מתכונת 4 בהיסטוריה (שאלון 22235) - פתרון מלא
היסטוריה – שאלון 22235 (מסלול גמיש) · במבנה של הבגרות · 7 שאלות · שעתיים
מבחן מתכונת בהיסטוריה במבנה של בחינת הבגרות. לכל סעיף יש תשובה ופתרון מלא - פתרו בזמן של הבחינה, ורק אחר כך פתחו את הפתרונות.
מבנה המתכונת
א. משך הבחינה: שעתיים.
ב. מבנה השאלון ומפתח ההערכה: בשאלון זה שני פרקים.
יש לענות על שאלה אחת מכל פרק.
פרק ראשון – מלחמת העולם השנייה והשואה – (1×50) – 50 נקודות
פרק שני – סוגיות נבחרות בתולדות מדינת ישראל – (1×50) – 50 נקודות
סך הכול – 100 נקודות
ג. חומר עזר מותר בשימוש: 1. ספר הלימוד שאושר בנושא מלחמת העולם השנייה והשואה וספר הלימוד שאושר בנושא סוגיות נבחרות בתולדות מדינת ישראל. בספרים יכולים להיות תקופות או נושאים שסומנו באמצעות מדבקות (סימניות) הבולטות מן הספר, וכן קטעים שסומנו באמצעות מדגש (מרקר) או עיפרון, אך אין להשתמש בספרים שבהם הערות בכתב. 2. עותק מודפס של כותרות יחידות ההוראה "איך יכול אדם".
שימו לב: בסעיפים שבהם יש להביא מקור מסֵפר הלימוד, יש לכתוב את שם הספר, את שם ההוצאה לאור ואת מספר העמוד שבו נמצא המקור.
יש לכתוב במחברת הבחינה בלבד. יש לרשום "טיוטה" בראש כל עמוד המשמש טיוטה. כתיבת טיוטה בדפים שאינם במחברת הבחינה עלולה לגרום לפסילת הבחינה.
השאלות בשאלון זה מנוסחות בלשון רבים, אף על פי כן על כל תלמידה וכל תלמיד להשיב עליהן באופן אישי.
פרק ראשון – מלחמת העולם השנייה והשואה
ענו על אחת מן השאלות 1–3. (50 נקודות)
שאלה 1 · מבצע ברברוסה
לפניכם קטעים מתוך הוראה מס' 21 ("מבצע ברברוסה"), שעליה חתם היטלר ב־18 בדצמבר 1940.
– הציגו שניים מן המאפיינים של התוכנית הגרמנית לפלישה לברית המועצות, כפי שהם באים לידי ביטוי בקטע.
– התוכנית שבקטע לא התממשה עד סוף שנת 1941. הסבירו מדוע. בססו את תשובתכם על שתי עובדות היסטוריות.
יש הטוענים כי מבצע ברברוסה (יוני 1941) היה נקודת מפנה במלחמת העולם השנייה.
הביעו עמדה בנוגע לטענה זו, ונמקו את עמדתכם באמצעות שני נימוקים: נימוק אחד מתחום מהלכי המלחמה, ונימוק אחד מתחום המדיניות של הנאצים כלפי היהודים.
◂ פתרון מלא לשאלה 1
סעיף א
מאפיינים (שניים מתוך): מלחמת בזק – "במערכה מהירה", "חדירה עמוקה של חודי שריון", השמדת עיקר הצבא הרוסי במערב רוסיה ומניעת נסיגה אל "המרחבים העצומים"; מטרות כיבוש עצומות – קו "מנהר הוולגה עד ארכנגלסק", כלומר כיבוש רוסיה האירופית; הפתעה וסודיות – "כוונת ההתקפה לא תתגלה" (על אף הסכם ריבנטרופ–מולוטוב); פלישה "עוד לפני סיום המלחמה נגד אנגליה" – פתיחת חזית שנייה. מדוע לא התממשה: הפלישה החלה רק ב־22 ביוני 1941; המרחבים העצומים וקווי האספקה הארוכים; ההתנגדות העיקשת של הצבא האדום ועתודות כוח האדם הגדולות של ברית המועצות; העברת התעשייה הסובייטית מזרחה; בוץ הסתיו והחורף הקשה, כשהצבא הגרמני לא היה מצויד לחורף; מתקפת הנגד הסובייטית ליד מוסקבה מ־5 בדצמבר 1941 הדפה את הגרמנים, ולנינגרד הנצורה לא נכבשה.
מה השאלה מבקשת: שני חלקים. (1) להציג שני מאפיינים של תוכנית הפלישה ולעגן כל אחד בציטוט מן הקטע. (2) להסביר מדוע התוכנית לא התממשה עד סוף 1941, על סמך שתי עובדות היסטוריות.
תשובה מלאה:
מאפיין ראשון של התוכנית הוא "מלחמת בזק" (בליצקריג) – מערכה קצרה שבה כוחות שריון מהירים חודרים עמוק לשטח האויב, מכתרים את צבאו ומשמידים אותו לפני שיספיק להתארגן. בקטע נדרש הצבא "למחוץ את רוסיה הסובייטית במערכה מהירה", באמצעות "חדירה עמוקה של חודי שריון", ולהשמיד את "עיקר הצבא הרוסי הנמצא במערב רוסיה". המתכננים ידעו שסכנה גדולה צפויה להם אם הצבא האדום ייסוג פנימה, ולכן הדגישו ש"יש למנוע את נסיגתן של יחידות הכשירות ללחימה אל המרחבים העצומים של רוסיה". זו השיטה שהביאה לגרמניה ניצחונות מהירים בפולין ובצרפת, והיטלר הניח שתצליח גם ברוסיה.
מאפיין שני הוא מטרות כיבוש עצומות: "המטרה הסופית של המבצע היא להקים קו מגן מול רוסיה האסייתית, לאורך קו המשתרע בקירוב מנהר הוולגה עד ארכנגלסק" – כלומר כיבוש כל רוסיה האירופית, שטח עצום שאמור היה להפוך ל"מרחב המחיה" הגרמני.
(מאפיינים שאפשר להציג גם: הפתעה וסודיות – "יש להקפיד הקפדה רבה על כך שכוונת ההתקפה לא תתגלה", שכן גרמניה וברית המועצות היו קשורות בהסכם אי־התקפה מאוגוסט 1939; פלישה "עוד לפני סיום המלחמה נגד אנגליה" – היטלר היה מוכן להסתכן במלחמה בשתי חזיתות.)
התוכנית לא התממשה עד סוף 1941 משום שההנחה שאפשר לנצח את ברית המועצות במערכה קצרה התבררה כשגויה. ראשית, הפלישה החלה רק ב־22 ביוני 1941, כחמישה שבועות אחרי המועד שנקבע בהוראה להשלמת ההכנות (15 במאי 1941), ולצבא הגרמני נותרו חודשים ספורים בלבד עד בוא החורף. המרחבים העצומים האריכו מאוד את קווי האספקה, ובסתיו הפכו הגשמים את הדרכים לבוץ ועיכבו את ההתקדמות. החורף הרוסי הקשה תפס את הצבא הגרמני בלי ציוד ובגדים מתאימים. שנית, הצבא האדום ספג אבדות עצומות אך המשיך להילחם בעקשנות, וברית המועצות גייסה כל הזמן כוחות חדשים מתוך עתודות כוח האדם הגדולות שלה, והעבירה מפעלי תעשייה מזרחה, הרחק מהישג ידם של הגרמנים. התוצאה: לנינגרד הוטלה במצור ולא נכבשה, והמתקפה על מוסקבה נבלמה סמוך לעיר. ב־5 בדצמבר 1941 פתח הצבא האדום במתקפת נגד שהדפה את הגרמנים ממוסקבה. מכאן שהצבא הגרמני היה רחוק מאוד מ"קו הוולגה–ארכנגלסק", ומלחמת הבזק נכשלה לראשונה.
למה זה מקבל ניקוד מלא: שני מאפיינים שונים מוצגים בשמם (מלחמת בזק; מטרות כיבוש עצומות), וכל אחד מעוגן בציטוט מן הקטע ומוסבר. ההסבר לכישלון התוכנית מבוסס על שתי עובדות היסטוריות לפחות (מועד הפלישה והחורף; ההתנגדות הסובייטית והמתקפה ליד מוסקבה בדצמבר 1941). מקובל גם להציג כמאפיינים את ההפתעה ואת הנכונות להילחם בשתי חזיתות, ולהביא כעובדות את המצור על לנינגרד או את העברת התעשייה הסובייטית אל מעבר לאוראל.
טעות נפוצה: לכתוב שגרמניה הפסידה במלחמה כבר בשנת 1941, או לבלבל עם המערכה בסטלינגרד (1942–1943). השאלה עוסקת בכישלון התוכנית המקורית עד סוף 1941 – גרמניה המשיכה לכבוש שטחים גם בשנת 1942.
סעיף ב
עמדה מנומקת (למשל: מסכים). מהלכי המלחמה: גרמניה נקלעה למלחמה בשתי חזיתות; ברית המועצות, בעלת משאבים וכוח אדם עצומים, הצטרפה לבעלות הברית; מלחמת הבזק נכשלה לראשונה (מוסקבה, דצמבר 1941) והמלחמה הפכה למלחמת התשה ממושכת, ובחזית המזרחית ספג הצבא הגרמני את רוב אבדותיו. היהודים: עם הפלישה החל רצח המוני ושיטתי – האיינזצגרופן, שהתקדמו בעקבות הצבא, רצחו ביריות קהילות שלמות (למשל באבי יאר, ספטמבר 1941); המעבר מרדיפה ומריכוז בגטאות להשמדה, שהוביל ל"פתרון הסופי". מקובלת גם עמדה מסויגת (נקודת המפנה הצבאית היא סטלינגרד, כי גרמניה המשיכה להתקדם ב־1942), אם היא מנומקת כנדרש.
מה השאלה מבקשת: להביע עמדה (מסכים / לא מסכים / מסכים בחלקה) בנוגע לטענה שמבצע ברברוסה היה נקודת מפנה, ולנמק אותה בשני נימוקים: אחד ממהלכי המלחמה ואחד מן המדיניות כלפי היהודים.
תשובה מלאה:
אני מסכים עם הטענה שמבצע ברברוסה היה נקודת מפנה במלחמת העולם השנייה, הן במהלכי המלחמה והן בגורל היהודים.
נימוק מתחום מהלכי המלחמה: עד יוני 1941 נלחמה גרמניה למעשה בחזית אחת, מול בריטניה, ואילו ברית המועצות הייתה קשורה עמה בהסכם אי־התקפה. עם הפלישה ב־22 ביוני 1941 נקלעה גרמניה למלחמה בשתי חזיתות, וברית המועצות – מדינה בעלת שטח עצום, כוח אדם רב ומשאבים גדולים – הצטרפה לבעלות הברית. יתרה מזו, ליד מוסקבה, בדצמבר 1941, נכשלה לראשונה שיטת מלחמת הבזק, שהביאה לגרמניה את ניצחונותיה עד אז. המלחמה במזרח הפכה למלחמת התשה ממושכת, שבה נדרשה גרמניה להפנות את רוב כוחותיה, ובה ספג הצבא הגרמני את רוב אבדותיו. לכן הפלישה שינתה את מאזן הכוחות במלחמה, ומבחינה זו הייתה תחילת הדרך לתבוסתה של גרמניה.
נימוק מתחום המדיניות כלפי היהודים: עד הפלישה לברית המועצות התבטאה המדיניות הנאצית כלפי היהודים בשטחי הכיבוש בעיקר בהשפלה, בנישול, בעבודות כפייה ובריכוז בגטאות – צעדים שגבו קורבנות רבים, אך עדיין לא היו רצח המוני שיטתי. מבצע ברברוסה הוצג בידי הנאצים כמלחמה אידאולוגית בין הגזע הארי ובין "הבולשביזם היהודי", ובעקבות הצבא התקדמו ארבע עוצבות מבצע (איינזצגרופן), שתפקידן היה לרצוח את היהודים. קהילות שלמות הוצאו אל מחוץ לערים ונורו ליד בורות – למשל בבאבי יאר שליד קייב נרצחו בסוף ספטמבר 1941, ביומיים, יותר מ־33,000 יהודים, ובפונאר שליד וילנה נרצחו רבים מיהודי העיר. הרצח ההמוני שהחל עם הפלישה היה המעבר מרדיפה להשמדה, והוא סלל את הדרך ל"פתרון הסופי" – להקמת מחנות ההשמדה ולהשמדה השיטתית של יהודי אירופה כולה. לכן מבצע ברברוסה היה נקודת מפנה גם בתולדות השואה.
למה זה מקבל ניקוד מלא: העמדה מוצגת במפורש בפתיחה. כל נימוק כולל טענה, הסבר של ה"לפני" וה"אחרי" (מה השתנה) ועובדות מדויקות (22 ביוני 1941, מלחמה בשתי חזיתות, מוסקבה בדצמבר 1941; האיינזצגרופן, באבי יאר). מקובלת גם עמדה מסויגת – למשל שנקודת המפנה הצבאית היא המערכה בסטלינגרד (1942–1943), כי בשנת 1942 עוד המשיכה גרמניה לכבוש שטחים – בתנאי שהיא מנומקת בשני התחומים הנדרשים.
טעות נפוצה: לכתוב נימוק אחד בלבד או שני נימוקים מאותו תחום, ולא להסביר מה בדיוק השתנה בעקבות הפלישה. טעות נוספת: לכתוב שמחנות ההשמדה פעלו כבר ביוני 1941 – הרצח החל בירי בידי האיינזצגרופן, ומחנה ההשמדה הראשון, חלמנו, החל לפעול רק בדצמבר 1941.
שאלה 2 · מרידות בגטאות – ורשה, וילנה וביאליסטוק
לפניכם קטע מעובד העוסק במחתרות בגטו וילנה ובגטו ביאליסטוק.
הציגו שתיים מן הדילמות שעימן התמודדו המחתרות בגטאות אלה, והסבירו את השיקולים בכל אחת מהן. בססו את תשובתכם על הקטע.
– השוו בין מרד גטו ורשה לבין ההתנגדות בגטו וילנה או בגטו ביאליסטוק (בחרו גטו אחד) על פי שני התבחינים (הקריטריונים) האלה: יחס תושבי הגטו למחתרת בזמן החיסול; משך הלחימה ומה עלה בגורל הלוחמים.
– על פי מה שלמדתם, הסבירו שני גורמים שמסבירים את ההבדלים שהצגתם.
◂ פתרון מלא לשאלה 2
סעיף א
(1) אחריות קולקטיבית – להילחם/לסרב לדרישת הגרמנים ולסכן את כל תושבי הגטו, או להיכנע; פרשת ויטנברג: הגרמנים איימו לחסל את הגטו, התושבים "פנו נגד המחתרת", והלוחמים "לא רצו להילחם ביהודים אחרים" – ויטנברג הסגיר את עצמו. (2) עיתוי המרד – לפתוח במרד בזמן אקציה חלקית או רק בחיסול הסופי; בביאליסטוק "נמנעה המחתרת ממרד כללי" בפברואר 1943, כי רק חלק גורש ומרד היה מסכן את השאר, ופתחה במרד רק ב־16 באוגוסט 1943. (3) מקום הלחימה – בגטו (עם העם, מוות בכבוד) או ביערות (לחימה ממושכת, נקמה, סיכוי לשרוד); בווילנה "יצאו רבים מן הלוחמים... אל היערות". מקובל גם: הנהגת הגטו מול המחתרת – "הצלה על ידי עבודה" (גנס, ברש) מול מרד.
מה השאלה מבקשת: "הציגו שתיים מן הדילמות" – לנסח כל דילמה כבחירה בין שתי אפשרויות קשות, ו"הסבירו את השיקולים" – מה תמך בכל אחת מן האפשרויות. כל דילמה מבוססת על הקטע.
תשובה מלאה:
1. דילמת האחריות הקולקטיבית – האם להיאבק כשהמאבק מסכן את כל תושבי הגטו. הגרמנים החילו אחריות קולקטיבית: על מעשה של יחיד נענשה הקהילה כולה. בגטו וילנה הדבר בא לידי ביטוי בפרשת ויטנברג: ביולי 1943 דרשו הגרמנים להסגיר את מפקד המחתרת "ואיימו שאם לא יוסגר – יחוסל הגטו". מצד אחד, הסגרת המפקד פגעה במחתרת ובמטרתה. מצד שני, סירוב היה עלול להביא לחיסול מיידי של אלפי יהודים, ו"תושבי הגטו, שחששו לחייהם, פנו נגד המחתרת". הלוחמים הבינו שהתנגדות פירושה מלחמה ביהודים אחרים – "חברי הארגון לא רצו להילחם ביהודים אחרים" – ולכן "ויטנברג הסגיר את עצמו". השיקול המכריע היה שלא להפוך את המרד למלחמת אחים ושלא להיות אלה שגורמים לחיסול הגטו.
2. דילמת העיתוי – מתי לפתוח במרד. אם המרד פורץ מוקדם מדי, בזמן אקציה חלקית, הוא עלול להביא למותם של תושבים שהיו אולי נשארים בחיים, ולא יזכה לתמיכתם. אם הוא מתעכב, ייתכן שיהיה מאוחר מדי. בביאליסטוק, "בפברואר 1943, בזמן אקציה שבה גורש חלק מתושבי הגטו, נמנעה המחתרת ממרד כללי" – השיקול היה שאם רק חלק מגורש, מרד יסכן את כל השאר ויהיה בניגוד לרצון רוב התושבים, שהאמינו כמו ראש היודנראט ש"גטו יצרני יינצל". רק "כשהחלו הגרמנים לחסל את הגטו כולו ב־16 באוגוסט 1943", כשלא נותר מה להפסיד, פתחה המחתרת במרד.
מקובל גם – 3. דילמת מקום הלחימה: האם להילחם בגטו, עם תושביו, ולמות בכבוד, או לצאת ליערות, שם אפשר להילחם זמן רב יותר, לנקום בגרמנים ואולי לשרוד – אבל לנטוש את המשפחות ואת העם בגטו. בווילנה, כשהתושבים לא נענו לקריאה להתקומם, "יצאו רבים מן הלוחמים מן הגטו אל היערות והמשיכו להילחם כפרטיזנים".
למה זה מקבל ניקוד מלא: כל דילמה מנוסחת כבחירה בין שתי אפשרויות, השיקולים של שני הצדדים מוסברים, וכל דילמה מעוגנת בציטוט מן הקטע. מקובלת גם הדילמה בין דרך ההנהגה הרשמית ("הצלה על ידי עבודה" – גנס, ברש) לבין דרך המרד.
טעות נפוצה: להציג "דילמה" כצד אחד בלבד (למשל "המחתרת רצתה להילחם"). טעות נוספת: להציג את הדילמות של היודנראט (מי יישלח לגירוש) במקום את הדילמות של המורדים.
סעיף ב
השוואה (למשל ביאליסטוק): יחס התושבים – בוורשה רוב התושבים סירבו להתייצב לגירוש, התחבאו בבונקרים ותמכו במחתרת; בביאליסטוק "רוב התושבים נענו לפקודת הגירוש" (בווילנה התושבים פנו נגד המחתרת ולא נענו לקריאה להתקומם). משך הלחימה וגורל הלוחמים – בוורשה הלחימה נמשכה כחודש (19 באפריל–16 במאי 1943), רוב הלוחמים נפלו (אנילביץ' ב־8 במאי), מעטים יצאו דרך הביוב; בביאליסטוק המרד "דוכא בתוך ימים ספורים" ומפקדיו נפלו (בווילנה – היתקלות קצרה ויציאה ליערות ללחימה פרטיזנית). גורמים: (1) בוורשה כבר עבר על התושבים גירוש המוני (קיץ 1942) ולא נותרו אשליות, ואילו בווילנה ובביאליסטוק האמינו עד הסוף ב"הצלה על ידי עבודה" שהנהגת הגטו (גנס, ברש) עודדה; (2) בוורשה השתלטה המחתרת על הגטו כבר אחרי ינואר 1943 והיודנראט איבד את השפעתו; (3) בוורשה התנגדות ינואר 1943 הוכיחה שאפשר להילחם וניתן זמן להכנות (נשק, בונקרים); (4) קרבה ליערות בווילנה אפשרה חלופה של לחימה פרטיזנית, שלא הייתה בוורשה.
מה השאלה מבקשת: שתי מטלות. (1) "השוו" – להציג מה היה בוורשה ומה היה בגטו שנבחר, בכל אחד משני התבחינים, ולציין את ההבדל. (2) "הסבירו שני גורמים" להבדלים, מן הידע.
תשובה מלאה (הגטו שנבחר: ביאליסטוק):
תבחין 1 – יחס תושבי הגטו למחתרת בזמן החיסול. בגטו ורשה, כשנכנסו הגרמנים לחסל את הגטו ב־19 באפריל 1943, ערב פסח, רוב עשרות אלפי התושבים שנותרו בגטו לא התייצבו לגירוש, אלא ירדו לבונקרים שהכינו מראש, והמחתרת נהנתה מתמיכתם. בביאליסטוק, לעומת זאת, "רוב התושבים נענו לפקודת הגירוש", והמורדים נלחמו כמעט לבדם. (בווילנה המצב היה דומה: התושבים "פנו נגד המחתרת" בפרשת ויטנברג, ובספטמבר 1943 "רובם לא נענו" לקריאה להתקומם.)
תבחין 2 – משך הלחימה וגורל הלוחמים. בוורשה נמשכה הלחימה כחודש. בימים הראשונים נאלצו הגרמנים לסגת מן הגטו, ואחר כך נלחמו הלוחמים מתוך הבונקרים, עד שהגרמנים שרפו את הגטו בית אחר בית. מפקד המרד, מרדכי אנילביץ', נפל עם חבריו בבונקר ברחוב מילא 18 ב־8 במאי 1943, וקבוצה קטנה של לוחמים יצאה דרך תעלות הביוב לצד ה"ארי". ב־16 במאי 1943 הודיע המפקד הגרמני, יורגן שטרופ, על סיום המבצע ופוצץ את בית הכנסת הגדול. בביאליסטוק "המרד דוכא בתוך ימים ספורים", ו"מפקדיו נספו". (בווילנה הייתה רק "היתקלות קצרה", ורבים מן הלוחמים יצאו ליערות והמשיכו להילחם כפרטיזנים.)
מסקנה: מרד גטו ורשה היה המרד הממושך ביותר בגטאות והיחיד שנשען על תמיכה רחבה של התושבים. הוא היה גם המרד העירוני הראשון בהיקף כזה באירופה הכבושה.
גורמים להבדלים:
1. אבדן האשליות בוורשה. בקיץ 1942 גורשו מגטו ורשה יותר מ־250 אלף יהודים, רובם לטרבלינקה. הנותרים ידעו שהגירוש פירושו מוות, ולכן לא היה להם מה להפסיד מתמיכה במרד. בווילנה ובביאליסטוק, לעומת זאת, הנהגת הגטו (יעקב גנס, אפרים ברש) שכנעה את התושבים עד הרגע האחרון שעבודה יצרנית תציל את רובם, והתושבים ראו במחתרת סכנה ולא תקווה.
2. מעמדה של המחתרת וזמן להכנות. בוורשה, אחרי ההתנגדות הראשונה באקציית ינואר 1943, ראו התושבים שאפשר להילחם. המחתרת ביססה את שליטתה בגטו והיודנראט איבד את השפעתו. בחודשים עד אפריל השיגה המחתרת נשק, ארגנה כמה מאות לוחמים בשני ארגונים (אי"ל וארגון הצבאי היהודי – אצ"י) והתושבים חפרו בונקרים – וכך התאפשרה לחימה ממושכת.
מקובל גם: הקרבה ליערות בסביבת וילנה, שאפשרה חלופה של לחימה פרטיזנית – חלופה שלא הייתה מעשית בוורשה, עיר גדולה המוקפת אוכלוסייה פולנית.
למה זה מקבל ניקוד מלא: בכל תבחין מוצגים שני הצדדים של ההשוואה (ורשה מול הגטו שנבחר) והבדל ברור ביניהם, עם עובדות מדויקות (תאריכים, שמות) ועיגון בקטע. שני הגורמים מסבירים את ההבדלים, ולא רק חוזרים עליהם.
טעות נפוצה: לתאר רק את מרד גטו ורשה בלי להשוות לגטו השני, או להשוות על פי תבחינים אחרים מאלה שנדרשו. טעות נוספת: לכתוב שמרד גטו ורשה נמשך "שבוע" או שהלוחמים הצליחו להציל את תושבי הגטו.
שאלה 3 · הפשיזם והנאציזם; יחס האוכלוסייה ליהודים במזרח אירופה
בשנת 1932 פרסם מנהיג איטליה הפשיסטית, בניטו מוסוליני, את החיבור "תורת הפשיזם", שכתב יחד עם הפילוסוף ג'ובאני ג'נטילה. לפניכם כמה מן הרעיונות שהוצגו בחיבור, בניסוח מקוצר:
– בחרו בשניים מן הרעיונות האלה, והסבירו איזה עיקרון באידאולוגיה הנאצית בא לידי ביטוי בכל אחד מהם.
– הציגו שתי פעולות שנקט המשטר הנאצי בשנים 1933–1945 כדי לממש אחד מן העקרונות שכתבתם עליהם.
לפניכם קטע מעובד העוסק ביחס של האוכלוסייה המקומית כלפי היהודים בפולין, בליטא ובאוקראינה.
– הציגו שלושה מן התנאים ו/או הגורמים שהשפיעו, על פי הקטע, על היחס של האוכלוסייה המקומית כלפי היהודים בארצות אלה.
– על פי מה שלמדתם, הסבירו את ההשפעה של אחד מן התנאים ו/או הגורמים שהצגתם על אחד מדפוסי ההתייחסות של האוכלוסייה המקומית: עזרה והצלה, עמידה מן הצד, שיתוף פעולה.
◂ פתרון מלא לשאלה 3
סעיף א
דוגמאות: "רק המלחמה מעלה את כוחות האדם לשיאם" ← הדרוויניזם החברתי (החיים כמאבק בין עמים, המלחמה כהכרעה טבעית) ומרחב המחיה; "שולל את הרעיון שהרוב... יכול להנהיג" ← שלילת הדמוקרטיה ועקרון המנהיג; "הכול בתוך המדינה" / "מתנגד לליברליזם" ← עליונות "קהילת העם" ושלילת זכויות הפרט (בנאציזם: העם/הגזע במרכז, ולא המדינה כשלעצמה); "שולל את המרקסיזם ואת מלחמת המעמדות" ← "קהילת העם" במקום מעמדות, ושנאת הקומוניזם (המזוהה בעיני הנאצים עם היהודים).
פעולות (לדרוויניזם החברתי/מרחב המחיה): חידוש גיוס החובה (מרס 1935); תוכנית ארבע השנים להכנת הכלכלה למלחמה (1936); סיפוח אוסטריה (מרס 1938) וחבל הסודטים (אוקטובר 1938); הפלישה לפולין (1 בספטמבר 1939) ולברית המועצות (22 ביוני 1941). (לשלילת המרקסיזם: מעצר הקומוניסטים אחרי שריפת הרייכסטאג, פירוק האיגודים המקצועיים ב־2 במאי 1933 והקמת חזית העבודה.)
מה השאלה מבקשת: שתי מטלות. (1) לבחור שני רעיונות מן הרשימה, ולהסביר לכל אחד איזה עיקרון באידאולוגיה הנאצית בא בו לידי ביטוי. (2) להציג שתי פעולות של המשטר הנאצי למימוש אחד מן העקרונות.
תשובה מלאה:
רעיון 1 – "הפשיזם אינו מאמין באפשרות של שלום נצחי...; רק המלחמה מעלה את כוחות האדם לשיאם". ברעיון הזה בא לידי ביטוי עיקרון הדרוויניזם החברתי שבאידאולוגיה הנאצית: החיים הם מאבק הישרדות בין עמים ובין גזעים, והמלחמה אינה אסון אלא דרך טבעית להכרעה – בה מוכיח העם החזק את עליונותו. מן העיקרון הזה נגזר גם רעיון "מרחב המחיה": העם הגרמני רשאי להשיג בכוח שטחים במזרח.
רעיון 2 – "הפשיזם שולל את הרעיון שהרוב, רק משום שהוא רוב, יכול להנהיג את החברה". כאן בא לידי ביטוי עקרון המנהיג ושלילת הדמוקרטיה: לפי הנאצים, ההכרעה אינה בידי רוב מצביעים, אלא בידי המנהיג, שמגלם את רצון העם. הפרלמנט והבחירות נתפסו כחולשה וכמקור לפילוג.
(הערה: בפשיזם האיטלקי המדינה היא הערך העליון; בנאציזם הערך העליון הוא העם והגזע, והמדינה היא כלי בשירותם. לכן מי שבוחר ברעיון "הכול בתוך המדינה" יכול לקשר אותו לעליונות "קהילת העם" ולשלילת זכויות הפרט.)
שתי פעולות למימוש עיקרון הדרוויניזם החברתי ומרחב המחיה:
1. חימוש והכנה למלחמה: במרס 1935 חידש היטלר את גיוס החובה, בניגוד לחוזה ורסאי, וב־1936 הוכרזה "תוכנית ארבע השנים", בניהולו של הרמן גרינג, שנועדה להכין את כלכלת גרמניה למלחמה בתוך ארבע שנים.
2. התפשטות בכוח: בספטמבר 1939 פלשה גרמניה לפולין, וב־22 ביוני 1941 – לברית המועצות. הפלישה למזרח הוצגה כמאבק מכריע בין גזעים, שנועד להשיג לגרמנים "מרחב מחיה".
(מקובל גם: סיפוח אוסטריה, מרס 1938, וחבל הסודטים, אוקטובר 1938. ולעיקרון שלילת המרקסיזם: מעצר אלפי קומוניסטים אחרי שריפת הרייכסטאג, פברואר 1933; פירוק האיגודים המקצועיים ב־2 במאי 1933 והקמת "חזית העבודה הגרמנית".)
למה זה מקבל ניקוד מלא:
טעות נפוצה: לכתוב שהנאציזם והפשיזם זהים לגמרי – יש ביניהם קווי דמיון רבים, אבל תורת הגזע היא לב האידאולוגיה הנאצית.
סעיף ב
תנאים/גורמים (3): מדיניות הגרמנים כלפי האוכלוסייה המקומית – גם הפולנים נרדפו ("ראו הגרמנים גם בפולנים עם נחות"); עונש מוות למי שנתן מחסה ליהודי (מסתיו 1941); מסורת אנטישמית ("שורשים עמוקים – דתיים וכלכליים"); הניסיון של השלטון הסובייטי וזיהוי היהודים עם הקומוניזם; תקוות הלאומנים לעצמאות בחסות גרמניה; פעילות מחתרת הצלה (ז'גוטה).
הסבר: למשל עונש המוות ← עמידה מן הצד (הפחד למשפחה); זיהוי היהודים עם הקומוניזם ותקוות הלאומנים ← שיתוף פעולה (פוגרומים בקובנה ובלבוב, יוני–יולי 1941; יחידות עזר מקומיות ברצח בפונאר); מחתרת מאורגנת ← עזרה והצלה (ז'גוטה, דצמבר 1942; אירנה סנדלר והצלת ילדים).
מה השאלה מבקשת: שתי מטלות. (1) להציג שלושה תנאים או גורמים, על פי הקטע, עם ציטוט. (2) על פי הידע, להסביר השפעה של אחד מהם על דפוס התייחסות אחד.
תשובה מלאה:
תנאי 1 – מדיניות הגרמנים כלפי האוכלוסייה המקומית והעונש על עזרה. בפולין "ראו הגרמנים גם בפולנים עם נחות": הם רצחו את האליטה ושלחו מאות אלפים לעבודת כפייה. מסתיו 1941 נקבע "עונש מוות לא רק ליהודי שיצא מן הגטו בלי רשות, אלא גם למי שנתן לו מחסה".
תנאי 2 – מסורת אנטישמית. לאנטישמיות במזרח אירופה היו "שורשים עמוקים – דתיים וכלכליים – עוד לפני המלחמה".
תנאי 3 – ניסיון השלטון הסובייטי. בליטא ובאוקראינה "רבים מן התושבים זיהו את היהודים עם השלטון הקומוניסטי ששנאו", ולאומנים מקומיים "קיוו שגרמניה תעניק להם עצמאות".
הסבר השפעה – זיהוי היהודים עם הקומוניזם ותקוות הלאומנים, על דפוס שיתוף הפעולה בליטא. בשנים 1940–1941 סופחה ליטא לברית המועצות, ואלפי ליטאים הוגלו לסיביר. רבים מן הליטאים האשימו בכך את היהודים, אף שגם יהודים רבים נפגעו מן השלטון הסובייטי – עסקים הולאמו, ופעילים ציונים הוגלו. עם פלישת גרמניה, ב־22 ביוני 1941, קמו לאומנים ליטאים חמושים, ובקובנה התרחשו בסוף יוני 1941 פוגרומים שבהם נרצחו אלפי יהודים, עוד לפני שהגרמנים הספיקו לארגן את הרצח. בהמשך השתתפו יחידות עזר ליטאיות לצד יחידות המבצע הגרמניות בירי ההמוני – כמו ביער פונאר ליד וילנה ובפורטים שסביב קובנה. הלאומנים קיוו שהמשטר הנאצי יכיר בעצמאותם, וראו ביהודים "אויב" שיש לנקום בו. כך הובילו התנאים לשיתוף פעולה פעיל ברצח.
(מקובל גם: עונש המוות ← עמידה מן הצד – רבים פחדו לסכן את משפחותיהם, והסתפקו בצפייה. או: הקמת ז'גוטה בדצמבר 1942 ← עזרה והצלה – הארגון סיפק ליהודים מסמכים, כסף ומקומות מסתור, ובמסגרתו הוציאה אירנה סנדלר וחבריה ילדים רבים מגטו ורשה.)
למה זה מקבל ניקוד מלא:
טעות נפוצה: להכליל את כל האוכלוסייה בדפוס אחד; הקטע מראה שבאותה ארץ היו גם משתפי פעולה, גם עומדים מן הצד וגם מצילים.
פרק שני – סוגיות נבחרות בתולדות מדינת ישראל
ענו על אחת מן השאלות 4–7. (50 נקודות)
שאלה 4 · עלייה וקליטה בשנות החמישים והשישים
לפניכם קטע מעובד המתאר את חייה של משפחת עולים מעיראק במעברה בשנים 1950–1951.
– כיצד שניים מן הקשיים של העולים בשנות החמישים והשישים באים לידי ביטוי בקטע?
– על פי מה שלמדתם, הסבירו את הגורמים לקשיים האלה.
בשנים 1949–1951 התנהל בקֶרב ההנהגה במדינת ישראל ויכוח על אופי החינוך של ילדי העולים במחנות העולים ובמעברות.
הציגו את שני הטיעונים (טענות ונימוקים) בוויכוח זה.
בחרו במקור מספר הלימוד, והסבירו כיצד הוא מבסס את אחד מן הנימוקים שהצגתם.
◂ פתרון מלא לשאלה 4
סעיף א
קשיים (2) מן הקטע: תנאי דיור קשים – "צריף פח אחד, בלי חשמל ובלי מים זורמים", ברז ושירותים משותפים, "השבילים הפכו לבוץ, ומים חדרו לצריפים"; תעסוקה וירידה במעמד – האב, "פקיד בבנק" בבגדד, "עמד בכל בוקר בתור בלשכת העבודה" ונשלח ל"עבודות דחק" "ימים אחדים בחודש"; אי־ידיעת השפה – האם "התקשתה להסביר את עצמה לאחות"; ערעור מבנה המשפחה – הילדים "דיברו עברית טוב מהוריהם", הבן הבכור עזב לקיבוץ; מחסור – תלושים וצנע.
גורמים (3): מדינה צעירה אחרי מלחמה, עם משאבים דלים ומשטר צנע; עלייה המונית בזמן קצר – כ־690 אלף עולים ב־1948–1951, יותר ממספר הקולטים – ולכן הוקמו המעברות; מבנה כלכלי שלא התאים לבעלי מקצועות חופשיים ופקידות, ומחסור במקומות עבודה; תפיסת "כור ההיתוך" – העברית והחינוך הישראלי כמרכז הקליטה, שהעמידו את ההורים בעמדת נחיתות מול ילדיהם.
מה השאלה מבקשת: שתי מטלות. (1) "כיצד שניים מן הקשיים... באים לידי ביטוי בקטע" – בדיוק שני קשיים, לכל אחד ציטוט מן הקטע והסבר. (2) "הסבירו את הגורמים לקשיים האלה" – על פי הידע; לא צוין מספר, ולכן שלושה גורמים, קשורים לקשיים שהוצגו.
תשובה מלאה:
קושי ראשון – תנאי דיור קשים: המשפחה, "הורים וחמישה ילדים", קיבלה "צריף פח אחד, בלי חשמל ובלי מים זורמים". "המים נלקחו מברז משותף, והשירותים היו בקצה המעברה". בחורף "הפכו השבילים לבוץ, ומים חדרו לצריפים ולאוהלים הסמוכים". הקטע מתאר את המציאות במעברות: צפיפות, תנאי תברואה ירודים וחשיפה למזג האוויר.
קושי שני – תעסוקה וירידה במעמד הכלכלי והחברתי: האב, "שעבד בבגדד כפקיד בבנק", "עמד בכל בוקר בתור בלשכת העבודה", ורק "מפעם לפעם נשלח ל'עבודות דחק' – סלילת כביש ונטיעת עצים – ימים אחדים בחודש". עולה שהיה בעל מקצוע ומעמד בארץ מוצאו נאלץ לעבוד בעבודה פיזית זמנית, וההכנסה לא הספיקה – "המצרכים נקנו בתלושים".
(קושי נוסף בקטע: אי־ידיעת השפה העברית – האם "התקשתה להסביר את עצמה לאחות", והילדים "דיברו עברית טוב מהוריהם", כך שנפגע מעמד ההורים במשפחה.)
הגורמים לקשיים:
1. עלייה המונית בזמן קצר: בשנים 1948–1951 הגיעו לישראל כ־690 אלף עולים, יותר ממספר היהודים שחיו בה בזמן הקמתה. מספר העולים היה גדול ממספר הקולטים, ולא היו די דירות. מחנות העולים התמלאו, ולכן הוקמו מ־1950 המעברות – יישובי ארעי של צריפים, פחונים ואוהלים – שבהם חיו העולים שנים.
2. מדינה צעירה עם משאבים דלים: המדינה רק קמה ויצאה ממלחמה קשה, ונאלצה לממן ביטחון, קליטה, דיור, חינוך ובריאות באמצעים מועטים. ב־1949 הונהג משטר הצנע, שבו הוקצבו מזון ומצרכים בתלושים. לא היה די כסף לבנות שיכונים לכולם במהירות.
3. מבנה כלכלי שלא תאם את כישורי העולים: במשק הישראלי של אז היה ביקוש בעיקר לעבודה חקלאית ולעבודות בנייה ופיתוח, ולא היו די מקומות עבודה לפקידים, לסוחרים ולבעלי מקצועות חופשיים. כדי לספק פרנסה ארגנה המדינה "עבודות דחק" – עבודות ציבוריות זמניות. לכך נוספה תפיסת "כור ההיתוך", שהדגישה את העברית ואת החינוך הישראלי: הילדים השתלבו מהר, ואילו ההורים, שלא ידעו את השפה, איבדו מסמכותם.
למה זה מקבל ניקוד מלא: הוצגו בדיוק שני קשיים שונים, כל אחד מעוגן בציטוטים מן הקטע ומוסבר; הוסברו שלושה גורמים על פי הידע, עם עובדות (מספר העולים, המעברות, הצנע, "עבודות דחק"), וכל גורם קשור לקושי. מקובל גם קושי של אי־ידיעת השפה או של משבר במשפחה, ובגורמים – שיקולי פיזור אוכלוסין.
טעות נפוצה: לתאר את הקושי בלי ציטוט מן הקטע, או להסביר גורמים שאין להם קשר לקשיים שהוצגו.
סעיף ב
רקע: חוק חינוך חובה (1949) קבע כי ההורים בוחרים זרם (כללי, העובדים, המזרחי, אגודת ישראל); במחנות העולים הונהג חינוך "אחיד", ובמעברות התנהל מאבק בין הזרמים; המשבר הביא להתפטרות הממשלה (פברואר 1951) והוביל לחוק חינוך ממלכתי (1953).
טיעון המפלגות הדתיות – טענה: יש לתת לילדי העולים חינוך דתי ולשמור על אורח חייהם המסורתי. נימוקים: רוב העולים מארצות האסלאם היו שומרי מסורת; זכות ההורים לבחור זרם על פי החוק; טענות על כפייה ופגיעה במנהגים דתיים במחנות (למשל גזיזת פאות לילדי תימן).
טיעון תנועת העבודה (מפא"י) – טענה: יש לחנך את ילדי העולים כך שישתלבו בחברה הישראלית החדשה, בחינוך ממלכתי־חלוצי. נימוקים: "כור ההיתוך" – יצירת אומה אחת, שפה ותרבות משותפות; הכשרה לעבודה, לחקלאות ולהתיישבות; חינוך מודרני שיקדם את העולים.
מקור מספר הלימוד המבסס נימוק (למשל ממצאי ועדת החקירה בראשות השופט גד פרומקין, 1950; דברי בן־גוריון על "מיזוג גלויות").
מה השאלה מבקשת: שתי מטלות. (1) "הציגו את שני הטיעונים" – לכל צד טענה ונימוקים (לא צוין מספר, ולכן כמה נימוקים לכל צד). (2) "בחרו במקור מספר הלימוד, והסבירו כיצד הוא מבסס" נימוק אחד שהוצג.
תשובה מלאה:
רקע: חוק חינוך חובה (1949) קבע חינוך חינם לכל הילדים, והשאיר להורים את הבחירה בין ארבעה זרמי חינוך שהיו קשורים לתנועות פוליטיות: הזרם הכללי, זרם העובדים, זרם "המזרחי" וזרם "אגודת ישראל". במחנות העולים הונהג חינוך "אחיד" בפיקוח משרד החינוך, ובמעברות התנהל מאבק בין הזרמים על ילדי העולים, ובעיקר על ילדי העולים מתימן ומארצות האסלאם. הוויכוח החריף עד שבפברואר 1951 נפלה הממשלה, והוקדמו הבחירות לכנסת.
טיעון המפלגות הדתיות.
טענה: ילדי העולים צריכים לקבל חינוך דתי, והמדינה חייבת לשמור על אורח החיים המסורתי של העולים.
נימוקים: 1. רוב העולים מתימן ומארצות האסלאם היו שומרי מסורת, ולכן חינוך חילוני מנתק אותם ממורשתם ומן האמונה של הוריהם. 2. החוק העניק להורים את הזכות לבחור את זרם החינוך, ואילו במחנות כמעט לא ניתנה להם בחירה אמיתית. 3. היו עדויות לכפייה ולפגיעה במנהגים דתיים במחנות העולים, כמו גזיזת פאות לילדים ממשפחות תימניות ומניעת תפילה.
טיעון תנועת העבודה (מפא"י).
טענה: יש לחנך את ילדי העולים כך שישתלבו מהר ככל האפשר בחברה הישראלית החדשה, ברוח הערכים החלוציים.
נימוקים: 1. תפיסת "כור ההיתוך" ("מיזוג גלויות"): כדי ליצור אומה אחת מעולים שהגיעו מעשרות ארצות, צריך חינוך שינחיל לכולם שפה עברית, תרבות וערכים משותפים. 2. המדינה זקוקה לעובדים, לחקלאים ולמתיישבים, וחינוך ברוח "העבודה העברית" יכשיר את הדור הצעיר לבנות את הארץ ולהגן עליה. 3. חינוך מודרני יאפשר לילדי העולים להתקדם ולהשתלב בחברה, ולא להישאר בשוליה.
מקור מספר הלימוד: קטע מן הדוח של ועדת החקירה בראשות השופט גד פרומקין, שהקימה הממשלה בתחילת 1950 כדי לבדוק את התלונות על החינוך במחנות העולים. הוועדה מצאה כי במחנות היו מקרים של כפייה ושל פגיעה באורח החיים הדתי של העולים, ובהם גזיזת פאות, והמליצה לאפשר להורים חינוך דתי לילדיהם.
כיצד המקור מבסס את הנימוק: הדוח מבסס את הנימוק השלישי של המפלגות הדתיות – שהחינוך במחנות פגע באורח החיים המסורתי של העולים. מדובר בממצאים של ועדה ממלכתית רשמית, ולא בטענה של צד פוליטי בלבד, ולכן הם מחזקים את התביעה שהמדינה תכבד את בחירת ההורים ותאפשר חינוך דתי לילדי העולים.
למה זה מקבל ניקוד מלא: הוצגו שני הטיעונים במלואם, לכל אחד טענה ברורה וכמה נימוקים עם עובדות (חוק חינוך חובה, הזרמים, "כור ההיתוך", נפילת הממשלה); המקור מזוהה (מה, מתי, מי), והוסבר כיצד הוא מבסס נימוק מסוים שהוצג. מקובל גם מקור שמבסס את טיעון תנועת העבודה, למשל דברי בן־גוריון על "מיזוג גלויות", או חוק חינוך ממלכתי (1953) כביטוי לפשרה שנבעה מן הוויכוח.
טעות נפוצה: להציג רק טענות בלי נימוקים, או לבלבל עם הוויכוח על העלייה המבוקרת. יש לוודא שהמקור מבסס נימוק שהוצג בתשובה.
בבחינה: ציינו את שם הספר, ההוצאה והעמוד שממנו לקחתם את המקור.
שאלה 5 · תהליך הדה־קולוניזציה וגורל היהודים בארצות האסלאם – נאום העצמאות של גאנה
לפניכם קטעים מתוך נאום שנשא קוואמה נקרומה, מנהיג תנועת העצמאות של גאנה, בלילה שבו קיבלה גאנה עצמאות מבריטניה (6 במרס 1957). קראו את הקטעים וענו על השאלות.
– מהו תהליך הדה־קולוניזציה? הסבירו כיצד תהליך זה בא לידי ביטוי בקטעים. בססו את תשובתכם על שני דברים שנאמרו בהם.
– על פי מה שלמדתם, הציגו שניים מן הגורמים לתהליך הדה־קולוניזציה: גורם פוליטי אחד וגורם נוסף מתחום אחר.
נקרומה מכריז בנאומו: "מעתה איננו עוד עם קולוניאלי". סיום השלטון הקולוניאלי בארצות האסלאם שינה מן היסוד גם את חייהם של היהודים שחיו בהן.
– הסבירו שתי השפעות של סיום השלטון הקולוניאלי על מעמדם ועל אורח חייהם של היהודים בארצות האסלאם: השפעה אחת בתחום התרבותי והשפעה אחת בתחום הביטחוני.
– הציגו דרך אחת שבה התמודדו היהודים בארצות האלה עם השינויים שהסברתם.
◂ פתרון מלא לשאלה 5
סעיף א
דה־קולוניזציה: תהליך התפרקות האימפריות הקולוניאליות האירופיות ומאבק העמים באסיה, במזרח התיכון ובאפריקה לעצמאות ולהקמת מדינות עצמאיות, מ־1945 ועד תחילת שנות ה־60. ביטוי בקטעים (שניים מתוך): "הסתיים המאבק... גאנה... חופשית לעולם" – מאבק לאומי שהסתיים בעצמאות מבריטניה; "איננו עוד עם קולוניאלי, אלא עם חופשי ועצמאי" – שינוי מעמד ותודעה; "להניח בעצמנו את היסודות שלנו" – שלילת ההנחה הקולוניאלית שהעמים אינם בשלים לשלטון עצמי; "עצמאותנו חסרת משמעות אם אינה קשורה לשחרורה המלא של יבשת אפריקה" – התהליך מתפשט מארץ לארץ ביבשת; "אפריקני חדש" – התעוררות לאומית. גורם פוליטי (אחד מתוך): שינוי יחסי הכוחות והמלחמה הקרה – שתי מעצמות העל תמכו בעצמאות כדי לצרף מדינות למחנה שלהן; מאבק התנועות הלאומיות שהתיש את המעצמות; האו"ם כזירה נגד הקולוניאליזם; הליגה הערבית (1945); גיוס חיילים מן המושבות במלחמות העולם. גורם מתחום אחר (אחד מתוך): רעיון החירות והלאומיות; התנגדות אידאולוגית של המעצמות; דעת הקהל בעולם; משבר כלכלי באירופה אחרי המלחמה; ירידה ברווחיות המושבות.
מה השאלה מבקשת: להגדיר מהו תהליך הדה־קולוניזציה; להסביר כיצד הוא בא לידי ביטוי בקטעים, על סמך שני דברים שנאמרו בהם; ולהציג על פי הידע שני גורמים לתהליך – גורם פוליטי אחד וגורם אחד מתחום אחר (אידאולוגי, כלכלי או דעת הקהל).
תשובה מלאה:
מהו תהליך הדה־קולוניזציה: דה־קולוניזציה היא התהליך ההיסטורי של התפרקות האימפריות הקולוניאליות האירופיות – בעיקר בריטניה וצרפת – ושל מאבק העמים שנשלטו בידיהן באסיה, במזרח התיכון ובאפריקה לעצמאות. התהליך התרחש בעיקר מ־1945 ועד תחילת שנות ה־60 של המאה ה־20, ובסופו קמו עשרות מדינות עצמאיות.
ביטוי התהליך בקטעים:
דבר ראשון – סיום השלטון הזר והמעבר לעצמאות: נקרומה פותח בקריאה "סוף־סוף הסתיים המאבק! וכך גאנה, ארצכם האהובה, חופשית לעולם!", ומוסיף: "מעתה איננו עוד עם קולוניאלי, אלא עם חופשי ועצמאי!". הדברים מלמדים שהעצמאות הושגה בעקבות מאבק של תנועה לאומית מקומית נגד השלטון הבריטי, ושהיא אינה רק שינוי פוליטי אלא גם שינוי בתודעה – "עלינו לשנות את גישתנו ואת דרך מחשבתנו". דבריו "אנו נוכיח לעולם... שאנו מוכנים להניח בעצמנו את היסודות שלנו" דוחים את ההנחה שעליה נשען הקולוניאליזם, שלפיה העמים הנשלטים אינם בשלים לשלטון עצמי.
דבר שני – התפשטות התהליך ברחבי אפריקה: נקרומה מצהיר ש"עצמאותנו חסרת משמעות אם אינה קשורה לשחרורה המלא של יבשת אפריקה", ומקדיש את עצמו "למאבק לשחרור ארצות אחרות באפריקה". הדברים מבטאים את אופיו של התהליך כגל שעבר מארץ לארץ: גאנה הייתה מן הראשונות שבמושבות אפריקה שמדרום לסהרה שזכו בעצמאות, ובשנים הבאות – בייחוד ב־1960 – קיבלו עצמאות מדינות אפריקניות רבות. המדינות שהשתחררו תמכו במאבקם של עמים שעדיין נשלטו.
(מקובל גם: "יש בעולם אפריקני חדש" ו"התעוררנו. לא נישן עוד" – ביטוי להתעוררות התודעה הלאומית של עמי אפריקה.)
גורמים לתהליך:
גורם פוליטי – שינוי יחסי הכוחות בעולם והמלחמה הקרה: מעצמות אירופה, שהיו השחקניות הראשיות לפני מלחמת העולם השנייה, נחלשו בעקבותיה, והחל עידן שתי מעצמות העל – ארצות הברית וברית המועצות. כל אחת מהן תמכה במתן עצמאות למושבות, בתקווה שהמדינות החדשות יצטרפו למחנה שלה וכדי לבלום את השפעת המעצמה האחרת. כך גבר הלחץ על בריטניה ועל צרפת לוותר על המושבות. (מקובל גם: מאבק התנועות הלאומיות, שגרם למעצמות אבדות ונזקים ושמט את הקרקע מתחת לטענה שאין למי להעביר את השלטון; תפקיד האו"ם כזירה מרכזית במאבק לסיום הקולוניאליזם; הקמת הליגה הערבית (1945), שסייעה לעמים ערביים שעדיין נשלטו; גיוס חיילים מן המושבות במלחמות העולם, שהגביר את שאיפתם לעצמאות.)
גורם מתחום אחר – גורם כלכלי: משבר כלכלי באירופה אחרי מלחמת העולם השנייה. הנזקים והעלות הגבוהה של המלחמה אילצו את בריטניה ואת צרפת להשקיע את הונן בשיקום עצמי, והן לא יכלו להמשיך לשאת בהוצאות החזקת הצבא והמנגנון במושבות. (מקובל גם: גורם אידאולוגי – התפתחות רעיון החירות והלאומיות בקרב העמים הנשלטים; או דעת הקהל בעולם, שראתה בקולוניאליזם מדיניות בלתי מוסרית.)
לסיכום, הנאום של נקרומה מבטא את שיא התהליך באפריקה: תנועה לאומית מקומית השיגה עצמאות, וראתה בה צעד ראשון לשחרור היבשת כולה.
למה זה מקבל ניקוד מלא: הגדרה הכוללת מהות, זירה ותקופה; שני ביטויים בקטעים, מעוגנים בציטוט ומוסברים; גורם פוליטי אחד וגורם מתחום אחר, מוסברים. מקובל כל צירוף של גורם פוליטי עם גורם אידאולוגי, כלכלי או של דעת הקהל.
טעות נפוצה: לתאר את הנאום (מה נקרומה אמר) בלי לקשר כל ציטוט למאפיין של תהליך הדה־קולוניזציה; ולהציג שני גורמים פוליטיים בלי גורם מתחום אחר.
סעיף ב
תחום תרבותי: היהודים אימצו בתקופה הקולוניאלית את התרבות המערבית (בתי ספר של "כל ישראל חברים", השפה הצרפתית, אזרחות צרפתית באלג'יריה); עם העצמאות התרבות הערבית והאסלאמית החליפה את התרבות המערבית בשפה, בחינוך, בלבוש ובמנהל – היהודים נותרו בסביבה תרבותית זרה, נדחקו מן המנהל ומן הכלכלה, ובזהות הלאומית החדשה לא היה להם מקום. תחום ביטחוני: השלטון הקולוניאלי הגן על היהודים; עם עזיבתו אבדה ההגנה, והיהודים, שזוהו כתומכי השלטון הזר, נחשפו לשנאה ולפגיעות (למשל באלג'יריה במלחמת העצמאות; בתוניסיה – משבר ביזרטה 1961). דרך התמודדות (אחת מתוך): עלייה לישראל (רוב יהודי מרוקו, לוב, תימן, עיראק), לעיתים בחשאי בסיוע "המסגרת" ומבצע "יכין"; הגירה לצרפת ולמדינות אחרות (רוב יהודי אלג'יריה, חלק מן המשכילים במרוקו ובתוניסיה); ניסיון של מיעוט להשתלב בתנועות הלאומיות ובמדינות החדשות; התארגנות להגנה עצמית ופעילות ציונית.
מה השאלה מבקשת: להסביר שתי השפעות של סיום השלטון הקולוניאלי על היהודים בארצות האסלאם – אחת בתחום התרבותי ואחת בתחום הביטחוני; ולהציג דרך אחת שבה התמודדו היהודים עם השינויים.
תשובה מלאה:
השפעה בתחום התרבותי – התרבות המערבית שאימצו היהודים פינתה את מקומה לתרבות הערבית: בתקופת השלטון הקולוניאלי אימצו יהודים רבים את התרבות המערבית שהביאו עמן המעצמות. ילדיהם למדו בבתי הספר של רשת "כל ישראל חברים" בשפה הצרפתית, רבים עבדו במנגנוני השלטון ובמסחר עם האירופים, ובאלג'יריה אף קיבלו היהודים אזרחות צרפתית בצו כרמייה (1870). אחד הביטויים של הדה־קולוניזציה היה התרחקות מן התרבות המערבית: במדינות העצמאיות השתלטה בהדרגה התרבות הערבית והאסלאמית על הוויית החיים – בשפה, בחינוך, בלבוש, במנהגים ובתרבות השלטון. היהודים מצאו את עצמם בסביבה תרבותית זרה להם, ובזהות הלאומית החדשה, שקיבלה אופי מוסלמי, לא היה להם מקום. כך, למשל, חוק האזרחות של אלג'יריה העצמאית (1963) העניק אזרחות כמעט רק למי שאביו וסבו היו מוסלמים.
השפעה בתחום הביטחוני – אובדן ההגנה של השלטון הזר: השלטון הקולוניאלי הגן על היהודים מפני האוכלוסייה המקומית. כשהמעצמות עזבו, אבדה ההגנה הזאת, ובמקביל גברה העוינות כלפי היהודים, שזוהו כתומכי המשטר הקולוניאלי. בשלבי המאבק נמנעו התנועות הלאומיות לעיתים מפגיעה ביהודים כדי לא לפגוע בתדמיתן, אך לאחר השגת העצמאות הותר הרסן. בתוניסיה, למשל, הובילה המתיחות בעת משבר ביזרטה (1961) לגל עזיבה של יהודים, ובאלג'יריה נפגעו יהודים ומוסדות יהודיים בשנות המלחמה (1954–1962). היהודים נותרו מיעוט חשוף ומאוים במדינות שלא ראו בהם חלק מן האומה.
דרך התמודדות – עזיבה ועלייה לישראל: רוב היהודים בחרו לעזוב. רבים עלו לישראל, מתוך זיקה ציונית ודתית לארץ־ישראל ובסיוע מדיניות "חיסול גלויות" של ממשלת ישראל. כשהשלטונות אסרו לצאת – כמו במרוקו אחרי 1956 – יצאו היהודים בחשאי, בסיוע "המסגרת" – זרוע של המוסד, ובמבצע "יכין" (1961–1964) יצאו ממרוקו כמאה אלף יהודים (הערכה), רובם לישראל.
(מקובל גם: הגירה לצרפת ולמדינות אחרות – רוב יהודי אלג'יריה, שהיו אזרחים צרפתים, עברו לצרפת ב־1962, וכן חלק מן המשכילים והאמידים ממרוקו ומתוניסיה; ניסיון של מיעוט להשתלב במדינות החדשות ולתמוך בתנועות הלאומיות מתוך אמונה בזכות ההגדרה העצמית ובתקווה שהמדינות יהיו דמוקרטיות – במרוקו אף כיהן יהודי כשר בממשלה הראשונה; התארגנות להגנה עצמית במסגרת התנועה הציונית.)
לסיכום, סיום השלטון הקולוניאלי ערער את מקומם של היהודים בארצות האסלאם בתרבות ובביטחון, ורובם התמודדו עם השינוי בעזיבת ארצות מוצאם.
למה זה מקבל ניקוד מלא: השפעה תרבותית והשפעה ביטחונית, כל אחת מוסברת (מה היה לפני, מה השתנה ומדוע) ומלווה בדוגמה או עובדה; דרך התמודדות אחת מוצגת במדויק.
טעות נפוצה: להציג את מלחמת העצמאות או את הקמת מדינת ישראל כהשפעה של סיום השלטון הקולוניאלי – זהו גורם אחר; וכן להציג שתי השפעות מאותו תחום.
שאלה 6 · מלחמת יום הכיפורים – הים, האוויר והעורף בימים הראשונים; היחסים עם ארצות הברית ותהליך השלום עם מצרים
לפניכם קטע מעובד המתאר מהלכים צבאיים של מצרים ושל סוריה, ותגובות של ישראל, בימים הראשונים של מלחמת יום הכיפורים, מחוץ לחזיתות היבשה.
– על פי מה שלמדתם, הציגו את הנסיבות לפרוץ המלחמה.
– הציגו את מהלכי המלחמה שמתוארים בקטע, והסבירו כיצד שתיים מן הנסיבות שהצגתם אִפשרו את מהלכי המלחמה האלה.
הציגו את ההשפעה של מלחמת יום הכיפורים על מדינת ישראל בתחום היחסים עם ארצות הברית ובתחום היחסים עם מצרים.
בחרו במקור מספר הלימוד, והסבירו כיצד ההשפעה של המלחמה באחד מן התחומים האלה באה לידי ביטוי במקור שבחרתם.
◂ פתרון מלא לשאלה 6
סעיף א
נסיבות: הקיפאון המדיני אחרי 1967 ומלחמת ההתשה (סירוב חרטום; כישלון יוזמת סאדאת, 1971) ושאיפת מצרים וסוריה להשיב את השטחים ואת הכבוד; התיאום הצבאי והמדיני בין מצרים לסוריה; החימוש הסובייטי (טילים, מטוסים, ספינות טילים); "הקונספציה" והטעיית המודיעין, וסילוק היועצים הסובייטים (1972); הבחירה ביום הכיפורים.
מהלכים בקטע: תקיפה אווירית מצרית בסיני והנחתת קומנדו לעיכוב המילואים; סגר ימי בבאב אל־מנדב; ירי טילי קרקע־קרקע סוריים על רמת דוד ועל יישובים בעמק יזרעאל; הפצצת המטה הכללי בדמשק (9 באוקטובר); קרבות ספינות הטילים מול לטקיה ומול חופי מצרים, שבהם הוטבעו ספינות סוריות ומצריות.
כיצד אפשרו (שתיים מתוך): התיאום בין מצרים לסוריה – מתקפה בו־זמנית בכל החזיתות, ביבשה, באוויר ובים, שנועדה לפזר את כוחות ישראל; החימוש הסובייטי – טילי הקרקע־קרקע וספינות הטילים שבידי סוריה ומצרים; הקונספציה וההפתעה – עיכוב גיוס המילואים, ולכן ניסיון המצרים לעכב אותם עוד יותר באמצעות קומנדו; ובצד הישראלי – לקחי 1967 (הטבעת המשחתת אילת) הובילו לבניית ספינות טילים ישראליות, שהכריעו בים.
מה השאלה מבקשת: (1) "הציגו את הנסיבות" לפרוץ המלחמה. (2) "הציגו את מהלכי המלחמה שמתוארים בקטע", (3) "והסבירו כיצד שתיים מן הנסיבות... אפשרו" את המהלכים.
תשובה מלאה:
הנסיבות לפרוץ המלחמה. אחרי מלחמת ששת הימים סירבו מדינות ערב, בוועידת חרטום (1967), לשלום ולמשא ומתן, ומלחמת ההתשה לאורך התעלה (1969–1970) הסתיימה בלי הסדר. יוזמת סאדאת להסדר ביניים (1971) לא התקדמה, ונשיא מצרים אנואר סאדאת ונשיא סוריה חאפז אל־אסד הגיעו למסקנה שרק מלחמה תשבור את הקיפאון ותשיב את סיני ואת רמת הגולן – ואת הכבוד שאבד ב־1967. הם תיאמו ביניהם את המתקפה. ברית המועצות חימשה את שתי המדינות בנשק מתקדם: טילי נ"מ, טילים נגד טנקים, טילי קרקע־קרקע, מטוסים וספינות טילים. ביולי 1972 סילק סאדאת את רוב היועצים הסובייטים, ובישראל פירשו זאת כסימן שמצרים אינה מתכוונת להילחם. המודיעין הישראלי דבק ב"קונספציה", שלפיה מצרים לא תצא למלחמה בלי יכולת לתקוף מן האוויר בעומק ישראל, וסוריה לא תצא בלי מצרים. המתקפה נקבעה ליום הכיפורים.
מהלכי המלחמה בקטע. בצהרי 6 באוקטובר "תקפו מטוסים מצריים שדות תעופה, תחנות מכ"ם ומפקדות בסיני", ו"מסוקים הנחיתו יחידות קומנדו מצריות בעומק חצי האי, כדי לעכב את כוחות המילואים". מצרים הטילה "סגר ימי במצרי באב אל־מנדב", כדי לנתק את הדרך לאילת. סוריה שיגרה "טילי קרקע־קרקע... לעבר בסיס חיל האוויר ברמת דוד", ונפגעו גם "יישובים בעמק יזרעאל". ישראל הגיבה: ב־9 באוקטובר "הפציצו מטוסי חיל האוויר... את מפקדת המטה הכללי הסורי בדמשק", ובים ניצחו ספינות הטילים של חיל הים בקרבות מול לטקיה ומול חופי מצרים, ו"הטביעו... כמה ספינות סוריות ומצריות, בלי לאבד אף ספינה".
נסיבה ראשונה שאפשרה את המהלכים – התיאום בין מצרים לסוריה. מאחר שהמתקפה תוכננה במשותף ופרצה באותה שעה, יכלו מצרים וסוריה לפעול בבת אחת בכל הזירות – ביבשה, באוויר ובים, בצפון ובדרום. מטרת המהלכים בקטע הייתה לפזר את כוחות ישראל: חיל האוויר נדרש לסייע בשתי חזיתות יבשה, להגן על העורף מפני הטילים הסוריים ולתקוף בעומק; חיל הים נדרש להילחם בשני צים בבת אחת; והסגר בבאב אל־מנדב איים על אספקת הנפט לאילת. זהו מהלך של מלחמה כוללת בשתי חזיתות, שלא היה אפשרי בלי התיאום.
נסיבה שנייה שאפשרה את המהלכים – החימוש הסובייטי. טילי הקרקע־קרקע ששיגרה סוריה לעבר רמת דוד ועמק יזרעאל, ספינות הטילים של סוריה ושל מצרים, והמטוסים והמסוקים שהנחיתו קומנדו בסיני – כולם היו מתוצרת סובייטית. ברית המועצות סיפקה אותם בשנים שאחרי 1967, וכך יכלו שתי המדינות לפגוע גם בעומק השטח הישראלי. (בצד הישראלי, לקח של 1967 – הטבעת המשחתת "אילת" בטילים של ספינות מצריות, באוקטובר 1967 – הוביל לפיתוח ספינות טילים ישראליות וטילים ישראליים, ולכן ניצח חיל הים בקרבות הים.)
(נסיבה מקובלת נוספת: הקונספציה וההפתעה – המילואים גויסו רק ביום הכיפורים עצמו, ולכן ניסו המצרים לעכב אותם עוד יותר בעזרת הקומנדו שהונחת בסיני.)
למה זה מקבל ניקוד מלא:
טעות נפוצה: להציג רק את המהלכים בחזיתות היבשה, כשהקטע עוסק בים, באוויר ובעורף; או לכתוב שישראל איבדה ספינות בקרבות הים – לפי הקטע, ספינות הטילים שלה לא נפגעו.
סעיף ב
היחסים עם ארצות הברית: "הרכבת האווירית" האמריקנית (מ־14 באוקטובר 1973) וסיוע חירום גדול; תלות גוברת בסיוע הצבאי והכלכלי האמריקני; מעורבות אמריקנית עמוקה בתהליך המדיני ובתיווך (הנרי קיסינג'ר, "הדיפלומטיה של צעדים קטנים"); לחץ אמריקני על ישראל (הפסקת האש, האספקה לארמייה השלישית המכותרת).
היחסים עם מצרים: שיחות "קילומטר 101" (נובמבר 1973); הסכם הפרדת הכוחות הראשון (ינואר 1974); הסכם הביניים (ספטמבר 1975); ביקור סאדאת בירושלים (נובמבר 1977); הסכמי קמפ דייוויד (ספטמבר 1978) והסכם השלום (מרס 1979) – ונסיגה מסיני.
מקור מספר הלימוד: למשל תצלום של מטוסי התובלה האמריקניים בנמל התעופה בלוד בימי "הרכבת האווירית" (אוקטובר 1973), או תצלום טקס החתימה על הסכם השלום בין ישראל למצרים בוושינגטון (26 במרס 1979).
מה השאלה מבקשת: (1) "הציגו את ההשפעה" של המלחמה בשני תחומים – היחסים עם ארצות הברית והיחסים עם מצרים. (2) "בחרו במקור... והסבירו" כיצד ההשפעה באחד התחומים באה בו לידי ביטוי.
תשובה מלאה:
ההשפעה על היחסים עם ארצות הברית. במהלך המלחמה איבדה ישראל כמויות גדולות של ציוד ותחמושת. מ־14 באוקטובר 1973 הפעילה ארצות הברית "רכבת אווירית": מטוסי תובלה הנחיתו בישראל טנקים, תחמושת וציוד, ובעקבותיה אישר הנשיא ניקסון סיוע חירום גדול. מאז גדלה התלות של ישראל בסיוע הצבאי והכלכלי האמריקני, והסיוע הפך לשנתי ולקבוע. בד בבד הפכה ארצות הברית למתווכת העיקרית באזור: מזכיר המדינה הנרי קיסינג'ר ניהל "דיפלומטיה של צעדים קטנים" ו"דיפלומטיית דילוגים" בין הבירות. לתלות היה מחיר: ארצות הברית לחצה על ישראל לקבל את הפסקת האש ולאפשר אספקה לארמייה המצרית השלישית המכותרת, ובהמשך לסגת בהסכמי הביניים.
ההשפעה על היחסים עם מצרים. המלחמה, שבה השיגה מצרים הישג בצליחה והשיבה לעצמה את תחושת הכבוד, אפשרה לסאדאת לפנות לדרך מדינית. כבר בסוף אוקטובר ובנובמבר 1973 נפגשו קצינים ישראלים ומצרים בשיחות "קילומטר 101" – מגע ישיר ראשון מזה שנים. בינואר 1974 נחתם הסכם הפרדת הכוחות הראשון, וצה"ל נסוג מגדת התעלה המערבית; בספטמבר 1975 נחתם הסכם הביניים (סיני 2). בנובמבר 1977 ביקר סאדאת בירושלים ונאם בכנסת, בספטמבר 1978 נחתמו הסכמי קמפ דייוויד, ובמרס 1979 – הסכם השלום, שלפיו החזירה ישראל את סיני כולו למצרים.
מקור מספר הלימוד. בחרתי בתצלום מימי "הרכבת האווירית" באוקטובר 1973: מטוס תובלה אמריקני ענק מסוג "גלקסי" עומד בנמל התעופה בלוד, וחיילים פורקים ממנו ציוד ותחמושת. המקור מבטא את ההשפעה על היחסים עם ארצות הברית: ישראל, שאיבדה בימים הראשונים של המלחמה ציוד רב, נזקקה לאספקה אמריקנית דחופה כדי להמשיך להילחם, וארצות הברית – בעיצומה של המלחמה הקרה, ומול האספקה הסובייטית למצרים ולסוריה – נחלצה לעזרתה. מאז הפכה ארצות הברית לספקית הנשק והסיוע העיקרית של ישראל, וגדלו התלות של ישראל בה והשפעתה על המדיניות הישראלית.
בבחינה: ציינו את שם הספר, ההוצאה והעמוד שממנו לקחתם את המקור.
למה זה מקבל ניקוד מלא:
טעות נפוצה: לכתוב שהסכם השלום נחתם מייד אחרי המלחמה – הוא נחתם ב־1979, אחרי שורה של הסכמי ביניים; או להציג את הסיוע האמריקני רק כחיובי, בלי התלות והלחץ שבאו איתו.
שאלה 7 · מלחמת ששת הימים (1967) – התרחבות המלחמה והשפעותיה על הפלסטינים ועל מדינות ערב
הסבירו שלושה גורמים שהובילו להתרחבות מלחמת ששת הימים לחזית הירדנית ולחזית הסורית: שני גורמים שקשורים לחזית הירדנית וגורם אחד שקשור לחזית הסורית.
– תוצאות מלחמת ששת הימים שינו את מצבם של הפלסטינים ושל מדינות ערב. בססו טענה זו באמצעות שלוש עובדות היסטוריות.
– הסבירו אחת מן הבעיות שנוצרו למדינת ישראל במהלך הזמן בעקבות שינויים אלה.
◂ פתרון מלא לשאלה 7
סעיף א
חזית ירדנית (שניים מתוך): הסכם ההגנה בין מצרים לירדן (30 במאי 1967) שהעמיד את צבא ירדן תחת פיקוד מצרי; ירדן פתחה באש ב־5 ביוני (הפגזת ירושלים ואזורים במרכז הארץ, כיבוש ארמון הנציב) אף שישראל העבירה לחוסיין מסר שלא תתקוף אם ירדן לא תצטרף ללחימה; דיווחים מצריים כוזבים על הצלחות בחזית הדרומית; משנפתחה החזית ראתה ישראל הזדמנות לחבר את המובלעת בהר הצופים ולשחרר את העיר העתיקה ואת הכותל. חזית סורית (אחד מתוך): הפגזות סוריות על יישובי הצפון בעמק החולה ובעמק הירדן מרמת הגולן בימי המלחמה ולפניה; לחץ של תושבי הצפון ונציגיהם על הממשלה; משקיבלה מצרים הפסקת אש, הוחלט ב־9 ביוני לתקוף ברמת הגולן כדי להסיר את האיום ולהבטיח את מקורות המים (הבניאס), אף שדיין חשש תחילה מתגובה סובייטית.
מה השאלה מבקשת: להסביר שלושה גורמים להתרחבות המלחמה – שניים הקשורים לחזית הירדנית ואחד הקשור לחזית הסורית.
תשובה מלאה:
מלחמת ששת הימים פרצה ב־5 ביוני 1967 במכה מקדימה של חיל האוויר ובהתקפה של צה"ל נגד מצרים בסיני. ישראל לא תכננה מלכתחילה מלחמה בכל החזיתות, אך המלחמה התרחבה במהרה לירדן ולסוריה.
גורם ראשון (חזית ירדנית) – הסכם ההגנה בין מצרים לירדן: ב־30 במאי 1967 חתם המלך חוסיין על הסכם הגנה עם מצרים, שהעמיד את צבא ירדן תחת פיקודו של גנרל מצרי. ההסכם קשר את ירדן למצרים: חוסיין חשש שאם לא יצטרף למלחמה ייחשב בוגד בעולם הערבי, והאוכלוסייה הפלסטינית הגדולה בממלכתו תתקומם נגדו. לכן, כשפרצה המלחמה, הצטרפה ירדן ללחימה.
גורם שני (חזית ירדנית) – פתיחת האש מצד ירדן: בבוקר 5 ביוני העבירה ישראל לחוסיין, באמצעות מפקד משקיפי האו"ם, מסר שלפיו לא תתקוף את ירדן אם זו לא תצטרף ללחימה. אף על פי כן – ובין השאר בעקבות דיווחים מצריים כוזבים על הצלחות בחזית הדרומית – פתחה ירדן באש: צבאה הפגיז את ירושלים היהודית ויישובים ואזורים במרכז הארץ, וכבש את ארמון הנציב בירושלים. ישראל השיבה במתקפה, ומשנפתחה החזית ראתה בה הזדמנות לחבר את המובלעת הישראלית בהר הצופים ולשחרר את העיר העתיקה ואת הכותל המערבי. ב־7 ביוני שוחררה העיר העתיקה, ועד 8 ביוני נכבשו יהודה ושומרון.
גורם שלישי (חזית סורית) – ההפגזות הסוריות והלחץ של יישובי הצפון: כבר לפני המלחמה הפגיזה סוריה מרמת הגולן יישובים בעמק החולה ובאזור הכנרת, וניסתה להטות את מקורות הירדן. בימי המלחמה הראשונים הפגיזה סוריה שוב את יישובי הצפון. תושבי הצפון ונציגיהם לחצו על הממשלה לסלק את האיום. שר הביטחון משה דיין התנגד תחילה לתקיפה, מחשש להתערבות ברית המועצות, אך משקיבלה מצרים את הפסקת האש החליט ב־9 ביוני לתקוף ברמת הגולן. עד 10 ביוני נכבשה רמת הגולן, ואיום ההפגזות על יישובי הצפון הוסר.
לסיכום, המלחמה התרחבה הן בשל החלטות של מדינות ערב – ירדן ששיתפה פעולה עם מצרים וסוריה שהפגיזה – והן בשל הרצון הישראלי לנצל את ההזדמנות כדי לשנות את המצב הביטחוני בגבולות.
למה זה מקבל ניקוד מלא: שלושה גורמים מוסברים בחלוקה הנדרשת (שניים לירדן ואחד לסוריה), כל אחד עם עובדות מדויקות (תאריך, אירוע) ועם הסבר כיצד הוביל להרחבת הלחימה. מקובל גם כגורם ירדני: הרצון הישראלי לשחרר את העיר העתיקה ולחבר את הר הצופים.
טעות נפוצה: להציג את הגורמים לפרוץ המלחמה כולה (סגירת מצרי טירן, ריכוז הכוחות בסיני) במקום את הגורמים להתרחבותה לחזית הירדנית ולחזית הסורית.
סעיף ב
עובדות (שלוש מתוך): הפלסטינים ביהודה ושומרון וברצועת עזה (כמיליון בני אדם) עברו לשלטון צבאי ישראלי; גל פליטים חדש – רבבות פלסטינים עברו מן הגדה המערבית לעבר הירדן המזרחי; התחזקות הלאומיות הפלסטינית העצמאית – ארגוני הפדאיון ופת"ח התחזקו, ערפאת עמד בראש אש"ף (1969), ואמנת אש"ף תוקנה (1968); מדינות ערב איבדו שטחים – מצרים את סיני ורצועת עזה, ירדן את הגדה המערבית ומזרח ירושלים, סוריה את רמת הגולן; פגיעה ביוקרתו של נאצר (הודעת ההתפטרות שחזר בו ממנה) ובכלכלת מצרים (סגירת תעלת סואץ ואובדן נפט סיני); ועידת חרטום (ספטמבר 1967) – "שלושת הלאווים"; הגברת התלות של מצרים וסוריה בברית המועצות ושיקום צבאותיהן. בעיה (אחת מתוך): מלחמת ההתשה (1969–1970); טרור פלסטיני בישראל ובעולם; השלטון על אוכלוסייה פלסטינית גדולה – ממשל צבאי, ביקורת בין־לאומית ודילמה מדינית ודמוגרפית; סירוב ערבי לשלום ולחץ להחזרת השטחים.
מה השאלה מבקשת: לבסס בשלוש עובדות היסטוריות את הטענה שתוצאות המלחמה שינו את מצבם של הפלסטינים ושל מדינות ערב, ולהסביר בעיה אחת שנוצרה לישראל בעקבות שינויים אלה.
תשובה מלאה:
במלחמת ששת הימים (5–10 ביוני 1967) כבשה ישראל את חצי האי סיני ורצועת עזה ממצרים, את יהודה ושומרון ומזרח ירושלים מירדן ואת רמת הגולן מסוריה. תוצאות אלה שינו את מצבם של הפלסטינים ושל מדינות ערב:
עובדה ראשונה – הפלסטינים תחת שלטון ישראלי וגל פליטים חדש: כמיליון פלסטינים ביהודה ושומרון וברצועת עזה עברו לשלטון צבאי ישראלי, אחרי שעד 1967 שלטו בהם ירדן (בגדה) ומצרים (ברצועה). במהלך המלחמה ואחריה עברו רבבות פלסטינים מן הגדה המערבית אל עבר הירדן המזרחי, וחלקם היו לפליטים בפעם השנייה.
עובדה שנייה – התחזקות הלאומיות הפלסטינית העצמאית: התבוסה של צבאות ערב לימדה רבים מן הפלסטינים שאין לסמוך על מדינות ערב שישיגו עבורם את מטרותיהם. ארגוני הפדאיון, ובראשם פת"ח, התחזקו, ואמנת אש"ף תוקנה ב־1968 והדגישה את המאבק המזוין. ב־1969 נבחר יאסר ערפאת, מנהיג פת"ח, ליושב ראש אש"ף, והארגון הפך לגוף המרכזי של התנועה הלאומית הפלסטינית.
עובדה שלישית – מדינות ערב: אובדן שטחים, פגיעה ביוקרה וסירוב להכיר בישראל: מצרים, ירדן וסוריה איבדו שטחים נרחבים. מצרים איבדה את הכנסות תעלת סואץ, שנסגרה, ואת שדות הנפט בסיני, ונאצר, שהודיע על התפטרותו אחרי התבוסה, חזר בו, אך יוקרתו נפגעה. בוועידת הפסגה בחרטום (ספטמבר 1967) החליטו מדינות ערב על "שלושת הלאווים" – לא שלום עם ישראל, לא הכרה בה ולא משא ומתן עמה. מצרים וסוריה הגבירו את תלותן בברית המועצות, שסייעה להן לשקם את צבאותיהן.
בעיה שנוצרה לישראל – המשך העימות: מלחמת ההתשה והטרור: מאחר שמדינות ערב סירבו להסדר והתחזקה הלאומיות הפלסטינית, ישראל לא זכתה לשקט. מצרים, שרצתה להשיב את סיני, פתחה ב־1969 במלחמת ההתשה לאורך תעלת סואץ – הפגזות, פשיטות וקרבות אוויר – שנמשכה עד אוגוסט 1970 וגבתה מחיר כבד של הרוגים. במקביל ביצעו ארגוני הטרור הפלסטיניים פיגועים בגבולות, בתוך ישראל ונגד יעדים ישראליים בעולם, כמו חטיפות מטוסים והטבח בספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן (1972).
(מקובל גם: השלטון על אוכלוסייה פלסטינית גדולה – ממשל צבאי, ביקורת בין־לאומית, ויכוח פנימי עמוק על עתיד השטחים ודילמה מדינית ודמוגרפית; או תחושת עוצמה ושאננות בישראל, שהובילה לזלזול ביכולת מדינות ערב.)
לסיכום, המלחמה שינתה מן היסוד את מצבם של הפלסטינים ושל מדינות ערב, ושינויים אלה הותירו את ישראל בעימות מתמשך.
למה זה מקבל ניקוד מלא: שלוש עובדות מדויקות, שכל אחת מהן מראה שינוי במצב הפלסטינים או מדינות ערב (לא רק מה קרה במלחמה); בעיה אחת לישראל, מוסברת – כיצד נבעה מן השינויים.
טעות נפוצה: להביא עובדות על השינויים בישראל (כלכלה, חברה) במקום על הפלסטינים ומדינות ערב; להביא נתון מספרי על הפליטים כוודאי – המספרים שנויים במחלוקת, ועדיף לכתוב "רבבות".