בגרות בהיסטוריה 22261 - חורף 2022

מה נדרש: שתי משימות. (1) להסביר כיצד באים לידי ביטוי בקטע שני עקרונות של רעיון הסדר החדש. (2) על פי הידע, להביא לכל אחד משני העקרונות דוגמה אחת לצעד שנקט המשטר הנאצי בזמן מלחמת העולם השנייה כדי לממש אותו – סך הכול שתי דוגמאות.

תשובה מלאה:
משימה 1 – שני עקרונות של הסדר החדש בקטע:
עיקרון ראשון – השגת מרחב מחיה לגזע הארי על חשבון עמים אחרים. לפי האידאולוגיה הנאצית, העם הגרמני זקוק לשטחים נרחבים, בעיקר במזרח אירופה, כדי להבטיח את קיומו ואת שגשוגו, ומותר לו להשיג אותם בכוח, על חשבון העמים היושבים בהם. הקטע מתאר את המטרה של היטלר כ"קיסרות המשתרעת מן האוקיינוס האטלנטי עד הרי אורל" – כלומר שליטה גרמנית על כל אירופה, ממערבה ועד גבולה המזרחי. הדרך להשגתה היא מלחמה: גזע האדונים "יילחם על הקיסרות הזאת ויזכה בה", ומי שיתנגד ייכתש: "כלום יקומו נגדו ארצות אחרות? הוא ימחץ אותן". גם העמים היושבים בשטחים הנחוצים ייעקרו: "האם יש עמים שמְקומָם מנוגד לתוכניותיו? הוא יושיב אותם במקומות אחרים".
עיקרון שני – תורת הגזע: היררכיה של גזעים, שבראשה גזע האדונים הארי, ולגזעים שנחשבו נחותים אין זכות שווה – ולחלקם אין זכות קיום כלל. הקטע מציב בראש הסדר את "גזע האדונים הטהור שלו", שקם "לתפוס את המקום המגיע לו" – כלומר השליטה מגיעה לו בזכות גזעו. לעומת זאת, גזעים שאינם מתאימים לתפיסה זו יטופלו בכוח: "אם אין הגזעים תואמים את הדימוי שלו, הוא ינפֶּה, ישביח, יחסל, עד שתתאים המציאות לתפיסתו". המילים ינפה ויחסל מבטאות את הרעיון שהסדר החדש ייבנה גם באמצעות דיכוי, שעבוד והשמדה של עמים שנחשבו נחותים.
מן הקטע עולה שהסדר החדש הוא תוכנית לעיצוב מחדש של אירופה כולה – מבחינה טריטוריאלית ומבחינה גזעית.

משימה 2 – דוגמה לצעד שמימש כל עיקרון:
מימוש עקרון מרחב המחיה: לאחר כיבוש פולין בספטמבר 1939 סופחו מחוזותיה המערביים (ובהם חבל וַרְטֶה) לרייך. מאות אלפי פולנים ויהודים גורשו משם בכפייה אל הגנרלגוברנמן, ובמקומם יושבו גרמנים אתניים (פולקסדויטשה) שהועברו מארצות הבלטיות ומאזורים אחרים במזרח אירופה. כך פונה שטח מתושביו ונמסר לגרמנים – בדיוק כמו "הוא יושיב אותם במקומות אחרים".
(דוגמה חלופית לאותו עיקרון: ניצול משאבי הארצות הכבושות – מזון, חומרי גלם, מוצרי תעשייה ורכוש – והעברתם לגרמניה.)
מימוש תורת הגזע: בפולין הכבושה פעלו הנאצים לחסל את השכבה המנהיגה והמשכילה של העם הפולני: אלפי אנשי רוח, כמרים, מורים ופוליטיקאים נרצחו או נשלחו למחנות ריכוז (למשל מעצר הפרופסורים של אוניברסיטת קרקוב בנובמבר 1939), ובתי הספר התיכוניים והאוניברסיטאות נסגרו – כדי שהעם הפולני, שנחשב נחות, יישאר בלי הנהגה ויוכל לשמש רק כוח עבודה לשירות הגזע הארי.
(דוגמאות חלופיות לאותו עיקרון: העסקת מיליוני עובדי כפייה מן הארצות הכבושות; או הפתרון הסופי – רצח שיטתי של יהודי אירופה בבורות הירי ובמחנות ההשמדה, משום שליהודים לא הייתה, לפי תפיסה זו, זכות קיום בסדר החדש.)

למה זה מקבל ניקוד מלא: מוצגים שני עקרונות שונים של הסדר החדש (מרחב מחיה; היררכיה גזעית), וכל אחד מוסבר ומעוגן בציטוטים מן הקטע. לכל עיקרון מובאת דוגמה אחת, מפורטת וממוקמת בזמן המלחמה, של צעד שנקט המשטר, ומוסבר כיצד הצעד מימש את העיקרון. זה מה שהבודקים מחפשים: התאמה בין העיקרון לבין הדוגמה.

טעות נפוצה: להביא שתי דוגמאות לאותו עיקרון, או להביא דוגמה מלפני המלחמה (למשל חוקי נירנברג מ־1935), אף שהשאלה מבקשת צעדים מזמן מלחמת העולם השנייה.

מה נדרש: שלוש משימות. (1) להציג את המטרות ואת דרכי הפעולה של תנועות הנוער בגטאות בתקופה שלפני ביצוע הפתרון הסופי (שלוש מטרות ושלוש דרכי פעולה). (2) להסביר מדוע חל שינוי במאפייני הפעילות של תנועות הנוער בזמן ביצוע הפתרון הסופי. (3) לבחור מקור מספר הלימוד ולהסביר כיצד השינוי בא לידי ביטוי במקור.

תשובה מלאה:
משימה 1 – מטרות ודרכי פעולה לפני ביצוע הפתרון הסופי:
מטרות:
– לתת לבני הנוער מסגרת חברתית תומכת שתספק להם מפלט מן המציאות הקשה של הגטו – רעב, צפיפות ומוות.
– לתת לחיים בגטו משמעות ולשמור על צלם אנוש ועל ערכים, ובכך לחזק את רוחם של בני הנוער.
– להמשיך לחנך את בני הנוער ולעצב את זהותם בשנות התבגרותם, אף שבתי הספר נסגרו – כדי שהדור הצעיר יהיה מוכן לעתיד שאחרי המלחמה.
(מטרה נוספת: ליצור הנהגה צעירה וחלופית לזו של היודנראט, "לא כפופה" ו"לא מטעם".)
דרכי פעולה:
– פעילות חינוך ותרבות: מסגרות לימוד מחתרתיות, סמינרים, חוגי דרמה ומקהלות.
– פעילות ציונית – לימוד על ארץ־ישראל, התיישבות וקבוצות הכשרה חקלאית (למשל בחוות ובגינות) לקראת עלייה עתידית.
– הוצאה והפצה של עלונים ועיתונים מחתרתיים, והעברת מידע בין הגטאות בעזרת שליחים וקשריות שנעו בין הגטאות.
(דרך פעולה נוספת: עזרה סוציאלית – הקמת בתי תמחוי וסיוע בהזנת ילדים ומבוגרים.)

משימה 2 – מדוע חל שינוי בזמן ביצוע הפתרון הסופי:
החל מסוף 1941 הגיעו לגטאות ידיעות על הרצח ההמוני של היהודים בשטחים שכבשו הנאצים בברית המועצות – למשל על הרצח בפונאר ליד וילנה – ובהמשך על השילוחים למחנות ההשמדה. חברי תנועות הנוער היו מן הראשונים שהבינו שאין מדובר בפעולות מקומיות או זמניות, אלא בתוכנית כוללת של הנאצים להשמיד את כל יהודי אירופה. מכיוון שהבינו שגם הגטאות עצמם עומדים לפני חיסול, נראה להם כי הפעילות החינוכית והחברתית, שנועדה לעזור לשרוד עד סוף המלחמה, אינה מספיקה עוד. לכן הם שינו את מטרותיהם: להפיץ בגטו את המידע על ההשמדה, לקרוא לתושבים שלא להתייצב לשילוחים ולא להאמין להבטחות הגרמנים, ולהתארגן למאבק מזוין – הקמת ארגוני מחתרת לוחמים, השגת נשק, ותכנון מרד בגטו או יציאה ליערות להצטרף לפרטיזנים – כדי למות בכבוד ולנקום, אם אין סיכוי להינצל.

משימה 3 – מקור מספר הלימוד:
מקור מתאים: הכרוז של אבא קובנר, חבר תנועת "השומר הצעיר", שהוקרא בכינוס של חברי תנועות הנוער החלוציות בגטו וילנה בליל 31 בדצמבר 1941 – 1 בינואר 1942. בכרוז נקבע כי פונאר, שאליה נלקחו יהודי וילנה, פירושה מוות, ושהיטלר זומם להשמיד את כל יהודי אירופה; לכן הוא קרא לנוער היהודי לא להאמין למי שמשלים אותו, ולא ללכת כצאן לטבח, אלא להשיב מלחמה – כי ההתגוננות היא התשובה היחידה. כשלושה שבועות לאחר מכן, ב־21 בינואר 1942, הוקם בגטו וילנה ארגון הפרטיזנים המאוחד (פ.פ.או.).
כיצד המקור מבטא את השינוי: הכרוז מראה את המעבר בדיוק במועד שבו הגיעו הידיעות על הרצח ההמוני: הנוער כבר אינו עוסק בעיקר בחינוך ובשמירה על רוח הנוער כדי לשרוד, אלא מבין שמדובר בהשמדה כוללת, מפיץ את הידיעה ברבים ומעמיד את ההתגוננות המזוינת כמטרה המרכזית. הקמת הארגון הלוחם זמן קצר אחר כך מראה שהשינוי בא לידי ביטוי גם בדרכי הפעולה.
בבחינה: ציינו את שם הספר, ההוצאה והעמוד שממנו לקחתם את המקור.

למה זה מקבל ניקוד מלא: מוצגות מטרות ודרכי פעולה נפרדות ומפורטות לתקופה שלפני ביצוע הפתרון הסופי. ההסבר לשינוי מבוסס על הסיבה המרכזית – הידיעות על הרצח והבנת התוכנית הכוללת להשמדה – ומראה כיצד היא שינתה את המטרות ואת דרכי הפעולה. המקור מוגדר בבירור (מי, מה, מתי, איפה), ומוסבר כיצד הוא מבטא את השינוי.

טעות נפוצה: לערבב בין שתי התקופות – להציג את המרד או את הקמת ארגוני הלחימה כדרך פעולה של התקופה שלפני ביצוע הפתרון הסופי.

מה נדרש: להציג מהלך אחד או קרב אחד במלחמת העולם השנייה (לא מבצע ברברוסה), ולהסביר כיצד השפיע על גורל היהודים בארצות שכבשו הנאצים.

תשובה מלאה:
המהלך: כיבוש פולין בידי גרמניה.
הצגת המהלך: ב־1 בספטמבר 1939 פלשה גרמניה לפולין, וכך פתחה את מלחמת העולם השנייה. הצבא הפולני הובס בתוך שבועות ספורים, וב־17 בספטמבר פלשה גם ברית המועצות לפולין ממזרח, על פי הפרוטוקול הסודי של הסכם ריבנטרופ–מולוטוב. פולין חולקה: מערבה סופח לרייך, במרכזה הוקם הגנרלגוברנמן (הממשל הכללי) בניהולו של הנס פרנק, והמזרח עבר לשליטה סובייטית.
ההשפעה על גורל היהודים: פולין הייתה הקהילה היהודית הגדולה באירופה – כשלושה מיליון ושלוש מאות אלף יהודים – ובעקבות הכיבוש עברו יותר ממחצית מהם לשליטה גרמנית ישירה. זו הייתה הפעם הראשונה שבה שלטו הנאצים על ריכוז גדול כל כך של יהודים, והם החילו עליהם מדיניות קשה בהרבה מזו שהופעלה ביהודי גרמניה לפני המלחמה:
– כבר בימי הכיבוש הראשונים היו פגיעות אלימות, השפלות ורציחות של יהודים, ונשרפו בתי כנסת.
– בהוראת היידריך (איגרת הבזק מ־21 בספטמבר 1939) הוחלט לרכז את היהודים בערים גדולות הסמוכות למסילות רכבת, ולהקים בכל קהילה יודנראט שיהיה אחראי לביצוע ההוראות.
– נכפו סימון (טלאי או סרט עם מגן דוד), עבודת כפייה והחרמת רכוש.
– הוקמו גטאות – הראשון בפיוטרקוב טריבונלסקי באוקטובר 1939, ואחריו גטו לודז' (1940) וגטו ורשה (נסגר בנובמבר 1940) – ורבבות יהודים מתו בהם מרעב, ממחלות ומצפיפות.
נוסף על כך, הכיבוש הביא לתנועה גדולה של פליטים: מאות אלפי יהודים נמלטו או גורשו ממקומותיהם – רבים ברחו מזרחה אל השטח הסובייטי, ויהודים מן המחוזות שסופחו לרייך גורשו אל הגנרלגוברנמן – ונקלעו לעוני ולמצוקה קשים עוד יותר. בפולין הכבושה נוסו לראשונה, בקנה מידה גדול, השיטות שבהן השתמשו הנאצים בהמשך גם בארצות אחרות: בידוד, ריכוז, ניצול ורעב.
כך כיבוש פולין שינה את גורל היהודים: מיליוני יהודים נכלאו בגטאות, בודדו ונחלשו, והם היו ראשונים לקורבנות כאשר החל הפתרון הסופי. בשטח פולין הכבושה הוקמו גם מחנות ההשמדה.
(מהלך אחר שאפשר להציג: הכיבוש הגרמני של הונגריה ב־19 במרץ 1944. עד אז הונגריה הייתה בעלת ברית של גרמניה, וגורל רוב יהודיה, אף שסבלו מחוקים מפלים ומעבודת כפייה, לא נחרץ. לאחר הכיבוש, בסיוע הממשל והז'נדרמריה ההונגריים, רוכזו יהודי הונגריה בגטאות ובתוך כשמונה שבועות, בין מאי ליולי 1944, גורשו כ־437,000 יהודים, רובם המכריע לאושוויץ־בירקנאו, שבו נרצחו רובם.)

למה זה מקבל ניקוד מלא: המהלך מוצג במדויק (מה, מתי, מי ומה היו תוצאותיו המיידיות), והוא אינו מבצע ברברוסה. מוסבר הקשר הסיבתי בין המהלך לבין גורל היהודים – מה השתנה בעקבותיו ולמה – עם עובדות מוגדרות (יודנראט, סימון, גטאות). זה מה שהבודקים מחפשים: הצגה והסבר השפעה.

טעות נפוצה: לתאר את המהלך בפירוט צבאי בלי להסביר את השפעתו על היהודים, או לבחור במבצע ברברוסה, שהשאלה אסרה במפורש.

מה נדרש: להסביר כיצד באה לידי ביטוי באיור תפיסתו של המאייר בנוגע למנהיגותו של הרצל ובנוגע לחזונו – על סמך שלוש דוגמאות מן האיור בדיוק.

תשובה מלאה:
האיור נוצר ב־1901, בתקופת הקונגרס הציוני החמישי, בידי מאייר מטעם הציונים בבואנוס איירס, כמתנה להרצל – ולכן הוא מבטא הערצה למנהיג ואמונה בחזונו. ההקדשה עצמה מופיעה בכיתוב: "Herrn Dr. Th. HERZL, ACTIONS COMITÉ & DELEGIRTEN des V. Zionisten Congresses" ו־"Gewidmet von den ZIONISTEN in Bs. AIRES".
דוגמה ראשונה – הרצל כמנהיג היסטורי, ממשיכו של משה רבנו (מנהיגות וחזון). בחלק העליון של המגן דוד מופיע משה רבנו מתוך ענן, ומושיט את המטה לעבר הרצל, העומד מולו. המאייר מציג את הרצל כמי שקיבל את המנהיגות ממשה – כמנהיג בעל שליחות היסטורית, כמעט אלוהית, שנשלח להושיע את העם היהודי. כשם שמשה הוציא את בני ישראל ממצרים והוביל אותם לארץ המובטחת, הרצל יוציא את היהודים מן הגולה ויביא אותם לארץ־ישראל. זה גם חזונו של הרצל: הפתרון לבעיה היהודית הוא יציאת היהודים מארצות מושבם בגלות.
דוגמה שנייה – הרצל כמנהיג כריזמטי ונערץ, המאחד את העם. הרצל עומד במרכז האיור על במה מוגבהת, השמש זורחת מאחוריו, וכל הקהל מקובץ סביבו ועיניו נשואות אליו. הקהל מורכב משני חלקים: בצד אחד יהודים בלבוש מסורתי ומזרחי, המזכירים את בני ישראל במדבר, ובצד השני יהודים בלבוש מודרני אירופי, כמו צירי הקונגרס הציוני. המאייר מבטא כך את תפיסתו שהרצל הוא מנהיג כריזמטי ומלהיב, שמאחד סביבו את כל חלקי העם היהודי – מן העבר ומן ההווה, מן המזרח ומן המערב. גם הרצל עצמו לבוש בחליפה שחורה, כבן הזמן החדש – מנהיג מודרני, ובכל זאת ממשיך את המסורת העתיקה.
דוגמה שלישית – חזון ההתיישבות והמדינה היהודית המודרנית בארץ־ישראל. מסביב לציור המרכזי מצוירות דמויות של עובדי אדמה – בכרם, בין גפנים ואשכולות ענבים, ובשדה התבואה, עם מכונת קציר ועגלות. בתחתית האיור מלאך, ומעל ראשו מגן דוד, מצביע לעבר עיר מודרנית ובה בתי חרושת, ארובות, רכבת קיטור ונמל. המאייר מבטא כך את חזונו של הרצל לחזרת היהודים לעבודת האדמה ולהתיישבות בארץ־ישראל, ואת חזון המדינה היהודית המודרנית שתיאר הרצל בספריו – מדינה בעלת תעשייה, תחבורה וחקלאות מתקדמות. המגן דוד שמעל ראש המלאך מבטא את האמונה שההגשמה תבוא בזכות הציונות.
שלוש הדוגמאות יחד מראות שבעיני המאייר הרצל הוא מנהיג נערץ בעל שליחות היסטורית, וחזונו – יציאה מן הגולה ובניית חיים מודרניים ופוריים בארץ־ישראל – הוא המשך ישיר לגאולה של עם ישראל בעבר.

למה זה מקבל ניקוד מלא: מובאות בדיוק שלוש דוגמאות מן האיור, וכל אחת מתוארת במדויק (מה מצויר ואיפה) ומפורשת – מה היא מלמדת על תפיסת המאייר. התשובה עוסקת בשני הממדים שהשאלה מבקשת: מנהיגות (מנהיג היסטורי, כריזמטי, מודרני) וחזון (יציאה מן הגולה, התיישבות, מדינה מודרנית).

טעות נפוצה: לתאר את האיור בלי לפרש אותו, או לעסוק רק במנהיגותו של הרצל ולשכוח את החזון.

מה נדרש: שתי משימות. (1) להציג את המטרות של התנועה הציונית (שלוש מטרות). (2) להסביר כיצד התבססה התנועה הציונית בפעילויותיה גם על מסורת וגם על קדמה – בשתי דוגמאות.

תשובה מלאה:
משימה 1 – מטרות התנועה הציונית:
– הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ־ישראל, בהסכמה ובהכרה של המעצמות. כך נוסחה המטרה בתוכנית בזל, שהתקבלה בקונגרס הציוני הראשון ב־1897: הציונות שואפת להקים לעם היהודי בית מולדת בארץ־ישראל, המובטח על פי המשפט הציבורי (כלומר בהכרה בינלאומית).
– קידום ההתיישבות היהודית בארץ־ישראל – עלייה, רכישת קרקעות ויישוב עובדי אדמה – שתוביל בעתיד להקמת מדינה.
– גיבוש הזהות הלאומית המשותפת של בני העם היהודי המפוזרים בארצות רבות, וחיזוק ההכרה הלאומית שלהם.

משימה 2 – מסורת וקדמה בפעילות התנועה:
דוגמה ראשונה – הדגל וההמנון. הדגל הציוני, שהוצג בקונגרס הציוני הראשון, מבוסס על צבעי הטלית – פסים כחולים על רקע לבן – ובמרכזו מגן דוד, סמל יהודי מסורתי. ההמנון "התקווה", שכתב נפתלי הרץ אימבר, מבטא את הכיסופים לציון ולירושלים, שליוו את העם היהודי במשך דורות בתפילות. הבסיס הוא אפוא מן המסורת. עם זאת, עצם יצירתם של דגל והמנון הוא מעשה מודרני – אלה סמלים לאומיים שאימצו התנועות הלאומיות האירופיות בעת החדשה, והציונות אימצה אותם כדי להציג את היהודים כלאום ככל הלאומים. הדגל וההמנון משלבים אפוא תכנים מן המסורת בתוך תבנית לאומית מודרנית.
דוגמה שנייה – החייאת השפה העברית. העברית היא שפת התנ"ך והתפילה – השפה העתיקה של העם היהודי, שבמשך מאות שנים שימשה בעיקר לקודש. התנועה הציונית פעלה להפוך אותה לשפת דיבור חיה ומודרנית: אליעזר בן־יהודה, שעלה לארץ ב־1881, פעל להנהגת הדיבור העברי ולחידוש מילים, וחיבר מילון של השפה; הוקמו בתי ספר שבהם לימדו בעברית (כמו גימנסיה הרצליה ביפו, 1905), ויצאו לאור עיתונים עבריים. כאן נשענה הציונות על מסורת – השפה העתיקה – ובה בעת השתמשה בכלים מודרניים: עיתונות, מערכת חינוך עברית, והתאמת השפה לצורכי חיים מודרניים, מדע וטכנולוגיה.
(דוגמה נוספת, כחלופה: הקונגרס הציוני – כינוס מודרני של נציגים נבחרים מכל העולם, שבו הוחלט בהצבעה ושהידיעות עליו הופצו בעיתונות ובטלגרף; ועם זאת הוא נפתח בברכת "שהחיינו", ההזמנות אליו נשאו תאריכים עבריים, ודמי החבר בתנועה נקראו "השקל" – על שם מטבע מימי המקרא.)

למה זה מקבל ניקוד מלא: מוצגות שלוש מטרות מוגדרות של התנועה הציונית. מובאות שתי דוגמאות, ובכל אחת מהן מוסבר במפורש מה בה מבוסס על המסורת ומה מבוסס על הקדמה – זה העיקר שהבודקים מחפשים: הדגמת השילוב בתוך כל דוגמה.

טעות נפוצה: להביא דוגמה אחת למסורת ודוגמה אחרת לקדמה, בלי להראות שבכל פעילות היה שילוב של שתיהן.

מה נדרש: שתי משימות. (1) להסביר כיצד עיכבה האימפריה העות'מאנית את התפתחות התנועה הציונית בשנים 1881–1918 – על סמך שתי דוגמאות. (2) להסביר כיצד סייעה מעצמה אחת להתפתחות התנועה הציונית בשנים אלה.

תשובה מלאה:
משימה 1 – כיצד עיכבה האימפריה העות'מאנית את התנועה הציונית:
רקע: ארץ־ישראל הייתה בשנים אלה חלק מן האימפריה העות'מאנית, ולכן ההחלטות של השלטון העות'מאני קבעו במידה רבה אם הציונים יוכלו לעלות לארץ ולהתיישב בה. השלטון חשש שהתיישבות יהודית מאורגנת, הנתמכת בידי יהודים מאירופה ובחסות מעצמות זרות, תיצור בעיה לאומית חדשה בתוך האימפריה – כמו התנועות הלאומיות בבלקן שגרמו לאובדן שטחים.
דוגמה ראשונה – הגבלת העלייה וההתיישבות. עוד בראשית שנות השמונים של המאה ה־19 הגביל השלטון את כניסת היהודים לארץ־ישראל: יהודים זרים הורשו להיכנס רק כעולי רגל, לתקופה מוגבלת, וקיבלו מסמך מיוחד (הפתקה האדומה) שחייב אותם לצאת מן הארץ בתום התקופה. השלטון הגביל גם את מכירת הקרקעות ליהודים זרים ואת הבנייה במושבות – שנדרשו לה היתרים שהיה קשה להשיגם. כך הואט קצב העלייה, ונבלמה התרחבות ההתיישבות.
דוגמה שנייה – דחיית מאמציו המדיניים של הרצל. הרצל ביקש להשיג צ'רטר – זיכיון רשמי, מוכר במשפט הבינלאומי, להתיישבות יהודית רחבת היקף בארץ־ישראל. ב־1901 נפגש עם הסולטאן עבדול חמיד השני, והציע סיוע יהודי בהסדרת חובות האימפריה תמורת זיכיון. הסולטאן סירב להעניק צ'רטר לארץ־ישראל, ובכך נכשלה הדרך המדינית שהרצל ראה בה תנאי להגשמת הציונות.
(דוגמה אחרת – מלחמת העולם הראשונה: השלטון העות'מאני, בהנהגת ג'מאל פאשה, ראה ביהודים נתינים זרים החשודים בנאמנות לאויב. הוא גירש נתינים זרים ומנהיגים ציוניים, אסר על פעילות ציונית ועל פעילות "השומר", החרים רכוש לצורכי הצבא, הטיל עבודות כפייה וגירש את תושבי יפו ותל אביב באביב 1917. כמו כן הופסקה הזרמת ההון והתרומות מאירופה. כתוצאה מכך הצטמצם היישוב היהודי בארץ מאוד.)

משימה 2 – כיצד סייעה מעצמה אחת:
בריטניה. ב־2 בנובמבר 1917 פרסם שר החוץ הבריטי, ארתור ג'יימס בלפור, את הצהרת בלפור – מכתב אל הלורד רוטשילד, ובו הודיע שממשלת בריטניה רואה בעין יפה הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ־ישראל ותעשה כמיטב מאמציה להקל את השגת מטרה זו. ההצהרה סייעה לתנועה הציונית משום שלראשונה הכירה מעצמה גדולה בזכות העם היהודי לבית לאומי בארץ־ישראל – בדיוק ההכרה הבינלאומית שהרצל ביקש להשיג בתוכנית בזל. כאשר כבשה בריטניה את ארץ־ישראל (1917–1918) וקיבלה עליה את המנדט, הפכה ההצהרה לבסיס למדיניות השלטון בארץ (ושולבה בכתב המנדט), דבר שאפשר עלייה והתיישבות רחבות היקף.
(דוגמה אחרת לסיוע בריטי: ב־1902–1903 בחנה בריטניה עם הרצל אפשרות להתיישבות יהודית באל־עריש, וב־1903 הציעה לתנועה הציונית שטח במזרח אפריקה (תוכנית אוגנדה). אף שההצעות לא מומשו, הייתה זו הפעם הראשונה שמעצמה ניהלה מגעים רשמיים עם התנועה הציונית כנציגת העם היהודי.)

למה זה מקבל ניקוד מלא: במשימה הראשונה מוצגות שתי דוגמאות שונות ומוגדרות להגבלות של השלטון העות'מאני, ומוסבר כיצד כל אחת עיכבה את התפתחות הציונות. במשימה השנייה נבחרה מעצמה אחת, מוצג צעד שלה ומוסבר כיצד סייע לתנועה הציונית – במסגרת השנים שהשאלה קבעה.

טעות נפוצה: לכתוב בחלק השני על צעדים מאוחרים לשנת 1918 (למשל ועידת סן רמו ב־1920 או הספר הלבן), או לתאר את הצהרת בלפור בלי להסביר כיצד סייעה.

מה נדרש:
שתי מטלות. (1) "מה הם עיקרי התוכן" – לפרט את סעיפי ההחלטה העיקריים. (2) "הצג סיבה אחת" לתמיכת ארצות הברית – בדיוק סיבה אחת, ו"הסבר מדוע" נמנעה בריטניה – הסבר מנומק להימנעות (כאן יוצגו שלוש סיבות משלימות).

תשובה מלאה:
עיקרי ההחלטה מכ"ט בנובמבר 1947.
ב־29 בנובמבר 1947 קיבלה עצרת האו"ם, ברוב של 33 תומכות מול 13 מתנגדות ו־10 נמנעות, את המלצת הרוב של ועדת אונסקו"פ. עיקרי ההחלטה:
1. סיום המנדט הבריטי: המנדט יסתיים, והכוחות הבריטיים ייצאו מן הארץ בהדרגה (לא יאוחר מ־1 באוגוסט 1948).
2. חלוקה לשתי מדינות: ארץ־ישראל המערבית תחולק למדינה יהודית ולמדינה ערבית עצמאיות.
3. איחוד כלכלי: בין שתי המדינות יתקיים איחוד ושיתוף פעולה כלכלי (מטבע משותף, מכס, תחבורה ותשתיות).
4. ירושלים: ירושלים וסביבתה, כולל בית לחם, יהיו שטח נפרד ("קורפוס ספרטום") בפיקוח בין־לאומי של האו"ם, בגלל המקומות הקדושים לשלוש הדתות.

סיבה לתמיכת ארצות הברית: לחץ של יהודי ארצות הברית ושל המנהיגים הציונים.
בארצות הברית חיה הקהילה היהודית הגדולה בעולם, והיא הייתה מאורגנת ובעלת השפעה פוליטית. ארגונים יהודיים ומנהיגים ציונים הפעילו לחץ על הנשיא הארי טרומן, על חברי הקונגרס ועל אנשי הממשל לתמוך בתוכנית החלוקה. טרומן, שעמד לקראת בחירות לנשיאות ב־1948, רצה לזכות בתמיכתם של הבוחרים היהודים, ובמיוחד במדינות חשובות כמו ניו יורק. לכן, אף שבמחלקת המדינה ובמשרד ההגנה היו התנגדויות (מחשש לפגיעה ביחסים עם מדינות ערב ובאספקת הנפט), החליט טרומן לתמוך בחלוקה. ארצות הברית לא רק הצביעה בעד, אלא גם עזרה לגייס מדינות נוספות לתמיכה, וכך תרמה להשגת רוב של שני שלישים.

מדוע נמנעה בריטניה בהצבעה.
בריטניה נקלעה למלכוד בין שני אינטרסים, וההימנעות הייתה הדרך היחידה שלא לפגוע באף אחד מהם:
1. לא הצביעה נגד – בגלל התלות בארצות הברית. אחרי מלחמת העולם השנייה הייתה בריטניה מוחלשת, ונזקקה לעזרה הכלכלית של ארצות הברית (הלוואה אמריקנית גדולה ב־1946) ולשיתוף פעולה מדיני וצבאי איתה בתחילת המלחמה הקרה. הצבעה נגד התוכנית שארצות הברית תמכה בה הייתה פוגעת ביחסים עם בעלת הברית החיונית.
2. לא הצביעה בעד – כדי לשמור על היחסים עם מדינות ערב. לבריטניה היו אינטרסים חיוניים במזרח התיכון: מקורות הנפט, תעלת סואץ ובסיסים צבאיים. מדינות ערב התנגדו לחלוקה בתוקף, ובריטניה חששה שאם תתמוך בה הן יתרחקו ממנה ואף יתקרבו לברית המועצות.
3. בריטניה היא שהעבירה את "שאלת ארץ־ישראל" לאו"ם (פברואר 1947), ולכן לא הייתה יכולה להצביע נגד החלטת הארגון שהיא עצמה פנתה אליו. עם זאת, היא הודיעה שלא תסייע ביישום החלטה שאינה מקובלת על שני הצדדים.
ההימנעות אפשרה לבריטניה לא להתעמת עם ארצות הברית ובו בזמן להציג למדינות ערב שהיא אינה שותפה להחלטה.

למה זה מקבל ניקוד מלא:

טעות נפוצה:
לכתוב שבריטניה "התנגדה" להחלטה או הצביעה נגדה – היא נמנעה. טעות נוספת: להסביר רק מדוע לא תמכה, בלי להסביר מדוע גם לא הצביעה נגד.

מה נדרש:
שתי מטלות. (1) להסביר שני נימוקים של בן־גוריון בעד ההכרזה במועד. (2) להסביר שני נימוקים של התומכים בדחייה. כל נימוק צריך להתבסס על עובדה היסטורית – אירוע, תאריך או מצב מוגדר.

תשובה מלאה:
רקע: ב־12 במאי 1948 התכנסה "מנהלת העם", ההנהגה הזמנית של היישוב, כדי להחליט אם להכריז על הקמת המדינה עם סיום המנדט. ברוב של 6 מול 4 הוחלט שלא לקבל את ההצעה האמריקנית להפסקת אש ולדחיית ההכרזה, וב־14 במאי 1948 (ה' באייר תש"ח) הכריז בן־גוריון על הקמת מדינת ישראל.

נימוקי בן־גוריון להכרזה במועד.
נימוק ראשון: הצורך למלא את החלל השלטוני. בריטניה הודיעה שהמנדט יסתיים ב־15 במאי 1948, והיא החלה לפנות את כוחותיה ואת מוסדות השלטון שלה. אם לא תוכרז מדינה, ייווצר ריק שלטוני: לא יהיה מי שינהל את השירותים, את הביטחון ואת הכלכלה. היישוב היה מוכן לכך – היו לו מוסדות לאומיים (הסוכנות היהודית, הוועד הלאומי), כוח צבאי מאורגן (ההגנה) ותשתית כלכלית ושירותים שפעלו כ"מדינה שבדרך". לכן אפשר וצריך היה להפוך אותם מיד למוסדות של מדינה.
נימוק שני: החשש להחמצה היסטורית. בן־גוריון חשש שאם ההכרזה תידחה, התמיכה הבין־לאומית שהושגה בהחלטת כ"ט בנובמבר תיסוג. סימנים לכך כבר נראו: במרץ 1948 הציעה ארצות הברית לבטל בפועל את תוכנית החלוקה ולהעמיד את הארץ תחת משטר נאמנות ("טרוסטישיפ") של האו"ם. גם התמיכה של ברית המועצות לא הייתה מובטחת לאורך זמן. בן־גוריון האמין שההזדמנות שנפתחה עם סיום המנדט עשויה לא לחזור, ודחייה תהיה החמצה לדורות.
(נימוקים נוספים אפשריים: אם צבאות ערב יפלשו אחרי ההכרזה, זו תהיה פלישה למדינה ריבונית ועצמאית, וקל יהיה לגייס נגדה את דעת הקהל העולמית; מדינה ריבונית תוכל לפתוח את השערים לעלייה חופשית, לגייס גיוס חובה ולהטיל מסים כדי לממן את המלחמה.)

נימוקי התומכים בדחיית ההכרזה.
נימוק ראשון: הסכנה הצבאית של פלישה ערבית. בימים שלפני ההכרזה היה ברור שצבאות מדינות ערב – מצרים, ירדן, סוריה, עיראק ולבנון – עומדים לפלוש לארץ מיד עם סיום המנדט. הכוח היהודי סבל ממחסור בנשק כבד, במטוסים ובתותחים, ונציגי הפיקוד הביעו הערכה זהירה מאוד לגבי הסיכויים לבלום את הפלישה. ב־13 במאי נפל גוש עציון. התומכים בדחייה חששו שהמדינה הצעירה לא תעמוד בהתקפה, ושההכרזה תביא לאסון.
נימוק שני: הלחץ האמריקני. מחלקת המדינה של ארצות הברית, בראשות ג'ורג' מרשל, לחצה על הנהגת היישוב לדחות את ההכרזה ולקבל הפסקת אש ומשטר נאמנות זמני. ארצות הברית כבר הטילה אמברגו על משלוחי נשק לאזור (דצמבר 1947), והיה חשש שההכרזה בניגוד לעמדתה תביא להחמרת הצעדים נגד היישוב ולפגיעה בהעברת כספים מיהודי ארצות הברית, שהיו חיוניים לרכישת נשק. התומכים בדחייה חששו לאבד את תמיכת המעצמה החשובה ביותר.
(נימוקים נוספים: חשש מסנקציות בין־לאומיות מצד האו"ם; פגישת גולדה מאיר עם המלך עבדאללה ב־10 במאי 1948 העלתה שהוא עשוי להצטרף לפלישה אם תוכרז המדינה, אף שקודם לכן נראה שלא יעשה זאת.)

למה זה מקבל ניקוד מלא:

טעות נפוצה:
להביא נימוקים כלליים ("זה היה הזמן הנכון", "היה מסוכן") בלי לבסס אותם על עובדה היסטורית מוגדרת, כפי שהשאלה דורשת.

מה נדרש:
שתי מטלות. (1) "הצג את המטרות" – מספר לא צוין, ולכן שלוש מטרות. (2) "הסבר מדוע לא מומשה" ההחלטה בנוגע למדינה ערבית – הסבר המבוסס על בדיוק שתי עובדות היסטוריות.

תשובה מלאה:
מטרות מדינות ערב בפלישה.
ב־15 במאי 1948, למחרת הכרזת המדינה, פלשו לארץ צבאות מצרים, ירדן, סוריה, עיראק ולבנון. למדינות היו מטרות משותפות, אך גם מטרות נפרדות ואף מנוגדות:
1. חיסול מדינת ישראל: המטרה המשותפת המוצהרת הייתה למנוע את קיומה של המדינה היהודית שזה עתה הוכרזה, ולהביא לביטול החלטת החלוקה בכוח.
2. התגייסות לעזרת ערביי ארץ־ישראל: מדינות ערב הציגו את הפלישה כעזרה לאחיהם הערבים בארץ, שספגו מפלות בשלב הראשון של המלחמה, וכמאבק למען ארץ־ישראל ערבית.
3. שאיפות להתרחבות טריטוריאלית: כל מדינה רצתה להרוויח שטחים, ולעתים על חשבון האחרות. המלך עבדאללה מירדן רצה לספח את האזורים שהוקצו למדינה הערבית בארץ־ישראל (הגדה המערבית); מצרים רצתה לבלום את התרחבות ירדן ולספח את הנגב לתחומה; סוריה ולבנון שאפו לספח אזורים בצפון הארץ.
(מטרה נוספת: שיקולים פוליטיים פנימיים – שליטי ערב רצו לחזק את היוקרה שלהם בעיני דעת הקהל בארצותיהם ובעולם הערבי, ולבלום את זרם הפליטים לארצותיהם.)

מדוע לא מומשה ההחלטה על הקמת מדינה ערבית.
עובדה ראשונה: הדחייה של החלטת האו"ם. הוועד הערבי העליון, בהנהגת המופתי חאג' אמין אל־חוסייני, ומדינות ערב דחו את תוכנית החלוקה כולה, כי ראו בה פגיעה בזכותם על כל הארץ. במקום להקים מוסדות למדינה הערבית, הם יצאו למאבק צבאי נגד היישוב היהודי מיד אחרי 29 בנובמבר 1947. גם עם סיום המנדט, ב־14–15 במאי 1948, לא הוכרזה מדינה ערבית בארץ־ישראל; במקומה פלשו לארץ צבאות מדינות ערב. כלומר, הצד הערבי עצמו לא פעל להקמת המדינה שהוקצתה לו, כי הקמתה הייתה מבטאת הסכמה לחלוקה.
עובדה שנייה: כיבוש שטחי המדינה הערבית בידי מדינות ערב וסיפוחם. במהלך המלחמה כבשו מצרים וירדן את רוב השטח שהקצה האו"ם למדינה הערבית: מצרים השתלטה על רצועת עזה והחזיקה בה תחת ממשל צבאי מצרי, וירדן השתלטה על הגדה המערבית ועל מזרח ירושלים, ובשנת 1950 סיפחה אותם רשמית לממלכה. חלקים אחרים, כמו הגליל המערבי ואזורים בדרום, נכבשו בידי צה"ל ונכללו בגבולות ישראל לפי הסכמי שביתת הנשק (1949). מדינות ערב רצו מלכתחילה לספח שטחים, ולא היה להן עניין בהקמת מדינה ערבית עצמאית.
שתי העובדות יחד מסבירות את התוצאה: ערביי ארץ־ישראל, שלא היו להם הנהגה ומוסדות מאורגנים ("מדינה שבדרך") שיכלו להפוך לממשלה, דחו את ההחלטה, ומדינות ערב העדיפו את האינטרסים שלהן וחילקו ביניהן את השטח.

למה זה מקבל ניקוד מלא:

טעות נפוצה:
להסביר רק ש"ישראל כבשה את השטח". רוב השטח שהוקצה למדינה הערבית נכבש בידי מצרים וירדן, ויש להזכיר גם את הדחייה הערבית של ההחלטה.

מה נדרש:
שתי מטלות. (1) "הסבר והדגם" – להסביר מהי מדיניות הקליטה (כור ההיתוך) ולהדגים אותה מתוך שני הקטעים. (2) "הצג את ההבדל" בתיאור ההשפעה על העולים, ו"הסבר שתי סיבות" – בדיוק שני מאפיינים של המקורות, ולהסביר כיצד כל מאפיין גורם להבדל.

תשובה מלאה:
מדיניות קליטת העלייה: "כור ההיתוך".
בשנות החמישים נקטה ממשלת ישראל, בהנהגת בן־גוריון, מדיניות "כור ההיתוך". מטרתה הייתה ליצור מן העולים, שבאו מעשרות ארצות ושפות שונות, חברה ישראלית חדשה ואחידה. התרבות של החברה החדשה הייתה אמורה להתבסס על מורשת היישוב הוותיק – ציונות, חלוציות, השפה העברית, אהבת הארץ ו"שלילת הגולה" – ועל ערכי התרבות המערבית המודרנית. לפי מדיניות זו העולים נדרשו לוותר על השפה, המנהגים והערכים שהביאו מארצות מוצאם, ולאמץ את ערכי החברה הקולטת, דמות ה"צבר". מערכת החינוך, הצבא והמפלגות היו כלים מרכזיים ליישום המדיניות.
דוגמה ממקור 1: הכותבת מציגה במפורש את מטרת המדיניות: "לעזור לילד העולה לשכוח את עברו, וליצור יחד איתו חיים חדשים במולדת החופשית". הכלי המרכזי הוא השפה: "ללמד את העולה החדש עברית ולאקלמו בחברה ובאווירה הישראלית", ו"השפה המדוברת בה צריכה להיות עברית". המטרה הסופית היא "להטביע את חותם ה"צבריות" על פניו" וליצור "חברה אחידה".
דוגמה ממקור 2: ידידיה מתאר כיצד בית הספר במעברה היה הכלי של המדיניות: "ההורים שלנו לא ידעו עברית; בבית הספר דיברנו עברית", וגם בערכים "אלה היו שני עולמות שונים לחלוטין". לדבריו, "המתח בין בית הספר לבין הבית שיקף את הפער העצום בין הגולה לבין תהליך ה"ישראליזציה"". עמליה מעידה שהיא הפנימה את הערכים של שלילת הגולה, וחשבה "שכל מה שהם הביאו משם הוא איום, גלותי, פרימיטיבי, פסול".

ההבדל בתיאור ההשפעה על העולים.
מקור 1 מתאר את השפעת המדיניות באופן אופטימי ואידאלי: אם הנוער הוותיק ינהג ב"סובלנות, עקביות ואהדה", העולה ישתלב, יאהב את "החברה, הנוף והאקלים של הארץ", והתוצאה תהיה "חברה אחידה ומאושרת שלא יהיה בה הבדל בין "צבר" ובין עולה חדש". הוויתור על העבר מוצג כדבר טבעי וחיובי.
מקור 2 מתאר חוויה קשה ומורכבת: המדיניות יצרה פער בין הילדים להוריהם. ההורים, שלא ידעו עברית, איבדו את מעמדם – "מה אימא שלי ידעה לומר לי או להסביר לי?" – ונוצרו "המריבות והקונפליקט [סכסוך] עם ההורים". עמליה, בראייה לאחור, קובעת שה"ישראליזציה" "הייתה לוחצת מדי", והתוצאה הייתה דחייה של התרבות שהביאו ההורים.

סיבה ראשונה להבדל: זהות הדוברים ונקודת המבט שלהם.
את מקור 1 כתבה פנינה שטינברג, תלמידת כיתה ח' מבת־גלים – ילדה ותיקה, "צברית", מן החברה הקולטת. היא מתבוננת במדיניות מבחוץ, מנקודת המבט של מי שאינו צריך לוותר על דבר: היא אינה חווה את המחיר של "לשכוח את עברו", ולכן היא מתארת רק את הצד המבטיח. מקור 2 הוא דברי העולים עצמם – ילדי המעברה – שחוו את המדיניות על בשרם ועל משפחותיהם. הם ראו את הפער בין הבית לבית הספר ואת הפגיעה בהורים, ולכן תיאורם מורכב וביקורתי.

סיבה שנייה להבדל: מועד הכתיבה.
מקור 1 נכתב ב־1949, בזמן העלייה הגדולה, כשמדיניות כור ההיתוך הייתה בשיאה ונראתה לרוב החברה הוותיקה כמובנת מאליה וכצורך לאומי. הכותבת משקפת את רוח התקופה ואת ההתלהבות מ"זכינו השנה ועלייה גדולה מגיעה אל חופי הארץ". מקור 2 היא שיחה שהתנהלה כעבור שלושים שנה, כשהדוברים כבר היו מבוגרים. במרחק של זמן הם יכלו להעריך באופן ביקורתי את המדיניות ואת המחיר שגבתה – "אני חושבת, בראייה לאחור". בשנים אלה גם גברה בחברה הישראלית הביקורת על מדיניות כור ההיתוך.
(סיבה אפשרית נוספת – סוג המקור: מקור 1 הוא מכתב שפורסם ב"דבר לילדים", עיתון שהיה מזוהה עם מפא"י, מפלגת השלטון שהובילה את המדיניות, ולכן הוא מציג אותה באור חיובי ומחנך את הקוראים הצעירים לפעול לפיה; מקור 2 הוא שיחה אישית שבה הדוברים משחזרים תחושות וזיכרונות.)

למה זה מקבל ניקוד מלא:

טעות נפוצה:
לציין רק את המאפיין ("מקור 1 נכתב ב־1949 ומקור 2 אחרי 30 שנה") בלי להסביר איך המאפיין הזה גורם להבדל בתיאור. טעות נוספת: לתאר את ההבדל ביחס לעלייה באופן כללי, במקום ההבדל בתיאור ההשפעה של המדיניות על העולים.

מה נדרש:
שתי מטלות. (1) "הסבר שניים מן הגורמים" – בדיוק שני גורמים, כל אחד עם הסבר כיצד השפיע על גורל היהודים בתקופה (שנות הארבעים עד סוף שנות השישים). (2) "הצג שתיים מדרכי התגובה" – בדיוק שתי דרכים, במדינה אחת שנבחרה (כאן: עיראק).

תשובה מלאה:
שני גורמים שהשפיעו על גורל היהודים בארצות האסלאם.
גורם ראשון: התגברות הלאומיות הערבית ותהליך הדה־קולוניזציה. בשנות הארבעים והחמישים קיבלו ארצות ערב את עצמאותן מבריטניה ומצרפת, והלאומיות הערבית התחזקה. בתנועות הלאומיות האלה הזהות הלאומית נבנתה סביב הערביות והאסלאם, והתושבים היהודים, אף שחיו בארצות אלה מאות ואלפי שנים, נתפסו יותר ויותר כזרים. בתקופת השלטון הקולוניאלי זכו יהודים רבים להגנה יחסית, להשכלה מערבית ולמעמד כלכלי טוב, ולכן הם זוהו בעיני הלאומנים עם השלטון הזר. עם סיום השלטון הקולוניאלי איבדו את ההגנה הזאת. כך, למשל, בעיראק – שקיבלה עצמאות ב־1932 – התפתחה לאומיות ערבית קיצונית שהתבטאה בפרעות ה"פרהוד" בבגדד ביוני 1941, שבהן נרצחו כ־180 יהודים.
גורם שני: הסכסוך הערבי־ישראלי – הקמת המדינה ומלחמת העצמאות. מדינות ערב התנגדו להקמת מדינת ישראל ונלחמו בה. רוב היהודים בארצות האסלאם קיבלו את הקמת המדינה בהתלהבות, והשלטונות והציבור המוסלמי זיהו אותם עם הציונות ועם "האויב". כבר בשנים 1946–1947 דנה הוועדה המדינית של הליגה הערבית בצעדים נגד היהודים במדינות ערב, ובמהלך מלחמת העצמאות ואחריה פרצו פרעות נגד יהודים בכמה מדינות (מצרים, לוב, מרוקו, עיראק), רכוש נבזז ובתי כנסת הוצתו. בעיראק הוגדרה הציונות ב־1948 עבירה פלילית, יהודים פוטרו ממשרות ציבוריות ונעצרו, ובספטמבר 1948 הוצא להורג הסוחר היהודי העשיר שפיק עדס באשמת סיוע לציונות. גם מלחמות מאוחרות יותר החמירו את המצב: אחרי מלחמת סיני (1956) גורשו רבים מיהודי מצרים, ואחרי מלחמת ששת הימים (1967) פרצו פרעות בלוב, ובעיראק נעצרו יהודים ובינואר 1969 הוצאו להורג בבגדד יהודים באשמת ריגול.

שתי דרכי תגובה של היהודים – עיראק.
1. עלייה לארץ־ישראל. במרץ 1950 חוקקה ממשלת עיראק חוק שהתיר ליהודים לעזוב את המדינה בתנאי שיוותרו על אזרחותם העיראקית. רוב היהודים נרשמו ליציאה, וכ־120,000 יהודים הועלו לישראל, רובם ברכבת אווירית במבצע "עזרא ונחמיה" (1950–1951). במרץ 1951 הוקפא רכושם של היהודים שוויתרו על אזרחותם, ולכן רובם הגיעו לישראל כמעט בלי רכוש. במקביל פעלה בעיראק מחתרת ציונית ("התנועה"), שארגנה עלייה בלתי לגלית דרך איראן עוד לפני החוק, ועזרה בארגון העלייה ההמונית.
2. הגירה לארצות אחרות. חלק מן היהודים, בעיקר בני משפחות אמידות ומשכילות בעלות קשרים כלכליים בחו"ל, העדיפו להגר לאירופה (בעיקר בריטניה) ולאמריקה. בייחוד אחרי 1967, כשהמצב החמיר שוב, רוב היהודים המעטים שנותרו בעיראק עזבו, ורבים מהם עשו זאת דרך אירופה.
(דרך תגובה נוספת: מיעוט קטן נשאר בעיראק אחרי 1951, בתקווה שהמצב ישתפר.)

למה זה מקבל ניקוד מלא:

טעות נפוצה:
להציג דרכי תגובה ממדינות שונות – השאלה מבקשת "במדינה שלמדת עליה", כלומר מדינה אחת.

מה נדרש:
שתי מטלות. (1) "הצג שלושה הישגים צבאיים" – בדיוק שלושה. (2) "הסבר את תרומתו של אלי כהן" – מי היה, מה עשה, וכיצד פעולתו סייעה לניצחון.

תשובה מלאה:
שלושה הישגים צבאיים של ישראל במלחמת ששת הימים (5–10 ביוני 1967).
1. השמדת חיל האוויר המצרי והשגת עליונות אווירית. בבוקר 5 ביוני 1967 תקף חיל האוויר במבצע "מוקד" את שדות התעופה של מצרים והשמיד את רוב מטוסיה על הקרקע בתוך שעות ספורות; בהמשך היום נפגעו גם חילות האוויר של סוריה וירדן. העליונות האווירית אפשרה לכוחות היבשה לפעול בלי איום מן האוויר, והייתה גורם מכריע בניצחון המהיר.
2. ניצחון מהיר ומוחץ על שלוש מדינות ואבדות כבדות לצבאות ערב. בתוך שישה ימים הביס צה"ל את צבאות מצרים, ירדן וסוריה, שנלחמו בו בשלוש חזיתות. צבאות ערב ספגו אבדות כבדות בנפש ואיבדו ציוד צבאי רב – מאות טנקים ומטוסים – וחלק מן הציוד נפל שלל בידי צה"ל.
3. כיבוש שטחים נרחבים – שטחה של ישראל בשליטתה גדל פי שלושה בערך. מידי מצרים נכבשו רצועת עזה וחצי האי סיני עד תעלת סואץ; מידי ירדן נכבשו מזרח ירושלים, כולל העיר העתיקה והכותל, ויהודה ושומרון – רמאללה, שכם, ג'נין, חברון ובית לחם; מידי סוריה נכבשה רמת הגולן. השטחים העניקו לישראל עומק אסטרטגי וגבולות שקל יותר להגן עליהם: מרכזי האוכלוסייה התרחקו מן הגבול, יישובי עמק החולה כבר לא היו חשופים לירי מן הרמה, ומצרי טיראן נפתחו שוב לשיט. ירושלים המזרחית אוחדה עם חלקה המערבי.

תרומתו של אלי כהן לניצחון.
אלי כהן, יליד אלכסנדריה שבמצרים, עלה לישראל ב־1957 וגויס למודיעין הישראלי. הוא נשלח לסוריה בזהות בדויה של איש עסקים סורי בשם כאמל אמין ת'אבת, שחזר לסוריה מארגנטינה,, ופעל בדמשק בשנים 1962–1965.
בזכות כספו, האירוח הנדיב בביתו והקשרים שטיפח, התקרב כהן לצמרת השלטון והצבא בסוריה. מקורביו הצבאיים לקחו אותו לסיורים בעמדות ובמוצבים של הצבא הסורי ברמת הגולן, והוא העביר לישראל, באמצעות משדר סודי, מידע מודיעיני רב ומדויק: מיקום הביצורים והמוצבים, פריסת הכוחות והנשק, תוכניות צבאיות ותוכניות להטיית מקורות הירדן, וגם מידע על אנשי השלטון ועל המתחים הפוליטיים בסוריה.
בינואר 1965 נחשף בידי המודיעין הסורי, נעצר, הועמד לדין והוצא להורג בתלייה בדמשק במאי 1965.
כיצד תרם לניצחון: רמת הגולן הייתה מבוצרת מאוד, והסורים שלטו מן הרמה על יישובי עמק החולה. המידע המפורט שהעביר כהן על מערך הביצורים וההגנה הסורי עזר לצה"ל להכיר את השטח ואת נקודות התורפה של הצבא הסורי, ולתכנן את ההתקפה. כך, כשצה"ל עלה לרמה ב־9–10 ביוני 1967, הוא הצליח לכבוש אותה בתוך כיומיים, מהר יותר ובפחות אבדות ממה שהיה צפוי מול מערך מבוצר כזה. במובן זה, פעולתו של כהן היא דוגמה לחשיבות המודיעין, שהיה אחד הגורמים לניצחון במלחמה.

למה זה מקבל ניקוד מלא:

טעות נפוצה:
לכתוב שאלי כהן פעל במלחמה עצמה – הוא הוצא להורג ב־1965, שנתיים לפני המלחמה; תרומתו היא המידע המודיעיני שאסף לפני כן.

מה נדרש:
שלוש מטלות. (1) "הצג את התוצאות המיידיות" – מספר לא צוין, ולכן שלוש. (2) "מדוע הוקמה ועדת אגרנט" – הסיבה להקמתה. (3) "הסבר מדוע נמשכה המחאה" – הקשר בין מסקנות הוועדה ובין המשך המחאה.

תשובה מלאה:
התוצאות המיידיות של המלחמה.
1. ניצחון צבאי של ישראל: אחרי ההפתעה והקשיים בימים הראשונים, צה"ל בלם את הצבאות התוקפים ועבר להתקפת נגד. בסיום המלחמה (24 באוקטובר 1973 בחזית המצרית) החזיק צה"ל בשטח ממערב לתעלת סואץ, כיתר את הארמייה השלישית המצרית ועמד כ־101 ק"מ מקהיר; בחזית הסורית הדף את הסורים מרמת הגולן וכבש מובלעת נוספת בדרך לדמשק.
2. המחיר הכבד בנפש: ישראל ספגה אבדות כבדות – כ־2,600 חיילים נהרגו, אלפים נפצעו ומאות נפלו בשבי. מספר גדול של נפגעים היה בשעות ובימים הראשונים של המלחמה, כשהכוחות הסדירים המעטים בתעלה וברמה עמדו לבדם מול ההתקפה.
3. אובדן ציוד ופגיעה בכושר הצבא: צה"ל איבד מאות טנקים ועשרות מטוסים, ונזקק לרכבת אווירית מארצות הברית כדי להשלים ציוד ותחמושת בזמן המלחמה. הצבא נדרש לתהליך ארוך של שיקום והתעצמות.

מדוע הוקמה ועדת אגרנט.
ההפתעה של פרוץ המלחמה, למרות התרעות מודיעיניות שקדמו לה, הקשיים בימים הראשונים, קריסת התוכניות הצבאיות (הדוקטרינה שהמודיעין יתריע מבעוד מועד וכוחות סדירים יבלמו עד הגעת המילואים – "הקונספציה"), והאבדות הכבדות בחיילים ובציוד – כל אלה יצרו זעזוע עמוק ולחץ ציבורי גדול לברר את האחראים. לכן, בנובמבר 1973, החליטה הממשלה להקים ועדת חקירה ממלכתית בראשות נשיא בית המשפט העליון, שמעון אגרנט. תפקידה היה לחקור את הסיבות לפרוץ המלחמה ואת מהלכי המלחמה בימים הראשונים – המידע המודיעיני שקדם למלחמה, ההערכות שהתבססו עליו, ההחלטות שהתקבלו ומוכנות צה"ל.

מדוע נמשכה המחאה הציבורית גם לאחר פרסום המסקנות.
עוד לפני פרסום המסקנות החלו מחאות של חיילי מילואים שחזרו מן החזית, ובהן המחאה בהובלת מוטי אשכנזי, מפקד מעוז "בודפשט", מול משרד ראש הממשלה. בדוח הביניים של הוועדה, שפורסם בתחילת אפריל 1974, הוטלה האחריות על הדרג הצבאי: הוועדה המליצה להעביר מתפקידם את הרמטכ"ל דוד אלעזר, את ראש אמ"ן אלי זעירא ואנשי מודיעין נוספים, ואת אלוף פיקוד הדרום שמואל גונן. לעומת זאת, את הדרג המדיני – ראש הממשלה גולדה מאיר ושר הביטחון משה דיין – הוועדה לא האשימה, וקבעה שלא בחנה את אחריותם המיניסטריאלית.
הציבור חש שהמסקנות אינן צודקות: לדעתו, ראש הממשלה ושר הביטחון, שקיבלו את ההחלטות ושהיו אחראים על הצבא, הם האשמים העיקריים במחדל. נוצרה תחושה שהקצינים "שילמו את המחיר" ואילו המנהיגים המדיניים נשארו בתפקידם. לכן המחאה נמשכה ואף גברה, והמפגינים דרשו את התפטרות גולדה מאיר ומשה דיין. בעקבות הלחץ הציבורי התפטרה גולדה מאיר ב־11 באפריל 1974, ועמה פרשה ממשלתה, כולל משה דיין.

למה זה מקבל ניקוד מלא:

טעות נפוצה:
לכתוב שוועדת אגרנט קבעה שגולדה מאיר ומשה דיין אשמים – היא לא הטילה עליהם אחריות, ודווקא זה מה שהמשיך את המחאה.