בגרות בהיסטוריה 22261 - חורף 2024
היסטוריה – שאלון 22261 · חורף · 12 שאלות · 3:30 שעות
בחינת הבגרות בהיסטוריה, חורף 2024, כל 12 השאלות כמו בשאלון, והמקורות שבשאלון. לכל סעיף יש פתרון מלא: מה השאלה מבקשת, תשובה כמו שכותבים אותה בבחינה, ולמה היא מקבלת ציון מלא.
הוראות הבחינה (כמו בשאלון)
נספחים: לשאלה 3 (קריקטורה)
לשאלה 5 (המנונים, דגלים)
שימו לב: בבחינה זו יש הנחיות מיוחדות.
יש לענות על השאלות על פי הנחיות אלה.
היסטוריה
הוראות
מבנה השאלון ומפתח ההערכה: בשאלון זה שני חלקים: חלק א (פרק ראשון, פרק שני) וחלק ב (פרק שלישי, פרק רביעי).
יש לענות סך הכול על שלוש שאלות, משני פרקים לפחות (לכל שאלה – 33⅓ נקודות).
שימו לב: אין חובה לבחור שאלות משני החלקים.
משך הבחינה: שלוש שעות וחצי ללא הפסקה.
חלק א
א. מבנה השאלון: בחלק זה שני פרקים.
פרק ראשון – מלחמת העולם השנייה והשואה
פרק שני – לאומיות וציונות
שימו לב: כדי לקבל את חלק ב יש למסור למשגיחים את מחברת הבחינה ואת ספרי הלימוד של חלק א.
אין לחזור לחלק א לאחר מסירת מחברת הבחינה למשגיחים.
ב. חומר עזר מותר בשימוש:
1. ספר הלימוד שאושר בנושא מלחמת העולם השנייה, טוטליטריות ושואה,
וספר הלימוד שאושר בנושא לאומיות וציונות.
הספרים יכולים להיות מסומנים במדגש (מרקר) או בעיפרון, אך בלי הערות בכתב.
אפשר לציין תקופות או נושאים באמצעות מדבקות (סימניות) הבולטות מן הספר.
2. עותק מודפס של כותרות יחידות ההוראה "איך יכול אדם".
יש לכתוב במחברת הבחינה בלבד. יש לרשום "טיוטה" בראש כל עמוד המשמש טיוטה.
כתיבת טיוטה בדפים שאינם במחברת הבחינה עלולה לגרום לפסילת הבחינה.
השאלות בשאלון זה מנוסחות בלשון רבים, אף על פי כן על כל תלמידה וכל תלמיד להשיב עליהן באופן אישי.
בהצלחה!
שימו לב: יש לענות בבחינה כולה סך הכול על שלוש שאלות, משני פרקים לפחות (לכל שאלה – 33⅓ נקודות).
שימו לב: אם בחרתם לענות על פחות משלוש שאלות בחלק א, יש למסור למשגיחים את מחברת הבחינה, את ספרי הלימוד ואת העותק שבו כותרות יחידות ההוראה "איך יכול אדם" ולקבל את חלק ב של השאלון ומחברת בחינה נוספת.
אין לחזור לחלק א לאחר מסירת מחברת הבחינה למשגיחים.
חלק ב
הוראות
א. מבנה השאלון: בחלק זה שני פרקים.
פרק שלישי – המאבק על הקמת מדינת ישראל
פרק רביעי – סוגיות נבחרות בתולדות מדינת ישראל
שימו לב: אם לא עניתם על שלוש שאלות בחלק א – יש לבחור שאלה/שאלות מחלק ב
(סך הכול – שלוש שאלות בבחינה כולה).
ב. חומר עזר מותר בשימוש: אין.
חלק א – פרק ראשון – מלחמת העולם השנייה והשואה
ההוראות לפרק זה
שימו לב: 1. בפרק זה תוכלו להיעזר בספר הלימוד שאושר בנושא מלחמת העולם השנייה, טוטליטריות והשואה. כמו כן תוכלו להיעזר בעותק מודפס של כותרות יחידות ההוראה "איך יכול אדם".
2. בסעיפים שבהם יש להביא מקור מסֵפר הלימוד, יש לכתוב את שם הספר, את שם ההוצאה לאור ואת מספר העמוד שבו נמצא המקור.
שאלה 1 · ביסוס המשטר הנאצי (1933–1935)
– מדוע התנגדו הנאצים לדמוקרטיה ו/או לקומוניזם? הביאו בתשובתכם שני נימוקים.
– בחרו מקור מספר הלימוד, והסבירו כיצד הוא מבטא את היישום של התנגדות הנאצים לדמוקרטיה ו/או לקומוניזם בגרמניה בשנים 1933–1934.
לפניכם שני קטעי מקור (1–2) ובכל אחד מהם מוצג מניע אחר לחקיקת חוקי נירנברג.
– הציגו את המניע לחקיקת חוקי נירנברג על פי כל אחד מקטעי המקור, והסבירו סיבה אחת להבדל בין המניעים שהוצגו בקטעי המקור.
– הסבירו כיצד אפשר להתבסס על דוגמה אחת מחוקי נירנברג לחיזוק המניע שהציג פרייזלר (מקור 2).
◂ פתרון מלא לשאלה 1
סעיף א
שני נימוקים להתנגדות (לדמוקרטיה ו/או לקומוניזם), למשל:
דמוקרטיה – ערכיה (זכויות אדם, הכרעת הרוב, שוויון, שלטון העם) סותרים את האידאולוגיה הנאצית; אצל הנאצים הפרט משרת את המדינה והאומה, ובדמוקרטיה המדינה משרתת את הפרט; עקרון המנהיג (הפיהרר מכריע, קובע את החוק ונמצא מעליו) מול הכרעת הרוב ונציגי העם בפרלמנט; היררכיה של גזעים מול שוויון.
קומוניזם – מאבק המעמדות ושוויון סותרים את תורת הגזע וההיררכיה; סולידריות בין העמים מול מאבק בין העמים; הקומוניזם נתפס כמכשול בפני "הסדר החדש", כמפלג את האומה וכרעיון "יהודי" המסכן את העולם.
מקור מספר הלימוד המבטא את היישום בשנים 1933–1934 (למשל "חוק ההסמכה" ממרץ 1933), עם הסבר כיצד הוא מבטא את ביטול הדמוקרטיה ו/או את דיכוי הקומוניסטים.
מה נדרש:
שתי מטלות. (1) "מדוע התנגדו" – להסביר את סיבות ההתנגדות של הנאצים לדמוקרטיה ו/או לקומוניזם, בדיוק שני נימוקים (אפשר שניהם על הדמוקרטיה, שניהם על הקומוניזם, או אחד לכל אחד). (2) "בחרו מקור... והסבירו" – להביא מקור אחד מספר הלימוד ולהסביר כיצד הוא מבטא יישום של ההתנגדות הזאת בגרמניה בשנים 1933–1934.
תשובה מלאה:
נימוק ראשון – ההתנגדות לדמוקרטיה: עקרון המנהיג מול הכרעת הרוב. באידאולוגיה הנאצית עומד בראש המדינה מנהיג יחיד, הפיהרר, שמגלם את רצון העם. הוא מכריע ומקבל את ההחלטות בעבור העם, ודברו הוא החוק. בדמוקרטיה, לעומת זאת, העם בוחר את נציגיו לפרלמנט, ההחלטות מתקבלות בהכרעת הרוב, וגם השליטים כפופים לחוק. לכן ראו הנאצים בדמוקרטיה שיטה חלשה, איטית ומפלגת, שמפצלת את העם למפלגות ולוויכוחים ומונעת הנהגה נחרצת. כך הציגו את רפובליקת ויימאר: שלטון של מפלגות ושל קואליציות מתחלפות שהביא על גרמניה משבר והשפלה.
נימוק שני – ההתנגדות לקומוניזם: מאבק מעמדות ושוויון מול אחדות האומה ותורת הגזע. הקומוניזם מבוסס על רעיון מאבק המעמדות ועל סולידריות בין פועלי כל העמים, ושואף לשוויון בין כל בני האדם. הנאציזם, לעומתו, דוגל בהיררכיה בין גזעים ובמאבק בין העמים, שבו הגזע החזק שורד ושולט. הנאצים טענו שהקומוניזם מפלג את האומה הגרמנית למעמדות יריבים ומחליש אותה, ובכך פוגע באינטרס של העם הגרמני. יתרה מזו, הם הציגו את הקומוניזם כ"בולשביזם יהודי", כלומר כתנועה שנוצרה בידי היהודים כדי להשתלט על העולם. כך התחברה ההתנגדות לקומוניזם לאנטישמיות הנאצית.
מקור מספר הלימוד: "חוק ההסמכה" (מרץ 1933). בחרתי בנוסח "חוק ההסמכה" (החוק לביטול מצוקת העם והרייך), שאישר הרייכסטאג ב־23 במרץ 1933, כחודשיים אחרי שהיטלר מונה לקנצלר. לפי החוק, הממשלה רשאית לחוקק חוקים בלי אישור הרייכסטאג, וחוקים אלה רשאים לסטות מן החוקה. ההסמכה ניתנה לארבע שנים. המקור מבטא את יישום ההתנגדות הנאצית לדמוקרטיה: סמכות החקיקה, שבדמוקרטיה שמורה לנציגי העם הנבחרים, הועברה לידי הממשלה שבראשה עמד היטלר. הפרלמנט איבד את תפקידו, ועקרון הפרדת הרשויות בוטל. החוק אושר אחרי שהצירים הקומוניסטים כבר נעצרו או נמלטו בעקבות שריפת הרייכסטאג, ולכן הוא מבטא גם את סילוק הקומוניסטים מן הזירה הפוליטית. על בסיס החוק הזה פירקו הנאצים בהמשך 1933 את האיגודים המקצועיים ואסרו את קיומן של מפלגות אחרות, וגרמניה הפכה למדינה של מפלגה אחת. כך הוחלף שלטון העם בשלטון היחיד.
בבחינה: ציינו את שם הספר, ההוצאה והעמוד שממנו לקחתם את המקור.
למה זה מקבל ניקוד מלא:
טעות נפוצה: לתאר את הדמוקרטיה או את הקומוניזם בלי להעמיד מולם את העיקרון הנאצי שסותר אותם, או לבחור מקור מתקופה מאוחרת יותר (למשל מ־1938), כשהשאלה מגבילה את המקור לשנים 1933–1934.
סעיף ב
מקור 1 – המניע: הסדרת היחסים בין הגרמנים ליהודים כשני עמים שונים ונפרדים (ליהודים ניתנים חיים לאומיים עצמיים, בלי זכויות אזרח גרמניות).
מקור 2 – המניע: הגנה על הגזע הארי ועל המדינה הגרמנית מפני הסכנה של ההשפעה היהודית ושל העירוב הגזעי ("גרמני" הוא עניין של דם).
סיבה להבדל – זהות הדובר והנמענים: מקור 1 – עורך סוכנות הידיעות הגרמנית, בהודעה לעיתונות שמיועדת גם לדעת הקהל בעולם, ולכן ניסוח מתון שמסתיר את הגזענות; מקור 2 – בכיר במשרד המשפטים בהרצאה בפני מדענים גרמנים במוסד גרמני, ולכן ביטוי גלוי של התפיסה הגזענית־האנטישמית.
דוגמה מחוקי נירנברג: חוק אזרחות הרייך – רק בעל דם גרמני הוא אזרח, ולכן היהודים אינם אזרחים ("גרמני" הוא עניין של דם); או החוק להגנת הדם הגרמני – איסור נישואי תערובת ויחסי אישות בין יהודים לגרמנים, ואיסור העסקת עוזרות בית גרמניות מתחת לגיל 45 בבתים יהודיים (הגנה מפני "בגידה גזעית").
מה נדרש:
שלוש מטלות. (1) "הציגו" – את המניע לחקיקת חוקי נירנברג לפי כל אחד משני המקורות (שני מניעים). (2) "הסבירו סיבה אחת להבדל" – בדיוק סיבה אחת, שמסבירה מדוע המניעים שונים. (3) "הסבירו כיצד אפשר להתבסס" – לבחור בדיוק דוגמה אחת מחוקי נירנברג ולהסביר כיצד היא מחזקת את המניע שהציג פרייזלר במקור 2.
תשובה מלאה:
המניע לפי מקור 1. לפי ברנט, החוקים נועדו להסדיר את היחסים בין הגרמנים ובין היהודים כשני עמים שונים ונפרדים. החוקים יצרו "מצב ברור לחלוטין בין העם הגרמני ובין היהדות": העם הגרמני "מסרב לראות ביהודים אזרחים גרמנים כמותם", אבל בתמורה "יזכה המיעוט היהודי לחיי תרבות עצמיים, לחיים לאומיים משלו". ברנט אף מציג את החוקים כטובה ליהודים: "נעשָׂה דבר מועיל ומבריא גם ליהדות בגרמניה", והם תורמים "ליצירת יחס נסבל יותר בין שתי האומות". כלומר, לפי המקור, המניע הוא הפרדה לאומית מוסדרת ושקטה בין שני עמים.
המניע לפי מקור 2. לפי פרייזלר, המניע הוא הגנה על הגזע הארי ועל המדינה הגרמנית מפני ההשפעה היהודית ומפני עירוב הגזעים. הוא קובע ש"ההגנה על הגזע ועל הקרקע - פירושה קודם כול התגוננות מפני השפעה יהודית", ושהמושג "גרמני" "הוא עניין של דם". מכאן שיהודי אינו יכול להיות גרמני, ושיש להגן על "הדם הגרמני". פרייזלר אף מציע להעניש "בכל חומרת הדין על מעשי בגידה גזעית". המניע כאן גזעני ואנטישמי במפורש: היהודים מוצגים כסכנה שיש להתגונן מפניה.
סיבה להבדל: זהות הדובר והנמענים. את מקור 1 מסר עורך "סוכנות החדשות הגרמנית", סוכנות של המשטר הנאצי שהציגה את מדיניותו לתקשורת בגרמניה ובעולם. דבריו נמסרו לעיתונות, כלומר נועדו להגיע גם לדעת הקהל מחוץ לגרמניה. בשנת 1935 עוד ביקש המשטר להימנע מביקורת בינלאומית, למשל לקראת האולימפיאדה בברלין ב־1936. לכן ההסבר מנוסח בלשון מתונה ונמנע מן המונחים הגזעניים: הוא מציג את החוקים כהכרה ב"חיים לאומיים" של היהודים. מקור 2, לעומת זאת, הוא הרצאה של בכיר במשרד המשפטים בפני אנשי מקצוע גרמנים, "בשבוע המקצועי־המדעי של האקדמיה להנהלה". זהו קהל פנימי שאין צורך להתחשב בו בדעת הקהל בעולם. לכן פרייזלר מבטא בגלוי את התפיסה הגזענית־האנטישמית של המשטר, ומדבר על "דם" ועל "בגידה גזעית". ההבדל במניעים נובע אפוא מן ההבדל בתפקיד הדובר ובקהל שאליו פנה.
דוגמה מחוקי נירנברג לחיזוק המניע של פרייזלר: "החוק להגנת הדם הגרמני והכבוד הגרמני" (15 בספטמבר 1935). החוק אסר נישואים בין יהודים ובין אזרחים בעלי דם גרמני או דם קרוב לו, ואסר גם יחסי אישות מחוץ לנישואים ביניהם. הוא אף אסר על יהודים להעסיק בביתם עוזרות בית גרמניות מתחת לגיל 45. כל האיסורים האלה נובעים מן התפיסה שיש להגן על "הדם" הגרמני מפני עירוב עם "דם יהודי", כלומר מפני מה שפרייזלר מכנה "בגידה גזעית". ההגבלה לגיל 45 מראה שהחוק נועד למנוע לידת ילדים "מעורבים". לכן החוק הזה מבטא במדויק את דבריו של פרייזלר: ההגנה על הגזע היא "התגוננות מפני השפעה יהודית", והשייכות לעם הגרמני היא "עניין של דם".
למה זה מקבל ניקוד מלא:
טעות נפוצה: לכתוב ש"הדובר במקור 1 הוא נאצי ובמקור 2 גם נאצי" בלי להסביר כיצד ההבדל בקהל היעד יוצר את ההבדל במניע, או להביא כמה דוגמאות מחוקי נירנברג כשהשאלה מבקשת דוגמה אחת.
שאלה 2 · היהודים במזרח אירופה בזמן הכיבוש הנאצי
עם פלישת גרמניה לפולין התערער לחלוטין בסיס הקיום היהודי בשטחי הכיבוש הגרמני.
נמקו טענה זו באמצעות שניים מן הצעדים שנקטו הנאצים כלפי היהודים בתחומים שונים על פי מה שלמדתם, ובאמצעות מקור מספר הלימוד.
לפניכם קטע מקור מן העיתון "ידיעות הגטו" שהוציא יו"ר היודנראט בגטו וילנה, יעקב גנס. הקטע פורסם ביוני 1943.
– בתקופה זו התעורר ויכוח בנוגע לעבודה בגטו. הציגו את הטענה של גנס בוויכוח זה, ובססו אותה על נימוק אחד מן הקטע ועל נימוק אחד על פי מה שלמדתם.
– על פי מה שלמדתם, הציגו טיעון נגדי (טענה ונימוק) לטענה של גנס.
◂ פתרון מלא לשאלה 2
סעיף א
שני צעדים בתחומים שונים, כל אחד עם הסבר כיצד ערער את בסיס הקיום, למשל:
כלכלה – החרמה וחיסול של מפעלים ועסקים יהודיים, פיטורי עובדים יהודים, הקפאת חשבונות בנק והגבלת הכסף המזומן, הטלת קנסות;
חינוך, תרבות ודת – סגירת מוסדות חינוך, איסור תפילה בציבור ושחיטה כשרה, עבודה בשבתות ובחגים, שרפת בתי כנסת;
עקירה וגירוש – גירושים המוניים מאזורים שונים בפולין (מן השטחים שסופחו לרייך אל הגנרלגוברנמן);
בידוד – חובת סרט לבן עם מגן דוד או טלאי צהוב, סימון חנויות, השפלות פומביות;
ביטחון אישי – השפלה, אלימות, חטיפות לעבודות כפייה, רצח ספונטני; הגבלת חופש התנועה.
מקור מספר הלימוד שמדגים צעד כזה ומנמק את הטענה.
מה נדרש:
"נמקו טענה זו" – להראות שבסיס הקיום היהודי התערער לחלוטין, בעזרת: (1) בדיוק שני צעדים של הנאצים, מתחומים שונים, על פי מה שלמדתם; (2) מקור אחד מספר הלימוד. כל צעד צריך להיות מוסבר: מה נעשה, ואיך זה פגע ביכולת של היהודים להתקיים.
תשובה מלאה:
הטענה. גרמניה פלשה לפולין ב־1 בספטמבר 1939, ותוך שבועות כבשה את מערבה ואת מרכזה. מיד עם הכיבוש החלו הנאצים בשורת צעדים נגד כשני מיליון היהודים שנפלו בידיהם. הצעדים פגעו בכל תחומי החיים בבת אחת: בפרנסה, במקום המגורים, בחיי הקהילה ובביטחון האישי. כך התערער לחלוטין בסיס הקיום היהודי.
צעד ראשון – בתחום הכלכלי: הרס מקורות הפרנסה. מפעלים, בתי עסק וחנויות של יהודים הוחרמו או חוסלו, ועובדים יהודים פוטרו מן השירות הציבורי ומן המשק. חשבונות הבנק של היהודים הוקפאו, וכמות הכסף המזומן שיהודי רשאי להחזיק הוגבלה לסכום קטן. על הקהילות הוטלו קנסות כבדים, ובתים, דירות וקרקעות הוחרמו. בגנרלגוברנמן הוטלה על היהודים גם חובת עבודת כפייה כבר בסוף אוקטובר 1939. התוצאה: משפחות רבות איבדו בתוך זמן קצר את כל רכושן ואת כל מקור הכנסתן, ולא נותרה להן דרך לפרנס את עצמן. זו פגיעה ישירה בבסיס הקיום החומרי.
צעד שני – בתחום העקירה: גירושים המוניים. הנאצים גירשו המוני יהודים מן השטחים שבמערב פולין שסופחו לרייך (כמו חבל הוורטה) אל הגנרלגוברנמן. המגורשים נאלצו לעזוב את בתיהם בתוך שעות, כמעט בלי רכוש, והגיעו כפליטים חסרי כול לערים אחרות. הגירושים עקרו את היהודים מן הסביבה שבה חיו, ניתקו אותם מקהילותיהם וממקורות פרנסתם, והפכו רבים מהם לפליטים התלויים בעזרת הקהילות שקלטו אותם, שגם הן נאבקו על קיומן. כך הוכנה הקרקע לריכוזם בגטאות.
מקור מספר הלימוד: צו הסימון של הנס פרנק. בחרתי בצו שפרסם הנס פרנק, המושל הכללי של הגנרלגוברנמן, ב־23 בנובמבר 1939. הצו קבע שכל היהודים והיהודיות מגיל 10 ומעלה בשטח הגנרלגוברנמן חייבים לשאת על השרוול הימני סרט לבן ועליו מגן דוד כחול, ושמי שיעבור על הצו ייענש. המקור מנמק את הטענה: הצו הפך כל יהודי לזהה מיד ברחוב. הוא בודד את היהודים משכניהם הלא־יהודים, חשף אותם להשפלות, לחטיפות לעבודת כפייה ולאלימות, והקל על הנאצים לאכוף עליהם את שאר ההגבלות, כמו האיסורים על תנועה ועל מסחר. הצו מראה שבתוך פחות משלושה חודשים מן הפלישה נשלל מן היהודים אפילו הביטחון הבסיסי להלך ברחוב, ובכך התערער בסיס קיומם.
בבחינה: ציינו את שם הספר, ההוצאה והעמוד שממנו לקחתם את המקור.
למה זה מקבל ניקוד מלא:
טעות נפוצה: להביא שני צעדים מאותו תחום (למשל החרמת עסקים והקפאת חשבונות בנק, שניהם כלכליים), כשהשאלה דורשת "בתחומים שונים", או לתאר את הגטאות ואת ההשמדה מתקופה מאוחרת במקום את הצעדים הראשונים של הכיבוש.
סעיף ב
טענת גנס: יש לקיים גטו יצרני שבו עובדים יהודים רבים ככל האפשר – זהו הכרח קיומי ואמצעי לשרוד ("הצלה באמצעות עבודה").
נימוק מן הקטע (אחד): התרומה הכלכלית לגרמניה במלחמה מרחיקה את חיסול הגטו ונותנת זמן עד סוף המלחמה ("העננים... מתחילים להתפזר, ובנדון זה משפיעים רק גורמים כלכליים"); או – יש להוכיח לגרמנים שהיהודים מועילים ואין להם תחליף ("הרינו דווקא מועילים מאוד ואין למצוא לנו תחליף").
נימוק על פי מה שלמדתם (אחד): העבודה מספקת מקור מחיה ותעסוקה; מקלה על המצוקה (כרטיס עבודה מזכה במנת מזון נוספת ובשכר); מעניקה שגרה ועוגן נפשי.
טיעון נגדי: אין לקיים גטו יצרני, כי הוא משרת את הנאצים ואינו מבטיח הצלה. נימוק: המפעלים תורמים למאמץ המלחמתי של האויב; העבודה שוחקת את העובדים; הנאצים מתכננים להשמיד את כל היהודים ויחסלו את הגטו כשיחפצו; במקום לעבוד יש להתכונן למרד.
מה נדרש:
שתי מטלות. (1) "הציגו את הטענה של גנס" ו"בססו אותה" – בדיוק נימוק אחד מן הקטע (עם ציטוט) ובדיוק נימוק אחד מן הידע. (2) "הציגו טיעון נגדי" – טענה הפוכה לטענת גנס, ונימוק אחד שתומך בה, על פי מה שלמדתם.
תשובה מלאה:
טענת גנס. יעקב גנס, ראש הגטו ויו"ר היודנראט בגטו וילנה, טען שיש להפוך את הגטו לגטו יצרני, שבו יעבדו יהודים רבים ככל האפשר בשביל הגרמנים. לדעתו העבודה היא הדרך של יהודי הגטו לשרוד את המלחמה, ולכן היא "ממש צַו השעה". אסור לסטות ממנה: "מצווים אנו, גם בעתיד, שלא לסור [לסטות] ממצע העבודה". זו גישה שכונתה "הצלה באמצעות עבודה".
נימוק מן הקטע: התועלת הכלכלית לגרמניה במלחמה מרחיקה את הסכנה. גנס כותב שיש להוכיח לגרמנים ש"בניגוד להנחה המקובלת שלא נצלח לשום מלאכה, הרינו דווקא מועילים מאוד ואין למצוא לנו תחליף". הוא מדגיש שהעבודה "למען הוורמאכט", הצבא הגרמני, חשובה במיוחד "בתנאי המלחמה הנוכחיים". לפי הבנתו, הגרמנים זקוקים לכוח עבודה בזמן מלחמה, ולכן כל עוד הגטו מייצר בשבילם הם לא יחסלו אותו. הוא אף מציין שהשיטה כבר משיגה תוצאות: "העננים של הימים האחרונים מתחילים להתפזר, ובנדון זה משפיעים רק גורמים כלכליים". כלומר, הסכנה המיידית נדחתה בזכות התועלת הכלכלית של הגטו. התקווה הייתה שהזמן שירוויחו כך יספיק עד שגרמניה תובס.
נימוק על פי מה שלמדתם: העבודה הקלה על המצוקה הקשה בגטו. בגטאות שררו רעב, צפיפות ומחלות, והמזון שהקצו הגרמנים היה מועט מאוד. מי שעבד קיבל לעיתים מנת מזון נוספת, ולפעמים גם תשלום זעום. כרטיס עבודה ("שיין") העניק לבעליו ולבני משפחתו הגנה מסוימת בזמן אקציות, שכן הגרמנים העדיפו בתחילה לפגוע במי שלא עבד. לכן העבודה הייתה מקור מחיה ממשי למשפחות רבות, ובכך חיזקה את טענתו של גנס שהיא חיונית לקיום.
טיעון נגדי: טענה. אין לבנות את קיום הגטו על עבודה בשביל הגרמנים, כי היא משרתת את האויב ואינה מבטיחה הצלה. במקום זאת יש להתכונן להתנגדות חמושה.
נימוק. לפי מה שלמדתם, מדיניות "הפתרון הסופי" שאפה להשמיד את כל היהודים, ושיקולים כלכליים רק דחו את ההשמדה ולא ביטלו אותה. לכן העבודה במפעלי הגטו אינה ערובה לחיים. היא אף תורמת לכלכלת גרמניה ולמאמץ המלחמתי שלה, כלומר מחזקת את האויב שמבקש להשמיד את היהודים. זו הייתה עמדת ארגון הפרטיזנים המאוחד (פ.פ.או.) בגטו וילנה, שהוקם בינואר 1942 בראשות יצחק ויטנברג ואבא קובנר וקרא להתכונן למרד. ההיסטוריה הוכיחה את החשש הזה: באמצע ספטמבר 1943 נרצח גנס בידי הגסטפו, וב־23–24 בספטמבר 1943 חוסל גטו וילנה, למרות אלפי העובדים שבו.
למה זה מקבל ניקוד מלא:
טעות נפוצה: להביא כ"נימוק על פי מה שלמדתם" משפט שמופיע כבר בקטע (למשל שהעבודה מועילה לוורמאכט), או להציג רק טענה נגדית בלי נימוק.
שאלה 3 · מלחמת העולם השנייה, יחס האוכלוסייה כלפי היהודים
בנספח לשאלה זו מוצגת קריקטורה של המאייר אריה נבון שפורסמה בארץ־ישראל בעיתון "דבר" ב־11 בדצמבר 1942.
הסבירו כיצד הקריקטורה מבטאת את מצבה של גרמניה בשלב זה של המלחמה. בתשובתכם התייחסו לשניים מן הרכיבים בקריקטורה. בססו את ההסבר על שתי עובדות היסטוריות.
– הסבירו שני קשיים של תושבים לא יהודים בארצות הכיבוש הנאצי שפעלו כדי לעזור ליהודים בזמן "הפתרון הסופי".
– בחרו מקור מספר הלימוד המדגים דפוס התייחסות אחר של האוכלוסייה המקומית כלפי היהודים בארצות הכבושות באותה תקופה, והסבירו כיצד המקור שבחרתם מדגים דפוס זה.
◂ פתרון מלא לשאלה 3
סעיף א
המצב: בדצמבר 1942 חל מפנה במלחמה – בעלות הברית החלו לבלום את גרמניה בחזית צפון אפריקה ובחזית המזרחית (ברית המועצות); גרמניה נמצאת בלחץ משני צדדים.
שני רכיבים, למשל: הכותרת "רוּחַ־פְּרָצִים" – רוח חזקה משני צדדים; הרוח נושבת מן החלון של ברית המועצות (נוף מושלג, CCCP – החורף הרוסי) אל החלון של צפון אפריקה (דקלים, מדבר); היטלר רוכן על השולחן ומנסה להחזיק את המסמכים מול הרוח; תוכניות המלחמה ("PLAN") מתעופפות לרצפה – שיבוש התוכניות; תמונת היטלר המתנדנדת – התערערות מעמדו.
שתי עובדות: אל־עלמיין (23 באוקטובר 1942) ונחיתת בעלות הברית במרוקו ובאלג'יריה ("מבצע לפיד", 8 בנובמבר 1942); מתקפת הנגד הסובייטית בסטלינגרד (19 בנובמבר 1942) וכיתור הארמייה השישית; השפעת החורף הרוסי; מתחים בין היטלר למפקדיו.
מה נדרש:
"הסבירו כיצד הקריקטורה מבטאת" – להסביר מה היה מצבה של גרמניה בדצמבר 1942 וכיצד הקריקטורה מבטאת אותו. בתשובה: בדיוק שני רכיבים מן הקריקטורה, כל אחד עם הסבר, ובדיוק שתי עובדות היסטוריות שמבססות את ההסבר.
תשובה מלאה:
המצב של גרמניה. הקריקטורה פורסמה ב־11 בדצמבר 1942, בשלב שבו חל מפנה במלחמה. עד אז נראה היה שגרמניה מתקדמת כמעט בלי הפרעה. בסוף 1942 החלו בעלות הברית לבלום את התקדמותה בשתי חזיתות בבת אחת: בחזית צפון אפריקה במערב ובחזית המזרחית בברית המועצות. הקריקטורה מבטאת את המצב הזה: גרמניה ומנהיגה נמצאים בלחץ משני צדדים, ותוכניות המלחמה שלהם מתפוררות.
רכיב ראשון: החלונות והרוח – הכותרת "רוּחַ־פְּרָצִים". בחדר העבודה של היטלר פתוחים שני חלונות. בחלון הימני נראה נוף לילי מושלג עם הכיתוב CCCP, כלומר ברית המועצות בחורף. בחלון השמאלי נראה נוף מדברי עם עצי דקל, כלומר צפון אפריקה, כפי שמבהירה גם כותרת המשנה "(עִם הַפְּלִישָׁה לִצְפוֹן אַפְרִיקָה)". רוח חזקה נושבת מחלון לחלון ועוברת דרך החדר, ופתיתי שלג נכנסים פנימה. "רוח פרצים" היא רוח חזקה שנושבת משני פתחים מנוגדים, ולכן היא מתאימה לגרמניה שספגה מכות בשתי חזיתות רחוקות זו מזו בבת אחת. הרוח שנכנסת אל "לב" השלטון הנאצי מבטאת את הסכנה שמאיימת עליו.
רכיב שני: היטלר והתוכניות המתעופפות. היטלר, עם צלב קרס על זרועו, רוכן על שולחנו. שערו פרוע ברוח, והוא פורש את כפות ידיו על השולחן כאילו הוא מנסה בכל כוחו לשמור על המסמכים שעליו. בינתיים כבר עפו מן השולחן אל הרצפה דפים ומגילות שעליהם כתוב "PLAN" ו"PLAN 2", כלומר תוכניות המלחמה שלו. גם תמונתו התלויה על הקיר נוטה הצידה. המשמעות: התוכניות של היטלר קורסות, הוא מתקשה לשלוט במתרחש, ומעמדו מתערער.
עובדה היסטורית ראשונה: המפנה בצפון אפריקה. ב־23 באוקטובר 1942 פתח הצבא הבריטי בפיקודו של הגנרל מונטגומרי במתקפה נגד כוחות גרמניה ואיטליה באל־עלמיין שבמצרים. המתקפה הסתיימה בניצחון בריטי, והכוחות שבפיקוד רומל נסוגו מערבה. זה היה ניצחון היבשה הגדול הראשון של בעלות הברית על גרמניה. ב־8 בנובמבר 1942 נחתו כוחות אמריקניים ובריטיים במרוקו ובאלג'יריה ("מבצע לפיד"), כך שהצבא הגרמני בצפון אפריקה נלחץ בין שני כוחות. עובדה זו מסבירה את חלון הדקלים ואת כותרת המשנה על "הפלישה לצפון אפריקה".
עובדה היסטורית שנייה: המפנה בחזית המזרחית. ב־19 בנובמבר 1942 פתח הצבא האדום במתקפת נגד בסטלינגרד, ובתוך ימים אחדים כיתר את הארמייה השישית הגרמנית. הארמייה נותקה ממקורות האספקה שלה, וחייליה סבלו מקור קשה ומרעב בחורף הרוסי. בפברואר 1943 נכנעו שרידיה. בדצמבר 1942, כשהקריקטורה פורסמה, הכוח הגרמני כבר היה לכוד בכיתור. עובדה זו מסבירה את חלון השלג ואת הכיתוב CCCP, שממנו נושבת הרוח החזקה.
למה זה מקבל ניקוד מלא:
טעות נפוצה: לתאר את הקריקטורה בלי להסביר מה היא אומרת על מצבה של גרמניה, או להביא עובדות מתקופה אחרת (למשל הפלישה לנורמנדי ב־1944), שאינן מתאימות לדצמבר 1942.
סעיף ב
שני קשיים, למשל: סכנת חיים לעוזר ולבני משפחתו (עונש מוות על הסתרת יהודים); הלשנות, איומים וסחטנות של שכנים ושל משתפי פעולה; קושי של מי שעבד בשירות הציבורי – סכנה לקריירה ולפרנסה, פעולה בניגוד להוראות השלטון; קשיים מעשיים של המסתירים – מקום מסתור, מזון בתנאי מחסור וקיצוב, טיפול רפואי, ביגוד.
מקור מספר הלימוד המדגים דפוס אחר – עמידה מן הצד (אדישות) או שיתוף פעולה עם הנאצים – והסבר כיצד המקור מדגים אותו.
מה נדרש:
שתי מטלות. (1) "הסבירו שני קשיים" – בדיוק שניים, ולהסביר מדוע כל אחד מהם הקשה על מי שרצה לעזור ליהודים. (2) "בחרו מקור... והסבירו" – מקור מספר הלימוד שמדגים דפוס התייחסות אחר מעזרה (עמידה מן הצד או שיתוף פעולה), ולהסביר כיצד הוא מדגים אותו.
תשובה מלאה:
קושי ראשון: סכנת חיים לעוזר ולבני משפחתו. הנאצים הטילו עונשים כבדים על מי שעזר ליהודים. בפולין הכבושה, למשל, נקבע מסוף 1941 עונש מוות על מתן מחסה ליהודים, ולעיתים קרובות הוצאו להורג גם בני משפחתו של המסתיר. לכן מי שהסתיר יהודים בביתו סיכן לא רק את עצמו אלא גם את ילדיו ואת הוריו. הוא נאלץ להסתיר את מעשיו גם מן השכנים, כי די היה בהלשנה אחת כדי להביא עליו את הגסטפו. הסכנה המתמדת הזאת הרתיעה רבים, והפכה את העזרה להחלטה של אומץ יוצא דופן.
קושי שני: הקשיים המעשיים של הסתרה לאורך זמן. הסתרת יהודים נמשכה לעיתים חודשים ואף שנים. היה צריך למצוא מקום מסתור בטוח, כמו מרתף, עליית גג או חדר נסתר. בתנאי הכיבוש שרר מחסור במזון והמזון חולק בקיצוב, ולכן היה קשה להאכיל אנשים נוספים בלי לעורר חשד, למשל כשאדם קונה כמויות מזון גדולות מן הרגיל. גם טיפול רפואי בחולה מסתתר היה כמעט בלתי אפשרי. נוסף על כך, למשפחות רבות לא היה די כסף אפילו לצורכיהן שלהן. המצוקה הכלכלית והצורך לדאוג בסתר לכל הצרכים הבסיסיים הקשו מאוד על העזרה.
מקור מספר הלימוד: דפוס של שיתוף פעולה עם הנאצים. בחרתי במקור על המעצר הגדול של יהודי פריז ביולי 1942 ("מבצע ול ד'יב"): ההוראה שהוציאה משטרת פריז בצרפת הכבושה ב־13 ביולי 1942, ובה הורתה לשוטרים צרפתים לעצור יהודים זרים וחסרי נתינות, כולל נשים וילדים, ופירטה כיצד לבצע את המעצרים. ב־16–17 ביולי 1942 עצרו שוטרים צרפתים, לפי ההוראה הזאת, כ־13,000 יהודים בפריז ובסביבתה. משפחות עם ילדים רוכזו באולם המקורה למרוצי אופניים "ולודרום ד'איוור" (ול ד'יב) בתנאים קשים, ומשם הועברו למחנות מעבר בצרפת וגורשו לאושוויץ. המקור מדגים את דפוס שיתוף הפעולה של חלק מן האוכלוסייה המקומית ומן השלטונות המקומיים: לא הגרמנים בעצמם ביצעו את המעצרים, אלא שוטרים צרפתים, בני המקום, שהכירו את השטח ואת הכתובות ופעלו ביעילות לפי הוראות שלטונות וישי, בתיאום עם הגרמנים. בלי שיתוף הפעולה הזה היה לגרמנים קשה הרבה יותר לאתר ולגרש מספר כה גדול של יהודים. זה ההפך הגמור מן העזרה שתוארה בחלק הראשון: אנשים מן האוכלוסייה המקומית לקחו חלק פעיל ביישום "הפתרון הסופי".
בבחינה: ציינו את שם הספר, ההוצאה והעמוד שממנו לקחתם את המקור.
למה זה מקבל ניקוד מלא:
טעות נפוצה: לבחור מקור על חסיד אומות העולם, כלומר מקור שמדגים עזרה, כשהשאלה מבקשת דפוס התייחסות "אחר".
חלק א – פרק שני – לאומיות וציונות
ההוראות לפרק זה
שימו לב: 1. בפרק זה תוכלו להיעזר בספר הלימוד שאושר בנושא לאומיות וציונות.
2. בסעיפים שבהם יש להביא מקור מסֵפר הלימוד, יש לכתוב את שם הספר, את שם ההוצאה לאור ואת מספר העמוד שבו נמצא המקור.
שאלה 4 · הגורמים לצמיחת התנועות הלאומיות
– הסבירו את ההשפעה של אירוע פוליטי אחד ואת ההשפעה של שינוי כלכלי־חברתי אחד על צמיחת התנועות הלאומיות באירופה במאה ה־19.
– בחרו במקור מספר הלימוד שבו בא לידי ביטוי גורם אחר לצמיחת התנועות הלאומיות בתקופה זו, והסבירו כיצד גורם זה בא לידי ביטוי במקור שבחרתם.
לפניכם קטע מקור מתוך מכתב שכתב חיים ויצמן* בשנת 1914 ללידי קריו – יהודייה בריטית שהייתה מקורבת למשפחת רוטשילד.
– הסבירו כיצד באים לידי ביטוי בקטע המקור שניים מן הגורמים לצמיחת הציונות.
– איזה מן הגורמים האלה הוא, לטענת ויצמן, גורם חשוב יותר להתפתחות הציונות? כיצד ויצמן מנמק את טענתו?
◂ פתרון מלא לשאלה 4
סעיף א
אירוע פוליטי (אחד): המהפכה הצרפתית (או האמריקנית) – הפיצה את רעיונות ההשכלה (ריבונות העם, זכות להגדרה עצמית) ושימשה השראה לתנועות לאומיות; או כיבושי נפוליאון – הפיצו את רעיונות המהפכה, ובד בבד עוררו את הרגש הלאומי של העמים הנכבשים שראו בו כובש זר.
שינוי כלכלי־חברתי (אחד): העיור והתיעוש – יצרו צורך בליכוד ובגיבוש חברתי של המוני פועלים שעברו לערים, והלאומיות נתנה לכך מענה; או התפתחות התחבורה, הדפוס ואמצעי התקשורת – אפשרו להפיץ רעיונות במהירות ולגייס המונים.
מקור מספר הלימוד שבו בא לידי ביטוי גורם אחר (למשל הרומנטיקה – "נאומים אל האומה הגרמנית" של פיכטה), עם הסבר כיצד הגורם בא לידי ביטוי במקור.
מה נדרש:
שתי מטלות. (1) "הסבירו את ההשפעה" – של בדיוק אירוע פוליטי אחד ושל בדיוק שינוי כלכלי־חברתי אחד: מה היה האירוע או השינוי, ואיך הוא הוביל לצמיחת התנועות הלאומיות. (2) "בחרו במקור... והסבירו" – מקור מספר הלימוד שבו בא לידי ביטוי גורם שלישי, שונה משני הגורמים שהוסברו, ולהסביר כיצד הוא בא לידי ביטוי במקור.
תשובה מלאה:
אירוע פוליטי: המהפכה הצרפתית (1789). המהפכה הצרפתית הפילה את המלוכה המוחלטת, וקבעה בהכרזת זכויות האדם והאזרח שהריבונות נתונה בידי האומה ולא בידי המלך. היא הפכה את נתיני המלך ל"אזרחים" שווים, שותפים לאומה אחת. בכך הפיצה המהפכה את רעיונות ההשכלה: חירות, שוויון, ריבונות העם והזכות של כל עם לקבוע את גורלו. הרעיונות האלה שימשו השראה לעמים אחרים באירופה, שחיו תחת שלטון זר או מפוצלים לכמה מדינות, כמו האיטלקים, הגרמנים, היוונים והפולנים. הם החלו לשאוף לעצמאות ולאיחוד, וקמו בקרבם תנועות לאומיות. המהפכה הראתה שאפשר לשנות סדר פוליטי ישן ולהקים מדינה על בסיס לאומי.
שינוי כלכלי־חברתי: העיור והתיעוש. במאה ה־19 התפשטה המהפכה התעשייתית באירופה. מיליוני בני כפר עזבו את הכפרים ועברו לעבוד במפעלים שבערים. בכפר הם חיו בקהילה מוכרת, במסגרת של משפחה, כנסייה ואדון, ובעיר הגדולה הם נעשו המון בודד וחסר שורשים. נוצר צורך במסגרת חדשה של ליכוד ושל שייכות. הלאומיות נתנה מענה לצורך הזה: היא הציעה לכל אדם זהות משותפת, של שפה, היסטוריה ותרבות, עם מיליוני בני עמו, גם עם מי שלא הכיר מעולם. נוסף על כך, הכלכלה התעשייתית נזקקה לשוק גדול ומאוחד, בלי גבולות ומכסים פנימיים. לכן תמכו בעלי ההון ובני המעמד הבינוני במדינה לאומית מאוחדת, כמו בגרמניה ובאיטליה המפוצלות.
מקור מספר הלימוד: גורם הרומנטיקה – "נאומים אל האומה הגרמנית" של פיכטה. בחרתי בקטע מתוך "נאומים אל האומה הגרמנית" שנשא הפילוסוף יוהאן גוטליב פיכטה בברלין בשנים 1807–1808, כשהעיר הייתה נתונה לכיבוש הצרפתי. בנאומיו טען פיכטה שהשפה הגרמנית היא שפה "חיה" ומקורית, שמבטאת את רוחו הייחודית של העם הגרמני, ושכל מי שמדבר אותה שייך לאומה אחת. הוא קרא לגרמנים לטפח חינוך לאומי, להכיר בייחודם ולהתאחד. במקור בא לידי ביטוי גורם הרומנטיקה, הזרם התרבותי שהעלה על נס את הרגש, את העבר, את הפולקלור ואת השפה של העם, וראה בכל עם יחידה אורגנית בעלת "רוח" משלה. פיכטה מתרגם את הרעיונות האלה לתביעה לאומית: אם לגרמנים יש שפה ורוח משותפות, הם אומה אחת, וראוי שתהיה להם מסגרת לאומית משותפת. כך הפכה הרומנטיקה לגורם שעורר את התודעה הלאומית בגרמניה ובעמים נוספים.
בבחינה: ציינו את שם הספר, ההוצאה והעמוד שממנו לקחתם את המקור.
למה זה מקבל ניקוד מלא:
טעות נפוצה: לבחור מקור שמבטא את המהפכה הצרפתית או את התיעוש, כלומר גורם שכבר הוסבר, או לתאר את האירוע בלי להסביר כיצד הוא עורר לאומיות.
סעיף ב
שניים מן הגורמים, עם ציטוט:
התעוררות הלאומיות / השפעת רעיונות ההשכלה (הזכות להגדרה עצמית) – השאיפה של העם היהודי להיות חופשי ועצמאי ככל העמים: "בשאיפה לחיים יהודיים חדשים וטובים יותר", "לחיים יהודיים נורמליים", "להיות אדונים לעצמנו", "לחיות כאנשים חופשיים בארץ חופשית שלנו".
אכזבה מן האמנציפציה – כישלון ההשתלבות: "היהודי ייחשב כמין סרח עודף [תוספת מיותרת] לאחרים... בלתי רצוי"; הפתרון – קיום לאומי חופשי בכבוד ובשוויון.
התגברות האנטישמיות – "מרוסיה... מנגנון מודרני ומושלם ביותר כדי לשבור את גופם ואת נפשם של היהודים", "הדבר הנקרא אנטישמיות".
הגורם החשוב יותר לטענת ויצמן: התעוררות הלאומיות – הרצון לחיות ככל העמים במסגרת לאומית חופשית משלהם.
הנימוק: רק מסגרת לאומית בארץ משלהם תבטיח שהיהודים יזכו לשוויון ויוכלו לחיות בחירות ובכבוד בין העמים (ואף לתרום לקדמה); האנטישמיות אינה מפחידה אותם – הם "איננו מתייראים [פוחדים] כל כך מפני הדבר הנקרא אנטישמיות" ממנה.
מה נדרש:
שתי מטלות. (1) "הסבירו כיצד באים לידי ביטוי" – בדיוק שני גורמים לצמיחת הציונות, כל אחד עם הסבר וציטוט מן הקטע. (2) "איזה... הוא... גורם חשוב יותר?" ו"כיצד ויצמן מנמק" – לזהות איזה משני הגורמים ויצמן מחשיב לחשוב יותר, ולהציג את הנימוק שלו מתוך הקטע.
תשובה מלאה:
גורם ראשון: התעוררות הלאומיות והשפעת רעיונות ההשכלה. במאה ה־19 התפשטו באירופה רעיונות הלאומיות, ובהם הזכות של כל עם להגדרה עצמית ולמדינה משלו. רעיונות אלה השפיעו גם על יהודים, שהחלו לראות את עצמם כעם ככל העמים, הזכאי לחיים לאומיים עצמאיים. בקטע ויצמן כותב שהיהודים מרוסיה "נולדנו וחונכנו בשאיפה לחיים יהודיים חדשים וטובים יותר", ומבהיר שהכוונה היא "לחיים יהודיים נורמליים, כשם שהאנגלים חיים חיים אנגליים נורמליים". ההשוואה לאנגלים מראה שהוא תובע ליהודים את מה שיש לכל עם אחר. הוא דורש שיהודים ייכנסו "למשפחת העמים כשווים להם ולהיות אדונים לעצמנו", ושואף לכך ש"נוכל לחיות כאנשים חופשיים בארץ חופשית שלנו". זו בדיוק התביעה הלאומית לעצמאות ולטריטוריה.
גורם שני: האנטישמיות. בשלהי המאה ה־19 התגברה האנטישמיות באירופה. ברוסיה פרצו בשנים 1881–1882 גל פוגרומים ("הסופות בנגב"), ובשנת 1882 נחקקו "חוקי מאי" שהגבילו את מקומות המגורים של היהודים ואת פרנסתם. האנטישמיות הזאת שכנעה יהודים רבים שאין להם עתיד בגולה. בקטע ויצמן מתאר את רוסיה כמקום "שהוקם מנגנון מודרני ומושלם ביותר כדי לשבור את גופם ואת נפשם של היהודים". הוא קובע ש"כל זמן שהיהודי ייחשב כמין סרח עודף [תוספת מיותרת] לאחרים", כלומר כזר שאינו שייך, "לא תחדל הצרה". האנטישמיות מוצגת כאן כמצוקה מתמשכת שאין לה פתרון כל עוד היהודים חיים כמיעוט בין עמים אחרים.
הגורם החשוב יותר לטענת ויצמן: התעוררות הלאומיות. ויצמן מדגיש שהאנטישמיות אינה המניע העיקרי שלו ושל חבריו: "איננו מתייראים [פוחדים] כל כך מפני הדבר הנקרא אנטישמיות. יותר מדי ראינו אותה בעינינו". המניע החשוב הוא השאיפה החיובית לחיים לאומיים חופשיים: "מגיעה לנו הזכות שינהגו בנו כביצורי אנוש נורמליים".
הנימוק של ויצמן. לטענתו, רק מסגרת לאומית בארץ משלהם תבטיח ליהודים שוויון וכבוד, כי כל עוד הם תלויים ברצונם הטוב של אחרים הם יישארו "סרח עודף". הוא מנמק זאת גם בתרומה שיתרמו היהודים לעולם כשיהיו חופשיים: "תרמנו את חלקנו לקִדמה ושנוסיף לתרום במידה יתרה, אם נוכל לחיות כאנשים חופשיים בארץ חופשית שלנו". כלומר, הציונות אינה רק בריחה מן הרדיפות, אלא שאיפה לחיות כעם חופשי ושווה בין העמים, שבה ייצא לפועל כוחו היוצר של העם היהודי.
למה זה מקבל ניקוד מלא:
טעות נפוצה: לקבוע שהאנטישמיות היא הגורם החשוב בעיני ויצמן רק משום שהוא מזכיר את רוסיה, ולהתעלם מן המשפט "איננו מתייראים [פוחדים] כל כך מפני הדבר הנקרא אנטישמיות".
שאלה 5 · מאפיינים מלכדים, תוכנית בזל והפעילות הציונית
– על פי מה שלמדתם, הציגו את המאפיינים שמלכדים את בני אותו הלאום.
– בנספח לשאלה זו מוצגים ההמנונים והדגלים של יוון ושל ישראל (התנועה הציונית).
הסבירו כיצד שניים מן המאפיינים שהצגתם באים לידי ביטוי גם בהמנון היווני וגם בהמנון הציוני שבנספח, והציגו מאפיין לאומי מלכד אחד שבא לידי ביטוי בשני הדגלים.
בחרו בשניים מן האמצעים שנקבעו בתוכנית בזל (1897) להשגת מטרת הציונות, והסבירו כיצד פעלו הציונים לקידום כל אחד מן האמצעים האלה. בססו את תשובתכם על עובדות היסטוריות ועל מקור מספר הלימוד.
◂ פתרון מלא לשאלה 5
סעיף א
מאפיינים מלכדים (3): מאפיינים תרבותיים משותפים – שפה, דת, מנהגים, מסורות וסמלים; עבר משותף (היסטוריה); זיקה לטריטוריה שבה רואים מולדת; מטרה משותפת – הרצון לחיות יחד במסגרת מדינית־לאומית.
שניים בשני ההמנונים: עבר משותף – "עצמותיהם הקדושות של היוונים", "מותם של היוונים העתיקים", "גבורת קדם" / "הַתִּקְוָה בַּת שְׁנוֹת אַלְפַּיִם", "קָדִימָה", ירושלים; זיקה לטריטוריה – "המבע שסוקר את הארץ בכוח" / "וּלְפַאֲתֵי מִזְרָח, קָדִימָה, עַיִן לְצִיּוֹן צוֹפִיָּה", "לִהְיוֹת עַם חָפְשִׁי בְּאַרְצֵנוּ, אֶרֶץ צִיּוֹן וִירוּשָׁלַיִם"; מטרה משותפת – "האח, הו האח, חירות!" / "לִהְיוֹת עַם חָפְשִׁי בְּאַרְצֵנוּ"; שפה משותפת – ההמנון ביוונית / בעברית.
מאפיין בשני הדגלים: דת משותפת – הצלב בדגל יוון (הנצרות האורתודוקסית); בדגל ישראל – פסים כחולים על רקע לבן כמו הטלית, ומגן דוד – סמל יהודי.
מה נדרש:
שלוש מטלות. (1) "הציגו את המאפיינים" – המספר לא צוין, ולכן מציגים שלושה מאפיינים מלכדים. (2) "הסבירו כיצד שניים מן המאפיינים... באים לידי ביטוי גם בהמנון היווני וגם בהמנון הציוני" – בדיוק שני מאפיינים, וכל אחד מהם בשני ההמנונים, עם ציטוטים. (3) "הציגו מאפיין לאומי מלכד אחד" – בדיוק אחד, שבא לידי ביטוי בשני הדגלים.
תשובה מלאה:
המאפיינים המלכדים את בני אותו הלאום:
1. עבר משותף: בני הלאום רואים את עצמם צאצאים של אבות משותפים, וזוכרים יחד אירועים, גיבורים ותקופות של זוהר וסבל.
2. זיקה לטריטוריה: בני הלאום רואים בארץ מסוימת את מולדתם, את המקום שבו נולד העם ושאליו הם קשורים, גם אם אינם חיים בו כרגע.
3. מטרה משותפת: הרצון לחיות יחד במסגרת מדינית־לאומית עצמאית, שבה העם ישלוט בגורלו.
(מלבד אלה מלכדים את בני הלאום גם מאפיינים תרבותיים, כמו שפה משותפת, דת, מנהגים, מסורות וסמלים.)
מאפיין ראשון בשני ההמנונים: עבר משותף. בהמנון היווני החירות "עולה מעצמותיהם הקדושות של היוונים", ו"מותם של היוונים העתיקים הוליד את נפשנו החופשית". ההמנון קושר את היוונים בני זמנו ליוון העתיקה, הוא מתאר את מאבקם כ"קום גבורת קדם", כלומר כחזרה לגבורה של האבות. בהמנון הציוני מוזכרת "הַתִּקְוָה בַּת שְׁנוֹת אַלְפַּיִם", שמזכירה את אלפיים שנות הגלות מאז חורבן הבית, ואת הזיקה שנשמרה כל השנים. גם "צִיּוֹן וִירוּשָׁלַיִם" מזכירות את בירת הממלכה בימי קדם. בשני ההמנונים העבר המשותף מלכד את העם ומעניק לגיטימציה לשאיפותיו בהווה.
מאפיין שני בשני ההמנונים: זיקה לטריטוריה. בהמנון היווני החירות מזוהה "לפי המבע שסוקר את הארץ בכוח", כלומר החירות קשורה לארץ יוון עצמה ולשליטה בה. בהמנון הציוני "עַיִן לְצִיּוֹן צוֹפִיָּה" ו"וּלְפַאֲתֵי מִזְרָח, קָדִימָה", כלומר העם היהודי בגולה מפנה את מבטו מזרחה, אל ארץ ישראל. השורה "לִהְיוֹת עַם חָפְשִׁי בְּאַרְצֵנוּ, אֶרֶץ צִיּוֹן וִירוּשָׁלַיִם" מגדירה במפורש את הארץ כמולדת. בשני ההמנונים הארץ היא מרכז השאיפה הלאומית. (ביטוי נוסף בשני ההמנונים הוא המטרה המשותפת, החירות הלאומית: "האח, הו האח, חירות!" בהמנון היווני, ו"לִהְיוֹת עַם חָפְשִׁי בְּאַרְצֵנוּ" ב"התקווה".)
מאפיין מלכד בשני הדגלים: דת משותפת. בדגל יוון מופיע צלב לבן על רקע כחול. הצלב מסמל את הנצרות האורתודוקסית, הדת המשותפת לרוב היוונים, שבדלה אותם מן השליטים העות'מאנים המוסלמים בזמן המאבק לעצמאות. בדגל ישראל (דגל התנועה הציונית) מופיעים שני פסים כחולים על רקע לבן, בהשראת הטלית, טלית התפילה היהודית, ובמרכזו מגן דוד, סמל יהודי עתיק. בשני הדגלים המסורת הדתית משמשת סמל לאומי שמאחד את בני העם, כולל מי שאינם שומרי מצוות.
למה זה מקבל ניקוד מלא:
טעות נפוצה: להסביר מאפיין שמופיע רק באחד מן ההמנונים, או לכתוב על הדגלים רק "שניהם כחול־לבן" בלי לזהות מאפיין מלכד ובלי להסביר מה הסמלים מייצגים.
סעיף ב
שניים מן האמצעים, עם פעולות:
יישוב ארץ־ישראל ביהודים עובדי אדמה, בעלי מלאכה ועוסקים במשלח יד – הקמת המשרד הארץ־ישראלי (1908, רופין), חוות כנרת להכשרה חקלאית, קבוצת דגניה (1910), הקרן הקיימת לישראל (1901) לרכישת קרקעות, עליית התימנים;
ארגון היהדות כולה וליכודה – הקמת אגודות ציוניות באירופה ובארצות אגן הים התיכון, תנועות נוער, אגודות ספורט, "חדרים מתוקנים" ובתי ספר עבריים, ספרים וכתבי עת בעברית;
הגברת הרגש וההכרה הלאומית – כינוס הקונגרסים, החייאת השפה, "השקל" הציוני;
פעולות הכנה להשגת הסכמת הממשלות – פעילותו המדינית של הרצל (הקיסר הגרמני, הסולטן, בריטניה) להשגת צ'רטר.
מקור מספר הלימוד המדגים כיצד פעלו לקידום האמצעים.
מה נדרש:
"בחרו בשניים... והסבירו כיצד פעלו" – לבחור בדיוק שניים מן האמצעים שבתוכנית בזל, ולהסביר לגבי כל אחד מהם מה עשו הציונים כדי לקדם אותו. ההסבר צריך להתבסס על עובדות היסטוריות (שמות, תאריכים, מוסדות) ועל מקור אחד מספר הלימוד.
תשובה מלאה:
רקע. בקונגרס הציוני הראשון, שהתכנס בבזל באוגוסט 1897, נקבעה מטרת הציונות: "להקים לעם היהודי בית מולדת בארץ ישראל המובטח במשפט הכללי". בתוכנית נקבעו ארבעה אמצעים להשגת המטרה. אסביר שניים מהם.
אמצעי ראשון: יישוב ארץ ישראל ביהודים עובדי אדמה, בעלי מלאכה ועוסקים במשלח יד. הציונים פעלו להקים בארץ ישראל יישוב יהודי יצרני, שיתבסס על עבודה עצמית. בקונגרס הציוני החמישי (1901) הוקמה הקרן הקיימת לישראל, שתפקידה לרכוש קרקעות בארץ ישראל כקניין של העם היהודי. בשנת 1908 נפתח ביפו המשרד הארץ־ישראלי בראשות ארתור רופין, שריכז את פעולות ההתיישבות של ההסתדרות הציונית. ביוזמתו הוקמה ב־1908 חוות כנרת להכשרה חקלאית של פועלים צעירים, ובשנת 1910 נוסדה דגניה, הקבוצה הראשונה, על אדמת הקרן הקיימת. כך החל דפוס של התיישבות עובדת ושיתופית, שהייתה לבסיס היישוב.
מקור מספר הלימוד: הדוח של ארתור רופין. בחרתי בדוח שכתב ארתור רופין להנהלה הציונית אחרי סיור בארץ ישראל בשנת 1907. בדוח המליץ רופין שההסתדרות הציונית תפעל בארץ באופן מעשי ומאורגן: תרכוש קרקעות, תקים חוות שבהן יוכשרו פועלים יהודים לעבודה חקלאית, ותסייע למתיישבים. המקור מדגים כיצד פעלו הציונים לקידום האמצעי של יישוב הארץ: בעקבות הדוח הוקם המשרד הארץ־ישראלי, רופין עמד בראשו, והתוכנית שהציע יצאה לפועל בחוות כנרת ובדגניה. כלומר, עקרון היישוב מתוכנית בזל תורגם לתוכנית עבודה מסודרת ולמוסדות קבועים.
בבחינה: ציינו את שם הספר, ההוצאה והעמוד שממנו לקחתם את המקור.
אמצעי שני: פעולות הכנה להשגת הסכמת הממשלות. הרצל סבר שהתנאי להקמת בית לאומי הוא "צ'רטר", כלומר זיכיון מדיני מוכר שיאפשר התיישבות יהודית רחבה. לכן ניהל מגעים מדיניים עם שליטים. בשנת 1898 נפגש עם הקיסר הגרמני וילהלם השני בקושטא ובירושלים, בתקווה שגרמניה תשפיע על האימפריה העות'מאנית. ב־1901 נפגש עם הסולטן העות'מאני עבד אל־חמיד השני, והציע עזרה כלכלית יהודית לאימפריה בתמורה לזיכיון. המגעים לא הניבו צ'רטר. הרצל פנה גם לבריטניה, שהציעה ב־1903 שטח במזרח אפריקה ("תוכנית אוגנדה"). ההצעה עוררה ויכוח חריף בתנועה, ובסופו של דבר נדחתה. אף שפעילות זו לא השיגה את מטרתה בימי הרצל, היא הפכה את השאלה היהודית לנושא מדיני שנדון מול ממשלות, והניחה את היסוד להכרה הבינלאומית שהושגה מאוחר יותר בהצהרת בלפור (1917).
למה זה מקבל ניקוד מלא:
טעות נפוצה: לכתוב את מטרת הציונות במקום את האמצעים, או לתאר פעולות של העלייה הראשונה (לפני 1897) כפעולות של התנועה הציונית לקידום תוכנית בזל.
שאלה 6 · מאפייני התנועות הלאומיות, גורמים מסייעים וגורמים מעכבים
לפניכם קטע מקור שכתב ג'וזפה מציני, ממנהיגי התנועה הלאומית האיטלקית, באמצע המאה ה־19.
– הסבירו כיצד באים לידי ביטוי בקטע המקור שניים מן המאפיינים ו/או דפוסי הפעילות של התנועות הלאומיות באירופה במאה ה־19.
– בחרו בתנועה לאומית שפעלה באחת מן הארצות האלה: יוון, פולין, איטליה, גרמניה, והסבירו כיצד עיכבה הדת (הכנסייה) את פעילות התנועה שבחרתם או כיצד היא סייעה לפעילות זו.
– הסבירו את ההשפעה (סיוע או עיכוב) של הדת היהודית על הפעילות של התנועה הציונית בראשית דרכה.
– בחרו במקור מספר הלימוד שבו באה לידי ביטוי ההשפעה של גורם אחר (מלבד הדת היהודית) על התפתחות היישוב היהודי בארץ־ישראל בשנים 1881–1914, והסבירו כיצד השפעה זו באה לידי ביטוי במקור שבחרתם.
◂ פתרון מלא לשאלה 6
סעיף א
שניים מן המאפיינים / דפוסי הפעילות, עם ציטוט:
טיפוח תודעה לאומית – פנייה אל הרגש הלאומי: "שנדע לפנות לאינסטינקטים [חושים טבעיים] האמיתיים ולנטיות של הלב האיטלקי";
פעילות פוליטית להקמת מדינה לאומית – הקמת תנועה פוליטית ששואפת לשנות את המציאות: "הגיתי את רעיון ההתאגדות של איטליה הצעירה", "ראיתי בעיני רוחי את איטליה הקמה לתחייה";
מנהיגות מזן חדש – מנהיגים כריזמטיים ומשכילים, שגייסו צעירים ונשענו על ההמונים: "היינו מועטים, צעירים, בעלי אמצעים מוגבלים... שכל כוחם הוא בתעצומת אמונתם ורצונם".
הדת – תנועה אחת, למשל: איטליה – עיכבה: האפיפיור שלט במדינת האפיפיור והתנגד לאיחוד (רומא סופחה רק ב־1870); יוון – עיכבה: התנגדות ראשי הכנסייה האורתודוקסית לתנועה ולמאבק; סייעה: כמרים זוטרים תמכו, והנצרות האורתודוקסית שימשה גורם מאחד מול העות'מאנים המוסלמים; פולין – סייעה: השייכות לכנסייה הקתולית איחדה מול רוסיה, והכמורה תמכה במאבק; גרמניה – עיכבה: הפיצול בין צפון פרוטסטנטי לדרום קתולי הקשה על האיחוד בהובלת פרוסיה.
מה נדרש:
שתי מטלות. (1) "הסבירו כיצד באים לידי ביטוי בקטע המקור שניים" – בדיוק שני מאפיינים או דפוסי פעילות של התנועות הלאומיות, כל אחד עם הסבר וציטוט מן הקטע. (2) "בחרו בתנועה לאומית... והסבירו" – תנועה אחת מבין ארבע הארצות, והסבר כיצד הדת (הכנסייה) עיכבה את פעילותה או סייעה לה. מספיק כיוון אחד (עיכוב או סיוע).
תשובה מלאה:
מאפיין ראשון: טיפוח תודעה לאומית ופנייה אל הרגש. התנועות הלאומיות במאה ה־19 ראו בטיפוח הרגש הלאומי בקרב בני העם תנאי להצלחתן. העם היה צריך "להתעורר" ולהכיר בכך שהוא אומה אחת. מציני כותב שההצלחה תלויה בכך "שנדע לפנות לאינסטינקטים [חושים טבעיים] האמיתיים ולנטיות של הלב האיטלקי, שנגזר עתה עליהם אֵלֶם [שתיקה]". לדבריו, הרגש הלאומי קיים אצל האיטלקים, אבל הוא מודחק בגלל השלטון הזר והפיצול. תפקיד התנועה הוא לעורר אותו. הוא אף מציג את המפעל הלאומי כמעין אמונה: "איננו רק פוליטי אלא מעל לכול - מוסרי, לא שלילי, אלא דתי". כך הוא הופך את הלאומיות לערך עליון שמחייב את בני העם.
מאפיין שני: מנהיגות מזן חדש וגיוס צעירים. בראש התנועות הלאומיות עמדו מנהיגים כריזמטיים, משכילים ובני המעמד הבינוני, שגייסו צעירים נלהבים וביקשו להישען על תמיכת ההמונים. מציני עצמו הוא דוגמה למנהיג כזה: בבית הסוהר הגה "את רעיון ההתאגדות של איטליה הצעירה", תנועה של צעירים. הוא מתאר את חבריו: "היינו מועטים, צעירים, בעלי אמצעים מוגבלים וללא השפעה". כוחם לא נבע מעושר או מעמדה פוליטית, אלא מאמונה ומהתלהבות. לדבריו, כל המפעלים הלאומיים קודמו "על ידי אנשים מהעם שכל כוחם הוא בתעצומת אמונתם ורצונם, שאינם מתחשבים במכשולים". זה בדיוק אופייה של מנהיגות לאומית חדשה, שמבוססת על חזון ועל השפעה רעיונית ולא על כוח שלטוני. (אפשר גם: פעילות פוליטית להקמת מדינה לאומית, כפי שבא לידי ביטוי ב"ראיתי בעיני רוחי את איטליה הקמה לתחייה".)
הדת בתנועה הלאומית האיטלקית: עיכוב. בחרתי באיטליה. במאה ה־19 שלט האפיפיור, ראש הכנסייה הקתולית, ב"מדינת האפיפיור", שטח נרחב במרכז איטליה, ובכלל זה ברומא. האיחוד הלאומי של איטליה חייב לבטל את השלטון הזה, ולכן הכנסייה התנגדה לו. באביב 1848, כשפרצה מלחמה נגד אוסטריה, הודיע האפיפיור פיוס התשיעי שלא יצטרף למלחמה נגד מדינה קתולית. בכך אכזב את הלאומיים שקיוו שהוא יעמוד בראש המאבק. גם כשהוכרזה ממלכת איטליה ב־1861, רומא נשארה מחוץ לה, כי חיל מצב צרפתי הגן על האפיפיור. רק ב־1870, אחרי שהצרפתים נסוגו, נכבשה רומא וסופחה לאיטליה. האפיפיור סירב להכיר בכך, הציג את עצמו כ"אסיר הוותיקן" וקרא לקתולים להימנע מהשתתפות בפוליטיקה של המדינה החדשה. כך עיכבה הכנסייה את השלמת האיחוד והקשתה על גיבוש הזהות הלאומית בקרב הקתולים האדוקים.
למה זה מקבל ניקוד מלא:
טעות נפוצה: לבחור תנועה שאינה ברשימה, או להסביר את השפעת הדת באופן כללי ("הדת חשובה לעם") בלי לציין מה עשתה הכנסייה ואיך הדבר השפיע על התנועה.
סעיף ב
השפעת הדת (אחת מן האפשרויות):
סיוע – הדת היוותה בסיס תרבותי מאחד ומלכד, ועל בסיס הזהות הדתית המשותפת נוצרה זהות לאומית; הלאומיות היהודית אימצה ממנה סמלים, ביטויים, פסוקים, חגים וטקסים (הקונגרס הציוני הראשון נפתח בברכת "שהחיינו"); רבנים שראו בציונות כלי לשמירת היהדות ולמניעת התבוללות ואף אמצעי להגשמת שיבת ציון – תמכו בה.
עיכוב – רבים מן הרבנים והקהילות הדתיות ראו בציונות רעיון זר ומודרני, כפירה המנוגדת לדת, וגרסו שיש להישאר בגולה עד בוא המשיח.
מקור מספר הלימוד על גורם אחר שהשפיע על התפתחות היישוב בשנים 1881–1914 (למשל מדיניות השלטון העות'מאני, הברון רוטשילד, ההסתדרות הציונית), עם הסבר כיצד ההשפעה באה בו לידי ביטוי.
מה נדרש:
שתי מטלות. (1) "הסבירו את ההשפעה (סיוע או עיכוב)" – להסביר כיצד הדת היהודית השפיעה על הציונות בראשיתה. אפשר להציג סיוע, עיכוב, או את שניהם. (2) "בחרו במקור... והסבירו" – מקור מספר הלימוד שבו בא לידי ביטוי גורם אחר (לא הדת היהודית) שהשפיע על היישוב בארץ בשנים 1881–1914, והסבר כיצד ההשפעה באה בו לידי ביטוי.
תשובה מלאה:
סיוע: הדת כבסיס לזהות הלאומית. במשך דורות של גלות שמרה הדת היהודית על ייחודם של היהודים ועל הקשר ביניהם. בכל קהילה, בכל ארץ, התפללו אותן תפילות וחגגו אותם חגים. הדת גם שמרה על הזיקה לארץ ישראל: מתפללים לכיוון ירושלים, ובתפילות חוזרת הבקשה לשיבת ציון ("לשנה הבאה בירושלים"). על בסיס הזהות הדתית המשותפת הזאת יכלה התנועה הציונית לבנות זהות לאומית. הלאומיות היהודית אימצה מן הדת סמלים (מגן דוד, הטלית שעל בסיסה עוצב הדגל), ביטויים, פסוקים, חגים וטקסים. הקונגרס הציוני הראשון בבזל (1897) נפתח בברכת "שהחיינו". נוסף על כך, היו רבנים שתמכו בציונות. הם ראו בה דרך לשמור על היהדות ולמנוע התבוללות, ואף אמצעי מעשי לקראת שיבת ציון. מקרב חוגים אלה קמה ב־1902 תנועת "המזרחי", הציונות הדתית, בהנהגת הרב יצחק יעקב ריינס.
עיכוב: התנגדות של רבנים וקהילות דתיות. מנגד, רבים מן הרבנים ומן הקהילות הדתיות התנגדו לציונות. בעיניהם היא הייתה רעיון זר ומודרני, שהובילו בעיקר יהודים חילונים, ושמבקש להחליף את הזהות הדתית בזהות לאומית. לפי האמונה המסורתית, הגאולה ושיבת ציון יבואו רק בידי המשיח, ועל היהודים להמתין בגלות עד בואו. ניסיון אנושי להקדים את הגאולה נתפס ככפירה. ההתנגדות הזאת הרחיקה מן הציונות חלקים גדולים מן הציבור היהודי המסורתי במזרח אירופה, שהיה אז רוב העם, והקשתה על התנועה לגייס תמיכה.
מקור מספר הלימוד: מדיניות השלטון העות'מאני. בחרתי במקור שמבטא את מדיניות השלטון העות'מאני כלפי ההגירה היהודית: ההודעה שתלתה הקונסוליה הכללית העות'מאנית באודסה בסוף אפריל 1882, בימי הפוגרומים ברוסיה ובראשית העלייה הראשונה. לפי ההודעה, יהודים המבקשים להגר לאימפריה העות'מאנית רשאים להתיישב בכל שטחיה, בתנאי שיקבלו נתינות עות'מאנית ויצייתו לחוקיה, אבל אינם רשאים להתיישב בארץ ישראל. המקור מבטא את ההשפעה של גורם אחר, השלטון העות'מאני, על התפתחות היישוב: השלטונות חששו שהתיישבות יהודית מרוכזת תיצור בעיה לאומית חדשה ותזמין התערבות של המעצמות, ולכן ניסו לחסום את העלייה לארץ ישראל דווקא. בשנים שאחר כך הוטלו הגבלות גם על משך השהייה של יהודים זרים בארץ ועל רכישת קרקעות. משנת 1901 קיבל כל יהודי זר שנכנס לארץ אישור שהייה לשלושה חודשים בלבד, שכונה "הפתק האדום" על שם צבעו. ההגבלות האלה האטו את גידול היישוב והקשו על הקמת מושבות. העולים נאלצו לעקוף אותן בדרכים שונות, כמו שוחד לפקידים, רישום קרקעות על שם נתינים זרים, והסתמכות על הגנת הקונסולים של המעצמות. המקור מראה אפוא שהשלטון בארץ היה גורם מעכב, שהיישוב נאלץ להתמודד עמו לאורך כל התקופה.
בבחינה: ציינו את שם הספר, ההוצאה והעמוד שממנו לקחתם את המקור.
למה זה מקבל ניקוד מלא:
טעות נפוצה: לבחור מקור שעוסק שוב בדת היהודית (למשל דברי רב), כשהשאלה מבקשת גורם "מלבד הדת היהודית", או לבחור מקור מתקופת המנדט הבריטי, שאינה בשנים 1881–1914.
חלק ב – פרק שלישי – המאבק על הקמת מדינת ישראל
שאלה 7 · מלחמת העצמאות (30 בנובמבר 1947 עד 20 ביולי 1949)
לפניכם קטע מתוך שיחות שנערכו בשנת 1995 עם ותיקי קיבוץ בארי. בשיחות הם העלו זיכרונות מתקופת מלחמת העצמאות.
– הסבירו כיצד באים לידי ביטוי בקטע שניים מן המאפיינים של מלחמת העצמאות.
– הציגו מאפיין נוסף של המלחמה.
– הסבירו את החשיבות של הקמת צה"ל במהלך מלחמת העצמאות.
– מדוע הצטרפו הדרוזים לצה"ל בזמן המלחמה? הביאו דוגמה אחת לסיוע של הדרוזים או של הצ'רקסים לכוחות היהודיים במלחמת העצמאות.
◂ פתרון מלא לשאלה 7
סעיף א
מאפיינים שבאים לידי ביטוי בקטע (2), למשל: (1) מלחמה בשני שלבים – בשלב השני, מ־15 במאי 1948, מלחמה בין מדינות ופלישת צבאות סדירים: "מופיעים מטוסים מצריים בשמי הנגב", "צבא רגלי משוריין מתקיף את יד מרדכי", "הדרך לנגב מנותקת". (2) היעדר הבחנה בין חזית לעורף: היישובים הם קו החזית והאזרחים נפגעים – "ישבנו לאכול ארוחת צוהריים בחדר האוכל, פתאום נפלו שני פגזים", "שכל אחד ירוץ לעמדתו", "כל העם חזית". (3) מטרות העל: צבאות ערב – לחסל את המדינה ("להניף דגל לבן, למסור את כל התחמושת", "הלכו בעקיפה לתל אביב"); היישוב – להגן על המדינה שקמה, מלחמת קיום ("לכם אין לאן ללכת, לנו יש", "להחזיק מעמד נגד כל העולם"). (4) נתוני פתיחה קשים לצד הישראלי: מטוסים, שריון ותותחים מול יישובים מבודדים.
מאפיין נוסף: מקומה המרכזי של המלחמה בהתפתחות הסכסוך הערבי־ישראלי; ניצחון ישראלי במחיר כבד (כ־6,000 הרוגים).
מה נדרש:
שתי מטלות. (1) "הסבירו כיצד באים לידי ביטוי בקטע" – לבחור שני מאפיינים של מלחמת העצמאות, להציג כל אחד מהם ולהראות, בעזרת ציטוט מן הקטע, איך הוא בא לידי ביטוי בזיכרונות של ותיקי בארי. (2) "הציגו מאפיין נוסף" – מאפיין שלישי של המלחמה, על פי הידע, בלי צורך בקטע.
תשובה מלאה:
מאפיין ראשון: מלחמה בשני שלבים, ובשלב השני – מלחמה בין מדינות ופלישת צבאות ערב הסדירים.
מלחמת העצמאות התנהלה בשני שלבים. בשלב הראשון (מ־30 בנובמבר 1947 ועד 14 במאי 1948) הייתה זו מלחמה בין הקהילה היהודית לקהילה הערבית בארץ־ישראל, שהשתתפו בה גם מתנדבים ממדינות ערב. בשלב השני, מ־15 במאי 1948, יום אחרי הכרזת המדינה, פלשו לארץ צבאות סדירים של מדינות ערב, והמלחמה הפכה למלחמה בין מדינת ישראל לבין מדינות ערב. הקטע מתאר בדיוק את הרגע הזה: התאריך הוא "ב־15 במאי 1948, בשעה שש בבוקר", כלומר היום הראשון של השלב השני, והאויב הוא צבא מדינה ריבונית – "מופיעים מטוסים מצריים בשמי הנגב". מדובר בצבא סדיר בעל חיל אוויר, ארטילריה ושריון: "אחר הצוהריים מתחילה הפגזת ניר עם, סעד ובארות יצחק. צבא רגלי משוריין מתקיף את יד מרדכי". גם המרואיינים מזהים את האויב כצבא מצרים: "המצרים היו מולנו, הם הגיעו מעזה". הצבא המצרי פלש מדרום, דרך עזה, ונע לאורך מישור החוף צפונה – "הלכו בעקיפה לתל אביב". כך הקטע ממחיש את המעבר ממלחמה בין קהילות למלחמה בין צבאות של מדינות.
מאפיין שני: היעדר הבחנה בין חזית לעורף.
במלחמת העצמאות לא היה קו חזית ברור. היישובים עצמם, ובהם קיבוצים בנגב, היו קו החזית, ואנשיהם – גברים, נשים ומשפחות – היו גם האוכלוסייה האזרחית וגם הלוחמים שהגנו עליה. הקטע מבטא זאת היטב. ההפגזה פוגעת בחיי היום־יום של הקיבוץ: שרה מספרת ש"ישבנו לאכול ארוחת צוהריים בחדר האוכל, פתאום נפלו שני פגזים בשדה מחוץ לגדר", ומיד אחר כך כל חבר הופך ללוחם: "עוד מעט תתחיל הפגזה, שכל אחד ירוץ לעמדתו". היישובים מבודדים ונתונים במצור: "הדרך לנגב מנותקת, מלבד קשר על ידי "פרימוסים" (מטוסים קלים)". האויב פונה גם הוא אל האוכלוסייה כולה – כרוזים "הקוראים לכל התושבים" להיכנע. ארקה מסכם זאת במפורש: "אמרו אז "כל העם חזית" - וזו לא הייתה סיסמה. באותה תקופה זה היה נכון". כלומר, כל היישוב, ולא רק הצבא, היה שותף ישיר למלחמה ונשא בנטל שלה.
(אפשר לבחור גם במאפיין "מלחמת קיום" – מטרות העל של הצדדים: מטרת צבאות ערב הייתה לחסל את המדינה שזה עתה קמה, כפי שעולה מן הדרישה "להניח את הנשק בשקט, להניף דגל לבן, למסור את כל התחמושת" ומן התנועה "בעקיפה לתל אביב"; ומטרת היישוב הייתה להגן על המדינה ועל עצם קיומו. דברי השבוי המצרי, "לכם אין לאן ללכת, לנו יש", ודברי לזר על הצורך "להחזיק מעמד נגד כל העולם", מראים שעבור היהודים זו הייתה מלחמה על הבית, שאין לה חלופה.)
מאפיין נוסף של המלחמה: ניצחון ישראלי במחיר כבד. ישראל ניצחה במלחמה: היא שרדה את פלישת צבאות ערב, הרחיבה את שטחה מעבר לגבולות תוכנית החלוקה, ובשנת 1949 חתמה על הסכמי שביתת נשק עם מצרים, לבנון, ירדן וסוריה. אבל המחיר היה כבד מאוד: כ־6,000 הרוגים, כאחוז מן היישוב היהודי, ורבים נוספים נפצעו. היקף האבדות השפיע עמוקות על החברה הישראלית בשנים שאחרי המלחמה.
(מאפיין נוסף אפשרי: מקומה המרכזי של המלחמה בהתפתחות הסכסוך הערבי־ישראלי – בעקבותיה נוצרו בעיית הפליטים הפלסטינים וקווי שביתת הנשק, ומדינות ערב סירבו להכיר בישראל.)
בסיכום, הזיכרונות של ותיקי בארי ממחישים שמלחמת העצמאות הייתה בשלבה השני מלחמה מול צבאות סדירים, שבה היישובים האזרחיים עצמם היו החזית.
למה זה מקבל ניקוד מלא:
טעות נפוצה:
להביא ציטוטים מן הקטע בלי לקרוא בשם למאפיין של המלחמה, או לבחור "מאפיין נוסף" שכבר הוסבר בחלק הראשון של התשובה.
סעיף ב
חשיבות הקמת צה"ל (3): אפשרה מעבר מגיוס מבוסס התנדבות לגיוס חובה והגדלת הכוח הצבאי – חיוני מול צבאות ערב; פלישת צבאות סדירים חייבה צבא אחד, מאוחד ומאורגן, הפועל על פי קו מוסכם, במקום כמה מחתרות שפעלו בנפרד; ריכוז כל ענייני הביטחון בידי רשות ממלכתית אחת ולא בידי גופים מפלגתיים; מניעת התחזקות המחתרות כ"צבאות פרטיים" של מפלגות.
מדוע הצטרפו הדרוזים (3): ההישגים הצבאיים של צה"ל וההערכה שהיהודים ינצחו; שיתוף פעולה ויחסי שכנות טובים עם יהודים בעבר (שנות ה־30); תמיכת נכבדי העדה וראשי המשפחות; הרצון להגן על כפריהם; דרוזים שעברו מן הגבול ("צבא ההצלה") מסיבות אישיות.
דוגמה: לוחמים דרוזים סופחו כפלוגה לחטיבה 9 (עודד) ולקחו חלק בהישגים בחזית הצפונית ובמבצע חירם; או: הצ'רקסים מכפר כמא ומריחאניה שיתפו פעולה עם ההגנה בכיבוש הגליל התחתון, ולחמו בצה"ל במבצע דקל; במבצע חירם הוביל כוח חלוץ של צ'רקסים כדי לחלץ את ריחאניה.
מה נדרש:
שתי מטלות. (1) "הסבירו את החשיבות" – מספר לא צוין, ולכן שלוש סיבות לכך שהקמת צה"ל הייתה חשובה למהלך המלחמה. (2) "מדוע הצטרפו הדרוזים" – שלוש סיבות; ובנוסף דוגמה אחת בלבד לסיוע של הדרוזים או של הצ'רקסים.
תשובה מלאה:
חשיבות הקמת צה"ל.
צבא הגנה לישראל הוקם בסוף מאי 1948, בצו של הממשלה הזמנית ("פקודת צבא הגנה לישראל"), כשבועיים אחרי הכרזת המדינה ופלישת צבאות ערב. להקמתו הייתה חשיבות רבה למהלך המלחמה:
1. מעבר לגיוס חובה והגדלת הכוח הצבאי. עד הקמת המדינה התבסס הכוח הצבאי של היישוב בעיקר על התנדבות, וארגוני המחתרת לא יכלו לחייב איש להתגייס. צבא של מדינה ריבונית יכול היה להנהיג גיוס חובה לכלל האוכלוסייה, לקלוט ביעילות עולים וניצולי שואה ולהגדיל במהירות את מספר הלוחמים. הגדלת הכוח הייתה חיונית במאבק מול צבאות סדירים של חמש מדינות ערב.
2. צבא אחד, מאוחד ומאורגן. הפלישה של צבאות סדירים, עם שריון, ארטילריה וחיל אוויר, חייבה לנהל את המלחמה על פי קו מוסכם ותכנון אחד, ולהעמיד מול האויב צבא מאוחד במקום כמה מחתרות – ההגנה והפלמ"ח, האצ"ל והלח"י – שכל אחת מהן פעלה בנפרד. רק צבא אחד, עם מטה כללי אחד, יכול היה לרכז כוחות בחזית החשובה, לתאם בין זרועות (יבשה, אוויר וים) ולנהל מבצעים גדולים, כפי שאירע בשלב השני של המלחמה.
3. ריכוז הביטחון בידי רשות ממלכתית אחת. הקמת צה"ל ביטאה את עקרון הממלכתיות: כל ענייני הביטחון רוכזו בידי הממשלה הנבחרת, ולא בידי גופים מפלגתיים. כך נמנעה התחזקות המחתרות כ"צבאות פרטיים" של מפלגות, שעלולה הייתה להוביל למאבקים פנימיים ואף למלחמת אחים בזמן מלחמה. הדבר בא לידי ביטוי בפירוק המסגרות הנפרדות ובשילוב לוחמיהן בצה"ל במהלך 1948, ובעמידה של הממשלה על סמכותה בפרשת "אלטלנה" (יוני 1948).
מדוע הצטרפו הדרוזים לצה"ל בזמן המלחמה.
1. ההישגים הצבאיים של צה"ל וההערכה שהיהודים ינצחו. ככל שהמלחמה התקדמה ונראה שהכוחות היהודיים גוברים, הבינו מנהיגים דרוזים שעתידם תלוי ביחסים עם המדינה החדשה, והעדיפו לחבור לצד המנצח.
2. שיתוף פעולה ויחסי שכנות טובים בעבר. כבר בשנות השלושים נוצרו קשרים בין אנשי היישוב לבין נכבדים דרוזים, ובימי המרד הערבי (1936–1939) נמנעו רוב הדרוזים בארץ מלהשתתף במאבק נגד היישוב. על בסיס הקשרים האלה נמשך שיתוף הפעולה בזמן המלחמה.
3. תמיכת נכבדי העדה וראשי המשפחות. במבנה החברתי הדרוזי יש השפעה רבה למנהיגים הדתיים ולראשי החמולות. תמיכתם בהצטרפות לצה"ל הובילה צעירים רבים להתגייס.
(סיבות נוספות: הרצון להגן על הכפרים הדרוזיים בזמן המלחמה; ודרוזים שלחמו תחילה ב"צבא ההצלה" ועברו את הקווים מסיבות אישיות.)
דוגמה לסיוע: לוחמים דרוזים צורפו כפלוגה לחטיבה 9 (חטיבת "עודד"), שלחמה בצפון הארץ. פלוגה זו השתתפה בהישגים בחזית הצפונית ובמבצע חירם (אוקטובר 1948), שבו הושלם כיבוש הגליל העליון.
(אפשר לבחור בצ'רקסים: הצ'רקסים מכפר כמא ומריחאניה שיתפו פעולה עם ההגנה בזמן כיבוש הגליל התחתון, ובהמשך הצטרפו לכוחות צה"ל ולחמו במבצע דקל.)
לסיכום, הקמת צה"ל אפשרה למדינה הצעירה להעמיד צבא אחד וגדול מול צבאות ערב, והצטרפות בני המיעוטים, ובראשם הדרוזים, חיזקה את הכוחות היהודיים בצפון.
למה זה מקבל ניקוד מלא:
טעות נפוצה:
לתאר רק את הקמת צה"ל (מתי ואיך) בלי להסביר במה היא הייתה חשובה למהלך המלחמה.
שאלה 8 · המאבק בבריטים 1945–1947
בשנים 1945–1947 היישוב היהודי נאבק במנדט הבריטי.
לאיזה מן התחומים: מאבק צבאי או העפלה הייתה לדעתכם השפעה רבה יותר על סיום המנדט הבריטי?
נמקו את עמדתכם באמצעות שתי עובדות היסטוריות.
הציגו את המטרות של ההתיישבות בשנות המאבק על הקמת המדינה, והסבירו באמצעות פעולה אחת שנקט היישוב היהודי בתקופה זו, כיצד מומשו שתיים מן המטרות האלה.
◂ פתרון מלא לשאלה 8
סעיף א
בחירה בתחום אחד ונימוק בשתי עובדות.
מאבק צבאי: הטריד והתיש את בריטניה – הצבת כ־100,000 אנשי ביטחון בארץ, הוצאות כבדות בזמן שבריטניה נזקקה למשאבים לשיקום; ביקורת פנימית בבריטניה; הבריטים עסקו בשמירה על עצמם, והמאבק נתפס כחסר סוף; פגיעה במורל החיילים; הד תקשורתי לפעולות (פיצוץ מלון המלך דוד, הגשרים, פריצת כלא עכו, פרשת הסרג'נטים) שסייע להבין שעדיף לעזוב.
העפלה: עוררה דעת קהל עולמית בלתי אוהדת לבריטניה (יחס לניצולי שואה); זכתה לתמיכה בציבור הבריטי (מאבק לא אלים); הייתה מרכז המחלוקת בין בריטניה לארצות הברית (דרישת טרומן ל־100,000), ובריטניה התלויה בארצות הברית לא יכלה לעמוד בלחץ – השפיעה על ההחלטה להעביר את השאלה לאו"ם; ליכדה את כל היישוב ואת העם היהודי; ועדת אונסקו"פ ראתה את פרשת אקסודוס (יולי 1947).
מה נדרש:
לבחור תחום אחד – מאבק צבאי או העפלה – ולנמק מדוע הייתה לו לדעתכם השפעה רבה יותר על סיום המנדט. הנימוק צריך להתבסס על בדיוק שתי עובדות היסטוריות, וכל עובדה צריכה להיות קשורה במפורש לסיום המנדט.
תשובה מלאה:
עמדתי: להעפלה הייתה השפעה רבה יותר על סיום המנדט הבריטי.
אחרי מלחמת העולם השנייה המשיכה בריטניה לנהוג על פי מדיניות "הספר הלבן" (1939), והגבילה מאוד את העלייה לארץ־ישראל. היישוב והתנועה הציונית ארגנו העפלה המונית: ספינות מעפילים, רובן מאורגנות על ידי "המוסד לעלייה ב'", הביאו לחופי הארץ עשרות אלפי יהודים, רובם ניצולי שואה ועקורים מן המחנות באירופה. בריטניה ניסתה לעצור את הספינות, ומשנת 1946 גירשה את רוב המעפילים שנתפסו למחנות מעצר בקפריסין. ההעפלה השפיעה על סיום המנדט יותר מן המאבק הצבאי, משום שפגעה בנקודה הרגישה ביותר של בריטניה – מעמדה הבין־לאומי ויחסיה עם ארצות הברית.
עובדה ראשונה: ההעפלה הייתה מרכז המחלוקת בין בריטניה לבין ארצות הברית. בקיץ 1945 דרש נשיא ארצות הברית הארי טרומן לאפשר את כניסתם המיידית של 100,000 עקורים יהודים לארץ־ישראל, וגם ועדת החקירה האנגלו־אמריקנית המליצה על כך באפריל 1946. בריטניה, שיצאה מן המלחמה מוחלשת, הייתה תלויה בארצות הברית מבחינה כלכלית ומדינית, ולא יכלה להתעלם מן הלחץ האמריקני; מצד אחר היא חששה לפגוע ביחסיה עם מדינות ערב. ספינות המעפילים הבטיחו שבעיית הפליטים היהודים תישאר כל הזמן על סדר היום הבין־לאומי. בריטניה נקלעה למבוי סתום, ובפברואר 1947 הודיעה שהיא מעבירה את שאלת ארץ־ישראל לאו"ם – צעד שהוביל ישירות לסיום המנדט.
עובדה שנייה: פרשת "אקסודוס" ("יציאת אירופה תש"ז"), יולי 1947. הספינה, שנשאה כ־4,500 מעפילים, נתפסה בידי הבריטים אחרי קרב על סיפונה, ובו נהרגו שלושה מאנשי הספינה. הבריטים לא שלחו את המעפילים לקפריסין אלא החזירו אותם לאירופה, ולבסוף הורידו אותם בכוח בהמבורג שבגרמניה. חברי ועדת אונסקו"פ של האו"ם, ששהו אז בארץ, ראו בנמל חיפה את הורדת המעפילים מן הספינה. דעת הקהל העולמית, שראתה ניצולי שואה מוחזרים לגרמניה, יצאה נגד בריטניה. הרושם שקיבלו חברי הוועדה השפיע על ההחלטות שגיבשו – ובהן ההמלצה לסיים את המנדט הבריטי ולהקים בארץ שתי מדינות.
בנוסף, ההעפלה הייתה מאבק לא אלים, ולכן ליכדה את כל היישוב ואת העם היהודי, והביכה את בריטניה בלי לעורר בציבור הבריטי כעס כלפי היישוב, כפי שעוררו הפעולות הצבאיות. לכן, לדעתי, היא שהכריעה: היא הפכה את החזקת המנדט לנטל מדיני שבריטניה לא יכלה לשאת.
(אפשר לבחור גם בעמדה ההפוכה – מאבק צבאי – ולנמק בעובדות כמו: המאבק הצבאי חייב את בריטניה להציב בארץ כ־100,000 אנשי ביטחון ולהוציא הוצאות כבדות, בזמן שהיא נזקקה למשאבים לשיקום הממלכה, והדבר עורר ביקורת בבריטניה; ופעולות כמו פיצוץ מלון המלך דוד (יולי 1946), פריצת כלא עכו (מאי 1947) ופרשת הסרג'נטים (יולי 1947) פגעו במורל החיילים ועוררו הד תקשורתי רב, ושכנעו את הציבור הבריטי שעדיף לעזוב את ארץ־ישראל.)
למה זה מקבל ניקוד מלא:
טעות נפוצה:
לתאר את שני התחומים בלי להכריע, או להביא עובדות על ההעפלה (מספרי ספינות, דרכי הגעה) בלי להסביר איך הן השפיעו על החלטת בריטניה.
סעיף ב
מטרות (3): הרחבת אזורי ההתיישבות לקראת הכרעה על גבולות המדינה העתידה; רכישת קרקעות במקומות שבהם ההתיישבות הייתה דלילה, ליצירת רצף התיישבותי; חיזוק אזורי הגבול; מאבק נגד מדיניות בריטניה בנושא הקרקעות ("הספר הלבן", חוקי הקרקעות 1940).
פעולה ומימוש שתי מטרות, למשל: הקמת 11 הנקודות בנגב (מוצאי יום הכיפורים, אוקטובר 1946) – כדי להשפיע על גבולות המדינה ולהבטיח שהנגב יישאר בתחומה; היישובים חיזקו את גבול הדרום והפכו לקו ההגנה מפני הפלישה המצרית; או: הקמת בירייה – המתיישבים חזרו כל פעם מחדש – מאבק במדיניות בריטניה וחיזוק גבול הצפון; או: יישובים סמוך לגוש עציון; או: רכישת קרקעות בידי קק"ל – רצף התיישבותי והרחבת אזורים.
מה נדרש:
שתי מטלות. (1) "הציגו את המטרות" – מספר לא צוין, ולכן שלוש מטרות של ההתיישבות בשנים 1945–1947. (2) לבחור פעולה התיישבותית אחת ולהסביר כיצד מומשו באמצעותה שתיים מן המטרות שהוצגו.
תשובה מלאה:
המטרות של ההתיישבות בשנות המאבק.
בשנות המאבק על הקמת המדינה ההתיישבות לא הייתה רק בניית בתים ומשקים, אלא כלי מדיני במאבק על עתיד הארץ. מטרותיה:
1. הרחבת אזורי ההתיישבות לקראת ההכרעה על גבולות המדינה העתידה. בהנהגת היישוב הניחו שכאשר תוכרע שאלת ארץ־ישראל, ובייחוד אם תתקבל תוכנית חלוקה, הגבולות ייקבעו על פי מפת ההתיישבות היהודית. לכן חשוב היה להקים יישובים באזורים שבהם לא היו יישובים יהודיים.
2. רכישת קרקעות והקמת יישובים במקומות שבהם ההתיישבות הייתה דלילה, כדי ליצור רצף התיישבותי – לחבר בין גושי ההתיישבות הקיימים ולמנוע מצב של יישובים מבודדים.
3. חיזוק אזורי הגבול – הקמת יישובים בצפון, בדרום ובאזורים רגישים, שיוכלו לשמש גם נקודות הגנה.
4. מאבק במדיניות הבריטית בנושא הקרקעות. "הספר הלבן" (1939) ותקנות הקרקעות (1940) הגבילו מאוד את רכישת הקרקעות בידי יהודים ברוב שטחי הארץ. הקמת יישובים, גם בניגוד לתקנות האלה, הייתה דרך מאבק לא אלימה בשלטון הבריטי.
פעולה אחת ומימוש שתי מטרות: הקמת 11 הנקודות בנגב.
במוצאי יום הכיפורים, בלילה שבין 5 ל־6 באוקטובר 1946, עלו מתיישבים בבת אחת על 11 נקודות בנגב, על אדמות שנרכשו קודם לכן, והקימו בהן יישובים בתוך לילה אחד, בלי שהבריטים הספיקו למנוע זאת. בין היישובים שהוקמו אז: בארי, חצרים, נבטים, כפר דרום ושובל.
(פעולה אפשרית אחרת: הקמת בירייה שבגליל העליון בשנת 1946 – הבריטים פינו את המתיישבים, ואלה חזרו שוב ושוב בכוחות גדולים יותר, עד שהבריטים נאלצו להסכים. הפעולה מימשה את המאבק במדיניות בריטניה ואת חיזוק גבול הצפון, יחד עם קידום ההתיישבות באזור צפת.)
בכך ההתיישבות שימשה כלי מרכזי בעיצוב מפת המדינה העתידה.
למה זה מקבל ניקוד מלא:
טעות נפוצה:
לתאר את הפעולה בלי לקשור אותה במפורש לשתיים מן המטרות שהוצגו בחלק הראשון של התשובה.
שאלה 9 · סוגיות במחלוקת
ביישוב היהודי הייתה מחלוקת בנוגע לתוכנית החלוקה שהתקבלה באו"ם בכ"ט בנובמבר 1947.
הציגו את העמדות של שני הצדדים במחלוקת, והסבירו שני נימוקים של כל אחד מן הצדדים לביסוס עמדתו.
במִנהלת העם הייתה מחלוקת בנוגע למועד ההכרזה על הקמת המדינה.
הציגו את העמדות של שני הצדדים במחלוקת, והסבירו שני נימוקים של כל אחד מן הצדדים לביסוס עמדתו.
◂ פתרון מלא לשאלה 9
סעיף א
עמדה: תמיכה בתוכנית החלוקה. נימוקים: התוכנית מכירה בזכות היישוב להקים מדינה יהודית ריבונית ועצמאית בארץ־ישראל; היא מעניקה למדינה היהודית את רוב שטח ארץ־ישראל המנדטורית, כולל רוב מישור החוף, הגליל והנגב; רוב היישובים היהודיים נמצאים בשטחה; יש להקים מדינה מייד כדי לתת מענה ליהודים המבקשים לעלות ממחנות העקורים באירופה ומארצות שבהן מצבם מתדרדר.
עמדה: התנגדות לתוכנית החלוקה. נימוקים: הפרדת ירושלים מן המדינה היהודית והגדרתה כאזור בין־לאומי; גבולות בעייתיים מבחינה צבאית; יישובים יהודיים רבים כלולים בשטח המדינה הערבית; הגליל המערבי לא נכלל במדינה היהודית; המדינה תהיה מורכבת משטח צר וצפוף באוכלוסין וממדבר, ולא תוכל לקלוט את היהודים הרבים בגלות.
מה נדרש:
להציג שתי עמדות (תמיכה בתוכנית החלוקה והתנגדות לה), ולהסביר שני נימוקים לכל עמדה – בסך הכול ארבעה נימוקים.
תשובה מלאה:
בכ"ט בנובמבר 1947 קיבלה עצרת האו"ם את תוכנית החלוקה: ארץ־ישראל המערבית תחולק למדינה יהודית ולמדינה ערבית, ואזור ירושלים יהיה תחת משטר בין־לאומי. ביישוב היהודי התעוררה מחלוקת על התוכנית.
העמדה הראשונה: תמיכה בתוכנית החלוקה. בעמדה זו החזיקו רוב היישוב והנהגתו, ובראשה דוד בן־גוריון והסוכנות היהודית.
נימוק ראשון: התוכנית מכירה בזכותו של היישוב היהודי להקים מדינה יהודית ריבונית ועצמאית בארץ־ישראל. זו הייתה הפעם הראשונה שארגון בין־לאומי הכיר בזכות העם היהודי למדינה משלו, ולכן זו הזדמנות היסטורית להגשים את החזון הציוני, שאסור להחמיץ.
נימוק שני: יש להזדרז ולהקים מדינה כדי לתת מענה ליהודים המבקשים לעלות לארץ. אחרי השואה חיו עשרות אלפי ניצולים במחנות עקורים באירופה, ובארצות נוספות הלך מצב היהודים והתדרדר. רק מדינה עצמאית, שתבטל את הגבלות "הספר הלבן", תוכל לפתוח את שעריה לעלייה חופשית ולהציל אותם.
(נימוקים נוספים: התוכנית מעניקה למדינה היהודית את רוב שטחה של ארץ־ישראל המנדטורית, כולל רוב מישור החוף, הגליל המזרחי והנגב; ורוב היישובים היהודיים בארץ נמצאים בשטח המדינה היהודית.)
העמדה השנייה: התנגדות לתוכנית החלוקה. בעמדה זו החזיקו התנועה הרוויזיוניסטית והאצ"ל, הלח"י וחוגים נוספים ביישוב.
נימוק ראשון: הפרדת ירושלים מן המדינה היהודית והגדרתה כאזור בין־לאומי. ירושלים היא לב העם היהודי והחזון הציוני, ובה חיה אז הקהילה היהודית הגדולה בארץ, כ־100,000 יהודים. המתנגדים טענו שמדינה יהודית בלי ירושלים מוותרת על הסמל המרכזי של הציונות ומפקירה את יהודי העיר.
נימוק שני: הגבולות בעייתיים מבחינה צבאית. המדינה היהודית בתוכנית הורכבה משלושה חלקים שנגעו זה בזה רק בנקודות צרות, והייתה בה רצועת חוף צרה וארוכה. גבולות כאלה קשים מאוד להגנה, במיוחד מול התנגדות הערבים, שהבהירו שיילחמו בתוכנית.
(נימוקים נוספים: יישובים יהודיים רבים כלולים בשטח המדינה הערבית, והגליל המערבי לא נכלל במדינה היהודית; המדינה היהודית תהיה מורכבת משטח צר וצפוף באוכלוסין ומשטח מדברי רחב ידיים שיישובו יארך עשרות שנים, ולכן לא תוכל לקלוט את היהודים הרבים בגלות.)
בסיכום, התומכים העדיפו את ההכרה הבין־לאומית והקמת המדינה מייד, גם במחיר ויתור על חלקים מן הארץ, והמתנגדים סברו שהמחיר – ויתור על ירושלים וגבולות שאי אפשר להגן עליהם – כבד מדי.
למה זה מקבל ניקוד מלא:
טעות נפוצה:
להציג רק את עמדת הערבים כ"צד השני" – השאלה עוסקת במחלוקת בתוך היישוב היהודי.
סעיף ב
עמדה: להכריז על הקמת המדינה ביום ה' באייר תש"ח (14 במאי 1948, עם סיום המנדט). נימוקים: הצורך למלא את החלל השלטוני שייווצר עם סיום המנדט הבריטי ב־15 במאי 1948; החשש שברית המועצות עלולה לסגת מתמיכתה, ודחיית ההכרזה תהיה החמצה לדורות; מוכנות היישוב לעצמאות – מוסדות לאומיים, תשתית כלכלית, כוח צבאי, מערך שירותים; אם יפלשו צבאות ערב תהיה זו פלישה למדינה עצמאית וריבונית, והדבר יקל על גיוס דעת הקהל העולמית; מדינה ריבונית תוכל להנהיג גיוס חובה, לפתוח את השערים לעלייה ולהטיל מיסי חובה למימון המלחמה.
עמדה: לדחות את ההכרזה למועד אחר. נימוקים: הידיעה שצפויה התקפה משולבת של צבאות ערב והחשש שהמדינה לא תוכל לעמוד בה; לחץ מחלקת המדינה של ארצות הברית לדחות את ההכרזה ולאמץ שלטון נאמנות, ואיום באמברגו על משלוחי נשק ובהעברת כספים מיהודי ארצות הברית; חשש מעמדת האו"ם ומהטלת סנקציות; מידע על כוונת עבדאללה מלך ירדן לסגת מהחלטתו שלא להצטרף לפלישה.
מה נדרש:
להציג שתי עמדות במנהלת העם (להכריז על המדינה במועד סיום המנדט / לדחות את ההכרזה), ולהסביר שני נימוקים לכל עמדה – בסך הכול ארבעה נימוקים.
תשובה מלאה:
מנהלת העם, ההנהגה הזמנית של היישוב לקראת הקמת המדינה, התכנסה ב־12 במאי 1948 כדי להחליט אם להכריז על הקמת המדינה עם סיום המנדט הבריטי, או להיענות להצעות להפסקת אש ולדחות את ההכרזה. ברוב של שישה נגד ארבעה הוחלט לדחות את ההצעות לדחייה ולהכריז על המדינה, וההכרזה נעשתה ביום שישי, ה' באייר תש"ח, 14 במאי 1948.
העמדה הראשונה: להכריז על הקמת המדינה מייד, עם סיום המנדט הבריטי. בראש התומכים עמד דוד בן־גוריון.
נימוק ראשון: הצורך למלא את החלל השלטוני. המנדט הבריטי היה אמור להסתיים ב־15 במאי 1948, ובריטניה לא העבירה את השלטון לשום גוף. בלי הכרזה על מדינה עלול היה להיווצר תוהו שלטוני – אין מי שינהל את השירותים, את הביטחון ואת המשק. היישוב היה מוכן לכך: היו לו מוסדות לאומיים, תשתית כלכלית, כוח צבאי ומערך שירותים בתחום הכלכלי־חברתי, כלומר מדינה בדרך, שנותר רק להכריז עליה.
נימוק שני: החשש שתתפספס ההזדמנות המדינית. ארצות הברית כבר החלה לסגת מתמיכתה בחלוקה, והיה חשש שגם ברית המועצות תסוג מתמיכתה. דחיית ההכרזה עלולה הייתה להפוך להחמצה לדורות, שכן לא היה ברור אם הנסיבות הבין־לאומיות הנוחות יחזרו.
(נימוקים נוספים: אם יפלשו צבאות ערב, תהיה זו פלישה למדינה עצמאית וריבונית, והדבר יקל על גיוס דעת הקהל העולמית; ורק מדינה ריבונית תוכל להנהיג גיוס חובה ולהגדיל את הכוח הלוחם, לפתוח את השערים לעלייה – שתגדיל גם היא את הכוח הלוחם – ולהטיל מיסי חובה למימון הוצאות המלחמה.)
העמדה השנייה: לדחות את ההכרזה למועד אחר. בעמדה זו החזיקו כמה מחברי מנהלת העם.
נימוק ראשון: הסכנה הצבאית. ידוע היה שצפויה התקפה משולבת של צבאות ערב הסדירים מיד עם ההכרזה. היישוב היה מותש אחרי חודשי הלחימה בשלב הראשון של המלחמה, היה חסר בנשק כבד, ולא ידוע היה אם יוכל לעמוד בפלישה. ראשי ההגנה העריכו שהסיכויים שקולים. המצדדים בדחייה חששו שהמדינה תקום רק כדי להיהרס.
נימוק שני: הלחץ האמריקני. מחלקת המדינה של ארצות הברית, בראשות ג'ורג' מרשל, לחצה לדחות את ההכרזה, להסכים להפוגה ולאמץ שלטון נאמנות זמני בחסות האו"ם. היא איימה בהטלת אמברגו על משלוחי נשק ובפגיעה בהעברת כספים מיהודי ארצות הברית – כספים שהיו חיוניים לרכישת נשק. הכרזה בניגוד לעמדת המעצמה החשובה בעולם עלולה הייתה להשאיר את המדינה בלי תמיכה ובלי משאבים.
(נימוקים נוספים: חשש מעמדת האו"ם ומהטלת סנקציות בין־לאומיות על המדינה; ומידע על כוונתו של עבדאללה מלך ירדן לסגת מהחלטתו שלא להצטרף לפלישה – כפי שעלה מן הפגישה של גולדה מאירסון [מאיר] איתו ערב ההכרזה.)
בסיכום, המצדדים בהכרזה ראו בה הזדמנות היסטורית שאסור להחמיץ ותנאי לניהול המלחמה, והמצדדים בדחייה חששו מן המחיר הצבאי והמדיני שלה.
למה זה מקבל ניקוד מלא:
טעות נפוצה:
לבלבל בין המחלוקת על תוכנית החלוקה למחלוקת על מועד ההכרזה, או להציג את עמדת הדחייה כהתנגדות להקמת מדינה בכלל – המחלוקת הייתה על העיתוי, לא על עצם הקמת המדינה.
חלק ב – פרק רביעי – סוגיות נבחרות בתולדות מדינת ישראל
שאלה 10 · תהליך הדה־קולוניזציה וגורל היהודים בארצות האסלאם
הסבירו שלושה גורמים לתהליך הדה־קולוניזציה: גורם אידאולוגי, גורם כלכלי וגורם פוליטי.
הציגו אחד מן המאפיינים של תהליך הדה־קולוניזציה.
לפניכם קטע מקור מתוך תזכיר ששלח ראש הקהילה היהודית בבגדד שבעיראק אל ממשלת עיראק ב־28 באוקטובר 1949.
– הסבירו שני גורמים, גורם אחד לפחות על פי קטע המקור, שהשפיעו על מצב היהודים בארצות האסלאם משנות הארבעים עד סוף שנות השישים של המאה ה־20.
– הציגו שתיים מדרכי התגובה של היהודים על מצבם: דרך אחת שבאה לידי ביטוי בקטע המקור, ודרך אחת נוספת.
◂ פתרון מלא לשאלה 10
סעיף א
גורם אידאולוגי: התפתחות רעיון הלאומיות; התנגדות אידאולוגית של שתי מעצמות העל (ארצות הברית וברית המועצות) לקולוניאליזם המסורתי; התנגדות לקולוניאליזם בדעת הקהל בעולם.
גורם כלכלי: משבר כלכלי בבריטניה ובצרפת לאחר מלחמת העולם השנייה; ירידה ברווחיות המושבות.
גורם פוליטי: שינוי ביחסי הכוחות בעולם והשפעת "המלחמה הקרה"; המאבק של התנועות הלאומיות בארצות שהיו תחת שלטון קולוניאלי; השפעת האו"ם; הקמת "הליגה הערבית"; השפעת מלחמת העולם השנייה על אזרחי הקולוניות.
מאפיין (1): תהליך מורכב והדרגתי; המעצמות ניסו לשמור על האינטרסים שלהן; המזרח התיכון הקדים את צפון אפריקה; מאבק לאומי קלאסי; הבדל בין עמים שחיו תחת שלטון בריטי לבין אלו שחיו תחת שלטון צרפתי.
מה נדרש:
שתי מטלות. (1) "הסבירו" שלושה גורמים מוגדרים – גורם אידאולוגי אחד, גורם כלכלי אחד וגורם פוליטי אחד – ולכל אחד להסביר כיצד הוא קידם את התפרקות האימפריות. (2) "הציגו" מאפיין אחד של התהליך.
תשובה מלאה:
תהליך הדה־קולוניזציה הוא התפרקות האימפריות הקולוניאליות של מדינות אירופה – בעיקר בריטניה וצרפת – והקמת מדינות עצמאיות במושבות לשעבר באסיה, במזרח התיכון ובאפריקה, בעיקר בשנים שאחרי מלחמת העולם השנייה ועד שנות השישים של המאה ה־20.
גורם אידאולוגי: התפתחות רעיון הלאומיות והתנגדות המעצמות לקולוניאליזם.
רעיון הלאומיות, שנולד באירופה, התפשט בקרב העמים שחיו תחת שלטון קולוניאלי. משכילים מן המושבות, שרבים מהם למדו באוניברסיטאות של אירופה, אימצו את הרעיון שלכל עם זכות להגדרה עצמית ולמדינה משלו, והקימו תנועות לאומיות שדרשו עצמאות. לצד זה, שתי מעצמות העל שעלו אחרי מלחמת העולם השנייה התנגדו מסיבות אידאולוגיות לקולוניאליזם המסורתי: ארצות הברית – כמדינה שנולדה בעצמה ממרד במושבות בריטניה וכתומכת בזכות ההגדרה העצמית; וברית המועצות – משום שהאידאולוגיה הקומוניסטית ראתה בקולוניאליזם ניצול אימפריאליסטי. גם דעת הקהל בעולם, ואף בתוך מדינות אירופה, החלה לראות בשלטון על עמים אחרים דבר פסול. כך איבד השלטון הקולוניאלי את הלגיטימיות שלו.
גורם כלכלי: המשבר הכלכלי בבריטניה ובצרפת.
בריטניה וצרפת יצאו ממלחמת העולם השנייה מותשות כלכלית, עם חובות כבדים ועם צורך דחוף לשקם את ערי ארצן ואת המשק. החזקת מושבות רחוקות דרשה הוצאות גדולות על צבא, על מנהל ועל דיכוי מרידות, בזמן שהרווחים מן המושבות הלכו ופחתו. כשהמחיר של החזקת המושבות נעשה גבוה מן התועלת הכלכלית, נטו המעצמות לוותר עליהן.
גורם פוליטי: שינוי ביחסי הכוחות בעולם והשפעת "המלחמה הקרה".
אחרי מלחמת העולם השנייה ירדו בריטניה וצרפת ממעמדן כמעצמות מובילות, ובמקומן עלו ארצות הברית וברית המועצות. במסגרת "המלחמה הקרה" ביניהן התחרו שתי מעצמות העל על השפעה במדינות העולם, ועודדו את המדינות החדשות להשתחרר מן השלטון הקולוניאלי – כל אחת בתקווה לצרף אותן לגוש שלה. בנוסף, ארגון האו"ם שהוקם ב־1945 עיגן במגילתו את זכות ההגדרה העצמית של העמים והיה במה לדרישות העצמאות. גם המאבק של התנועות הלאומיות עצמן – לעיתים מאבק מזוין, כמו באלג'יריה (1954–1962) – הקשה מאוד על המעצמות להמשיך לשלוט.
(גורמים פוליטיים נוספים: הקמת "הליגה הערבית" ב־1945, שתמכה במאבקן של המדינות הערביות לעצמאות; והשפעת מלחמת העולם השנייה על אזרחי הקולוניות – רבים מהם לחמו בצבאות המעצמות, וחזרו עם ציפייה לעצמאות כתמורה.)
מאפיין של התהליך: תהליך מורכב והדרגתי. הדה־קולוניזציה לא התרחשה בבת אחת, אלא בשלבים לאורך כשני עשורים, ובכל מקום בדרך שונה. בחלק מן המקומות הושגה העצמאות במשא ומתן ובאופן הדרגתי (כמו הודו, שקיבלה עצמאות מבריטניה בשנת 1947), ובאחרים רק אחרי מאבק מזוין ממושך (כמו אלג'יריה, שקיבלה עצמאות מצרפת בשנת 1962). גם המזרח התיכון השתחרר לפני צפון אפריקה, ומדינות רבות באפריקה קיבלו עצמאות רק בשנות השישים.
(מאפיינים אחרים אפשריים: המעצמות ניסו לשמור על האינטרסים הכלכליים והאסטרטגיים שלהן גם אחרי מתן העצמאות; הבדל בין עמים שחיו תחת שלטון בריטי, שנטה להעביר את השלטון בהדרגה, לבין אלו שחיו תחת שלטון צרפתי, שנאחז במושבותיו בכוח רב יותר.)
למה זה מקבל ניקוד מלא:
טעות נפוצה:
להביא כגורם כלכלי טענה כללית בלי לקשור אותה למעצמות ("המושבות היו עניות"), או לכתוב גורם אחד שמתאים לשני תחומים ולספור אותו פעמיים.
סעיף ב
גורמים על פי המקור: השפעת מלחמת העצמאות / הקמת מדינת ישראל – תקוות הקהילה נכזבו: "כי פרוץ המלחמה [מלחמת העצמאות] לא ישפיע על קיומה", "בגלל המלחמה הזאת נפגעה הקהילה", "הסתבר כי הפסקת הקרבות לא שמה קץ [סוף] לסבלותיה של הקהילה"; התגברות הלאומיות הערבית / הפאן־ערביות – המצב לא השתפר עם סיום המלחמה וההגבלות נמשכו, אף שהקהילה דבקה "בארץ הזאת ובנאמנות ללא רבב" – "המצור סביבה נמשך".
גורמים נוספים: תהליך הדה־קולוניזציה; החלטות הוועדה המדינית של הליגה הערבית (יוני 1946, ספטמבר 1947) לפגוע ביהודים (שלילת אזרחות, החרמת רכוש); השפעת מלחמת סיני ומלחמת ששת הימים (הידרדרות במצרים, פרעות בלוב 1967).
דרכי תגובה: על פי המקור – להישאר בארצם מתוך נאמנות: "ממלאת את חובתה תוך דבקות בחוקים ונאמנות לארץ", "נאמנות למולדתם העיראקית ודבקות בכתר ההאשמי האהוב". דרך נוספת: הגירה למדינות שונות או עלייה למדינת ישראל.
מה נדרש:
שתי מטלות. (1) להסביר שני גורמים שהשפיעו על מצב היהודים בארצות האסלאם בשנות הארבעים עד השישים – לפחות אחד מהם צריך להיות מעוגן בקטע המקור, בציטוט. (2) להציג שתי דרכי תגובה של היהודים: אחת שבאה לידי ביטוי בקטע (עם ציטוט), ואחת נוספת על פי הידע.
תשובה מלאה:
גורם ראשון (על פי המקור): הקמת מדינת ישראל ומלחמת העצמאות.
הקמת מדינת ישראל ומלחמת העצמאות, שבה לחם גם צבא עיראק נגד ישראל, החריפו מאוד את היחס ליהודים בארצות האסלאם. היהודים נתפסו כבעלי ברית של המדינה האויבת, ושלטונות עיראק הטילו עליהם הגבלות רבות. בשנת 1948 הוגדרה הציונות בעיראק כפשע, יהודים פוטרו ממשרות ציבוריות והוגבלו בתנועתם ובעיסוקיהם. ראש הקהילה מתאר בתזכיר את התקווה שהתבדתה: הקהילה "הייתה בטוחה כי פרוץ המלחמה [מלחמת העצמאות] לא ישפיע על קיומה או יפגום דבר מזכויותיה וחירותה המובטחות בחוקה". אבל "התקוות האלה, לצערנו, נכזבו כולן. בגלל המלחמה הזאת נפגעה הקהילה ונקלעה למצב שאין לקנא בו, כשכל חטאה הוא היותה קהילה יהודית". הוא מתאר "הגבלות הרבות אשר הוטלו בזו אחר זו על העיראקים היהודים במשך 18 החודשים האחרונים" – כלומר מאז ערב המלחמה – "דבר שהפך את חייהם לקשים ביותר". המקור מראה אפוא שהמלחמה הייתה נקודת מפנה שבה הורע מצבם של היהודים, רק משום שהם יהודים.
גורם שני (על פי המקור): התגברות הלאומיות הערבית (הפאן־ערביות).
הלאומיות הערבית, שהתחזקה בשנות הארבעים והחמישים, הדגישה זהות ערבית־מוסלמית והייתה עוינת לציונות. בעקבותיה ראו בני הרוב ביהודים זרים ואויבים, גם כשהם היו אזרחים נאמנים שחיו בארץ מאות שנים. גורם זה ניכר בכך שגם עם סיום המלחמה לא חל שיפור במצב היהודים וההגבלות נמשכו: "גל נוסף של אכזבה הציף את כולם כאשר הסתבר כי הפסקת הקרבות לא שמה קץ [סוף] לסבלותיה של הקהילה. אדרבה - המצור סביבה נמשך". כל זאת אף שהקהילה ציינה שהיא "נודעה במשך 2,400 שנות חייה בעיראק בדבקות בארץ הזאת ובנאמנות ללא רבב" – הנאמנות לא הועילה, משום שהלאומיות הערבית לא ראתה ביהודים חלק מן האומה.
(גורמים נוספים על פי הידע: תהליך הדה־קולוניזציה – עם יציאת השלטון הקולוניאלי, שהגן על היהודים, התערער ביטחונם; ישיבות הוועדה המדינית של הליגה הערבית (יוני 1946, ספטמבר 1947), שבהן הוחלט לפגוע ביהודים שחיו במדינות ערב, באמצעות שלילת אזרחותם והחרמת רכושם; וכן ההשפעה של מלחמת סיני ומלחמת ששת הימים – הידרדרות במצב היהודים במצרים בעקבות מלחמת סיני, ופרעות ביהודי לוב בשנת 1967.)
דרך תגובה ראשונה (על פי המקור): להישאר בארצם מתוך נאמנות ולפנות לשלטונות בדרכים חוקיות.
ראש הקהילה אינו מדבר על עזיבה, אלא פונה אל הממשלה בתזכיר רשמי ומבקש להחזיר את המצב לקדמותו, תוך הדגשת נאמנות הקהילה למדינה: הקהילה "ממלאת את חובתה תוך דבקות בחוקים ונאמנות לארץ", ומאה ועשרים אלף היהודים "הצטיינו מאז ומתמיד באהבת הסדר, משמעת לחוק, שקידה בעבודה, נאמנות למולדתם העיראקית ודבקות בכתר ההאשמי האהוב". הוא מבקש "הסרת ההגבלות שהוטלו על חירותם של העיראקים היהודים" ו"הנהגת שוויון בינם לבין יתר בני הארץ". זו תגובה של קהילה שרוצה להמשיך לחיות בארצה כאזרחים שווי זכויות.
דרך תגובה שנייה (נוספת): הגירה למדינות שונות או עלייה למדינת ישראל.
יהודים רבים בארצות האסלאם הגיעו למסקנה שאין להם עתיד בארצם ועזבו. כבר בקטע ניכר שרבים מבני הקהילה איבדו אמון והם "חדלו לתת אוזן לעצת הנבונים ובעלי הדעה בקהילה". בעיראק פעלה מחתרת ציונית, ובמרץ 1950 נחקק חוק שאפשר ליהודים לעזוב את עיראק בתנאי שיוותרו על אזרחותם. בעקבותיו עלו לישראל במבצע "עזרא ונחמיה" (1950–1952) רוב יהודי עיראק. גם מארצות אחרות, כמו תימן (מבצע "על כנפי נשרים", 1949–1950), מרוקו, לוב ומצרים, עלו יהודים רבים לישראל, ואחרים היגרו לצרפת, לארצות הברית ולמדינות נוספות.
למה זה מקבל ניקוד מלא:
טעות נפוצה:
להציג כ"דרך תגובה מן המקור" את העלייה לישראל – בקטע ראש הקהילה דווקא מבקש להישאר ומדגיש נאמנות לעיראק.
שאלה 11 · העלייה והקליטה בשנות החמישים והשישים
– הסבירו שלוש סיבות לעלייה למדינת ישראל בשנות החמישים והשישים: שתי סיבות לעלייה מארצות האסלאם וסיבה אחרת לעלייה מאירופה.
– תארו את תרומת העולים לחיזוק מדינת ישראל בשני תחומים.
הציגו שניים מן הפתרונות של המדינה בהתמודדות עם הקושי בקליטת העלייה בתחום הדיור.
הסבירו כיצד אחד מן הפתרונות שהצגתם יצר קושי נוסף.
◂ פתרון מלא לשאלה 11
סעיף א
מארצות האסלאם (2): הקמת המדינה – הרצון להיות שותף בבנייתה (כמיהה דתית־משיחית לציון); התעצמות הסכסוך הערבי־ישראלי – יחס עוין והתפרצויות אלימות נגד יהודים בארצות ערב משום שזוהו עם הציונות; יחס עוין ליהודים בצפון אפריקה בעקבות הדה־קולוניזציה (היהודים נחשבו בעלי ברית של השלטון הקולוניאלי).
מאירופה (1): פליטי השואה במחנות העקורים חיפשו מקלט בישראל; השפעת מרידות, תסיסות אנטי־קומוניסטיות, מצוקה כלכלית ואנטישמיות בארצות מזרח אירופה.
תרומה (2): בתחום ההתיישבות – שינוי פריסת ההתיישבות (גם באזור ההר ובנגב), עיירות פיתוח, חיזוק ההתיישבות החקלאית, יישובי שרשרת הביטחון; בתחום הדמוגרפי – הכפלת האוכלוסייה; מימוש חזונה של התנועה הציונית – ישראל מרכז חיי העם היהודי; בתחום התרבות – פלורליזם ותרבות ישראלית עשירה ומגוונת.
מה נדרש:
שתי מטלות. (1) "הסבירו" שלוש סיבות לעלייה: שתיים לעלייה מארצות האסלאם ואחת לעלייה מאירופה. (2) "תארו" את תרומת העולים לחיזוק המדינה בשני תחומים שונים.
תשובה מלאה:
סיבות לעלייה מארצות האסלאם.
1. הקמת המדינה והרצון להיות שותפים בבנייתה. בקהילות רבות בארצות האסלאם הייתה כמיהה עמוקה, דתית ולאומית, לציון ולירושלים. הקמת מדינת ישראל נתפסה בעיני רבים כהתגשמות של חזון הגאולה, ויהודים רבים רצו לעלות ולהשתתף בבניית המדינה היהודית. כך, למשל, רוב יהודי תימן עלו במבצע "על כנפי נשרים" (1949–1950).
2. התעצמות הסכסוך הערבי־ישראלי. אחרי הקמת המדינה ומלחמת העצמאות זוהו היהודים בארצות ערב עם הציונות ועם האויב. ביחס אליהם גברה העוינות, הוטלו עליהם הגבלות, והיו התפרצויות אלימות נגדם. כך, בעיראק הוגדרה הציונות כפשע ויהודים נרדפו, ובעקבות זאת עלו רוב יהודי עיראק במבצע "עזרא ונחמיה" (1950–1952). מצבם הקשה דחף את היהודים לעזוב.
(סיבה נוספת: יחס עוין ליהודים בארצות צפון אפריקה בעקבות תהליך הדה־קולוניזציה, משום שהיהודים נחשבו לבעלי ברית של השלטון הקולוניאלי הצרפתי – למשל במרוקו אחרי עצמאותה ב־1956.)
סיבה לעלייה מאירופה: פליטי השואה. אחרי מלחמת העולם השנייה חיו מאות אלפי יהודים, ניצולי שואה, במחנות עקורים בגרמניה, באוסטריה ובאיטליה. רבים מהם לא יכלו או לא רצו לחזור לארצות שבהן נרצחו משפחותיהם, ושבהן נמשכה האנטישמיות. מדינת ישראל, שפתחה את שעריה ל"קיבוץ גלויות", הייתה עבורם מקלט ובית, ורבים מהם עלו בשנים הראשונות למדינה.
(סיבה אחרת אפשרית: מרידות ותסיסות אנטי־קומוניסטיות, מצוקה כלכלית ואנטישמיות בארצות מזרח אירופה, כמו בפולין וברומניה, שבעקבותיהן הותרה מדי פעם יציאת יהודים, והם עלו לישראל.)
תרומת העולים לחיזוק מדינת ישראל.
תחום ראשון – הדמוגרפי. העלייה ההמונית שינתה את המצב הדמוגרפי במדינה. בשנים 1948–1951 עלו לישראל כ־690 אלף עולים, והאוכלוסייה היהודית יותר מהוכפלה בתוך שנים ספורות. בתוך העשור הראשון הגיע מספר העולים לקרוב למיליון. הגידול הזה חיזק את הרוב היהודי במדינה, הגדיל את כוח האדם בצבא ובמשק, וביסס את קיומה של ישראל כמדינה יהודית.
תחום שני – ההתיישבות. העולים שינו את פריסת ההתיישבות בארץ. לפני הקמת המדינה התרכז רוב היישוב היהודי במישור החוף ובעמקים, ובזכות העולים הוקמו יישובים גם באזור ההר, בגליל ובנגב. העולים יושבו בעיירות פיתוח שהוקמו ברחבי הארץ, כמו קריית שמונה, דימונה ובית שאן, ובמושבים רבים – וכך חוזקה ההתיישבות החקלאית. רבים מהם יושבו ביישובי "שרשרת הביטחון" לאורך הגבולות, וחיזקו את ביטחון המדינה ואת שליטתה בשטחה.
(תחומים נוספים: מימוש חזונה של התנועה הציונית – בעקבות העלייה ההמונית נעשתה ישראל לציר מרכזי בחיי העם היהודי; ובתחום התרבות – העלייה יצרה פלורליזם תרבותי ותרמה ליצירת תרבות ישראלית עשירה ומגוונת יותר במנהגים ובדעות.)
למה זה מקבל ניקוד מלא:
טעות נפוצה:
להביא סיבה לעלייה מאירופה שאינה שונה מן הסיבות לעלייה מארצות האסלאם (למשל "רצון לבנות את המדינה" שוב) – השאלה מבקשת סיבה אחרת, מן הנסיבות באירופה.
סעיף ב
פתרונות (2): מציאת פתרונות דיור זמניים – ניצול מחנות הצבא הבריטי שפונו, בתים נטושים בערים המעורבות, הקמת מעברות; חיסול הדרגתי של המעברות ובניית שיכוני קבע בערים, חלק מהמעברות הפכו לעיירות פיתוח ואחרות לשכונות בערים; יישובי שרשרת הביטחון; הקמת חבלי התיישבות ובהם מרכז עירוני וסביבו התיישבות כפרית (חבל לכיש); הקמת עיירות פיתוח (יותר מ־30 בשני העשורים הראשונים).
קושי נוסף, למשל: תנאי המעברה היו קשים והשהות בה נמשכה זמן רב; בעיירות הפיתוח לא הייתה תעסוקה מספקת ואוכלוסייתן לא הייתה מבוססת – מצוקה כלכלית, וריחוק מן המרכז עיכב ניידות חברתית; מושבי עולים מרוחקים מן הערים – פערים חברתיים וכלכליים; שכונות זמניות בערים הפכו לשכונות מצוקה (אירועי ואדי סאליב); הכוונת העולים בלי להתחשב בשאיפותיהם – תחושת חוסר ברירה וקשיים בהשתלבות.
מה נדרש:
שתי מטלות. (1) "הציגו" שני פתרונות שהמדינה נקטה כדי לשכן את העולים. (2) "הסבירו" כיצד אחד מן הפתרונות שהוצגו יצר קושי נוסף – כלומר לקשור במפורש בין הפתרון לבין הבעיה שנוצרה בעקבותיו.
תשובה מלאה:
בשנים הראשונות למדינה הגיעו מאות אלפי עולים בתוך זמן קצר, והמדינה הצעירה, שהייתה במצוקה כלכלית קשה, לא יכלה לבנות בבת אחת דירות לכולם. לכן נקטה כמה פתרונות:
פתרון ראשון: פתרונות דיור זמניים – מחנות עולים ומעברות. בתחילה שוכנו העולים במחנות של הצבא הבריטי שפונו (כמו מחנה "שער העלייה" בחיפה) ובבתים נטושים בערים המעורבות, כמו יפו, חיפה ועכו. כשגלי העלייה גדלו, הוקמו בשנת 1950 המעברות – יישובי ביניים של צריפים, פחונים ואוהלים, שהוקמו לרוב בסמוך לערים וליישובים קיימים, כדי שהעולים יוכלו למצוא שם עבודה. בשיא תקופת המעברות חיו בהן כרבע מיליון בני אדם.
פתרון שני: הקמת עיירות פיתוח. בשני העשורים הראשונים למדינה הוקמו יותר משלושים עיירות פיתוח, בעיקר בפריפריה – בגליל ובנגב – כמו קריית שמונה, בית שאן, דימונה וירוחם. חלק מן המעברות הפכו בעצמן לעיירות פיתוח. מטרת העיירות הייתה כפולה: לתת לעולים דיור קבע, ולפזר את האוכלוסייה באזורים דלילים כדי לחזק את אחיזת המדינה בהם. העולים הופנו לעיירות לרוב ישירות מן הנמל ("מן האונייה אל הכפר" או אל העיירה).
(פתרונות נוספים: חיסול הדרגתי של המעברות ובניית שיכוני קבע בערים; יישובי "שרשרת הביטחון" לאורך הגבול, על גב ההר בירושלים ובצפון; הקמת חבלי התיישבות ובהם מרכז עירוני וסביבו יישובים כפריים, כמו חבל לכיש.)
כיצד עיירות הפיתוח יצרו קושי נוסף.
עיירות הפיתוח פתרו את בעיית הקורת גג, אבל יצרו בעיה כלכלית וחברתית ממושכת. ראשית, ברוב העיירות לא היה בסיס כלכלי מבוסס ולא היה מקור תעסוקה מספק. התושבים מצאו עבודה בעיקר בשירותים מקומיים ובעבודות שכירות במושבים ובקיבוצים הסמוכים, ומאוחר יותר במפעלי טקסטיל ובתעשייה עתירת עבודה ששכרה נמוך. כתוצאה מכך נוצרה בהן מצוקה כלכלית, ושיעורי האבטלה היו גבוהים מן הממוצע. שנית, הריחוק מן המרכז – מן הערים הגדולות, מן האוניברסיטאות וממקומות העבודה המבוקשים – עיכב את הניידות החברתית והתעסוקתית של התושבים. צעירים רבים שהצליחו עזבו את העיירות, והאוכלוסייה שנותרה הייתה חלשה יותר. כך נוצר פער חברתי־כלכלי מתמשך בין הפריפריה, שבה התגוררו רבים מעולי ארצות האסלאם, לבין המרכז הוותיק, ופער זה עורר תחושות קיפוח וביקורת על מדיניות הקליטה.
(אפשר להסביר קושי של פתרון אחר: התנאים במעברות היו קשים מאוד – צפיפות, צריפים ופחונים שהוצפו בחורף, חוסר בשירותים בסיסיים – והשהות בהן נמשכה לעיתים שנים רבות; או: שכונות שהוקמו כפתרון זמני בערים הגדולות הפכו לשכונות מצוקה, ותחושת הקיפוח בהן הובילה לאירועי ואדי סאליב בחיפה בשנת 1959.)
למה זה מקבל ניקוד מלא:
טעות נפוצה:
להסביר קושי של פתרון שלא הוצג בחלק הראשון, או לתאר קושי כללי בקליטה (שפה, תרבות) שאינו נובע מן הפתרון בתחום הדיור.
שאלה 12 · מלחמת ששת הימים (1967), מלחמת יום הכיפורים (1973)
בחרו באחת מן המלחמות: מלחמת ששת הימים או מלחמת יום הכיפורים.
– מי מן הצדדים פתח במלחמה? הציגו את המניעים שלו.
– הסבירו כיצד השפיעה הדרך שבה החלה המלחמה על הימים הראשונים של הלחימה.
– הסבירו את ההשפעה של המלחמה שבחרתם על מדינת ישראל בתחום החברתי ובתחום הפוליטי.
– הסבירו את ההשפעה של מלחמה זו על היחסים בין מדינת ישראל לבין אחת ממדינות ערב, ועל היחסים בין מדינת ישראל לבין אחת מן המעצמות.
◂ פתרון מלא לשאלה 12
סעיף א
מלחמת ששת הימים: פתחה מדינת ישראל. מניעים: פעולות נאצר שהפרו את הסכמי 1957 – ריכוז כוחות מצריים בסיני, סגירת מצרי טיראן ופינוי כוח האו"ם מסיני; מלחמת התעמולה של נאצר נגד ישראל והאיומים להשמידה; הסכם ההגנה בין מצרים לסוריה (נובמבר 1966) ובין מצרים לירדן (מאי 1967); כישלון הניסיונות הדיפלומטיים לסיים את המשבר; ממשלת ישראל החליטה להנחית מכת מנע. השפעה: השמדת חיל האוויר המצרי והפריצה המהירה והמפתיעה של כוחות צה"ל בסיני הובילו להתמוטטות שרשרת הפיקוד המצרי, לנסיגה ומנוסה של כוחות מצריים לעבר התעלה, ואפשרו לצה"ל לכבוש את חצי האי סיני תוך כמה ימים.
מלחמת יום הכיפורים: פתחו סוריה ומצרים. מניעים: לשקם את כבודן אחרי מלחמת ששת הימים; להשיב את השטחים (רמת הגולן, חצי האי סיני); מצרים ראתה במלחמה אמצעי לפתיחת תהליך מדיני שיביא לנסיגת ישראל מסיני אחרי שיוזמותיה להסדר נדחו. השפעה: גיוס מאוחר ונוהל בחיפזון, והכוחות הסדירים לא החזיקו מעמד – יתרון ברור למדינות ערב; מספר גדול של נפגעים בשעות הראשונות; בלבול ומבוכה בפיקוד העליון ובדרג המדיני; בחזית הצפון צה"ל והיישובים לא היו ערוכים, ופונו אזרחים; הצבא המצרי צלח את התעלה והצבא הסורי חדר לגזרה הדרומית ברמת הגולן.
מה נדרש:
בוחרים מלחמה אחת. שתי מטלות: (1) לקבוע מי פתח במלחמה ולהציג את מניעיו – מספר לא צוין, ולכן שלושה מניעים. (2) להסביר את הקשר בין הדרך שבה החלה המלחמה לבין מהלך הימים הראשונים. כאן מוצגת תשובה מלאה לכל אחת משתי המלחמות; בבחינה עונים על אחת בלבד.
תשובה מלאה:
אפשרות 1 – מלחמת ששת הימים (1967).
מי פתח: מדינת ישראל פתחה במלחמה, בבוקר 5 ביוני 1967, בתקיפה אווירית של שדות התעופה של מצרים.
המניעים:
1. פעולות נאצר שהפרו את ההסדרים שאחרי מבצע סיני (1957). באמצע מאי 1967 הכניס נשיא מצרים גמאל עבד אל־נאצר כוחות גדולים לסיני, דרש לפנות את כוח החירום של האו"ם שהוצב בסיני מאז 1957 – והכוח פונה – ובסוף מאי הודיע על סגירת מצרי טיראן לשיט הישראלי. ישראל הודיעה בעבר שסגירת המצרים תיחשב בעיניה עילה למלחמה, משום שהיא חוסמת את הנתיב לאילת.
2. האיום הצבאי ההולך ומתהדק. לצד מלחמת התעמולה של נאצר נגד ישראל והאיומים להשמידה, נחתם בנובמבר 1966 הסכם הגנה בין מצרים לסוריה, וב־30 במאי 1967 גם בין מצרים לירדן. ישראל מצאה את עצמה מוקפת צבאות ערוכים בשלוש חזיתות.
3. כישלון הניסיונות הדיפלומטיים לסיים את המשבר. בתקופת ההמתנה פנתה ישראל למעצמות המערב, אך הן לא פעלו לפתיחת המצרים. מאחר שהגיוס הממושך של המילואים שיתק את המשק והמתח בציבור גבר, החליטה ממשלת ישראל, שבה כיהן משה דיין כשר הביטחון מ־1 ביוני, להנחית מכת מנע.
השפעת הדרך שבה החלה המלחמה: מכת המנע של חיל האוויר ("מבצע מוקד") השמידה בתוך שעות ספורות את רוב מטוסי חיל האוויר המצרי על הקרקע, ובהמשך היום פגעה קשות גם בחילות האוויר של ירדן וסוריה. מכאן ואילך נהנה צה"ל מעליונות אווירית. במקביל פרצו כוחות השריון של צה"ל לסיני במהירות ובהפתעה. השמדת חיל האוויר והפריצה המהירה הובילו להתמוטטות שרשרת הפיקוד המצרי, לפקודת נסיגה ולמנוסה של כוחות מצריים רבים לעבר תעלת סואץ – ומצב זה אפשר לצה"ל לכבוש את חצי האי סיני כולו ולהגיע לתעלה תוך ימים ספורים.
אפשרות 2 – מלחמת יום הכיפורים (1973).
מי פתח: מצרים וסוריה פתחו במלחמה, במתקפה משולבת ומפתיעה ב־6 באוקטובר 1973, ביום הכיפורים, בשעה 14:00 בקירוב.
המניעים:
1. השאיפה לשקם את כבודן. התבוסה הקשה במלחמת ששת הימים פגעה בכבודן הלאומי של מדינות ערב ובצבאותיהן. הן ביקשו להוכיח שהן מסוגלות להילחם בישראל ולהשיג הישג צבאי.
2. השבת השטחים שאבדו ב־1967. סוריה ביקשה להחזיר לעצמה את רמת הגולן, ומצרים את חצי האי סיני.
3. פתיחת תהליך מדיני. יש הטוענים שנשיא מצרים אנואר סאדאת ראה במלחמה אמצעי לפתיחת תהליך מדיני שיביא לנסיגת ישראל מסיני, אחרי שיוזמותיו להסדר עם ישראל נדחו. הישג צבאי מוגבל, כמו צליחת התעלה, נועד לשבור את הקיפאון המדיני ולגרום למעצמות להתערב.
השפעת הדרך שבה החלה המלחמה: ההפתעה גרמה לכך שגיוס המילואים היה מאוחר ונוהל בחיפזון, והכוחות הסדירים המעטים שהיו בקווים לא הצליחו להחזיק מעמד מול צבאות גדולים בהרבה. לכן בימים הראשונים היה יתרון ברור למדינות ערב: הצבא המצרי צלח את תעלת סואץ ופרץ את קו בר־לב, והצבא הסורי חדר לגזרה הדרומית של רמת הגולן. בשעות הראשונות של המלחמה היה מספר גדול של נפגעים. בפיקוד העליון של צה"ל ובדרג המדיני שררו בלבול ומבוכה, ובחזית הצפון, שבה צה"ל והיישובים לא היו ערוכים למתקפה, נאלצו לפנות את האזרחים מיישובי הגולן. רק אחרי הגעת כוחות המילואים, בתוך כמה ימים, נבלמה ההתקפה והחל צה"ל להשיב את המצב.
למה זה מקבל ניקוד מלא:
טעות נפוצה:
במלחמת ששת הימים לטעון שמצרים פתחה במלחמה – ריכוז הכוחות וסגירת המצרים היו המניעים, אבל ישראל היא שפתחה בלחימה. ובשתי המלחמות: לתאר את מהלך הקרבות בלי לקשור אותו לדרך שבה החלה המלחמה.
סעיף ב
מלחמת ששת הימים: חברתי ופוליטי – מעבר מחרדה קיומית להרגשת ביטחון ועוצמה; התחיל ויכוח בחברה הישראלית בנוגע לשטחים שנכבשו ובנוגע לפלסטינים; גידול ניכר בהיקף העלייה. מדינות ערב – הגברת התמיכה באש"ף ודרישה להקמת מדינה פלסטינית; ועידת חרטום – "שלושת הלאווים"; מלחמת ההתשה בגבול ישראל–מצרים (כשנה וחצי); ניסיונות להסדר עם מצרים לא צלחו; ירדן קלטה פליטים פלסטינים, ארגוני מחבלים פעלו נגד ישראל משטחה והחל מאבק בין ירדן למחבלים. מעצמות – ניתוק היחסים עם ברית המועצות; חיזוק היחסים עם ארצות הברית.
מלחמת יום הכיפורים: חברתי ופוליטי – התערערות תחושת הביטחון והאמונה בתפיסת הביטחון, התערערות האמון באנשי ציבור, בצבא ובדרג הפוליטי, ביקורת ציבורית; ועדת חקירה ממלכתית (ועדת אגרנט); תנועות מחאה וקריאה להתפטרות הממשלה; התפטרות ממשלת גולדה מאיר (אפריל 1974), ושר הביטחון משה דיין לא נכלל בממשלה שאחריה; הביקורת סללה את הדרך למהפך 1977; הקמת "גוש אמונים" ו"שלום עכשיו". מדינות ערב – סוריה: קו נוקשה, תמיכה במחבלים מלבנון אך שקט בגבול; מצרים: הפרדת כוחות והסדר ביניים, ביקור סאדאת (1977), הסכם קמפ דייוויד והסכם השלום. מעצמות – הידוק הקשרים עם ארצות הברית והתחזקות התלות בה.
מה נדרש:
בהתאם למלחמה שנבחרה בסעיף א. שתי מטלות: (1) להסביר השפעה של המלחמה בתחום החברתי ובתחום הפוליטי (לפחות השפעה אחת בכל תחום). (2) להסביר את השפעתה על היחסים עם מדינה ערבית אחת ועם מעצמה אחת. כאן מוצגת תשובה לכל אחת משתי המלחמות; בבחינה עונים על המלחמה שנבחרה בלבד.
תשובה מלאה:
אפשרות 1 – מלחמת ששת הימים.
התחום החברתי: לפני המלחמה, ב"תקופת ההמתנה", שררה בציבור חרדה קיומית – חשש מ"שואה שנייה". הניצחון המהיר, ובייחוד שחרור העיר העתיקה בירושלים והכותל המערבי, הביא למעבר מחרדה להרגשת ביטחון, עוצמה ואופוריה. המלחמה עוררה גם התלהבות בקרב יהודי התפוצות, ובשנים שאחריה חל גידול ניכר בהיקף העלייה לארץ, בין היתר מארצות המערב, והתעוררה גם התנועה היהודית בברית המועצות.
התחום הפוליטי: בעקבות כיבוש השטחים – יהודה ושומרון, רצועת עזה, סיני ורמת הגולן – החל בחברה הישראלית ויכוח פוליטי עמוק, שנמשך עד היום, על עתיד השטחים ועל היחס לאוכלוסייה הפלסטינית שבהם. מצד אחד קמה "התנועה למען ארץ־ישראל השלמה", שדרשה להחזיק בכל השטחים וליישב אותם, ומצד אחר היו מי שתמכו בהחזרת השטחים תמורת שלום. הוויכוח הזה עיצב מחדש את המפה הפוליטית בישראל.
היחסים עם מדינה ערבית – מצרים: התבוסה העצימה את התנגדותה של מצרים לישראל, והיא שאפה למחוק את הכישלון ולהשיב לעצמה את סיני. בוועידת חרטום (ספטמבר 1967) קבעו מדינות ערב את "שלושת הלאווים": לא להכרה בישראל, לא למשא ומתן ולא לשלום איתה. ב־1969 פתחה מצרים ב"מלחמת ההתשה" לאורך תעלת סואץ, שנמשכה כשנה וחצי, עד הפסקת האש באוגוסט 1970. הניסיונות להגיע להסדר בין ישראל למצרים בשנים אלה לא צלחו.
(אפשר לבחור בירדן: ירדן קלטה כ־350,000 פליטים פלסטינים מן הגדה המערבית; ארגוני מחבלים פעלו נגד ישראל משטחה, והחל מאבק בין ירדן לבין המחבלים, שהגיע לשיאו ב"ספטמבר השחור" ב־1970.)
היחסים עם מעצמה – ברית המועצות: ברית המועצות, שתמכה במצרים ובסוריה וחימשה אותן, ניתקה את יחסיה הדיפלומטיים עם ישראל ביוני 1967, ויחסים אלה חודשו במלואם רק בשנת 1991. ברית המועצות המשיכה לחמש את מדינות ערב, ובמלחמת ההתשה אף שלחה למצרים יועצים וטייסים. (לחלופין – ארצות הברית: המלחמה חיזקה את היחסים עם ארצות הברית, שראתה בישראל בעלת ברית חזקה במזרח התיכון מול בעלות בריתה של ברית המועצות, והחלה לספק לה נשק מתקדם, כמו מטוסי פנטום.)
אפשרות 2 – מלחמת יום הכיפורים.
התחום החברתי: ההפתעה והמחיר הכבד – כ־2,600 חללים – הביאו להתערערות תחושת הביטחון ושל האמונה בתפיסת הביטחון המסורתית, שלפיה המודיעין יתריע מבעוד מועד וצה"ל ינצח במהירות. התערער גם האמון של הציבור באנשי הציבור, בצבא ובדרג הפוליטי, והתפתחה ביקורת ציבורית חריפה. קמו תנועות מחאה, בהן מחאתו של מוטי אשכנזי, מפקד המעוז היחיד שלא נכבש בקו בר־לב, שהפגינו וקראו להתפטרות הממשלה.
התחום הפוליטי: הממשלה הקימה ועדת חקירה ממלכתית – ועדת אגרנט – לבירור המחדלים שהביאו לפרוץ המלחמה. מסקנותיה התמקדו בדרג הצבאי, ובעקבותיהן נאלצו הרמטכ"ל דוד אלעזר וכמה קצינים בכירים לפרוש. לחץ הציבור הוביל להתפטרות ממשלת גולדה מאיר באפריל 1974, ושר הביטחון משה דיין לא נכלל בממשלה שאחריה. הביקורת המתמשכת על המפלגה השלטת סללה את הדרך ל"מהפך" הפוליטי של 1977, שבעקבותיו עלה לשלטון הליכוד בראשות מנחם בגין. כמו כן קמו תנועות פוליטיות חדשות: "גוש אמונים" (1974), שפעלה להתיישבות בשטחים, ו"שלום עכשיו" (1978), שקראה לפשרה תמורת שלום.
היחסים עם מדינה ערבית – מצרים: ההישג הצבאי בתחילת המלחמה החזיר למצרים את כבודה ואפשר לה לפנות לדרך מדינית. השיחות על הפרדת כוחות הביאו להסכם הפרדת הכוחות (ינואר 1974) ובהמשך להסדר הביניים (1975). תהליך זה סלל את הדרך לביקור נשיא מצרים סאדאת בישראל (נובמבר 1977), לשיחות השלום ולחתימה על הסכם קמפ דייוויד (1978), ובעקבותיו על הסכם השלום בין ישראל למצרים (מרץ 1979).
(אפשר לבחור בסוריה: סוריה המשיכה לנקוט קו נוקשה כלפי ישראל ולתמוך בארגוני מחבלים שפעלו מלבנון, אך אחרי הסכם הפרדת הכוחות (1974) שמרה על שקט בגבול עם ישראל ברמת הגולן.)
היחסים עם מעצמה – ארצות הברית: במהלך המלחמה הקימה ארצות הברית "רכבת אווירית" שהביאה לישראל נשק ותחמושת, ולאחריה תיווך מזכיר המדינה הנרי קיסינג'ר בהסכמי הפרדת הכוחות. המלחמה הביאה להידוק הקשרים בין ישראל לארצות הברית, אך גם להתחזקות התלות של ישראל בה – בסיוע צבאי וכלכלי ובתמיכה מדינית.
למה זה מקבל ניקוד מלא:
טעות נפוצה:
לערבב בין התחום החברתי לפוליטי (למשל לכתוב רק על ועדת אגרנט בשני התחומים), או לכתוב על כמה מדינות ערב יחד בלי להתמקד במדינה אחת.