בגרות בהיסטוריה 22261 - קיץ 2022

מה נדרש: שתי משימות. (1) להסביר את עקרונות האידאולוגיה הנאצית שהנחו את רעיון "הסדר החדש" באירופה (שלושה עקרונות, כל אחד עם הסבר). (2) לבחור מספר הלימוד מקור שבו בא לידי ביטוי הכישלון של המשטר הנאצי להגשים את "הסדר החדש", ולהסביר כיצד הכישלון בא לידי ביטוי במקור.

תשובה מלאה:
משימה 1 – העקרונות האידאולוגיים של "הסדר החדש":
"הסדר החדש" היה התוכנית הנאצית לארגון מחדש של אירופה הכבושה בהנהגת גרמניה. הוא נבע ישירות משלושה עקרונות מרכזיים באידאולוגיה הנאצית:
עיקרון ראשון – "מרחב מחיה" (Lebensraum). לפי האידאולוגיה הנאצית, העם הגרמני הוא עם גדול שזקוק לשטח נרחב כדי להתקיים ולשגשג, והוא זכאי להשיג את השטח הזה בכוח, על חשבון עמים אחרים "נחותים". היטלר כתב כבר ב"מיין קאמפף" שמרחב המחיה של גרמניה נמצא במזרח – בפולין ובברית המועצות. מכאן נבע ש"הסדר החדש" כלל כיבוש שטחים במזרח אירופה, גירוש האוכלוסייה המקומית או צמצומה, והושבת מתיישבים גרמנים במקומה. העיקרון הזה הנחה את המלחמה נגד פולין ונגד ברית המועצות.
עיקרון שני – תורת הגזע וההיררכיה הגזעית. לפי תורת הגזע הנאצית, האנושות מחולקת לגזעים שאינם שווים זה לזה, ויש ביניהם מאבק מתמיד על הישרדות. בראש ההיררכיה עומד הגזע הארי – "גזע האדונים" – שנועד לשלוט. מתחתיו עמים "נחותים", כמו העמים הסלאביים, שנועדו לשמש כוח עבודה לצורכי הרייך: מערכת החינוך שלהם צומצמה, האליטות שלהם חוסלו (למשל האינטליגנציה הפולנית), והם נוצלו לעבודת כפייה. מטרתה של ההיררכיה הזאת הייתה להבטיח את שלטונו ואת שגשוגו של "גזע האדונים" על חשבון העמים האחרים.
עיקרון שלישי – האנטישמיות הגזענית ושלילת זכות הקיום מן היהודים. לפי האידאולוגיה הנאצית היהודים אינם רק גזע נחות, אלא גזע מזיק ומסוכן, שמשחית את הגזעים האחרים ומאיים על קיומו של הגזע הארי. לכן הם – וגם הצוענים – לא נועדו לשמש אפילו כוח עבודה משועבד, ולא הייתה להם כלל זכות קיום. מכאן ש"הסדר החדש" כלל את סילוקם מאירופה, ובהמשך את השמדתם. כך הסדר החדש נועד ליצור אירופה מאורגנת על פי גזע: אדונים גרמנים, עמים משועבדים, ואירופה "נקייה" מיהודים.

משימה 2 – מקור המבטא את כישלון "הסדר החדש":
מקור מתאים: נאום "המלחמה הטוטלית" של שר התעמולה יוזף גבלס בארמון הספורט (Sportpalast) בברלין, 18 בפברואר 1943, ימים ספורים אחרי כניעת הארמייה השישית הגרמנית בסטלינגרד (בתחילת פברואר 1943). בנאום הודה גבלס לפני הקהל במצב הקשה של גרמניה, הציג את המלחמה במזרח כמאבק על קיומה של גרמניה מול הסכנה הבולשביקית, וקרא לקהל להסכים ל"מלחמה טוטלית" – גיוס כל משאבי האומה למלחמה.
כיצד הכישלון בא לידי ביטוי במקור: "הסדר החדש" התבסס על הנחה שגרמניה תכבוש את מרחב המחיה במזרח במהירות, ושהעמים ה"נחותים" ייכנעו לגזע האדונים. הנאום מראה שההנחה הזאת קרסה: במקום ניצחון מהיר ושליטה על אירופה כולה, גרמניה ספגה בסטלינגרד תבוסה קשה מידי הצבא האדום – צבאו של עם שהנאצים הגדירו כנחות – ונאלצה לעבור למגננה. העובדה שהמשטר נדרש לקרוא לגיוס כל כוחות העם כדי להציל את גרמניה, ולא כדי לבנות את "הסדר החדש", מבטאת את הכישלון: חלום השליטה במרחב המחיה במזרח התחלף במאבק הישרדות. מכאן ואילך נסוג הצבא הגרמני מן השטחים שכבש, ובמאי 1945 נכנעה גרמניה ללא תנאים.
(מקור חלופי אפשרי: תצלום של חיילים גרמנים מובלים לשבי הסובייטי בסטלינגרד – "גזע האדונים" בשבי של העם שנועד להיות משועבד לו.)
בבחינה: ציינו את שם הספר, ההוצאה והעמוד שממנו לקחתם את המקור.

למה זה מקבל ניקוד מלא: בחלק הראשון מוסברים שלושה עקרונות אידאולוגיים מרכזיים ("מרחב מחיה"; תורת הגזע וההיררכיה הגזעית; האנטישמיות הגזענית ושלילת זכות הקיום מן היהודים), ולכל אחד מוסבר כיצד הוא הנחה את "הסדר החדש" באירופה. בחלק השני מוצג מקור מוגדר (מי, מה, מתי), והקשר בינו לבין הכישלון מוסבר במפורש – מה היה אמור לקרות על פי "הסדר החדש", ומה המקור מראה שקרה בפועל.

טעות נפוצה: לתאר את המקור בלי להסביר מה בדיוק בו מבטא את הכישלון, או להציג מקור שמתאר את הגשמת "הסדר החדש" (למשל גירוש פולנים מאזורים שסופחו לרייך) במקום את כישלונו.

מה נדרש: שתי משימות. (1) לבחור שניים מבין שלושת דפוסי ההתייחסות של האוכלוסייה המקומית בארצות הכיבוש כלפי היהודים בזמן "הפתרון הסופי" (שיתוף פעולה, עמידה מן הצד – "הרוב הדומם", הצלה), ולהציג את המניעים של מי שנקטו כל אחד מהם. (2) לבחור מספר הלימוד מקור המציג דפוס התייחסות אחד, ולהסביר כיצד המקור מדגים אותו.

תשובה מלאה:
משימה 1 – שני דפוסים ומניעיהם:
דפוס ראשון – שיתוף פעולה עם הנאצים. בארצות הכיבוש היו מקומיים שסייעו לנאצים לרכז את היהודים, להסגיר אותם ואף לרצוח אותם (למשל משטרות עזר מקומיות בליטא, בלטביה ובאוקראינה, או מלשינים שמסרו יהודים מסתתרים לגרמנים). המניעים שלהם:
– אנטישמיות והזדהות עם מדיניות הנאצים: האנטישמיות המסורתית, שהייתה מושרשת בחלקים מן האוכלוסייה במשך דורות, גרמה לכך שחלק מן המקומיים ראו בעין יפה את רדיפת היהודים והצטרפו אליה.
– זיהוי היהודים עם הקומוניזם: בשטחים שהיו תחת שלטון סובייטי בשנים 1939–1941 (כמו ארצות הבלטיות ומזרח פולין), רבים מן התושבים סבלו מן הכיבוש הסובייטי וזיהו את היהודים עם הקומוניסטים, ולכן ראו בפגיעה ביהודים נקמה במשטר הסובייטי.
– שיקולי רווח וטובות הנאה: הרצון לקבל רכוש יהודי שהופקע (בתים, עסקים, חפצים), והטבות שהנאצים נתנו תמורת הלשנה על יהודים – למשל פרסים כספיים או מזון.
דפוס שני – הצלה ועזרה ליהודים. מיעוט מן האוכלוסייה סיכן את חייו כדי להסתיר יהודים, להבריח אותם או לספק להם מזון ומסמכים. המניעים שלהם:
– מניעים הומניים ומוסריים: אמונה בערך חיי אדם ותחושה של חובה אנושית בסיסית לעזור לנרדף, גם במחיר סכנה אישית.
– מניעים אישיים־מצפוניים: היכרות מוקדמת עם הניצול – שכנים, חברים, עמיתים לעבודה – או תחושת חוב מוסרי כלפיו.
– מניעים דתיים: אמונה דתית המדגישה את חובת העזרה לנרדף (למשל אנשי כנסייה שהסתירו ילדים יהודים במנזרים).
– התנגדות למשטר הנאצי: מצילים שהיו עדים לאכזריות הנאצים ולא יכלו להשלים איתה, וראו בהצלת יהודים חלק מן המאבק בכובש; בדנמרק, למשל, הצלת היהודים הייתה ביטוי של התנגדות לאומית לכיבוש הנאצי.
(הדפוס השלישי – "הרוב הדומם", כלומר עמידה מן הצד – נבע מפחד לסכן את עצמם ומחשש מענישה קולקטיבית, מן הצורך לשרוד בתנאי הכיבוש הקשים, ומן הניכור שיצרה האנטישמיות; גם אותו אפשר לבחור כאחד משני הדפוסים.)

משימה 2 – מקור המדגים דפוס התייחסות:
מקור מתאים: מכתב המחאה של הבישופים של הכנסייה הלותרנית בדנמרק נגד רדיפת היהודים, שהוקרא בכנסיות ברחבי דנמרק ביום ראשון, 3 באוקטובר 1943 – ימים ספורים אחרי שנודע על כוונת הגרמנים לגרש את יהודי דנמרק. בהצהרה קבעו הבישופים שהכנסייה תיאבק על זכותם של היהודים לאותו חופש שהדנים עצמם מוקירים, שרדיפתם עומדת בסתירה לתורת הנצרות ולתחושת הצדק של העם הדני, ושנוצרים חייבים להתנגד לה.
כיצד המקור מדגים את דפוס ההצלה והעזרה: המקור מראה שהמוסד הדתי המרכזי בדנמרק לא עמד מן הצד, אלא מחה בגלוי נגד הנאצים – בתנאי כיבוש ובסיכון. ההצהרה מבטאת את המניעים הדתיים והמוסריים של ההצלה (חובה נוצרית לעזור לנרדף) ואת המניע הלאומי (יהודי דנמרק נתפסו כחלק מן העם הדני, והפגיעה בהם – כפגיעה בדנמרק). המחאה נתנה לגיטימציה ציבורית לפעולת ההצלה הנרחבת: באוקטובר 1943 הבריחו הדנים בסירות דייגים למעלה מ־7,000 יהודים אל שוודיה הנייטרלית, ורוב יהודי דנמרק ניצלו. כך המקור מדגים דפוס של הצלה ועזרה שבו חלק גדול מן האוכלוסייה המקומית, בהנהגת מוסדותיה, פעל להצלת היהודים.
בבחינה: ציינו את שם הספר, ההוצאה והעמוד שממנו לקחתם את המקור.

למה זה מקבל ניקוד מלא: בחלק הראשון נבחרו בדיוק שני דפוסים (שיתוף פעולה, הצלה), ולכל אחד מוצגים מניעים ברורים ומוסברים, עם דוגמאות היסטוריות. בחלק השני מוצג מקור מוגדר (מי, מה, מתי), ומוסבר במפורש כיצד הוא מדגים דפוס התייחסות אחד – מה בו מראה שהאוכלוסייה פעלה להצלת היהודים, ומאילו מניעים.

טעות נפוצה: להציג את המניעים של דפוס אחד בלבד, לבלבל בין מניעי הדפוסים (למשל לייחס פחד מענישה למשתפי הפעולה), או לתאר את המקור בלי להסביר כיצד הוא מדגים את הדפוס.

מה נדרש: שתי משימות. (1) לנמק את הטענה שקורות יהודי צפון אפריקה בזמן מלחמת העולם השנייה הם חלק משואת העם היהודי – באמצעות שתי עובדות מקטע המקור. (2) להסביר כיצד פרוטוקול ועידת ואנזה מחזק את הטענה.

תשובה מלאה:
משימה 1 – שתי עובדות מן המקור:
עובדה ראשונה – יהודי תוניסיה הוחזקו במחנה עבודת כפייה בתנאים קשים, בדומה ליחס ליהודים באירופה. בתקופת הכיבוש הגרמני של תוניסיה (נובמבר 1942 – מאי 1943) גייסו הגרמנים אלפי יהודים לעבודת כפייה. דן אפרת מתאר את התנאים במחנה: רעב – "במחנה היה רעב. אני זוכר את עצמי גונב מהגרמנים קליפות של תפוזים ואוכל אחריהם"; אלימות והשפלה – "כל יום אחרי המסדר והמכות בבוקר"; עבודת פרך בחפירות ובתעלות – "היינו עובדים עד רדת החושך. לא הייתה הפסקה, עבדנו כל היום"; ותנאי היגיינה קשים – "תוך ימים היינו מכוסים בכינים". העובדה הזאת מנמקת את הטענה, משום שהיא מראה שהמדיניות הנאצית כלפי יהודי צפון אפריקה הייתה דומה בעיקרה למדיניות כלפי יהודי אירופה: בידוד היהודים כקבוצה נפרדת, עבודת כפייה, רעב, אלימות ותנאים לא אנושיים. היהודים נשלחו למחנה רק משום שהם יהודים – כלומר, על בסיס גזעי, כמו באירופה.
עובדה שנייה – החייל הגרמני מתאר את רצח היהודים באירופה ורומז שזה צפוי גם ליהודי תוניסיה. אחד המלווים, "חייל גרמני מתנשא", אמר לדן אפרת: "מה אתם מתלוננים, פה זה גן עדן בשבילכם, חכו מה שמחכה לכם", והוסיף: "בסוף אנחנו ניקח אתכם לאירופה ותגיעו למקומות הרבה יותר קשים". הוא סיפר שהשתתף ברצח: "העמדנו יהודים כמוכם בשורה עם אתים. הם חפרו בורות ואחר כך ירינו בהם". העובדה הזאת מנמקת את הטענה, משום שהיא מראה שבעיני הנאצים יהודי צפון אפריקה היו "יהודים כמוכם" – חלק מאותו עם יהודי שנועד להשמדה. כוונת הנאצים הייתה לכלול גם אותם ב"פתרון הסופי", ורק התבוסה הגרמנית בצפון אפריקה (במאי 1943) מנעה זאת.
משתי העובדות עולה שיהודי צפון אפריקה היו חלק ממדיניות אחת שכוונה כלפי היהודים בכל מקום שבו שלטו הנאצים, ולכן קורותיהם הם חלק משואת העם היהודי.

משימה 2 – פרוטוקול ועידת ואנזה:
ועידת ואנזה התכנסה ב־20 בינואר 1942 בווילה בפרבר ואנזה שבברלין, בראשות ריינהרד היידריך, בהשתתפות נציגי משרדי הממשלה, המפלגה וה־SS, כדי לתאם בין הגורמים השונים את ביצוע "הפתרון הסופי של שאלת היהודים באירופה". בפרוטוקול הוועידה, שנכתב בידי אדולף אייכמן, נכללה רשימה של קהילות היהודים באירופה לפי ארצות ומספרם – כ־11 מיליון יהודים – שעליהם אמור היה לחול "הפתרון הסופי". ברשימה נכללו גם יהודי צפון אפריקה: תחת הסעיף "צרפת – השטח הלא כבוש" נמנו כ־700,000 יהודים, מספר שכלל את יהודי צפון אפריקה הצרפתית (מרוקו, אלג'יריה ותוניסיה).
כיצד זה מחזק את הטענה: הפרוטוקול הוא מסמך רשמי של תכנון ההשמדה. העובדה שיהודי צפון אפריקה נספרו ברשימה מוכיחה שהנאצים התכוונו מלכתחילה לכלול אותם ב"פתרון הסופי", כמו את יהודי אירופה. כלומר, גורלם לא היה עניין שולי או מקרי של המלחמה, אלא חלק מתוכנית ההשמדה הכוללת של העם היהודי – ולכן קורותיהם הם חלק משואת העם היהודי.

למה זה מקבל ניקוד מלא: בחלק הראשון מוצגות שתי עובדות שונות מן המקור (תנאי מחנה עבודת הכפייה; דברי החייל הגרמני על רצח היהודים ועל מה שמחכה ליהודי תוניסיה), כל אחת מעוגנת בציטוט מדויק, ולכל אחת מוסבר כיצד היא מנמקת את הטענה. בחלק השני מוצג תוכן הפרוטוקול הרלוונטי (הכללת יהודי צפון אפריקה ברשימת היהודים המיועדים ל"פתרון הסופי"), ומוסבר כיצד הוא מחזק את הטענה.

טעות נפוצה: לצטט מן המקור בלי להסביר מדוע העובדה מראה שקורות יהודי צפון אפריקה הם חלק מן השואה, או לתאר את ועידת ואנזה באופן כללי בלי להתייחס להכללת יהודי צפון אפריקה ברשימה.

מה נדרש: להסביר גורם אחד ייחודי לצמיחת התנועה הציונית (גורם שלא היה קיים אצל תנועות לאומיות אחרות באירופה), ושני גורמים שעיכבו את פעילות התנועה הציונית בראשית דרכה – בסך הכול שלושה גורמים, כל אחד עם הסבר.

תשובה מלאה:
גורם ייחודי לצמיחת התנועה הציונית – הפוגרומים והמדיניות האנטי־יהודית במזרח אירופה. ב־1881, לאחר רצח הצאר אלכסנדר השני, פרץ גל של פוגרומים בדרום האימפריה הרוסית ("הסופות בנגב", 1881–1882). השלטונות לא הגנו על היהודים, ולאחר מכן אף החמירו את מצבם באמצעות "חוקי מאי" (1882), שהגבילו את מגוריהם ואת פרנסתם. האירועים האלה הראו ליהודים רבים שאין להם עתיד ברוסיה, ושלא ניתן לסמוך על השתלבות הדרגתית או על השלטון. בעקבותיהם קמה תנועת "חיבת ציון", והחלה העלייה הראשונה (1882) – הצעדים הראשונים של הלאומיות היהודית המודרנית. הגורם הזה ייחודי לציונות, משום שהתנועות הלאומיות באירופה צמחו בקרב עמים שישבו בארצם ונאבקו על עצמאות או על איחוד, ואילו הציונות צמחה בקרב עם מפוזר, שחיפש פתרון למצוקת קיום חריפה – רדיפה, אלימות ועוני – שנבעה מהיותו מיעוט נרדף.
(גורמים ייחודיים אחרים שאפשר להציג: האכזבה מן האמנציפציה – יהודים שקיבלו זכויות שוויון במערב אירופה גילו שהחברה ממשיכה לדחות אותם; התחזקות האנטישמיות המודרנית, הגזעית, במערב אירופה, כפי שהתבטאה בפרשת דרייפוס בצרפת (1894), שהשפיעה על הרצל.)

גורם ראשון שעיכב את פעילות התנועה – פיזור היהודים בארצות רבות. בניגוד לתנועות לאומיות אחרות, שפעלו בקרב עם שישב בטריטוריה אחת, היהודים היו מפוזרים בארצות רבות בעולם – ממזרח אירופה ועד מערבה, אמריקה וארצות האסלאם – וחיו בתרבויות שונות, דיברו שפות שונות ונתונים לשלטונות שונים. לכן היה קשה לתנועה הציונית לגייס תמיכה, לגשר בין הקבוצות השונות ולארגן פעילות משותפת. גם הטריטוריה הלאומית, ארץ־ישראל, הייתה מרוחקת מן האזורים שבהם חיו רוב היהודים, ורובם אף לא ביקרו בה מעולם.
גורם שני שעיכב את פעילות התנועה – התנגדות השלטון העות'מאני. ארץ־ישראל הייתה בשלטון האימפריה העות'מאנית, ושלטונותיה התנגדו להתיישבות יהודית מאורגנת, מחשש שתיווצר בארץ בעיה לאומית נוספת – כמו בבלקן – ושמעצמות אירופה יתערבו בענייניה. לכן הגביל השלטון את מספר העולים ואת משך שהותם בארץ (ה"פתקה האדומה" שקיבלו עולים בבואם, ושחייבה אותם לעזוב לאחר זמן קצר), והגביל את קניית הקרקעות ואת בניית הבתים. גם המאמצים הדיפלומטיים של הרצל לקבל מן הסולטאן עבדול חמיד השני צ'רטר (זיכיון) להתיישבות יהודית בארץ־ישראל לא הצליחו. כך נמנעה מן התנועה הציונית האפשרות להגשים את מטרתה המרכזית בדרך מדינית מוסכמת, וההתיישבות התקדמה לאט ובקשיים.
(גורמים מעכבים נוספים: היעדר מימון לביצוע הרעיון ולקיומו לאורך זמן; היעדר עוצמה וגיבוי מדיני וצבאי, כך שהתנועה הייתה תלויה לחלוטין בהסכמת מעצמות; ביקורת מבית – מצד חוגים דתיים ומתבוללים – ומבחוץ; קשיי ההתיישבות בארץ – היעדר תשתיות, מחלות כמו קדחת, חוסר ניסיון בחקלאות וסכסוכים פנימיים.)

למה זה מקבל ניקוד מלא: מוסבר גורם אחד שהוא ייחודי לציונות, ומוסבר במפורש מדוע הוא ייחודי (מצוקת קיום של עם מפוזר ונרדף, לעומת עמים שישבו בארצם). מוצגים שני גורמים מעכבים שונים (פיזור היהודים; התנגדות השלטון העות'מאני), ולכל אחד מוסבר כיצד בדיוק הוא עיכב את פעילות התנועה, עם עובדות מדויקות.

טעות נפוצה: להציג כגורם "ייחודי" גורם שהיה משותף לכל התנועות הלאומיות (כמו רעיונות המהפכה הצרפתית), או להסתפק ברשימת גורמים מעכבים בלי להסביר כיצד כל אחד עיכב את הפעילות.

מה נדרש: להציג שני שינויים שחוללה התנועה הציונית בארץ־ישראל בשנים 1881–1914 – אחד בתחום הביטחון ואחד בתחום ההתיישבות – ולהסביר את התרומה של כל אחד מהם לקידום מטרות התנועה הציונית.

תשובה מלאה:
שינוי בתחום הביטחון – הקמת ארגוני השמירה העבריים "בר־גיורא" ו"השומר". עד תחילת המאה ה־20 נשענו המושבות העבריות על שומרים ערבים או צ'רקסים, שהמושבות שכרו כדי לשמור על השדות ועל הרכוש. אנשי העלייה השנייה, שרבים מהם הגיעו מרוסיה לאחר הפוגרומים והיו מעורבים בהגנה העצמית שם, ראו בכך מצב פסול. ב־1907 הקימו קבוצה מהם, ובהם יצחק בן־צבי וישראל שוחט, את הארגון החשאי "בר־גיורא", שאימץ כסיסמה את השורה מתוך שירו של יעקב כהן "בדם ואש יהודה נפלה, בדם ואש יהודה תקום". ב־1909 הוקם על בסיסו ארגון "השומר", שקיבל על עצמו את השמירה במושבות ובנקודות ההתיישבות, בעיקר בגליל, ולאחר מכן גם ביהודה.
התרומה לקידום מטרות התנועה הציונית: "השומר" הנחיל את הרעיון שההגנה על היישוב היהודי היא משימה לאומית, שאסור להפקידה בידי זרים – יהודים צריכים להגן על עצמם בכוחות עצמם. בכך שינה הארגון את הדימוי של היהודי הגלותי, החלש והתלוי באחרים, ויצר דמות של יהודי חדש – לוחם, רוכב על סוס, נושא נשק ובטוח בעצמו. השמירה העברית גם סייעה לבסס התיישבות באזורים מרוחקים ולשמור על אדמות שנרכשו, והניחה את היסודות לארגוני ההגנה של היישוב בהמשך, ובראשם ה"הגנה". כך תרם השינוי לבניית הבית הלאומי בארץ־ישראל.

שינוי בתחום ההתיישבות – הקמת צורת התיישבות חדשה: הקבוצה. אנשי העלייה השנייה ביקשו לשלב בין עבודת אדמה עברית לבין רעיונות סוציאליסטיים של שוויון ושיתוף. ב־1910 הקימה קבוצת פועלים צעירים את דגניה על חוף הכנרת, על אדמה שרכשה הקרן הקיימת לישראל, בסיוע המשרד הארץ־ישראלי שבראשו עמד ארתור רופין. דגניה הייתה הקבוצה הראשונה – יישוב שיתופי שבו החברים עבדו יחד את האדמה, ניהלו בעצמם את המשק ונשאו יחד בהוצאות ובהכנסות, בלי מנהל ובלי פועלים שכירים.
התרומה לקידום מטרות התנועה הציונית: הקבוצה אפשרה להגשים את הציונות באמצעות עבודת אדמה על ידי פועלים עבריים, ויצרה "יהודי חדש" – איכר שעובד את אדמתו בעצמו, בניגוד ליהודי הגלותי שהתפרנס בעיקר ממסחר וממלאכה. צורת ההתיישבות השיתופית התאימה לתנאים הקשים בארץ: מעט הון, קרקע קשה, בעיות ביטחון ופועלים צעירים בלי ניסיון. לכן אפשר היה להקים בעזרתה יישובים גם באזורים מרוחקים ובשולי ההתיישבות, להרחיב את גבולות ההתיישבות היהודית ולהניח תשתית להתפשטות היישוב ברחבי הארץ – כלומר, לקדם את מטרת התנועה הציונית להקים בית לאומי לעם היהודי בארץ־ישראל. הקבוצה הייתה גם הבסיס לקיבוץ, שהפך לאחת מצורות ההתיישבות החשובות של היישוב.
(שינויים אחרים בתחום ההתיישבות שאפשר להציג: הקמת המושבות בעלייה הראשונה (ראשון לציון, זכרון יעקב, ראש פינה ועוד), שהרחיבו את ההתיישבות לאזורים חדשים – הגליל, השומרון ושפלת יהודה; הקמת תל אביב (1909) כעיר העברית הראשונה, שהובילה לצמיחה כלכלית ולהתבססות היישוב העירוני.)

למה זה מקבל ניקוד מלא: מוצגים שני שינויים, אחד בכל תחום כנדרש (ביטחון: "בר־גיורא" ו"השומר"; התיישבות: הקבוצה), בתוך התקופה 1881–1914 ועם עובדות מדויקות. לכל שינוי מוסברת התרומה לקידום מטרות התנועה הציונית – כיצד בדיוק הוא קידם את בניית הבית הלאומי – ולא רק מתואר השינוי עצמו.

טעות נפוצה: לתאר את השינויים בלי להסביר את תרומתם למטרות התנועה הציונית, או להציג שינוי מחוץ לתקופה (למשל הקמת ה"הגנה" ב־1920 או המושב נהלל ב־1921).

מה נדרש: להציג מטרה אחת של התנועה הציונית, ולהסביר דרך פעולה אחת שהיא נקטה כדי להגשים את המטרה הזאת.

תשובה מלאה:
המטרה: הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ־ישראל, המובטח בהסכמה ובהכרה של המעצמות. מטרה זו נקבעה בתוכנית בזל, שאושרה בקונגרס הציוני הראשון (1897): התנועה הציונית שואפת להקים לעם היהודי בית בארץ־ישראל, שיהיה מובטח על פי המשפט הבין־לאומי (הציבורי). כלומר, התנועה לא הסתפקה בהתיישבות הדרגתית, אלא ביקשה הכרה מדינית רשמית בזכותם של היהודים לבית לאומי.
דרך הפעולה: מגעים דיפלומטיים עם שליטים ומעצמות, בהובלת בנימין זאב הרצל. הרצל האמין שהבעיה היהודית היא בעיה מדינית בין־לאומית, ולכן יש לפתור אותה בהסכמת המעצמות, באמצעות צ'רטר – זיכיון רשמי להתיישבות יהודית בארץ־ישראל. לשם כך נפגש עם שליטים ומדינאים: ב־1898 נפגש עם קיסר גרמניה וילהלם השני (בקונסטנטינופול ובשער מקווה ישראל ואחר כך בירושלים), בתקווה שגרמניה, ידידת האימפריה העות'מאנית, תשמש פטרונית של המפעל הציוני; ב־1901 נפגש עם הסולטאן העות'מאני עבדול חמיד השני והציע לו סיוע בהסדרת חובות האימפריה תמורת זיכיון להתיישבות; ב־1903 נפגש בפטרבורג עם שר הפנים הרוסי פון פלווה; והוא ניהל משא ומתן עם ממשלת בריטניה – על התיישבות באל־עריש בחצי האי סיני, ובהמשך על "הצעת אוגנדה" (1903).
הסבר – כיצד דרך הפעולה נועדה להגשים את המטרה: מאחר שארץ־ישראל הייתה בשלטון האימפריה העות'מאנית, והעם היהודי חסר כוח צבאי ומדיני, התנועה הציונית לא יכלה להקים בית לאומי בכוח. הדרך היחידה להשיג בית לאומי "מובטח" הייתה לזכות בהכרה ובתמיכה של שליטים בעלי עוצמה. אמנם המגעים של הרצל לא הניבו צ'רטר בימי חייו, אך הם הציגו את הבעיה היהודית כבעיה מדינית בין־לאומית, הפכו את התנועה הציונית לגורם מדיני מוכר, וקבעו את הדרך המדינית שהובילה בסופו של דבר להצהרת בלפור (1917) – הכרה רשמית של מעצמה בזכותם של היהודים לבית לאומי בארץ־ישראל.
(דרכי פעולה אחרות: ייסוד הקונגרסים הציוניים – יצירת נציגות פוליטית יהודית ציונית ובמה להפצת הרעיון ולקביעת מדיניות; הקמת מוסדות התנועה – ההסתדרות הציונית העולמית, אוצר התיישבות היהודים והקרן הקיימת לישראל; עלייה והתיישבות בארץ־ישראל; החייאת השפה העברית ופעילות חינוכית ותרבותית לחיזוק התודעה הלאומית.)

למה זה מקבל ניקוד מלא: מוצגת מטרה אחת ברורה (בית לאומי מובטח בהכרת המעצמות, על פי תוכנית בזל), ומוסברת דרך פעולה אחת (המגעים הדיפלומטיים של הרצל) בעובדות מדויקות – עם מי נפגש, מתי ומה ביקש – כולל הסבר מפורש כיצד דרך הפעולה נועדה להגשים את המטרה.

טעות נפוצה: למנות כמה דרכי פעולה בלי להסביר אף אחת מהן, או לא לקשור את דרך הפעולה למטרה שהוצגה.

מה נדרש: שתי משימות. (1) להציג את עיקרי התוכן של הצהרת בלפור (1917). (2) להסביר כיצד ההצהרה קידמה את מטרות התנועה הציונית.

תשובה מלאה:
משימה 1 – עיקרי התוכן של הצהרת בלפור:
הצהרת בלפור היא מכתב ששלח שר החוץ הבריטי, ארתור ג'יימס בלפור, ב־2 בנובמבר 1917 ללורד ליונל וולטר רוטשילד, כדי שיעביר אותו להסתדרות הציונית. עיקרי התוכן:
– ההבטחה: ממשלת הוד מלכותו (ממשלת בריטניה) רואה בעין יפה הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ־ישראל, ותעשה כמיטב יכולתה כדי להקל על השגת המטרה הזאת.
– שני התנאים (הסייגים): לא ייעשה דבר העלול לפגוע בזכויות האזרחיות והדתיות של העדות הלא־יהודיות הקיימות בארץ־ישראל; ולא ייעשה דבר העלול לפגוע בזכויות ובמעמד המדיני שיהודים נהנים מהם בכל ארץ אחרת.

משימה 2 – כיצד ההצהרה קידמה את מטרות התנועה הציונית:
מטרת התנועה הציונית, כפי שנקבעה בתוכנית בזל (1897), הייתה להקים לעם היהודי בית לאומי בארץ־ישראל שיהיה מובטח על פי המשפט הבין־לאומי. הרצל ניסה במשך שנים להשיג צ'רטר מן המעצמות ולא הצליח. הצהרת בלפור קידמה את המטרה בכמה דרכים:
– הכרה רשמית של מעצמה: לראשונה מעצמה גדולה – בריטניה, שבאותה עת הייתה בעיצומו של כיבוש ארץ־ישראל מידי העות'מאנים – הכירה באופן רשמי בעם היהודי כלאום ובזכותו לבית לאומי בארץ־ישראל. בכך קיבלה הדרך המדינית של התנועה הציונית את ההישג הגדול הראשון שלה, והתנועה הפכה לגורם מדיני שיש לו בעלת ברית רבת עוצמה.
– התחייבות לסיוע מעשי: בריטניה לא הסתפקה בהכרה, אלא התחייבה לעשות כמיטב יכולתה כדי להקל על הקמת הבית הלאומי. כשבריטניה קיבלה את השלטון בארץ, היא נדרשה לפעול להקמתו – למשל לאפשר עלייה והתיישבות יהודית.
– בסיס להכרה בין־לאומית: ההצהרה יצרה בסיס חוקי פומבי לזכותם של היהודים לבית לאומי. בוועידת סן רמו (1920) הוחלט להעניק לבריטניה מנדט על ארץ־ישראל, והצהרת בלפור שולבה בכתב המנדט, שאושר בחבר הלאומים ב־1922. כך הפכה ההבטחה הבריטית להתחייבות בין־לאומית – בדיוק מה שתוכנית בזל ביקשה: בית לאומי "מובטח" על פי המשפט הבין־לאומי.
לסיכום, ההצהרה הפכה את החזון הציוני מרעיון של תנועה חסרת עוצמה לתוכנית מדינית בעלת גיבוי של מעצמה ושל הקהילה הבין־לאומית.

למה זה מקבל ניקוד מלא: מוצגים עיקרי התוכן של ההצהרה – ההבטחה לבית לאומי, ההתחייבות לסייע ושני התנאים – בדיוק עובדתי (מי, למי, מתי). ההסבר מקשר במפורש את ההצהרה למטרות התנועה הציונית (תוכנית בזל, הצ'רטר של הרצל) ומראה כיצד קידמה אותן: הכרה של מעצמה, התחייבות לסיוע, ובסיס להכרה בין־לאומית בכתב המנדט.

טעות נפוצה: לכתוב שההצהרה הבטיחה ליהודים "מדינה" (היא דיברה על "בית לאומי"), או להשמיט את שני התנאים שבהצהרה.

מה נדרש:
שתי משימות: (1) להציג את הסיכונים בדרך של מאבק צבאי בבריטים – מאחר שלא צוין מספר, נציג שלושה סיכונים; (2) להסביר מדוע בחרו האצ"ל והלח"י לדבוק בדרך זו – שלושה נימוקים.

תשובה מלאה:
לאחר מלחמת העולם השנייה, כשהתברר שממשלת בריטניה ממשיכה במדיניות הספר הלבן, נקט היישוב היהודי כמה דרכי מאבק: העפלה, התיישבות ומאבק צבאי. במאבק הצבאי פעלו האצ"ל והלח"י – ובשנים 1945–1946 גם ההגנה, במסגרת "תנועת המרי העברי" – בפעולות כמו פיצוץ מסילות רכבת, תקיפת מחנות צבא ותחנות משטרה ופגיעה במתקנים של השלטון הבריטי.

הסיכונים בדרך המאבק הצבאי:
1. פגיעה באופי המוסרי של המאבק ובתמיכה בו. פגיעה בחיילים ובאנשי מנהל בריטים, ולעיתים גם באזרחים, עלולה הייתה להציג את המאבק הציוני כטרור, לפגוע בתדמיתו בעולם ולצמצם את התמיכה הבין־לאומית במפעל הציוני – תמיכה שהייתה חיונית להשגת מדינה. כך למשל פיצוץ האגף במלון "המלך דוד" בירושלים, שבו שכנו משרדי השלטון הבריטי, בידי האצ"ל ביולי 1946, גרם למות עשרות בני אדם ועורר ביקורת קשה בעולם ובתוך היישוב.
2. החמרת תגובת הבריטים ועימות ישיר שיסכן את המפעל הציוני. בריטניה הייתה מעצמה בעלת צבא גדול בארץ, ופגיעה ישירה בה עלולה הייתה לגרור תגובה קשה נגד היישוב כולו ומוסדותיו. דוגמה לכך היא "השבת השחורה" (29 ביוני 1946): הבריטים ערכו חיפושים נרחבים אחר נשק, עצרו אלפי אנשים, ובהם מנהיגים של הסוכנות היהודית, והשתלטו על בניין הסוכנות. היה חשש שעימות כזה יביא לפירוק ההגנה ולפגיעה בכל ההישגים של היישוב.
3. מחיר כבד מן המחתרות ופגיעה בלכידות היישוב. לוחמים שנתפסו נשפטו בבתי דין צבאיים, נכלאו או הוצאו להורג – כמו דב גרונר וחבריו, "עולי הגרדום", שהוצאו להורג בכלא עכו באפריל 1947. נוסף על כך, הוויכוח על דרך המאבק הוביל לסכסוך פנימי חריף: ההנהגה המוסדרת של היישוב התנגדה לפעולות הפורשים, וחברי האצ"ל והלח"י אף נרדפו בידי ההגנה: באביב ובקיץ 1947 פעלה ההגנה לשבש את פעולותיהם ("הסזון הקטן"), הפעם בלי למסור את חבריהם לבריטים – כפי שנעשה ב"סזון" של 1944–1945. נוצר חשש ממשי למלחמת אחים, והעימות בין הארגונים נמשך גם אחרי הקמת המדינה, בפרשת "אלטלנה" (יוני 1948).

מדוע בחרו האצ"ל והלח"י לדבוק בדרך זו:
1. לדעתם אין סיכוי להידברות עם בריטניה. האצ"ל, בהנהגת מנחם בגין, הכריז על "המרד" בבריטים כבר בפברואר 1944, מתוך הנחה שבריטניה בגדה בהתחייבותה בהצהרת בלפור ובכתב המנדט, ושלאחר הספר הלבן אין טעם לשכנע אותה בדרכים מדיניות. לכן, לדעתם, רק מאבק צבאי מתמשך יביא לסיום השלטון הבריטי בארץ.
2. מאבק צבאי ישחק את בריטניה. לפי תפיסתם, פעולות צבאיות חוזרות ונשנות יחייבו את בריטניה להחזיק בארץ כוחות צבא גדולים, יכבידו על תקציבה – בשעה שהייתה במשבר כלכלי קשה לאחר המלחמה – ויעוררו ביקורת בדעת הקהל בבריטניה נגד המשך השלטון בארץ־ישראל, וכך יזרזו את סיום המנדט. לדוגמה, תליית שני הסרג'נטים הבריטים בידי האצ"ל ביולי 1947, כתגובה להוצאה להורג של חברי המחתרת, עוררה בבריטניה זעם וגם דרישה גוברת לצאת מן הארץ.
3. דרך זו הוכיחה את עצמה בתנועות לאומיות אחרות. האצ"ל והלח"י ראו לנגד עיניהם תנועות לאומיות שהשיגו עצמאות במאבק מזוין – למשל מאבקם של האירים בבריטניה – והאמינו שגם במקרה של העם היהודי רק כוח ישכנע את המעצמה לפנות את הארץ.

לסיכום, המאבק הצבאי טמן בחובו סכנות מוסריות, מדיניות ופנימיות, אך האצ"ל והלח"י האמינו שרק הוא יכריע את בריטניה, ולכן דבקו בו גם כשההגנה חדלה ממנו.

למה זה מקבל ניקוד מלא:
התשובה מציגה שלושה סיכונים שונים (מוסרי־תדמיתי, תגובה בריטית קשה, מחיר למחתרות ופילוג פנימי) ומסבירה כל אחד עם דוגמה היסטורית מדויקת. היא מסבירה שלושה נימוקים לבחירת האצ"ל והלח"י בדרך המאבק הצבאי (אין סיכוי להידברות, שחיקת בריטניה, ניסיון של תנועות לאומיות אחרות) ומקשרת אותם לתפיסתם.

טעות נפוצה:
לתאר רק את פעולות האצ"ל והלח"י (מה עשו) במקום להסביר מדוע בחרו בדרך זו, או לבלבל בין סיכוני הדרך לבין תוצאותיה בפועל.

מה נדרש:
להסביר מדוע התקיים דיון במנהלת העם על מועד ההכרזה על הקמת המדינה – בדיוק שתי סיבות, ולכל סיבה הסבר כיצד יצרה התלבטות.

תשובה מלאה:
באמצע מאי 1948 עמד המנדט הבריטי להסתיים (הבריטים קבעו את יציאתם ל־15 במאי 1948). מנהלת העם – ההנהגה הזמנית של היישוב, שהפכה לממשלה הזמנית – נדרשה להחליט אם להכריז על הקמת המדינה מייד עם סיום המנדט, או לקבל את ההצעה האמריקנית ולדחות את ההכרזה. בישיבת מנהלת העם ב־12 במאי 1948 נערך דיון סוער, ולבסוף הוחלט ברוב של שישה נגד ארבעה לדחות את ההצעה האמריקנית, וב־14 במאי 1948 הכריז דוד בן גוריון על הקמת מדינת ישראל. ההתלבטות נבעה משתי סיבות עיקריות:

סיבה ראשונה – הלחץ המדיני של ארצות הברית.
בעקבות המלחמה הקשה שפרצה בארץ לאחר כ"ט בנובמבר, החלו בארצות הברית לפקפק באפשרות לבצע את תוכנית החלוקה. במרץ 1948 הציעה ארצות הברית באו"ם להקים משטר נאמנות זמני בארץ במקום החלוקה, ובהמשך לחצה על הנהגת היישוב להסכים להפסקת אש ולדחות את ההכרזה על המדינה. שר החוץ האמריקני ג'ורג' מרשל הזהיר את משה שרת שאם היהודים יכריזו על מדינה וייקלעו למצוקה, אל להם לצפות לעזרה אמריקנית. הנהגת היישוב עמדה בפני דילמה: מצד אחד, הכרזה בניגוד לדעת ארצות הברית עלולה לפגוע בתמיכת המעצמה החשובה ביותר בעולם, שאף הטילה אמברגו על משלוחי נשק לאזור; מצד אחר, דחיית ההכרזה עלולה הייתה להחמיץ את ההזדמנות ההיסטורית שנוצרה בהחלטת האו"ם – ייתכן שהתמיכה הבין־לאומית בחלוקה הייתה מתפוגגת.

סיבה שנייה – הסיכון הצבאי.
ליישוב לא היה צבא סדיר, היה מחסור חמור בנשק ובציוד כבד, ובחודשים הראשונים של המלחמה נפגעו כוחות היישוב קשות (בעיקר במלחמת הדרכים). היה ברור שעם ההכרזה ויציאת הבריטים יפלשו לארץ צבאות סדירים של מדינות ערב. ניסיונה של גולדה מאירסון (מאיר) להגיע להסכם עם מלך עבר־הירדן עבדאללה נכשל. ראשי ההגנה העריכו שהסיכויים לעמוד בפלישה שקולים פחות או יותר לסיכונים. מנגד, ההצלחות של אפריל 1948 – מבצע "נחשון" לפתיחת הדרך לירושלים וכיבוש ערים מעורבות כמו חיפה וטבריה – חיזקו את התחושה שאפשר לעמוד במבחן. ההכרעה הייתה אפוא גורלית: הכרזה יכלה להוביל למלחמה כוללת שתוצאותיה אינן ידועות, ודחייה יכלה להחליש את המוטיבציה ואת הלגיטימציה.

מאחר שההכרעה הייתה גורלית ומורכבת, והושפעה מצירוף של שיקולים מדיניים וצבאיים, היו מנהיגי היישוב חלוקים ביניהם, ולכן התכנסו לדון בשאלת העיתוי ולהכריע בה.

למה זה מקבל ניקוד מלא:
התשובה מציגה את ההקשר (סיום המנדט, המלחמה, הדילמה בין הכרזה מיידית לדחייה) ומסבירה בדיוק שתי סיבות שונות – מדינית־בין־לאומית וצבאית – ולכל אחת מראה מדוע היא יצרה התלבטות של ממש, עם עובדות מדויקות (ההצעה האמריקנית, האמברגו, איום הפלישה, ההצבעה 6 נגד 4).

טעות נפוצה:
לתאר את מהלך הדיון או את מגילת העצמאות במקום להסביר מה גרם לדיון, או לכתוב סיבה אחת בלבד בשתי ניסוחים.

מה נדרש:
שתי משימות: (1) להציג את מטרות מדינות ערב בפלישה במאי 1948 – לא צוין מספר, לכן נציג שלוש מטרות; (2) להסביר מדוע לא הוקמה המדינה הערבית שהחליט עליה האו"ם, ולבסס את ההסבר על שתי עובדות היסטוריות.

תשובה מלאה:
ב־15 במאי 1948, למחרת ההכרזה על הקמת מדינת ישראל ועם סיום המנדט, פלשו לארץ צבאות סדירים של מצרים, עבר־הירדן, סוריה, לבנון ועיראק.

מטרות הפלישה:
1. חיסול מדינת ישראל. המטרה המשותפת והמוצהרת של מדינות ערב הייתה למנוע את התבססותה של מדינה יהודית בלב העולם הערבי ולחסל אותה מייד עם הקמתה, כפי שהתנגדו מראש לתוכנית החלוקה.
2. שאיפות להתרחבות טריטוריאלית – שאיפות שהיו מנוגדות זו לזו. עבר־הירדן (ירדן) רצתה לספח את הגדה המערבית, שהוקצתה למדינה הערבית בארץ־ישראל, ואת ירושלים; מצרים רצתה לבלום את התרחבותה של ירדן ולספח את הנגב לתחומה; סוריה ולבנון שאפו לספח אזורים מסוימים בצפון הארץ. בפועל כל מדינה פעלה במידה רבה לפי האינטרס שלה, והתיאום ביניהן היה חלקי.
3. התגייסות לעזרת ערביי ארץ־ישראל ושיקולים פוליטיים פנימיים. מדינות ערב הציגו את הפלישה כהתגייסות לעזרת אחיהם הערבים בארץ־ישראל. נוסף על כך, השליטים הערביים פעלו מתוך שיקולי יוקרה ולחץ של דעת הקהל בארצותיהם, שדרשה להתערב, והגירתם של פליטים פלסטינים לארצותיהם הגבירה את הלחץ.

מדוע לא מומשה ההחלטה על מדינה ערבית:
החלטת האו"ם קבעה שתקום בארץ־ישראל גם מדינה ערבית, אך מדינה כזאת לא קמה. הסיבה המרכזית היא שערביי ארץ־ישראל ומדינות ערב דחו את החלטת האו"ם על כל חלקיה – גם את המדינה הערבית שהוקצתה להם – ובחרו במאבק צבאי למניעת הקמת המדינה היהודית. עם סיום המנדט לא הוכרזה מדינה ערבית בארץ־ישראל, ובמקום זאת פלשו צבאות ערב לארץ. לכך נוסף שלערביי ארץ־ישראל לא היו הנהגה מאוחדת ומוסדות שלטון מאורגנים – כמו המוסדות של היישוב היהודי, שהיו "מדינה שבדרך" – שיכלו להפוך לגרעין של ממשלה, ומדינות ערב השכנות העדיפו לספח שטחים על חשבון המדינה הערבית המיועדת.

עובדה היסטורית ראשונה – כיבוש שטחי המדינה הערבית בידי מדינות ערב.
במהלך המלחמה השתלט הלגיון הערבי של עבר־הירדן על הגדה המערבית (יהודה ושומרון) ועל העיר העתיקה במזרח ירושלים, ובשנת 1950 סיפחה ירדן את השטחים הללו רשמית לממלכתה. מצרים כבשה את רצועת עזה והחזיקה בה תחת ממשל צבאי מצרי. כך עבר רוב השטח שיועד למדינה הערבית לשליטתן של מדינות ערב, שלא אפשרו להקים בו מדינה פלסטינית עצמאית.

עובדה היסטורית שנייה – כיבוש חלק משטחי המדינה הערבית בידי צה"ל.
במהלך המלחמה, כשבלם צה"ל את הפלישה ועבר למתקפה, נכבשו שטחים שיועדו למדינה הערבית – למשל הגליל המערבי ואזור נצרת בגליל התחתון, וכן הערים לוד ורמלה ויפו. בהסכמי שביתת הנשק שנחתמו בשנת 1949 נקבעו קווי הגבול לפי מצב הכוחות בסוף המלחמה ("הקו הירוק"), ולא לפי מפת החלוקה.

לסיכום, הדחייה הערבית של תוכנית החלוקה, המלחמה, היעדר הנהגה פלסטינית ושאיפות הסיפוח של מדינות ערב הביאו לכך שהמדינה הערבית שהחליט עליה האו"ם לא קמה.

למה זה מקבל ניקוד מלא:
התשובה מציגה שלוש מטרות שונות של הפלישה ומפרטת את השאיפות הטריטוריאליות של כל מדינה. ההסבר לאי־הקמת המדינה הערבית כולל גורמים (הדחייה הערבית, היעדר הנהגה, שאיפות סיפוח) ונשען על שתי עובדות היסטוריות מדויקות: כיבוש הגדה המערבית ורצועת עזה בידי ירדן ומצרים (כולל הסיפוח ב־1950) וכיבוש שטחים בידי צה"ל וקביעת קווי שביתת הנשק.

טעות נפוצה:
לכתוב "גורמים" כלליים בלי עובדות קונקרטיות (שמות שטחים, מדינות ושנים), או לטעון שישראל לבדה מנעה את הקמת המדינה הערבית ולהתעלם מתפקידן של ירדן ומצרים.

מה נדרש:
שלוש משימות הסבר: (1) השפעת תוצאות המלחמה על היחסים בין ישראל למדינות ערב; (2) השפעתן על החברה בישראל; (3) השפעתן על הכלכלה בישראל. לא צוין מספר, ולכן נציג שלוש השפעות על היחסים ושתיים־שלוש בכל אחד מן התחומים בישראל, וכל אחת עם הסבר.

תשובה מלאה:
תוצאות המלחמה: בתוך שישה ימים הביס צה"ל את צבאות מצרים, ירדן וסוריה, וכבש את חצי האי סיני ורצועת עזה, את יהודה ושומרון ומזרח ירושלים ואת רמת הגולן. שטחה של ישראל גדל פי כמה, ותחת שליטתה עברה אוכלוסייה פלסטינית גדולה.

השפעה על מערכת היחסים בין ישראל למדינות ערב:
1. הקשחת עמדות והתנגדות מוגברת לישראל. במקום להוביל לשלום, התבוסה וההשפלה העצימו את התנגדות מדינות ערב לישראל. בוועידת הפסגה הערבית בחרטום (אוגוסט–ספטמבר 1967) קבעו מדינות ערב את "שלושת הלאווים": לא שלום עם ישראל, לא הכרה בה ולא משא ומתן עמה. בכך נסגרה הדלת – לפחות בגלוי – בפני הסדר "שטחים תמורת שלום".
2. דרבון מצרים וסוריה לסבב מלחמה נוסף. ההשפלה והשאיפה להחזיר את השטחים ואת הכבוד האבוד הביאו את מצרים לפתוח במלחמת ההתשה לאורך תעלת סואץ (1969–1970), ובהמשך את מצרים וסוריה לצאת למלחמת יום הכיפורים (1973).
3. התחזקות הגורם הפלסטיני. התבוסה של צבאות ערב הביאה את הפלסטינים למסקנה שעליהם להיאבק בעצמם; התחזקו אש"ף וארגוני המחבלים (כמו פת"ח), גברה התמיכה בהם בעולם הערבי, והדרישה להקמת מדינה פלסטינית עלתה לראש סדר היום. ירדן קלטה מאות אלפי פליטים פלסטינים מן הגדה המערבית, וארגוני המחבלים פעלו משטחה נגד ישראל. הדבר הוביל גם למאבק בין ירדן לארגונים, שהגיע לשיאו ב"ספטמבר השחור" (1970), כשהצבא הירדני גירש את ארגוני המחבלים מן הממלכה.

השפעה על החברה בישראל:
1. מעבר מחרדה קיומית לתחושת ביטחון ועוצמה. בתקופת ההמתנה שלפני המלחמה שררה בישראל חרדה עמוקה, ולאחר הניצחון המהיר התחלפה החרדה באופוריה ובתחושת ביטחון ועוצמה. איחוד ירושלים והגישה לכותל המערבי ולמקומות הקדושים עוררו התרגשות לאומית ודתית. לימים התברר שתחושת העוצמה הזאת הובילה גם לביטחון עצמי מופרז.
2. ויכוח פנימי על עתיד השטחים. בחברה הישראלית התגלע ויכוח עמוק: היו שתבעו לשמור על השטחים וליישב אותם מטעמים היסטוריים, דתיים וביטחוניים (למשל "התנועה למען ארץ ישראל השלמה" שקמה ב־1967), והיו שראו בהם קלף מיקוח לשלום, או חששו מן השליטה באוכלוסייה פלסטינית גדולה. הוויכוח הזה עיצב מאז את המפה הפוליטית בישראל.
3. גידול בעלייה. הניצחון עורר גאווה ותחושת הזדהות בקרב יהודי התפוצות, והביא לגידול ניכר בהיקף העלייה, בייחוד מארצות המערב, וכן תרם להתעוררות הלאומית בקרב יהודי ברית המועצות.

השפעה על הכלכלה בישראל:
1. יציאה מן המיתון ושגשוג כלכלי. לפני המלחמה הייתה ישראל במיתון קשה ובאבטלה גבוהה; לאחר המלחמה הגיעה תקופה של צמיחה מהירה. ההוצאה הביטחונית הגדולה והבנייה הרחבה – בירושלים, בשטחים ובקווי ההגנה – הגדילו את התעסוקה ואת הפעילות הכלכלית.
2. תרומות והשקעות מחוץ לארץ. ההתלהבות בתפוצות לאחר הניצחון הביאה לזרם גדול של תרומות ושל השקעות הון בישראל, שעודדו פיתוח ותעשייה.
3. כוח עבודה ושווקים חדשים. פועלים פלסטינים מן השטחים החלו לעבוד במשק הישראלי, בעיקר בבנייה ובחקלאות, והשטחים הפכו לשוק לתוצרת ישראלית.

לסיכום, הניצחון הצבאי לא הביא שלום, אך שינה מן היסוד את המצב המדיני של ישראל, את סדר היום של החברה ואת כלכלתה.

למה זה מקבל ניקוד מלא:
התשובה מתייחסת לשלושת התחומים שנדרשו – היחסים עם מדינות ערב, החברה והכלכלה – ובכל אחד מסבירה כמה השפעות שונות, ולא רק מונה אותן, עם עובדות מדויקות (ועידת חרטום, מלחמת ההתשה, "ספטמבר השחור", הוויכוח על השטחים, יציאה מן המיתון).

טעות נפוצה:
לתאר את מהלכי המלחמה במקום את השפעת תוצאותיה, או לענות על תחום אחד בלבד (למשל רק על היחסים עם מדינות ערב) ולהזניח את החברה והכלכלה.

מה נדרש:
שלוש משימות הסבר: (1) השפעת תוצאות המלחמה על היחסים בין ישראל לסוריה ובין ישראל למצרים (לכל אחת בנפרד); (2) השפעתן על החברה בישראל; (3) השפעתן על הכלכלה בישראל. בכל תחום נסביר כמה השפעות.

תשובה מלאה:
תוצאות המלחמה: לאחר הפתעה קשה ואבדות כבדות – למעלה מ־2,600 חיילים נהרגו – הצליח צה"ל לבלום את המתקפה, לחצות את תעלת סואץ ולהתקרב לדמשק. מבחינה צבאית הסתיימה המלחמה בהישג ישראלי, אך מצרים וסוריה הוכיחו שהן מסוגלות להפתיע את ישראל ולהסב לה נזק כבד, ובעיני העולם הערבי שוקם הכבוד שאבד ב־1967.

השפעה על היחסים בין ישראל לסוריה:
סוריה המשיכה לנקוט קו נוקשה כלפי ישראל: היא לא הכירה בה, סירבה לשלום, ותמכה בארגוני מחבלים שפעלו נגד ישראל מלבנון. עם זאת, לאחר המלחמה נחתם בתיווך שר החוץ האמריקני הנרי קיסינג'ר הסכם הפרדת כוחות בין ישראל לסוריה (מאי 1974), ומאז שמרה סוריה על שקט בגבול הישיר עם ישראל ברמת הגולן. כלומר, העימות עם סוריה לא נפתר, אלא עבר לזירה העקיפה.

השפעה על היחסים בין ישראל למצרים:
המלחמה פתחה פתח לתהליך מדיני. מאחר שמצרים חשה שהשיבה את כבודה, ומאחר שהבינה שאין ביכולתה להכריע את ישראל בכוח, היא הייתה מוכנה למשא ומתן. תחילה נחתמו הסכמי הפרדת כוחות (1974) והסכם ביניים (1975), שבמסגרתם נסוגה ישראל מחלק משטחי סיני. התהליך סלל את הדרך לביקורו ההיסטורי של נשיא מצרים אנואר סאדאת בירושלים בנובמבר 1977 ולנאומו בכנסת, לשיחות שלום ולהסכמי קמפ דייוויד (1978), ובמרץ 1979 נחתם הסכם השלום בין ישראל למצרים – הסכם השלום הראשון בין ישראל למדינה ערבית. בעקבותיו החזירה ישראל למצרים את כל חצי האי סיני (עד 1982).

השפעה על החברה בישראל:
1. משבר אמון והתערערות תחושת הביטחון. ההפתעה והאבדות הכבדות ערערו את האמון בהנהגה המדינית, בצבא ובדרג הפוליטי, ואת תפיסת הביטחון המסורתית; התפתחה ביקורת ציבורית חריפה. הוקמה ועדת חקירה ממלכתית – ועדת אגרנט – לבירור המחדלים שהובילו לפרוץ המלחמה. מסקנותיה הופנו בעיקר נגד הדרג הצבאי: הרמטכ"ל דוד אלעזר וכמה קצינים בכירים נאלצו להתפטר.
2. מחאה ושינויים במפה הפוליטית. תנועות מחאה, שבראשן אנשי מילואים שחזרו מן החזית, הפגינו ודרשו את התפטרות הממשלה. באפריל 1974 התפטרה ממשלת גולדה מאיר, ושר הביטחון משה דיין יצא מן הממשלה. הביקורת הציבורית המתמשכת על הממשלה ועל מפלגת השלטון סללה את הדרך ל"מהפך" הפוליטי בבחירות 1977, שבעקבותיו עלתה לשלטון מפלגת הליכוד בראשות מנחם בגין.
3. התחזקות תנועות אידאולוגיות. בעקבות המלחמה קמו תנועות חוץ־פרלמנטריות: "גוש אמונים" (1974), שפעלה להתיישבות ביהודה ושומרון, ו"שלום עכשיו" (1978), שקראה לפשרה טריטוריאלית ולשלום – ביטוי להעמקת הוויכוח על עתיד השטחים.

השפעה על הכלכלה בישראל:
1. נזק עצום וחובות. המלחמה גרמה נזק כבד לכלכלה: גיוס ממושך של אנשי מילואים השבית חלקים מן המשק, ההוצאה על נשק וציוד שאבד הייתה עצומה, וישראל נקלעה לחובות גדולים, בין השאר לארצות הברית על הרכבת האווירית של נשק בזמן המלחמה. הכלכלה עברה מצמיחה לקיפאון, והאינפלציה במשק הישראלי התגברה.
2. חרם הנפט. יצואניות הנפט הערביות הטילו חרם נפט על מדינות שתמכו בישראל לקראת סוף המלחמה ואחריה, דבר שהעלה מאוד את מחיר הנפט בעולם וגרם לנזקים כלכליים גם לישראל, שנאלצה לשלם יותר על דלק.
3. גידול בפערים. ההאטה הכלכלית והאינפלציה פגעו בעיקר בשכבות החלשות, והפערים החברתיים־כלכליים גדלו.

לסיכום, מלחמת יום הכיפורים הובילה בטווח הארוך לשלום עם מצרים, אך בתוך ישראל גרמה לטלטלה חברתית, פוליטית וכלכלית עמוקה.

למה זה מקבל ניקוד מלא:
התשובה מבחינה בין סוריה למצרים, כפי שנדרש, ומסבירה את ההשפעה על היחסים עם כל אחת. היא מסבירה כמה השפעות בתחום החברה ובתחום הכלכלה, עם עובדות מדויקות (ועדת אגרנט, התפטרות הממשלה, המהפך ב־1977, הסכם השלום 1979, חרם הנפט, החובות).

טעות נפוצה:
להתייחס ל"מדינות ערב" באופן כללי במקום לסוריה ולמצרים בנפרד, או לתאר את מהלך הקרבות במקום את ההשפעות של תוצאות המלחמה.

מה נדרש:
שתי משימות: (1) להסביר בדיוק שני גורמים – שאינם הדה־קולוניזציה – שהשפיעו על מצב היהודים בארצות האסלאם משנות הארבעים עד סוף שנות השישים; (2) לבחור אחד מהם ולהדגים את השפעתו על היהודים במדינה אחת.

תשובה מלאה:
גורם ראשון – הקמת מדינת ישראל ומלחמת העצמאות (1948–1949).
מלחמת העצמאות הגבירה מאוד את המתח בין יהודים למוסלמים ואת האיבה של הציבור המוסלמי כלפי היהודים, בייחוד במדינות שנלחמו נגד ישראל – מצרים, סוריה, עיראק ולבנון. היהודים בארצות האלה נתפסו כ"גיס חמישי" וכתומכי האויב הציוני, במיוחד משום שרובם קיבלו בהתלהבות את הקמת המדינה. במדינות רבות פרצו פרעות נגד יהודים: למשל במרוקו (אוג'דה וג'ראדה, יוני 1948) ובלוב (טריפולי, יוני 1948); יהודים נרצחו ונפצעו, רכושם נבזז, ובתים, חנויות ובתי כנסת הועלו באש. עוד קודם לכן, ב־1946 וב־1947, החליטה הוועדה המדינית של הליגה הערבית על צעדים לפגיעה ביהודים במדינות ערב, כמו שלילת אזרחות והחרמת רכוש, אם תקום מדינה יהודית. כך הפכו היהודים לבני ערובה בסכסוך.

גורם שני – מלחמות ישראל בשכנותיה: מלחמת סיני (1956) ומלחמת ששת הימים (1967).
כל סבב לחימה בין ישראל למדינות ערב החריף שוב את מצב היהודים שנותרו בהן. בעקבות מלחמת סיני, שבה פעלה ישראל יחד עם בריטניה וצרפת נגד מצרים, נקטה ממשלת מצרים צעדים קשים נגד היהודים: רבים נעצרו, רכושם הוחרם, ויהודים בעלי אזרחות בריטית או צרפתית, וכן רבים מחסרי האזרחות, גורשו או נאלצו לעזוב. כך התרוקנה הקהילה היהודית במצרים ברובה. לאחר מלחמת ששת הימים פרצו פרעות נגד יהודים בלוב (1967), ובמצרים ובעיראק נעצרו יהודים רבים; בעקבות זאת עזבו את המדינות האלה כמעט כל היהודים שעוד נותרו בהן.

(גורם אפשרי אחר: התגברות הלאומיות הערבית – התחזקות הזהות הלאומית בארצות האלה לוותה בדחיית היהודים, שנתפסו כזרים.)

הדגמה – השפעת הקמת המדינה ומלחמת העצמאות על יהודי עיראק.
עיראק השתתפה במלחמה נגד ישראל, ומצבם של היהודים בה – קהילה עתיקה וגדולה, שמנתה יותר ממאה אלף נפש ושהייתה משולבת היטב בכלכלה ובמנהל – הידרדר במהירות. בשנת 1948 הוגדרה הציונות בחוק כפשע, יהודים רבים פוטרו ממשרות ציבוריות ונעצרו בחשד לציונות, והגבלות הוטלו על פעילותם הכלכלית. בספטמבר 1948 הוצא להורג באשמת סיוע לציונות ולישראל הסוחר היהודי העשיר שפיק עדס, דבר שעורר פחד גדול בקהילה. התנועה הציונית המחתרתית בעיראק הבריחה יהודים דרך איראן. בשנת 1950 חוקק בעיראק חוק שאפשר ליהודים לעזוב את המדינה בתנאי שיוותרו על אזרחותם, ובשנת 1951 הוקפא רכושם של מי שעזבו. בעקבות זאת עלו לישראל במבצע "עזרא ונחמיה" (1950–1951) רובם המכריע של יהודי עיראק, כשהם נאלצים להותיר את רכושם מאחור.
הדוגמה ממחישה כיצד מלחמת העצמאות הפכה קהילה מבוססת לקהילה נרדפת, ובתוך שנים ספורות הביאה לחיסולה כמעט.

למה זה מקבל ניקוד מלא:
התשובה מסבירה בדיוק שני גורמים, שונים זה מזה ושונים מן הדה־קולוניזציה, וכל אחד מוסבר עם עובדות מדויקות (פרעות 1948, החלטות הליגה הערבית, צעדי מצרים אחרי 1956, לוב 1967). ההדגמה מתמקדת במדינה אחת (עיראק) ומראה בפירוט כיצד אחד הגורמים שהוסברו השפיע על היהודים בה.

טעות נפוצה:
להציג את הדה־קולוניזציה כאחד הגורמים, אף שהשאלה מוציאה אותה במפורש, או להדגים במדינה בלי לקשר את הדוגמה לגורם שהוסבר.

מה נדרש:
שתי משימות: (1) להגדיר את מדיניות "כור ההיתוך" – מטרתה ועקרונותיה; (2) להסביר כיצד אירועי ואדי סאליב (1959) מדגימים חולשה אחת של המדיניות – מהי החולשה, מה קרה בוואדי סאליב, וכיצד האירועים חושפים אותה.

תשובה מלאה:
מדיניות "כור ההיתוך":
"כור ההיתוך" היא המדיניות שנקטו ממשלות ישראל ומוסדותיה בקליטת העלייה ההמונית בשנות החמישים, בהובלת דוד בן גוריון. מטרתה הייתה לעצב בארץ־ישראל חברה חדשה ומאוחדת, "יהודי חדש", מתוך העולים שהגיעו מעשרות ארצות שונות. התרבות של החברה החדשה הייתה אמורה להתבסס על מורשת היישוב הוותיק – הציונות, החלוציות, אהבת הארץ, השפה העברית ושלילת הגולה – ועל ערכים מן התרבות המערבית המודרנית. על פי מדיניות זו נדרשו העולים לוותר על חלק ממנהגיהם ומתרבות ארצות המוצא ולאמץ את ערכי החברה הקולטת. הכלים העיקריים למימושה היו מערכת החינוך, צה"ל, השפה העברית וההתיישבות.

החולשה – התעלמות מתרבות העולים ויחס פטרוני ומתנשא כלפיהם, שהולידו תחושות קיפוח ואפליה.
מדיניות כור ההיתוך הניחה שתרבות היישוב הוותיק עדיפה, ולכן התעלמה מן המסורת ומן התרבות של העולים, ובייחוד של העולים מארצות האסלאם, ואף זלזלה בהן. הממסד הקולט נהג בעולים ביחס פטרוני – החליט בשבילם היכן יגורו ובמה יעבדו. נוסף על כך, עולים רבים מארצות המזרח התיכון וצפון אפריקה הופנו לשכונות עוני, למעברות ולעיירות פיתוח בפריפריה, ונוצרו פערים כלכליים וחברתיים בינם לבין הוותיקים והעולים מאירופה. כל אלה הולידו תחושות של תסכול, קיפוח ואפליה.

אירועי ואדי סאליב:
ואדי סאליב הייתה שכונת עוני בחיפה, שתושביה היו ברובם עולים מארצות המזרח התיכון וצפון אפריקה, בעיקר ממרוקו, שחיו בה בצפיפות ובתנאים קשים. ביולי 1959 ירה שוטר במהלך תקרית בבית קפה בשכונה בתושב השכונה, עולה ממרוקו, ופצע אותו. השמועה שהתושב נהרג עוררה זעם, ולמחרת יצאו תושבי השכונה להפגנה שהפכה להתפרעות אלימה: המפגינים פגעו במוסדות ובחנויות בשכונות המבוססות בחיפה, ובסניפי מפלגת השלטון מפא"י וההסתדרות, שנתפסו כסמלי הממסד. האירועים קיבלו פרסום ברחבי הארץ והתפשטו למקומות נוספים, כמו באר שבע ומגדל העמק. הממשלה מינתה ועדת חקירה ציבורית לבירור האירועים.

כיצד האירועים מדגימים את החולשה:
ההתפרצות לא נבעה מן התקרית עצמה בלבד, אלא מרגשות תסכול, קיפוח ואפליה שהצטברו אצל התושבים לאורך שנים, ושהיו תוצר של מדיניות כור ההיתוך, שהתעלמה מן המסורת ומן התרבות של ארצות המוצא של העולים. בחירת המטרות – סניפי מפא"י וההסתדרות והשכונות המבוססות – חשפה את העוינות ואת החשדנות של התושבים כלפי הממסד, שנבעו בין השאר מן היחס הפטרוני והמתנשא של הממסד הקולט כלפי העולים. העובדה שהמחאה התפשטה למקומות נוספים הראתה שאין מדובר בבעיה מקומית, אלא במחאה חברתית רחבה שחשפה את חולשתה של המדיניות שביקשה להאחיד את העולים ולעצב אותם בתבנית אחת.

לסיכום, אירועי ואדי סאליב היו הביטוי הגלוי הראשון לכך שכור ההיתוך יצר, לצד הישגיו, גם תחושות של קיפוח וניכור, והם פתחו את הדיון הציבורי על "הפער העדתי" בישראל.

למה זה מקבל ניקוד מלא:
התשובה מגדירה את מדיניות כור ההיתוך – מטרתה (חברה חדשה ומאוחדת), עקרונותיה (מורשת היישוב הוותיק וערכי המערב) והדרישה מן העולים. היא מזהה חולשה אחת ברורה (התעלמות מתרבות העולים ויחס פטרוני שהולידו קיפוח), מתארת את אירועי ואדי סאליב בדיוק, ומסבירה כיצד האירועים חושפים את החולשה – ולא רק מספרת עליהם.

טעות נפוצה:
לתאר את אירועי ואדי סאליב בפירוט בלי לקשר אותם לחולשת המדיניות, או להציג כמה "חולשות" בלי להסביר לעומק אף אחת, כשהשאלה מבקשת חולשה אחת.