בגרות בהיסטוריה 22261 - חורף 2025
היסטוריה – שאלון 22261 · חורף · 13 שאלות · 3 שעות
בחינת הבגרות בהיסטוריה, חורף 2025, כל 13 השאלות כמו בשאלון, והמקורות שבשאלון. לכל סעיף יש פתרון מלא: מה השאלה מבקשת, תשובה כמו שכותבים אותה בבחינה, ולמה היא מקבלת ציון מלא.
הוראות הבחינה (כמו בשאלון)
משך הבחינה: שלוש שעות.
מבנה השאלון ומפתח ההערכה: בשאלון זה ארבעה פרקים.
יש לענות על שאלה אחת מן הפרק הראשון – מלחמת העולם השנייה והשואה – חובה – (1×34) – 34 נקודות.
יש לבחור בשניים מן הפרקים השני, השלישי והרביעי, ולענות על שאלה אחת בכל פרק שבחרתם – (2×33) – 66 נקודות.
סך הכול – 100 נקודות.
חומר עזר מותר בשימוש:
1. ספר הלימוד שאושר בנושא מלחמת העולם השנייה והשואה, ספר הלימוד שאושר בנושא לאומיות וציונות וספר הלימוד שאושר בנושאים המאבק על הקמת מדינת ישראל וסוגיות נבחרות בתולדות מדינת ישראל. הספרים יכולים להיות מסומנים במדגש (מרקר) או בעיפרון, אך בלי הערות בכתב. אפשר לציין תקופות או נושאים באמצעות מדבקות (סימניות) הבולטות מן הספר.
2. עותק מודפס של כותרות יחידות ההוראה "איך יכול אדם".
שימו לב: בסעיפים שבהם יש להביא מקור מסֵפר הלימוד, יש לכתוב את שם הספר, את שם ההוצאה לאור ואת מספר העמוד שבו נמצא המקור.
יש לכתוב במחברת הבחינה בלבד. יש לרשום "טיוטה" בראש כל עמוד המשמש טיוטה. כתיבת טיוטה בדפים שאינם במחברת הבחינה עלולה לגרום לפסילת הבחינה.
השאלות בשאלון זה מנוסחות בלשון רבים, אף על פי כן על כל תלמידה וכל תלמיד להשיב עליהן באופן אישי.
נספחים: לשאלה 4 (מודעה), לשאלה 5 (תמונה).
פרק ראשון – מלחמת העולם השנייה והשואה (34 נקודות)
ענו על אחת מן השאלות 1–3 (חובה).
שאלה 1 · מדיניות ואידאולוגיה נאצית – מרעיון למעשה
לפניכם שני קטעי מקור (1–2) שנכתבו על גרמניה שלאחר עליית הנאצים לשלטון. בקטעים מתוארות תגובות של אזרחים גרמנים על מדיניות המשטר הנאצי.
המשטר הנאצי הצליח לגרום לרבים מאזרחי גרמניה לשתף פעולה עם מדיניותו.
– הסבירו כיצד הושג שיתוף פעולה זה על פי כל אחד מן המקורות (1–2).
– כיצד לדעתכם השפיעה זהות הדובר בכל אחד מן המקורות על התיאור שהוא הציג בקטע? נמקו את תשובתכם.
– הציגו את המאפיינים של היהודי על פי הדימוי שלו באידאולוגיה הנאצית. בחרו במקור מספר הלימוד, והסבירו כיצד הוא מבטא דימוי זה.
– הסבירו את ההשפעה של דימוי זה על תחילת ההרג ההמוני של היהודים דווקא עם פלישת גרמניה לברית המועצות.
◂ פתרון מלא לשאלה 1
סעיף א
מקור 1 – שיתוף הפעולה הושג באמצעות תעמולה וטיפוח הערצה להיטלר: מפגני ראווה של עוצמה ("דגלים ארוכים עם צלב הקרס", מדים חומים והפגנות) שהקנו תחושת ביטחון, גאווה ושייכות ("שאני שותף לעַם חזק"); נאומי היטלר ברדיו וביומני הקולנוע ("המונים הריעו לו"); חינוך בלתי פורמלי – סוכריות עם צלב קרס, הצטרפות ל"היטלר יוגנד".
מקור 2 – שיתוף הפעולה הושג באמצעות טרור נגד מתנגדים פוליטיים (פיצוץ אספות בחירות, רציחות, שריפת בית של משפחה סוציאל־דמוקרטית), הוראת הירי של גרינג, וחקיקה שביטלה זכויות וחירויות לאחר שריפת הרייכסטאג – והציבור השלים והתרגל ("עסקים כרגיל", קיבלו "כעֵדר").
זהות הדובר: מקור 1 – ילד יהודי בן 8, מתאר מנקודת מבט תמימה וחסרת פרספקטיבה את ההתרשמות מן העוצמה ומן הסמלים, ואף קנאה בחבריו. מקור 2 – משפטן גרמני לא־יהודי, מבוגר ומשכיל, מתנגד לנאצים שעזב את גרמניה – מתאר בעין ביקורתית ואירונית את הטרור, את הפגיעה בחוקה ואת ההשלמה העדרית של הציבור.
מה נדרש:
שתי מטלות. (1) "הסבירו כיצד הושג" – להסביר את הדרך שבה השיג המשטר הנאצי שיתוף פעולה של האזרחים, בנפרד לפי כל אחד משני המקורות, בעזרת ציטוטים. (2) "כיצד השפיעה זהות הדובר... נמקו" – להסביר, לגבי כל מקור, איך מי שכתב אותו (גיל, מוצא, השכלה, עמדה) עיצב את התיאור שבקטע.
תשובה מלאה:
שיתוף הפעולה על פי מקור 1 – תעמולה וטיפוח הזדהות רגשית. שמואל קנלר מתאר כיצד המשטר הנאצי כבש את לב הציבור בעזרת תעמולה ומפגני ראווה. "ברחובות ברלין הופיעו דגלים ארוכים עם צלב הקרס", ו"יותר ויותר אזרחים לבשו מדים חומים וצעדו בהפגנות". הסמלים והמצעדים לא נועדו רק לקשט את העיר: הם יצרו תחושה של כוח וסדר. קנלר מעיד שאלה היו "סממנים של עוצמה ושל כוח אשר אמורים להשרות הרגשה של ביטחון הנובע מעוצמת השלטון", ושהוא עצמו הרגיש "רוגע ואולי אף גאווה שאני שותף לעַם חזק". אחרי שנות המשבר של רפובליקת ויימאר, התחושה שהשלטון חזק ושהאומה מתאחדת גרמה לאזרחים להצטרף אליו מרצונם.
אמצעי נוסף הוא טיפוח ההערצה למנהיג (עקרון הפיהרר): "ברדיו נשמעו נאומים של היטלר", ובקולנוע הוא הופיע ביומני החדשות, ו"המונים הריעו לו". המשטר ניצל את אמצעי התקשורת החדשים כדי להגיע לכל בית.
אמצעי שלישי הוא חינוך בלתי פורמלי של הדור הצעיר. אפילו הממתקים נשאו את סמל המשטר – סוכריה ש"בתוכו צלב קרס שחור", ו"כך הייתי אמור להטביע בי את הנאציזם". בני הכיתה "התחילו ללבוש מדים של" תנועת הנוער של המפלגה, וקנלר מודה ש"אולי בהתחלה אף קינאתי בהם". כך גויסו הילדים והנוער, ודרכם גם המשפחות.
שיתוף הפעולה על פי מקור 2 – טרור, חקיקה והשלמה. סבסטיאן הפנר מתאר דרך אחרת: הפחדה ושבירת ההתנגדות. אנשי הפלוגות של המפלגה "פוצצו עתה באופן קבוע ובעזרת גדודים מיוחדים את אסֵפות הבחירות של כל שאר המפלגות", "רצחו כמעט מדי יום אחד או שניים ממתנגדיהם הפוליטיים", ואף שרפו "את ביתה של משפחה סוציאל־דמוקרטית אחת". הטרור קיבל גיבוי רשמי: שר הפנים הפרוסי הרמן גרינג "פרסם הוראה מדהימה" שלפיה על המשטרה "להגן על הנאצים ולירות ללא התראה באחרים". מי שהתנגד ידע שהוא מסכן את חייו.
לצד הטרור פעל המשטר באמצעות חקיקה: "רק בגלל השׂרֵפה הקטנה ברייכסטאג" (פברואר 1933) נשללו מן האזרחים "את מעט החירות האישית המוגנת בחוקה". זהו "הצו להגנת העם והמדינה", שהשעה את זכויות היסוד והיה צעד מרכזי במעבר מדמוקרטיה לדיקטטורה.
והתוצאה – השלמה שקטה. האזרח הרגיל לא נחשף ישירות לאלימות, ראה רק "מדים חומים ברחובות, מצעדים" – "וחוץ מזה עסקים כרגיל". לכן הציבור קיבל את שלילת זכויותיו "כעֵדר, מתוך ביטול עצמי וכאילו כל זה מחויב המציאות". שיתוף הפעולה הושג כאן לא מתוך התלהבות אלא מתוך פחד, אדישות והתרגלות.
השפעת זהות הדובר במקור 1. הדובר הוא יהודי יליד גרמניה, שמתאר את זיכרונותיו מגיל 8. התיאור מוצג מנקודת המבט של ילד צעיר ותמים, שאין לו עדיין הבנה פוליטית או פרספקטיבה. לכן הוא מתמקד במה שראה ושמע ובחוויה הרגשית – הדגלים, הממתקים, המדים – ומודה שהתפעל מן העוצמה ("כמעט יכולתי להרגיש רוגע ואולי אף גאווה"), ואף קינא בחבריו. כילד הוא רצה להשתייך כמו כולם, ולא הבין שהמשטר שהוא מתפעל ממנו מכוון נגדו כיהודי. רק כבוגר, בהרצאה מ־2008, הוא מסוגל לזהות את המניפולציה: "כך הייתי אמור להטביע בי את הנאציזם".
השפעת זהות הדובר במקור 2. הדובר הוא משפטן גרמני מבוגר ומשכיל, לא יהודי, שלא תמך בנאצים ובחר ב־1938 לעזוב את גרמניה. כמשפטן הוא מבין את המשמעות של שלילת "החירות האישית המוגנת בחוקה" ושל הוראה המתירה לירות "ללא התראה", ולכן מתאר אותן כ"מדהימה" וכפגיעה בכבוד האזרחים. כמתנגד למשטר הוא מתבונן בעין ביקורתית ואירונית גם בבני עמו, הגרמנים, שקיבלו את הדבר "כעֵדר". נקודת המבט של אדם בוגר, בעל פרספקטיבה היסטורית, מאפשרת לו להסביר את התהליך ההדרגתי שבו המשטר ביסס את שלטונו.
לסיכום, הילד היהודי מתאר את המשיכה הרגשית לעוצמה, והמשפטן הגרמני מתאר את הטרור ואת ההשלמה – כל אחד לפי מי שהוא.
למה זה מקבל ניקוד מלא:
טעות נפוצה: לכתוב "המקור נכתב בידי ילד" בלי להסביר מה זה עושה לתיאור (התמקדות בחוויה, חוסר פרספקטיבה, התפעלות), או לענות על שני המקורות יחד בלי להבחין בין דרך התעמולה לבין דרך הטרור.
סעיף ב
מאפייני היהודי בדימוי הנאצי (3): גזע נחות וטפיל, שחי על חשבון גזעים אחרים ו"מרעיל" את דמם; מקור הרוע וההרס, אויב מסוכן שחותר לשליטה עולמית באמצעות השתלטות כלכלית והפצת רעיונות אוניברסליים (ליברליזם, הומניזם, סוציאליזם); מזוהה עם הבולשביזם/הקומוניזם (וגם עם הקפיטליזם); תכונותיו בתורשה ואינן ניתנות לשינוי.
מקור מספר הלימוד: למשל העיתון "דר שטירמר" – קריקטורות והסיסמה "היהודים הם אסוננו" בתחתית עמוד השער – והסבר כיצד הוא מבטא את הדימוי.
השפעה: הפלישה לברית המועצות (22 ביוני 1941) הוצגה כמלחמת השמדה נגד "הבולשביזם היהודי"; היהודים זוהו עם האויב הקומוניסטי, ולכן רצח היהודים בשטחי ברית המועצות היה חלק מחיסול הקומוניזם (האיינזצגרופן); כיבוש "מרחב המחיה" במזרח חייב "טיהור" מן הגזע היהודי, אויב הגזע הארי.
מה נדרש:
שלוש מטלות. (1) "הציגו את המאפיינים" – המספר לא צוין, לכן מציגים שלושה מאפיינים של היהודי בדימוי הנאצי. (2) "בחרו במקור מספר הלימוד, והסבירו" – מקור אחד, שמוצג בבירור, והסבר כיצד הוא מבטא את הדימוי. (3) "הסבירו את ההשפעה" – להסביר מדוע דווקא הפלישה לברית המועצות ב־1941 היא נקודת המעבר להרג המוני, ולקשור זאת לדימוי היהודי.
תשובה מלאה:
מאפייני היהודי בדימוי הנאצי. באידאולוגיה הנאצית היהודי לא היה בעל דת אחרת אלא בן לגזע אחר – גזע נחות ומסוכן. אלה מאפייניו:
1. טפיל ונצלן. היהודי מוצג כ"טפיל" שאינו יוצר דבר, חי על חשבון עמים אחרים, מנצל אותם כלכלית ו"מרעיל" את דמו של הגזע הארי על ידי נישואי תערובת.
2. אויב השואף לשליטה עולמית. היהודי מוצג כמקור הרוע וההרס, כמי שזומם להשתלט על העולם בדרכי מרמה: באמצעות שליטה בכלכלה ובעיתונות והפצת רעיונות אוניברסליים כמו ליברליזם, הומניזם ודמוקרטיה, שמחלישים את האומה. הוא מזוהה גם עם הקפיטליזם וגם, בעיקר, עם הבולשביזם והקומוניזם.
3. תכונות תורשתיות שאינן משתנות. כל התכונות השליליות (ערמומי, מלוכלך, מפיץ מחלות, חסר מוסר) עוברות בתורשה ומצויות אצל כל יהודי ללא יוצא מן הכלל. לכן גם התבוללות או המרת דת אינן "מתקנות" את היהודי – והמסקנה המתבקשת היא שאין לו מקום בחברה.
מקור מספר הלימוד. בחרתי בעיתון "דר שטירמר", השבועון האנטישמי שערך יוליוס שטרייכר בגרמניה הנאצית. בתחתית עמוד השער של כל גיליון הופיעה הסיסמה "היהודים הם אסוננו" (משפט שטבע ההיסטוריון הגרמני היינריך פון טרייטשקה ב־1879), ובעיתון הופיעו קריקטורות של יהודים בעלי אף מעוקל, שמנים ומכוערים, המוצגים כגוזלי כספם של הגרמנים, כפוגעים בנשים ובילדים גרמנים וכמי שמושכים בחוטים של הכלכלה והפוליטיקה בעולם. העיתון הוצג בפומבי בתיבות תצוגה ברחובות, כך שגם מי שלא קנה אותו נחשף לו.
המקור מבטא את הדימוי כך: הסיסמה מציגה את היהודי כמקור כל הצרות של גרמניה, כלומר כמקור הרוע. הקריקטורות מדגישות תכונות גופניות "גזעיות" ולכן קבועות, ומציגות את היהודי כטפיל וכנצלן. כך הפכה התעמולה את הדימוי האידאולוגי למראה מוחשי שהציבור התרגל אליו.
בבחינה: ציינו את שם הספר, ההוצאה והעמוד שממנו לקחתם את המקור.
השפעת הדימוי על תחילת ההרג ההמוני עם הפלישה לברית המועצות. ב־22 ביוני 1941 פלשה גרמניה לברית המועצות ("מבצע ברברוסה"). מלחמה זו לא הייתה בעיני הנאצים מלחמה רגילה אלא מלחמה אידאולוגית – "מלחמת השמדה" נגד האויב הגדול. מכאן ההשפעה של הדימוי:
ראשית, הזיהוי של היהודי עם הבולשביזם. היות שהנאצים ראו ביהודים את יוצרי הקומוניזם ואת מנהיגיו ("הבולשביזם היהודי"), הם תפסו את המלחמה בברית המועצות כמאבק נגד האיום היהודי־קומוניסטי על גרמניה ועל העולם. לכן רצח היהודים בשטחים שנכבשו נתפס כחלק בלתי נפרד מחיסול הקומוניזם. יחידות המבצע (האיינזצגרופן) שנעו בעקבות הצבא קיבלו הוראה לחסל "אויבים" – פעילים קומוניסטים, קומיסרים ויהודים – ומיד עם הפלישה החלו לרצוח בירי המוני את יהודי הערים והעיירות, גברים ובהמשך גם נשים וילדים. כך למשל בבאבי יאר שליד קייב נרצחו בסוף ספטמבר 1941 יותר מ־33,000 יהודים ביומיים.
שנית, הדימוי הגזעי ו"מרחב המחיה". שטחי ברית המועצות נועדו להיות "מרחב המחיה" של הגזע הארי ולהתיישבות גרמנית, בהתאם ל"סדר החדש". מאחר שהיהודי נתפס כאויב הגזעי שמסכן את הגזע הארי ואת תרבותו, היה צורך "לטהר" ממנו את השטחים האלה. בשטחים הכבושים במזרח, הרחק מעיני העולם ובאווירת מלחמה טוטאלית, יכלו הנאצים לממש את הדימוי עד הסוף – לא עוד רדיפה והגירה אלא רצח שיטתי.
לכן תחילת ההרג ההמוני חלה דווקא עם הפלישה: היא חיברה בין האויב האידאולוגי (הקומוניזם) לבין האויב הגזעי (היהודי) למטרה אחת.
למה זה מקבל ניקוד מלא:
טעות נפוצה: לתאר את מהלך הפלישה ואת האיינזצגרופן בלי לקשור אותם לדימוי היהודי כ"בולשביק" וכאויב גזעי – והרי זה בדיוק מה שהשאלה מבקשת להסביר.
שאלה 2 · היהודים בצפון אפריקה ובאירופה תחת הכיבוש הנאצי
לפניכם קטע מקור המתבסס על עדות של אנני בוכריס בנוגע לקורות משפחתה היהודייה בתקופת הכיבוש הנאצי של תוניסיה במלחמת העולם השנייה.
– כיצד באה לידי ביטוי בקטע המקור המדיניות של הנאצים כלפי היהודים בתוניסיה?
– על פי מה שלמדתם, הציגו שתי נקודות דמיון בין המדיניות שנקטו הנאצים כלפי היהודים בתוניסיה ובין המדיניות שנקטו כלפי היהודים בפולין מייד לאחר כיבושה, והסבירו את הגורם לדמיון זה.
– הסבירו כיצד בא לידי ביטוי בקטע המקור אחד מדפוסי ההתייחסות של האוכלוסייה המקומית כלפי היהודים בארצות הכיבוש הנאצי.
– על פי מה שלמדתם, מהו ההבדל בין גורל היהודים בארצות צפון אפריקה ובין גורל היהודים באזורי הכיבוש הגרמני באירופה בתקופת ביצוע "הפתרון הסופי"? הסבירו אחת מן הסיבות להבדל זה.
◂ פתרון מלא לשאלה 2
סעיף א
בקטע: גירוש המשפחה מביתה והחרמת הבית למגורי חיילים גרמנים ("והפכו את הבית ברחוב עלי ביי 58 לקסרקטין"); עבודת כפייה ("והגברים נאלצו ללכת בכל יום לעבודת כפייה"); סכנה פיזית לחייהם ("שהם נתונים בסכנה גדולה").
שתי נקודות דמיון לפולין מייד אחרי הכיבוש (1939): גיוס יהודים לעבודות כפייה; הקמת הנהגה יהודית שנכפתה עליה האחריות לביצוע הוראות הגרמנים (ועד יהודי בתוניס – יודנראט בפולין); (גם: החרמת רכוש, קנסות ונישול כלכלי; מינוי ממונה מטעם האס־אס – ולטר ראוף בתוניסיה).
הגורם לדמיון: האידאולוגיה הנאצית ראתה ביהודים, בכל מקום שבו הם חיים, חלק מן היהדות העולמית – האויב הגזעי המרכזי – ולכן הופעלה כלפיהם מדיניות כוללת אחת.
מה נדרש:
שתי מטלות. (1) "כיצד באה לידי ביטוי" – לזהות בקטע את צעדי המדיניות הנאצית כלפי יהודי תוניסיה, בעזרת ציטוטים; המספר לא צוין, לכן מציגים שלושה ביטויים. (2) "הציגו שתי נקודות דמיון... והסבירו את הגורם" – בדיוק שתי נקודות דמיון בין תוניסיה לפולין מייד לאחר כיבושה (סתיו 1939), ועוד הסבר של גורם אחד לדמיון.
תשובה מלאה:
המדיניות הנאצית כפי שהיא באה לידי ביטוי בקטע. הגרמנים כבשו את תוניסיה בנובמבר 1942, ומיד נקטו צעדים נגד היהודים:
1. גירוש מן הבית והחרמת רכוש. "באותו יום [9 בנובמבר 1942] גירשו הגרמנים את אנני ומשפחתה מביתם והפכו את הבית ברחוב עלי ביי 58 לקסרקטין [מגורים] לחיילים שהגיעו זה מקרוב". היהודים נושלו מבתיהם, ורכושם הועבר לשימוש הכובש.
2. עבודת כפייה. המשפחה נאלצה לחיות במקלט צפוף בבית חרושת לשמן זית, "והגברים נאלצו ללכת בכל יום לעבודת כפייה". הנאצים ניצלו את כוח העבודה היהודי לצורכי הצבא.
3. סכנה ממשית לחיים. חאלד עבד אל־ואהאב "הודיע להם שהם נתונים בסכנה גדולה. עליהם לברוח". כלומר, ליהודים לא היה ביטחון אישי, והם היו חשופים להתעללות ולמעצר בכל רגע.
נקודות דמיון לפולין מייד לאחר כיבושה:
נקודת דמיון ראשונה – עבודת כפייה. בפולין, כבר בסתיו 1939, חטפו הגרמנים יהודים ברחובות לעבודות כפייה, ובאוקטובר 1939 נקבעה בגנרלגוברנמן חובת עבודת כפייה ליהודים. בתוניסיה דרשו הגרמנים בדצמבר 1942 מראשי הקהילה לספק אלפי עובדים יהודים לעבודות ביצורים ולמחנות עבודה, וכשהדרישה לא מולאה במהירות נחטפו יהודים ונעצרו מנהיגים. בשני המקומות ניצלו את היהודים ככוח עבודה זול ומושפל.
נקודת דמיון שנייה – הקמת הנהגה יהודית כפויה. בפולין הורו הנאצים להקים בכל קהילה מועצה יהודית (יודנראט), שהייתה אחראית לביצוע הוראותיהם: מסירת רשימות, גיוס עובדים, תשלום קנסות. בתוניסיה הורו הגרמנים להקים ועד יהודי, שנדרש לספק את העובדים ואת הכסף שהגרמנים תבעו. בשני המקרים הוטלה על ההנהגה היהודית האחריות לביצוע המדיניות נגד בני קהילתה.
(אפשר גם: נישול כלכלי – החרמת רכוש והטלת קנסות קיבוציים כבדים על הקהילה; או מינוי ממונה מטעם האס־אס לטיפול ביהודים – ולטר ראוף בתוניסיה.)
הגורם לדמיון. הגורם הוא האידאולוגיה הנאצית. לפי האידאולוגיה, היהודים אינם בעיה מקומית של מדינה זו או אחרת, אלא חלק מן "היהדות העולמית" – האויב הגזעי המרכזי של הגזע הארי, שמסכן את גרמניה בכל מקום. מכאן שהיחס אל היהודי נקבע לפי ה"גזע" שלו ולא לפי המקום שבו הוא חי, ויהודי תוניס נחשבו אותו אויב כמו יהודי ורשה. לכן, בכל מקום שאליו הגיעו הנאצים, הם החלו מיד בצעדים דומים של בידוד, ניצול ונישול כנגד היהודים. תפיסה כוללת זו הולידה מדיניות כוללת וטוטלית.
למה זה מקבל ניקוד מלא:
טעות נפוצה: להשוות בין תוניסיה ובין פולין בשלב הגטאות או בשלב ההשמדה, כשהשאלה מבקשת "מייד לאחר כיבושה"; או לציין נקודות דמיון בלי לתאר כל אחת בשני המקומות.
סעיף ב
דפוס ההתייחסות: הצלה ועזרה – אנשים לא יהודים שסיכנו את עצמם כדי לעזור ליהודים. בקטע: חאלד עבד אל־ואהאב, בן למשפחה ערבית מכובדת, הזהיר את המשפחות ("שהם נתונים בסכנה גדולה"), הבריח אותן בלילה והסתיר 25 איש בחווה של משפחתו עד תום הכיבוש הגרמני.
ההבדל: "הפתרון הסופי" לא יושם בצפון אפריקה – רוב היהודים שם נשארו בחיים, בעוד שבאירופה הכבושה נרצחו מיליונים.
סיבה (אחת): כיבוש קצר (כשישה חודשים, נובמבר 1942–מאי 1943) לעומת שנים בפולין; או המצב בחזית – התקדמות בעלות הברית; ריחוק ממחנות ההשמדה; שיתוף פעולה מועט של האוכלוסייה המקומית; מעט אנשי אס־אס במקום.
מה נדרש:
שתי מטלות. (1) "הסבירו כיצד בא לידי ביטוי... אחד מדפוסי ההתייחסות" – לזהות דפוס התייחסות אחד של האוכלוסייה המקומית כלפי היהודים, ולהראות אותו בקטע. (2) "מהו ההבדל... הסבירו אחת מן הסיבות" – להציג את ההבדל בגורל היהודים בצפון אפריקה לעומת אירופה הכבושה, ולהסביר סיבה אחת בלבד.
תשובה מלאה:
דפוס ההתייחסות: הצלה. בארצות הכיבוש הנאצי הגיבה האוכלוסייה המקומית כלפי היהודים בדרכים שונות: היו ששיתפו פעולה עם הנאצים, רבים עמדו מן הצד באדישות, ומיעוט פעל להצלת יהודים תוך סיכון חייו. בקטע בא לידי ביטוי הדפוס של הצלה ועזרה.
חאלד עבד אל־ואהאב היה ערבי בן למשפחה מכובדת, בנו של "בעל אדמות עשיר ושר לשעבר בחצרו של הביי". הוא לא היה חייב דבר ליהודים, ובכל זאת הגיע בלילה לבית החרושת שבו הסתתרה משפחת בוכריס, והזהיר את המשפחות "שהם נתונים בסכנה גדולה. עליהם לברוח". הוא לא הסתפק באזהרה: "במהלך הלילה נע חאלד הלוך ושוב והצליח לבסוף לשכן את כולם בחווה של משפחתו". שם הוסתרו "25 אנשים סך הכול" ונשארו "עד תום הכיבוש הגרמני". חאלד סיכן את עצמו ואת משפחתו, כי הסתרת יהודים מפני הגרמנים הייתה מסוכנת מאוד. זו דוגמה מובהקת לאדם מן האוכלוסייה המקומית שבחר לפעול כדי להציל חיים, בניגוד לרוב שעמד מנגד.
ההבדל בין גורל היהודים בצפון אפריקה לגורלם באירופה הכבושה. באירופה הכבושה, בתקופת "הפתרון הסופי" (1941–1945), נרצחו כשישה מיליון יהודים – בירי המוני ובמחנות ההשמדה. בצפון אפריקה, לעומת זאת, "הפתרון הסופי" לא יושם: היהודים סבלו מחוקים מפלים (בעיקר של שלטון וישי), מעבודת כפייה, מנישול ומהתעללות, ובלוב גם ממחנות ריכוז קשים (כמו מחנה גיאדו), ומאות מתו, אך רוב היהודים בצפון אפריקה שרדו ולא נשלחו להשמדה.
הסיבה להבדל: משך הכיבוש הקצר. הגרמנים נכנסו לתוניסיה בנובמבר 1942, בתגובה לנחיתת בעלות הברית במרוקו ובאלג'יריה ("מבצע לפיד"), ונשארו בה רק כשישה חודשים, עד כניעת כוחות הציר בתוניסיה במאי 1943. בזמן כה קצר, כשהצבא הגרמני עסוק בלחימה קשה מול בעלות הברית, לא הספיקו הנאצים לעבור מן השלבים הראשונים של המדיניות – נישול, סימון ועבודת כפייה – לשלבים של ריכוז, גירוש והשמדה. לשם השוואה, בפולין נמשך הכיבוש כשש שנים (1939–1945), והנאצים יכלו לבנות את המנגנון בהדרגה: תחילה גזרות, אחר כך גטאות, ולבסוף מחנות השמדה. גם היהודים שבקטע שרדו משום שהסתתרו "עד תום הכיבוש הגרמני" – והכיבוש הסתיים מהר.
(אפשר לבחור בסיבה אחרת: הריחוק הגאוגרפי ממחנות ההשמדה בפולין וקשיי ההובלה בים; מצב המלחמה – התקדמות בעלות הברית; שיתוף פעולה מועט של האוכלוסייה הערבית עם המדיניות נגד היהודים; מספר קטן של אנשי אס־אס בתוניסיה.)
למה זה מקבל ניקוד מלא:
טעות נפוצה: לכתוב שליהודי צפון אפריקה "לא קרה כלום". הם סבלו מרדיפות, מעבודת כפייה ומנישול – ההבדל הוא שהם לא הושמדו. טעות נוספת היא לפרט כמה סיבות במקום להסביר סיבה אחת לעומק.
שאלה 3 · הגטאות, מלחמת העולם השנייה בשנתיים האחרונות
– הציגו שלוש מן המטרות של הנאצים בהקמת הגטאות, והסבירו כיצד תנאי החיים שיצרו הנאצים בגטאות סייעו לממש שתיים מן המטרות שהצגתם.
– הסבירו כיצד התמודדו היהודים עם תנאי החיים בגטאות. בססו את תשובתכם על פעולה אחת מן התחום הפיזי ועל מקור מספר הלימוד המדגים פעולה אחת מן התחום הרוחני.
לפניכם קטע מקור מתוך זיכרונותיו של אלברט שפאר, שהיה שר החימוש במשטר הנאצי.
– על פי קטע המקור, הציגו את הטענה של שפאר בנוגע לתוכניות הצבאיות של היטלר בשלב מאוחר זה במלחמה.
– הסבירו כיצד מהלכי המלחמה בשנתיים האחרונות שלה מחזקים את טענתו של שפאר. בססו את הסברכם על שתי עובדות היסטוריות.
◂ פתרון מלא לשאלה 3
סעיף א
שלוש מטרות: לנתק ולבודד את היהודים מן האוכלוסייה הסובבת ומן העולם החיצון (המטרה המוצהרת – למנוע "השפעה מזיקה" של יהודים: מחלות, שוק שחור); לנשל את היהודים מרכושם ולנצלם לעבודות כפייה; לרכז את היהודים כשלב ביניים לקראת "פתרון" בעיית היהודים ולאפשר פיקוח יעיל עליהם; להחליש ולהכחיד אותם בהדרגה (רעב, מחלות).
תנאי החיים שסייעו: חומה/גדר ושמירה בשערים – בידוד ופיקוח; צפיפות, הרעבה ותנאי תברואה גרועים – החלשה ותמותה; עבודות כפייה ויודנראט ומשטרה יהודית – ניצול ופיקוח.
התמודדות: פיזית – למשל מטבחים ציבוריים (מפעלי עזרה), הברחת מזון, בתי חולים ומפעלים; רוחנית – מקור מספר הלימוד, למשל ארכיון "עונג שבת" של עמנואל רינגלבלום בגטו ורשה.
מה נדרש:
שלוש מטלות. (1) "הציגו שלוש" – בדיוק שלוש מטרות של הנאצים בהקמת הגטאות. (2) "הסבירו כיצד תנאי החיים... סייעו לממש שתיים" – לבחור בשתיים מן המטרות ולהסביר, לכל אחת, איזה תנאי חיים שיצרו הנאצים קידם אותה. (3) "הסבירו כיצד התמודדו" – פעולה אחת מן התחום הפיזי ומקור אחד מספר הלימוד המדגים פעולה מן התחום הרוחני.
תשובה מלאה:
המטרות של הנאצים בהקמת הגטאות. אחרי כיבוש פולין בספטמבר 1939 החלו הנאצים לרכז את היהודים בגטאות (הגטו הגדול הראשון – בפיוטרקוב, אוקטובר 1939; גטו לודז' נסגר באפריל 1940, וגטו ורשה – בנובמבר 1940). אלה מטרותיהם:
1. בידוד וניתוק. להפריד את היהודים מן האוכלוסייה הלא־יהודית ומן העולם החיצון. המטרה המוצהרת הייתה למנוע את "ההשפעה המזיקה" של היהודים – הפצת מחלות, ספסרות ושוק שחור – בהתאם לדימוי היהודי באידאולוגיה הנאצית.
2. ריכוז ופיקוח. לרכז את היהודים במקום אחד, כשלב ביניים עד שיוחלט על "פתרון" לבעיית היהודים, וכך לאפשר שליטה ופיקוח יעיל עליהם.
3. נישול וניצול. לגזול את רכוש היהודים ולנצל את כוח עבודתם לטובת הכלכלה הגרמנית והמאמץ המלחמתי.
כיצד תנאי החיים סייעו לממש שתיים מן המטרות:
מטרת הבידוד והניתוק – הגטאות הוקפו בחומות או בגדרות, הוצבו בהם שלטים שהזהירו מפני "אזור נגוע במגפה", ובשערים עמדה משמרת. היציאה מן הגטו בלי היתר נאסרה, ומאוחר יותר דינה היה מוות. הקשר עם העולם שבחוץ – מכתבים, מסחר, ידיעות – נותק כמעט לגמרי. כך התממשה מטרת הבידוד, והיהודים הפכו לאוכלוסייה סגורה שאיש מבחוץ אינו רואה את מצוקתה ואינו יכול לסייע לה.
מטרת הריכוז והפיקוח – הנאצים כפו על היהודים להקים יודנראט, שנדרש לבצע את הוראותיהם: לנהל רישום של התושבים, לספק עובדים לעבודות כפייה ולגבות מסים וקנסות. לצד היודנראט פעלה משטרה יהודית. בנוסף, היהודים נדחסו לשטח קטן מאוד – בגטו ורשה חיו כ־400,000 איש, כשליש מתושבי העיר, בשטח של כ־2.4 אחוזים משטחה. כך יכלו הנאצים לפקח על כולם בכוח אדם מועט, ולדעת בכל רגע היכן נמצאים היהודים.
(יש לציין גם שהצפיפות, הקצבת המזון המזערית ותנאי התברואה הקשים הביאו למגפות – בעיקר טיפוס – ולתמותה המונית מרעב. כך החלישו התנאים את היהודים והביאו להכחדה איטית.)
התמודדות היהודים עם תנאי החיים בגטאות:
פעולה מן התחום הפיזי – מטבחים ציבוריים ומפעלי עזרה עצמית. כדי להתמודד עם הרעב הקימו ארגוני עזרה יהודיים, ובהם ארגון העזרה העצמית בגטו ורשה, מטבחים ציבוריים שחילקו מנת מרק חם ביום לעשרות אלפי נזקקים. בארגון פעלו גם ועדי בתים, שדאגו לשכנים העניים ביותר ולילדים יתומים. לצד זה הוברח מזון לגטו – לעיתים בידי ילדים שזחלו דרך פתחים בחומה – ופעלו בתי חולים ובתי תמחוי. הפעולות האלה לא יכלו לבטל את הרעב, אך הצילו אנשים רבים ממוות מיידי ושמרו על ערבות הדדית.
מקור מספר הלימוד – פעולה מן התחום הרוחני. בחרתי במקור העוסק בארכיון "עונג שבת" בגטו ורשה. ההיסטוריון עמנואל רינגלבלום הקים בגטו קבוצה חשאית בשם "עונג שבת" (שנפגשה בימי שבת), שאספה ותיעדה כל מה שקרה בגטו: יומנים, עדויות, מחקרים על הרעב ועל המחלות, כרזות, הודעות של היודנראט, יצירות ספרות ועבודות של ילדים. כשהתברר שהגטו עומד להיחרב, הוטמן החומר בתיבות פח ובכדי חלב מתכת מתחת לאדמה. אחרי המלחמה נמצאו שני חלקים מן הארכיון (ב־1946 וב־1950), והוא אחד המקורות החשובים ביותר לחיי הגטו.
המקור מדגים התמודדות רוחנית כך: מול מדיניות שנועדה לשבור את רוחם של היהודים ולמחוק את היהודים, בחרו אנשי "עונג שבת" לשמור על הזיכרון ועל הצלם האנושי, ולהבטיח שהעולם יידע את האמת. התיעוד היה מעשה של אמונה בעתיד ושל עמידה רוחנית – גם מי שלא יכלו להציל את חייהם ביקשו להציל את סיפורם.
בבחינה: ציינו את שם הספר, ההוצאה והעמוד שממנו לקחתם את המקור.
למה זה מקבל ניקוד מלא:
טעות נפוצה: לבלבל בין מטרות הנאצים לבין תנאי החיים, למשל לכתוב "המטרה הייתה צפיפות". הצפיפות היא אמצעי; המטרה היא פיקוח או החלשה. גם חשוב לא להביא מקור מן התחום הפיזי כשהשאלה מבקשת מקור מן התחום הרוחני.
סעיף ב
טענת שפאר: תוכנית היטלר לפתוח בפברואר 1945 במתקפת נגד נרחבת נגד ברית המועצות בגזרת הבלקן הייתה מנותקת מן המציאות וחסרת כל סיכוי – אשליה ("בכישרונו המדהים [של היטלר] לראות מהרהורי ליבו ולהאמין באשליות שהוא עצמו טיפח"; "שיקולי תעתועים [אשליות] תלושים לחלוטין מן המציאות").
שתי עובדות: בשנתיים האחרונות נחל צבא גרמניה תבוסה מתמשכת בכל החזיתות – למשל: המפלה בסטלינגרד (פברואר 1943) והנסיגה במזרח; פלישת בעלות הברית לנורמנדי (יוני 1944); הצבא האדום כבש את מדינות הבלקן (רומניה, בולגריה, יוגוסלביה, הונגריה); כישלון קרב הבליטה (סוף 1944); הפצצות בעלות הברית על ערי גרמניה ותעשייתה.
מה נדרש:
שתי מטלות. (1) "הציגו את הטענה" – לנסח, על פי הקטע, מה טוען שפאר על התוכניות הצבאיות של היטלר בפברואר 1945, בעזרת ציטוטים. (2) "הסבירו כיצד מהלכי המלחמה... מחזקים" – בדיוק שתי עובדות היסטוריות מן השנתיים האחרונות של המלחמה (1943–1945), ולהסביר כיצד כל אחת מראה שהתוכנית לא הייתה מציאותית.
תשובה מלאה:
הטענה של שפאר. שפאר טוען שתוכניתו של היטלר לפתוח בשלב מאוחר זה במלחמה – פברואר 1945 – במתקפת נגד נרחבת נגד הצבא האדום בבלקן הייתה מנותקת מן המציאות ונשענה על אשליות בלבד. לפי שפאר, היטלר תכנן "להפתיע את הרוסים ולגרשם מארצות הבלקן, בעזרת כמה יחידות משוריינות של האס־אס, לאחר שהכוחות הרוסים כבר הספיקו להתבסס שם היטב". כלומר, כוח קטן אמור היה להביס צבא ענק שכבר ביסס את שליטתו. שפאר מסביר שהתוכנית נבעה מאופיו של היטלר: "בכישרונו המדהים [של היטלר] לראות מהרהורי ליבו ולהאמין באשליות שהוא עצמו טיפח". היטלר אף הניח שעמי האזור יתקוממו נגד ברית המועצות ו"האוכלוסייה תפעל שכם אחד עימנו". שפאר מסכם ש"ניתנה הפקודה האבסורדית", על סמך שיקולים "תלושים לחלוטין מן המציאות". שפאר אף מציין שהתוכנית נולדה "באווירת הייאוש של השבועות ההם", כשהיטלר "ניסה [...] לשכנע את עצמו" שמפנה עדיין אפשרי.
כיצד מהלכי המלחמה מחזקים את הטענה:
עובדה ראשונה – המפלה בסטלינגרד והנסיגה בחזית המזרח. בפברואר 1943 נכנעה בסטלינגרד הארמייה השישית הגרמנית אחרי מצור ממושך, ומאות אלפי חיילים גרמנים נהרגו או נשבו. זו הייתה נקודת מפנה: מאז ואילך היוזמה עברה לידי הצבא האדום. ביולי 1943 נכשלה המתקפה הגרמנית הגדולה האחרונה במזרח, בקורסק, ובקיץ 1944 מוטט הצבא האדום את מרכז החזית הגרמנית והתקדם עד גבולות פולין ופרוסיה. בסתיו 1944 כבר הגיע הצבא האדום לבלקן: רומניה ובולגריה עברו לצד בעלות הברית, ובלגרד שוחררה באוקטובר 1944. עובדה זו מחזקת את טענת שפאר: אם הצבא הגרמני במלוא כוחו לא הצליח לעצור את הצבא האדום בשנים 1943–1944, לא היה כל סיכוי ש"כמה יחידות משוריינות" יגרשו אותו מן הבלקן ב־1945.
עובדה שנייה – פלישת בעלות הברית לנורמנדי. ב־6 ביוני 1944 ("D-Day", "מבצע אוברלורד") נחתו כוחות בריטים, אמריקנים וקנדים בחופי נורמנדי, ופתחו חזית שנייה במערב. בתוך חודשים שוחררה צרפת, ובסתיו 1944 הגיעו בעלות הברית לגבול גרמניה. ניסיון הנגד הגרמני האחרון במערב, קרב הבליטה בארדנים (דצמבר 1944 – ינואר 1945), נכשל. מכאן שבפברואר 1945 נלחמה גרמניה בשתי חזיתות בבת אחת, ספגה הפצצות כבדות על עריה ותעשייתה, ולא היו לה כוחות פנויים ולא משאבים למתקפה נרחבת. העובדה מחזקת את טענת שפאר שהתוכנית הייתה "אבסורדית": גרמניה נלחמה על עצם קיומה, ולא הייתה בעמדה להחזיר לעצמה שטחים רחוקים.
לסיכום, בשנתיים האחרונות של המלחמה ספגה גרמניה תבוסות רצופות בכל החזיתות, ולכן התוכנית שהיטלר תכנן בבלקן אכן הייתה מנותקת מן המציאות, כפי שטען שפאר.
למה זה מקבל ניקוד מלא:
טעות נפוצה: לתאר את מהלכי המלחמה בלי לחזור אל הטענה של שפאר ולהראות מדוע הם הופכים את התוכנית לבלתי אפשרית; או להביא עובדות משנות הניצחונות הגרמניים (1939–1941), שאינן מן "השנתיים האחרונות".
פרק שני – לאומיות וציונות (33 נקודות)
שימו לב: יש לבחור בשניים מן הפרקים השני, השלישי והרביעי, ולענות על שאלה אחת בכל פרק שבחרתם.
אם בחרתם בפרק זה, ענו על אחת מן השאלות 4–6.
שאלה 4 · המטרות של התנועות הלאומיות ופעולות למימושן
– הציגו את המטרות של התנועות הלאומיות שפעלו באירופה במאה ה־19.
– הסבירו כיצד פעלו תנועות לאומיות למימוש מטרותיהן. בססו את תשובתכם על פעולה אחת שנקטו, ועל מקור מספר הלימוד המדגים פעולה נוספת.
בנספח לשאלה זו מוצגת מודעת "דרושים" לגיוס עובדי בניין, שהתפרסמה ביפו בשנת 1909.
– הסבירו כיצד שתיים מן המטרות של הפעילות הציונית בארץ־ישראל בשנים 1882–1914 באות לידי ביטוי במודעה.
– הציגו מטרה נוספת של הפעילות הציונית בארץ־ישראל בשנים האלה, והסבירו באמצעות שתי פעולות כיצד קידמו הציונים את מימוש המטרה שהצגתם.
◂ פתרון מלא לשאלה 4
סעיף א
מטרות: שחרור מכובש זר ו/או איחוד – מימוש זכות ההגדרה העצמית והקמת מדינה עצמאית לבני הלאום; גיבוש הזהות הלאומית המשותפת וביסוסה בקרב בני הלאום (שפה, תרבות, היסטוריה).
פעולות (אחת + מקור): מאבק צבאי נגד שליטים זרים/מקומיים (למשל מסע האלף של גריבלדי, 1860); איחוד יחידות פוליטיות; כריתת בריתות עם מעצמות; טיפוח שפה, ספרות, היסטוריה וסמלים לאומיים; הקמת מערכת חינוך לאומית; הקמת מוסדות ותנועות נוער; גיוס כספים.
מקור מספר הלימוד: למשל "נאומים אל האומה הגרמנית" של פיכטה (1807–1808) – הקניית תודעה לאומית באמצעות חינוך.
מה נדרש:
שתי מטלות. (1) "הציגו את המטרות" – המספר לא צוין, ולכן מציגים שלוש מטרות. (2) "הסבירו כיצד פעלו" – להסביר את דרכי הפעולה של תנועות לאומיות, על בסיס פעולה אחת (מוסברת ומפורטת) ועוד מקור מספר הלימוד המדגים פעולה נוספת, שונה מן הראשונה.
תשובה מלאה:
המטרות של התנועות הלאומיות במאה ה־19. התנועות הלאומיות צמחו באירופה בעקבות המהפכה הצרפתית ורעיון "ריבונות העם", ושאפו לממש את זכותו של כל לאום להגדרה עצמית:
1. שחרור מכובש זר. לאומים שחיו תחת שלטון אימפריה זרה ביקשו להשתחרר ממנה ולהקים מדינה עצמאית – למשל היוונים מול האימפריה העות'מאנית, והפולנים מול רוסיה, פרוסיה ואוסטריה.
2. איחוד. לאומים שהיו מפוצלים לנסיכויות ולמדינות קטנות ביקשו לאחד אותן למדינה לאומית אחת – כמו האיטלקים והגרמנים.
3. גיבוש הזהות הלאומית. התנועות ביקשו לגבש ולחזק בקרב בני הלאום תודעה של עם אחד – בעל שפה, תרבות, היסטוריה ומולדת משותפות – כדי שההמונים יזדהו עם הרעיון הלאומי ויגויסו למאבק.
פעולה אחת: מאבק צבאי – מסע האלף של גריבלדי. אחת הדרכים המרכזיות למימוש מטרת השחרור והאיחוד הייתה מאבק צבאי. במאי 1860 יצא ג'וזפה גריבלדי, בראש כאלף מתנדבים ("החולצות האדומות"), לסיציליה, שהייתה חלק מממלכת שתי הסיציליות. אף שכוחו היה קטן, הצליח בזכות התמיכה של האוכלוסייה המקומית ובזכות כושר מנהיגותו לכבוש את סיציליה, ואחר כך את נאפולי ואת דרום איטליה. בסתיו 1860 מסר גריבלדי את השטחים שכבש למלך פיימונטה, ויקטור עמנואל השני, ובמרץ 1861 הוכרזה ממלכת איטליה. המאבק הצבאי קידם אפוא במישרין את מטרת האיחוד: הוא הפיל את השלטון בדרום וצירף אותו למדינה איטלקית אחת.
מקור מספר הלימוד – פעולה נוספת: חינוך וגיבוש תודעה לאומית. בחרתי בקטע מתוך "נאומים אל האומה הגרמנית" של הפילוסוף יוהאן גוטליב פיכטה. את הנאומים נשא פיכטה בברלין בשנים 1807–1808, כשפרוסיה הייתה מובסת וכבושה בידי צבא נפוליאון. פיכטה פנה אל הגרמנים כאל אומה אחת, אף שחיו במדינות רבות, וטען שהשפה הגרמנית המשותפת היא סימן לאומה מקורית ובעלת ייעוד. הוא קרא לחנך את הדור הצעיר בחינוך לאומי חדש, שיטפח אהבת מולדת ונכונות להקריב למען האומה.
המקור מדגים פעולה של הקניית תודעה לאומית באמצעות חינוך, ספרות ופנייה לציבור: לפני שאפשר לאחד את גרמניה מבחינה מדינית, יש לגבש בקרב בני הלאום את התחושה שהם עם אחד. כך הוא מקדם את מטרת גיבוש הזהות הלאומית, שהייתה תנאי למאבק על האיחוד.
בבחינה: ציינו את שם הספר, ההוצאה והעמוד שממנו לקחתם את המקור.
לסיכום, התנועות הלאומיות פעלו בכמה מישורים במקביל – צבאי, מדיני, תרבותי וחינוכי – כדי לממש את מטרותיהן.
למה זה מקבל ניקוד מלא:
טעות נפוצה: להביא מקור מספר הלימוד שמדגים את אותה פעולה שכבר הוצגה (למשל שוב מאבק צבאי), כשהשאלה מבקשת "פעולה נוספת"; או למנות פעולות בלי להסביר כיצד כל אחת קידמה את מטרות התנועה.
סעיף ב
שתי מטרות במודעה (מתוך): כיבוש העבודה – הגשמת הציונות באמצעות עבודה עברית ("כל הבנאים והמסתתים ושאר פועלים עברים"); קידום ההתיישבות העירונית העברית – הקמת שכונה עברית חדשה ("ובתים באחזת בית ביפו", ראשית תל אביב); חינוך עברי־לאומי – בניין הגימנסיה העברית ("לבנין הגמנסיה"); תחיית השפה העברית – המודעה כתובה בעברית.
מטרה נוספת ושתי פעולות: למשל כיבוש השמירה – הקמת "בר גיורא" (1907) והקמת "השומר" (1909); או התיישבות חקלאית – מושבות, החווה בכנרת, דגניה (1910), הקרן הקיימת לישראל; או פיתוח תרבות עברית; או הקמת מפלגות פועלים.
מה נדרש:
שתי מטלות. (1) "הסבירו כיצד שתיים מן המטרות... באות לידי ביטוי במודעה" – בדיוק שתי מטרות של הפעילות הציונית בארץ־ישראל בשנים 1882–1914, ולכל אחת – היכן ואיך היא מופיעה במודעה (ציטוט). (2) "הציגו מטרה נוספת... והסבירו באמצעות שתי פעולות" – מטרה שלישית, שונה משתי הראשונות, ובדיוק שתי פעולות שקידמו אותה.
תשובה מלאה:
המודעה פורסמה ביפו בשנת 1909 בידי הקבלן יוסף אליהו שלוש, אחד ממייסדי אחוזת בית. היא מזמינה עובדי בניין להירשם לעבודה בבניית בית הספר ובתי השכונה החדשה.
מטרה ראשונה – כיבוש העבודה (עבודה עברית). אנשי העלייה השנייה האמינו שהעם היהודי יחזור לארצו רק אם יעבוד בה בעצמו ("כיבוש העבודה"), ושלא יהיה רק בעל בית המעסיק אחרים. העבודה היצרנית נתפסה כדרך לבנות את הארץ וגם לשנות את היהודי עצמו. במודעה זה בא לידי ביטוי כשהקבלן פונה במפורש "אל כל הבנאים והמסתתים ושאר פועלים עברים הדורשים עבודה". הוא מבקש לבנות את השכונה ואת בית הספר בידיים יהודיות. גם התנאים המפורטים – יום עבודה של "עשר שעות לא פחות ולא יותר", ותשלום שכר לבנאים בזמן השבתה – מראים ניסיון לקבוע תנאי העסקה מסודרים, שיאפשרו לפועל העברי להתפרנס מעבודתו.
מטרה שנייה – חינוך עברי לאומי (או: פיתוח ההתיישבות העירונית). אחת ממטרות הציונות הייתה להקים מערכת חינוך עברית, שתגדל בארץ־ישראל דור חדש, דובר עברית ובעל זהות לאומית. המודעה מגייסת פועלים "לבנין הגמנסיה" – הגימנסיה העברית (לימים "הרצליה"), שנוסדה ביפו ב־1905 והייתה בית הספר התיכון העברי הראשון בעולם, שבו לימדו את כל המקצועות בעברית. בניין הגימנסיה באחוזת בית הפך לסמל של השכונה ושל החינוך העברי.
(אפשר לבחור במטרה אחרת המופיעה במודעה: התיישבות עירונית עברית – המודעה עוסקת בבניית "בתים באחזת בית ביפו", השכונה שנוסדה ב־1909 ונקראה מאוחר יותר תל אביב – "העיר העברית הראשונה"; או תחיית השפה העברית – המודעה כתובה בעברית, וגם המחירים ("המקחים") מנוסחים בה, כלומר העברית משמשת שפה של חיי יום־יום ושל עבודה.)
מטרה נוספת: כיבוש השמירה – הגנה עברית עצמאית. בתחילת המאה ה־20 שמרו על המושבות היהודיות בעיקר שומרים ערבים וצ'רקסים. אנשי העלייה השנייה ראו בכך תלות מסוכנת, ושאפו שיהודים יגנו בעצמם על חייהם ועל רכושם – גם כביטוי לגאווה לאומית ולשינוי דמותו של היהודי.
פעולה ראשונה – הקמת "בר גיורא" (1907). בשנת 1907 הקימו כמה מאנשי העלייה השנייה, ובהם יצחק בן־צבי וישראל שוחט, ארגון חשאי בשם "בר גיורא", שסיסמתו הייתה "בדם ואש יהודה נפלה, בדם ואש יהודה תקום" (שורה מתוך השיר "הבריונים" של המשורר יעקב כהן). הארגון התחיל לקחת על עצמו את השמירה בחוות סג'רה ובמקומות נוספים בגליל, והוכיח שיהודים מסוגלים לשמור בעצמם.
פעולה שנייה – הקמת "השומר" (1909). בשנת 1909 הקימו אנשי "בר גיורא" ארגון רחב יותר, "השומר". הארגון קיבל עליו את השמירה במושבות רבות בגליל ובהמשך גם בשומרון וביהודה (למשל בכפר תבור, בחדרה וברחובות), שומריו רכבו על סוסים ולמדו את השפה ואת המנהגים של שכניהם. "השומר" היה לסמל של היהודי החדש, הלוחם והעובד, והניח את היסודות לכוח מגן עברי בארץ.
כך קידמו שתי הפעולות את מטרת השמירה העברית: מתלות בשומרים זרים ליכולת הגנה עצמית.
למה זה מקבל ניקוד מלא:
טעות נפוצה: להציג כ"מטרה נוספת" מטרה שכבר הופיעה במודעה (למשל שוב עבודה עברית), או לכתוב "המודעה מגייסת פועלים" בלי להסביר איזו מטרה ציונית הדבר מבטא.
שאלה 5 · מאפייני התנועות הלאומיות
בנספח לשאלה זו מוצגת תמונה המתארת את ההכרזה של התנועה הלאומית הסרבית על שלטון עצמי במאי 1848.
– הסבירו כיצד באים לידי ביטוי בתמונה שניים מן המאפיינים שמלכדים את בני אותו הלאום.
– הציגו שני מאפיינים נוספים המלכדים את בני אותו הלאום.
– הציגו שלושה מאפיינים של מנהיגי התנועות הלאומיות באירופה.
– הסבירו כיצד שניים מן המאפיינים שהצגתם באים לידי ביטוי בדמותו ובדרכי פועלו של בנימין זאב הרצל.
בחרו במקור מספר הלימוד והסבירו כיצד הוא מדגים את אחד מן המאפיינים האלה.
◂ פתרון מלא לשאלה 5
סעיף א
בתמונה (שניים מתוך): דת משותפת – במרכז עומד איש דת נוצרי־אורתודוקסי ועל חזהו צלב, ומוביל את ההכרזה; סמל משותף – דגל בצבעי הלאום (אדום, כחול, לבן) מונף מעל ההמון; מסורת – הנאספים לבושים בגדים מסורתיים־עממיים; היסטוריה/עבר משותף – התמונה מתעדת אירוע היסטורי, ההכרזה במאי 1848; שפה משותפת – המסמך הכתוב שבידי איש הדת.
שני מאפיינים נוספים: זיקה לטריטוריה שבני הלאום רואים בה מולדת; מטרה משותפת – הרצון לחיות יחד במסגרת מדינית־לאומית (וגם: עקרונות פוליטיים משותפים).
מה נדרש:
שתי מטלות. (1) "הסבירו כיצד באים לידי ביטוי בתמונה שניים" – בדיוק שני מאפיינים מלכדים, ולכל אחד – מה רואים בתמונה ומדוע זה מלכד את הלאום. (2) "הציגו שני מאפיינים נוספים" – בדיוק שני מאפיינים אחרים, שלא הוצגו בחלק הראשון.
תשובה מלאה:
התמונה היא ציור של האמן הסרבי פאבל סימיץ', המתאר את "אספת מאי" – כינוס של סרבים מן האזורים שבשלטון האימפריה ההבסבורגית, שבו הוכרז במאי 1848, בעיר סרמסקי קרלובצי, על שלטון עצמי סרבי (וויבודינה הסרבית). זה היה בעיצומו של "אביב העמים", כשתנועות לאומיות קמו ברחבי אירופה. הסרבים ביקשו אז להשיג אוטונומיה לאומית בתוך האימפריה, והציור, שנוצר כדי להנציח את הרגע, מדגיש את מה שמאחד את הנאספים.
מאפיין ראשון – דת משותפת. במרכז הציור, גבוה מעל ההמון, עומד איש דת נוצרי־אורתודוקסי זקן בגלימה ובצעיף רקום, ועל חזהו צלב. הוא מרים את ידו ומחזיק את מסמך ההכרזה, ולצידו אנשי דת נוספים. הצייר הציב את איש הדת בלב הסצנה כדי להראות שהכנסייה האורתודוקסית מובילה את האירוע הלאומי. אצל הסרבים, שחיו בין עמים קתולים ומוסלמים, הדת האורתודוקסית הייתה סימן היכר מרכזי שהבדיל אותם משכניהם ושמר על זהותם לאורך מאות שנים של שלטון זר. לכן הדת המשותפת מלכדת את בני הלאום ומעניקה לתביעתם הלאומית גם תוקף מקודש.
מאפיין שני – סמל משותף. משמאל, מעל ההמון, מתנופף דגל גדול בשלושה פסים – אדום, כחול ולבן – בצבעי הלאום הסרבי, וקשור אליו סרט באותם צבעים. הדגל מונף ממש מעל ראשי הנאספים, והם מריעים ומרימים ידיים לעברו. דגל לאומי הוא סמל שכל בני הלאום יכולים להזדהות עמו, בלי קשר למעמדם או למקום מגוריהם: איכר, חייל ואיש עיר עומדים תחת אותו דגל. בכך הוא מבטא שייכות ונאמנות משותפת לאומה, ומחזק את תחושת האחדות ברגע ההכרזה.
(אפשר גם: מסורת – רבים מן הנאספים לבושים בגדים מסורתיים־עממיים, כובעי פֶס אדומים ומכנסיים רחבים, המבטאים מנהגים ותרבות משותפים; היסטוריה משותפת – הציור עצמו מנציח אירוע היסטורי שהפך לחלק מן הזיכרון הלאומי; שפה משותפת – המסמך הכתוב שבידי איש הדת.)
שני מאפיינים נוספים המלכדים את בני הלאום:
1. זיקה לטריטוריה – למולדת. בני הלאום רואים בשטח מסוים את מולדתם ההיסטורית, הארץ שבה חיו אבותיהם ושבה צריך לקום ביתם הלאומי. הזיקה לארץ מלכדת אותם גם כשהם מפוזרים או נתונים לשלטון זר, והיא הבסיס לתביעה לשלטון עצמי באותו שטח.
2. מטרה משותפת – הרצון לחיות יחד במסגרת מדינית־לאומית. בני הלאום שואפים לממש את זכותם להגדרה עצמית ולקבוע בעצמם את עתידם, בשלטון עצמי או במדינה עצמאית. השאיפה הזאת לעתיד משותף מלכדת אותם סביב מאבק אחד, ומעניקה לכל אחד מהם תפקיד בו.
למה זה מקבל ניקוד מלא:
טעות נפוצה: לתאר את הציור בלי לקרוא בשם למאפיין ("דת משותפת", "סמל משותף"), או להציג בחלק השני מאפיין שכבר הופיע בחלק הראשון.
סעיף ב
שלושה מאפיינים (מתוך): משכילים, בני המעמד הבינוני, עיתונאים וסופרים; מנהיגות המבוססת על כישורים ולא על ייחוס או מסורת; מנהיגים כריזמטיים שהאמינו בכוחם לשנות את המציאות וגיבשו תוכניות לשינויה; שימוש בכלים מודרניים לגיוס ההמונים.
הרצל: משכיל – דוקטור למשפטים, עיתונאי (כתב "נויה פרייה פרסה" בפריז), סופר ומחזאי, בן למשפחה בורגנית בלי ייחוס מיוחד; כריזמטי ונחוש, שהאמין בכוחו לשנות את המצב ("אם תרצו אין זו אגדה") והציג תוכנית מפורטת ("מדינת היהודים", תוכנית באזל); הפיץ את הרעיון בכלים מודרניים – ספר, עיתון ("די ולט"), קונגרסים, דיפלומטיה מול שליטי המעצמות.
מקור מספר הלימוד: למשל קטע מ"מדינת היהודים" (1896) – תוכנית מפורטת ואמונה ביכולת לשנות את המציאות.
מה נדרש:
שלוש מטלות. (1) "הציגו שלושה" – בדיוק שלושה מאפיינים של מנהיגי התנועות הלאומיות. (2) "הסבירו כיצד שניים... באים לידי ביטוי" אצל הרצל – לבחור בשניים מן השלושה, ולהראות כל אחד בעובדות מחייו ומפעולותיו. (3) "בחרו במקור מספר הלימוד" – מקור אחד, והסבר כיצד הוא מדגים אחד מן המאפיינים.
תשובה מלאה:
שלושה מאפיינים של מנהיגי התנועות הלאומיות באירופה:
1. משכילים מן המעמד הבינוני, שמנהיגותם מבוססת על כישורים ולא על ייחוס. בשונה מן השליטים המסורתיים – מלכים ואצילים שירשו את מעמדם – מנהיגי התנועות הלאומיות היו בדרך כלל עיתונאים, סופרים, עורכי דין ומורים, בני המעמד הבינוני (הבורגנות). הם זכו למעמדם בזכות השכלתם, כישרונם ופעולתם.
2. כריזמה ואמונה ביכולת לשנות את המציאות. הם היו מנהיגים בעלי קסם אישי, שסחפו אחריהם המונים והלהיבו אותם, האמינו שאפשר לשנות מציאות שנראתה קבועה, וגיבשו תוכניות מעשיות לשינויה.
3. שימוש בכלים מודרניים לגיוס ההמונים. הם הפיצו את הרעיון הלאומי באמצעות עיתונות, ספרים וחוברות, אספות המוניות וארגונים, וגם פעלו בזירה הדיפלומטית מול המעצמות.
כיצד באים לידי ביטוי שניים מן המאפיינים אצל הרצל:
המאפיין הראשון – משכיל בן המעמד הבינוני, שמנהיגותו נשענת על כישוריו. בנימין זאב (תאודור) הרצל נולד בבודפשט ב־1860, למשפחה יהודית בורגנית ומתבוללת, שלא היה לה כל ייחוס מיוחד בעולם היהודי. הוא למד משפטים באוניברסיטת וינה וקיבל תואר דוקטור, אך פנה לכתיבה – היה סופר ומחזאי, ומ־1891 שימש כתב העיתון הווינאי החשוב "נויה פרייה פרסה" בפריז. מעמדו כמנהיג התנועה הציונית לא נבע מלידה או מתפקיד דתי, אלא מכישרונו ככותב, כנואם וכמארגן.
המאפיין השלישי – שימוש בכלים מודרניים. הרצל הפיץ את הרעיון הציוני בדרכים החדשות של זמנו: ב־1896 פרסם את הספר "מדינת היהודים"; ב־1897 כינס בבזל את הקונגרס הציוני הראשון, שבו נוסדה ההסתדרות הציונית והתקבלה "תוכנית באזל"; באותה שנה ייסד את השבועון "די ולט" (העולם) כבטאון התנועה. בנוסף, ניהל פעילות דיפלומטית ענפה: נפגש עם הקיסר הגרמני וילהלם השני (1898), עם הסולטן העות'מאני עבדול חמיד השני (1901) ועם שרים בממשלת בריטניה. כך הפך את הרעיון הציוני לנושא מדיני בינלאומי.
(אפשר גם את המאפיין השני: הרצל היה מנהיג כריזמטי ונחוש, שהאמין בכוחו לשנות את מצב העם היהודי – "אם תרצו אין זו אגדה" (המוטו של ספרו "אלטנוילנד", 1902) – והציג תוכנית מפורטת להקמת מדינה.)
מקור מספר הלימוד. בחרתי בקטע מתוך הספר "מדינת היהודים" שכתב הרצל ב־1896. בקטע הרצל קובע ששאלת היהודים אינה שאלה דתית או חברתית אלא שאלה לאומית, שיש לפתור אותה בזירה הבינלאומית; הוא מציע תוכנית מעשית ומפורטת: הקמת גוף מדיני ("אגודת היהודים") שינהל את המשא ומתן עם המעצמות, וחברה כלכלית ("החברה היהודית") שתארגן את ההגירה ואת רכישת הקרקעות. הוא מביע אמונה שאם היהודים ירצו בכך – המדינה תקום.
המקור מדגים את המאפיין של כריזמה ואמונה ביכולת לשנות את המציאות: בעת שרוב היהודים ורוב המדינאים ראו ברעיון מדינה יהודית חלום רחוק, הרצל הציג אותו כמטרה מעשית, ובנה לה תוכנית שלב אחר שלב. האמונה הזאת והביטחון שבו הציג את התוכנית הם שסחפו אחריו אלפים והפכו אותו למנהיג התנועה.
בבחינה: ציינו את שם הספר, ההוצאה והעמוד שממנו לקחתם את המקור.
למה זה מקבל ניקוד מלא:
טעות נפוצה: לספר את תולדות הרצל באופן כללי בלי לקשור כל עובדה למאפיין מסוים, או לבחור מקור מספר הלימוד ולא להסביר באיזה מאפיין הוא עוסק.
שאלה 6 · התנועות הלאומיות – גורמים מעכבים וגורמים מסייעים
– בחרו בתנועה לאומית שפעלה באחת מן הארצות האלה: יוון, פולין, איטליה, גרמניה, והסבירו כיצד השפיעה (עיכבה או סייעה) אחת מן המעצמות על המאבק של תנועה זו.
– הסבירו גורם אחר שהשפיע על המאבק של התנועה הלאומית שבחרתם.
לפניכם קטע מקור ממאמר שכתב דוד בן־גוריון אחרי הצהרת בלפור.
– על פי קטע המקור, מהו ההישג לעם היהודי בפרסום הצהרת בלפור?
– לטענת בן־גוריון המוצגת בקטע, כיצד תרמה הפעילות של התנועה הציונית להישג זה?
על פי מה שלמדתם, נמקו את טענתו באמצעות שתי פעולות של התנועה הציונית – כל פעולה מתחום אחר.
◂ פתרון מלא לשאלה 6
סעיף א
דוגמה – איטליה. מעצמה: צרפת סייעה – בימי נפוליאון השלישי כרת קאבור ברית עם צרפת (פלומבייר, 1858), וב־1859 נלחמו צרפת ופיימונטה באוסטריה (מג'נטה, סולפרינו) ולומברדיה סופחה לפיימונטה. (או: אוסטריה עיכבה – שלטה בצפון איטליה ובדרומה סייעה לשליטים, וסירבה להעניק לה עצמאות; פרוסיה – תבוסות אוסטריה (1866) וצרפת (1870) סייעו לאיטליה להשלים את האיחוד.)
גורם אחר: הכריזמה של גריבלדי ומסע האלף (1860); או: הגותו של מאציני; כוחה של פיימונטה; גורמים מעכבים – הכנסייה הקתולית, פיצול בין צפון לדרום, מחלוקות בין המהפכנים.
מה נדרש:
שתי מטלות. (1) לבחור תנועה לאומית אחת מן הארבע, ו"הסבירו כיצד השפיעה" מעצמה אחת על מאבקה – לציין אם עיכבה או סייעה, ולהסביר בפרטים. (2) "הסבירו גורם אחר" – גורם אחד נוסף, שאינו המעצמה שהוצגה, שהשפיע (לטובה או לרעה) על המאבק.
תשובה מלאה:
בחרתי בתנועה הלאומית האיטלקית. בתחילת המאה ה־19 הייתה איטליה מפוצלת לכמה מדינות: בצפון שלטה אוסטריה בלומברדיה ובוונציה, במרכז שלטה מדינת האפיפיור, בדרום ממלכת שתי הסיציליות, ובצפון־מערב ממלכת פיימונטה־סרדיניה. מטרת התנועה הלאומית (ה"ריסורג'ימנטו") הייתה לסלק את השליטים הזרים ולאחד את איטליה.
השפעת מעצמה: צרפת סייעה. ראש ממשלת פיימונטה, הרוזן קאבור, הבין שפיימונטה לבדה אינה יכולה לגבור על אוסטריה, ולכן ביקש בעלת ברית. ב־1858 נפגש בפלומבייר עם קיסר צרפת נפוליאון השלישי, וסוכם ביניהם שצרפת תסייע לפיימונטה במלחמה נגד אוסטריה, ובתמורה תקבל את סבויה ואת ניצה. ב־1859 פרצה המלחמה, והצבאות של צרפת ופיימונטה ניצחו את אוסטריה בקרבות מג'נטה וסולפרינו. בעקבות זאת סופחה לומברדיה לפיימונטה, ובשנה שלאחר מכן הצטרפו אליה גם מדינות במרכז איטליה. כך סייעה צרפת לתנועה הלאומית האיטלקית: היא סיפקה את הכוח הצבאי שהיה חסר לפיימונטה, וסילקה את אוסטריה מחלק ניכר מצפון איטליה – צעד מכריע בדרך לאיחוד.
(אפשר גם: אוסטריה עיכבה את המאבק – שלטה ישירות באזורים בצפון, תמכה בשליטים השמרנים ודיכאה את המרידות של 1848; וגם צרפת עיכבה מאוחר יותר, כשחייליה הגנו על רומא בשביל האפיפיור עד 1870.)
גורם אחר: מנהיגותו של גריבלדי ומסע האלף. ג'וזפה גריבלדי היה לוחם מהפכני כריזמטי, שהתנדבו אחריו אלפי צעירים. במאי 1860 יצא בראש כאלף מתנדבים ("החולצות האדומות") לסיציליה, ובזכות הקסם האישי שלו והתמיכה של האוכלוסייה המקומית הצליח לכבוש את סיציליה ואת נאפולי – את כל ממלכת שתי הסיציליות. גריבלדי, אף שהיה רפובליקני, מסר את השטחים שכבש למלך פיימונטה ויקטור עמנואל השני, כדי לא לפגוע באחדות. במרץ 1861 הוכרזה ממלכת איטליה. כך סייע גורם המנהיגות הכריזמטית לצרף את דרום איטליה למדינה המאוחדת – משהו שהדיפלומטיה של קאבור לבדה לא השיגה.
(גורמים אחרים אפשריים: הגותו של מאציני ותנועת "איטליה הצעירה", שהפיצו את הרעיון הלאומי; כוחה הכלכלי והצבאי של פיימונטה; וכגורמים מעכבים – הכנסייה הקתולית, שהתנגדה לאיחוד; והפער התרבותי והכלכלי בין צפון לדרום.)
לסיכום, המאבק האיטלקי הצליח בזכות שילוב של סיוע מעצמה זרה וכוחות פנימיים – דיפלומטיה, מנהיגות ותמיכה עממית.
למה זה מקבל ניקוד מלא:
טעות נפוצה: לכתוב על כמה מעצמות במקום על אחת, או להציג "גורם אחר" שהוא שוב מעצמה; או לקבוע שמעצמה "סייעה" בלי להראות במה בדיוק.
סעיף ב
ההישג: הכרה רשמית של מעצמה (בריטניה) ביהודים כלאום ובזכותם לבית לאומי בארץ־ישראל ("הכריזה האדירה שבמדינות העולם שהיא מכירה רשמית בקיום האומה העברית"; "היא הכירה בקיומנו כאומה ואישרה את זכותנו לארץ"), והתחייבות בריטית לסייע בהקמתו ("ומתחייבת לסייע להקמת הבית הלאומי שלה").
תרומת הפעילות הציונית: בשני אפיקים – ההתיישבות בארץ־ישראל ("35 שנים של מפעל חלוצי") והסברה והפצה של הרעיון הציוני ("20 שנים של הסברה לאומית מדינית") – שהניחו את התשתית להכרה בזכותה של התנועה למדינה.
נימוק (שתי פעולות מתחומים שונים): תחום מדיני־הסברתי – הקונגרס הציוני הראשון ותוכנית באזל (1897), הפעילות המדינית של הרצל, פעילות ויצמן מול ממשלת בריטניה; תחום ההתיישבות – העליות, רכישת קרקעות, הקמת מושבות, קבוצות (דגניה 1910) ותל אביב (1909).
מה נדרש:
שלוש מטלות. (1) "מהו ההישג" – לנסח, על פי הקטע, את ההישג של העם היהודי בהצהרת בלפור, עם ציטוט. (2) "כיצד תרמה הפעילות" – להציג את טענת בן־גוריון על תרומת התנועה הציונית להישג, עם ציטוט. (3) "נמקו... באמצעות שתי פעולות... כל פעולה מתחום אחר" – בדיוק שתי פעולות, מתחומים שונים, מן הידע הנלמד.
תשובה מלאה:
ההישג לעם היהודי. ב־2 בנובמבר 1917 פרסמה ממשלת בריטניה את הצהרת בלפור. לפי בן־גוריון, ההישג הוא שמעצמה גדולה הכירה רשמית בעם היהודי כאומה ובזכותו לבית לאומי בארץ־ישראל: "הכריזה האדירה שבמדינות העולם שהיא מכירה רשמית בקיום האומה העברית ומתחייבת לסייע להקמת הבית הלאומי שלה בארץ־ישראל". בהמשך הוא חוזר על כך: "היא הכירה בקיומנו כאומה ואישרה את זכותנו לארץ". עד אז היו היהודים בעיני העולם בעיקר קהילה דתית; כעת הוכרו כאומה בעלת זכות לארץ. בנוסף, בריטניה – שבאותם ימים כבשה את הארץ – התחייבה לסייע במימוש הזכות.
יש לשים לב שבן־גוריון גם מגביל את ההישג: "אין בכוחה של אנגלייה להחזיר לנו את הארץ". לדעתו ההצהרה היא הכרה בזכות, ולא נתינה של הארץ עצמה.
תרומת הפעילות הציונית לפי בן־גוריון. בן־גוריון טוען שההצהרה לא ניתנה במתנה, אלא הייתה פרי של פעילות ציונית ממושכת בשני אפיקים:
1. התיישבות ועבודה בארץ – "35 שנים של מפעל חלוצי בארץ, שהוכיח את כישרון העם העברי לקומם [לשקם] את הריסות ארצו". 35 השנים הן מ־1882, ראשית העלייה הראשונה, ועד 1917. ההתיישבות הוכיחה שהיהודים מסוגלים לבנות את הארץ.
2. הסברה ופעילות מדינית – "20 שנים של הסברה לאומית מדינית אשר גילתה לעולם את שאיפת העם היהודי למולדתו". 20 השנים הן מן הקונגרס הציוני הראשון ב־1897. ההסברה הפכה את שאלת היהודים לנושא בינלאומי.
שני האפיקים יחד יצרו את התשתית להכרה: עובדות בשטח ותמיכה בזירה הבינלאומית.
נימוק הטענה בשתי פעולות מתחומים שונים:
פעולה בתחום המדיני־הסברתי – הקונגרס הציוני הראשון והפעילות המדינית. באוגוסט 1897 כינס הרצל בבזל את הקונגרס הציוני הראשון. בקונגרס נוסדה ההסתדרות הציונית והתקבלה "תוכנית באזל", שקבעה שמטרת הציונות היא הקמת בית מולדת לעם היהודי בארץ־ישראל, שיהיה מובטח במשפט הכללי (כלומר בהכרה בינלאומית). אחרי הקונגרס פעל הרצל מול שליטי המעצמות כדי להשיג הכרה ("צ'רטר"). הפעילות המדינית נמשכה במלחמת העולם הראשונה בבריטניה: חיים ויצמן, שהיה מדען מוכר בבריטניה, פעל מול מדינאים בריטים בכירים ושכנע אותם שתמיכה בציונות משרתת גם את האינטרסים הבריטיים. כך נוצרה ההכרה שבן־גוריון מתאר – ההסברה "גילתה לעולם את שאיפת העם היהודי למולדתו".
פעולה בתחום ההתיישבות – העליות והקמת יישובים. מ־1882 עלו לארץ עולי העלייה הראשונה, וקנו קרקעות והקימו מושבות כמו ראשון לציון, ראש פינה וזכרון יעקב. אנשי העלייה השנייה (1904–1914) הקימו את החווה בכנרת (1908), את דגניה – הקבוצה הראשונה (1910) – ואת אחוזת בית, שהייתה לתל אביב (1909). כך נוצר בארץ יישוב יהודי חי, עם חקלאות, ערים, מוסדות ועברית מדוברת. ההתיישבות הוכיחה לבריטים ולעולם שהציונות אינה רק רעיון, אלא תנועה שמסוגלת לבנות ארץ – וזה בדיוק ה"מפעל חלוצי" שבן־גוריון מציין.
לסיכום, הצהרת בלפור הייתה הכרה בזכות שהתנועה הציונית ביססה במשך עשרות שנים – בשדה ובזירה המדינית.
למה זה מקבל ניקוד מלא:
טעות נפוצה: להביא שתי פעולות מאותו תחום (למשל שני יישובים), כשהשאלה מבקשת "כל פעולה מתחום אחר"; או לתאר את הצהרת בלפור מן הידע בלי לבסס את ההישג על הקטע.
פרק שלישי – המאבק על הקמת מדינת ישראל (33 נקודות)
אם בחרתם בפרק זה, ענו על אחת מן השאלות 7–9.
שאלה 7 · המאבק במדיניות של בריטניה בארץ־ישראל (1945–1947)
לפניכם שני קטעי מקור (1–2) שהתפרסמו בעיתוני היישוב היהודי בימים שאחרי פיצוץ מלון המלך דוד (יולי 1946).
– על פי מה שלמדתם, מה היו התוצאות המיידיות של פיצוץ מלון המלך דוד?
– על פי כל אחד מן המקורות (1–2), מה תהיה ההשפעה של אירוע זה על המאבק במדיניות בריטניה בארץ־ישראל?
הסבירו סיבה אחת להבדל בין שני המקורות בתיאור ההשפעה הצפויה של האירוע.
הסבירו את החשיבות של המאבק בתחום ההתיישבות בשנים אלה. בחרו במקור מספר הלימוד, והסבירו כיצד הוא מדגים חשיבות זאת.
◂ פתרון מלא לשאלה 7
סעיף א
תוצאות מיידיות (3): עשרות הרוגים (91) – ערבים, יהודים ובריטים, עובדי המשרדים ועוברי אורח, ופצועים רבים; נזק כבד לרכוש (האגף שבו שכנו מזכירות ממשלת המנדט והמפקדה הצבאית הבריטית נהרס); גינוי חריף של העיתונות ושל ממשלות בעולם, ופגיעה באהדה לציונות; העמקת הקרע בין המחתרות ופירוק "תנועת המרי העברי".
מקור 1: הפיצוץ יוביל להחרפת המדיניות הבריטית כלפי היישוב ("עוד ישביעונו תמרורים [ימררו את חיינו] בגללו"); המאבק יהיה ארוך, ויש להמשיך בו בתחומי פעולה אחרים – העפלה והתיישבות ("ללא דיכוי בכל השטחים [התחומים], תוך אפיקי פעולה מתרחבים").
מקור 2: הפיצוץ יקדם את הניצחון – יביא את דעת הקהל ואת ההנהגה בבריטניה להכרה שאין טעם להמשיך בדיכוי ("כל מעשי הדיכוי של הממשלה היו לשווא").
סיבה להבדל: הגוף שפרסם – מקור 1 בעיתון של ההגנה, שלא ביצעה את הפעולה וגינתה אותה ודגלה במאבק בדרכים אחרות; מקור 2 בעיתון האצ"ל, שביצע את הפעולה ומצדיק אותה. (או: מועד הפרסום – מקור 1 שבוע אחרי, תחת רושם הגינויים; מקור 2 כמה ימים אחרי מקור 1 ומשיב לביקורת שנשמעה נגד האצ"ל.)
מה נדרש:
שלוש מטלות. (1) "מה היו התוצאות המיידיות" – על פי הידע, בלי מספר מוגדר, ולכן שלוש תוצאות. (2) "על פי כל אחד מן המקורות" – מה ההשפעה הצפויה של הפיצוץ על המאבק, בנפרד לכל מקור ובציטוט ממנו. (3) "הסבירו סיבה אחת להבדל" – מאפיין אחד של המקורות, ולהסביר כיצד הוא גורם להבדל.
תשובה מלאה:
התוצאות המיידיות של פיצוץ מלון המלך דוד.
ב־22 ביולי 1946 פוצץ האצ"ל את האגף הדרומי של מלון "המלך דוד" בירושלים, שבו שכנו מזכירות ממשלת המנדט והמפקדה הצבאית הבריטית. לפעולה היו כמה תוצאות מיידיות:
1. אבדות כבדות בנפש וברכוש: בפיצוץ נהרגו 91 בני אדם – בריטים, ערבים ויהודים, רובם עובדי משרדים אזרחיים ועוברי אורח – ורבים נפצעו. האגף כולו קרס, ונגרם נזק כבד לרכוש.
2. גינוי בין־לאומי: העיתונות בעולם וממשלות רבות גינו את הפעולה ואת מבצעיה. האהדה לציונות, שהתחזקה אחרי השואה, נפגעה, והיישוב הוצג כתוקפן אלים.
3. קרע בין המחתרות: הנהגת היישוב וההגנה הסתייגו מן הפעולה וגינו אותה, הקרע בין המחתרות העמיק, וזמן קצר אחר כך פורקה "תנועת המרי העברי" – המסגרת המשותפת של ההגנה, האצ"ל והלח"י.
ההשפעה הצפויה לפי כל אחד מן המקורות.
מקור 1 (עיתון ההגנה): הפיצוץ הוא "פשע חסר טעם וחסר תכלית", והוא יפגע ביישוב. הכותב צופה שהבריטים יחריפו את מדיניותם: "עוד ישביעונו תמרורים [ימררו את חיינו] בגללו". עם זאת, המאבק לא ייפסק אלא יימשך זמן רב – "עוד יארך המאבק מאוד" – ולכן יש ללמוד מן השגיאה ולהתמקד ב"עיקר": זכותו של העם "להצלה, את זכותו למולדת, את זכותו לחירות מדינית". לפי המקור המאבק צריך להימשך "בכל השטחים [התחומים], תוך אפיקי פעולה מתרחבים", כלומר בתחומים אחרים – ההעפלה (זכות ההצלה) וההתיישבות (הזכות למולדת) – ולא בפעולות טרור נגד בני אדם.
מקור 2 (עיתון האצ"ל): הפיצוץ הוא הישג גדול שיקרב את הניצחון. ההתקפה "תירשם בהיסטוריה כאחת ההתקפות האדירות ביותר", והיא הוכיחה לבריטים, אחרי "השבת השחורה", כי "ניסיון ההפחדה שלהם עלה בתוהו". לפי המקור, הפעולה תשכנע את דעת הקהל ואת ההנהגה בבריטניה שאין טעם להמשיך בדיכוי: "העיתונות הבריטית החלה ליילל כי כל מעשי הדיכוי של הממשלה היו לשווא". כך תקדם הפעולה את סיום השלטון הבריטי: "כאן משתלב ערכה של ההתקפה האחרונה בערכה המדיני של כל מלחמתנו".
סיבה להבדל: הגוף שמאחורי העיתון.
מקור 1 פורסם ב"אשנב", עיתון מחתרתי של ההגנה, הארגון הצבאי של היישוב המאורגן. ההגנה לא ביצעה את הפיצוץ, והביטאון שלה מבטא את העמדה הרשמית של הנהגת היישוב: הסתייגות מן הפעולה ומפגיעה בבני אדם, ותמיכה בפנייה למאבק בדרכים אחרות – העפלה, התיישבות ומאבק מדיני. לכן הכותב מתאר את הפיצוץ כ"פשע" שתוצאותיו יזיקו ליישוב, ומבקש להעביר את המאבק לתחומים אחרים. מקור 2 פורסם ב"חרות", עיתון של האצ"ל – הארגון שביצע את הפעולה. האצ"ל ביקש להגן עליה מפני הביקורת החריפה, להצדיק אותה ולהסביר מדוע יש להמשיך במאבק המזוין בבריטים. לכן הכותב מאדיר את הפעולה ומציג אותה כהצלחה מדינית. כך, עמדת הארגון שפרסם כל עיתון קובעת אם הפיצוץ מוצג כנזק או כהישג.
(אפשר גם להסביר את ההבדל במועד הפרסום: מקור 1 פורסם שבוע אחרי הפיצוץ, כשהרושם של התוצאות הקשות והגינויים בעולם עדיין חזק, ולכן הוא מסתייג; מקור 2 פורסם כעשרה ימים אחרי הפיצוץ וכמה ימים אחרי מקור 1, ולכן הוא משמש גם תשובה לטענות נגד האצ"ל ומדגיש את ההשפעה החיובית לכאורה.)
למה זה מקבל ניקוד מלא:
טעות נפוצה:
לכתוב רק "מקור 1 של ההגנה ומקור 2 של האצ"ל" בלי להסביר מה עמדת כל ארגון ואיך היא משפיעה על התיאור. נוסף על כך, יש לתאר את ההשפעה הצפויה על המאבק – ולא רק את היחס של כל עיתון לפיצוץ עצמו.
סעיף ב
חשיבות (3): הרחבת אזורי ההתיישבות (בנגב, סמוך לגוש עציון) לקראת ההכרעה על גבולות המדינה העתידה; רכישת קרקעות במקומות שבהם ההתיישבות הייתה דלילה (בעיקר בנגב) סייעה ליצור רצף התיישבותי והשפיעה על תוואי הגבול; הקמת יישובים באזורי גבול חיזקה את ההגנה על אזורים אלה. מקור מספר הלימוד הממחיש את החשיבות (למשל עלייה על הקרקע של 11 הנקודות בנגב, אוקטובר 1946; העלייה לבירייה, 1946).
מה נדרש:
שתי מטלות. (1) "הסבירו את החשיבות" של המאבק ההתיישבותי בשנים 1945–1947 – לא צוין מספר, ולכן שלושה היבטים של חשיבות. (2) "בחרו במקור מספר הלימוד, והסבירו כיצד הוא מדגים" – להציג מקור מזוהה ולקשור אותו במפורש לאחד מהיבטי החשיבות.
תשובה מלאה:
אחרי מלחמת העולם השנייה המשיכה בריטניה במדיניות "הספר הלבן" (1939), שהגבילה את העלייה ואסרה על יהודים לרכוש קרקעות ברוב שטחי הארץ (תקנות הקרקעות, 1940). היישוב ראה בהתיישבות דרך מרכזית להיאבק במדיניות הזאת, לצד ההעפלה והמאבק הצבאי. חשיבותה התבטאה בכמה היבטים:
1. קביעת עובדות לקראת ההכרעה על גבולות המדינה: היה ברור שכל הצעה לחלוקת הארץ תתחשב במקומות שבהם יש יישובים יהודיים. לכן הרחיב היישוב את אזורי ההתיישבות למקומות שבהם כמעט לא היו יהודים – בנגב, בגליל העליון וסמוך לגוש עציון – כדי שאזורים אלה ייכללו בשטח המדינה העתידה. ואכן, בתוכנית החלוקה של האו"ם (1947) נכלל הנגב בשטח המדינה היהודית, בין השאר בגלל היישובים שהוקמו בו.
2. רכישת קרקעות ויצירת רצף התיישבותי: הקרן הקיימת לישראל רכשה קרקעות במקומות שבהם ההתיישבות הייתה דלילה, בעיקר בנגב. היישובים החדשים יצרו רצף של נקודות יהודיות, וכך השפיעו על תוואי הגבול והקשו להוציא אזורים אלה מן המדינה.
3. חיזוק ההגנה על אזורי הגבול: היישובים שהוקמו באזורי ספר שימשו גם נקודות שמירה והגנה. במלחמת העצמאות עמדו רבים מהם בקו הראשון מול הצבא המצרי בנגב, ועיכבו את התקדמותו.
נוסף על כך, ההתיישבות הייתה דרך מאבק שבה השתתף היישוב כולו, בלי לפגוע בבני אדם, ולכן היא לא גררה גינוי בין־לאומי, ואף הציגה את היישוב כמי שמפריח את השממה.
מקור מספר הלימוד: תיאור העלייה על הקרקע של "11 הנקודות" בנגב, במוצאי יום הכיפורים תש"ז (בלילה שבין 5 ל־6 באוקטובר 1946). באותו לילה, במבצע מתוכנן בקפידה, יצאו שיירות של מתיישבים מן הצפון לנגב, ועד הבוקר הוקמו 11 יישובים חדשים – בהם כפר דרום, בארי, חצרים, נבטים ומשמר הנגב – על קרקעות שנרכשו קודם לכן. העלייה נעשתה בלילה ובמוצאי החג כדי שהשלטונות הבריטיים לא יספיקו למנוע אותה, ובבוקר כבר עמדו במקום גדרות, מגדל ומבנים.
כיצד המקור מדגים את החשיבות: המבצע מראה כיצד ההתיישבות "קבעה עובדות" באזור שכמעט לא היו בו יישובים יהודיים. מספר הנקודות בנגב גדל בבת אחת, ונוצר רצף של יישובים לאורך מרחב גדול. הנוכחות הזאת הייתה טיעון חשוב בדיוני ועדת אונסקו"פ ובתוכנית החלוקה, שבה נכלל הנגב בשטח המדינה היהודית. כך המקור מדגים את חשיבות ההתיישבות בקביעת גבולות המדינה העתידה.
למה זה מקבל ניקוד מלא:
טעות נפוצה:
לתאר את ההתיישבות של תקופת "חומה ומגדל" (1936–1939) במקום את ההתיישבות בשנים 1945–1947, או להציג מקור בלי להסביר מה בדיוק הוא מדגים.
בבחינה: ציינו את שם הספר, ההוצאה והעמוד שממנו לקחתם את המקור.
שאלה 8 · מלחמת העצמאות
היסטוריונים מחלקים את מלחמת העצמאות לשני שלבים עיקריים:
שלב ראשון (מ־30 בנובמבר 1947 עד 14 במאי 1948) ושלב שני (מ־15 במאי 1948 עד סוף המלחמה).
– הציגו שני מאפיינים של השלב הראשון של המלחמה. בחרו במקור מספר הלימוד, והסבירו כיצד הוא מבטא את אחד המאפיינים שהצגתם.
– הציגו שני מאפיינים של השלב השני של המלחמה. בחרו במקור מספר הלימוד, והסבירו כיצד הוא מבטא את אחד המאפיינים שהצגתם.
– הסבירו את החשיבות של הקמת צה"ל במהלך מלחמת העצמאות.
– מדוע הצטרפו הדרוזים לצה"ל בזמן המלחמה? הביאו דוגמה אחת לסיוע של הדרוזים או של הצ'רקסים לכוחות היהודיים במלחמת העצמאות.
◂ פתרון מלא לשאלה 8
סעיף א
שלב ראשון (2): מלחמת אזרחים – בין כוחות לא סדירים ומפוצלים (מחתרות, כנופיות); ממשלת המנדט הבריטי עדיין שלטה בארץ; אין אבחנה בין חזית לעורף; בתחילה היישוב היה במגננה ואחר כך עבר ליוזמה (תוכנית ד', מבצע נחשון); שימוש בעיקר בנשק קל; מאבק על הדרכים (השיירות). מקור מספר הלימוד הממחיש מאפיין (למשל תצלום שרידי המשוריינים בשער הגיא – המאבק על הדרכים).
שלב שני (2): מלחמה בין מדינות – בין צבאות סדירים; הבריטים עזבו, ישראל מדינה עצמאית; בתחילת השלב ישראל במגננה ובלימה (מלחמת קיום), ובהמשך יוזמה (מבצעי יואב, חורב); יבוא ושימוש בנשק כבד (מטוסים, שריון, תותחים). מקור מספר הלימוד הממחיש מאפיין (למשל מפת פלישת צבאות ערב ב־15 במאי 1948 – מלחמה בין מדינות).
מה נדרש:
ארבע פעולות: להציג שני מאפיינים של השלב הראשון, ולהציג מקור מספר הלימוד שמבטא אחד מהם ולהסביר כיצד; להציג שני מאפיינים של השלב השני, ולהציג מקור מספר הלימוד שמבטא אחד מהם ולהסביר כיצד.
תשובה מלאה:
השלב הראשון (30 בנובמבר 1947 – 14 במאי 1948).
מאפיין 1 – מלחמת אזרחים בין כוחות לא סדירים: יום אחרי החלטת האו"ם על החלוקה (כ"ט בנובמבר 1947) החלו התקפות של ערביי ארץ־ישראל על יהודים. הלחימה התנהלה בין שתי אוכלוסיות שחיו באותה ארץ, ובין כוחות לא סדירים ומפוצלים: מצד היישוב – ההגנה והפלמ"ח, וגם האצ"ל והלח"י; מצד הערבים – כנופיות מקומיות, כוחות של עבד אל־קאדר אל־חוסייני ו"צבא ההצלה" של מתנדבים ממדינות ערב. כל זה בזמן שממשלת המנדט הבריטי עדיין שלטה בארץ, ולכן אף צד לא יכול היה לפעול בגלוי ובחופשיות מלאה.
מאפיין 2 – מאבק על הדרכים: היישובים היהודיים היו מפוזרים, ורבים מהם – וגם ירושלים היהודית – היו תלויים בדרכים שעברו ליד כפרים ערביים. הכוחות הערביים תקפו את השיירות, ובחודשים הראשונים היה היישוב במגננה; ירושלים הייתה במצור, ושיירות רבות נפגעו (למשל שיירת נבי־דניאל במרץ 1948 ושיירת יחיעם). באפריל 1948, במסגרת תוכנית ד', עבר היישוב ליוזמה: במבצע "נחשון" נפרצה זמנית הדרך לירושלים, ובהמשך החודש נכבשו ערים מעורבות כמו טבריה וחיפה.
מקור מספר הלימוד: תצלום של שרידי המשוריינים המאולתרים (ה"סנדוויצ'ים") שנפגעו בדרך לירושלים בשער הגיא, ב־1948. המשוריינים האלה היו משאיות שהוצמדו אליהן לוחות פלדה ועץ, והם ליוו את השיירות שהביאו אספקה לירושלים הנצורה.
כיצד המקור מבטא את המאפיין: התצלום מבטא את המאבק על הדרכים. השרידים מראים שהלחימה לא התנהלה בין צבאות בחזית מוגדרת, אלא לאורך צירי התנועה, כשכוחות ערביים לא סדירים יורים מן הגבעות על השיירות. העובדה שהיישוב נאלץ להשתמש במשאיות מאולתרות ולא בכלי רכב משוריינים צבאיים מראה גם שהיו בידיו בעיקר נשק קל ואמצעים מעטים – עוד מאפיין של השלב הראשון.
השלב השני (15 במאי 1948 – סוף המלחמה).
מאפיין 1 – מלחמה בין מדינות וצבאות סדירים: עם סיום המנדט הבריטי והכרזת המדינה (14 במאי 1948) פלשו לארץ צבאות סדירים של מדינות ערב – מצרים, ירדן (הלגיון הערבי), סוריה, עיראק ולבנון. מדינת ישראל, שהייתה עכשיו מדינה עצמאית, נלחמה בהן באמצעות צבא סדיר – צה"ל, שהוקם בסוף מאי 1948.
מאפיין 2 – מעבר ממגננה ליוזמה ושימוש בנשק כבד: בתחילת השלב נאלצה ישראל לבלום את הצבאות הפולשים, וזו הייתה מלחמת קיום (למשל הקרבות בנגבה, ביד מרדכי ובדגניה). בהמשך, אחרי ההפוגות, עבר צה"ל ליוזמה, ובמבצעים כמו "יואב" (אוקטובר 1948) ו"חורב" (דצמבר 1948 – ינואר 1949) הדף את הצבא המצרי. בשלב זה הגיע לישראל ויובא נשק כבד – מטוסים, שריון ותותחים, בעיקר מצ'כוסלובקיה.
מקור מספר הלימוד: מפת פלישת צבאות ערב לארץ ב־15 במאי 1948, שמראה בחצים את כיווני ההתקדמות של צבא מצרים מן הדרום, של הלגיון הערבי וצבא עיראק ממזרח, ושל צבאות סוריה ולבנון מן הצפון.
כיצד המקור מבטא את המאפיין: המפה מבטאת את המאפיין שהשלב השני היה מלחמה בין מדינות. החצים מסמנים צבאות סדירים של מדינות ריבוניות, שחצו גבולות בין־לאומיים, ולא כנופיות מקומיות. המפה מראה גם שהמדינה הצעירה הותקפה מכמה חזיתות בבת אחת, ולכן בתחילת השלב נאלצה להילחם על קיומה.
למה זה מקבל ניקוד מלא:
טעות נפוצה:
להציג "מאפיינים" שהם בעצם אירועים בודדים (למשל "מבצע נחשון") בלי להסביר איזו תכונה כללית של השלב הם מבטאים, או לבחור מקור שאינו מתאים לשלב (מקור על הפלישה עבור השלב הראשון).
בבחינה: ציינו את שם הספר, ההוצאה והעמוד שממנו לקחתם את המקור.
סעיף ב
חשיבות הקמת צה"ל (3): מעבר מגיוס על בסיס התנדבות לגיוס חובה, הגדלת הכוח הצבאי, חיוני למאבק מול צבאות ערב; פלישת צבאות סדירים חייבה ניהול המלחמה בקו מוסכם וצבא מאוחד ומאורגן במקום כמה מחתרות; ריכוז ענייני הביטחון בידי רשות ממלכתית אחת ולא בידי גופים מפלגתיים; מניעת התחזקות המחתרות כ"צבאות פרטיים" של מפלגות.
הדרוזים (3): ההישגים הצבאיים של צה"ל וההערכה שהיהודים ינצחו; שיתוף פעולה ביטחוני מוצלח ויחסי שכנות טובים בעבר (שנות השלושים); תמיכת נכבדי העדה וראשי המשפחות; דרוזים שעברו מ"צבא ההצלה" התגייסו מסיבות אישיות; הרצון להגן על כפריהם.
דוגמה: לוחמים דרוזים סופחו כפלוגה לחטיבה 9 (עודד), לחמו בצפון מערב הארץ ובמבצע חירם; או: צ'רקסים מכפר כמא שיתפו פעולה עם ההגנה בגליל התחתון והצטרפו לצה"ל.
מה נדרש:
שלוש פעולות. (1) "הסבירו את החשיבות" של הקמת צה"ל – לא צוין מספר, ולכן שלושה היבטים. (2) "מדוע הצטרפו הדרוזים" – שלוש סיבות. (3) "הביאו דוגמה אחת" – דוגמה אחת בלבד לסיוע של הדרוזים או של הצ'רקסים.
תשובה מלאה:
החשיבות של הקמת צה"ל.
צבא הגנה לישראל הוקם בפקודה שפרסמה הממשלה הזמנית ב־26 במאי 1948, פחות משבועיים אחרי הכרזת המדינה ופלישת צבאות ערב. להקמתו הייתה חשיבות רבה:
1. הגדלת הכוח הצבאי: עד הקמת המדינה התבסס הכוח הצבאי של היישוב בעיקר על התנדבות. עם הקמת צה"ל אפשר היה להנהיג גיוס חובה של כל הגברים בגילים המתאימים, וגם לגייס עולים חדשים וניצולי שואה (גח"ל). הכוח הצבאי גדל מאוד, וזה היה חיוני מול צבאות סדירים של חמש מדינות ערב.
2. צבא אחד ומאורגן: פלישת צבאות סדירים חייבה לנהל את המלחמה לפי קו אחד מוסכם, עם מטה כללי, חזיתות וחטיבות, ולא באמצעות כמה מחתרות שכל אחת פועלת לפי שיקוליה. צה"ל איחד את הכוחות תחת פיקוד אחד, וכך אפשר לתכנן מבצעים גדולים כמו "יואב" ו"חורב".
3. ריכוז הביטחון בידי המדינה ומניעת "צבאות פרטיים": עם הקמת צה"ל נאסר להחזיק כל כוח מזוין אחר. ענייני הביטחון רוכזו בידי רשות ממלכתית אחת, הכפופה לממשלה הנבחרת, ולא בידי גופים מפלגתיים. כך נמנעה התחזקות המחתרות, שהיו מזוהות עם מפלגות, כ"צבאות פרטיים". פרשת "אלטלנה" (יוני 1948) ופירוק מטה הפלמ"ח (נובמבר 1948) המחישו את העיקרון של צבא ממלכתי אחד.
מדוע הצטרפו הדרוזים לצה"ל.
1. ההישגים הצבאיים של צה"ל: במהלך המלחמה התברר שהכוחות היהודיים מצליחים, ונוצרה הערכה שהיהודים ינצחו. הדרוזים, שהיו מיעוט קטן, העדיפו להיות לצד המנצח ולהבטיח את מעמדם במדינה החדשה.
2. יחסי שכנות ושיתוף פעולה בעבר: כבר בשנות השלושים, בזמן המרד הערבי, נוצרו קשרים ושיתוף פעולה ביטחוני בין אנשי היישוב ובין דרוזים מכפרי הכרמל והגליל, ויחסי השכנות היו טובים.
3. תמיכת ההנהגה ורצון להגן על הכפרים: נכבדי העדה וראשי המשפחות החשובות תמכו בהצטרפות לצה"ל, והדרוזים ראו בה גם דרך להגן על כפריהם בזמן המלחמה. כמו כן, דרוזים שלחמו קודם לכן ב"צבא ההצלה" ועברו את הקווים התגייסו לצה"ל גם מסיבות אישיות.
דוגמה לסיוע: לוחמים דרוזים סופחו כפלוגה לחטיבה 9 ("עודד"), שלחמה בצפון־מערב הארץ. הפלוגה שותפה להישגים בחזית הצפונית ובמבצע "חירם" (אוקטובר 1948), שבו נכבש הגליל העליון כולו. הלוחמים הדרוזים הכירו את השטח ואת האוכלוסייה, וכך היו לעזר רב לכוחות צה"ל.
למה זה מקבל ניקוד מלא:
טעות נפוצה:
להסביר את חשיבות צה"ל רק במלים כלליות ("כדי לנצח במלחמה") בלי להסביר מה השתנה לעומת המחתרות, או להביא כמה דוגמאות לסיוע כשהשאלה מבקשת דוגמה אחת בלבד.
שאלה 9 · כ"ט בנובמבר 1947, תוצאות והשלכות של מלחמת העצמאות
הציגו שלושה מן הסעיפים העיקריים של תוכנית החלוקה שהתקבלה באו"ם בכ"ט בנובמבר 1947. אילו מן הסעיפים שהצגתם לא מומשו? הסבירו מדוע. בססו את תשובתכם על שתי סיבות.
לפניכם קטע מקור ממאמר העוסק בפליטים הפלסטינים, שפרסם העיתונאי חביב עיסא בעיתון הלבנוני "אל הודא" ביוני 1951.
– הסבירו מהו הגורם להיווצרות בעיית הפליטים הפלסטינים שבא לידי ביטוי בדבריו של חביב עיסא בקטע המקור.
– בחרו במקור מספר הלימוד, והסבירו כיצד הוא מבטא גורם נוסף להיווצרות בעיה זו.
◂ פתרון מלא לשאלה 9
סעיף א
סעיפים (3): סיום המנדט הבריטי על ארץ־ישראל; חלוקת הארץ לשתי מדינות, מדינה יהודית ומדינה ערבית; שיתוף פעולה כלכלי (איחוד כלכלי) בין שתי המדינות; שמירה על זכויות האזרחים של המדינה האחת שיבחרו להישאר במדינה האחרת; ירושלים וסביבתה – שטח בין־לאומי בחסות האו"ם.
לא מומשו: החלוקה לשתי מדינות – קמה מדינה יהודית על שטח גדול מזה שהוקצה לה, ובשאר השטח לא קמה מדינה ערבית; ירושלים בפיקוח בין־לאומי – העיר חולקה בין ישראל לירדן; שיתוף פעולה כלכלי – לא קמה מדינה ערבית.
סיבות (2): הנהגת ערביי ארץ־ישראל ומדינות ערב דחו את החלטת האו"ם ויצאו למאבק צבאי נגד היהודים; עם סיום המנדט לא הוכרזה מדינה פלסטינית וצבאות ערב פלשו לארץ; השטחים שיועדו למדינה הערבית נותרו בידי ירדן ומצרים, שהעדיפו לשלוט בהם (ירדן סיפחה את הגדה המערבית ואת מזרח ירושלים).
מה נדרש:
שלוש פעולות. (1) "הציגו שלושה" סעיפים עיקריים של תוכנית החלוקה. (2) "אילו מן הסעיפים שהצגתם לא מומשו" – לזהות מבין שלושת הסעיפים את אלה שלא מומשו ולתאר מה קרה בפועל. (3) "הסבירו מדוע" – בדיוק שתי סיבות.
תשובה מלאה:
שלושה סעיפים עיקריים של תוכנית החלוקה (החלטה 181 של העצרת הכללית של האו"ם, 29 בנובמבר 1947):
1. חלוקת הארץ לשתי מדינות: עם סיום המנדט הבריטי (שנקבע עד ה־1 באוגוסט 1948 לכל המאוחר) יקומו בארץ־ישראל שתי מדינות עצמאיות – מדינה יהודית ומדינה ערבית.
2. ירושלים כשטח בין־לאומי: ירושלים וסביבתה, כולל בית לחם, לא ייכללו באף אחת מן המדינות, אלא יהיו שטח נפרד (Corpus Separatum) בפיקוח בין־לאומי, בחסות האו"ם.
3. איחוד כלכלי: בין שתי המדינות יתקיים שיתוף פעולה כלכלי – מטבע משותף, מכס משותף ושירותים משותפים כמו מסילות ברזל ונמלים. (סעיף נוסף: שמירה על זכויות האזרחים של המדינה האחת שיבחרו להישאר לחיות במדינה האחרת.)
הסעיפים שלא מומשו:
מדוע לא מומשו – שתי סיבות:
סיבה ראשונה – דחיית ההחלטה על ידי הערבים והמלחמה: הנהגת ערביי ארץ־ישראל (הוועד הערבי העליון) ומדינות ערב דחו את החלטת האו"ם, וכבר למחרת ההצבעה יצאו למאבק צבאי נגד היהודים. עם סיום המנדט לא הוכרזה מדינה ערבית־פלסטינית, ובמקום זאת פלשו לארץ צבאות מדינות ערב. המלחמה – ולא תוכנית החלוקה – היא שקבעה את הגבולות בפועל: מה שישראל הצליחה להחזיק בסוף הלחימה נקבע בקווי שביתת הנשק (1949). כך נוצרו גבולות שונים מאלה שבתוכנית, וירושלים, שבה נלחמו הצדדים קשות, חולקה.
סיבה שנייה – האינטרסים של ירדן ומצרים: השטחים שיועדו למדינה הערבית ולא נכבשו על ידי ישראל נשארו בידי ירדן (הגדה המערבית ומזרח ירושלים) ובידי מצרים (רצועת עזה). שתי המדינות העדיפו לשלוט בשטחים אלה בעצמן ולא לאפשר הקמת מדינה פלסטינית. ממלכת ירדן אף סיפחה אליה באופן רשמי את הגדה המערבית ואת מזרח ירושלים (1950), ומצרים החזיקה ברצועת עזה תחת ממשל צבאי. לכן לא קמה מדינה ערבית, וממילא לא מומשו גם האיחוד הכלכלי והמשטר הבין־לאומי בירושלים.
למה זה מקבל ניקוד מלא:
טעות נפוצה:
לכתוב שסעיף "סיום המנדט" לא מומש – הוא מומש, והמנדט הסתיים ב־14–15 במאי 1948. כמו כן, אין להסתפק בסיבה אחת או בהסבר כללי כמו "הייתה מלחמה" בלי להסביר כיצד היא מנעה את מימוש הסעיף.
סעיף ב
הגורם בקטע: עזיבה בגלל מצב המלחמה ובעידוד ההנהגה הערבית – ההנהגה הערבית הבטיחה ניצחון קל ("כיבוש ארץ־ישראל ותל אביב יהיה פשוט כטיול צבאי") ויעצה לערביי הארץ לעזוב זמנית ("עצת אחים ניתנה לערביי ארץ־ישראל לעזוב את אדמתם, בתיהם ורכושם ולשבת ישיבת ארעי במדינות אחיות שכנות").
גורם נוסף + מקור מספר הלימוד: למשל פחד מן הלחימה ומשמועות (דיר יאסין) וקריסת ההנהגה המקומית; גירוש בחלק מן המקומות (לוד ורמלה, יולי 1948); סירוב ישראל להחזיר את הפליטים אחרי המלחמה (החלטת הממשלה ביוני 1948) – והסבר כיצד המקור מבטא גורם זה.
מה נדרש:
שתי מטלות. (1) "הסבירו מהו הגורם" שבא לידי ביטוי בדברי חביב עיסא – לזהות את הגורם ולעגן אותו בציטוט מן הקטע. (2) "בחרו במקור מספר הלימוד" – להציג מקור מזוהה ולהסביר כיצד הוא מבטא גורם נוסף, שונה מן הגורם שבקטע.
תשובה מלאה:
הגורם שבא לידי ביטוי בקטע המקור: עזיבה בגלל מצב המלחמה ובעידוד ההנהגה הערבית.
חביב עיסא, עיתונאי ערבי־לבנוני שכתב ב־1951, שלוש שנים אחרי המלחמה, מתאר כיצד ההנהגה של מדינות ערב השפיעה על ערביי ארץ־ישראל לעזוב את בתיהם. לדבריו, ההנהגה הערבית הייתה בטוחה בניצחון מהיר: מזכיר הליגה הערבית, עזאם פאחה, "הבטיח לעמים הערביים שכיבוש ארץ־ישראל ותל אביב יהיה פשוט כטיול צבאי", וכי "עניין פשוט יהיה זה לזרוק את היהודים לים התיכון". מתוך ההנחה הזאת הומלץ לערביי הארץ לעזוב לזמן קצר: "עצת אחים ניתנה לערביי ארץ־ישראל לעזוב את אדמתם, בתיהם ורכושם ולשבת ישיבת ארעי במדינות אחיות שכנות". הסיבה שניתנה לכך הייתה הלחימה הצפויה – כדי שלא יפגעו בהם הצבאות עצמם: "לבל יבואו תותחי הצבאות הערביים הפולשים ויקצרו בהם קציר".
כלומר, לפי המקור, רבים מערביי הארץ עזבו בגלל מצב המלחמה ובעקבות עצת ההנהגה הערבית, מתוך ציפייה שהעזיבה תהיה זמנית ("ישיבת ארעי") ושיחזרו לבתיהם אחרי ניצחון הצבאות הערביים. אך המלחמה הסתיימה בתבוסה ערבית, והעוזבים נשארו מחוץ לגבולות מדינת ישראל – וכך נוצרה בעיית הפליטים.
גורם נוסף – סירוב מדינת ישראל להחזיר את הפליטים.
מקור מספר הלימוד: דבריו של ראש הממשלה דוד בן־גוריון בישיבת הממשלה הזמנית ביוני 1948, שבהם הביע את עמדתו שאין להתיר לפליטים הערבים לשוב לבתיהם בזמן המלחמה, ושאחרי המלחמה יש להתנגד לחזרתם. הממשלה אימצה עמדה זו, ובפועל ישראל לא אפשרה לפליטים לחזור גם אחרי שהסתיימה הלחימה, למרות החלטת העצרת הכללית של האו"ם 194 (דצמבר 1948) שקראה לאפשר חזרה של פליטים.
כיצד המקור מבטא את הגורם: המקור מראה שבעיית הפליטים לא נוצרה רק ברגע העזיבה (מתוך פחד, בעידוד ההנהגה או בגירוש), אלא נעשתה לבעיה קבועה בגלל ההחלטה הישראלית שלא לאפשר את החזרה. ההנהגה הישראלית חששה שחזרה של מאות אלפי ערבים, שהשתתפו במלחמה נגד המדינה או תמכו בה, תהפוך ל"גיס חמישי" בתוך המדינה הצעירה ותסכן את ביטחונה ואת רוב היהודים בה. הסירוב הפך את העזיבה הזמנית לפליטות ממושכת: הפליטים התיישבו במחנות במדינות השכנות, ומדינות ערב, מצידן, לא שילבו את רובם כאזרחים.
(אפשר גם לבחור במקור שמבטא גורם אחר: פחד מן הלחימה ומשמועות על מעשי הרג, כמו בעקבות הקרב בדיר יאסין באפריל 1948, וקריסת ההנהגה הערבית המקומית שעזבה ראשונה; או גירוש בחלק מן המקומות, כמו בלוד וברמלה ביולי 1948.)
למה זה מקבל ניקוד מלא:
טעות נפוצה:
להציג כ"גורם נוסף" את אותו גורם שבקטע (למשל דברי מנהיג ערבי אחר שקרא לעזוב), או להציג מקור בלי להסביר במפורש כיצד הוא מבטא את הגורם.
בבחינה: ציינו את שם הספר, ההוצאה והעמוד שממנו לקחתם את המקור.
פרק רביעי – סוגיות נבחרות בתולדות מדינת ישראל (33 נקודות)
אם בחרתם בפרק זה, ענו על אחת מן השאלות 10–13.
שאלה 10 · תהליך הדה־קולוניזציה וגורל היהודים בארצות האסלאם
– מה הן הנסיבות שהשפיעו על תהליך הדה־קולוניזציה בארצות האסלאם?
– בחרו במקור מספר הלימוד, והסבירו כיצד הוא מדגים אחת מן התוצאות של תהליך הדה־קולוניזציה.
– הציגו שלושה מן הגורמים שהשפיעו על גורל היהודים בארצות האסלאם מסוף מלחמת העולם השנייה ועד סוף שנות השישים של המאה ה־20.
– בחרו באחת מארצות האסלאם שלמדתם עליה, וכתבו מהו לדעתכם הגורם העיקרי שהשפיע על יציאת היהודים מארץ זו. נמקו את עמדתכם באמצעות שתי עובדות היסטוריות.
◂ פתרון מלא לשאלה 10
סעיף א
נסיבות (3): התנגדות אידאולוגית של שתי מעצמות־העל (ארצות הברית וברית המועצות) לקולוניאליזם; התנגדות לקולוניאליזם בדעת הקהל בעולם; משבר כלכלי בבריטניה ובצרפת אחרי מלחמת העולם השנייה וירידה ברווחיות המושבות; שינוי ביחסי הכוחות בעולם והשפעת "המלחמה הקרה"; הקמת האו"ם, שהפך לזירה מרכזית למאבק לסיום הקולוניאליזם; הקמת "הליגה הערבית" (1945), ששימשה גורם מדרבן וסייעה למאבק העמים הערביים; השלכות מלחמת העולם השנייה על אזרחי המושבות שלחמו בצבאות המעצמות.
מקור מספר הלימוד המדגים תוצאה (למשל הקמת מדינות עצמאיות – חגיגות העצמאות באלג'יריה, יולי 1962, ועזיבת האירופאים והיהודים).
מה נדרש:
שתי מטלות. (1) "מה הן הנסיבות" – להציג ולהסביר נסיבות שהשפיעו על התהליך; לא צוין מספר, ולכן שלוש. (2) "בחרו במקור מספר הלימוד, והסבירו כיצד הוא מדגים" תוצאה אחת של התהליך.
תשובה מלאה:
הנסיבות שהשפיעו על תהליך הדה־קולוניזציה בארצות האסלאם.
אחרי מלחמת העולם השנייה קיבלו כמעט כל ארצות האסלאם שהיו תחת שלטון בריטי או צרפתי את עצמאותן – למשל סוריה ולבנון (פינוי הכוחות הצרפתיים, 1946), לוב (1951), מרוקו ותוניסיה (1956) ואלג'יריה (1962). כמה נסיבות השפיעו על כך:
1. היחלשות המעצמות הקולוניאליות: בריטניה וצרפת יצאו ממלחמת העולם השנייה מנצחות אך מותשות, ובמשבר כלכלי עמוק. החזקת המושבות – הצבא, המינהל ודיכוי המרידות – הפכה ליקרה יותר מן הרווח שהניבה, והמעצמות לא יכלו עוד לשאת בנטל.
2. שינוי ביחסי הכוחות בעולם ו"המלחמה הקרה": אחרי המלחמה היו ארצות הברית וברית המועצות למעצמות־העל. שתיהן התנגדו לקולוניאליזם המסורתי, כל אחת מסיבותיה האידאולוגיות – ארצות הברית כמדינה שהשתחררה בעצמה משלטון קולוניאלי, וברית המועצות בשם האידאולוגיה הקומוניסטית. במסגרת "המלחמה הקרה" התחרו שתיהן על השפעה בארצות המשוחררות, ולא תמכו בהמשך שליטתן של בריטניה וצרפת.
3. מוסדות בין־לאומיים ואזוריים: האו"ם, שהוקם ב־1945 ובמגילתו הוכרה זכות העמים להגדרה עצמית, הפך לזירה מרכזית למאבק לסיום הקולוניאליזם. באותה שנה הוקמה "הליגה הערבית", ששימשה גורם מדרבן ותמכה במאבקם של העמים הערביים שעדיין נשלטו בידי מעצמות קולוניאליות.
נוסף על כך, אזרחי המושבות שלחמו בצבאות המעצמות במלחמת העולם השנייה ראו את חולשתן, ודרשו לקבל את חירותם בתמורה לתרומתם, ודעת הקהל בעולם החלה לראות בקולוניאליזם תופעה פסולה.
מקור מספר הלימוד: תצלום של חגיגות העצמאות ברחובות אלג'יר ביולי 1962, שבו נראים המוני תושבים מניפים את דגל אלג'יריה העצמאית, אחרי משאל העם שבו אושרה העצמאות ואחרי מלחמה של שמונה שנים נגד צרפת (1954–1962).
כיצד המקור מדגים תוצאה של התהליך: התוצאה העיקרית של הדה־קולוניזציה הייתה הקמת מדינות לאום עצמאיות במקום המושבות. התצלום מראה את סוף השלטון הצרפתי, שנמשך באלג'יריה יותר מ־130 שנה, ואת ההזדהות ההמונית עם המדינה החדשה ועם הדגל שלה – סמל לזהות לאומית ערבית־מוסלמית עצמאית. תוצאה נוספת שקשורה לכך היא עזיבה המונית של מי שזוהו עם השלטון הקולוניאלי: בעקבות העצמאות עזבו את אלג'יריה רוב המתיישבים האירופאים, ועמם רוב היהודים, שרובם קיבלו אזרחות צרפתית עוד ב־1870 (צו כרמייה) ועברו לצרפת.
למה זה מקבל ניקוד מלא:
טעות נפוצה:
להציג מקור שמדגים גורם לדה־קולוניזציה (למשל קריאה למרד) במקום תוצאה שלה, או לתאר נסיבות כלליות של מלחמת העולם השנייה בלי להסביר כיצד הן השפיעו על התהליך.
בבחינה: ציינו את שם הספר, ההוצאה והעמוד שממנו לקחתם את המקור.
סעיף ב
גורמים (3): תהליך הדה־קולוניזציה – היהודים נחשבו תומכי המעצמה הקולוניאלית; התגברות הלאומיות הערבית – בחיית התושבים היהודים, שנתפסו כזרים; השפעת מלחמת העצמאות – הגבירה את המתח והאיבה, פרעות נגד יהודים (מצרים, עיראק, לוב, מרוקו); השפעת הקמת מדינת ישראל – היהודים קיבלו אותה בהתלהבות, והמתיחות גברה; החלטות הוועדה המדינית של הליגה הערבית (1946, 1947) לפגוע ביהודים במדינות ערב (שלילת אזרחות, החרמת רכוש); השפעת מלחמת סיני ומלחמת ששת הימים (הידרדרות מצב היהודים במצרים, פרעות בלוב 1967).
גורם עיקרי בארץ אחת + שתי עובדות (למשל עיראק – הלאומיות הערבית והסכסוך עם ישראל: הציונות הוגדרה פשע ושפיק עדס הוצא להורג, 1948; חוק ויתור האזרחות 1950 והקפאת הרכוש 1951 – מבצע עזרא ונחמיה).
מה נדרש:
שתי מטלות. (1) "הציגו שלושה" גורמים שהשפיעו על גורל היהודים בארצות האסלאם בשנים 1945–1969. (2) לבחור ארץ אחת, לכתוב מהו לדעתכם הגורם העיקרי ליציאת היהודים ממנה, ולנמק באמצעות בדיוק שתי עובדות היסטוריות.
תשובה מלאה:
שלושה גורמים שהשפיעו על גורל היהודים בארצות האסלאם:
1. התגברות הלאומיות הערבית ותהליך הדה־קולוניזציה: עם עליית התנועות הלאומיות ועם קבלת העצמאות התחזקה הזהות הלאומית הערבית־מוסלמית. היהודים, שבחלק מן הארצות נהנו מהגנת השלטון הקולוניאלי, למדו בבתי ספר אירופיים ואימצו את התרבות האירופית, נחשבו בעיני רבים לתומכי המעצמה הקולוניאלית ולזרים. הלאומיות הערבית לוותה לכן בדחיית התושבים היהודים.
2. הסכסוך הערבי־ישראלי – מלחמת העצמאות והקמת מדינת ישראל: המלחמה הגבירה מאוד את המתח בין יהודים ובין מוסלמים ואת האיבה של הציבור המוסלמי כלפי היהודים, בייחוד במדינות שנלחמו נגד ישראל. רוב היהודים בארצות האלה קיבלו את הקמת המדינה בהתלהבות, וזה הוביל להחרפה נוספת. במדינות רבות פרצו פרעות נגד יהודים – למשל בלוב (1945, 1948), במרוקו (אוג'דה וג'רדה, 1948), במצרים ובעיראק: יהודים נרצחו ונפצעו, ורכוש, חנויות ובתי כנסת נבזזו והוצתו.
3. מדיניות רשמית של מדינות ערב: הוועדה המדינית של הליגה הערבית התכנסה ביוני 1946 ובספטמבר 1947, והוחלט בה לפגוע ביהודים שחיו במדינות ערב באמצעים כמו שלילת אזרחות והחרמת רכוש. גם בהמשך הורע מצבם בכל עימות עם ישראל: אחרי מלחמת סיני (1956) גורשו רבים מיהודי מצרים ורכושם הוחרם, ובמלחמת ששת הימים (1967) פרצו פרעות נגד יהודי לוב.
הגורם העיקרי ליציאת היהודים מעיראק: הלאומיות הערבית והסכסוך עם מדינת ישראל, שהפכו את היהודים בעיני השלטון לאויב פנימי.
נימוק – עובדה ראשונה: עם פרוץ מלחמת העצמאות ב־1948 חוקקה עיראק חוק שהגדיר את הציונות פשע, ויהודים רבים פוטרו מן השירות הציבורי ונעצרו. בספטמבר 1948 הוצא להורג שפיק עדס, אחד מעשירי היהודים בעיראק, באשמה (שאינה מבוססת) של מכירת נשק לישראל. ההוצאה להורג הבהירה ליהודים שגם עושר וקשרים לא יגנו עליהם כל עוד נמשך הסכסוך.
נימוק – עובדה שנייה: במרץ 1950 חוקק בעיראק חוק שאפשר ליהודים לעזוב את המדינה בתנאי שיוותרו על אזרחותם העיראקית. במרץ 1951 הוקפא רכושם של היהודים שוויתרו על אזרחותם. במבצע "עזרא ונחמיה" (1950–1951) עלו לישראל כ־120 אלף יהודים – כמעט כל הקהילה, שחיה בבבל במשך יותר מאלפיים וחמש מאות שנה.
העובדות מראות שהיציאה לא נבעה בעיקר ממצוקה כלכלית או ממשיכה של ארץ־ישראל בלבד, אלא מכך שהשלטון הלאומי בעיראק, על רקע הסכסוך עם ישראל, הפך את חייהם של היהודים לבלתי אפשריים ואף סלל להם בחוק דרך לעזוב – בלי אזרחות ובלי רכוש.
למה זה מקבל ניקוד מלא:
טעות נפוצה:
להביא בחלק השני עובדות כלליות על כל ארצות האסלאם במקום עובדות על הארץ שנבחרה, או לכתוב גורם עיקרי בלי לנמק מדוע דווקא הוא העיקרי.
שאלה 11 · עלייה וקליטה בשנות החמישים והשישים
לפניכם קטע מקור סטירי (ביקורת הומוריסטית) שבו הסופר אפרים קישון מתאר את קליטתו בארץ עם הגעתו ב־1949.
– כיצד שניים מן הקשיים של העולים בשנות החמישים והשישים באים לידי ביטוי בקטע המקור?
– על פי מה שלמדתם, הסבירו את הגורמים לקשיים האלה.
הציגו את שני הטיעונים (טענות ונימוקים) בוויכוח שהתנהל בקֶרב ההנהגה במדינת ישראל בתקופה זו בנוגע לעלייה המבוקרת (סלקטיבית).
בחרו במקור מספר הלימוד, והסבירו כיצד הוא מבסס את אחד מן הנימוקים שהצגתם.
◂ פתרון מלא לשאלה 11
סעיף א
קשיים (2) מהקטע: מצוקת דיור – "איפה נגור, בבקשה?", "חצי מיליון העולים שזרמו למדינה בנחשול אחד מוגזם חסמו בגופם את כל החורים האפשריים בבתים", פחון במעברה עם משפחה מרובת ילדים או אצל הדוד יעקב שגר במקרר; אי־ידיעת השפה העברית – שרים את "התקווה" "לעת עתה בלי מילים"; הדרישה לאמץ את ערכי החברה הקולטת ולוותר על הזהות – הפקיד מחליף את שמו "קישהונט פרנץ" ל"קישון" ו"אפרים"; יחס פטרוני ומתנשא של הממסד – "איזה מזה שם המשפחה?", "אין דבר כזה. הלאה!".
גורמים (3): מדינה צעירה בשלבי היערכות ובנייה אחרי מלחמה קשה, עם עלייה רחבת היקף ואמצעים כספיים דלים (דיור, תעסוקה, חינוך, בריאות); העולים הגיעו בתוך זמן קצר ומספרם היה גדול ממספר הקולטים; תפיסת "כור ההיתוך" – יצירת אומה ישראלית בעלת תרבות אחידה; שיקולי ביטחון וכלכלה בהכוונת העולים למקומות מגורים (פיזור אוכלוסייה, עיירות פיתוח, התיישבות חקלאית).
מה נדרש:
שתי מטלות. (1) "כיצד שניים מן הקשיים" באים לידי ביטוי בקטע – בדיוק שני קשיים, ולכל אחד ציטוט מן הקטע והסבר. (2) "הסבירו את הגורמים לקשיים האלה" – על פי הידע; לא צוין מספר, ולכן שלושה גורמים, שקשורים לקשיים שהוצגו.
תשובה מלאה:
שני קשיים שבאים לידי ביטוי בקטע המקור.
קושי ראשון – מצוקת דיור: השאלה הראשונה שהעולים שואלים את נציג הסוכנות, מיד עם ההגעה, היא "איפה נגור, בבקשה?". קישון מתאר בהגזמה סטירית את מחסור הדירות: "חצי מיליון העולים שזרמו למדינה בנחשול אחד מוגזם חסמו בגופם את כל החורים האפשריים בבתים". לפניו עומדות רק אפשרויות עלובות: "להשתקע בפחון כמעט חדש במעברת "שער העלייה" שליד חיפה יחד עם נהג קטר מטריפולי בשם סאלח על 15 ילדיו העירניים", או לגור אצל קרובים – ועל הדוד יעקב מתברר "שהוא גר במקרר". ההומור מבליט את המציאות: העולים התגוררו בצפיפות קשה, במעברות, בפחונים ובאוהלים.
קושי שני – הדרישה לוותר על הזהות הקודמת ולאמץ את ערכי החברה הקולטת, ויחס מתנשא של הממסד: פקיד הסוכנות מחליף את שמו ההונגרי של הכותב בלי לשאול אותו. "קישהונט פרנץ" הופך ל"קישון", ושמו הפרטי נרשם "'אפרים'", אף שהכותב מוחה: "לא 'אפרים' - ציינו - 'פרנץ' ". תשובת הפקיד – "אין דבר כזה. הלאה!" – וגם השאלה המזלזלת "איזה מזה שם המשפחה?" מבטאות יחס פטרוני: הפקיד מחליט בשביל העולה מה יהיה שמו ומי יהיה. החלפת השם היא סמל לדרישה מן העולים להתנתק מן התרבות שבה גדלו ולהיות "ישראלים חדשים".
(קושי נוסף בקטע: אי־ידיעת השפה העברית – העולים שרים את "התקווה", "לעת עתה בלי מילים".)
הגורמים לקשיים.
1. מדינה צעירה עם משאבים דלים: בשנים 1948–1951 הגיעו לישראל כ־690 אלף עולים, יותר ממספר היהודים שחיו בה בזמן הקמתה. המדינה רק קמה, יצאה ממלחמה קשה שגבתה מחיר כבד, והייתה בשלבי היערכות ובנייה. היא נאלצה לספק לעולים צרכים בסיסיים – דיור, תעסוקה, חינוך ובריאות – באמצעים כספיים דלים ובמשטר צנע. לכן לא היו די דירות, והוקמו המעברות (מ־1950) – מחנות של פחונים, צריפים ואוהלים.
2. מספר עולים גדול בזמן קצר: העולים הגיעו בגלים מהירים, ומספרם היה גדול ממספר הקולטים. מערכת הקליטה – הסוכנות היהודית ומשרדי הממשלה – לא הייתה ערוכה לכך, ולכן הטיפול בעולים היה לעתים קרות, ביורוקרטי וחפוז, כמו אצל הפקיד שמסיים את השיחה ב"הלאה!".
3. תפיסת "כור ההיתוך": ההנהגה, ובראשה בן־גוריון, ביקשה ליצור מן העולים שהגיעו מעשרות ארצות אומה ישראלית אחת בעלת תרבות אחידה, שפה עברית וערכים משותפים. מכאן הדרישה מן העולים לוותר על שפתם, על מנהגיהם ואף על שמם, ולהשתלב בתרבות ובמערכת הערכים של החברה הקולטת. כך אפשר להבין מדוע הפקיד "מעברת" את שמו של קישון כמעט באופן אוטומטי.
(גורם נוסף: שיקולי ביטחון וכלכלה של הממשלה, כמו פיזור האוכלוסייה, יישובי ספר ועיירות פיתוח, השפיעו על הכוונת העולים למקומות מגורים מרוחקים, לעתים בלי שהתחשבו ברצונם.)
למה זה מקבל ניקוד מלא:
טעות נפוצה:
לצטט את הקטע בלי להסביר איזה קושי הוא מבטא, או להתייחס לקטע כאילו הוא תיאור מילולי של המציאות – זהו טקסט סטירי, ויש להסביר מה ההגזמה ההומוריסטית מבקרת.
סעיף ב
טיעון בעד עלייה מבוקרת – טענה: אין אפשרות לקלוט את המוני העולים, ולכן יש להתאים את קצב העלייה ליכולת הקליטה ולקבוע סדר עדיפויות (גיל, מצב בריאותי). נימוקים: בארץ כ־650 אלף יהודים בלבד, ואי־אפשר לקלוט יותר ממיליון בזמן קצר; המדינה צריכה לשקם את עצמה אחרי המלחמה ולבנות כוח צבאי – יש להעדיף צעירים ובעלי מקצוע; מערכות הרווחה, החינוך, הבריאות והדיור בשלבי בנייה – עדיף להעלות זקנים וחולים בשלב מאוחר יותר; מגפות בקרב העולים; יש להעלות קודם את מי שבסכנה קיומית.
טיעון נגד – טענה: יש לקלוט ללא הגבלה כל יהודי שרוצה לעלות. נימוקים: המדינה קמה כדי שכל יהודי יוכל לעלות (מגילת העצמאות, חוק השבות 1950); איום ביטחוני – צורך דמוגרפי ביישוב הארץ ואזורי הגבול; מצב היהודים בארצות מסוימות עלול להידרדר והשערים ייסגרו.
מקור מספר הלימוד המבסס נימוק (למשל חוק השבות, 1950).
מה נדרש:
שתי מטלות. (1) "הציגו את שני הטיעונים" – לכל צד: טענה ונימוקים (לא צוין מספר הנימוקים, ולכן כמה נימוקים לכל צד). (2) "בחרו במקור מספר הלימוד, והסבירו כיצד הוא מבסס" נימוק אחד שהוצג.
תשובה מלאה:
בשנים הראשונות של המדינה הגיעו אליה מאות אלפי עולים, והקליטה נתקלה בקשיים קשים. בקרב ההנהגה – בממשלה ובסוכנות היהודית – התנהל ויכוח אם להגביל את העלייה. בסוף 1951 הוחלט על עלייה מבוקרת (סלקטיבית) מארצות שבהן היהודים לא היו בסכנה מיידית, בעיקר מצפון אפריקה.
הטיעון בעד עלייה מבוקרת.
טענה: למדינת ישראל אין אפשרות לקלוט את המוני העולים שמגיעים, ולכן צריך להתאים את קצב העלייה ליכולת הקליטה, ולקבוע סדר עדיפויות שיחליט מי יעלה, לפי קריטריונים של גיל ומצב בריאות.
נימוקים:
1. בזמן הקמת המדינה חיו בארץ כ־650 אלף יהודים בלבד, ואי־אפשר לקלוט מספר גדול מהם של עולים בתוך זמן קצר.
2. המדינה נאלצה להקדיש משאבים רבים כדי לשקם את עצמה אחרי המלחמה, לבנות את עוצמתה הצבאית ולהתמודד עם בעיות ביטחון. לכן יש להעדיף צעירים ובעלי מקצוע, שיתרמו לשיקום, לבנייה ולהגנה.
3. כל מערכות הקליטה – רווחה, חינוך, בריאות ודיור – היו בשלבי בנייה. לכן עדיף להעלות זקנים וחולים בשלב מאוחר יותר, כדי שיקבלו מענה הולם ולא יכבידו על המערכת. המאמץ לקלוט את כולם בלי הגבלה כמעט הביא לקריסה של מערכת הבריאות, ובקרב העולים פרצו מגפות בגלל תנאי היגיינה ירודים.
4. כיוון שהמשאבים מוגבלים, יש להעלות תחילה את היהודים שנמצאים בסכנה קיומית, ורק אחר כך את האחרים.
הטיעון נגד עלייה מבוקרת (בעד עלייה חופשית).
טענה: מדינת ישראל צריכה לקלוט בלי הגבלה כל יהודי שרוצה לעלות אליה, ולאפשר עלייה חופשית על אף קשיי הקליטה.
נימוקים:
1. המדינה קמה כדי שכל יהודי יוכל לעלות אליה ולמצוא בה מקלט. במגילת העצמאות נקבע כי "מדינת ישראל תהא פתוחה לעלייה יהודית ולקיבוץ גלויות".
2. מלחמת העצמאות הסתיימה בהסכמי שביתת נשק, ולא בשלום, והמדינה עמדה מול איום ביטחוני מתמשך. בגלל איום זה, ומשיקולים דמוגרפיים, היא זקוקה לעלייה גדולה כדי ליישב אזרחים בכל חלקי הארץ ולאורך הגבולות.
3. מצב היהודים במדינות שבהן הונהגה עלייה סלקטיבית עלול להידרדר, והשלטונות עלולים לסגור את השערים. אם יחכו, תוחמץ ההזדמנות להוציאם – כפי שאכן קרה במדינות אחדות.
מקור מספר הלימוד: חוק השבות, שהתקבל בכנסת ביולי 1950. סעיפו הראשון קובע: "כל יהודי זכאי לעלות ארצה".
כיצד המקור מבסס את הנימוק: החוק מבסס את הנימוק הראשון של תומכי העלייה החופשית – שהמדינה קמה כדי שכל יהודי יוכל לעלות אליה. החוק אינו מתנה את הזכות לעלות בגיל, בבריאות, במקצוע או במצב הכלכלי של המדינה; הוא מגדיר את העלייה כזכות של כל יהודי, ולא כטובה שהמדינה מעניקה לפי צרכיה. לכן, לפי המצדדים בעלייה חופשית, עלייה מבוקרת שמסננת עולים לפי קריטריונים סותרת את רוח החוק ואת ייעודה של המדינה כמדינת העם היהודי.
למה זה מקבל ניקוד מלא:
טעות נפוצה:
להציג רק טענות בלי נימוקים, או רק צד אחד של הוויכוח. כמו כן, יש לוודא שהמקור מבסס נימוק שהוצג בתשובה, ולא נימוק אחר.
בבחינה: ציינו את שם הספר, ההוצאה והעמוד שממנו לקחתם את המקור.
שאלה 12 · מלחמת ששת הימים (1967)
הסבירו כיצד השפיעו האירועים שקדמו למלחמת ששת הימים על ההחלטה של מדינת ישראל לפתוח במלחמה.
בתשובתכם התייחסו לפעולות של מדינות ערב, לעמדת המעצמות ולמצב במדינת ישראל.
לפניכם שני מקורות (1–2) העוסקים במלחמת ששת הימים.
– על פי מה שלמדתם, הציגו את הישגיה של מדינת ישראל במלחמת ששת הימים.
– כיצד מתייחס כל אחד מן המקורות (1–2) למלחמה? הסבירו סיבה אחת להבדל בין המקורות בהתייחסות למלחמה.
◂ פתרון מלא לשאלה 12
סעיף א
פעולות מדינות ערב: נאצר נקט צעדים שהפרו את הסכמי 1957 – ריכוז כוחות מצריים בסיני, סגירת מצרי טיראן ופינוי כוח האו"ם מסיני; מלחמת התעמולה של נאצר נגד ישראל והאיומים להשמידה; הסכם ההגנה בין מצרים לסוריה (נובמבר 1966) ובין מצרים לירדן (מאי 1967) הגבירו את המתיחות.
עמדת המעצמות: ברית המועצות ליבתה את הסכסוך – סייעה למדינות ערב בהלוואות ונשק, עודדה את סוריה ומצרים, והעבירה למצרים מידע שגוי על ריכוזי כוחות ישראליים מול סוריה; מעצמות המערב (בריטניה, צרפת, ארצות הברית) סירבו לערוב לישראל ותבעו ממנה לא לפתוח במלחמה; מאמצי ישראל לגייס את המעצמות לפתרון מדיני ב"תקופת ההמתנה" לא צלחו – תחושה של חוסר ברירה; ישראל סברה שאחרי כישלון המאמצים המדיניים ארצות הברית לא תתנגד.
המצב בישראל: חרדה קיומית; גיוס מילואים נרחב – מעמסה כלכלית כבדה; לחץ הצבא ודעת הקהל לצאת למלחמה ולזכות ביתרון ההפתעה; 1.6.1967 – ממשלת ליכוד לאומי (משה דיין, מנחם בגין). כל אלה הובילו להחלטה לצאת למלחמה.
מה נדרש:
"הסבירו כיצד השפיעו" – הסבר סיבתי: כיצד האירועים שלפני המלחמה הובילו את ישראל להחליט לפתוח במלחמה. יש להתייחס לשלושה תחומים: פעולות מדינות ערב, עמדת המעצמות והמצב בישראל – ובכל תחום להביא עובדות ולקשור אותן להחלטה.
תשובה מלאה:
פעולות מדינות ערב.
אחרי מלחמת סיני (1956) נקבעו הסדרים שהבטיחו לישראל שקט יחסי בגבול מצרים: כוח חירום של האו"ם הוצב בסיני וברצועת עזה, ומצרי טיראן נפתחו לשיט ישראלי לאילת. באמצע מאי 1967 הפר נשיא מצרים נאצר את ההסדרים האלה בבת אחת: הוא ריכז כוחות גדולים של הצבא המצרי בחצי האי סיני, דרש וקיבל את פינוי כוח האו"ם, והודיע על סגירת מצרי טיראן לשיט ישראלי (22–23 במאי). ישראל הודיעה בעבר שסגירת המצרים תיחשב עילה למלחמה (casus belli). במקביל ניהל נאצר מלחמת תעמולה נגד ישראל, ובתקשורת הערבית נשמעו איומים להשמיד אותה. גם הסכמי ההגנה – בין מצרים לסוריה (נובמבר 1966) ובין מצרים לירדן (30 במאי 1967) – הגבירו את המתיחות, כי ישראל מצאה את עצמה מוקפת בצבאות ערב בכמה חזיתות. הצעדים האלה שכנעו את ישראל שמצרים מתכוננת למלחמה, ושהמתנה נוספת רק תשפר את מצבם של אויביה.
עמדת המעצמות.
ברית המועצות ליבתה את הסכסוך: היא סייעה למדינות ערב בהלוואות, סיפקה להן נשק חדיש ועודדה את סוריה ואת מצרים. באמצע מאי 1967 היא אף העבירה למצרים מידע שגוי, שלפיו ישראל מרכזת כוחות מול סוריה – וזה היה אחד הגורמים לצעדיו של נאצר. מעצמות המערב, לעומת זאת, סירבו לערוב לביטחונה של ישראל, ותבעו ממנה שלא לפתוח במלחמה בתגובה לצעדי נאצר. בצרפת, שהייתה עד אז ספקית הנשק העיקרית של ישראל, הזהיר הנשיא דה־גול את ישראל שלא לירות ראשונה, ובתחילת יוני הטילה צרפת אמברגו על משלוחי נשק לאזור. במהלך "תקופת ההמתנה" (כשלושה שבועות) ניסתה ישראל, בעיקר באמצעות שר החוץ אבא אבן, לגייס את המעצמות לפתרון מדיני – למשל לפתיחת המצרים על ידי כוח ימי בין־לאומי – אך המאמצים לא צלחו. הכישלון יצר בישראל תחושה של חוסר ברירה, והיא הסיקה שארצות הברית, שלא הצליחה לפתור את המשבר בדרך מדינית, לא תתנגד למהלך צבאי.
המצב במדינת ישראל.
בציבור הישראלי התפתחה חרדה קיומית: נחפרו שוחות ומקלטים, והוכנו בתי קברות לאלפי נפגעים צפויים. כוחות מילואים גדולים גויסו בתגובה לריכוז הצבא המצרי בסיני. הגיוס שיתק חלק גדול מן המשק ויצר מעמסה כלכלית כבדה – ישראל לא יכלה להחזיק את צבאה מגויס זמן רב. הצבא ודעת הקהל הפעילו לחץ על הממשלה לצאת למלחמה כדי לזכות ביתרון ההפתעה, והאמון בראש הממשלה לוי אשכול נפגע. ב־1 ביוני 1967 צירף אשכול לממשלה את משה דיין כשר הביטחון ואת מנחם בגין כשר בלי תיק, והוקמה ממשלת ליכוד לאומי. השינוי חיזק את האמון בהנהגה ואת הנכונות לפעול.
הסיכום: הצעדים של מצרים ובעלות בריתה יצרו איום ממשי, המעצמות לא הציעו פתרון ואף הותירו את ישראל לבדה, והמצב בתוך ישראל – החרדה, המחיר הכלכלי של הגיוס והלחץ הציבורי – לא אפשר להמשיך להמתין. ההתפתחויות האלה הובילו את ממשלת ישראל להחלטה לצאת למלחמה ב־5 ביוני 1967, במכה מקדימה נגד חילות האוויר של מדינות ערב.
למה זה מקבל ניקוד מלא:
טעות נפוצה:
לתאר את מהלך המלחמה עצמה במקום את האירועים שקדמו לה, או למנות אירועים בלי להסביר כיצד כל אחד מהם דחף את ישראל להחלטה.
סעיף ב
הישגים (3): פתיחת מצרי טיראן והסרת האיום על חופש השיט לאילת; הסרת האיום על מקורות המים ויישובי אצבע הגליל מכיוון סוריה; השטח שבשליטת ישראל גדל פי שלושה והגבולות החדשים העניקו עומק אסטרטגי והרחיקו את צבאות ערב ממרכזי האוכלוסייה; כיבוש מזרח ירושלים מידי ירדן – גישה מחודשת למקומות קדושים ליהודים ואיחוד העיר; הניצחון המהיר העלה את מעמדה ויוקרתה של ישראל בעולם וחיזק את מעמדה מול ארצות הברית.
מקור 1: תחושת אופוריה – החייל רץ קדימה בנשק שלוף ומחייך, השמש מחייכת; ניצחון היסטורי חסר תקדים – "ההיסטוריה" רודפת אחריו: "חכה! חכה! אני לא מספיקה לרשום!", שלטי השטחים שנכבשו מידי סוריה, ירדן ומצרים; אין אויבים, אין לחימה ואין מחיר.
מקור 2: רגשות מעורבים – שמחת ניצחון לצד עצב על המחיר הכבד של הנופלים; חוויה קשה שגבתה מן הלוחמים מחיר פיזי ונפשי.
סיבה להבדל: זהות היוצר – מאייר אזרחי שלא היה בחזית מול הרמטכ"ל שהכיר מקרוב את מחיר הדמים; או מועד הפרסום – מקור 1 בסמוך לסיום המלחמה, תחת רושם הכיבוש המהיר, מקור 2 כשבועיים וחצי אחריה, כשהיה זמן להרהר; או סוג המקור ומטרתו – קריקטורה לקהל רחב מול נאום בטקס אקדמי.
מה נדרש:
שלוש מטלות. (1) "הציגו את הישגיה" של ישראל במלחמה, על פי הידע – שלושה הישגים. (2) "כיצד מתייחס כל אחד מן המקורות" – לתאר את ההתייחסות של כל מקור בנפרד, בפרטים מן הקריקטורה ובציטוטים מן הנאום. (3) "הסבירו סיבה אחת להבדל" – מאפיין של המקורות והסבר כיצד הוא גורם להבדל.
תשובה מלאה:
הישגיה של ישראל במלחמת ששת הימים (5–10 ביוני 1967).
1. הסרת האיומים המיידיים: מצרי טיראן נפתחו מחדש, והוסר האיום על חופש השיט הישראלי לאילת. ברמת הגולן הוסר האיום הסורי על מקורות המים ועל יישובי עמק החולה ואצבע הגליל, שהופגזו שנים מן הרמה.
2. עומק אסטרטגי: ישראל כבשה את חצי האי סיני ורצועת עזה ממצרים, את יהודה ושומרון (הגדה המערבית) ומזרח ירושלים מירדן, ואת רמת הגולן מסוריה. השטח שבשליטתה גדל פי שלושה בקירוב, והגבולות החדשים – תעלת סואץ, נהר הירדן ורמת הגולן – הרחיקו את צבאות ערב ממרכזי האוכלוסייה.
3. ירושלים: עם כיבוש מזרח ירושלים והעיר העתיקה התאפשרה מחדש גישה של יהודים למקומות הקדושים, ובראשם הכותל המערבי, ובהמשך אוחדה העיר.
נוסף על כך, הניצחון הצבאי המהיר העלה את מעמדה ואת יוקרתה של ישראל בעולם, וחיזק את מעמדה מול ארצות הברית.
ההתייחסות של כל מקור למלחמה.
מקור 1 – הקריקטורה של דוש (10 ביוני 1967): הקריקטורה מבטאת תחושת אופוריה וניצחון היסטורי חסר תקדים. במרכזה חייל ישראלי מחייך, חובש קסדה ונושא נשק, הצועד קדימה בצעדי ענק ובביטחון. השמש מחייכת אליו, וציפורים מעופפות סביבו – אווירה עליזה של יום קיץ. מתחת לרגליו שלטים של המקומות שכבש: "אל עריש", "עזה" (ממצרים), "ג'נין", "ירושלים", "חברון" (מירדן), "קוטרה" ו"רמת הגולן" (מסוריה). מאחוריו רצה בקושי דמות נערה – "ההיסטוריה" – עם נוצה ומגילה, וקוראת: "- חכה! חכה! אני לא מספיקה לרשום!". המסר: הכיבוש היה מהיר ומרשים כל כך, שאפילו ההיסטוריה אינה מספיקה לתעד אותו. בקריקטורה אין אויבים, אין קרבות ואין נפגעים – המלחמה מוצגת כמסע ניצחון קל, בלי שום מחיר.
מקור 2 – נאום הרמטכ"ל יצחק רבין (28 ביוני 1967): רבין מתאר רגשות מעורבים. מצד אחד "צהלת ניצחון אחזה בעם כולו", אך מצד אחר הלוחמים עצמם "אין הם יכולים לשמוח בלב שלם", ו"עצב ותדהמה משולבים בחגיגתם, ויש אפילו שאינם חוגגים כלל". הסיבה היא המחיר הכבד: "הלוחמים בקווים הקדמיים ראו בעיניהם לא רק את תפארת הניצחון אלא גם את מחירו - חבריהם נפלו על ידם, מתבוססים בדמם". רבין מתייחס אף למחיר שגבתה המלחמה מן האויב: "המחיר הנורא ששילם האויב נגע אף הוא עמוק בליבם של רבים מהם". המלחמה מתוארת כחוויה קשה שגבתה מן הלוחמים מחיר פיזי ונפשי, והעם היהודי "מעולם לא חונך ולא הורגל לחוש את שמחת הכובש והמנצח".
סיבה להבדל: זהות יוצר המקור.
מקור 1 הוא יצירה של קריאל גרדוש (דוש), מאייר קריקטורות בעיתון – אזרח שלא חווה את המלחמה בחזית. הוא ראה אותה מן העורף, דרך הידיעות על כיבושים מהירים אחרי שבועות של חרדה, ולכן הוא מבטא את תחושת ההקלה והשמחה של הציבור ואינו מתייחס למחיר הלחימה ולהשפעותיה על הלוחמים. מקור 2 הוא דברי יצחק רבין, שהיה הרמטכ"ל בזמן המלחמה, לחם במלחמות קודמות (כולל מלחמת העצמאות), ומכיר מקרוב את חוויית הקרב, את מחיר הדמים הכבד ואת התחושות של החיילים שפיקד עליהם. לכן אף שהוא המפקד שהוביל את הניצחון, הוא מדגיש דווקא את העצב שלצד השמחה.
(סיבות אפשריות נוספות: מועד הפרסום – מקור 1 פורסם בסמוך לסיום המלחמה, תחת רושם הכיבוש המהיר, ונועד גם לעודד את העם ולחזק את המורל; מקור 2 נאמר כשבועיים וחצי אחריה, כשהלחימה הסתיימה והיה זמן להרהר בה ובמחירה. או סוג המקור ומטרתו – קריקטורה בעיתון לקהל רחב מעבירה מסר פשטני וגרפי, ואילו נאום בטקס הענקת תואר דוקטור לשם כבוד באוניברסיטה העברית בהר הצופים, לפני קהל אקדמי מכובד, מאפשר מסר מורכב.)
למה זה מקבל ניקוד מלא:
טעות נפוצה:
לתאר את הקריקטורה בלי לפענח את המסר שלה (מה מבטאת "ההיסטוריה" הרודפת אחרי החייל), או לכתוב סיבה כללית ("כל אחד ראה את המלחמה אחרת") בלי לקשור אותה למאפיין מוגדר של המקור.
שאלה 13 · מלחמת יום הכיפורים (1973)
הסבירו את הגורמים שהשפיעו על החלטת מצרים לפתוח במלחמה באוקטובר 1973.
בתשובתכם התייחסו לשיקולים של נשיא מצרים סאדאת ולתוצאות של מלחמת ששת הימים.
לפניכם שני מקורות (1–2) העוסקים במלחמת יום הכיפורים.
– על פי מה שלמדתם, הציגו את הישגיה של מדינת ישראל ואת הישגיה של מצרים במלחמת יום הכיפורים.
– כיצד מתאר כל אחד מן המקורות (1–2) את השפעת המלחמה על מדינת ישראל?
הסבירו סיבה אחת להבדל בין שני המקורות בתיאור השפעת המלחמה.
◂ פתרון מלא לשאלה 13
סעיף א
שיקולי סאדאת: ראה במלחמה אמצעי לפתיחת תהליך מדיני שיביא לנסיגת ישראל מסיני, אחרי שנדחו יוזמותיו להסדר עם ישראל (לשבור את הקיפאון המדיני).
תוצאות מלחמת ששת הימים: הישגי ישראל העצימו את התנגדותה של מצרים למדינת ישראל, ומצרים שאפה למחוק את הכישלון ולנקום על ההשפלה שספגה במלחמה; מצרים רצתה להחזיר לעצמה את שטחי חצי האי סיני שנכבשו במלחמה.
מה נדרש:
"הסבירו את הגורמים" – הסבר סיבתי לכמה גורמים (שלושה) שהובילו את מצרים להחליט לפתוח במלחמה. יש להתייחס במפורש לשני תחומים: השיקולים של הנשיא סאדאת, ותוצאות מלחמת ששת הימים.
תשובה מלאה:
השיקולים של נשיא מצרים סאדאת – שבירת הקיפאון המדיני.
אנואר סאדאת עלה לשלטון במצרים אחרי מות נאצר (ספטמבר 1970). ב־1971 הציע יוזמות להסדר חלקי עם ישראל – למשל נסיגה ישראלית מגדת תעלת סואץ ופתיחת התעלה לשיט – אך יוזמותיו נדחו, וישראל, בטוחה בכוחה אחרי 1967, לא ראתה צורך לוותר על השטחים בלי הסכם מלא. גם המעצמות לא פעלו לשנות את המצב. נוצר קיפאון מדיני ("לא מלחמה ולא שלום"), שבו ישראל ממשיכה להחזיק בסיני. סאדאת הגיע למסקנה שרק מלחמה תזעזע את המצב: היא תאלץ את ישראל ואת המעצמות, ובראשן ארצות הברית, להבין שאי־אפשר להשאיר את המצב כפי שהוא, ותביא לפתיחת תהליך מדיני שבסופו ישראל תיסוג מסיני. מבחינתו, המטרה של המלחמה לא הייתה בהכרח להביס את ישראל, אלא להשיג הישג צבאי מוגבל שיפתח את הדרך להסדר מדיני.
תוצאות מלחמת ששת הימים.
1. הרצון למחוק את ההשפלה: התבוסה המהירה ב־1967, שבה הושמד רוב חיל האוויר המצרי ביום הראשון והצבא המצרי נסוג מסיני באבדות כבדות, הייתה השפלה קשה למצרים ולעולם הערבי. הישגי ישראל העצימו את ההתנגדות המצרית לישראל, ומצרים שאפה למחוק את הכישלון, לנקום על ההשפלה ולהחזיר את כבודה הלאומי ואת מעמדה כמנהיגת העולם הערבי. לכן גם פתחה במלחמת ההתשה (1969–1970) לאורך התעלה.
2. השאיפה להחזיר את סיני: במלחמת ששת הימים כבשה ישראל את כל חצי האי סיני, וצה"ל התבצר לאורך תעלת סואץ (קו בר־לב). התעלה נסגרה לשיט, ומצרים איבדה מקור הכנסה חשוב ושדות נפט בסיני. מצרים רצתה להחזיר לעצמה את השטחים האלה, ולאחר שהדרך המדינית לא הצליחה – בחרה בדרך הצבאית.
הסיכום: תוצאות מלחמת ששת הימים – ההשפלה ואובדן סיני – יצרו את המניע, ושיקוליו של סאדאת, שהעריך שמלחמה מוגבלת תשבור את הקיפאון המדיני, הפכו את המניע להחלטה. לכן פתחו מצרים וסוריה במתקפת פתע ב־6 באוקטובר 1973, ביום הכיפורים. סאדאת תיאם את המהלך עם נשיא סוריה אסד, שגם הוא ביקש להחזיר את רמת הגולן, וכך יכלה מצרים לצאת למלחמה בשתי חזיתות בבת אחת. מבחינתו גם הצלחה צבאית חלקית – צליחת התעלה והחזקת רצועה בגדה המזרחית – תספיק כדי להחזיר את הכבוד המצרי ולהניע את המעצמות לפעול להסדר.
למה זה מקבל ניקוד מלא:
טעות נפוצה:
להתייחס רק לתוצאות מלחמת ששת הימים ולהחסיר את שיקולי סאדאת, או לתאר את מהלך מלחמת יום הכיפורים במקום את הגורמים שקדמו לה. החלק של שיקולי סאדאת הוא מרכיב מרכזי בתשובה.
סעיף ב
הישגי ישראל: התחזק הקשר עם ארצות הברית, סיוע אמריקני משמעותי (רכבת אווירית); אף על פי שהופתע, צה"ל עצר את התקדמות צבאות מצרים וסוריה ואף יצא למתקפת נגד וכבש בחזרה את השטחים שנפלו; צה"ל כבש שטחים מעבר לגבולות סיני ורמת הגולן – 40 ק"מ מדמשק ו־101 ק"מ מקהיר.
הישגי מצרים: ההתקפה הפתיעה את ישראל; הצבא המצרי חצה את התעלה, כבש את רוב המעוזים וביסס קו הגנה מעבר לתעלה בעומק כמה ק"מ ואף הדף את ניסיון התקפת הנגד הראשונה; בסוף המלחמה נותרו כוחות מצריים ממזרח לתעלה, בסיני; אבדות קשות לצה"ל; כושר לחימה גבוה; השיחות בסיום המלחמה – הסכמי הפרדת הכוחות, פתיחת תעלת סואץ, הרחקת צה"ל ובסוף הסכם השלום והשבת סיני.
מקור 1: השפעה שלילית על הדימוי העצמי ועל דימוי צה"ל – הדמות הזקופה על הכן משתקפת במראה שפופה, מובסת, חלושה, עומדת על פח זבל, ברקע אפל – התחושות הקשות בחברה הישראלית אחרי המלחמה.
מקור 2: השפעה חיובית – ניצחון: "יצאנו וידנו על העליונה", "ברור לי מאז אותם ימים שלא יוכלו לנו", "רוח של ביטחון ועוצמה והכרה בגודל הניצחון".
סיבה להבדל: זהות היוצר – מאייר אזרחי שמבטא את התחושות בציבור מול קצין בכיר שלחם ומבקש לחזק את רוח הקרב בצבא; או מועד הפרסום – 1974, כשהרושם הקשה של ההפתעה והמחדל עוד טרי ותנועות המחאה פועלות, מול 2013, ממרחק של 40 שנה ובפרספקטיבה רחבה יותר.
מה נדרש:
שלוש מטלות. (1) "הציגו את הישגיה של מדינת ישראל ואת הישגיה של מצרים" – על פי הידע, שני צדדים; לא צוין מספר, ולכן שלושה הישגים לכל צד. (2) "כיצד מתאר כל אחד מן המקורות" את השפעת המלחמה על ישראל – בנפרד, עם פרטים מן הקריקטורה וציטוטים מן הריאיון. (3) "הסבירו סיבה אחת להבדל" – מאפיין של המקורות והסבר כיצד הוא גורם להבדל.
תשובה מלאה:
הישגיה של ישראל במלחמה.
1. בלימה ומתקפת נגד: אף על פי שהופתע ב־6 באוקטובר 1973 ונלחם ביחסי כוחות קשים, הצליח צה"ל בתוך ימים ספורים לעצור את התקדמות צבאות מצרים וסוריה. ברמת הגולן הדף את הצבא הסורי וכבש בחזרה את השטחים שנפלו בידיו.
2. כיבוש שטחים מעבר לקווים: צה"ל צלח את תעלת סואץ (במבצע "אבירי לב", באמצע אוקטובר) וכבש שטחים בגדה המערבית של התעלה, עד מרחק 101 ק"מ מקהיר, וכיתר את הארמייה השלישית המצרית. בצפון חדר מעבר לרמת הגולן והגיע עד מרחק כ־40 ק"מ מדמשק.
3. חיזוק הקשר עם ארצות הברית: במהלך המלחמה קיבלה ישראל סיוע אמריקני משמעותי, ובראשו רכבת אווירית של נשק ותחמושת, והקשר בין המדינות התחזק.
הישגיה של מצרים במלחמה.
1. הפתעה: ההתקפה המשולבת של מצרים וסוריה, ביום הכיפורים, הפתיעה את ישראל, שהעריכה שמצרים לא תצא למלחמה.
2. צליחת התעלה: הצבא המצרי חצה את תעלת סואץ, כבש את רוב מעוזי קו בר־לב, ביסס קו הגנה בגדה המזרחית בעומק של כמה קילומטרים בסיני, ואף הדף את ניסיון התקפת הנגד הראשונה של צה"ל (8 באוקטובר). בסיום המלחמה נותרו כוחות מצריים ממזרח לתעלה.
3. אבדות לישראל והישג מדיני: הצבא המצרי הוכיח כושר לחימה גבוה והסב לצה"ל אבדות קשות – יותר מ־2,500 חללים בכל החזיתות. השיחות בסוף המלחמה הובילו להסכם הפרדת הכוחות (ינואר 1974), שהרחיק את צה"ל מן התעלה ואפשר את פתיחתה מחדש (1975), והיו בסיס למשא ומתן שהביא להסכם השלום (1979) ולהשבת סיני כולו למצרים.
כיצד מתאר כל אחד מן המקורות את השפעת המלחמה על ישראל.
מקור 1 – הקריקטורה של דני קרמן (1974): הקריקטורה מציגה את ההשפעה השלילית של המלחמה על הדימוי העצמי של הישראלים ועל דימוי צה"ל, גם אחרי הניצחון הצבאי. מימין עומדת דמות של ישראלי צעיר, זקוף ובטוח בעצמו, ידיו בכיסיו, על כן מפואר כמו פסל – כך ראו הישראלים את עצמם אחרי 1967. אבל במראה הוא רואה דמות אחרת לגמרי: שפופה, מובסת, חלושה וראשה מושפל, העומדת על פח זבל. הרקע מסביב אפל וקודר. המסר: המלחמה ניפצה את הדימוי של הגבורה והעליונות, והחברה הישראלית נאלצה להתמודד עם "תמונת מראה" עגומה – תחושות ההלם, הכישלון והאכזבה שרווחו אחרי המלחמה, אף על פי שצה"ל ניצח בה.
מקור 2 – ריאיון עם האלוף במילואים גרשון הכהן (2013): המקור מציג השפעה חיובית – המלחמה מתוארת כניצחון גדול שחיזק את הביטחון ואת העוצמה. הכהן מביא את דבריו של המפקד יעקב צ'סנר: "ההוויה הנישאת עִמי מאז היא חוויית ניצחון", כי "אם עמדנו בהצלחה במבחן ההפתעה החמוּר מכול, ביחסי כוחות כל כך מובהקים לטובת האויב, ויצאנו וידנו על העליונה" – הרי שההצלחה הוכיחה את עוצמת הצבא. המסקנה: "ברור לי מאז אותם ימים שלא יוכלו לנו". הכהן עצמו מוסיף שבשנים שאחרי המלחמה "נשבה בשורוֹת הלוחמים [שלנו] רוח של ביטחון ועוצמה והכרה בגודל הניצחון", ושגם האויבים הבינו זאת. לפי המקור, הניצחון במלחמה שפתחה בתנאים קשים כל כך הוכיח שאי־אפשר להביס את ישראל.
סיבה להבדל: מועד הפרסום של כל מקור.
מקור 1 הוא איור שפורסם ב־1974, זמן קצר אחרי המלחמה. בזמן הזה עוד היה טרי הרושם הקשה של ההפתעה, של "המחדל" ושל אלפי החללים, ופעלו תנועות מחאה שיצאו נגד ההנהגה וקראו להתפטרות האחראים (ועדת אגרנט; התפטרות ראש הממשלה גולדה מאיר באפריל 1974). לכן הקריקטורה משקפת את המשבר ואת האכזבה. מקור 2 מתאר שיחה שהתקיימה ב־2013, ארבעים שנה אחרי המלחמה. ממרחק הזמן התעמעם הרושם הקשה של ההפתעה ומחיריה, ונוספה פרספקטיבה היסטורית רחבה יותר על השפעות המלחמה – כולל ההסכמים שבאו אחריה והשקט היחסי בגבולות. לכן הכותב יכול להעריך את המלחמה בעיקר לפי תוצאותיה הצבאיות, כניצחון.
(סיבה אפשרית נוספת: זהות היוצר – מקור 1 הוא יצירה של מאייר, אזרח שמבטא באמצעות קריקטורה את התחושות הקשות שרווחו בציבור הישראלי; מקור 2 הוא ריאיון עם קצין בכיר בצבא, שמבקש לחזק את רוח הקרב של צה"ל, ומביא את דבריו של מפקד שלחם במלחמה וחווה גם את רגעי הניצחון בסופה.)
למה זה מקבל ניקוד מלא:
טעות נפוצה:
להציג רק את הישגי ישראל ולשכוח את הישגי מצרים, או לפרש את הקריקטורה כביקורת על האויב – היא עוסקת בדימוי העצמי של ישראל עצמה.