בגרות בהיסטוריה 22261 - חורף 2023

מה נדרש:
שתי משימות. (1) "הציגו" – בדיוק שני צעדים במדיניות הנאצים כלפי יהודי גרמניה בשנים 1933–1938, שמראים את ההדרגה (כדאי לבחור צעדים משלבים שונים, כדי שתיראה ההחמרה). (2) "הסבירו מדוע" – סיבות לכך שהנאצים פעלו בהדרגה; לא צוין מספר, ולכן שלוש סיבות.

תשובה מלאה:
משימה 1 – שני צעדים:
צעד ראשון – יום החרם וחוק הפקידות (1933). זמן קצר אחרי עליית הנאצים לשלטון, ב־1 באפריל 1933, הכריזה המפלגה הנאצית על חרם כלכלי של יום אחד על בתי עסק של יהודים. אנשי ס"א הוצבו בפתחי החנויות וקראו לציבור לא לקנות אצל יהודים. כמה ימים אחר כך, ב־7 באפריל 1933, נחקק "החוק להשבת הפקידות המקצועית", שלפיו פוטרו עובדי ציבור יהודים משירות המדינה. אלה היו צעדים ראשונים ומוגבלים יחסית: הם פגעו בפרנסתם של היהודים ובמעמדם, אך עדיין לא שללו את אזרחותם.
צעד שני – חוקי נירנברג (ספטמבר 1935). החוקים קבעו שרק בעלי "דם גרמני או קרוב לו" הם אזרחי הרייך, ולכן היהודים הפכו ל"נתינים" חסרי זכויות פוליטיות. כמו כן נאסרו נישואים ויחסי אישות בין יהודים לבין "בעלי דם גרמני". בכך הוגדרו היהודים על פי חוק כגזע נפרד, שאינו רשאי להשתייך לחברה הגרמנית – שלב חמור יותר מן הצעדים של 1933.
ההדרגה ברורה: מצעדים כלכליים ומקצועיים ב־1933, דרך הפרדה חוקית מלאה ב־1935, ועד האלימות הגלויה של ליל הבדולח בנובמבר 1938.
(צעדים אחרים שאפשר להציג: האריזציה – העברת רכוש יהודי לידיים ארִיות, תהליך שהחל ב־1933 והואץ ב־1938 בסדרת חוקים וצווים; גירוש זבונשין (אוקטובר 1938) – גירוש אלפי יהודים בעלי אזרחות פולנית אל הגבול הפולני; ליל הבדולח (9–10 בנובמבר 1938) – פוגרום מאורגן ברחבי גרמניה, שבו נשרפו בתי כנסת, נהרסו בתי עסק, נרצחו יהודים וכ־30,000 גברים יהודים נכלאו במחנות ריכוז.)

משימה 2 – מדוע פעלו בהדרגה:
סיבה ראשונה – ביסוס השלטון. ב־1933 עדיין לא היה השלטון הנאצי יציב. היטלר היה צריך זמן כדי לחסל את האופוזיציה, להשתלט על מוסדות המדינה ולרכז בידיו את כל הסמכויות. רק אחרי שהשלטון התבסס, יכלו הנאצים להחמיר את המדיניות בלי לחשוש מהתנגדות פנימית.
סיבה שנייה – החשש לפגיעה בכלכלה. יהודים רבים היו משולבים בכלכלה הגרמנית – כבעלי עסקים, כסוחרים וכאנשי מקצועות חופשיים. גרמניה התאוששה אז מן המשבר הכלכלי הגדול, והנאצים חששו שסילוק מהיר של היהודים יפגע בהתאוששות ויגרום לאבטלה. לכן הוציאו אותם מן הכלכלה בשלבים.
סיבה שלישית – החשש מדעת הקהל בעולם ובגרמניה. גרמניה הייתה תלויה עדיין ביחסי מסחר עם מדינות אחרות ולא רצתה להסתבך עם המעצמות לפני שהתחמשה. ביום החרם כבר נוכחו הנאצים בתגובות הביקורתיות בחו"ל. דוגמה בולטת היא האולימפיאדה בברלין (1936): לקראתה הוסרו זמנית שלטים אנטישמיים, כדי להציג לעולם פנים מתונות. גם בתוך גרמניה היה צריך זמן כדי שהתעמולה הנאצית תשפיע על הציבור ותרגיל אותו לרעיון שהיהודים הם אויב, וכך יקבל צעדים חמורים יותר.

לסיכום, ההדרגה לא נבעה מוויתור על המטרה, אלא משיקולים מעשיים: הנאצים החמירו את המדיניות בכל פעם שהנסיבות אפשרו זאת.

למה זה מקבל ניקוד מלא:
הוצגו בדיוק שני צעדים, עם תאריך ותוכן מדויקים, והוסבר כיצד הם מבטאים החמרה הדרגתית. הוצגו שלוש סיבות להדרגה, כל אחת עם הסבר ודוגמה (ביסוס השלטון, הכלכלה, דעת הקהל בעולם ובגרמניה).

טעות נפוצה:
להציג צעדים מתקופת המלחמה (גטאות, טלאי צהוב בפולין) שאינם שייכים לשנים 1933–1938 או לגרמניה, או להציג יותר משני צעדים בלי לסמן אותם כחלופות.

מה נדרש:
שתי משימות. (1) "על פי קטע המקור, הציגו" – את הטיעון של בדיוק שלושה דוברים; לכל דובר טענה (מה לדעתו צריך לעשות) ונימוק (מדוע), מעוגנים בציטוט. (2) "בחרו במקור מספר הלימוד" – מקור אחד, והסבר כיצד הוא מבסס טענה אחת מאלה שהוצגו.

תשובה מלאה:
משימה 1 – שלושה טיעונים:
אבא קובנר. טענה: יש לצאת למרד מזוין נגד הגרמנים. הוא קובע: "מוצא קיים: מרד והתגוננות מזוינת". נימוק: אין לעם היהודי סיכוי להינצל. "לעם, למיליוני יהודים בעול הכיבוש הגרמני - אין הצלה", ורק "ליחידים, לעשרות ולמאות - אולי". מאחר שהמוות ודאי ממילא, אין מה להפסיד, ומוטב למות במאבק. לכן המרד הוא "המוצא היחידי, מוצא של כבוד לעמנו".

יעקב אנדג'ה. טענה: אין לצאת למאבק מזוין בגטו; יש לפעול להצלת חברי התנועה ולשמור על הנהגתה: "חייבים אנו לעשות את כל המאמצים כדי להציל מספר גדול ככל האפשר של חברינו", ו"מצווים אנו להתרכז, לחזק את הנהגת התנועה". נימוקים: פער הכוחות עצום – "אנו כשלעצמנו חלשים וחסרי מגן. לעומת זאת רב כוחו של האויב" – ולכן למאבק בגטו "אין כל סיכויים", ו"הוודאות שניספה [ניהרֵג] בה כולנו היא ריאלית בתכלית". מאבק כזה יהיה רק "הפגנה". זאת ועוד, תנועה ציונית חלוצית חונכה למאבק במקום אחר: "התחנכנו לקראת עבודה והיאבקות בארץ־ישראל ולא כאן".

רוז'קה קורצ'אק. טענה: יש להיאבק – למרוד בגרמנים: "חייבים אנו להיאבק, היאבקות על כבודו של העם, על ערכיו". נימוקים: היא דוחה את רעיון ההצלה העצמית של ההנהגה. אם "יישמד העם" ורק ההנהגה תינצל, איך יוכלו הניצולים לענות לנוער בארץ־ישראל על השאלה "מה עשיתם אתם, שעה שנפלו אלפים ומיליונים?" – האם יאמרו "הצלנו את נפשותינו בלבד"? מבחינתה המחויבות לעם ולערכי התנועה מחייבת להשתתף בגורלו. מרד יהיה מופת ודוגמה ויירשם בהיסטוריה של העם: "יהיו נא קורות עמנו אף היאבקות של גבורה", "ומוות מתוך כבוד".
(חלופה – אדם (אדק בוראקס). טענה: יש להימנע ממאבק מזוין. נימוק: האחריות הקולקטיבית – הוא מתכוון "לאחריות הקולקטיבית הרובצת על כל יהודי בגטו". הכנת התגוננות בנשק עלולה "לגרום לאסון הגדול, המוחלט", כלומר לחיסול מיידי של הגטו כולו. חברי התנועה מוכנים להסתכן, אך הוא שואל: "הרשאים אנו ליטול על עצמנו אחריות בעד כל היהודים ולסכן את חייהם"?)

משימה 2 – מקור מספר הלימוד:
בחרתי בכרוז שכתב אבא קובנר וקרא בפני חברי תנועות הנוער בגטו וילנה בכינוס שנערך בליל 31 בדצמבר 1941 – 1 בינואר 1942, כמה ימים אחרי הדיון שבקטע. בכרוז נקבע שכל הדרכים שבהן מובילים הגרמנים את היהודים מובילות לפונאר, ופונאר פירושה מוות, ושהיטלר מתכוון להשמיד את כל יהודי אירופה. מכאן הקריאה "אל נלך כצאן לטבח!", והקביעה שהתשובה היחידה לאויב היא התנגדות. הכרוז מבסס את טענתו של קובנר בקטע. ראשית, הוא מבוסס על אותה הערכה: הרצח בפונאר אינו פעולה מקומית אלא חלק מתוכנית להשמדת העם כולו – ולכן "אין הצלה". שנית, הוא מסיק אותה מסקנה: מאבק מזוין, שהוא "מוצא של כבוד לעמנו", במקום הליכה פסיבית אל המוות. בעקבות הכרוז הוקם בגטו וילנה בינואר 1942 ארגון הפרטיזנים המאוחד (פ"פ"או), שבו פעלו גם אבא קובנר ורוז'קה קורצ'אק, ומאוחר יותר יצאו חבריו ליערות להמשיך במאבק כפרטיזנים.
בבחינה: ציינו את שם הספר, ההוצאה והעמוד שממנו לקחתם את המקור.

למה זה מקבל ניקוד מלא:
לכל אחד משלושת הדוברים הוצגה במפורש טענה (מה לעשות) ונימוק (מדוע), ושניהם מעוגנים בציטוטים מדויקים מן הקטע. המקור מספר הלימוד מתואר בבירור (מי, מתי, מה נאמר בו), והוסבר כיצד הוא מבסס טענה מסוימת אחת שהוצגה.

טעות נפוצה:
להציג רק את הטענה ("קובנר בעד מרד") בלי הנימוק, או להביא מקור מספר הלימוד בלי להסביר את הקשר שלו לטענה של דובר מסוים.

מה נדרש:
שתי משימות. (1) "הסבירו כיצד השפיע" – לבחור מהלך או קרב אחד במלחמה ולהסביר את השפעתו על גורל היהודים בארצות צפון אפריקה. (2) "בחרו במקור מספר הלימוד" – מקור אחד המבסס את הטענה שקורות יהודי צפון אפריקה הם חלק משואת העם היהודי, והסבר כיצד הוא מבסס אותה.

תשובה מלאה:
משימה 1 – כיבוש תוניסיה בידי הגרמנים (נובמבר 1942) והשפעתו:
בנובמבר 1942 נחתו כוחות בריטיים ואמריקניים במרוקו ובאלג'יריה ("מבצע לפיד"). בתגובה שלחה גרמניה כוחות לתוניסיה וכבשה אותה, כדי לבלום את התקדמות בעלות הברית. כך עברו עשרות אלפי יהודי תוניסיה לשלטון נאצי ישיר במשך כחצי שנה, עד שחרור המדינה במאי 1943. עם הכוחות הגרמניים הגיעה יחידת אס־אס בפיקודו של ולטר ראוף, שהיה מעורב קודם לכן בפיתוח משאיות הגזים ששימשו לרצח. היחידה נועדה לטפל ביהודים. בתחילת דצמבר 1942 זימן ראוף את ראשי הקהילה בתוניס ודרש מהם לספק בתוך זמן קצר אלפי גברים יהודים לעבודת כפייה. כשהתייצבו מעטים בלבד, ערכו הגרמנים מצוד ליד בית הכנסת הגדול ועצרו נכבדים יהודים כבני ערובה. בסך הכול נשלחו כ־5,000 יהודים לעבודת כפייה. הם הועברו למחנות עבודה סמוך לחזית, ושם עבדו בתנאים קשים, תחת הפצצות, ולעיתים התעללו בהם והרגו אותם. על הקהילות הוטלו קנסות עתק והחרמות רכוש, ובחלק מן הערים נדרשו היהודים לענוד טלאי צהוב. כלומר, הכיבוש הגרמני הביא את יהודי תוניסיה תחת השלטון הנאצי ואת מנגנון הרדיפה הנאצי, אף כי קצרות הכיבוש ותבוסת גרמניה בצפון אפריקה מנעו את גירושם להשמדה.
(חלופה: נפילת צרפת (יוני 1940) והקמת משטר וישי השפיעו על יהודי מרוקו, אלג'יריה ותוניסיה. וישי הנהיג בצפון אפריקה חוקים אנטי־יהודיים: יהודי אלג'יריה איבדו את האזרחות הצרפתית, נקבעו מכסות (נומרוס קלאוזוס) בבתי הספר ובמקצועות החופשיים, ויהודים פוטרו ממשרות ציבוריות.)

משימה 2 – מקור מספר הלימוד:
בחרתי ביומנו של פול גז (Paul Ghez), עורך דין יהודי מתוניס, שהעמידו אותו בראש הוועדה שהקימה הקהילה לגיוס הפועלים היהודים שדרשו הגרמנים. היומן, שהתפרסם בתוניס ב־1943 בשם "שישה חודשים תחת המגף", מתאר את דרישת הגרמנים בדצמבר 1942 לספק אלפי עובדים יהודים, את לקיחת בני הערובה ואת התנאים במחנות העבודה. המקור מראה שהמדיניות כלפי יהודי תוניסיה הייתה זהה במהותה למדיניות הנאצית כלפי היהודים באירופה: היהודים הוגדרו קבוצה גזעית נפרדת; הוטלו עליהם קנסות קיבוציים ועבודת כפייה; ראשי הקהילה הפכו לכלי לביצוע הפקודות, בדומה ליודנראטים בגטאות. את המדיניות ניהל קצין אס־אס שהיה שותף לפיתוח שיטות הרצח של "הפתרון הסופי". מכאן שהרדיפה בצפון אפריקה לא הייתה אירוע מקומי נפרד אלא חלק מן התוכנית הנאצית נגד העם היהודי כולו, ורק מהלכי המלחמה – תבוסת גרמניה בצפון אפריקה במאי 1943 – מנעו את השלב הבא. לכן קורות יהודי צפון אפריקה הם חלק משואת העם היהודי.
בבחינה: ציינו את שם הספר, ההוצאה והעמוד שממנו לקחתם את המקור.

למה זה מקבל ניקוד מלא:
נבחר מהלך אחד מוגדר (כיבוש תוניסיה), עם תאריכים ופרטים מדויקים, והוסבר הקשר הסיבתי בינו לבין גורל היהודים (שלטון נאצי ישיר, עבודת כפייה, קנסות). המקור מספר הלימוד מתואר בבירור, והוסבר כיצד הוא מבסס דווקא את הטענה שהקורות הם חלק מן השואה: אותה אידאולוגיה, אותם מנגנונים ואותם אנשים.

טעות נפוצה:
לתאר את הקרב (למשל אל־עלמיין) בלי להסביר את השפעתו על היהודים, או להביא מקור על רדיפת היהודים בלי לקשור אותו לטענה שהמדיניות הייתה חלק מן התוכנית הנאצית הכוללת.

מה נדרש:
"הסבירו את ההשפעה" – לבחור בדיוק שני תהליכים או אירועים באירופה של המאה ה־19, להציג כל אחד מהם בעובדות, ולהסביר כיצד הוא תרם לצמיחת התנועה הציונית.

תשובה מלאה:
תהליך ראשון – האמנסיפציה והאכזבה ממנה. במאה ה־19 קיבלו היהודים במערב ובמרכז אירופה שוויון זכויות אזרחי: בצרפת כבר ב־1791, ובגרמניה ובאוסטריה־הונגריה בשנות ה־60 וה־70 של המאה. יהודים רבים קיוו שבתמורה לשוויון ישתלבו בחברה הסובבת כאזרחים נאמנים. בפועל, בשליש האחרון של המאה צמחה אנטישמיות מודרנית, שראתה ביהודים גזע זר שאינו יכול להשתלב, ולא דת. בגרמניה הוקמו מפלגות אנטישמיות, ובצרפת – הארץ הראשונה שהעניקה ליהודים אמנסיפציה – פרצה פרשת דרייפוס (מ־1894): קצין יהודי הואשם בבגידה על לא עוול בכפו, וההמונים ברחובות פריז קראו "מוות ליהודים". היהודים התאכזבו מן ההבטחה שבאמנסיפציה והגיעו למסקנה שההשתלבות אינה פותרת את "שאלת היהודים". מכאן צמח הרעיון שהפתרון הוא מדינה לאומית ליהודים. הרצל, שסיקר בפריז את פרשת דרייפוס כעיתונאי, פרסם ב־1896 את "מדינת היהודים" והקים את ההסתדרות הציונית.

תהליך שני – התגברות האנטישמיות במזרח אירופה. ברוסיה הצארית חיו רוב יהודי העולם, רובם בתחום המושב, בעוני ובהגבלות רבות. ב־1881, אחרי רצח הצאר אלכסנדר השני, פרץ גל פוגרומים בדרום רוסיה, שכונה "סופות בנגב" (1881–1882). אחריו באו "חוקי מאי" (1882), שהגבילו עוד יותר את מגורי היהודים ואת פרנסתם. בהמשך הוגבלה גם קבלת יהודים לבתי ספר ולאוניברסיטאות, ובשנת 1903 נערך פוגרום קישינב. האירועים האלה הראו ליהודים שאין להם עתיד ברוסיה ושעליהם לחפש פתרון למצוקת הקיום הפיזית והכלכלית. רבים היגרו לאמריקה, אך מקרב הנוער והמשכילים צמחו תנועות "חיבת ציון", שקראו להתיישבות בארץ־ישראל. בחיבורו "אוטואמנציפציה" (1882) טען ליאון פינסקר שהיהודים חייבים לשחרר את עצמם בכוחות עצמם ולהקים מרכז לאומי משלהם. בעקבות זאת החלה העלייה הראשונה (מ־1882), שהניחה את היסודות לתנועה הציונית.
(חלופות: השכלה – תנועת ההשכלה הפיצה רעיונות מודרניים בקרב היהודים, החייתה את העברית כשפת ספרות ועיתונות, וגידלה דור של משכילים שהפכו למנהיגים הלאומיים; חילון – יהודים רבים התרחקו מן הדת שהגדירה עד אז את זהותם, והלאומיות היהודית נתנה להם זהות משותפת ותחושת שייכות חדשה; התעוררות הלאומיות בעמי אירופה – תנועות כמו האיטלקית והגרמנית שימשו מודל לחיקוי, ומנגד הן דחו את היהודים מן האומה.)

לסיכום, שני התהליכים הובילו למסקנה אחת: שאין ליהודים פתרון בתוך החברות שבהן הם חיים, ושעליהם לבנות חיים לאומיים משלהם – וזה הבסיס שעליו קמה התנועה הציונית.

למה זה מקבל ניקוד מלא:
הוצגו בדיוק שני תהליכים (החלופות מסומנות במפורש), כל אחד עם עובדות, שמות ותאריכים מדויקים, ולכל אחד הוסבר הקשר הסיבתי לצמיחת הציונות. התשובה מבחינה בין מצוקת היהודים (המזרח) לבין משבר הזהות והאכזבה מן ההשתלבות (המערב).

טעות נפוצה:
למנות תהליכים בלי להסביר כיצד כל אחד מהם הוביל לציונות, או להביא אירועים מן המאה ה־20 (כמו השואה) כגורם לצמיחת התנועה.

מה נדרש:
"בחרו בשניים" ו"הסבירו את התרומה של כל אחד" – בדיוק שני אישים; לכל אחד יש להסביר את תרומתו לפעילות הציונית בראשית דרכה, ולבסס את ההסבר על עובדות היסטוריות מדויקות (שמות, תאריכים, מעשים).

תשובה מלאה:
איש ראשון – בנימין זאב (תאודור) הרצל.
התרומה: הרצל הפך את הציונות מאוסף של אגודות מקומיות לתנועה לאומית מאורגנת, בעלת מוסדות ומטרה מדינית ברורה, והציג את "שאלת היהודים" בפני העולם כשאלה מדינית.
עובדות:

איש שני – אליעזר בן־יהודה.
התרומה: בן־יהודה תרם להחייאת השפה העברית כשפה מדוברת, ובכך לגיבוש העם היהודי סביב שפה לאומית אחת. השפה העברית הפכה לשפה הלאומית של היישוב המתפתח ושל התנועה הציונית, והחליפה את ריבוי השפות שבפי העולים.
עובדות:

מפעלו נשא פרי במיוחד בבתי הספר של המושבות, שבהם הונהג לימוד בעברית, ובשנים 1913–1914, ב"מלחמת השפות", נאבקו המורים והתלמידים בהצלחה כדי שהעברית, ולא הגרמנית, תהיה שפת ההוראה בטכניון ובבתי הספר של רשת "עזרה".

לסיכום, הרצל נתן לתנועה הציונית מסגרת מדינית וארגונית, ובן־יהודה נתן לה שפה לאומית – שני יסודות הכרחיים לבניין האומה.

למה זה מקבל ניקוד מלא:
נבחרו בדיוק שני אישים. לכל אחד הוגדרה התרומה במשפט ברור, והיא בוססה על כמה עובדות מדויקות עם תאריכים. (אפשר לבחור גם בברון רוטשילד: תמיכתו הכספית במושבות העלייה הראשונה, שעמדו בפני קריסה, רכישת אדמות, הקמת יקבים ומפעלים, הקמת מושבות חדשות כמו מזכרת בתיה ומאיר שפיה, והכשרה חקלאית – או בכל איש אחר, בהסבר מבוסס.)

טעות נפוצה:
לתאר את תולדות חייו של האיש בלי להבהיר מהי התרומה לפעילות הציונית, או להביא עובדות כלליות בלי שמות ותאריכים.

מה נדרש:
"הסבירו" – בדיוק גורם אחד שסייע להתפתחות היישוב היהודי בארץ־ישראל בשנים 1881–1914 (העלייה הראשונה והשנייה), ובדיוק גורם אחד שעיכב אותה. לכל גורם יש להסביר את המנגנון ולהביא עובדות.

תשובה מלאה:
גורם מסייע – תמיכת הברון אדמונד דה רוטשילד. המושבות של העלייה הראשונה, שנוסדו מ־1882 (ראשון לציון, זכרון יעקב, ראש פינה ועוד), נקלעו עד מהרה למשבר. למתיישבים היה מעט כסף, לא היה להם ניסיון בחקלאות, והם סבלו ממחלות וממחסור במים. כמה מושבות עמדו בפני קריסה. הברון רוטשילד, מבני משפחת הבנקאים בפריז, קיבל את המושבות תחת חסותו והשקיע בהן הון רב: מימן רכישת אדמות, שלח פקידים ומומחים לחקלאות שלימדו את המתיישבים שיטות חדשות, הנהיג גידולים כמו גפנים, והקים יקבים בראשון לציון ובזכרון יעקב. הוא גם הקים מושבות חדשות, כמו מזכרת בתיה ומאיר שפיה, ומימן מוסדות ציבור: בתי ספר, בתי כנסת ומרפאות. בזכות תמיכתו המושבות לא קרסו, והן הפכו לבסיס להתיישבות היהודית בארץ ולמקור תעסוקה לפועלים יהודים.

גורם מעכב – הגבלות השלטון העות'מאני. השלטונות העות'מאניים חששו מגידול היישוב היהודי, שעלול ליצור בעיה לאומית חדשה בשטחי האימפריה ולשמש תירוץ להתערבות המעצמות. לכן כבר מראשית שנות ה־80 של המאה ה־19 הוטלו הגבלות על עליית יהודים ועל השתקעותם בארץ: יהודים זרים הורשו להיכנס רק כעולי רגל לזמן מוגבל, והיו צריכים להפקיד תעודה ("הפתקה האדומה"). כמו כן הוגבלה רכישת קרקעות בידי יהודים זרים, ולעיתים נאסרה בנייה במושבות בלי רישיון. ההגבלות האלה עיכבו את קצב העלייה וההתיישבות, אילצו את המתיישבים לעקוף את החוק באמצעות שוחד ורישום קרקעות על שם נתינים עות'מאניים, והעלו את מחיר הקרקע ואת הקשיים.
(גורמים אחרים שאפשר להסביר: מסייעים – פעילות המשרד הארץ־ישראלי בניהולו של ארתור רופין (מ־1908), שרכש קרקעות, הקים חוות להכשרה ותמך בהקמת דגניה; ארגון "השומר" (1909), שנתן מענה לבעיות הביטחון. מעכבים – מחסור בכסף לרכישת קרקעות; היעדר תשתיות; קשיי האקלים והמלריה; סכסוכים בין האיכרים לפועלים.)

לסיכום, היישוב היהודי בארץ־ישראל התפתח בשנים אלה בין עזרה חיצונית חיונית, כמו תמיכת הברון, לבין מגבלות קשות, כמו מדיניות השלטון העות'מאני.

למה זה מקבל ניקוד מלא:
הוצגו בדיוק גורם מסייע אחד וגורם מעכב אחד (האחרים מסומנים כחלופות). לכל גורם הוסבר המנגנון – כיצד הוא השפיע על ההתיישבות – והובאו עובדות מוחשיות: שמות מושבות, מפעלים ומדיניות.

טעות נפוצה:
להביא גורם מחוץ לתקופה (למשל הצהרת בלפור, 1917), או לתאר גורם בלי להסביר כיצד סייע או עיכב.

מה נדרש:
שתי משימות. (1) "הסבירו" – בדיוק שני אינטרסים של בריטניה בפרסום הצהרת בלפור (2 בנובמבר 1917), ולכל אחד הסבר מדוע הוא קידם את מטרות בריטניה. (2) "הציגו" – טיעון אחד של מתנגדי ההצהרה: מי טען, מה הטענה ומה הנימוק.

תשובה מלאה:
רקע: ב־2 בנובמבר 1917, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, שלח שר החוץ הבריטי ארתור ג'יימס בלפור מכתב ללורד ליונל וולטר רוטשילד, ובו הודיע שממשלת בריטניה רואה בעין יפה הקמת "בית לאומי לעם היהודי" בארץ־ישראל ותעשה את מיטב מאמציה להקל על השגת המטרה.

משימה 1 – שני אינטרסים:
אינטרס ראשון – שליטה בארץ־ישראל בגלל מיקומה האסטרטגי. ארץ־ישראל שוכנת סמוך לתעלת סואץ, נתיב התחבורה החיוני בין בריטניה להודו ולשאר חלקי האימפריה במזרח. בריטניה רצתה לשלוט באזור אחרי המלחמה כדי להבטיח את התעלה. לפי הסכם סייקס–פיקו (1916) עם צרפת, רוב ארץ־ישראל אמורה הייתה להיות תחת שלטון בין־לאומי. בתמיכתה בציונות קיוותה בריטניה לבסס את תביעתה לשלוט בארץ לבדה, בהנחה שהיישוב היהודי, שחב לה את ההצהרה, יהיה בעל ברית נאמן לה באזור.
אינטרס שני – גיוס תמיכת היהודים במאמץ המלחמתי. ב־1917 היה מצבן של בעלות הברית קשה. ברוסיה פרצה מהפכה, ובריטניה חששה שרוסיה תפרוש מן המלחמה. הבריטים העריכו – והגזימו – את השפעת היהודים, וקיוו שיהודי רוסיה, שרבים מהם היו פעילים בתנועות המהפכניות, ישפיעו על השלטון החדש להמשיך להילחם. כמו כן ארצות הברית, שהצטרפה למלחמה רק באפריל 1917, עדיין לא שלחה כוחות גדולים לאירופה, ובריטניה קיוותה שיהודי ארצות הברית ישפיעו על ממשלתם להגביר את מעורבותה במלחמה. ההצהרה נועדה לזכות באהדת היהודים בשתי המדינות האלה.
(חלופות: הקדמת גרמניה – בריטניה חששה שגרמניה, בעלת בריתה של האימפריה העות'מאנית, תפרסם הצהרה פרו־ציונית ותזכה באהדת היהודים; השתחררות מהתחייבויות קודמות, כמו הסכם סייקס–פיקו.)

משימה 2 – טיעון של המתנגדים – היהודים המשתלבים (המתבוללים):
בין המתנגדים הבולטים היה אדווין מונטגיו, יהודי ושר בממשלת בריטניה.
טענה: ההצהרה מסכנת את מעמדם ואת מצבם של היהודים במדינות שבהן הם חיים.
נימוק: ההצהרה מכירה ביהודים כלאום נפרד שיש לו בית לאומי בארץ אחרת. לכן תעודד את האנטישמים לטעון שהיהודים זרים, לדרוש את סילוקם ממולדותיהם ולהאשים אותם בנאמנות כפולה. יהודים שראו את עצמם בריטים בני הדת היהודית חששו לאבד את הזכויות ואת השוויון שהשיגו בזכות האמנסיפציה.
(חלופה – טיעון הערבים: טענה – ההצהרה פוגעת באומה הערבית ובזכויות הערבים החיים בארץ־ישראל. נימוק – בהצהרה מוזכרים הערבים, שהיו אז רוב גדול בארץ, רק כ"עדות לא־יהודיות", וזכויותיהם מוגדרות כאזרחיות ודתיות בלבד ולא לאומיות; היהודים מוגדרים "עם" שזכאי לבית לאומי, ואילו הזכויות הלאומיות של הרוב הערבי אינן מוזכרות כלל.)

לסיכום, ההצהרה נולדה משילוב של אינטרסים אסטרטגיים ומלחמתיים של בריטניה, ועוררה התנגדות גם בקרב יהודים משתלבים וגם בקרב הערבים.

למה זה מקבל ניקוד מלא:
הוסברו בדיוק שני אינטרסים, כל אחד עם הקשר היסטורי מדויק (תעלת סואץ וסייקס–פיקו; המהפכה ברוסיה וכניסת ארצות הברית למלחמה). הטיעון של המתנגדים כולל את שני הרכיבים – טענה ונימוק – ומזוהה עם קבוצה מוגדרת.

טעות נפוצה:
להציג רק טענה בלי נימוק, או לבלבל בין האינטרסים של בריטניה לבין התוצאות של ההצהרה.

מה נדרש:
שתי מטלות. (1) "הציגו שני הבדלים" – בדיוק שני הבדלים בין התגובה של "דבר" (מקור 1) לתגובה של "חרות" (מקור 2) על החלטת האו"ם מכ"ט בנובמבר 1947. כל הבדל מוצג בשני הצדדים ומעוגן בציטוט מכל מקור. (2) "הסבירו סיבה אחת להבדלים" – סיבה אחת, הקשורה למאפייני המקורות (מי הוציא את העיתון, מתי פורסם), והסבר כיצד היא גורמת להבדל.

תשובה מלאה:
הבדל ראשון – ההערכה של ההחלטה: הישג היסטורי מול טעות נפשעת.
"דבר" מציג את ההחלטה כהישג גדול של הסוכנות היהודית ושל העם היהודי. הכותרת הראשית מכריזה בחגיגיות: "מדינת היהודים קמה". העיתון משבח את מנהיגי היישוב: "פעולתם של נציגי הסוכנות היהודית במושב הזה היא פרשה גדולה בתולדות הארגון הדמוקרטי של העם היהודי", ומודה לידידי העם היהודי בעולם: "העם המעונה לא ישכח את פועלם של ידידים גדולים, מחסידי אומות העולם". הוא אף קובע: "מותר להם שתהיה היום השמחה במעונם".
"חרות", לעומתו, מציג את ההחלטה ואת הסכמת הסוכנות לה ככניעה וכוויתור חמור: "הולך ומתגלה כל הטירוף הנפשע שבהסכמת הסוכנות היהודית לביתור הארץ". זו לא סיבה לשמחה אלא "עובדה פוליטית והיסטורית, שתתנקם בעמנו ותרדפהו בלי רחמים". במקום שבח למנהיגי הסוכנות – האשמה חריפה שהם הסכימו לחלק את המולדת.

הבדל שני – התיאור של תוצאות ההחלטה: מדינה ברוב הארץ מול ויתור על רוב המולדת ומלחמת דמים.
לפי "דבר", התוצאה חיובית: האו"ם אישר "את ההצעה על הקמת מדינה יהודית במרבית שטחה של ארץ־ישראל". המדינה העתידית מתוארת כ"מכשיר נאמן להגשמת הציונות", ואף שהעיתון מזהיר כי "המבחן הגדול אך מתחיל", הוא מביע ביטחון: "באמונתכם הגדולה תקימו את המדינה היהודית".
לפי "חרות", התוצאה הרסנית: ההסכמה כרוכה ב"הוויתור על 85 אחוז של אדמת המולדת". ("חרות" מחשב את "אדמת המולדת" כארץ־ישראל בשתי גדות הירדן, כלומר כולל עבר הירדן, ולכן מבחינתו המדינה היהודית מקבלת חלק קטן בלבד.) והעיקר: "תוצאתה הישירה והמעשית היא: לא עלייה מוגברת ולא שלטון עברי ממשי, אלא מלחמת־דמים, שתסכן את עצם קיומנו". כלומר, "דבר" רואה בהחלטה פתח להגשמת הציונות, ו"חרות" רואה בה מתכון לסכנה קיומית. גם ההתייחסות לירושלים מבליטה את ההבדל: "חרות" מוחה בראש העיתון על כך ש"בירושלים ישב מושל זר „לצמיתות״" (לפי תוכנית החלוקה ירושלים הייתה אמורה להיות תחת שלטון בין־לאומי), ומבטיח "ירושלים, ירושלים, אם אשכחך - תשכח ימיני!", ואילו "דבר" אינו מזכיר זאת כלל.

סיבה להבדלים – הגוף שמוציא את העיתון ועמדתו בשאלת החלוקה.
"דבר" היה העיתון של ההסתדרות הכללית ושל מפא"י, המפלגה השלטת במוסדות הלאומיים של היישוב ובסוכנות היהודית. הנהגה זו, בראשות דוד בן־גוריון, היא שפעלה באו"ם לקבלת תוכנית החלוקה, מתוך גישה מעשית: עדיף להקים מדינה יהודית עכשיו, גם אם על חלק מן הארץ, כדי לקלוט עלייה ולזכות בריבונות. לכן העיתון מציג את ההחלטה כהצלחה של הנהגתו ("פעולתם של נציגי הסוכנות היהודית... היא פרשה גדולה") וכהגשמת המטרה הציונית.
"חרות" היה העיתון המחתרתי של האצ"ל, ארגון שהיה באופוזיציה להנהגת היישוב ודגל ברעיון שלמות הארץ: הקמת מדינה יהודית בכל שטחי ארץ־ישראל, כולל ירושלים ואף עבר הירדן. מבחינתו חלוקת הארץ פירושה ויתור על חלקים מן המולדת, ולכן הוא תוקף את הסוכנות ("הטירוף הנפשע שבהסכמת הסוכנות היהודית לביתור הארץ") ומדגיש את הוויתור על ירושלים. העמדה האידאולוגית השונה של שני הגופים מסבירה מדוע אותה החלטה נראית לאחד כהישג ולאחר כאסון.

(סיבה אפשרית אחרת – מועד הפרסום: "דבר" פורסם ב־30 בנובמבר 1947, יום אחרי ההצבעה, בשעת השמחה ולפני שהתברר היקף האלימות. "חרות" פורסם ב־8 בדצמבר 1947, אחרי שהחלו מעשי האיבה של הערבים נגד היישוב, ולכן הוא מדגיש את "מלחמת־דמים" שההחלטה מביאה.)

למה זה מקבל ניקוד מלא:

טעות נפוצה:
לכתוב "מקור 1 חיובי ומקור 2 שלילי" כהבדל אחד, ואז לחזור על אותו רעיון כהבדל שני. כל הבדל צריך להתייחס להיבט אחר. טעות נוספת: לציין "דבר הוא עיתון של מפא"י" בלי להסביר מה הייתה עמדת מפא"י כלפי החלוקה ואיך זה מסביר את התגובה.

מה נדרש:
שתי מטלות לכל אחד משני הצדדים במחלוקת. (1) "מה הייתה העמדה" – להציג את עמדת ארגון ההגנה (ההנהגה המאורגנת של היישוב) ואת עמדת האצ"ל והלח"י (הפורשים) בשאלת המאבק הצבאי בשלטון הבריטי. (2) "כיצד נימק כל אחד מהם את עמדתו" – לכל צד את הנימוקים שלו. אין מספר נימוקים, לכן נביא לכל צד כמה נימוקים מוסברים.

תשובה מלאה:
בשנים 1945–1947 נחלק היישוב היהודי בשאלה איך להיאבק במדיניות "הספר הלבן" של בריטניה, ובעיקר האם להפעיל כוח צבאי ישיר נגד הבריטים.

הצד הראשון – ארגון ההגנה (הנהגת היישוב והסוכנות היהודית).
העמדה: יש להיאבק בבריטים בעיקר בזירה המדינית הבין־לאומית, ולצד זה להמשיך ולהגביר את ההעפלה ואת ההתיישבות, גם בניגוד לחוק הבריטי. אפשר להפעיל כוח מוגבל נגד מתקנים הקשורים במדיניות הסגירה (למשל, בתקופת תנועת המרי העברי, פעולות נגד תחנות מכ"ם ותחנות משטרה ימיות שאיתרו ספינות מעפילים, ו"ליל הגשרים" ביוני 1946), אך אין לפגוע ישירות באנשים ובמתקנים הצבאיים הבריטיים. אחרי פיצוץ מלון "המלך דוד" (יולי 1946) אף התפרקה תנועת המרי, וההגנה הפסיקה את הפעולות הצבאיות נגד הבריטים.
נימוקים:

הצד השני – האצ"ל והלח"י (הפורשים).
העמדה: יש להיאבק בבריטים בכל הדרכים, כולל פגיעה ישירה בחיילים, באנשי המינהל הבריטי, במתקנים צבאיים ובמוסדות השלטון, עד לסילוק השלטון הבריטי מן הארץ.
נימוקים:

המחלוקת לא הייתה על המטרה – סיום "הספר הלבן" והקמת מדינה יהודית – אלא על הדרך: מאבק מדיני־התיישבותי מבוקר מול מאבק צבאי בכל הכוח.

למה זה מקבל ניקוד מלא:

טעות נפוצה:
להציג רק את עמדות הצדדים בלי הנימוקים, או לתת נימוק לצד אחד בלבד. השאלה מדגישה "כל אחד" – גם בעמדה וגם בנימוק.

מה נדרש:
ארבע מטלות בשני חלקים. מדינות ערב: (1) "הציגו שניים מן היעדים" של מדינות ערב בשלב השני של מלחמת העצמאות (מ־15 במאי 1948 עד סוף המלחמה); (2) "תארו כיצד הן פעלו לקידום אחד מן היעדים". מדינת ישראל: (3) "הציגו שניים מן היעדים" של ישראל בשלב השני; (4) "תארו כיצד היא פעלה לקידום אחד מן היעדים". בכל חלק – בדיוק שני יעדים ותיאור פעולה ליעד אחד.

תשובה מלאה:
חלק ראשון – מדינות ערב.
יעד ראשון: חיסול מדינת ישראל. מדינות ערב דחו את תוכנית החלוקה ולא הכירו בזכותה של מדינה יהודית להתקיים. עם הכרזת המדינה פלשו צבאותיהן לארץ כדי למנוע את קיומה של המדינה החדשה.
יעד שני: שאיפות להתרחבות טריטוריאלית. כל אחת מן המדינות הפולשות רצתה גם להשיג שטחים בארץ־ישראל: ירדן רצתה לספח את הגדה המערבית, שהוקצתה לפי תוכנית החלוקה למדינה הערבית, ובעיקר את ירושלים; מצרים רצתה לבלום את התרחבות ירדן ולספח את הנגב לתחומה; סוריה ולבנון שאפו לספח אזורים בצפון הארץ.
כיצד פעלו לקידום היעד הראשון (חיסול המדינה): צבאות מצרים, ירדן, סוריה ועיראק, בסיוע לבנון, תקפו את ישראל בו־זמנית בכמה חזיתות. צבא מצרים פלש מדרום, התקדם לאורך מישור החוף עד אשדוד, ונבלם ליד גשר עד הלום, כ־30 ק"מ מתל אביב; חלק מכוחותיו נע דרך באר שבע וחברון לכיוון ירושלים, והצליח לנתק את יישובי הנגב מן השפלה. בצפון הגיעו הסורים עד דגניה, ושם נבלמו. במרכז השתלט הלגיון הירדני על לטרון ושלט בדרך לירושלים, כבש שכונות בירושלים, ניתק את הר הצופים וכבש את הרובע היהודי בעיר העתיקה (28 במאי 1948). המתקפה המתואמת נועדה למוטט את המדינה בתוך זמן קצר.

חלק שני – מדינת ישראל.
יעד ראשון: שמירה על קיומה העצמאי כמדינה. מול פלישת צבאות סדירים, המטרה העליונה הייתה לבלום את הפלישה ולהבטיח את הישרדות המדינה שזה עתה הוכרזה.
יעד שני: הבטחת שליטתה על השטחים שיועדו לה בתוכנית החלוקה, ואף שאיפה להתרחבות טריטוריאלית – השגת רצף טריטוריאלי בין צפון הארץ לדרומה, פתיחת הדרך לירושלים ושליטה בנגב.
כיצד פעלה לקידום היעד הראשון (שמירה על קיומה): ישראל הקימה צבא סדיר ומאוחד – צה"ל – בפקודה מסוף מאי 1948, ופירקה את המסגרות הנפרדות של המחתרות, כך שלמדינה יהיה צבא אחד הכפוף לממשלה. היא גייסה כוח אדם בהיקף רחב, ובכלל זה עולים חדשים ומתנדבים מחוץ לארץ (מח"ל), ורכשה נשק בחוץ לארץ, בעיקר מצ'כוסלובקיה, ובהם רובים, מקלעים ומטוסים. בהפוגה הראשונה (יוני–יולי 1948) התארגן צה"ל מחדש וקלט את הנשק. ב"קרבות עשרת הימים" (יולי 1948) עבר צה"ל ליוזמה, ובהמשך ניהל מבצעים התקפיים בכל החזיתות – "יואב" בדרום (אוקטובר 1948), "חירם" בגליל (אוקטובר 1948), "חורב" נגד המצרים (דצמבר 1948 – ינואר 1949) ו"עובדה" עד אילת (מרס 1949). בזכות הפעולות האלה נבלמה הפלישה, המדינה שרדה ואף הרחיבה את שטחה מעבר לגבולות תוכנית החלוקה.

למה זה מקבל ניקוד מלא:

טעות נפוצה:
להציג יעדים של הערבים בשלב הראשון של המלחמה, או לבלבל בין היעדים של ישראל לבין הפעולות שלה. יעד הוא "מה רצו להשיג", ופעולה היא "מה עשו כדי להשיג".

מה נדרש:
שתי מטלות. (1) "הציגו את הקשיים של העולים בתהליך הקליטה בשנות החמישים והשישים" – אין מספר, לכן נציג שלושה קשיים. (2) "הסבירו כיצד שניים מן הקשיים שהצגתם באו לידי ביטוי באירועי ואדי סאליב" – בדיוק שניים מאותם קשיים, ולכל אחד – הקשר לאירועים.

תשובה מלאה:
הקשיים של העולים בתהליך הקליטה:
קושי ראשון – מצוקה כלכלית ודיור. רוב העולים הגיעו בלי רכוש. הם התקשו למצוא עבודה, ורבים נאלצו לעבוד בעבודות דחק, בשכר נמוך, ובמקצועות שלא הכירו ושנחשבו בעיניהם נחותים. בעיית הדיור הייתה קשה במיוחד: עולים רבים שוכנו במחנות עולים ובמעברות – אוהלים, צריפים ופחונים – בתנאים קשים, ורבים אחרים נשלחו לעיירות פיתוח בפריפריה, שבהן היו מעט מקורות תעסוקה, והריחוק מן המרכז צמצם את סיכוייהם להתקדם.
קושי שני – קשיים תרבותיים־חברתיים ותפיסת "כור ההיתוך". העולים נדרשו להסתגל לחברה שערכיה ותרבותה שונים משלהם, למשל מעבר מחברה מסורתית, דתית ופטריארכלית לחברה מודרנית חילונית. גם לימוד השפה העברית היה קשה. המדינה פעלה לפי תפיסת "כור ההיתוך", שביקשה לעצב "ישראלי חדש" ולמחוק את ההבדלים בין העדות, ובמסגרתה הייתה התעלמות מודעת מן המסורות ומן התרבות של ארצות המוצא. ההתעלמות פגעה קשות בעולים: האב איבד את מעמדו במשפחה, וההורים נעשו תלויים בילדים, שרכשו את השפה מהר יותר.
קושי שלישי – תחושת קיפוח, דעות קדומות וסטראוטיפים. בקרב חלק מן הציבור הוותיק ובקרב חלק מן העוסקים בקליטה רווחו סטראוטיפים שליליים על יהודי ארצות האסלאם, והם הופלו בתעסוקה, בדיור ובחינוך. בעיני רבים מן העולים, הוותיקים ועולי אירופה קיבלו דיור ומשרות טובים יותר. התחושה הזאת יצרה תסכול ואפליה.

כיצד שניים מן הקשיים באו לידי ביטוי באירועי ואדי סאליב:
רקע: ואדי סאליב הייתה שכונה בחיפה, שאחרי מלחמת העצמאות יושבה בעולים, רובם מצפון אפריקה, בבתים ערביים נטושים וצפופים. ביולי 1959 ירה שוטר בבית קפה בשכונה בתושב שכונה, שנפצע. השמועה שהוא נהרג הציתה הפגנות שהפכו להתפרעויות אלימות: מפגינים יצאו לשכונות הוותיקות והמבוססות בהדר הכרמל, ניפצו חלונות ראווה ושרפו מכוניות. המחאה התפשטה גם לעיירות פיתוח אחרות, כמו באר שבע ומגדל העמק.

קושי ראשון – מצוקה כלכלית ודיור: תושבי השכונה סבלו מתנאי דיור קשים – משפחות גדולות בבתים צפופים ומוזנחים – ומאבטלה ומשכר נמוך. השכונה הייתה סמוכה לשכונות מבוססות כמו הדר הכרמל, והניגוד היומיומי בין העוני בוואדי לבין הרווחה בשכונות הסמוכות חידד את התסכול. לא במקרה המתפרעים יצאו מן השכונה אל השכונות המבוססות: זה היה ביטוי למחאה על הפער הכלכלי.
קושי שלישי – תחושת קיפוח ואפליה: התושבים, רובם עולים שהגיעו בעשור הראשון לאחר קום המדינה, חשו שהממסד מזניח אותם ומפלה אותם לרעה לעומת הוותיקים ועולי אירופה. הירי של השוטר נתפס כביטוי לזלזול של השלטונות בהם, ולכן תקרית מקומית אחת הפכה להתפרצות אלימה רחבה. ההתפרצות חשפה את העוינות ואת החשדנות של התושבים כלפי הממסד, שבו ראו אחראי לחוסר ההצלחה של קליטתם. בעקבות האירועים הקימה הממשלה ועדת חקירה, והנושא של "הפער העדתי" עלה בחריפות לסדר היום הציבורי.

למה זה מקבל ניקוד מלא:

טעות נפוצה:
לתאר את אירועי ואדי סאליב בלי לקשור אותם לקשיים שהוצגו, או לבחור קושי (למשל לימוד השפה) שאין לו ביטוי ברור באירועים.

מה נדרש:
שתי מטלות. (1) "הסבירו שלושה גורמים" – בדיוק שלושה גורמים שהשפיעו על גורל היהודים בארצות האסלאם משנות הארבעים ועד סוף שנות השישים, לכל אחד הסבר. (2) "הציגו את ההשפעה של אחד מן הגורמים... על גורל היהודים במדינה שלמדתם עליה" – לבחור מדינה אחת (כאן: עיראק) ולהראות איך אחד מן הגורמים שהוסברו השפיע על יהודיה.

תשובה מלאה:
שלושה גורמים שהשפיעו על גורל היהודים בארצות האסלאם:

גורם ראשון – התגברות הלאומיות הערבית.
במחצית הראשונה של המאה ה־20 התחזקה בארצות ערב הלאומיות הערבית, שהדגישה את הזהות הערבית־מוסלמית של המדינה. התנועות הלאומיות ראו ביהודים קבוצה זרה, שאינה שייכת לאומה, אף שחיו בארצות אלה מאות ואף אלפי שנים. הזהות הלאומית הזאת לוותה בדחיית היהודים ובחשדנות כלפיהם, ובשנות השלושים והארבעים נוספה לה גם השפעה של תעמולה נאצית ואנטישמית.

גורם שני – תהליך הדה־קולוניזציה.
בתקופת השלטון הקולוניאלי (הבריטי או הצרפתי) נהנו היהודים במידה רבה מהגנת השלטון, ורבים מהם השתלבו בתרבות האירופית, למדו בבתי ספר של רשת "כל ישראל חברים" ובשפות אירופיות, ועבדו במינהל ובמסחר. משום כך נחשבו בעיני הלאומנים המקומיים לתומכי המעצמה הקולוניאלית. כשהמעצמות נסוגו והמדינות קיבלו עצמאות, איבדו היהודים את ההגנה, והשלטון הלאומי החדש ראה בהם משתפי פעולה עם השליטים הזרים.

גורם שלישי – הסכסוך הערבי־יהודי, הקמת מדינת ישראל ומלחמותיה.
המאבק על ארץ־ישראל, ובעיקר מלחמת העצמאות, הגביר את המתח בין היהודים למוסלמים ואת האיבה של הציבור המוסלמי כלפי היהודים, במיוחד במדינות שנלחמו בישראל (מצרים, סוריה, עיראק, לבנון). היהודים זוהו עם הציונות ועם האויב. במצרים, בעיראק, בלוב ובמרוקו היו פרעות שבהן נרצחו ונפצעו יהודים ונבזזו רכושם, חנויותיהם ובתי הכנסת שלהם. הליגה הערבית קראה לפעול נגד היהודים במדינות החברות בה, והמדינות נקטו צעדים כמו שלילת אזרחות, החרמת רכוש ופיטורים. בהמשך החריפה גם מלחמת סיני (1956) את מצב היהודים במצרים, ומלחמת ששת הימים (1967) הביאה לפרעות נגד יהודים בלוב. מנגד, רוב היהודים קיבלו את הקמת המדינה בהתלהבות, והיא הייתה עבורם מוקד משיכה ויעד לעלייה.

השפעת אחד הגורמים על גורל היהודים בעיראק – הסכסוך והקמת מדינת ישראל:
יהודי עיראק היו קהילה עתיקה וגדולה (כ־130 אלף בסוף שנות הארבעים), ששיחקה תפקיד מרכזי במסחר, בכלכלה ובחיי התרבות של המדינה. כבר ביוני 1941, בימי מרד רשיד עאלי, התרחשו בבגדד פרעות ה"פרהוד", שבהן נרצחו כ־180 יהודים. מלחמת העצמאות החריפה מאוד את המצב: עיראק השתתפה בפלישה לישראל, והשלטון ראה ביהודי עיראק "גיס חמישי". ב־1948 נקבע בחוק כי ציונות היא פשע; יהודים פוטרו ממשרות ממשלתיות, נעצרו ונעשו מטרה להתנכלויות, ושפיק עדס, איש עסקים יהודי עשיר, הוצא להורג לאחר שהואשם במכירת נשק לישראל. התנועה הציונית המחתרתית בעיראק ארגנה בריחה של יהודים דרך איראן. במרס 1950 חוקקה עיראק חוק שאפשר ליהודים לעזוב את המדינה בתנאי שיוותרו על אזרחותם, ובמרס 1951 הקפיאה את רכושם של היהודים שוויתרו על האזרחות. במבצע "עזרא ונחמיה" (1950–1951) הועלו לישראל ברכבת אווירית כ־120 אלף יהודים, כמעט כל הקהילה. כך הוביל הסכסוך והקמת מדינת ישראל לחיסולה של אחת הקהילות היהודיות הוותיקות בעולם ולעלייתה לישראל, כשהיא מאבדת כמעט את כל רכושה.

למה זה מקבל ניקוד מלא:

טעות נפוצה:
לתאר את גורל יהודי המדינה בלי לקשור אותו לאחד הגורמים שהוסברו, או להציג גורם שלא הוסבר בחלק הראשון.

מה נדרש:
שתי מטלות. (1) "הציגו את תוצאות המלחמה" – אין מספר, לכן נציג שלוש תוצאות עיקריות. (2) "הסבירו את השפעתן על מדינת ישראל בשניים מן התחומים" – לבחור בדיוק שניים מבין: החברתי, הכלכלי, הפוליטי והביטחוני, ולהסביר בכל אחד את ההשפעה.

תשובה מלאה:
תוצאות המלחמה:
תוצאה ראשונה – ניצחון צבאי מהיר של ישראל. בתוך שישה ימים (5–10 ביוני 1967) הביס צה"ל את צבאות מצרים, ירדן וסוריה. חיל האוויר השמיד ביום הראשון את רוב חילות האוויר של מצרים ושל מדינות ערב השכנות, ולצבאות ערב היו אבדות כבדות: הרוגים רבים (לפי ההערכות כ־20,000) ואובדן ציוד צבאי רב. ישראל איבדה במלחמה כ־800 חיילים.
תוצאה שנייה – השטח שבשליטת ישראל גדל מאוד: השטחים שנכבשו גדולים פי שלושה ויותר משטחה של ישראל לפני המלחמה. צה"ל כבש את חצי האי סיני ואת רצועת עזה ממצרים, את יהודה ושומרון (הגדה המערבית) ואת מזרח ירושלים מירדן, ואת רמת הגולן מסוריה. ירושלים המזרחית אוחדה עם חלקה המערבי, והכותל המערבי והעיר העתיקה עברו לשליטה ישראלית.
תוצאה שלישית – כמיליון פלסטינים נוספו לתחומי השליטה של ישראל. ביהודה ושומרון וברצועת עזה חיה אוכלוסייה פלסטינית גדולה, שעברה לשלטון צבאי ישראלי.

ההשפעה על מדינת ישראל:

בתחום הביטחוני:
ההתרחבות הטריטוריאלית העניקה לישראל עומק אסטרטגי ויתרונות טופוגרפיים. הגבולות התרחקו ממרכזי האוכלוסייה: לפני המלחמה "המותניים הצרים" של ישראל היו ברוחב של כ־15 ק"מ בלבד, ואחריה הגבול עם ירדן עבר לנהר הירדן. השליטה ברמת הגולן ובחרמון סיפקה תצפית על צפון הארץ ועל סוריה והפסיקה את הירי מן הרמה על יישובי עמק החולה; השליטה בהרי יהודה ושומרון הרחיקה את האיום ממישור החוף; וחצי האי סיני שימש מרחב חיץ מול מצרים, ובו גם שטחי אימונים צבאיים. במקביל הוקמו בסיסים צבאיים לאורך קווי הגבול החדשים. עם זאת, הגבולות החדשים לא הביאו שקט: חודשים ספורים אחרי המלחמה פרצה "מלחמת ההתשה" (1967–1970) לאורך תעלת סואץ, ובתגובה בנתה ישראל קו ביצורים לאורך התעלה – "קו בר לב". השליטה באוכלוסייה הפלסטינית חייבה גם החזקת כוחות להתמודדות עם פיגועים.

בתחום הכלכלי:
לפני המלחמה הייתה ישראל במיתון קשה (1966–1967). אחרי המלחמה החל שגשוג כלכלי ניכר: נוצרה תחושת ביטחון שעודדה השקעות, תרומות והשקעות מחוץ לארץ זרמו לישראל, והתיירות גדלה, בין השאר בזכות המקומות הקדושים בירושלים. בנייה רחבת היקף החלה בירושלים ובשטחים, והגידול בהוצאות הביטחון (בסיסים, ציוד, תעשייה צבאית מקומית אחרי האמברגו הצרפתי) הניע את המשק. נוסף על כך נכנסו למשק הישראלי עובדים פלסטינים רבים מן השטחים, בעיקר בבנייה ובחקלאות, והשטחים הפכו לשוק לתוצרת הישראלית. כך הסתיים המיתון והמשק נכנס לתקופת צמיחה.

(בתחום החברתי־פוליטי, לחלופין: מעבר מחרדה קיומית לתחושת ביטחון ועוצמה, גידול בעלייה – בייחוד ממערב אירופה ומארצות הברית, ופתיחת ויכוח עמוק בחברה הישראלית על עתיד השטחים ועל היחס לפלסטינים.)

למה זה מקבל ניקוד מלא:

טעות נפוצה:
לבחור יותר משני תחומים ולכתוב על כל אחד משפט אחד, במקום שני תחומים מוסברים היטב.

מה נדרש:
שתי מטלות. (1) "הציגו את תוצאות המלחמה" – אין מספר, לכן נציג שלוש תוצאות עיקריות. (2) "הסבירו את השפעתן על מדינת ישראל בשניים מן התחומים" – בדיוק שניים מבין: החברתי, הכלכלי, הפוליטי והביטחוני, ולהסביר בכל אחד את ההשפעה.

תשובה מלאה:
תוצאות המלחמה:
תוצאה ראשונה – ניצחון צבאי של ישראל אחרי פתיחה קשה. המלחמה פרצה ב־6 באוקטובר 1973 בהתקפה מפתיעה של מצרים וסוריה. בימים הראשונים חצו המצרים את תעלת סואץ וכבשו את קו בר לב, והסורים חדרו לרמת הגולן. אחרי שגויסו המילואים בלם צה"ל את ההתקפה ועבר להתקפת נגד. בסוף המלחמה החזיק צה"ל בשטחים ממערב לתעלה ("אפריקה"), כיתר את הארמייה השלישית המצרית והגיע לכ־100 ק"מ מקהיר, ובצפון כבש שטחים מעבר לקווי 1967 בכיוון דמשק.
תוצאה שנייה – המחיר הכבד. מספר גדול של נפגעים בשעות הראשונות, ובסופה של המלחמה אבדות כבדות: כ־2,600 חללים, אלפי פצועים ומאות שבויים.
תוצאה שלישית – אובדן ציוד צבאי רב ופגיעה בכושר הצבא – מאות טנקים ומטוסים נפגעו, ותחושת העליונות הצבאית של צה"ל התערערה.

ההשפעה על מדינת ישראל:

בתחום הפוליטי:
ההפתעה והמחיר הכבד ערערו את האמון של הציבור בהנהגה המדינית והצבאית. הממשלה הקימה ועדת חקירה ממלכתית – ועדת אגרנט – כדי לברר את המחדלים שהביאו לפרוץ המלחמה. מסקנותיה (1974) התמקדו בדרג הצבאי: הרמטכ"ל דוד אלעזר, ראש אגף המודיעין ובכירים נוספים נאלצו להתפטר. הציבור לא השלים עם כך שהדרג המדיני לא נשא באחריות: קמו תנועות מחאה, ובהן מחאתו של מוטי אשכנזי, מפקד מעוז "בודפשט" בקו בר לב, שקראו להתפטרות הממשלה ושר הביטחון. באפריל 1974 התפטרה גולדה מאיר, ויחד איתה פרש מן הממשלה שר הביטחון משה דיין, ויצחק רבין הקים ממשלה חדשה. הביקורת הציבורית המתמשכת על ההנהגה הוותיקה סללה את הדרך ל"מהפך" הפוליטי של 1977, שבו עלתה לשלטון לראשונה מפלגת הליכוד בראשות מנחם בגין. בנוסף קמו תנועות פוליטיות חוץ־פרלמנטריות חדשות: "גוש אמונים" (1974), שקידם התיישבות ביהודה ושומרון, ו"שלום עכשיו" (1978), שתמכה בפשרה תמורת שלום.

בתחום הביטחוני:
בעקבות המלחמה הושגו בתיווך אמריקני (שר החוץ הנרי קיסינג'ר) הסכמים להפרדת הכוחות – עם מצרים (ינואר 1974) ועם סוריה (מאי 1974) – ובהמשך הסכם ביניים עם מצרים (1975). התהליך המדיני הזה סלל את הדרך לביקור נשיא מצרים סאדאת בירושלים (נובמבר 1977), להסכמי קמפ דייוויד (1978) ולחתימה על הסכם השלום בין ישראל למצרים (1979), שבעקבותיו נסוגה ישראל מסיני. כך הפכה החזית הדרומית, שהייתה המסוכנת ביותר, לגבול שקט. במקביל ישראל נעזרה בסיוע צבאי אמריקני רחב כדי לשקם את צה"ל ולהחזיר לעצמה את כושר ההרתעה: הוגדל מספר היחידות הלוחמות, נבנתה יכולת הגנתית ונערכו שינויים בעבודת המודיעין, אך גברה התלות של ישראל בסיוע האמריקני. בגבול עם סוריה נשמר השקט, אך סוריה המשיכה לתמוך בארגונים פלסטיניים שפעלו מלבנון.

(בתחום הכלכלי, לחלופין: נזק עצום לכלכלה בשל הגיוס הממושך ועלות המלחמה, שתרם לקיפאון ולאינפלציה גבוהה במשק; חרם הנפט שהטילו יצואניות הנפט הערביות העלה את מחירו; וגדלו הפערים החברתיים־כלכליים.)

למה זה מקבל ניקוד מלא:

טעות נפוצה:
לכתוב שהמלחמה הסתיימה בתבוסה של ישראל – מבחינה צבאית ישראל ניצחה, אף שההפתעה והמחיר הכבד יצרו בציבור תחושה של משבר. ההבחנה בין התוצאה הצבאית לבין ההשפעה על התודעה חשובה.