בגרות בהיסטוריה 22261 - קיץ 2023

מה נדרש: שתי משימות. (1) להסביר כיצד אפשר ללמוד מקטע המקור על תהליך ההרחקה והבידוד של היהודים מן החברה הגרמנית, ולבסס את ההסבר על שתי דוגמאות מן הקטע. (2) להציג צעד אחד שנקט המשטר הנאצי כלפי היהודים בגרמניה בשנים 1935–1938, ולהסביר כיצד הצעד הזה קידם את הרחקת היהודים מן החברה.

תשובה מלאה:
משימה 1 – מה לומדים מן הקטע על תהליך ההרחקה:
דוגמה ראשונה – תעמולה אנטישמית שיטתית. מן הקטע אפשר ללמוד שהמשטר הנאצי הפיץ דימוי שלילי של היהודים באמצעות תעמולה, ושהתעמולה הזאת חלחלה גם לבני הנוער ולבית הספר. רות, תלמידה מוערכת ואהודה, החזיקה בילקוט שלה "המון כרוזים ופליירים, ספרונים וחומרים אחרים", וחילקה אותם לחבריה לכיתה. החומרים האלה הציגו את מי שאינם ארים "להתגלמות הרוע", ותלמידה יהודייה מעידה שכל מה שרות חילקה "היה מלא וגדוש בשנאה נגדנו ונגד אבותינו". רות אף חזרה על המסר שלפיו היהודים הם בוגדים שיש לסלקם: "שבגדו בגרמניה ושאותם היטלר רוצה לסלק מעמדות השפעה". כך התעמולה והאינדוקטרינציה הפוליטית יצרו בהדרגה בקרב הגרמנים את התפיסה שהיהודים הם גוף זר ומסוכן שיש להרחיק מן החברה ומעמדות ההשפעה.
דוגמה שנייה – חקיקה ותקנות שהפרידו בין יהודים לארים. הקטע מראה שאחרי עליית היטלר לשלטון נקבעו כללים רשמיים שהפרידו בין הקבוצות: "כשהיטלר עלה לשלטון ונקבע שיש לבודד תלמידים ממוצא יהודי, ושגרמנים ארים אינם יכולים עוד להתחבר עם לא ארים". ההפרדה חלה גם על מי שהיו נוצרים אך היה להם סבא יהודי – כלומר ההגדרה הייתה גזעית ולא דתית. בעקבות זאת רות, שהייתה חברה של התלמידות היהודיות, ניתקה מהן את הקשר והצדיקה זאת בציות לשלטון: "היטלר ודאי יודע מה הוא עושה, ואני אציית לפקודות". כך בודדו התלמידים היהודים בתוך הכיתה עצמה.
(חלופה אפשרית לאחת משתי הדוגמאות: לחץ חברתי ופיקוח על מי שלא ציית למדיניות – רות "ערכה רישום מדויק של אלה שכן דיברו, ומסרה את שמותיהם", כלומר גם גרמנים שהמשיכו לדבר עם היהודים סומנו ונחשפו לסנקציות. כך הועמק הנידוי, והיהודים הפכו ל"קבוצת המנודים".)
מן הקטע עולה אם כן שתהליך ההרחקה היה הדרגתי: תחילה הפצת שנאה ודימוי שלילי, ולאחר מכן כללים רשמיים שהפכו את הניתוק לחובה.

משימה 2 – צעד של המשטר בשנים 1935–1938:
חוקי נירנברג (ספטמבר 1935). החוקים כללו שני חוקים מרכזיים. "חוק אזרחות הרייך" קבע שרק מי שהוא בעל "דם גרמני או דם קרוב לו" הוא אזרח הרייך, וכך ביטל את אזרחותם של יהודי גרמניה והפך אותם לנתינים בלבד, חסרי זכויות פוליטיות. "החוק להגנת הדם והכבוד הגרמניים" אסר נישואים ויחסי מין בין יהודים לבין גרמנים, ואף אסר על יהודים להעסיק בביתם עוזרות בית גרמניות מתחת לגיל 45. החוקים קידמו את הרחקת היהודים מן החברה משום שהם הפכו את ההפרדה, שהתחילה בתעמולה ובצעדים מקומיים, למדיניות חוקית ומחייבת: היהודים הוגדרו על פי מוצא גזעי כקבוצה נפרדת ונחותה, איבדו את מעמדם כאזרחים שווים, ונאסר עליהם ליצור קשרים משפחתיים עם גרמנים. החקיקה גם נתנה לגיטימציה לכל אפליה שבאה בעקבותיה, והאזרחים הגרמנים, שנטו לציית לחוק, קיבלו את ההפרדה כחלק מן הסדר החוקי.
(צעדים אחרים שאפשר להציג: האריזציה – העברה הדרגתית של עסקים ורכוש יהודיים לידי ארים, שפגעה בפרנסת היהודים ונתקה את הקשרים הכלכליים; ליל הבדולח, 9–10 בנובמבר 1938 – פוגרום מאורגן בכל רחבי גרמניה, שבו הוצתו בתי כנסת, נהרסו עסקים, נרצחו יהודים וכ־30,000 גברים יהודים נכלאו במחנות ריכוז, כדי לדחוק את היהודים אל מחוץ לחברה ולזרז את הגירתם; גירוש יהודים בעלי אזרחות פולנית לגבול פולין באוקטובר 1938.)

למה זה מקבל ניקוד מלא: בחלק הראשון מוצגות שתי דוגמאות שונות מן הקטע (תעמולה אנטישמית; כללים רשמיים של הפרדה), כל אחת מעוגנת בציטוט מדויק, ולכל אחת מוסבר מה היא מלמדת על תהליך ההרחקה. בחלק השני מוצג צעד אחד בתוך התקופה המבוקשת (1935–1938), מתואר בעובדות מדויקות (שם החוק, תאריך, תוכן), ומוסבר הקשר הסיבתי בינו לבין ההרחקה מן החברה – זה מה שהבודקים מחפשים.

טעות נפוצה: להציג בחלק השני צעד שאינו בתחום השנים 1935–1938 (למשל חרם 1 באפריל 1933 או חוק שירות המדינה מ־1933), או לתאר את הצעד בלי להסביר כיצד קידם את ההרחקה.

מה נדרש: (1) להציג את הטענה של צ'רצ'יל, על פי קטע המקור, בנוגע למצב המלחמה. (2) לנמק את הטענה באמצעות שתי עובדות היסטוריות המוזכרות בקטע המקור ועובדה היסטורית אחת נוספת (מן הידע).

תשובה מלאה:
הטענה של צ'רצ'יל: פני המלחמה השתנו לחלוטין לטובת בעלות הברית, וכוחו של הצבא הגרמני בחזית המערבית נשבר. כך הוא אומר: "פני המלחמה נשתנו" – "שינוי מוחלט" וגם: "כוחו של העריץ הנאצי במערב נשבר".

נימוק באמצעות שתי עובדות מן הקטע:
עובדה ראשונה – בעלות הברית שחררו חלק ניכר משטחי הכיבוש הנאצי במערב אירופה. צ'רצ'יל מציין: "שוחררו בלגיה, צרפת והולנד בחלקה". מדובר בתוצאה של המערכה שהחלה בנחיתה בנורמנדיה (6 ביוני 1944), שצ'רצ'יל מכנה "המערכה בנורמנדיה, הרת המסקנות". שחרור ארצות שהיו כבושות בידי גרמניה מאז 1940 מראה שגרמניה איבדה את השליטה במערב, ושהיוזמה עברה לידי בעלות הברית.
עובדה שנייה – הצבא הגרמני ספג אבדות עצומות בכוח אדם. "400,000 מחייליו נהרגו או נפצעו, ולמעלה ממחצית־המיליון נלקחו בשבי", ועוד "כ־200 אלף חיילים גרמנים" נותרו לאורך חופי הולנד ו"נפילתם נראית כמעט ודאית". אבדות בהיקף כזה פגעו קשות ביכולתו של הצבא הגרמני להגן על המערב, ולכן מבססות את הטענה שכוחו נשבר.
(חלופה אפשרית לאחת משתי העובדות מן הקטע: כוחות בעלות הברית "הגיעו ובכמה מקומות גם חצו את הגבול הגרמני ואת קו זיגפריד" – כלומר המלחמה עברה לאדמת גרמניה עצמה. גם ידיעות "ברגע האחרון" מחזקות זאת: באוויר "הופלו בקרבות אוויר 47 מטוסים גרמניים", והצבא הקנדי "כבש היום את מצודת קאלה".)

עובדה היסטורית נוספת (מן הידע): גם בחזית המזרחית השתנה המצב לגמרי. אחרי הניצחונות בסטלינגרד (פברואר 1943) ובקורסק (יולי 1943) עבר הצבא האדום למתקפה. בקיץ 1944, במבצע "בגרטיון" (החל ביוני 1944), הוא הביס כוחות גרמניים גדולים בבלארוס, שחרר חלק גדול מן השטחים שכבשה גרמניה במזרח אירופה, והגיע עד נהר הוויסלה ליד ורשה. כך נאלצה גרמניה להילחם בו־זמנית בשתי חזיתות שבשתיהן נסוגה. עובדה זו מחזקת את טענתו של צ'רצ'יל שפני המלחמה השתנו: גרמניה כבר לא הייתה צד תוקף, אלא צד מותקף משני הכיוונים.
(עובדות אחרות שאפשר להביא: הגברת הפעילות של תנועות המחתרת והפרטיזנים נגד הכיבוש הנאצי; האבדות הגדולות של גרמניה בכלי נשק, כמו מטוסים וטנקים, שפגעו ביכולתה להתגונן; התקדמות בעלות הברית בחזית איטליה.)

לסיכום, הן העובדות שבקטע והן המצב בחזית המזרחית מבססים את טענת צ'רצ'יל שבסתיו 1944 המלחמה הגיעה לנקודה שבה תבוסת גרמניה נראתה קרובה.

למה זה מקבל ניקוד מלא: הטענה מוצגת במדויק ומעוגנת בלשון המקור. שתי עובדות מן הקטע מובאות בציטוט ומוסבר כיצד כל אחת מנמקת את הטענה (שחרור שטחים; אבדות כבדות). העובדה הנוספת היא עובדה היסטורית מן הידע שאינה מופיעה בקטע, מתוארת בפרטים מדויקים ומקושרת לטענה.

טעות נפוצה: להביא כ"עובדה נוספת" עובדה שמופיעה כבר בקטע, או להציג עובדה בלי להסביר כיצד היא מנמקת את הטענה.

מה נדרש: להסביר כיצד פעל המשטר הנאצי לקידום רעיון "הסדר החדש" באירופה בשנתיים הראשונות של המלחמה (ספטמבר 1939 – סוף 1941), ולבסס את ההסבר על מקור מספר הלימוד ועל שתי דוגמאות נוספות.

תשובה מלאה:
רעיון "הסדר החדש" היה תוכנית נאצית לארגון מחדש של אירופה על פי האידאולוגיה הגזענית: הגזע הארי, ובראשו העם הגרמני, ישלוט ביבשת; גרמניה תשיג "מרחב מחיה" במזרח; העמים ה"נחותים", ובמיוחד הסלאבים, ינוצלו כעבדים בשירות הגרמנים; והיהודים, שנחשבו לאויב ולגזע מזיק, יסולקו. בשנתיים הראשונות של המלחמה החל המשטר הנאצי לממש רעיון זה בכמה דרכים:

דרך ראשונה – כיבוש מרחב מחיה ושינוי הרכב האוכלוסייה. אחרי כיבוש פולין (ספטמבר 1939) סופחו מערב פולין ואזורים נוספים ישירות לרייך (למשל "וארטגאו"), ושאר השטח הפך ל"גנרלגוברנמן" בניהול גרמני. מאות אלפי פולנים ויהודים גורשו מן השטחים שסופחו אל הגנרלגוברנמן, ובמקומם יושבו גרמנים אתניים (פולקסדויטשה) שהובאו ממזרח אירופה. כך ביקשו הנאצים "לגרמן" את השטח ולהבטיח מרחב מחיה לגזע הארי.

דרך שנייה – ניצול כלכלי ועבודת כפייה. הנאצים העבירו לגרמניה מזון, חומרי גלם, מוצרי תעשייה ויצירות אמנות מן הארצות הכבושות, והטילו על האוכלוסייה עבודת כפייה. מאות אלפי פולנים ובני עמים כבושים אחרים הועברו לגרמניה לעבודת כפייה כדי לסייע למאמץ המלחמתי. כך מומש העיקרון שהעמים ה"נחותים" נועדו לשרת את הגזע הארי.

דרך שלישית – פגיעה בהנהגה ובשכבות המשכילות של העמים הסלאביים. כבר בסתיו 1939 רצחו הנאצים ועצרו אלפים מבני האינטליגנציה הפולנית – אנשי רוח, כמרים, מורים ופוליטיקאים. בנובמבר 1939 נעצרו פרופסורים רבים מאוניברסיטת קרקוב ונשלחו למחנה ריכוז, והאוניברסיטאות ובתי הספר התיכוניים בפולין נסגרו. המטרה הייתה לנטרל את ההנהגה של העם הפולני, כדי שלא יוכל להתארגן ולהתקומם, ולהפוך אותו לעם של פועלים פשוטים.

מקור מספר הלימוד: התזכיר שכתב הימלר, ראש האס־אס, במאי 1940, "כמה מחשבות על הטיפול באוכלוסייה הזרה במזרח". בתזכיר קבע הימלר כי לאוכלוסייה שאינה גרמנית במזרח יינתן רק חינוך יסודי מצומצם ביותר, שילמד חשבון פשוט, כתיבת השם, ושציות לגרמנים הוא מצוות האל; קריאה אינה נחוצה בעיניו. כמו כן הציע לסנן מתוך האוכלוסייה ילדים "בעלי ערך גזעי" ולהעבירם לגרמניה, ולהפוך את שאר האוכלוסייה לעם של פועלים חסרי מנהיגות שיעבוד בשביל גרמניה.
המקור מבסס את ההסבר משום שהוא מראה במפורש כיצד תכנן המשטר לממש את "הסדר החדש" בשטחים הכבושים: פגיעה מכוונת בחינוך ובשכבה המשכילה, מיון האוכלוסייה על פי קריטריונים גזעיים, והפיכת העמים הסלאביים לכוח עבודה משועבד לגזע הארי.
בבחינה: ציינו את שם הספר, ההוצאה והעמוד שממנו לקחתם את המקור.

חלופות אפשריות לדוגמאות:
– מבצע "המתת חסד" (T4), שהחל עם פרוץ המלחמה (ההרשאה של היטלר תוארכה ל־1 בספטמבר 1939) ובמסגרתו נרצחו עשרות אלפי חולי נפש ובעלי מוגבלויות גרמנים – כדי "לטהר" את הגזע הארי.
– מבצע "ברברוסה" – הפלישה לברית המועצות ב־22 ביוני 1941, שנועדה להשיג מרחב מחיה עצום במזרח, להיאבק בבולשביזם ולשעבד את העמים הסלאביים; עם הפלישה החל גם הרצח ההמוני של יהודים בידי עוצבות המבצע (האיינזצגרופן) – תחילת ביצוע "הפתרון הסופי".

לסיכום, בשנתיים הראשונות של המלחמה פעל המשטר הנאצי לממש את "הסדר החדש" בכיבוש מרחב מחיה, בגירוש והעברת אוכלוסיות, בניצול כלכלי, בעבודת כפייה ובפגיעה מכוונת בהנהגה של העמים ה"נחותים".

למה זה מקבל ניקוד מלא: מוסבר מהו "הסדר החדש" ומה הקשר שלו לאידאולוגיה הגזענית. ההסבר מבוסס על מקור מספר הלימוד המוצג במדויק (מי, מתי, מה), ומוסבר כיצד המקור מבטא את קידום הרעיון. מובאות לפחות שתי דוגמאות נוספות מתוך השנים 1939–1941, כל אחת עם הסבר המטרה שלה.

טעות נפוצה: להביא דוגמאות מן השנים המאוחרות של המלחמה (למשל מחנות ההשמדה ב־1942–1943) בלי לקשר אותן לתקופה המבוקשת.

מה נדרש: שתי משימות. (1) להציג שניים מן הרעיונות שהובילו לצמיחת הלאומיות באירופה במאה ה־19. (2) להדגים כיצד אחד מן הרעיונות האלה בא לידי ביטוי בפעילות של התנועה הלאומית באחת מן הארצות: יוון, פולין, איטליה, גרמניה.

תשובה מלאה:
משימה 1 – שני רעיונות:
רעיון ראשון – רעיונות התנועה הרומנטית. התנועה הרומנטית, שהתפתחה בסוף המאה ה־18 ובתחילת המאה ה־19, העריצה את העבר המפואר של האומה, את דמויות הגבורה ואת המיתוסים הלאומיים, הדגישה את הגעגועים לטבע ואת ייחודו של כל עם, ועסקה באיסוף סיפורי עם וטיפוח מסורות עממיות. ההוגה הגרמני יוהן גוטפריד הרדר טען שלכל עם יש "רוח עם" ייחודית המתבטאת בשפתו, בשיריו ובמנהגיו. רעיונות אלה השפיעו על הספרות, על האמנות, על הפילוסופיה ועל התפתחות השפה, וחיזקו את התודעה של עבר משותף ואת תחושת הלכידות הלאומית – ובכך סייעו לעצב את הזהות הלאומית של בני הלאום.
רעיון שני – רעיונות הנאורות. הוגי הנאורות במאה ה־18 טענו שהאדם יכול לשנות את מצבו בכוח השכל, ושלכל בני האדם יש זכויות טבעיות ושוויון. הם פיתחו את רעיון ריבונות העם – השלטון שייך לעם ולא למלך השולט "בחסד האל" (למשל רוסו ורעיון "האמנה החברתית"). רעיונות אלה הביאו לשינוי בתודעה העצמית של בני האדם, לחילון ולפתיחות לרעיונות חדשים, ולהכרה שהאדם הוא חלק מן הלאום, ושהלאום רשאי להחליט על גורלו ולהקים מדינה משלו.
(רעיון נוסף שאפשר להציג: רעיונות המהפכה הצרפתית – "חירות, שוויון, אחווה", ריבונות האומה – ששימשו השראה לתנועות לאומיות אחרות באירופה.)

משימה 2 – הדגמה בתנועה לאומית אחת: גרמניה והרעיונות הרומנטיים.
בגרמניה, שהייתה מפוצלת בתחילת המאה ה־19 לעשרות מדינות, באו רעיונות התנועה הרומנטית לידי ביטוי בפעילות שנועדה לבנות תודעה של עם אחד בעל עבר משותף. האחים יעקב ווילהלם גרים אספו אגדות וסיפורי עם גרמניים ופרסמו אותם (מ־1812), ובכך הציגו את המסורת העממית כאוצר תרבותי של העם הגרמני כולו. הפילוסוף יוהאן גוטליב פיכטה נשא בשנים 1807–1808, בזמן הכיבוש הצרפתי, את "נאומים אל האומה הגרמנית", שבהם הדגיש את ייחודה של השפה הגרמנית ואת ייעודו של העם הגרמני. אגודות סטודנטים (בורשנשאפטן) ואגודות התעמלות טיפחו את הגבורה ואת האהבה למולדת, ובשנת 1817 התכנסו סטודנטים בפסטיבל בטירת וארטבורג, סמל היסטורי לעבר הגרמני. פעילות זו ממחישה את הרעיון הרומנטי: העבר המפואר, השפה והתרבות העממית הם שמלכדים את בני האומה, ולכן יש לטפח אותם כדי לבנות אחדות לאומית – ובסופו של דבר גם אחדות מדינית.

לסיכום, הרעיונות הרומנטיים ורעיונות הנאורות יצרו את התשתית הרעיונית ללאומיות המודרנית, והתנועות הלאומיות, כמו בגרמניה, תרגמו אותם לפעולה.

למה זה מקבל ניקוד מלא: מוצגים שני רעיונות שונים, וכל אחד מוצג במפורש עם תוכנו ועם השפעתו על צמיחת הלאומיות. ההדגמה מתייחסת לתנועה לאומית אחת מן הרשימה, מביאה פעולות מוחשיות ומדויקות, ומסבירה את הקשר בינן לבין הרעיון שנבחר.

טעות נפוצה: להציג "גורמים" כלליים (כגון המהפכה התעשייתית) במקום רעיונות, או להדגים בתנועה לאומית שאינה ברשימה.

מה נדרש: להסביר שני גורמים שסייעו להתפתחות התנועות הלאומיות באירופה במאה ה־19, ושני גורמים שעיכבו את התפתחותן (בסך הכול ארבעה גורמים, כל אחד עם הסבר).

תשובה מלאה:
גורמים שסייעו:
גורם מסייע ראשון – מאפיינים משותפים רבים לבני הלאום, כמו שפה, דת, תרבות ועבר היסטורי משותף. כאשר לבני הלאום הייתה שפה אחת, דת אחת ומסורת היסטורית משותפת, היה קל יותר לתנועה הלאומית לשכנע אותם שהם עם אחד, וליצור ביניהם סולידריות. כך, למשל, ביוון השפה היוונית, הדת הנוצרית־האורתודוקסית והעבר המפואר של יוון העתיקה הבדילו את היוונים מן השליטים העות'מאניים המוסלמים, וסייעו לגייס את העם למרד שפרץ ב־1821.
גורם מסייע שני – תמיכה של מדינה או של שליט מקומי. כאשר מדינה קיימת ובעלת כוח צבאי ומדיני עמדה בראש התהליך, היא יכלה לספק לתנועה הלאומית צבא, תקציב, הנהגה וקשרים דיפלומטיים. באיטליה, ממלכת פיימונטה־סרדיניה וראש ממשלתה קאבור הובילו את האיחוד באמצעות מלחמות ודיפלומטיה; בגרמניה הוביל את האיחוד בממלכת פרוסיה הקנצלר ביסמרק, עד הקמת הקיסרות הגרמנית ב־1871. בלי מדינה מובילה כזאת קשה היה לתנועה הלאומית להתגבר על המעצמות שהתנגדו לה.
(גורמים מסייעים נוספים: מעמד ביניים משכיל ומבוסס, שהוביל את הרעיון הלאומי והפיץ אותו; תודעה לאומית מפותחת בקרב בני הלאום; חברה מתועשת בעלת תשתית רחבה של חינוך ותקשורת – עיתונות, מסילות ברזל – שאפשרה להפיץ את הרעיון הלאומי בקרב ההמונים.)

גורמים שעיכבו:
גורם מעכב ראשון – מצב מדיני: שלטון זר חזק, שהתנגד לתנועה הלאומית, או היעדר תמיכה של שלטון מקומי. כאשר הלאום היה נתון לשלטון של אימפריה חזקה שראתה בתנועה הלאומית איום, היא דיכאה את התנועה בכוח. כך, למשל, בפולין, שחולקה בין רוסיה, פרוסיה ואוסטריה, דוכאו בכוח המרידות של 1830–1831 ושל 1863, ופולין לא זכתה לעצמאות עד סוף מלחמת העולם הראשונה.
גורם מעכב שני – התנגדות של כוחות שמרניים שביקשו לשמור על הסדר הקיים. השליטים, האצולה והכנסייה הקתולית ראו בתנועות הלאומיות, שדרשו ריבונות העם ושינוי גבולות, איום על מעמדם. אחרי קונגרס וינה (1815) פעלו המעצמות השמרניות, בהובלת מטרניך מאוסטריה, לדכא תנועות לאומיות וליברליות, למשל באמצעות צנזורה ופיקוח על האוניברסיטאות בגרמניה. באיטליה התנגד האפיפיור לאיחוד, משום שהוא חייב לוותר על מדינת האפיפיור.
(גורמים מעכבים נוספים: פיגור במודרניזציה ובתיעוש באזורים שבהם פעלה התנועה, שהקשה על הפצת הרעיון הלאומי; פיצול חברתי, מדיני ותרבותי – למשל ניבים שונים ומדינות קטנות רבות – שחייב את התנועה להשקיע מאמצים רבים בגיבוש תרבות לאומית אחידה.)

למה זה מקבל ניקוד מלא: מוצגים בדיוק שני גורמים מסייעים ושני גורמים מעכבים, שונים זה מזה, וכל אחד מוסבר – כיצד הוא סייע או עיכב – ומודגם בדוגמה היסטורית מדויקת מתנועה לאומית באירופה.

טעות נפוצה: להציג גורם ואת היפוכו כשני גורמים נפרדים (למשל "תמיכת מדינה" כמסייע ו"היעדר תמיכת מדינה" כמעכב) בלי הסבר שונה לכל אחד, או לפרט רשימה בלי הסבר.

מה נדרש: שתי משימות. (1) להציג שני מאפיינים משותפים לתנועה הציונית ולתנועות לאומיות אחרות באירופה במאה ה־19. (2) להסביר מאפיין אחד שהיה ייחודי לתנועה הציונית בהשוואה לתנועות הלאומיות האחרות.

תשובה מלאה:
משימה 1 – שני מאפיינים משותפים:
מאפיין ראשון – הצבת יעד פוליטי מוגדר: הקמת מדינה עצמאית וריבונית ללאום. כמו התנועות הלאומיות באיטליה, ביוון או בפולין, שביקשו להקים מדינה לאומית עצמאית, גם התנועה הציונית ראתה את הפתרון לבעיית העם היהודי בהקמת מסגרת מדינית משלו – "מדינת היהודים" של הרצל (1896), ובתוכנית בזל (1897) – בית לאומי לעם היהודי בארץ־ישראל.
מאפיין שני – דרכי פעולה דומות. התנועות הלאומיות פעלו במאבק דיפלומטי, בחיפוש תמיכה של המעצמות ובהפצת התודעה הלאומית באמצעות עיתונות, ספרות וחינוך. גם התנועה הציונית פעלה כך: הרצל ניהל מגעים דיפלומטיים עם הקיסר הגרמני, עם הסולטן העות'מאני ועם ממשלת בריטניה כדי להשיג "צ'רטר", והתנועה הפיצה את רעיונותיה באמצעות עיתונות (כמו "די ולט") ובאמצעות הקונגרסים הציוניים.
(מאפיינים משותפים נוספים: הנהגה מזן חדש – מנהיגים כריזמטיים ומשכילים בני מעמד הביניים, שנשענו על תמיכת ההמונים, כמו הרצל או מציני; השפעת רעיונות הנאורות וההשכלה ורעיונות התנועה הרומנטית – למשל טיפוח העבר המפואר והשפה העברית; השפעה מתהליכים חברתיים־כלכליים בעקבות המהפכה התעשייתית; השפעה מן המאבק של תנועות לאומיות אחרות.)

משימה 2 – מאפיין ייחודי לתנועה הציונית: הקשיים המיוחדים שנבעו מן הפיזור הגאוגרפי של היהודים ומן העובדה שהם לא ישבו בטריטוריה הלאומית.
בשונה מן התנועות הלאומיות באירופה, שפעלו בקרב בני לאום שחיו כבר בטריטוריה המשותפת שלהם – האיטלקים באיטליה, היוונים ביוון, הפולנים בפולין – העם היהודי היה מפוזר בארצות רבות ברחבי העולם. ארץ־ישראל, הטריטוריה הלאומית, הייתה מרוחקת מן הארצות שבהן ישבו היהודים, ורוב היהודים אף לא ביקרו בה מעולם; היא הייתה בשליטת האימפריה העות'מאנית ויושבה בעיקר בידי אוכלוסייה ערבית. לכן התנועה הציונית נאלצה לא רק להיאבק על עצמאות מדינית, אלא קודם כול להעביר את העם לארצו – לארגן עלייה והתיישבות ולרכוש אדמות. הפיזור הקשה גם על היכולת לארגן את הפעילות הציונית בארצות שונות, בתנאים מדיניים שונים. בנוסף, לא הייתה לעם היהודי שפת דיבור משותפת – היהודים דיברו יידיש, לדינו ושפות המקום – ולכן היה צורך להחיות את העברית כשפה מדוברת.
(אפשר להציג גם את הגורמים הייחודיים לצמיחת הציונות: האכזבה מן האמנציפציה במערב אירופה והתחזקות האנטישמיות המודרנית; הפוגרומים ("הסופות בנגב", 1881–1882) ונקיטת צעדים נגד היהודים בידי המשטרים במזרח אירופה, שבעקבותיהם חיפשו היהודים פתרון למצוקת הקיום; החשש מהתבוללות נוכח תהליכי החילון.)

למה זה מקבל ניקוד מלא: מוצגים שני מאפיינים משותפים שונים, וכל אחד מומחש הן בתנועות הלאומיות והן בתנועה הציונית. המאפיין הייחודי מוסבר בהשוואה מפורשת לתנועות האחרות (בני הלאום חיו בארצם לעומת פיזור היהודים), ומוסבר כיצד ייחוד זה השפיע על דרכי הפעולה של התנועה הציונית.

טעות נפוצה: להציג בחלק השני מאפיין שהיה גם בתנועות לאומיות אחרות (למשל מנהיג כריזמטי) כאילו הוא ייחודי לציונות.

מה נדרש: שלוש משימות: (1) להסביר על פי הידע מדוע הוקמה תנועת המרי העברי; (2) לבסס את ההסבר על שני נימוקים מקטע המקור; (3) להסביר מדוע פעלה התנועה זמן קצר בלבד (לא נקבע מספר – כדאי להציג שתיים–שלוש סיבות).

תשובה מלאה:
מדוע הוקמה תנועת המרי העברי:
בשנות מלחמת העולם השנייה שיתפה הנהגת היישוב פעולה עם בריטניה במאבק בגרמניה הנאצית – אלפי מתנדבים מן היישוב שירתו בצבא הבריטי, ובשנת 1944 הוקמה הבריגדה היהודית – והיישוב קיווה שבתום המלחמה תשנה בריטניה את מדיניותה. התקווה התבדתה: ממשלת הלייבור, שעלתה לשלטון ביולי 1945, המשיכה בפועל את מדיניות "הספר הלבן" (1939), שהגבילה מאוד את העלייה ואת רכישת הקרקעות. בריטניה סירבה לבקשת נשיא ארצות הברית טרומן (אוגוסט 1945) להעלות לארץ 100 אלף עקורים יהודים, ושר החוץ ארנסט בווין הוביל מדיניות שהפרידה בין בעיית העקורים לבין שאלת ארץ־ישראל (הכרזתו הפומבית בפרלמנט ב־13 בנובמבר 1945, כשבועיים אחרי הקמת התנועה, רק אישרה את החשש: מכסת עלייה זעומה של 1,500 עולים בחודש והקמת ועדת חקירה אנגלו־אמריקנית). לכן הגיעה הנהגת היישוב למסקנה שאין עוד טעם במדיניות של שיתוף פעולה ושל מחאה מדינית בלבד.
סיבה נוספת: ההנהגה הכירה בכך שכדי להשפיע באמת על הבריטים ועל דעת הקהל העולמית יש צורך בפעולה משותפת, מתואמת ובהיקף גדול של כל המחתרות. לכן הוקמה באוקטובר 1945 "תנועת המרי העברי" – מסגרת משותפת להגנה (ולפלמ"ח), לאצ"ל וללח"י, בפיקוד מתואם ובכפוף לאישור ההנהגה. פעולתה הראשונה הייתה "ליל הרכבות" (31 באוקטובר – 1 בנובמבר 1945), שבו חובלו מסילות רכבת בעשרות מקומות בארץ – יום אחד בלבד לפני פרסום גילוי הדעת.

נימוק ראשון מן המקור – בריטניה בגדה בתפקידה ובהתחייבותה:
גילוי הדעת פותח בציטוט מהצהרת בלפור, שבה הבטיחה בריטניה כי "ובמיטב כוחותיה תתאמץ להקל על המטרה הזאת" – הקמת בית לאומי לעם היהודי. הכותבים מזכירים שבריטניה היא המדינה "אשר עמֵי העולם נתנו לה את הזכות ההיסטורית לעזור לעם היהודי לשוב למולדתו" (כלומר המנדט מטעם חבר הלאומים), ובכל זאת "היא שסגרה בציניות שׂטנית את שערי ארץ־ישראל בפני יהודים" – דווקא בשנים שבהן "נשרפו שישה מיליון יהודים בכבשני שרֵפה". הנימוק הוא שבריטניה הפרה את ההתחייבות שעליה התבסס שלטונה בארץ, ולכן היישוב אינו מחויב עוד לשתף עמה פעולה – והמאבק בה מוצדק.

נימוק שני מן המקור – מצוקתם הדחופה של ניצולי השואה:
גם אחרי המלחמה "סגורים שערי הבית הלאומי בפני יהודים שרידי התופת הנאצית, היושבים בקור, בחרפה וברעב על האדמה הטמאה" – כלומר שארית הפליטה במחנות העקורים באירופה, ובעיקר בגרמניה, שאין להם לאן ללכת. משום כך יש צורך דחוף לפעול כדי להביאם לארץ, גם במחיר קורבנות: "אם נצטרך לשלם בחיינו למען הביאם אלינו כדי להציל את חייהם", ואז – "שלם נשלם". זהו הסבר ישיר למעבר ממאבק מדיני למאבק פעיל ואלים.

מדוע פעלה התנועה זמן קצר בלבד (כעשרה חודשים, עד אוגוסט 1946):
א. מתח מתמיד בין שלושת הארגונים: גם לאחר הקמת המסגרת המשותפת ראה כל ארגון אחרת את דרך המאבק. ההגנה, הכפופה להנהגה המוסדית, ביקשה פעולות מוגבלות שמטרתן העיקרית לשרת את העלייה וההתיישבות ולהימנע מפגיעה בנפש, ואילו האצ"ל והלח"י דגלו במאבק צבאי חריף יותר נגד השלטון הבריטי עצמו.
ב. "השבת השחורה": לאחר "ליל הגשרים" (16–17 ביוני 1946) יצאו הבריטים ב־29 ביוני 1946 למבצע נרחב – עצרו רבים מראשי הסוכנות היהודית ואלפי אנשים, ערכו חיפושים ביישובים ומצאו מחסני נשק (למשל ביגור). הנהגת היישוב הגיעה למסקנה שהמאבק המשותף לא שינה את המדיניות הבריטית, ושהמשכו עלול לסכן את המפעל הציוני כולו ואת מוסדותיו. לכן דרשה לחזור למדיניות הקודמת של "מאבק צמוד" – מאבק הקשור ישירות לעלייה ולהתיישבות – ולנתק את הקשר עם האצ"ל והלח"י.
ג. פיצוץ מלון המלך דוד: ב־22 ביולי 1946 פוצץ האצ"ל את האגף במלון שבו שכנו משרדי השלטון הבריטי, ועשרות אנשים נהרגו. הפעולה העמיקה את הקרע ואת חוסר האמון בין המחתרות, וזמן קצר לאחר מכן פורקה תנועת המרי.
לסיכום, תנועת המרי נולדה מן האכזבה מן המדיניות הבריטית ומן הדחיפות להציל את ניצולי השואה, אך התפרקה בשל המחלוקות בין הארגונים ובשל החשש של ההנהגה מן המחיר של המאבק.

למה זה מקבל ניקוד מלא: הסיבות להקמה מוסברות על פי הידע עם עובדות (ממשלת הלייבור, הספר הלבן, סירוב ל־100 אלף העקורים, הצורך בפעולה מתואמת), ושני נימוקים מן המקור מוצגים – כל אחד עם ציטוט מדויק והסבר כיצד הוא מצדיק את המאבק (הפרת התחייבות בלפור והמנדט; מצוקת שרידי השואה). החלק השני מסביר את קיצור ימי התנועה בשלוש סיבות מבוססות: מתח בין הארגונים, השבת השחורה והחזרה ל"מאבק צמוד", ופיצוץ מלון המלך דוד.

טעות נפוצה: לצטט את המקור בלי להסביר כיצד הציטוט מבטא נימוק להקמת התנועה, או להציג רק את הנימוקים מן המקור ולשכוח את ההסבר על פי הידע (ההכרה בצורך במאבק משותף ומתואם).

מה נדרש: שתי משימות: (1) להציג את הפעילות הדיפלומטית של היהודים לגיוס תמיכה בתוכנית החלוקה (לא נקבע מספר – שלוש דרכי פעולה לפחות); (2) להסביר את חשיבות התמיכה של ארצות הברית ושל ברית המועצות בתוכנית.

תשובה מלאה:
רקע: ועדת אונסקו"פ המליצה ברובה על חלוקת הארץ לשתי מדינות, ערבית ויהודית, עם משטר בין־לאומי בירושלים. ההחלטה בעצרת הכללית של האו"ם חייבה רוב של שני שלישים מן המצביעים, והיה ברור שהקרב על כל קול יכריע את גורל התוכנית. ההצבעה התקיימה ב־29 בנובמבר 1947, ו־33 מדינות הצביעו בעד, 13 נגד ו־10 נמנעו.

הפעילות הדיפלומטית של היהודים:
א. פנייה ישירה לכל מדינה: נציגי הסוכנות היהודית והתנועה הציונית (ביניהם משה שרתוק, אבא הלל סילבר, דוד הורוביץ ואבא אבן) נחלקו לצוותים, וכל צוות פנה לנציגי המדינות שהייתה להן זכות הצבעה, הציג את הצורך במדינה יהודית בעקבות השואה ובעיית העקורים, וניסה לשכנע אותן לתמוך.
ב. גיוס דעת הקהל ואישים: התנועה הציונית גייסה מדינאים, אנשי ציבור ואישים יהודים ולא־יהודים ברחבי העולם, שפנו לממשלותיהם ולחצו עליהן לתמוך בהחלטה.
ג. לחץ של יהודי ארצות הברית: ארגונים ואישים יהודים בארצות הברית הפעילו לחץ על הנשיא טרומן ועל חברי הקונגרס, כדי שהממשל יתמוך בתוכנית ויפעל בקרב מדינות אחרות.
ד. ניצול קשרים אישיים: ד"ר חיים ויצמן, נשיא ההסתדרות הציונית לשעבר ומדינאי מוכר, נפגש עם הנשיא טרומן ושכנע אותו – בין השאר לכלול את הנגב בשטח המדינה היהודית – ופעל באמצעות קשריו האישיים לגייס תמיכה של מדינות נוספות.
ה. לחצים כלכליים: בעלי עסקים ואנשי ציבור הפעילו קשרים כלכליים כדי להשפיע על מדינות קטנות שהתנדנדו, למשל על ליבריה, שכלכלתה הייתה תלויה ביצוא גומי לחברות אמריקניות.
התוצאה: דחיית ההצבעה בכמה ימים אפשרה פעילות מאומצת של הרגע האחרון, וכמה מדינות שהתכוונו להתנגד או להימנע (כמו הפיליפינים, האיטי וליבריה) הצביעו בסופו של דבר בעד.

חשיבות התמיכה של המעצמות:
א. השפעה על מדינות אחרות: כל אחת מן המעצמות הפעילה את השפעתה על המדינות שבגוש שלה. ארצות הברית השפיעה על מדינות אמריקה הלטינית ועל מדינות שהיו תלויות בסיוע שלה, וברית המועצות הבטיחה את קולות מדינות הגוש הקומוניסטי במזרח אירופה (כמו פולין וצ'כוסלובקיה). בלי שתיהן לא היה מושג רוב של שני שלישים.
ב. קולות ברית המועצות עצמה: לברית המועצות היו שלושה קולות בעצרת – שלה, של אוקראינה ושל בלארוס (רוסיה הלבנה) – וכולם הצביעו בעד.
ג. השפעה על מפלגות השמאל: תמיכת ברית המועצות השפיעה על מפלגות שמאל וקומוניסטיות במדינות שונות, והן לחצו על ממשלותיהן לתמוך בהחלטה.
ד. הסכמה נדירה בתקופת המלחמה הקרה: ההסכמה בין שתי המעצמות היריבות – בעיקר נאום הנציג הסובייטי גרומיקו במאי 1947, שהביע תמיכה בזכות היהודים למדינה – הייתה מפתיעה, ונתנה לתוכנית לגיטימיות רחבה שקשה היה להתנגד לה.
סיכום: הפעילות הדיפלומטית של היהודים לצד תמיכת שתי המעצמות היא שאפשרה את הרוב הדרוש לקבלת ההחלטה ב־29 בנובמבר 1947.

למה זה מקבל ניקוד מלא: מוצגות כמה דרכי פעולה דיפלומטיות מגוונות (פנייה לכל מדינה, גיוס אישים, לחץ יהודי ארה"ב, ויצמן וטרומן, לחצים כלכליים) עם דוגמאות. חשיבות המעצמות מוסברת בכמה רכיבים מרכזיים – הלחץ על המדינות שבהשפעתן, שלושת הקולות הסובייטיים, ההשפעה על מפלגות השמאל – וקשורה לדרישה לרוב של שני שלישים.

מה נדרש: שלוש משימות: (1) להסביר נימוק אחד של בן־גוריון בעד ההכרזה במועד; (2) להסביר נימוק אחד של התומכים בדחייה; (3) להציג אירוע אחד מן השלב השני של המלחמה ולהסביר כיצד הוא מבסס את עמדתו של אחד הצדדים.

תשובה מלאה:
רקע: המנדט הבריטי עמד להסתיים ב־15 במאי 1948. ב־12 במאי 1948 דנה "מנהלת העם" (ההנהגה הזמנית של היישוב) בשאלה אם להכריז על הקמת המדינה מיד עם צאת הבריטים או לדחות את ההכרזה, ובהצבעה הוחלט ברוב של שישה נגד ארבעה לא לקבל את ההצעה לדחייה. ההכרזה נעשתה ביום ה' באייר תש"ח, 14 במאי 1948, בתל אביב.

נימוק של בן־גוריון בעד ההכרזה במועד:
עם סיום המנדט ייווצר חלל שלטוני – לא יהיה גוף מוסמך שינהל את הארץ, יגבה מסים, יחוקק ויקים צבא. אם לא יכריזו היהודים על מדינה, ייתכן שגורמים אחרים ימלאו את החלל – למשל הערבים, או הסדר בין־לאומי שיכפה על היישוב. יתרה מזו, מדינה ריבונית יכולה להפעיל סמכויות שאין לישות שאינה מדינה: לגייס חובה את כל הכשירים לשירות, לפתוח את שערי הארץ לעלייה חופשית (ובכך להגדיל את הכוח הלוחם), ולרכוש נשק באופן גלוי. בן־גוריון הדגיש גם שאם יפלשו צבאות ערב, זו תהיה פלישה למדינה ריבונית, והעולם יתייחס אליה כתוקפנות. לדעתו, דחייה עלולה להפוך להחמצה היסטורית – תמיכת המעצמות, ובעיקר של ברית המועצות, עלולה להשתנות.

נימוק של התומכים בדחייה:
ארצות הברית לחצה לדחות את ההכרזה. כבר במרץ 1948 הציעה מחלקת המדינה האמריקנית להקפיא את תוכנית החלוקה ולהקים בארץ משטר נאמנות זמני של האו"ם, ובמאי 1948 הזהיר שר החוץ מרשל את משה שרתוק מפני הכרזה. הוטל אמברגו על משלוחי נשק לאזור, והיה חשש שארצות הברית תמנע גם העברת כספים מיהודי ארצות הברית – שהיו מקור מימון חיוני. בנוסף, היה ידוע שצבאות ערב עומדים לפלוש, ומפקדי ההגנה העריכו את הסיכויים לעמוד בפלישה כשקולים בלבד; אמצעי הלחימה של היישוב היו מוגבלים, ולא היו לו מטוסי קרב, טנקים ותותחים. גם פגישתה של גולדה מאיר עם המלך עבדאללה ב־10 במאי 1948 העלתה שהוא נסוג מן ההבנות הקודמות ועומד להצטרף לפלישה. התומכים בדחייה העריכו שעדיף לדחות את ההכרזה, להשיג הפסקת אש ולהרוויח זמן להתחמש – ולא להסתכן בכישלון שיביא לחורבן היישוב.

אירוע מן השלב השני והסבר:
אירוע: ההפוגה הראשונה (11 ביוני – 8 ביולי 1948) והתעצמות צה"ל.
אחרי הפלישה ב־15 במאי 1948 הקימה ממשלת ישראל הזמנית את צבא ההגנה לישראל (פקודת צבא הגנה לישראל, 26 במאי 1948), שבו אוחדו כוחות ההגנה והפלמ"ח ובהמשך גם האצ"ל והלח"י, והונהג גיוס חובה. בזמן ההפוגה הראשונה, שהוכרזה ביוזמת האו"ם, ניצלה המדינה את מעמדה הריבוני: נשק שנרכש בחו"ל (בעיקר מצ'כוסלובקיה) הגיע לארץ – רובים, מקלעים ומטוסים – ועולים חדשים, בהם ניצולי שואה מן המחנות ומקפריסין, הצטרפו לכוחות. בתום ההפוגה פתח צה"ל ב"קרבות עשרת הימים" ועבר ליוזמה – למשל במבצע דני נכבשו לוד ורמלה.
כיצד האירוע מבסס את עמדת בן־גוריון: הוא מראה שהמדינה הריבונית יכלה לעשות את מה שהיישוב לפני ההכרזה לא יכול היה לעשות – להקים צבא סדיר אחד, לגייס חובה, לפתוח את שערי העלייה ולרכוש נשק כמדינה. בזכות זה השתנה מאזן הכוחות, וצה"ל בלם את הפלישה ועבר להתקפה. נימוקו של בן־גוריון התברר אפוא כנכון.
(אפשרות אחרת: לבסס את עמדת הדוחים באמצעות הפלישה עצמה וקשיי השבועות הראשונים – נפילת הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים לידי הלגיון הירדני ב־28 במאי 1948 והקרבות הקשים בלטרון, שבהם נכשלו כוחות צה"ל בניסיונות לכבוש את המקום – אירועים שהראו כמה מסוכנת הייתה הפלישה הצפויה שממנה חששו התומכים בדחייה.)

למה זה מקבל ניקוד מלא: כל נימוק מוצג ומוסבר בהקשרו, עם עובדות (חלל שלטוני, גיוס חובה ועלייה; לחץ מחלקת המדינה, הצעת הנאמנות, האמברגו, הפלישה הצפויה). האירוע מן השלב השני מוצג במדויק (ההפוגה הראשונה, הקמת צה"ל, הגעת הנשק) והקשר שלו לעמדת אחד הצדדים מוסבר במפורש – לכך מוקדש החלק החשוב של הניקוד.

טעות נפוצה: לבחור אירוע מן השלב הראשון של המלחמה (לפני 15 במאי 1948) – למשל נפילת גוש עציון (13 במאי) – במקום אירוע מן השלב השני, או לתאר את האירוע בלי להסביר איזו עמדה בוויכוח הוא מבסס.

מה נדרש: שתי משימות: (1) להציג שני קשיים בקליטת העלייה בתחילת שנות החמישים, מתחומים שונים; (2) להסביר כיצד ניסתה המדינה להתמודד עם אחד מהם.

תשובה מלאה:
רקע: בשנים 1948–1951 הגיעו לישראל כ־690 אלף עולים – יותר ממספר היהודים שישבו בארץ בעת הקמת המדינה (כ־650 אלף). בתוך שנים ספורות הוכפלה האוכלוסייה היהודית. העולים הגיעו ממחנות העקורים באירופה ומקפריסין, ממזרח אירופה, ובעלייה המונית מארצות האסלאם – מעיראק, מתימן, מלוב ומצפון אפריקה.

קושי ראשון – בתחום הכלכלי והתעסוקתי: המדינה הייתה צעירה, בשלבי הקמה ובנייה, ויצאה זה עתה ממלחמת העצמאות, שגבתה מחיר כבד בנפש ובכסף. לא היו בידיה אמצעים כספיים לממן את קליטתם של מאות אלפי עולים, ולא הייתה תשתית כלכלית – מפעלים, חקלאות מפותחת – שתספק להם מקומות עבודה. רבים מן העולים הגיעו חסרי כול, וחלקם היו בעלי מקצועות שלא נדרשו במשק הישראלי. התוצאה הייתה אבטלה, מחסור במזון ובמצרכים בסיסיים ותלות של העולים בסיוע.

קושי שני – בתחום החברתי־תרבותי: העולים הגיעו מארצות רבות ושונות, דיברו שפות שונות, והיו להם מנהגים, אורחות חיים ומסורות שונים מאלה של הוותיקים – ובמיוחד מן המודל של "הצבר" והחלוץ שהיה מקובל בחברה הקולטת. מדיניות "כור ההיתוך" ביקשה ליצור זהות ישראלית אחת, ולעתים קרובות התעלמה מתרבותם של העולים ופגעה בה. הפערים יצרו תחושת זרות, ניכור וקיפוח, בעיקר בקרב עולים מארצות האסלאם. (קושי נוסף: מחסור חמור בדיור – לא היה די בתים, והעולים שוכנו במחנות ובאוהלים.)

ההתמודדות עם הקושי הכלכלי:
א. מדיניות הצנע: בשנת 1949 הנהיגה הממשלה משטר צנע וקיצוב, שבאחריות השר דב יוסף. כל אזרח, ותיק כעולה חדש, קיבל פנקס תלושים והוקצבה לו כמות קבועה של מצרכי יסוד – מזון, ביגוד והנעלה – במחירים מפוקחים. המטרה הייתה להבטיח שלכל האוכלוסייה יהיו מוצרי מזון בסיסיים, למרות המחסור במטבע חוץ ובסחורות, ולחלק את הנטל באופן שוויוני בין הוותיקים לעולים.
ב. עבודות יזומות: הממשלה מימנה מתקציבה עבודות יזומות – ייעור, סלילת כבישים, פיתוח שטחים – כדי לספק פרנסה לעולים המובטלים, בעיקר ביישובי העולים ובמעברות.
ג. כספי השילומים: בשנת 1952 נחתם הסכם השילומים עם מערב גרמניה. הכספים והסחורות שהתקבלו בעקבותיו (ציוד, אוניות, מכונות לתעשייה ולתשתיות) סייעו לפיתוח המשק, ליצירת מקומות עבודה ולשיקום הכלכלה.
ד. גם הקמת עיירות הפיתוח וחבלי ההתיישבות, כמו חבל לכיש (מאמצע שנות החמישים), נועדה לספק לעולים דיור ותעסוקה ובה בעת לפזר את האוכלוסייה ולחזק את אזורי הספר.
סיכום: באמצעות הצנע, העבודות היזומות וכספי השילומים התמודדה המדינה עם המחסור באמצעים ובתעסוקה – אף שהדבר גבה מחיר כבד מן העולים ומן הוותיקים כאחד.

למה זה מקבל ניקוד מלא: מוצגים שני קשיים מתחומים שונים (כלכלי־תעסוקתי וחברתי־תרבותי), כל אחד מוסבר ולא רק נקוב בשמו. ההתמודדות מוסברת במפורש ביחס לאחד הקשיים שהוצגו (הקושי הכלכלי), עם עובדות מדויקות (הצנע ודב יוסף, עבודות יזומות, הסכם השילומים 1952).

טעות נפוצה: להציג שני קשיים מאותו תחום (למשל מחסור בדיור ומחסור בכסף כקושי אחד), או להסביר דרך התמודדות שאינה קשורה לקושי שהוצג.

מה נדרש: שלוש משימות: (1) להגדיר מהו תהליך הדה־קולוניזציה; (2) להסביר שני גורמים לתהליך; (3) להסביר את השפעתו על מצב היהודים בארצות האסלאם.

תשובה מלאה:
מהו תהליך הדה־קולוניזציה:
דה־קולוניזציה היא התהליך ההיסטורי שבו התפרקו האימפריות הקולוניאליות של מעצמות אירופה – בעיקר בריטניה וצרפת – והמושבות (הקולוניות) שלהן באסיה ובאפריקה נאבקו על עצמאותן וזכו בה. התהליך החל עוד בין שתי מלחמות העולם, אך לאחר מלחמת העולם השנייה הוא התעצם מאוד, ובתוך כשני עשורים קמו עשרות מדינות עצמאיות חדשות, ומפת המדינות העולמית השתנתה. דוגמאות: הודו (1947), לוב (1951), מרוקו ותוניסיה (1956), אלג'יריה (1962).

גורם ראשון – התפתחות הלאומיות ומאבק התנועות הלאומיות במושבות:
רעיון הלאומיות – הזכות של כל עם להגדרה עצמית ולמדינה משלו – התפשט מאירופה גם לבני המושבות, בין השאר באמצעות משכילים מקומיים שלמדו באוניברסיטאות באירופה. בעקבות זאת קמו במושבות תנועות לאומיות (כמו מפלגת הקונגרס בהודו, או ה־FLN באלג'יריה), שנאבקו בשלטון הזר בדרכים מדיניות, בהפגנות ובמרי אזרחי, ובמקרים רבים גם במאבק מזוין. במלחמת העולם השנייה גויסו רבים מבני המושבות לצבאות המעצמות, וכשחזרו דרשו זכויות ועצמאות. מאבקים אלה הפכו את השלטון הקולוניאלי ליקר ולקשה.

גורם שני – היחלשות מעצמות אירופה ושינוי יחסי הכוחות בעולם:
בריטניה וצרפת יצאו ממלחמת העולם השנייה מותשות, במשבר כלכלי קשה ובחובות. הן התקשו לממן את החזקת הצבא והממשל במושבות, והרווחיות של המושבות ירדה. במקביל עלו שתי מעצמות העל – ארצות הברית וברית המועצות – ושתיהן התנגדו, כל אחת מסיבותיה האידאולוגיות, לקולוניאליזם המסורתי: ארצות הברית מתוך אמונה בחירות ובזכות ההגדרה העצמית, וברית המועצות מתוך האידאולוגיה הקומוניסטית שראתה בקולוניאליזם צורה של ניצול אימפריאליסטי. במסגרת המלחמה הקרה התחרו שתיהן על השפעה במדינות החדשות. גם האו"ם ודעת הקהל העולמית תמכו בזכות העמים להגדרה עצמית.

השפעת הדה־קולוניזציה על מצב היהודים בארצות האסלאם:
א. התערערות הביטחון הבסיסי: בתקופה הקולוניאלית השלטון האירופי דאג לסדר ולביטחון, והגן על היהודים כמיעוט. יהודים רבים, בעיקר בצפון אפריקה, אימצו את השפה והתרבות הצרפתית, ובאלג'יריה אף קיבלו אזרחות צרפתית (צו כרמייה, 1870). עם יציאת המעצמות איבדו היהודים את ההגנה הזאת ונותרו כמיעוט חשוף מול הרוב המוסלמי.
ב. התגברות המתח בין מוסלמים ליהודים: בעיני התנועות הלאומיות נחשבו היהודים לתומכי המעצמה הקולוניאלית ולמי שנהנו ממנה, ולכן נתפסו כ"זרים" שאינם שותפים למאבק הלאומי.
ג. התחזקות זהות לאומית מוסלמית־ערבית: המדינות החדשות הגדירו את זהותן הלאומית באמצעות מאפיינים ערביים ומוסלמיים ובשנאת זרים, והדבר הכביד על היהודים להשתלב בהן כאזרחים שווים.
ד. פרעות והגירה: בכמה מן המדינות פרצו פרעות ביהודים – למשל בלוב (1945) ובמרוקו (אוג'דה וג'ראדה, 1948) – ובעקבות התהליך עזבו רוב היהודים את ארצות האסלאם, חלקם לישראל וחלקם לצרפת (כמו רוב יהודי אלג'יריה ב־1962).
סיכום: הדה־קולוניזציה הפכה את היהודים ממיעוט מוגן יחסית למיעוט חשוד ומאוים, וזירזה את סיום קיומן של קהילות יהודיות עתיקות בארצות האסלאם.

למה זה מקבל ניקוד מלא: יש הגדרה ברורה של המושג (התפרקות האימפריות, עצמאות המושבות, התעצמות אחרי המלחמה) עם דוגמאות. שני הגורמים שונים זה מזה ומוסברים כיצד הובילו לתהליך (מאבק לאומי מבפנים; היחלשות אירופה ועמדת מעצמות העל מבחוץ). ההשפעה על היהודים מוסברת דרך הקשר לתהליך – אובדן ההגנה הקולוניאלית וזיהוי היהודים עם השלטון הזר.

טעות נפוצה: להסביר את מצב היהודים רק בהקשר של הקמת מדינת ישראל – בסעיף זה נדרש לקשר את ההשפעה לתהליך הדה־קולוניזציה עצמו (הגורם הישראלי מתאים לסעיף ב).

מה נדרש: שתי משימות: (1) להסביר כיצד המעורבות של אחת ממעצמות העל השפיעה על פרוץ המלחמה; (2) להציג שני גורמים נוספים לפרוץ המלחמה.

תשובה מלאה:
מעורבות ברית המועצות והשפעתה על פרוץ המלחמה:
בתקופת המלחמה הקרה ביקשה ברית המועצות להרחיב את השפעתה במזרח התיכון, והפכה לפטרונית של מצרים ושל סוריה. היא סיפקה להן כמויות גדולות של נשק חדיש – מטוסים, טנקים ותותחים – והלוואות, ושלחה יועצים צבאיים. כך התחזק הביטחון העצמי של מדינות אלה ונבנה בהן כוח צבאי שאיים על ישראל.
התרומה הישירה ביותר לפרוץ המשבר הייתה באמצע מאי 1967: ברית המועצות העבירה למצרים מידע שגוי ולפיו ישראל מרכזת כוחות גדולים בגבול סוריה ומתכוננת לתקוף אותה. בעקבות מידע זה – ובשל הסכם ההגנה בין מצרים לסוריה – הכניס נשיא מצרים נאצר כוחות צבא גדולים לחצי האי סיני (מ־14 במאי 1967), ודרש מן האו"ם לפנות את כוח החירום של האו"ם (UNEF), שהוצב בסיני ובעזה מאז מבצע קדש (1956). כך החלה ההסלמה שהובילה למלחמה. ברית המועצות ביקשה ללבות את המתיחות כדי לחזק את מעמדה ואת מעמד בעלות בריתה באזור, ועודדה את מצרים ואת סוריה בצעדיהן. (אפשר גם להסביר את מעורבות ארצות הברית: לאחר שהניסיונות הדיפלומטיים לפתוח את מצרי טיראן לא הצליחו, קיבלה ישראל בתחילת יוני 1967 מסר מארצות הברית שהיא לא תתנגד למהלך צבאי ישראלי – וכך הוסר מכשול מדיני מפני היציאה למלחמה.)

גורם נוסף ראשון – סגירת מצרי טיראן:
ב־22 במאי 1967 הודיע נאצר על סגירת מצרי טיראן בפני שיט ישראלי. בכך נחסם נתיב השיט של ישראל מאילת לים סוף ולמזרח, שבו עברה בין השאר אספקת הנפט. ישראל הצהירה מאז 1957 שסגירת המצרים תיחשב בעיניה עילה למלחמה (casus belli), ולכן הצעד נתפס כמעשה מלחמה של ממש.

גורם נוסף שני – ריכוז הכוחות, הסכמי ההגנה והאיומים של מנהיגי ערב:
בסיני רוכזו כוחות מצריים גדולים, ציוד ותחמושת. מנהיגי ערב ניהלו מלחמת תעמולה, איימו בגלוי להשמיד את ישראל והכריזו שיצאו למלחמה נגדה. ב־30 במאי 1967 נחתם הסכם הגנה בין מצרים לירדן (בנוסף להסכם מצרים–סוריה מנובמבר 1966), וכוחות עיראקיים נכנסו לירדן. ישראל נמצאה מכותרת משלושה צדדים. בישראל גויסו המילואים, והמשק כמעט שותק; בתקופת "ההמתנה" נוצרו חרדה בציבור ולחץ של הצבא ושל דעת הקהל על הממשלה לצאת למלחמה, שבעקבותיו הוקמה ממשלת אחדות לאומית ומשה דיין מונה לשר הביטחון (1 ביוני 1967). ב־5 ביוני 1967 פתחה ישראל במלחמה במתקפה אווירית על שדות התעופה של מצרים.
(גורם אפשרי נוסף: הסכסוך על מקורות המים – תוכנית ערב להטיית מקורות הירדן, ובהם הבניאס, כדי לסכל את המוביל הארצי (1964), והתקריות בגבול סוריה, ובהן ירי סורי על יישובים ישראליים ועל אזורים מפורזים, שהגיעו לשיאן בקרב האוויר באפריל 1967.)

למה זה מקבל ניקוד מלא: המעורבות של מעצמה אחת מוסברת עם הקשר ישיר לפרוץ המלחמה (נשק וסיוע, ובעיקר המידע השגוי על ריכוז כוחות ישראליים שהוביל לכניסת הצבא המצרי לסיני). שני גורמים נוספים מוצגים במדויק עם תאריכים (סגירת מצרי טיראן; ריכוז כוחות, הסכמי הגנה ואיומים), וכל אחד מוסבר כיצד קידם את המלחמה.

טעות נפוצה: להסתפק בטענה כללית ש"ברית המועצות תמכה בערבים" בלי להסביר כיצד מעורבותה השפיעה על פרוץ המלחמה עצמה.

מה נדרש: שתי משימות: (1) להסביר מה הניע את סוריה ומצרים לתקוף (לא נקבע מספר – שניים–שלושה מניעים); (2) להציג שתי סיבות להפתעה של ישראל.

תשובה מלאה:
מה הניע את סוריה ומצרים לתקוף:
א. שיקום הכבוד הלאומי: התבוסה הקשה במלחמת ששת הימים (1967) הייתה השפלה עמוקה למצרים, לסוריה ולעולם הערבי כולו. נשיא מצרים אנואר סאדאת (שעלה לשלטון אחרי מות נאצר ב־1970) ונשיא סוריה חאפז אל־אסד ביקשו להוכיח שצבאותיהם מסוגלים להילחם בישראל ולהשיג הישג צבאי שיחזיר את הכבוד הערבי ואת מעמדם בבית ובעולם הערבי.
ב. השבת השטחים שאבדו: מצרים רצתה להחזיר לריבונותה את חצי האי סיני, ובו את תעלת סואץ, שהייתה סגורה מאז 1967 – מקור הכנסה חשוב לכלכלת מצרים; סוריה רצתה להחזיר לעצמה את רמת הגולן.
ג. הפשרת הקיפאון המדיני (בעיקר מצרים): לאחר מלחמת ההתשה נוצר קיפאון – ישראל דבקה בקווי 1967, והמעצמות, ששאפו להרגיע את המתיחות ביניהן ("דטאנט"), לא לחצו לשינוי. יש הטוענים שסאדאת, לאחר שיוזמותיו להסדר עם ישראל (למשל ב־1971) לא נענו, ראה במלחמה מוגבלת אמצעי לשבור את הקיפאון, לגרום למעורבות של ארצות הברית ולפתוח תהליך מדיני שיביא לנסיגת ישראל מסיני – גם בלי ניצחון צבאי מלא.

מדוע הופתעה ישראל – סיבה ראשונה: "הקונספציה" והזלזול ביכולת הערבית:
אחרי הניצחון המוחץ ב־1967 שררה בישראל תחושת עליונות צבאית, ונוצר זלזול ביכולת הלחימה של צבאות ערב. אגף המודיעין אימץ "קונספציה" (תפיסה) שלפיה מצרים לא תצא למלחמה כל עוד אין לה יכולת אווירית לתקוף את עומק ישראל, ושסוריה לא תצא למלחמה בלי מצרים. לכן כל הסימנים שהצטברו – ריכוז כוחות גדול בגבולות, הוצאת משפחות היועצים הסובייטים ממצרים ומסוריה ימים ספורים לפני המלחמה, וגם התרעות ממקורות שונים – פורשו כתרגיל או כצעדי הגנה, ולא כהכנה למלחמה. מערך ההתרעה כשל: ישראל בנתה מערך מודיעין מתקדם, אך הסימנים המוקדמים לא הובנו כראוי, וההחלטה לגייס את המילואים התקבלה רק בבוקר יום הכיפורים, שעות ספורות לפני פרוץ הקרבות.
סיבה שנייה: ההטעיה המצרית והביטחון בקו בר־לב:
המצרים הסוו את הכנותיהם למלחמה ונקטו אמצעי הטעיה: הם ערכו שוב ושוב תרגילים גדולים ליד התעלה וגייסו ושחררו מילואים, עד שהצבא הישראלי התרגל לכך; הם הפיצו ידיעות על אי־מוכנות צבאם; והמתקפה נפתחה ביום הכיפורים, ב־6 באוקטובר 1973, כשישראל הייתה שקועה בחג. במקביל, ההנחה ש"קו בר־לב" – שרשרת המעוזים לאורך התעלה – יעמוד בפני התקפה מצרית וייתן לצה"ל זמן לגייס את המילואים, הובילה לשאננות. בפועל, הצבא המצרי חצה את התעלה בכוחות גדולים ובשיטות חדשות, והמעוזים נפלו או כותרו תוך זמן קצר.
סיכום: שילוב של מניעים צבאיים ומדיניים הביא את מצרים וסוריה לתקוף, ואילו "הקונספציה", הזלזול באויב וההטעיה המצרית גרמו לכך שישראל הופתעה.

למה זה מקבל ניקוד מלא: המניעים לתקיפה מוסברים (שיקום הכבוד אחרי 1967, השבת השטחים, שבירת הקיפאון המדיני), ושתי סיבות להפתעה מוצגות ומוסברות בנפרד: "הקונספציה" והזלזול בצבאות ערב וכישלון ההתרעה; ההטעיה המצרית והשאננות בשל קו בר־לב – עם עובדות מדויקות (6 באוקטובר 1973, גיוס המילואים ביום הכיפורים, תרגילי ההטעיה).

טעות נפוצה: לכתוב ש"ישראל לא ידעה על ההתקפה" – המודיעין אסף ידיעות רבות, והבעיה הייתה בפרשנות שלהן (הקונספציה).