מתכונת 5 בהיסטוריה (שאלון 22235) - פתרון מלא
היסטוריה – שאלון 22235 (מסלול גמיש) · במבנה של הבגרות · 7 שאלות · שעתיים
מבחן מתכונת בהיסטוריה במבנה של בחינת הבגרות. לכל סעיף יש תשובה ופתרון מלא - פתרו בזמן של הבחינה, ורק אחר כך פתחו את הפתרונות.
מבנה המתכונת
א. משך הבחינה: שעתיים.
ב. מבנה השאלון ומפתח ההערכה: בשאלון זה שני פרקים.
יש לענות על שאלה אחת מכל פרק.
פרק ראשון – מלחמת העולם השנייה והשואה – (1×50) – 50 נקודות
פרק שני – סוגיות נבחרות בתולדות מדינת ישראל – (1×50) – 50 נקודות
סך הכול – 100 נקודות
ג. חומר עזר מותר בשימוש: 1. ספר הלימוד שאושר בנושא מלחמת העולם השנייה והשואה וספר הלימוד שאושר בנושא סוגיות נבחרות בתולדות מדינת ישראל. בספרים יכולים להיות תקופות או נושאים שסומנו באמצעות מדבקות (סימניות) הבולטות מן הספר, וכן קטעים שסומנו באמצעות מדגש (מרקר) או עיפרון, אך אין להשתמש בספרים שבהם הערות בכתב. 2. עותק מודפס של כותרות יחידות ההוראה "איך יכול אדם".
שימו לב: בסעיפים שבהם יש להביא מקור מסֵפר הלימוד, יש לכתוב את שם הספר, את שם ההוצאה לאור ואת מספר העמוד שבו נמצא המקור.
יש לכתוב במחברת הבחינה בלבד. יש לרשום "טיוטה" בראש כל עמוד המשמש טיוטה. כתיבת טיוטה בדפים שאינם במחברת הבחינה עלולה לגרום לפסילת הבחינה.
השאלות בשאלון זה מנוסחות בלשון רבים, אף על פי כן על כל תלמידה וכל תלמיד להשיב עליהן באופן אישי.
פרק ראשון – מלחמת העולם השנייה והשואה
ענו על אחת מן השאלות 1–3. (50 נקודות)
שאלה 1 · הדרך להקמת יחידה יהודית לוחמת בצבא הבריטי
לפניכם קטעים ממזכרים שכתב וינסטון צ'רצ'יל, ראש ממשלת בריטניה, בקיץ 1944.
– על פי הקטעים, הציגו שני נימוקים של צ'רצ'יל בעד הקמת יחידה יהודית לוחמת במסגרת הצבא הבריטי.
– הסבירו שני מניעים של הנהגת היישוב בארץ־ישראל לדרוש מבריטניה, במשך שנות המלחמה, להקים יחידה יהודית לוחמת.
– הציגו שלושה מאפיינים של המקור (סוג המקור, הכותב, זמן הכתיבה, הנמען או מטרת המקור).
– הסבירו כיצד הנסיבות ההיסטוריות בזמן כתיבת המזכרים – קיץ 1944 – באות לידי ביטוי בתוכן הקטעים.
◂ פתרון מלא לשאלה 1
סעיף א
נימוקי צ'רצ'יל (שניים מתוך): רצון היהודים להילחם ברוצחי בני עמם ולהשיב לגרמנים ('להגיע אל רוצחי בני עמם', 'עם הגרמנים יש להם חשבון'); שיקול של דעת הקהל בארצות הברית ('שביעות רצון רבה בארצות הברית'); הכרה בסבלו של העם היהודי ובזכותו לדגל משלו ('העם המעונה הזה... את הסיפוק שבנשיאת דגל'); זו משאלתם המוצהרת של היהודים. מניעי הנהגת היישוב (שניים מתוך): השתתפות של היהודים כעם, תחת דגל יהודי, במלחמה בנאצים – אויבו של העם היהודי; ייצוג לאומי והכרה שיחזקו את התביעה למדינה יהודית בסוף המלחמה; הכשרה צבאית ונשק לכוח לוחם עברי בעתיד; הגעה אל יהודי אירופה וסיוע להצלתם ולשארית הפליטה.
מה השאלה מבקשת: שתי משימות. (1) להציג שני נימוקים של צ'רצ'יל, על פי הקטעים. (2) להסביר שני מניעים של הנהגת היישוב לדרוש הקמת יחידה יהודית לוחמת – על פי מה שלמדתם.
תשובה מלאה:
נימוק ראשון של צ'רצ'יל – הרצון והזכות של היהודים להילחם ישירות במי שרוצח את בני עמם. צ'רצ'יל כותב: "מוצא חן בעיניי הרעיון שהיהודים ינסו להגיע אל רוצחי בני עמם במרכז אירופה", ומוסיף: "עם הגרמנים יש להם חשבון". כלומר, ליהודים יש סיבה מיוחדת להילחם בגרמניה, ויחידה יהודית תאפשר להם לעשות זאת כיהודים.
נימוק שני – שיקול מדיני של דעת הקהל בארצות הברית, בעלת בריתה הקרובה של בריטניה. צ'רצ'יל סבור ש"הדבר יעורר שביעות רצון רבה בארצות הברית", שבה חיה קהילה יהודית גדולה ובעלת השפעה. הקמת היחידה תחזק אפוא את היחסים עם ארצות הברית.
(נימוק נוסף: הכרה בסבלו של העם היהודי – "העם המעונה הזה... ואשר סובל בשעה זו כפי שלא סבל שום עם אחר" – ולכן הוא ראוי ל"סיפוק שבנשיאת דגל [משלו]".)
מניעי הנהגת היישוב:
מניע ראשון – מאבק של העם היהודי כעם באויב שביקש להשמידו, וייצוג לאומי. מאז פרוץ המלחמה ב־1939 התנדבו כ־30,000 גברים ונשים מן היישוב לצבא הבריטי, אך הם שירתו ביחידות בריטיות רגילות. הנהגת היישוב – ובראשה חיים ויצמן ודוד בן־גוריון – רצתה שהיהודים יילחמו בנאצים כיחידה יהודית, תחת דגל יהודי. השתתפות כזו במלחמה הייתה אמורה לחזק את מעמדו של העם היהודי בסוף המלחמה ואת תביעתו למדינה בארץ־ישראל, בדומה לעמים אחרים שהקימו יחידות לאומיות במסגרת צבאות בעלות הברית.
מניע שני – בניית כוח צבאי עברי לעתיד. ההנהגה ידעה שבעתיד יצטרך היישוב להגן על עצמו ולהיאבק על הקמת המדינה, ויחידה יהודית גדולה הייתה מקנה לאלפי צעירים הכשרה צבאית, ניסיון קרבי וניסיון בפיקוד של צבא סדיר. ואכן, רבים מחיילי הבריגדה היהודית היו לימים מפקדים בצה"ל.
(מניע נוסף שמקובל: הרצון להגיע ליהודי אירופה – להשתתף בהצלתם ולסייע לניצולים עם תום המלחמה.)
לכן, גם אם צ'רצ'יל וההנהגה הציונית תמכו באותו רעיון, מניעיהם היו שונים בחלקם: לצ'רצ'יל היו גם שיקולים מדיניים בריטיים, ולהנהגת היישוב – מטרות לאומיות ציוניות.
למה זה מקבל ניקוד מלא: שני נימוקים שונים של צ'רצ'יל, כל אחד מעוגן בציטוט מן הקטע; שני מניעים של הנהגת היישוב, מוסברים ולא רק מצוינים, עם עובדות (התנדבות כ־30,000 מן היישוב, ויצמן ובן־גוריון, הכשרה לכוח עברי). מקובל גם: הצלת יהודים והגעה לניצולים; הוכחה שהיהודים לוחמים ולא "קורבנות פסיביים".
טעות נפוצה: להביא בחלק השני את נימוקי צ'רצ'יל שוב – השאלה מבקשת את מניעי הנהגת היישוב, שאינם מופיעים בקטע.
סעיף ב
מאפיינים: סוג – מסמך רשמי פנימי (מזכרים ממשלתיים), לא נאום פומבי; כותב – וינסטון צ'רצ'יל, ראש ממשלת בריטניה בזמן המלחמה; זמן – יולי–אוגוסט 1944, השנה האחרונה של המלחמה; נמען – שר המלחמה הבריטי, האחראי לצבא; מטרה – לשכנע את משרד המלחמה לאשר הקמת יחידה יהודית ולהתגבר על התנגדותו (לבסוף הוכרזה הקמת הבריגדה בספטמבר 1944). נסיבות: בעלות הברית מתקדמות לקראת ניצחון (הנחיתה בנורמנדי ביוני 1944, ההתקדמות באיטליה), ולכן היחידה תוכל להצטרף לשלב האחרון ('להגיע אל רוצחי בני עמם במרכז אירופה'); ידיעות על השמדת היהודים, ובמיוחד גירוש יהודי הונגריה לאושוויץ במאי–יולי 1944 ('סובל בשעה זו כפי שלא סבל שום עם אחר'); חשיבות היחסים עם ארצות הברית ('שביעות רצון רבה בארצות הברית').
מה השאלה מבקשת: (1) להציג שלושה מאפיינים של המקור מתוך הרשימה שבשאלה. (2) להסביר כיצד נסיבות קיץ 1944 משתקפות בקטעים – ללא מספר נקוב, ולכן שלוש נסיבות, כל אחת עם ציטוט.
תשובה מלאה:
מאפייני המקור:
סוג המקור – מזכרים, כלומר מסמכים רשמיים פנימיים של ממשלת בריטניה. הם לא נועדו לציבור, ולכן הם מבטאים את עמדתו של צ'רצ'יל ואת שיקוליו בגלוי, כולל שיקול מדיני כמו דעת הקהל בארצות הברית.
הכותב – וינסטון צ'רצ'יל, ראש ממשלת בריטניה בזמן מלחמת העולם השנייה, שהיה בעל סמכות להכריע בעניין ונחשב תומך בתנועה הציונית.
הנמען ומטרת המקור – שר המלחמה הבריטי, שהיה אחראי לצבא. מטרת המזכרים לשכנע את משרד המלחמה, שהתנגד במשך שנים להקמת יחידה יהודית, לאשר אותה ולאפשר לה לשאת דגל. (מקובל גם: זמן הכתיבה – יולי–אוגוסט 1944, השנה האחרונה של המלחמה. בעקבות לחץ זה הודיעה ממשלת בריטניה בספטמבר 1944 על הקמת הבריגדה היהודית.)
הנסיבות ההיסטוריות בקטעים:
נסיבה ראשונה – ידיעות על השמדת יהודי אירופה. בקיץ 1944 כבר היה ידוע בבריטניה על רצח היהודים, ובחודשים מאי–יולי 1944 גורשו יותר מ־400,000 מיהודי הונגריה לאושוויץ־בירקנאו, ורובם נרצחו. לכך מכוון צ'רצ'יל כשהוא כותב על "העם המעונה הזה... ואשר סובל בשעה זו כפי שלא סבל שום עם אחר", ועל "רוצחי בני עמם במרכז אירופה".
נסיבה שנייה – בעלות הברית מתקדמות לקראת ניצחון. ביוני 1944 נחתו בעלות הברית בנורמנדי, ובאיטליה שוחררה רומא, והצבא הגרמני נסוג. לכן מדבר צ'רצ'יל על כך שהיהודים "ינסו להגיע אל רוצחי בני עמם במרכז אירופה" – כלומר יחידה יהודית תוכל להשתתף בשלב האחרון של המלחמה, בהתקדמות אל לב השטח שבשליטת גרמניה. בשלב זה גם פחת חששה של בריטניה שהקמת יחידה יהודית תפגע ביחסיה עם הערבים, חשש שבגללו נדחו בקשות היישוב בשנים הקודמות.
נסיבה שלישית – החשיבות של הברית עם ארצות הברית. ארצות הברית נשאה בחלק גדול מן המאמץ המלחמתי במערב, ובריטניה הייתה תלויה בה. לכן מציין צ'רצ'יל שההחלטה "תעורר שביעות רצון רבה בארצות הברית".
למה זה מקבל ניקוד מלא: שלושה מאפיינים שונים מוצגים ומוסברים (לא רק "מזכר", אלא גם מה המשמעות של מסמך פנימי); שלוש נסיבות היסטוריות נכונות של קיץ 1944, כל אחת קשורה לציטוט מתאים מן הקטע. מקובל גם להציג את הלחץ המתמשך של ויצמן והנהגת היישוב, שנמשך מאז 1939, כנסיבה שהמזכרים משיבים עליה.
טעות נפוצה: לתאר את נסיבות 1939–1940 (תחילת המלחמה) במקום את נסיבות קיץ 1944; או להציג את המקור כנאום פומבי בפרלמנט.
שאלה 2 · ליל הבדולח – תיעוד ונסיבות
לפניכם קטעים מתוך דוח ביניים ששלח ריינהרד היידריך, ראש משטרת הביטחון, להרמן גרינג ב־11 בנובמבר 1938, יום לאחר אירועי ליל הבדולח.
– הסבירו כיצד באה לידי ביטוי בקטע ההחרפה במדיניות הנאצית כלפי היהודים בגרמניה בשנת 1938. בססו את תשובתכם על שתי דוגמאות מן הקטע.
– הציגו שניים ממאפייני המקור (סוג המקור, יוצר המקור, נמען המקור, מועד הכתיבה), והסבירו מה תורם כל אחד מהם לאמינות המקור או למגבלותיו כעדות על ליל הבדולח.
המשטר הנאצי הציג את ליל הבדולח כ"התפרצות ספונטנית של זעם העם" בעקבות רצח דיפלומט גרמני בפריז.
– הציגו את הנסיבות שקדמו לליל הבדולח בחודשים אוקטובר–נובמבר 1938.
– הסבירו מדוע היה חשוב למשטר הנאצי להציג את הפוגרום כהתפרצות ספונטנית, והביאו עובדה אחת המלמדת שהפוגרום אורגן בידי המשטר.
◂ פתרון מלא לשאלה 2
סעיף א
החרפה: מעבר מהפרדה חוקית (נירנברג 1935) לאלימות פיזית מאורגנת בכל רחבי הרייך – הרס רכוש ופרנסה ("815 חנויות שנהרסו... 171 בתי מגורים שהוצתו או נהרסו"), פגיעה בבתי הכנסת כסמל לקיום היהודי ("191 בתי כנסת הוצתו, ו־76 נוספים נהרסו כליל"), מעצר המוני של יהודים בשל יהדותם ("נעצרו 20,000 יהודים") ורצח ("36 מקרי מוות... ההרוגים והפצועים הם יהודים"). מאפיינים: סוג – דוח פנימי (לא תעמולה, נכתב לצורכי עבודה → אמין יחסית; אך מבוסס על דיווחים חלקיים); יוצר – היידריך, ראש משטרת הביטחון, מן האחראים לפעולה (גישה ישירה למידע; אך אינטרס להציג סדר ושליטה – הדגשת המאבק בביזה); נמען – גרינג, הממונה על תוכנית ארבע השנים (מכאן ההתמקדות בנזק לרכוש ובביזה); מועד – יום אחרי הפוגרום (מידע טרי, אך חלקי – הדוח עצמו מודה שהמספרים "יעלו [בסופו של דבר] במידה ניכרת").
מה השאלה מבקשת: שני חלקים. (1) להסביר כיצד הקטע מבטא את החרפת המדיניות כלפי היהודים בגרמניה ב־1938, על סמך שתי דוגמאות מן הקטע. (2) להציג שניים ממאפייני המקור ולהסביר את תרומתם לאמינות המקור או למגבלותיו.
תשובה מלאה:
עד 1938 התבססה המדיניות הנאצית כלפי היהודים בעיקר על חקיקה, צווים והגבלות: חוקי נירנברג (15 בספטמבר 1935) שללו מן היהודים את האזרחות ואסרו נישואים ויחסים בין יהודים ל"ארים", ובעקבותיהם נדחקו היהודים בהדרגה ממקצועות ומתפקידים. בליל הבדולח (9–10 בנובמבר 1938) עבר המשטר לאלימות פיזית מאורגנת והמונית נגד היהודים בכל רחבי הרייך, והקטע מתעד זאת.
דוגמה ראשונה – פגיעה פיזית ברכוש ובסמלי הקהילה: בקטע מדווח כי "815 חנויות שנהרסו... 171 בתי מגורים שהוצתו או נהרסו", וכי "191 בתי כנסת הוצתו, ו־76 נוספים נהרסו כליל". הרס החנויות פגע בפרנסה של היהודים, והצתת בתי הכנסת – מעוז וסמל של החיים היהודיים – ביטאה את הכוונה לפגוע בקיום היהודי עצמו, ולא רק במעמדם החוקי של היהודים.
דוגמה שנייה – מעצרים המוניים ופגיעה בגוף: בקטע נכתב "נעצרו 20,000 יהודים" ו"דווח על 36 מקרי מוות... ההרוגים והפצועים הם יהודים". לראשונה נעצרו עשרות אלפי יהודים רק משום שהיו יהודים, ונשלחו למחנות ריכוז (דכאו, בוכנוולד, זקסנהאוזן). כך הפכה הפגיעה ביהודים מהפרדה חוקית לאלימות ישירה בגופם ובחייהם. לפי הערכות מאוחרות, מספרי הנרצחים והעצורים היו גבוהים יותר (כ־30,000 עצורים, ועשרות נרצחים) – כפי שהדוח עצמו צופה.
מאפיין ראשון – סוג המקור ונמענו: זהו דוח פנימי ששלח ראש משטרת הביטחון להרמן גרינג, מבכירי המשטר. הדוח לא נועד לפרסום ולתעמולה אלא לצורכי עבודה, ולכן יש לו אמינות יחסית גבוהה: אין בו הצגה של הפוגרום כ"זעם העם", אלא ספירה עניינית של הנזקים. עם זאת, הנמען משפיע על התוכן: גרינג היה הממונה על "תוכנית ארבע השנים" (הכלכלה), ולכן הדוח מתמקד בנזק לרכוש ומדגיש ש"כדי למנוע ביזה נוספת ננקטו... צעדים חמורים" – המשטר רצה לפגוע ביהודים, אך לא שהרכוש יאבד לכלכלה הגרמנית.
מאפיין שני – מועד הכתיבה: הדוח נכתב ב־11 בנובמבר, יום לאחר הפוגרום. המידע טרי וקרוב לאירועים, אך הוא חלקי. הדוח עצמו מודה שהמספרים "מציינים רק חלק מן הנזק" ו"יעלו [בסופו של דבר] במידה ניכרת". לכן אפשר ללמוד ממנו על אופי האירועים ועל היקפם הרחב, אך לא להסתמך עליו כנתון סופי.
(מאפיין אפשרי נוסף – יוצר המקור: היידריך, ראש משטרת הביטחון, היה מן האחראים לביצוע הפעולה – מעצר היהודים נעשה בהוראתו. היה לו מידע ישיר מכל הרייך, אך גם עניין להציג את המנגנון שלו כשולט במצב.)
למה זה מקבל ניקוד מלא: בחלק הראשון מוצג ההקשר (מהפרדה חוקית ב־1935 לאלימות פיזית ב־1938), ושתי הדוגמאות מעוגנות בציטוט מן הקטע ומוסברות כביטוי להחרפה. בחלק השני מוצגים שני מאפיינים, ולכל אחד יש הסבר של תרומה לאמינות ושל מגבלה, הקשור לתוכן הקטע. מקובל גם לבחור ביוצר המקור כאחד המאפיינים.
טעות נפוצה: להציג מאפיין ("זהו דוח", "נכתב ב־1938") בלי להסביר מה הוא אומר על אמינות המקור. וגם: לתאר את ליל הבדולח מן הידע בלי לצטט את הקטע בחלק הראשון.
סעיף ב
נסיבות: גירוש כ־17,000 יהודים בעלי אזרחות פולנית מגרמניה לגבול פולין (27–28 באוקטובר 1938, זבונשין); הרשל גרינשפן, שהוריו גורשו, ירה ב־7 בנובמבר בדיפלומט הגרמני ארנסט פום ראט בשגרירות בפריז; פום ראט מת ב־9 בנובמבר, ובערב נאם גבלס במינכן לפני ראשי המפלגה – הפוגרום פרץ באותו לילה. מדוע "ספונטני": להציג את העם הגרמני כולו כשותף לשנאה ולתת לפוגרום לגיטימציה; להתנער מאחריות כלפי דעת הקהל בעולם; להטיל את האשמה על היהודים ולהצדיק את הענישה שלאחר מכן (הקנס, הצווים). עובדה על הארגון: נאום גבלס והנחיות המפלגה; מברק היידריך בלילה למשטרה (לא להפריע, לעצור יהודים, להגן על רכוש גרמני); אנשי ס"א ואס־אס בלבוש אזרחי; מעצר מתואם של כ־30,000 יהודים ושליחתם למחנות בתוך ימים.
מה השאלה מבקשת: (1) להציג את הנסיבות שקדמו לליל הבדולח (אוקטובר–נובמבר 1938). (2) להסביר מדוע הציג המשטר את הפוגרום כספונטני, ולהביא עובדה אחת המוכיחה שהוא אורגן.
תשובה מלאה:
הנסיבות: ב־27–28 באוקטובר 1938 גירש המשטר הנאצי כ־17,000 יהודים בעלי אזרחות פולנית שחיו בגרמניה, והשליך אותם אל מעבר לגבול פולין. פולין סירבה לקלוט רבים מהם, והם נשארו בתנאים קשים באזור הגבול, בעיקר ליד העיירה זבונשין. בין המגורשים היו הוריו של הרשל גרינשפן, צעיר יהודי בן 17 שחי בפריז. ב־7 בנובמבר 1938 ירה גרינשפן בשגרירות גרמניה בפריז בדיפלומט הגרמני ארנסט פום ראט, שמת מפצעיו ב־9 בנובמבר. באותו ערב נאם שר התעמולה יוזף גבלס במינכן לפני ראשי המפלגה, שהתכנסו לציון יום השנה לניסיון ההפיכה של 1923, וקבע שהמפלגה לא תארגן הפגנות נגד היהודים אך גם לא תמנע אותן. בלילה שבין 9 ל־10 בנובמבר פרץ הפוגרום בכל רחבי הרייך, כולל אוסטריה וחבל הסודטים.
מדוע הוצג כספונטני: ראשית, המשטר רצה להציג את העם הגרמני כולו כמי שמזדהה עם השנאה ליהודים ופועל נגדם מעצמו. כך קיבלה המדיניות האנטישמית לגיטימציה, כאילו היא ביטוי לרצון העם ולא רק להחלטות השלטון. שנית, המשטר ביקש להתנער מאחריות לאלימות כלפי דעת הקהל בעולם, שהגיבה בזעזוע, וגם כלפי חלק מן הציבור הגרמני שסלד ממראה ההרס ברחובות. שלישית, הצגת הפוגרום כ"תגובה" לרצח בפריז הטילה את האשמה על היהודים עצמם, ואיפשרה להצדיק את הענישה הקולקטיבית שבאה אחריו: קנס של מיליארד מרק והוצאת היהודים מן הכלכלה (הצווים מ־12 בנובמבר 1938).
עובדה המלמדת על הארגון: עוד באותו לילה שלח ריינהרד היידריך מברק למשטרה ולשירות הביטחון ובו הנחיות: לא להפריע לפעולות נגד היהודים, לשמור שלא ייפגעו רכוש ונפש של גרמנים, ולעצור יהודים – בעיקר גברים בריאים ואמידים – ככל שיש מקום בבתי הכלא, ולתאם את העברתם למחנות הריכוז. בתוך ימים ספורים נעצרו כ־30,000 גברים יהודים ונשלחו לדכאו, לבוכנוולד ולזקסנהאוזן – מבצע כזה אינו יכול להתרחש בלי תכנון מוקדם של המשטר.
למה זה מקבל ניקוד מלא: הנסיבות מוצגות ברצף סיבתי עם עובדות מדויקות (גירוש יהודי פולין, גרינשפן ופום ראט, נאום גבלס). ההסבר לחשיבות ההצגה כספונטנית כולל לפחות שני נימוקים מלאים (לגיטימציה ו"רצון העם"; התנערות מאחריות כלפי העולם; האשמת היהודים והצדקת הענישה). מוצגת עובדה מוחשית על הארגון. מקובל גם: אנשי הס"א והאס־אס שפעלו בלבוש אזרחי; מכבי האש שהונחו להגן רק על בתים של "ארים" הסמוכים לבתי הכנסת הבוערים.
טעות נפוצה: לכתוב שגרינשפן היה "סוכן" או שהפוגרום פרץ "בגלל" הרצח בלבד – הרצח היה עילה; ההחלטה על הפוגרום התקבלה בידי הנהגת המשטר.
שאלה 3 · יהודי פולין מן הכיבוש עד הקמת הגטאות
תוך כחודש מפרוץ מלחמת העולם השנייה מצאו עצמם יהודי פולין מפוצלים בין מסגרות שלטון שונות.
– הציגו את שלושת האזורים שאליהם חולקה פולין בסתיו 1939.
– הסבירו מדוע המדיניות של הנאצים כלפי היהודים באזור שסופח לרייך הייתה שונה מן המדיניות שלהם כלפי היהודים בגנרלגוברנמן. בססו את תשובתכם על הבדל אחד במדיניות.
הגטאות בפולין הוקמו בזמנים שונים ובתהליך שנמשך כמה חודשים.
הביאו דוגמה מספר הלימוד להקמתו של גטו אחד בפולין:
– תארו שני שלבים בתהליך הקמתו של הגטו שבחרתם.
– הסבירו שתיים מן הדרכים שבהן ניהלו הנאצים את הגטו ופיקחו עליו.
◂ פתרון מלא לשאלה 3
סעיף א
האזורים: (1) מערב פולין וצפונה – סופחו לרייך הגרמני (למשל "וארטגאו" ובו לודז' ופוזנן); (2) מרכז פולין – אזור כיבוש גרמני בשם "הגנרלגוברנמן", בשלטון הנס פרנק (מרכזו בקרקוב; ורשה, לובלין, רדום); (3) מזרח פולין – סופח לברית המועצות על פי הסכם ריבנטרופ–מולוטוב. הסבר: השטח המסופח נועד להפוך לחלק מגרמניה (גרמניזציה), ולכן ביקשו הנאצים לסלק ממנו את היהודים (והפולנים) – גירושים לגנרלגוברנמן, וגטו כשלב ביניים (לודז'); הגנרלגוברנמן נועד להיות שטח שאליו "משליכים" את מי שאינו רצוי ברייך ומאגר כוח עבודה – לכן בו ריכזו את היהודים, קלטו את המגורשים והעבידו אותם בכפייה.
מה השאלה מבקשת: (1) להציג את שלושת האזורים שאליהם חולקה פולין. (2) להסביר את ההבדל במדיניות כלפי היהודים בין האזור המסופח לרייך לבין הגנרלגוברנמן, ולבסס על הבדל אחד.
תשובה מלאה:
בעקבות כיבוש פולין בספטמבר 1939 והסכם ריבנטרופ–מולוטוב בין גרמניה לברית המועצות חולקה פולין לשלושה אזורים:
1. השטחים המערביים והצפוניים – סופחו לרייך הגרמני והפכו לחלק מגרמניה, למשל החבל "וארטגאו" שבו הערים פוזנן ולודז'.
2. מרכז פולין – אזור כיבוש גרמני שנקרא "הגנרלגוברנמן" (הממשל הכללי). בראשו עמד המושל הכללי הנס פרנק, ומושבו היה בקרקוב. באזור זה היו בין השאר הערים ורשה, לובלין ורדום.
3. מזרח פולין – סופח לברית המועצות, ויהודיו חיו עד יוני 1941 תחת השלטון הסובייטי.
ההבדל במדיניות והסיבה לו: הנאצים ייעדו לכל אחד מן האזורים תפקיד שונה ב"סדר החדש", ולכן נקטו כלפי היהודים מדיניות שונה.
השטחים שסופחו לרייך נועדו להפוך לשטח גרמני לגמרי – "מרחב מחיה" שבו יתיישבו גרמנים. לכן מטרת הנאצים שם הייתה לסלק את היהודים ואת רוב הפולנים. כבר בסוף 1939 ובשנת 1940 גורשו מן השטחים המסופחים יהודים ופולנים רבים אל הגנרלגוברנמן. מאחר שלא היה אפשר לגרש את כולם מיד, ריכזו הנאצים את היהודים שנותרו בגטו סגור כשלב ביניים – כך בלודז', שבה הוקם הגטו הגדול הראשון, שנסגר כבר באפריל 1940.
הגנרלגוברנמן, לעומת זאת, לא נועד בשלב זה ליישוב גרמני, אלא שימש בעיני הנאצים שטח שאליו "משליכים" את האוכלוסיות הלא רצויות ברייך, ומקור לכוח עבודה זול ולניצול כלכלי. לכן המדיניות בו לא הייתה גירוש היהודים אל מחוץ לאזור, אלא ריכוזם בערים, קליטת המגורשים מן השטחים המסופחים, העבדתם בכפייה (צו העבודה של פרנק, אוקטובר 1939) וסימונם בסרט לבן עם מגן דוד. הגטאות בגנרלגוברנמן הוקמו בהדרגה, בעיקר בשנים 1940–1941 (ורשה – סתיו 1940, קרקוב ולובלין – אביב 1941).
ההבדל אפוא: בשטח המסופח – סילוק היהודים מן האזור (גירוש, וגטו כ"תחנת מעבר"); בגנרלגוברנמן – ריכוז היהודים בתוך האזור וניצולם. הסיבה – הייעוד השונה של כל אזור: גרמניזציה לעומת שטח כבוש לניצול ולריכוז האוכלוסייה הלא רצויה.
למה זה מקבל ניקוד מלא: שלושת האזורים מוצגים נכון (ולכל אחד מאפיין מזהה: למי שייך / מי שלט). ההסבר מציג הבדל ברור אחד במדיניות כלפי היהודים ומנמק אותו בייעוד השונה של האזורים. מקובל גם הבדל אחר, למשל תזמון הקמת הגטאות (לודז' מוקדם, גטאות הגנרלגוברנמן בהדרגה), אם הוא מוסבר בייעוד האזורים.
טעות נפוצה: לתאר את האזור הסובייטי כאזור כיבוש גרמני, או לבלבל בין "הגנרלגוברנמן" לבין השטח המסופח לרייך (למשל לשייך את לודז' לגנרלגוברנמן).
סעיף ב
דוגמה: גטו ורשה. שלבים (שניים): אוקטובר 1939 – מינוי יודנראט בראשות אדם צ'רניאקוב; בחודשי הכיבוש הראשונים (סוף 1939–ראשית 1940) – סימון אזור המגורים היהודי כ"אזור סכנת מגפות" ובניית חומות בכספי היהודים (מאביב 1940); 2 באוקטובר 1940 – הודעת מושל מחוז ורשה לודוויג פישר על הקמת "רובע המגורים היהודי" והעברת אוכלוסין (פולנים יצאו, יהודים נכנסו); 15 בנובמבר 1940 – סגירת הגטו בחומה. ניהול ופיקוח (שניים): היודנראט – אחראי בפני הגרמנים לביצוע ההוראות (אספקה, מגורים, חלוקת מזון, גיוס לעבודה, מסים); שוטרים – משמר גרמני ומשטרה פולנית בשערים ומחוץ לחומה, משטרה יהודית בתוך הגטו; פקיד גרמני ממונה על הגטו ("נציב הרובע היהודי") ושליטה בכל הסחורות הנכנסות והיוצאות; חומה ועונשים (מוות) על יציאה ללא היתר. (מקובל גם גטו לודז': צו פברואר 1940, סגירה ב־30 באפריל 1940, "זקן היהודים" רומקובסקי.)
מה השאלה מבקשת: על בסיס דוגמה מספר הלימוד (גטו אחד בפולין): (1) לתאר שני שלבים בתהליך הקמתו. (2) להסביר שתי דרכים שבהן ניהלו הנאצים את הגטו ופיקחו עליו.
תשובה מלאה:
הדוגמה שבחרתי: הקמת גטו ורשה. מקור מתאים לכך הוא, למשל, ההודעה של מושל מחוז ורשה, לודוויג פישר, מ־2 באוקטובר 1940 על הקמת "רובע המגורים היהודי" בעיר. על פי ההודעה, כל היהודים הגרים בוורשה או העוברים אליה חייבים לגור ברובע, והפולנים הגרים בתחומו חייבים לעזוב אותו.
שלב ראשון – צעדי הכנה והפרדה: כבר באוקטובר 1939 מינו הגרמנים בוורשה יודנראט בראשות המהנדס אדם צ'רניאקוב, שהיה אחראי לביצוע הוראותיהם. כבר בחודשי הכיבוש הראשונים (סוף 1939–ראשית 1940) סומן האזור שבו התגוררו רוב יהודי ורשה כ"אזור סכנת מגפות", ומאביב 1940 חויב היודנראט לבנות, על חשבון היהודים, חומות סביב חלקים מן האזור. ההצדקה המוצהרת – מניעת התפשטות מגפת הטיפוס – שימשה כיסוי להפרדת היהודים.
שלב שני – הכרזה על הגטו, העברת אוכלוסין וסגירה: בעקבות ההודעה מ־2 באוקטובר 1940 נאלצו כ־113 אלף פולנים לעזוב את האזור, וכ־138 אלף יהודים נאלצו לעבור לתוכו מכל רחבי העיר, ברוב המקרים בלי רכושם. ב־15 בנובמבר 1940 נסגר הגטו: הוא הוקף חומה, והיציאה ממנו נאסרה בלי היתר. כ־400 אלף יהודים נדחסו בשטח קטן מאוד, ומספרם גדל עוד עם הבאת פליטים ומגורשים מן הסביבה.
דרך ניהול ופיקוח ראשונה – היודנראט כגוף מבצע: הנאצים לא ניהלו בעצמם את חיי היום־יום בגטו, אלא הטילו על היודנראט אחריות לביצוע הוראותיהם: גיוס עובדים לעבודות כפייה, חלוקת המזון המוקצב, שיכון, גביית מסים ומסירת רכוש. כך הנאצים שלטו בגטו באמצעות היהודים עצמם, צמצמו את כוח האדם הגרמני הדרוש לשם כך, והעבירו את זעם התושבים כלפי ההנהגה היהודית.
דרך ניהול ופיקוח שנייה – בידוד ושליטה בגבולות: הגטו הוקף חומה ששערי היציאה בה נשמרו בידי שוטרים גרמנים ופולנים, ובתוך הגטו פעלה משטרה יהודית שהייתה כפופה ליודנראט. על יציאה מן הגטו בלי היתר נקבע (מסתיו 1941) עונש מוות. בנוסף, פקיד גרמני מונה לממונה על הגטו (מ־1941 – "נציב הרובע היהודי"), וכל הסחורות שנכנסו לגטו ויצאו ממנו – מזון, חומרי גלם ומוצרים – עברו בפיקוח גרמני. כך יכלו הנאצים לקבוע את כמות המזון שתיכנס לגטו ולנצל את עבודת היהודים.
בבחינה: ציינו את שם הספר, ההוצאה והעמוד שממנו לקחתם את המקור.
למה זה מקבל ניקוד מלא: הדוגמה מזוהה (איזה גטו, מקור מספר הלימוד – מי, מתי, מה). שני שלבים שונים בתהליך מתוארים בסדר כרונולוגי עם תאריכים מדויקים. שתי דרכי ניהול ופיקוח שונות מוסברות – מה עשו הנאצים ומה השיגו בכך. מקובל גם גטו לודז': צו הקמת הגטו (פברואר 1940), העברת היהודים לחלקה הצפוני של העיר וסגירת הגטו ב־30 באפריל 1940; ניהול באמצעות "זקן היהודים" מרדכי חיים רומקובסקי, ופיקוח מנהלה גרמנית על כל הסחורות.
טעות נפוצה: לתאר את תנאי החיים בגטו במקום את תהליך הקמתו, או להציג את היודנראט כגוף שפעל מרצונו ולא כגוף שהנאצים כפו עליו את תפקידיו.
פרק שני – סוגיות נבחרות בתולדות מדינת ישראל
ענו על אחת מן השאלות 4–7. (50 נקודות)
שאלה 4 · עלייה וקליטה – קשיי העולים; החינוך במחנות העולים וועדת פרומקין
הסבירו שלושה קשיים שעמדו בפני העולים שהגיעו למדינת ישראל בשנות החמישים והשישים של המאה ה־20. בתשובתכם התייחסו גם לעולים מארצות האסלאם וגם לעולים מאירופה.
בחרו במקור מספר הלימוד, והסבירו כיצד בא לידי ביטוי במקור זה אחד מן הקשיים האלה.
לפניכם קטע מעובד העוסק בסערה סביב החינוך במחנות העולים בשנת 1950.
– הנסיבות (התנאים) בשנים הראשונות להקמת המדינה השפיעו על מדיניות קליטת העולים.
על פי מה שלמדתם, הסבירו טענה זו ובססו אותה על שלוש עובדות היסטוריות.
– הסבירו את ההשפעה של מדיניות "כור ההיתוך" על העולים באמצעות שתי דוגמאות מן הקטע.
◂ פתרון מלא לשאלה 4
סעיף א
קשיים (3): דיור – מחנות עולים, מעברות (מ־1950) בפחונים ובאוהלים, בתנאי חורף קשים (גם לעולים מאירופה וגם מארצות האסלאם); תעסוקה – אבטלה ועבודות דחק, אובדן מקצוע (רופאים ומשפטנים מרומניה ומפולין עבדו כפועלים; סוחרים ובעלי מלאכה מעיראק וממרוקו – בעבודות חקלאות); שפה ותרבות – הצורך ללמוד עברית, פער בין המורשת שהביאו ובין התרבות השלטת; פגיעה במבנה המשפחה ובסמכות ההורים והזקנים (בעיקר בקרב עולי ארצות האסלאם); ניצולי שואה – טראומה ובדידות; תחושת הפליה והתנשאות מצד ה"ותיקים" (ואדי סאליב 1959).
מקור מספר הלימוד: למשל תצלום של מעברה מוצפת בחורף 1950–1951 – מבטא את קושי הדיור.
מה השאלה מבקשת: שתי מטלות. (1) "הסבירו שלושה קשיים" – ולהתייחס גם לעולים מארצות האסלאם וגם לעולים מאירופה. (2) "בחרו במקור מספר הלימוד, והסבירו" – מקור אחד וקושי אחד.
תשובה מלאה:
קושי 1 – דיור. בשנים הראשונות של המדינה הגיעו מאות אלפי עולים, והמדינה לא הייתה מוכנה לקלוט אותם. תחילה שוכנו במחנות עולים ובבתים נטושים, ומ־1950 – במעברות: אוהלים, צריפים ופחונים בשולי הערים. בחורף נכנס הגשם לאוהלים, השבילים הפכו לבוץ, והמים והשירותים היו משותפים. מן הקושי הזה סבלו גם עולים מרומניה ומפולין וגם עולים מעיראק וממרוקו.
קושי 2 – תעסוקה ואובדן המקצוע. רבים מן העולים לא מצאו עבודה במקצועם. רופאים, מהנדסים ומשפטנים שעלו מאירופה, וסוחרים ובעלי מלאכה שעלו מעיראק וממרוקו, נאלצו לעבוד ב"עבודות דחק" – סלילת כבישים, ייעור וחקלאות – בשכר נמוך. אובדן המקצוע פגע גם בפרנסה וגם במעמד ובכבוד העצמי.
קושי 3 – שפה, תרבות ומבנה המשפחה. העולים נדרשו ללמוד עברית ולאמץ את תרבות ה"צבר". בקרב עולים רבים מארצות האסלאם, שבאו ממשפחות מסורתיות וגדולות, נפגעה סמכות האב והזקנים, כשהילדים למדו עברית מהר יותר ותיווכו בין ההורים ובין המוסדות. עולים מאירופה, ובהם רבים מניצולי השואה, נשאו טראומה כבדה ומשפחות שנחרבו, ורבים חשו שאין מי שמבין את עברם.
מקור מספר הלימוד: תצלום של מעברה מוצפת בחורף 1950–1951 – אוהלים ופחונים עומדים במים, ותושבים, ובהם ילדים, מנסים להציל את חפציהם.
כיצד הוא מבטא את הקושי: התצלום מבטא את קושי הדיור. המעברות הוקמו במהירות ובזול, כדי לתת קורת גג למאות אלפי עולים, ולכן לא היו מוכנות לחורף. הגשמים העזים הציפו אותן, והמשפחות איבדו את המעט שהיה להן. התצלום מראה שהדיור הארעי, שנועד לחודשים, הפך לחוויה קשה שנמשכה לעיתים שנים.
בבחינה: ציינו את שם הספר, ההוצאה והעמוד שממנו לקחתם את המקור.
למה זה מקבל ניקוד מלא:
טעות נפוצה: לכתוב רק על עולי ארצות האסלאם, כשהשאלה דורשת גם התייחסות לעולים מאירופה.
סעיף ב
נסיבות (3 עובדות): עלייה המונית – בשנים 1948–1951 עלו כ־690,000 עולים, והאוכלוסייה היהודית יותר מהוכפלה (מכ־650,000) – לכן פתרונות מהירים וזולים (מחנות, מעברות); מצוקה כלכלית – משטר הצנע (מ־1949) וקיצוב מזון, מחסור במטבע חוץ – לכן עבודות דחק וקליטה צנועה; ביטחון – אחרי מלחמת העצמאות, צורך ליישב גבולות ושטחים ריקים – לכן פיזור אוכלוסין, מושבי עולים ועיירות פיתוח; רצון לגבש חברה אחת במדינה צעירה ("ממלכתיות") – לכן כור ההיתוך.
כור ההיתוך (2 דוגמאות): פגיעה במסורת הדתית – "גזזו... פאותיהם של ילדים תימנים", מניעת "תפילה ולימוד תורה"; פגיעה בסמכות ההורים – לחץ "לשלוח את ילדיהם לבתי ספר שאינם דתיים", "פגיעה באמונתם ובסמכותם כהורים"; ניסיון להפוך אותם במהירות ל"ישראלים חדשים".
מה השאלה מבקשת: שתי מטלות. (1) להסביר, על פי הידע, את הטענה שהנסיבות השפיעו על מדיניות הקליטה, ולבסס על שלוש עובדות היסטוריות. (2) להסביר את השפעת "כור ההיתוך" על העולים בעזרת שתי דוגמאות מן הקטע.
תשובה מלאה:
הנסיבות ומדיניות הקליטה.
עובדה 1 – עלייה המונית בזמן קצר: בשנים 1948–1951 עלו לישראל כ־690,000 עולים, והאוכלוסייה היהודית, שמנתה כ־650,000 נפש בהקמת המדינה, יותר מהוכפלה. לא היו די דירות, מקומות עבודה ושירותים. לכן בחרה המדינה בפתרונות מהירים וזולים: מחנות עולים, ומ־1950 – מעברות.
עובדה 2 – מצוקה כלכלית: המדינה יצאה ממלחמה יקרה, ובאפריל 1949 הונהג משטר הצנע – קיצוב מזון, ביגוד ומוצרי יסוד – בפיקוחו של השר דב יוסף. בשל המחסור בכסף ובמטבע חוץ, הוצעו לעולים רבים עבודות דחק, ותנאי הקליטה היו מינימליים.
עובדה 3 – צורכי הביטחון והיישוב: אחרי מלחמת העצמאות היו אזורים נרחבים – בנגב, בגליל ובפרוזדור ירושלים – דלילים ביישוב יהודי, והגבולות היו ארוכים. לכן הונהגה מדיניות פיזור אוכלוסין: עולים נשלחו למושבי עולים ולעיירות פיתוח באזורי הספר, לעיתים בלי שבחרו בכך (למשל במבצע "מן האונייה אל הכפר", 1954–1956).
נוסף על כך, ההנהגה, בראשות בן־גוריון, רצתה לגבש ממגוון העולים חברה אחת בעלת שפה ותרבות משותפות, ומכאן מדיניות "כור ההיתוך".
השפעת מדיניות "כור ההיתוך" – שתי דוגמאות מן הקטע.
דוגמה 1 – פגיעה במסורת הדתית. לפי הקטע, במחנות אחדים "גזזו מדריכים את פאותיהם של ילדים תימנים", ואף "מנעו תפילה ולימוד תורה". המדריכים "האמינו שתפקידם להפוך את העולים במהירות ל"ישראלים חדשים"" – כלומר, לטשטש את המסורת שהביאו העולים, ולהחליף אותה בתרבות החילונית־חלוצית ששלטה ביישוב הוותיק. לעולים, שהיו שומרי מסורת, הייתה זו פגיעה קשה בזהותם.
דוגמה 2 – פגיעה בסמכות ההורים. המדריכים "לחצו על הורים לשלוח את ילדיהם לבתי ספר שאינם דתיים", וההורים "ראו בכך פגיעה באמונתם ובסמכותם כהורים". מדיניות כור ההיתוך פנתה בעיקר אל הילדים, כ"דור החדש", וכך נחלשה ההשפעה של ההורים ושל הזקנים, שהיו בעלי הסמכות בקהילה המסורתית. הפער בין הדורות העמיק.
הסערה מראה גם שהמדיניות עוררה התנגדות ציבורית: ועדת חקירה "קבעה שבמקרים לא מעטים אכן הופעל לחץ", והוויכוח הביא להתפטרות הממשלה ב־1951.
למה זה מקבל ניקוד מלא:
טעות נפוצה: לתאר את הנסיבות בלי להסביר כיצד השפיעו על המדיניות, או להביא דוגמאות לכור ההיתוך שאינן מן הקטע.
שאלה 5 · תהליך הדה־קולוניזציה וגורל היהודים בארצות האסלאם
– הסבירו שניים מן המאפיינים של תהליך הדה־קולוניזציה בארצות האסלאם.
– בחרו במקור מספר הלימוד, והסבירו כיצד הוא מדגים אחד מן הגורמים לתהליך הדה־קולוניזציה.
– תארו שלושה מן השינויים שחלו במצבם של היהודים בארצות האסלאם מסוף שנות הארבעים ועד סוף שנות השישים של המאה ה־20.
– בחרו באחת מארצות האסלאם שלמדתם עליה, וכתבו מהו לדעתכם האירוע שהשפיע יותר מכל על גורל היהודים בארץ זו. נמקו את עמדתכם באמצעות שתי עובדות היסטוריות.
◂ פתרון מלא לשאלה 5
סעיף א
מאפיינים (2): התהליך התרחש בפרק זמן קצר יחסית (1945–1962) והתקדם בהדרגה ממערב אסיה (המזרח התיכון) אל צפון אפריקה – סוריה ולבנון 1946, לוב 1951, מרוקו ותוניסיה 1956, אלג'יריה 1962; ככל שהשלטון הקולוניאלי היה עמוק וממושך יותר, התהליך היה קשה, אלים וממושך יותר – בארצות שבשלטון בריטי (חסות, מנדט) העצמאות הושגה בעיקר במשא ומתן, ובארצות שבשלטון צרפתי, ובייחוד באלג'יריה שסופחה לצרפת, היא הושגה אחרי מאבק מזוין (1954–1962); המדינות החדשות קמו בגבולות שקבעו המעצמות ולא תמיד תאמו את החלוקה האתנית והשבטית; עם העצמאות התחזקה הזהות הלאומית הערבית־מוסלמית.
מקור מספר הלימוד המדגים גורם (למשל מגילת האו"ם, 1945, והזכות להגדרה עצמית; מקור על הקמת הליגה הערבית, 1945; מקור על חולשת בריטניה וצרפת אחרי המלחמה).
מה השאלה מבקשת: שתי מטלות. (1) "הסבירו שניים מן המאפיינים" – בדיוק שני מאפיינים של התהליך, כל אחד מוסבר ומודגם. (2) "בחרו במקור מספר הלימוד, והסבירו כיצד הוא מדגים" גורם אחד לתהליך – לא תוצאה ולא מאפיין.
תשובה מלאה:
מאפיין ראשון – התהליך התרחש בתוך כעשרים שנה והתקדם בהדרגה ממזרח למערב: אחרי מלחמת העולם השנייה קיבלו את עצמאותן תחילה ארצות המזרח התיכון – סוריה ולבנון (פינוי הכוחות הצרפתיים ב־1946), עבר הירדן (1946) – ואחר כך ארצות צפון אפריקה: לוב (1951, בהחלטת האו"ם), מרוקו ותוניסיה (1956), ולבסוף אלג'יריה (1962). כלומר בתוך פחות מעשרים שנה כמעט כל ארצות האסלאם שהיו תחת שלטון בריטי או צרפתי הפכו למדינות עצמאיות, והמזרח התיכון הקדים את צפון אפריקה.
מאפיין שני – אופי התהליך היה תלוי בעומק השלטון הקולוניאלי ובמדיניות המעצמה: בריטניה שלטה ברוב הארצות באמצעות חסות או מנדט, ולכן העבירה את השלטון בעיקר בדרכי משא ומתן, ולעתים שמרה על השפעה באמצעות הסכמים. צרפת ראתה בחלק מן הארצות חלק מצרפת עצמה – אלג'יריה סופחה אליה והתיישבו בה מאות אלפי אירופאים. לכן ככל שהשלטון היה עמוק יותר, כך התהליך היה קשה, אלים וממושך יותר: באלג'יריה נמשכה מלחמת שחרור אכזרית שמונה שנים (1954–1962) עד שצרפת הכירה בעצמאותה.
מקור מספר הלימוד: קטע מתוך מגילת האומות המאוחדות, שנחתמה בסן פרנסיסקו ביוני 1945, ובו נקבע כי אחת ממטרות הארגון היא לפתח יחסי ידידות בין האומות על בסיס כבוד לעקרון השוויון בזכויות ולזכותם של העמים להגדרה עצמית.
כיצד המקור מדגים גורם לתהליך: אחד הגורמים לדה־קולוניזציה היה הקמת האו"ם ושינוי האווירה הבין־לאומית. המגילה הפכה את הזכות להגדרה עצמית לעיקרון מוכר בחוק הבין־לאומי. התנועות הלאומיות בארצות האסלאם יכלו מעתה להסתמך על עיקרון זה, והאו"ם הפך לזירה שבה הן הציגו את דרישותיהן ושבה גינו את השלטון הקולוניאלי – למשל ההחלטה של העצרת הכללית ב־1949 על עצמאות לוב. כך המקור מראה כיצד השינוי בזירה הבין־לאומית אחרי המלחמה החליש את הלגיטימיות של השלטון הקולוניאלי.
למה זה מקבל ניקוד מלא: הוסברו שני מאפיינים שונים, כל אחד עם דוגמאות מדויקות ומתוארכות; המקור מזוהה (מה, מי, מתי), והוסבר במפורש איזה גורם הוא מדגים וכיצד. מקובל גם: מאפיין של קביעת גבולות בידי המעצמות, או של התחזקות הזהות הלאומית הערבית; מקור על הקמת הליגה הערבית (1945), על המשבר הכלכלי בבריטניה ובצרפת או על השתתפות חיילים מן המושבות במלחמת העולם השנייה.
טעות נפוצה: להציג גורם (למשל חולשת המעצמות) כאילו היה מאפיין, או לבחור מקור שמדגים תוצאה (חגיגות עצמאות) במקום גורם.
בבחינה: ציינו את שם הספר, ההוצאה והעמוד שממנו לקחתם את המקור.
סעיף ב
שינויים (3): פגיעה במעמד המשפטי – שלילת אזרחות או התניית יציאה בוויתור עליה (עיראק 1950), הגבלות על תנועה ועל יציאה (מרוקו 1956–1961); פגיעה כלכלית – פיטורים מן השירות הציבורי, החרמה והקפאה של רכוש (עיראק 1951, מצרים 1956); אלימות – פרעות, מאסרים והוצאות להורג (לוב 1945, 1948, 1967; מרוקו – אוג'דה וג'רדה 1948; מצרים 1948; עיראק 1948); התרחקות מן התרבות האירופית ודחיקה מן החברה הלאומית הערבית; יציאה המונית – רוב היהודים עזבו, רובם לישראל ומיעוטם לצרפת ולארצות אחרות, והקהילות כמעט חוסלו.
ארץ ואירוע + שתי עובדות (למשל מרוקו – השגת העצמאות ב־1956: הגבלת היציאה והעלייה החשאית, הצטרפות לליגה הערבית ב־1958 וניתוק הדואר עם ישראל, טביעת "אגוז" בינואר 1961, מבצע "יכין" 1961–1964).
מה השאלה מבקשת: שתי מטלות. (1) "תארו שלושה מן השינויים" במצב היהודים בשנים 1948–1969 – שלושה שינויים שונים, כל אחד עם דוגמה. (2) לבחור ארץ אחת, לכתוב איזה אירוע השפיע לדעתכם יותר מכל על גורל היהודים בה, ולנמק בשתי עובדות היסטוריות.
תשובה מלאה:
שלושה שינויים במצבם של היהודים:
1. שינוי במעמד המשפטי: בתקופה הקולוניאלית נהנו יהודים רבים מהגנת השלטון, ובאלג'יריה אף קיבלו אזרחות צרפתית. עם העצמאות ועם הסכסוך עם ישראל איבדו רבים מהם את ביטחונם המשפטי. בעיראק חוקק במרס 1950 חוק שהתיר ליהודים לצאת רק אם יוותרו על אזרחותם, ובמרוקו העצמאית הוגבלה מאוד יציאת היהודים בשנים 1956–1961.
2. פגיעה כלכלית: יהודים רבים פוטרו מן השירות הציבורי, ורכושם הוחרם או הוקפא. במרס 1951 הוקפא רכושם של יהודי עיראק שוויתרו על אזרחותם, ואחרי מלחמת סיני (1956) גורשו רבים מיהודי מצרים ורכושם הוחרם.
3. אלימות ודחיקה מן החברה: עם התגברות הלאומיות הערבית ועם הסכסוך הערבי־ישראלי נתפסו היהודים כזרים וכאויב פנימי. פרצו פרעות – בלוב (1945, 1948 ושוב ב־1967), במרוקו (אוג'דה וג'רדה, יוני 1948) ובמצרים (1948) – ויהודים נרצחו, ובתיהם, חנויותיהם ובתי הכנסת שלהם נבזזו. בעקבות כל אלה יצאו רוב היהודים מארצות האסלאם: מכ־850 אלף יהודים שחיו בארצות ערב ב־1948 נשארו בסוף שנות השישים מעטים בלבד, ורוב היוצאים עלו לישראל.
הארץ שבחרתי: מרוקו. האירוע שהשפיע יותר מכל על גורל היהודים בה, לדעתי: השגת העצמאות ב־1956. עד אז יכלו היהודים לעלות לישראל באופן גלוי יחסית, ואחריה השתנה מצבם מן היסוד.
עובדה ראשונה: זמן קצר אחרי העצמאות הגבילו שלטונות מרוקו מאוד את יציאת היהודים, והעלייה הגלויה נפסקה כמעט לגמרי. מרוקו הצטרפה לליגה הערבית ב־1958, וב־1959 נותק קשר הדואר עם ישראל. היהודים שרצו לעלות נאלצו לצאת בדרכים חשאיות, בסיוע מחתרת שהפעילה ישראל ("המסגרת"). בינואר 1961 טבעה בים התיכון הספינה "אגוז" שהבריחה עולים מן החוף המרוקני, ועשרות מנוסעיה נספו.
עובדה שנייה: אחרי מות המלך מוחמד החמישי (1961) הגיע יורשו, חסן השני, להסכם חשאי שאפשר את יציאת היהודים, ובמבצע "יכין" (1961–1964) יצאו ממרוקו לישראל כ־97 אלף יהודים. כלומר גם ההגבלות וגם ההיתר נבעו ממדיניות המדינה העצמאית.
העובדות מראות שהעצמאות היא שהפכה את מרוקו ממקום שבו היהודים יכלו לבחור בחופשיות אם לעלות, למדינה ערבית שבה היציאה תלויה בהחלטת השלטון – ובסופו של דבר רוב היהודים עזבו אותה.
למה זה מקבל ניקוד מלא: תוארו שלושה שינויים שונים (משפטי, כלכלי, ביטחוני־חברתי), כל אחד עם דוגמה מדויקת ממדינה מסוימת; נבחרה ארץ אחת ואירוע אחד, והעמדה נומקה בשתי עובדות מתוארכות שקשורות במפורש לאירוע. מקובל גם: מצרים – מלחמת סיני (1956) והגירוש שבא אחריה; עיראק – מלחמת העצמאות וחוק ויתור האזרחות (1950); לוב – הפרעות ב־1945 וב־1948; תוניסיה – משבר ביזרטה (1961) או הפרעות ביוני 1967.
טעות נפוצה: לכתוב גורם כללי (למשל "הלאומיות הערבית") במקום אירוע מוגדר, או להביא עובדות שאינן נוגעות לארץ שנבחרה.
שאלה 6 · מלחמת ששת הימים והמלחמה הקרה – נאום הנשיא ג'ונסון
לפניכם קטעים מתוך נאום שנשא נשיא ארצות הברית לינדון ג'ונסון בוושינגטון ב־19 ביוני 1967, כתשעה ימים לאחר תום מלחמת ששת הימים.
– הסבירו כיצד באות לידי ביטוי בקטעים שתיים מן הנסיבות שהובילו לפרוץ המלחמה.
– על פי מה שלמדתם, הסבירו כיצד תרמה ברית המועצות להסלמה שקדמה למלחמה.
הציגו שניים ממאפייני המקור האלה: הנואם, מועד הנאום, מטרת הנאום. הסבירו מה מלמד כל אחד מהם על השפעת המלחמה הקרה על מלחמת ששת הימים ועל תוצאותיה.
◂ פתרון מלא לשאלה 6
סעיף א
נסיבות בקטע (שתיים מתוך): (1) סגירת מצרי טיראן בידי נאצר (22 במאי 1967) – "ההחלטה השרירותית והמסוכנת... לסגור את מצרי טיראן"; ישראל ראתה בכך עילה למלחמה מאז 1957; (2) המתיחות בגבולות – "קווי שביתת נשק שבריריים שהופרו", "ביטחון מפני טרור": תקריות בגבול סוריה, ירי מרמת הגולן, הסכסוך על המים ופשיטות פדאיון ופת"ח; (3) מרוץ החימוש – "הגבלת מרוץ החימוש הבזבזני וההרסני": הנשק הסובייטי הרב למצרים ולסוריה; (מקובל גם: (4) אי־ההכרה בישראל ואיומי ההשמדה – "ההכרה בזכות לקיום לאומי"). ברית המועצות: בתקופת המלחמה הקרה הייתה פטרונית של מצרים ושל סוריה – סיפקה נשק חדיש, יועצים וסיוע כלכלי; באמצע מאי 1967 מסרה למצרים מידע שגוי על ריכוז כוחות ישראליים בגבול סוריה; בעקבותיו הכניס נאצר צבא לסיני (14 במאי), גירש את כוח החירום של האו"ם וסגר את מצרי טיראן; ברית המועצות גיבתה את מצרים ואת סוריה ולא פעלה לרסן אותן.
מה השאלה מבקשת: שתי מטלות. (1) "הסבירו" כיצד באות לידי ביטוי בקטעים שתיים מן הנסיבות לפרוץ המלחמה – כל נסיבה מעוגנת בציטוט ומוסברת. (2) "הסבירו", על פי מה שלמדתם, כיצד תרמה ברית המועצות להסלמה שקדמה למלחמה.
תשובה מלאה:
נסיבה ראשונה – סגירת מצרי טיראן: ג'ונסון קובע כי "אם יש מעשה איוולת אחד שאחראי להתפרצות הזאת יותר מכל דבר אחר... זו הייתה ההחלטה השרירותית והמסוכנת, שהוכרזה, לסגור את מצרי טיראן". ב־22 במאי 1967 הודיע נשיא מצרים נאצר על סגירת המצרים בפני שיט ישראלי. בכך נחסם נתיב השיט מאילת לים סוף ולמזרח, שדרכו הגיעה בין השאר אספקת הנפט לישראל. מאז הנסיגה מסיני ב־1957 הצהירה ישראל שסגירת המצרים תיחשב בעיניה עילה למלחמה, ולכן הצעד המצרי נתפס כמעשה מלחמה. דבריו של ג'ונסון, ש"יש לשמור על זכות המעבר החופשי בים לכל האומות", מראים שגם ארצות הברית ראתה בסגירת המצרים הפרה של זכות בין־לאומית.
נסיבה שנייה – המתיחות לאורך קווי שביתת הנשק: ג'ונסון מתאר "קווי שביתת נשק שבריריים שהופרו" במשך 20 שנה, ומדבר על הצורך ב"ביטחון מפני טרור, הרס ומלחמה". בשנים שלפני המלחמה התרבו התקריות בגבולות: הסורים ירו מרמת הגולן על יישובי עמק החולה ועל חקלאים באזורים המפורזים; מדינות ערב ניסו להטות את מקורות הירדן, ובהם הבניאס, כדי לסכל את המוביל הארצי, וישראל פגעה בעבודות ההטיה; ארגון פת"ח ביצע פשיטות לתוך ישראל, בעיקר בעידוד סוריה. המתיחות הגיעה לשיא בקרב האוויר מול סוריה באפריל 1967, ומכאן החל המשבר של מאי 1967.
(חלופה) נסיבה שלישית – מרוץ החימוש: העיקרון "הגבלת מרוץ החימוש הבזבזני וההרסני" רומז לכך שלפני המלחמה הצטיידו מדינות ערב, ובעיקר מצרים וסוריה, בכמויות גדולות של נשק סובייטי חדיש, והדבר חיזק את ביטחונן העצמי ואת האיום על ישראל. (חלופה נוספת: הדרישה ל"הכרה בזכות לקיום לאומי" מזכירה שמדינות ערב לא הכירו בישראל, ומנהיגיהן איימו בגלוי להשמיד אותה בתקופת ההמתנה.)
תרומת ברית המועצות להסלמה: בתקופת המלחמה הקרה ביקשה ברית המועצות להרחיב את השפעתה במזרח התיכון והפכה לפטרונית של מצרים ושל סוריה. היא סיפקה להן נשק חדיש – מטוסים, טנקים ותותחים – שלחה יועצים צבאיים והעניקה סיוע כלכלי. באמצע מאי 1967 העבירה ברית המועצות למצרים מידע שגוי ולפיו ישראל מרכזת כוחות גדולים בגבול סוריה ומתכוננת לתקוף אותה. בעקבות המידע, ובשל הסכם ההגנה בין מצרים לסוריה (נובמבר 1966), הכניס נאצר מ־14 במאי 1967 כוחות גדולים לסיני, דרש לפנות את כוח החירום של האו"ם שהוצב בסיני ובעזה מאז מבצע קדש, ולאחר מכן סגר את מצרי טיראן. ברית המועצות גיבתה את בעלות בריתה ולא פעלה לרסן אותן, ובכך תרמה להידרדרות שהובילה לפרוץ המלחמה ב־5 ביוני 1967.
למה זה מקבל ניקוד מלא: שתי נסיבות מזוהות בקטעים, כל אחת מעוגנת בציטוט ומוסברת בעובדות מדויקות (סגירת המצרים ב־22 במאי והעילה למלחמה; התקריות בגבול סוריה, הסכסוך על המים ופשיטות פת"ח). תרומת ברית המועצות מוסברת בקשר סיבתי ישיר להסלמה: הנשק והחסות, ובעיקר המידע השגוי שהוביל לכניסת הצבא המצרי לסיני. מקובל גם: מרוץ החימוש או אי־ההכרה בישראל כנסיבה מן הקטעים.
טעות נפוצה: לצטט את חמשת העקרונות בלי להסביר איזו נסיבה שקדמה למלחמה כל אחד מהם משקף; או לכתוב באופן כללי ש"ברית המועצות תמכה בערבים" בלי להראות כיצד הדבר הוביל להסלמה במאי 1967.
סעיף ב
הנואם – נשיא ארצות הברית, מנהיגת הגוש המערבי: הנאום מבטא את עמדת המעצמה שתמכה בישראל, מול ברית המועצות שתמכה במצרים ובסוריה; בניגוד ל־1956–1957, אז לחצה ארצות הברית על ישראל לסגת מסיני, עכשיו אינה דורשת נסיגה מיידית בלי שלום – "אין זה מתכון לשלום". מועד – 19 ביוני 1967, ימים ספורים אחרי המלחמה, בזמן שעצרת האו"ם התכנסה לדיון חירום ביוזמת ברית המועצות, שדרשה לגנות את ישראל ולחייב אותה לסגת ללא תנאים; ברית המועצות וגרורותיה (מלבד רומניה) ניתקו את היחסים עם ישראל; הנאום הוא חלק מן המאבק בין המעצמות על עיצוב תוצאות המלחמה. מטרה – להציג תוכנית אמריקנית לשלום מול הדרישה הסובייטית, ולקשור נסיגה ל"הכרה בזכות לקיום לאומי" ול"גבולות מוכרים"; העקרונות הופיעו אחר כך בהחלטה 242 (נובמבר 1967); "הגבלת מרוץ החימוש" מכוונת גם לחימוש המחודש של מצרים וסוריה בידי ברית המועצות.
מה השאלה מבקשת: לבחור שניים משלושה מאפייני מקור (הנואם, מועד הנאום, מטרת הנאום), "להציג" כל אחד מהם, ו"להסביר" מה כל אחד מלמד על השפעת המלחמה הקרה על המלחמה ועל תוצאותיה.
תשובה מלאה:
מאפיין ראשון – הנואם: הנואם הוא לינדון ג'ונסון, נשיא ארצות הברית – מנהיגת הגוש המערבי במלחמה הקרה. במזרח התיכון של שנות ה־60 עמדו המעצמות זו מול זו: ברית המועצות חימשה ותמכה במצרים ובסוריה, ואילו ארצות הברית התקרבה לישראל. דבריו מראים שארצות הברית מגבה את ישראל בתום המלחמה: הוא דוחה את הקריאה "לחזור מיד למצב שהיה ב־4 ביוני" וקובע ש"אין זה מתכון לשלום, אלא לחידוש פעולות האיבה". זהו שינוי לעומת מבצע קדש (1956–1957), כאשר ארצות הברית לחצה על ישראל לסגת מסיני בלי הסכם שלום. מכאן שהמלחמה הקרה הפכה את ישראל לבעלת ברית של המעצמה המערבית, וזו סייעה לה לשמור על הישגי המלחמה בזירה המדינית.
מאפיין שני – מועד הנאום: הנאום נישא ב־19 ביוני 1967, ימים ספורים לאחר הפסקת האש (10 ביוני). באותם ימים התכנסה עצרת האו"ם לדיון חירום ביוזמת ברית המועצות, וראש ממשלת ברית המועצות קוסיגין הגיע לניו יורק כדי לדרוש לגנות את ישראל ולחייב אותה לסגת מכל השטחים בלי תנאי. עוד קודם לכן, ב־10 ביוני, ניתקה ברית המועצות את יחסיה עם ישראל, ובעקבותיה גם מדינות הגוש המזרחי (מלבד רומניה). מועד הנאום מלמד שמיד לאחר המלחמה הפכו תוצאותיה – ובעיקר השאלה מה ייעשה בשטחים שכבשה ישראל – לזירת התמודדות בין שתי המעצמות.
(חלופה) מאפיין שלישי – מטרת הנאום: ג'ונסון ביקש להציג תוכנית אמריקנית חלופית לדרישה הסובייטית: נסיגה ("ודאי שיש להסיג כוחות צבא") רק במסגרת שלום, שיכלול "הכרה בזכות לקיום לאומי", "גבולות מוכרים" ו"חופש מעבר בים". עקרונות אלה שימשו בסיס להחלטה 242 של מועצת הביטחון (22 בנובמבר 1967), שקשרה בין נסיגה לבין שלום וגבולות בטוחים ומוכרים. גם העיקרון "הגבלת מרוץ החימוש" קשור למלחמה הקרה: מיד לאחר המלחמה החלה ברית המועצות לחמש מחדש את מצרים ואת סוריה.
למה זה מקבל ניקוד מלא: שני מאפיינים מוצגים במדויק (מי הנואם ותפקידו; התאריך ביחס להפסקת האש ולדיון באו"ם), ולכל אחד מוסבר מה הוא מלמד על השפעת המלחמה הקרה – המעצמות כפטרוניות של הצדדים, המאבק ביניהן על תוצאות המלחמה. התשובה נשענת על ציטוטים מן הקטעים ועל עובדות (ניתוק היחסים, דיון החירום באו"ם, ההשוואה ל־1957, החלטה 242).
טעות נפוצה: להציג את המאפיין בלבד ("הנואם הוא נשיא ארצות הברית") בלי להסביר מה הוא מלמד; או לטעון שארצות הברית לחמה לצד ישראל – ארצות הברית לא השתתפה בלחימה, ותמיכתה הייתה מדינית.
שאלה 7 · מלחמת יום הכיפורים – הצליחה המצרית; השפעות בתחום הכלכלי ובתחום הפוליטי
לפניכם קטע מעובד המתאר את המהלכים הצבאיים של מצרים בימים הראשונים של מלחמת יום הכיפורים.
– על פי מה שלמדתם, הציגו את הנסיבות לפרוץ המלחמה.
– הציגו את מהלכי המלחמה שמתוארים בקטע, והסבירו כיצד שתיים מן הנסיבות שהצגתם אִפשרו את מהלכי המלחמה האלה.
הציגו את ההשפעה של מלחמת יום הכיפורים על מדינת ישראל בתחום הכלכלי ובתחום הפוליטי־מפלגתי.
בחרו במקור מספר הלימוד, והסבירו כיצד ההשפעה של המלחמה באחד מן התחומים האלה באה לידי ביטוי במקור שבחרתם.
◂ פתרון מלא לשאלה 7
סעיף א
נסיבות: הקיפאון המדיני אחרי מלחמת ששת הימים ומלחמת ההתשה – מצרים וסוריה ביקשו להחזיר את השטחים ואת הכבוד שאבדו ב־1967; כישלון יוזמות מדיניות (יוזמת סאדאת, 1971); ההתחמשות הסובייטית – טילי נ"מ וטילים נגד טנקים; "הקונספציה" של המודיעין הישראלי (מצרים לא תצא למלחמה בלי יכולת אווירית לתקוף בעומק ישראל; סוריה לא תצא בלי מצרים); ההטעיה המצרית – תרגילים חוזרים ליד התעלה, סילוק היועצים הסובייטים (יולי 1972) שהתפרש כחולשה; הבחירה ביום הכיפורים.
מהלכים בקטע: הרעשה ארטילרית ותקיפה אווירית (6 באוקטובר, 14:00); צליחה בסירות גומי ופריצת סוללות החול בתותחי מים; גשרים וטנקים; כיתור המעוזים; טילים נגד טנקים; טילי נ"מ שפגעו במטוסים; כישלון מתקפת הנגד (8 באוקטובר); אחיזה ברצועה מזרחית לתעלה.
כיצד אפשרו (שתיים מתוך): הקונספציה וההטעיה – ההפתעה, גיוס מילואים מאוחר, ולכן מעוזים בכוח מצומצם ("מאות חיילים בלבד") וצליחה בלי התנגדות של ממש; החימוש הסובייטי – "מערך צפוף של טילי נ"מ" ו"טילים נגד טנקים אישיים" נטרלו את היתרונות הישראליים בשריון ובאוויר; הקיפאון המדיני – מצרים הכינה מתקפה מוגבלת לכיבוש רצועה בתחום מטריית הטילים כדי לשבור את הקיפאון.
מה השאלה מבקשת: (1) "הציגו את הנסיבות" לפרוץ המלחמה. (2) "הציגו את מהלכי המלחמה שמתוארים בקטע", (3) "והסבירו כיצד שתיים מן הנסיבות... אפשרו" את המהלכים.
תשובה מלאה:
הנסיבות לפרוץ המלחמה. אחרי מלחמת ששת הימים החזיקה ישראל בסיני וברמת הגולן, ומדינות ערב, בהחלטות ועידת חרטום (1967), סירבו לשלום ולמשא ומתן. מלחמת ההתשה לאורך התעלה (1969–1970) הסתיימה בהפסקת אש, אבל לא בהסדר. נשיא מצרים אנואר סאדאת, שעלה לשלטון ב־1970, הציע ב־1971 הסדר ביניים, אך לא הושגה התקדמות, והוא הגיע למסקנה שרק מלחמה תשבור את הקיפאון. ברית המועצות חימשה את מצרים ואת סוריה בנשק מתקדם – מערכי טילי נ"מ וטילים נגד טנקים. ביולי 1972 סילק סאדאת את רוב היועצים הסובייטים, ובישראל פירשו זאת כסימן שאין בכוונתו לצאת למלחמה. המודיעין הישראלי דבק ב"קונספציה": מצרים לא תפתח במלחמה כל עוד אין לה יכולת אווירית לתקוף בעומק ישראל, וסוריה לא תצא למלחמה בלי מצרים. מצרים וסוריה תיאמו ביניהן את המתקפה והסוו אותה בתרגילים חוזרים ליד התעלה, ובחרו בתאריך שבו ישראל בחופשת החג – יום הכיפורים.
מהלכי המלחמה בקטע. ב־6 באוקטובר, "בשעה שתיים בצהריים", פתחו "מאות תותחים מצריים באש" על מעוזי "קו בר־לב", ומטוסים תקפו בסיני. "גלים של חיילי חי"ר מצריים" צלחו את התעלה "בסירות גומי"; את סוללות החול פרצו "באמצעות תותחי מים", ובלילה הוקמו גשרים לטנקים. רוב המעוזים "כותרו". החיילים המצריים פגעו בטילים נגד טנקים בטנקים הישראליים, וחיל האוויר נתקל ב"מערך צפוף של טילי נ"מ". מתקפת הנגד ב־8 באוקטובר "נכשלה", ובסוף היום השלישי החזיקו המצרים "ברצועה לאורך כל הגדה המזרחית".
נסיבה ראשונה שאפשרה את המהלכים – הקונספציה וההטעיה המצרית. בגלל הקונספציה ובזכות התרגילים המצריים, שנראו כשגרה, לא העריך המודיעין בזמן שהמלחמה מתקרבת. גיוס המילואים החל רק בבוקר יום הכיפורים, ולכן "במעוזים ישבו מאות חיילים בלבד", ובסיני היו רק כוחות סדירים מעטים. מכאן ההצלחה של הצליחה: המצרים חצו את התעלה מול כוחות דלילים, כיתרו את המעוזים, ומתקפת הנגד נעשתה בחיפזון, בכוחות מילואים שהגיעו לחזית בלי היערכות מתאימה – ונכשלה.
נסיבה שנייה שאפשרה את המהלכים – החימוש הסובייטי. היתרון של ישראל ב־1967 היה בחיל האוויר ובשריון. הנשק הסובייטי נועד לנטרל בדיוק את שני היתרונות האלה: "מערך צפוף של טילי נ"מ" מעבר לתעלה מנע מחיל האוויר לסייע לכוחות בקרקע – "מטוסים רבים הופלו" – ו"טילים נגד טנקים אישיים" אפשרו לחיילי חי"ר לפגוע בטנקים שמיהרו לעזור למעוזים. המצרים תכננו מראש להישאר ברצועה צרה מזרחית לתעלה, בתוך טווח ה"מטרייה" של טילי הנ"מ – וזה מה שעשו.
למה זה מקבל ניקוד מלא:
טעות נפוצה: לכתוב שהמלחמה פרצה "בבוקר" יום הכיפורים – היא פרצה בשעה 14:00; או להציג את הקונספציה בלי להסביר כיצד השפיעה על המצב בשטח.
סעיף ב
התחום הכלכלי: עלות ישירה עצומה של המלחמה ושל הגיוס הממושך; הוצאות ביטחון גבוהות מאוד בשנים שאחריה; האטה בצמיחה, אינפלציה גוברת וגירעון – "העשור האבוד"; תלות גוברת בסיוע אמריקני (סיוע חירום וסיוע שנתי).
התחום הפוליטי־מפלגתי: תנועות מחאה של חיילי מילואים (מוטי אשכנזי, פברואר 1974); ועדת אגרנט ודוח הביניים (אפריל 1974); התפטרות גולדה מאיר (אפריל 1974) וממשלת רבין, שבה לא כיהן דיין; שחיקת אמון הציבור במפלגת השלטון (המערך); הקמת מפלגות ותנועות חדשות (ד"ש, גוש אמונים, שלום עכשיו בהמשך); "המהפך" – ניצחון הליכוד בבחירות 1977.
מקור מספר הלימוד: למשל תצלום או תיאור של מוטי אשכנזי במחאתו ליד משרד הביטחון/משרד ראש הממשלה בתחילת 1974, או קטע מדוח הביניים של ועדת אגרנט.
מה השאלה מבקשת: (1) "הציגו את ההשפעה" של המלחמה בשני תחומים – הכלכלי והפוליטי־מפלגתי. (2) "בחרו במקור... והסבירו" כיצד ההשפעה באחד התחומים באה בו לידי ביטוי.
תשובה מלאה:
ההשפעה בתחום הכלכלי. המלחמה הייתה יקרה מאוד: אבדות בציוד – מטוסים וטנקים רבים – ומאות אלפי חיילי מילואים שגויסו לתקופה ארוכה ונעדרו מעבודתם. בשנים שאחרי המלחמה עלו הוצאות הביטחון לשיעור גבוה מאוד מן התוצר, כדי לבנות מחדש את הצבא ולהגדילו. בעקבות זאת האטה הצמיחה המהירה של שנים 1967–1973, גברה האינפלציה, והגירעון התרחב. שנות השבעים נקראו בפי רבים "העשור האבוד" של הכלכלה הישראלית. ישראל נעשתה גם תלויה הרבה יותר בסיוע האמריקני – החל בסיוע החירום בזמן המלחמה, וכלה בסיוע שנתי גדול בשנים שלאחר מכן.
ההשפעה בתחום הפוליטי־מפלגתי. ההפתעה והאבדות הקשות – יותר מ־2,600 חיילים נהרגו – ערערו את אמון הציבור בהנהגה. אחרי המלחמה קמו תנועות מחאה של חיילי מילואים, ודרשו שהאחראים יתפטרו. הוקמה ועדת חקירה ממלכתית בראשות נשיא בית המשפט העליון שמעון אגרנט. דוח הביניים שלה (1 באפריל 1974) הטיל את האחריות בעיקר על הצבא ועל המודיעין – הרמטכ"ל דוד אלעזר וראש אמ"ן אלי זעירא – ולא על הדרג המדיני, אבל הסערה הציבורית גברה, ו־11 ימים אחר כך התפטרה ראש הממשלה גולדה מאיר. יצחק רבין הקים ממשלה חדשה, ומשה דיין לא נכלל בה. בטווח הארוך נשחק אמון הציבור במפלגת השלטון (המערך), קמו מפלגות ותנועות חדשות – כמו ד"ש, וגוש אמונים מימין – ובבחירות 1977 עלה לשלטון לראשונה הליכוד בראשות מנחם בגין ("המהפך").
מקור מספר הלימוד. בחרתי במקור המתאר את מחאתו של מוטי אשכנזי בראשית 1974. אשכנזי, קצין מילואים שפיקד על המעוז היחיד בקו בר־לב שלא נפל במלחמה ("בודפשט"), התיישב לבדו מול משרד ראש הממשלה בירושלים עם שלט שבו קרא לשר הביטחון דיין להתפטר. בתוך זמן קצר הצטרפו אליו אלפי חיילי מילואים ואזרחים, והמחאה הפכה לתנועה. המקור מבטא את ההשפעה בתחום הפוליטי: לוחם מן השורה, ולא מפלגה, מוביל מחאה ציבורית שדורשת מן ההנהגה לקחת אחריות – וזו אחת הסיבות להתפטרות גולדה מאיר ולשינויים בהנהגה.
בבחינה: ציינו את שם הספר, ההוצאה והעמוד שממנו לקחתם את המקור.
למה זה מקבל ניקוד מלא:
טעות נפוצה: לכתוב שוועדת אגרנט קבעה שגולדה מאיר ודיין אשמים – הדוח לא הטיל עליהם אחריות אישית, והתפטרות גולדה באה בעקבות הלחץ הציבורי; או לכתוב שהמהפך הגיע מייד אחרי המלחמה – הוא התרחש ב־1977.