מתכונת 3 בהיסטוריה (שאלון 22235) - פתרון מלא
היסטוריה – שאלון 22235 (מסלול גמיש) · במבנה של הבגרות · 7 שאלות · שעתיים
מבחן מתכונת בהיסטוריה במבנה של בחינת הבגרות. לכל סעיף יש תשובה ופתרון מלא - פתרו בזמן של הבחינה, ורק אחר כך פתחו את הפתרונות.
מבנה המתכונת
א. משך הבחינה: שעתיים.
ב. מבנה השאלון ומפתח ההערכה: בשאלון זה שני פרקים.
יש לענות על שאלה אחת מכל פרק.
פרק ראשון – מלחמת העולם השנייה והשואה – (1×50) – 50 נקודות
פרק שני – סוגיות נבחרות בתולדות מדינת ישראל – (1×50) – 50 נקודות
סך הכול – 100 נקודות
ג. חומר עזר מותר בשימוש: 1. ספר הלימוד שאושר בנושא מלחמת העולם השנייה והשואה וספר הלימוד שאושר בנושא סוגיות נבחרות בתולדות מדינת ישראל. בספרים יכולים להיות תקופות או נושאים שסומנו באמצעות מדבקות (סימניות) הבולטות מן הספר, וכן קטעים שסומנו באמצעות מדגש (מרקר) או עיפרון, אך אין להשתמש בספרים שבהם הערות בכתב. 2. עותק מודפס של כותרות יחידות ההוראה "איך יכול אדם".
שימו לב: בסעיפים שבהם יש להביא מקור מסֵפר הלימוד, יש לכתוב את שם הספר, את שם ההוצאה לאור ואת מספר העמוד שבו נמצא המקור.
יש לכתוב במחברת הבחינה בלבד. יש לרשום "טיוטה" בראש כל עמוד המשמש טיוטה. כתיבת טיוטה בדפים שאינם במחברת הבחינה עלולה לגרום לפסילת הבחינה.
השאלות בשאלון זה מנוסחות בלשון רבים, אף על פי כן על כל תלמידה וכל תלמיד להשיב עליהן באופן אישי.
פרק ראשון – מלחמת העולם השנייה והשואה
ענו על אחת מן השאלות 1–3. (50 נקודות)
שאלה 1 · תנועות הנוער והקריאה למרד
לפניכם קטע מתוך כרוז שכתב אבא קובנר, חבר תנועת "השומר הצעיר", ושהוקרא בכינוס של חברי תנועות הנוער החלוציות בגטו וילנה ב־1 בינואר 1942.
– הסבירו כיצד באה לידי ביטוי בכרוז ההבנה שמדיניות גרמניה כלפי היהודים היא השמדה טוטלית. בססו את תשובתכם על שתי דוגמאות מן הכרוז.
– שימו לב לתאריך הכרוז. הסבירו מדוע יש חשיבות לכך שהכרוז נכתב בתאריך זה.
חברי תנועות הנוער הם שהיו הראשונים להבין שמדיניות גרמניה היא השמדה טוטלית, והם שהובילו את ההתנגדות המזוינת בגטאות.
– הסבירו שלוש סיבות לכך שדווקא חברי תנועות הנוער היו הראשונים להבין זאת ולהוביל את דרך ההתנגדות האקטיבית.
– הדגימו את אחת הסיבות שהסברתם באמצעות הכרוז.
◂ פתרון מלא לשאלה 1
סעיף א
ההבנה בכרוז: (1) ההכללה מן המקרים הבודדים לדפוס אחד – כל מי שיצא מן הגטו לא שב, "כל דרכי הגסטאפו מובילות לפונאר. ופונאר – הרי זה מוות"; (2) המעבר מווילנה לכל העם – "היטלר זומם להשמיד את כל יהודי אירופה", יהודי ליטא רק "הראשונים בתור"; (3) שלילת האשליות – "פונאר אינו מחנה – כולם נורו שם". חשיבות התאריך: 1 בינואר 1942 – לפני ועידת ואנזה (20 בינואר 1942) ולפני הגירושים הגדולים ממערב פולין למחנות ההשמדה; זו אחת הקביעות המוקדמות שמדובר בתוכנית להשמדת העם כולו, בשעה שרוב היהודים והנהגת הגטאות עוד האמינו שמדובר בפעולות מקומיות.
מה השאלה מבקשת: שתי מטלות. (1) "הסבירו כיצד באה לידי ביטוי" – להראות בשתי דוגמאות מן הכרוז את ההבנה שמדובר בהשמדה טוטלית, ולא בגזרה מקומית. (2) להסביר את חשיבות התאריך שבו נכתב הכרוז.
תשובה מלאה:
ההבנה שמדובר בהשמדה טוטלית. הכרוז נכתב בגטו וילנה, חודשים ספורים אחרי שהחל רצח היהודים בפונאר בעקבות הפלישה הגרמנית לברית המועצות (יוני 1941). רוב תושבי הגטו עדיין האמינו שמי שנלקח הועבר למחנה עבודה, ואילו קובנר קובע שהרצח הוא שיטתי וכולל.
1. הכללה מן המקרים לדפוס אחד. קובנר מונה את קבוצות היהודים שנעלמו – מי שנחטפו לעבודה, מי שנלקחו ביום הכיפורים, תושבי הגטו השני – ומסיק שגורל כולם זהה: "כל אשר יצא בשער הגטו – לא שב עוד. כל דרכי הגסטאפו מובילות לפונאר. ופונאר – הרי זה מוות!". הוא אינו רואה באקציות אירועים נפרדים, אלא שלבים בתהליך אחד שסופו מוות.
2. מגטו אחד לכל העם. הכרוז אינו עוסק רק בגורלה של וילנה: "היטלר זומם להשמיד את כל יהודי אירופה. ליהודי ליטא נועד הגורל להיות הראשונים בתור". כלומר, הרצח בפונאר הוא תחילתה של תוכנית להשמדת העם היהודי כולו, ולכן אין לאיש סיכוי להינצל על ידי ציות.
3. שלילת האשליות. קובנר פונה ל"מהססים" ודורש מהם: "השליכו מעליכם את האשליות... פונאר אינו מחנה – כולם נורו שם". הוא דוחה את ההסבר שהגרמנים הפיצו ושרבים רצו להאמין לו.
מכאן מסקנתו: אם ההשמדה טוטלית, אין טעם בהישרדות בדרך של עבודה וציות, והתשובה היחידה היא "התקוממות!".
חשיבות התאריך. הכרוז נכתב ב־1 בינואר 1942 – כשלושה שבועות לפני ועידת ואנזה (20 בינואר 1942), שבה תואם ביצוע "הפתרון הסופי" בין משרדי השלטון הגרמני, ולפני שהחלו הגירושים הגדולים מגטאות פולין למחנות ההשמדה (למשל מגטו ורשה בקיץ 1942). חברי תנועות הנוער בווילנה הבינו כבר אז, על סמך הרצח בפונאר בלבד, שמדובר בתוכנית להשמדת כל יהודי אירופה. זו אחת הקביעות המוקדמות והבהירות ביותר מסוג זה, בשעה שרוב היהודים, וגם ראשי היודנראט, האמינו עדיין שמדובר בפעולות מקומיות ושעבודה תציל את הגטו. הכרוז נחשב לקריאה המפורשת הראשונה למרד מזוין בגטאות, ובעקבותיו הוקם בגטו וילנה, בינואר 1942, ארגון הפרטיזנים המאוחד (פ.פ.או.).
למה זה מקבל ניקוד מלא: הוצגו שתי דוגמאות לפחות, כל אחת מעוגנת בציטוט מן הכרוז ומוסברת (לא רק מצוטטת) כביטוי להבנה שההשמדה טוטלית. חשיבות התאריך מוסברת בהשוואה לאירוע ידוע (ועידת ואנזה / תחילת הגירושים למחנות ההשמדה) ולתפיסת רוב היהודים באותה עת. מקובל גם: הדגשת המעבר מ"התגוננות" לקריאה למרד כתוצאה מן ההבנה.
טעות נפוצה: לכתוב שהכרוז נכתב בעקבות ועידת ואנזה, או בתגובה לגירושים לטרבלינקה – הוא קדם לשניהם. טעות נוספת: לצטט את "אל נלך כצאן לטבח" כראיה להבנת ההשמדה – זו המסקנה של קובנר, ולא הביסוס להבנה.
סעיף ב
סיבות (3): (1) גיל צעיר והיעדר אחריות משפחתית – לא היו אחראים לילדים ולהורים זקנים, ולכן היו חופשיים יותר להסיק מסקנות קיצוניות ולסכן את חייהם; (2) חינוך אידאולוגי (ציוני, סוציאליסטי, בונדיסטי) – ראו את גורל היהודים במושגים לאומיים וכלליים, ולא רק פרטיים, ונטו לפרש את האירועים כחלק מתוכנית כוללת; (3) רשת קשר בין הגטאות – הקשריות והשליחים של התנועות עברו בין הגטאות והביאו ידיעות על הרצח (פונאר, חלמנו), כך שראו את התמונה הכוללת; (4) לא היו חלק מן ההנהגה הרשמית (היודנראט) ולא חלקו את האחריות לכלל האוכלוסייה ואת האמונה ב"הצלה על ידי עבודה"; מסגרת מגובשת, ממושמעת ובעלת אמון הדדי – תנאי לפעולת מחתרת. דוגמה מן הכרוז: הפנייה "נוער יהודי!", הכינוס של תנועות הנוער, והקביעה "היטלר זומם להשמיד את כל יהודי אירופה" – חשיבה במושגי העם כולו.
מה השאלה מבקשת: שתי מטלות. (1) "הסבירו שלוש סיבות" – מדוע חברי תנועות הנוער הבינו ראשונים את משמעות ההשמדה והובילו את ההתנגדות המזוינת. (2) "הדגימו" – לקשור אחת הסיבות לכרוז שבסעיף א.
תשובה מלאה:
1. גיל צעיר והיעדר אחריות משפחתית. רוב חברי תנועות הנוער היו בני נוער וצעירים, ולרובם עוד לא היו ילדים. מבוגרים שהיו אחראים לילדים ולהורים זקנים התקשו לקבל את המסקנה שאין סיכוי להינצל, והעדיפו כל דרך שהשאירה תקווה להישרדות המשפחה. הצעירים היו חופשיים יותר להסיק מסקנות קיצוניות ולהחליט על דרך שסופה כמעט בוודאות מוות. יתרה מזו, רבים מהם כבר איבדו את בני משפחתם באקציות, ולא היה להם עוד מה להפסיד.
2. חינוך אידאולוגי ותודעה לאומית. תנועות הנוער (ציוניות, כמו "השומר הצעיר", "דרור" ו"בית"ר", ולא ציוניות, כמו תנועות הנוער של "הבונד") חינכו את חבריהן לחשוב על גורל העם כולו, ולא רק על גורל הפרט או הקהילה המקומית, ולראות בעצמם חלוצים שאחראים לעתיד העם. לכן נטו לפרש את הרצח המקומי כחלק מתוכנית כוללת, ולחפש תגובה שתשמור על כבודו של העם. כמו כן, חלק מן התנועות הקפידו על חינוך להגנה עצמית ולאקטיביזם.
3. רשת קשר בין הגטאות. לתנועות הנוער הייתה רשת ארצית של סניפים, והן שלחו בין הגטאות קשריות ושליחים (בעיקר צעירות בעלות מראה "ארי", שנעו בתעודות מזויפות). השליחים הביאו לגטו ורשה ולגטאות אחרים ידיעות על הרצח בפונאר, במחנה חלמנו ובמקומות נוספים. בזכות זה ראו חברי התנועות את התמונה הכוללת, בשעה שתושבי כל גטו ידעו בעיקר מה קורה אצלם.
4. מחוץ להנהגה הרשמית. חברי התנועות לא היו חלק מן היודנראט ולא נשאו באחריות הישירה לכלל תושבי הגטו. הם לא היו כבולים לדרך המסורתית של משא ומתן עם השלטונות ולאמונה ש"עבודה תציל". נוסף על כך, התנועה הייתה מסגרת מגובשת, ממושמעת, בעלת מנהיגות ואמון הדדי – בדיוק מה שנדרש כדי להקים מחתרת חשאית.
הדגמה מן הכרוז: הכרוז מדגים את הסיבה השנייה (החינוך האידאולוגי והתודעה הלאומית). הוא הוקרא בכינוס של תנועות הנוער החלוציות ופונה ל"נוער יהודי!", וקובנר אינו מסתפק בגורלה של וילנה אלא קובע: "היטלר זומם להשמיד את כל יהודי אירופה. ליהודי ליטא נועד הגורל להיות הראשונים בתור". זו חשיבה במושגים של העם כולו, ומכאן הדרישה למות בכבוד: "מוטב ליפול כלוחמים חופשיים מאשר לחיות בחסדי הרוצחים".
למה זה מקבל ניקוד מלא: שלוש סיבות שונות, כל אחת עם הסבר מדוע היא הביאה דווקא את חברי התנועות להבנה ולהנהגת ההתנגדות (לא רק תיאור של התנועות). ההדגמה קושרת סיבה מסוימת לציטוט מן הכרוז. מקובלות גם הדגמות אחרות: הכרוז נכתב בעקבות ידיעות שהגיעו מפונאר (רשת הקשר / ידיעה ישירה), או ההתנגדות לאשליות ש"עבודה תציל" (מחוץ להנהגה הרשמית).
טעות נפוצה: לכתוב רק "כי היו צעירים ואמיצים" בלי להסביר כיצד הגיל השפיע על ההחלטה (היעדר אחריות למשפחה). טעות נוספת: לבלבל בין תנועות הנוער לבין היודנראט.
שאלה 2 · היודנראט, המחתרות ותנועות הנוער בגטאות
בזמן ביצוע "הפתרון הסופי" נאלצו ראשי היודנראט לקבוע את יחסם למחתרות שפעלו בגטאות.
– הציגו שני דפוסים שונים של יחס היודנראט למחתרות, והדגימו כל דפוס באמצעות גטו אחר.
– הסבירו את השיקולים שעמדו לפני ראשי היודנראט כשקבעו את יחסם למחתרות.
האמירה "היינו שם אך לא חיינו שם" מתארת את אופי הפעילות של תנועות הנוער בגטאות בתקופה שלפני ביצוע "הפתרון הסופי".
– הסבירו את משמעות האמירה.
– בחרו במקור מספר הלימוד המדגים את הפעילות של תנועות הנוער בגטאות בתקופה זו, והסבירו כיצד המקור שבחרתם מדגים את משמעות האמירה.
◂ פתרון מלא לשאלה 2
סעיף א
דפוס 1 – התנגדות למחתרת ומסירת אנשיה: גטו וילנה, יולי 1943 – הגרמנים דרשו את מסירת יצחק ויטנברג, מפקד פפ"א, ואיימו להשמיד את הגטו; גנס פעל למסירתו, תושבי הגטו לחצו על המחתרת, וויטנברג הסגיר את עצמו ומת במעצר. דפוס 2 – סיוע למחתרת: גטו קובנה – היודנראט בראשות ד"ר אלחנן אלקס והמשטרה היהודית סייעו לארגון המחתרת (כסף, הסוואה, יציאה של לוחמים ליערות אל הפרטיזנים). (מקובל גם: דפוס ביניים – ביאליסטוק: ברש קיים קשר עם המחתרת אך ביקש שלא תפעל בגטו כל עוד הוא יצרני; מינסק – סיוע למחתרת.) שיקולים: האחריות הקולקטיבית – פעולת מחתרת עלולה להביא לענישה של כל הגטו ולחיסולו; התקווה ל"הצלה באמצעות עבודה" מול הבנת המחתרת שמדובר בהשמדה כוללת; מנגד – הכרה שהמחתרת היא דרך להציל חלק או למות בכבוד כשיגיע החיסול.
מה השאלה מבקשת: להציג שני דפוסים שונים של יחס היודנראט למחתרות, להדגים כל אחד מגטו אחר, ולהסביר את השיקולים שעמדו לפני ראשי היודנראט.
תשובה מלאה:
דפוס ראשון – התנגדות למחתרת, עד כדי מסירת אנשיה לגרמנים. בגטו וילנה ראה ראש הגטו יעקב גנס במחתרת, פפ"א (ארגון הפרטיזנים המאוחד), סכנה לקיומו של הגטו. ביולי 1943 דרשו הגרמנים את מסירתו של יצחק ויטנברג, מפקד הארגון, ואיימו שאם לא יימסר יושמד הגטו כולו. גנס פעל למסירתו, ורבים מתושבי הגטו, שחששו לחייהם, לחצו על המחתרת. בסופו של דבר הסגיר ויטנברג את עצמו ומת במעצר. אנשי פפ"א הבינו שאין להם תמיכה בגטו, ורבים מהם יצאו ליערות.
דפוס שני – סיוע למחתרת. בגטו קובנה תמך היודנראט בראשות ד"ר אלחנן אלקס בארגון המחתרת של הגטו: הוא סייע בכסף ובהסוואת הפעילות, והמשטרה היהודית סייעה ללוחמים לצאת מן הגטו אל היערות כדי להצטרף לפרטיזנים. (אפשר גם להביא דפוס ביניים מגטו ביאליסטוק: אפרים ברש קיים קשר עם המחתרת ומסר לה מידע, אך ביקש שלא תפעל בתוך הגטו כל עוד הגטו יצרני וחשוב לגרמנים.)
השיקולים: השיקול המרכזי נגד המחתרת היה עקרון האחריות הקולקטיבית של הנאצים – על פעולה של יחידים נענש הגטו כולו, ולכן ראשי היודנראט חששו שפעולת מחתרת תביא לרצח המוני ולחיסול הגטו. רבים מהם האמינו שגטו יצרני יוכל לשרוד עד סוף המלחמה, ושהמחתרת מסכנת את הסיכוי הזה. מנגד, ראשי יודנראט שהבינו שהגרמנים מתכוונים לחסל את הגטו בכל מקרה ראו במחתרת דרך להציל חלק מן היהודים (בורחים ליערות) או לפחות להבטיח מוות בכבוד ונקמה. הדילמה ביטאה את המתח שבין האחריות לחיי הרוב בהווה לבין ההבנה שהעתיד צפוי להיות השמדה.
למה זה מקבל ניקוד מלא: שני דפוסים שונים באמת (התנגדות/מסירה מול סיוע), כל אחד עם דוגמה מגטו אחר ופרטים מדויקים; השיקולים מוסברים משני הצדדים (אחריות קולקטיבית ו"הצלה באמצעות עבודה" מול ההבנה שהחיסול קרוב).
טעות נפוצה: להביא שני דפוסים מאותו גטו, או לכתוב שכל ראשי היודנראט התנגדו למחתרות.
סעיף ב
משמעות: חברי תנועות הנוער חיו פיזית בגטו, בתנאי הרעב והצפיפות ("היינו שם"), אך שמרו על עולם ערכים ועל חזון משלהם – ציוני/סוציאליסטי, עתיד בארץ ישראל וחברה טובה יותר – והמשיכו לפעול כאילו המציאות של הגטו אינה קובעת את חייהם הרוחניים ("לא חיינו שם"). ביטוי: קיום הקן והמסגרת התנועתית, סמינרים ושיעורים, עיתוני מחתרת, חינוך ילדים, עזרה הדדית וחלוקת מזון. מקור מספר הלימוד: למשל עיתון מחתרת של תנועת נוער בגטו ורשה, או עדות של חבר/חברת תנועה על הסמינרים והפעילות החינוכית; הסבר כיצד המקור מראה שמירה על ערכים, לימוד ותקווה לעתיד בתוך הגטו.
מה השאלה מבקשת: להסביר את משמעות האמירה "היינו שם אך לא חיינו שם" בנוגע לתנועות הנוער בגטאות לפני "הפתרון הסופי", ולבחור מקור מספר הלימוד ולהסביר כיצד הוא מדגים את המשמעות הזאת.
תשובה מלאה:
האמירה מבטאת את הפער בין הקיום הפיזי לבין הקיום הרוחני של חברי תנועות הנוער. "היינו שם" – הם חיו בגטו כמו כל התושבים, סבלו מרעב, מצפיפות וממחלות, והיו נתונים לגזרות הנאצים. "אך לא חיינו שם" – הם סירבו לתת למציאות של הגטו לקבוע את עולמם: הם המשיכו לחיות על פי הערכים של התנועה – ציונות, סוציאליזם, חלוציות ואחווה – ושמרו על חזון של עתיד, למשל עלייה לארץ ישראל והקמת חברה צודקת. לכן המשיכו לקיים את המסגרות התנועתיות: פגישות בקן, סמינרים ושיעורים בהיסטוריה, בספרות ובעברית, עיתוני מחתרת, פעילות חינוכית עם ילדים, ועזרה הדדית לחברים ולתושבי הגטו. פעילות זו נועדה לשמור על צלם האדם ועל תקווה, והיא ביטוי לרעיון "קידוש החיים".
המקור מספר הלימוד: בחרתי בעיתון מחתרת שהוציאה תנועת נוער בגטו ורשה בשנים 1940–1941 (ניתן לבחור גם בעדות של חבר או חברה בתנועת נוער על הסמינרים בגטו). העיתון עסק בשאלות של אידאולוגיה, בתרבות ובחזון לעתיד, ולא רק במצוקות היום־יום. עצם הוצאת עיתון, בסתר ובסכנה, בתנאי רעב ומחסור, מראה שחברי התנועה "לא חיו שם": הם המשיכו לחשוב, לכתוב ולהתווכח על עתיד העם היהודי ועל ערכיהם, כאילו גבולות הגטו אינם יכולים לכלוא את עולמם הרוחני. [בבחינה מצטטים משפט מן המקור שבספר ומסבירים אותו.]
למה זה מקבל ניקוד מלא: המשמעות מוסברת בשני חלקי האמירה (הקיום הפיזי מול הקיום הרוחני והערכי), עם דוגמאות לפעילות; המקור שנבחר מתאים לתקופה שלפני "הפתרון הסופי" ולתנועות הנוער, ומוסבר במפורש כיצד הוא מדגים את האמירה. מקובל כל מקור מספר הלימוד המתאר פעילות חינוכית, תרבותית או רעיונית של תנועות הנוער בגטאות.
טעות נפוצה: להביא מקור על המרד או על המחתרת המזוינת – זו פעילות של תקופת "הפתרון הסופי", ולא הפעילות שהאמירה מתארת.
בבחינה: ציינו את שם הספר, ההוצאה והעמוד שממנו לקחתם את המקור.
שאלה 3 · מן הקרב על בריטניה אל קרבות המפנה
לפניכם קטע מתוך נאום שנשא ראש ממשלת בריטניה וינסטון צ'רצ'יל בבית הנבחרים הבריטי ב־18 ביוני 1940.
– על פי הקטע, מהי הערכתו של צ'רצ'יל בנוגע למצב המלחמה? הסבירו מה הייתה מטרתו בנאום. בססו את תשובתכם על הקטע ועל עובדה היסטורית אחת הקשורה למצב המלחמה ביוני 1940.
– הסבירו שתי סיבות לכך שגרמניה לא הצליחה להכריע את בריטניה בקרב על בריטניה (1940).
הקרבות באל עלמיין ובסטלינגרד מכונים "קרבות המפנה" של מלחמת העולם השנייה.
השוו בין שני הקרבות: הציגו קו דמיון אחד ושני הבדלים ביניהם. בתשובתכם התייחסו לתבחינים האלה: הזירה והכוחות שנלחמו בקרב, תוצאות הקרב, השפעת הקרב על המשך המלחמה.
◂ פתרון מלא לשאלה 3
סעיף א
הערכה: צרפת הובסה ('מה שהגנרל וייגאן כינה "המערכה על צרפת" הסתיימה'), בריטניה היא היעד הבא ונותרה לבדה ("יופנו נגדנו כל זעמו וכל עוצמתו של האויב"); גורל המלחמה ואף גורל העולם תלוי בעמידתה ("עליו לשבור אותנו באי הזה, או להפסיד במלחמה"). מטרה: לחזק את רוח העם והפרלמנט, להכין אותם למאבק קשה ולקרוא לעמידה ולמילוי חובות ("הבה נתכונן...", "שעתם היפה ביותר"); מסר גם לארצות הברית הנייטרלית. עובדה: מאי–יוני 1940 – כיבוש הולנד, בלגיה ולוקסמבורג, פינוי דנקרק, וצרפת ביקשה שביתת נשק ב־17 ביוני 1940 (נחתמה ב־22 ביוני). סיבות לכישלון גרמניה (שתיים מתוך): חיל האוויר הבריטי (מטוסי ספיטפייר והוריקן) ורשת המכ"ם; ייצור מטוסים בריטי מהיר; אבדות כבדות ללופטוואפה; המעבר מתקיפת שדות התעופה להפצצת לונדון (ספטמבר 1940) נתן הפוגה לחיל האוויר הבריטי; התעלה והצי הבריטי – בלי שליטה באוויר לא הייתה אפשרות לפלישה ("אריה ים" נדחה); החוסן של העם הבריטי ומנהיגות צ'רצ'יל.
מה השאלה מבקשת: שני חלקים. (1) להציג את הערכת המצב של צ'רצ'יל על פי הקטע, להסביר את מטרת הנאום, ולבסס על הקטע ועל עובדה היסטורית אחת מיוני 1940. (2) להסביר שתי סיבות לכישלון גרמניה בקרב על בריטניה.
תשובה מלאה:
צ'רצ'יל מעריך שהמלחמה הגיעה לשלב מכריע ומסוכן מאוד עבור בריטניה. צרפת, בעלת בריתה העיקרית של בריטניה, הובסה – 'מה שהגנרל וייגאן כינה "המערכה על צרפת" הסתיימה' – ובריטניה היא היעד הבא של גרמניה: "אני צופה כי המערכה על בריטניה עומדת להתחיל", "עד מהרה יופנו נגדנו כל זעמו וכל עוצמתו של האויב". לדבריו, בריטניה היא המכשול האחרון בפני היטלר, ולכן גורל המלחמה כולה תלוי בה: "היטלר יודע שעליו לשבור אותנו באי הזה, או להפסיד במלחמה". אם תיכשל בריטניה – "העולם כולו [...] ישקע בתהום של עידן חשוך חדש".
ההערכה מבוססת על המציאות של יוני 1940: ב־10 במאי 1940 פלשה גרמניה להולנד, לבלגיה וללוקסמבורג ומשם לצרפת, ותוך שבועות ספורים הכריעה אותן. הכוחות הבריטיים שנלחמו בצרפת פונו בחופזה מדנקרק (סוף מאי–תחילת יוני 1940) והשאירו מאחור את רוב ציודם. ב־17 ביוני 1940, יום לפני הנאום, ביקשה ממשלת צרפת שביתת נשק, שנחתמה ב־22 ביוני. בריטניה נותרה לבדה מול גרמניה: ברית המועצות הייתה קשורה עם גרמניה בהסכם אי־התקפה, וארצות הברית הייתה נייטרלית.
מטרתו של צ'רצ'יל בנאום הייתה לחזק את רוחם של חברי הפרלמנט ושל העם הבריטי ברגע של משבר, להכין אותם למאבק קשה ולשכנע אותם להמשיך להילחם ולא לחפש הסכם עם גרמניה. לכן הוא מציג את המלחמה כמאבק על גורל הציביליזציה, וקורא: "הבה נתכונן למילוי חובותינו", כדי שידברו על כך כעל "שעתם היפה ביותר". האזכור של "ארצות הברית" מלמד שהנאום נועד גם לאוזני האמריקנים – להראות להם שגם גורלם תלוי בעמידתה של בריטניה, ולעודד אותם לסייע לה.
גרמניה לא הצליחה להכריע את בריטניה בקרב על בריטניה מכמה סיבות. סיבה ראשונה – כוחו של חיל האוויר הבריטי (RAF): מטוסי הקרב הבריטיים (ספיטפייר והוריקן) נלחמו מעל שטח ביתם, ורשת תחנות המכ"ם (רדאר) שהקימו הבריטים התריעה מראש על המטוסים הגרמניים המתקרבים, כך שהטייסים הבריטים יכלו להמריא בזמן ולתקוף אותם. התעשייה הבריטית ייצרה מטוסים חדשים בקצב מהיר, והלופטוואפה (חיל האוויר הגרמני) ספג אבדות כבדות במטוסים ובטייסים. סיבה שנייה – שינוי בטקטיקה הגרמנית: בתחילת ספטמבר 1940 עבר הלופטוואפה מתקיפת שדות התעופה ומתקני חיל האוויר הבריטי להפצצה מסיבית של לונדון וערים אחרות ("הבליץ"). ההפצצות גרמו הרס רב והרגו אזרחים רבים, אך נתנו לחיל האוויר הבריטי הפוגה להשתקם, ולא שברו את רוח התושבים. מאחר שגרמניה לא השיגה עליונות אווירית, לא יכלה לפלוש לבריטניה מעבר לתעלה מול הצי הבריטי החזק, והיטלר דחה בספטמבר 1940 את תוכנית הפלישה ("אריה ים") לזמן בלתי מוגבל. זה היה הכישלון הראשון של גרמניה במלחמה.
למה זה מקבל ניקוד מלא: הערכת המצב מוצגת ומעוגנת בציטוטים מן הקטע; מוצגת עובדה היסטורית מדויקת (כיבוש צרפת, פינוי דנקרק, בקשת שביתת הנשק ב־17 ביוני 1940) ומוסברת מטרת הנאום (חיזוק המורל, קריאה להמשך המאבק, מסר לארצות הברית). שתי סיבות שונות לכישלון גרמניה מוסברות. מקובלות גם סיבות אחרות: מנהיגותו של צ'רצ'יל וחוסנו של העם הבריטי; היתרון הימי של בריטניה והמכשול הגאוגרפי של התעלה.
טעות נפוצה: לבלבל בין "המערכה על בריטניה" (קרב אווירי, קיץ–סתיו 1940) ובין פלישה קרקעית – הגרמנים מעולם לא נחתו בבריטניה. טעות נוספת: לכתוב שארצות הברית כבר נלחמה לצד בריטניה ב־1940; היא הצטרפה למלחמה רק בדצמבר 1941.
סעיף ב
דמיון (אחד מתוך): שניהם התרחשו במחצית השנייה של 1942 והסתיימו בתבוסת כוחות הציר – בלימת ההתקדמות הגרמנית ומעבר היוזמה לבעלות הברית; בשניהם חתרה גרמניה לאזורי נפט (המזרח התיכון; הקווקז). הבדלים: (1) זירה וכוחות – אל עלמיין: מדבר מערב מצרים, הארמייה השמינית הבריטית (בפיקוד מונטגומרי) מול הכוחות הגרמניים והאיטלקיים בפיקוד רומל; סטלינגרד: עיר על הוולגה בחזית המזרחית, הצבא האדום מול הארמייה השישית הגרמנית (פאולוס) ובעלות בריתה. (2) תוצאות – אל עלמיין (אוקטובר–נובמבר 1942): צבא הציר נסוג מערבה; סטלינגרד (אוגוסט 1942–פברואר 1943): הארמייה השישית כותרה ונכנעה, כ־90,000 שבויים – קרב בהיקף גדול בהרבה. (3) השפעה – אל עלמיין: הוסר האיום על מצרים, תעלת סואץ, המזרח התיכון והיישוב בארץ־ישראל; יחד עם הנחיתה במרוקו ובאלג'יריה (נובמבר 1942) הוביל לגירוש הציר מצפון אפריקה (מאי 1943) ולפלישה לאיטליה; סטלינגרד: תחילת התקדמות הצבא האדום מערבה עד ברלין, גרמניה איבדה את היוזמה במזרח, מכה קשה למורל הגרמני.
מה השאלה מבקשת: השוואה בין שני הקרבות – קו דמיון אחד ושני הבדלים – תוך התייחסות לתבחינים: זירה וכוחות, תוצאות, השפעה על המשך המלחמה.
תשובה מלאה:
קו דמיון: שני הקרבות התרחשו במחצית השנייה של שנת 1942 (המערכה בסטלינגרד נמשכה עד תחילת 1943), ובשניהם נבלמה התקדמות הכוחות הגרמניים והסתיימה בתבוסתם. עד אז יזמה גרמניה את המהלכים והתקדמה כמעט בכל החזיתות; אחרי שני הקרבות עברה היוזמה לבעלות הברית, וגרמניה נאלצה לעבור למגננה. (דמיון נוסף: בשני המקרים חתרה גרמניה לאזורי נפט – בצפון אפריקה לעבר תעלת סואץ ונפט המזרח התיכון, ובחזית המזרחית לעבר שדות הנפט של הקווקז.)
הבדל ראשון – הזירה והכוחות: הקרב באל עלמיין התרחש במדבר המערבי של מצרים, כמאה קילומטרים ממערב לאלכסנדריה. נלחמו בו הארמייה השמינית הבריטית, ובה חיילים מארצות חבר העמים, בפיקודו של הגנרל מונטגומרי, מול כוחות גרמניה ואיטליה בפיקודו של רומל ("קורפוס אפריקה" ושותפיו האיטלקים). המערכה בסטלינגרד, לעומת זאת, התרחשה בחזית המזרחית, בעיר סטלינגרד שעל נהר הוולגה, בין הצבא האדום של ברית המועצות ובין הארמייה השישית הגרמנית בפיקוד הגנרל פאולוס ובעלות בריתה של גרמניה (צבאות רומניה, איטליה והונגריה). לחימתה הייתה קרב עיקש מבית לבית בתוך העיר.
הבדל שני – התוצאות והיקף הקרב: באל עלמיין (23 באוקטובר–תחילת נובמבר 1942) נפרצו קווי הציר, והכוחות הגרמניים והאיטלקיים נסוגו מערבה, לעומק לוב. בסטלינגרד (אוגוסט 1942–2 בפברואר 1943) כיתר הצבא האדום בנובמבר 1942 את הכוחות הגרמניים בעיר, ובסוף ינואר–תחילת פברואר 1943 נכנעה הארמייה השישית; כ־90,000 חיילים גרמנים נפלו בשבי. זה היה קרב בהיקף גדול בהרבה – מאות אלפי חיילים נהרגו, נפצעו או נשבו – ולראשונה הושמדה ארמייה גרמנית שלמה.
(הבדל שאפשר להציג גם – ההשפעה על המשך המלחמה: הניצחון באל עלמיין הסיר את האיום על מצרים, על תעלת סואץ, על המזרח התיכון ועל היישוב היהודי בארץ־ישראל. יחד עם נחיתת בעלות הברית במרוקו ובאלג'יריה (נובמבר 1942) הוא הוביל לגירוש כוחות הציר מצפון אפריקה (מאי 1943) – וגם לסיום הכיבוש הגרמני בתוניסיה, שבו סבלו היהודים מעבודת כפייה – ופתח את הדרך לפלישה לאיטליה בשנת 1943. הניצחון בסטלינגרד, לעומת זאת, היה תחילת ההתקדמות של הצבא האדום מערבה, התקדמות שהסתיימה בכיבוש ברלין ב־1945; גרמניה איבדה את היוזמה בחזית המזרחית, והתבוסה הייתה מכה קשה למורל של הצבא ושל העם הגרמני.)
מכאן ששני הקרבות היו "קרבות מפנה" משום שבשניהם נבלמה גרמניה והחלה נסיגתה, אך הם נבדלו בזירה, בכוחות, בהיקף ובהשפעה.
למה זה מקבל ניקוד מלא: בהשוואה מוצגים קו דמיון אחד ושני הבדלים מלאים, וכל הבדל מנוסח "מצד אחד... לעומת זאת..." ומתייחס לאחד התבחינים הנדרשים, עם עובדות מדויקות (מקום, צבאות, מפקדים, תאריכים, כניעת הארמייה השישית). מקובל לבחור כל שניים מן התבחינים להבדלים.
טעות נפוצה: לתאר כל קרב בנפרד בלי לנסח את ההשוואה עצמה (דמיון/הבדל). טעות נוספת: לכתוב שבאל עלמיין לחמה ברית המועצות, או שסטלינגרד נכבשה בידי הגרמנים בסוף המערכה.
פרק שני – סוגיות נבחרות בתולדות מדינת ישראל
ענו על אחת מן השאלות 4–7. (50 נקודות)
שאלה 4 · "נשק הנפט" במלחמת יום הכיפורים; לקחי המלחמה
– הציגו את הגורמים שהניעו את מדינות ערב המפיקות נפט להשתמש ב"נשק הנפט" במהלך מלחמת יום הכיפורים (אוקטובר 1973).
– בחרו במקור מספר הלימוד, והסבירו כיצד הוא מבטא את אחד מן הגורמים שהצגתם.
לפניכם קטע מעובד העוסק בלקחים שהוסקו בישראל ממלחמת יום הכיפורים.
– הציגו שתי תובנות (לקחים) שמציע הקטע ללמוד מן האופן שבו פרצה המלחמה ומתוצאותיה.
– על פי מה שלמדתם, בססו תובנות אלה על עובדות היסטוריות.
◂ פתרון מלא לשאלה 4
סעיף א
הגורמים (3 מתוך): תמיכה במצרים ובסוריה ולחץ על המערב – להפעיל לחץ כלכלי על מדינות המערב ועל יפן כדי שיכפו על ישראל לסגת מן השטחים שנכבשו ב־1967 ולהכיר בזכויות הפלסטינים (החלטת שרי הנפט של מדינות ערב בכווית, 17 באוקטובר 1973: צמצום ההפקה ב־5% בכל חודש עד שתתקיים דרישה זו); מלך סעודיה פייסל התחייב לסאדאת לפני המלחמה לתמוך במצרים; תגובה לסיוע האמריקני לישראל – אחרי הרכבת האווירית האמריקנית (מ־14 באוקטובר) ובקשת הנשיא ניקסון מן הקונגרס לאשר לישראל סיוע חירום של 2.2 מיליארד דולר (19 באוקטובר) הכריזה סעודיה, ואחריה מדינות נוספות, על חרם נפט מלא על ארצות הברית (וגם על הולנד); אינטרס כלכלי ושאיפה לשלוט במשאב – המדינות המפיקות ניצלו את המצב להעלות את מחיר הנפט (ב־16 באוקטובר הועלה המחיר בכ־70%, ועד סוף 1973 עלה פי ארבעה בערך); התלות של אירופה ויפן בנפט מן המזרח התיכון, שהפכה את הנשק ליעיל; הרצון להפגין אחדות ערבית וכוח אחרי הישגי הפתיחה של המלחמה.
מקור מספר הלימוד: למשל תצלום של תורים ארוכים של מכוניות בתחנות דלק בארצות הברית, או של כביש ריק ב"יום ראשון בלי מכוניות" בהולנד (נובמבר 1973) – והסבר.
מה השאלה מבקשת: שתי פעולות. (1) "הציגו את הגורמים" – כמה גורמים (שלושה, כשלא צוין מספר) שהניעו את מדינות ערב המפיקות נפט להשתמש בנפט כנשק במלחמה. (2) "בחרו במקור מספר הלימוד, והסבירו כיצד הוא מבטא את אחד מן הגורמים".
תשובה מלאה:
במהלך מלחמת יום הכיפורים החליטו מדינות ערב המפיקות נפט לצמצם את הפקת הנפט, להטיל חרם על ארצות הברית ועל מדינות נוספות שנחשבו תומכות בישראל, ולהעלות את המחירים. הגורמים לכך:
1. תמיכה במצרים ובסוריה ולחץ על המערב בשאלת השטחים. מדינות הנפט, ובראשן סעודיה, רצו לסייע למצרים ולסוריה להשיג במדיניות את מה שלא השיגו ב־1967: נסיגה ישראלית מן השטחים. מלך סעודיה פייסל התחייב לסאדאת עוד לפני המלחמה לתמוך במצרים. ב־17 באוקטובר 1973 החליטו שרי הנפט של מדינות ערב, בכינוס בכווית, לצמצם את ההפקה ב־5% בכל חודש, עד שישראל תיסוג מן השטחים שנכבשו ב־1967 ויוכרו זכויות הפלסטינים. כך קיוו לגרום למדינות אירופה, ליפן ולארצות הברית ללחוץ על ישראל.
2. תגובה לסיוע האמריקני לישראל. מ־14 באוקטובר הפעילה ארצות הברית רכבת אווירית של נשק לישראל, וב־19 באוקטובר ביקש הנשיא ניקסון מן הקונגרס לאשר לישראל סיוע חירום של 2.2 מיליארד דולר. בתגובה הכריזה סעודיה, ואחריה מדינות ערב נוספות, על חרם נפט מלא על ארצות הברית, וגם על הולנד, שנחשבה תומכת בישראל.
3. אינטרס כלכלי ותלות המערב בנפט. מדינות אירופה המערבית ויפן היו תלויות במידה רבה בנפט מן המזרח התיכון, ולכן נשק הנפט יכול היה להיות יעיל. המדינות המפיקות ניצלו את המלחמה גם כדי להעלות את מחיר הנפט ולחזק את שליטתן במשאב: ב־16 באוקטובר העלו את המחיר בכ־70%, ועד סוף 1973 הוא עלה פי ארבעה בערך.
(מקובל גם: הרצון להפגין אחדות ערבית וכוח, אחרי הישגי הפתיחה של צבאות מצרים וסוריה.)
החרם על ארצות הברית הוסר במרץ 1974, אחרי שהחל התהליך המדיני והוסכם על הפרדת כוחות בחזית המצרית.
מקור מספר הלימוד: בחרתי בתצלום מסוף 1973 של תור ארוך של מכוניות הממתינות לדלק בתחנה בארצות הברית. המקור מבטא את הגורם השני – התגובה לסיוע האמריקני לישראל: החרם שהוטל על ארצות הברית אחרי הרכבת האווירית ובקשת הסיוע לישראל גרם למחסור בדלק ולעליית מחירים, וכך הראו מדינות הנפט לציבור האמריקני ולממשלתו את המחיר של התמיכה בישראל.
בבחינה: ציינו את שם הספר, ההוצאה והעמוד שממנו לקחתם את המקור.
למה זה מקבל ניקוד מלא:
טעות נפוצה: לתאר רק את הצעדים שננקטו (צמצום ההפקה, החרם) בלי להסביר מה הניע את המדינות לנקוט אותם; או לכתוב שהחרם הוטל על כל מדינות העולם – הוא כוון בעיקר נגד ארצות הברית והולנד, וצמצום ההפקה נועד ללחוץ על כולן.
סעיף ב
תובנות (2 מתוך): מן האופן שבו פרצה – אסור שהערכה מודיעינית אחת תהפוך לוודאות ושגוף אחד יחזיק לבדו בהערכת המצב, ויש לשמוע דעות מנוגדות; כשמצטברים סימני סכנה יש לגייס את המילואים בזמן, גם במחיר כלכלי ("מוטב לגייס... גם אם יתברר אחר כך שהייתה זו אזעקת שווא"); מן התוצאות – עוצמה צבאית וגבולות רחוקים אינם מבטיחים שקט, ויש לחפש גם הסדרים מדיניים; אחריות ההנהגה – מי שאחראים למחדל צריכים לתת את הדין.
עובדות: להערכה המודיעינית ולגיוס – אגף המודיעין דבק ב"קונספציה" (מצרים לא תצא למלחמה בלי יכולת לתקוף בעומק, וסוריה לא תצא בלעדיה), והעריך עד הרגע האחרון שהסבירות למלחמה נמוכה; כוננות "כחול־לבן" באביב 1973 לא הובילה למלחמה, והגיוס היקר גרם להססנות; האזהרה הברורה הגיעה רק בלילה שבין 5 ל־6 באוקטובר, וגיוס המילואים החל בבוקר יום הכיפורים; בצהריים צלחו המצרים את התעלה, והסורים חדרו לרמת הגולן; בעקבות ועדת אגרנט חוזקו גופי מחקר והערכה מחוץ לאגף המודיעין, ובאגף עצמו הוקמה יחידה שתפקידה לערער על ההערכה המקובלת. להסדרים מדיניים – אף שצה"ל עמד בסוף המלחמה כ־100 ק"מ מקהיר וכ־40 ק"מ מדמשק, המעצמות התערבו (רכבות אוויריות, החלטה 338), ונחתמו הסכמי הפרדת הכוחות עם מצרים (ינואר 1974) ועם סוריה (מאי 1974), ההסכם הזמני עם מצרים (1975) והסכם השלום (1979). לאחריות – ועדת אגרנט, תנועות המחאה של חיילי המילואים, התפטרות הרמטכ"ל דוד אלעזר והתפטרות ראש הממשלה גולדה מאיר (אפריל 1974).
מה השאלה מבקשת: שתי פעולות. (1) "הציגו שתי תובנות... שמציע הקטע" – שתיים, עם ציטוט. (2) "על פי מה שלמדתם, בססו תובנות אלה על עובדות היסטוריות" – עובדות לכל תובנה.
תשובה מלאה:
תובנה 1 – מן האופן שבו פרצה המלחמה: אסור שהערכה מודיעינית אחת תהפוך לוודאות, ויש לגייס בזמן. לפי הקטע, "הערכה מודיעינית אחת הפכה לוודאות, כמעט איש לא ערער עליה, וההתרעות שהצטברו פורשו לפיה". הלקח: "אסור שגוף אחד יחזיק לבדו בהערכת המצב, ויש לשמוע גם דעות מנוגדות", ו"כשמצטברים סימנים לסכנה, מוטב לגייס את המילואים בזמן – גם במחיר כלכלי".
ביסוס בעובדות: אגף המודיעין היה הגוף שקבע את הערכת המצב הלאומית, והוא דבק ב"קונספציה" – ההנחה שמצרים לא תצא למלחמה כוללת כל עוד אין לה יכולת לתקוף את ישראל בעומק, ושסוריה לא תצא בלעדיה. לכן פורשו ריכוזי הכוחות ליד התעלה וברמת הגולן כתרגיל, וההערכה הרשמית הייתה שהסבירות למלחמה נמוכה. באביב 1973 גויסו כוחות בכוננות "כחול־לבן", המלחמה לא פרצה, והגיוס היקר גרם להססנות בהחלטה על גיוס נוסף. האזהרה הברורה התקבלה רק בלילה שבין 5 ל־6 באוקטובר, וגיוס המילואים החל בבוקר יום הכיפורים; בצהרי אותו יום צלחו המצרים את תעלת סואץ וכבשו את רוב מעוזי קו בר־לב, והסורים חדרו לרמת הגולן. בעקבות ועדת אגרנט חוזקו גופי מחקר והערכה מחוץ לאגף המודיעין, ובאגף עצמו הוקמה יחידה שתפקידה לבחון ולערער על ההערכה המקובלת – יישום ישיר של הלקח.
תובנה 2 – מן התוצאות: עוצמה צבאית אינה מספיקה, ויש לחפש גם הסדרים מדיניים. לפי הקטע, "גם צבא חזק וגבולות רחוקים אינם מבטיחים שקט", מדינות ערב "הראו שהן מוכנות לשלם מחיר כבד כדי להחזיר את שטחיהן", ו"המעצמות התערבו כדי לעצור את הלחימה". לכן "לצד העוצמה הצבאית יש לחפש גם הסדרים מדיניים".
ביסוס בעובדות: אף שבסוף המלחמה עמד צה"ל כ־100 קילומטרים מקהיר וכ־40 קילומטרים מדמשק, ההישג בשדה הקרב לא הביא לשקט. המעצמות התערבו: ארצות הברית וברית המועצות הפעילו רכבות אוויריות של נשק לצדדים, ומועצת הביטחון קיבלה את החלטה 338 (22 באוקטובר 1973), שקראה להפסקת אש ולמשא ומתן. אחרי המלחמה, בתיווך מזכיר המדינה האמריקני הנרי קיסינג'ר, נחתמו הסכמי הפרדת כוחות עם מצרים (ינואר 1974) ועם סוריה (מאי 1974), ובהמשך ההסכם הזמני עם מצרים (1975). התהליך הזה הוביל לבסוף להסכם השלום עם מצרים (1979), שבו החזירה ישראל את סיני תמורת שלום.
(מקובל גם: תובנה שלישית – אחריות ההנהגה: "הציבור, ובייחוד חיילי המילואים... דרשו שמי שאחראים למחדל ייתנו את הדין". עובדות: הקמת ועדת אגרנט, תנועות המחאה של חיילי מילואים, התפטרות הרמטכ"ל דוד אלעזר אחרי הדוח הביניים, והתפטרות ראש הממשלה גולדה מאיר באפריל 1974.)
למה זה מקבל ניקוד מלא:
טעות נפוצה: להציג תובנות שאינן מופיעות בקטע; או להציג עובדות בלי לקשור אותן לתובנה מסוימת.
שאלה 5 · תהליך הדה־קולוניזציה וגורל היהודים בארצות האסלאם
הסבירו שלושה גורמים לתהליך הדה־קולוניזציה: גורם הקשור במלחמת העולם השנייה, גורם הקשור במעצמות־העל וגורם הקשור בארגונים בין־לאומיים.
הציגו הבדל אחד בין הדרך שבה השתחררו מושבות בריטניה לבין הדרך שבה השתחררו מושבות צרפת.
קראו את הקטע המעובד שלפניכם, העוסק במצבם של יהודי מצרים בשנים 1956–1957.
– הסבירו שני גורמים, גורם אחד לפחות על פי הקטע, שהשפיעו על מצב היהודים בארצות האסלאם משנות הארבעים עד סוף שנות השישים של המאה ה־20.
– הציגו שתיים מדרכי התגובה של היהודים על מצבם: דרך אחת שבאה לידי ביטוי בקטע, ודרך אחת נוספת.
◂ פתרון מלא לשאלה 5
סעיף א
מלחמת העולם השנייה: החלישה את בריטניה ואת צרפת (צרפת נכבשה ב־1940; משבר כלכלי וחובות); כיבושי יפן באסיה (1940–1942) ניפצו את מיתוס העליונות האירופית; מאות אלפי חיילים מן המושבות לחמו בשירות המעצמות וציפו לעצמאות כתמורה. מעצמות־העל: ארצות הברית וברית המועצות התנגדו לקולוניאליזם המסורתי מטעמים אידאולוגיים, ובמלחמה הקרה התחרו על השפעה במדינות החדשות ועודדו את התנתקותן. ארגונים בין־לאומיים: מגילת האו"ם (1945) עיגנה את זכות ההגדרה העצמית והאו"ם היה במה לדרישות העצמאות (החלטה 1514, 1960); הליגה הערבית (1945) תמכה במאבק המדינות הערביות; ועידת בנדונג (1955) גיבשה את "הגוש הבלתי מזדהה". הבדל: בריטניה העבירה לרוב את השלטון בהדרגה ובמשא ומתן ושמרה על קשר במסגרת חבר העמים (הודו 1947, גאנה 1957); צרפת נאחזה במושבותיה בכוח רב יותר ושחררה חלק מהן רק אחרי מלחמות ממושכות (הודו־סין 1946–1954, אלג'יריה 1954–1962). מקובל גם: ההבדל בין שלטון עקיף בריטי לשלטון ישיר ומדיניות התבוללות צרפתית.
מה השאלה מבקשת: שתי מטלות. (1) "הסבירו" שלושה גורמים מוגדרים לתהליך הדה־קולוניזציה – אחד הקשור במלחמת העולם השנייה, אחד הקשור במעצמות־העל ואחד הקשור בארגונים בין־לאומיים – ולכל אחד להראות כיצד קידם את התפרקות האימפריות. (2) "הציגו" הבדל אחד בין הדרך הבריטית לבין הדרך הצרפתית.
תשובה מלאה:
תהליך הדה־קולוניזציה הוא התפרקות האימפריות הקולוניאליות של מדינות אירופה והקמת מדינות עצמאיות במושבות לשעבר באסיה, במזרח התיכון ובאפריקה, בעיקר בשני העשורים שאחרי מלחמת העולם השנייה.
גורם הקשור במלחמת העולם השנייה: המלחמה החלישה מאוד את המעצמות הקולוניאליות. צרפת נכבשה בידי גרמניה ב־1940, ובריטניה יצאה מן המלחמה עם חובות כבדים וצורך דחוף לשקם את ארצה. נוסף על כך, כיבושי יפן באסיה בשנים 1940–1942 – בהם סינגפור הבריטית והודו־סין הצרפתית – הראו לעמי המושבות שהאירופים אינם בלתי מנוצחים. מאות אלפי חיילים מן המושבות, למשל מהודו ומאפריקה, לחמו בשירות המעצמות, והם ועמיהם ציפו לקבל עצמאות כתמורה. כך נחלשה יכולתן של המעצמות להמשיך לשלוט, וגברה דרישת העמים לחירות.
גורם הקשור במעצמות־העל: אחרי המלחמה עלו ארצות הברית וברית המועצות למעמד של מעצמות־על, ושתיהן התנגדו מטעמים אידאולוגיים לקולוניאליזם המסורתי – ארצות הברית כמדינה שנולדה ממרד במושבות וכתומכת בזכות ההגדרה העצמית, וברית המועצות משום שהאידאולוגיה הקומוניסטית ראתה בקולוניאליזם ניצול אימפריאליסטי. במסגרת המלחמה הקרה התחרו שתיהן על השפעה בעולם, ועודדו את העמים להשתחרר מבריטניה ומצרפת, כל אחת בתקווה לצרף את המדינות החדשות לגוש שלה. הלחץ של מעצמות־העל צמצם את חופש הפעולה של המעצמות הקולוניאליות.
גורם הקשור בארגונים בין־לאומיים: ארגון האו"ם, שהוקם ב־1945, עיגן במגילתו את עקרון ההגדרה העצמית של העמים, ושימש במה שבה הציגו התנועות הלאומיות את דרישותיהן. ככל שהצטרפו לאו"ם מדינות עצמאיות חדשות, גדל בו הרוב התומך בדה־קולוניזציה, ובשנת 1960 קיבלה העצרת הכללית החלטה (1514) שקראה לסיים את השלטון הקולוניאלי. גם הליגה הערבית, שהוקמה ב־1945, תמכה במאבקן של ארצות ערב לעצמאות, וועידת בנדונג (1955) איחדה מדינות שהשתחררו זה מקרוב באסיה ובאפריקה. כך קיבלה הדרישה לעצמאות לגיטימציה בין־לאומית.
הבדל בין הדרך הבריטית לדרך הצרפתית: בריטניה העבירה בדרך כלל את השלטון בהדרגה ובמשא ומתן, ושמרה על קשרים עם המדינות החדשות במסגרת "חבר העמים הבריטי" – כך הודו קיבלה עצמאות ב־1947 וגאנה ב־1957. צרפת, לעומתה, נאחזה במושבותיה בכוח רב יותר, ובחלק מהן ויתרה רק אחרי מלחמות ממושכות: במלחמת הודו־סין (1946–1954) ובמלחמת אלג'יריה (1954–1962), שבסופה קיבלה אלג'יריה עצמאות. (יש לציין שגם בריטניה השתמשה בכוח במקומות אחדים, כמו בקניה, ושצרפת העניקה עצמאות למרוקו ולתוניסיה ב־1956 במשא ומתן – אך המגמה הכללית הייתה כמתואר.)
למה זה מקבל ניקוד מלא: הוסברו שלושה גורמים, אחד מכל תחום שנדרש, וכל אחד מוסבר כסיבה – כיצד הוא החליש את השלטון הקולוניאלי או חיזק את הדרישה לעצמאות; ההבדל הוצג כהשוואה ברורה בין שתי המעצמות ועם דוגמאות מדויקות. מקובל גם להציג את ההבדל בין השלטון העקיף של בריטניה לבין השלטון הישיר ומדיניות ההתבוללות התרבותית של צרפת.
טעות נפוצה: לכתוב גורם אחד (למשל המלחמה הקרה) גם כגורם של מעצמות־העל וגם כגורם של ארגונים בין־לאומיים, או לתאר רק מדינה אחת בלי להשוות בין בריטניה לצרפת.
סעיף ב
גורמים על פי הקטע: הסכסוך הישראלי־ערבי ומלחמת סיני – היהודים זוהו עם ישראל והאויב ("גיס חמישי"; "עם פרוץ המלחמה עצרו השלטונות במצרים מאות יהודים"; "'ציונים' אינם יכולים להיות אזרחי מצרים"); הלאומיות הערבית בהנהגת נאצר ותהליך הדה־קולוניזציה – סילוק ההשפעה הבריטית והצרפתית ופגיעה בבעלי אזרחות זרה ("יהודים בעלי אזרחות בריטית או צרפתית... קיבלו צווי גירוש"; הלאמה ופיקוח על רכוש). גורמים נוספים: הקמת המדינה ומלחמת העצמאות; החלטות הליגה הערבית (1946–1947); מלחמת ששת הימים (מעצרים במצרים, פרעות בלוב 1967). דרכי תגובה: בקטע – ניסיון להישאר ולהוכיח נאמנות ("ניסו להישאר ולהוכיח את נאמנותם למצרים"), או הגירה למדינות המערב ("הגיעו לצרפת, לארצות אמריקה הדרומית ולארצות הברית"); דרך נוספת – עלייה לישראל במבצעי עלייה, פעילות במחתרת ציונית ועלייה חשאית (עיראק, מרוקו), הגנה עצמית (לוב 1948).
מה השאלה מבקשת: שתי מטלות. (1) "הסבירו" שני גורמים שהשפיעו על מצב היהודים בארצות האסלאם בשנות הארבעים עד השישים – לפחות אחד מהם מעוגן בקטע בציטוט. (2) "הציגו" שתי דרכי תגובה של היהודים: אחת שבאה לידי ביטוי בקטע (בציטוט), ואחת נוספת מן הידע.
תשובה מלאה:
גורם ראשון (על פי הקטע): הסכסוך הישראלי־ערבי. אחרי הקמת מדינת ישראל זוהו יהודי ארצות ערב עם המדינה שנלחמה בארצם, וכל עימות בין ישראל לשכנותיה פגע בהם. כך היה במצרים: אחרי הפרשה של 1954 התחזקה ההסתה נגד היהודים "כ'גיס חמישי'", ועם פרוץ מלחמת סיני "עצרו השלטונות במצרים מאות יהודים". השלטונות אף תיקנו את חוק האזרחות, "ונקבע בו כי 'ציונים' אינם יכולים להיות אזרחי מצרים" – כלומר, היהודים נחשדו כאויבים מבית רק בשל זהותם, ולא בשל מעשיהם.
גורם שני (על פי הקטע): הלאומיות הערבית ותהליך הדה־קולוניזציה. מצרים בהנהגת נאצר ביקשה לסלק את שרידי ההשפעה הבריטית והצרפתית ולהעביר את המשק לידיים מצריות. בקהילה היהודית במצרים היו רבים בעלי אזרחות זרה, שנהנו בעבר מחסות המעצמות, ועכשיו נפגעו דווקא בגלל קשר זה: "יהודים בעלי אזרחות בריטית או צרפתית, וכן יהודים חסרי נתינות, קיבלו צווי גירוש, ורכושם של רבים הועמד בפיקוח המדינה או הוחרם". המלחמה, שבה תקפו גם בריטניה וצרפת את מצרים, האיצה את התהליך: הלאומיות המצרית־ערבית לא ראתה מקום לקהילות שנחשבו זרות.
(גורמים נוספים מן הידע: הקמת המדינה ומלחמת העצמאות – גל של פגיעות ביהודים בארצות "המעגל הראשון", כמו עיראק ומצרים; החלטות הוועדה המדינית של הליגה הערבית ב־1946–1947 לפגוע ביהודים אם תקום מדינה יהודית; מלחמת ששת הימים – מעצר מאות גברים יהודים במצרים ופרעות ביהודי לוב ב־1967.)
דרך תגובה ראשונה (על פי הקטע): ניסיון להישאר ולהוכיח נאמנות למדינה. בקטע מסופר כי "היו יהודים, בעיקר בעלי אזרחות מצרית, שניסו להישאר ולהוכיח את נאמנותם למצרים, והתרחקו מכל פעילות פוליטית". אלה יהודים שראו במצרים את מולדתם וקיוו שאם יימנעו מכל זיקה לציונות יוכלו להמשיך לחיות בה.
(מקובל גם כדרך מן הקטע: הגירה לארצות המערב – "רבים מהם הגיעו לצרפת, לארצות אמריקה הדרומית ולארצות הברית".)
דרך תגובה שנייה (נוספת): עלייה לישראל, לעיתים בדרך מאורגנת או חשאית. בעיראק פעלה מחתרת ציונית, ואחרי החוק של מרס 1950 עלו רוב יהודי עיראק לישראל במבצע "עזרא ונחמיה" (1950–1952); מתימן עלו רוב היהודים במבצע "על כנפי נשרים" (1949–1950); וממרוקו, כשנאסרה היציאה, ארגנו שליחים מישראל עלייה חשאית. (מקובל גם: הגנה עצמית – בפרעות בטריפולי שבלוב ב־1948 התארגנו צעירים יהודים להגנה.)
למה זה מקבל ניקוד מלא: שני הגורמים מוסברים כסיבה להרעת המצב, ואחד מהם לפחות (כאן שניהם) מעוגן בציטוט מן הקטע; דרך התגובה מן הקטע מוצגת בציטוט, והדרך הנוספת שונה ממנה ומבוססת בעובדות מדויקות.
טעות נפוצה: להציג כדרך "נוספת" את אותה דרך שהוצגה מן הקטע (למשל הגירה לצרפת ואחר כך "הגירה לארצות הברית"), או לכתוב גורם כללי ("האנטישמיות") בלי להסביר מה בתקופה זו גרם להרעה.
שאלה 6 · מסעו של אבא אבן (מאי 1967); השפעות המלחמה על הכלכלה ועל הפוליטיקה בישראל
לפניכם קטע מעובד העוסק במסעו של שר החוץ אבא אבן לבירות המערב בסוף מאי 1967.
– על פי מה שלמדתם, הסבירו מה היו הנסיבות (התנאים) שגרמו לממשלת ישראל להחליט לצאת למלחמה ב־5 ביוני 1967.
– הסבירו כיצד באות לידי ביטוי בקטע שתיים מנסיבות אלה.
תוצאות מלחמת ששת הימים הביאו לצמיחה כלכלית ולתחושת ביטחון בישראל, אך גם יצרו מחלוקות פוליטיות עמוקות שנמשכו שנים רבות.
נמקו טענה זו באמצעות עובדות היסטוריות ובאמצעות מקור מספר הלימוד.
◂ פתרון מלא לשאלה 6
סעיף א
הנסיבות (3–4): כניסת הצבא המצרי לסיני (אמצע מאי) והוצאת כוח האו"ם; סגירת מצרי טיראן (22–23 במאי); כישלון הדרך המדינית ובידודה של ישראל – המעצמות המערביות לא פעלו; המלחמה הקרה – ברית המועצות תמכה במצרים ובסוריה (והדיווח הסובייטי הכוזב, 13 במאי); בריתות צבאיות והתכתרות (ירדן, 30 במאי; עיראק, 4 ביוני); נטל המילואים וחרדה בציבור; ממשלת האחדות ומינוי דיין (1 ביוני).
בקטע (2): סגירת המצרים – המסע יצא "יום אחרי שהודיע נאצר על סגירת מצרי טיראן"; כישלון הדרך המדינית – דה גול "הזהיר... שלא לפתוח במלחמה", ג'ונסון "שוקלת... ושעליה לקבל קודם את אישור הקונגרס", "התברר... ששום מעצמה אינה עומדת לפתוח את המצרים"; המלחמה הקרה – ארצות הברית "מעורבת עמוקות... בווייטנאם", ברית המועצות "תמכה בגלוי במצרים ובסוריה"; ההתחזקות המצרית – "הצבאות המצריים בסיני המשיכו להתחזק".
מה השאלה מבקשת: שתי פעולות. (1) "על פי מה שלמדתם, הסבירו מה היו הנסיבות" – כמה נסיבות. (2) "הסבירו כיצד באות לידי ביטוי בקטע שתיים מנסיבות אלה" – עם ציטוטים.
תשובה מלאה:
הנסיבות שגרמו להחלטה לצאת למלחמה:
1. ההתחזקות המצרית בסיני והוצאת כוח האו"ם: מאמצע מאי 1967 הכניס נאצר כוחות גדולים לסיני – בעקבות דיווח סובייטי כוזב (13 במאי) על ריכוז כוחות ישראלי בגבול סוריה – ודרש להוציא את כוח החירום של האו"ם. הכוח יצא, והצבא המצרי עמד מול גבול ישראל.
2. סגירת מצרי טיראן (22–23 במאי): ישראל ראתה בה עילה למלחמה, כי היא חסמה את נמל אילת.
3. כישלון הדרך המדינית ובידודה של ישראל: המעצמות המערביות לא פעלו לקיים את התחייבויותיהן מ־1957.
4. המלחמה הקרה: ברית המועצות תמכה במצרים ובסוריה וחימשה אותן; ארצות הברית הייתה עסוקה במלחמה בווייטנאם.
5. ההתכתרות (ירדן ב־30 במאי, עיראק ב־4 ביוני), נטל גיוס המילואים והחרדה בציבור, והקמת ממשלת האחדות ומינוי דיין לשר הביטחון (1 ביוני). ב־4 ביוני החליטה הממשלה לצאת למלחמה.
כיצד באות לידי ביטוי בקטע שתיים מן הנסיבות:
נסיבה 1 – כישלון הדרך המדינית. אבן יצא לברר "אם המעצמות יקיימו את ההתחייבויות שנתנו לישראל אחרי מלחמת סיני, לשמור על חופש השיט במצרים". התשובות שקיבל היו מאכזבות: דה גול "הזהיר אותו... שלא לפתוח במלחמה" ואיים שהמדינה שתירה ראשונה "תאבד את תמיכתה של צרפת"; בבריטניה דיברו על "פעולה בין־לאומית" בלבד; וג'ונסון אמר שארצות הברית רק "שוקלת לארגן שיט בין־לאומי", ושעליה "לקבל קודם את אישור הקונגרס ולגייס מדינות נוספות". המסקנה: "התברר בישראל ששום מעצמה אינה עומדת לפתוח את המצרים". כלומר, ישראל הבינה שעליה לפעול בעצמה. גם משפטו של ג'ונסון – "ישראל לא תהיה לבדה, אלא אם תחליט ללכת לבדה" – רמז שארצות הברית מעדיפה שישראל תמתין.
נסיבה 2 – המלחמה הקרה והתחזקות האויב. "ארצות הברית הייתה אז מעורבת עמוקות במלחמה בווייטנאם, ולא מיהרה להתערב במזרח התיכון", ואילו "ברית המועצות תמכה בגלוי במצרים ובסוריה". בזמן שהדיפלומטיה התנהלה לאט, "הצבאות המצריים בסיני המשיכו להתחזק". בעיני מקבלי ההחלטות בישראל, כל יום של המתנה שיפר את מצבו של האויב והחמיר את מצבה של ישראל – ולכן ההמתנה נראתה מסוכנת יותר מן היציאה למלחמה.
למה זה מקבל ניקוד מלא:
טעות נפוצה: לפרש את דברי ג'ונסון כ"אור ירוק" מפורש למלחמה – בקטע הם מבטאים בקשה להמתין; או לשכוח את הקשר של המלחמה הקרה.
סעיף ב
צמיחה ותחושת ביטחון (עובדות): יציאה מן המיתון של 1966–1967 – צמיחה מהירה, השקעות בתעשייה הביטחונית ובבנייה, עלייה בתיירות ובעלייה מן המערב; עובדים פלסטינים מן השטחים שנכנסו למשק; עומק אסטרטגי – הגבולות התרחקו ממרכזי האוכלוסייה, ותחושה של עוצמה וביטחון (לימים חלק מ"הקונספציה").
מחלוקות פוליטיות (עובדות): הוויכוח על עתיד השטחים – "התנועה למען ארץ־ישראל השלמה" (1967) מול תומכי פשרה טריטוריאלית; תוכנית אלון (1967) והתיישבות ראשונה בשטחים (כפר עציון, ספטמבר 1967; חברון, 1968); שאלת ירושלים (איחוד העיר והחלת החוק הישראלי במזרחה, יוני 1967); המחלוקת שהגיעה לשיאה עם הקמת "גוש אמונים" (1974) והוויכוח על השלום עם מצרים.
מקור מספר הלימוד: למשל תצלום של המתיישבים בכפר עציון (ספטמבר 1967) או קטע מתוכנית אלון – והסבר.
מה השאלה מבקשת: "נמקו טענה זו באמצעות עובדות היסטוריות ובאמצעות מקור מספר הלימוד" – לנמק את שני הצדדים של הטענה (צמיחה וביטחון; מחלוקות), בעובדות, ולשלב מקור שמבטא אחד מהם.
תשובה מלאה:
צמיחה כלכלית ותחושת ביטחון.
– יציאה מן המיתון: בשנים 1966–1967 היה המשק הישראלי במיתון קשה, עם אבטלה גבוהה ועזיבת הארץ. אחרי המלחמה החלה צמיחה מהירה: הוצאות הביטחון הגדולות הזרימו כסף לתעשייה הביטחונית ולבנייה, התיירות גדלה, וגל של התלהבות בעולם היהודי הביא תרומות ועולים ממערב אירופה ומצפון אמריקה.
– עובדים מן השטחים: עשרות אלפי פלסטינים מן הגדה ומרצועת עזה החלו לעבוד בישראל, בעיקר בבנייה ובחקלאות, והשטחים הפכו לשוק לתוצרת הישראלית.
– עומק אסטרטגי ותחושת עוצמה: הגבולות התרחקו ממרכזי האוכלוסייה – תעלת סואץ, נהר הירדן ורמת הגולן – והציבור חש ביטחון רב. תחושה זו, שהפכה לעיתים לשאננות, הייתה לימים חלק מן "הקונספציה" שקדמה למלחמת יום הכיפורים.
מחלוקות פוליטיות עמוקות.
– עתיד השטחים: כבר בקיץ 1967 התפתח ויכוח בשאלה מה לעשות בשטחים. "התנועה למען ארץ־ישראל השלמה" (ספטמבר 1967) דרשה לא לוותר על אף חלק מארץ־ישראל, ואילו אחרים תמכו בהחזרת רוב השטחים תמורת שלום.
– התיישבות בשטחים: יגאל אלון הציע (1967) תוכנית שלפיה תתיישב ישראל בבקעת הירדן ובאזורים מעטים נוספים, ורוב האוכלוסייה הערבית תוחזר לשליטה ירדנית. במקביל קמו יישובים ראשונים: כפר עציון (ספטמבר 1967) וההתיישבות בחברון (1968).
– ירושלים: ביוני 1967 הוחלו החוק והמשפט הישראליים על מזרח ירושלים, והשאלה הפכה למוקד מחלוקת בין־לאומית ופנימית.
– המחלוקת העמיקה עם השנים: ב־1974 הוקם "גוש אמונים", שקידם התיישבות ביהודה ושומרון, ובשנות השבעים והשמונים הפכה שאלת השטחים לקו המפריד העיקרי בין המחנות הפוליטיים בישראל.
מקור מספר הלימוד: בחרתי בתצלום של קבוצת המתיישבים שעלתה לכפר עציון בספטמבר 1967, ובה בני מתיישבי הגוש שנפל במלחמת העצמאות. בתצלום נראים צעירים ליד מבנה, ומניפים דגל. המקור מבטא את המחלוקת הפוליטית: עבור תומכי ההתיישבות, זו הייתה שיבה לבית שנחרב ב־1948, ומימוש הזכות על ארץ־ישראל; עבור המתנגדים, זו הייתה ראשית של התיישבות שתקשה על הסדר שלום. העלייה לכפר עציון, שאושרה בידי הממשלה, הייתה אחד הצעדים הראשונים שהפכו את שאלת השטחים מעניין תיאורטי למציאות.
בבחינה: ציינו את שם הספר, ההוצאה והעמוד שממנו לקחתם את המקור.
למה זה מקבל ניקוד מלא:
טעות נפוצה: לנמק רק את הצמיחה או רק את המחלוקות; או לבלבל בין תוכנית אלון לבין תוכנית "ארץ־ישראל השלמה".
שאלה 7 · עלייה וקליטה בשנות החמישים והשישים
לפניכם קטע מעובד המתאר את קליטתן של משפחות עולים ממרוקו במושב עולים בחבל לכיש ב־1955.
– כיצד שניים מן הקשיים של העולים בשנות החמישים והשישים באים לידי ביטוי בקטע?
– על פי מה שלמדתם, הסבירו את השיקולים של מדינת ישראל שהשפיעו על קליטת העולים בדרך זו.
בשנות החמישים והשישים התנהל בחברה הישראלית ובהנהגתה ויכוח על מדיניות "כור ההיתוך" בקליטת העולים.
הציגו את שני הטיעונים (טענות ונימוקים) בוויכוח זה.
בחרו במקור מספר הלימוד, והסבירו כיצד הוא מבסס את אחד מן הנימוקים שהצגתם.
◂ פתרון מלא לשאלה 7
סעיף א
קשיים (2) מן הקטע: הכוונה למקום מגורים בלי בחירה ובלי ידיעה – "עוד באותו לילה הועלו המשפחות על משאיות. רובן לא ידעו לאן הן נוסעות", "כמה משפחות סירבו בתחילה לרדת מן המשאיות"; שינוי מקצועי – בעלי מלאכה וסוחרים עירוניים נדרשו לעבוד בחקלאות; ריחוק ובידוד – "המושב היה מרוחק מן הערים... לא היו בו כמעט שירותים"; הדרישה לוותר על הזהות והתרבות ומשבר ההורים – "קיבלו... שמות עבריים חדשים", "מעמדם כהורים נפגע".
שיקולים (3): ביטחון – פיזור האוכלוסייה ויישוב אזורי ספר ושטחים ריקים (חבל לכיש, הנגב, הגליל), מניעת חדירות; כלכלה – הגדלת הייצור החקלאי במשטר הצנע והפיכת העולים ל"יצרנים"; מניעת מעברות חדשות – "מן האונייה אל הכפר" (1954–1956) כדי לקלוט את העולים ישירות ביישוב קבע; תפיסת "כור ההיתוך" והערך החלוצי של עבודת האדמה.
מה השאלה מבקשת: שתי מטלות. (1) "כיצד שניים מן הקשיים... באים לידי ביטוי בקטע" – בדיוק שני קשיים, כל אחד עם ציטוט והסבר. (2) "הסבירו את השיקולים" של המדינה – על פי הידע; לא צוין מספר, ולכן שלושה שיקולים.
תשובה מלאה:
קושי ראשון – הכוונה למקום מגורים בלי בחירה: המשפחות הגיעו לנמל, ו"עוד באותו לילה הועלו... על משאיות. רובן לא ידעו לאן הן נוסעות". הן הובאו למושב מרוחק, אף שרבות מהן "ציפו לגור בעיר", ו"כמה משפחות סירבו בתחילה לרדת מן המשאיות". הקטע מראה שהעולים לא היו שותפים להחלטה על מקום חייהם, וש"המושב היה מרוחק מן הערים, ובשנים הראשונות לא היו בו כמעט שירותים".
קושי שני – הדרישה לשינוי מקצועי ותרבותי: "רוב אבות המשפחות היו בעלי מלאכה וסוחרים קטנים", ו"מעטים מהם עבדו קודם לכן בחקלאות" – ועכשיו נדרשו להיות חקלאים. גם בתחום התרבות נדרש שינוי: הילדים "קיבלו... שמות עבריים חדשים, ולמדו שירים ומנהגים שלא הכירו בבית", וההורים "הרגישו שהילדים מתרחקים מן המסורת של המשפחה, ושמעמדם כהורים נפגע". זהו ביטוי למשבר הדורות שנוצר במשפחות עולים רבות.
שיקולי המדינה:
1. שיקול ביטחוני – פיזור האוכלוסייה: אחרי מלחמת העצמאות רוב היהודים התרכזו במישור החוף, ואזורים רחבים, ובהם אזורי ספר, היו כמעט ריקים מיהודים. ההנהגה, ובראשה בן־גוריון, ראתה ביישוב אזורים אלה – חבל לכיש, הנגב והגליל – צורך ביטחוני: יישובים לאורך הגבולות ובמרחבים הריקים נועדו לבסס את השליטה בשטח ולמנוע חדירות.
2. שיקול כלכלי: במשטר הצנע הייתה המדינה זקוקה להגדלת הייצור החקלאי, כדי לספק מזון לאוכלוסייה שגדלה במהירות. הפיכת העולים לחקלאים במושבים נועדה גם להפוך אותם ל"יצרנים" שמתפרנסים מעבודתם, ולא לנתמכים.
3. לקחי המעברות ותפיסת "כור ההיתוך": המדינה ביקשה למנוע הקמת מעברות חדשות, שבהן נתקעו העולים שנים בדיור ארעי. לכן הונהגה באמצע שנות החמישים שיטת "מן האונייה אל הכפר" – הסעת העולים ישירות מן הנמל ליישוב קבע. לכך נוספה תפיסת "כור ההיתוך", שראתה בעבודת האדמה ובהתיישבות ערך חלוצי שיהפוך את העולים ל"ישראלים חדשים".
למה זה מקבל ניקוד מלא: הוצגו בדיוק שני קשיים, כל אחד מעוגן בציטוטים מן הקטע ומוסבר; הוסברו שלושה שיקולים שונים (ביטחוני, כלכלי, קליטתי־אידאולוגי) עם עובדות. מקובל גם קושי של ריחוק ומחסור בשירותים כקושי נפרד, ושיקול של "כיבוש השממה" כחלק מן השיקול הביטחוני.
טעות נפוצה: להסביר את הקשיים במקום את השיקולים של המדינה בחלק השני, או לתאר את המעברות כאילו הן מתוארות בקטע.
סעיף ב
טיעון בעד – טענה: יש לעצב מן העולים אומה ישראלית אחת בעלת שפה, תרבות וערכים משותפים, ולשם כך עליהם לוותר על חלק ממנהגי הגולה. נימוקים: מניעת פילוג חברתי בין עדות; ביטחון – צבא ועם מלוכדים; העברית והתרבות החלוצית כבסיס לזהות לאומית חדשה; המהירות הנדרשת בקליטת מאות אלפים.
טיעון נגד – טענה: יש לכבד את תרבויות העולים ולשלב אותן בתרבות הישראלית, ולא לכפות עליהם תרבות אחת. נימוקים: פגיעה בזהות, במסורת ובכבוד העצמי של העולים; פגיעה בסמכות ההורים ומשבר דורות; התרבות שנכפתה הייתה בעיקר של הוותיקים יוצאי אירופה – תחושת קיפוח וניכור (למשל ואדי סאליב, 1959); אובדן מורשת עשירה.
מקור מספר הלימוד המבסס נימוק (למשל דברי בן־גוריון על "מיזוג גלויות"; עדויות עולים על החלפת שמות ועל יחס מתנשא).
מה השאלה מבקשת: שתי מטלות. (1) "הציגו את שני הטיעונים" – לכל צד טענה ונימוקים. (2) "בחרו במקור מספר הלימוד, והסבירו כיצד הוא מבסס" נימוק אחד שהוצג.
תשובה מלאה:
"כור ההיתוך" ("מיזוג גלויות") הייתה התפיסה שהנחתה את ההנהגה, ובראשה דוד בן־גוריון, בקליטת העולים בשנים הראשונות של המדינה. לפיה, העולים שהגיעו מעשרות ארצות צריכים "להיתך" לאומה ישראלית אחת.
הטיעון בעד מדיניות "כור ההיתוך".
טענה: יש לעצב מן העולים אומה ישראלית אחת בעלת שפה, תרבות וערכים משותפים, וכדי לעשות זאת על העולים לוותר על חלק מן המנהגים ומן הזהות שהביאו מן הגולה.
נימוקים: 1. העולים הגיעו מעשרות ארצות, דיברו שפות שונות והיו בעלי מנהגים שונים. בלי מכנה משותף צפוי פילוג חברתי בין עדות. 2. מדינה שנמצאת תחת איום ביטחוני זקוקה לעם מלוכד ולצבא שבו כולם מבינים זה את זה. צה"ל עצמו הפך לכלי מרכזי של "מיזוג גלויות", גם בלימוד עברית. 3. הציונות ביקשה ליצור "יהודי חדש" – עובד, מתיישב ודובר עברית – ובעיני ההנהגה דרך זו הייתה הבסיס לזהות הלאומית החדשה.
הטיעון נגד מדיניות "כור ההיתוך".
טענה: יש לכבד את תרבויות העולים ולאפשר להן להשתלב בתרבות הישראלית, ולא לכפות עליהם תרבות אחת.
נימוקים: 1. הדרישה לוותר על שפה, על מנהגים ואף על שמות פגעה בזהותם ובכבודם העצמי של העולים. 2. ההורים איבדו את סמכותם, כי הילדים הם שאימצו את התרבות החדשה, ונוצר משבר דורות. 3. התרבות שהוצגה כ"ישראלית" הייתה בעיקר התרבות של הוותיקים, שרובם יוצאי אירופה, ולכן חשו עולים רבים מארצות האסלאם קיפוח וניכור. תחושות אלה התפרצו למשל באירועי ואדי סאליב בחיפה (1959).
מקור מספר הלימוד: קטע מדבריו של דוד בן־גוריון בשנים הראשונות של המדינה, שבהם הוא מתאר את העולים כ"אבק אדם" שיש לעצב ממנו עם, ומדגיש את התפקיד של צה"ל, של מערכת החינוך ושל השפה העברית ביצירת אומה אחת.
כיצד המקור מבסס את הנימוק: דבריו של בן־גוריון מבססים את הנימוק הראשון של תומכי "כור ההיתוך" – הצורך ליצור מכנה משותף ולמנוע פילוג. הוא רואה בעולים, כשהם מגיעים, קבוצות מפוזרות שעדיין אינן עם, ולכן לדעתו על המדינה לפעול באופן יזום, באמצעות הצבא, החינוך והעברית, כדי לגבש מהן אומה אחת.
למה זה מקבל ניקוד מלא: הוצגו שני הטיעונים במלואם, לכל אחד טענה וכמה נימוקים עם דוגמאות (צה"ל, משבר הדורות, ואדי סאליב); המקור מזוהה (מי, מתי, מה), והוסבר כיצד הוא מבסס נימוק מסוים. מקובל גם מקור שמבסס את הטיעון נגד – למשל עדות של עולה שהוחלף שמו, או קטע עיתונות על אירועי ואדי סאליב.
טעות נפוצה: להציג את "כור ההיתוך" רק כמושג, בלי טענות ונימוקים של שני הצדדים, או לבחור מקור שאינו קשור לנימוק שהוצג.
בבחינה: ציינו את שם הספר, ההוצאה והעמוד שממנו לקחתם את המקור.