בגרות בהיסטוריה 22261 - חורף 2021

מה השאלה מבקשת: להציג עיקרון אחד נוסף באידאולוגיה הנאצית (אחר מזה שבסעיף א), ולהסביר כיצד שניים מן הצעדים שנקטו הנאצים בשנים 1933-1938 מימשו אותו.

תשובה מלאה:
העיקרון: עקרון המנהיג ("הפיהררפרינציפ").
לפי האידאולוגיה הנאצית, העם אינו זקוק לדמוקרטיה, לוויכוחים בין מפלגות ולהכרעת רוב. בראשו צריך לעמוד מנהיג יחיד – "הפיהרר" – שמגלם את רצון העם והגזע ויודע מה טוב לו. סמכותו של המנהיג מוחלטת, אין עליה פיקוח, וכל אחד בדרג שמתחתיו מקבל ממנו את סמכותו וחייב לו ציות מלא.

צעד ראשון – חוק ההסמכה (23 במרס 1933): כשלושה שבועות לאחר הבחירות של 5 במרס 1933 אישר הרייכסטאג את חוק ההסמכה, שהעניק לממשלה בראשות הקנצלר היטלר סמכות לחוקק חוקים בלי אישור הרייכסטאג, ואף חוקים הסוטים מן החוקה. בכך עברה סמכות החקיקה מנציגי העם אל היטלר וממשלתו, והרייכסטאג הפך לגוף שאינו מגביל את המנהיג. החוק מימש את עקרון המנהיג, משום שאפשר להיטלר לפעול בלי הגבלות חוקתיות ובלי פיקוח של הרשות המחוקקת.

צעד שני – איחוד משרות הנשיא והקנצלר (אוגוסט 1934): עם מותו של הנשיא הינדנבורג ב־2 באוגוסט 1934 אוחדו משרת הנשיא ומשרת הקנצלר, והיטלר נעשה "הפיהרר והקנצלר של הרייך" וגם המפקד העליון של הצבא. מיד לאחר מכן נדרשו החיילים ועובדי המדינה להישבע שבועת אמונים אישית להיטלר – לא למדינה ולא לחוקה. בכך לא נותר בגרמניה שום מוסד שיכול לפקח על היטלר או להדיחו, והוא נעשה שליט יחיד בעל סמכות מוחלטת, כפי שדרש עקרון המנהיג.

לסיכום, עקרון המנהיג מומש בשלבים: חוק ההסמכה ריכז את סמכות החקיקה בידי היטלר, ואיחוד המשרות ושבועת האמונים הפכו אותו לשליט יחיד ובלתי מוגבל.

למה זה מקבל ניקוד מלא: העיקרון מוצג ומוגדר, ושני הצעדים מוצגים עם תאריך ופירוט, וכל אחד מהם מוסבר כמימוש של העיקרון (לא רק תיאור הצעד). צעדים נוספים שמתקבלים לעקרון המנהיג: "ליל הסכינים הארוכות" (30 ביוני 1934) – חיסול מתחרים בתוך התנועה ובראשם רהם; חוק הפקידות (אפריל 1933) – הצבת נאמנים להיטלר במנגנון המדינה; עצרות ותהלוכות ההמונים שהאדירו את "הפיהרר". מקובל גם עיקרון אחר, למשל שלילת הדמוקרטיה (חוק ההסמכה; החוק נגד הקמת מפלגות חדשות מיולי 1933), שלילת הקומוניזם (הצו להגנת העם והמדינה לאחר שרפת הרייכסטאג, פברואר 1933; מעצר קומוניסטים במחנות ריכוז), קידוש המלחמה (חידוש שירות החובה ב־1935 בניגוד לחוזה ורסאי; כניסת הצבא לחבל הריין ב־1936; האנשלוס ב־1938) או אנטישמיות (יום החרם, אפריל 1933; חוקי נירנברג, ספטמבר 1935; ליל הבדולח, נובמבר 1938).

טעות נפוצה: להציג שוב את תורת הגזע מסעיף א, או לבחור צעדים מחוץ לשנים 1933-1938 (למשל גטאות או רצח המוני בזמן המלחמה).

מה השאלה מבקשת: שני חלקים. (1) להציג את ההבדלים בין שני המקורות לפי שני תבחינים: דימוי המורדים, ודרך הצגת תוצאות המרד. (2) להסביר סיבה אחת להבדלים.

תשובה מלאה:
חלק ראשון – ההבדלים בין המקורות:
תבחין ראשון – דימוי המורדים:
במקור 1, הדוח של גנרל שטרופ, המורדים מוצגים באופן מבזה ומשפיל. היהודים מתוארים כמי ש"בעצם הם מוגי לב בטבעם", והלוחמים נקראים "באנדיטים [פורעי חוק]" – כינוי שהגרמנים נתנו לפרטיזנים ולאנשי מחתרת כדי להציגם כפושעים ולא כלוחמים. גם כשהוא מודה בהתנגדות העיקשת, הוא מייחס אותה לתחבולות: היהודים "הסתתרו בתעלות הביוב ובבונקרים" ו"עבדו בצורה מתוחכמת", ואף מזכיר "הלשנה מצד היהודים".
במקור 2, המכתב של מרדכי אנילביץ', המורדים מוצגים כלוחמים גיבורים. הוא כותב על חברו: "נפל כחייל גיבור על יד מכונת הירייה", ומסכם: "הייתי עֵד ללחימה מופלאה ומלאת גבורה של הלוחמים היהודים". הלוחמים מאורגנים ב"פלוגות" ש"התקיפו את הגרמנים, אשר נמלטו" – כלומר, הם צבא לוחם ולא כנופיה.

תבחין שני – דרך הצגת תוצאות המרד:
במקור 1 התוצאות מוצגות כהישג צבאי גרמני מלא, באמצעות נתונים ומספרים: שטרופ מדווח שהחליט "לבצע את ההריסה המוחלטת של רובע המגורים היהודי על ידי שרֵפת כל גושי המגורים", ומסכם במספר מדויק: "הצלחנו לתפוס בסך הכול 56,065 יהודים או להשמידם בוודאות". הוא מדגיש שההצלחה הושגה "רק על ידי הפעלה מתמדת ובלתי נלאית של כל הכוחות", כלומר את מאמצי כוחותיו.
במקור 2 התוצאות מוצגות כהישג מוסרי וסמלי של היהודים: "הגרמנים ברחו פעמיים מן הגטו", "אבדותינו בכוח אדם מעטות ביותר", ובעיקר – "חלום חַיי קם והיה. ההגנה העצמית בגטו הפכה לעובדה. ההתנגדות היהודית המזוינת והנקמה הפכו למעשה". גם ההכרה מבחוץ נתפסת כהישג: "העובדה שזוכרים אותנו מעבר לחומות הגטו מעודדת אותנו במאבקנו". עם זאת אנילביץ' אינו מתעלם מן המציאות: "רק יחידים יחזיקו מעמד... גורלם נחרץ" – הניצחון אינו צבאי אלא בעצם המאבק.

חלק שני – סיבה להבדלים: זהות הכותבים ומטרתם.
את מקור 1 כתב יורגן שטרופ, מפקד האס־אס והמשטרה במחוז ורשה, שהיה ממונה על דיכוי המרד. כנאצי, הוא ראה ביהודים גזע נחות, ולכן לא היה מוכן להציגם כלוחמים אמיצים; הצגתם כ"מוגי לב" וכ"באנדיטים" תואמת את האידאולוגיה הנאצית. בנוסף, הדוח נכתב לממונים עליו בהיררכיה של האס־אס, ומטרתו הייתה להציג את הצלחתו ואת יעילות כוחותיו – ולכן ההדגשה של ההריסה המוחלטת ושל מספר היהודים שנתפסו או הושמדו.
את מקור 2 כתב מרדכי אנילביץ', מפקד הארגון היהודי הלוחם ומפקד המרד, לחברו יצחק צוקרמן שפעל מחוץ לגטו. הוא היה שותף לחלום ההתנגדות המזוינת, ומבחינתו עצם הלחימה בגרמנים הייתה הגשמה של מטרת המרד: למות בכבוד, להחזיר לעם את כבודו ולנקום. לכן הוא מדגיש את הגבורה ואת ההישג הסמלי.

לסיכום, שני המקורות מתארים את אותו מרד, אבל הנאצי מציג את המורדים כפושעים פחדנים ואת התוצאות כניצחון צבאי, ואילו מפקד המרד מציג אותם כגיבורים ואת המרד כהישג מוסרי, וזאת בעיקר בשל זהותם השונה של הכותבים.

למה זה מקבל ניקוד מלא: לכל אחד משני התבחינים מוצגת עמדת כל אחד מן המקורות, עם ציטוט מן המקור, ומודגש ההבדל ביניהם. הסיבה מוסברת ומקושרת להבדלים שהוצגו. סיבות נוספות שמתקבלות: סוג המקור – דוח צבאי רשמי ומסכם המיועד לדרגים הבכירים, לעומת מכתב אישי לחבר; ההבדל במועד הכתיבה – הדוח נכתב ב־16 במאי 1943, לאחר חיסול הגטו, ואילו המכתב נכתב ב־23 באפריל 1943, בימים הראשונים של המרד, כשהלוחמים עוד הצליחו להדוף את הגרמנים.

טעות נפוצה: לתאר כל מקור בנפרד בלי להציג את ההבדל לפי התבחין, או להציג יותר מסיבה אחת בלי לפתח אף אחת מהן.

מה השאלה מבקשת: לנמק את הטענה שקורות יהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה הם חלק משואת העם היהודי, באמצעות שתי עובדות מן המקור (עדות ד"ר מרדכי חן).

תשובה מלאה:
הטענה מבוססת על כך שהמדיניות שהופעלה כלפי יהודי צפון אפריקה – בידי גרמניה ובעלות בריתה, איטליה הפשיסטית ומשטר וישי – דמתה למדיניות כלפי היהודים באירופה: הפרדה וריכוז, עבודת כפייה, תנאים בלתי אנושיים ומוות. העדות של ד"ר חן, רופא ששירת בצבא הבריטי וראה את המחנה סמוך לשחרורו, בסוף ינואר או בתחילת פברואר 1943, מספקת לכך שתי עובדות:

עובדה ראשונה – ריכוז היהודים במחנה ריכוז: לפי העדות, "בג'אדו היה מחנה ריכוז שהקימו האיטלקים, במיוחד ליהודים מבּנגָזי, ובנוסף לזה ליהודים מליביה ומטְריפוֹליטָניה", ו"בזמן שהגרמנים היו בבנגזי הביאו אותם למחנה ריכוז זה". כלומר, יהודים נעקרו מבתיהם ונכלאו במחנה רק משום שהיו יהודים – כמו הריכוז של יהודי אירופה בגטאות ובמחנות. מן הידע: איטליה, בעלת בריתה של גרמניה, החילה כבר ב־1938 חוקים גזעיים, ובשנת 1942 הורה מוסוליני לרכז את יהודי קירנאיקה (חבל בנגזי) במחנה ג'אדו; לפי ההערכות נשלחו אליו כ־2,600 יהודים.

עובדה שנייה – התנאים הבלתי אנושיים והתמותה הגבוהה: ד"ר חן מתאר "צפיפות איומה בבניינים במקום, סירחון נורא, מקום כמעט בלי אמצעים היגייניים בכלל, אנשים השוכבים דחוסים ממש אחד ליד השני". חולים שכבו "על הרצפה, ללא כיסוי מתאים... ששכבו על האבנים, עם חום גבוה של טִיפוס הבהרות", ו"במחנה שרר מצב של חוסר תזונה מוחלט, חוסר מים, הם קיבלו מים רק שעתיים ביום". התוצאה: "התמותה שם הייתה גבוהה. בזמן שאני הייתי שם, מתו ארבעה־שישה אנשים". אלה בדיוק התנאים שבהם מתו רבים מיהודי אירופה בגטאות ובמחנות: צפיפות, רעב, מחסור במים, מגפות. מן הידע: לפי ההערכות מתו בג'אדו כ־560 יהודים, רובם ממגפת הטיפוס.

לסיכום, יהודי לוב רוכזו במחנה ריכוז בשל יהדותם וסבלו בו מרעב, מצפיפות וממגפות שגבו חיים רבים, כמו יהודי אירופה – ולכן קורותיהם הם חלק משואת העם היהודי.

למה זה מקבל ניקוד מלא: שתי עובדות נפרדות מן המקור, כל אחת עם ציטוט, וכל אחת מקושרת לטענה – כלומר מוסבר כיצד היא מלמדת על דמיון למדיניות הנאצית כלפי יהודי אירופה (ריכוז במחנה; תנאים קשים ותמותה). מקובל גם לנסח את העובדה השנייה סביב המגפות (טיפוס הבהרות וטיפוס המעיים) או סביב הרעב והצימאון.

טעות נפוצה: להביא עובדות מן הידע הכללי (למשל עבודות הכפייה בתוניסיה) במקום מן המקור כפי שנדרש, או לצטט בלי לקשר את הציטוט לטענה שהקורות הם חלק מן השואה.

מה השאלה מבקשת: להסביר שני נימוקים נגד תוכנית אוגנדה שבאים לידי ביטוי בקטע.

תשובה מלאה:
תוכנית אוגנדה הייתה הצעה של ממשלת בריטניה (1903) להקצות לתנועה הציונית שטח להתיישבות יהודית אוטונומית במזרח אפריקה. ז'בוטינסקי, שכתב את המאמר בשנת 1905, יצא נגד התוכנית, ובקטע באים לידי ביטוי שני נימוקים עיקריים:

נימוק ראשון – ארץ־ישראל היא המולדת ההיסטורית ואין לה תחליף: לפי ז'בוטינסקי, "ההיסטוריה של עם ישראל מתחילה ומסתיימת בארץ־ישראל", וכל דרכו של העם בגלות הייתה "בשמה של ארץ־ישראל". לכן הוא קובע: "מסלול זה יוכל להגיע אל קיצו רק בארץ־ישראל. אם נסור ממסלול זה – נרד מפסי ההיסטוריה". כלומר, מדינה יהודית בטריטוריה אחרת לא תהיה המשך של ההיסטוריה של העם, אלא ניתוק ממנה. הקשר ההיסטורי והרגשי לארץ־ישראל הוא שמלכד את העם ומעורר אותו לפעול, ובלעדיו התנועה הלאומית מאבדת את הצדקתה ואת כוחה.

נימוק שני – ההשקעה באוגנדה תרד לטמיון, משום שבבוא היום תיפתח הדרך לארץ־ישראל: ז'בוטינסקי מבקש מן הקוראים לדמיין שבעוד עשר שנים, אחרי שכבר "נעשה דבר מה" באוגנדה, "לפתע פתאום הסולטן [העותמאני] מסכים" – למשל משום ש"סולטן חדש עלול לעלות על כיסא המלוכה". אז העם ייקרע בדילמה: "חבל לוותר על ההתחלות שנוצרו באוגנדה, הושקעו כספים ומאמצים, ועתה יהיה כל זה לזרים". כלומר, כל המשאבים שיושקעו באוגנדה – הכספים והמאמצים המעטים של התנועה – ילכו לאיבוד, ובמקום לקדם את המטרה הציונית הם יפצלו את העם ויעכבו אותה.

לסיכום, ז'בוטינסקי מתנגד לתוכנית אוגנדה משום שארץ־ישראל היא המולדת ההיסטורית היחידה של העם, ומשום שההשקעה בטריטוריה אחרת תבוזבז ותסיט את התנועה ממטרתה.

למה זה מקבל ניקוד מלא: שני נימוקים נפרדים, כל אחד מנוסח במילים של התלמיד, מעוגן בציטוט מן הקטע ומוסבר כנימוק נגד התוכנית. נימוק נוסף שמתקבל: גם אם יקום יישוב באוגנדה, היהודים יעזבו אותו לטובת ארץ־ישראל, כי "לא יוכלו למנוע את ההתפרצות הממשית של האהבה העתיקה לארץ־ישראל".

טעות נפוצה: להביא נימוקים מן הידע הכללי (למשל שהשטח לא היה מתאים להתיישבות) שאינם מופיעים בקטע.

מה השאלה מבקשת: להסביר מדוע תמך הרצל בתוכנית אוגנדה (לא צוין מספר – נביא שלוש סיבות).

תשובה מלאה:
בשנת 1903 הציע שר המושבות הבריטי, ג'וזף צ'מברליין, להקצות לתנועה הציונית שטח במזרח אפריקה (בתחום קניה של היום, אך התוכנית נודעה בשם "אוגנדה") להתיישבות יהודית אוטונומית. הרצל הביא את ההצעה לקונגרס הציוני השישי (1903) ותמך בה מכמה סיבות:

סיבה ראשונה – מצוקה דחופה של יהודי מזרח אירופה: באפריל 1903 התרחש פוגרום קישינב, שבו נרצחו עשרות יהודים, ומצבם של יהודי רוסיה הלך והחמיר. הרצל, שהאמין שהציונות צריכה להיות פתרון מעשי לשאלת היהודים, חשב שאי אפשר לחכות עד שתושג ארץ־ישראל, ושיש צורך בפתרון מיידי שיציל יהודים רבים.

סיבה שנייה – פתרון זמני ולא תחליף: הרצל לא ראה באוגנדה מטרה סופית אלא מקלט זמני – "מקלט לילה", כפי שכינה זאת מקס נורדאו, שתמך בתוכנית – מקום מחסה שבו יוכלו יהודים נרדפים לחיות בביטחון עד שתושג ארץ־ישראל. הוא הדגיש שארץ־ישראל נשארת יעד התנועה, ובסיום הקונגרס אף ציטט את הפסוק "אם אשכחך ירושלים, תשכח ימיני".

סיבה שלישית – הכרה של מעצמה בתנועה הציונית: ההצעה הבריטית הייתה הפעם הראשונה שממשלה של מעצמה גדולה הציעה באופן רשמי לתנועה הציונית, כנציגת העם היהודי, שטח להתיישבות יהודית אוטונומית, וכך הכירה בזכות העם היהודי לפתרון מדיני. מבחינת הרצל, שראה בפעילות המדינית ובהשגת "צ'רטר" מן המעצמות את דרכה העיקרית של הציונות, דחיית ההצעה הייתה עלולה לפגוע ביחסים עם בריטניה ולהחמיץ הישג מדיני חסר תקדים.

ברקע: מאמציו של הרצל להשיג צ'רטר על ארץ־ישראל מן הסולטן העות'מאני (כולל פגישתו עם הסולטן עבדול חמיד השני ב־1901) לא הצליחו, וגם תוכנית ההתיישבות באל־עריש שבסיני נכשלה (1903). לכן נראה לו שאוגנדה היא ההזדמנות המעשית היחידה שעומדת לפני התנועה.

לסיכום, הרצל תמך בתוכנית אוגנדה בגלל מצוקת יהודי רוסיה, משום שראה בה מקלט זמני בלבד, ומשום שראה בהצעה הכרה מדינית חשובה של בריטניה בתנועה הציונית.

למה זה מקבל ניקוד מלא: מוסברות כמה סיבות לתמיכה (המצוקה ופרעות קישינב; פתרון זמני – "מקלט לילה"; הכרה של מעצמה), כל אחת עם הסבר ולא רק ציון. מקובל גם להסביר את התמיכה בכישלון המאמצים להשיג צ'רטר על ארץ־ישראל.

טעות נפוצה: לטעון שהרצל ויתר על ארץ־ישראל או ראה באוגנדה מטרה סופית.

מה השאלה מבקשת: לבחור שניים מן התחומים (ביטחון, התיישבות, חינוך), להציג את התמורות שחלו בהם ביישוב היהודי בשנים 1882-1914, ולהסביר כיצד סייעו שתיים מן התמורות לקידום הלאומיות היהודית.

תשובה מלאה:
תחום ראשון – התיישבות:
התמורות: עד 1882 חיו רוב יהודי ארץ־ישראל בערים הקדושות (ירושלים, צפת, טבריה וחברון), ורבים מהם התקיימו מכספי "החלוקה". עם העלייה הראשונה (1882-1903) הוקמו המושבות החקלאיות הראשונות – ראשון לציון, ראש פינה וזכרון יעקב (1882) ואחרות – רבות מהן בתמיכת הברון אדמונד דה רוטשילד. ההתיישבות התפשטה לאזורים חדשים: הגליל, השומרון ושפלת יהודה. בתקופת העלייה השנייה (1904-1914) נוצרו צורות התיישבות חדשות: חוות הכשרה חקלאיות לפועלים, והקבוצה – דגניה, שהוקמה ב־1910 כיישוב שיתופי. ב־1909 הוקמה שכונת "אחוזת בית" ליד יפו, שהפכה לתל אביב – העיר העברית הראשונה.
הסיוע ללאומיות: ההתיישבות החקלאית הביאה לשינוי עמוק: יהודים עברו לעבוד את האדמה ולהתפרנס בעצמם, ברוח הרעיון הציוני של "היהודי החדש" ושל השיבה לעבודת האדמה. המושבות והקבוצות שנפרסו באזורים שונים יצרו תשתית לפריסה של יישוב יהודי ברחבי ארץ־ישראל, וזו הייתה בסיס לתביעה לבית לאומי. תל אביב הייתה ביטוי לחיים עירוניים עבריים, עם מוסדות ותרבות עברית, והובילה לצמיחה כלכלית של היישוב.

תחום שני – חינוך:
התמורות: בתקופה זו נוצר חינוך עברי לאומי. בבתי הספר במושבות התחילו ללמד בעברית, בהשפעת אליעזר בן־יהודה ופועלו לתחיית הלשון העברית כשפה מדוברת. ב־1903 הוקמה הסתדרות המורים, וב־1905 נוסדה ביפו הגימנסיה העברית "הרצליה" – בית הספר התיכון העברי הראשון. ב־1913 פרצה "מלחמת השפות" – מאבק של מורים, תלמידים והורים נגד ההחלטה ללמד בטכניון שבחיפה בגרמנית – והיא הסתיימה בניצחון העברית.
הסיוע ללאומיות: החינוך העברי הניח את היסודות לחינוך לאומי בארץ־ישראל: דור של ילדים גדל כשהעברית היא שפת אמו, והעברית הפכה לשפה המדוברת של היישוב החדש ושל התנועה הציונית. שפה משותפת אחת גיבשה את העולים, שהגיעו מארצות שונות ודיברו שפות שונות, לעם אחד, וחיזקה את הזהות הלאומית. "מלחמת השפות" הוכיחה שהיישוב רואה בעברית ערך לאומי עליון.

לסיכום, ההתיישבות בכפר ובעיר והחינוך העברי שינו את פני היישוב היהודי בארץ־ישראל: הם יצרו תשתית יישובית וכלכלית לבית הלאומי וגיבשו את העולים סביב השפה העברית והזהות הלאומית.

למה זה מקבל ניקוד מלא: בכל אחד משני התחומים מוצגות תמורות עם פרטים מדויקים (שמות ושנים), ולשתי תמורות מוסבר כיצד הן סייעו לקידום הלאומיות היהודית. מקובל גם התחום הביטחוני: הקמת ארגון "בר גיורא" (1907) ואחריו ארגון "השומר" (1909), שהחליפו שומרים ערבים בשומרים יהודים במושבות – הנחילו את הרעיון שההגנה על היישוב היא משימה לאומית שעל היהודים לקחת בידיהם.

טעות נפוצה: להזכיר את המושב (נהלל, 1921), שהוקם אחרי התקופה, או לתאר את התמורות בלי להסביר כיצד הן קידמו את הלאומיות.

מה השאלה מבקשת: שני חלקים. (1) להציג את עיקרי התוכן של הצהרת בלפור. (2) להסביר כיצד ההצהרה קידמה את מטרת התנועה הלאומית היהודית.

תשובה מלאה:
חלק ראשון – עיקרי התוכן:
הצהרת בלפור היא מכתב ששלח שר החוץ הבריטי, ארתור ג'יימס בלפור, ללורד וולטר רוטשילד, ב־2 בנובמבר 1917, בזמן מלחמת העולם הראשונה. עיקרי התוכן:
ההבטחה: ממשלת הוד מלכותו (בריטניה) רואה בעין יפה הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ־ישראל, ותעשה כמיטב יכולתה להקל על השגת מטרה זו.
התנאים: בהצהרה נקבעו שני תנאים: לא ייעשה דבר שעלול לפגוע בזכויות האזרחיות והדתיות של העדות הלא־יהודיות הקיימות בארץ־ישראל, וגם לא בזכויות ובמעמד המדיני של היהודים בכל ארץ אחרת.

חלק שני – כיצד קידמה ההצהרה את מטרת התנועה הלאומית היהודית:
מטרת התנועה הציונית, כפי שנוסחה בתוכנית בזל בקונגרס הציוני הראשון (1897), הייתה להקים לעם היהודי בית מולדת בארץ־ישראל, "מובטח במשפט הכלל", כלומר בהכרה בין־לאומית. ההצהרה קידמה מטרה זו בכמה דרכים:
ראשית, הכרה: זו הייתה הפעם הראשונה שמעצמה גדולה הכירה באופן רשמי ופומבי ביהודים כעם, ובזכותו לבית לאומי דווקא בארץ־ישראל. הרצל ניסה בלי הצלחה להשיג "צ'רטר" כזה, ועכשיו התנועה הציונית קיבלה הכרה מן המעצמה שעמדה לכבוש את הארץ (הבריטים כבשו את ירושלים בדצמבר 1917).
שנית, התחייבות לסיוע: בריטניה לא רק הכירה בזכות אלא גם התחייבה "לעשות כמיטב יכולתה" להקים את הבית הלאומי – כלומר, לסייע לעלייה ולהתיישבות.
שלישית, בסיס משפטי בין־לאומי: ההצהרה הפכה לבסיס חוקי פומבי לבית הלאומי. בוועידת סן רמו (1920) הוחלט למסור לבריטניה את המנדט על ארץ־ישראל, וב־1922 אישר חבר הלאומים את כתב המנדט, שכלל את הצהרת בלפור, הכיר ב"קשר ההיסטורי של העם היהודי עם ארץ־ישראל" וחייב את בריטניה להקים בארץ בית לאומי ליהודים. כך הפכה הבטחה של מדינה אחת למחויבות בין־לאומית – בדיוק מה שתוכנית בזל ביקשה.

לסיכום, ההצהרה הבטיחה בית לאומי לעם היהודי בארץ־ישראל בשני תנאים, והיא קידמה את מטרת הציונות משום שהעניקה לה הכרה של מעצמה, התחייבות לסיוע ובסיס משפטי בין־לאומי.

למה זה מקבל ניקוד מלא: מוצגים שני רכיבי התוכן – ההבטחה והמחויבות של בריטניה, ושני התנאים. ההסבר מקשר בין ההצהרה ובין מטרת התנועה (הכרה של מעצמה, מחויבות לסיוע, בסיס חוקי פומבי שהוביל להכרה בין־לאומית בכתב המנדט).

טעות נפוצה: לכתוב שההצהרה הבטיחה "מדינה" ליהודים (היא דיברה על "בית לאומי"), או לשכוח את התנאים.

מה השאלה מבקשת: שתי משימות: (1) להסביר מה הייתה "תנועת המרי העברי"; (2) לנקוט עמדה – האם פעולותיה השפיעו על החלטת בריטניה להעביר את שאלת ארץ־ישראל לאו"ם – ולנמק אותה בעובדה היסטורית אחת.

תשובה מלאה:
מהי תנועת המרי העברי:
"תנועת המרי העברי" הייתה מסגרת משותפת לשלושת הארגונים הצבאיים של היישוב – ההגנה (ובכללה הפלמ"ח), האצ"ל והלח"י – שהוקמה באוקטובר 1945. היא הוקמה לאחר שהתברר שממשלת הלייבור בבריטניה ממשיכה במדיניות הספר הלבן ואינה פותחת את שערי הארץ לניצולי השואה. מטרתה הייתה לתאם את הפעולות הצבאיות של הארגונים, שפעלו עד אז בנפרד, ולהיאבק יחד בשלטון הבריטי, בכפוף לאישור ההנהגה של היישוב. התנועה פעלה פחות משנה ופורקה בקיץ 1946, לאחר פיצוץ מלון המלך דוד בידי האצ"ל (22 ביולי 1946).

עמדתי: פעולות תנועת המרי העברי השפיעו על ההחלטה של בריטניה להעביר את שאלת ארץ־ישראל לאו"ם, אף שלא היו הגורם היחיד להחלטה.

נימוק – עובדה היסטורית: "ליל הגשרים" והמחיר הכבד של השליטה בארץ:
בלילה שבין 16 ל־17 ביוני 1946 פוצצו לוחמי הפלמ"ח, במסגרת תנועת המרי, אחד־עשר גשרים שחיברו את ארץ־ישראל לארצות השכנות, ושיתקו את קווי התחבורה של השלטון הבריטי. פעולה זו, כמו "ליל הרכבות" (31 באוקטובר – 1 בנובמבר 1945), שבו חובלו מסילות הרכבת בעשרות מקומות ברחבי הארץ, גרמה נזקים רבים. פעולות כאלה, שכוונו נגד מתקנים בריטיים – גשרים, מסילות ותחנות רכבת, תחנות משטרה ומכ"ם, שדות תעופה – חייבו את בריטניה להחזיק בארץ צבא גדול (לפי ההערכות כ־100,000 חיילים), להעמיד אותו בכוננות מתמדת ולהעסיק אותו במשימות שיטור ואבטחה, ולהקצות לכך תקציבים גבוהים. כל זאת קרה בתקופה שבה בריטניה, שיצאה מן המלחמה מותשת וחבולה, הייתה שקועה במשבר כלכלי קשה, והציבור הבריטי ציפה שממשלתו תפנה משאבים לשיקום המדינה. העלות הגבוהה עוררה בבריטניה ביקורת פנימית רבה על המשך השליטה בארץ־ישראל. בפברואר 1947 הודיעה בריטניה כי היא מעבירה את שאלת ארץ־ישראל לאו"ם – החלטה שנבעה במידה רבה מן ההכרה שהשליטה בארץ נעשתה יקרה מדי.

סיכום: פעולות תנועת המרי העברי הוכיחו לבריטניה שהיישוב מאוחד ונחוש, וייקרו מאוד את המשך שלטונה בארץ; בכך הן תרמו להחלטתה להעביר את השאלה לאו"ם.

למה זה מקבל ניקוד מלא: הוסבר מה הייתה תנועת המרי (מסגרת משותפת להגנה, לאצ"ל וללח"י, אוקטובר 1945, מאבק משותף בשלטון הבריטי), ננקטה עמדה ברורה, והיא נומקה בעובדה היסטורית מדויקת אחת המקושרת להחלטה הבריטית. עובדות חלופיות לעמדה "השפיעו": היקף הפעולות הרחב הרשים את דעת הקהל העולמית והבריטית ועורר ביקורת על המדיניות; הפגיעה במתקנים (תחנות מכ"ם, שדות תעופה, צינור הנפט) הכבידה על השלטון. גם העמדה ההפוכה ("לא השפיעו") מקובלת אם היא מנומקת בעובדה, למשל: התנועה פעלה זמן קצר והתפרקה כבר בקיץ 1946, ואילו בריטניה העבירה את השאלה לאו"ם רק בפברואר 1947; או: "השבת השחורה" (מבצע "אגתה", 29 ביוני 1946) – הבריטים עצרו את ראשי הסוכנות ואלפי חברי ההגנה והפלמ"ח, גילו מחסני נשק (ביגור) ונטרלו את התנועה; או: ההחלטה הבריטית נבעה משיקולים אחרים – ירידה בחשיבות ארץ־ישראל לאימפריה, כשהיציאה הבריטית מהודו כבר נראתה באופק, הלחץ האמריקני והמשבר הכלכלי.

טעות נפוצה: להביא יותר מעובדה אחת בלי לפתח אף אחת מהן, או לתאר פעולה של תנועת המרי בלי להסביר כיצד היא קשורה להחלטה הבריטית להעביר את השאלה לאו"ם.

מה השאלה מבקשת: שלוש משימות: (1) להציג את עיקרי תוכנית החלוקה; (2) להסביר יתרון אחד של התוכנית עבור היישוב והתנועה הציונית; (3) להסביר חיסרון אחד שלה. יתרון אחד וחיסרון אחד בלבד.

תשובה מלאה:
עיקרי תוכנית החלוקה:
ב־29 בנובמבר 1947 (כ"ט בנובמבר) קיבלה עצרת האו"ם את החלטה 181, שהתבססה על המלצת הרוב בוועדת אונסקו"פ. עיקריה:
1. סיום המנדט הבריטי על ארץ־ישראל ופינוי הכוחות הבריטיים (עד 1 באוגוסט 1948 לכל המאוחר).
2. חלוקת הארץ לשתי מדינות עצמאיות – מדינה יהודית ומדינה ערבית.
3. שיתוף פעולה כלכלי בין שתי המדינות – איחוד כלכלי (מטבע משותף, מכס ותחבורה משותפים).
4. ירושלים וסביבתה (כולל בית לחם) יהיו שטח נפרד – "גוף נפרד" ("בנאום" – corpus separatum) בעל משטר בין־לאומי בניהול האו"ם.

יתרון – הכרה בין־לאומית בזכות העם היהודי למדינה:
ההחלטה הייתה הכרה של הקהילה הבין־לאומית, ובראשה שתי המעצמות, בזכותו של העם היהודי להקים מדינה עצמאית בארץ־ישראל. זה היה הישג מדיני היסטורי של התנועה הציונית – צעד ממשי להגשמת מטרת תוכנית בזל (1897) – בית לעם היהודי בארץ־ישראל המובטח על פי משפט העמים. ההכרה נתנה לגיטימציה בין־לאומית להקמת המדינה ב־14 במאי 1948, וסללה את הדרך לסיום המנדט ולביטול מגבלות העלייה של הספר הלבן – כך שהמדינה תוכל לקלוט את פליטי השואה ואת המעפילים הכלואים בקפריסין.

חיסרון – ירושלים מחוץ למדינה היהודית:
לפי התוכנית, ירושלים – שבה חי ציבור יהודי גדול (כ־100,000 יהודים) והייתה המרכז ההיסטורי והדתי של העם היהודי – לא נכללה במדינה היהודית אלא הוגדרה אזור בין־לאומי בניהול האו"ם. הדבר היה קשה לקבלה מבחינה רגשית ולאומית, ובנוסף ירושלים היהודית נותרה מנותקת מן המדינה היהודית ומוקפת שטח שיועד למדינה הערבית – מצב שחשף אותה לסכנה צבאית ממשית, כפי שהתברר במצור על ירושלים במלחמת העצמאות.

סיכום: תוכנית החלוקה העניקה ליישוב הישג מדיני מכריע – הכרה בזכותו למדינה – אך במחיר ויתור על ירושלים ועל חלקים מן הארץ, ולכן ההנהגה הציונית קיבלה אותה מתוך פשרה.

למה זה מקבל ניקוד מלא: הוצגו עיקרי התוכנית (סיום המנדט, שתי מדינות, איחוד כלכלי, ירושלים בינאום), ונבחרו יתרון אחד וחיסרון אחד, כל אחד מוסבר. יתרונות חלופיים: סיום המנדט; בשטח המדינה היהודית נכללו רוב מישור החוף, רוב העמקים, רוב מקורות המים בצפון ומוצא לשני ימים (התיכון וים סוף); האפשרות להעלות המוני פליטים. חסרונות חלופיים: הגליל המערבי לא נכלל במדינה היהודית; גבולות בעייתיים מבחינה צבאית (שטחים מפוצלים המחוברים ב"נקודות מפגש"); יישובים יהודיים רבים נכללו בשטח המדינה הערבית.

טעות נפוצה: להציג את עמדת הערבים או את תגובות הצדדים במקום את עיקרי התוכנית, או להביא כמה יתרונות וחסרונות בלי להסביר אותם.

מה השאלה מבקשת: שלוש משימות: (1) להסביר מהו "הקו הירוק"; (2) להסביר מניע אחד של ישראל לחתום על הסכמי שביתת הנשק; (3) להסביר מניע אחד של מדינות ערב. מניע אחד לכל צד בלבד.

תשובה מלאה:
מהו "הקו הירוק":
בסיום מלחמת העצמאות חתמה מדינת ישראל, בתיווך האו"ם (בעיקר ראלף באנץ' באי רודוס), על הסכמי שביתת נשק עם ארבע שכנותיה: מצרים (24 בפברואר 1949), לבנון (23 במרס 1949), ירדן (3 באפריל 1949) וסוריה (20 ביולי 1949). "הקו הירוק" הוא קו שביתת הנשק שנקבע בהסכמים אלה, לפי הקווים שבהם עמדו הכוחות בסיום הלחימה (הוא נקרא כך משום שסומן בצבע ירוק על המפות). אף שהיה קו שביתת נשק ולא גבול קבע מוסכם, הוא שימש בפועל קו הגבול בין ישראל לשכנותיה עד מלחמת ששת הימים ב־1967.

מניע של מדינת ישראל – לתת תוקף להישגי המלחמה ולהתפנות לבניין המדינה:
בסיום המלחמה שלטה ישראל בשטח גדול יותר מזה שהוקצה לה בתוכנית החלוקה – כולל הגליל המערבי, אזור לוד ורמלה, ירושלים המערבית והמסדרון אליה. הישגים אלה מימשו רבים מיעדי התנועה הציונית. ההסכמים נתנו להם תוקף בין־לאומי. נוסף על כך, ישראל שילמה מחיר כבד במלחמה – כ־6,000 הרוגים ונטל כלכלי עצום – והיא נדרשה להתפנות למשימות הדחופות של ביסוס המדינה החדשה: קליטת העלייה ההמונית שהחלה להגיע, פתרון המצוקה הכלכלית והמחסור בתשתיות. הפסקת הלחימה הייתה תנאי לכך.

מניע של מדינות ערב – תשישות וחשש לקריסת המשטרים:
מדינות ערב יצאו מן המלחמה מובסות ומותשות. מצרים, למשל, חתמה ראשונה לאחר שבמבצע "חורב" (דצמבר 1948 – ינואר 1949) גורש צבאה מן הנגב וכוחות צה"ל חדרו לסיני, וחטיבה מצרית שלמה נותרה מכותרת בכיס פלוג'ה. משטרי ערב חששו שהמשך המלחמה והתפשטות נוספת של ישראל יערערו את מעמדם בעיני הציבור ויביאו לקריסתם. החתימה על שביתת נשק – שאינה הסכם שלום ואינה הכרה בישראל – אפשרה להן לעצור את ההידרדרות בלי לוותר רשמית על עמדתן; הן ראו בהסכמים הסדרים זמניים בלבד.

סיכום: הקו הירוק היה תוצאה של הסכמי שביתת הנשק – הסכמים ששני הצדדים חתמו עליהם מסיבות שונות: ישראל כדי לבסס את הישגיה ואת המדינה, ומדינות ערב מתוך תשישות וחשש, בלי להכיר בישראל.

למה זה מקבל ניקוד מלא: הוסבר מהו הקו הירוק (קו שביתת הנשק מ־1949 עם מצרים, ירדן, סוריה ולבנון, שהיה קו הגבול עד 1967), ונבחר והוסבר מניע אחד לכל צד. מניעים חלופיים לישראל: הקורבנות הרבים והמחיר הכלכלי הכבד; הרצון להתפנות לקליטת העלייה ולבעיות הכלכלה. מניעים חלופיים למדינות ערב: ירדן רצתה להבטיח את שליטתה בשטחים שהשיגה (הגדה המערבית ומזרח ירושלים); הן ראו בהסכמים הסכמים זמניים בלבד, ולכן לא נדרשו להכיר בישראל.

טעות נפוצה: להגדיר את הקו הירוק כ"גבול השלום" או כגבול תוכנית החלוקה – הוא קו שביתת נשק מ־1949, ולא גבול שהוסכם בהסכם שלום.

מה השאלה מבקשת: לבחור ארץ אחת מארצות האסלאם, לקבוע מהו לדעתך הגורם העיקרי ליציאת היהודים ממנה ולהסביר אותו, ולנמק בשתי עובדות היסטוריות מדויקות.

תשובה מלאה:
הארץ שבחרתי: עירק.

הגורם העיקרי לדעתי: הרדיפות וההתנכלויות ליהודים בעקבות הסכסוך הערבי־ישראלי והקמת מדינת ישראל, על רקע הלאומיות העירקית והפאן־ערבית.
כפי שעולה כבר ממכתבו של מנחם צאלח דניאל, מעמדם של יהודי עירק היה תלוי בנאמנותם לעירק. מאז שנות הארבעים, ובייחוד לאחר החלטת החלוקה ומלחמת העצמאות, שבה השתתף גם הצבא העירקי, נתפסו היהודים כגיס חמישי ציוני, והמדינה העירקית פתחה נגדם במדיניות של רדיפה חוקית וכלכלית. רדיפות אלה הפכו את המשך חייהם בעירק לבלתי אפשרי ודחפו כמעט את כל הקהילה לצאת.

עובדה ראשונה – הוצאתו להורג של שפיק עדס והרדיפות שלאחר 1948:
בשנת 1948 תוקן החוק בעירק כך שהציונות הוגדרה פשע חמור. בספטמבר 1948 הוצא להורג בבצרה שפיק עדס, סוחר יהודי עשיר ומקורב לשלטון שלא היה ציוני, באשמה שמכר נשק לציונים. ההוצאה להורג זעזעה את הקהילה: אם גם יהודי עשיר ובעל קשרים אינו מוגן – איש אינו מוגן. באותה תקופה פוטרו יהודים רבים ממשרות ממשלתיות, והוטלו הגבלות על פעילותם הכלכלית ועל לימודיהם.

עובדה שנייה – חוק ויתור האזרחות (1950) ומבצע "עזרא ונחמיה":
במרס 1950 חוקקה ממשלת עירק חוק שהתיר ליהודים לצאת את המדינה, בתנאי שיוותרו על אזרחותם העירקית. עשרות אלפים נרשמו ליציאה. במרס 1951 הוקפא רכושם של היהודים שוויתרו על אזרחותם, והם יצאו כמעט בלי כלום. בשנים 1950–1951 הועלו לישראל במבצע "עזרא ונחמיה", ברכבת אווירית, כ־120,000 יהודים – רוב רובה של יהדות עירק. העובדה שכמעט הקהילה כולה בחרה לוותר על אזרחותה ועל רכושה מעידה על עוצמת הלחץ והרדיפות.

סיכום: הגורם העיקרי ליציאת יהודי עירק היה הרדיפות שבאו בעקבות הסכסוך הערבי־ישראלי, שהפכו קהילה עתיקה ומבוססת, שחיה בעירק כ־2,500 שנה, לקהילה נרדפת שנאלצה לעזוב.

למה זה מקבל ניקוד מלא: נבחרה ארץ אחת, נקבע גורם עיקרי והוסבר, והעמדה נומקה בשתי עובדות היסטוריות מדויקות (הוצאת שפיק עדס להורג והחוק שהגדיר ציונות פשע; חוק ויתור האזרחות, הקפאת הרכוש ומבצע "עזרא ונחמיה"). כל ארץ שנלמדה וכל גורם מנומק מתקבלים, למשל: גורם ציוני־דתי – הכמיהה לציון והפעילות של התנועה הציונית ושל המחתרת הציונית בעירק; או ארץ אחרת – תימן (מבצע "על כנפי נשרים", 1949–1950, הגורם: הכמיהה המשיחית לציון והמצוקה), מרוקו (עצמאות 1956, איסור היציאה ופרשת טביעת ספינת "אגוז" ב־1961, ו"מבצע יכין" 1961–1964), מצרים (רדיפות וגירושים לאחר מבצע סיני, 1956).

טעות נפוצה: להציג כמה גורמים בלי לקבוע איזה מהם עיקרי, או להביא עובדות כלליות ("היהודים סבלו מרדיפות") בלי שם, תאריך או אירוע מוגדר.

מה השאלה מבקשת: שתי משימות: (1) לתאר את אירועי ואדי סאליב – מה קרה, היכן ומתי; (2) להסביר את השפעתם על החברה הישראלית – אין מספר, ולכן שלוש השפעות.

תשובה מלאה:
תיאור האירועים:
ואדי סאליב הייתה שכונה בעיר התחתית של חיפה, שבה התגוררו בצפיפות, בבתים ערביים נטושים ובתנאי עוני ואבטלה, עולים רבים מצפון אפריקה, בעיקר ממרוקו. ב־8 ביולי 1959 ירה שוטר ופצע תושב השכונה, יעקב אלקריף, במהלך תקרית בבית קפה. בשכונה פשטה שמועה שהאיש נהרג, ולמחרת פרצו הפגנות סוערות: מאות תושבים צעדו לעבר מרכז העיר וההדר, ניפצו חלונות ראווה, הציתו מכוניות והתעמתו עם המשטרה. ההפגנות, בהנהגת דוד בן הרוש – פעיל ממוצא מרוקאי שעמד בראש ארגון של יוצאי צפון אפריקה – כוונו נגד המשטרה, נגד הממסד ונגד מפלגת השלטון מפא"י, והביעו תסכול עמוק מן האפליה ומן הקיפוח של עולי צפון אפריקה בדיור, בתעסוקה ובחינוך. המהומות התפשטו גם ליישובים נוספים, ובהם באר שבע ומגדל העמק. בן הרוש ופעילים נוספים נעצרו.

ההשפעה על החברה הישראלית:
השפעה ראשונה – העלאת הקיפוח למודעות הציבור: לראשונה הועלו לסדר היום הציבורי קשיי הקליטה של חלק מיהודי ארצות האסלאם ותחושת הקיפוח שלהם, ונשאלו שאלות על מהותה של מדיניות הקליטה ועל הפער העדתי בחברה הישראלית.
השפעה שנייה – תיקונים מיידיים: הממשלה מינתה ועדה ציבורית לבדיקת האירועים, ובעקבות המלצותיה ערכו הממשלה והעיריות תיקונים ושיפורים: הגדלת שכרם של פועלי הדחק והגדלת מספר ימי העבודה שלהם בחודש, זירוז מתן קצבאות למשפחות מרובות ילדים, וניסיונות לפתור את בעיות הדיור של מחוסרי דיור ולפנות מעברות.
השפעה שלישית – שינוי בזירה הפוליטית: המפלגות הוותיקות הגדילו את מספר המועמדים יוצאי צפון אפריקה ואסיה ברשימותיהן, והוקמו רשימות עדתיות (בבחירות 1959 התמודדה רשימה בהנהגת בן הרוש, אך לא נבחרה לכנסת).
בטווח הארוך עוררו האירועים עניין בתרבותם של יהודי ארצות האסלאם והאיצו את שיפור ההשכלה של בני הדור השני, והיו ניצנים ראשונים למאבק החברתי של שנות השבעים – למשל תנועת המחאה "הפנתרים השחורים".

סיכום: אירועי ואדי סאליב היו הביטוי הגלוי הראשון לבעיה העדתית בישראל, והם שינו את הדיון הציבורי והפוליטי בשאלת הקליטה.

למה זה מקבל ניקוד מלא: תוארו האירועים (מקום – שכונת ואדי סאליב בחיפה; זמן – יולי 1959; הרקע – צפיפות, עוני וקיפוח של עולי צפון אפריקה; הניצוץ – ירי של שוטר; המהומות והתפשטותן; דוד בן הרוש), והוסברו שלוש השפעות: מודעות ציבורית לקיפוח, תיקונים מיידיים בעקבות ועדה ציבורית, שינוי פוליטי (מועמדים ורשימות עדתיות). מקובל גם: עניין בתרבות יהודי ארצות האסלאם ושיפור ההשכלה של הדור השני; ניצנים למחאת "הפנתרים השחורים" בשנות השבעים.

טעות נפוצה: לבלבל בין אירועי ואדי סאליב (1959) ובין מחאת "הפנתרים השחורים" (1971), או לתאר את האירועים בלי להסביר את השפעתם.

מה השאלה מבקשת: בהתאם למלחמה שנבחרה בסעיף א. שלוש משימות: (1) להציג את התוצאות המיידיות של המלחמה – אין מספר, ולכן שלוש; (2) להסביר כיצד השפיעו התוצאות על החברה בישראל; (3) להסביר כיצד השפיעו על מדינה ערבית אחת. כאן מוצגת תשובה לכל אחת משתי המלחמות; בבחינה עונים על המלחמה שנבחרה בלבד.

תשובה מלאה:
אפשרות 1 – מלחמת ששת הימים.
התוצאות המיידיות:
1. ניצחון צבאי מהיר ומוחלט של ישראל בתוך שישה ימים (5–10 ביוני 1967) על צבאות מצרים, ירדן וסוריה.
2. אבדות כבדות לצבאות ערב – הרוגים רבים (לפי ההערכות כ־20,000) ואובדן ציוד רב, ובכלל זה רוב חילות האוויר. ישראל איבדה כ־780 חיילים.
3. שטחה של ישראל גדל פי שלושה בערך: צה"ל כבש את חצי האי סיני ורצועת עזה ממצרים, את יהודה ושומרון ומזרח ירושלים מירדן ואת רמת הגולן מסוריה. ירושלים אוחדה, ונוספו לתחומי שליטתה של ישראל כמיליון פלסטינים.
ההשפעה על החברה בישראל: הציבור עבר מחרדה קיומית בתקופת ההמתנה לאופוריה, לתחושת עוצמה ולהערצה כלפי הצבא ומנהיגי הניצחון. שחרור העיר העתיקה והכותל המערבי עורר התרגשות עמוקה בארץ ובתפוצות, ובשנים שאחרי המלחמה חל גידול ניכר בעלייה. מצד אחר התפתחו שאננות וזלזול באויב, שהשפיעו על תפיסת הביטחון בשנים הבאות. כיבוש השטחים פתח בחברה הישראלית ויכוח עמוק, הנמשך עד היום, על עתיד השטחים – החזקתם ויישובם ("התנועה למען ארץ־ישראל השלמה") או החזרתם תמורת שלום – ועל היחס לפלסטינים.
ההשפעה על מדינה ערבית – מצרים: מצרים איבדה את חצי האי סיני ואת רצועת עזה, ותעלת סואץ נסגרה לשיט. התבוסה פגעה קשות ביוקרתו של נאצר כמנהיג העולם הערבי (הוא אף הודיע על התפטרותו וחזר בו). מצרים ניתקה את יחסיה הרשמיים עם ארצות הברית בטענה שסייעה לישראל. תחושת ההשפלה דחפה את מצרים להמשך העימות: בוועידת חרטום (ספטמבר 1967) הצטרפה ל"שלושת הלאווים", וב־1969 פתחה ב"מלחמת ההתשה" לאורך התעלה – ובהמשך במלחמה נוספת ב־1973.
(אפשר לבחור בירדן: ירדן איבדה את הגדה המערבית ואת מזרח ירושלים וקלטה כ־350,000 פליטים פלסטינים; ארגוני מחבלים פעלו מתוך שטחה נגד ישראל, והחל מאבק בינה ובין המחבלים, שהגיע לשיאו ב"ספטמבר השחור" ב־1970.)

אפשרות 2 – מלחמת יום הכיפורים.
התוצאות המיידיות:
1. ניצחון צבאי של ישראל לאחר פתיחה קשה: צה"ל בלם את הצבאות התוקפים, צלח את התעלה וכיתר את הארמייה השלישית המצרית, ובסוף המלחמה החזיק בחלקים משטחי מצרים (ממערב לתעלה) ומשטחי סוריה (המובלעת שמעבר לקו הגולן).
2. מחיר כבד: מספר גדול של נפגעים כבר בשעות הראשונות, ובסך הכול כ־2,600 חללים, אלפי פצועים ומאות שבויים.
3. אובדן ציוד צבאי רב (מטוסים וטנקים) ופגיעה בכושר הצבא.
ההשפעה על החברה בישראל: ההפתעה והמחיר הכבד ערערו את תחושת הביטחון ואת האמונה בתפיסת הביטחון המסורתית, וכן את האמון באנשי הציבור, בצבא ובדרג הפוליטי. הממשלה הקימה ועדת חקירה ממלכתית – ועדת אגרנט – לבירור המחדלים שהביאו לפרוץ המלחמה. מסקנות הביניים שלה (אפריל 1974) התמקדו בדרג הצבאי, והרמטכ"ל דוד אלעזר וקצינים בכירים נוספים נאלצו להתפטר. תנועות מחאה, בהן מחאתו של מוטי אשכנזי, הפגינו וקראו להתפטרות הממשלה, ובאפריל 1974 התפטרה ראש הממשלה גולדה מאיר; שר הביטחון משה דיין לא נכלל בממשלת יצחק רבין שהוקמה ביוני 1974. הביקורת המתמשכת על מפלגת השלטון סללה את הדרך ל"מהפך" בבחירות 1977, שבעקבותיו עלה לשלטון הליכוד בראשות מנחם בגין. בעקבות המלחמה קמו גם תנועות חדשות – "גוש אמונים" (1974) ו"שלום עכשיו" (1978).
ההשפעה על מדינה ערבית – מצרים: ההצלחות בתחילת המלחמה – צליחת התעלה ושבירת קו בר־לב – שיקמו את גאוותה הלאומית של מצרים, ויוקרתו של סאדאת עלתה כמנהיג שהביא למצרים הישג. השיחות על הפרדת כוחות עם תום המלחמה הובילו להסכם הפרדת כוחות (ינואר 1974) ולהסכם ביניים (1975), שהיו בסיס למשא ומתן מדיני. מצרים חידשה את יחסיה הדיפלומטיים עם ארצות הברית וקיבלה ממנה סיוע כלכלי. נסללה הדרך לביקור סאדאת בירושלים (נובמבר 1977), להסכמי קמפ דייוויד (1978) ולהסכם השלום בין ישראל למצרים (1979).
(אפשר לבחור בסוריה: סוריה המשיכה לנקוט קו נוקשה כלפי ישראל ותמכה בארגוני מחבלים שפעלו מלבנון, אך לאחר הסכם הפרדת הכוחות (1974) שמרה על שקט בגבול עם ישראל ברמת הגולן.)

סיכום: התוצאות המיידיות של המלחמה עיצבו הן את החברה הישראלית והן את מדיניותן של מדינות ערב בשנים שאחריה.

למה זה מקבל ניקוד מלא: הוצגו שלוש תוצאות מיידיות מדויקות של המלחמה שנבחרה, והוסברה השפעתן על החברה בישראל ועל מדינה ערבית אחת, עם עובדות מוחשיות. מקובל לבחור כל מדינה ערבית שהשתתפה במלחמה (במלחמת ששת הימים – גם סוריה: אובדן רמת הגולן, ותמורות במפלגת הבעת' שהביאו לעליית חאפז אל־אסד לשלטון ב־1970; במלחמת יום הכיפורים – גם סוריה).

טעות נפוצה: להציג תוצאות ארוכות טווח (כמו הסכם השלום עם מצרים) כ"תוצאות מיידיות" – הן שייכות להסבר ההשפעה, לא לתוצאות; או לענות על מלחמה שונה מזו שנבחרה בסעיף א.