכלוסייה המקומית. עם השגת העצמאות אבדה ההגנה הזאת, ובמדינות החדשות התחזקה התרבות הערבית והאסלאמית – בשפה, בחינוך, בלבוש ובמנהל השלטון. היהודים, שאימצו את התרבות המערבית, מצאו את עצמם בסביבה תרבותית זרה להם ונדחקו לשוליים. בשלבי המאבק נמנעו התנועות הלאומיות לעיתים מפגיעה ביהודים כדי לא לפגוע בתדמיתן, אך לאחר השגת העצמאות גברו ההגבלות והפגיעות.
דוגמה – מרוקו: מרוקו קיבלה עצמאות מצרפת במרס 1956. בתחילה הבטיח השלטון שוויון ליהודים, ויהודי אף כיהן כשר בממשלה הראשונה. אך עוד ב־1956 נאסרה בפועל היציאה לישראל, ב־1958 הצטרפה מרוקו לליגה הערבית, וב־1959 נותק קשר הדואר בינה לבין ישראל. היהודים, שזוהו בעבר עם הצרפתים, חשו שמקומם במדינה החדשה מתערער. הם החלו לצאת בחשאי, בסיוע "המסגרת" – זרוע של המוסד. בינואר 1961 טבעה הספינה "אגוז" ועשרות מעולים חשאיים נספו, והאסון הוביל להסכם שקט עם השלטונות: במבצע "יכין" (1961–1964) יצאו כמאה אלף יהודים (הערכה), רובם לישראל.
(מקובל גם: אלג'יריה – היהודים קיבלו אזרחות צרפתית בצו כרמייה (1870) וזוהו עם צרפת. במלחמת העצמאות (1954–1962) נפגעו גם יהודים ומוסדותיהם, וחוק האזרחות של אלג'יריה העצמאית (1963) העניק אזרחות כמעט רק למוסלמים. כמעט כל היהודים עזבו ב־1962, רובם לצרפת. או תוניסיה – עצמאות ב־1956; ב־1958 פירק השלטון את מועצת הקהילה היהודית, ומשבר ביזרטה (1961) והפרעות ב־1967 הובילו לגלי הגירה.)
גורם נוסף – השפעת מלחמת העצמאות והקמת מדינת ישראל: הסכסוך הישראלי־ערבי הגיע לשיאו במלחמת העצמאות. במדינות שלחמו נגד ישראל ("המעגל הראשון" – כמו מצרים ועיראק) נאסרו יהודים, רכושם הוחרם והם הותקפו, וגם במדינות שלא לחמו ("המעגל השני") התגברה העוינות – למשל בלוב, שבה פרצו פרעות ביוני 1948. היהודים נחשדו בנאמנות כפולה, משום שרובם קיבלו את הקמת המדינה בהתלהבות. (מקובל גם: התגברות הלאומיות הערבית, שהדגישה את המשותף לבני הלאום ודחתה את היהודים כזרים; הפאן־ערביות ופעילות הליגה הערבית; הציונות והזיקה הדתית לארץ־ישראל; מדיניות "חיסול גלויות" של ממשלת ישראל; מבצע קדש (1956) ומלחמת ששת הימים (1967).)
לסיכום, הדה־קולוניזציה ערערה את בסיס הקיום של היהודים בצפון אפריקה, וגורמים נוספים החריפו את מצבם, עד שרובם עזבו את ארצות האסלאם בתוך פחות מדור.
למה זה מקבל ניקוד מלא: שתי השפעות מוסברות (מה השתנה ומדוע), דוגמה מפורטת ומדויקת מאחת משלוש הארצות שבקטע, וגורם נוסף שאינו הדה־קולוניזציה, מוצג במדויק.
טעות נפוצה: להציג כגורם נוסף את "סיום השלטון הצרפתי" או "השגת העצמאות" – אלה חלק מתהליך הדה־קולוניזציה עצמו; וכן להביא דוגמה ממדינה שאינה בצפון אפריקה (כמו עיראק) בסעיף הדוגמה.
שאלה 5 · העלייה החשאית ממרוקו – "אגוז" ו"מבצע יכין"; מחנות העולים והשיכון בבתים נטושים
לפניכם קטע מעובד העוסק בעלייה ממרוקו בשנים 1956–1964.
– הסבירו מהו דפוס העלייה שבא לידי ביטוי בקטע. בססו את תשובתכם על שתי עובדות מן הקטע.
– הציגו את המאפיינים של דפוס עלייה אחר שנקטה מדינת ישראל בתקופה זו.
לפניכם שתיים מדרכי הפעולה שנקטה מדינת ישראל בקליטת העלייה הגדולה:
– הקמת מחנות העולים
– יישוב עולים בבתים שנטשו ערבים בערים ובשכונות (1948–1949)
הסבירו איזו בעיה ניסתה המדינה לפתור באמצעות כל אחת מדרכי פעולה אלה, ומהו הקושי שנוצר בעקבות זאת.
◂ פתרון מלא לשאלה 5
סעיף א
דפוס העלייה בקטע: עלייה חשאית / מאורגנת בידי שליחי המדינה מארץ שאוסרת על היציאה, ובהמשך – עלייה בהסדר חשאי עם השלטון.
עובדות מן הקטע (שתיים מתוך): "אסרה ממשלתה על יהודים לעלות לישראל"; "המסגרת" – "יחידה חשאית" שהבריחה יהודים "דרך הים, דרך המובלעות הספרדיות... ודרך אירופה"; טביעת "אגוז" – מחיר הסיכון; "הבנה" עם חסן השני – יציאה "בשקט", דרך ארגון סיוע ולא ישירות לישראל, תמורת כספים; "כ־97,000 יהודים" ב"מבצע יכין".
דפוס אחר (אחד מתוך): עלייה המונית בלתי סלקטיבית (1948–1951) – "שערים פתוחים", כ־700,000 עולים, הבאת קהילות שלמות (מרבד הקסמים מתימן, עזרא ונחמיה מעיראק), ללא מיון; עלייה סלקטיבית (1952–1954) – מיון לפי גיל, בריאות וכושר עבודה; עלייה מארצות מזרח אירופה בהסכמת המשטרים (פולין 1956–1957).
מה השאלה מבקשת: (1) "הסבירו מהו דפוס העלייה" בקטע, ולבסס על שתי עובדות מן הקטע. (2) "הציגו את המאפיינים של דפוס עלייה אחר" שנקטה המדינה בתקופה זו.
תשובה מלאה:
הדפוס בקטע – עלייה חשאית (מחתרתית) מארץ שאוסרת לצאת. בשנות החמישים והשישים נקטה מדינת ישראל כמה דפוסי עלייה, לפי מצבם של היהודים ומדיניות הארצות שבהן חיו. במרוקו, אחרי העצמאות, היציאה הייתה אסורה, ולכן ארגנה המדינה עלייה חשאית – בדומה לדפוס ההעפלה בתקופת המנדט. אחרי אסון "אגוז" הפכה העלייה ליציאה מאורגנת בהסדר שקט עם השלטון.
עובדה ראשונה – הארגון החשאי. בקטע: ממשלת מרוקו "אסרה על יהודים לעלות לישראל", ולכן "ה'מוסד' הקים במרוקו יחידה חשאית, 'המסגרת', שהבריחה יהודים דרך הים, דרך המובלעות הספרדיות... ודרך אירופה". העלייה אורגנה בידי זרועות המדינה, בשיתוף צעירים מקומיים "שאורגנו והוכשרו בידי שליחים מישראל". זהו המאפיין של עלייה חשאית: מבצע מאורגן, בסודיות ובסיכון.
עובדה שנייה – המעבר להסדר חשאי עם השלטון. אחרי טביעת "אגוז", שבה "ארבעים ושלושה מעפילים... וגם איש צוות ישראלי, נספו", הושגה עם המלך חסן השני "הבנה": היהודים יוכלו לצאת "בשקט, באמצעות ארגון סיוע יהודי בינלאומי ולא ישירות לישראל, ובתמורה ישולמו למרוקו כספים". במסגרת "מבצע יכין" יצאו "כ־97,000 יהודים". כלומר, העלייה נשארה חשאית מבחינה פומבית – מרוקו לא הודתה שהיא מאפשרת עלייה לישראל – אבל הפכה לעלייה המונית ומסודרת.
דפוס עלייה אחר – העלייה ההמונית הבלתי סלקטיבית (1948–1951). בשנים הראשונות למדינה נקטה ישראל מדיניות של "שערים פתוחים": כל יהודי שרצה לעלות התקבל, בלי מיון לפי גיל, בריאות או מקצוע. מאפייניה: (1) היקף עצום – כ־700,000 עולים בתוך פחות מארבע שנים, יותר ממספר היהודים בארץ ב־1948; (2) העלאת קהילות שלמות במבצעים מאורגנים, כמו "על כנפי נשרים" ("מרבד הקסמים") מתימן ומבצע "עזרא ונחמיה" מעיראק; (3) שילוב של ניצולי שואה מאירופה ויהודים מארצות האסלאם; (4) העלייה קדמה לתכנון הקליטה – העולים הגיעו לפני שהיו להם דיור ועבודה. העיקרון עוגן בחוק השבות (1950). (דפוס אחר מקובל: העלייה הסלקטיבית בשנים 1952–1954, שבה מוינו העולים מצפון אפריקה לפי גיל, בריאות וכושר עבודה.)
למה זה מקבל ניקוד מלא:
טעות נפוצה: לכתוב שמבצע יכין היה עלייה גלויה בהסכמה רשמית – מרוקו לא הכירה בכך בפומבי, והיציאה הוסוותה; או להציג כ"דפוס אחר" את אותו דפוס חשאי בארץ אחרת בלי להבחין ביניהם.
סעיף ב
מחנות העולים (1948–1950): הבעיה – הגעת מאות אלפי עולים בתוך זמן קצר, בלי דיור ותעסוקה; צורך במקום קליטה ראשוני ומיידי (מחנות צבא בריטיים לשעבר, אוהלים; "שער העלייה"). הקושי – צפיפות, תנאים קשים, היעדר עבודה ובטלה, תלות במוסדות ובאוכל ממטבחים משותפים; פגיעה במעמד ההורים ובמבנה המשפחה; עלות גבוהה למדינה; תסכול – והחלפת המחנות במעברות.
יישוב בבתים נטושים (1948–1949): הבעיה – מחסור חמור בדיור למאות אלפי עולים, ורצון לאכלס במהירות ערים ושכונות שנעזבו במלחמה (יפו, חיפה, עכו, רמלה, לוד, שכונות בירושלים) ולבסס בהן נוכחות יהודית. הקושי – צפיפות (כמה משפחות בבית אחד), מבנים פגועים ומוזנחים ותשתיות לקויות; מחסור במקומות עבודה בחלק מן הערים; הזנחה מתמשכת שהפכה שכונות לשכונות עוני; ובמישור המדיני – שאלת הרכוש של הפליטים.
מה השאלה מבקשת: לכל אחת משתי דרכי הפעולה – "הסבירו איזו בעיה ניסתה המדינה לפתור" ו"מהו הקושי שנוצר" – סך הכול ארבעה רכיבים, כל אחד מוסבר.
תשובה מלאה:
מחנות העולים – הבעיה. בשנים 1948–1951 הגיעו לארץ כ־700,000 עולים – יותר ממספר היהודים שחיו בה ערב הקמת המדינה – רבים מהם בלי רכוש. לא היו דירות, לא הייתה עבודה, והמדינה הייתה במלחמה ובמחסור. כדי לקלוט את העולים מייד עם הגעתם הוקמו מחנות עולים – רובם במחנות צבא בריטיים לשעבר, בצריפים ובאוהלים – ובראשם מחנה "שער העלייה" ליד חיפה, שבו נרשמו העולים ונבדקו. המחנות נועדו לתת קורת גג, מזון וטיפול רפואי ראשוני עד שיימצא פתרון קבע.
מחנות העולים – הקושי. העולים נשארו במחנות חודשים ארוכים. התנאים היו קשים: צפיפות, מחסור בתנאי היגיינה, ובחורף – בוץ וקור. העולים קיבלו מזון במטבחים משותפים ולא עבדו, ונוצרו בטלה ותלות במוסדות. הורים איבדו את מעמדם כמפרנסים וכמחנכים, והמבנה המשפחתי המסורתי נפגע. בנוסף, ההחזקה של מאות אלפי אנשים במחנות עלתה למדינה סכומים גדולים. בשל כך הוחלפו המחנות, מ־1950, במעברות – שבהן העולים נדרשו לעבוד ולדאוג לעצמם.
יישוב בבתים נטושים – הבעיה. במלחמת העצמאות עזבו את בתיהם, או גורשו מהם, מאות אלפי ערבים, וערים ושכונות שלמות התרוקנו – יפו, חלקים מחיפה, עכו, רמלה ולוד, ושכונות בירושלים כמו קטמון. באותה עת זרמו לארץ עולים רבים, והמדינה לא יכלה לבנות במהירות דירות לכולם. לכן הופנו עשרות אלפי עולים, כבר ב־1948–1949, אל הבתים שנעזבו. כך ניתנה קורת גג מיידית בלי בנייה, ובד בבד אוכלסו אזורים ריקים – מה שנועד גם למנוע את חזרת הפליטים ולבסס נוכחות יהודית בערים המעורבות.
יישוב בבתים נטושים – הקושי. הבתים התחלקו לעתים קרובות בין כמה משפחות, ובחדר אחד חיה לעתים משפחה שלמה. רבים מן המבנים נפגעו במלחמה והוזנחו, והתשתיות – מים, ביוב וחשמל – היו לקויות. בחלק מן הערים, כמו רמלה ולוד, היו מעט מקומות עבודה. משום שהמדינה לא השקיעה בשכונות אלה, הפכו רבות מהן בשנים שאחר כך לשכונות עוני, ותושביהן חשו מוזנחים. לצד זה עמדה שאלה מדינית ומוסרית: הבתים היו רכושם של פליטים, ומעמדם נקבע בחוק נכסי נפקדים (1950) – נושא שנותר שנוי במחלוקת.
למה זה מקבל ניקוד מלא:
טעות נפוצה: לבלבל בין מחנות העולים ובין המעברות – המעברות באו אחריהם ונבדלו מהם בכך שהעולים עבדו ובישלו בעצמם; או לתאר את הקושי של העולים בלי לקשר אותו לדרך הפעולה שנבחרה.
שאלה 6 · מלחמת יום הכיפורים (1973) – השפעות המלחמה על מדינות ערב
השוו בין ההשפעות של מלחמת יום הכיפורים על מצרים ובין ההשפעות שלה על סוריה על פי שני התבחינים:
– היחסים עם מעצמות־העל (ארצות הברית, ברית המועצות) לאחר המלחמה;
– ההסכמים עם ישראל ושינויי השטח בשנים 1974–1975.
בתשובתכם הציגו נקודת דמיון אחת ונקודת שוני אחת.
בזמן מלחמת יום הכיפורים ואחריה השתמשו מדינות ערב המפיקות נפט ב"נשק הנפט".
– הציגו את הצעדים שנקטו מדינות ערב המפיקות נפט בזמן המלחמה.
– הסבירו שתיים מן ההשפעות של מלחמת יום הכיפורים על מעמדן של מדינות ערב ועל מעמד הפלסטינים בזירה הבין־לאומית.
◂ פתרון מלא לשאלה 6
סעיף א
דמיון: שתי המדינות ראו במלחמה הצלחה ששיקמה את כבודן אחרי 1967; שתיהן חתמו ב־1974 על הסכם הפרדת כוחות עם ישראל בתיווך שר החוץ האמריקני קיסינג'ר, עם כוח של האו"ם בין הצדדים. שוני – מעצמות: מצרים עברה בהדרגה מן המחנה הסובייטי לקרבה לארצות הברית (קשרים דיפלומטיים חודשו, קיסינג'ר כמתווך, ב־1976 ביטלה את חוזה הידידות עם ברית המועצות), ואילו סוריה נשארה בעלת בריתה של ברית המועצות, שחימשה אותה מחדש. שוני – הסכמים ושטח: מצרים חתמה על שני הסכמים – הפרדת כוחות (18 בינואר 1974) והסכם הביניים סיני ב' (ספטמבר 1975) – וקיבלה בחזרה רצועה לאורך התעלה, את המעברים ואת שדות הנפט באבו רודס, ופתחה מחדש את תעלת סואץ (1975); סוריה חתמה רק על הסכם הפרדת כוחות (31 במאי 1974) וקיבלה את המובלעת ואת העיר קונייטרה, ורוב רמת הגולן נשאר בידי ישראל.
מה השאלה מבקשת: "השוו" בין ההשפעות של המלחמה על מצרים ועל סוריה על פי שני תבחינים, ולהציג נקודת דמיון ונקודת שוני.
תשובה מלאה:
נקודת דמיון: בשתי המדינות נתפסה המלחמה כהצלחה ששיקמה את הכבוד הלאומי שנפגע בתבוסת 1967 – בימים הראשונים הצליחו צבאותיהן להפתיע את ישראל, לצלוח את התעלה ולחדור לרמת הגולן. בנוסף, שתיהן חתמו ב־1974 על הסכם הפרדת כוחות עם ישראל בתיווך של שר החוץ האמריקני הנרי קיסינג'ר ("דיפלומטיית הדילוגים"), ובשתי החזיתות הוצב כוח של האו"ם בין הצדדים. כלומר, בשני המקרים התיווך האמריקני הוא שהביא להסדר.
נקודת שוני – היחסים עם המעצמות: מצרים בהנהגת סאדאת – שעוד ב־1972 הוציא את היועצים הסובייטים ממצרים – הבינה אחרי המלחמה שרק ארצות הברית יכולה להביא לנסיגת ישראל מסיני. לכן התקרבה מצרים לארצות הברית: היחסים הדיפלומטיים עמה חודשו, קיסינג'ר היה המתווך העיקרי, וב־1976 ביטלה מצרים את חוזה הידידות עם ברית המועצות. סוריה בהנהגת חאפז אל־אסד, לעומת זאת, נשארה בעלת בריתה של ברית המועצות, שחימשה מחדש את צבאה אחרי המלחמה, והמשיכה להתייצב במחנה הסובייטי במלחמה הקרה.
נקודת שוני – ההסכמים ושינויי השטח: מצרים חתמה על שני הסכמים. בהסכם הפרדת הכוחות (18 בינואר 1974) נסוג צה"ל מן הגדה המערבית של התעלה ומרצועה בגדה המזרחית שלה, והצבא המצרי נשאר בסיני ממזרח לתעלה. ב־1975 פתחה מצרים מחדש את תעלת סואץ לשיט. בהסכם הביניים (סיני ב', ספטמבר 1975) נסוגה ישראל מן המעברים בסיני (המיתלה והגידי) ומשדות הנפט באבו רודס. סוריה חתמה רק על הסכם הפרדת כוחות (31 במאי 1974): ישראל נסוגה מן המובלעת שכבשה במלחמה ומן העיר קונייטרה, אבל רוב רמת הגולן נשאר בידי ישראל, ולא נחתם הסכם נוסף. כך הובילה המלחמה את מצרים לתהליך מדיני מדורג, שבהמשך הגיע לביקור סאדאת בירושלים (1977) ולחוזה השלום (1979), ואילו סוריה נשארה במצב של עוינות.
למה זה מקבל ניקוד מלא: ההשוואה נעשית על פי שני התבחינים, עם נקודת דמיון ונקודת שוני מפורשות ("בשתי המדינות... / לעומת זאת..."), וכל נקודה מבוססת בעובדות ובתאריכים נכונים (הסכמי הפרדת הכוחות בינואר ובמאי 1974, סיני ב' בספטמבר 1975, ביטול חוזה הידידות ב־1976, קונייטרה). מקובל גם כנקודת דמיון: שתי המדינות שיתפו פעולה ביציאה למלחמה ובשתיהן חיזקה המלחמה את מעמד המנהיג.
טעות נפוצה: לכתוב שמצרים קיבלה את כל סיני בעקבות המלחמה עצמה – סיני הוחזר רק בעקבות חוזה השלום (1979), והנסיגה הושלמה ב־1982.
סעיף ב
הצעדים: באמצע אוקטובר 1973 העלו מדינות הנפט במפרץ את מחיר הנפט בחדות; מדינות ערב המפיקות נפט החליטו לצמצם את תפוקת הנפט בהדרגה מדי חודש; הוטל אמברגו (חרם) על מכירת נפט לארצות הברית (לאחר בקשת ניקסון לסיוע חירום לישראל) ולהולנד; מחירי הנפט עלו פי כמה עד תחילת 1974 (האמברגו על ארצות הברית הוסר ברובו במרס 1974). השפעות: (1) כוח כלכלי ומדיני חדש למדינות הנפט – הכנסות עצומות, ולחץ על מדינות מערב אירופה ויפן, שהתרחקו מישראל ונקטו עמדות קרובות יותר לעמדה הערבית; (2) בידוד מדיני של ישראל – רוב מדינות אפריקה ניתקו את יחסיהן עם ישראל; (3) חיזוק מעמד אש"ף – בוועידת הפסגה הערבית ברבאט (אוקטובר 1974) הוכר אש"ף כנציג הלגיטימי היחיד של העם הפלסטיני, ובנובמבר 1974 נאם ערפאת בעצרת הכללית של האו"ם וקיבל מעמד של משקיף.
מה השאלה מבקשת: (1) "הציגו" את הצעדים שנקטו מדינות הנפט (ללא מספר – שלושה). (2) "הסבירו" שתי השפעות של המלחמה על מעמדן של מדינות ערב ועל מעמד הפלסטינים בזירה הבין־לאומית.
תשובה מלאה:
הצעדים: (1) העלאת מחירים – באמצע אוקטובר 1973 החליטו מדינות הנפט במפרץ הפרסי להעלות בחדות את מחיר הנפט, ועד תחילת 1974 עלה המחיר פי כמה (בערך פי ארבעה). (2) צמצום התפוקה – מדינות ערב המפיקות נפט החליטו לצמצם את תפוקת הנפט מדי חודש, עד שישראל תיסוג מן השטחים. (3) אמברגו – הוטל חרם על מכירת נפט לארצות הברית, בעיקר לאחר שהנשיא ניקסון ביקש מן הקונגרס סיוע חירום לישראל, ולהולנד. האמברגו על ארצות הברית הוסר ברובו במרס 1974.
השפעה ראשונה – כוח כלכלי ומדיני חדש למדינות ערב: "נשק הנפט" הביא לסעודיה ולמדינות הנפט האחרות הכנסות עצומות, והפך אותן לגורם בעל השפעה בכלכלה העולמית. המחסור בנפט ועליית המחירים פגעו קשות בכלכלות המערב, ומדינות מערב אירופה ויפן, שהיו תלויות בנפט הערבי, החלו להתרחק מישראל ולאמץ עמדות קרובות יותר לעמדה הערבית – למשל בקריאה לנסיגה מן השטחים ובהכרה בזכויות הפלסטינים. בעקבות זאת גבר הבידוד המדיני של ישראל: רוב מדינות אפריקה ניתקו את יחסיהן הדיפלומטיים עם ישראל בזמן המלחמה ובסמוך לה.
השפעה שנייה – חיזוק מעמד הפלסטינים ואש"ף: על רקע ההישגים הערביים במלחמה והעוצמה החדשה של מדינות הנפט, הכירה ועידת הפסגה הערבית ברבאט (אוקטובר 1974) באש"ף כנציג הלגיטימי היחיד של העם הפלסטיני. בנובמבר 1974 נאם יו"ר אש"ף יאסר ערפאת בעצרת הכללית של האו"ם, ואש"ף קיבל מעמד של משקיף באו"ם. כך הפכה הבעיה הפלסטינית לנושא מרכזי בזירה הבין־לאומית.
למה זה מקבל ניקוד מלא: הצעדים מוצגים בבירור (העלאת מחיר, צמצום תפוקה, אמברגו) עם עובדות מדויקות; כל השפעה מוסברת בקשר של סיבה ותוצאה ומבוססת בעובדות (התרחקות אירופה ויפן, ניתוק היחסים של מדינות אפריקה, ועידת רבאט ונאום ערפאת באו"ם). המספרים על עליית המחיר מוצגים כהערכה. מקובל גם: השפעה על מעמד מצרים – סאדאת זכה ליוקרה בעולם הערבי כמי שהוביל את "ניצחון אוקטובר".
טעות נפוצה: לכתוב שהאמברגו הוטל על כל מדינות המערב – הוא הוטל בעיקר על ארצות הברית ועל הולנד (וגם על מספר קטן של מדינות נוספות, כמו פורטוגל ודרום אפריקה), ושאר המדינות נפגעו בעיקר מצמצום התפוקה ומעליית המחירים.
שאלה 7 · מלחמת ששת הימים (1967)
הסבירו כיצד התרחבה מלחמת ששת הימים לחזית הירדנית.
בתשובתכם התייחסו לעמדת ישראל כלפי ירדן בפתח המלחמה, לפעולות ירדן ולהחלטה של ישראל לכבוש את העיר העתיקה בירושלים.
לפניכם שני מקורות (1–2) העוסקים בתוצאות מלחמת ששת הימים.
– על פי מה שלמדתם, הציגו את השפעות מלחמת ששת הימים על מדינות ערב.
– כיצד מתייחס כל אחד מן המקורות (1–2) לתוצאות המלחמה? הסבירו סיבה אחת להבדל בין המקורות בהתייחסות לתוצאות המלחמה.
◂ פתרון מלא לשאלה 7
סעיף א
עמדת ישראל: ישראל לא תכננה מלחמה בירדן; ב־5 ביוני בבוקר הועבר לחוסיין מסר באמצעות האו"ם שאם לא יצטרף ללחימה – לא ייפגע.
פעולות ירדן: ב־30 במאי 1967 חתם חוסיין על הסכם הגנה עם מצרים, וגנרל מצרי (עבד אל־מונעם ריאד) מונה לפקד על החזית; ב־5 ביוני פתחה ירדן באש ארטילרית על ירושלים היהודית ועל ערי מישור החוף, וכוחותיה תפסו את ארמון הנציב (מטה האו"ם); חוסיין האמין לדיווחים המצריים על הצלחות במלחמה.
ההחלטה לכבוש את העיר העתיקה: צה"ל יצא למתקפת נגד – כיתור ירושלים מצפון (גבעת התחמושת, 6 ביוני) ומדרום; ההחלטה להיכנס לעיר העתיקה התעכבה בגלל שיקולים מדיניים (המקומות הקדושים לשלוש הדתות, לחץ בין־לאומי, חשש מפגיעה בעיר); כשהתקרבה הפסקת אש של האו"ם הוחלט לכבוש אותה, וב־7 ביוני נכנסו הצנחנים לעיר העתיקה ולהר הבית; עד 8 ביוני נכבשה כל הגדה המערבית.
מה השאלה מבקשת: להסביר את התרחבות המלחמה לחזית הירדנית, תוך התייחסות לשלושה רכיבים שהשאלה מציינת: עמדת ישראל בפתח המלחמה, פעולות ירדן, וההחלטה לכבוש את העיר העתיקה.
תשובה מלאה:
עמדת ישראל כלפי ירדן בפתח המלחמה: ישראל לא תכננה לפתוח במלחמה נגד ירדן. מטרתה המרכזית הייתה להסיר את האיום המצרי בסיני, והיא לא רצתה לפצל את כוחותיה בין כמה חזיתות. לכן ב־5 ביוני 1967 בבוקר, אחרי שחיל האוויר תקף את שדות התעופה של מצרים, העבירה ישראל לחוסיין, מלך ירדן, מסר באמצעות האו"ם: אם ירדן לא תצטרף ללחימה, ישראל לא תפגע בה.
פעולות ירדן: ב־30 במאי 1967 חתם חוסיין בקהיר על הסכם הגנה עם מצרים, ולפיו הועמד הצבא הירדני תחת פיקודו של גנרל מצרי, עבד אל־מונעם ריאד. ירדן ראתה עצמה מחויבת לברית עם נאצר, וחוסיין האמין לדיווחים המצריים הכוזבים על הצלחות מצריות בבוקר המלחמה. לכן ב־5 ביוני פתחה ירדן באש ארטילרית על ירושלים היהודית ועל ערים ויישובים במישור החוף, מטוסיה תקפו מטרות בישראל, וכוחותיה תפסו את ארמון הנציב בדרום ירושלים, שהיה מטה האו"ם. בכך הפכה ירדן לצד לוחם, וישראל יצאה למתקפת נגד.
ההחלטה לכבוש את העיר העתיקה: צה"ל כיתר את ירושלים: מצפון כבשו הצנחנים, בקרב קשה, את גבעת התחמושת ואת שכונות מזרח העיר (6 ביוני), וכוחות שריון השתלטו על הגבעות שמצפון לעיר. ההחלטה להיכנס לעיר העתיקה עצמה התעכבה: בממשלה חששו מפגיעה במקומות הקדושים לשלוש הדתות, מתגובה בין־לאומית קשה ומאבדות רבות בקרבות בסמטאות. כשהתברר שמועצת הביטחון עומדת לכפות הפסקת אש, וכי אם לא תיכבש העיר העתיקה – תוחמץ ההזדמנות, הוחלט לכבוש אותה. ב־7 ביוני נכנסה חטיבת הצנחנים בפיקודו של מרדכי (מוטה) גור לעיר העתיקה, ומפקדה הודיע בקשר: "הר הבית בידינו". באותם ימים נכבשו גם שכם, ג'נין, חברון ויתר שטחי הגדה המערבית.
כך הפכה מלחמה שישראל רצתה להגביל לחזית המצרית למלחמה בשלוש חזיתות, שבסופה איחדה ישראל את ירושלים.
למה זה מקבל ניקוד מלא: יש התייחסות לשלושת הרכיבים: המסר לחוסיין והרצון להימנע מחזית נוספת; הסכם ההגנה עם מצרים והפגזות ירדן; השיקולים שעיכבו ושהביאו לכיבוש העיר העתיקה, עם תאריכים.
טעות נפוצה: לתאר רק את מהלך הקרבות בירושלים בלי להסביר מדוע התרחבה המלחמה, או לשכוח את הצעד הירדני הראשון (ההפגזות) שבעקבותיו נכנסה ישראל ללחימה בחזית זו.
סעיף ב
השפעות (3): אובדן שטחים – מצרים איבדה את סיני ואת רצועת עזה, ירדן את הגדה המערבית ומזרח ירושלים, סוריה את רמת הגולן; השפלה ופגיעה ביוקרת נאצר ובאידאולוגיה הפאן־ערבית; ועידת חרטום (ספטמבר 1967) – "שלושת הלאווים"; תלות גוברת בברית המועצות ושיקום הצבאות; מלחמת ההתשה (1969–1970); תעלת סואץ נסגרה – פגיעה כלכלית במצרים; גל פליטים מן הגדה לירדן; התחזקות הארגונים הפלסטיניים ועצמאותם (אש"ף בהנהגת ערפאת, 1969).
מקור 1: שמחה והתרגשות – התוצאה נתפסת כשיבה היסטורית ודתית: "מתחלפים הגעגועים בשמחה", "שיבת העם אל המקומות שהיו סגורים בפניו" (העיר העתיקה, הר הבית, הדרך לים המלח); השיר "הפך לסמל של הניצחון ושל איחוד ירושלים", "כ־200 אלף איש נהרו" אל הכותל, "תיקון של חלוקת העיר ב־1948".
מקור 2: תבוסה – "נכסה", מכה קשה; תולה אותה בסיוע ארצות הברית ובריטניה; נטילת אחריות והתפטרות; קריאה להמשך המאבק; ההמונים ביקשו שיישאר.
סיבה להבדל: זהות היוצר והצד שאליו השתייך – יוצרת ישראלית וציבור ישראלי מן הצד המנצח מול מנהיג המדינה המובסת; או מטרת המקור – שיר שהביע את רגשות הציבור מול נאום פוליטי שנועד להסביר את התבוסה ולשמור על השלטון ועל רוח האומה; או סוג המקור.
מה השאלה מבקשת: שתי מטלות. (1) "הציגו את השפעות" המלחמה על מדינות ערב – לא צוין מספר, ולכן שלוש לפחות, על פי הידע. (2) לתאר כיצד כל מקור מתייחס לתוצאות המלחמה, עם ציטוטים, ולהסביר סיבה אחת להבדל ביניהם.
תשובה מלאה:
השפעות המלחמה על מדינות ערב:
1. אובדן שטחים והשפלה: בתוך שישה ימים איבדה מצרים את חצי האי סיני ואת רצועת עזה, ירדן את הגדה המערבית ואת מזרח ירושלים, וסוריה את רמת הגולן. התבוסה המהירה פגעה קשות ביוקרתו של נאצר וביוקרת האידאולוגיה הפאן־ערבית שהוא הוביל.
2. הקשחת העמדות והמשך העימות: בוועידת הפסגה בחרטום (ספטמבר 1967) החליטו מדינות ערב על "שלושת הלאווים": לא שלום עם ישראל, לא הכרה בה ולא משא ומתן עמה. מצרים וסוריה שיקמו את צבאותיהן בעזרת ברית המועצות, ותלותן בה גברה. ב־1969 פתחה מצרים ב"מלחמת ההתשה" לאורך תעלת סואץ.
3. פגיעה כלכלית והשלכות על הפלסטינים: תעלת סואץ נסגרה לשיט, ומצרים איבדה הכנסות גדולות ואת שדות הנפט בסיני. מאות אלפי פלסטינים חיו עתה תחת שלטון ישראלי, ורבים מתושבי הגדה עברו לירדן. אחרי כישלון הצבאות הערביים התחזקו הארגונים הפלסטיניים, שביקשו לנהל את המאבק בעצמם – ב־1969 עמד יאסר ערפאת בראש אש"ף.
כיצד מתייחס כל מקור לתוצאות המלחמה:
מקור 1 מתאר יחס של שמחה והתרגשות לתוצאות המלחמה, שנתפסו כשיבה היסטורית ודתית. לפני המלחמה ביטא השיר "געגועים לעיר העתיקה ולכותל המערבי, שהיו מאז 1948 מעבר לגבול", ואחרי כיבוש העיר "מתחלפים הגעגועים בשמחה": הבית שנוסף מתאר את "שיבת העם אל המקומות שהיו סגורים בפניו – אל רחובות העיר העתיקה ואל הר הבית". הציבור כולו שותף לתחושה זו – השיר "הפך לסמל של הניצחון ושל איחוד ירושלים", ו"כ־200 אלף איש נהרו" אל הכותל. התוצאה מוצגת כתיקון: "רבים בישראל ראו בתוצאות המלחמה תיקון של חלוקת העיר ב־1948". אין במקור זכר למחיר המלחמה או לאויב.
מקור 2 מתייחס לתוצאות המלחמה כאל תבוסה קשה: נאצר מכנה אותן "נכסה" – "מכה קשה, נסיגה" – מילה שמציגה את התבוסה כזמנית. הוא מסביר אותה בגורם חיצוני: "ישראל לא פעלה לבדה", ו"נושאות מטוסים של ארצות הברית ושל בריטניה סייעו לו". עם זאת הוא מוכן "לשאת באחריות המלאה", מודיע על התפטרותו, וקורא "להמשיך במאבק עד שתימחק תוצאת התוקפנות". כלומר המלחמה אינה מבחינתו סוף פסוק.
סיבה להבדל – זהות היוצר והצד שאליו השתייך: מקור 1 עוסק בשיר של יוצרת ישראלית ובתגובת הציבור הישראלי – הצד המנצח, שזכה לחזור אל העיר העתיקה ואל הכותל. מקור 2 הוא דברי מנהיג המדינה שהובסה, שנאלץ להסביר לעמו מדוע נכשל הצבא אחרי שבועות של הבטחות לניצחון. לכן מקור 1 מבטא שמחה, ומקור 2 מנסה להקטין את משמעות התבוסה, לתלות אותה בסיוע זר ולשמור על רוח המאבק.
למה זה מקבל ניקוד מלא: הוצגו שלוש השפעות שונות (טריטוריאלית ויוקרתית, מדינית־צבאית, כלכלית ופלסטינית) עם עובדות; לכל מקור הוצגה התייחסות מעוגנת בציטוטים מן המקור; הוסברה סיבה אחת להבדל, הקשורה במפורש להבדל שתואר. מקובל גם: מטרת המקור (שיר שהביע את רגשות הציבור לעומת נאום פוליטי שנועד להצדיק את המנהיג ולשמור על שלטונו), או סוג המקור.
טעות נפוצה: לכתוב שנאצר "הודה בתבוסה" בלי להתייחס לכך שהוא תולה אותה בסיוע מעצמות המערב, או להציג את הסיוע האמריקני והבריטי כעובדה – זו טענתו של נאצר, ולא עובדה היסטורית. במקור 1 – לתאר רק את תולדות השיר בלי להסביר מה הוא מלמד על היחס לתוצאות המלחמה.