בגרות בהיסטוריה 22261 - חורף מאוחר 2021

מה השאלה מבקשת: שתי מטלות. (1) להציג הבדל אחד בין המדיניות כלפי יהודי פולין (מן הכיבוש בספטמבר 1939 ועד הקמת הגטאות) לבין המדיניות כלפי יהודי גרמניה (מ־1933 ועד ספטמבר 1939), ולהסביר סיבה אחת להבדל. (2) להביא שני הסברים מדוע הריכוז בגטאות היה נקודת מפנה בחיי יהודי פולין.

תשובה מלאה:
חלק ראשון – ההבדל: קצב המדיניות ואופי האלימות.
בגרמניה, בשנים 1933–1939, המדיניות כלפי היהודים הייתה הדרגתית ונמשכה כשש שנים. היא נשענה בעיקר על תעמולה אנטישמית, על חקיקה ועל הדרה כלכלית: החרם על העסקים היהודיים (1 באפריל 1933), פיטורי יהודים משירות המדינה (1933), חוקי נירנברג (15 בספטמבר 1935), שקבעו שהיהודים אינם אזרחי הרייך ואסרו נישואים בינם לבין "בעלי דם גרמני", והעברת עסקים יהודיים לידיים "אריות". רק בליל הבדולח (9–10 בנובמבר 1938) הפעיל המשטר אלימות מאורגנת, פומבית ונרחבת: בתי כנסת הוצתו, חנויות נופצו, יהודים נרצחו וכ־30,000 גברים יהודים נשלחו למחנות ריכוז.
בפולין, לעומת זאת, הופעלה אלימות גלויה ופומבית כבר בימים הראשונים של הכיבוש (ספטמבר 1939), ובתוך חודשים ספורים ננקטו צעדים רבים בבת אחת: התעללות ביהודים ברחובות, גזיזת זקנם של יהודים דתיים לעיני הציבור, חטיפה לעבודות כפייה, ביזה והחרמת רכוש, הצתת בתי כנסת ורצח. כבר בסוף 1939 חויבו היהודים בגנרלגוברנמן לענוד סרט לבן עם מגן דוד, והם גורשו מן השטחים שסופחו לרייך. מה שבגרמניה נמשך שנים – בפולין התרחש מיד.

הסיבה להבדל: אווירת המלחמה והיחס לאוכלוסייה הכבושה.
בגרמניה שלפני המלחמה היה למשטר עניין לגייס את תמיכת הציבור הגרמני ולהיראות כמשטר של חוק וסדר. חלק מן הציבור, ובעיקר דעת הקהל בעולם, עלולים היו להירתע מאלימות פומבית נגד שכנים יהודים, שרבים מהם היו מעורים בחברה הגרמנית. גרמניה גם לא הייתה מוכנה עדיין למלחמה וחששה מתגובת המעצמות, ולכן פעל המשטר בהדרגה – כל צעד "הרגיל" את הציבור לצעד הבא.
בפולין המצב היה הפוך. היא נכבשה במלחמה, ואווירת המלחמה הפכה את האלימות לנורמה והסירה מגבלות מוסריות וחוקיות. לפי תורת הגזע גם הפולנים נחשבו עם "נחות", שאין צורך לגייס את תמיכתו, והמלחמה צמצמה מאוד את החשש מתגובה בינלאומית. לכן יכלו הנאצים להסיר כל רסן מיד.

חלק שני – מדוע הריכוז בגטאות היה נקודת מפנה:
הסבר ראשון – בידוד וניתוק שהביאו לאובדן הפרנסה ולתלות מוחלטת בגרמנים: עד הקמת הגטאות חיו יהודי פולין, על אף הרדיפות, בתוך המרחב העירוני, וחלקם עוד יכלו להתפרנס ולסחור עם שכניהם. הקמת הגטאות (הראשון בפיוטרקוב טריבונלסקי באוקטובר 1939; גטו לודז' נסגר באפריל–מאי 1940, וגטו ורשה בנובמבר 1940) ניתקה אותם מן החברה הסובבת ומן העולם: הם נאלצו לעזוב את בתיהם ואת רוב רכושם, והוגבלו לשטח מגודר או מוקף חומה, שהיציאה ממנו הייתה אסורה ובחלק מן הגטאות דינה מוות. מקורות הפרנסה נעלמו, והקיום תלוי מעתה בהקצבות המזון של הגרמנים ובהברחה.
הסבר שני – תנאי חיים שהביאו למוות המוני: בגטאות נדחסו מאות אלפי אנשים בשטח קטן (בגטו ורשה, בשיאו, יותר מ־400 אלף יהודים), כמה משפחות בדירה אחת. מנות המזון הרשמיות היו זעומות, לא היו די הסקה ותרופות, ומגפות – ובראשן טיפוס – התפשטו. עשרות אלפים מתו ברעב ובמחלות עוד לפני תחילת הגירושים. כך היה הגטו לשלב שבו החל ההרג ההמוני, בדרך של "השמדה עקיפה".
(הסבר נוסף אפשרי: ריכוז היהודים בגטאות, בסמוך למסילות ברזל, הקל על הגרמנים לגרש אותם בהמשך למחנות ההשמדה במסגרת "הפתרון הסופי"; ובכל גטו הוטל על היהודים יודנראט שמינו הגרמנים, וכך השתנה מבנה ההנהגה של הקהילה.)
לסיכום, ההבדל בין המדיניות בגרמניה לבין המדיניות בפולין נבע מנסיבות המלחמה והכיבוש, והריכוז בגטאות היה נקודת מפנה כי בידד את היהודים, שלל את פרנסתם ופתח את שלב המוות ההמוני.

למה זה מקבל ניקוד מלא: בחלק הראשון: הבדל אחד, ששני צדדיו מוצגים במפורש (גרמניה – הדרגתיות, פולין – מיידיות ואלימות), עם דוגמאות, ושמירה על התקופות שבשאלה; וסיבה אחת שמוסברת כך שהיא מסבירה דווקא את ההבדל שהוצג. מקובל גם הבדל אחר, למשל: בגרמניה עודדו הנאצים את היהודים להגר, ואילו בפולין ריכזו וגירשו אותם; או סימון מיידי בפולין לעומת סימון בתעודות בגרמניה רק ב־1938. בחלק השני: שני הסברים שונים, כל אחד עם פירוט עובדתי (בידוד ואובדן פרנסה; רעב, צפיפות ומחלות; הכנה לגירוש; כפיית יודנראט).

טעות נפוצה: להציג רק את המדיניות באחת משתי המדינות, או לתאר את גרמניה אחרי פרוץ המלחמה (למשל את הגירושים מ־1941) – השאלה מתייחסת לגרמניה עד ספטמבר 1939.

מה השאלה מבקשת: שתי מטלות. (1) להסביר את חשיבות המערכה על סטלינגרד. (2) להסביר כיצד החשיבות באה לידי ביטוי בקריקטורה, על סמך שתי דוגמאות ממנה.

תשובה מלאה:
חלק ראשון – חשיבות המערכה על סטלינגרד:
בקיץ 1942 פתחה גרמניה במתקפה גדולה בדרום ברית המועצות, לעבר הקווקז ושדות הנפט שבו ולעבר סטלינגרד שעל נהר הוולגה. מאוגוסט 1942 התנהל בעיר קרב עקוב מדם, בית מול בית. בנובמבר 1942 פתח הצבא האדום במתקפת נגד, כיתר את הארמייה הגרמנית השישית בפיקודו של פאולוס, ובסוף ינואר – תחילת פברואר 1943 נכנעו שרידיה. עשרות אלפי חיילים גרמנים (כ־90 אלף) נפלו בשבי.
המערכה נחשבת לנקודת מפנה במלחמה מכמה סיבות. ראשית, בפעם הראשונה כותרה והושמדה ארמייה גרמנית שלמה – תבוסה צבאית חסרת תקדים. שנית, מאז איבדה גרמניה את היוזמה בחזית המזרחית: הצבא האדום עבר למתקפה, והוורמאכט החל בנסיגה ממושכת מערבה, שהסתיימה בברלין ב־1945. שלישית, למערכה הייתה השפעה מורלית עצומה: בגרמניה הוכרז אבל לאומי, וגבלס נשא בפברואר 1943 את נאום "המלחמה הטוטלית", שבו הודה למעשה שהמלחמה תהיה ארוכה וקשה; ואילו אצל בעלות הברית ובקרב העמים הכבושים, יחד עם הניצחון באל־עלמיין (נובמבר 1942), התחזקה האמונה שאפשר להביס את גרמניה.

חלק שני – החשיבות בקריקטורה:
הקריקטורה פורסמה ב־26 בספטמבר 1942, בעיצומו של הקרב בתוך העיר ועוד לפני הכיתור, והיא כבר מבטאת את התחושה שסטלינגרד אינה עוד ניצחון גרמני אלא תחילתה של תבוסה.
דוגמה ראשונה – השלד ורשימת הנפגעים: ליד היטלר עומד שלד – דמות המוות – ובידו דף שכתוב עליו "מספר הנפגעים הגרמנים הולך וגדל". ברקע העיר סטלינגרד בוערת ומכוסה עשן, ואל תוכה זוחלות שורות של חיילים גרמנים. הקריקטוריסט מבטא כך את מה שהפך את סטלינגרד לנקודת מפנה: מלחמת התשה עקובה מדם, שבה גרמניה מאבדת עוד ועוד חיילים בלי להשיג הכרעה – אבדות שגרמניה לא יכלה לשאת לאורך זמן.
דוגמה שנייה – דברי היטלר: "לא כך התנהלו העניינים בקומפיין". בקומפיין חתמה צרפת ביוני 1940 על הסכם הכניעה לגרמניה, אחרי מסע בזק של כשישה שבועות. היטלר, העומד ומביט בעיר הבוערת, מופתע ומתוסכל: בניגוד לצרפת, שהובסה מהר, ברית המועצות אינה נכנעת. כך מבטאת הקריקטורה את קץ הצלחות ה"בליצקריג" – שיטת מלחמת הבזק כבר אינה מכריעה, והמלחמה הופכת לממושכת. גם הכותרת "הבלט הרוסי" רומזת לכך באירוניה: הרוסים הם שמכתיבים את "הריקוד", והגרמנים נגררים אחריהם אל תוך האש.
לסיכום, הקריקטורה, שצוירה עוד במהלך הקרב, מבטאת את חשיבות המערכה על סטלינגרד: אבדות כבדות והיעדר הכרעה מהירה, שבישרו את המפנה במלחמה ואת תחילת הדרך לתבוסת גרמניה.

למה זה מקבל ניקוד מלא: בחלק הראשון: חשיבות מוסברת (מפנה צבאי – השמדת ארמייה שלמה ואובדן היוזמה במזרח; וגם מפנה מורלי), עם עובדות (כיתור נובמבר 1942, כניעה בסוף ינואר – תחילת פברואר 1943). בחלק השני: שתי דוגמאות מפורשות מן הקריקטורה, כל אחת עם תיאור הפרט שבציור והסבר כיצד הוא מבטא את החשיבות. אפשר גם להשתמש בכותרת "הבלט הרוסי" או בשורות החיילים הנגררים אל העיר הבוערת כדוגמה.

טעות נפוצה: לתאר את פרטי הקריקטורה בלי לקשר אותם לחשיבות המערכה, או לכתוב שהקריקטורה מתארת את כניעת הארמייה הגרמנית – היא פורסמה בספטמבר 1942, לפני הכיתור והכניעה.

מה השאלה מבקשת: שתי מטלות. (1) על פי הידע – להציג שניים מן הטיעונים של המתנגדים למרד. (2) על פי הכרוז – להסביר כיצד הגיבו חברי אי"ל לטיעונים האלה, עם ציטוטים.

תשובה מלאה:
חלק ראשון – שני טיעונים של המתנגדים למרד:
טיעון ראשון – "הצלה באמצעות עבודה": ראשי יודנראטים רבים, וכן רבים מתושבי הגטאות, האמינו שאם הגטו יהיה יצרני ויעבוד בשביל המשק והצבא הגרמני, הגרמנים יזדקקו לו ולא יחסלו אותו, וכך ישרדו לפחות חלק מן היהודים עד סוף המלחמה. דרך זו נקטו, למשל, חיים רומקובסקי בגטו לודז' ואפרים ברש בגטו ביאליסטוק. מרד, לפי טיעון זה, יפגע בדיוק בדבר היחיד שמגן על הגטו.
טיעון שני – אי־אמון בהשמדה ותקווה שהמגורשים חיים: רבים לא יכלו להאמין שהגרמנים מתכוונים לרצוח את כל היהודים, והאמינו לשמועות שהמגורשים נשלחו ל"יישוב מחדש" או למחנות עבודה במזרח. מי שמאמין שהגירוש אינו מוות ודאי, רואה במרד הימור מיותר, שיביא לענישה קולקטיבית ולחיסול מיידי של כל הגטו – על הזקנים, הנשים והילדים שבו.

חלק שני – תגובות אי"ל בכרוז:
לטענת "ההצלה באמצעות עבודה": הכרוז קובע שהעבודה אינה הצלה אלא רק דחייה זמנית של המוות: "היום חייבים אנו להבין, שהמרצחים הנאצים הניחו אותנו חיים רק מפני שהם רוצים לנצל את כוח העבודה שלנו עד ל[טיפה] האחרונה של דם וזיעה, עד לנשימתנו האחרונה". ומיד אחר כך: "עבדים אנחנו. וכשאין העבדים מביאים עוד רווחים, הורגים אותם". כלומר, היהודים העובדים יירצחו בסופו של דבר כמו כולם, ולכן אין לתלות תקווה בעבודה.
לטענה שהמגורשים חיים ושאין השמדה: הכרוז מזכיר לתושבים את הגירוש הגדול של קיץ 1942: "הובלו 300,000 אחינו ואחיותינו והומתו באכזריות במחנה המוות טרבלינקה", ומוסיף ש"מכל עבר הגיעונו ידיעות על השמדת היהודים בגנרל־גוברנמן, בגרמניה, בארצות הכבושות". את השמועות על מכתבים ממחנות עבודה ליד מינסק או בוברויסק הוא דוחה בתוקף: "אל תאמינו במעשיות אלה. הן מופצות על ידי יהודים שהם בשירות הגסטאפו", ומסביר את מטרתן: "להרגיע את האוכלוסייה היהודית, כדי שאחר כך [תיעשה] ההגליה הבאה בלי קשיים, בכוחות מינימליים וללא קורבנות מצד הגרמנים". כלומר, דווקא האמונה בשמועות היא מה שמשרת את הגרמנים.
ולחשש מן הסיכון ומן המחיר: מאחר שהגירוש פירושו מוות ודאי, אין מה להפסיד. הכרוז קורא "לא למסור עצמכם לשחיטה ככבשים. אפילו יהודי אחד אל ילך אל הקרון", ומציע דרך גם למי שאינו יכול להילחם: "אנשים שאין להם יכולת להתנגד באופן אקטיבי, יתנגדו התנגדות פסיבית, כלומר יתחבאו". המטרה אינה ניצחון אלא מוות בכבוד: "יהיו הכול נכונים למות כבני־אדם!".
לסיכום, המתנגדים למרד קיוו להינצל בזכות העבודה ולא האמינו שהגירוש הוא מוות, ואילו חברי אי"ל השיבו שהגרמנים ירצחו את כולם בכל מקרה, ולכן יש להתנגד – בנשק או במחבוא – ולמות כבני אדם.

למה זה מקבל ניקוד מלא: בחלק הראשון: שני טיעונים נפרדים של המתנגדים, מן הידע, עם הסבר קצר (מקובלים גם: אחריות קולקטיבית – הגרמנים יחסלו את כל הגטו בגלל מעשי מעטים; היעדר סיכוי צבאי, מחסור בנשק והיעדר עזרה מן המחתרת הפולנית; התקווה שהמלחמה תסתיים בקרוב; אחריות להורים ולבני המשפחה). בחלק השני: לכל טיעון – התגובה המתאימה מן הכרוז, עם ציטוט והסבר. הבודקים מחפשים התאמה בין הטיעון לבין התגובה.

טעות נפוצה: להציג טיעונים של התומכים במרד במקום טיעוני המתנגדים, או לצטט מן הכרוז בלי לקשר את הציטוט לטיעון מסוים של המתנגדים.

מה השאלה מבקשת: שתי מטלות. (1) להסביר כיצד באה לידי ביטוי בקטע תרומת הקמת תל אביב לביסוס התנועה הציונית בארץ־ישראל, על סמך שתי דוגמאות מן הקטע. (2) על פי הידע – להציג את המאפיינים של צורת התיישבות נוספת מאותה תקופה.

תשובה מלאה:
חלק ראשון – תרומת תל אביב בקטע:
תל אביב נוסדה בשנת 1909 כשכונה עברית חדשה ליד יפו, בשם "אחוזת בית", ובשנת 1910 קיבלה את השם "תל אביב" – תרגום שמו של ספרו של הרצל "אלטנוילנד". עקיבא אריה וייס היה מיוזמי ההקמה.
דוגמה ראשונה – המשך הציונות ומתן תקווה אחרי מות הרצל: וייס מתאר את הייאוש שאחז בו כששמע על מות הרצל (1904): "איך תקום לנו ארץ־ישראל באין הד"ר הרצל איתנו?". הוא חיפש מעשה ממשי "כדי להמשיך את הציונות גם לאחר מות יוצרה", והגיע לרעיון ש"חברה חדשה לפי תוכנית 'תל אביב' [אלט-ניי-לאנד] צריכה להיווסד ויהי מה!". כלומר, הקמת העיר הייתה תשובה מעשית למשבר שבו הייתה שרויה התנועה אחרי מות מנהיגה: במקום להמתין להישג מדיני, בונים בפועל את הארץ, ובכך מחזקים את המפעל הציוני ונותנים לו תקווה.
דוגמה שנייה – הרחבת הקליטה ומשיכת עולים: וייס מדגיש ש"מושבות עבריות ישנן בארץ, ועכשיו הגיעה השעה להתחיל בבניין ערים". עד אז התבססה ההתיישבות הציונית בעיקר על חקלאות, ורוב העולים, שהיו אנשי עיר, לא מצאו בה מקום. העיר תאפשר "לקליטה נוספת של מתיישבים חדשים, שיתעסקו במקצועותיהם וירוויחו כדי מחייתם" – בעלי מלאכה, סוחרים ובעלי מקצועות חופשיים. ויותר מזה: "על ידי כך יהיו כוח מושך גם לאחרים בגולה, שיעלו אחריהם ארצה". כך הרחיבה תל אביב את הבסיס הדמוגרפי והכלכלי של היישוב.
(דוגמה נוספת מן הקטע: "לגשת לבניין עיר עברית למופת" – עיר שכולה עברית, ובה נבנו גימנסיה הרצליה ומוסדות תרבות, ביטוי לבניית חברה עברית חדשה בארץ־ישראל.)

חלק שני – צורת התיישבות נוספת: הקבוצה.
בשנת 1910 התיישבה קבוצת חלוצים צעירים מן העלייה השנייה באדמת אום ג'וני, בדרום הכנרת, והקימה את דגניה, "אם הקבוצות". מאפייני הקבוצה:
– שיתוף מלא: הרכוש, הייצור והצריכה היו משותפים; לא היה רכוש פרטי, והחברים קיבלו את צורכיהם מן הקופה המשותפת.
– שוויון: כל החברים שווים בזכויותיהם ובחובותיהם, וההחלטות התקבלו בדמוקרטיה ישירה, באספה הכללית של החברים.
– עבודה עצמית: החברים עבדו בעצמם בכל עבודות המשק ולא העסיקו פועלים שכירים, ברוח רעיון "העבודה העברית" ו"כיבוש העבודה".
– קבוצה קטנה ואינטימית: בתחילה מנתה הקבוצה חברים מעטים, בתפיסה של "משפחה" אחת.
– התיישבות לאומית: הקבוצה ישבה על אדמה שנרכשה בידי הקרן הקיימת לישראל (אדמת לאום), ונתמכה בידי המשרד הארץ־ישראלי של ההסתדרות הציונית בראשות ארתור רופין.
לסיכום, תל אביב ביססה את התנועה הציונית בארץ־ישראל בהמשך המפעל אחרי מות הרצל ובהרחבת הקליטה לעולים עירוניים, ולצדה התפתחה הקבוצה – התיישבות חקלאית שיתופית ושוויונית על אדמת לאום.

למה זה מקבל ניקוד מלא: בחלק הראשון: שתי דוגמאות מפורשות מן הקטע, כל אחת עם ציטוט והסבר כיצד היא מבטאת תרומה לביסוס התנועה הציונית בארץ (המשך המפעל אחרי מות הרצל; הרחבת הקליטה לבעלי מקצועות; כוח משיכה לעלייה; "עיר עברית למופת"). בחלק השני: צורת התיישבות אחת מאותה תקופה, עם כמה מאפיינים מוגדרים. מקובל גם להציג את המושבה (משקים פרטיים של איכרים, תמיכת הברון רוטשילד ופקידותו, למשל ראשון לציון, זכרון יעקב, ראש פינה; העסקת פועלים ערבים) או את חוות ההכשרה בכינרת (1908).

טעות נפוצה: להציג את תל אביב עצמה כ"צורת התיישבות נוספת", או להציג את הקיבוץ הגדול/המושב (נהלל, 1921) – אלה נוסדו אחרי מלחמת העולם הראשונה ואינם מן התקופה.

מה השאלה מבקשת: שתי מטלות. (1) להציג את תוכנית בזל – את המטרה ואת האמצעים. (2) לבחור אמצעי אחד שהיה לדעתך המשמעותי ביותר, ולנמק את הבחירה.

תשובה מלאה:
חלק ראשון – תוכנית בזל:
תוכנית בזל אושרה בקונגרס הציוני הראשון, שכינס בנימין זאב הרצל בעיר בזל שבשווייץ באוגוסט 1897. היא הייתה המצע הרשמי של ההסתדרות הציונית.
המטרה: "הציונות שואפת להקים לעם היהודי בית מולדת בארץ־ישראל מובטח במשפט הכללי". כלומר, בית לאומי בארץ־ישראל, שקיומו יוכר ויובטח בהסכמה בינלאומית – ולא התיישבות שתלויה ברצון טוב של שליט כזה או אחר.
האמצעים – ארבעה:
1. יישוב ארץ־ישראל ביהודים עובדי אדמה, בעלי מלאכה ובעלי מקצועות.
2. ארגון היהדות כולה וליכודה באמצעות מוסדות מקומיים וכלליים, בהתאם לחוקי כל ארץ.
3. חיזוק הרגש וההכרה הלאומיים היהודיים.
4. צעדי הכנה להשגת הסכמת הממשלות, הדרושה להגשמת מטרת הציונות.

חלק שני – האמצעי המשמעותי ביותר לדעתי: יישוב ארץ־ישראל.
לדעתי, יישוב ארץ־ישראל היה האמצעי המשמעותי ביותר לקידום מטרת הציונות. ראשית, בית לאומי אינו יכול לקום בלי יהודים החיים בארץ ובלי אדמה בידיהם. ההתיישבות יצרה עובדות בשטח: קרקעות שנרכשו בידי הקרן הקיימת לישראל (שהוקמה ב־1901), מושבות, חוות הכשרה, הקבוצה הראשונה – דגניה (1910) – והעיר העברית תל אביב (1909). עד מלחמת העולם הראשונה גדל היישוב היהודי לעשרות אלפי נפשות (לפי ההערכות, כ־85 אלף ב־1914), ונוצרו בו מוסדות, חינוך עברי והשפה העברית כשפת דיבור.
שנית, הפעילות המדינית לבדה נכשלה בשלב זה: מאמצי הרצל להשיג צ'רטר מן הסולטן העות'מאני ומן הקיסר הגרמני לא הצליחו, והצעת אוגנדה (1903) הוכיחה שבלי נוכחות ממשית בארץ־ישראל הדיפלומטיה עלולה להוביל למקום אחר. מי שהבינו זאת היו "הציונים המעשיים", ובקונגרס ה־8 (1907) הוחלט לשלב בין הפעילות המדינית לבין ההתיישבות ("הציונות הסינתטית" שהציג חיים ויצמן).
שלישית, ההתיישבות חיזקה גם את האמצעים האחרים: היישוב בארץ היה מקור גאווה שחיזק את התודעה הלאומית בתפוצות, והוא שימש טיעון חשוב בפעילות המדינית – כאשר פנתה התנועה הציונית לבריטניה, היא יכלה להצביע על מפעל קיים בארץ.
לסיכום, תוכנית בזל קבעה כמטרה בית מולדת בארץ־ישראל המובטח במשפט הכללי וארבעה אמצעים להשגתה, ולדעתי יישוב הארץ היה המשמעותי שבהם, משום שיצר את הבסיס הממשי שעליו נשען כל ההישג המדיני.

למה זה מקבל ניקוד מלא: המטרה מוצגת (בית מולדת בארץ־ישראל המובטח במשפט הכללי) ומוצגים האמצעים; נבחר אמצעי אחד, והנימוק מבוסס על עובדות היסטוריות ומסביר מדוע דווקא הוא היה המשמעותי. כל אחד מן האמצעים מקובל אם הנימוק משכנע, למשל: השגת הסכמת הממשלות – בלי הכרה בינלאומית לא תוכל לקום מדינה, והפעילות המדינית הובילה בסופו של דבר להצהרת בלפור (1917) ולכתב המנדט (1922); ארגון היהדות – הקמת ההסתדרות הציונית, ה"שקל" והאגודות הציוניות יצרו בסיס של כוח אדם וכסף; חיזוק התודעה הלאומית – בלי תודעה לאומית לא יהיו עולים ותורמים.

טעות נפוצה: לנמק "לדעתי זה הכי חשוב" בלי עובדות היסטוריות, או לציין רק "מדינה" כמטרה – התוכנית מדברת על "בית מולדת... מובטח במשפט הכללי", ולא על מדינה.

מה השאלה מבקשת: מטלה אחת: להסביר שני אינטרסים (בדיוק) של בריטניה בפרסום הצהרת בלפור (2 בנובמבר 1917).

תשובה מלאה:
הצהרת בלפור פורסמה ב־2 בנובמבר 1917, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, ובריטניה פרסמה אותה בעיקר מתוך שיקולים של אינטרסים משלה.
אינטרס ראשון – אינטרס אסטרטגי־אימפריאלי: ארץ־ישראל שוכנת סמוך לתעלת סואץ, נתיב התחבורה החיוני של האימפריה הבריטית להודו. בריטניה רצתה לשלוט בארץ לאחר המלחמה, אך בהסכם סייקס–פיקו (1916) עם צרפת נקבע שרוב ארץ־ישראל תהיה תחת שלטון בינלאומי. תמיכה בבית לאומי יהודי בחסות בריטית נתנה לבריטניה הצדקה להחזיק בארץ בעצמה, ועקפה את ההסכם עם צרפת. בנוסף העריכו הבריטים שיישוב יהודי שחייב את קיומו לבריטניה יהיה בעל ברית נאמן באזור.
אינטרס שני – גיוס אהדת היהודים בעולם למאמץ המלחמתי: בשנת 1917 היה מצב בעלות הברית קשה. ברוסיה פרצה מהפכה (פברואר 1917), והיה חשש שרוסיה תפרוש מן המלחמה. הבריטים העריכו – בהערכה מוגזמת של השפעת היהודים – שיהודי רוסיה, שרבים מהם בלטו בתנועות המהפכניות, יוכלו להשפיע על ממשלת רוסיה להמשיך להילחם. גם יהודי ארצות הברית, שנכנסה למלחמה באפריל 1917, נחשבו גורם שיכול לחזק את מעורבותה במלחמה ואת תמיכת דעת הקהל בה. הצהרה אוהדת לציונות נועדה לזכות באהדתם. נוסף על כך, הבריטים חששו שגרמניה תקדים אותם בהצהרה פרו־ציונית ותזכה היא באהדת היהודים.
לסיכום, בריטניה פרסמה את הצהרת בלפור כדי להבטיח את שליטתה בארץ־ישראל החשובה לה אסטרטגית, וכדי לגייס את אהדת היהודים, בעיקר ברוסיה ובארצות הברית, למאמץ המלחמתי.

למה זה מקבל ניקוד מלא: שני אינטרסים שונים, כל אחד מוסבר – מה רצתה בריטניה וכיצד ההצהרה שירתה זאת – עם הקשר היסטורי (תעלת סואץ וסייקס–פיקו; המהפכה ברוסיה וכניסת ארצות הברית למלחמה). מקובלים גם: הקדמת גרמניה; אהדה דתית־תנ"כית לשיבת היהודים לציון אצל מנהיגים בריטים (לויד ג'ורג', בלפור) ופעילותו של חיים ויצמן – אם כי האחרונים הם נימוקים ולא "אינטרסים" במובן הצר.

טעות נפוצה: לכתוב על האינטרסים של התנועה הציונית או של היהודים במקום על האינטרסים של בריטניה.

מה השאלה מבקשת: שתי מטלות: להציג את עיקרי התוכן של הצהרת בלפור, ולהסביר כיצד היא סייעה לתנועה הציונית.

תשובה מלאה:
עיקרי התוכן:
הצהרת בלפור היא מכתב ששלח שר החוץ הבריטי, ארתור ג'יימס בלפור, ב־2 בנובמבר 1917 ללורד רוטשילד, ממנהיגי יהדות בריטניה, וביקש ממנו להביא אותה לידיעת ההסתדרות הציונית. בהצהרה נאמר:
– ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ־ישראל;
– היא תעשה כמיטב מאמציה כדי להקל על השגת מטרה זו;
– בתנאי ברור שלא ייעשה דבר העלול לפגוע בזכויות האזרחיות והדתיות של העדות הלא־יהודיות הקיימות בארץ־ישראל, או בזכויות ובמעמד המדיני שמהם נהנים היהודים בכל ארץ אחרת.

כיצד סייעה לתנועה הציונית:
ראשית, זו הייתה הכרה רשמית ראשונה של מעצמה גדולה בכך שהיהודים הם עם, ובזכותם לבית לאומי בארץ־ישראל. מטרה שהרצל לא הצליח להשיג – הכרה מדינית – הושגה כעת.
שנית, בריטניה לא הסתפקה באהדה אלא התחייבה לפעול להקמת הבית הלאומי. כשכבשה בריטניה את ארץ־ישראל (1917–1918), הפכה ההתחייבות למחויבות של השלטון בארץ עצמה.
שלישית, ההצהרה העניקה לציונות בסיס חוקי בינלאומי – "משפט כללי" כפי שדרשה תוכנית בזל: בוועידת סן רמו (1920) נמסר המנדט על ארץ־ישראל לבריטניה, ובשנת 1922 אישר חבר הלאומים את כתב המנדט, שבו שולב נוסח ההצהרה והוטל על בריטניה להקים את הבית הלאומי, לעודד עלייה והתיישבות ולהכיר בסוכנות יהודית.
רביעית, ההצהרה עוררה התלהבות רבה בקרב היהודים בעולם, חיזקה את התנועה הציונית ועודדה עלייה – העלייה השלישית החלה ב־1919.
לסיכום, הצהרת בלפור הכירה בזכות העם היהודי לבית לאומי בארץ־ישראל והתחייבה לסייע להקמתו, ובכך נתנה לתנועה הציונית לראשונה הכרה ותמיכה של מעצמה ובסיס חוקי בינלאומי.

למה זה מקבל ניקוד מלא: עיקרי התוכן מוצגים: התמיכה בבית לאומי לעם היהודי בארץ־ישראל, ההתחייבות לסייע, ושני הסייגים (זכויות העדות הלא־יהודיות בארץ; זכויות היהודים בארצות אחרות). ההסבר כולל לפחות שתי דרכים שבהן ההצהרה סייעה: הכרה מדינית של מעצמה, התחייבות לסייע, בסיס חוקי בינלאומי (כתב המנדט), עידוד העלייה.

טעות נפוצה: לכתוב שההצהרה הבטיחה "מדינה יהודית" – ההצהרה מדברת על "בית לאומי"; או לשכוח את שני הסייגים בתוכן ההצהרה.

מה השאלה מבקשת: (1) להסביר שתי סיבות (לא יותר) לתמיכת ארצות הברית בהצעת החלוקה בעצרת האו"ם ב־29 בנובמבר 1947; (2) להציג את תגובת היהודים ואת תגובת הערבים בארץ־ישראל על ההחלטה – שתי תגובות, אחת לכל צד.

תשובה מלאה:
ב־29 בנובמבר 1947 (כ"ט בנובמבר) אישרה עצרת האו"ם את תוכנית החלוקה ברוב של 33 תומכים מול 13 מתנגדים ו־10 נמנעים. התוכנית קבעה את סיום המנדט, הקמת מדינה יהודית ומדינה ערבית, איחוד כלכלי ביניהן ושלטון בין־לאומי בירושלים. תמיכת ארצות הברית הייתה חשובה במיוחד, משום שהיא השפיעה על מדינות נוספות.

סיבה ראשונה – השפעת השואה ובעיית העקורים:
הנשיא טרומן ורבים בדעת הקהל האמריקנית הושפעו עמוקות ממוראות השואה ומן המצוקה של מאות אלפי העקורים היהודים במחנות באירופה, שרבים מהם שהו באזורי הכיבוש האמריקניים בגרמניה ובאוסטריה. כבר ב־1945 דרש טרומן מבריטניה להכניס לארץ 100,000 עקורים. הקמת מדינה יהודית נראתה בעיניו פתרון הומניטרי וצודק לבעיית הפליטים, ולכן תמך בהחלטה.

סיבה שנייה – המלחמה הקרה ותמיכת ברית המועצות:
באביב 1947 הודיעה ברית המועצות (בנאומו של גרומיקו באו"ם) על תמיכה בהקמת מדינה יהודית אם לא יימצא פתרון של מדינה אחת משותפת. בתנאי המלחמה הקרה לא רצתה ארצות הברית להשאיר לברית המועצות את הבכורה בעניין זה ולתת לה דריסת רגל במזרח התיכון כשבריטניה עוזבת את האזור. תמיכה בחלוקה אפשרה לארצות הברית להבטיח את השפעתה באזור בלי מעורבות צבאית ישירה.
(סיבה חלופית מקובלת: לחץ של יהודי ארצות הברית ושל מנהיגים ציונים, ובהם חיים ויצמן, על טרומן ועל חברי הקונגרס – ושיקולים פוליטיים פנימיים לקראת הבחירות לנשיאות ב־1948.)

תגובת היהודים בארץ־ישראל:
רוב היישוב קיבל את ההחלטה בשמחה גדולה – בלילה שבין 29 ל־30 בנובמבר יצאו המונים לרחובות ורקדו, משום שלראשונה הכירה קהילת העמים בזכות העם היהודי למדינה עצמאית בארץ־ישראל. הסוכנות היהודית והנהגת היישוב בראשות דוד בן־גוריון קיבלו את ההחלטה, אף שהשטח שהוקצה למדינה היהודית היה מפוצל וירושלים נותרה מחוץ לה. לעומתם, האצ"ל והלח"י התנגדו לחלוקת הארץ ודרשו מדינה יהודית בכל שטחה.

תגובת הערבים בארץ־ישראל:
הוועד הערבי העליון, בראשות המופתי חאג' אמין אל־חוסייני, ומדינות ערב דחו את ההחלטה מכול וכול וראו בה עוול לרוב הערבי בארץ. הדחייה לוותה באלימות: כבר ב־30 בנובמבר 1947 הותקפו שני אוטובוסים יהודיים ליד כפר סירקין ונרצחו שבעה נוסעים, וב־2 בדצמבר 1947, ביום הראשון לשביתה הכללית שהכריז הוועד הערבי העליון, פרץ המון ערבי למרכז המסחרי היהודי בירושלים ושרף אותו. אירועים אלה פתחו את השלב הראשון של מלחמת העצמאות.

בסיכום: ארצות הברית תמכה בחלוקה משיקולים הומניטריים ומשיקולי המלחמה הקרה; היהודים קיבלו את ההחלטה בשמחה (מלבד הפורשים), והערבים דחו אותה ופתחו במאבק אלים.

למה זה מקבל ניקוד מלא: הוסברו שתי סיבות בדיוק לתמיכת ארצות הברית, כל אחת עם הסבר ועובדה; הוצגו תגובת היהודים ותגובת הערבים, כל אחת עם דוגמה מוחשית. סיבות חלופיות מקובלות: לחץ יהודי ארצות הברית והמנהיגים הציונים ורצון לזכות בקולות היהודים; רצון להבטיח את האינטרסים האמריקניים במזרח התיכון בלי להיכנס למעורבות ישירה. מקובל להציג את תגובת היהודים כהתלהבות כללית או לציין את ההבדל בין הנהגת היישוב (קבלה) לבין האצ"ל והלח"י (התנגדות).

טעות נפוצה: לכתוב שבריטניה הצביעה נגד ההחלטה – היא נמנעה; ולטעון שהיישוב כולו קיבל את החלוקה בלי הסתייגות.

מה השאלה מבקשת: (1) להסביר מה היה נושא המחלוקת בין ההגנה ובין האצ"ל והלח"י; (2) להציג טיעון אחד של ההגנה וטיעון אחד של האצ"ל והלח"י.

תשובה מלאה:
נושא המחלוקת:
בשנים 1945–1947 נאבקו שלוש המחתרות בשלטון הבריטי, אך נחלקו בשאלה המרכזית: באילו דרכים להיאבק, ומי מוסמך להחליט עליהן. ההגנה, שהייתה כפופה למוסדות הנבחרים של היישוב (הסוכנות היהודית והוועד הלאומי), דגלה במאבק מבוקר: בראש ובראשונה עלייה (העפלה) והתיישבות בניגוד לחוקי הספר הלבן, לצד מאבק מדיני; פעולות צבאיות נגד מטרות שקשורות במדיניות הבריטית – תחנות רדאר, סירות משמר, גשרים ומסילות – תוך הימנעות מפגיעה מכוונת בחיי אדם. האצ"ל והלח"י דגלו במאבק בכל הדרכים, כולל פגיעה ישירה בחיילים, בשוטרים ובאנשי המנהל הבריטי, במתקנים צבאיים ובמוסדות השלטון, ופעלו ברוב התקופה על דעת עצמם, בלי כפיפות להנהגה הנבחרת. לאחר פיצוץ מלון המלך דוד (יולי 1946) התפרקה "תנועת המרי העברי", וההגנה הפסיקה את פעולותיה הצבאיות והתמקדה בהעפלה ובהתיישבות, ואילו האצ"ל והלח"י המשיכו במאבק המזוין.

טיעון של ההגנה:
פגיעה ישירה בחיילים ובאנשי מנהל בריטים פוגעת באופי המוסרי של המאבק ובתמיכה שהיישוב זקוק לה בעולם, ועלולה לגרור תגובה בריטית קשה שתסכן את היישוב כולו ואת המפעל הציוני. לדעת ההגנה, הקמת המדינה תובטח דווקא באמצעות עלייה והתיישבות, שמחזקות את היישוב בפועל, ובאמצעות פעולה מדינית מתואמת בהנחיית המוסדות הנבחרים. "השבת השחורה" (יוני 1946), שבה עצרו הבריטים אלפים מאנשי היישוב, ובהם מנהיגים בכירים, ופשטו על יישובים, הייתה בעיניה דוגמה למחיר שעלול לשלם היישוב על הסלמה.

טיעון של האצ"ל והלח"י:
אין כל סיכוי להידברות עם בריטניה, ורק מאבק מזוין מתמשך ובכל הדרכים יביא לסיום השלטון הבריטי. מאבק כזה יחייב את בריטניה להחזיק בארץ כוחות גדולים, יכביד על תקציבה, יפגע ביוקרתה ויעורר ביקורת בדעת הקהל הבריטית – ובסופו של דבר יזרז את יציאתה מן הארץ, כפי שהוכיחו תנועות לאומיות אחרות שנאבקו בשלטון זר.

בסיכום: המחלוקת לא הייתה על המטרה – סיום השלטון הבריטי והקמת מדינה – אלא על הדרכים: מאבק מבוקר בכפיפות להנהגה מול מאבק מזוין בכל האמצעים.

למה זה מקבל ניקוד מלא: הוסבר נושא המחלוקת (דרכי המאבק בבריטים והכפיפות להנהגה) תוך הצגת שתי העמדות, והוצג טיעון אחד מנומק לכל צד. טיעונים חלופיים מקובלים להגנה: הקמת המדינה מותנית בהתמקדות בעלייה ובהתיישבות; רק פעולה מתואמת בהנחיית המוסדות הנבחרים תביא להישג מדיני. לאצ"ל וללח"י: תגבור הכוחות הבריטיים ומחירם יגררו ביקורת בבריטניה ויזרזו את סיום המנדט; דרך המאבק הזו הוכיחה את עצמה בתנועות לאומיות אחרות.

טעות נפוצה: להציג את המחלוקת כמחלוקת על המטרה (כאילו ההגנה לא רצתה מדינה), או להציג רק תיאור של פעולות בלי טיעון – כלומר בלי הנימוק שבגללו כל צד בחר בדרכו.

מה השאלה מבקשת: ארבעה רכיבים: יתרון אחד וחיסרון אחד של מדינת ישראל, ויתרון אחד וחיסרון אחד של צבאות ערב – כולם בשלב השני של המלחמה (מ־15 במאי 1948), כל אחד מוסבר.

תשובה מלאה:
השלב השני החל עם סיום המנדט ופלישת צבאות מצרים, ירדן, סוריה ועירק (ולבנון במידה מוגבלת) למדינה שזה עתה הוכרזה, ונמשך עד הסכמי שביתת הנשק ב־1949.

יתרון של מדינת ישראל – צבא אחד בפיקוד מאוחד ו"קווי פנים":
בסוף מאי 1948 הוקם צבא הגנה לישראל, ולתוכו שולבו בהדרגה כל הכוחות הלוחמים – ההגנה והפלמ"ח, ובהמשך גם האצ"ל והלח"י. כך פעל צבא אחד בפיקוד מרכזי אחד, בהנהגתה של ממשלה אחת. בנוסף, ישראל נלחמה בשטח קטן ובקווים פנימיים קצרים, ולכן יכלה להעביר כוחות במהירות מחזית לחזית לפי הצורך – יתרון שבלט בקרבות שלאחר ההפוגה הראשונה, כשצה"ל ריכז כוחות בכל פעם נגד צבא ערבי אחר.

חיסרון של מדינת ישראל – נחיתות בנשק כבד ותשישות הלוחמים בתחילת השלב:
עם הפלישה כמעט לא היו בידי צה"ל שריון, ארטילריה ומטוסי קרב, ואילו לצבאות ערב היו כאלה. הלוחמים היו עייפים ומותשים אחרי חצי שנה של לחימה, והצבא היה עדיין בשלב של התארגנות. משום כך, בשבועות הראשונים נאלצה ישראל להתגונן בכמה חזיתות בבת אחת: הצבא המצרי התקדם לאורך החוף עד קרבת אשדוד, הסורים הגיעו לפאתי דגניה, והלגיון הירדני כבש את הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים. (המצב השתנה בהדרגה מן ההפוגה הראשונה ביוני 1948, עם הגעת נשק מצ'כוסלובקיה ותגבורת של עולים ומגויסים.)

יתרון של צבאות ערב – צבאות סדירים עם נשק כבד:
צבאות ערב היו צבאות סדירים, מאומנים ורעננים, שנלחמו לראשונה במלחמה זו. הם החזיקו בנשק כבד – שריון, תותחים וחיל אוויר – ותקפו מכמה כיוונים בבת אחת, כשבגבם עומק אסטרטגי של מדינות שלמות. היתרון הזה הביא להישגים בתחילת הפלישה – למשל כיבוש הרובע היהודי ולטרון בידי הלגיון הירדני וניתוק הנגב בידי הצבא המצרי.

חיסרון של צבאות ערב – היעדר תיאום ומטרות סותרות:
לצבאות ערב לא היה פיקוד משותף אמיתי, וכל צבא פעל לפי האינטרסים של מדינתו. המטרות שלהם אף התנגשו: עבדאללה מלך ירדן רצה לספח את השטחים שיועדו למדינה הערבית בגדה המערבית, ומצרים ביקשה למנוע את התחזקותו ולהשתלט על הנגב. היעדר התיאום אפשר לצה"ל להתמודד עם כל צבא בנפרד, ולמשל במבצעי הסתיו (מבצע יואב ומבצע חורב) נלחם צה"ל בצבא המצרי כשירדן ועירק לא באו לעזרתו.

בסיכום: בתחילת השלב השני נהנו צבאות ערב מעדיפות בנשק, אך הפיקוד המאוחד של צה"ל וקווי הפנים, לצד הפיצול והיריבות בין מדינות ערב, הפכו את המגמה ואפשרו לישראל לעבור למתקפה ולנצח.

למה זה מקבל ניקוד מלא: לכל אחד מן הצדדים הוצגו והוסברו יתרון אחד וחיסרון אחד בדיוק, עם דוגמה מן השלב השני. חלופות מקובלות לישראל – יתרון: מוטיבציה גבוהה ותחושת "אין ברירה" במלחמת קיום; גידול בכוח האדם בזכות הגיוס והעלייה והגעת נשק מחוץ לארץ; חיסרון: מיעוט אוכלוסייה; הצורך להילחם בכמה חזיתות בבת אחת. חלופות לצבאות ערב – יתרון: עומק אסטרטגי ואספקה ממדינות האם; חיסרון: קווי אספקה ארוכים, מוטיבציה נמוכה יחסית של חילות משלוח שנלחמו רחוק מארצם, אמברגו הנשק של האו"ם שפגע גם בהם.

טעות נפוצה: לכתוב שלצבאות ערב היה יתרון מספרי מכריע לאורך כל המלחמה. היתרון הערבי בתחילת השלב השני היה בעיקר בנשק הכבד, ולפי רוב ההערכות, בהמשך המלחמה (מקיץ 1948 ואילך) עלה מספר הלוחמים של צה"ל על מספר החיילים שהציבו צבאות ערב בארץ.

מה השאלה מבקשת: להסביר שני גורמים בדיוק – מלבד מלחמת העצמאות – שהשפיעו על מצב היהודים בארצות האסלאם בשנים 1940–1970 בקירוב; לכל גורם: מהו, וכיצד השפיע.

תשובה מלאה:
גורם ראשון – תהליך הדה־קולוניזציה:
אחרי מלחמת העולם השנייה התפרקו האימפריות הקולוניאליות, ומדינות רבות בצפון אפריקה ובמזרח התיכון זכו לעצמאות: לוב (1951), מרוקו ותוניסיה (1956) ואלג'יריה (1962). בתקופת השלטון האירופי נהנו רבים מן היהודים מביטחון יחסי, מחינוך מודרני (למשל בבתי הספר של כי"ח) ומהזדמנויות כלכליות, ובאלג'יריה אף קיבלו אזרחות צרפתית כבר ב־1870 (צו קרמייה). משום כך נתפסו בעיני חלק מן התנועות הלאומיות כמזוהים עם השלטון הקולוניאלי. עם יציאת המעצמות איבדו היהודים את ההגנה של השלטון האירופי, מעמדם נעשה רעוע ועתידם במדינות החדשות היה לא ודאי. התוצאה הייתה עזיבה המונית: רוב יהודי מרוקו עלו לישראל או היגרו לצרפת ולקנדה בשנות החמישים והשישים, וכמעט כל יהודי אלג'יריה עזבו לצרפת עם העצמאות ב־1962.

גורם שני – התחזקות הלאומיות הערבית והסכסוך עם מדינת ישראל:
הלאומיות הערבית, שהתחזקה בשנות הארבעים והחמישים (ובמיוחד בתקופת שלטונו של נאצר במצרים), הדגישה זהות ערבית־מוסלמית משותפת, ובה נתפסו היהודים כזרים וכקשורים לציונות. הקמת מדינת ישראל, שרוב יהודי ארצות האסלאם קיבלו בהתלהבות, חיזקה את החשדנות כלפיהם. השלטונות נקטו צעדים נגדם: בעירק נשללה אזרחותם של היהודים שעזבו (חוק 1950) ורכושם הוקפא, ובעקבות זאת עלו כ־120 אלף יהודים לישראל במבצע "עזרא ונחמיה" (1950–1951); במצרים, לאחר מלחמת סיני (1956), גורשו יהודים רבים, ורבים אחרים נאלצו לעזוב ורכושם הוחרם. כל סבב של הסכסוך החמיר את מצבם – גם במלחמת ששת הימים (1967) פרצו פרעות נגד יהודים בלוב, ויהודים במצרים נעצרו.

בסיכום: הדה־קולוניזציה שללה מן היהודים את ההגנה שנהנו ממנה, והלאומיות הערבית והסכסוך עם ישראל הפכו אותם לזרים וחשודים – ושני הגורמים יחד הביאו לחיסולן כמעט המוחלט של הקהילות היהודיות בארצות האסלאם עד סוף שנות השישים.

למה זה מקבל ניקוד מלא: הוסברו שני גורמים שאינם מלחמת העצמאות, ולכל אחד הוצג מנגנון ההשפעה ועובדות מדויקות (תאריכים, מדינות, תוצאות). גורמים חלופיים מקובלים: הקמת מדינת ישראל ומדיניות העלייה שלה ("קיבוץ גלויות", מבצע "על כנפי נשרים" מתימן); החלטות הוועדה המדינית של הליגה הערבית (1946–1947) לפגוע ביהודים במדינות ערב; מלחמת סיני ומלחמת ששת הימים כגורמים נפרדים.

טעות נפוצה: להציג את מלחמת העצמאות כאחד הגורמים, אף שהשאלה מוציאה אותה במפורש; או למנות גורמים בלי להסביר כיצד השפיעו על מצב היהודים.

מה השאלה מבקשת: לנקוט עמדה בוויכוח – עלייה חופשית או עלייה מבוקרת (סלקטיבית) – לנמק אותה, ולבסס אותה על שתי עובדות היסטוריות בדיוק.

תשובה מלאה:
רקע: בשנים 1948–1951 הגיעו לישראל כ־690 אלף עולים, בזמן שבארץ חיו בעת הקמת המדינה כ־650 אלף יהודים. המדינה הצעירה, שיצאה ממלחמה קשה, התקשתה לספק לעולים דיור, תעסוקה ושירותים, ולכן התעורר ויכוח: ראש הממשלה בן־גוריון תמך בעלייה חופשית, ואילו אחרים – בעיקר מן הסוכנות היהודית ומן המשרדים הכלכליים – דרשו להתאים את קצב העלייה ליכולת הקליטה. בסוף 1951 הוחלט על תקנות עלייה סלקטיבית, שחלו בעיקר על העלייה מצפון אפריקה.

עמדתי: יש לאפשר עלייה חופשית, פתוחה לכול, גם במחיר קשיי קליטה כבדים.

נימוק: מדינת ישראל קמה כדי להיות בית לכל יהודי ומקלט לעם שזה עתה עבר את השואה. אסור למדינה כזאת לסגור את שעריה בפני יהודים, ובפרט לא בפני קהילות שנמצאות בסכנה. בנוסף, המדינה הקטנה, שסיימה את מלחמת העצמאות בהסכמי שביתת נשק בלבד ומוקפת מדינות עוינות, הייתה זקוקה לגידול מהיר באוכלוסייתה כדי ליישב את הארץ ואת אזורי הגבול ולחזק את כוחה הצבאי והכלכלי.

עובדה ראשונה – חוק השבות (1950):
ב־5 ביולי 1950 חוקקה הכנסת את חוק השבות, שקבע כי "כל יהודי זכאי לעלות ארצה". החוק ביטא את ההכרה שהעלייה היא ייעודה של המדינה ולא רק אמצעי, ובכך עיגן בחוק את עקרון "קיבוץ הגלויות" שהופיע כבר במגילת העצמאות. הגבלת העלייה לפי גיל, בריאות או מקצוע עומדת בסתירה לזכות זו.

עובדה שנייה – העלייה מעירק ("עזרא ונחמיה", 1950–1951):
במרס 1950 חוקקה עירק חוק שהתיר ליהודים לצאת מן המדינה בתנאי שיוותרו על אזרחותם, וב־1951 הוקפא רכושם של היוצאים. בתוך זמן קצר נרשמו כמעט כל יהודי עירק, ובמבצע "עזרא ונחמיה" עלו לישראל כ־120 אלף יהודים – כמעט הקהילה כולה. אילו הנהיגה ישראל עלייה סלקטיבית ודחתה את עלייתם, היו עשרות אלפי יהודים חסרי אזרחות ורכוש נותרים במדינה עוינת. הדוגמה מוכיחה שלעיתים "שערי היציאה" נפתחים לזמן קצר בלבד, ושהמדינה חייבת לנצל את ההזדמנות להציל קהילות שלמות.

בסיכום: למרות המחיר הכבד – מעברות, צנע וקשיי פרנסה – העלייה החופשית הייתה הכרחית, משום שהיא מימשה את ייעוד המדינה, הצילה קהילות בסכנה והכפילה את אוכלוסיית ישראל בתוך שנים ספורות.

למה זה מקבל ניקוד מלא: התשובה נוקטת עמדה ברורה, מנמקת אותה, ומבססת אותה על שתי עובדות היסטוריות מדויקות ומוסברות. גם העמדה ההפוכה מתקבלת במלואה אם היא מנומקת ומבוססת על שתי עובדות – למשל: (1) האוכלוסייה הוותיקה (כ־650 אלף) נדרשה לקלוט בתוך פחות מארבע שנים כ־690 אלף עולים, והמדינה נאלצה להנהיג משטר צנע (מ־1949) ולהקים מעברות שבהן חיו עולים רבים באוהלים ובפחונים בתנאים קשים; (2) תקנות העלייה הסלקטיבית (סוף 1951) העדיפו צעירים ובריאים שיוכלו לעבוד, לבנות ולהגן על המדינה, כדי שהעלייה לא תכריע את המשק. עובדות חלופיות לעמדת העלייה החופשית: מבצע "על כנפי נשרים" מתימן (1949–1950); שערי ארצות מזרח אירופה שנפתחו ונסגרו חליפות.

טעות נפוצה: להציג את שתי העמדות בלי לנקוט עמדה, או לנמק בטיעון כללי בלי שתי עובדות היסטוריות קונקרטיות.

מה השאלה מבקשת: שלושה רכיבים: (1) להציג את השינוי בתחושות החברה הישראלית עם תום המלחמה; (2) להסביר את השפעות המלחמה על ישראל בתחום המדיני; (3) להסביר את השפעות המלחמה על הפלסטינים או על מדינות ערב – אחד מן השניים בלבד. השאלה אינה קובעת מספר השפעות, ולכן נסביר שלוש השפעות בכל אחד משני התחומים.

תשובה מלאה:
השינוי בתחושות החברה הישראלית:
ב"תקופת ההמתנה" שלפני המלחמה שררה בישראל חרדה קיומית: נחפרו תעלות, הוכשרו מקלטים ואף הוכנו קברים המוניים. הניצחון המהיר בתוך שישה ימים שינה את האווירה מן הקצה אל הקצה – מחרדה לאופוריה ולתחושת ביטחון ועוצמה. הציבור העריץ את צה"ל ואת מפקדיו, וכיבוש העיר העתיקה, הכותל והר הבית ואיחוד ירושלים עוררו התרגשות לאומית ודתית עמוקה. לצד זאת התפתחו שאננות וזלזול ביכולתם של צבאות ערב.

השפעות המלחמה על מדינת ישראל בתחום המדיני:
ראשית, ב־22 בנובמבר 1967 קיבלה מועצת הביטחון של האו"ם את החלטה 242, שקבעה נסיגה של ישראל "משטחים" שנכבשו במלחמה, לצד הכרה בזכותה של כל מדינה באזור לחיות בשלום בגבולות בטוחים ומוכרים – העיקרון של "שטחים תמורת שלום". אולם ועידת הפסגה הערבית בחרטום (ספטמבר 1967) קבעה את "שלושת הלאווים": לא לשלום עם ישראל, לא להכרה בה ולא למשא ומתן עימה – ולכן נוצר קיפאון מדיני, והשטחים נותרו בידי ישראל.
שנית, השתנה מערך הקשרים הבין־לאומיים של ישראל: ברית המועצות ומדינות הגוש המזרחי (מלבד רומניה) ניתקו את היחסים הדיפלומטיים עם ישראל, והגוש הסובייטי עמד מאז לצד מדינות ערב מבחינה מדינית וצבאית.
שלישית, צרפת, שהייתה עד אז ספקית הנשק העיקרית של ישראל, התרחקה ממנה והטילה אמברגו על משלוחי נשק, ואילו ארצות הברית החלה לראות בישראל נכס אסטרטגי במזרח התיכון של המלחמה הקרה, והקשר ביניהן התהדק והתבטא גם באספקת נשק.

השפעות המלחמה על הפלסטינים:
ראשית, כמיליון פלסטינים ברצועת עזה ובגדה המערבית (כולל מזרח ירושלים) עברו לשליטה ישראלית, ומאות אלפים מהם היו פליטים מ־1948. כך נוצרה שאלת עתידם של השטחים ושל תושביהם, שעומדת מאז במרכז הסכסוך.
שנית, במהלך המלחמה ואחריה עברו מאות אלפי פלסטינים (ההערכות שונות) מן הגדה המערבית לירדן – ונוצר גל פליטים נוסף.
שלישית, התבוסה של מדינות ערב הביאה את הפלסטינים למסקנה שאין לסמוך עליהן, והתחזקה התנועה הלאומית הפלסטינית העצמאית. ארגוני הפדאיון, ובראשם פת"ח, השתלטו על אש"ף, ויאסר ערפאת עמד בראשו מ־1969. הארגונים פתחו במאבק מזוין נגד ישראל, בעיקר מירדן – למשל סביב קרב כראמה (מרס 1968) – והבעיה הפלסטינית הפכה לנושא מרכזי בזירה הבין־לאומית.

בסיכום: המלחמה הפכה את תחושת החרדה בישראל לתחושת עוצמה, שינתה את מעמדה המדיני – החלטה 242, קיפאון מול העולם הערבי והתקרבות לארצות הברית – והעמידה את הבעיה הפלסטינית במרכז הסכסוך.

למה זה מקבל ניקוד מלא: הוצג השינוי בתחושות (מחרדה לאופוריה וביטחון), הוסברו שלוש השפעות בתחום המדיני ושלוש השפעות על הפלסטינים, עם עובדות מדויקות. מי שבחר במדינות ערב יכול להסביר: אובדן שטחים (מצרים – סיני ורצועת עזה; סוריה – רמת הגולן; ירדן – הגדה המערבית ומזרח ירושלים); השפלה וירידת יוקרתו של נאצר ודעיכת חלום האחדות הערבית; שאיפה לנקמה ולהשבת השטחים שהובילה למלחמת ההתשה ובהמשך למלחמת יום הכיפורים; ניתוק היחסים של מצרים עם ארצות הברית.

טעות נפוצה: להסביר גם את ההשפעה על הפלסטינים וגם את ההשפעה על מדינות ערב – השאלה מבקשת אחד מן השניים ("או"); וכן לכתוב על השפעות כלכליות או חברתיות במקום על התחום המדיני.

מה השאלה מבקשת: (1) להסביר שתי סיבות בדיוק להפתעה של ישראל; (2) להסביר שתי השפעות של ההפתעה: אחת עם פרוץ המלחמה ואחת לאחר סיומה.

תשובה מלאה:
סיבה ראשונה – "הקונספציה" של המודיעין והדרג המדיני:
ההערכה ששלטה בישראל, ובעיקר באגף המודיעין, הייתה שמצרים לא תצא למלחמה לפני שתהיה לה יכולת אווירית לתקוף את עומק ישראל ולנטרל את חיל האוויר הישראלי, ושסוריה לא תצא למלחמה בלי מצרים. לכן, גם כשהצטברו בימים שלפני המלחמה ידיעות על היערכות מצרית וסורית חריגה, הן פורשו כתרגיל או כצעד הגנתי, וההערכה הרשמית הייתה שהסבירות למלחמה "נמוכה". רק בשעות הבוקר המוקדמות של יום הכיפורים התקבלה ידיעה ודאית שהמלחמה תפרוץ באותו יום.

סיבה שנייה – ההטעיה המצרית והזלזול ביכולת צבאות ערב:
מצרים וסוריה הסוו את הכנותיהן: ריכוזי הכוחות לאורך התעלה הוצגו כתרגיל שגרתי, ומצרים כבר ערכה בעבר תרגילים וגיוסים שלא הובילו למלחמה, ולכן ישראל התרגלה אליהם. ההטעיה הצליחה משום שבישראל שררו אחרי ניצחון 1967 ביטחון עצמי מופרז וזלזול ביכולת הצבאית של צבאות ערב, ואמונה ש"קו בר־לב" והעומק האסטרטגי של סיני ורמת הגולן יאפשרו לבלום כל התקפה עד שיגיעו המילואים.

השפעה עם פרוץ המלחמה – אבדות כבדות ונסיגה בשתי החזיתות:
כיוון שהמילואים לא גויסו בזמן, נלחמו ביום הראשון רק הכוחות הסדירים המעטים שהיו בקווים. ההחלטה לגייס מילואים בהיקף נרחב התקבלה רק בבוקר 6 באוקטובר, וראש הממשלה גולדה מאיר החליטה שלא להנחית מכה מקדימה, בין השאר כדי שישראל לא תיראה כתוקפת בעיני ארצות הברית. הצבא המצרי צלח את תעלת סואץ ופרץ את קו בר־לב, והצבא הסורי חדר לעומק רמת הגולן. בימים הראשונים ספג צה"ל אבדות כבדות בלוחמים, בטנקים ובמטוסים, והמילואים נשלחו לקרב בחופזה – לעיתים ביחידות שלא הושלמו – עד שהצליחו לבלום את ההתקפה.

השפעה לאחר סיום המלחמה – משבר אמון, ועדת אגרנט ושינויים פוליטיים:
אף שהמלחמה הסתיימה בהישג צבאי ישראלי, המחיר הכבד – אלפי הרוגים – וההפתעה זעזעו את הציבור ופגעו באמונו בהנהגה המדינית והצבאית. הוקמה ועדת חקירה ממלכתית בראשות נשיא בית המשפט העליון שמעון אגרנט. הדוח החלקי שלה (אפריל 1974) הטיל את האחריות בעיקר על הדרג הצבאי, ובעקבותיו התפטר הרמטכ"ל דוד אלעזר והודחו ראש אגף המודיעין ובכירים נוספים. הציבור, שחש שגם הדרג המדיני אחראי, יצא למחאה (בהובלת אנשי מילואים כמו מוטי אשכנזי), ובאפריל 1974 התפטרה גולדה מאיר וממשלתה. המשבר תרם בהמשך גם למהפך הפוליטי ב־1977, שבו עלה הליכוד בראשות מנחם בגין לשלטון.

בסיכום: ההפתעה נבעה מקונספציה שגויה ומהטעיה ערבית שנפלה על קרקע של ביטחון יתר; מחירה היה אבדות כבדות בפרוץ המלחמה ומשבר אמון עמוק וטלטלה פוליטית אחריה.

למה זה מקבל ניקוד מלא: הוסברו שתי סיבות בדיוק להפתעה, והוסברו שתי השפעות – אחת עם פרוץ המלחמה ואחת לאחר סיומה, כנדרש – עם עובדות מדויקות. סיבות חלופיות מקובלות: ההנחה ש"קו בר־לב" יעמוד בפני מתקפה מצרית; ההערכה שיוזמות סאדאת אינן רציניות ושהוא אינו מתכוון למלחמה. השפעות חלופיות לאחר המלחמה: התערערות תפיסת הביטחון והאמון בצבא; הקמת תנועות חוץ־פרלמנטריות, כמו "גוש אמונים" (1974).

טעות נפוצה: להציג את שתי ההשפעות מאותו פרק זמן (למשל שתיהן לאחר המלחמה), או לטעון שוועדת אגרנט הטילה את האחריות על הדרג המדיני – היא התמקדה בדרג הצבאי, ודווקא לכן נמשכה המחאה.