מתכונת 3 בהיסטוריה (שאלון 22261) - פתרון מלא

מה השאלה מבקשת: שלוש מטלות. (1) "הציגו" – את המניע לצעדים נגד היהודים לפי כל אחד משני המקורות. (2) "הסבירו סיבה אחת להבדל" – בדיוק סיבה אחת. (3) "הסבירו כיצד אפשר להתבסס" – בדיוק דוגמה אחת מן הצעדים של נובמבר–דצמבר 1938, והסבר כיצד היא מחזקת את המניע של גרינג.

תשובה מלאה:
המניע לפי מקור 1. גבלס מציג את הצעדים נגד היהודים כתגובה ו"עונש" על רצח הדיפלומט הגרמני בפריז. הפוגרום מתואר כ"זעם המוצדק והמובן של העם הגרמני על הרצח היהודי הפחדני והנבזי", כלומר כתגובה ספונטנית של העם ולא כפעולה מאורגנת של המשטר. עכשיו, לדבריו, יש להפסיק את האלימות ברחוב, כי "התשובה הסופית לרצח היהודי בפריז תינתן ליהדות בדרך של חקיקה או של צו". המניע הוא אפוא "תגמול" על הרצח, שיבוצע מעתה בדרך חוקית ומסודרת.

המניע לפי מקור 2. גרינג מציג מניע אחר לגמרי. בעיניו "הבעיה היא בעיקרה בעיה כלכלית", ולכן המטרה היא ש"היהודי יורחק מן הכלכלה ויעביר את נכסיו לידי המדינה". המניע הוא לנשל את היהודים מרכושם לטובת המדינה – בתקופה שבה גרמניה הייתה זקוקה לכסף רב לחימוש במסגרת "תוכנית ארבע השנים" שגרינג עמד בראשה. זה גם מסביר מדוע כעס על ההרס: "הייתי מעדיף שתהרגו 200 יהודים ולא תשמידו ערכים כאלה" – הרכוש שנהרס היה רכוש שהמדינה רצתה לקחת. נוסף על כך, גרינג מדבר על הבאת השאלה היהודית "לידי פתרון, בדרך זו או אחרת". אצלו אין זכר ל"זעם העם" או לתגמול על הרצח בפריז – המניע הוא הרכוש והפתרון הכולל של "השאלה היהודית".

סיבה להבדל: קהל היעד. מקור 1 הוא הודעה פומבית לכל האוכלוסייה, שהתפרסמה בעיתונות והגיעה גם לעיתונות בעולם. המשטר ביקש להצדיק את האלימות, להסתיר את העובדה שהפוגרום אורגן בידי המפלגה, ולהרגיע את הציבור, שחלק ממנו נרתע מן ההרס ברחובות. לכן הוצג הכול כתגובה מובנת לרצח. מקור 2, לעומת זאת, הוא פרוטוקול של ישיבה סגורה של שרים ובכירים. בפורום כזה אין צורך בהצדקות, ולכן גרינג מדבר בגלוי על המטרה הכלכלית, ואף אומר שהיה מעדיף הרג של בני אדם על פני הרס של רכוש – דבר שלא ייאמר בהודעה לציבור. ההבדל במניעים נובע מן ההבדל בין דברים שנועדו לציבור לבין דיון פנימי.

דוגמה לחיזוק המניע של גרינג: הצו על הרחקת היהודים מן החיים הכלכליים בגרמניה, 12 בנובמבר 1938. הצו, שפורסם ביום הישיבה עצמה, קבע שמ־1 בינואר 1939 אסור ליהודים לנהל חנויות לממכר קמעונאי, עסקי משלוחים ובתי מלאכה עצמאיים, ולמכור סחורות בשווקים. בעקבותיו ובעקבות צו נוסף מ־3 בדצמבר 1938 נאלצו היהודים למכור את עסקיהם ואת נכסיהם לגרמנים במחירים נמוכים, ו"אריזציה" כפויה זו הושלמה במהירות. הצעד מממש בדיוק את דברי גרינג: "היהודי יורחק מן הכלכלה ויעביר את נכסיו". גם החרמת תגמולי הביטוח שהגיעו ליהודים על הנזקים לטובת הרייך מראה שהמטרה הייתה להעביר את הרכוש היהודי לידי המדינה.

למה זה מקבל ניקוד מלא: שני המניעים מוצגים ומעוגנים בציטוטים; הסיבה להבדל מוסברת ביחס לשני המקורות (הודעה פומבית מול ישיבה סגורה); הדוגמה מדויקת (שם הצו, תאריך, תוכן) ומקושרת לציטוט של גרינג. מקובל גם: סיבה להבדל בתפקיד הדובר – שר התעמולה מול הממונה על הכלכלה ועל תוכנית ארבע השנים; דוגמאות אחרות: הקנס ("תשלום הכפרה") של מיליארד מארק שהוטל על יהודי גרמניה, החרמת תגמולי הביטוח, הצו על ניצול הרכוש היהודי (3 בדצמבר 1938).

טעות נפוצה: להציג את המניע של גרינג כ"עונש" על הרצח בפריז – זהו המניע של מקור 1, ואילו גרינג מדבר על כלכלה ועל רכוש; או להביא כדוגמה צעד שאינו כלכלי (למשל הרחקת הילדים היהודים מבתי הספר), שאינו מחזק את המניע של מקור 2.

מה השאלה מבקשת: (1) להסביר שני דפוסי התייחסות שבאים לידי ביטוי בקטע, כל אחד מעוגן בקטע; (2) על פי הידע, להציג שני הסברים לעמידה מן הצד של רוב האוכלוסייה בפולין, ולשלב בהם התייחסות למשפט "רגשותינו כלפי היהודים לא השתנו".

תשובה מלאה:
דפוס ראשון – עמידה מן הצד ("הרוב הדומם"). הכותבת מאשימה את העולם ואת בני עמה בשתיקה לנוכח הרצח: "העולם מביט ברצח הזה... ושותק", "שותקת גם פולין". כלומר רוב האוכלוסייה הפולנית ראתה את הגירוש והרצח אך לא פעלה – לא סייעה לנאצים, אך גם לא עזרה לקורבנות. הכותבת טוענת ששתיקה כזאת אינה ניטרלית: "מי ששותק לנוכח רצח – נעשה שותף לרוצח".
דפוס שני – מחאה ועזרה של מעטים. הכרוז עצמו הוא ביטוי של מיעוט שבחר לא לעמוד מן הצד: "לכן אנו, הקתולים הפולנים, מרימים את קולנו", "איננו רוצים להיות פילטוסים". חברי ארגון מחתרת שהפיצו כרוז כזה סיכנו את חייהם, ומניעיהם דתיים־מוסריים: "אלוהים מצווה עלינו למחות". מאותו חוג צמח בסוף 1942 ארגון "ז'גוטה", שסייע ליהודים במחבוא בכסף, במסמכים מזויפים ובמקומות מסתור.
(מקובל גם: שיתוף פעולה – הכותבת רומזת שמי ש"אינו מגנה – מסכים", כלומר השתיקה קרובה לשיתוף פעולה עם הרוצחים.)

הסבר ראשון לעמידה מן הצד – פחד מן הטרור הגרמני. הכיבוש בפולין היה אכזרי במיוחד, ובאוקטובר 1941 נקבע בגנרל־גוברנמן עונש מוות למי שמסתיר יהודים; לעיתים הוצאו להורג משפחות שלמות של מצילים, והופעלו עונשים קולקטיביים. נוסף על כך, הפולנים עצמם נאבקו על הישרדותם – סבלו מרעב, מעבודות כפייה ומגירושים – ורבים לא היו מוכנים לסכן את משפחתם. גם הכותבת מודה בתחושת חוסר האונים: "אין בידינו האמצעים לפעול נגד הרצח הגרמני".
הסבר שני – אנטישמיות וניכור כלפי היהודים. בחלקים נרחבים בחברה הפולנית רווחה עוד לפני המלחמה אנטישמיות דתית, כלכלית ולאומית, והיהודים נתפסו כזרים ולא כחלק מן האומה. המשפט "רגשותינו כלפי היהודים לא השתנו. אנו ממשיכים לראות בהם אויבים מדיניים, כלכליים ורעיוניים של פולין" מראה שאפילו מי שמחו נגד הרצח ראו ביהודים אויבים. אם כך היה בקרב המוחים, קל להבין מדוע רוב הפולנים לא חשו אחריות לגורל היהודים ולא היו מוכנים לסכן את עצמם למענם – הניכור הפך את רצח היהודים בעיניהם לעניין "של אחרים".

לסיכום, הקטע חושף את המורכבות של היחס ליהודים בפולין: מחאה אמיצה של מיעוט, לצד שתיקה של הרוב ועוינות שהייתה נפוצה גם בקרב המוחים.

למה זה מקבל ניקוד מלא: מוסברים שני דפוסים שונים, וכל אחד מעוגן בציטוט מן הקטע; מוצגים שני הסברים נפרדים לעמידה מן הצד (פחד ומאבק הישרדות; אנטישמיות וניכור), מבוססים על עובדות, והמשפט מן הקטע משולב בהסבר ומפורש. מקובלים גם הסברים כמו השפעת התעמולה הנאצית או חוסר האמון בכך שהעזרה תועיל.

טעות נפוצה: לתאר את הכרוז כ"מקור אנטישמי" בלבד ולהתעלם מכך שהוא מחאה נגד הרצח, או להפך – להציגו כמקור אוהד ליהודים ולהתעלם מן המשפט על העוינות כלפיהם.

מה השאלה מבקשת: שתי מטלות. (1) "ציינו" – את סוג המקור, את מחברו, את זמנו ואת מטרתו (מאפייני המקור). (2) "נמקו את הטענה" – להביא נימוקים לכך שהמדיניות שבקטע לא נכפתה על צרפת בידי גרמניה; המספר לא צוין, לכן מביאים שלושה נימוקים.

תשובה מלאה:
מאפייני המקור. המקור הוא קטעים משני חוקים – מסמכים רשמיים של מדינה. מחברם הוא ממשלת וישי, המשטר הצרפתי שקם בראשות המרשל פטן לאחר תבוסת צרפת ביוני 1940. החוקים פורסמו באוקטובר 1940 ("3 באוקטובר 1940", "7 באוקטובר 1940"). מטרתם הייתה להגדיר מיהו יהודי ("לעניין חוק זה ייחשב ליהודי...") ולהרחיק את היהודים מן החיים הציבוריים ומן האזרחות, בצרפת ובשטחיה שמעבר לים ("חוק זה חל על אלג'יריה... על ארצות החסות"). מכיוון שזה מסמך רשמי, הוא משקף את המדיניות המוצהרת של השלטון ואת עמדת האליטה השלטונית הצרפתית כלפי היהודים.

נימוקים לטענה שהמדיניות לא נכפתה בידי גרמניה:
1. התזמון והיוזמה. החוקים נחקקו כבר באוקטובר 1940, כמה חודשים בלבד לאחר שביתת הנשק, וגרמניה לא דרשה אז מווישי לחוקק אותם. ממשלת וישי, שראתה ביהודים גורם זר ושאפה ל"מהפכה לאומית" צרפתית, יזמה אותם בעצמה.
2. התחולה על צפון אפריקה. בשנים 1940–1942 לא הוצבו כלל כוחות צבא גרמניים באלג'יריה ובמרוקו, ובכל זאת נקבע בחוק במפורש שהוא "חל על אלג'יריה, על המושבות, על ארצות החסות", והשלטונות הקולוניאליים הצרפתיים יישמו אותו – ואף החמירו בו, למשל בהגבלת מספר התלמידים היהודים בבתי הספר.
3. ביטול צו כרמיה – אינטרס קולוניאלי מקומי. רבים מן המתיישבים האירופים באלג'יריה התנגדו מאז 1870 לאזרחות שניתנה ליהודים ודרשו לבטלה. החוק השני, שקבע כי זכויות היהודים "ייקבעו על פי החוקים הקובעים את הזכויות הפוליטיות של הילידים המוסלמים", הגשים את הדרישה הזו. יתרה מזו, גם אחרי נחיתת בעלות הברית בנובמבר 1942, כשהגרמנים כבר לא יכלו להשפיע על אלג'יריה, המשיכו השלטונות הצרפתיים לקיים את החוקים האנטי־יהודיים, וצו כרמיה הושב רק באוקטובר 1943.
מכאן שהמדיניות נבעה מעמדותיהן של האליטות השלטוניות והקולוניאליות הצרפתיות עצמן, ולא מלחץ גרמני.

למה זה מקבל ניקוד מלא:

טעות נפוצה: לכתוב ש"צרפת הייתה כבושה ולכן נאלצה" – באוקטובר 1940 וישי שלטה באזור שלא נכבש ובשטחים שמעבר לים, והחקיקה נעשתה ביוזמתה.

מה השאלה מבקשת: שתי מטלות. (1) "הציגו" – את היקף העלייה הראשונה ואת ארצות המוצא העיקריות. (2) "הסבירו" – שני קשיים של העולים, ולהראות כיצד כל קושי פגע בהתיישבות.

תשובה מלאה:
היקף העלייה וארצות המוצא. העלייה הראשונה נמשכה משנת 1882 עד 1903. על פי ההערכות עלו בה כ־25,000–30,000 יהודים, אך רבים מהם לא החזיקו מעמד ועזבו את הארץ. רוב העולים באו מן האימפריה הרוסית (שכללה אז גם את רוב שטחי פולין, ליטא ואוקראינה) ומרומניה; בשנים 1881–1882 עלו גם קבוצות של יהודים מתימן. רוב העולים היו בני משפחות מן המעמד הבינוני ובעלי אמונה דתית מסורתית, ומיעוטם צעירים בעלי השקפה לאומית חילונית, כמו חברי ביל"ו.
קושי ראשון – הגבלות השלטון העות'מאני. השלטון העות'מאני חשש מגידול מספר הנתינים הזרים ומיצירת בעיה לאומית חדשה באימפריה, ולכן הגביל את עליית היהודים ואת רכישת הקרקעות ואסר לעיתים על בנייה ללא היתר. העולים נאלצו לרכוש קרקעות באמצעות מתווכים ולשלם שוחד לפקידים, והקמת מושבות ובתים התעכבה או נעשתה בניגוד לחוק.
קושי שני – חוסר ניסיון בחקלאות ותנאי טבע קשים. רוב העולים עסקו בגולה במסחר ובמלאכה ולא ידעו לעבד אדמה. הם הגיעו לארץ שאדמתה ואקלימה לא היו מוכרים להם, והתקשו למצוא מים – כך למשל בראשון לציון בשנותיה הראשונות. נוסף על כך פשטה בביצות קדחת (מלריה), שהפילה חללים רבים, למשל בפתח תקווה ובחדרה. היבולים היו דלים, הכסף שהביאו העולים אזל במהירות, וכמה מושבות עמדו על סף התמוטטות עד שזכו לתמיכה מבחוץ – בעיקר מן הברון רוטשילד.
הקשיים האלה מסבירים מדוע עזבו רבים מן העולים, ומדוע ההתיישבות של העלייה הראשונה נזקקה לעזרה חיצונית.

למה זה מקבל ניקוד מלא:

טעות נפוצה: לבלבל בין העלייה הראשונה (1882–1903) לעלייה השנייה (1904–1914) ולייחס לעולי העלייה הראשונה את הקמת הקבוצה או את "השומר".

מה השאלה מבקשת: שתי מטלות. (1) להציג את ההבדלים בין שני הקטעים על פי שני תבחינים: היחס של השלטון שאליו פנה הרצל להצעות שלו; התוצאות של המגעים בשביל התנועה הציונית. (2) להסביר סיבה אחת להבדלים.

תשובה מלאה:
מטלה 1 – ההבדלים על פי התבחינים:
תבחין ראשון – היחס של השלטון להצעות של הרצל: לפי מקור 1, הסולטאן העות'מאני גילה כלפי הרצל אדיבות חיצונית בלבד: הוא "קיבל אותו באדיבות והעניק לו עיטור כבוד, אך לא התחייב לדבר". ההצעה הנגדית של נציגיו דחתה למעשה את עיקר דרישותיו של הרצל: התיישבות "בקבוצות מפוזרות" במסופוטמיה, בסוריה ובאנטוליה, "בתנאי שיקבלו נתינות עות'מאנית", כאשר "ארץ־ישראל לא נכללה בהצעה, ולא הובטח שום שלטון עצמי". לעומת זאת, לפי מקור 2, ממשלת בריטניה התייחסה להצעה ברצינות ובעניין: צ'מברליין "גילה עניין בהצעה", שר החוץ "הסכים שההסתדרות הציונית תבדוק אותה", והממשלה ניהלה מגעים עם הרצל "כמנהיג תנועה המייצגת את העם היהודי". גם הדחייה הסופית לא נבעה מהתנגדות עקרונית לרעיון, אלא מסיבה מעשית – "אי אפשר להקצות לה את מי הנילוס".
תבחין שני – התוצאות של המגעים בשביל התנועה הציונית: לפי מקור 1, המגעים עם הסולטאן נכשלו כמעט לגמרי: הם "נמשכו עוד זמן מה בלי תוצאות", ו"הצ'רטר לא הושג"; ההישג היחיד היה ש"עצם הראיון... הגביר את יוקרתו של הרצל בקרב יהודים רבים". לפי מקור 2, גם תוכנית אל־עריש "בוטלה", אבל התנועה הרוויחה קשר מתמשך עם המעצמה החזקה בעולם: "הקשר עם ממשלת בריטניה נשמר", והוא הוביל לכך ש"בקיץ 1903 הגישה ממשלת בריטניה להסתדרות הציונית הצעה רשמית" – הצעת אוגנדה, שהייתה הכרה מעשית בהסתדרות הציונית כנציגת העם היהודי.

מטלה 2 – סיבה להבדלים:
הסיבה – האינטרסים השונים של שני השלטונות: האימפריה העות'מאנית הייתה הריבון בארץ־ישראל. היא איבדה במאה ה־19 שטחים רבים בבלקן בעקבות מרידות של תנועות לאומיות, בתמיכת המעצמות, וחששה מבעיה לאומית נוספת – כמו הבעיה הארמנית. ריכוז של יהודים, רובם נתינים זרים, בארץ־ישראל, עם שלטון עצמי, נראה לה כצעד ראשון להפרדת הארץ מן האימפריה; לכן הסכימה לכל היותר להתיישבות מפוזרת של נתינים עות'מאנים מחוץ לארץ־ישראל. לבריטניה, לעומת זאת, לא היה מה להפסיד: אל־עריש לא הייתה חלק מארץ־ישראל, ויישוב יהודי בחסותה, סמוך לתעלת סואץ, יכול היה לחזק את השפעתה באזור. נוסף על כך, בשנים אלה התנהל בבריטניה ויכוח ציבורי על ההגירה הגדולה של יהודים ממזרח אירופה, ויישוב יהודי בחסות בריטית נראה לממשלה דרך להפנות את המהגרים למקום אחר. לכן התייחסה בריטניה בעניין להצעה, ואף כשנכשלה – הציעה חלופה.
(סיבה נוספת שאפשר להציג: מה שהרצל יכול היה להציע לכל צד – לסולטאן הבטיח עזרה כספית בסידור החובות, אבל "בנקאים יהודים גדולים לא היו מוכנים לממן את תוכניתו", ולכן לא היה לסולטאן טעם לוותר; מבריטניה לא ביקש תמורה כספית, אלא שיתוף פעולה שהלם את האינטרסים שלה.)

למה זה מקבל ניקוד מלא: לכל אחד משני התבחינים הוצג ההבדל בין שני הקטעים בצורה מקבילה, וכל טענה מעוגנת בציטוט מן הקטע. הסיבה מבוססת על הבדל בין שני השלטונות (ריבון החושש מתנועה לאומית לעומת מעצמה שהפיקה תועלת מן ההצעה) או על התמורה שהרצל יכול היה להציע, ומוסבר כיצד הובילה להבדל.

טעות נפוצה: לכתוב שהסולטאן דחה את הרצל בגסות – לפי הקטע הוא קיבל אותו באדיבות והציע הצעה נגדית, אך דחה את עיקר דרישותיו. טעות נוספת: לכתוב שתוכנית אל־עריש הייתה בארץ־ישראל – אל־עריש נמצאת בצפון סיני, סמוך לגבול הארץ.

מה השאלה מבקשת: שתי מטלות. (1) "הציגו... והסבירו" – בדיוק שני שלבים במאבק לעצמאות יוון בשנים 1821–1832, ולכל אחד להסביר את נסיבותיו. (2) לבחור מקור מספר הלימוד שמבטא השפעה של מעצמה או של דעת הקהל האירופית על המאבק, ולהסביר כיצד ההשפעה באה בו לידי ביטוי.

תשובה מלאה:
שלב ראשון – פרוץ המרד (1821). את המרד הכינה "האגודה הידידותית" (פיליקי אטריה) – אגודה חשאית שייסדו סוחרים יוונים באודסה שבקיסרות הרוסית בשנת 1814. בפברואר 1821 חצה אלכסנדר איפסילנטיס, קצין יווני בצבא הרוסי ומנהיג האגודה, את הגבול למולדביה וקרא למרד, אך ניסיונו דוכא תוך חודשים אחדים. במקביל, במרס 1821, פרץ מרד בחצי האי פלופונס ובאיים, בהשתתפות לוחמים מקומיים, בעלי ספינות ואנשי כמורה (כמו הארכיבישוף גרמנוס מפטרס). הנסיבות: היחלשות השלטון העות'מאני ועיסוקו במרד של המושל עלי פאשה מיאנינה, והתקווה לעזרה מרוסיה האורתודוקסית. המורדים השתלטו על רוב הפלופונס, אך בשנים הבאות התפלגו ביניהם למחנות יריבים ואף נלחמו זה בזה.

שלב שני – התערבות המעצמות והשגת העצמאות (1827–1832). אחרי שהסולטן גייס את צבא מצרים בפיקוד איברהים פאשה, שכבש מחדש חלקים מן הפלופונס ואת מיסולונגי (1826), היה המרד קרוב לכישלון. אז התערבו המעצמות: בריטניה, צרפת ורוסיה חתמו על אמנת לונדון (1827), ובאוקטובר 1827 השמיד הצי המשותף שלהן את הצי העות'מאני־מצרי במפרץ נאוורינו. רוסיה הביסה את האימפריה העות'מאנית במלחמה (1828–1829), ובפרוטוקול לונדון (1830) הוכרה יוון כמדינה עצמאית. בשנת 1832 הוכתר לה מלך – הנסיך אוטו מבוואריה – בחירת המעצמות. הנסיבות: האינטרס של המעצמות – רוסיה רצתה להחליש את העות'מאנים ולהגן על האורתודוקסים, בריטניה וצרפת רצו למנוע מרוסיה לפעול לבדה ולהבטיח יציבות ומסחר בים התיכון – ולחץ דעת הקהל. עם זאת, לא הכול הושג: המדינה כללה רק את הפלופונס, את מרכז יוון ואיים אחדים, ורוב בני הלאום היווני (בתסליה, במקדוניה, בכרתים ובקונסטנטינופול) נשארו תחת שלטון עות'מאני.

מקור מספר הלימוד. בחרתי באמנת לונדון שנחתמה ביולי 1827 בין בריטניה, צרפת ורוסיה. באמנה הסכימו שלוש המעצמות לדרוש מן הסולטן שביתת נשק במלחמה ביוון, ולהציע שיוון תהיה אוטונומית תחת ריבונות עות'מאנית ותשלם לסולטן מס שנתי. האמנה קבעה שאם אחד הצדדים יסרב, המעצמות יפעלו כדי לכפות את שביתת הנשק. המקור מבטא את הסיוע של המעצמות: לראשונה הכירו מעצמות אירופה בכך ש"השאלה היוונית" דורשת פתרון מדיני, ואף התחייבו לפעול בכוח. הסולטן סירב, והצי המשותף פעל בנאוורינו – וזה היה המפנה שהציל את המרד והוביל לעצמאות. הדבר מראה עד כמה הייתה התנועה הלאומית היוונית תלויה בהתערבות המעצמות.
בבחינה: ציינו את שם הספר, ההוצאה והעמוד שממנו לקחתם את המקור.

למה זה מקבל ניקוד מלא:

טעות נפוצה: לכתוב שיוון זכתה בעצמאות ב־1821. ב־1821 פרץ המרד; העצמאות הוכרה ב־1830, והממלכה הוקמה ב־1832.

מה השאלה מבקשת: שתי מטלות על מקור אחד מספר הלימוד: (1) "תארו" את האירוע שבמקור; (2) "הסבירו" כיצד המקור מבטא שני מאפיינים של התקופה שבה התרחש.

תשובה מלאה:
בחרתי במקור מן התקופה הרביעית: המברק שנשלח לממשלת ישראל ב־10 במרץ 1949, בסיום מבצע עובדה, ובו הודיעו הכוחות שחטיבת הנגב וחטיבת גולני "מגישות" לממשלת ישראל את מפרץ אילת. לצד המברק מוכר הצילום של "דגל הדיו" – דגל מאולתר, שצויר בדיו על בד לבן, ושהלוחמים הניפו במקום.
תיאור האירוע: במרץ 1949, בשלבים האחרונים של המלחמה ובזמן המשא ומתן על הסכמי שביתת הנשק, יצא צה"ל למבצע עובדה כדי להשתלט על דרום הנגב, שיועד למדינה היהודית בתוכנית החלוקה. שני טורים – של חטיבת הנגב ושל חטיבת גולני – התקדמו דרומה, וב־10 במרץ 1949 הגיעו לאום רשרש שעל חוף מפרץ אילת, בלי להיתקל בהתנגדות של ממש, והניפו את הדגל.
מאפיין ראשון – יוזמה ומתקפה ישראלית. בתקופה הרביעית החזיק צה"ל ביוזמה וניהל סדרת מבצעים התקפיים (יואב, חירם, חורב, עובדה). המברק, שבו החטיבות "מגישות" שטח לממשלה, מבטא את הביטחון ואת תחושת ההישג של צבא שהכתיב את מהלך המלחמה, בניגוד למגננה של התקופה השלישית.
מאפיין שני – קביעת עובדות בשטח לקראת סיום המלחמה. המבצע נערך כשהמלחמה כמעט הסתיימה, ומטרתו הייתה להבטיח שהנגב כולו, עד הים, יהיה בשליטת ישראל לפני חתימת ההסכמים. המקור מבטא אפוא את הקשר בין ההישגים הצבאיים של התקופה הרביעית לבין הקווים שבהם הסתיימה המלחמה – והשגת מוצא לים סוף.

למה זה מקבל ניקוד מלא: המקור מוצג בבירור (מי, מה, מתי), האירוע מתואר במדויק ומשויך לתקופה הנכונה, והוסברו שני מאפיינים שונים של התקופה, כל אחד בקשר מפורש למקור. מקובל גם: כל מקור מספר הלימוד מן התקופה השלישית או הרביעית, למשל מקור על הקרבות ביד מרדכי, על נפילת הרובע היהודי או על לטרון (מאפיינים: פלישה מכמה חזיתות, מגננה, נחיתות בנשק כבד, ניצחון במחיר כבד), או מקור על קרבות עשרת הימים ומבצע יואב.

טעות נפוצה: לבחור מקור מן השלב הראשון של המלחמה (לפני 15 במאי 1948), או להציג מאפיינים כלליים בלי להראות היכן הם באים לידי ביטוי במקור.
בבחינה: ציינו את שם הספר, ההוצאה והעמוד שממנו לקחתם את המקור.

מה השאלה מבקשת: שתי מטלות. (1) "הסבירו" שני שיקולים סובייטיים הקשורים במלחמה הקרה, שאינם מופיעים בנאום. (2) "הסבירו" מדוע בחר גרומיקו להדגיש על במת העצרת דווקא את הנימוקים שבקטע (התייחסות לבמה ולקהל היעד – מאפייני המקור).

תשובה מלאה:
תמיכתה של ברית המועצות הפתיעה את התנועה הציונית: במשך שנים ראה המשטר הסובייטי בציונות לאומנות "בורגנית" המשרתת את האימפריאליזם הבריטי, והפעילות הציונית בברית המועצות נאסרה. המפנה של 1947 מוסבר בעיקר בשיקולים של המלחמה הקרה – המאבק בין הגוש המזרחי, בהנהגת ברית המועצות, לבין הגוש המערבי, בהנהגת ארצות הברית ובשיתוף בריטניה.
שיקול ראשון – דחיקת בריטניה מן המזרח התיכון: בריטניה הייתה המעצמה המערבית העיקרית באזור, בעלת בסיסים צבאיים (למשל באזור תעלת סואץ ובעיראק) ובעלת השפעה רבה על מדינות ערב. סיום המנדט והקמת מדינות עצמאיות בארץ־ישראל יחסלו את אחד ממעוזיה, ויחלישו את הגוש המערבי. היישוב היהודי נאבק אז בשלטון הבריטי, ולכן תמיכה בו התאימה לאינטרס הסובייטי.
שיקול שני – דריסת רגל סובייטית באזור: המזרח התיכון, אזור של נפט ושל נתיבי תחבורה אסטרטגיים הסמוך לגבולה הדרומי של ברית המועצות, היה סגור כמעט בפני השפעתה, משום שרוב המשטרים הערביים היו קשורים לבריטניה בהסכמים. ברית המועצות קיוותה שמדינה יהודית, שבה הייתה תנועת פועלים חזקה ומפלגות סוציאליסטיות, תהיה ידידותית לה או לפחות לא תצטרף לגוש המערבי – וכך תוכל להשפיע באזור.
(חלופה) שיקול שלישי – פיצול הגוש המערבי: בריטניה וארצות הברית היו חלוקות בשאלת ארץ־ישראל (למשל בשאלת עליית העקורים). תמיכה סובייטית ביהודים העמיקה את המחלוקת ביניהן.

הבמה וקהל היעד: העצרת הכללית של האו"ם היא במה פומבית שבה נאומים נשמעים לפני נציגי כל המדינות ולפני דעת הקהל העולמית. כדי לגייס תמיכה, היה כדאי לברית המועצות להציג את עמדתה כעמדה עקרונית ומוסרית – כמי שנלחמה בנאציזם ומגינה על קורבנותיו (השואה, העקורים "במחנות לעקורים") ועל זכות העמים לעצמאות מול שלטון זר ("שיטת המנדט... לא הצדיקה את עצמה"). הצגה גלויה של אינטרסים מעצמתיים – רצון לסלק את בריטניה ולזכות בהשפעה באזור – הייתה מציגה את הנאום כחלק ממאבק כוחות ומעוררת התנגדות.
יתרה מזו, גם הנימוקים המוסריים שירתו את המאבק במלחמה הקרה: ההדגשה ש"אף לא אחת ממדינות מערב אירופה" הגנה על היהודים, והקביעה שהמנדט הבריטי נכשל, הציגו את המערב, ובראשו בריטניה, באור שלילי. לכן הנאום משקף את המלחמה הקרה גם כאשר אינו מזכיר אותה במפורש.

למה זה מקבל ניקוד מלא: מוסברים שני שיקולים שונים הקשורים במלחמה הקרה (דחיקת בריטניה; השגת השפעה באזור), ששניהם אינם מופיעים בקטע. ההסבר על הבמה מתייחס במפורש לקהל היעד (מדינות העולם ודעת הקהל העולמית) ולמטרת הנאום (שכנוע ותדמית), ומקשר אותם לנימוקים שבקטע בעזרת ציטוט. מקובל גם: פיצול הגוש המערבי כשיקול; הסבר שהנימוקים המוסריים נועדו לגייס את המדינות שהזדהו עם קורבנות השואה.

טעות נפוצה: להציג את הנימוק המוסרי (השואה) כשיקול שאינו נזכר בקטע – הוא מופיע בקטע במפורש; השאלה מבקשת שיקולים של אינטרס מעצמתי.

מה השאלה מבקשת: שתי מטלות. (1) "הסבירו" – שלוש סיבות לפירוק תנועת המרי העברי, ולהראות כיצד כל אחת הביאה לפירוק. (2) "תארו" – כיצד השתנו דרכי המאבק של היישוב המאורגן אחרי הפירוק.

תשובה מלאה:
סיבה ראשונה – התגובה הבריטית הקשה: "השבת השחורה". אחרי "ליל הגשרים" (16–17 ביוני 1946), שבו פוצצו לוחמי הפלמ"ח גשרים בין ארץ־ישראל לארצות השכנות, יצאו הבריטים ב־29 ביוני 1946 למבצע רחב: הוטל עוצר על יישובים רבים, נעצרו כ־2,700 איש (הערכה), ובהם ראשי הסוכנות היהודית – כמו משה שרתוק – וכן מפקדים ולוחמים של הפלמ"ח, ובקיבוץ יגור נמצא מחסן נשק גדול של ההגנה. ההנהגה הבינה שבריטניה מוכנה לפעול בכל הכוח, ושהמשך המאבק המזוין עלול להביא לחיסול ההגנה ולשיתוק מוסדות היישוב.
סיבה שנייה – פיצוץ מלון המלך דוד. ב־22 ביולי 1946 פוצץ האצ"ל את האגף במלון המלך דוד בירושלים שבו שכנו משרדי המזכירות הממשלתית והמפקדה הצבאית הבריטית. נהרגו 91 בני אדם – בריטים, ערבים ויהודים. הפיצוץ עורר גינוי חריף בעולם ובבריטניה, הגביר את המתיחות בין ההגנה לבין האצ"ל, והנהגת היישוב חששה שהמאבק המזוין יאבד לה את האהדה הבינלאומית שנחוצה להקמת המדינה.
סיבה שלישית – לחץ הזרם המתון והמעבר לדרך מדינית. חיים ויצמן ואנשי הזרם המתון דרשו בתוקף להפסיק את המאבק המזוין. באוגוסט 1946 התכנסה הנהלת הסוכנות היהודית בפריז והחליטה להתמקד במאבק מדיני, ואף הביעה נכונות לפשרה של הקמת מדינה יהודית בחלק מארץ־ישראל. לכן הפעולות הצבאיות, שעלולות היו לחבל במגעים, לא התאימו עוד לקו של ההנהגה.
בעקבות כל אלה הפסיקה ההגנה את המאבק המזוין, ותנועת המרי העברי פורקה בקיץ 1946.

השינוי בדרכי המאבק אחרי הפירוק: היישוב המאורגן העביר את מרכז הכובד אל ההעפלה ואל ההתיישבות ואל המאבק המדיני. ההעפלה גברה, וספינות המעפילים הפכו לכלי מרכזי להצגת בעיית פליטי השואה לפני העולם; כוחות ההגנה והפלמ"ח פעלו בעיקר כדי לסייע להעפלה. בתחום ההתיישבות, במוצאי יום הכיפורים (5–6 באוקטובר 1946) עלו על הקרקע אחת עשרה נקודות בנגב. במקביל נמשך המאבק המדיני בזירה הבינלאומית. האצ"ל והלח"י, לעומת זאת, המשיכו במאבק הצבאי לבדם.

למה זה מקבל ניקוד מלא:

טעות נפוצה: לבלבל את סדר האירועים – ליל הגשרים, ואחריו השבת השחורה, ואחריה פיצוץ מלון המלך דוד. טעות נוספת: לכתוב שגם האצ"ל והלח"י הפסיקו את המאבק עם פירוק התנועה.

מה השאלה מבקשת: שלוש פעולות. (1) "הסבירו את ההשפעה של עצמאות מרוקו... על מצב היהודים" – כיצד שינתה העצמאות את מצבם. (2) "הציגו גורם נוסף" – גורם אחר. (3) "בחרו במקור מספר הלימוד, והסבירו כיצד השפעה זו באה לידי ביטוי".

תשובה מלאה:
השפעת העצמאות. מרוקו הייתה מאז 1912 תחת חסות צרפתית (וחלקה הצפוני – ספרדית), ובמרץ 1956 זכתה בעצמאות. ערב העצמאות חיו בה כרבע מיליון יהודים, הקהילה היהודית הגדולה בארצות האסלאם.
– סיום החסות הצרפתית: בתקופת החסות קיבלו רבים מן היהודים, בעיקר בערים, חינוך צרפתי (בבתי הספר של "כל ישראל חברים"), התקדמו בכלכלה ובמקצועות החופשיים, ונהנו מביטחון יחסי. עם יציאת הצרפתים אבד להם הגב הזה.
– המדינה החדשה הגדירה את עצמה כערבית ומוסלמית, והלאומיות הערבית התחזקה. היהודים קיבלו אמנם אזרחות ושוויון זכויות רשמי, ויהודי אף כיהן כשר בממשלה הראשונה, אבל רבים חשו אי־ודאות לגבי מקומם במדינה.
– הגבלות על היציאה ועל הקשר עם ישראל: משנת 1956 נאסרה בפועל העלייה לישראל, ב־1958 הצטרפה מרוקו לליגה הערבית, וב־1959 נותק קשר הדואר עם ישראל. יהודים שרצו לעלות נאלצו לצאת בחשאי, בסיוע ארגון מחתרתי ישראלי.

גורם נוסף – הסכסוך הישראלי־ערבי והקמת מדינת ישראל. מרוקו הזדהתה עם מדינות ערב בסכסוך, והתעמולה הערבית, בייחוד של מצרים אחרי מלחמת סיני (1956), הציגה את היהודים כקשורים לאויב. במקביל, הזיקה הדתית וההיסטורית לארץ־ישראל והפעילות הציונית עוררו בקרב רבים מן היהודים רצון לעלות, ומדינת ישראל, במדיניות "קיבוץ גלויות", פעלה להוציא אותם. בינואר 1961 טבעה בים התיכון הספינה "אגוז", שהבריחה עולים, ועשרות מהם נספו. בעקבות הפרשה, ואחרי עלייתו של המלך חסן השני, הגיעו ישראל ומרוקו להסדר שקט, ובמבצע "יכין" (1961–1964) יצאו ממרוקו כ־97,000 יהודים.

מקור מספר הלימוד: בחרתי בעדות של עולה ממרוקו על יציאתו בחשאי עם משפחתו בסוף שנות החמישים: המשפחה עזבה את ביתה בלילה, בלי לספר לשכנים, עם מעט חפצים, ועברה דרך העיר התנגייר (טנג'יר) לספרד, ומשם לישראל. העדות מבטאת את השפעת העצמאות: אחרי 1956 לא יכלו היהודים לעלות בגלוי, כי המדינה העצמאית אסרה את היציאה לישראל. החשאיות והפחד מראים שמצבם השתנה – הם היו אזרחים, אך לא חופשיים לבחור לעלות.
בבחינה: ציינו את שם הספר, ההוצאה והעמוד שממנו לקחתם את המקור.

למה זה מקבל ניקוד מלא:

טעות נפוצה: לכתוב שמרוקו הייתה מושבה בריטית; או לכתוב שיהודי מרוקו גורשו – רובם עזבו בשנות החמישים והשישים בתנאים של הגבלות ושל אי־ודאות, בחשאי או במסגרת הסדרים.

מה השאלה מבקשת: (1) "הציגו את ההשפעה" של המלחמה בשני תחומים: היחסים עם המעצמות, והיחסים עם האוכלוסייה הפלסטינית. (2) "בחרו במקור... והסבירו" כיצד ההשפעה באחד התחומים באה בו לידי ביטוי.

תשובה מלאה:
ההשפעה על היחסים עם המעצמות. במלחמה הקרה תמכה ברית המועצות במצרים ובסוריה וחימשה אותן. עם תום המלחמה ניתקו ברית המועצות ומדינות הגוש הקומוניסטי – מלבד רומניה – את היחסים הדיפלומטיים עם ישראל, וברית המועצות החלה מייד לחמש מחדש את הצבאות הערביים. צרפת, שהייתה עד אז ספקית הנשק העיקרית של ישראל (בעיקר מטוסי קרב), הטילה עוד ערב המלחמה אמברגו על משלוח נשק, והנשיא דה גול שינה את מדיניותו כדי להתקרב לעולם הערבי. בעקבות זאת הפכה ארצות הברית לבעלת הברית העיקרית של ישראל ולספקית הנשק שלה – למשל מטוסי ה"סקייהוק" ובהמשך ה"פנטום" (1969). ישראל נעשתה חלק ברור מן המחנה המערבי במלחמה הקרה.

ההשפעה על היחסים עם האוכלוסייה הפלסטינית. אחרי המלחמה שלטה ישראל ביהודה, בשומרון וברצועת עזה, שבהן חיו כמיליון פלסטינים. בשטחים הוקם ממשל צבאי, ושר הביטחון דיין נקט מדיניות של "גשרים פתוחים" – מעבר אנשים וסחורות בין יהודה ושומרון לירדן – ושל התערבות מועטה בחיי היומיום. פלסטינים רבים החלו לעבוד בישראל. ערביי ישראל, שהיו מנותקים מן העולם הערבי מאז 1948, חזרו לפגוש את בני משפחותיהם ואת בני עמם בשטחים. בד בבד התחזקה הלאומיות הפלסטינית: אש"ף, והארגונים שבתוכו, הפכו לגורם עצמאי, ופעולות טרור נגד ישראל ובשטחים התרבו. בתוך ישראל החל ויכוח עמוק על עתיד השטחים ועל השליטה באוכלוסייה זו.

מקור מספר הלימוד. בחרתי בדברים שאמר נשיא צרפת שארל דה גול במסיבת עיתונאים ב־27 בנובמבר 1967. דה גול טען שישראל לא נשמעה לאזהרתו לא לפתוח במלחמה, ותיאר את היהודים כ"עם עילית, בטוח בעצמו ושתלטני". הדברים עוררו סערה בישראל ובקהילות היהודיות בעולם. המקור מבטא את ההשפעה על היחסים עם המעצמות: צרפת, ידידתה הקרובה של ישראל בשנות החמישים והשישים, התרחקה ממנה בגלוי והחלה לחזר אחרי מדינות ערב. האמברגו שהטילה היה אחת הסיבות שישראל פנתה לארצות הברית ופיתחה תעשייה ביטחונית משלה.
בבחינה: ציינו את שם הספר, ההוצאה והעמוד שממנו לקחתם את המקור.

למה זה מקבל ניקוד מלא:

טעות נפוצה: לכתוב שארצות הברית הייתה בעלת בריתה העיקרית של ישראל כבר לפני 1967 – עד אז הייתה זו צרפת; או לערבב בין ההשפעה על הפלסטינים בשטחים לבין ההשפעה על מדינות ערב.

מה השאלה מבקשת: להגדיר את "משטר הצנע", להציג את תרומתו לקליטת העלייה (לא צוין מספר – שלוש תרומות), ולהסביר שני קשיים שיצר.

תשובה מלאה:
מהו "משטר הצנע": מדיניות כלכלית שהנהיגה ממשלת ישראל, בראשות דוד בן גוריון, מאפריל 1949. המדינה הצעירה, שיצאה ממלחמת העצמאות וקלטה עלייה המונית, סבלה ממחסור חמור במזון ובמטבע זר. לכן הוקם המשרד לאספקה ולקיצוב בראשות דב יוסף, והונהג קיצוב של מוצרי המזון הבסיסיים – ובהמשך גם של ביגוד, הנעלה ומוצרים נוספים – לצד פיקוח על המחירים. כל תושב קיבל פנקס תלושים, שאפשר לו לקנות כמות קבועה ומוגבלת של מוצרים.

תרומת משטר הצנע לקליטת העלייה:
א. הבטחת מזון בסיסי לכולם: בזכות הקיצוב קיבל כל תושב – ותיק או עולה חדש – מנה בסיסית של מזון, ונמנעו רעב ומחסור קיצוני, אף שאוכלוסיית המדינה גדלה במהירות רבה.
ב. חלוקה שוויונית: הקיצוב חילק את המשאבים המעטים באופן שוויוני, כך שהעולים, שהגיעו ברובם ללא רכוש, קיבלו את אותה מנה כמו הוותיקים. גם הוותיקים נשאו בנטל הקליטה.
ג. מניעת עליית מחירים ושמירה על מטבע החוץ: הפיקוח על המחירים מנע את התייקרות המוצרים הבסיסיים, וצמצום הייבוא חסך מטבע זר. כך יכלה המדינה להמשיך בעלייה ההמונית בלי לקרוס כלכלית.

קושי ראשון – השוק השחור: המחסור והמגבלות הובילו להתפתחות שוק שחור, שבו נמכרו מוצרים מעבר למכסה ובמחירים גבוהים. מי שהיו לו כסף או קשרים – למשל ליישובים חקלאיים – יכול היה להשיג יותר, ואילו העולים במחנות ובמעברות, שלא היו להם משאבים ולא קשרים, נשארו עם המנה הדלה. כך נפגע עקרון השוויון שעליו נשען הצנע, והמדינה נאלצה להקים מנגנון פיקוח ואכיפה.
קושי שני – תרעומת ציבורית וקשיי היום־יום: הצנע חייב את הציבור לעמוד בתורים ארוכים, לאכול מזון דל וחד־גוני ולהסתפק במעט. הקשיים עוררו תרעומת ומחאה, בייחוד בקרב בני המעמד הבינוני, ובבחירות לרשויות המקומיות (1950) ולכנסת השנייה (1951) התחזקו הציונים הכלליים, שהתנגדו לצנע. הלחץ הציבורי והכלכלי הוביל להקלה הדרגתית מ־1952 – עם "המדיניות הכלכלית החדשה" והסכם השילומים עם גרמניה.

לסיכום, משטר הצנע אפשר למדינה לעבור את שנות העלייה ההמונית בלי רעב, אך במחיר של מצוקה יומיומית, שוק שחור ותרעומת ציבורית.

למה זה מקבל ניקוד מלא: הגדרה (מה, מתי, מדוע ובאילו אמצעים); שלוש תרומות לקליטה מוצגות; שני קשיים מוסברים (מה הקושי ומדוע נוצר).

טעות נפוצה: להגדיר את הצנע רק כ"תקופה קשה" בלי להזכיר את הקיצוב, את התלושים ואת הפיקוח על המחירים.

מה השאלה מבקשת: לבסס את הטענה שהמלחמה שינתה את מקומה של ישראל במזרח התיכון ובזירה הבין־לאומית באמצעות שלוש עובדות היסטוריות – כל אחת מתחום אחר.

תשובה מלאה:
מלחמת יום הכיפורים הסתיימה בהישג צבאי לישראל – צה"ל צלח את התעלה וכותר הארמייה השלישית המצרית, ובצפון התקרב לדמשק – אך היא שינתה מן היסוד את מקומה של ישראל באזור ובעולם:

עובדה ראשונה – התחום המדיני: מן המלחמה אל תהליך השלום עם מצרים: המלחמה שברה את הקיפאון המדיני ששרר מאז 1967. כבר בנובמבר 1973 נפגשו קציני ישראל ומצרים לשיחות ישירות בקילומטר 101, ובדצמבר התכנסה ועידת ז'נבה. בינואר 1974 נחתם הסכם הפרדת כוחות עם מצרים, במאי 1974 – עם סוריה, ובספטמבר 1975 – הסכם ביניים בסיני. התהליך הוביל לביקור נשיא מצרים סאדאת בירושלים (נובמבר 1977), להסכמי קמפ דייוויד (1978) ולהסכם השלום בין ישראל למצרים (מרס 1979) – הסכם השלום הראשון של ישראל עם מדינה ערבית.

עובדה שנייה – התחום הבין־לאומי: בידוד וירידה באהדה: בזמן המלחמה ואחריה ניתקו רוב מדינות אפריקה את יחסיהן הדיפלומטיים עם ישראל. מדינות ערב המפיקות נפט השתמשו ב"נשק הנפט" – קיצוץ הייצוא ואמברגו – ומדינות אירופה התקרבו לעמדותיהן. מעמדו של אש"ף עלה: ב־1974 נאם יאסר ערפאת בעצרת הכללית של האו"ם, ובנובמבר 1975 קיבלה העצרת החלטה שקבעה כי הציונות היא צורה של גזענות.

עובדה שלישית – היחסים עם ארצות הברית: הידוק הקשר והעמקת התלות: בזמן המלחמה הפעילה ארצות הברית רכבת אווירית שהעבירה לישראל נשק ותחמושת, ואחריה גדל מאוד הסיוע הצבאי והכלכלי האמריקני. ארצות הברית, ובראשה מזכיר המדינה הנרי קיסינג'ר, הובילה את המגעים להסכמי הפרדת הכוחות. כך הפכה ישראל לתלויה יותר בארצות הברית – מבחינה צבאית, כלכלית ומדינית.
(מקובל גם: התחום הצבאי־אזורי – בעקבות הסכמי הפרדת הכוחות הוצבו בין צה"ל לצבאות מצרים וסוריה כוחות של האו"ם: כוח החירום השני בסיני (מאוקטובר 1973) וכוח המשקיפים להפרדה ברמת הגולן (מ־1974). כוחות אלה היו חלק ממערך הסדרים חדש בגבולות ישראל.)

לסיכום, המלחמה הביאה את ישראל לראשית שלום עם המדינה הערבית הגדולה, אך גם לבידוד בזירה הבין־לאומית ולתלות גדולה יותר בארצות הברית.

למה זה מקבל ניקוד מלא: שלוש עובדות מדויקות, כל אחת מתחום אחר (מדיני, בין־לאומי, היחסים עם ארצות הברית, או צבאי־אזורי), וכל אחת מוצגת כשינוי שנבע מן המלחמה.

טעות נפוצה: להביא שלוש עובדות מאותו תחום (למשל שלושה הסכמים עם מצרים); להביא עובדות על השינויים בחברה הישראלית (מחאות, התפטרות הממשלה), שאינן מבססות את הטענה על מקומה של ישראל באזור ובעולם.