מתכונת 2 בהיסטוריה (שאלון 22235) - פתרון מלא
היסטוריה – שאלון 22235 (מסלול גמיש) · במבנה של הבגרות · 7 שאלות · שעתיים
מבחן מתכונת בהיסטוריה במבנה של בחינת הבגרות. לכל סעיף יש תשובה ופתרון מלא - פתרו בזמן של הבחינה, ורק אחר כך פתחו את הפתרונות.
מבנה המתכונת
א. משך הבחינה: שעתיים.
ב. מבנה השאלון ומפתח ההערכה: בשאלון זה שני פרקים.
יש לענות על שאלה אחת מכל פרק.
פרק ראשון – מלחמת העולם השנייה והשואה – (1×50) – 50 נקודות
פרק שני – סוגיות נבחרות בתולדות מדינת ישראל – (1×50) – 50 נקודות
סך הכול – 100 נקודות
ג. חומר עזר מותר בשימוש: 1. ספר הלימוד שאושר בנושא מלחמת העולם השנייה והשואה וספר הלימוד שאושר בנושא סוגיות נבחרות בתולדות מדינת ישראל. בספרים יכולים להיות תקופות או נושאים שסומנו באמצעות מדבקות (סימניות) הבולטות מן הספר, וכן קטעים שסומנו באמצעות מדגש (מרקר) או עיפרון, אך אין להשתמש בספרים שבהם הערות בכתב. 2. עותק מודפס של כותרות יחידות ההוראה "איך יכול אדם".
שימו לב: בסעיפים שבהם יש להביא מקור מסֵפר הלימוד, יש לכתוב את שם הספר, את שם ההוצאה לאור ואת מספר העמוד שבו נמצא המקור.
יש לכתוב במחברת הבחינה בלבד. יש לרשום "טיוטה" בראש כל עמוד המשמש טיוטה. כתיבת טיוטה בדפים שאינם במחברת הבחינה עלולה לגרום לפסילת הבחינה.
השאלות בשאלון זה מנוסחות בלשון רבים, אף על פי כן על כל תלמידה וכל תלמיד להשיב עליהן באופן אישי.
פרק ראשון – מלחמת העולם השנייה והשואה
ענו על אחת מן השאלות 1–3. (50 נקודות)
שאלה 1 · מרד גטו ורשה – מאפיינים ומשמעות
– תארו שניים ממאפייני הלחימה במרד גטו ורשה.
– בחרו במקור מספר הלימוד, והסבירו כיצד בא בו לידי ביטוי אחד מן המאפיינים שתיארתם.
יש הטוענים כי מרד גטו ורשה נכשל, שכן הוא לא הציל את יהודי הגטו.
הביעו עמדה בנוגע לטענה זו, ונמקו את עמדתכם בשני נימוקים. בססו את הנימוקים על מה שלמדתם על מטרות המרד.
◂ פתרון מלא לשאלה 1
סעיף א
מאפיינים: (1) לחימה עירונית מתוך הבתים והבונקרים – מארבים, ירי ורימונים מן החלונות והגגות, קבוצות קרב קטנות (כ־22 קבוצות של אי"ל); אחרי שהגרמנים שרפו את הגטו – לחימה מתוך הבונקרים ופעולות לילה בקבוצות קטנות ("שיטות פרטיזניות"); (2) ארגון מחתרתי מאוחד יחסית – אי"ל בפיקוד מרדכי אנילביץ' (תנועות נוער ציוניות, הבונד, קומוניסטים) ולצידו הארגון הצבאי היהודי (אצ"י) של הרוויזיוניסטים; (3) השתתפות התושבים – ירידה לבונקרים וסירוב להתייצב; (4) מחסור בנשק – אקדחים, רימונים ובקבוקי תבערה; (5) משך – כחודש (19 באפריל–16 במאי 1943). מקור מספר הלימוד: למשל המכתב האחרון של מרדכי אנילביץ' ליצחק (אנטק) צוקרמן, 23 באפריל 1943 – מתאר נסיגת הגרמנים בימים הראשונים, מעבר לשיטות פרטיזניות בלילות, וחוסר האוויר בבונקרים; מסיים "חלום חיי קם והיה".
מה השאלה מבקשת: שתי מטלות. (1) "תארו שניים" ממאפייני הלחימה במרד גטו ורשה. (2) לבחור מקור מספר הלימוד ו"להסביר כיצד" בא בו לידי ביטוי אחד מן המאפיינים.
תשובה מלאה:
מאפיין 1 – לחימה עירונית מתוך הבתים והבונקרים. המרד פרץ ב־19 באפריל 1943, ערב פסח, כשנכנסו הגרמנים לגטו כדי לחסל אותו. הלוחמים, מחולקים לקבוצות קרב קטנות (באי"ל היו כ־22 קבוצות), נערכו בבתים, בעליות הגג ובצמתים, ותקפו את הגרמנים במארבים, בירי, ברימונים ובבקבוקי תבערה. בימים הראשונים נאלצו הגרמנים לסגת מן הגטו. משהבינו שאינם מצליחים להכריע בקרבות רחוב, החלו לשרוף את הגטו בית אחר בית, והלוחמים עברו ללחימה מתוך הבונקרים ולפעולות בלילות בקבוצות קטנות.
מאפיין 2 – השתתפות התושבים. בניגוד למרידות אחרות, רוב עשרות אלפי היהודים שנותרו בגטו לא התייצבו לגירוש. הם ירדו לבונקרים ולמחבואים שחפרו בחודשים שלפני המרד, וכך הפכה כל אוכלוסיית הגטו לחלק מן ההתנגדות. הגרמנים נאלצו לחפש, לשרוף ולפוצץ בונקר אחר בונקר, והלחימה נמשכה כחודש – עד 16 במאי 1943.
מקובל גם: ארגון מאוחד יחסית – הארגון היהודי הלוחם (אי"ל) בפיקוד מרדכי אנילביץ', שאיחד את רוב תנועות הנוער הציוניות, את הבונד ואת הקומוניסטים, ולצידו הארגון הצבאי היהודי (אצ"י) של אנשי התנועה הרוויזיוניסטית; מחסור חמור בנשק.
מקור מספר הלימוד. בחרתי במכתב האחרון שכתב מרדכי אנילביץ', מפקד אי"ל, ב־23 באפריל 1943, ביום החמישי של המרד, ליצחק (אנטק) צוקרמן, נציג הארגון בצד ה"ארי" של ורשה. אנילביץ' מתאר שהגרמנים נסו מן הגטו פעמיים בימים הראשונים, ושאחת היחידות החזיקה מעמד ארבעים דקות ואחרת כשש שעות. הוא מודיע שהלוחמים עוברים לשיטות פרטיזניות – יציאה בלילות של קבוצות קטנות לפעולות – ומתאר את הבונקרים שבהם מתחבאים חבריו, שבהם אין די אוויר אפילו כדי שנר יבער. המכתב מבטא את המאפיין הראשון – לחימה עירונית מתוך הבתים והבונקרים: בתחילה קרבות פנים אל פנים שבהם נסוגו הגרמנים, ואחר כך, כשהגטו נשרף והיחס בין הכוחות התברר, מעבר ללחימה מתוך הבונקרים ולפעולות לילה. אנילביץ' מסיים בתחושת סיפוק: "חלום חיי קם והיה" – הוא זכה לראות הגנה יהודית בגטו.
בבחינה: ציינו את שם הספר, ההוצאה והעמוד שממנו לקחתם את המקור.
למה זה מקבל ניקוד מלא: שני מאפיינים שונים, כל אחד מתואר בפרטים (תאריך, דרך לחימה, תגובת הגרמנים). המקור מספר הלימוד מוצג (מי, מתי, למי, מה), והקשר בינו לבין אחד המאפיינים מוסבר במפורש. מקורות מקובלים נוספים: דוח הסיכום של יורגן שטרופ על חיסול הגטו (המתאר את הלחימה מתוך הבונקרים ואת שריפת הגטו), כרוזי אי"ל, עדויות של לוחמים כמו צביה לובטקין.
טעות נפוצה: לתאר את הסיבות למרד או את מטרותיו במקום את מאפייני הלחימה. טעות נוספת: לבחור מקור שעוסק בהתנגדות לא מזוינת (חינוך, תרבות) בגטו.
סעיף ב
עמדה (לדוגמה): הטענה אינה נכונה, כי המרד צריך להימדד לפי מטרותיו, והצלה לא הייתה אחת מהן – המורדים ידעו שאין להם סיכוי לנצח או להציל. נימוקים: (1) כבוד לאומי ומוות בכבוד – "לא נלך כצאן לטבח"; המטרה הושגה: הלוחמים בחרו את דרך מותם ונלחמו כחודש; (2) נקמה ופגיעה בגרמנים – הגרמנים נאלצו לסגת בימים הראשונים ולשרוף את הגטו; (3) עדות לדורות ולעולם – המרד הפך לסמל: יום הזיכרון לשואה ולגבורה נקבע בכ"ז בניסן, תאריך שחל בימי המרד, קיבוץ יד מרדכי נקרא על שם אנילביץ'; הוא עודד מרידות נוספות (ביאליסטוק, טרבלינקה, סוביבור). מקובלת גם עמדה מסכימה, אם היא מנומקת: מבחינה צבאית ומבחינת ההצלה המרד נכשל – הגטו הושמד ורוב הלוחמים והתושבים נהרגו או גורשו.
מה השאלה מבקשת: "הביעו עמדה ונמקו" – לקבוע במפורש אם מסכימים עם הטענה שהמרד נכשל, ולבסס את העמדה בשני נימוקים, הקשורים למטרות המרד.
תשובה מלאה:
עמדתי: איני מסכים עם הטענה שמרד גטו ורשה נכשל. את הצלחתו של מרד יש למדוד לפי המטרות שהציבו לעצמם המורדים, והצלת יהודי הגטו לא הייתה אחת מהן. המורדים ידעו שמול הצבא הגרמני אין להם סיכוי לנצח או להציל את הגטו. מרדכי אנילביץ' וחבריו לא ציפו לשרוד את המרד.
נימוק 1 – מטרת הכבוד הלאומי הושגה. המטרה המרכזית של המורדים הייתה למות בכבוד, כבני חורין הנלחמים על חייהם, ולא "ללכת כצאן לטבח" אל הקרונות לטרבלינקה. המטרה הזאת הושגה במלואה: כמה מאות לוחמים, מצוידים בעיקר באקדחים, ברימונים ובבקבוקי תבערה, אילצו את הגרמנים לסגת בימים הראשונים, והלחימה נמשכה כחודש – מ־19 באפריל עד 16 במאי 1943. עשרות אלפי התושבים סירבו להתייצב לגירוש. היהודים בחרו את דרך מותם בעצמם, והגרמנים נאלצו להילחם על כל בית ולשרוף את הגטו כדי לחסלו.
נימוק 2 – מטרת העדות לדורות ולעולם הושגה. המורדים רצו להשאיר עדות לכך שהיהודים נאבקו, ולהעמיד מופת לעם ולדורות הבאים. המרד הפך לסמל של גבורה יהודית: הוא היה המרד העירוני הראשון בהיקף כזה באירופה הכבושה, והוא שימש השראה למרידות שפרצו אחריו – בגטו ביאליסטוק ובמחנות ההשמדה טרבלינקה וסוביבור בשנת 1943 – ובישראל נקבע יום הזיכרון לשואה ולגבורה בכ"ז בניסן, תאריך שחל בימי המרד, וקיבוץ יד מרדכי נקרא על שם מפקד המרד.
מקובל גם נימוק של נקמה: המורדים רצו לנקום בגרמנים ולגבות מהם מחיר, והם אכן פגעו בכוחות הגרמניים ואילצו אותם להשקיע כוחות וזמן רב בחיסול הגטו.
לסיכום: מבחינה צבאית המרד אכן הסתיים בהשמדת הגטו, אבל מבחינת מטרות המורדים – כבוד, נקמה ועדות לדורות – הוא הצליח.
למה זה מקבל ניקוד מלא: העמדה מוצגת במפורש בתחילת התשובה. יש שני נימוקים נפרדים, כל אחד מבוסס על מטרה של המרד ועל עובדות היסטוריות מדויקות שמראות אם המטרה הושגה. מקובלת גם העמדה ההפוכה (המרד נכשל) אם היא מנומקת בשני נימוקים מבוססים – למשל שהגטו הושמד, שרוב הלוחמים והתושבים נהרגו או גורשו למחנות, ושהמרד לא שינה את מהלך "הפתרון הסופי" – ובתנאי שהיא מתייחסת למטרות המרד.
טעות נפוצה: לכתוב "המרד הצליח כי היה אמיץ" בלי לקשור למטרות. טעות נוספת: לטעון שאחת ממטרות המרד הייתה להציל את יהודי הגטו או לנצח את הגרמנים.
שאלה 2 · ההגירה הכפויה והאיום על יהודי אירופה ערב המלחמה
לפניכם קטע מעובד המתאר את מצבם של יהודי גרמניה ואוסטריה בין ליל הבדולח לפרוץ מלחמת העולם השנייה (נובמבר 1938 – ספטמבר 1939).
– הסבירו כיצד אפשר ללמוד מן הקטע על מדיניות ההגירה הכפויה של המשטר הנאצי. בססו את תשובתכם על שתי דוגמאות מן הקטע.
– על פי הקטע ועל פי מה שלמדתם, הסבירו מדוע היה קשה ליהודים לממש את ההגירה גם כשרצו בה.
לפניכם קטע מתוך נאום שנשא אדולף היטלר ברייכסטאג ב־30 בינואר 1939.
– הסבירו מה אפשר ללמוד מן החלק הראשון של הקטע על עמדת המדינות הדמוקרטיות כלפי הפליטים היהודים, וכיצד ניצל היטלר עמדה זו בנאומו.
– יש הטוענים כי מן הנאום אפשר ללמוד שכבר בתחילת 1939 התכוון המשטר הנאצי להשמיד את יהודי אירופה. הביעו עמדה כלפי טענה זו ונמקו אותה. בתשובתכם התייחסו לשניים ממאפייני המקור (סוג המקור, קהל היעד, מועד הנאום) ולמדיניות הנאצים כלפי היהודים בפועל באותה שנה.
◂ פתרון מלא לשאלה 2
סעיף א
הגירה כפויה: שחרור מן המחנות בתנאי הגירה ("שוחררו... בתנאי שיוכיחו כי הם עומדים להגר") – המעצר שימש אמצעי לחץ; נישול בעת היציאה ("לשלם מסים והיטלים כבדים ולהשאיר מאחוריו את רוב רכושו") – הגירה תוך נישול; פירוק משפחות (הקינדרטרנספורט) – מוכנות לשלוח ילדים לבד מעידה על הייאוש והאיום. קושי: רוב המדינות הגבילו את קליטת הפליטים ("מספר האשרות היה קטן בהרבה ממספר המבקשים"; ועידת אוויאן, יולי 1938, לא הביאה לפתרון; מכסות ההגירה לארצות הברית; הגבלות העלייה של הבריטים לארץ־ישראל – "הספר הלבן", מאי 1939); הנישול – מהגרים חסרי רכוש היו בלתי רצויים; קשיי בירוקרטיה ומסמכים.
מה השאלה מבקשת: (1) להסביר מה אפשר ללמוד מן הקטע על מדיניות ההגירה הכפויה – שתי דוגמאות מן הקטע. (2) להסביר, על פי הקטע ועל פי הידע, מדוע היה קשה ליהודים להגר.
תשובה מלאה:
אחרי ליל הבדולח הייתה מטרתו המרכזית של המשטר הנאצי להוציא את היהודים מגרמניה במהירות ולהשתלט על רכושם – מדיניות של "הגירה כפויה". הקטע מלמד על כך בכמה דרכים.
דוגמה ראשונה – המעצר כאמצעי לחץ להגירה: בקטע נכתב שהעצורים במחנות "שוחררו... בדרך כלל בתנאי שיוכיחו כי הם עומדים להגר מגרמניה בהקדם". המשטר עצר עשרות אלפי גברים לא בשל מעשה כלשהו אלא כדי להבהיר ליהודים שאין להם עתיד בגרמניה, והפך את השחרור לתלוי בעזיבה. כך נכפתה ההגירה בטרור.
דוגמה שנייה – הגירה תוך נישול: "מי שהצליח לצאת נאלץ לשלם מסים והיטלים כבדים ולהשאיר מאחוריו את רוב רכושו". המשטר לא רק דחק את היהודים לצאת, אלא גם דאג שרכושם יישאר בגרמניה. ההגירה הכפויה שירתה גם את המטרה הכלכלית של נישול היהודים.
(אפשר גם: ההחלטה של הורים לשלוח את ילדיהם לבד לבריטניה, "בלי לדעת אם יתראו שוב", מלמדת עד כמה חשו היהודים שהמשטר אינו מותיר להם מקום בגרמניה.)
הקושי לממש את ההגירה: גם כשהיהודים רצו לצאת, רוב המדינות סגרו בפניהם את שעריהן. בקטע: "רוב המדינות הגבילו את קליטת הפליטים, ומספר האשרות היה קטן בהרבה ממספר המבקשים". בוועידת אוויאן (יולי 1938), שכונסה לדון בבעיית הפליטים מגרמניה ומאוסטריה, הביעו נציגי המדינות אהדה, אך כמעט אף מדינה לא הסכימה להרחיב את קליטת הפליטים. ארצות הברית לא הגדילה את מכסות ההגירה שלה, ובריטניה הגבילה את העלייה לארץ־ישראל (ובמאי 1939 פרסמה את "הספר הלבן" שצמצם אותה עוד). בנוסף, הנישול הכלכלי הפך את היהודים למהגרים חסרי כול, ומדינות רבות לא רצו לקלוט פליטים עניים בתקופה של משבר כלכלי ואבטלה. לכן נאלצו רבים לחפש מקלט רחוק, כמו שנגחאי, שאליה אפשר היה להגיע בלי אשרה.
למה זה מקבל ניקוד מלא: מוגדרת מדיניות ההגירה הכפויה, ושתי דוגמאות שונות מן הקטע (מעצר ושחרור בתנאי הגירה; נישול ביציאה) מצוטטות ומוסברות. הקושי מוסבר בשילוב ציטוט מן הקטע ועובדות מן הידע (ועידת אוויאן, מכסות, הגבלות העלייה, הנישול). מקובל גם: קשיי בירוקרטיה – הצורך במסמכים רבים, בערבים ובתשלום מראש.
טעות נפוצה: להסביר רק את מצוקת היהודים בלי לקשר אותה למטרת המשטר ("הגירה כפויה"), או לכתוב שהנאצים אסרו בשלב זה על יהודים להגר – האיסור הכללי על הגירה נקבע רק באוקטובר 1941.
סעיף ב
חלק ראשון: הדמוקרטיות מביעות אהדה ("נוטף רחמים על העם היהודי המסכן") אך אינן קולטות פליטים ("קשה לב ועיקש כשמדובר בעזרה לו") – כמו בוועידת אוויאן; היטלר מנצל זאת כדי להציג את הדמוקרטיות כצבועות, להסיר מעצמו ביקורת על רדיפת היהודים ולהראות שאיש אינו רוצה ביהודים – כלומר שהמדיניות שלו "מוצדקת". עמדה (שתיהן מקובלות): נגד – נאום פומבי, תעמולה ואיום כלפי המעצמות (קהל יעד: הרייכסטאג, הציבור הגרמני והעולם), במועד שבו המדיניות בפועל הייתה הגירה כפויה (המשרד המרכזי להגירה יהודית, ינואר 1939; ההגירה נמשכה עד אוקטובר 1941); ההשמדה השיטתית החלה רק ב־1941. בעד/חלקית – הנאום מבטא את הכוונה האידאולוגית ואת הקשר בין מלחמה לגורל היהודים; נאמר ערב המלחמה; היטלר ומנהיגי המשטר חזרו וציטטו את "הנבואה" בזמן ההשמדה.
מה השאלה מבקשת: (1) להסביר מה מלמד החלק הראשון של הקטע על עמדת הדמוקרטיות כלפי הפליטים, וכיצד ניצל היטלר עמדה זו. (2) להביע עמדה כלפי הטענה שהנאום מעיד על כוונה להשמיד כבר ב־1939, ולנמק בעזרת שני מאפייני מקור והמדיניות בפועל באותה שנה.
תשובה מלאה:
מן החלק הראשון של הקטע אפשר ללמוד שהמדינות הדמוקרטיות הביעו אהדה לרדיפת היהודים בגרמניה – העולם הדמוקרטי "נוטף רחמים על העם היהודי המסכן והמעונה" – אך לא היו מוכנות לקלוט את הפליטים: הוא "נשאר קשה לב ועיקש כשמדובר בעזרה לו". כך היה בוועידת אוויאן (יולי 1938), שבה הביעו נציגי המדינות צער על מצב הפליטים אך כמעט אף מדינה לא הסכימה לפתוח את שעריה. היטלר ניצל עמדה זו כדי להציג את הדמוקרטיות כצבועות: מי שאינו מוכן לקלוט יהודים אינו רשאי לבקר את גרמניה על יחסה אליהם. כך ניסה להסיר מעצמו את הביקורת הבין־לאומית שהתעוררה אחרי ליל הבדולח, ואף לרמוז שאיש בעולם אינו רוצה ביהודים – ולכן המדיניות שלו כביכול מוצדקת.
עמדה: אני חושב/ת שמן הנאום לבדו אי אפשר ללמוד שכבר בתחילת 1939 הייתה למשטר תוכנית להשמיד את יהודי אירופה, אף שהוא חושף את הכוונה האידאולוגית שהובילה בהמשך להשמדה.
נימוק ראשון – סוג המקור וקהל היעד: זהו נאום פומבי ברייכסטאג, שהיה מכוון לציבור הגרמני ולעולם כולו, ובעיקר למעצמות הדמוקרטיות. נאום כזה הוא כלי תעמולה ואיום: היטלר מזהיר את המעצמות שלא ייגררו למלחמה נגד גרמניה, ומציג את היהודים כ"בני ערובה" ואת "יהדות הממון הבין־לאומית" כמי שתישא באחריות אם תפרוץ מלחמה. לכן אין לקרוא את הנאום כהוראה או כתוכנית ביצוע, כמו שהיה אפשר לקרוא מסמך פנימי.
נימוק שני – מועד הנאום והמדיניות בפועל: הנאום נאמר בינואר 1939, כשבמדיניות בפועל המטרה הייתה להוציא את היהודים מן הרייך. ב־24 בינואר 1939, שישה ימים לפני הנאום, הוקם בברלין המשרד המרכזי של הרייך להגירה יהודית בראשות היידריך; יהודים עוד הורשו להגר מגרמניה (עד אוקטובר 1941), והמשטר דחק בהם לעשות זאת. ההשמדה השיטתית החלה רק ב־1941, במהלך המלחמה בברית המועצות.
עם זאת, לנאום יש משמעות: הוא מבטא את דימוי היהודי כאויב עולמי האחראי למלחמות, ומקשר במפורש בין מלחמה עולמית ובין "השמדת הגזע היהודי באירופה" – שבעה חודשים לפני פרוץ המלחמה. בזמן ההשמדה חזרו היטלר ומנהיגי המשטר וציטטו את "הנבואה" הזאת כהצדקה למעשיהם. לכן הנאום מלמד על הכיוון האידאולוגי ועל הנכונות לאלימות קיצונית, אך לא על תוכנית מגובשת להשמדה כבר ב־1939.
(עמדה הפוכה מקובלת אם היא מנומקת: למשל, שהשימוש במילה "השמדה" בנאום רשמי של ראש המדינה, ערב מלחמה שהיטלר עצמו תכנן, מעיד על כוונה ממשית, ושהמשטר אכן מימש את "הנבואה" בתוך שנתיים וחצי.)
למה זה מקבל ניקוד מלא: בחלק הראשון יש ציטוט משני חלקי המשפט (האהדה מול הסירוב לעזור), עובדה מן הידע (אוויאן) והסבר של אופן הניצול. בחלק השני מנוסחת עמדה ברורה, ונימוקיה מבוססים על שני מאפייני מקור מוסברים (סוג וקהל יעד; מועד) ועל עובדות מדויקות מן המדיניות בפועל ב־1939 (הגירה כפויה, המשרד המרכזי להגירה). התשובה מתייחסת גם לצד השני של הטענה – כך נבנית עמדה מנומקת.
טעות נפוצה: לכתוב שהנאום נאמר ב־1 בספטמבר 1939 (היטלר עצמו תיארך אותו כך בנאומיו המאוחרים), או להציג מאפיין מקור בלי להסביר כיצד הוא משפיע על הפירוש.
שאלה 3 · עקרון המנהיג, האידאולוגיה הנאצית וניצול ארצות הכיבוש
– הסבירו את החשיבות של עקרון המנהיג (הפיהרר) ושל הערצת המנהיג בתהליך ההפיכה של גרמניה ממדינה דמוקרטית למדינה נאצית טוטליטרית.
– בחרו במקור חזותי מספר הלימוד, והסבירו כיצד הוא מבטא את החשיבות של עקרון המנהיג בתהליך זה.
לפניכם קטעים מתוך נאום שנשא הרמן גרינג באוגוסט 1942 בפני הממונים הגרמנים על הארצות הכבושות.
– הסבירו כיצד שניים מן העקרונות של האידאולוגיה הנאצית באים לידי ביטוי בקטעים.
– הסבירו כיצד מימשו הנאצים את העקרונות האלה באמצעות שתיים מן הפעולות שהם נקטו בארצות הכיבוש באירופה.
◂ פתרון מלא לשאלה 3
סעיף א
חשיבות: ריכוז כל הסמכויות בידי אדם אחד וביטול הפרדת הרשויות (חוק ההסמכה 1933; איחוד תפקידי הנשיא והקנצלר באוגוסט 1934 – "פיהרר וקנצלר הרייך"); שבועת נאמנות אישית של הצבא והפקידים להיטלר; הפיהרר כמבטא "רצון העם" במקום בחירות ופרלמנט (משאל העם באוגוסט 1934 – כ־90% תמיכה); פולחן אישיות שיצר הזדהות רגשית ומחויבות ("היל היטלר", העצרות בנירנברג). מקור חזותי מספר הלימוד (למשל הכרזה "עם אחד, רייך אחד, פיהרר אחד", 1938) + הסבר כיצד הוא מבטא את עקרון המנהיג.
מה השאלה מבקשת: שתי מטלות. (1) להסביר את החשיבות של עקרון המנהיג ושל הערצת המנהיג בתהליך ההפיכה של גרמניה ממדינה דמוקרטית למדינה נאצית טוטליטרית. (2) לבחור מקור חזותי מספר הלימוד ולהסביר כיצד הוא מבטא את החשיבות של עקרון המנהיג בתהליך זה.
תשובה מלאה:
מטלה 1 – חשיבות עקרון המנהיג:
לפי עקרון המנהיג, הפיהרר מגלם את רצון העם ויודע מה טוב לו, ולכן כל הסמכות נובעת ממנו וכל האחרים חייבים לו ציות מוחלט. בדמוקרטיה הסמכות נובעת מן העם באמצעות בחירות, ויש הפרדת רשויות; ההחלפה של עקרונות אלה בעקרון המנהיג הייתה לב המעבר לטוטליטריות.
ראשית, עקרון המנהיג הצדיק את ריכוז כל הסמכויות בידי היטלר. חוק ההסמכה (מרס 1933) העביר את החקיקה לממשלה, ובאוגוסט 1934, עם מותו של הנשיא הינדנבורג, אוחדו תפקידי הנשיא והקנצלר, והיטלר נעשה "הפיהרר וקנצלר הרייך". לא נותר שום גוף שיכול להגביל אותו.
שנית, עקרון המנהיג קשר את מוסדות המדינה להיטלר באופן אישי: מאוגוסט 1934 נשבעו החיילים והקצינים שבועת נאמנות אישית לאדולף היטלר, ולא לחוקה או למדינה, ובהמשך גם הפקידים. כך נעשה הציות לפיהרר חובה מוסרית ודתית כמעט, והקשה מאוד על התנגדות מבפנים.
שלישית, עקרון המנהיג החליף את הבחירות החופשיות. רצון העם "התבטא" בתמיכה בפיהרר – למשל במשאל העם באוגוסט 1934, שבו אישרו כ־90% מן המצביעים את איחוד התפקידים. הבחירות הפכו לטקס של הבעת נאמנות.
רביעית, הערצת המנהיג יצרה הזדהות רגשית של ההמונים עם המשטר: ברכת "היל היטלר" נעשתה חובה, העצרות ההמוניות בנירנברג הציגו את היטלר כמושיע, ותמונותיו נתלו בכל מקום. רבים האמינו ש"אילו ידע הפיהרר" על עוולות, היה מתקן אותן – וכך נשמרה התמיכה במשטר גם בעת קשיים.
מטלה 2 – מקור חזותי:
מקור חזותי מספר הלימוד: הכרזה "עם אחד, רייך אחד, פיהרר אחד!" (Ein Volk, ein Reich, ein Führer!) משנת 1938, שהופצה בתקופת סיפוח אוסטריה. בכרזה נראה דיוקן גדול של היטלר, ומתחתיו הסיסמה.
המקור מבטא את חשיבות עקרון המנהיג: הסיסמה מציבה את הפיהרר בשורה אחת עם העם ועם המדינה, כאילו שלושתם הם יחידה אחת – העם מתגלם במדינה, והמדינה מתגלמת במנהיג. אין בכרזה שום זכר למפלגות, לפרלמנט או לבחירות; רק דמות אחת. הדיוקן הגדול, המביט אל הרחוק, מציג את היטלר כמנהיג נעלה וכל־יודע שיש לבטוח בו. כך הכרזה מחנכת את הציבור לראות בציות לפיהרר את הדרך היחידה לאחדות לאומית – וזו התמצית של המעבר מדמוקרטיה לטוטליטריות.
בבחינה: ציינו את שם הספר, ההוצאה והעמוד שממנו לקחתם את המקור.
למה זה מקבל ניקוד מלא: חשיבות עקרון המנהיג מוסברת בכמה נימוקים מבוססים (ריכוז הסמכויות, שבועת הנאמנות האישית, החלפת הבחירות, הערצה והזדהות רגשית), עם עובדות מדויקות (חוק ההסמכה, איחוד התפקידים באוגוסט 1934, משאל העם, ברכת "היל היטלר"). המקור החזותי מזוהה (מה, מתי), מתואר, ומוסבר כיצד הוא מבטא את עקרון המנהיג. מקובל גם מקור חזותי אחר, כמו תצלום מעצרת המפלגה בנירנברג, אם הקשר לעקרון המנהיג מוסבר.
טעות נפוצה: להסביר את עקרון המנהיג רק כ"היטלר היה דיקטטור" בלי להסביר כיצד העיקרון החליף את מוסדות הדמוקרטיה, או לבחור מקור כתוב.
סעיף ב
עקרונות (שניים): תורת הגזע – לחייהם של בני העמים האחרים אין ערך לעומת חיי הגרמנים ("לא מעניין אותי כלל אם תאמרו לי שאנשים באזור שלכם מתים מרעב", "שימותו, ובלבד שאף גרמני לא ימות מרעב"); מרחב מחיה – השטחים הכבושים נועדו לספק את צורכי העם הגרמני ("להוציא מהם את המרב, כדי שהעם הגרמני יוכל לחיות"); מקובל גם: הדרוויניזם החברתי – זכות החזק לבזוז ("אני מתכוון לבזוז"). מימוש (שתי פעולות): החרמת מזון וחומרי גלם והעברתם לגרמניה (הרעב ביוון בחורף 1941–1942, הרעבת השטחים הסובייטים); עבודת כפייה של מיליוני עובדים זרים בגרמניה; ביזת רכוש היהודים ואוצרות התרבות; הרעבת היהודים בגטאות.
מה השאלה מבקשת: שתי מטלות. (1) להסביר כיצד שניים מן העקרונות של האידאולוגיה הנאצית באים לידי ביטוי בקטעים מנאומו של גרינג. (2) להסביר כיצד מימשו הנאצים את העקרונות האלה באמצעות שתיים מן הפעולות שנקטו בארצות הכיבוש באירופה.
תשובה מלאה:
מטלה 1 – העקרונות בקטעים:
עיקרון ראשון – תורת הגזע: לפי תורת הגזע, העם הגרמני שייך לגזע העליון, ושאר העמים – ובמיוחד הסלאבים והיהודים – נחותים ממנו. לכן חייהם של בני העמים האחרים שווים פחות. גרינג אומר לממונים: "לא מעניין אותי כלל אם תאמרו לי שאנשים באזור שלכם מתים מרעב. שימותו, ובלבד שאף גרמני לא ימות מרעב". המוות של בני עמים אחרים מוצג כמחיר סביר לרווחת הגרמנים – ביטוי מובהק להיררכיה הגזעית.
עיקרון שני – מרחב מחיה: לפי עיקרון זה, העם הגרמני זקוק לשטחים ולמשאבים כדי להתקיים, והשטחים הכבושים נועדו לספק אותם. גרינג אומר לממונים: "לא נשלחתם לשם כדי לפעול למען טובתם של העמים שהופקדו בידיכם, אלא כדי להוציא מהם את המרב, כדי שהעם הגרמני יוכל לחיות". הארצות הכבושות אינן נתפסות כארצות שיש לנהל לטובת תושביהן אלא כמשאב שיש לנצל עד תום.
(עיקרון נוסף שאפשר להציג: הדרוויניזם החברתי – זכותו של החזק לקחת מן החלש; גרינג משבח את "הכלל הפשוט" של העבר, "קראו לזה ביזה", ומכריז: "אני מתכוון לבזוז, ולבזוז ביסודיות".)
מטלה 2 – מימוש העקרונות בארצות הכיבוש:
פעולה ראשונה – החרמת מזון וחומרי גלם: הגרמנים החרימו בארצות הכבושות מזון, בהמות, דלק וחומרי גלם והעבירו אותם לגרמניה ולצבאם. ביוון, למשל, גרמה החרמת המזון בחורף 1941–1942 לרעב כבד, ועשרות אלפי אנשים מתו בו. בשטחי ברית המועצות הכבושים קבעה המדיניות הגרמנית מראש שהמזון יועבר לגרמנים גם אם המקומיים ירעבו, ובגטאות בפולין קיבלו היהודים מנות מזון זעומות. כך מומשו מרחב המחיה – ניצול השטחים לטובת העם הגרמני – ותורת הגזע, שלפיה רעבם של אחרים אינו חשוב.
פעולה שנייה – עבודת כפייה: מאביב 1942, בניהולו של פריץ זאוקל, הוגבר מאוד גיוס העובדים מן הארצות הכבושות, ומיליוני אנשים – רבים מהם מפולין ומברית המועצות – נשלחו לעבודת כפייה במפעלים ובחוות בגרמניה. העובדים מן המזרח הועסקו בתנאים קשים במיוחד, סומנו בטלאי מיוחד והופרדו מן הגרמנים. כך מומשה תורת הגזע – בני העמים ה"נחותים" נועדו לשרת את בני הגזע העליון – ומרחב המחיה, שבו כוח האדם של הארצות הכבושות נוצל למען הכלכלה הגרמנית.
(פעולה נוספת: ביזת רכושם של היהודים ושל אוצרות האמנות בארצות הכבושות והעברתם לגרמניה.)
למה זה מקבל ניקוד מלא: כל עיקרון מוצג ומעוגן בציטוט מדויק מן הקטעים, עם הסבר כיצד הציטוט מבטא אותו. כל אחת משתי הפעולות מוצגת בעובדות מדויקות מארצות הכיבוש, ומקושרת במפורש לעיקרון שהיא מממשת.
טעות נפוצה: להסתפק בציטוט מן הקטעים בלי להסביר את העיקרון שהוא מבטא, או להציג פעולות שבוצעו בתוך גרמניה לפני המלחמה.
פרק שני – סוגיות נבחרות בתולדות מדינת ישראל
ענו על אחת מן השאלות 4–7. (50 נקודות)
שאלה 4 · "תקיץ הודו לחיים ולחירות" – המושג, הגורמים והזירה הבין־לאומית
לפניכם קטעים מתוך נאום שנשא ג'ווהרלל נהרו לפני האספה המכוננת של הודו בחצות הלילה שבין 14 ל־15 באוגוסט 1947, כשהודו זכתה בעצמאות מבריטניה.
– על פי מה שלמדתם, מהו תהליך הדה־קולוניזציה? בתשובתכם התייחסו לזירת ההתרחשות ולתקופה.
– הסבירו כיצד בא לידי ביטוי בקטע גורם אידאולוגי אחד לתהליך הדה־קולוניזציה. בססו את תשובתכם על שתי דוגמאות מן הקטע.
נהרו פונה בסוף נאומו "לאומות ולעמי העולם".
– הסבירו מה היה תפקידו של האו"ם בתהליך הדה־קולוניזציה, והדגימו את דבריכם באמצעות מדינה אחת במזרח התיכון או בצפון אפריקה.
– הסבירו כיצד סייעה הקמת הליגה הערבית (1945) למאבקם של עמים ערביים שעדיין נשלטו בידי המעצמות הקולוניאליות.
◂ פתרון מלא לשאלה 4
סעיף א
המושג: התפרקות האימפריות הקולוניאליות האירופיות (בעיקר בריטניה וצרפת) ועצמאות העמים שנשלטו בידן והקמת מדינות עצמאיות; זירה – אסיה, המזרח התיכון ואפריקה; תקופה – בעיקר 1945 עד תחילת שנות ה־60. גורם אידאולוגי – התפתחות רעיון החירות והלאומיות: העמים הנשלטים נחשפו לרעיונות אירופיים ופיתחו תודעה לאומית. דוגמאות: "נשמתה של אומה, שדוכאה זמן רב, מוצאת את קולה", "הודו מגלה את עצמה מחדש" (תודעה לאומית); "תקיץ הודו לחיים ולחירות", "השלום אינו ניתן לחלוקה; כך גם החירות" (חירות כערך אוניברסלי). מקובל גם: דעת הקהל בעולם – הפנייה "לאומות ולעמי העולם".
מה השאלה מבקשת: שתי מטלות. (1) על פי הידע – להגדיר "מהו" תהליך הדה־קולוניזציה, תוך התייחסות לזירת ההתרחשות ולתקופה. (2) "הסבירו" כיצד בא לידי ביטוי בקטע גורם אידאולוגי אחד, ולבסס על שתי דוגמאות מן הקטע.
תשובה מלאה:
תהליך הדה־קולוניזציה הוא התהליך ההיסטורי של התפרקות האימפריות הקולוניאליות האירופיות – בעיקר של בריטניה וצרפת, וגם של הולנד, בלגיה ופורטוגל – שבמהלכו השתחררו עמים שנשלטו בידן והקימו מדינות עצמאיות. זירת ההתרחשות הייתה אסיה, המזרח התיכון ואפריקה (ובכללה צפון אפריקה). התהליך התרחש בעיקר בתקופה שמסוף מלחמת העולם השנייה (1945) ועד תחילת שנות ה־60 של המאה ה־20, אף שבמזרח התיכון החל עוד בין שתי מלחמות העולם. הודו, שזכתה בעצמאות ב־1947, הייתה אחת המדינות הראשונות שהשתחררו בגל זה.
הגורם האידאולוגי – התפתחות רעיון החירות והלאומיות. העמים שחיו תחת השלטון הקולוניאלי נחשפו לתרבות ולרעיונות האירופיים – חירות, לאומיות וזכות ההגדרה העצמית – ופיתחו תודעה לאומית משלהם, הן בהשפעת רעיונות אלה והן בעקבות התנאים הקשים תחת השלטון הזר.
דוגמה ראשונה מן הקטע – תודעה לאומית של עם שדוכא: נהרו מתאר את העצמאות כרגע שבו "נשמתה של אומה, שדוכאה זמן רב, מוצאת את קולה", וכרגע שבו "הודו מגלה את עצמה מחדש". הוא רואה בהודים אומה בעלת זהות והיסטוריה משלה, שהשלטון הזר דיכא, ולא אוסף נתינים של האימפריה. זו בדיוק התודעה הלאומית שהתפתחה בקרב העמים הנשלטים.
דוגמה שנייה מן הקטע – החירות כערך עליון ואוניברסלי: "תקיץ הודו לחיים ולחירות", ו"השלום אינו ניתן לחלוקה; כך גם החירות". נהרו מציג את החירות כזכות של כל העמים, ואת עצמאות הודו כחלק מ"עולם אחד" שבו אין להפריד בין חירותו של עם אחד לחירותם של אחרים, והוא מתחייב לקדם "את השלום, החירות והדמוקרטיה" – רעיונות שמקורם במחשבה הליברלית האירופית, שהופנו כעת נגד השלטון האירופי עצמו.
למה זה מקבל ניקוד מלא: ההגדרה כוללת את רכיבי המושג – התפרקות האימפריות ועצמאות העמים, זירת ההתרחשות והתקופה. הגורם האידאולוגי מוגדר ומוסבר, ושתי הדוגמאות מעוגנות בציטוטים ומוסבר כיצד כל אחת מבטאת אותו. מקובל גם להסביר מן הקטע את הגורם "דעת הקהל בעולם" – לאחר המלחמה נתפס הקולוניאליזם כבלתי מוסרי, ונהרו פונה "לאומות ולעמי העולם" ומציג את החירות כעניין של "העולם האחד".
טעות נפוצה: להגדיר דה־קולוניזציה רק כ"קבלת עצמאות" בלי זירה ותקופה. טעות נוספת: לצטט את "לא במלואו ולא בשלמותו" כדוגמה לגורם אידאולוגי – הציטוט מלמד על מורכבות התהליך (חלוקת הודו), לא על הגורם.
סעיף ב
האו"ם: הוקם ב־1945, אמנתו קבעה את עקרון ההגדרה העצמית; הפך לזירה מרכזית למאבק בקולוניאליזם, שהוצג כמנוגד לאמנה, ובעלות המושבות התקשו להתמודד בה. דוגמה: לוב – מושבה איטלקית לשעבר; העצרת הכללית החליטה בנובמבר 1949 על עצמאותה, שהוכרזה ב־24 בדצמבר 1951 (מקובל גם: סוריה ולבנון – פניה למועצת הביטחון ופינוי הכוחות הזרים ב־1946). הליגה הערבית: הוקמה בקהיר במרס 1945 בידי מדינות ערביות עצמאיות (מצרים, עיראק, סוריה, לבנון, עבר הירדן, ערב הסעודית; תימן הצטרפה מעט אחר כך); דרבנה וסייעה לעמים הערביים הנשלטים – גיבוי פוליטי ותעמולתי, הבאת עניינם לאו"ם, סיוע לתנועות שחרור (מצרים ל־FLN באלג'יריה – נשק, רדיו "קול הערבים"); המדינות המשתחררות הצטרפו אליה.
מה השאלה מבקשת: שתי מטלות. (1) "הסבירו" את תפקידו של האו"ם בתהליך הדה־קולוניזציה, ו"הדגימו" ממדינה אחת במזרח התיכון או בצפון אפריקה. (2) "הסבירו" כיצד סייעה הקמת הליגה הערבית למאבק העמים הערביים שעדיין נשלטו בידי המעצמות.
תשובה מלאה:
תפקיד האו"ם: ארגון האומות המאוחדות הוקם לאחר מלחמת העולם השנייה (1945), ואמנתו קבעה את עקרון ההגדרה העצמית של העמים. הארגון הפך לזירה מרכזית במאבקים הפוליטיים לסיום הקולוניאליזם ולהקמת מדינות עצמאיות. הטענה המרכזית שנשמעה בו הייתה שהשיטה הקולוניאלית מנוגדת לאמנת האו"ם ולעקרונותיו, ובעלות המושבות התקשו להתמודד בזירה זו – במיוחד ככל שהצטרפו אליה מדינות עצמאיות חדשות שתמכו במאבקם של עמים נוספים. נהרו, בפנייתו "לאומות ולעמי העולם" ובהתחייבותו לקדם "את השלום, החירות", משקף את רוח התקופה שבה נתפסה החירות כעניין בין־לאומי.
דוגמה – לוב: לוב הייתה מושבה איטלקית, ולאחר תבוסת איטליה במלחמת העולם השנייה עמדה תחת ממשל צבאי בריטי וצרפתי. המעצמות לא הגיעו להסכמה על עתידה, והשאלה הועברה לעצרת הכללית של האו"ם, שהחליטה בנובמבר 1949 כי לוב תהיה מדינה עצמאית. ב־24 בדצמבר 1951 הוכרזה עצמאותה. כך האו"ם היה הגורם שהכריע בדבר עצמאותה. (מקובל גם: סוריה ולבנון – ב־1946 הביאו את דרישתן לפינוי הכוחות הצרפתיים והבריטיים לדיון במועצת הביטחון, ובאותה שנה פונו הכוחות הזרים.)
הליגה הערבית: הליגה הערבית הוקמה בקהיר במרס 1945 בידי מדינות ערביות שכבר היו עצמאיות – מצרים, עיראק, סוריה, לבנון, עבר הירדן וערב הסעודית, ותימן הצטרפה אליה זמן קצר לאחר מכן. הארגון שימש גורם מדרבן ומסייע במאבקם של העמים הערביים שעדיין נשלטו בידי המעצמות הקולוניאליות: הוא העניק להם גיבוי פוליטי ותעמולתי, הביא את עניינם לזירות בין־לאומיות כמו האו"ם, ומדינותיו סייעו לתנועות השחרור. כך, למשל, מצרים בהנהגת נאצר סייעה לתנועת השחרור הלאומית של אלג'יריה (FLN) בנשק ובתעמולה, ושידורי רדיו "קול הערבים" מקהיר עודדו את המאבק בשלטון הצרפתי. המדינות שהשתחררו הצטרפו לליגה, וחיזקו בכך את משקלו של הגוש הערבי.
למה זה מקבל ניקוד מלא: תפקיד האו"ם מוסבר (זירה פוליטית, עקרון ההגדרה העצמית באמנה, הקושי של בעלות המושבות) ומודגם במדינה מן האזור עם עובדות נכונות. תרומת הליגה הערבית מוסברת – מי הקים אותה ומתי, ובאילו דרכים סייעה – עם דוגמה. מקובל גם להדגים את תרומת הליגה בתמיכה בעצמאות מרוקו ותוניסיה בשנות ה־50.
טעות נפוצה: לכתוב שהאו"ם "העניק עצמאות" לכל המושבות – האו"ם היה בעיקר זירה ומקור לגיטימציה, ורק במקרים מסוימים (כמו לוב) הכריע ישירות. טעות נוספת: לכלול את אלג'יריה או את מרוקו בין מייסדות הליגה.
שאלה 5 · "עליית גומולקה" מפולין (1956–1960); משטר הצנע ועיירות הפיתוח
לפניכם קטע מעובד העוסק בעלייה מפולין בשנים 1956–1960.
– הסבירו מהו דפוס העלייה שבא לידי ביטוי בקטע. בססו את תשובתכם על שתי עובדות מן הקטע.
– הציגו את המאפיינים של דפוס עלייה אחר שנקטה מדינת ישראל בתקופה זו.
לפניכם שתיים מדרכי הפעולה שנקטה מדינת ישראל בשנות החמישים, בעקבות העלייה הגדולה:
– משטר הצנע
– הקמת עיירות הפיתוח
הסבירו איזו בעיה ניסתה המדינה לפתור באמצעות כל אחת מדרכי פעולה אלה, ומהו הקושי שנוצר בעקבות זאת.
◂ פתרון מלא לשאלה 5
סעיף א
דפוס העלייה בקטע: עלייה מארצות הגוש הקומוניסטי, התלויה בהחלטת המשטר ובתנאים המדיניים שם ("פתיחת השערים" לזמן מוגבל) – בעקבות מצוקה ואנטישמיות.
עובדות מן הקטע (שתיים מתוך): "בראשית שנות החמישים סגר השלטון הקומוניסטי את שערי היציאה"; חזרת גומולקה (אוקטובר 1956) ו"השלטונות החליטו להתיר ליהודים לצאת"; מניע של מצוקה – "גברה במדינה העוינות כלפי יהודים... פוטרו"; היקף – "עשרות אלפי יהודים"; מאפייני העולים – "בעלי השכלה ומקצוע", "הביאו עמם רכוש", יישוב "בשיכונים חדשים בערים".
דפוס אחר (אחד מתוך): עלייה המונית בלתי סלקטיבית (1948–1951); עלייה סלקטיבית (1952–1954) – מיון לפי גיל, בריאות ומפרנס; מבצעי עלייה מאורגנים להצלת קהילות ("מרבד הקסמים", "עזרא ונחמיה"); עלייה חשאית ממרוקו (1956–1961) ו"מבצע יכין".
מה השאלה מבקשת: (1) "הסבירו מהו דפוס העלייה" בקטע, עם שתי עובדות מן הקטע. (2) "הציגו את המאפיינים של דפוס עלייה אחר" שנקטה המדינה באותה תקופה.
תשובה מלאה:
הדפוס בקטע – עלייה מארץ קומוניסטית, בפתח שפתח המשטר. העלייה מפולין, כמו מרומניה ומשאר מזרח אירופה, הייתה תלויה כל כולה בהחלטות השלטון הקומוניסטי: כשהשערים נסגרו, לא היה אפשר לצאת, וכשהמשטר החליט לפתוח אותם, עלו רבים בתוך זמן קצר. ברקע עמדו מצוקה ואנטישמיות, שדחפו את היהודים לנצל את ההזדמנות.
עובדה ראשונה – העלייה תלויה במשטר. בקטע: "בראשית שנות החמישים סגר השלטון הקומוניסטי את שערי היציאה", ורק אחרי שחזר גומולקה לשלטון באוקטובר 1956 והמשטר "נעשה מעט פתוח יותר", "השלטונות החליטו להתיר ליהודים לצאת". העלייה לא הייתה תוצאה של מבצע ישראלי או של הסכם פומבי, אלא של שינוי במדיניות הפנים של פולין.
עובדה שנייה – המניע והעולים. היציאה באה בעקבות מצוקה: "גברה במדינה העוינות כלפי יהודים, ויהודים רבים פוטרו ממשרות ציבוריות". העולים היו שונים מרבים מעולי שנות החמישים: "בעלי השכלה ומקצוע – רופאים, מהנדסים, פקידים", חלקם "הביאו עמם רכוש", והם יושבו "בשיכונים חדשים בערים". ההבדל ביחס בין העולים מאירופה לבין עולים מצפון אפריקה שחיו "במעברות" עורר טענות ל"יחס מועדף" – תחושה שהייתה מן הרקע למתיחות החברתית שפרצה, למשל, בוואדי סאליב ב־1959.
דפוס עלייה אחר – מבצעי עלייה מאורגנים להצלת קהילות שלמות. בשנים הראשונות של המדינה העלתה ישראל קהילות שלמות במבצעים מאורגנים ומהירים, כשמצבן היה בסכנה. מאפייניו: (1) העלאת הקהילה כולה – זקנים וילדים, חולים ובריאים – בלי מיון; (2) ארגון ומימון בידי המדינה, הסוכנות היהודית והג'וינט, לעתים בהסכם עם השלטון המקומי; (3) מהירות ותנאים קשים. דוגמאות: מבצע "על כנפי נשרים" ("מרבד הקסמים"), שבו הוטסו בשנים 1949–1950 כ־49,000 יהודים מתימן דרך עדן; ומבצע "עזרא ונחמיה" (1950–1951), שבו עלו כ־120,000 יהודים מעיראק אחרי חוק ביטול האזרחות.
למה זה מקבל ניקוד מלא:
טעות נפוצה: לתאר את העלייה מפולין כ"עליית הצלה" מאורגנת בידי ישראל – היא נבעה מהחלטת השלטון הפולני; או להציג דפוס אחר בלי מאפיינים, רק בשמו.
סעיף ב
משטר הצנע (1949–1952 בעיקר): הבעיה – מחסור חמור במזון, בסחורות ובמטבע חוץ כשהאוכלוסייה הוכפלה, והצורך להבטיח מינימום לכל התושבים בשוויון. הקושי – שוק שחור, חוסר שביעות רצון ציבורית, פגיעה ברמת החיים, תחושה שיש מי שמצליח לעקוף (קשרים, משלוחים מחו"ל), ובהמשך ביטולו ההדרגתי בעקבות לחץ ציבורי.
עיירות הפיתוח (מ־1950 ואילך): הבעיה – פיזור האוכלוסייה מן המרכז הצפוף, יישוב הגליל, הנגב והגבולות ושטחים שעזבו ערבים, ומתן דיור קבע לעולים במקום המעברות. הקושי – מיעוט מקורות תעסוקה וריחוק מן המרכז; תלות במפעל אחד ובתקציבי המדינה; שירותי חינוך ובריאות ירודים; ריכוז של עולים מארצות האסלאם בפריפריה ופערים חברתיים ותחושת קיפוח; עזיבה של חזקים.
מה השאלה מבקשת: לכל אחת משתי דרכי הפעולה – "הסבירו איזו בעיה ניסתה המדינה לפתור" ו"מהו הקושי שנוצר" – ארבעה רכיבים בסך הכול.
תשובה מלאה:
משטר הצנע – הבעיה. בשנים הראשונות למדינה הוכפלה האוכלוסייה בתוך זמן קצר, והמדינה, שיצאה ממלחמה, לא ייצרה מספיק מזון ולא היה בידיה די מטבע חוץ כדי לקנות סחורות בחו"ל. כדי שלכל תושב – ותיק או עולה – יהיה מינימום של מזון ושל מוצרים בסיסיים, הנהיגה הממשלה ב־1949, בראשות שר האספקה והקיצוב דב יוסף, משטר "צנע": קיצוב של מזון, בגדים ומוצרים אחרים באמצעות פנקסי נקודות ותלושים, ופיקוח על המחירים. המטרה הייתה חלוקה שוויונית של המעט שהיה.
משטר הצנע – הקושי. הצנע פגע ברמת החיים, ונוצר שוק שחור שבו נמכרו מוצרים במחירים גבוהים, למי שיכול לשלם. ותיקים עם קשרים למשקים חקלאיים או עם קרובים בחו"ל עקפו את הקיצוב, ונוצרה תחושה של אי־שוויון ושל אי־צדק. חוסר שביעות הרצון הציבורי, שבא לידי ביטוי גם בבחירות 1951, תרם לכך שהקיצוב צומצם בהדרגה משנת 1952; בהמשך סייעו לכלכלה גם כספי השילומים מגרמניה והסיוע מארצות הברית.
עיירות הפיתוח – הבעיה. בשנות החמישים התרכזה רוב האוכלוסייה במישור החוף, ואזורים גדולים בגליל ובנגב היו כמעט ריקים מיהודים. המדינה רצתה לפזר את האוכלוסייה – כדי לבסס את הריבונות בגבולות ובשטחים שעזבו הערבים במלחמה, כדי לפתח את הארץ כולה, וכדי להחליף את המעברות בדיור קבע. לכן הוקמו עיירות פיתוח, כמו קריית שמונה, בית שאן, דימונה, ירוחם ושדרות, ואליהן הופנו עולים רבים – לעתים ישר מן האונייה.
עיירות הפיתוח – הקושי. בעיירות היו מעט מקומות עבודה, ולעתים קרובות מפעל אחד או שניים, כמו מפעלי טקסטיל, שהתושבים היו תלויים בהם. הריחוק מן המרכז הקשה על מציאת עבודה ועל קבלת שירותים, ורמת החינוך והבריאות הייתה נמוכה. מאחר שרוב התושבים היו עולים מצפון אפריקה ומארצות אחרות במזרח, נוצרו פערים חברתיים בין המרכז לפריפריה – ותחושת קיפוח. מי שיכלו, בעיקר המשכילים והחזקים, עזבו את העיירות, והפערים העמיקו.
למה זה מקבל ניקוד מלא:
טעות נפוצה: לתאר את הצנע כאילו נועד "לחסוך כסף" בלבד – מטרתו הייתה חלוקה שוויונית בתנאי מחסור; או לתאר את קשיי העיירות בלי לקשור אותם לאופן שבו הוקמו.
שאלה 6 · ברית ההגנה בין מצרים לירדן (מאי 1967); העימות שלא תם אחרי המלחמה
לפניכם קטע מעובד העוסק בהסכם ההגנה שנחתם בין מצרים לירדן ב־30 במאי 1967.
– על פי מה שלמדתם, הסבירו מה היו הנסיבות (התנאים) שגרמו לממשלת ישראל להחליט לצאת למלחמה ב־5 ביוני 1967.
– הסבירו כיצד באות לידי ביטוי בקטע שתיים מנסיבות אלה.
תוצאות מלחמת ששת הימים לא הביאו לסיום העימות בין מדינת ישראל לבין מדינות ערב והפלסטינים, ואף יצרו מוקדי עימות חדשים.
נמקו טענה זו באמצעות עובדות היסטוריות ובאמצעות מקור מספר הלימוד.
◂ פתרון מלא לשאלה 6
סעיף א
הנסיבות (3–4): הכנסת צבא מצרי גדול לסיני (מ־14–15 במאי), בעקבות דיווח סובייטי כוזב על ריכוז כוחות ישראלי בגבול סוריה; הוצאת כוח החירום של האו"ם מסיני ומרצועת עזה (16–19 במאי); סגירת מצרי טיראן לשיט הישראלי (22–23 במאי) – עילת מלחמה בעיני ישראל; כריתת בריתות צבאיות והתכתרות – מצרים, ירדן, עיראק (ובקודם סוריה); כישלון המאמץ המדיני – מסעו של אבא אבן ותוכנית השיט הבין־לאומי שלא יצאה לפועל; הנטל הכלכלי והחברתי של גיוס המילואים הממושך והחרדה בציבור ("תקופת ההמתנה"); הקמת ממשלת אחדות ומינוי דיין (1 ביוני).
בקטע (2): התכתרות והברית הצבאית – "התקפה על אחת... התקפה על שתיהן", גנרל מצרי מפקד על הצבא הירדני, הצטרפות עיראק – "חזית הנמשכת מסיני ועד גבולות ירדן, כמה קילומטרים ממרכזי האוכלוסייה"; המתנה ממושכת וגיוס מילואים – "גיוס מילואים נרחב והמתנה ממושכת מאז אמצע מאי"; הקמת ממשלת אחדות ומינוי דיין – "ב־1 ביוני הוקמה ממשלת אחדות לאומית".
מה השאלה מבקשת: שתי פעולות. (1) "על פי מה שלמדתם, הסבירו מה היו הנסיבות" – כמה נסיבות (3 לפחות) שהובילו להחלטה לצאת למלחמה. (2) "הסבירו כיצד באות לידי ביטוי בקטע שתיים מנסיבות אלה" – עם ציטוטים.
תשובה מלאה:
הנסיבות שגרמו להחלטה לצאת למלחמה:
1. הכנסת הצבא המצרי לסיני והוצאת כוח האו"ם: באמצע מאי 1967, בעקבות דיווח סובייטי כוזב על ריכוז כוחות ישראלי בגבול סוריה, הכניס נאצר כוחות גדולים לסיני, ודרש להוציא את כוח החירום של האו"ם, שהוצב בסיני ובעזה מאז מלחמת סיני (1957). המזכיר הכללי של האו"ם, או טאנט, נענה, והכוח יצא. כך נעלם החיץ בין הצבאות.
2. סגירת מצרי טיראן: ב־22–23 במאי הודיע נאצר על סגירת המצרים לשיט ישראלי. ישראל הודיעה עוד ב־1957 שתראה בצעד כזה עילה למלחמה, כי הוא מנתק את נמל אילת ואת הדרך למזרח.
3. הבריתות הצבאיות וההתכתרות: למצרים ולסוריה היה הסכם הגנה מ־1966; ב־30 במאי הצטרפה ירדן, וב־4 ביוני עיראק. ישראל מצאה את עצמה מוקפת בצבאות משלושה כיוונים.
4. כישלון הדרך המדינית: שר החוץ אבא אבן נסע לפריז, ללונדון ולוושינגטון (24–26 במאי). צרפת דרשה מישראל לא לפתוח במלחמה, וארצות הברית הבטיחה לפעול לפתיחת המצרים בעזרת שיט בין־לאומי – אבל התוכנית לא יצאה לפועל.
5. הנטל של ההמתנה: גיוס המילואים הרחב שיתק את המשק, והחרדה בציבור גברה. ב־1 ביוני הוקמה ממשלת אחדות לאומית, ומשה דיין מונה לשר הביטחון. ב־4 ביוני החליטה הממשלה לצאת למלחמה.
כיצד באות לידי ביטוי בקטע שתיים מן הנסיבות:
נסיבה 1 – ההתכתרות והברית הצבאית. ההסכם קבע ש"התקפה על אחת המדינות תיחשב התקפה על שתיהן"; "גנרל מצרי... קיבל את הפיקוד על הצבא הירדני בחזית עם ישראל", ו"ב־4 ביוני הצטרפה גם עיראק... וכוחות עיראקיים החלו לנוע לעבר ירדן". המשמעות לישראל מנוסחת בקטע במפורש: "לא עוד מתיחות בגבול מצרים בלבד, אלא חזית הנמשכת מסיני ועד גבולות ירדן, כמה קילומטרים ממרכזי האוכלוסייה". הדבר הגביר את תחושת הסכנה הקיומית: מן הגבול הירדני היו תל אביב, נתניה וירושלים במרחק קצר מאוד.
נסיבה 2 – ההמתנה הממושכת ומשבר ההנהגה. "בישראל... הוכרזו כבר גיוס מילואים נרחב והמתנה ממושכת מאז אמצע מאי". גיוס ממושך של רוב הגברים בגיל העבודה פגע במשק, והציבור חי בחרדה. ההמתנה גם עוררה ביקורת על ההנהגה, ולכן "ב־1 ביוני הוקמה ממשלת אחדות לאומית, ומשה דיין מונה לשר הביטחון" – צעד שהגביר את האמון בציבור ובצבא וקירב את ההחלטה לצאת למלחמה.
למה זה מקבל ניקוד מלא:
טעות נפוצה: לכתוב שישראל יצאה למלחמה בגלל "פעולות הפדאיון" בלבד; או להציג נסיבות בלי לעגן אותן בקטע.
סעיף ב
עובדות (2–3 מתוך): ועידת חרטום (ספטמבר 1967) – "שלושת הלאווים": לא לשלום, לא להכרה ולא למשא ומתן עם ישראל; ברית המועצות חימשה מחדש את צבאות מצרים וסוריה; טיבוע המשחתת "אילת" בידי ספינות טילים מצריות (אוקטובר 1967); מלחמת ההתשה לאורך תעלת סואץ (מרץ 1969 – אוגוסט 1970) – הפגזות, פשיטות, קרבות אוויר וקו בר־לב; התחזקות הארגונים הפלסטיניים – פעולות הפת"ח מירדן וקרב כראמה (מרץ 1968), עלייתו של יאסר ערפאת לראשות אש"ף (1969), חטיפת מטוסים (מטוס אל על לאלג'יר, יולי 1968); השליטה בשטחים ובאוכלוסייה פלסטינית גדולה, שהפכה למוקד עימות מתמשך.
מקור מספר הלימוד: למשל תצלום של מעוז בקו בר־לב בזמן מלחמת ההתשה, או קטע מהחלטות ועידת חרטום – והסבר.
מה השאלה מבקשת: "נמקו טענה זו באמצעות עובדות היסטוריות ובאמצעות מקור מספר הלימוד" – להראות, בעובדות, שהניצחון ב־1967 לא סיים את העימות ואף יצר מוקדי עימות חדשים, ולשלב מקור מספר הלימוד שמבטא זאת.
תשובה מלאה:
במלחמת ששת הימים כבשה ישראל את סיני ורצועת עזה, את יהודה ושומרון ומזרח ירושלים, ואת רמת הגולן. רבים בישראל קיוו שהניצחון יביא את מדינות ערב לשולחן המשא ומתן, אבל העימות נמשך:
– סירוב ערבי להסדר: בספטמבר 1967 החליטה ועידת הפסגה של מדינות ערב בחרטום על "שלושת הלאווים" – לא לשלום עם ישראל, לא להכרה בה ולא למשא ומתן איתה. במקביל חימשה ברית המועצות מחדש את צבאות מצרים וסוריה ושלחה אליהם יועצים.
– עימות צבאי חדש בחזית המצרית: כבר באוקטובר 1967 הטביעו ספינות טילים מצריות את המשחתת "אילת". במרץ 1969 הכריזה מצרים על מלחמת התשה: לאורך תעלת סואץ התנהלו הפגזות ארטילריות, פשיטות וקרבות אוויר, וצה"ל בנה את קו בר־לב – שרשרת מעוזים על גדת התעלה. מלחמת ההתשה נמשכה עד הפסקת האש באוגוסט 1970, וחיילים ישראלים רבים נהרגו בה.
– מוקד עימות חדש – הארגונים הפלסטיניים: אחרי המלחמה התחזקו הארגונים הפלסטיניים, ובראשם הפת"ח. הם ביצעו פעולות טרור מירדן נגד ישראל, ובמרץ 1968 פשט צה"ל על בסיסיהם בכראמה. ב־1969 עמד יאסר ערפאת בראש אש"ף, והארגונים הרחיבו את פעולותיהם גם לזירה הבין־לאומית, למשל בחטיפת מטוס אל על לאלג'יר (יולי 1968). השליטה בשטחים ובאוכלוסייה פלסטינית גדולה הפכה לבעיה מתמשכת.
מקור מספר הלימוד: בחרתי בתצלום של אחד המעוזים בקו בר־לב בזמן מלחמת ההתשה – מבנה מבוצר בשקי חול ובמסילות ברזל על גדת התעלה, ולידו חיילים במחסה. המקור מבטא את הטענה: שנתיים אחרי הניצחון הגדול, החיילים הישראלים עדיין נמצאים בקו חזית פעיל, תחת הפגזות, והגבול החדש – תעלת סואץ – הפך לזירת לחימה ולא לגבול של שלום.
בבחינה: ציינו את שם הספר, ההוצאה והעמוד שממנו לקחתם את המקור.
למה זה מקבל ניקוד מלא:
טעות נפוצה: לתאר רק את הישגי המלחמה בשטח בלי להראות שהעימות נמשך; או להביא את מלחמת יום הכיפורים (1973) כעובדה יחידה, בלי להתייחס לשנים שמיד אחרי 1967.
שאלה 7 · מלחמת יום הכיפורים (1973)
הסבירו את הגורמים להפתעה של מדינת ישראל בפרוץ מלחמת יום הכיפורים.
בתשובתכם התייחסו להערכות של המודיעין הישראלי ("הקונספציה") ולפעולות ההטעיה של מצרים וסוריה.
לפניכם שני מקורות (1–2) העוסקים בתוצאות מלחמת יום הכיפורים מבחינת מצרים.
– על פי מה שלמדתם, הציגו את השפעות מלחמת יום הכיפורים על מצרים.
– כיצד מתאר כל אחד מן המקורות (1–2) את תוצאות המלחמה מבחינת מצרים?
הסבירו סיבה אחת להבדל בין שני המקורות בתיאור תוצאות המלחמה.
◂ פתרון מלא לשאלה 7
סעיף א
"הקונספציה": הערכת אמ"ן שמצרים לא תצא למלחמה כל עוד אין לה מטוסים וטילים שיאפשרו לה לפגוע בעומק ישראל ובשדות התעופה, וסוריה לא תצא בלי מצרים; ביטחון מופרז בכוח צה"ל אחרי 1967 ובקווים החדשים (קו בר־לב); ההתרעות פורשו כתרגילים, והסבירות למלחמה הוערכה כ"נמוכה" עד ערב המלחמה; התרעה של מקור מצרי בכיר (אשרף מרואן) הגיעה רק בלילה שלפני המלחמה.
ההטעיה: תרגילים וגיוסים חוזרים לאורך התעלה (כוננות "כחול־לבן" באביב 1973 התבררה כאזעקת שווא והקטינה את הנכונות לגייס שוב); הצגת ההיערכות באוקטובר כתרגיל; הודעות על שחרור חיילים; מועד בחג יום הכיפורים ובחודש הרמדאן; שמירה על סודיות התוכנית בין מצרים לסוריה.
מה השאלה מבקשת: להסביר את הגורמים להפתעה, תוך התייחסות לשני רכיבים: הערכות המודיעין ("הקונספציה") ופעולות ההטעיה של מצרים וסוריה.
תשובה מלאה:
הערכות המודיעין – "הקונספציה": אחרי מלחמת ששת הימים גיבש אגף המודיעין (אמ"ן) תפיסה שלפיה מצרים לא תצא למלחמה כוללת כל עוד לא תשיג מטוסים וטילים ארוכי טווח שיאפשרו לה לפגוע בעומק ישראל ובשדות התעופה שלה, ולנטרל את עליונות חיל האוויר; וסוריה לא תצא למלחמה בלי מצרים. לפי תפיסה זו, גם כשהצטברו בסוף ספטמבר ובתחילת אוקטובר 1973 ידיעות על ריכוזי כוחות גדולים בתעלה וברמת הגולן, הן פורשו כתרגיל או כהיערכות הגנתית, והסבירות למלחמה הוערכה כ"נמוכה". לכך נוסף ביטחון מופרז בעוצמת צה"ל אחרי הניצחון של 1967 ובכוח הקווים החדשים, כמו קו בר־לב לאורך התעלה, והערכה שגם אם תפרוץ מלחמה, אזהרה מוקדמת תאפשר לגייס את המילואים בזמן. כך גם ההתרעה של מקור מצרי בכיר שמסר שהמלחמה תפרוץ למחרת הגיעה רק בלילה שבין 5 ל־6 באוקטובר, ולא הותירה די זמן לגיוס מלא.
פעולות ההטעיה של מצרים וסוריה: מצרים קיימה במשך חודשים תרגילים וגיוסים חוזרים לאורך התעלה. באביב 1973 גייסה ישראל כוחות בכוננות "כחול־לבן" בעקבות היערכות מצרית, והמלחמה לא פרצה; הגיוס היקר נתפס כאזעקת שווא, והקטין את הנכונות להגיב שוב. בספטמבר–אוקטובר הוצגה ההיערכות המצרית כתרגיל רגיל, ובמצרים פורסמו הודעות על שחרור חיילי מילואים ועל יציאת קצינים לעלייה לרגל, כדי ליצור רושם שגרתי. גם המועד נבחר בקפידה: יום הכיפורים, שבו ישראל משותקת כמעט כליל, בחודש הרמדאן, שבו לא ציפו למתקפה ערבית. מצרים וסוריה שמרו את מועד המתקפה בסוד מוחלט, וגם רוב הקצינים בצבאותיהן ידעו עליו רק ימים או שעות לפני כן.
השילוב בין תפיסה מודיעינית מקובעת ובין הטעיה מתוכננת היטב הביא לכך שהמלחמה פרצה ב־6 באוקטובר בשעה 14:00 כשהקווים מוחזקים בכוחות סדירים מעטים בלבד.
למה זה מקבל ניקוד מלא: יש התייחסות לשני הרכיבים עם פירוט: תוכן "הקונספציה" (מטוסים וטילים, סוריה תלויה במצרים), הביטחון המופרז והפרשנות השגויה להתרעות; ופעולות ההטעיה (תרגילים חוזרים, "כחול־לבן", שחרור חיילים, בחירת המועד, סודיות).
טעות נפוצה: להגדיר את "הקונספציה" באופן כללי ("זלזול באויב") בלי לפרט את התנאים שלפיהם האמינו שמצרים לא תצא למלחמה.
סעיף ב
השפעות (3): השבת הכבוד הלאומי והביטחון העצמי – "גיבור הצליחה", 6 באוקטובר ליום חג; התחזקות מעמדו של סאדאת; פנייה לארצות הברית והתרחקות מברית המועצות ("הדיפלומטיה של הצעד אחר צעד" של קיסינג'ר); הסכמי הפרדת הכוחות – ינואר 1974 (נסיגת צה"ל מן הגדה המערבית של התעלה) וספטמבר 1975 (הסכם הביניים, השבת שדות הנפט); פתיחת תעלת סואץ (יוני 1975) והכנסות; הדרך לשלום – ביקור סאדאת בירושלים (נובמבר 1977), קמפ דייוויד (1978), הסכם השלום (1979) והשבת סיני כולו (1982); אבדות קשות.
מקור 1: ניצחון – "נס", הצליחה "החזירה לאומה את הביטחון", איום בטילים "אל עומק ישראל"; עמדה תקיפה – תנאי לנסיגה מכל השטחים.
מקור 2: מצוקה צבאית בסוף המלחמה – צליחה ישראלית, כיתור הארמייה השלישית "בלי דרך אספקה", "101 ק"מ מקהיר"; מצרים נזקקת להסכם כדי לספק את הארמייה; מנגד – שיחות ישירות ראשונות.
סיבה להבדל: מועד – מקור 1 מתאר את המצב ב־16 באוקטובר, כשהישגי הצליחה המצרית עדיין עמדו ולפני שהשפעת הצליחה הישראלית התבררה, ומקור 2 את המצב בסוף המלחמה; זהות ומטרה – נאום של מנהיג מצרים שנועד לחזק את העם ולשפר את עמדת המיקוח, מול קטע המתאר את המצב הצבאי בסוף המלחמה.
מה השאלה מבקשת: שתי מטלות. (1) "הציגו את השפעות" המלחמה על מצרים – לא צוין מספר, ולכן שלוש לפחות. (2) לתאר כיצד כל מקור מציג את תוצאות המלחמה מבחינת מצרים, עם ציטוטים, ולהסביר סיבה אחת להבדל.
תשובה מלאה:
השפעות המלחמה על מצרים:
1. השבת הכבוד הלאומי: הצליחה המוצלחת של תעלת סואץ וכיבוש קו המעוזים מחקו במצרים את תחושת ההשפלה של 1967. סאדאת זכה לכינוי "גיבור הצליחה", ו־6 באוקטובר הפך במצרים ליום חג לאומי. מעמדו של סאדאת בעולם הערבי ובמצרים התחזק מאוד.
2. שינוי במדיניות החוץ: אחרי המלחמה הבין סאדאת שרק ארצות הברית יכולה להביא לנסיגת ישראל. מצרים התרחקה מברית המועצות, וחידשה את היחסים עם ארצות הברית. מזכיר המדינה האמריקני הנרי קיסינג'ר תיווך בין הצדדים ב"דיפלומטיה של צעד אחר צעד".
3. הסכמים והשבת שטחים: בינואר 1974 נחתם הסכם הפרדת הכוחות הראשון, ולפיו נסוג צה"ל מן הגדה המערבית של התעלה, והכוחות המצריים נשארו בגדה המזרחית. ב־1975 נפתחה תעלת סואץ מחדש לשיט, ובהסכם הביניים (ספטמבר 1975) קיבלה מצרים בחזרה את המעברים בסיני ואת שדות הנפט. התהליך הוביל לביקור סאדאת בירושלים (נובמבר 1977), להסכמי קמפ דייוויד (1978) ולהסכם השלום (מרס 1979), שבעקבותיו קיבלה מצרים בחזרה את כל חצי האי סיני (1982).
כיצד מתאר כל מקור את תוצאות המלחמה מבחינת מצרים:
מקור 1 מתאר את המלחמה כניצחון מצרי. לפי סאדאת, "הכוחות המזוינים של מצרים חוללו נס במונחים הצבאיים הגבוהים ביותר", ו"צליחת התעלה החזירה לאומה את הביטחון בצבאה ובעצמה". הוא אף מאיים כי "טילים מצריים מוכנים על כני השיגור, ובאות אחד ישוגרו אל עומק ישראל". מתוך תחושת הישג מציב סאדאת תנאים תקיפים להפסקת האש: "שישראל תיסוג מיד מכל השטחים שכבשה ב־1967".
מקור 2 מתאר את המצב בסוף המלחמה כמצוקה צבאית של מצרים: צה"ל "צלחו... את תעלת סואץ", "כיתרו את הארמייה השלישית המצרית, שנותרה... בלי דרך אספקה", ועמדו "כ־101 ק"מ מקהיר". מצרים נזקקה להסכם כדי שתועבר לארמייה "אספקה לא צבאית" "דרך מחסומים של האו"ם... ובהשתתפות קצינים ישראלים בפיקוח". עם זאת, הקטע מראה גם תוצאה חדשה: "שיחות ישירות... הראשונות מסוגן מאז הסכמי שביתת הנשק של 1949".
סיבה להבדל – מועד המקור: מקור 1 מתאר את המצב ב־16 באוקטובר, כשהכוחות המצריים עדיין "החזיקו... בקו לאורך הגדה המזרחית", וההישגים של ימי המלחמה הראשונים עמדו בעינם, ולפני שהתבררה משמעות הצליחה הישראלית שהחלה באותו לילה. מקור 2 מתאר את המצב בסוף המלחמה ואחריה, אחרי שצה"ל הפך את התמונה הצבאית וכיתר את הארמייה השלישית. לכן מקור 1 מדגיש ניצחון, ומקור 2 – מצוקה.
למה זה מקבל ניקוד מלא: הוצגו שלוש השפעות שונות על מצרים (כבוד ויוקרה, מדיניות חוץ, הסכמים ושטחים) עם עובדות ותאריכים; לכל מקור הוצג תיאור מעוגן בציטוטים; הוסברה סיבה אחת להבדל. מקובל גם: זהות היוצר ומטרתו – נאום של מנהיג מצרים לעמו, שנועד לחזק את רוח האומה ולשפר את עמדת המיקוח של מצרים לפני משא ומתן, לעומת תיאור של המצב הצבאי בשטח.
טעות נפוצה: להציג רק את המצוקה הצבאית של מצרים בסוף המלחמה כ"תוצאה", ולשכוח שבטווח הארוך המלחמה הביאה למצרים הישגים מדיניים ממשיים – השבת סיני.