בגרות בהיסטוריה 22261 - קיץ 2025

מה נדרש: שלוש מטלות. (1) להציג (לתאר) את ההבדל בין המקורות בתיאור תגובת האזרחים; (2) להסביר שתי סיבות להבדל, תוך התייחסות לשניים ממאפייני המקור (סוג, יוצר, מועד); (3) להסביר, על פי הידע, כיצד דימוי היהודי באידאולוגיה הנאצית בא לידי ביטוי בהחלטה ליזום את החרם – מספר ההסברים לא צוין, ולכן נביא שלושה.

תשובה מלאה:
ההבדל בין המקורות: שני המקורות מתארים את יום החרם, 1 באפריל 1933, אך מציגים תמונה הפוכה של תגובת הציבור הגרמני. במקור 1 גבלס מתאר תמיכה מלאה וגורפת: "הציבור הוכיח סולידריות [הפגין תמיכה] מלאה בכל מקום", "המשמעת היא מופתית", ואחרי הצוהריים "צועדים 150,000 פועלים מברלין אל הלוסטגרטן. הם עומדים לצידנו". הוא מסכם: "הוכחנו לעולם כולו שאנו יכולים לסמוך על האומה כולה". לעומתו, במקור 2 פרידלנדר מתאר תגובות שנעו בין אדישות לבין התנגדות: "התברר שהתושבים אדישים למדי לחרם, ויש מהם שאפילו התעקשו לקנות בחנויות 'יהודיות'", בהנובר "קונים אחדים... ביקשו להיכנס בכוח לחנות בבעלות יהודית", ובמינכן התנהל "מסחר עֵר" בחנויות יהודיות לפני החרם. גם הקהל שהתקבץ ברחובות "היו פסיביים [לא פעילים], אבל בשום אופן לא גילו איבה ל'אויבי העם', כפי שציפו מהם מסיתי המפלגה". כלומר, מקור 1 מציג ציבור מגויס ותומך, ומקור 2 מציג ציבור אדיש, ובחלקו אף מתנגד לחרם.

סיבה ראשונה – יוצר המקור: מקור 1 נכתב בידי יוזף גבלס, שר התעמולה הנאצי ומיוזמי יום החרם. היה לו עניין אישי ופוליטי להציג את היוזמה שלו כהצלחה ואת העם הגרמני כמאוחד מאחורי המשטר, ולכן הוא מדגיש את תמיכת הציבור ומכנה את החרם "ניצחון מוסרי גדול לגרמניה". מקור 2 נכתב בידי ההיסטוריון שאול פרידלנדר, שתפקידו לחקור את האמת ההיסטורית באופן ביקורתי. לכן הוא מביא מגוון מקורות – למשל העיתון הנאצי "פוליקשר בֶּאובכטר", שדווקא הוא "קונן" על "תושבים חסרי בינה" שקנו אצל יהודים – ומציג תמונה מורכבת.
סיבה שנייה – סוג המקור: מקור 1 הוא יומן אישי, שבו הכותב רושם את רשמיו הסובייקטיביים מ"סיור ברחובות" ביום אחד, ללא מחויבות לבדוק עובדות או להציג תמונה מקיפה. מקור 2 הוא ספר מחקר היסטורי, המבוסס על מקורות מגוונים ועל דיווחים מערים שונות (הנובר, מינכן), ולכן הוא מקיף ומאוזן יותר.
(אפשר גם מועד היצירה: מקור 1 נכתב ב-1 באפריל 1933, בשעת האירוע ובתוך אווירת הניצחון של המשטר, בלי פרספקטיבה. מקור 2 פורסם ב-1997, יותר משישים שנה אחר כך, כשהחוקר יכול היה להשוות דיווחים מכל רחבי גרמניה ולהעריך את האירוע ממרחק זמן.)

דימוי היהודי באידאולוגיה הנאצית והחלטת החרם:
1. היהודי כטפיל כלכלי: באידאולוגיה הנאצית היהודי הוצג כטפיל שמנצל את העם הגרמני, משתלט על המסחר ועל הכלכלה ומתעשר על חשבון הגרמנים. דימוי זה בא לידי ביטוי בבחירה דווקא בחרם על חנויות ועסקים יהודיים: המטרה הייתה לפגוע בפרנסת היהודים ולמנוע מגרמנים "לדחוף" את כספם לידי היהודים.
2. "היהדות העולמית" כקונספירציה: לפי האידאולוגיה הנאצית קיימת יהדות בין-לאומית הזוממת להשתלט על העולם ולפגוע בגרמניה. לכן הוצג החרם כתגובה ל"תעמולת הזוועה של היהדות העולמית" (מקור 1) – כלומר המחאות בחו"ל נגד המשטר הנאצי הוצגו כמזימה יהודית, ויהודי גרמניה נענשו עליהן כאילו היו חלק ממנה.
3. היהודי כאויב גזעי של "קהילת העם": היהודים נחשבו לגזע זר ומזיק, "אויבי העם" (כלשון המקור), שאין לו מקום בעם הגרמני. החרם, שבו אנשי ס"א ניצבו בכניסות לחנויות וסימנו אותן כיהודיות, היה צעד ראשון בהפרדת היהודים מן החברה ומן הכלכלה הגרמנית, צעד שהמשיך בחוקים שבאו אחריו.
לסיכום, המקורות שונים בתיאור התגובה מפני שאחד הוא יומן תעמולתי של יוזם החרם והשני מחקר היסטורי, והחרם עצמו נבע מדימוי היהודי כטפיל כלכלי, כחלק מקונספירציה עולמית וכאויב גזעי.

למה זה מקבל ניקוד מלא: ההבדל מוצג בבירור ומעוגן בציטוטים משני המקורות; כל סיבה נקשרת למאפיין מקור מוגדר (יוצר, סוג) ומוסברת – מה במאפיין גורם לתיאור השונה – ולא רק נאמרת; דימוי היהודי מוצג בשלושה היבטים, וכל אחד נקשר במפורש להחלטה על חרם כלכלי.
טעות נפוצה: לכתוב "גבלס משקר" בלי להסביר מה במאפייני המקור גורם להטיה; או לתאר את ההבדל רק במקור אחד בלי להשוות לשני.

מה נדרש: (1) להסביר כיצד בא לידי ביטוי במקור דפוס התייחסות אחד של האוכלוסייה המקומית; (2) להציג, על פי הידע, את המניעים של מי שנקט דפוס זה – מספר לא צוין, ולכן שלושה מניעים; (3) לבחור מקור מספר הלימוד המציג דפוס התייחסות אחר ולהסביר כיצד הוא בא לידי ביטוי בו.

תשובה מלאה:
דפוס ההתייחסות במקור – שיתוף פעולה עם הנאצים: במקור מתוארים שוטרים ליטאים הלוקחים חלק פעיל בגירוש יהודי וילנה לגטו. "בעיצומו של לילה גירשו [השוטרים] הליטאים את היהודים מבתיהם", הם מובילים את ההמונים "בליווי שוטרים", מכים אותם – "מכות שהונחתו בקַת רובה מאלצות אותם להתרומם ולשרך דרכם" – ומצווים עליהם בצעקות: "[השוטרים] הליטאים מצווחים בקול 'לעמוד!'". כלומר, בני האוכלוסייה המקומית אינם רק צופים, אלא מבצעים בעצמם את מדיניות הנאצים ומפעילים אלימות כלפי היהודים.

המניעים של משתפי הפעולה:
1. אנטישמיות והזדהות עם מדיניות הנאצים: בקרב חלקים מן האוכלוסייה בליטא ובמזרח אירופה הייתה שנאת יהודים עמוקה ומסורתית, והכיבוש הנאצי איפשר לה לבוא לידי ביטוי מעשי.
2. זיהוי היהודים עם הקומוניזם: ליטא נכבשה בידי ברית המועצות בשנים 1940–1941, ותושבים רבים סבלו מן השלטון הסובייטי. הם האשימו את היהודים בשיתוף פעולה עם הסובייטים, ולכן ראו בפגיעה ביהודים "נקמה" על הכיבוש הקומוניסטי.
3. שיקולי רווח: שיתוף הפעולה איפשר לקבל רכוש יהודי שהופקע, דירות ומשרות, ולזכות בהטבות מן הכובש.

מקור מספר הלימוד המציג דפוס אחר – הצלה: מקור מתאים הוא מקור על הצלת יהודי דנמרק באוקטובר 1943. כאשר נודע על כוונת הגרמנים לעצור את יהודי דנמרק ולגרשם, הזהירו אותם אזרחים דנים, הסתירו אותם בבתיהם ובכנסיות, ובתוך שבועות ספורים הועברו כ-7,000 יהודים בסירות דייגים אל שוודיה הנייטרלית. מקור כזה (למשל עדות של ניצול או מכתב המחאה של ראשי הכנסייה הדנית מאוקטובר 1943) מבטא את דפוס ההצלה: בניגוד לשוטרים הליטאים במקור שלפנינו, בני האוכלוסייה המקומית סיכנו את עצמם כדי לפעול נגד מדיניות הכובש ולהציל את שכניהם היהודים.
בבחינה: ציינו את שם הספר, ההוצאה והעמוד שממנו לקחתם את המקור.
לסיכום, המקור מראה שיתוף פעולה פעיל של שוטרים ליטאים בגירוש, שנבע מאנטישמיות, מזיהוי היהודים עם הקומוניזם ומבצע כסף, ולעומתו עמד דפוס ההצלה שבא לידי ביטוי בדנמרק.

(חלופה מקובלת לסעיף הראשון: דפוס העמידה מן הצד/ניצול – השכנים והשוערים הפולנים מקבלים את רכוש היהודים, "השוערים, כמובן, נוטלים הכול", ו"כולם מביעים השתתפות בצער, אך אין מספיקים להצניע [להסתיר] את קוצר רוחם, את רצונם העַז להיפטר כבר משכניהם". מניעים: אנטישמיות שיצרה ניכור לגורל היהודים, פחד מן הכובש ומענישה קולקטיבית, והתמקדות בהישרדות בתנאי הכיבוש הקשים.)

למה זה מקבל ניקוד מלא: הדפוס מזוהה במפורש ומעוגן בציטוטים מן המקור; מוצגים שלושה מניעים מדויקים שמתאימים לדפוס שנבחר (ולא לדפוס אחר); המקור מספר הלימוד מציג דפוס שונה מזה שבמקור, והקשר בינו לבין הדפוס מוסבר.
טעות נפוצה: לבחור בסעיף השני מקור המציג את אותו הדפוס שהוצג בסעיף הראשון – השאלה דורשת דפוס אחר.

מה נדרש: (1) להסביר כיצד השינוי במצבה של גרמניה במהלך המלחמה בא לידי ביטוי בקריקטורה; (2) להסביר, על פי הידע, שני גורמים שהובילו לשינוי.

תשובה מלאה:
השינוי בקריקטורה: הקריקטורה, שפורסמה באוגוסט 1943, משווה בין מצבו של הצבא הגרמני בתחילת המלחמה לבין מצבו כעבור ארבע שנים, ומראה מעבר ממצב של עליונות צבאית וניצחונות למצב של נסיגות ותבוסות.
– בחלק העליון, "1939", חיילי הצבא הגרמני צועדים בצעד אחיד, בראש מורם, כשהם אוחזים ברובים עם כידונים שלופים ושועטים קדימה – סמל לצבא חזק, ממושמע ומנצח, שכבש בתחילת המלחמה את פולין ובהמשך את רוב אירופה.
– בחלק התחתון, "1943", אותם חיילים (עם סרט צלב הקרס) מרימים ידיים לאות כניעה, ראשם מושפל, חלקם חבושים, בגדיהם קרועים ומטולאים, וחלקם נועלים מגף אחד בלבד או הולכים יחפים – סמל לצבא מובס, תשוש ומושפל שהולך לשבי.
הצייר מבליט את השינוי גם בכיוון התנועה: ב-1939 החיילים מסתערים קדימה, וב-1943 הם עומדים חסרי אונים.

גורם ראשון – המפנה בחזית המזרחית: במבצע ברברוסה (יוני 1941) חדר הצבא הגרמני לעומק ברית המועצות, אך התקדמותו נבלמה בשל החורף הרוסי הקשה, קשיי האספקה והטקטיקה הסובייטית. במערכה על סטלינגרד כותרה הארמייה השישית הגרמנית, ובפברואר 1943 נכנעו שרידיה. בקרב נהרגו ונשבו מאות אלפי חיילים, ומאז עבר הצבא האדום ליוזמה ולמתקפה. זה הגורם המרכזי לתמונת החיילים הנכנעים ב-1943.
גורם שני – הצטרפות ארצות הברית למלחמה: אחרי ההתקפה היפנית על פרל הרבור (דצמבר 1941) הצטרפה ארה"ב למלחמה. כוח האדם העצום שלה ויכולת הייצור של התעשייה האמריקנית (נשק, מטוסים, אוניות, מזון) העניקו לבעלות הברית יתרון ברור על פני גרמניה, שכוח האדם והמשאבים שלה הלכו והתדלדלו.
(אפשר גם: המפנה בצפון אפריקה – ניצחון הבריטים באל-עלמיין (נובמבר 1942), נחיתת בעלות הברית במרוקו ובאלג'יריה, וכניעת כוחות הציר בתוניסיה במאי 1943; או פלישת בעלות הברית לסיציליה ביולי 1943.)
לסיכום, הקריקטורה מציגה את השינוי מצבא מנצח לצבא נכנע, שינוי שנבע בעיקר מהתבוסה בברית המועצות ומהצטרפות ארה"ב למלחמה.

למה זה מקבל ניקוד מלא: השינוי מוגדר במילים (מעליונות לתבוסה) ומעוגן בפרטים חזותיים מוגדרים משני חלקי הקריקטורה; שני הגורמים מדויקים, עם מועדים, ומוסבר כיצד כל אחד מהם הוביל לשינוי – לא רק נמנה.

מה נדרש: (1) להסביר כיצד באים לידי ביטוי במקור שניים מן הגורמים לצמיחת התנועות הלאומיות; (2) להציג שני גורמים מעכבים – אחד מן המקור ואחד נוסף מן הידע.

תשובה מלאה:
גורם ראשון – כיבושי נפוליאון: כיבושי נפוליאון הביאו לאירופה את רעיונות המהפכה הצרפתית במקום המשטר הישן, ועוררו את הרגש הלאומי. במקור נכתב: "כל האיטלקים קידמו בברכה חמה את הצרפתים בבואם לאיטליה, ולראשונה בחייהם גילו עניין בגורלה ובייעודה של האומה". כלומר הכיבוש הצרפתי עורר לראשונה תודעה לאומית איטלקית. בהמשך, הכיבוש עצמו – כפיית החוקה הצרפתית והתנהגות הממשל הצרפתי – עורר התנגדות: "היו אף כאלה שהתקוממו נגד הגייסות הצרפתיים". גם ההתנגדות לכובש חיזקה את הרצון לעצמאות לאומית.
גורם שני – רעיונות הרומנטיקה: התנועה הרומנטית הדגישה את הייחוד התרבותי וההיסטורי של כל אומה ואת זכותה לבטא ייחוד זה במסגרת מדינית משלה. במקור הדבר בא לידי ביטוי בטענה ש"הוגים פוליטיים הראו בצורה חותכת שלכל עַם יש רוח ייחודית משלו, וכי דרושה לו צורת ממשל ייחודית משלו", ובביקורת של הכותבים על כך ש"באיטליה ארגנו מהפכה צרפתית במקום מהפכה איטלקית" והתעלמו "מרוח האומה".
(אפשר גם: השפעת המהפכה הצרפתית – רעיונות ההשכלה ושלטון העם, שהפטריוטים האיטלקים "מפיצים את הרעיונות... של המהפכה הצרפתית".)

גורמים שעיכבו את המאבקים:
גורם על פי המקור – פיצול מדיני: איטליה הייתה מחולקת לממלכות, לנסיכויות ולערים עצמאיות, ולכן היה צורך לגבש זהות לאומית אחת ולאחד את כל תושביה. במקור: "סיבה נוספת לנמיכות הרוח הלאומית הייתה החלוקה של איטליה להרבה אחוזות פוליטיות קטנות". (אפשר גם שלטון זר חזק – המקור מתאר את הצרפתים כ"אויב" שפירק את נשקם של התושבים האיטלקים.)
גורם נוסף – הדת: הכנסייה הקתולית והאפיפיור, ששלט במדינת האפיפיור במרכז איטליה, התנגדו לתנועה הלאומית, משום שאיחוד איטליה איים על שלטונם. כך עמדה הדת כגורם מעכב גם ביוון, שבה ראשי הכנסייה האורתודוקסית התנגדו בתחילה למרד. (אפשר גם: פיגור במודרניזציה ובתיעוש באזורים שבהם פעלה התנועה; כוחן של המעצמות השמרניות, ובראשן אוסטריה, שדיכאו את המרידות.)
לסיכום, המקור מראה כיצד כיבושי נפוליאון ורעיונות הרומנטיקה עוררו את הלאומיות האיטלקית, ובאותה עת מציג את הפיצול המדיני כמעכב מרכזי.

למה זה מקבל ניקוד מלא: כל גורם מוגדר במפורש, מוסבר ומעוגן בציטוט מתאים מן המקור; הגורם המעכב הראשון לקוח מן המקור והשני הוא באמת "נוסף" (לא מופיע במקור); אין ערבוב בין גורמי צמיחה לגורמים מעכבים.

מה נדרש: (1) להסביר כיצד באים לידי ביטוי בכרטיס שני מאפיינים מלכדים של בני לאום; (2) להציג שני אתגרים ייחודיים לציונות; (3) להסביר כיצד אחד מהם בא לידי ביטוי בכרטיס.

תשובה מלאה:
מאפיין מלכד ראשון – עבר משותף ותרבות משותפת (דת ומסורת): בני לאום מלוכדים בזכות עבר היסטורי ותרבות משותפים. בכרטיס, בתוך העיגול שמשמאל, נראים יהודים בבגדים מסורתיים מתפללים ליד הכותל המערבי – שריד מבית המקדש, המסמל את העבר המשותף של העם היהודי ואת המסורת הדתית המשותפת לכל היהודים בתפוצות.
מאפיין מלכד שני – סמלים: לאום מתלכד סביב סמלים משותפים. במרכז הכרטיס מופיע מגן דוד ובתוכו אריה – המגן דוד הפך לסמל התנועה הציונית, והאריה מסמל את שבט יהודה ואת ירושלים. סמלים אלה נועדו לחזק את תחושת השייכות של הצירים מארצות שונות ללאום אחד.
(אפשר גם: זיקה לטריטוריה שבה רואים מולדת – הכותל בירושלים והאיכרים העובדים בשדות ארץ-ישראל מבטאים את הקשר לארץ-ישראל כמולדת.)

אתגרים ייחודיים לתנועה הציונית:
1. היעדר שפה משותפת: היהודים בתפוצות דיברו בשפות רבות ושונות (יידיש, גרמנית, רוסית, לדינו ועוד), ולכן היה צורך להחיות את השפה העברית ולהפוך אותה לשפה המדוברת של העם.
2. פיזור גאוגרפי: היהודים היו מפוזרים בארצות רבות, ולכן היה צורך לתאם ולארגן את הפעילות הציונית על אף הפיזור.
(אפשר גם: הצורך להפוך את היהודים לעובדי אדמה וליישב אותם בארץ-ישראל; ארץ-ישראל הייתה רחוקה מריכוזי היהודים; התלות בהסכמת האימפריה העות'מאנית ששלטה בארץ.)

כיצד אחד מהם בא לידי ביטוי בכרטיס – היעדר שפה משותפת: כל הכיתובים בכרטיס כתובים בגרמנית – "Zionisten-Congress in Basel", "Delegirten-Karte für Fräulein Pauline Rosenblum" – ולא בעברית. הכרטיס של התנועה הלאומית היהודית נכתב בשפה שדוברה בבזל ובקרב חלק מהצירים, ולא בשפה ההיסטורית של העם היהודי, כי העברית לא הייתה עדיין שפה מדוברת. זה מבטא את האתגר: לתנועה הציונית לא הייתה שפה לאומית משותפת לכל חבריה.
(אפשר גם: הפיזור – הכרטיס הוענק לצירה שנבחרה בארצה, והצירים מארצות שונות התכנסו בקונגרס בבזל שבשווייץ, מחוץ לארץ-ישראל, כדי לתאם את הפעילות.)

למה זה מקבל ניקוד מלא: כל מאפיין מלכד מוגדר ונקשר לפרט חזותי מוגדר בכרטיס; שני האתגרים ייחודיים לציונות (ולא משותפים לכל התנועות הלאומיות); אחד מהם מוסבר בעזרת פרט מן הכרטיס (השפה הגרמנית).

מה נדרש: לבחור תנועה לאומית אחת (בחרנו באיטליה); (1) להציג את המצב המדיני; (2) להציג את המצב החברתי-כלכלי; (3) להסביר את השפעת המצב על מטרות התנועה; (4) להסביר את השפעתו על אחת מפעולותיה.

תשובה מלאה:
המצב המדיני באיטליה: בתחילת המאה ה-19, ובמיוחד לאחר קונגרס וינה (1815), הייתה איטליה מחולקת לממלכות, לנסיכויות ולערים עצמאיות – ובהן ממלכת פיימונטה-סרדיניה בצפון-מערב, מדינת האפיפיור במרכז וממלכת שתי הסיציליות בדרום. מעצמות זרות שלטו בחלקים ממנה: אוסטריה שלטה בלומברדיה ובוונציה בצפון והייתה בעלת השפעה רבה על הנסיכויות, והשליטים המקומיים השמרנים סירבו להעניק עצמאות ושינויים לתושבים.
המצב החברתי-כלכלי: בין צפון איטליה לדרומה היו פערים חברתיים-כלכליים גדולים. הצפון היה עשיר יותר ומתועש, עם מעמד בינוני של סוחרים ותעשיינים, ואילו הדרום היה עני, חקלאי ונחשל, ורוב תושביו איכרים.

ההשפעה על מטרות התנועה: בגלל הפיצול והשלטון הזר, המטרה המרכזית של התנועה הלאומית האיטלקית הייתה כפולה: להיאבק בשליטים השמרניים המקומיים ובמעצמות הזרות, ובראשן אוסטריה, ולאחד את כל המדינות האיטלקיות למדינת לאום אחת. בנוסף, בגלל הפערים בין האזורים השונים, התנועה שאפה לגבש ולהפיץ זהות לאומית ושפה אחת שיאחדו את כל תושבי איטליה לעם אחד.
ההשפעה על אחת מפעולותיה – שיתוף פעולה צבאי ומדיני: כדי להיאבק באוסטריה החזקה, לא יכלה התנועה לסמוך רק על כוחה. לכן חברה התנועה הלאומית לממלכת פיימונטה ולמלכה ויטוריו עמנואלה השני, וראש ממשלתה קאבור כרת ברית עם צרפת של נפוליאון השלישי. במלחמה נגד אוסטריה (1859) נכבשה לומברדיה, ובשנה שלאחר מכן כבש גריבלדי עם "האלף" את ממלכת שתי הסיציליות ומסר אותה לוויטוריו עמנואלה. ב-1861 הוכרזה ממלכת איטליה המאוחדת, וב-1870 צורפה גם רומא.
(אפשר גם: הדיכוי בידי שליטים מקומיים וזרים הוביל להקמת אגודות סודיות כמו הקרבונרי, שניסו לחולל התקוממויות; או: הפערים בין האזורים הובילו לפעילות של חינוך לאומי ויצירת תרבות לאומית.)
לסיכום, הפיצול המדיני והשלטון הזר קבעו שמטרת התנועה תהיה איחוד ועצמאות, והם גם שהובילו אותה לחבור לפיימונטה ולצרפת כדי לגבור על אוסטריה.

למה זה מקבל ניקוד מלא: שני המצבים (מדיני וחברתי-כלכלי) מוצגים בנפרד ובדיוק; ההשפעה על המטרות ועל פעולה אחת מוסברת כקשר סיבתי ("בגלל... לכן"), לא רק כרשימה; העובדות (פיימונטה, קאבור, נפוליאון השלישי, גריבלדי, 1861) מדויקות.
טעות נפוצה: לתאר את פעולות התנועה בלי להסביר כיצד המצב המדיני או החברתי-כלכלי השפיע עליהן.

מה נדרש: להסביר כיצד מטרות ההעפלה באות לידי ביטוי בכל אחד משני התצלומים – לפחות מטרה אחת מוסברת בכל תצלום (מספר המטרות לא צוין, ולכן נציג בסך הכול כמה מטרות, וכל אחת תעוגן בפרט מן התצלומים).

תשובה מלאה:
מטרות ההעפלה בשנים 1945–1947 היו להעלות לארץ-ישראל את ניצולי השואה שנותרו באירופה ולהגדיל את האוכלוסייה היהודית בארץ, לשבור את מגבלות הספר הלבן, ולגייס את דעת הקהל העולמית נגד מדיניות בריטניה כדי לקדם את סיום המנדט ואת הקמת המדינה היהודית.

תצלום 1 – אוניית המעפילים "יאשיהו ווג'ווד", יולי 1946:
– בתצלום נראית האונייה עמוסה לעייפה באנשים – גברים ונשים, פליטים ששרדו את השואה – הצפופים על כל הסיפונים. זה ביטוי למטרה של מתן מקלט לפליטי השואה בארץ-ישראל ושל העלאת יהודים לארץ והגדלת האוכלוסייה היהודית בה, על אף מגבלות הספר הלבן.
– על האונייה תלוי שלט באנגלית, הפונה לבריטים: "שרדנו את היטלר, מוות אינו זר לנו, דבר לא ימנע מאיתנו להגיע לארץ מולדתנו, הַדָּם על ידיכם אם תירו על אונייה בלתי חמושה זו". השלט כתוב באנגלית ולא בעברית, כי הוא מיועד לעיני הבריטים ולעיני העיתונאים והציבור בעולם. הוא מדגיש שמדובר בפליטים לא חמושים ששרדו את היטלר, ולכן ביטוי למטרה של גיוס דעת הקהל העולמית נגד מדיניות בריטניה – הוא מציג את המאבק הבריטי בניצולי השואה כמאבק לא מוסרי.

תצלום 2 – הורדת פצוע מאוניית המעפילים "אקסודוס", יולי 1947:
– בתצלום נראים שני חיילים בריטים חמושים בכומתות אוחזים בכוח במעפיל צעיר, פצוע, שראשו חבוש ופלג גופו העליון חשוף, וברקע האונייה הפגועה. התמונה ממחישה את המאבק העיקש של פליטים יהודים חסרי מולדת נגד מעצמה קשוחה, המפעילה כלפיהם כוח. תמונות כאלה פורסמו בעולם וסייעו למטרה של גיוס דעת הקהל העולמית נגד מדיניות בריטניה בנושא העלייה.
– ההעפלה גם נועדה לסייע במאבק המדיני להקמת המדינה: כמה מחברי ועדת אונסקו"פ, שביקרו אז בארץ, היו עדי ראייה למחזה בנמל חיפה – הורדת המעפילים, הפצועים וההרוגים מן האקסודוס בכוח. מחזה זה השפיע על העמדה שגיבשו בדיוני הוועדה, וסייע למטרה של סיום המנדט הבריטי והקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל.
לסיכום, שני התצלומים מבטאים את מטרות ההעפלה – העלאת הפליטים לארץ וגיוס דעת הקהל בעולם נגד בריטניה, עד לסיום המנדט.

למה זה מקבל ניקוד מלא: לכל תצלום מוסברת מטרה אחת לפחות, וכל מטרה מעוגנת בפרט חזותי מוגדר (האונייה הצפופה, השלט באנגלית, החיילים והפצוע); ההסבר אינו רק תיאור התמונה, אלא קושר כל פרט למטרה.

מה נדרש: (1) להסביר כיצד באים לידי ביטוי במקור שלושה שיקולים שהניעו את בריטניה להעביר את השאלה לאו"ם; (2) להסביר, על פי הידע, כיצד אחד מן השיקולים השפיע על ההחלטה להימנע בהצבעה בכ"ט בנובמבר 1947.

תשובה מלאה:
בפברואר 1947 הודיעה ממשלת בריטניה על העברת שאלת ארץ-ישראל לאו"ם. בנאומו מסביר שר המושבות קריץ'-ג'ונס את השיקולים להחלטה זו:
שיקול ראשון – המאבק של היישוב והמחיר בנפש: המאבק המתמשך של היישוב העברי בבריטים גרם לפגיעות בנפש וברכוש, והפך את השלטון בארץ לקשה. במקור: "על אף הטרור המשיך המִנְהָל הבריטי בארץ־ישראל לפעול בתנאים קשים ביותר", ו"ארץ־ישראל עלתה לנו במחיר יקר. היא עלתה לנו בחייהם של מאות מבחורינו".
שיקול שני – הנטל הכלכלי והציבורי: השליטה בארץ-ישראל חייבה את בריטניה להחזיק בה כוח צבאי גדול ולהשקיע בה תקציבים רבים, בשעה שבריטניה הייתה מותשת אחרי מלחמת העולם השנייה והציבור הבריטי דרש להתמקד בשיקום. במקור: "בריטניה, מכל מקום, אינה יכולה לשאת בעול [בנטל] שהוא כבד מדי לכל שלטון מנדטורי".
שיקול שלישי – דעת קהל עוינת בעולם בגלל מדיניות העלייה: המאבק הבריטי בהעפלה גרם לביקורת בינלאומית על בריטניה ולסיוע של מדינות שונות למעפילים. במקור הוא מתייחס ל"אלה המבקרים אותנו", ומוחה על "כמה מדינות המספקות אוניות, נשק וכסף לשם הכשלת שלטון המנדט", כלומר על כך שהעלייה הבלתי חוקית נתמכת בעולם.
(אפשר גם: המבוי הסתום בניסיונות להסדר בין היהודים לערבים – "אך אין שיתוף פעולה בין הערבים ליהודים. משום כך הגיעו הדברים עד כדי כך, שלא ראינו כל דרך להמשיך", והתקווה שיבינו את "התוצאות האומללות... בגלל כישלונם במציאת הסכם".)

ההשפעה של אחד השיקולים על ההימנעות בהצבעה – הנטל הכלכלי והמחיר הכבד: בגלל המחיר הכבד שגבתה השליטה בארץ-ישראל, בריטניה לא רצתה להיות מחויבת לבצע ולאכוף את תוכנית החלוקה, שהיה ברור שתוביל למלחמה בין היהודים לערבים ותחייב כוח צבאי ותקציבים. מצד שני, מצבה הכלכלי הקשה אחרי המלחמה הפך אותה לתלויה בארצות הברית, שתמכה בתוכנית, ולכן לא רצתה להצביע נגדה. מצד שלישי, היא רצתה לשמור על האינטרסים הכלכליים והאסטרטגיים שלה במזרח התיכון ועל קשריה עם מדינות ערב, שהחזיקו במקורות הנפט, ולכן גם לא הצביעה בעד. התוצאה הייתה הימנעות: בהצבעה ב-29 בנובמבר 1947 (33 בעד, 13 נגד, 10 נמנעות) הייתה בריטניה בין הנמנעות.
לסיכום, המקור מציג את מחיר המאבק, את הנטל הכבד ואת הביקורת בעולם כשיקולים להעברת השאלה לאו"ם, והנטל הכלכלי הוביל את בריטניה להימנע בהצבעה כדי שלא להתחייב לאכיפת התוכנית ושלא לפגוע לא בארה"ב ולא במדינות ערב.

למה זה מקבל ניקוד מלא: שלושה שיקולים שונים, כל אחד מוסבר ומעוגן בציטוט מדויק מן המקור; בחלק השני מוסבר כיצד השיקול שנבחר הוביל דווקא להימנעות (ולא להצבעה נגד או בעד).

מה נדרש: (1) להביא שלוש סיבות לדיון במנהלת העם על מועד ההכרזה; (2) לבחור מקור מספר הלימוד ולהסביר כיצד הוא מבסס אחד מן הטיעונים שעלו בדיון.

תשובה מלאה:
ב-12 במאי 1948 התכנסה מנהלת העם, ההנהגה הזמנית של היישוב, כדי להחליט אם להכריז על הקמת המדינה עם סיום המנדט או לדחות את ההכרזה. הדיון התנהל משלוש סיבות עיקריות:
סיבה ראשונה – סיום המנדט ועזיבת הבריטים: המנדט הבריטי עמד להסתיים ב-15 במאי 1948, והבריטים עזבו את הארץ בעיצומה של מלחמה קשה. עזיבתם השאירה חלל שלטוני, וחייבה את הנהגת היישוב להחליט מייד אם להכריז על המדינה ולמלא את החלל, או לדחות את ההכרזה.
סיבה שנייה – לחץ אמריקני: מחלקת המדינה של ארצות הברית לחצה על הנהגת היישוב לדחות את ההכרזה, להסכים להפסקת אש ולאמץ שלטון נאמנות זמני של האו"ם במקום הקמת מדינה. הובהר שאם תוכרז המדינה, ייתכן שארה"ב לא תסייע לה, ואף היה חשש מאמברגו על משלוחי נשק ומהגבלת העברת כספים מיהודי ארה"ב.
סיבה שלישית – הסיכון הצבאי: היה צפוי שעם ההכרזה יפלשו לארץ צבאות סדירים של מדינות ערב, שנהנו מיתרון ברור בציוד ובכלי נשק כבדים. מנהלת העם נדרשה להעריך אם הכוחות היהודיים מסוגלים לעמוד בפלישה, ולכן נשמעו קולות שקראו לדחות את ההכרזה.
(אפשר גם: מצד שני, החשש שאם לא ינוצל חלון ההזדמנויות שנפתח עם החלטת האו"ם – האו"ם וארה"ב ייסוגו מתמיכתם בתוכנית החלוקה, וההזדמנות תאבד.)

מקור מספר הלימוד: מקור מתאים הוא דבריו של יגאל ידין, ראש אגף המבצעים של ההגנה, בישיבת מנהלת העם ב-12 במאי 1948. כשנשאל להערכתו על סיכויי הכוחות היהודיים לעמוד בפלישת צבאות ערב, השיב שהסיכויים שקולים, והדגיש את היתרון של צבאות ערב בנשק כבד ובציוד. המקור מבסס את הטיעון בעד דחיית ההכרזה או בעד שיקול זהיר שלה, בגלל הסיכון הצבאי: אפילו המפקדים הבכירים לא יכלו להבטיח ניצחון. (בסוף הדיון לא קיבלה מנהלת העם את ההצעה האמריקנית להפסקת אש, וכך נסללה הדרך להכרזה ב-14 במאי 1948.)
בבחינה: ציינו את שם הספר, ההוצאה והעמוד שממנו לקחתם את המקור.

למה זה מקבל ניקוד מלא: שלוש סיבות שונות (סיום המנדט, לחץ אמריקני, סיכון צבאי), כל אחת מוסברת; המקור מספר הלימוד מוצג (מי, מתי, מה נאמר) ומוסבר כיצד הוא מבסס טיעון מוגדר אחד שעלה בדיון.

מה נדרש: להסביר כיצד תהליך הדה-קולוניזציה בא לידי ביטוי במקור, ולבסס על שתי דוגמאות מן המקור.

תשובה מלאה:
דה-קולוניזציה היא התהליך שבו מושבות של מעצמות אירופה באסיה ובאפריקה השתחררו משלטון זר והפכו למדינות עצמאיות, בעיקר בעשורים שאחרי מלחמת העולם השנייה. המקור מבטא את תהליך הדה-קולוניזציה בכמה היבטים: הוא נכתב בידי קוואסי אווסו, פעיל פוליטי יליד מושבת חוף הזהב (גאנה) שהייתה תחת שלטון בריטי; הוא נכתב ב-1948, בתקופה שבה המאבק בשלטון הקולוניאלי באפריקה הלך והתעצם; ותוכנו הוא מחאה נגד עוולות השלטון הבריטי ודרישה לעצמאות.

דוגמה ראשונה – הקריאה לחירות ולעצמאות: המאבק לשחרור עמי אפריקה בא לידי ביטוי בקריאה למאבק לעצמאות. הכותב שואל: "האם לא נילחֵם בעד חירותנו?... מדוע לא נהיה עצמאיים?", ומתאר כיצד "תלמידים מתלוננים ודורשים עצמאות" וכיצד "בפעם הראשונה בהיסטוריה של המושבה, מִכללות מושבתות מסיבות פוליטיות". כלומר, הדרישה לעצמאות כבר אינה של יחידים, אלא התפשטה בקרב הצעירים והמשכילים – תופעה אופיינית לתנועות השחרור הלאומיות.
דוגמה שנייה – המחאה נגד הניצול הכלכלי והכפייה: אחד הגורמים לדה-קולוניזציה היה ההתנגדות לניצול הכלכלי של המושבות לטובת המעצמה. במקור: "איכרים זועמים על הגבלת התפוקה החקלאית ועל ניצולם בידי שלטונות המושבה", "בעלי מקצועות חופשיים נפגעים, והממשלה מאיימת עליהם", והכותב מסכם: "שפיכות דמים! ניצול! כפייה!... הבה לנו צדק". הוא גם מציין ש"אי־שקט נפוץ בכל מקום" – מחאה רחבה של כל שכבות האוכלוסייה נגד השלטון הזר.
(רקע מן הידע: בתחילת 1948 פרצו בחוף הזהב מהומות נגד השלטון הבריטי, והמאבק, בהנהגת קוואמה נקרומה, הוביל לעצמאות גאנה ב-1957 – המושבה הראשונה באפריקה שמדרום לסהרה שזכתה בעצמאות.)
לסיכום, המקור מבטא את הדה-קולוניזציה באמצעות הקריאה לחירות ולעצמאות והמחאה נגד הניצול והכפייה של השלטון הבריטי.

למה זה מקבל ניקוד מלא: יש הגדרה קצרה של דה-קולוניזציה; שתי דוגמאות שונות זו מזו, כל אחת מעוגנת בציטוט מדויק מן המקור ומוסבר כיצד היא מבטאת את התהליך; נעשה שימוש גם במאפייני המקור (מי, מתי, היכן).

מה נדרש: (1) להסביר מהו דפוס העלייה במקור ולבסס על שתי עובדות מן המקור; (2) להציג את המאפיינים של דפוס עלייה אחר (מספר לא צוין – שלושה מאפיינים).

תשובה מלאה:
דפוס העלייה במקור – עליית הצלה: עליית הצלה הייתה דפוס עלייה שמדינת ישראל הפעילה בארצות שבהן נשקפה סכנה כבדה לחיי היהודים. במסגרתה הובאו לישראל קהילות שלמות, בתוך זמן קצר ובמבצע מאורגן, בלי סינון של העולים.
עובדה ראשונה – הסכנה לקהילה: המקור מתאר את ההרעה במצב היהודים בתימן אחרי החלטת החלוקה באו"ם: "ימים אחדים אחרי שהחליט האו"ם על החלוקה, היו מהומות בעֲדֶן... וגם מצב היהודים בתימן הורע". היהודים "נטלו בייאוש ובאימתם את גורלם בידיהם לבסוף וברחו", ובדרכם "סבלו התנפלויות של שודדים ערבים". עובדות אלה מראות שחייהם היו בסכנה – התנאי להפעלת עליית הצלה.
עובדה שנייה – העלאת הקהילה כולה בזמן קצר: "בכל יום ויום הוטסו לישראל 500 או 600 יהודים תימנים... רכבת אווירית זו נמשכה כל שנת 1949, ועד שהסתיימה הביאה לישראל 48,000 יהודים תימנים". כלומר, מדינת ישראל העלתה כמעט את כל הקהילה בתוך כשנה, ברכבת אווירית – מבצע "על כנפי נשרים", ששמו לקוח מן הפסוק שמצטט הזקן בסוף המקור: "ואשא אתכם על כנפי נשרים".

דפוס עלייה אחר – עלייה מבוקרת (סלקטיבית):
1. היא הופעלה בארצות שבהן לא התעורר חשש קיומי מיידי לגורל היהודים, כמו מדינות צפון אפריקה בתחילת שנות החמישים.
2. העלייה צומצמה ווסתה, מחשש שהמשך העלייה ההמונית יביא לקריסה של כל מערכות הקליטה בישראל, שכבר היו בעומס כבד.
3. נקבעו סדרי עדיפויות בהחלטה מי יעלה, על פי קריטריונים של גיל ומצב בריאותי: ניתנה עדיפות לצעירים ולבריאים ולמשפחות עם מפרנסים, והיהודים רוכזו לפני עלייתם והופעל מנגנון מיון.
(אפשר גם: עלייה חשאית – בריחת עולים בסתר, בלי פרסום, ממדינות שלא התירו יציאה חופשית, מחשש לנזק שיגרום פרסום העניין.)

למה זה מקבל ניקוד מלא: הדפוס מזוהה ומוגדר; שתי עובדות שונות מן המקור (הסכנה, וההעלאה המהירה של הקהילה כולה) מצוטטות ומוסברות כמאפייני עליית הצלה; לדפוס האחר מוצגים שלושה מאפיינים מדויקים.

מה נדרש: (1) להציג, על פי הידע, את הנסיבות לפרוץ המלחמה (מספר לא צוין – שלוש נסיבות לפחות); (2) להציג את מהלכי המלחמה המתוארים במפה; (3) להסביר כיצד שתיים מן הנסיבות אפשרו את המהלכים.

תשובה מלאה:
הנסיבות לפרוץ המלחמה:
1. במאי 1967 ריכזה מצרים כוחות צבא גדולים בחצי האי סיני, סמוך לגבול עם ישראל, דרשה את הוצאת כוח החירום של האו"ם, וסגרה את מצרי טיראן לשיט הישראלי – צעד שישראל הגדירה מראש כעילה למלחמה.
2. מנהיגי מדינות ערב ניהלו מלחמת תעמולה, איימו להשמיד את ישראל והכריזו שהם יוצאים למלחמה נגדה; במקביל נחתמו הסכמי הגנה בין מצרים לסוריה (נובמבר 1966) ובין מצרים לירדן (סוף מאי 1967), כך שישראל עמדה מול איום משולב מכמה חזיתות.
3. "תקופת ההמתנה" – כשלושה שבועות שבהם נכשלו הניסיונות הדיפלומטיים להביא לסיום המשבר, ובמהלכם גייסה ישראל את כוחות המילואים שלה והכינה את צבאה לקראת המלחמה.
(רקע של המלחמה הקרה: ברית המועצות, שתמכה במצרים ובסוריה וחימשה אותן, מסרה למצרים במאי 1967 ידיעה כוזבת על ריכוזי כוחות ישראליים בגבול הסורי – דבר שתרם להסלמה.)

מהלכי המלחמה במפה: המפה, "מלחמת בזק של שישה ימים, 5–10 ביוני 1967", מתארת בחיצים כחולים כיבושים מהירים של צה"ל בשלוש חזיתות: תחילה בסיני וברצועת עזה – מרפיח ואל-עריש, דרך אבו עגילה, ג'בל ליבני וביר גפגפה, ועד תעלת סואץ (קנטרה, איסמעיליה, סואץ) ושארם א-שיח'; לאחר מכן ביהודה ושומרון – ג'נין, שכם, רמאללה, ירושלים, בית לחם; ולבסוף ברמת הגולן – עד קוניטרה. המפה מציגה יוזמה התקפית של צה"ל בכל החזיתות, בלי חיצים של מתקפות ערביות, וכל השטחים האלה נכבשו עד 10 ביוני 1967 – שישה ימים בלבד. הטבלה במפה מראה שצבאות ערב היו גדולים בהרבה (למשל מצרים לבדה – 1400 טנקים לעומת 800 של ישראל).
כיצד הנסיבות אפשרו את המהלכים:
נסיבה 1 – ריכוז הכוחות המצריים בסיני: הריכוז יצר איום ממשי על ישראל, והוביל אותה לנקוט יוזמה התקפית ולהקדים מכה: בבוקר 5 ביוני 1967 תקף חיל האוויר את שדות התעופה של מצרים והשמיד את רוב מטוסיה (מבצע "מוקד"). התקפת הפתע, ואחריה פריצת כוחות היבשה בסיני, הביאו לקריסת הצבא המצרי – ולכן המפה מראה התקדמות מהירה עד התעלה.
נסיבה 2 – תקופת ההמתנה וגיוס המילואים: במהלך תקופת ההמתנה גויסו כוחות המילואים וצה"ל הוכן למלחמה, ולכן כשפרצה הוא היה ערוך ומאומן ויכול היה לפעול מייד בכמה חזיתות. לאחר הכרעת מצרים יכול היה לרכז כוחות מול ירדן ומול סוריה, ולכבוש את יהודה ושומרון ואת רמת הגולן – כפי שמראים החיצים במפה.
לסיכום, האיום המצרי, הסכמי ההגנה הערביים ותקופת ההמתנה יצרו את הנסיבות למלחמה, וריכוז הכוחות והכנת הצבא אפשרו לצה"ל לפתוח במתקפת פתע ולכבוש בתוך שישה ימים את סיני, יהודה ושומרון ורמת הגולן.

למה זה מקבל ניקוד מלא: הנסיבות מוצגות במדויק עם מועדים; מהלכי המלחמה מתוארים על פי פרטים מן המפה (כיוונים, מקומות, מועד); שתי נסיבות נקשרות במפורש למהלכים – כיצד כל אחת "אפשרה" אותם, ולא רק נמנות.

מה נדרש: (1) להציג, על פי הידע, את הנסיבות לפרוץ המלחמה (מספר לא צוין – שלוש נסיבות לפחות); (2) להציג את מהלכי המלחמה במפה; (3) להסביר כיצד שתיים מן הנסיבות אפשרו את המהלכים.

תשובה מלאה:
הנסיבות לפרוץ המלחמה:
1. הכנות מצרים וסוריה: מצרים וסוריה קיבלו מברית המועצות כמויות גדולות של נשק חדיש – בהן טילי נ"מ וטילים נגד טנקים – אימנו את צבאותיהן לקראת המלחמה, תגברו את כוחותיהן סמוך לגבול, ונקטו אמצעי הטעיה (למשל הצגת ההיערכות כתרגיל) כדי להסתיר את כוונותיהן.
2. הערכה מוטעית של ישראל: המודיעין הישראלי העריך ש"אין בכוונת מצרים וסוריה לצאת למלחמה" ("הקונספציה"), וישראל זלזלה ביכולת הטכנולוגית והמבצעית של צבאות ערב. היא העריכה שתוכל לבלום מתקפה בקלות יחסית, בין השאר בזכות קו בר לב.
3. לחץ בינלאומי וגיוס מאוחר: לחץ בינלאומי, ובעיקר החשש מתגובה אמריקנית, הוביל את ההנהגה להימנע ממכת מנע; גיוס המילואים היה חלקי ומאוחר. המלחמה פרצה ב-6 באוקטובר 1973, ביום הכיפורים.

מהלכי המלחמה במפה: המפה, "מלחמת יום כיפור, שלב הבלימה", מציגה בחיצים ירוקים מתקפה בו-זמנית של צבאות סוריה ומצרים על ישראל בשתי חזיתות, בימים 6–9 באוקטובר 1973: בדרום צלחו כוחות מצריים את תעלת סואץ בכמה גזרות – באזורי קנטרה, איסמעיליה וסואץ – וכבשו רצועת שטח לאורך הגדה המזרחית של התעלה (השטחים הירוקים); בצפון פרצו כוחות סוריים לרמת הגולן וכבשו בה שטח. כלומר, המפה מציגה את הצלחת צבאות מצרים וסוריה לפרוץ את קווי ההגנה של צה"ל ולכבוש שטחים בסיני וברמת הגולן.
כיצד הנסיבות אפשרו את המהלכים:
נסיבה 1 – ההערכה המוטעית של המודיעין: בגלל "הקונספציה" לא נערך צה"ל למלחמה, והמתקפה הפתיעה אותו. ההפתעה העניקה לצבאות מצרים וסוריה יתרון מכריע בשעות ובימים הראשונים: הם תקפו בשתי החזיתות בבת אחת, פרצו את קווי ההגנה – קו בר לב בסיני והקו ברמת הגולן – וכבשו מוצבים ובסיסים שלא היו ערוכים מספיק להגנה, כפי שמראים השטחים הירוקים במפה.
נסיבה 2 – לחץ בינלאומי וגיוס חלקי ומאוחר: בגלל הלחץ הבינלאומי והחשש מתגובת ארה"ב, ההנהגה לא אישרה לצבא להנחית מכה מקדימה שיכלה לפגוע בעוצמת המתקפה. בנוסף, הגיוס החלקי והמאוחר של המילואים לא הספיק לבלימת המתקפה, ואפשר לכוחות מצרים וסוריה, שנהנו מעדיפות ברורה בכוח אדם ובאמצעי לחימה, להשתלט על שטחים בסיני ובגולן ולהחזיק בהם בימים הראשונים.
(אפשר גם: ההמעטה בכוחו של האויב – חיל האוויר לא היה ערוך להתמודד עם איום הטילים כדי לסייע לכוחות היבשה, ולכן לא הצליח לעצור את הצליחה.)
לסיכום, ההפתעה שנבעה מן הקונספציה, ואי-הנחתת מכת מנע לצד הגיוס המאוחר, אפשרו למצרים ולסוריה לפרוץ את קווי ההגנה ולכבוש שטחים בשתי החזיתות.

למה זה מקבל ניקוד מלא: הנסיבות מוצגות במדויק; מהלכי המלחמה מתוארים על פי פרטים מן המפה (שתי חזיתות, מקומות, תאריכים, השטחים שנכבשו); שתי נסיבות נקשרות במפורש למהלכים שבמפה.