מתכונת 1 בהיסטוריה (שאלון 22261) - פתרון מלא

מה השאלה מבקשת: (1) לנמק את הקביעה שליל הבדולח היה נקודת מפנה – להסביר מה השתנה במדיניות – ולבסס את הנימוק על שתי עובדות: אחת מן הליל עצמו ואחת מן הצעדים שננקטו בעקבותיו. (2) לבחור מקור מספר הלימוד ולהסביר מה הוא מלמד על המטרה של המדיניות הנאצית כלפי היהודים ערב המלחמה.

תשובה מלאה:
מדוע ליל הבדולח היה נקודת מפנה: מעליית הנאצים לשלטון ב־1933 ועד 1938 נדחקו היהודים מן החברה הגרמנית בהדרגה, בעיקר באמצעות חקיקה, צווים וחרמות – למשל חוקי נירנברג (1935), ששללו את אזרחותם. בליל הבדולח עבר המשטר מהדרה בחוק לאלימות פיזית מאורגנת בהיקף ארצי נגד היהודים כקבוצה, ומיד אחריו – לנישול מוחלט של היהודים מן הכלכלה ומן החברה ולדחיקתם להגר מגרמניה. מאז ליל הבדולח גם רוכז הטיפול ביהודים בהדרגה בידי ה־SS, והמדיניות נעשתה ריכוזית וקיצונית יותר.

עובדה מן הליל עצמו: בלילה שבין 9 ל־10 בנובמבר 1938, בפוגרום שאורגן בידי המשטר והוצג כ"תגובה ספונטנית" לרצח הדיפלומט הגרמני ארנסט פום ראט בפריז, הוצתו והוחרבו מאות בתי כנסת, נופצו ונבזזו אלפי חנויות ובתים של יהודים, ועשרות יהודים נרצחו. כ־30 אלף גברים יהודים נעצרו ונשלחו למחנות הריכוז דכאו, בוכנוולד וזקסנהאוזן – לראשונה נשלחו יהודים בהמוניהם למחנות רק משום שהיו יהודים – ורבים מהם שוחררו רק לאחר שהתחייבו להגר. העובדה מבטאת את המפנה: האלימות כבר אינה מעשה של יחידים, אלא מדיניות של המדינה כלפי היהודים כולם.

עובדה מן הצעדים שבעקבותיו: ב־12 בנובמבר 1938 הוטל על היהודים קנס של מיליארד מרק – "תשלום כפרה" על רצח פום ראט – והם חויבו לתקן את הנזקים על חשבונם, ואילו תגמולי הביטוח שהגיעו להם הוחרמו לטובת המדינה. באותו יום פורסם צו על הוצאת היהודים מן החיים הכלכליים בגרמניה, שאסר עליהם לנהל חנויות ועסקים החל מ־1 בינואר 1939. ב־15 בנובמבר 1938 גורשו הילדים היהודים מבתי הספר הכלליים. כלומר, בתוך ימים ספורים הושלם הנישול של היהודים מן הכלכלה ומן החברה – תהליך שעד אז נמשך שנים.

מקור מספר הלימוד: הפרוטוקול של הדיון שכינס הרמן גרינג ב־12 בנובמבר 1938, יומיים אחרי ליל הבדולח, בהשתתפות גבלס, היידריך ובכירים נוספים. בדיון הוחלט להטיל על היהודים את הקנס של מיליארד מרק, להעביר למדינה את תגמולי הביטוח שהגיעו להם על הנזקים ולהוציא אותם מן הכלכלה, והיידריך הציע צעדים להאצת הגירת היהודים מגרמניה.
מה אפשר ללמוד מן המקור על המטרה: מטרת המדיניות ערב המלחמה הייתה לנשל את היהודים מרכושם ומפרנסתם, לבודד אותם לחלוטין, ולדחוק אותם בכל האמצעים לעזוב את גרמניה – כלומר להפוך את גרמניה ל"נקייה מיהודים". המקור מראה גם שהמשטר ניצל מיד את האלימות של ליל הבדולח כדי להאיץ את הנישול באמצעות החלטות של מוסדות המדינה, ושה־SS (היידריך) קיבל תפקיד מרכזי בטיפול ביהודים. ואכן, בינואר 1939 הוקם המשרד המרכזי של הרייך להגירת יהודים בראשות היידריך.

למה זה מקבל ניקוד מלא: הקביעה מנומקת – מוסבר מה השתנה (מהדרה הדרגתית בחוק לאלימות מאורגנת, לנישול מוחלט ולהגירה כפויה) – ומבוססת על שתי עובדות מדויקות כנדרש: אחת מן הליל עצמו (בתי הכנסת, 30 אלף העצורים) ואחת מן הצעדים שאחריו (הקנס והצו מ־12 בנובמבר, הגירוש מבתי הספר). המקור מזוהה (מה, מתי, מי השתתף), ומוסבר הקשר בינו לבין מטרת המדיניות.

טעות נפוצה: לכתוב שבליל הבדולח החל "הפתרון הסופי". ב־1938 הייתה המטרה נישול, בידוד ודחיקה להגירה, ולא רצח שיטתי.

בבחינה: ציינו את שם הספר, ההוצאה והעמוד שממנו לקחתם את המקור.

מה השאלה מבקשת: (1) על פי הקטע – שלושה רכיבים: הדילמה, העמדה והנימוקים (עם ציטוטים). (2) על פי הידע – דרך התמודדות אחרת של ראש יודנראט אחר, והסבר גורם אחד להבדל.

תשובה מלאה:
הדילמה: לפני רומקובסקי עמדה "דילמת השילוחים" – האם לבצע בעצמו את דרישת הגרמנים למסור לגירוש יותר מ־20,000 מתושבי הגטו, ובהם ילדים, זקנים וחולים, או לסרב ולהשאיר את הביצוע לגרמנים. בקטע: "עמדנו לפני השאלה: האם לקבל זאת ולבצע זאת בעצמנו, או להשאיר את הביצוע לאחרים?".

העמדה: רומקובסקי החליט לשתף פעולה ולבצע את הגירוש באמצעות מנגנון היודנראט, והוא קורא לתושבי הגטו למסור לו את יקיריהם: "אחים ואחיות, תנו אותם לי!", "אבות ואמהות, תנו לי את ילדיכם!".

הנימוקים:
א. אם היודנראט לא יבצע את הגירוש, הגרמנים יבצעו אותו בעצמם, באלימות ובלי שום אפשרות להשפיע על מי יילקח, והמחיר יהיה כבד יותר: "ואם לא אעשה זאת – 'נעשה זאת בעצמנו'".
ב. יש להקריב חלק כדי להציל את הרוב: "אני נאלץ לכרות איברים כדי להציל את הגוף!".
ג. יש להציל את מי שיש לו סיכוי לשרוד – הבריאים, שיכולים לעבוד: "יש להציל את מי שאפשר להציל ושיש לו סיכוי להינצל", "תנו לי את החולים האלה, ואולי אפשר יהיה להציל במקומם את הבריאים". מאחורי הנימוק עומדת התפיסה שגטו לודז', שעבד בשביל הצבא הגרמני, ימשיך להתקיים כל עוד הוא יצרני.

דרך התמודדות אחרת: אדם צ'רניאקוב, ראש היודנראט בגטו ורשה. כאשר החל הגירוש הגדול מגטו ורשה לטרבלינקה, ב־22 ביולי 1942, דרשו ממנו הגרמנים לספק אלפי יהודים ביום, ואף ילדים. צ'רניאקוב הבין שהגרמנים דורשים לכלול בגירוש גם את הילדים, ולא היה מוכן לקחת חלק בכך. ב־23 ביולי 1942, יום אחרי תחילת הגירוש, שם קץ לחייו. הוא לא היה מוכן לקחת על עצמו את ההכרעה מי יחיה ומי ימות, אך גם לא קרא לציבור להתנגד.

גורם להבדל – תפיסת "הגטו היצרני" והאופי של הגטו: רומקובסקי הפך את גטו לודז' לגטו תעשייתי שבו עבדו רוב התושבים בבתי מלאכה שייצרו בשביל הצבא הגרמני, והוא האמין בכל כוחו שאם הגטו יהיה מועיל לגרמנים הם לא יחסלו אותו. לכן ראה במסירת הילדים, הזקנים והחולים – שאינם עובדים – מחיר הכרחי להצלת הגטו העובד. גטו לודז' גם היה מבודד לחלוטין, ושליטתו של רומקובסקי בו הייתה ריכוזית מאוד. צ'רניאקוב, לעומתו, הבין כנראה שהגירוש מוורשה אינו מוגבל למי שאינם מועילים לעבודה, ולא היה מוכן לשמש מכשיר לגירוש הילדים. (אפשר גם להסביר את ההבדל דרך האישיות והערכים של כל אחד מן המנהיגים, או דרך המידע שהיה בידיהם על גורל המגורשים.)

למה זה מקבל ניקוד מלא: שלושת הרכיבים של החלק הראשון – דילמה, עמדה ונימוקים – מוצגים בנפרד ומעוגנים בציטוטים. בחלק השני מוצגת דרך התמודדות שונה עם עובדות מדויקות (ורשה, יולי 1942), והגורם להבדל מוסבר – כיצד הוא הוביל כל מנהיג לדרך אחרת.

טעות נפוצה: לשפוט את רומקובסקי במקום להציג את עמדתו ואת נימוקיו. השאלה מבקשת להציג את הטיעון שלו כפי שהוא מופיע בקטע.

מה השאלה מבקשת: (1) להסביר מהו התואר "חסיד אומות העולם" ולהציג את אמות המידה להענקתו. (2) לבחור מקור מספר הלימוד על חסיד אומות עולם, ולהסביר כיצד באים בו לידי ביטוי שני מניעים של המציל ודילמה אחת שעמדה בפניו.

תשובה מלאה:
התואר "חסיד אומות העולם" הוא תואר כבוד שמעניקה מדינת ישראל, באמצעות יד ושם, לבני אומות אחרות – לא־יהודים – שהצילו יהודים בתקופת השואה. התואר נקבע בחוק יד ושם (1953), וההחלטה על הענקתו מתקבלת בוועדה ציבורית שבראשה עומד שופט.
אמות המידה להענקת התואר:
א. המציל אינו יהודי, והשתתף באופן פעיל בהצלת יהודי אחד או יותר מסכנת מוות או משילוח למחנות.
ב. המציל סיכן בכך את חייו, את חירותו או את מעמדו.
ג. המציל לא התנה את העזרה בתשלום או בתמורה חומרית אחרת – המניע היה רצון לעזור לנרדפים.
ד. יש עדות של הניצולים או תיעוד מהימן אחר המאשר את מעשה ההצלה.
משמעות התואר: הוא מבטא את הכרת התודה של העם היהודי למעטים שבחרו לפעול, בזמן שרוב האוכלוסייה עמדה מן הצד ואחרים שיתפו פעולה עם הנאצים.

מקור מספר הלימוד: סיפורה של אירנה סנדלר, עובדת סוציאלית פולנייה מוורשה. סנדלר, שהשתמשה בהיתר כניסה לגטו כעובדת סוציאלית, הייתה פעילה ב"ז'גוטה" – המועצה לעזרה ליהודים שהקימה המחתרת הפולנית בסוף 1942 – ומאוקטובר 1943 עמדה בראש מחלקת הילדים שלה. היא ושותפיה הבריחו מגטו ורשה ילדים יהודים, ומצאו להם מקומות מסתור במשפחות פולניות ובמנזרים, עם תעודות זהות מזויפות. היא רשמה את שמות הילדים האמיתיים והטמינה את הרשימות, כדי שאפשר יהיה להחזיר להם את זהותם. באוקטובר 1943 נעצרה בידי הגסטפו, עונתה ונידונה למוות, אך שוחררה בזכות שוחד ששילמה המחתרת. ב־1965 הוכרה כחסידת אומות עולם.

המניעים שבאים לידי ביטוי במקור:
מניע ראשון – ערכים הומניים ומוסריים שספגה בבית: אביה, רופא, טיפל גם בחולים עניים, ובהם יהודים, וחינך אותה לעזור לכל אדם במצוקה. במקור היא מסבירה שראתה בעזרה לנרדפים חובה אנושית פשוטה, ולא מעשה גבורה.
מניע שני – קשרים אישיים עם יהודים והתנגדות עקרונית לאנטישמיות: כבר לפני המלחמה היו לה חברים ועמיתים יהודים, והיא יצאה נגד גילויי אנטישמיות באוניברסיטה. בזמן הכיבוש ראתה בהצלת היהודים גם חלק מן ההתנגדות לכובש הנאצי.

דילמה שעמדה בפני המצילה: בפולין הכבושה הטילו הנאצים, מאוקטובר 1941, עונש מוות על מי שעזר ליהודים – ולעיתים גם על בני משפחתו ובני ביתו. סנדלר עמדה אפוא לפני השאלה אם להמשיך במעשי ההצלה ולסכן את חייה ואת חיי הקרובים לה, או לחדול ולהציל את עצמה – והיא בחרה להמשיך. דילמה נוספת נגעה לרשימות הילדים: שמירת השמות האמיתיים נועדה לאפשר להחזיר לילדים את זהותם ולאחד אותם עם משפחותיהם אחרי המלחמה, אך אילו נמצאו הרשימות בידי הגסטפו, היו הילדים ומשפחות המסתור בסכנת מוות. סנדלר בחרה לשמור את הרשימות והטמינה אותן בצנצנות, וכשנעצרה מסרה אותן לחברתה, שהסתירה אותן בבגדיה, והן לא נמצאו.

למה זה מקבל ניקוד מלא: התואר מוסבר, ואמות המידה מוצגות במפורש (לא־יהודי, הצלה פעילה, סיכון עצמי, בלי תמורה, תיעוד). המקור מזוהה (מי, איפה, מתי, מה עשתה), ומוסברים בו שני מניעים שונים ודילמה של המצילה, בקישור לפרטים מן הסיפור.

טעות נפוצה: לכתוב שכל מי שעזר ליהודים תמורת כסף הוא חסיד אומות עולם. עזרה שהותנתה בתשלום אינה עומדת באמות המידה.

בבחינה: ציינו את שם הספר, ההוצאה והעמוד שממנו לקחתם את המקור.

מה השאלה מבקשת: (1) להציג את ההצעה, ולהסביר את תוצאות הפולמוס ואת השפעתו על התנועה הציונית. (2) להביע עמדה – האם המשפט של פינסקר קרוב יותר לתומכים או למתנגדים – ולנמק אותה, תוך התייחסות לנימוק אחד של כל צד.

תשובה מלאה:
ההצעה: ב־1903 הציעה ממשלת בריטניה, ביוזמת שר המושבות ג'וזף צ'מברליין, להעמיד לרשות התנועה הציונית שטח במזרח אפריקה הבריטית (באזור שבו נמצאת היום קניה, שכונה בטעות "אוגנדה") להתיישבות יהודית בעלת שלטון עצמי בחסות בריטניה. הרצל הביא את ההצעה לקונגרס הציוני השישי באוגוסט 1903, והקונגרס החליט ברוב קולות לשלוח משלחת לבדוק את השטח.

תוצאות הפולמוס: ההחלטה עוררה מחאה חריפה, בעיקר בקרב הציונים מרוסיה ("ציוני ציון", ובהם מנחם אוסישקין), שעזבו את אולם הקונגרס והתכנסו אחר כך בוועידת חרקוב (1903) כדי לפעול נגד ההצעה. התנועה עמדה על סף פילוג. לאחר מותו של הרצל (1904) דן הקונגרס השביעי (1905) בדוח המשלחת ודחה את ההצעה, וקבע שהתנועה תפעל רק בארץ־ישראל ובסביבתה. תומכי הפתרון הטריטוריאלי, בראשות ישראל זנגוויל, פרשו מן ההסתדרות הציונית והקימו את ההסתדרות הטריטוריאליסטית.
השפעת הפולמוס על התנועה: ראשית, הוכרע סופית שהציונות היא ציונות של ארץ־ישראל, ושאין לה תחליף טריטוריאלי. שנית, הפולמוס חשף את גבולות הדרך המדינית של הרצל – השגת צ'רטר מן המעצמות – ובשנים שאחריו התחזקה בתנועה הנטייה לשלב בפעולה המדינית גם פעולה מעשית של עלייה והתיישבות בארץ־ישראל. שלישית, הפרישה של הטריטוריאליסטים ומות הרצל החלישו את התנועה לזמן מה.

עמדה: לדעתי עמדתו של פינסקר קרובה יותר לעמדת התומכים בהצעה. בשורה האחרונה הוא כותב: "מטרת מאמצינו כיום צריכה להיות לא 'ארץ הקודש', אלא ארץ משלנו". כלומר, מבחינתו העיקר הוא טריטוריה שבה היהודים יהיו בטוחים וישלטו בעצמם, ולא דווקא ארץ־ישראל.
נימוק של התומכים: המצוקה של יהודי מזרח אירופה, שהחריפה אחרי פרעות קישינב (אפריל 1903), חייבה מקלט מיידי – נורדאו כינה את ההצעה "מקלט לילה". גם פינסקר כתב אחרי הפוגרומים של 1881–1882, ומנימוקיו עולה אותה תחושת דחיפות: שנאת היהודים "אין לה מרפא", ולכן יש להשיג במהירות ארץ משלנו. זו בדיוק הגישה של התומכים.
נימוק של המתנגדים: הזיקה ההיסטורית והדתית לארץ־ישראל היא הכוח שמניע את ההמונים, ובלעדיה התנועה תאבד את בסיסה; איש לא יתגייס למען ארץ זרה באפריקה. פינסקר, לעומתם, אינו רואה בארץ הקודש תנאי – הוא אף מציג אותה כמטרה שאינה העיקר. לכן עמדתו בקטע רחוקה מעמדת המתנגדים.
(עמדה אחרת שאפשר לנמק: בפועל פינסקר עמד בהמשך בראש תנועת "חיבת ציון" (ועידת קטוביץ, 1884), שתמכה בהתיישבות בארץ־ישראל. לכן אפשר לטעון שמעשיו קרובים יותר לעמדת המתנגדים, אף שהמשפט בקטע קרוב לתומכים.)

למה זה מקבל ניקוד מלא: ההצעה מוצגת עם פרטים (מי הציע, מתי, מה). התוצאות מוצגות ברצף מדויק (הקונגרס השישי, חרקוב, הקונגרס השביעי, הפרישה), וההשפעה מוסברת. העמדה ברורה, מעוגנת בציטוט, ומנומקת באמצעות נימוק אחד של כל צד – כפי שנדרש.

טעות נפוצה: לכתוב שהקונגרס השישי קיבל את אוגנדה כמדינה ליהודים. הקונגרס השישי החליט רק לשלוח משלחת בדיקה, וההצעה נדחתה ב־1905.

מה השאלה מבקשת: (1) להסביר את תרומת רוטשילד, ולהציג שתי ביקורות על "שיטת האפוטרופסות". (2) לבחור מקור מספר הלימוד ולהסביר כיצד הוא מבטא דרך פעולה אחרת של התנועה הציונית בשנים 1908–1914.

תשובה מלאה:
תרומת הברון רוטשילד: המושבות הראשונות שהקימו אנשי העלייה הראשונה בשנות השמונים של המאה ה־19 – כמו ראשון לציון, זכרון יעקב וראש פינה – נקלעו מהר מאוד לקשיים כלכליים קשים: לאיכרים לא היו ניסיון בחקלאות, הון מספיק ומים, והם סבלו ממחלות. החל מ־1882–1883 נטל הברון אדמונד דה רוטשילד מפריס את המושבות תחת חסותו: הוא מימן אותן, שלח אליהן פקידים ומומחים חקלאיים, רכש קרקעות להרחבתן והקים מושבות נוספות, ופיתח ענפים חקלאיים ותעשייתיים – בעיקר גידול גפנים והקמת יקבים בראשון לציון ובזכרון יעקב. כמו כן הקים במושבות מוסדות שירות, כמו בתי ספר ומרפאות. בלי עזרתו רוב המושבות היו קורסות, ולכן הוא נחשב ל"אבי היישוב".

ביקורת ראשונה – תלות ואובדן העצמאות: האיכרים קיבלו קצבאות ותמיכה מן הפקידות, ונעשו תלויים בה. המבקרים טענו שהשיטה הפכה את האיכרים לנתמכים במקום חקלאים עצמאיים, ופגעה ביוזמה האישית וברוח החלוצית. אחד העם תיאר זאת בחריפות במאמרו "אמת מארץ ישראל" (1891).

ביקורת שנייה – שלטון הפקידים והעסקת פועלים ערבים: הפקידים ניהלו את המושבות בשיטה ריכוזית ומתנשאת, התערבו בחיי האיכרים והחליטו מה לגדל ואיך לחיות, ועימותים עם האיכרים הובילו, למשל, למרד האיכרים בראשון לציון (1887). נוסף על כך, ענפי המטעים שהשיטה טיפחה התבססו על פועלים ערבים זולים, ולכן לא נוצרו מקומות עבודה לעולים יהודים – בניגוד לרעיון "העבודה העברית". (ביקורת נוספת: התבססות על ענף אחד – הגפן – שלא היה רווחי ונקלע למשבר.) בשנת 1900 העביר רוטשילד את ניהול המושבות לחברת יק"א.

מקור מספר הלימוד: קטע העוסק בפעולתו של ד"ר ארתור רופין, שעמד בראש "המשרד הארץ־ישראלי" שפתחה ההסתדרות הציונית ביפו ב־1908. במקור מתואר כיצד רופין רכש קרקעות בשם התנועה הציונית, הקים את חוות כנרת להכשרת פועלים, ומסר לקבוצת פועלים קרקע באום ג'וני שבה קמה דגניה – ה"קבוצה" הראשונה (1910). המשרד גם סייע בהלוואה לאגודת "אחוזת בית" לבניית השכונה שממנה צמחה תל אביב (1909).
המקור מבטא דרך פעולה שונה משיטת האפוטרופסות: ההתיישבות נעשית ביוזמה ובמימון של התנועה הציונית עצמה, על קרקע לאומית שנרכשה בשם העם היהודי, ובעבודה עברית של הפועלים – ולא בחסות פילנתרופ פרטי, על קרקע פרטית ובעבודה ערבית. כך היא תרמה להכשרת פועלים יהודים ולקליטת אנשי העלייה השנייה, ויצרה צורות התיישבות חדשות.

למה זה מקבל ניקוד מלא: התרומה מוסברת בכמה פעולות קונקרטיות ובחשיבותן; שתי הביקורות שונות זו מזו ומבוססות בעובדות (אחד העם, מרד האיכרים, עבודה ערבית). המקור מזוהה (מי, מתי, מה) ומוסבר כיצד הוא מבטא דרך פעולה אחרת – בהשוואה לשיטת האפוטרופסות.

בבחינה: ציינו את שם הספר, ההוצאה והעמוד שממנו לקחתם את המקור.

מה השאלה מבקשת: (1) להשוות בין שני הנוסחים – להציג שני הבדלים, ולהסביר לכל הבדל מדוע הוא יצר קושי לתנועה הציונית, עם ציטוטים משני המקורות. (2) על פי הידע – להסביר גורם אחד לשינוי הנוסח בידי ממשלת בריטניה.

תשובה מלאה:
הבדל ראשון – מ"ארץ־ישראל כבית לאומי" ל"בית לאומי בארץ־ישראל": בנוסח הציוני נכתב: "ארץ־ישראל צריכה להיבנות מחדש כביתו הלאומי של העם היהודי", ואילו בנוסח הסופי נכתב: "הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ־ישראל". בנוסח הציוני ארץ־ישראל כולה היא הבית הלאומי, והמילה "מחדש" מכירה בזיקה ההיסטורית של העם היהודי לארצו. בנוסח הסופי הבית הלאומי יוקם רק "בארץ־ישראל" – כלומר בתוכה – והזכות ההיסטורית אינה מוזכרת.
הקושי: הנוסח השאיר פתח לפרש את ההצהרה כך שהבית הלאומי יוקם רק בחלק מן הארץ, ואף המושג "בית לאומי" לא הוגדר – לא ברור אם הכוונה למדינה, לאוטונומיה או למרכז תרבותי. ואכן, בשנות המנדט פירשו ממשלות בריטניה את ההצהרה בצמצום (למשל, ב־1922 הוצא עבר הירדן המזרחי מתחום הבית הלאומי).

הבדל שני – סעיפי הסייג שנוספו: בנוסח הציוני אין כל הגבלה, ואילו בנוסח הסופי נוסף: "יובן בבירור שלא ייעשה דבר העלול לפגוע בזכויות האזרחיות והדתיות של קהילות לא־יהודיות הקיימות בארץ־ישראל, או בזכויות ובמעמד המדיני שהיהודים נהנים מהם בכל ארץ אחרת".
הקושי: הסייג הראשון הגביל את מימוש הבית הלאומי – כל צעד לקידומו (עלייה, רכישת קרקעות) יכול היה להיחשב פגיעה בזכויות הערבים. נוסף על כך, ההצהרה מכירה ברוב הערבי בארץ רק כ"קהילות לא־יהודיות", ומבטיחה לו זכויות אזרחיות ודתיות בלבד – ובכך נוצרה סתירה בין הבית הלאומי ובין הימצאותו של רוב ערבי שתבע עצמאות, סתירה שהבריטים הסתמכו עליה בהמשך כדי להגביל את הפעילות הציונית.
(הבדלים נוספים אפשריים: "מקבלת את העיקרון" ו"להבטיח את השגת מטרה זו" בנוסח הציוני, לעומת "רואה בעין יפה" ו"להקל על השגת מטרה זו" בנוסח הסופי – התחייבות חלשה ומעורפלת יותר; והשמטת ההתחייבות לדון "עם ההסתדרות הציונית בדרכים ובאמצעים הדרושים" – ההסתדרות הציונית לא הוכרה בהצהרה כשותפה בביצוע.)

גורם לשינוי הנוסח – התנגדות היהודים המשתלבים בבריטניה: יהודים בעלי מעמד והשפעה, ובראשם השר אדווין מונטגיו, חבר הממשלה, וראשי הוועד המשותף של יהדות בריטניה, ראו ביהדות דת ולא לאום. הם חששו שהכרה רשמית בעם היהודי כלאום שיש לו בית לאומי תטיל ספק בנאמנותם לבריטניה ותפגע במעמדם כאזרחים שווי זכויות. מונטגיו פעל נגד ההצהרה בממשלה, ובעקבות התנגדותו רוכך הנוסח ונוסף הסייג על "הזכויות והמעמד המדיני שהיהודים נהנים מהם בכל ארץ אחרת".
(גורם אחר אפשרי: ההתחשבות באוכלוסייה הערבית, שהייתה רוב גדול בארץ, ובהתחייבויות שנתנה בריטניה לשריף חוסיין במכתבי חוסיין–מקמהון (1915–1916) – ומכאן הסייג על "הקהילות הלא־יהודיות"; או הרצון להימנע מהתחייבות מחייבת בעיצומה של המלחמה, כשהארץ עדיין לא נכבשה כולה.)

למה זה מקבל ניקוד מלא: שני הבדלים שונים, כל אחד מעוגן בציטוט משני המקורות, ולכל אחד מוסבר הקושי שיצר לתנועה הציונית. הגורם לשינוי הנוסח מוסבר על פי הידע, וקשור במפורש לשינוי מסוים בנוסח.

טעות נפוצה: להציג את הסעיף על "הזכויות והמעמד המדיני שהיהודים נהנים מהם בכל ארץ אחרת" כהבטחה לערבים. הסעיף עוסק ביהודים החיים מחוץ לארץ־ישראל.

מה השאלה מבקשת: (1) מטרה אחת של ההעפלה וכיצד היא באה לידי ביטוי בקטעים (ציטוט + הסבר). (2) על פי הידע – מדוע בריטניה לא אישרה את עליית ה־100,000, ותיאור שתי דרכים שבהן המשיך היישוב במאבק על העלייה.

תשובה מלאה:
מטרת ההעפלה שבאה לידי ביטוי בקטעים – הצלת ניצולי השואה והפיכת מצוקתם לבעיה בין־לאומית שתלחץ על בריטניה. אחרי המלחמה שהו באירופה מאות אלפי פליטים יהודים במחנות עקורים, ורבים מהם רצו לעלות לארץ. ההעפלה נועדה להביא אותם לארץ־ישראל למרות ההגבלות הבריטיות, ובכך גם להראות לעולם שפתרון בעיית הפליטים היהודים קשור בפתיחת שערי ארץ־ישראל. בקטעים רואים שהמטרה הזאת הושגה בחלקה: הוועדה – ועדה משותפת לבריטניה ולארצות הברית – קובעת כי "המידע שקיבלנו על ארצות אחרות מלבד ארץ־ישראל לא נתן כל תקווה לסיוע ממשי במציאת בתים ליהודים", ו"איננו מכירים שום ארץ שאליה יכול הרוב הגדול ללכת בעתיד הקרוב מלבד ארץ־ישראל". לכן היא ממליצה שיאושרו "מיד 100,000 רישיונות... של יהודים שהיו קורבנות של רדיפות הנאצים והפשיסטים". כלומר הוועדה קיבלה את הטענה הציונית שארץ־ישראל היא הפתרון לפליטי השואה.
(מטרה נוספת שאפשר לעגן בקטע: הגדלת היישוב היהודי לקראת המאבק על הקמת המדינה – תוספת של 100,000 עולים "במהירות האפשרית" הייתה מחזקת מאוד את היישוב מבחינה דמוגרפית וצבאית.)

מדוע בריטניה לא אישרה את ההמלצה: ראש ממשלת בריטניה קלמנט אטלי הודיע שהממשלה לא תיישם את ההמלצה על עליית 100,000 היהודים כל עוד לא יפורקו "הצבאות הבלתי חוקיים" ביישוב וכלי הנשק שלהם – תנאי שהיישוב לא יכול היה לקבל. מאחורי ההחלטה עמדו שיקולים רחבים יותר: בריטניה חששה שעלייה גדולה תעורר את התנגדות הערבים בארץ ובמדינות ערב, ותפגע באינטרסים הבריטיים במזרח התיכון – הנפט, הבסיסים הצבאיים ותעלת סואץ. בנוסף, בריטניה, שהייתה במשבר כלכלי לאחר המלחמה, חששה מן העלות הכספית והצבאית של יישום ההמלצות. ההמלצה גם קבעה ש"יהודי לא ישלוט בערבי וערבי לא ישלוט ביהודי" – כלומר לא הציעה פתרון מדיני שבריטניה יכלה ליישם בהסכמה.

דרך ראשונה להמשך המאבק – הגברת ההעפלה הבלתי לגלית: "המוסד לעלייה ב'" רכש אוניות, ארגן את העולים באירופה (בסיוע תנועת "הבריחה" שהעבירה פליטים ממזרח אירופה לנמלי המוצא), ליווה אותם במסע, ודאג להורדתם לחוף ולהסתרתם ביישובים. בשנים 1945–1948 יצאו לארץ עשרות אוניות מעפילים.

דרך שנייה – הפיכת כל אונייה שנתפסה לאירוע בין־לאומי: המעפילים התנגדו לעיתים להשתלטות הבריטית, והעימות סוקר בעיתונות העולמית. הבולטת היא פרשת "אקסודוס 1947" (יולי 1947): כ־4,500 המעפילים שעל האונייה הוחזרו בכוח לאירופה, ובסופו של דבר הורדו בהמבורג שבגרמניה – והפרשה עוררה זעזוע בדעת הקהל בעולם, בזמן שוועדת אונסקו"פ שהתה בארץ. בנוסף, מאוגוסט 1946 גורשו המעפילים שנתפסו למחנות מעצר בקפריסין, והיישוב שלח לשם מדריכים ושליחים כדי להכין אותם לחיים בארץ.

למה זה מקבל ניקוד מלא: המטרה מוגדרת במונחי תוכנית הלימודים ומעוגנת בשני ציטוטים. ההסבר לדחייה מבוסס על עובדה (התנאי של אטלי) ועל שיקולים רחבים, ושתי דרכי המאבק שונות זו מזו ומבוססות בעובדות (המוסד לעלייה ב', הבריחה, אקסודוס, קפריסין).

טעות נפוצה: לכתוב שהוועדה האנגלו־אמריקנית המליצה על חלוקת הארץ או על מדינה יהודית. הוועדה המליצה על 100,000 רישיונות עלייה ועל שלטון שבו אף צד לא ישלוט בצד השני.

מה השאלה מבקשת: (1) להציג את שתי ההמלצות של אונסקו"פ – הרוב והמיעוט – ולהסביר גורם אחד להמלצת הרוב על חלוקה. (2) להסביר מדוע הייתה עמדת ארצות הברית מהוססת, עם שתי עובדות.

תשובה מלאה:
ועדת אונסקו"פ והמלצותיה: לאחר שבריטניה העבירה את שאלת ארץ־ישראל לאו"ם, הקימה העצרת הכללית במאי 1947 את ועדת אונסקו"פ – ועדה של 11 מדינות שלא נכללו בה המעצמות. בקיץ 1947 ביקרה הוועדה בארץ: הוועד הערבי העליון החרים אותה, ואילו הסוכנות היהודית שיתפה עמה פעולה. הדוח של הוועדה נחתם ב־31 באוגוסט 1947 והוגש לאו"ם בתחילת ספטמבר.
המלצת הרוב (שבע מדינות): לסיים את המנדט הבריטי ולחלק את הארץ לשתי מדינות עצמאיות – יהודית וערבית – הקשורות באיחוד כלכלי, ולהעמיד את ירושלים תחת משטר בין־לאומי, לאחר תקופת מעבר.
המלצת המיעוט (הודו, איראן ויוגוסלביה): להקים מדינה פדרלית אחת, ובה יחידה יהודית ויחידה ערבית בעלות שלטון עצמי, וירושלים בירתה.
גורם שהשפיע על הרוב להמליץ על חלוקה – המסקנה שאין דרך ליישב בין התביעות של שני העמים: הוועדה שמעה את עמדות הצדדים והגיעה למסקנה שהשאיפות הלאומיות של היהודים ושל הערבים אינן ניתנות לגישור, ולכן אי אפשר להקים מדינה אחת שבה יחיו יחד בהסכמה. החלוקה נראתה לרוב חברי הוועדה הדרך היחידה לתת ביטוי לשתי התביעות. (גורם אחר אפשרי: הרושם של מצוקת הפליטים היהודים – יו"ר הוועדה וחבר נוסף בה צפו ביולי 1947 בהעברה בכוח של מעפילי "אקסודוס 1947" לאוניות הגירוש בנמל חיפה, וועדת משנה ביקרה במחנות העקורים באירופה; או: החרם של הוועד הערבי העליון, לעומת שיתוף הפעולה של הסוכנות היהודית והצגת הישגי היישוב לפני הוועדה.)

מדוע הייתה עמדת ארצות הברית מהוססת:
בממשל האמריקני היו חילוקי דעות. הנשיא הארי טרומן נטה לתמוך בהקמת מדינה יהודית – בשל ההזדהות של דעת הקהל עם ניצולי השואה, הלחץ של הקהילה היהודית ושיקולים פוליטיים פנימיים – ואילו משרד החוץ (בראשות ג'ורג' מרשל) ומשרד ההגנה התנגדו. המתנגדים נימקו את עמדתם בשיקולי המלחמה הקרה: תמיכה במדינה יהודית תרחיק את מדינות ערב מן המערב ועלולה לדחוף אותן לזרועות ברית המועצות, ותסכן את אספקת הנפט ואת הבסיסים האסטרטגיים במזרח התיכון. הם חששו גם שארצות הברית תיאלץ לשלוח כוחות כדי לאכוף את החלוקה, או שכוח בין־לאומי יאפשר לברית המועצות להכניס חיילים לאזור.
עובדה ראשונה: ארצות הברית הצביעה בעד תוכנית החלוקה ב־29 בנובמבר 1947, אך כבר בדצמבר 1947 הטילה אמברגו על משלוח נשק למזרח התיכון – צעד שפגע בעיקר ביישוב, שהתקשה להשיג נשק.
עובדה שנייה: ב־19 במרץ 1948, כשהלחימה בארץ גברה, הציע נציג ארצות הברית באו"ם להשעות את תוכנית החלוקה ולהנהיג בארץ משטר נאמנות זמני של האו"ם. אולם ב־14 במאי 1948 הכיר טרומן במדינת ישראל דה פקטו, דקות ספורות אחרי הכרזתה. המעבר מתמיכה לנסיגה וחזרה לתמיכה מבטא את ההיסוס.

למה זה מקבל ניקוד מלא: שתי ההמלצות מוצגות בבירור (מי המליץ ומה), והגורם להמלצת הרוב מוסבר ומבוסס בעובדות. ההיסוס האמריקני מוסבר (מחלוקת בממשל, שיקולי המלחמה הקרה מול שיקולי פנים) ומבוסס על שתי עובדות מדויקות (האמברגו; הצעת הנאמנות), עם ההכרה במדינה כהשלמה.

טעות נפוצה: לכתוב שארצות הברית תמכה בעקביות בהקמת המדינה מתחילת הדיון ועד הכרזתה. בפועל היא נסוגה זמנית מן החלוקה במרץ 1948.

מה השאלה מבקשת: (1) להסביר כיצד שניים מן היעדים של הקמת צה"ל באים לידי ביטוי בקטעים – יעד + ציטוט + הסבר. (2) על פי הידע – להציג שני מניעים של בן גוריון לפירוק הארגונים הנפרדים, ולהסביר כיצד פרשת אלטלנה ביטאה את הקשיים ביישום ההחלטה.

תשובה מלאה:
יעד ראשון – צבא אחד ויחיד למדינה, שבידיו המונופול על השימוש בכוח: לפני הקמת המדינה פעלו כמה ארגונים צבאיים נפרדים – ההגנה (והפלמ"ח), האצ"ל והלח"י – שלכל אחד מהם פיקוד, נשק ומדיניות משלו. הפקודה קובעת: "אסור להקים או לקיים כל כוח מזוין מחוץ לצבא־ההגנה לישראל". כלומר, מעתה יש צבא אחד, וכל הלוחמים חייבים להשתלב בו; קיום כוח מזוין אחר הוא בלתי חוקי. זה ביטוי מובהק למעבר מיישוב למדינה ריבונית.

יעד שני – צבא ממלכתי הכפוף לשלטון האזרחי הנבחר ונאמן למדינה בלבד: "כל אדם המשרת בצבא־ההגנה לישראל חייב להישבע שבועת אמונים למדינת ישראל, לחוקתה ולשלטונותיה המוסמכים". הנאמנות של החייל אינה לארגון, למפקד או למפלגה, אלא למדינה ולמוסדותיה הנבחרים. כך מובטח שהצבא ישמש את המדינה ולא יפעל באופן עצמאי.
(יעד נוסף אפשרי: צבא סדיר, מאורגן ומקצועי של מדינה, בכל הזרועות – "מורכב מחילות יבשה, מחיל ים ומחיל אוויר" – במקום ארגוני מחתרת; וצבא עם המבוסס על גיוס חובה של כלל האזרחים – "במצב חירום יונהג גיוס חובה".)

מניעים של בן גוריון לפירוק הארגונים הנפרדים:
א. מניע צבאי – בזמן מלחמה על עצם קיומה של המדינה היה צורך בפיקוד אחד, בתכנון משותף ובניצול יעיל של כוח האדם והנשק המוגבלים. קיום כמה ארגונים שכל אחד פועל על דעת עצמו פגע ביכולת לנהל את המלחמה.
ב. מניע פוליטי – הארגונים היו קשורים בזרמים פוליטיים: האצ"ל לתנועה הרוויזיוניסטית, ומטה הפלמ"ח – לתנועות הפועלים השמאליות (מפ"ם). בן גוריון חשש שקיום "צבאות פרטיים" בעלי זיקה מפלגתית יאיים על הדמוקרטיה הצעירה, על סמכות הממשלה ואף יוביל למלחמת אחים. לכן גם פיזר במהלך המלחמה את מטה הפלמ"ח, אף שהפלמ"ח היה חלק מצה"ל. (מניע נוסף: חוסר אמון בהנהגת המחתרות ובנכונותן לקבל את מרות הממשלה.)

פרשת אלטלנה: ביוני 1948, בזמן ההפוגה הראשונה, הגיעה לחופי הארץ האונייה "אלטלנה", שרכש האצ"ל באירופה, ועליה מאות לוחמים ומטען גדול של נשק. האצ"ל דרש שחלק מן הנשק יועבר ליחידותיו שעדיין פעלו בנפרד ולירושלים, והממשלה דרשה שכל הנשק יימסר לצה"ל. לאחר שהמגעים נכשלו, הורתה הממשלה לכפות את מסירת הנשק בכוח. היו חילופי אש בכפר ויתקין, וכשהאונייה עלתה על שרטון מול חוף תל אביב היא הופגזה בהוראת הממשלה ועלתה באש. בפרשה נהרגו 16 אנשי האצ"ל ו־3 חיילי צה"ל.
הקשיים שבאו לידי ביטוי בפרשה: ראשית, הארגונים התקשו לוותר על עצמאותם ועל הנשק שלהם, אף שהתחייבו להשתלב בצה"ל; שנית, אכיפת ההחלטה בכוח גבתה חיים והעמידה את היישוב על סף מלחמת אחים, בזמן שהמדינה הייתה במלחמה עם צבאות ערב; שלישית, הפרשה הותירה קרע עמוק ומשקעים פוליטיים ממושכים. עם זאת, בעקבותיה התבססה סמכות הממשלה, ונקבע הלכה למעשה שיש למדינה צבא אחד בלבד.

למה זה מקבל ניקוד מלא: שני יעדים שונים, כל אחד מעוגן בציטוט מן הפקודה ומוסבר. שני מניעים שונים (צבאי ופוליטי), ותיאור עובדתי מדויק של פרשת אלטלנה, הקשור במפורש לקשיים ביישום ההחלטה – זה החיבור שהשאלה מבקשת.

מה השאלה מבקשת: (1) להסביר כיצד השפיעו הפאן־ערביות ופעילות הליגה הערבית על מצב היהודים בארצות האסלאם. (2) להסביר את מדיניות "חיסול גלויות" ולהדגים אותה בעלייה מארץ אחת.

תשובה מלאה:
השפעת הפאן־ערביות והליגה הערבית: לאחר מלחמת העולם השנייה התחזקה בעולם הערבי מגמת הפאן־ערביות, שהדגישה את אחדות כל הארצות הערביות. במגמה זו נתפסה התנועה הציונית כ"ישות" זרה וכזרוע של האימפריאליזם המערבי במזרח התיכון, והמאבק בה הפך לעניין משותף לכל העולם הערבי. הליגה הערבית, שהוקמה ב־1945, הייתה הביטוי הבולט למגמה זו: היא השתמשה בשנאה לישראל כגורם מאחד, התנגדה להחלטת החלוקה ותיאמה את פלישת צבאות ערב ב־1948.
כתוצאה מכך זוהו היהודים בארצות האסלאם עם האויב הציוני, ונדחו כיסוד זר שאינו חלק מן הלאום הערבי המתגבש. ההשפעה הייתה קשה במיוחד במדינות "המעגל הראשון", שהשתתפו ישירות במלחמה נגד ישראל: במצרים נאסרו ב־1948 כ־600 יהודים והופקע רכוש רב; בעיראק הוגדרה ביולי 1948 הציונות כעבירה פלילית, יהודים פוטרו ממשרות ממשלתיות, ובספטמבר 1948 הוצא להורג הסוחר שפיק עדס בבצרה באשמת סיוע לישראל. גם במדינות שלא לחמו בישראל נתנה המגמה את אותותיה, אם כי בדרך כלל בעוצמה פחותה – יוצאת דופן הייתה לוב, שבה פרצו ביוני 1948 פרעות קשות ביהודים. כך התערער בסיס הקיום של הקהילות, והיציאה ההמונית שלהן הואצה.

מדיניות "חיסול גלויות": מדיניות של ממשלת ישראל בשנים הראשונות להקמתה להעלות לארץ קהילות יהודיות שלמות, ולא רק יחידים. ביסודה עמדו כמה שיקולים: התפיסה שמדינת ישראל אחראית לגורל היהודים בעולם כולו; ההכרה שמצבם הביטחוני של יהודי ארצות האסלאם הולך ומתערער ומסכן את קיומם; וגם הצורך של המדינה הצעירה בכוח אדם ובחיזוק דמוגרפי.
דוגמה – עיראק: במרץ 1950 חוקק בעיראק חוק שאפשר ליהודים לעזוב בתנאי שיוותרו על אזרחותם. ממשלת ישראל החליטה להעלות את כל מי שנרשם, ובמבצע "עזרא ונחמיה" (1950–1952) הוטסו לישראל ברכבת אווירית כ־120 אלף יהודים – כמעט כל הקהילה היהודית בעיראק, אחת העתיקות בתפוצות. המבצע נעשה על אף המשבר הכלכלי וקשיי הקליטה החמורים בישראל באותן שנים, והעולים הגיעו בלי רכושם, שהוקפא בעיראק במרץ 1951. ההחלטה להעלות קהילה שלמה במהירות, בכל מחיר, היא ביטוי מובהק למדיניות "חיסול גלויות".

למה זה מקבל ניקוד מלא: השפעת הפאן־ערביות והליגה מוסברת כתהליך (זיהוי היהודים עם האויב, דחייתם מן הלאום) ומבוססת על עובדות מכמה ארצות. המדיניות מוגדרת, השיקולים שבבסיסה מוסברים, והיא מודגמת בעובדות מדויקות מארץ אחת (עיראק).

טעות נפוצה: לבלבל בין "חיסול גלויות" לבין "כור ההיתוך". "חיסול גלויות" עוסקת בהעלאת הקהילות לארץ, ו"כור ההיתוך" – באופן קליטתן בישראל.

מה השאלה מבקשת: (1) שני מאפיינים של עליית שורדי השואה בשנים הראשונות לקום המדינה, והסבר של קושי ייחודי אחד שעמד בפניהם בקליטה. (2) לבחור מקור מספר הלימוד ולהסביר כיצד הוא מבטא דרך התמודדות של העולים עם קשיי הקליטה.

תשובה מלאה:
מאפיין ראשון – עלייה גדולה ומהירה מאירופה שלאחר השואה: בשנים 1948–1951 הגיעו מאירופה כמחצית מן העולים לישראל, ורובם היו שורדי שואה. עם הקמת המדינה ובוטלו ההגבלות הבריטיות, הועלו במהירות היושבים במחנות העקורים בגרמניה, באוסטריה ובאיטליה, והעצורים במחנות המעצר בקפריסין, שפונו עד תחילת 1949. לצידם הגיעו עולים רבים מארצות מזרח אירופה, כמו פולין, רומניה ובולגריה.

מאפיין שני – עולים צעירים ובודדים, שרבים מהם נקלטו בזמן מלחמה: רבים מן השורדים היו צעירים שאיבדו את בני משפחותיהם בשואה והגיעו לבדם. חלק גדול מהם הגיע בזמן מלחמת העצמאות, ורבים גויסו לצה"ל זמן קצר לאחר בואם ("גח"ל" – גיוס חוץ לארץ) ונשלחו לקרבות, למשל בלטרון. העולים שוכנו במחנות עולים, בבתים נטושים בערים כמו יפו, חיפה, לוד ורמלה, ובהמשך במעברות.

קושי ייחודי – הטראומה והיחס של החברה הוותיקה: מלבד הקשיים של כל העולים (דיור, תעסוקה, שפה), נשאו שורדי השואה את הטראומה של מה שעברו ואת האובדן של משפחותיהם, ולא הייתה להם משפחה שתתמוך בהם. החברה הוותיקה, שהעריצה את דמות ה"צבר" הלוחם, לא הקשיבה לרוב לסיפוריהם, ולעיתים אף ראתה בהם מי שהלכו "כצאן לטבח". השורדים נדרשו להסתגל במהירות ולהפוך ל"ישראלים חדשים", ורבים מהם בחרו לשתוק ולא לספר את סיפורם שנים רבות. (קושי אחר אפשרי: הגיוס המהיר למלחמה – עולים שלא הכירו את השפה ואת הארץ נשלחו לחזית בלי הכשרה מספקת.)

מקור מספר הלימוד: דיווח עיתונאי מיולי 1959 על אירועי ואדי סאליב בחיפה. ואדי סאליב הייתה שכונה שגרו בה עולים רבים מצפון אפריקה בתנאי דיור קשים. ב־9 ביולי 1959 ירה שוטר בעולה ממרוקו ופצע אותו, והאירוע הצית הפגנות ומהומות בשכונה, שהתפשטו בימים הבאים גם לערים אחרות (כמו טבריה, באר שבע ומגדל העמק). במקור מתוארים המפגינים, הקריאות נגד הקיפוח והדרישה לדיור, לתעסוקה ולשוויון.
דרך ההתמודדות שבאה לידי ביטוי – מחאה ציבורית והתארגנות פוליטית עצמאית: במקום להשלים עם הקשיים או לפנות לממסד בבקשת עזרה, יצאו העולים להפגין והציגו בגלוי את תחושת הקיפוח והאפליה – בדיור, בתעסוקה, בחינוך ובייצוג. מנהיג המחאה, דוד בן הרוש, היה ממייסדי "ליכוד עולי צפון אפריקה", והרשימה התמודדה בבחירות לכנסת בסוף 1959, אף שלא עברה את אחוז החסימה. המחאה השפיעה: הממשלה מינתה ועדת חקירה (ועדת עציוני), שהכירה במצוקה ובתחושת הקיפוח, והגדילה את ההשקעה בדיור ובחינוך. כך המקור מראה דרך התמודדות אקטיבית של העולים – מאבק ציבורי לשינוי מצבם.
(דרכי התמודדות אחרות שאפשר להדגים במקור: עזיבת המושב או עיירת הפיתוח ומעבר לערים במרכז הארץ; שמירה על המסורת ועל המסגרת הקהילתית; השקעה בחינוך הילדים ובהשתלבותם בצבא ובחברה.)

למה זה מקבל ניקוד מלא: שני מאפיינים שונים של עליית שורדי השואה (היקף ומקורות; אופי העולים ונסיבות קליטתם), כל אחד עם עובדות מדויקות, וקושי ייחודי לעולים אלה – ולא קושי כללי של כל העולים – מוסבר. המקור מזוהה (מה, מתי, היכן), ומוסבר כיצד הוא מבטא דרך התמודדות מסוימת של העולים, כולל עובדות על תוצאותיה.

טעות נפוצה: להציג כ"קושי ייחודי" קושי שהיה משותף לכל העולים, כמו הדיור במעברות. הקושי הייחודי לשורדי השואה קשור במה שעברו בשואה וביחס של החברה הוותיקה אליהם.

בבחינה: ציינו את שם הספר, ההוצאה והעמוד שממנו לקחתם את המקור.

מה השאלה מבקשת: (1) הסבר מדוע המלחמה התרחבה לחזית הירדנית ולחזית הסורית – לכל חזית בנפרד. (2) שתי השפעות של המלחמה על הפלסטינים, מוסברות.

תשובה מלאה:
החזית הירדנית: ב־30 במאי 1967 חתם המלך חוסיין על ברית הגנה עם מצרים והעמיד את צבאו תחת פיקוד של גנרל מצרי. ב־5 ביוני, עם פתיחת המלחמה בחזית המצרית, העבירה ישראל לחוסיין מסר (באמצעות האו"ם) שאם ירדן לא תתערב – ישראל לא תתקוף אותה. אולם ירדן, שהייתה מחויבת לברית ושקיבלה מן המצרים דיווחים כוזבים על הצלחות במלחמה, פתחה בהפגזות כבדות על ירושלים המערבית ועל יישובים לאורך הגבול, וכוחותיה תפסו את ארמון הנציב בירושלים. ישראל השיבה במתקפה, ובתוך ימים ספורים כבש צה"ל את ירושלים המזרחית והעיר העתיקה (7 ביוני) ואת הגדה המערבית.

החזית הסורית: סוריה, שהייתה אחד הגורמים למשבר, הסתפקה בימים הראשונים בהפגזות כבדות מרמת הגולן על יישובי עמק החולה והגליל ובניסיונות התקפה מוגבלים. במשך שנים לפני המלחמה הפגיזו הסורים את יישובי הצפון מן הרמה, ותושבי הצפון והנהגתם לחצו לסלק את האיום. לאחר ההכרעה בחזית המצרית ובחזית הירדנית התפנו כוחות, והממשלה החליטה לתקוף: ב־9–10 ביוני כבש צה"ל את רמת הגולן, עד להפסקת האש.

השפעה ראשונה על הפלסטינים – מעבר אוכלוסייה גדולה לשלטון ישראלי וגל פליטים חדש: בגדה המערבית וברצועת עזה חיו כמיליון פלסטינים, שעברו לשלטון צבאי ישראלי, ובהם פליטים רבים מ־1948 שחיו במחנות. במהלך המלחמה ואחריה עברו כמאתיים אלף פלסטינים מן הגדה לעבר הירדן המזרחי, ונוצרה בעיית "עקורים" חדשה.

השפעה שנייה – התחזקות הלאומיות הפלסטינית: התבוסה של מדינות ערב גרמה לפלסטינים לאבד אמון ביכולתן לשחרר את הארץ, והם החלו לפעול באופן עצמאי. ארגוני הפדאיון, ובראשם הפת"ח של יאסר ערפאת, התחזקו והשתלטו על אש"ף (1968–1969), והגבירו את פעולות הטרור נגד ישראל – בעיקר מן הבסיסים בירדן. קרב כראמה (מרץ 1968) הפך בתודעה הפלסטינית לסמל של עמידה. איחוד הגדה והרצועה תחת שלטון אחד גם יצר מגע בין חלקי העם הפלסטיני שהיו מנותקים מאז 1948, וחיזק את הזהות הלאומית המשותפת.

למה זה מקבל ניקוד מלא: לכל חזית מוסבר בנפרד מדוע התרחבה אליה המלחמה, עם עובדות מדויקות (הברית מ־30 במאי, המסר הישראלי, ההפגזות, 9–10 ביוני). שתי ההשפעות שונות (דמוגרפית־שלטונית; לאומית־פוליטית), וכל אחת מוסברת ומבוססת.

טעות נפוצה: לכתוב שישראל תקפה את ירדן ביוזמתה ביום הראשון. ההרחבה לחזית הירדנית באה בעקבות הפגזות ירדניות, אחרי שישראל העבירה לחוסיין מסר שלא תתקוף אם לא יתערב.

מה השאלה מבקשת: (1) שתי השפעות של המלחמה על מדינות ערב – הסבר כל אחת ועובדה היסטורית לכל אחת. (2) לבחור מקור מספר הלימוד על הסכם הפרדת הכוחות עם מצרים (ינואר 1974), ולהסביר כיצד הוא מבטא את התוצאות של המלחמה בחזית המצרית בטווח הקצר.

תשובה מלאה:
השפעה ראשונה – החזרת הכבוד הלאומי והתפנית המדינית של מצרים: בימים הראשונים של המלחמה צלח הצבא המצרי את תעלת סואץ, כבש את מעוזי קו בר־לב והחזיק ברצועה בגדה המזרחית של התעלה. אף שבסוף המלחמה עמד צה"ל במרחק של כ־100 ק"מ מקהיר, במצרים ובעולם הערבי נתפסה המלחמה כניצחון שמחק את השפלת התבוסה של 1967. תחושת ההישג הזאת אפשרה לנשיא סאדאת לפנות לדרך מדינית "מעמדה של כבוד": מצרים התקרבה לארצות הברית, שהפכה למתווכת, ונחתמו הסכם הפרדת הכוחות (ינואר 1974) והסכם הביניים (ספטמבר 1975). עובדה: בנובמבר 1977 ביקר סאדאת בירושלים ונאם בכנסת, ובעקבות הביקור נחתמו הסכמי קמפ דייוויד (1978) והסכם השלום בין ישראל למצרים (1979), שבעקבותיו החזירה ישראל את חצי האי סיני.

השפעה שנייה – הפיכת הנפט לנשק מדיני וכלכלי: במהלך המלחמה הכריזו מדינות ערב המפיקות נפט על הגבלת תפוקת הנפט ועל אמברגו על ארצות הברית ועל מדינות נוספות שתמכו בישראל, ומחירי הנפט עלו בחדות. עובדה: באוקטובר 1973 הוטל האמברגו, ומחיר הנפט עלה תוך חודשים ספורים פי כמה. הצעד העניק למדינות הנפט הערביות כוח כלכלי והשפעה מדינית רבה בעולם, ומדינות רבות – בעיקר באירופה ובאפריקה – הרחיקו את עצמן מישראל, ורבות ממדינות אפריקה ניתקו איתה את היחסים.
(השפעה אפשרית אחרת: סוריה – אף שלא השיגה את מטרתה להחזיר את רמת הגולן, חתמה במאי 1974 על הסכם הפרדת כוחות שבמסגרתו הוחזרה לה העיר קוניטרה.)

מקור מספר הלימוד: הודעתה של ראש הממשלה גולדה מאיר בכנסת ב־22 בינואר 1974 על הסכם הפרדת הכוחות עם מצרים. ההסכם נחתם ב־18 בינואר 1974 בקילומטר ה־101 בדרך סואץ–קהיר, בתיווכו של שר החוץ האמריקני הנרי קיסינג'ר, שנסע שוב ושוב בין ירושלים למצרים. על פי ההסכם צה"ל נסוג מן הגדה המערבית של תעלת סואץ לקו כ־20 ק"מ ממזרח לתעלה; מצרים השאירה בגדה המזרחית כוח מוגבל ברצועה צרה; בין הכוחות הוצב אזור חיץ של כוח החירום של האו"ם, והוגבלו מספר החיילים והנשק של שני הצדדים.
כיצד המקור מבטא את התוצאות בטווח הקצר: בסיום הלחימה היה המצב בחזית המצרית מעורב. מצד אחד, צה"ל צלח את התעלה, החזיק שטח נרחב בגדה המערבית שלה במרחק של כ־100 ק"מ מקהיר, וכיתר את הארמיה השלישית המצרית. מצד שני, הצבא המצרי החזיק ברצועה בגדה המזרחית של התעלה ושבר את קו בר־לב. ההסכם מבטא את שני הצדדים של התוצאה: ישראל נסוגה מן השטח שכבשה ממערב לתעלה, וכך שוחררה הארמיה השלישית מן הכיתור וישראל יכלה לשחרר חלק מכוחות המילואים; מצרים שמרה על נוכחות צבאית בגדה המזרחית – ההישג שבזכותו הציגה את המלחמה כניצחון. בנוסף, המקור מראה שארצות הברית הפכה לגורם המתווך בין הצדדים, ושהמלחמה הובילה – לראשונה מאז הסכמי שביתת הנשק של 1949 – להסכם חתום בין ישראל ובין מצרים, אף שלא היה זה הסכם שלום.

למה זה מקבל ניקוד מלא: שתי השפעות שונות על מדינות ערב (הכבוד הלאומי והתפנית המדינית; נשק הנפט), וכל אחת מבוססת על עובדה מדויקת. המקור מזוהה (מה, מתי, היכן, מי תיווך), ומוסבר כיצד תנאי ההסכם מבטאים את התוצאה המעורבת של המלחמה בחזית המצרית – ההישג הצבאי של ישראל מול ההישג של מצרים בגדה המזרחית.

טעות נפוצה: לכתוב שמצרים ניצחה במלחמה מבחינה צבאית. בסוף המלחמה היה צה"ל בגדה המערבית של התעלה ובמרחק של כ־100 ק"מ מקהיר; ההישג המצרי היה בעיקר תודעתי ומדיני.

בבחינה: ציינו את שם הספר, ההוצאה והעמוד שממנו לקחתם את המקור.