מתכונת 2 בהיסטוריה (שאלון 22261) - פתרון מלא
היסטוריה – שאלון 22261 · במבנה של הבגרות · 13 שאלות · 3 שעות
מבחן מתכונת בהיסטוריה במבנה של בחינת הבגרות. לכל סעיף יש תשובה ופתרון מלא - פתרו בזמן של הבחינה, ורק אחר כך פתחו את הפתרונות.
מבנה המתכונת
א. משך הבחינה: שלוש שעות.
ב. מבנה השאלון ומפתח ההערכה: בשאלון זה ארבעה פרקים.
יש לענות על שאלה אחת מן הפרק הראשון – מלחמת העולם השנייה והשואה – חובה – (1×34) – 34 נקודות
יש לבחור בשניים מן הפרקים השני, השלישי והרביעי, ולענות על שאלה אחת בכל פרק שבחרתם. – (2×33) – 66 נקודות
סך הכול – 100 נקודות
ג. חומר עזר מותר בשימוש: 1. ספר הלימוד שאושר בנושא מלחמת העולם השנייה והשואה, ספר הלימוד שאושר בנושא לאומיות וציונות וספר הלימוד שאושר בנושאים המאבק על הקמת מדינת ישראל וסוגיות נבחרות בתולדות מדינת ישראל. בספרים יכולים להיות תקופות או נושאים שסומנו באמצעות מדבקות (סימניות) הבולטות מן הספר, וכן קטעים שסומנו באמצעות מדגש (מרקר) או עיפרון, אך אין להשתמש בספרים שבהם הערות בכתב. 2. עותק מודפס של כותרות יחידות ההוראה "איך יכול אדם".
שימו לב: בסעיפים שבהם יש להביא מקור מספר הלימוד, יש לכתוב את שם הספר, את שם ההוצאה לאור ואת מספר העמוד שבו נמצא המקור.
השאלות בשאלון זה מנוסחות בלשון רבים, אף על פי כן על כל תלמידה וכל תלמיד להשיב עליהן באופן אישי.
פרק ראשון – מלחמת העולם השנייה והשואה
חובה – ענו על אחת מן השאלות 1–3 (34 נקודות)
שאלה 1 · מלחמת העולם השנייה, יחס האוכלוסייה כלפי היהודים
לפניכם קטע מתוך פקודת היום שהפיץ הגנרל דווייט אייזנהאואר, המפקד העליון של כוחות בעלות הברית במערב אירופה, לחיילים לפני הנחיתה בנורמנדי ב־6 ביוני 1944.
הסבירו כיצד הקטע מבטא את מצבה של גרמניה בשלב זה של המלחמה. בתשובתכם התייחסו לשניים מן הרכיבים בקטע. בססו את ההסבר על שתי עובדות היסטוריות.
– הסבירו שני גורמים שבגללם בחרו רבים מן התושבים הלא יהודים בארצות הכיבוש הנאצי לעמוד מן הצד (להיות אדישים) בזמן "הפתרון הסופי".
– בחרו מקור מספר הלימוד המדגים דפוס התייחסות אחר של האוכלוסייה המקומית כלפי היהודים בארצות הכבושות באותה תקופה, והסבירו כיצד המקור שבחרתם מדגים דפוס זה.
◂ פתרון מלא לשאלה 1
סעיף א
המצב: ביוני 1944 גרמניה בנסיגה ובמגננה – היא ספגה תבוסות קשות בחזית המזרחית, בצפון אפריקה ובאיטליה, כוחה האווירי והתעשייתי נשחק, ועכשיו נפתחת נגדה חזית שנייה במערב; עם זאת צבאה עדיין חזק ומסוכן.
שני רכיבים, למשל: "הרבה התרחש מאז ניצחונות הנאצים בשנים 1940–1941. האומות המאוחדות הנחילו לגרמנים תבוסות גדולות" – המפנה במלחמה; "בעלי בריתנו... בחזיתות האחרות" – גרמניה נלחמת בכמה חזיתות; "מתקפת האוויר שלנו צמצמה... את כוחם" – ההפצצות; "עליונות מכרעת בנשק ובתחמושת" – כוח הייצור של בעלות הברית; "אויבכם מאומן היטב... יילחם בפראות" – גרמניה עדיין חזקה; "הגלגל התהפך".
שתי עובדות: כניעת הארמייה השישית בסטלינגרד (תחילת פברואר 1943) וקרב קורסק (יולי 1943); כניעת צבאות הציר בתוניסיה (מאי 1943), הנחיתה בסיציליה (יולי 1943) ושחרור רומא (4 ביוני 1944); ההפצצות האסטרטגיות על ערי גרמניה ועל התעשייה (למשל המבורג, יולי 1943); כוח הייצור של ארצות הברית; הנחיתה בנורמנדי עצמה (כ־150 אלף חיילים ביום הראשון).
מה השאלה מבקשת: "הסבירו כיצד הקטע מבטא" – להסביר מה היה מצבה של גרמניה ביוני 1944 וכיצד הקטע מבטא אותו. בתשובה: בדיוק שני רכיבים מן הקטע, כל אחד עם הסבר, ובדיוק שתי עובדות היסטוריות שמבססות את ההסבר.
תשובה מלאה:
המצב של גרמניה. פקודת היום הופצה ב־6 ביוני 1944, ביום הנחיתה של בעלות הברית בנורמנדי. בשלב זה כבר הייתה גרמניה במגננה: מאז סוף 1942 ספגה תבוסות בחזית המזרחית, בצפון אפריקה ובאיטליה, כוחה האווירי והתעשייתי נשחק בהפצצות, ועכשיו נפתחה נגדה חזית נוספת במערב. הקטע מבטא את המפנה הזה, אך גם מזהיר שגרמניה עדיין אויב חזק.
רכיב ראשון: "זוהי שנת 1944!" – ההשוואה לניצחונות 1940–1941. אייזנהאואר כותב: "הרבה התרחש מאז ניצחונות הנאצים בשנים 1940–1941. האומות המאוחדות הנחילו לגרמנים תבוסות גדולות", ומסכם: "הגלגל התהפך!". הוא מזכיר לחיילים את התקופה שבה גרמניה כבשה את מערב אירופה והתקדמה בברית המועצות, ומעמיד מולה את המצב הנוכחי: גרמניה כבר אינה מנצחת, אלא מובסת. הצירוף "יחד עם בעלי בריתנו... בחזיתות האחרות" מבטא את מצבה של גרמניה הנלחמת בבת אחת בכמה חזיתות – במזרח מול ברית המועצות, בדרום באיטליה, ועכשיו גם במערב.
רכיב שני: עליונות באוויר ובייצור, מול אויב שעדיין חזק. לפי הקטע, "מתקפת האוויר שלנו צמצמה במידה ניכרת את כוחם באוויר ואת יכולתם לנהל מלחמה על הקרקע", ו"העורף שלנו העניק לנו עליונות מכרעת בנשק ובתחמושת". כלומר, גרמניה מפסידה גם במלחמה הכלכלית־תעשייתית: מפעליה, ערי התעשייה שלה ומקורות הדלק שלה מופצצים, ויכולת הייצור שלה נופלת בהרבה מזו של בעלות הברית. עם זאת אייזנהאואר מזהיר: "אויבכם מאומן היטב, מצויד היטב ומנוסה בקרבות. הוא יילחם בפראות" – גרמניה נחלשה, אך עדיין לא הובסה.
עובדה היסטורית ראשונה: המפנה בחזית המזרחית. בנובמבר 1942 כיתר הצבא האדום את הארמייה השישית הגרמנית בסטלינגרד, ובתחילת פברואר 1943 נכנעו שרידיה. ביולי 1943 נכשלה המתקפה הגרמנית הגדולה האחרונה במזרח, בקרב קורסק, ומאז נסוג הצבא הגרמני מערבה. עובדה זו מבססת את דבריו של אייזנהאואר על "תבוסות גדולות" ועל "בעלי בריתנו... בחזיתות האחרות".
עובדה היסטורית שנייה: ההפצצות האסטרטגיות וכוח הייצור. חילות האוויר של בריטניה וארצות הברית הפציצו מ־1943 את ערי גרמניה, את מפעליה ואת מתקני הדלק שלה ביום ובלילה; למשל, בהפצצות על המבורג ביולי 1943 נהרגו עשרות אלפי אנשים ונהרס חלק גדול מן העיר. במקביל ייצרה התעשייה האמריקנית כמויות עצומות של מטוסים, טנקים וספינות. עובדה זו מבססת את דבריו על "מתקפת האוויר" ועל "עליונות מכרעת בנשק ובתחמושת". (מקובל גם: כניעת צבאות הציר בתוניסיה במאי 1943, הנחיתה בסיציליה ביולי 1943 ושחרור רומא ב־4 ביוני 1944.)
למה זה מקבל ניקוד מלא: מצבה של גרמניה מנוסח במפורש (מגננה, תבוסות, לחץ מכמה חזיתות, אך עדיין כוח מסוכן); יש בדיוק שני רכיבים מן הקטע, כל אחד מצוטט ומפורש; יש בדיוק שתי עובדות מדויקות, וכל אחת קשורה לרכיב בקטע. מקובל גם: עובדות על המערכה בצפון אפריקה ובאיטליה, או על הנחיתה בנורמנדי עצמה.
טעות נפוצה: להביא עובדות שהתרחשו אחרי יוני 1944 (למשל כניעת גרמניה במאי 1945) כהסבר למצב "בשלב זה", או לתאר רק את הנחיתה בנורמנדי בלי להסביר מה הקטע אומר על מצבה של גרמניה.
סעיף ב
שני גורמים, למשל: פחד מעונשים כבדים – בפולין עונש מוות על עזרה ליהודים, לעיתים לכל המשפחה; מצוקת הכיבוש – רעב, עבודת כפייה ודיכוי, שבגללם כל אדם דאג קודם כול לעצמו ולמשפחתו; אנטישמיות או תפיסת היהודים כזרים – רבים לא חשו אחריות לגורלם; בידוד היהודים בגטאות והתעמולה הנאצית, שהרחיקו אותם מסביבתם; חוסר מידע או קושי להאמין לידיעות על ההשמדה.
מקור מספר הלימוד המדגים דפוס אחר – שיתוף פעולה (למשל גירוש יהודי הונגריה בידי הז'נדרמריה ההונגרית בקיץ 1944) או עזרה והצלה – והסבר כיצד המקור מדגים אותו.
מה השאלה מבקשת: שתי מטלות. (1) "הסבירו שני גורמים" – בדיוק שני גורמים שונים לעמידה מן הצד, וכל אחד מוסבר. (2) "בחרו מקור... והסבירו" – מקור מספר הלימוד שמדגים דפוס התייחסות אחר מעמידה מן הצד (שיתוף פעולה, או עזרה והצלה), והסבר כיצד הוא מדגים אותו.
תשובה מלאה:
גורם ראשון: הפחד מעונשי הכובש. הנאצים הטילו עונשים כבדים על כל מי שעזר ליהודים, ובמזרח אירופה – עונש מוות. בגנרלגוברנמן נקבע באוקטובר 1941 שגם מי שמסתיר יהודי שברח מן הגטו ייענש במוות, ולעיתים קרובות הוצאו להורג גם בני משפחתו. במצב כזה, רוב האנשים העדיפו לא להתערב: הם ראו את היהודים מובלים לגטאות ולגירושים, אך שתקו, כי כל עזרה סיכנה את חייהם ואת חיי ילדיהם.
גורם שני: מצוקת הכיבוש והדאגה להישרדות האישית. גם האוכלוסייה הלא יהודית סבלה תחת הכיבוש הנאצי, ובמיוחד בפולין ובמזרח אירופה: מחסור במזון, קיצוב, עבודת כפייה, גירושים ורצח של אנשי ההנהגה. כשאדם נאבק כל יום להשיג מזון למשפחתו, לא נותר לו כוח – לא חומרי ולא נפשי – לדאוג לאחרים. נוסף על כך, הבידוד של היהודים בגטאות והתעמולה הנאצית, שהציגה אותם כזרים וכמפיצי מחלות, הרחיקו אותם מסביבתם, ורבים לא חשו שגורלם הוא עניינם. כך נוצרה אדישות רחבה.
מקור מספר הלימוד: דפוס של שיתוף פעולה – גירוש יהודי הונגריה (1944). בחרתי במקור על גירוש יהודי הונגריה אחרי שגרמניה כבשה את הונגריה ב־19 במרס 1944. בין אמצע מאי לתחילת יולי 1944 גורשו כ־437,000 יהודים מהונגריה, רובם לאושוויץ, ושם נרצחו רובם. את הריכוז בגטאות, את המעצרים ואת ההעלאה לרכבות ביצעה בעיקר הז'נדרמריה ההונגרית, בהוראת משרד הפנים ההונגרי, יחד עם יחידה קטנה של אנשי ס"ס בראשות אדולף אייכמן. המקור מדגים את דפוס שיתוף הפעולה: לגרמנים היו בהונגריה מעט כוחות, ובלי השוטרים והפקידים המקומיים, שהכירו את המקומות והפעילו את מערכת הרכבות, לא היו מצליחים לגרש מספר כה גדול של יהודים בזמן כה קצר. זה שונה מעמידה מן הצד: אנשים מן האוכלוסייה המקומית לא רק שתקו, אלא לקחו חלק פעיל ביישום "הפתרון הסופי".
למה זה מקבל ניקוד מלא: הוסברו בדיוק שני גורמים שונים (פחד מעונש; מצוקת הכיבוש והבידוד), כל אחד עם דוגמה; המקור מספר הלימוד מוצג במדויק (מי, מתי, מה) ומדגים דפוס שונה מעמידה מן הצד; מוסבר כיצד הוא מדגים את הדפוס. מקובל גם: אנטישמיות כגורם לאדישות, חוסר מידע או חוסר אמון בידיעות; מקור המדגים עזרה והצלה (למשל הצלת יהודי דנמרק באוקטובר 1943, או חסיד אומות העולם), או מקור אחר על שיתוף פעולה.
טעות נפוצה: לבחור מקור שמתאר אנשים שראו את הגירוש ולא עשו דבר – זה אותו דפוס של עמידה מן הצד, ולא דפוס "אחר"; או לכתוב "הם פחדו" בלי להסביר ממה ומדוע הפחד היה מבוסס.
בבחינה: ציינו את שם הספר, ההוצאה והעמוד שממנו לקחתם את המקור.
שאלה 2 · רצח היהודים בשטחי ברית המועצות הכבושים
קראו את הקטע שלפניכם, העוסק ברצח יהודי קייב בבאבי יאר בספטמבר 1941.
הסבירו כיצד באות לידי ביטוי בקטע שתיים מן הסיבות לכך שההרג ההמוני של היהודים החל דווקא עם המלחמה בברית המועצות.
בחרו במקור מספר הלימוד העוסק ברצח היהודים בשטחי ברית המועצות שנכבשו בשנת 1941 (למשל פקודה, דוח או עדות). הציגו את המקור (מי, מה, מתי), והסבירו מה הוא מלמד על הקשר בין המלחמה בברית המועצות לבין ההרג ההמוני של היהודים.
◂ פתרון מלא לשאלה 2
סעיף א
(1) נסיבות המלחמה ככיסוי ותואנה – הפיצוצים בעיר והאשמת היהודים ("הגרמנים האשימו ביהודים את הפיצוצים") – בגלל הזיהוי האידאולוגי בין היהודים לבין האויב הסובייטי ("הבולשביזם היהודי"); (2) קיומו של מנגנון רצח שהוקם לקראת הפלישה ושיתוף הצבא – יחידות המבצע ו"יחידת המבצע המיוחדת 4a", שוטרים גרמנים, "הממשל הצבאי הגרמני בעיר שיתף פעולה בהכנות"; (3) שיתוף פעולה של חלק מן האוכלוסייה המקומית – "בסיוע שוטרי עזר אוקראינים"; (4) ריבוי היהודים בשטחים שנכבשו וריחוקם מגרמניה – רצח של 33,771 בני אדם ביומיים בשולי עיר במזרח, בלי צורך בהגירה או בגירוש.
מה השאלה מבקשת: "הסבירו" שתי סיבות לקשר בין המלחמה בברית המועצות ובין תחילת ההרג ההמוני, ולהראות כיצד כל אחת מהן באה לידי ביטוי בקטע (ציטוט + הסבר).
תשובה מלאה:
סיבה ראשונה – המלחמה נתפסה כמלחמה נגד "הבולשביזם היהודי", ונסיבותיה שימשו תואנה לרצח. הנאצים זיהו את היהודים עם השלטון הקומוניסטי, ולכן ראו בהם אויב שיש לחסל כחלק מן המלחמה. בקטע: "ב־24 בספטמבר החלו להתפוצץ במרכז העיר מוקשים שהטמינו מראש יחידות סובייטיות... הגרמנים האשימו ביהודים את הפיצוצים". את הפיצוצים ביצעו יחידות סובייטיות, אך האשמה הוטלה על היהודים, והוחלט "להעניש" את כל יהודי העיר – גברים, נשים וילדים. כלומר, מעשה מלחמה של האויב הסובייטי הפך לתואנה "ביטחונית" לרצח קהילה שלמה, משום שבעיני הנאצים היהודים והאויב הסובייטי היו אחד.
סיבה שנייה – לקראת המלחמה הוקם מנגנון רצח מיוחד שנע בעקבות הצבא, והצבא עצמו שיתף פעולה. לפני הפלישה הוקמו יחידות המבצע (האיינזצגרופן), שתפקידן היה לחסל את "האויבים" בשטחים שנכבשו. בקטע: "בדיון שהשתתפו בו המפקד הצבאי של העיר, בכירי האס־אס והמשטרה ומפקדי יחידות המבצע (האיינזצגרופן) הוחלט 'להעניש' את יהודי קייב", והיהודים "נורו בקבוצות בידי אנשי יחידת המבצע המיוחדת 4a ושוטרים גרמנים", ואף "הממשל הצבאי הגרמני בעיר שיתף פעולה בהכנות". קיומו של מנגנון מאורגן כזה, ושיתוף הצבא, הם שאפשרו לרצוח 33,771 בני אדם ביומיים בלבד – רצח בהיקף שלא היה כמותו קודם לכן.
(חלופה) סיבה שלישית – שיתוף פעולה של חלקים מן האוכלוסייה המקומית בשטחי ברית המועצות, שחלקה ראה בגרמנים משחררים מן השלטון הסובייטי והייתה בה גם אנטישמיות. בקטע: היהודים נורו "בסיוע שוטרי עזר אוקראינים".
לסיכום, הקטע מראה כיצד המלחמה בברית המועצות סיפקה גם את ההצדקה האידאולוגית והתואנה וגם את המנגנון והתנאים לרצח המוני.
למה זה מקבל ניקוד מלא: הוצגו שתי סיבות שונות לקשר בין המלחמה לרצח, כל אחת מוסברת ומעוגנת בציטוט מן הקטע. מקובל גם: ריבוי היהודים שנפלו בידי הנאצים בשטחי ברית המועצות (מיליונים) והמסקנה שאין אפשרות "לפתור" את הבעיה בגירוש; הריחוק מגרמניה ואווירת המלחמה האכזרית שהסירו עכבות – ובקטע, הרצח בגיא "שבשולי העיר" בהיקף עצום.
טעות נפוצה: לסכם את מהלך הרצח בקטע (ההתייצבות, ההתפשטות, הירי) בלי לקשור אותו לסיבה מדוע הרצח החל דווקא עם המלחמה בברית המועצות.
סעיף ב
מקור לדוגמה: דוח יגר – דוח שכתב קרל יגר, מפקד יחידת המבצע 3 (במסגרת איינזצגרופה A), ב־1 בדצמבר 1941, ובו רשימה מפורטת, לפי תאריכים ומקומות, של ההוצאות להורג בליטא מראשית יולי 1941: בסך הכול 137,346 נרצחים, רובם המכריע יהודים – גברים, נשים וילדים; יגר כותב שמטרת "פתרון בעיית היהודים בליטא" הושגה, למעט יהודים שהושארו לעבודה (בקובנה, וילנה ושאוולי), ומציין את הסיוע של פרטיזנים ליטאים. הקשר: הרצח החל מיד עם כיבוש ליטא, נעשה בידי יחידה שהוקמה לקראת הפלישה ונעה בעקבות הצבא, היה שיטתי וכלל קהילות שלמות; הוא מראה את המעבר מרצח "אויבים" לחיסול כל היהודים. חלופה: הוראות היידריך מ־2 ביולי 1941.
מה השאלה מבקשת: "בחרו" מקור מספר הלימוד על רצח היהודים בשטחי ברית המועצות ב־1941, "הציגו" אותו (מי כתב / מי מוסר, מה כתוב בו, מתי), ו"הסבירו" מה הוא מלמד על הקשר בין המלחמה בברית המועצות לבין ההרג ההמוני.
תשובה מלאה:
המקור שבחרתי הוא "דוח יגר". את הדוח כתב קרל יגר, מפקד יחידת המבצע 3 (איינזצקומנדו 3), שפעלה במסגרת איינזצגרופה A בליטא, והוא נושא את התאריך 1 בדצמבר 1941. בדוח רשם יגר בפירוט, לפי תאריכים ומקומות, את ההוצאות להורג שביצעו היחידה שלו והכוחות שסייעו לה מאז ראשית יולי 1941, לפי קטגוריות – גברים יהודים, נשים יהודיות וילדים יהודים, וכן קומוניסטים ואחרים. בסיכום הדוח נמנים 137,346 נרצחים, רובם המכריע יהודים. יגר קובע שמטרת "פתרון בעיית היהודים בליטא" הושגה בידי היחידה שלו, ושנותרו רק יהודים שהושארו בחיים לעבודה, בעיקר בקובנה, בווילנה ובשאוולי. בדוח מוזכר גם הסיוע של פרטיזנים ליטאים.
מה המקור מלמד על הקשר בין המלחמה בברית המועצות לבין ההרג ההמוני:
ראשית, תזמון הרצח – הרצח החל כבר בימים הראשונים לכיבוש ליטא, אחרי הפלישה ב־22 ביוני 1941. היחידה שביצעה אותו הוקמה לקראת הפלישה ונעה בעקבות הצבא. כלומר, ההרג ההמוני היה חלק מתוכנית המלחמה במזרח ולא התפתחות מקרית.
שנית, אופי הרצח – בדוח מופיעים גם "קומוניסטים" וגם יהודים, דבר המבטא את הזיהוי שעשו הנאצים בין היהודים לבין "האויב הבולשביקי". אולם הרשימה מראה שבתוך חודשים ספורים נרצחו לא רק גברים אלא גם נשים וילדים, כלומר המטרה הפכה לחיסול כל היהודים – "פתרון בעיית היהודים" – באזור שלם.
שלישית, השיטתיות והביורוקרטיה – הספירה המדויקת לפי תאריכים ומקומות מראה שהרצח היה מאורגן, מדווח לממונים ונתפס בעיני המבצעים כמשימה רשמית של מלחמה. השתתפותם של משתפי פעולה ליטאים מלמדת גם שבשטחים שנכבשו מברית המועצות ניצלו הנאצים את התמיכה של חלק מן האוכלוסייה המקומית.
לסיכום, דוח יגר מלמד שהמלחמה בברית המועצות הייתה המסגרת שבה עבר המשטר הנאצי לרצח המוני ושיטתי של קהילות יהודיות שלמות.
בבחינה: ציינו את שם הספר, ההוצאה והעמוד שממנו לקחתם את המקור.
למה זה מקבל ניקוד מלא: המקור מוצג בבירור – מי (קרל יגר, מפקד יחידת המבצע 3), מה (רשימת ההוצאות להורג בליטא ומספר הנרצחים), מתי (1 בדצמבר 1941) – וההסבר מקשר אותו במפורש למלחמה בברית המועצות (תזמון, מנגנון שנע בעקבות הצבא, הזיהוי עם הבולשביזם, המעבר לרצח כולל). מקובלים גם מקורות אחרים, למשל: הוראות היידריך לראשי האס־אס והמשטרה בשטחים הכבושים מ־2 ביולי 1941 (הוצאה להורג של קומיסרים ושל "יהודים במשרות מפלגה ומדינה", ועידוד "טיהור עצמי" בידי האוכלוסייה המקומית); עדות של ניצול מבאבי יאר או מפונאר; פקודת רייכנאו מ־10 באוקטובר 1941.
טעות נפוצה: לבחור מקור על מחנות ההשמדה בפולין ב־1942 או על הגטאות, שאינו עוסק ברצח בשטחי ברית המועצות ב־1941, או להציג את המקור בלי להסביר את הקשר למלחמה.
שאלה 3 · האנטישמיות הנאצית, יהודי תוניסיה ומתנדבי היישוב בצבא הבריטי
– הציגו כיצד אימצה האנטישמיות הנאצית דימויים קודמים של היהודי, וכיצד העצימה אותם.
– הסבירו מדוע, על אף שאיפתם של הנאצים להשמיד את כל היהודים שבשטחי שליטתם, לא גורשו יהודי תוניסיה למחנות ההשמדה בתקופת הכיבוש הגרמני (נובמבר 1942 – מאי 1943).
לפניכם קטע מעובד העוסק במתנדבים מן היישוב היהודי בארץ־ישראל בצבא הבריטי בשנים 1940–1942.
– הסבירו כיצד באים לידי ביטוי בקטע שניים מן המניעים של לוחמים יהודים להצטרף לצבאות בעלות הברית במלחמת העולם השנייה וקושי אחד שעימו התמודדו לוחמים אלה.
– בחרו במקור מספר הלימוד, והסבירו כיצד הוא מבטא דרך התנגדות נוספת (שלא הוזכרה בקטע) של היהודים למשטר הנאצי בשנים 1939–1945.
◂ פתרון מלא לשאלה 3
סעיף א
דימויים קודמים שאומצו (2–3): מן האנטישמיות הנוצרית – היהודי כרוצח האל, כמשרת השטן, עלילת הדם; מן האנטישמיות המודרנית (המאה ה־19) – היהודי כבעל הון, נצלן ושולט בכלכלה ובעיתונות, ובו בזמן כמהפכן העומד מאחורי הקומוניזם; "קשר יהודי עולמי" (הפרוטוקולים של זקני ציון).
העצמה: הדימויים הפכו לגזעיים – התכונות הרעות בדם, ואי אפשר להשתנות או להתנצר; היהודי כ"אנטי־גזע", חיידק או טפיל שמסכן את כל העמים; הדימויים קיבלו מקום מרכזי בתמונת העולם – כל רעות העולם (התבוסה ב־1918, הקומוניזם, המשבר) הוסברו ביהודי, ו"הסדר החדש" הותנה ב"פתרון הבעיה היהודית"; ומדינה מודרנית הפכה אותם למדיניות.
תוניסיה: הכיבוש היה קצר (כחצי שנה) ובזמן קרבות; לא הייתה דרך יבשתית לאירופה, והים ושמי הים היו נתונים להתקפות בעלות הברית; העדיפות הגרמנית הייתה הלחימה והפקת תועלת – עבודת כפייה (כ־5,000 גברים במחנות עבודה), קנסות והחרמות; עם תבוסת צבאות הציר במאי 1943 הסתיים הכיבוש.
מה השאלה מבקשת: שתי פעולות. (1) "הציגו כיצד אימצה... וכיצד העצימה" – להציג דימויים אנטישמיים קודמים שהנאצים לקחו, ולהציג במה הנאצים הגבירו אותם. (2) "הסבירו מדוע... לא גורשו יהודי תוניסיה" – להסביר את הגורמים לכך, למרות האידאולוגיה.
תשובה מלאה:
הדימויים הקודמים. האנטישמיות הנאצית לא המציאה את דמות היהודי מאפס, אלא אספה דימויים שהיו מוכרים לציבור באירופה מזה מאות שנים:
– מן האנטישמיות הנוצרית: היהודי כמי שאשם במותו של ישו, כמשרת השטן, ועלילות כמו עלילת הדם.
– מן האנטישמיות המודרנית של המאה ה־19: היהודי כבעל הון ונצלן ששולט בכלכלה, בבנקים ובעיתונות; ובו בזמן – כמהפכן שעומד מאחורי הסוציאליזם והקומוניזם. וכן דמיון של "קשר יהודי עולמי" שמבקש לשלוט בעולם, כפי שהוצג במסמך המזויף "הפרוטוקולים של זקני ציון".
כיצד העצימו הנאצים את הדימויים:
– הפיכתם לגזעיים: התכונות הרעות של היהודי הוצגו כטבועות בדמו ועוברות בתורשה. לכן יהודי אינו יכול להשתנות – לא בחינוך, לא בהתבוללות ולא בהמרת דת – והיהודי המתבולל מסוכן במיוחד, כי הוא "מחדיר" את דמו לעם הגרמני.
– הפיכת היהודי ל"אנטי־גזע": לא עוד עם נחות, אלא כוח הורס שמסכן את כל העמים – "חיידק", "טפיל".
– מרכזיות חסרת תקדים: כל הרעות – התבוסה במלחמת העולם הראשונה, המשבר הכלכלי, הקומוניזם והדמוקרטיה – הוסברו ביהודי, ולכן הקמת "הסדר החדש" הותנתה ב"פתרון" הבעיה היהודית. השילוב של הדימויים האלה עם כוחה של מדינה מודרנית הפך אותם ממצע תעמולה למדיניות של השמדה.
מדוע לא גורשו יהודי תוניסיה. בנובמבר 1942, אחרי נחיתת בעלות הברית במרוקו ובאלג'יריה, כבשו הגרמנים את תוניסיה, שבה חיו כ־90,000 יהודים, והכיבוש נמשך עד מאי 1943. הסיבות לכך שהם לא גורשו להשמדה:
1. כיבוש קצר בזמן קרבות. תוניסיה הייתה חזית פעילה: צבאות הציר נלחמו בה מול צבאות בריטניה וארצות הברית, שהתקדמו ממזרח וממערב. בתוך כחצי שנה הובסו, ובמאי 1943 נכנעו. לא היה זמן להקים מנגנון גירוש.
2. ריחוק גאוגרפי וקשיי תחבורה. אין דרך יבשתית מתוניסיה למחנות ההשמדה בפולין. כל העברה הייתה צריכה להיעשות בים או באוויר, כשבעלות הברית שולטות יותר ויותר בים התיכון ובשמיו, וכל אונייה ומטוס נדרשו לאספקה ולתגבורת של הצבא.
3. עדיפות להפקת תועלת. הגרמנים העדיפו לנצל את היהודים לטובת המלחמה: הם גייסו אלפי גברים יהודים לעבודת כפייה – בביצורים, בתיקון דרכים ובפריקת אספקה – במחנות עבודה (לפי ההערכות כ־5,000), והטילו על הקהילה קנסות כבדים והחרימו רכוש. גם בתנאים אלה מתו יהודים רבים – בעבודת הכפייה, בהפצצות ובהוצאות להורג – אבל הקהילה כולה לא גורשה.
למה זה מקבל ניקוד מלא:
טעות נפוצה: לטעון שלנאצים לא היו תוכניות לגבי יהודי צפון אפריקה – בפרוטוקול ועידת ואנזה נכללו גם יהודי צרפת וצפון אפריקה הצרפתית; או לכתוב שיהודי תוניסיה לא נפגעו כלל – הם סבלו מעבודת כפייה, מקנסות ומהחרמות.
סעיף ב
מניעים (2 מתוך): מלחמה בנאצים וסיוע ליהודי אירופה ("באו כדי להילחם בנאצים ולסייע ליהודי אירופה"); מניע ציוני – רכישת ניסיון צבאי ליישוב ("ניסיון צבאי שהיישוב יזדקק לו"); השתתפות העם היהודי "כעם" במלחמה כדי "לתבוע את זכויותיו בסופה"; חובה לאומית שקבעו מוסדות היישוב, גם למרות "הספר הלבן".
קושי (1 מתוך): שיבוץ ביחידות עזר ולא ביחידות קרביות, בשל חשש בריטי מיחידות יהודיות; נפילה בשבי ביוון (1941) והחשש מן היחס לשבויים יהודים.
מקור מספר הלימוד – דרך התנגדות נוספת: למשל קטע מארכיון "עונג שבת" בגטו ורשה (עמנואל רינגלבלום) – התנגדות רוחנית ותיעוד – והסבר.
מה השאלה מבקשת: שתי פעולות. (1) "הסבירו כיצד באים לידי ביטוי בקטע שניים מן המניעים... וקושי אחד" – שני מניעים וקושי אחד, וכל אחד מעוגן בציטוט מן הקטע ומוסבר. (2) "בחרו במקור מספר הלימוד, והסבירו כיצד הוא מבטא דרך התנגדות נוספת" – מקור אחד המתאר דרך התנגדות שלא הוזכרה (לא התנדבות לצבא), ולהסביר מדוע זו התנגדות.
תשובה מלאה:
מניע 1 – מלחמה בנאצים וסיוע ליהודי אירופה. לפי הקטע, המתנדבים "באו כדי להילחם בנאצים ולסייע ליהודי אירופה". לצעירים מן היישוב, שרבים מהם עלו מאירופה והשאירו שם בני משפחה, היה למלחמה בגרמניה הנאצית מניע אישי ולאומי: המלחמה באויב שרודף את העם היהודי. מניע זה היה חזק כל כך, שהיישוב התגייס לצד בריטניה למרות "הספר הלבן" – כדברי בן־גוריון, יש להילחם בהיטלר "כאילו אין 'ספר לבן'".
מניע 2 – מניע ציוני: ניסיון צבאי ומעמד מדיני. מנהיגי היישוב העריכו ש"אלפי הצעירים ירכשו ניסיון צבאי שהיישוב יזדקק לו", וש"העם היהודי ישתתף כעם במלחמה – ויוכל לתבוע את זכויותיו בסופה". כלומר, ההתנדבות נועדה גם לבנות כוח צבאי לעתיד, וגם לחזק את התביעה למדינה יהודית בתום המלחמה. ואכן, יוצאי הצבא הבריטי היו בהמשך בין מפקדי צה"ל.
קושי – שיבוץ ביחידות עזר והחשדנות הבריטית. המתנדבים "שובצו ביחידות עזר – בפלוגות עבודה, בהובלה ובתחזוקה – ולא ביחידות קרביות". הסיבה, לפי הקטע: "בריטניה חששה לחמש יחידות יהודיות גדולות, מפני תגובת הערבים ומפני שהנשק והניסיון ישמשו את היישוב אחרי המלחמה". מי שבא כדי להילחם בנאצים "התאכזב", כי מצא את עצמו "סוללים דרכים ופורקים אספקה". (מקובל גם: הנפילה בשבי ביוון באביב 1941 והחשש של שבויים יהודים מן היחס שיקבלו אם יתגלה שהם יהודים.)
מקור מספר הלימוד – דרך התנגדות נוספת. בחרתי בקטע מתוך אחד המסמכים של ארכיון "עונג שבת" – הארכיון המחתרתי שהקים ההיסטוריון עמנואל רינגלבלום בגטו ורשה. חברי הארכיון אספו בשנים 1940–1943 יומנים, עדויות, מחקרים, כרזות ומודעות על החיים בגטו ועל הרצח, והטמינו אותם בכדי חלב ובתיבות פח באדמה. חלקים מן הארכיון נמצאו אחרי המלחמה.
כיצד המקור מבטא דרך התנגדות: זו התנגדות רוחנית־תיעודית, בלי נשק. הנאצים רצו להשמיד את היהודים ולמחוק גם את זכרם, ולתאר אותם בתעמולה כפי שרצו. אנשי "עונג שבת" התנגדו לכך: הם תיעדו את האמת – מה עשו הנאצים ואיך חיו היהודים ונאבקו – כדי שהעולם יידע ושהרוצחים לא יוכלו להכחיש. בכך הם שמרו על הזהות ועל הכבוד היהודיים, גם כשלא היה אפשר להציל חיים.
בבחינה: ציינו את שם הספר, ההוצאה והעמוד שממנו לקחתם את המקור.
למה זה מקבל ניקוד מלא:
טעות נפוצה: להציג כ"דרך התנגדות נוספת" שירות בצבא אחר של בעלות הברית או את הצנחנים מן היישוב – גם הם לחימה במסגרת צבאות בעלות הברית; או לתאר את המקור בלי להסביר מדוע הוא התנגדות.
פרק שני – לאומיות וציונות
בחירה – אם בחרתם בפרק זה, ענו על אחת מן השאלות 4–6 (33 נקודות)
שאלה 4 · מה מלכד את בני האומה והפעילות המדינית של התנועות הלאומיות
לפניכם קטע מעובד המתאר את הקמת התיאטרון הלאומי של הצ'כים בפראג.
– הסבירו כיצד באים לידי ביטוי בקטע שניים מן המאפיינים שמלכדים את בני אותו הלאום.
– הציגו שני מאפיינים נוספים המלכדים את בני אותו הלאום.
– הציגו שלוש דרכי פעולה מדיניות (דיפלומטיות) שבהן נקטו התנועות הלאומיות באירופה במאה ה־19.
– הסבירו כיצד שתיים מן הדרכים שהצגתם באות לידי ביטוי בפעילותו המדינית של בנימין זאב הרצל.
בחרו במקור מספר הלימוד והסבירו כיצד הוא מדגים את אחת מן הדרכים האלה.
◂ פתרון מלא לשאלה 4
סעיף א
בקטע (שניים מתוך): שפה משותפת – תיאטרון שבו יוצגו מחזות ואופרות "בשפה הצ'כית", לעומת הגרמנית של השלטון; זיקה לטריטוריה – למולדת – אבני יסוד "ממקומות שונים בבוהמיה ובמורביה", האגדה על "האב צ'ך" שהכריז שהארץ "תהיה מולדת לבני עמו"; עבר ומוצא משותפים – מקומות "הקשורים לאגדות ולאירועים בעבר הצ'כי", "אבי השבט"; סמלים – "דגלים בצבעי הלאום"; תרבות משותפת – שירים צ'כיים, תיאטרון.
שני מאפיינים נוספים: למשל דת משותפת; מנהגים ומסורות; השאיפה לחיות במסגרת מדינית עצמאית (בתנאי שלא הוצגו בחלק הראשון).
מה השאלה מבקשת: שתי מטלות. (1) "הסבירו כיצד באים לידי ביטוי בקטע שניים" – בדיוק שני מאפיינים מלכדים, ולכל אחד – מה כתוב בקטע (ציטוט) ומדוע זה מלכד את בני הלאום. (2) "הציגו שני מאפיינים נוספים" – בדיוק שני מאפיינים אחרים, שלא הוצגו בחלק הראשון.
תשובה מלאה:
הקטע מתאר את הקמת התיאטרון הלאומי בפראג – מפעל של התנועה הלאומית הצ'כית, שפעלה באימפריה האוסטרית במאה ה־19. הצ'כים לא נאבקו אז על מדינה עצמאית, אלא על הכרה בשפתם ובתרבותם ועל זכויות לאומיות בתוך האימפריה; התיאטרון היה ביטוי לגאווה הלאומית, ונועד לחזק את מה שמאחד את בני הלאום.
מאפיין ראשון – שפה משותפת. בקטע: "שפת השלטון, המסחר וההשכלה הגבוהה הייתה בעיקר גרמנית", ולכן ביקשו בני התנועה "להקים תיאטרון לאומי שבו יוצגו מחזות ואופרות בשפה הצ'כית". השפה המשותפת היא אחד המאפיינים המרכזיים של הלאום: היא מאפשרת לבני הלאום לתקשר ביניהם, ליצור ספרות ותרבות משותפות, ומבדילה אותם מן השלטון הזר. תיאטרון בשפה הצ'כית הראה שהשפה איננה רק שפת הכפר, אלא שפה של תרבות גבוהה, שכל בני הלאום יכולים להתגאות בה.
מאפיין שני – זיקה לטריטוריה, למולדת. "אבני היסוד הובאו ממקומות שונים בבוהמיה ובמורביה", ובהם "הר ז'יפ, שעליו, לפי האגדה, עמד 'האב צ'ך'... והכריז כי הארץ שלפניו תהיה מולדת לבני עמו". הבאת אבנים מרחבי הארץ אל בניין אחד בבירה סימלה שכל חבלי המולדת שייכים לעם אחד ומתאחדים במפעל הלאומי. הזיקה לארץ שבני הלאום רואים בה את מולדתם מלכדת אותם, והיא גם הבסיס לתביעה שלהם לזכויות לאומיות באותו שטח.
(אפשר גם: עבר ומוצא משותפים – המקומות "הקשורים לאגדות ולאירועים בעבר הצ'כי", והאגדה על "אבי השבט", שממנו כביכול יצאו כל הצ'כים; סמלים משותפים – הרחובות "מקושטים בדגלים בצבעי הלאום"; תרבות משותפת – "שרו שירים צ'כיים", והתיאטרון עצמו. גם הכתובת "העם לעצמו" והתרומות מכל שכבות העם מבטאות את התחושה של עם אחד.)
שני מאפיינים נוספים המלכדים את בני הלאום:
1. דת משותפת. אצל עמים רבים הדת המשותפת הייתה סימן היכר מרכזי, שהבדיל אותם משכניהם ושמר על זהותם תחת שלטון זר – למשל הנצרות הקתולית אצל הפולנים, שנשלטו בידי רוסיה האורתודוקסית ופרוסיה הפרוטסטנטית.
2. השאיפה לחיות יחד במסגרת מדינית עצמאית. בני הלאום שואפים לממש את זכותם להגדרה עצמית – לשלטון עצמי או למדינה שבה יבואו לידי ביטוי שפתם, תרבותם וערכיהם. השאיפה המשותפת לעתיד מלכדת אותם סביב מאבק אחד.
למה זה מקבל ניקוד מלא: הוצגו בדיוק שני מאפיינים מן הקטע, ולכל אחד צוטט הקטע והוסבר מדוע הוא מלכד את בני הלאום. הוצגו בדיוק שני מאפיינים נוספים, שונים מן השניים הראשונים, וכל אחד מוסבר. מקובל גם בחלק השני: מנהגים ומסורות משותפים; מוצא משותף (אם לא הוצג בחלק הראשון).
טעות נפוצה: לכתוב "הצ'כים אספו כסף לתיאטרון" בלי לקשור את העובדה למאפיין מלכד; או להציג בחלק השני מאפיין שכבר הוסבר בחלק הראשון.
סעיף ב
שלוש דרכים (מתוך): פנייה לשליטי המעצמות וקבלת חסותה של מעצמה; כריתת ברית עם מעצמה וניצול האינטרסים שלה והיריבות בין המעצמות; העלאת השאלה הלאומית בוועידות בינלאומיות ובדעת הקהל באירופה; משא ומתן על הסדר מדיני (אוטונומיה, חוקה, עצמאות).
הרצל: פגישות עם הקיסר וילהלם השני (1898), עם הסולטן עבדול חמיד השני (1901), עם השר הרוסי פלווה (1903) ועם שרים בריטים – בקשת צ'רטר וחסות; ניצול האינטרסים של המעצמות – הצגת הציונות כמועילה לגרמניה, לעות'מאנים ולבריטניה; הצעת אל עריש (1902–1903) והצעת אוגנדה (1903) – הכרה מדינית בתנועה.
מקור מספר הלימוד: למשל מכתב משרד החוץ הבריטי משנת 1903 על הצעת אוגנדה – משא ומתן עם מעצמה, שהיה בו הכרה בתנועה הציונית כנציגת העם היהודי.
מה השאלה מבקשת: שלוש מטלות. (1) "הציגו שלוש דרכי פעולה מדיניות" – בדיוק שלוש דרכים דיפלומטיות של התנועות הלאומיות. (2) "הסבירו כיצד שתיים... באות לידי ביטוי" בפעילות המדינית של הרצל – לבחור בשתיים מן השלוש, ולהראות כל אחת בעובדות. (3) "בחרו במקור מספר הלימוד" – מקור אחד, והסבר כיצד הוא מדגים אחת מן הדרכים.
תשובה מלאה:
שלוש דרכי פעולה מדיניות של התנועות הלאומיות במאה ה־19:
1. פנייה לשליטי המעצמות ובקשת חסות. התנועות ביקשו את תמיכתה של מעצמה גדולה, שתעניק להן חסות ותלחץ על השליט הזר. למשל, היוונים קיבלו בסופו של דבר את תמיכתן של בריטניה, צרפת ורוסיה במאבקם נגד העות'מאנים.
2. כריתת ברית וניצול היריבות בין המעצמות. התנועות הראו למעצמה שהצלחתן משרתת את האינטרסים שלה, והשתמשו ביריבות בין המעצמות – כמו קאבור, שכרת ברית עם צרפת נגד אוסטריה (פלומבייר, 1858).
3. העלאת השאלה הלאומית בוועידות בינלאומיות ולפני דעת הקהל. התנועות ביקשו להפוך את בעייתן לנושא בינלאומי – כמו קאבור, שהעלה את "השאלה האיטלקית" בוועידת השלום בפריז (1856).
כיצד באות לידי ביטוי שתיים מן הדרכים אצל הרצל:
הדרך הראשונה – פנייה לשליטי המעצמות ובקשת חסות. הרצל האמין שאת המדינה היהודית יש להשיג בהסכמה בינלאומית, באמצעות "צ'רטר" – זיכיון רשמי להתיישבות. לכן נפגש עם שליטים: ב־1898 נפגש עם קיסר גרמניה וילהלם השני – בקושטא ואחר כך בארץ־ישראל – וביקש שגרמניה תעניק חסות לחברה יהודית להתיישבות בארץ; ב־1901 נפגש בקושטא עם הסולטן העות'מאני עבדול חמיד השני; וב־1903 נסע לפטרבורג ונפגש עם שר הפנים הרוסי פלווה. השליטים קיבלו אותו, אך הצ'רטר לא הושג.
הדרך השנייה – ניצול האינטרסים של המעצמות. הרצל הציג לכל מעצמה את התועלת שתצמח לה מן הציונות: לקיסר הגרמני – הגברת ההשפעה הגרמנית במזרח; לסולטן – הצעה שהיהודים יסייעו להסדיר את החובות של האימפריה העות'מאנית; לרוסיה – פתרון לתסיסה המהפכנית בקרב צעירים יהודים באמצעות הגירה; ולבריטניה – יישוב ידידותי באזור חשוב לה. בבריטניה זכה להצלחה: ממשלתה דנה עמו ב־1902–1903 בהתיישבות באזור אל עריש שבסיני, ואחר כך הציעה שטח לאוטונומיה יהודית במזרח אפריקה ("הצעת אוגנדה", 1903).
(אפשר גם את הדרך השלישית: הרצל העלה את שאלת היהודים לפני דעת הקהל, למשל בעדותו לפני ועדה מלכותית בלונדון ב־1902, ובקונגרסים שזכו לסיקור בעיתונות העולם.)
מקור מספר הלימוד. בחרתי במכתב ששלח משרד החוץ הבריטי להנהלת ההסתדרות הציונית באוגוסט 1903, ובו הציעה ממשלת בריטניה שטח במזרח אפריקה להתיישבות יהודית, עם שלטון עצמי מקומי בפיקוח בריטי. ההצעה הוצגה בקונגרס הציוני השישי ועוררה את "פולמוס אוגנדה".
המקור מדגים את הדרך של משא ומתן עם מעצמה וקבלת חסותה: לראשונה פנתה ממשלה של מעצמה גדולה רשמית אל התנועה הציונית כאל נציגה של העם היהודי, והציעה לה הסדר מדיני. גם המתנגדים להצעה ראו בה הכרה מדינית בתנועה – הישג של הדיפלומטיה של הרצל.
בבחינה: ציינו את שם הספר, ההוצאה והעמוד שממנו לקחתם את המקור.
למה זה מקבל ניקוד מלא: הוצגו בדיוק שלוש דרכים מדיניות, כל אחת עם דוגמה מתנועה לאומית. שתיים מהן הוסברו אצל הרצל בעזרת עובדות מדויקות (מי, מתי, מה ביקש ומה הושג). המקור מספר הלימוד מוצג (מה, מי, מתי) ומוסבר כיצד הוא מדגים דרך אחת שהוצגה. מקובל גם מקור אחר, כמו קטע מיומנו של הרצל על פגישתו עם הקיסר או עם הסולטן.
טעות נפוצה: להציג דרכים לגיוס ההמונים (עיתון, קונגרס) כדרכים דיפלומטיות; או לכתוב שהרצל "השיג צ'רטר" – הוא לא השיג אותו מאף מעצמה.
שאלה 5 · איחוד איטליה – דרכים שונות למטרה אחת
בתנועה הלאומית האיטלקית פעלו מנהיגים שהחזיקו בגישות שונות לדרך איחוד איטליה.
השוו בין הדרך של ג'וזפה מציני לבין הדרך של קמילו בנסו די קאבור לאיחוד איטליה על פי שני תבחינים: (1) צורת השלטון שאליה שאפו; (2) האמצעים שבהם פעלו.
הסבירו מדוע דווקא דרכו של קאבור הובילה להקמת ממלכת איטליה בשנת 1861.
בחרו בתנועה לאומית שפעלה באחת מן הארצות האלה: יוון, פולין, איטליה, גרמניה.
– בחרו במקור מספר הלימוד הקשור למאבק של התנועה שבחרתם, והסבירו כיצד בא לידי ביטוי במקור אחד מן הגורמים שסייעו למאבק זה או שעיכבו אותו.
– הסבירו דמיון אחד בין המאבק של התנועה שבחרתם לבין דפוסי הפעולה של התנועות הלאומיות באירופה במאה ה־19.
◂ פתרון מלא לשאלה 5
סעיף א
צורת השלטון: מציני – רפובליקה דמוקרטית מאוחדת שבה ריבונות העם ("איטליה הצעירה", 1831; הרפובליקה הרומית, 1849); קאבור – מונרכיה חוקתית בהנהגת בית סבויה, מלכי פיימונטה־סרדיניה. האמצעים: מציני – חינוך והפצת הרעיון הלאומי בקרב הצעירים והעם, אגודות חשאיות והתקוממויות עממיות "מלמטה", בלי להסתמך על מעצמות; קאבור – איחוד "מלמעלה": חיזוק כלכלי וצבאי של פיימונטה (מסילות ברזל, תעשייה), דיפלומטיה ובריתות עם מעצמה זרה (מלחמת קרים 1855; ברית עם נפוליאון השלישי – פלומבייר 1858) ומלחמה באוסטריה (1859), ומשאלי עם לצירוף שטחים. מדוע קאבור: התקוממויות מציני דוכאו בידי אוסטריה וצרפת (למשל 1849) כי לא היה להן צבא סדיר ולא תמיכת מעצמה; קאבור נשען על צבא מדינה ועל עזרת צרפת, שהביאה לגירוש אוסטריה מלומברדיה (1859), ורתם גם את מסע גריבלדי בדרום (1860), שמסר את השטחים לוויקטור עמנואל; ב־17 במרס 1861 הוכרזה ממלכת איטליה.
מה השאלה מבקשת: שתי מטלות. (1) "השוו" – בין מציני לקאבור, על פי שני התבחינים שנקבעו (צורת השלטון; האמצעים), ולכל תבחין להציג את שני הצדדים. (2) "הסבירו מדוע" – להסביר מדוע דרכו של קאבור היא שהובילה להקמת הממלכה ב־1861.
תשובה מלאה:
רקע: אחרי קונגרס וינה (1815) הייתה איטליה מפוצלת לכמה מדינות: אוסטריה שלטה ישירות בלומברדיה ובוונציה שבצפון והשפיעה על הדוכסויות במרכז; האפיפיור שלט במדינה האפיפיורית במרכז; בדרום שלטה ממלכת שתי הסיציליות; ובצפון־מערב – ממלכת פיימונטה־סרדיניה, המדינה האיטלקית העצמאית היחידה שבראשה שושלת מקומית.
תבחין ראשון – צורת השלטון. מציני שאף לאיטליה מאוחדת שתהיה רפובליקה – שלטון העם, בלי מלכים. לשם כך ייסד ב־1831 את "איטליה הצעירה", ובשנת 1849 עמד בראש "הרפובליקה הרומית" שהוקמה לזמן קצר ברומא. קאבור, ראש ממשלת פיימונטה־סרדיניה משנת 1852, שאף לאיחוד בצורת מונרכיה חוקתית בהנהגת בית סבויה ומלכו ויקטור עמנואל השני. הדמיון: שניהם שאפו לאיטליה מאוחדת ועצמאית, משוחררת משלטון אוסטריה. השוני: מציני שאף לרפובליקה, קאבור – למלוכה חוקתית.
תבחין שני – האמצעים. מציני האמין באיחוד "מלמטה", בכוח העם עצמו. הוא פעל בחינוך ובתעמולה – בחיבורים, בעיתונים ובאגודות חשאיות של צעירים – כדי ליצור תודעה לאומית, ויזם התקוממויות עממיות. הוא לא רצה להסתמך על מעצמות זרות, משום שסבר שהאיטלקים צריכים לשחרר את עצמם. קאבור פעל "מלמעלה", כמדינאי של מדינה קיימת: הוא חיזק את פיימונטה מבחינה כלכלית (מסילות ברזל, מסחר, תעשייה) וצבאית, כדי שתהיה מוקד המשיכה של האיטלקים; ובעיקר פעל בדיפלומטיה ובבריתות. הוא שלח כוח למלחמת קרים (1855) כדי לזכות במקום בוועידת השלום ובאהדת בריטניה וצרפת, ובשנת 1858 הגיע בפלומבייר להסכם סודי עם קיסר צרפת נפוליאון השלישי: צרפת תסייע לפיימונטה במלחמה באוסטריה, ובתמורה תקבל את ניס ואת סבויה. הדמיון: שניהם היו נכונים להשתמש בכוח צבאי. השוני: מציני – מרד עממי בלי עזרה זרה; קאבור – צבא סדיר, דיפלומטיה ובריתות עם מעצמה.
מדוע הצליחה דרכו של קאבור. ההתקוממויות שיזם מציני נכשלו שוב ושוב: היה להן בסיס עממי מצומצם, ולא היה להן צבא סדיר או תמיכת מעצמה, ולכן דוכאו בידי צבאות אוסטריה – וב־1849 הפיל צבא צרפת את הרפובליקה הרומית. קאבור, לעומת זאת, נשען על צבא של מדינה ועל עזרת מעצמה: במלחמה של 1859 ניצחו צרפת ופיימונטה את אוסטריה (בקרבות מג'נטה וסולפרינו), ולומברדיה צורפה לפיימונטה. בעקבות זאת הצטרפו הדוכסויות במרכז במשאלי עם (1860). קאבור ידע גם לרתום לטובתו את הכוחות העממיים: מסע "האלף" של ג'וזפה גריבלדי (1860) כבש את סיציליה ואת נאפולי, וגריבלדי מסר את השטחים לוויקטור עמנואל. ב־17 במרס 1861 הוכרזה ממלכת איטליה. דרכו של קאבור הצליחה אפוא משום ששילבה כוח מדינתי, דיפלומטיה ותמיכת מעצמה, ואלה היו חסרים לתנועה העממית.
למה זה מקבל ניקוד מלא:
טעות נפוצה: לכתוב שאיחוד איטליה הושלם ב־1861. ונציה צורפה רק ב־1866 (אחרי הברית עם פרוסיה במלחמה באוסטריה), ורומא – רק ב־1870, אחרי שחיל המצב הצרפתי נסוג ממנה בגלל המלחמה בפרוסיה.
סעיף ב
למשל איטליה. מקור מספר הלימוד (למשל): מכתבו של קאבור למלך ויקטור עמנואל השני (יולי 1858) על סיכומי פגישתו עם נפוליאון השלישי בפלומבייר – צרפת תסייע לפיימונטה במלחמה באוסטריה ובתמורה תקבל את ניס ואת סבויה; המקור מבטא את הגורם המסייע: תמיכת מעצמה זרה שהאינטרס שלה היה להחליש את אוסטריה (אפשר גם להראות בו את מחיר הסיוע). דמיון לדפוסי הפעולה הכלליים: שימוש בדיפלומטיה ובבריתות עם מעצמות ובמלחמה להקמת מדינה; או: מנהיגות של אנשי רוח (מציני) לצד מדינאים ולוחמים; או: "אביב העמים" 1848 – התקוממות שנכשלה גם באיטליה. בארצות אחרות, למשל: גרמניה – נאום "ברזל ודם" של ביסמרק (1862); יוון – אמנת לונדון (1827); פולין – "שיר הלגיונות" (1797) או מקור על מרד 1830–1831.
מה השאלה מבקשת: שתי מטלות. (1) לבחור תנועה לאומית מאחת מארבע הארצות, לבחור מקור מספר הלימוד הקשור למאבקה, ולהסביר כיצד בא בו לידי ביטוי גורם אחד שסייע או שעיכב. (2) "הסבירו דמיון אחד" – בין המאבק של התנועה שנבחרה לבין דפוסי הפעולה הכלליים של התנועות הלאומיות במאה ה־19.
תשובה מלאה:
בחרתי בתנועה הלאומית האיטלקית.
מקור מספר הלימוד. בחרתי במכתב ששלח קמילו די קאבור, ראש ממשלת פיימונטה־סרדיניה, למלך ויקטור עמנואל השני ביולי 1858, ובו דיווח על פגישתו הסודית עם קיסר צרפת נפוליאון השלישי בעיירת המרפא פלומבייר. במכתב מתאר קאבור את הסיכומים: צרפת תצטרף לפיימונטה במלחמה נגד אוסטריה, אם אוסטריה תיראה כתוקפת; לאחר הניצחון תקום בצפון איטליה ממלכה בהנהגת פיימונטה שתכלול את לומברדיה ואת ונציה; ובתמורה תקבל צרפת את סבויה ואת ניס. המקור מבטא גורם שסייע למאבק: תמיכת מעצמה זרה. לצרפת היה אינטרס להחליש את אוסטריה, יריבתה, ולהגדיל את השפעתה באיטליה, ולפיימונטה לבדה לא היה כוח לגרש את הצבא האוסטרי. המקור מראה גם את מחיר הסיוע: פיימונטה הסכימה לוותר על שטחים משלה. אכן, במלחמה של 1859 ניצחו צרפת ופיימונטה את אוסטריה ולומברדיה צורפה לפיימונטה, אך נפוליאון השלישי חתם על שביתת נשק בווילהפרנקה לפני שהושגה ונציה – דוגמה לכך שהסיוע של מעצמה כפוף לאינטרסים שלה.
בבחינה: ציינו את שם הספר, ההוצאה והעמוד שממנו לקחתם את המקור.
דמיון לדפוסי הפעולה של התנועות הלאומיות באירופה. אחד מדפוסי הפעולה של התנועות הלאומיות במאה ה־19 היה פעילות דיפלומטית וצבאית להקמת מדינה: חיפוש בעלות ברית בין המעצמות, שהיה להן אינטרס להחליש את השליט הזר, ומאבק מזוין. כך פעלה גם התנועה האיטלקית: קאבור כרת ברית עם צרפת ויצא למלחמה באוסטריה (1859), ובשנת 1866 צורפה ונציה בזכות הברית עם פרוסיה. דפוס זה מוכר גם מתנועות אחרות, למשל ביוון, שבה הכריעה התערבות בריטניה, צרפת ורוסיה (נאוורינו, 1827). הדבר מראה שבמאה ה־19 התנועות הלאומיות לא יכלו בדרך כלל לגבור לבדן על אימפריות גדולות, ונזקקו לעזרת מעצמה.
למה זה מקבל ניקוד מלא:
טעות נפוצה: לבחור מקור ולתאר אותו בלי לנסח מהו הגורם המסייע או המעכב, או להביא בחלק השני "דמיון" כללי מאוד ("גם הם רצו מדינה") בלי לקשור אותו לדפוס פעולה מסוים ולעובדות.
שאלה 6 · הצהרת בלפור – התנגדות היהודים המשתלבים
לפניכם קטעים מתוך תזכיר שכתב אדווין מונטגיו, יהודי ושר בממשלת בריטניה, לחברי הממשלה ב־23 באוגוסט 1917, בזמן שהממשלה דנה בבקשת התנועה הציונית לפרסם הצהרה על בית לאומי לעם היהודי.
– על פי הקטע, הסבירו שניים מן החששות של מונטגיו מפני תמיכה של ממשלת בריטניה בבית לאומי לעם היהודי בארץ־ישראל.
– הציגו שניים ממאפייני המקור האלה: הכותב, זמן הכתיבה, קהל היעד. הסבירו מה כל אחד מהם מלמד על חשיבות המקור להבנת הוויכוח על הצהרת בלפור.
בהצהרת בלפור נכלל סייג (תנאי) הנוגע ליהודים החיים מחוץ לארץ־ישראל.
– הציגו את הסייג, והסבירו מדוע היה חשוב ליהודים המשתלבים, וכיצד הוא נועד להשיב על החששות של היהודים המשתלבים, כמו אלה המובעים בקטע של מונטגיו.
– הביעו עמדה: האם לדעתכם הסייג הסיר את החשש של מונטגיו? נמקו את עמדתכם על פי הקטע ועל פי מה שלמדתם.
◂ פתרון מלא לשאלה 6
סעיף א
חששות: (1) פגיעה במעמדם ובאזרחותם של היהודים בארצות מושבם והתגברות האנטישמיות – ההכרה ביהודים כאומה שביתה הלאומי בארץ־ישראל תעורר חשד בנאמנותם: "כל ארץ תבקש מיד להיפטר מאזרחיה היהודים", המדיניות "תהפוך למוקד התכנסות לאנטישמים"; (2) הציונות סותרת את תפיסת היהדות כדת בלבד ואת הפטריוטיות הבריטית – "אין אומה יהודית", יהודי בריטניה שותפים ליהודי ארצות אחרות רק ב"אותה הדת", הציונות היא אמונה ש"אזרח פטריוט... אינו יכול לדבוק בה"; (מקובל גם: (3) סכסוך עם התושבים הקיימים – "אוכלוסייה הדוחקת החוצה את תושביה הנוכחיים"). מאפייני המקור: כותב – יהודי משתלב ושר בממשלה: עמדתו מייצגת את היהודים המשתלבים ויכולתו להשפיע הייתה גדולה; זמן – אוגוסט 1917, כחודשיים וחצי לפני ההצהרה, בעיצומו של הדיון בנוסחה – המקור משקף ויכוח חי ולא שיפוט בדיעבד; קהל יעד – חברי הממשלה, מקבלי ההחלטה – התזכיר נועד לשכנע אותם לא לפרסם הצהרה, ולכן הוא חושף את טיעוני המתנגדים במלואם.
מה השאלה מבקשת: שתי מטלות. (1) "הסבירו" שניים מן החששות של מונטגיו, על פי הקטע. (2) "הציגו" שניים מתוך שלושה מאפייני מקור (הכותב, זמן הכתיבה, קהל היעד) ו"הסבירו" מה כל אחד מלמד על חשיבות המקור להבנת הוויכוח על ההצהרה.
תשובה מלאה:
חשש ראשון – פגיעה במעמדם של היהודים בארצות שבהן הם חיים והתגברות האנטישמיות. מונטגיו, כמו יהודים משתלבים (מתבוללים) רבים במערב אירופה, ראה את עצמו אזרח בריטי שווה זכויות. הוא חשש שאם מעצמה כבריטניה תכיר בכך שליהודים יש בית לאומי בארץ אחרת, יחשדו בהם בנאמנות כפולה, ותושבי ארצותיהם יראו בהם זרים שמקומם אינו אצלם. לכן כתב: "כאשר ייאמר ליהודים שארץ־ישראל היא ביתם הלאומי, כל ארץ תבקש מיד להיפטר מאזרחיה היהודים". מכאן גם טענתו החריפה שמדיניות הממשלה "היא אנטישמית בתוצאותיה, ותהפוך למוקד התכנסות לאנטישמים בכל ארצות העולם" – כלומר, ההצהרה תיתן בידי האנטישמים טיעון שהיהודים אינם חלק מן האומה שבתוכה הם חיים.
חשש שני – ערעור הזהות של היהודים המשתלבים, שראו ביהדות דת ולא לאום. מונטגיו קובע: "אני טוען שאין אומה יהודית", ומסביר שלבני משפחתו, שחיים בבריטניה "דורות רבים", אין קשר ליהודים בארצות אחרות "מלבד העובדה שהם מקיימים... את אותה הדת". לדעתו הציונות היא "אמונה פוליטית מזיקה, שאזרח פטריוט של הממלכה המאוחדת אינו יכול לדבוק בה". הוא חשש שהכרה רשמית בעם היהודי כלאום תכפה עליו ועל יהודי בריטניה זהות לאומית שהם דוחים, ותסתור את הפטריוטיות הבריטית שלהם.
(חלופה) חשש שלישי – סכסוך עם תושבי הארץ: לדבריו תיווצר בארץ־ישראל "אוכלוסייה הדוחקת החוצה את תושביה הנוכחיים ונוטלת לעצמה את מיטב הארץ".
מאפיין ראשון – הכותב: אדווין מונטגיו היה יהודי, ובאותה עת שר בממשלת בריטניה (שר לענייני הודו). המקור חשוב משום שהוא מראה שההתנגדות החריפה להצהרה באה לא רק מצד לא־יהודים אלא מתוך הקהילה היהודית – מן היהודים המשתלבים, שאחד מהם ישב בממשלה עצמה והיה יכול להשפיע על החלטותיה.
מאפיין שני – זמן הכתיבה: התזכיר נכתב ב־23 באוגוסט 1917, כחודשיים וחצי לפני פרסום ההצהרה (2 בנובמבר 1917), בזמן שהממשלה דנה בנוסח שהציעה התנועה הציונית. לכן המקור משקף את הוויכוח בשעה שהתרחש, ומסייע להבין את הלחצים שפעלו על הממשלה בזמן ניסוח ההצהרה – ולא שיפוט שנכתב בדיעבד.
(חלופה) קהל היעד: התזכיר נכתב לחברי הממשלה – מקבלי ההחלטה. מטרתו הייתה לשכנע אותם לוותר על ההצהרה או לרכך אותה, ולכן הוא מציג את טיעוני המתנגדים בחריפות ובמלואם (למשל הכותרת "האנטישמיות של הממשלה הנוכחית").
למה זה מקבל ניקוד מלא: הוסברו שני חששות שונים, וכל אחד מעוגן בציטוט מן הקטע ומוסבר על רקע תפיסת היהודים המשתלבים (נאמנות כפולה ואנטישמיות; יהדות כדת ולא כלאום). הוצגו שני מאפייני מקור, וכל אחד קושר במפורש לחשיבות המקור להבנת הוויכוח. מקובל גם: החשש מסכסוך עם התושבים הקיימים; כל צירוף של שניים מן המאפיינים.
טעות נפוצה: לכתוב שמונטגיו התנגד ליהודים או להתיישבות יהודית בארץ – בסוף הקטע הוא דווקא מציע להשיג ליהודים בארץ־ישראל "חופש מלא להתיישב ולחיות בשוויון"; התנגדותו היא להכרה ביהודים כאומה בעלת בית לאומי.
סעיף ב
הסייג: לא ייעשה דבר העלול לפגוע "בזכויות ובמעמד המדיני שליהודים בכל ארץ אחרת". הסבר: ההצהרה מבטיחה שהבית הלאומי לא ישנה את אזרחותם ואת מעמדם של יהודי בריטניה ושאר הארצות – מענה לחשש של מונטגיו ש"כל ארץ תבקש מיד להיפטר מאזרחיה היהודים". עמדה (שתי העמדות מתקבלות, בתנאי שהן מנומקות): לא הסיר – הסייג מגן על הזכויות המשפטיות, אבל ההצהרה עדיין מכירה ב"עם היהודי" ובבית לאומי שלו, כלומר דוחה את טענת מונטגיו ש"אין אומה יהודית"; ההצהרה הבריטית אינה מחייבת ארצות אחרות; מתנגדי הציונות המשיכו להתנגד גם אחרי ההצהרה. כן הסיר במידה רבה – זכויותיהם של יהודי בריטניה וארצות המערב לא נפגעו בעקבות ההצהרה; ההצהרה אינה מחייבת יהודים לעלות; "בית לאומי" ולא מדינה.
מה השאלה מבקשת: שתי מטלות. (1) "הציגו" את הסייג על היהודים מחוץ לארץ־ישראל ו"הסבירו" כיצד הוא משיב על חששות היהודים המשתלבים. (2) "הביעו עמדה" אם הסייג הסיר את החשש, ונמקו – על פי הקטע ועל פי הידע.
תשובה מלאה:
הסייג: בהצהרת בלפור נאמר שממשלת בריטניה רואה בעין יפה ייסוד בית לאומי לעם היהודי בארץ־ישראל, אך "ברור ומובן" שלא ייעשה דבר העלול לפגוע בזכויות האזרחיות והדתיות של העדות הלא־יהודיות בארץ־ישראל, "או בזכויות ובמעמד המדיני שליהודים בכל ארץ אחרת".
הסבר: הסייג נוסף בעקבות התנגדותם של היהודים המשתלבים בבריטניה – ובראשם מונטגיו וראשי ארגוני הקהילה היהודית. הם חששו שההכרה בבית לאומי לעם היהודי תעורר חשד בנאמנות כפולה, ושכפי שכתב מונטגיו, "כל ארץ תבקש מיד להיפטר מאזרחיה היהודים". הסייג מבהיר שהבית הלאומי בארץ־ישראל לא ישנה את אזרחותם, את זכויותיהם ואת מעמדם של יהודים בבריטניה ובארצות אחרות: יהודי שאינו רוצה בבית הלאומי ימשיך להיות אזרח שווה זכויות בארצו.
עמדה: לדעתי הסייג לא הסיר את החשש של מונטגיו.
נימוק ראשון – החשש של מונטגיו אינו רק משפטי אלא נוגע לזהות. הסייג שומר על הזכויות של היהודים מחוץ לארץ־ישראל, אבל ההצהרה עצמה מדברת על "העם היהודי" ועל "בית לאומי" שלו. בכך היא מאמצת את התפיסה הציונית שהיהודים הם עם, ודוחה את עיקר טענתו של מונטגיו: "אני טוען שאין אומה יהודית". מבחינתו, עצם ההכרה הרשמית ביהודים כאומה היא שתיתן בידי האנטישמים טיעון ותהפוך את המדיניות ל"מוקד התכנסות לאנטישמים".
נימוק שני – הסייג הוא התחייבות של ממשלת בריטניה בלבד. בריטניה יכלה להבטיח שהיא עצמה לא תפגע ביהודיה, אבל לא יכלה להבטיח כיצד ינהגו ממשלות ואוכלוסיות של ארצות אחרות ומה יאמרו האנטישמים בהן. ואכן, גם אחרי פרסום ההצהרה המשיכו קבוצות של יהודים משתלבים בבריטניה ובארצות הברית להתנגד לציונות מחשש להאשמה בנאמנות כפולה. מכאן שהסייג ריכך את ההצהרה, אך לא הסיר את החשש.
למה זה מקבל ניקוד מלא: הסייג הוצג בדיוק; הוסבר הקשר בינו לבין חשש הנאמנות הכפולה, בעזרת ציטוט מן הקטע. העמדה ברורה ומנומקת בשני נימוקים שונים – אחד המבוסס על הקטע ואחד על הידע. מקובלת גם העמדה ההפוכה, למשל: הסייג הסיר את החשש במידה רבה, משום שזכויותיהם של יהודי בריטניה וארצות המערב לא נפגעו בעקבות ההצהרה, ומשום שההצהרה דיברה על "בית לאומי" ולא על מדינה ולא חייבה איש לעלות לארץ־ישראל.
טעות נפוצה: לבלבל בין שני הסייגים שבהצהרה – הסייג על "העדות הלא־יהודיות" בארץ־ישראל נוגע לערבים, ואילו השאלה עוסקת בסייג על היהודים "בכל ארץ אחרת".
פרק שלישי – המאבק על הקמת מדינת ישראל
בחירה – אם בחרתם בפרק זה, ענו על אחת מן השאלות 7–9 (33 נקודות)
שאלה 7 · ההעפלה – המעפילים שנתפסו בידי הבריטים
קראו את הקטע העוסק בפרשת האונייה "אקסודוס 1947".
– על פי הקטע, הסבירו מדוע החליטה ממשלת בריטניה להחזיר את מעפילי אקסודוס לאירופה.
– הסבירו שתי סיבות לכך שהפרשה פגעה בבריטניה יותר משהועילה לה. בססו סיבה אחת על הקטע ואחת על מה שלמדתם.
מעפילים שנתפסו בידי הבריטים מאוגוסט 1946 נשלחו בדרך כלל למחנות מעצר בקפריסין, ובפרשת אקסודוס הוחזרו לאירופה.
השוו בין שתי הדרכים האלה לטיפול במעפילים שנתפסו על פי שניים מן התבחינים האלה: המטרה של בריטניה, גורלם של המעפילים, ההשפעה על דעת הקהל העולמית.
◂ פתרון מלא לשאלה 7
סעיף א
מדוע: כדי להרתיע – להראות שההפלגה לא תועיל למעפילים ("לא ירוויחו דבר"), להרתיע את המוסד לעלייה ב' ואת ארצות היציאה ("להחזירם לצרפת, שממנה יצאו"); המעצר בקפריסין לא עצר את ההעפלה. פגעה בבריטניה: (1) מן הקטע – הסיקור העולמי ("עיתונאים מכל העולם"), הקרב על הסיפון (שלושה הרוגים), הסירוב של המעפילים ושל צרפת, ובעיקר הורדת ניצולי שואה בכוח דווקא בגרמניה, במחנות – עוררו זעם ואהדה לציונות; (2) מן הידע – חברי אונסקו"פ ראו את הגירוש בחיפה, והוועדה המליצה (אוגוסט 1947) לסיים את המנדט, ורובה המליץ על חלוקה ועל מדינה יהודית; ההעפלה לא נעצרה – אוניות נוספות המשיכו להפליג (למשל ה"פאנים" בסוף 1947 עם כ־15,000 מעפילים); ביקורת ציבורית ובארצות הברית.
מה השאלה מבקשת: (1) "הסבירו" על פי הקטע את שיקולי בריטניה בהחזרת המעפילים לאירופה. (2) "הסבירו" שתי סיבות לכך שהפרשה פגעה בבריטניה – אחת על פי הקטע ואחת על פי הידע.
תשובה מלאה:
מדוע החליטה בריטניה להחזיר את המעפילים: עד אז נשלחו המעפילים שנתפסו לקפריסין, אבל ההעפלה לא נעצרה – המעפילים ידעו שבסופו של דבר ישוחררו ויגיעו לארץ. לכן, על פי הקטע, החליטה ממשלת בריטניה "להחזירם לצרפת, שממנה יצאו, כדי להראות שהמעפילים לא ירוויחו דבר מן ההפלגה". כלומר, היא רצתה להוכיח שההפלגה אינה מקרבת את המעפילים לארץ־ישראל אלא מחזירה אותם לנקודת המוצא, וכך "להרתיע את המוסד לעלייה ב' ואת הארצות שמהן יצאו האוניות" – ובמיוחד את צרפת, שאפשרה את יציאת האונייה.
סיבה ראשונה (על פי הקטע) – הפרשה הפכה לאסון תדמיתי בעיני העולם. "עיתונאים מכל העולם סיקרו את הפרשה מתחילתה ועד סופה": הם דיווחו על הקרב על הסיפון שבו "שלושה נהרגו ורבים נפצעו", על סירובם של המעפילים לרדת מול חופי צרפת ועל כך ששלטונות צרפת "הודיעו שלא יורידו אותם בכוח". שיא הפרשה היה הורדתם בכוח של ניצולי שואה דווקא בגרמניה ושליחתם "למחנות" – מראה שעורר זעזוע ואהדה עולמית למעפילים ולציונות, והציג את בריטניה כאכזרית. כך השיגה ההעפלה את אחת ממטרותיה – עירור דעת הקהל העולמית.
סיבה שנייה (על פי הידע) – הפרשה השפיעה על הדיון באו"ם. חברי ועדת אונסקו"פ שנכחו בנמל חיפה ראו כיצד מועברים ניצולי שואה בכוח לאוניות הגירוש. באוגוסט 1947 המליצה הוועדה פה אחד לסיים את המנדט הבריטי, ורוב חבריה המליצו לחלק את הארץ ולהקים מדינה יהודית. הפרשה חיזקה אצלם את ההכרה שיש צורך דחוף בפתרון לבעיית העקורים היהודים, שבריטניה אינה יכולה לפתור. נוסף על כך, ההרתעה לא הצליחה – ההעפלה נמשכה, ובסוף דצמבר 1947 יצאו מבולגריה שתי אוניות ה"פאנים" עם כ־15,000 מעפילים.
לסיכום, ניסיון ההרתעה של בריטניה הפך לאחד הניצחונות התעמולתיים הגדולים של מפעל ההעפלה.
למה זה מקבל ניקוד מלא: שיקולי בריטניה הוסברו בעזרת ציטוט (הרתעה, הוכחה שההפלגה אינה מועילה, לחץ על ארץ היציאה). הוסברו שתי סיבות שונות – אחת מעוגנת בקטע (סיקור עולמי, ניצולים שהוחזרו לגרמניה) ואחת מן הידע (אונסקו"פ והמלצותיה, או כישלון ההרתעה). מקובל גם: ביקורת בדעת הקהל בארצות הברית ובבריטניה עצמה; היחסים המתוחים עם צרפת.
טעות נפוצה: לכתוב שמעפילי אקסודוס נשלחו לקפריסין, או שהורדו בצרפת; לכתוב שאונסקו"פ המליצה פה אחד על חלוקה – פה אחד המליצה רק על סיום המנדט, והחלוקה הייתה המלצת הרוב.
סעיף ב
מטרה – דומה: להרתיע ולמנוע כניסה לארץ מעבר למכסה; שונה: קפריסין – להרחיק מן הארץ ולהחזיק בתנאי מעצר, להוציא את הכליאה מן הארץ (עתלית התמלא ונפרץ); אקסודוס – הרתעה חריפה, "ההפלגה לא תועיל", והענשת ארץ היציאה. גורל המעפילים – קפריסין: מחנות אוהלים וצריפים מגודרים בתיל, ליד הארץ; שוחררו בהדרגה במסגרת מכסת העלייה החודשית, האחרונים רק בתחילת 1949; היישוב שלח מורים ומדריכים; אקסודוס: הוחזרו לצרפת, שבועות באוניות, הורדו בכוח בהמבורג למחנות בגרמניה, רובם הגיעו לארץ מאוחר יותר. דעת קהל – קפריסין: עוררה פחות תהודה, הפכה לשגרה; אקסודוס: סיקור עולמי, זעזוע מהחזרת ניצולים לגרמניה, השפעה על אונסקו"פ.
מה השאלה מבקשת: "השוו" בין הגירוש לקפריסין ובין ההחזרה לאירופה (אקסודוס) על פי שני תבחינים מתוך שלושה. השוואה כוללת דמיון ו/או שוני בכל תבחין, ולא תיאור נפרד של כל דרך.
תשובה מלאה:
תבחין ראשון – המטרה של בריטניה. בשתי הדרכים רצתה בריטניה למנוע את כניסת המעפילים לארץ מעבר למכסה ולהרתיע אחרים מלהפליג – בזה הן דומות. ההבדל הוא בעוצמת ההרתעה: הגירוש לקפריסין, שהחל באוגוסט 1946, נועד בעיקר להרחיק את המעפילים מן הארץ ולהעביר את כליאתם מחוץ לה, אחרי שמחנה עתלית התמלא והפך יעד לפעולות ההגנה, ובכל זאת השאיר את המעפילים קרובים לארץ ובציפייה להגיע אליה. ההחזרה לאירופה בפרשת אקסודוס נועדה להרתעה חריפה הרבה יותר – להוכיח שההפלגה אינה מועילה כלל, שהמעפילים יחזרו לנקודת המוצא, ולהעניש את צרפת, הארץ שממנה יצאו.
תבחין שני – גורלם של המעפילים. בקפריסין נכלאו המעפילים במחנות של אוהלים וצריפים מוקפי גדרות תיל, אך הם שוחררו בהדרגה, במסגרת מכסת העלייה החודשית שהתירה בריטניה, ועלו לארץ; היישוב שלח אליהם שליחים, מורים ומדריכים. האחרונים שבהם יצאו מקפריסין רק בתחילת 1949, אחרי הקמת המדינה. מעפילי אקסודוס, לעומתם, הוחזרו מחיפה לחופי צרפת, נשארו שבועות בתנאים קשים באוניות הגירוש, ובסוף הורדו בכוח בנמל המבורג שבגרמניה ונשלחו למחנות – כלומר, ניצולי השואה הוחזרו דווקא לארץ שבה בוצעה השואה. רבים מהם הגיעו לארץ־ישראל רק בהמשך, בהעפלה נוספת או לאחר הקמת המדינה.
(חלופה) תבחין שלישי – ההשפעה על דעת הקהל העולמית. הגירוש לקפריסין הפך עם הזמן לשגרה ועורר תהודה מוגבלת. פרשת אקסודוס, לעומת זאת, סוקרה בידי עיתונאים מכל העולם, עוררה זעזוע בשל החזרת הניצולים לגרמניה, ונעשתה בנוכחות חברי ועדת אונסקו"פ – ולכן השפיעה הרבה יותר על דעת הקהל ועל הדיון באו"ם.
לסיכום, שתי הדרכים נועדו לבלום את ההעפלה, אך ההחזרה לאירופה הייתה חריפה יותר כלפי המעפילים – ודווקא משום כך פגעה בבריטניה יותר.
למה זה מקבל ניקוד מלא: נבחרו שני תבחינים, ובכל אחד מהם שתי הדרכים מושוות זו לזו במפורש ("בשתי הדרכים...", "לעומת זאת..."), עם עובדות מדויקות (אוגוסט 1946, שחרור במסגרת המכסה, צרפת והמבורג, אונסקו"פ). מקובל גם כל צירוף של שניים מן התבחינים; מקובלת גם השוואה למחנה עתלית כרקע.
טעות נפוצה: לתאר כל דרך בנפרד בלי לומר מה דומה ומה שונה; לכתוב שהמעפילים בקפריסין נשארו שם עד סוף המנדט כולם – רבים שוחררו בהדרגה במסגרת המכסה.
שאלה 8 · מלחמת העצמאות – ירושלים הנצורה והקמת צה"ל
קראו את הקטע.
– הסבירו כיצד באים לידי ביטוי בקטע שניים מן המאפיינים של מלחמת העצמאות.
– הציגו מאפיין נוסף של המלחמה.
– הסבירו כיצד ביטאה הקמת צה"ל את המעבר מיישוב למדינה.
– הסבירו כיצד ניצלה ישראל את ההפוגה הראשונה (יוני–יולי 1948) לחיזוק צה"ל, והביאו דוגמה אחת למבצע שבו בא לידי ביטוי השינוי במהלך המלחמה אחרי ההפוגה.
◂ פתרון מלא לשאלה 8
סעיף א
מאפיינים בקטע (2 מתוך): (1) היעדר הבחנה בין חזית לעורף – העיר והאזרחים הם החזית: "תותחיו החלו להפגיז את השכונות היהודיות", "אזרחים רבים נהרגו ונפצעו", "במקלטים ובמרתפים", "המים חולקו... במנות קצובות", ברובע "לוחמים... ולצדם תושבים, נלחמו מבית לבית". (2) שני שלבים – בשלב השני צבא סדיר של מדינה: "נכנס הלגיון הערבי של עבר הירדן", "תותחיו". (3) נתוני פתיחה קשים וסכנה קיומית – מצור על כ־100,000 יהודים, נפילת הרובע, כישלון ההתקפות על לטרון בהשתתפות עולים חדשים. (4) מעבר ממגננה ליוזמה – פריצת "דרך בורמה".
מאפיין נוסף: ניצחון ישראלי במחיר כבד (כ־6,000 הרוגים); מקומה המרכזי של המלחמה בסכסוך; מטרות העל של הצדדים.
מה השאלה מבקשת: שתי מטלות. (1) "הסבירו כיצד באים לידי ביטוי בקטע" – שני מאפיינים של מלחמת העצמאות, כל אחד מוצג ומעוגן בציטוט מן הקטע על ירושלים. (2) "הציגו מאפיין נוסף" – מאפיין שלישי, על פי הידע.
תשובה מלאה:
מאפיין ראשון: היעדר הבחנה בין חזית לעורף.
במלחמת העצמאות נלחמו הצדדים בתוך האוכלוסייה האזרחית, והערים והיישובים עצמם היו קו החזית. בירושלים, שבה גרו יהודים וערבים בשכונות סמוכות, הדבר בלט במיוחד. בקטע: הלגיון "החל להפגיז את השכונות היהודיות בעיר החדשה. פגזים פגעו ברחובות ובבתים, ואזרחים רבים נהרגו ונפצעו", ו"התושבים בילו ימים ולילות במקלטים ובמרתפים". גם המצור פגע בכל תושב: "קו המים לעיר נותק, והמים חולקו לתושבים במנות קצובות". ברובע היהודי השתתפו האזרחים בלחימה עצמה: "הלוחמים המעטים שבו, ולצדם תושבים, נלחמו מבית לבית". כלומר, לא היה בירושלים עורף בטוח – כל העיר הייתה שדה קרב.
מאפיין שני: נתוני פתיחה קשים וסכנה קיומית, ובהמשך מעבר ליוזמה.
בתחילת השלב השני היה הצד היהודי במגננה מול צבאות סדירים, וחסרו לו נשק כבד, כוח אדם מאומן ודרכי אספקה. הקטע מראה זאת: ירושלים היהודית, "שבה חיו כ־100,000 יהודים, הייתה במצור", הרובע היהודי "נכנע" ולוחמיו "נלקחו לשבי", ו"כמה התקפות על לטרון... נכשלו, ובהן השתתפו גם עולים שהגיעו לארץ ימים ספורים קודם לכן" – עדות למחסור בלוחמים מאומנים. נפילת ירושלים הייתה מכה קשה לרעיון המדינה. אבל גם כאן מצא הצד היהודי פתרון ועבר ליוזמה: "נפרצה בהרים דרך עוקפת, 'דרך בורמה'", ובה הגיע מזון לעיר הנצורה.
(אפשר לבחור גם במאפיין שני השלבים: בשלב השני נלחם היישוב בצבא של מדינה – "הלגיון הערבי של עבר הירדן" – שבידיו ארטילריה, "תותחיו", ולא בכוחות מקומיים ובמתנדבים כמו בשלב הראשון.)
מאפיין נוסף: ניצחון ישראלי במחיר כבד. ישראל שרדה את פלישת צבאות ערב, הרחיבה את שטחה מעבר לגבולות תוכנית החלוקה, ובשנת 1949 חתמה על הסכמי שביתת נשק עם ארבע מדינות ערב שגבלו בה. במלחמה נהרגו כ־6,000 יהודים, כאחוז מן היישוב היהודי.
בסיכום, ירושלים במאי–יוני 1948 ממחישה מלחמה שבה האזרחים היו בחזית ושבה עמד היישוב בסכנה קיומית, ובכל זאת מצא דרך לשבור את המצור.
למה זה מקבל ניקוד מלא: שני מאפיינים מוגדרים במונחי התוכנית, כל אחד מוסבר ומעוגן בכמה ציטוטים, עם הסבר מפורש של הקשר בין הציטוט למאפיין. מאפיין שלישי שונה, עם עובדות. מקובל גם: שני שלבים ופלישת צבאות סדירים; מלחמת קיום ומטרות העל; מקומה המרכזי של המלחמה בסכסוך.
טעות נפוצה: לציין שני מאפיינים שהם בעצם אותו מאפיין (למשל "הפגזת אזרחים" ו"היעדר עורף"), או להסתפק בציטוט בלי הסבר.
סעיף ב
המעבר מיישוב למדינה (3): מארגונים וולונטריים שאין להם סמכות לחייב – לצבא של מדינה ריבונית עם גיוס חובה; מכפיפות למוסדות לאומיים ולזרמים פוליטיים – לכפיפות לממשלה הנבחרת בלבד (ממלכתיות), ואיסור על כוחות מזוינים אחרים; שבועת אמונים למדינה, לחוקיה ולרשויותיה; מחתרת חשאית – לצבא גלוי עם זרועות יבשה, אוויר וים.
ההפוגה (11 ביוני – 8 ביולי 1948): הגעת נשק ומטוסים מחו"ל (בעיקר מצ'כוסלובקיה) למרות האמברגו; גיוס ואימון לוחמים, ובהם עולים; ארגון מחדש של החטיבות והחזיתות; השלמת "דרך בורמה".
דוגמה: מבצע דני (יולי 1948, כיבוש לוד ורמלה); או מבצע יואב (אוקטובר 1948, פריצת הדרך לנגב וכיבוש באר שבע); או מבצע חירם (אוקטובר 1948, כיבוש הגליל העליון).
מה השאלה מבקשת: שתי מטלות. (1) "הסבירו כיצד ביטאה" – מספר לא צוין, ולכן שלושה היבטים שבהם הקמת צה"ל ביטאה את המעבר מיישוב למדינה. (2) "הסבירו כיצד ניצלה" – כמה דרכים שבהן חוזק צה"ל בזמן ההפוגה הראשונה, ובנוסף דוגמה אחת בלבד למבצע אחרי ההפוגה.
תשובה מלאה:
הקמת צה"ל כביטוי למעבר מיישוב למדינה.
צה"ל הוקם בסוף מאי 1948, בצו של הממשלה הזמנית, כשבועיים אחרי הכרזת המדינה.
1. מהתנדבות לחובה. ארגוני המגן של היישוב – ההגנה והפלמ"ח, וגם האצ"ל והלח"י – התבססו על התנדבות, ולא הייתה להם סמכות לחייב איש להתגייס. רק מדינה ריבונית יכולה לחוקק חוק ולהנהיג גיוס חובה לכלל האזרחים.
2. מכפיפות לזרמים ולמוסדות לאומיים – לממלכתיות. בתקופת היישוב היו כמה ארגונים, וכל אחד מהם היה קשור לזרם פוליטי. צה"ל הוא צבא אחד, הכפוף רק לממשלה הנבחרת, והצו שהקים אותו אסר על קיום כוחות מזוינים אחרים. חיילי צה"ל נשבעו אמונים למדינת ישראל, לחוקיה ולרשויותיה המוסמכות.
3. ממחתרת לצבא גלוי. ארגוני היישוב פעלו במחתרת, נגד חוקי השלטון הבריטי, והסתירו את נשקם. צה"ל פעל בגלוי, כצבא של מדינה, עם זרועות יבשה, אוויר וים, ויכול היה לרכוש נשק בשם המדינה.
ניצול ההפוגה הראשונה (11 ביוני – 8 ביולי 1948).
ההפוגה, שהכריז עליה האו"ם, אסרה להכניס נשק ולוחמים לאזור, אבל ישראל ניצלה אותה כדי להתחזק: הגיעו משלוחי נשק, תחמושת ומטוסים שנרכשו בחו"ל, בעיקר בצ'כוסלובקיה; גויסו ואומנו לוחמים חדשים, ובהם עולים שהגיעו מאירופה ומקפריסין; החטיבות אורגנו מחדש והוקמו פיקודי חזיתות; והושלמה "דרך בורמה" לירושלים. כשחודשה הלחימה, ב־8 ביולי, עמד מול צבאות ערב צבא גדול ומאורגן יותר.
דוגמה למבצע – מבצע דני (יולי 1948), ב"עשרת הימים" שבין שתי ההפוגות. כוחות צה"ל כבשו את לוד, ובה שדה התעופה, ואת רמלה, והרחיקו את הסכנה מתל אביב ומן הדרך לירושלים. המבצע ביטא את השינוי: צה"ל לא רק בלם את הפולשים אלא יזם מבצע גדול, בהשתתפות כמה חטיבות, ועבר ממגננה למתקפה.
(דוגמאות אפשריות אחרות: מבצע יואב, אוקטובר 1948 – פריצת הדרך ליישובי הנגב הנצורים וכיבוש באר שבע; מבצע חירם, אוקטובר 1948 – כיבוש הגליל העליון בתוך ימים ספורים.)
בסיכום, הקמת צה"ל הפכה את כוחות היישוב לצבא של מדינה, וההפוגה אפשרה לו להתארגן ולעבור ליוזמה בשלב השני של המלחמה.
למה זה מקבל ניקוד מלא: הוסברו שלושה היבטים שונים של המעבר מיישוב למדינה (גיוס חובה, ממלכתיות ושבועה, מחתרת לצבא גלוי). הוסבר כיצד נוצלה ההפוגה בכמה דרכים, עם תאריכים נכונים. הובאה דוגמה אחת מוגדרת ומתוארכת, וצוין במפורש מה השתנה במהלך המלחמה. מקובל גם: מבצע יואב או מבצע חירם.
טעות נפוצה: להביא מבצע מן השלב הראשון של המלחמה (כמו מבצע נחשון, אפריל 1948) כדוגמה לשינוי אחרי ההפוגה.
שאלה 9 · שתי התקופות של השלב הראשון במלחמת העצמאות
היסטוריונים מחלקים את השלב הראשון של מלחמת העצמאות לשתי תקופות: מסוף נובמבר 1947 עד מרץ 1948, וממרץ 1948 עד אמצע מאי 1948.
השוו בין שתי התקופות על פי שני התבחינים האלה:
– דרך הפעולה של הצד היהודי;
– גודל הכוחות והנשק שעמדו לרשות ההגנה.
בכל תבחין הציגו את הדומה ואת השונה, ובססו את השוואתכם על עובדות היסטוריות.
יש הטוענים כי ערב הכרזת המדינה, באמצע מאי 1948, כבר חלפה הסכנה הקיומית שנשקפה ליישוב היהודי.
הביעו עמדה בנוגע לטענה זו, ונמקו את עמדתכם באמצעות שתי עובדות היסטוריות מן התקופה שבין מרץ 1948 לאמצע מאי 1948.
◂ פתרון מלא לשאלה 9
סעיף א
דרך הפעולה של הצד היהודי: תקופה 1 – מגננה: שמירה על יישובים ושכונות, ליווי שיירות, פעולות תגמול מוגבלות ביחידות קטנות; מדיניות של אי־פינוי יישובים. תקופה 2 – יוזמה ומתקפה לפי תוכנית ד' (גובשה 10.3.1948, בוצעה מאפריל): השתלטות על דרכים, כפרים ועמדות וערים מעורבות (נחשון, חיפה, טבריה, צפת). דומה: בשתי התקופות נלחמה ההגנה בכוחות ערביים לא סדירים (מקומיים וצבא ההצלה), כשהבריטים עדיין בארץ, ושתיהן היו חלק ממלחמה על הקיום. גודל הכוחות והנשק: תקופה 1 – יחידות קטנות (כיתות, מחלקות), נשק קל ומעט, בלי צבא סדיר; תקופה 2 – לראשונה מבצעים בכוח חטיבה (נחשון, כ־1,500 לוחמים), גיוס נרחב והגעת משלוחי הנשק הראשונים מצ'כוסלובקיה (תחילת אפריל 1948, האונייה "נורה"). דומה: בשתיהן עדיין אין נשק כבד (תותחים, טנקים, מטוסי קרב) ואין צבא מדינה; ההגנה, האצ"ל והלח"י פעלו בנפרד.
מה השאלה מבקשת: "השוו" בין שתי התקופות של השלב הראשון לפי שני תבחינים נתונים, ו"הציגו" את הדומה ואת השונה בכל תבחין.
תשובה מלאה:
תבחין ראשון – דרך הפעולה של הצד היהודי.
בתקופה הראשונה (סוף נובמבר 1947 – מרץ 1948) פעל הצד היהודי בעיקר במגננה. ההגנה שמרה על היישובים ועל השכונות, ליוותה שיירות ליישובים המנותקים ולירושלים, וביצעה פעולות תגמול מוגבלות. מדיניות ההנהגה הייתה לא לפנות אף יישוב. דוגמה: מחלקת הל"ה – 35 לוחמים שיצאו ברגל באמצע ינואר 1948 לתגבר את גוש עציון הנצור ונהרגו כולם.
בתקופה השנייה (מרץ – אמצע מאי 1948) עבר הצד היהודי ליוזמה ולמתקפה על פי תוכנית ד', שגיבש מטה ההגנה ב־10 במרץ 1948 והחלה להתבצע בתחילת אפריל. הכוחות השתלטו על הדרכים, על כפרים ועמדות ששלטו בהן ועל הערים המעורבות. דוגמה: מבצע נחשון לפריצת הדרך לירושלים (אפריל 1948), וכיבוש טבריה, חיפה וצפת.
הדומה: בשתי התקופות נלחם היישוב נגד כוחות ערביים לא סדירים – כוחות מקומיים ו"צבא ההצלה" – ולא נגד צבאות סדירים, ובשתיהן השלטון הבריטי עדיין היה בארץ. בשתיהן הייתה זו מלחמה על עצם הקיום, שבה לא הייתה הבחנה בין חזית לעורף.
השונה: מעבר מהגנה על הקיים ליוזמה ולהשתלטות על השטח.
תבחין שני – גודל הכוחות והנשק שעמדו לרשות ההגנה.
בתקופה הראשונה פעלה ההגנה ביחידות קטנות (כיתות ומחלקות), בנשק קל ומועט, שחלקו הוסתר מפני הבריטים, ובלי צבא סדיר.
בתקופה השנייה הוגדל הכוח: לראשונה פעל כוח בגודל חטיבה – בנחשון השתתפו כ־1,500 לוחמים; הגיוס התרחב; ובתחילת אפריל 1948 הגיעו משלוחי הנשק הראשונים מצ'כוסלובקיה – במטוס ובאונייה "נורה" – והנשק הועבר מיד ללוחמי נחשון.
הדומה: גם בתקופה השנייה לא היו ליישוב נשק כבד – טנקים, תותחים ומטוסי קרב – ולא צבא של מדינה; ההגנה, האצ"ל והלח"י המשיכו לפעול כארגונים נפרדים.
השונה: מעבר מכוחות קטנים ונשק מועט לכוחות גדולים ומאורגנים יותר ולהתחלת הרכש מחוץ לארץ.
למה זה מקבל ניקוד מלא: בכל תבחין מוצג המצב בשתי התקופות, ומוצגים במפורש הדומה והשונה; כל טענה מבוססת על עובדה מדויקת (הל"ה, תוכנית ד' ותאריכה, נחשון, הנשק מצ'כוסלובקיה). ההשוואה ערוכה לפי התבחינים ולא כתיאור נפרד של כל תקופה.
טעות נפוצה: לכתוב תיאור של כל תקופה בנפרד, בלי לציין במפורש מה דומה ומה שונה. טעות נוספת: לייחס לתקופה השנייה את פלישת צבאות ערב – הפלישה החלה רק ב־15 במאי 1948.
סעיף ב
עמדה (שתיהן מקובלות): הסכנה לא חלפה – (1) צבאות ערב הסדירים עמדו לפלוש עם יציאת הבריטים (15.5.1948) ולצה"ל העתידי לא היה נשק כבד; (2) גוש עציון נפל ב־13 במאי 1948; (3) ירושלים נותקה שוב בסוף אפריל 1948 והרובע היהודי בעיר העתיקה היה נצור; (4) ארה"ב הציעה במרץ נאמנות ובמאי לחצה לדחות את ההכרזה. הסכנה פחתה – (1) לפי תוכנית ד' השתלט היישוב על רוב האזורים המיושבים שיועדו למדינה היהודית; (2) הערים המעורבות טבריה, חיפה, צפת ויפו בשליטה יהודית וצבא ההצלה נהדף במשמר העמק; (3) החברה הפלסטינית קרסה; (4) הגיע נשק מצ'כוסלובקיה. נימוק בשתי עובדות מדויקות מן התקופה מרץ–אמצע מאי 1948.
מה השאלה מבקשת: "הביעו עמדה" בנוגע לטענה שהסכנה הקיומית חלפה עד אמצע מאי 1948, ו"נמקו" באמצעות שתי עובדות היסטוריות מן התקופה מרץ – אמצע מאי 1948.
תשובה מלאה:
עמדתי: אינני מסכים/ה עם הטענה. אמנם באפריל–מאי 1948 השיג היישוב הישגים גדולים, אבל ערב הכרזת המדינה עדיין עמד היישוב בפני סכנה קיומית, ואף גדולה מבעבר.
עובדה ראשונה – הפלישה הצפויה של צבאות ערב הסדירים: עם סיום המנדט ב־15 במאי 1948 עמדו צבאות מצרים, ירדן, סוריה ועיראק, בסיוע לבנון, לפלוש לארץ. היו להם טנקים, תותחים ומטוסים, ואילו לכוחות היהודיים היה בעיקר נשק קל. כלומר, הניצחון על הכוחות הערביים הלא סדירים בשלב הראשון לא הבטיח ניצחון מול צבאות סדירים.
עובדה שנייה – המצב בירושלים ובגוש עציון: הדרך לירושלים נחסמה שוב בסוף אפריל 1948, והרובע היהודי בעיר העתיקה היה נצור. גוש עציון, שהיה מנותק מתחילת המלחמה, נפל ב־13 במאי 1948, יום לפני הכרזת המדינה, ומגיניו נהרגו או נשבו. אירועים אלה הראו שגם אחרי תוכנית ד' יכלו יישובים שלמים להיכבש.
(עובדה נוספת: הזירה המדינית – ב־19 במרץ 1948 הציעה ארצות הברית להטיל על הארץ משטר נאמנות ולדחות את החלוקה, ובמאי 1948 לחצה על הנהגת היישוב לדחות את ההכרזה.)
לכן, לדעתי, ערב ההכרזה הסכנה לא חלפה אלא השתנתה: מסכנה מצד כוחות לא סדירים לסכנה מצד צבאות של מדינות.
עמדה הפוכה (מקובלת באותה מידה): הסכנה הקיומית של התקופה הראשונה חלפה. בתוך כחודש וחצי, על פי תוכנית ד', השתלטו הכוחות היהודיים על רוב האזורים המיושבים שיועדו למדינה היהודית ועל הערים המעורבות – טבריה (18 באפריל), חיפה (21–22 באפריל) וצפת (10–11 במאי), ויפו נכנעה (13 במאי); צבא ההצלה נהדף בקרב משמר העמק (אפריל 1948). בנוסף, בתחילת אפריל 1948 הגיעו משלוחי הנשק הראשונים מצ'כוסלובקיה. כך הפך היישוב מקהילה נצורה ומפוצלת לכוח השולט ברצף שטח, ויכול היה להכריז על מדינה ולהתכונן לפלישה.
למה זה מקבל ניקוד מלא: העמדה מנוסחת בבירור, והיא מנומקת בשתי עובדות היסטוריות מדויקות מן התקופה הנדרשת, וכל עובדה מקושרת במפורש לשאלה אם הסכנה חלפה. כל עמדה מקבלת ניקוד מלא כשהיא מבוססת על עובדות נכונות.
טעות נפוצה: להביא עובדות מן התקופה הראשונה (לפני מרץ 1948) או מן השלב השני (אחרי 15 במאי 1948), למשל קרבות הלטרון – השאלה מגבילה את העובדות לתקופה שבין מרץ לאמצע מאי 1948.
פרק רביעי – סוגיות נבחרות בתולדות מדינת ישראל
בחירה – אם בחרתם בפרק זה, ענו על אחת מן השאלות 10–13 (33 נקודות)
שאלה 10 · יהודי ארצות האסלאם – מן התקופה הקולוניאלית ועד סוף שנות השישים
– הציגו שלושה מאפיינים של מעמדם ומצבם של היהודים בארצות האסלאם ערב הקמת מדינת ישראל.
– הסבירו כיצד השפיע אחד מן המאפיינים שהצגתם על מצבם של היהודים בתקופת הדה־קולוניזציה.
– בחרו במקור מספר הלימוד העוסק בארץ האסלאם שלמדתם עליה, והסבירו כיצד בא לידי ביטוי במקור אחד מן הגורמים שעיצבו את גורל היהודים בארץ זו.
– תארו את התפתחות מצב היהודים בארץ זו מסוף שנות הארבעים ועד סוף שנות השישים של המאה ה־20.
◂ פתרון מלא לשאלה 10
סעיף א
מאפייני מעמדם ערב הקמת המדינה: (1) עד שנות ה־30 – יחס מפלה ולעתים משפיל, אך בדרך כלל בלי פוגרומים המוניים כמו במזרח אירופה; (2) רבים קשרו את גורלם בשלטון הקולוניאלי, שהציע שוויון זכויות, השכלה ותעסוקה, ואימצו את התרבות האירופית; (3) ככל שהתקרבו לשלטון הזר כך התרחקו מן האוכלוסייה המוסלמית; מקובל גם: החמרה ואלימות משנות ה־30 ואחרי מלחמת העולם השנייה; פעילות ציונית ענפה. השפעה בתקופת הדה־קולוניזציה: הקרבה לשלטון הקולוניאלי ולתרבותו גרמה לכך שעם סיומו נותרו היהודים בלי "מגן", זוהו כתומכי המשטר הקולוניאלי, ומצאו עצמם בסביבה תרבותית ערבית־מוסלמית שהשתלטה על השפה, החינוך והשלטון – והשנאה כלפיהם גברה.
מה השאלה מבקשת: שתי מטלות. (1) "הציגו שלושה מאפיינים" – של מעמד יהודי ארצות האסלאם ומצבם ערב הקמת מדינת ישראל. (2) "הסבירו כיצד" – אחד המאפיינים השפיע על מצבם בתקופת הדה־קולוניזציה.
תשובה מלאה:
ערב הקמת המדינה חיו בארצות האסלאם כמיליון יהודים. הקהילות היו שונות זו מזו, אך אפשר להצביע על כמה מאפיינים משותפים:
1. אפליה בלי אנטישמיות אלימה המונית. עד שנות ה־30 של המאה ה־20 סבלו היהודים מיחס מפלה, ולעתים אף משפיל ומזלזל, מצד האוכלוסייה המקומית; עם זאת, בדרך כלל לא חוו פוגרומים המוניים כמו אלה שבמזרח אירופה.
2. קשר לשלטון הקולוניאלי. היהודים קשרו את גורלם בשלטון הקולוניאלי – הצרפתי, הבריטי או האיטלקי – שהציע להם שוויון זכויות, השכלה (למשל בבתי הספר של כי"ח – "כל ישראל חברים") ואפשרויות קידום ותעסוקה. רבים אימצו את השפה והתרבות האירופית ושיפרו את מצבם הכלכלי.
3. ריחוק מן האוכלוסייה המוסלמית. ככל שהתקרבו היהודים לשלטון הזר, כך התרחקו מן הרוב המוסלמי, והעוינות כלפיהם גברה. בשנות ה־30 החלה החמרה ופגיעות פיזיות, והחמרה נוספת אירעה בתום מלחמת העולם השנייה.
השפעת המאפיין השני (הקשר לשלטון הקולוניאלי) בתקופת הדה־קולוניזציה: אחד הביטויים של הדה־קולוניזציה היה התרחקות מן התרבות המערבית שהביאו המעצמות. היהודים, שאימצו תרבות זו, מצאו עצמם בסביבה תרבותית אחרת: התרבות הערבית־מוסלמית השתלטה בהדרגה על השפה, החינוך, הלבוש ותרבות השלטון. יתרה מזו, היהודים זוהו כתומכי המשטר הקולוניאלי, ולכן גברו השנאה ופעולות האיבה כלפיהם. בזמן המאבק לעצמאות מיתנו התנועות הלאומיות לעתים את המגמות האנטי־יהודיות, כדי לא לפגוע בתדמיתן, אך לאחר השגת העצמאות "הותר הרסן", והרחקת היהודים מן החברה והפגיעה בהם החריפו. כך, מה שהיה בתקופה הקולוניאלית מקור לשיפור מעמדם הפך לגורם שסיכן אותם.
למה זה מקבל ניקוד מלא:
טעות נפוצה: לתאר את מצב היהודים כ"רדיפה מתמדת" לאורך כל התקופה. עד שנות ה־30 מדובר באפליה ובהשפלה, לא באלימות המונית; ההחמרה היא תהליך.
סעיף ב
דוגמה – מרוקו. מקור: נאום המלך מוחמד החמישי (23 במאי 1948), שקרא למוסלמים לא לפגוע ביהודים אך הזהיר את היהודים מכל ביטוי של הזדהות עם הציונות; בא לידי ביטוי גורם ג' – השפעת מלחמת העצמאות והקמת המדינה: היהודים זוהו עם "התוקפנות הציונית". התפתחות: 1948 – פרעות אוג'דה וג'ראדה (יוני 1948, כ־40 יהודים נהרגו על פי הערכות); 1948–1956, תחת חסות צרפת – העלייה מותרת ועשרות אלפים עולים; 1956 – עצמאות: הגבלת היציאה והגבלת הקשר עם ישראל, הצטרפות לליגה הערבית (1958); עלייה מחתרתית ב"מסגרת"; טביעת "אגוז" (ינואר 1961); 1961–1964 – "מבצע יכין", הסכם חשאי עם חסן השני, כ־100,000 עולים (הערכה); 1967 – גל יציאה נוסף; ב־1969 נותרו כ־50,000 (מכ־250,000 ב־1948, הערכות).
מה השאלה מבקשת: שתי מטלות. (1) "בחרו במקור מספר הלימוד... והסבירו" – מקור על הארץ שלמדתם עליה, והסבר כיצד בא בו לידי ביטוי גורם שעיצב את גורל היהודים. (2) "תארו" – את התפתחות מצב היהודים בארץ זו מסוף שנות ה־40 ועד סוף שנות ה־60.
תשובה מלאה (דוגמה: מרוקו):
המקור שבחרתי הוא נאום שנשא מלך מרוקו מוחמד החמישי לפני בני עמו ב־23 במאי 1948, ימים ספורים לאחר הכרזת המדינה ופלישת צבאות ערב לארץ־ישראל. בנאום הציג המלך את המלחמה כמאבק צודק של הערבים נגד "התוקפנות הציונית", וקרא למוסלמים במרוקו שלא לפגוע ביהודים, שהם נתיני המלך ואין לראות בהם אויבים. עם זאת, הוא הזהיר את היהודים להימנע מכל מעשה של הזדהות עם הציונות.
בנאום בא לידי ביטוי הגורם של השפעת מלחמת העצמאות והקמת מדינת ישראל. מרוקו הייתה מדינה מן "המעגל השני" – היא לא לחמה בישראל ובאותה עת אף לא הייתה עצמאית (ארץ חסות צרפתית) – ובכל זאת המלחמה חדרה אליה: עצם הצורך של המלך לקרוא שלא לפגוע ביהודים מלמד על המתח שנוצר, והאזהרה ליהודים מלמדת שהם נתפסו כחשודים בנאמנות לאויב. כשבועיים לאחר הנאום, ביוני 1948, פרצו פרעות בעיירות אוג'דה וג'ראדה שבמזרח מרוקו, ובהן נהרגו כ־40 יהודים (על פי הערכות).
התפתחות מצב היהודים במרוקו:
בסוף שנות ה־60 נותרו במרוקו כ־50,000 יהודים בלבד, לעומת כ־250,000 ב־1948 (על פי הערכות). כך באו לידי ביטוי במרוקו כמה מן הגורמים: מלחמת העצמאות (פרעות 1948), הדה־קולוניזציה והלאומיות (הגבלות לאחר העצמאות), הפאן־ערביות (ההצטרפות לליגה), וגם הזיקה הדתית לארץ־ישראל ומדיניות "חיסול גלויות" של ישראל (מבצע יכין).
למה זה מקבל ניקוד מלא:
טעות נפוצה: להביא מקור על ארץ אחת ולתאר התפתחות בארץ אחרת, או לתאר רק אירוע אחד (למשל רק את פרעות 1948) בלי להראות התפתחות עד סוף שנות ה־60.
בבחינה: ציינו את שם הספר, ההוצאה והעמוד שממנו לקחתם את המקור.
שאלה 11 · עלייה וקליטה – דרכי הקליטה; העברית, השמות והאולפן
הסבירו שלוש דרכים שבהן פעלה מדינת ישראל לקליטת העולים בשנות החמישים והשישים של המאה ה־20. בתשובתכם התייחסו גם לעולים מארצות האסלאם וגם לעולים מאירופה.
בחרו במקור מספר הלימוד, והסבירו כיצד באה לידי ביטוי במקור זה אחת מן הדרכים האלה.
לפניכם קטע מעובד העוסק בלימוד העברית ובעברות השמות בשנות החמישים.
– הנסיבות (התנאים) בשנים הראשונות להקמת המדינה השפיעו על מדיניות קליטת העולים.
על פי מה שלמדתם, הסבירו טענה זו ובססו אותה על שלוש עובדות היסטוריות.
– הסבירו את ההשפעה של מדיניות "כור ההיתוך" על העולים באמצעות שתי דוגמאות מן הקטע.
◂ פתרון מלא לשאלה 11
סעיף א
דרכים (3): דיור ארעי ואחר כך קבע – מחנות עולים, מעברות (1950), שיכונים; פיזור אוכלוסין והתיישבות – מושבי עולים (רבים מעולי תימן, מרוקו וגם מרומניה והונגריה), עיירות פיתוח (קריית שמונה, בית שאן, דימונה – 1955); חינוך וצבא – חוק לימוד חובה (1949), אולפנים לעברית (1949), צה"ל כמסגרת לגיבוש ולימוד; תעסוקה – עבודות דחק, ייעור וסלילת כבישים; שירותי בריאות ורווחה במחנות.
מקור מספר הלימוד: למשל תצלום של שיכון חדש בעיירת פיתוח בשנות החמישים – מבטא את מדיניות פיזור האוכלוסין והדיור.
מה השאלה מבקשת: שתי מטלות. (1) "הסבירו שלוש דרכים" שבהן פעלה המדינה לקליטה – גם לעולים מארצות האסלאם וגם לעולים מאירופה. (2) "בחרו במקור מספר הלימוד, והסבירו" – מקור אחד ודרך אחת.
תשובה מלאה:
דרך 1 – דיור: מן המחנות אל המעברות והשיכונים. בתחילה שוכנו העולים במחנות עולים, שבהם קיבלו מזון ושירותים בחינם, ובבתים ערביים נטושים בערים כמו יפו, חיפה ורמלה. מ־1950 הוקמו המעברות – יישובי ארעי של צריפים ופחונים ליד ערים ומושבות, שבהם העולים עבדו ופרנסו את עצמם. בהמשך נבנו שיכונים, והמעברות פונו בהדרגה. בכל השלבים חיו יחד עולים מאירופה ומארצות האסלאם.
דרך 2 – פיזור אוכלוסין והתיישבות. כדי ליישב את אזורי הספר והגבולות, הקימה המדינה מושבי עולים ועיירות פיתוח. במושבי העולים התיישבו עולים מתימן, מכורדיסטן וממרוקו, וגם מרומניה ומהונגריה; ועיירות פיתוח כמו קריית שמונה, בית שאן, שדרות ודימונה (1955) קלטו עולים רבים, רובם מצפון אפריקה. המדינה סיפקה לעולים דירות ועבודה במפעלים שהקימה בעיירות.
דרך 3 – חינוך, שפה וצבא. ב־1949 נחקק חוק לימוד חובה, שחייב חינוך חינם לכל הילדים, והילדים העולים נקלטו בבתי הספר. ב־1949 נפתח גם האולפן הראשון ללימוד עברית למבוגרים. צה"ל, שגייס צעירים מכל ארצות המוצא, שימש גם הוא מסגרת ללימוד עברית ולגיבוש הזהות הישראלית.
מקור מספר הלימוד: תצלום של שכונת שיכונים חדשה בעיירת פיתוח בנגב באמצע שנות החמישים – בתים קטנים בשורות, באמצע המדבר, ולידם משפחות עולים שזה עתה הגיעו.
כיצד הוא מבטא את הדרך: התצלום מבטא את מדיניות פיזור האוכלוסין. המדינה בנתה שיכונים במהירות באזורים רחוקים מן המרכז, והעולים נשלחו אליהם, לעיתים ישר מן האונייה. כך קיבלו העולים דירת קבע, והמדינה השיגה יישוב של אזורי הספר – אבל גם נוצרו ריחוק, מחסור בעבודה וקשיים, שהשפיעו על העיירות לאורך שנים.
בבחינה: ציינו את שם הספר, ההוצאה והעמוד שממנו לקחתם את המקור.
למה זה מקבל ניקוד מלא:
טעות נפוצה: להציג קשיים של העולים במקום דרכים שבהן פעלה המדינה.
סעיף ב
נסיבות (3 עובדות): עלייה המונית מכ־70 ארצות ובשפות רבות (כ־690,000 עולים ב־1948–1951) – צורך בשפה ובזהות משותפות; מצב ביטחוני – צורך לגייס עולים לצה"ל וליישב גבולות; מצוקה כלכלית וצנע (1949) – פתרונות מהירים, מעברות ועבודות דחק; האידאולוגיה הממלכתית של בן־גוריון ורצון לבנות "יהודי חדש" – כור ההיתוך.
כור ההיתוך (2 דוגמאות מן הקטע): אובדן שפת האם ופגיעה בקשר בין הדורות – דוברי יידיש, לדינו, ערבית "הרגישו... שהם "זרים" בארצם", "ילדיהם התביישו... לדבר בשפת הוריהם"; אובדן השם וזיכרון המשפחה – "קיבלו שם עברי מן הפקיד", "נעלמו... שמות שנשאו את זכר המשפחה ואת ארץ המוצא"; גם השתלבות – "למדו לדבר עברית "כמו צברים"", מפגש בין עולים מארצות שונות באולפן.
מה השאלה מבקשת: שתי מטלות. (1) להסביר, על פי הידע, כיצד הנסיבות השפיעו על מדיניות הקליטה, ולבסס על שלוש עובדות. (2) להסביר את השפעת "כור ההיתוך" על העולים בעזרת שתי דוגמאות מן הקטע.
תשובה מלאה:
הנסיבות ומדיניות הקליטה.
עובדה 1 – עלייה המונית מארצות ומשפות רבות: בשנים 1948–1951 עלו כ־690,000 עולים מעשרות ארצות, ממזרח אירופה ועד תימן, כל קבוצה עם שפה, מנהגים ותרבות משלה. האוכלוסייה היהודית יותר מהוכפלה. במצב כזה ראתה ההנהגה סכנה שהחברה תתפרק לקבוצות נפרדות, ולכן ביקשה ליצור במהירות שפה וזהות משותפות – העברית והתרבות הישראלית.
עובדה 2 – מצב ביטחוני: אחרי מלחמת העצמאות, ובלי הסכמי שלום, היה צורך לגייס את העולים הצעירים לצה"ל וליישב את אזורי הגבול. צבא שחייליו אינם מבינים זה את זה אינו יכול לתפקד, ולכן לימוד העברית היה גם צורך ביטחוני.
עובדה 3 – מצוקה כלכלית: המדינה הייתה ענייה, ובאפריל 1949 הונהג משטר הצנע וקיצוב המזון. לא היו משאבים לקליטה המותאמת לכל קבוצה, ולכן הוחלה מדיניות אחידה, מהירה וזולה – מעברות, עבודות דחק ומסגרות חינוך אחידות.
לכל אלה נוספה האידאולוגיה הממלכתית של בן־גוריון, שביקשה ליצור "יהודי חדש", עברי וישראלי, ולהשאיר מאחור את תרבות הגולה – מדיניות "כור ההיתוך".
השפעת "כור ההיתוך" – שתי דוגמאות מן הקטע.
דוגמה 1 – אובדן שפת האם ופגיעה בקשר בין הדורות. לפי הקטע, אנשים שדיברו "ביידיש, בלדינו, בערבית או בהונגרית – הרגישו לעיתים שהם "זרים" בארצם", ו"ילדיהם התביישו לפעמים לדבר בשפת הוריהם ברחוב". המדיניות הפכה את שפת האם לסימן של נחיתות, וכך נפגעה התרבות שהביאו העולים מארצותיהם ונוצר פער בין ההורים לילדים.
דוגמה 2 – אובדן השם וזיכרון המשפחה. "עולים רבים החליפו את שמם, ולעיתים קיבלו שם עברי מן הפקיד בנמל או מן המורה בבית הספר", ו"נעלמו לא פעם שמות שנשאו את זכר המשפחה ואת ארץ המוצא". עברות השם היה סמל להשתייכות לעם החדש – אבל גם ויתור, לא תמיד מרצון, על חלק מן הזהות.
(ההשפעה לא הייתה רק שלילית: באולפן "ישבו יחד רופאה מבוקרשט, מורה מבגדד וסוחר מקזבלנקה, ולמדו לדבר עברית "כמו צברים"" – העברית אפשרה לעולים מארצות שונות להשתלב ולתקשר זה עם זה.)
למה זה מקבל ניקוד מלא:
טעות נפוצה: להביא דוגמאות של כור ההיתוך שאינן בקטע, או לתאר את העברות בלי להסביר את משמעותו לעולים.
שאלה 12 · תוצאות הדה־קולוניזציה; העלייה מארצות האסלאם בשנים 1948–1952
הציגו שלוש תוצאות מתחומים שונים (מדיני, כלכלי, חברתי) של תהליך הדה־קולוניזציה.
מהי לדעתכם התוצאה החשובה ביותר של תהליך זה? נמקו את תשובתכם.
לפניכם טבלה המציגה את מספר העולים לישראל מכמה ארצות אסלאם בשנים 1948–1952, לצד הערכה של גודל הקהילה היהודית בכל ארץ בשנת 1948.
– תארו את המגמה (ההבדל בין הארצות) המוצגת בטבלה. בססו את תשובתכם על דוגמאות של שלוש ארצות.
– על פי מה שלמדתם, הסבירו שלושה גורמים שהובילו למגמה זו.
◂ פתרון מלא לשאלה 12
סעיף א
תוצאות (3): מדיני – הקמת עשרות מדינות עצמאיות באסיה ובאפריקה, הצטרפותן לאו"ם (שינוי הרוב בעצרת) והקמת "הגוש הבלתי מזדהה" (באנדונג 1955); לעיתים משטרים לא יציבים, הפיכות צבאיות ודיקטטורות, וגבולות מלאכותיים שהובילו לסכסוכים ולמלחמות אזרחים (קונגו 1960); כלכלי – תלות מתמשכת במעצמות לשעבר ובייצוא חומרי גלם, עוני וחובות ("ניאו־קולוניאליזם"), הלאמת משאבים (תעלת סואץ 1956); חברתי – הגירה גדולה (מתיישבים אירופים, למשל מאלג'יריה ב־1962; עזיבת מיעוטים ובהם יהודים), חילופי אוכלוסיות ואלימות בין קבוצות (חלוקת הודו 1947), טיפוח זהות ושפה לאומית.
עמדה: התוצאה החשובה ביותר + נימוק (למשל: עצמאות מדינית – זכות ההגדרה העצמית ושינוי מפת העולם והאו"ם; או התלות הכלכלית – בגללה העצמאות לא הביאה רווחה).
מה השאלה מבקשת: שתי מטלות. (1) "הציגו שלוש תוצאות מתחומים שונים" – תוצאה אחת מכל תחום (מדיני, כלכלי, חברתי). (2) "מהי לדעתכם התוצאה החשובה ביותר? נמקו" – לבחור אחת ולנמק.
תשובה מלאה:
תוצאה מדינית – הקמת מדינות עצמאיות ושינוי מפת העולם. בשנים 1945–1965 קמו באסיה ובאפריקה עשרות מדינות עצמאיות – בהן הודו ופקיסטן (1947), אינדונזיה (1949), גאנה (1957), ובשנת 1960 לבדה – כ־17 מדינות באפריקה, ובהן קונגו. המדינות החדשות הצטרפו לאו"ם, ובתוך שנים אחדות היו רוב בעצרת הכללית. רבות מהן הצטרפו ל"גוש הבלתי מזדהה", שהתגבש בוועידת באנדונג (1955), ולא רצו להיגרר לאחד מגושי המלחמה הקרה. עם זאת, הגבולות שקבעו המעצמות הקולוניאליות לא תאמו לעיתים את פיזור העמים והשבטים, ובמדינות רבות פרצו סכסוכים, מלחמות אזרחים והפיכות צבאיות – כמו בקונגו מיד אחרי עצמאותה ב־1960.
תוצאה כלכלית – תלות מתמשכת. רוב המדינות החדשות היו עניות, וכלכלתן הייתה מבוססת על ייצוא חומרי גלם (נפט, מינרלים, קפה, קקאו) אל המעצמות לשעבר. גם אחרי העצמאות נשארו חברות אירופיות שולטות במשאבים, והמדינות נזקקו להלוואות ולסיוע. מבקרים כינו זאת "ניאו־קולוניאליזם". (חלק מן המדינות הלאימו משאבים – כמו מצרים, שהלאימה את תעלת סואץ ב־1956.)
תוצאה חברתית – הגירה ותנועת אוכלוסיות. הדה־קולוניזציה הביאה לתנועות אוכלוסייה גדולות: חלוקת הודו (1947) לוותה בעקירת מיליונים ובאלימות קשה בין הינדים ומוסלמים; עם עצמאות אלג'יריה (1962) עזבו אותה כמעט כל המתיישבים האירופים – מאות אלפים; וגם מיעוטים, ובהם היהודים, עזבו ארצות רבות שקיבלו עצמאות.
התוצאה החשובה ביותר לדעתי: הקמת המדינות העצמאיות. נימוק: זו התוצאה שממנה נגזרו כל האחרות. לראשונה זכו מאות מיליוני בני אדם להגדרה עצמית ולשלטון של בני עמם, אחרי עשרות ומאות שנים של שלטון זר. המדינות החדשות שינו את האו"ם ואת היחסים הבין־לאומיים, והעמידו את עניין העוני והקולוניאליזם על סדר היום העולמי. גם הבעיות – הסכסוכים והתלות הכלכלית – הן חלק מן הדרך של מדינות צעירות לבנות את עצמן.
(מקובלת כל עמדה מנומקת – למשל שהתלות הכלכלית היא התוצאה החשובה ביותר, משום שבגללה לא הביאה העצמאות רווחה לרוב התושבים.)
למה זה מקבל ניקוד מלא:
טעות נפוצה: להציג שלוש תוצאות מאותו תחום, או לבחור תוצאה "חשובה" בלי לנמק.
סעיף ב
המגמה: מכמה ארצות עלו כמעט קהילות שלמות כבר בשנים 1948–1952 – עיראק (124,226 מתוך 130,000–140,000), תימן ועדן (48,375 מתוך 55,000–60,000), לוב (32,129 מתוך 35,000–38,000); מארצות אחרות עלה רק מיעוט באותן שנים – איראן (25,593 מתוך 90,000–100,000), מצרים (17,114 מתוך 75,000–80,000), צפון אפריקה (52,584 מתוך כ־500,000, כ־10%); טורקייה – כמחצית (35,025 מתוך כ־80,000).
גורמים (3): מצב היהודים בארץ אחרי 1948 – רדיפות ואלימות בארצות ערב (פרעות בלוב 1945 ו־1948; בעיראק – חוק ויתור האזרחות, מרס 1950, הקפאת רכוש 1951); פעילות ישראל והתנועה הציונית – מבצעי עלייה ("על כנפי נשרים" מתימן 1949–1950, "עזרא ונחמיה" מעיראק 1950–1951) וחוק השבות; מעמד הארץ – בצפון אפריקה שלטה עדיין צרפת עד 1956/1962, ובאיראן ובטורקייה, שאינן ערביות ולא נלחמו בישראל, מצב היהודים היה יציב יותר; הסכמת השלטון ליציאה (האימאם בתימן, השלטון הבריטי בלוב).
מה השאלה מבקשת: שתי מטלות. (1) "תארו את המגמה" – לתאר את ההבדל בין הארצות, ולבסס על שלוש ארצות עם נתונים מן הטבלה. (2) "הסבירו שלושה גורמים" למגמה, על פי הידע.
תשובה מלאה:
המגמה. הטבלה מראה הבדל בולט בין שתי קבוצות של ארצות:
כלומר, בחלק מן הארצות התרוקנה הקהילה היהודית כמעט כליל עוד לפני 1952, ובאחרות נשארו רוב היהודים במקומם, לפחות בשלב זה.
גורמים למגמה.
1. מצב היהודים בארצות ערב אחרי הקמת המדינה. בארצות ערב שנלחמו בישראל החמיר מאוד מצבם של היהודים. בעיראק, שבה פרץ כבר ב־1941 פוגרום ה"פרהוד", הוגדרה הציונות אחרי 1948 כפשע, יהודים פוטרו ונעצרו, ובמרס 1950 נחקק חוק שאפשר ליהודים לצאת בתנאי שיוותרו על אזרחותם. ב־1951 הוקפא רכושם של היוצאים. בלוב פרצו פרעות ביהודים בנובמבר 1945 וביוני 1948. מצב זה דחף קהילות שלמות לעזוב.
2. פעילות ישראל והתנועה הציונית. מדינת ישראל, שחוק השבות (1950) פתח את שעריה לכל יהודי, ארגנה מבצעי עלייה גדולים: במבצע "על כנפי נשרים" (1949–1950) הוטסו עשרות אלפי יהודים מתימן ומעדן, ובמבצע "עזרא ונחמיה" (1950–1951) – רוב יהודי עיראק. המבצעים התאפשרו משום שהשלטונות הסכימו ליציאה: האימאם בתימן, השלטון הבריטי בלוב (עד עצמאותה בסוף 1951), וממשלת עיראק – בתנאים שלה.
3. מעמד הארץ ויחסה לישראל. בצפון אפריקה עדיין שלטה צרפת – מרוקו ותוניסיה קיבלו עצמאות ב־1956, ואלג'יריה ב־1962. רוב היהודים שם לא היו תחת איום מיידי, ויהודי אלג'יריה היו אזרחים צרפתים. איראן וטורקייה אינן מדינות ערביות ולא נלחמו בישראל, ולכן מצב היהודים בהן היה יציב יותר. בארצות אלה הגיעו גלי העלייה הגדולים רק מאוחר יותר – בעיקר בשנות החמישים והשישים, עם העצמאות והמשברים.
למה זה מקבל ניקוד מלא:
טעות נפוצה: לכתוב ש"כל יהודי ארצות האסלאם עלו מיד בשנים 1948–1952" – הטבלה מראה שמרוב ארצות צפון אפריקה עלה בשנים אלה רק מיעוט.
שאלה 13 · מלחמת יום הכיפורים (1973) – השפעות המלחמה על החברה והפוליטיקה בישראל
לפניכם קטע מעובד על מדינת ישראל בחודשים שלאחר מלחמת יום הכיפורים.
– על פי הקטע, הציגו שלוש השפעות של המלחמה על מדינת ישראל בתחום הפוליטי ובתחום החברתי.
– על פי מה שלמדתם, הסבירו מדוע התעוררה המחאה הציבורית המתוארת בקטע רק כמה חודשים לאחר סיום המלחמה, ומדוע היא כוונה כלפי ההנהגה המדינית והצבאית.
"מלחמת יום הכיפורים הייתה תחילתו של סוף שלטון תנועת העבודה במדינת ישראל."
הביעו עמדה כלפי טענה זו, ונמקו את עמדתכם באמצעות שתי עובדות היסטוריות: עובדה אחת מן הקטע ועובדה אחת על פי מה שלמדתם.
◂ פתרון מלא לשאלה 13
סעיף א
השפעות מן הקטע: (1) היחלשות מפלגת השלטון – המערך ירד ל־51 מנדטים והליכוד עלה ל־39 ("ירד ל־51 מנדטים... זכה ב־39"); (2) גל מחאה ציבורית – משמרת המחאה של מוטי אשכנזי ותנועות מחאה של אלפים ("קמו כמה תנועות מחאה"); (3) חילופי הנהגה – התפטרות גולדה מאיר (אפריל 1974) וממשלת רבין (יוני 1974), מנהיג מדור חדש שלא היה שותף להחלטות; (4) מקובל גם: הקמת גוש אמונים – התחזקות ההתיישבות האידאולוגית בשטחים והתנגדות לוויתורים. מדוע רק אחרי חודשים: רבבות אנשי מילואים נשארו מגויסים בחזיתות במשך חודשים לאחר הפסקת האש; עם שחרורם התבררו מחיר המלחמה (יותר מ־2,600 הרוגים) וגודל ההפתעה. מדוע כלפי ההנהגה: תחושה שההנהגה שגתה בהערכת כוונות האויב ("הקונספציה"), לא גייסה את המילואים בזמן ולא לקחה אחריות; דיין ויתר הבכירים נשארו בתפקידם וגולדה הקימה ממשלה חדשה עם אותם אנשים.
מה השאלה מבקשת: (1) "הציגו" שלוש השפעות על פי הקטע, בתחום הפוליטי ובתחום החברתי. (2) "הסבירו", על פי הידע, את עיתוי המחאה ואת הסיבה שכוונה כלפי ההנהגה.
תשובה מלאה:
השפעה ראשונה (פוליטית) – היחלשות מפלגת השלטון: בבחירות שנערכו אחרי המלחמה ירד המערך ל־51 מנדטים, ואילו הליכוד זכה ב־39 מנדטים. בקטע: המערך "ירד ל־51 מנדטים, ואילו הליכוד... זכה ב־39 מנדטים". המערך נשאר בשלטון, אבל לראשונה התחזקה מולו אופוזיציה גדולה.
השפעה שנייה (חברתית) – גל של מחאה ציבורית: אזרחים ואנשי מילואים יצאו נגד ההנהגה. בקטע: מוטי אשכנזי "דרש ששר הביטחון משה דיין יתפטר וייקח אחריות על המחדל", ו"קמו כמה תנועות מחאה, שבהפגנותיהן השתתפו אלפים". זה היה ביטוי לאובדן האמון של חלק מן הציבור בהנהגה.
השפעה שלישית (פוליטית) – חילופי ההנהגה: "באפריל 1974 הודיעה גולדה מאיר על התפטרותה", ובראש הממשלה החדשה עמד יצחק רבין – יליד הארץ, מדור מנהיגים חדש, "שלא היה שותף להחלטות שקדמו למלחמת יום הכיפורים". כך הסתיימה תקופת ההנהגה של דור המייסדים.
(מקובל גם: הקמת "גוש אמונים" – התחזקות הציונות הדתית והתנועה להתיישבות ביהודה ובשומרון, כתגובה לחשש מוויתורים על שטחים.)
מדוע המחאה התעוררה רק אחרי כמה חודשים: אחרי הפסקת האש נשארו רבבות אנשי מילואים מגויסים בחזיתות – ממערב לתעלה ובמובלעת בסוריה – במשך חודשים, ובחזית הסורית נמשכו תקריות ירי עד הסכם הפרדת הכוחות במאי 1974. רק עם שחרורם חזרו הלוחמים הביתה וסיפרו על מה שראו – המעוזים שנפלו, הכוחות המעטים מול צבאות גדולים, המחסור בציוד. בו בזמן התבררו מחיר המלחמה – יותר מ־2,600 הרוגים ואלפי פצועים – וגודל ההפתעה.
מדוע כוונה כלפי ההנהגה: בציבור התחזקה התחושה שההנהגה המדינית והצבאית שגתה – היא האמינה ב"קונספציה" שלפיה מצרים לא תצא למלחמה, לא גייסה את המילואים בזמן אף שהצטברו ידיעות, ולכן אחראית לאבדות הכבדות בימים הראשונים. כעס מיוחד עורר הרושם שהדרג המדיני לא לוקח אחריות: גולדה מאיר הקימה אחרי הבחירות ממשלה שבה המשיך דיין לכהן כשר הביטחון. לכן דרשו המפגינים "ששר הביטחון משה דיין יתפטר וייקח אחריות על המחדל".
למה זה מקבל ניקוד מלא: שלוש השפעות שונות מוצגות ומשויכות לתחומים, וכל אחת מעוגנת בציטוט מן הקטע. ההסבר עונה על שני חלקי השאלה – העיתוי (המילואים שנשארו מגויסים, גילוי מחיר המלחמה) והכתובת של המחאה (הקונספציה, אי־גיוס המילואים בזמן, דיין שנשאר בתפקידו) – עם עובדות מדויקות.
טעות נפוצה: לכתוב שהליכוד ניצח בבחירות של דצמבר 1973 – המערך נשאר המפלגה הגדולה והרכיב את הממשלה; המהפך התרחש רק ב־1977.
סעיף ב
עמדה (כל עמדה מנומקת מתקבלת). בעד: מן הקטע – ירידת המערך ל־51 מנדטים ועליית הליכוד ל־39 כבר בבחירות של דצמבר 1973; או התפטרות גולדה מאיר בעקבות המחאה; מן הידע – במאי 1977 זכה הליכוד בראשות מנחם בגין ב־43 מנדטים והקים את הממשלה ("המהפך"), בין השאר בגלל אובדן האמון שהחל במלחמה; מפלגת ד"ש, שזכתה ב־15 מנדטים ב־1977, משכה מצביעים רבים מן המערך. נגד/סייג: המערך נשאר בשלטון בבחירות 1973 ובממשלת רבין עד 1977; המהפך נבע גם מגורמים אחרים – תחושת קיפוח של עולי ארצות האסלאם וצאצאיהם, פרשות שחיתות בשלטון באמצע שנות ה־70, הקשיים הכלכליים.
מה השאלה מבקשת: "הביעו עמדה" כלפי הטענה ו"נמקו" באמצעות שתי עובדות – אחת מן הקטע ואחת מן הידע.
תשובה מלאה:
עמדה (לדוגמה – מסכים עם הטענה): אני מסכים עם הטענה שמלחמת יום הכיפורים פתחה את התהליך שהביא לסוף השלטון הרצוף של תנועת העבודה, ששלטה בישראל מאז הקמת המדינה (ולפני כן הנהיגה את היישוב).
עובדה מן הקטע: כבר בבחירות הראשונות שאחרי המלחמה נחלש המערך – הוא "ירד ל־51 מנדטים, ואילו הליכוד... זכה ב־39 מנדטים". בהמשך, בעקבות המחאה הציבורית, "הודיעה גולדה מאיר על התפטרותה". הנהגת תנועת העבודה, שהייתה אחראית בעיני הציבור למחדל, איבדה את מעמדה.
עובדה מן הידע: בבחירות של מאי 1977 זכה הליכוד בראשות מנחם בגין ב־43 מנדטים והקים את הממשלה – "המהפך". גורם לכך היה אובדן האמון בהנהגת המערך שהחל במלחמה, וכן הצלחת מפלגת ד"ש (התנועה הדמוקרטית לשינוי), שזכתה ב־15 מנדטים ומשכה מצביעים רבים מן המערך. לכן המלחמה הייתה "תחילת הסוף", גם אם המהפך עצמו התרחש כעבור כשלוש שנים וחצי.
(עמדה אחרת אפשרית – מסכים חלקית: המלחמה הייתה גורם חשוב, אבל לא היחיד. המערך המשיך לשלוט אחריה, בממשלת רבין, עד 1977, והמהפך נבע גם מגורמים אחרים – תחושת הקיפוח של רבים מעולי ארצות האסלאם וצאצאיהם, פרשות שחיתות בשלטון באמצע שנות ה־70 והקשיים הכלכליים.)
למה זה מקבל ניקוד מלא: העמדה ברורה, והיא מנומקת בשתי עובדות כנדרש – אחת מעוגנת בציטוט מן הקטע (תוצאות הבחירות של דצמבר 1973 או התפטרות גולדה מאיר), ואחת מן הידע ומחוץ לקטע (בחירות 1977, 43 מנדטים לליכוד, ד"ש). כל עמדה מתקבלת אם היא מנומקת כך.
טעות נפוצה: להביא שתי עובדות מן הקטע בלבד, או לכתוב שהמהפך התרחש בבחירות 1973.