מתכונת 4 בהיסטוריה (שאלון 22261) - פתרון מלא

היסטוריה – שאלון 22261 · במבנה של הבגרות · 13 שאלות · 3 שעות

מבחן מתכונת בהיסטוריה במבנה של בחינת הבגרות. לכל סעיף יש תשובה ופתרון מלא - פתרו בזמן של הבחינה, ורק אחר כך פתחו את הפתרונות.

מבנה המתכונת

א. משך הבחינה: שלוש שעות.
ב. מבנה השאלון ומפתח ההערכה: בשאלון זה ארבעה פרקים.
יש לענות על שאלה אחת מן הפרק הראשון – מלחמת העולם השנייה והשואה – חובה – (1×34) – 34 נקודות
יש לבחור בשניים מן הפרקים השני, השלישי והרביעי, ולענות על שאלה אחת בכל פרק שבחרתם. – (2×33) – 66 נקודות
סך הכול – 100 נקודות
ג. חומר עזר מותר בשימוש: 1. ספר הלימוד שאושר בנושא מלחמת העולם השנייה והשואה, ספר הלימוד שאושר בנושא לאומיות וציונות וספר הלימוד שאושר בנושאים המאבק על הקמת מדינת ישראל וסוגיות נבחרות בתולדות מדינת ישראל. בספרים יכולים להיות תקופות או נושאים שסומנו באמצעות מדבקות (סימניות) הבולטות מן הספר, וכן קטעים שסומנו באמצעות מדגש (מרקר) או עיפרון, אך אין להשתמש בספרים שבהם הערות בכתב. 2. עותק מודפס של כותרות יחידות ההוראה "איך יכול אדם".
שימו לב: בסעיפים שבהם יש להביא מקור מספר הלימוד, יש לכתוב את שם הספר, את שם ההוצאה לאור ואת מספר העמוד שבו נמצא המקור.
השאלות בשאלון זה מנוסחות בלשון רבים, אף על פי כן על כל תלמידה וכל תלמיד להשיב עליהן באופן אישי.

נספח

קטע מעובד: משה מרין, ראש "המועצה המרכזית של זקני היהודים במזרח שלזיה העילית", ודרישות הגרמנים (1940–1942)

משה מרין עמד בראש "המועצה המרכזית של זקני היהודים במזרח שלזיה העילית", שמרכזה היה בעיר סוסנוביץ. בחסות המועצה פעלו היודנראטים בערי האזור, ובהן בנדין. החל ב־1940 דרשו הגרמנים מן המועצה לספק להם אלפי יהודים לעבודת כפייה במחנות עבודה, ובשנת 1942 – גם לגירושים, שרובם הסתיימו ברצח באושוויץ.
מרין נענה לדרישות. באסֵפות ובשיחות טען שאין ליהודים כוח להתנגד לגרמנים, ושעל ההנהגה להקריב חלק מן הקהילה כדי להציל את רובה. לדבריו, אם המועצה עצמה תארגן את מסירת האנשים, לא יפעלו הגרמנים בעצמם בדרכים אכזריות עוד יותר; והציות לדרישות יאפשר לרבים לעבוד בבתי המלאכה שבעיר ולהישאר בחיים עד סוף המלחמה.
חברי תנועות הנוער החלוציות באזור, ובהם חברי "השומר הצעיר" ו"גורדוניה", התנגדו לו בחריפות. מרין ראה בהם סכנה לקהילה, ופעל נגדם.

(קטע מעובד שנכתב לצורך המאגר)

מקור 1 – מתוך יומנו של ויליאם שיירר,* עיתונאי אמריקני ששהה בגרמניה – כינוס המפלגה הנאצית בנירנברג, ספטמבר 1934

נירנברג, 4 בספטמבר 1934
[...] בערב נקלעתי להמון של כעשרת אלפים איש, שנדחקו מול המלון שבו התאכסן היטלר וצעקו: "אנחנו רוצים את הפיהרר שלנו!". הפרצופים שראיתי, בעיקר פני הנשים, הדהימו אותי מעט, כשהיטלר הופיע לבסוף לרגע במרפסת. [...] הם הביטו בו כאילו היה המשיח, ופניהם השתנו והפכו למשהו בלתי אנושי ממש.
5 בספטמבר
אני מתחיל להבין, כך נדמה לי, כמה מן הסיבות להצלחתו המדהימה של היטלר. [...] הוא מחזיר אל חייהם האפורים של הגרמנים במאה העשרים הדר, צבע ומסתורין. אספת הפתיחה הבוקר [...] הייתה יותר ממופע מרהיב; היה בה גם משהו מן המסתורין ומן הלהט הדתי של מיסת חג בקתדרלה גותית גדולה. [...] באווירה כזאת אין פלא שכל מילה שהשמיע היטלר נשמעה כדבר שנאמר מן השמיים. כושר הביקורת של האדם – או לפחות של הגרמני – נסחף ברגעים כאלה, וכל שקר שנאמר מתקבל כאמת עליונה.
___

•ויליאם שיירר הגיע לברלין באוגוסט 1934 ככתב של סוכנות ידיעות אמריקנית, ושהה בגרמניה עד סוף 1940. יומנו ראה אור בארצות הברית ב־1941.

(מתורגם ומעובד על פי: ו"ל שיירר, יומן ברלין, הרשומות מ־4 ומ־5 בספטמבר 1934)

מקור 2 – קטע מעובד: מצב הרוח בגרמניה על פי הדיווחים החשאיים שנשלחו להנהגת המפלגה הסוציאל־דמוקרטית בגלות (1934–1938)

לאחר שהמשטר הנאצי אסר את פעילות המפלגה הסוציאל־דמוקרטית (יוני 1933), הקימה הנהגת המפלגה מרכז בגלות, תחילה בפראג. פעילי מחתרת של המפלגה שנשארו בגרמניה שלחו אליו בחשאי דיווחים על מצב הרוח בציבור, והמרכז פרסם אותם בחוברות שהופצו מחוץ לגרמניה.
בדיווחים חוזרות כמה תמונות. עובדים רבים שהיו מובטלים בשנות המשבר הכלכלי מצאו עבודה – בסלילת כבישים, בבנייה ובמפעלי החימוש – ורבים מהם היו אסירי תודה למשטר על כך, ואמרו שעבודה ולחם חשובים להם יותר מחירות. מדווחים אחרים סיפרו שגם מי שלא אהבו את המפלגה הנאצית התפעלו מהצלחותיו של היטלר במדיניות החוץ, כמו החזרת חבל הסאר לגרמניה (1935) וכניסת הצבא לחבל הריין (1936).
לצד זה תיארו הדיווחים פחד: אנשים חששו לדבר בגלוי, אפילו בבית, במקום העבודה ובבית המרזח, מפני מלשינים ומפני הגסטפו. הם ידעו שמי שנחשד כמתנגד עלול להישלח למחנה ריכוז. לפי המדווחים, רבים נסוגו לחייהם הפרטיים, חדלו לעסוק בפוליטיקה והשלימו עם המצב בשתיקה.

(קטע מעובד שנכתב לצורך המאגר)

מקור 1 – קטע מעובד: מנחם אוסישקין, "תוכניתנו" (1905)

מנחם אוסישקין היה ממנהיגי חובבי ציון והציונים ברוסיה, ומראשי המתנגדים להצעת אוגנדה בקונגרס הציוני השישי (1903). בחוברת "תוכניתנו", שפרסם ב־1905, הציג את דרכו.
לדבריו, רק ארץ־ישראל יכולה להיות המולדת של העם היהודי, משום שרק אליה קשור העם בזיכרונותיו, בתקוותיו ובתרבותו; ארץ אחרת לא תעורר בעם את הכוחות הנדרשים לבניין מולדת. אוסישקין קרא לא לחכות להסכמה מדינית בלבד, אלא לפעול כבר עכשיו בארץ־ישראל: לרכוש קרקעות ככל האפשר, להקים מושבות ולטפח בהן את השפה העברית. הוא קרא לצעירים יהודים לעלות לארץ ולעבוד בה בעצמם, ותיאר משקים שבהם יעבדו פועלים יהודים את הקרקע הלאומית בלי פועלים שכירים, כדי להכשיר את הארץ לבואם של רבים אחרים.

(קטע מעובד שנכתב לצורך המאגר)

מקור 2 – קטע מעובד: הסופר ישראל זנגוויל והקמת "ההסתדרות הטריטוריאליסטית היהודית" (1905)

ישראל זנגוויל, סופר ומחזאי יהודי יליד לונדון, היה מתומכיו של הרצל. בקיץ 1905 דחה הקונגרס הציוני השביעי את הצעת מזרח אפריקה (אוגנדה) וקבע שהתנועה תפעל בארץ־ישראל ובסביבתה בלבד. זמן קצר אחרי ההחלטה הקים זנגוויל, עם קבוצה מתומכי ההצעה, את "ההסתדרות הטריטוריאליסטית היהודית" (ITO).
זנגוויל טען שהשאלה הדחופה היא הצלת המוני היהודים, בעיקר ברוסיה שבה התרחשו פרעות, ושאין לעם היהודי זמן לחכות. לדבריו, יש לחפש כל טריטוריה שבה יוכלו היהודים לחיות באוטונומיה ובביטחון, גם אם אינה ארץ־ישראל, משום שארץ־ישראל נמצאת בשלטון העות'מאני, הסולטן מסרב להתיישבות יהודית רחבה, ואין לדעת מתי תיפתח.

(קטע מעובד שנכתב לצורך המאגר)

קטע מדברים שנשא אוטו פון ביסמרק, ראש ממשלת פרוסיה, ב־30 בספטמבר 1862

לא אל הליברליזם של פרוסיה נשואות עיני גרמניה, אלא אל עוצמתה. בוואריה, וירטמברג ובאדן [מדינות גרמניות בדרום] רשאיות להתמסר לליברליזם, ובכל זאת איש לא ייעד להן את תפקידה של פרוסיה. על פרוסיה לרכז את כוחה ולשמור עליו לקראת הרגע המתאים, שכבר הוחמץ כמה פעמים. גבולותיה של פרוסיה על פי הסכמי וינה אינם נוחים לקיום מדיני בריא. לא בנאומים ולא בהחלטות של רוב יוכרעו השאלות הגדולות של התקופה – זו הייתה הטעות הגדולה של 1848 ו־1849 – אלא בברזל ובדם.

(מתורגם ומעובד על פי: אוטו פון ביסמרק, דברים בוועדת התקציב של בית הנבחרים הפרוסי, 30 בספטמבר 1862)

קטע מעובד: פרשת ביריה, 1946

בשנת 1945 עלתה קבוצה של חברי הפלמ"ח הדתיים להתיישב בביריה – גבעה צפונית לצפת, בגליל העליון ההררי, אזור שבו היו באותה עת יישובים יהודיים מעטים בלבד. בסוף פברואר ובתחילת מרס 1946 גילו כוחות בריטיים במקום מחבוא נשק ("סליק"), עצרו את כל 24 אנשי המקום ותפסו את היישוב. השלטונות אסרו לחזור ולהתיישב בו.
בתגובה החליטה הנהגת היישוב להשיב את ביריה לידיים יהודיות בדרך של התיישבות. בלילה שלפני י"א באדר תש"ו (14 במרס 1946), יום הזיכרון לחללי תל־חי, במסווה של עלייה לעצרת הזיכרון, צעדו אלפי בני נוער ומבוגרים מכל רחבי הארץ, בגשם ובסערה, והקימו סמוך לביריה מחנה של אוהלים. כעבור שעות אחדות הגיעו כוחות בריטיים, פינו את המתיישבים והרסו את המחנה. אולם קבוצות נוספות שהגיעו למקום הקימו אותו שוב.
לבסוף נאלצו הבריטים להשלים עם המצב ולאפשר לקבוצה של מתיישבים להישאר במקום – כ־20 איש. ביריה הפכה לסמל של מאבק היישוב בשלטון הבריטי בדרך של התיישבות.

(קטע מעובד שנכתב לצורך המאגר)

קטעים מתוך תוכנית ד', שגיבש מטה ההגנה במרץ 1948

מטרת התוכנית
מטרת תוכנית זו היא השתלטות על שטח המדינה העברית והגנה על גבולותיה, וכן על גושי ההתיישבות והאוכלוסייה העברית שמחוץ לגבולות [שקבעה תוכנית החלוקה], מפני כוחות סדירים, כוחות למחצה־סדירים וכוחות קטנים, הפועלים מבסיסים שמחוץ למדינה או בתוכה...
[התוכנית נכתבה לקראת סיום השלטון הבריטי בארץ, ונקבע בה כי יש להיערך לכך שנוסף על הכוחות הערביים המקומיים ועל "צבא ההצלה" יילחמו ביישוב גם הצבאות הסדירים של מדינות ערב השכנות.]
[המשימות העיקריות שנקבעו בתוכנית, בסיכום:]
– ביסוס מערך ההגנה והביצורים של היישובים ושל גושי ההתיישבות.
– ביסוס ההגנה בערים הגדולות.
– השתלטות על עורקי התחבורה הראשיים בארץ.
– כיתור ערי האויב.
– תפיסת בסיסים קדמיים של האויב, שמהם הוא תוקף.
– פעולות נגד מרכזי אוכלוסייה של האויב בתוך מערך ההגנה או בסמוך לו, כדי שלא ישמשו בסיסים לכוח מזוין [התוכנית פירטה: השמדת כפרים שקשה לשלוט בהם באופן קבוע, או כיתור הכפר וחיפוש בתוכו; במקרה של התנגדות – השמדת הכוח המזוין וגירוש התושבים אל מחוץ לגבולות המדינה, ואם אין התנגדות – הצבת חיל מצב בכפר].
– התקפות־נגד בתוך גבולות המדינה ומחוצה להם...

(מקוצר ומעובד על פי: מטה ההגנה, "תוכנית ד'", 10 במרץ 1948)

קטע מעובד: השערים נפתחים – העלייה בשנה הראשונה למדינה (1948–1949)

ביום הקמת המדינה, 14 במאי 1948, חיו במחנות העקורים בגרמניה, באוסטריה ובאיטליה, לפי ההערכות, יותר ממאה אלף ניצולי שואה יהודים. רבים מהם חיו שם כבר שלוש שנים, במגורים צפופים, וחיכו להזדמנות לעלות. במחנות המעצר בקפריסין, שאליהם גירשו הבריטים מעפילים שנתפסו, היו עוד עשרות אלפים.
ההכרזה על הקמת המדינה קבעה שהמדינה תהיה פתוחה לעלייה יהודית ולקיבוץ גלויות. באותו לילה ביטלה מועצת המדינה הזמנית את החוקים שנבעו מ"הספר הלבן", שהגבילו את העלייה ואת רכישת הקרקעות.
המדינה הייתה בעיצומה של מלחמה, וחסרו לה כסף, דיור ועבודה. היו בהנהגה שהציעו לווסת את העלייה ולהאט את קצבה. אבל ראש הממשלה, דוד בן־גוריון, ורוב חברי ההנהגה קבעו שאין להגביל את העלייה: לדבריהם, יש להביא את היהודים מיד, כל עוד השערים בארצות המוצא פתוחים, ואת בעיות הקליטה יש לפתור אחר כך. בפברואר 1949 יצאו מקפריסין אחרוני העצורים, ומחנות העקורים באירופה התרוקנו בהדרגה.

(קטע מעובד שנכתב לצורך המאגר)

קטע מעובד: נאומו של נשיא מצרים אנואר סאדאת בכנסת, 20 בנובמבר 1977

ארבע שנים אחרי מלחמת יום הכיפורים הגיע נשיא מצרים, אנואר סאדאת, לביקור בירושלים – הביקור הראשון של מנהיג ערבי בישראל – ונאם בכנסת.
בנאומו הזכיר סאדאת את המלחמות בין שני העמים ואת הקורבנות של שני הצדדים. לדבריו, בעבר דחו הערבים את ישראל וסירבו לפגוש את נציגיה, אבל הוא בא כדי לומר שהם מוכנים לחיות איתה בשלום ובביטחון. הוא אמר שבין שני העמים עומדת חומה – לא רק של מלחמות, אלא גם חומה פסיכולוגית של חשדנות, פחד ודעות קדומות – ושהחומה הזאת היא חלק גדול מן הבעיה.
סאדאת קרא לישראל לוותר אחת ולתמיד על חלומות הכיבוש, ועל האמונה שהכוח הוא הדרך הטובה ביותר להתמודד עם הערבים. לדבריו, ניסיון העבר הראה שהכוח אינו מביא ביטחון לאיש. הוא דרש נסיגה מן השטחים שנכבשו ב־1967, ובהם מזרח ירושלים, והכרה בזכויותיהם של הפלסטינים, וקבע שבלי אלה לא יהיה שלום צודק ובר־קיימא.

(קטע מעובד שנכתב לצורך המאגר)

קטע מעובד: אלי כהן – לוחם המודיעין בדמשק

אלי כהן נולד באלכסנדריה שבמצרים בשנת 1924, ועלה לישראל בשנת 1957. בשנת 1960 גויס לשירות המודיעין הישראלי. לאחר הכשרה נשלח לארגנטינה, ושם בנה לעצמו זהות בדויה של סוחר סורי בשם כאמל אמין ת'אבת. בתחילת 1962 עבר לדמשק.
בזכות כספו, אירוחו הנדיב וקשריו התיידד אלי כהן עם קצינים בכירים בצבא סוריה ועם אנשי מפלגת הבעת', שעלתה לשלטון בסוריה בשנת 1963. בעזרת קשרים אלה הגיע לביקורים במוצבים הסוריים ברמת הגולן, ושידר לישראל באמצעות משדר סודי מידע על פריסת הכוחות הסוריים, על הביצורים לאורך הגבול ועל העבודות להטיית מקורות הירדן. על פי המסופר, הציע לקצינים הסורים לשתול עצים ליד המוצבים כדי לספק צל לחיילים, והעצים סייעו אחר כך לזהות את המוצבים.
בינואר 1965 נחשף אלי כהן ונעצר. ב־18 במאי 1965 הוצא להורג בתלייה בכיכר בדמשק – כשנתיים לפני מלחמת ששת הימים. בישראל הוא נחשב לסמל של לוחם המודיעין.

(קטע מעובד שנכתב לצורך המאגר)

קטעים מתוך הכרזת העצמאות של וייטנאם, שקרא מנהיג התנועה הלאומית הווייטנאמית הו צ'י מין בהאנוי ב־2 בספטמבר 1945

"כל בני האדם נבראו שווים. הבורא חנן אותם בזכויות מסוימות שאין להפקיען, ובהן הזכות לחיים, לחירות ולחתירה לאושר." האמירה הנצחית הזאת נאמרה בהכרזת העצמאות של ארצות הברית בשנת 1776 [...].
גם ההצהרה על זכויות האדם והאזרח של המהפכה הצרפתית אומרת: "בני האדם נולדים חופשיים ושווים בזכויותיהם, ותמיד יישארו חופשיים ושווים בזכויותיהם."*
ואולם, במשך יותר משמונים שנה, האימפריאליסטים הצרפתים, שניצלו לרעה את הדגל של חירות, שוויון ואחווה, פלשו למולדתנו ודיכאו את בני עמנו [...]. הם בנו יותר בתי סוהר מבתי ספר [...].
בסתיו 1940, כשפלשו הפשיסטים היפנים לשטח הודו־סין [...], כרעו האימפריאליסטים הצרפתים על ברכיהם ומסרו להם את ארצנו [...]. האמת היא שאת עצמאותנו נטלנו מידי היפנים, ולא מידי הצרפתים.
[...] וייטנאם זכאית להיות ארץ חופשית ועצמאית – ולמעשה היא כבר כזאת.
___

•ההצהרה התקבלה בצרפת בשנת 1789.

(מתורגם ומעובד על פי: הכרזת העצמאות של הרפובליקה הדמוקרטית של וייטנאם, האנוי, 2 בספטמבר 1945)

פרק ראשון – מלחמת העולם השנייה והשואה

חובה – ענו על אחת מן השאלות 1–3 (34 נקודות)

שאלה 1 · פולין הכבושה וההתמודדות של הנהגות היהודים

שאלת מקור34 נקודותמקור 1

א.

עם כיבוש פולין החלו הנאצים לעצב מחדש את האוכלוסייה בשטחי הכיבוש על פי תורת הגזע ורעיון "הסדר החדש".
נמקו טענה זו באמצעות שניים מן הצעדים שנקטו הנאצים כלפי האוכלוסייה בפולין הכבושה בתחומים שונים על פי מה שלמדתם, ובאמצעות מקור מספר הלימוד.

(15 נקודות)

ב.

לפניכם קטע מעובד העוסק במשה מרין, ראש "המועצה המרכזית של זקני היהודים במזרח שלזיה העילית".
– בתקופה זו התעורר ויכוח בנוגע לדרך שבה צריכה הנהגת היהודים להגיב על דרישות הגרמנים. הציגו את הטענה של מרין בוויכוח זה, ובססו אותה על נימוק אחד מן הקטע ועל נימוק אחד על פי מה שלמדתם.
– על פי מה שלמדתם, הציגו טיעון נגדי (טענה ונימוק) לטענה של מרין.

(19 נקודות)

◂ פתרון מלא לשאלה 1

סעיף א

התשובה בקצרה

שני צעדים בתחומים שונים, כל אחד עם הסבר כיצד הוא מבטא את עיצוב האוכלוסייה לפי תורת הגזע, למשל: חלוקה מנהלית – סיפוח מערב פולין לרייך (חבל הוורטה, דנציג–מערב פרוסיה) והקמת הגנרלגוברנמן (אוקטובר 1939) בראשות הנס פרנק; יישוב וגירוש – גירוש פולנים ויהודים מן השטחים המסופחים אל הגנרלגוברנמן ויישוב גרמנים אתניים ("פולקסדויטשה") במקומם; חינוך ותרבות – סגירת האוניברסיטאות ובתי הספר התיכוניים הפולניים, כדי שהפולנים יהיו עם של עובדים פשוטים; פגיעה בהנהגה – רצח ומעצר של אנשי האינטליגנציה, הכמורה והאצולה הפולנית; כלפי היהודים – סימון, עבודת כפייה, החרמת רכוש והתחלת הריכוז בגטאות.
מקור מספר הלימוד (למשל "המבצע המיוחד קרקוב" – מעצר הפרופסורים של אוניברסיטת קרקוב בנובמבר 1939; צו הסימון של פרנק; איגרת הבזק של היידריך) והסבר כיצד הוא מנמק את הטענה.

מה השאלה מבקשת: "נמקו טענה זו" – להראות שהנאצים עיצבו מחדש את אוכלוסיית פולין הכבושה לפי תורת הגזע ו"הסדר החדש", בעזרת (1) בדיוק שני צעדים מתחומים שונים, על פי מה שלמדתם, ו־(2) מקור אחד מספר הלימוד.

תשובה מלאה:
הטענה. לפי תורת הגזע הנאצית, הגרמנים הם "גזע אדונים" הזקוק ל"מרחב מחיה" במזרח, הסלאבים הם "תת־אדם" שנועדו לשרת אותם, והיהודים הם אויב שיש להרחיקו. "הסדר החדש" באירופה נועד לממש את ההיררכיה הזאת. בפולין, שנכבשה בספטמבר 1939, החלו הנאצים ליישם את הרעיון כבר בחודשים הראשונים.

צעד ראשון – בתחום החלוקה והיישוב: סיפוח, גירוש ויישוב מחדש. הנאצים חילקו את שטחי פולין שכבשו: מערב פולין (חבל הוורטה ומחוז דנציג–מערב פרוסיה) סופח לרייך, ומשאר השטח הוקם באוקטובר 1939 הגנרלגוברנמן בראשות הנס פרנק. השטחים המסופחים נועדו להיות גרמניים לגמרי. לכן גירשו הנאצים משם מאות אלפי פולנים ויהודים אל הגנרלגוברנמן, ובבתיהם ובחוותיהם יישבו גרמנים אתניים ("פולקסדויטשה") שהובאו מארצות הבלטיות וממקומות אחרים. כך שינו בכוח את ההרכב האנושי של האזור לפי קריטריון גזעי.

צעד שני – בתחום החינוך וההנהגה: חיסול האליטה הפולנית. הנאצים ראו בפולנים עם של עובדים פשוטים שאין לו צורך בהנהגה ובהשכלה. לכן סגרו את האוניברסיטאות ואת בתי הספר התיכוניים הפולניים, והשאירו רק בתי ספר יסודיים מוגבלים. במקביל רצחו או כלאו במחנות אלפי אנשי אינטליגנציה – מורים, עורכי דין, כמרים ופעילים פוליטיים – במבצעים מאורגנים ב־1939–1940. המטרה הייתה להשאיר את הפולנים בלי מנהיגים, כדי שלא יוכלו להתארגן ויהיו כוח עבודה צייתן בשירות הגרמנים.

מקור מספר הלימוד: "המבצע המיוחד קרקוב". בחרתי במקור המתאר את המבצע מ־6 בנובמבר 1939: הגרמנים זימנו את אנשי הסגל של אוניברסיטת יאגלוני בקרקוב, אחת האוניברסיטאות העתיקות באירופה, להרצאה על "יחס הגרמנים למדע". באולם עצרו כ־180 פרופסורים ומרצים, ושלחו אותם למחנה הריכוז זקסנהאוזן. אחדים מהם מתו שם, והאוניברסיטה נסגרה. המקור מנמק את הטענה: הוא מראה שהפגיעה באליטה הפולנית לא הייתה תוצאה של קרבות, אלא מדיניות מתוכננת שנועדה למחוק את ההנהגה האינטלקטואלית של העם הפולני ולהוריד אותו למעמד של עם משועבד, כפי שקבעה תורת הגזע.

למה זה מקבל ניקוד מלא: שני צעדים מתחומים שונים (חלוקה ויישוב; חינוך והנהגה), כל אחד מוסבר ומקושר לתורת הגזע ול"סדר החדש"; המקור מספר הלימוד מוצג במדויק (מה, מתי, מי) ומוסבר כיצד הוא מנמק את הטענה. מקובל גם: צעדים כלפי היהודים (סימון, עבודת כפייה, ריכוז בגטאות) כחלק מן ההיררכיה הגזעית; מקורות כמו צו הסימון של הנס פרנק (נובמבר 1939) או איגרת הבזק של היידריך (ספטמבר 1939).

טעות נפוצה: לתאר את הכיבוש הצבאי של פולין (מלחמת הבזק) במקום את הצעדים כלפי האוכלוסייה, או להביא שני צעדים מאותו תחום.
בבחינה: ציינו את שם הספר, ההוצאה והעמוד שממנו לקחתם את המקור.

סעיף ב

התשובה בקצרה

טענת מרין: על ההנהגה היהודית לציית לדרישות הגרמנים ולמסור להם חלק מן היהודים, כדי להציל את רוב הקהילה.
נימוק מן הקטע (אחד): אין ליהודים כוח להתנגד, ולכן יש "להקריב חלק מן הקהילה כדי להציל את רובה"; או – אם המועצה תארגן את המסירה, "לא יפעלו הגרמנים בעצמם בדרכים אכזריות עוד יותר"; או – העבודה בבתי המלאכה תאפשר לרבים "להישאר בחיים עד סוף המלחמה".
נימוק על פי מה שלמדתם (אחד): הגרמנים הטילו עונשים קולקטיביים על כל התנגדות; במקומות אחרים הנאצים עצמם ביצעו אקציות אכזריות כשהיודנראט סירב; בתקופה זו היה קשה להאמין שהנאצים מתכוונים לרצוח את כל היהודים, והיה סיכוי שגרמניה תובס בקרוב; גטאות שהיו יצרניים התקיימו זמן רב יותר (למשל לודז', עד אוגוסט 1944).
טיעון נגדי: אין למסור יהודים לגרמנים; יש להתנגד, לברוח או להתכונן למרד. נימוק: מטרת "הפתרון הסופי" הייתה להשמיד את כל היהודים, ולכן המסירה רק מקלה על הגרמנים ואינה מצילה איש (מרין נעצר ונרצח ב־1943, והגטאות באזור חוסלו באוגוסט 1943); או נימוק מוסרי־דתי – לפי ההלכה אין למסור נפש מישראל לרוצחים גם אם מאיימים להרוג את כולם.

מה השאלה מבקשת: שתי מטלות. (1) "הציגו את הטענה של מרין" ו"בססו אותה" – בדיוק נימוק אחד מן הקטע (עם ציטוט) ובדיוק נימוק אחד מן הידע. (2) "הציגו טיעון נגדי" – טענה הפוכה לטענת מרין ונימוק אחד שתומך בה, על פי מה שלמדתם.

תשובה מלאה:
טענת מרין. משה מרין, ראש המועצה המרכזית של היודנראטים במזרח שלזיה העילית, טען שעל ההנהגה היהודית לציית לדרישות הגרמנים, גם כשהם דורשים למסור להם יהודים לעבודת כפייה ולגירוש. לדבריו, "על ההנהגה להקריב חלק מן הקהילה כדי להציל את רובה".

נימוק מן הקטע: עדיף שהיודנראט יבצע את המסירה מאשר שהגרמנים יבצעו אותה. לפי הקטע טען מרין שאם "המועצה עצמה תארגן את מסירת האנשים, לא יפעלו הגרמנים בעצמם בדרכים אכזריות עוד יותר". כלומר, הוא האמין שבזכות שיתוף הפעולה יוכל היודנראט לשלוט במידה מסוימת במה שקורה – לקבוע מי יימסר, ולמנוע אקציות אלימות שבהן הגרמנים יורים ותופסים כל מי שנקרה בדרכם. כך, לדעתו, ייפגעו פחות אנשים.

נימוק על פי מה שלמדתם: העונש הקולקטיבי והתקווה לסוף המלחמה. הגרמנים נהגו להגיב על כל התנגדות בעונש קולקטיבי – הוצאות להורג של בני ערובה, רצח של משפחות ואף של קהילות שלמות. לכן ראשי יודנראטים רבים האמינו שהתנגדות תביא אסון על כל הקהילה, ואילו ציות ועבודה יקנו זמן. כך פעלו גם ראשי יודנראטים אחרים, כמו בגטו לודז', שבו מדיניות של עבודה למען הגרמנים אכן האריכה את קיום הגטו עד אוגוסט 1944. בתקופה שבה רבים עוד לא האמינו שהנאצים מתכוונים לרצוח את כל היהודים, ובעלות הברית נלחמו בגרמניה, נראה היה שכל חודש של הישרדות מקרב את ההצלה.

טיעון נגדי: טענה. אין למסור יהודים לגרמנים; יש לסרב, לברוח ולהתכונן להתנגדות.
נימוק. לפי מה שלמדתם, מטרת "הפתרון הסופי" הייתה השמדת כל היהודים, ולכן המסירה לא הצילה את הרוב, אלא רק הקלה על הגרמנים לבצע את הגירושים בשקט ובסדר. כך טענו חברי תנועות הנוער בזגלמביה, שהתארגנו למחתרת. ואכן, ביוני 1943 נעצר מרין עצמו בידי הגרמנים ונשלח לאושוויץ, ובאוגוסט 1943 חוסלו הגטאות בבנדין ובסוסנוביץ ויושביהם גורשו לאושוויץ; חברי המחתרת בבנדין ניסו להתנגד בנשק. מקובל גם נימוק מוסרי־דתי: לפי ההלכה, כשאויבים דורשים למסור להם יהודי כדי להורגו ומאיימים להרוג את כולם אם יסרבו – אין למסור נפש מישראל.

למה זה מקבל ניקוד מלא: טענת מרין מוצגת בבירור (ציות ומסירת חלק כדי להציל את הרוב), עם ציטוט; יש בדיוק נימוק אחד מן הקטע ונימוק אחד מן הידע שאינו חוזר על הקטע; הטיעון הנגדי כולל טענה ונימוק היסטורי או מוסרי. מקובל גם כנימוק מן הקטע: העבודה בבתי המלאכה תאפשר לרבים לשרוד עד סוף המלחמה.

טעות נפוצה: להציג את מרין כמי שפעל רק מתוך רצון להציל את עצמו – השאלה מבקשת להציג את טענתו ואת נימוקיו בוויכוח, ולא לשפוט אותו; או להביא טיעון נגדי בלי נימוק.

שאלה 2 · המשטר הנאצי והציבור הגרמני; תורת הגזע והמלחמה במזרח

שאלת מקור34 נקודותמקור 2 מקור 3

א.

לפניכם שני קטעי מקור (1–2) העוסקים בגרמניה בשנים הראשונות לשלטון הנאצים. בקטעים מתוארות תגובות של אזרחים גרמנים על המשטר הנאצי.
המשטר הנאצי הצליח לזכות בתמיכה, או לפחות בהשלמה, של רבים מאזרחי גרמניה.
– הסבירו כיצד הושגו תמיכה והשלמה אלה על פי כל אחד מן המקורות (1–2).
– כיצד לדעתכם השפיעה זהות הכותבים בכל אחד מן המקורות על התיאור שהם הציגו בקטע? נמקו את תשובתכם.

(17 נקודות)

ב.

– הציגו שלושה מאפיינים של תורת הגזע באידאולוגיה הנאצית. בחרו במקור מספר הלימוד, והסבירו כיצד הוא מבטא אחד מן המאפיינים שהצגתם.
– הסבירו כיצד השפיעו תורת הגזע ורעיון "מרחב המחיה" על כך שההרג ההמוני של היהודים החל דווקא עם פלישת גרמניה לברית המועצות.

(17 נקודות)

◂ פתרון מלא לשאלה 2

סעיף א

התשובה בקצרה

מקור 1 – התמיכה הושגה באמצעות תעמולה ופולחן המנהיג: כינוסי ענק מרהיבים בעלי אווירה דתית ("הדר, צבע ומסתורין", "הלהט הדתי של מיסת חג") שסחפו את ההמונים ונטרלו את החשיבה הביקורתית ("כושר הביקורת... נסחף", "כל שקר... מתקבל כאמת עליונה"); הערצת היטלר כמושיע ("הביטו בו כאילו היה המשיח").
מקור 2 – התמיכה וההשלמה הושגו באמצעות הישגים כלכליים (מובטלים "מצאו עבודה" בכבישים, בבנייה ובחימוש) והישגים במדיניות החוץ (הסאר, חבל הריין), ובאמצעות טרור והפחדה (מלשינים, גסטפו, מחנות ריכוז) – שהביאו לנסיגה לחיים הפרטיים ולשתיקה.
זהות הכותבים: מקור 1 – עיתונאי אמריקני זר, בן חברה דמוקרטית, שהגיע זה עתה לגרמניה: מתבונן מבחוץ, נדהם ומבקר, מתאר את מה שראה בכינוס – מופע שנועד לתעמולה. מקור 2 – פעילי מחתרת סוציאל־דמוקרטים, מתנגדי המשטר ונרדפיו, שכתבו להנהגת מפלגתם: מתמקדים בעובדים ובמניעים חומריים ובפחד, ומציגים את התמיכה כרדודה ולא כאמונה אידאולוגית.

מה השאלה מבקשת: שתי מטלות. (1) "הסבירו כיצד הושגו" – להסביר, בנפרד לפי כל אחד משני המקורות, באילו דרכים זכה המשטר בתמיכה או בהשלמה של האזרחים, ולעגן כל דרך בציטוט. (2) "כיצד השפיעה זהות הכותבים... נמקו" – להסביר לגבי כל מקור איך מי שכתב אותו (מוצאו, מעמדו, עמדתו, למי כתב) עיצב את התיאור.

תשובה מלאה:
התמיכה על פי מקור 1 – תעמולה ופולחן המנהיג. שיירר מתאר את כינוס המפלגה בנירנברג בספטמבר 1934, אחד מכינוסי הענק שהמשטר ערך מדי שנה. לפי עדותו, הכינוס לא היה רק אספה פוליטית אלא מופע מתוכנן בקפידה, שמחזיר "אל חייהם האפורים של הגרמנים במאה העשרים הדר, צבע ומסתורין". שיירר משווה את האווירה ל"להט הדתי של מיסת חג בקתדרלה גותית גדולה". כך הפכה התעמולה, בהנהלת משרד התעמולה של גבלס, את הפוליטיקה לחוויה רגשית ודתית כמעט.
אמצעי זה טיפח את פולחן המנהיג (עקרון הפיהרר): ההמון צעק "אנחנו רוצים את הפיהרר שלנו!", ואנשים "הביטו בו כאילו היה המשיח". מי שרואה במנהיג מושיע אינו בוחן את מעשיו.
התוצאה היא נטרול החשיבה העצמאית: "כושר הביקורת של האדם... נסחף ברגעים כאלה, וכל שקר שנאמר מתקבל כאמת עליונה". התמיכה הושגה אפוא מתוך התלהבות וסחף רגשי של ההמונים.

התמיכה וההשלמה על פי מקור 2 – הישגים, פחד ונסיגה לחיים הפרטיים. לפי הדיווחים, התמיכה לא נבעה מאמונה ברעיונות הנאציים אלא מהישגים מוחשיים. עובדים "שהיו מובטלים בשנות המשבר הכלכלי מצאו עבודה – בסלילת כבישים, בבנייה ובמפעלי החימוש", ולכן היו "אסירי תודה למשטר" ואמרו ש"עבודה ולחם חשובים להם יותר מחירות". ואכן, בשנים 1933–1936 ירדה האבטלה בגרמניה ירידה חדה בזכות עבודות ציבוריות והחימוש. גם ההצלחות במדיניות החוץ – "החזרת חבל הסאר לגרמניה (1935) וכניסת הצבא לחבל הריין (1936)", צעדים שביטלו בפועל סעיפים של חוזה ורסאי – עוררו גאווה לאומית אפילו אצל מי "שלא אהבו את המפלגה הנאצית".
הדרך השנייה היא טרור והפחדה: אנשים "חששו לדבר בגלוי, אפילו בבית... מפני מלשינים ומפני הגסטפו", וידעו "שמי שנחשד כמתנגד עלול להישלח למחנה ריכוז". הפחד הוביל להשלמה: רבים "נסוגו לחייהם הפרטיים, חדלו לעסוק בפוליטיקה והשלימו עם המצב בשתיקה". כאן שיתוף הפעולה הוא שתיקה – לא התלהבות.

השפעת זהות הכותב במקור 1. שיירר הוא עיתונאי אמריקני, בן חברה דמוקרטית, שהגיע לברלין זמן קצר לפני הכינוס (בסוף אוגוסט 1934). כזר הוא מתבונן מבחוץ ונדהם מן ההתנהגות של ההמון ("הפרצופים... הדהימו אותי"), ומתאר אותה במונחים חריפים ("בלתי אנושי ממש"). ההשוואה לטקס דתי ("מיסת חג בקתדרלה גותית") מובנת לקוראיו האמריקנים. ככותב בחברה דמוקרטית, שבה ביקורת היא ערך, הוא מבליט את אובדן "כושר הביקורת" ואת קבלת השקר כאמת. מנגד, זהותו גם מגבילה את התיאור: הוא ראה את המופע שהמשטר ביקש להראות, מתאר בעיקר את ההמון הנלהב, ואף מכליל על "הגרמני" באופן כללי.

השפעת זהות הכותבים במקור 2. הכותבים הם פעילי מחתרת של המפלגה הסוציאל־דמוקרטית – מתנגדי המשטר, שמפלגתם נאסרה וחבריהם נרדפו – והם כתבו להנהגת המפלגה בגלות. לכן הם מתמקדים בציבור שהכירו ושעליו רצו להשפיע – העובדים – ומסבירים את התמיכה במשטר בגורמים חומריים ("עבודה ולחם") ובפחד, ולא בהזדהות אמיתית עם רעיונות הנאצים. כמתנגדים, היה להם עניין להראות שהתמיכה במשטר רדודה ושההתנגדות לא נעלמה אלא הושתקה. עם זאת, מאחר שהדיווחים נועדו לתת להנהגה תמונה אמינה, הם מודים גם בעובדות שלא נוחות להם – שעובדים רבים "אסירי תודה למשטר" ושמתנגדים התפעלו מהצלחות היטלר.
לסיכום, העיתונאי הזר מתאר את הסחף הרגשי שראה בכינוס, ומתנגדי המשטר מתארים את השיקולים החומריים ואת הפחד – כל אחד לפי מקומו.

למה זה מקבל ניקוד מלא:

•לכל מקור הוסבר בנפרד כיצד הושגה התמיכה: במקור 1 – תעמולה, כינוסים ופולחן המנהיג; במקור 2 – הישגים כלכליים ובמדיניות החוץ, ופחד שהוביל לשתיקה.

•כל טענה מעוגנת בציטוט מדויק מן הקטע, ונוסף ידע היסטורי (ירידת האבטלה, ביטול סעיפי ורסאי, משרד התעמולה).

•זהות הכותבים לא רק נזכרה – הוסבר כיצד היא עיצבה את התיאור (הזר הנדהם לעומת המתנגדים המבקשים להראות שהתמיכה רדודה). מקובל גם להתייחס למגבלות כל מקור (שיירר ראה רק את המופע; המתנגדים עלולים להמעיט בתמיכה האידאולוגית).

טעות נפוצה: לכתוב "שיירר הוא אמריקני ולכן הוא מתנגד" בלי להראות במה זה ניכר בתיאור; או לטעון שבמקור 2 האזרחים תמכו בנאצים מאהבה לאידאולוגיה – הקטע מדגיש דווקא הישגים חומריים ופחד.

סעיף ב

התשובה בקצרה

מאפייני תורת הגזע (3): האנושות מחולקת לגזעים בסדר היררכי – הגזע הארי בראש (יוצר התרבות), עמים "נחותים" כמו הסלאבים למטה, והיהודים כ"אנטי־גזע" הורס; ההיסטוריה היא מאבק מתמיד בין הגזעים, שבו החזק שורד (דרוויניזם חברתי); טוהר הדם – ערבוב גזעים מביא לניוון, ותכונות הגזע עוברות בתורשה ואינן משתנות.
מקור מספר הלימוד: למשל קטע מן הפרק "עם וגזע" בספר "מיין קאמפף" (1925) – הארי מוצג כמייסד התרבות והיהודי כהיפוכו, וערבוב הדם כסיבת נפילתן של תרבויות.
השפעה: שטחי ברית המועצות נועדו להיות "מרחב המחיה" של הגזע הארי, ותושביהם – "נחותים" שיש לשעבד או לגרש; היהודים, האויב הגזעי המסוכן ביותר, היו צריכים להיעלם מן המרחב הזה. לכן המלחמה תוכננה כמלחמת גזע והשמדה, ויחידות האיינזצגרופן החלו מייד עם הפלישה (22 ביוני 1941) לרצוח יהודים בירי המוני.

מה השאלה מבקשת: שלוש מטלות. (1) "הציגו שלושה מאפיינים" של תורת הגזע. (2) "בחרו במקור מספר הלימוד, והסבירו" – להציג מקור אחד (מי, מה, מתי) ולהסביר כיצד הוא מבטא מאפיין אחד. (3) "הסבירו כיצד השפיעו" – לקשור את תורת הגזע ואת רעיון "מרחב המחיה" לכך שההרג ההמוני התחיל דווקא עם הפלישה לברית המועצות (יוני 1941).

תשובה מלאה:
מאפייני תורת הגזע. תורת הגזע היא לב האידאולוגיה הנאצית, ואלה מאפייניה:
1. היררכיה של גזעים. האנושות מחולקת לגזעים שאינם שווים בערכם. בראש עומד הגזע הארי, ובתוכו העם הגרמני, שנחשב ליוצר התרבות. למטה נמצאים עמים "נחותים" כמו הסלאבים, שנועדו לשרת. היהודים אינם רק גזע נחות אלא "אנטי־גזע" – כוח הרסני שמסכן את כל הגזעים.
2. מאבק מתמיד בין הגזעים. ההיסטוריה מתוארת כמאבק הישרדות בין גזעים, ובו החזק מנצח ושורד והחלש נעלם (דרוויניזם חברתי). המלחמה נתפסת כטבעית וכחיובית.
3. טוהר הדם והתורשה. תכונות הגזע עוברות בתורשה ואינן ניתנות לשינוי בחינוך או בהמרת דת. ערבוב דם בין גזעים גורם לניוון, ולכן יש לשמור על "טוהר הגזע".

מקור מספר הלימוד. בחרתי בקטע מן הפרק "עם וגזע" בספר "מיין קאמפף" ("מאבקי"), שכתב היטלר בשנים 1924–1925 (בחלקו בזמן מאסרו לאחר ניסיון ההפיכה במינכן). בפרק טוען היטלר שכל התרבות האנושית היא בעיקרה פרי יצירתו של הארי, ושתרבויות גדולות נפלו כשהגזע היוצר ערבב את דמו בגזעים נחותים. מול הארי הוא מציב את היהודי כהיפוכו – מי שאינו יוצר דבר ומשחית את העמים שבתוכם הוא חי.
המקור מבטא את מאפיין טוהר הדם: לפי היטלר, הסכנה הגדולה ביותר לעם אינה תבוסה צבאית אלא ערבוב הדם, ולכן המדינה צריכה לשמור על טוהר הגזע. מאפיין זה הוביל לימים לחוקי נירנברג (1935), שאסרו נישואים בין יהודים ל"בני דם גרמני".
בבחינה: ציינו את שם הספר, ההוצאה והעמוד שממנו לקחתם את המקור.

השפעת תורת הגזע ו"מרחב המחיה" על תחילת ההרג ההמוני. ב־22 ביוני 1941 פלשה גרמניה לברית המועצות ("מבצע ברברוסה").
ראשית, "מרחב המחיה". לפי האידאולוגיה, לעם הגרמני נדרש מרחב מחיה גדול במזרח – אדמות לחקלאות ולהתיישבות ומשאבים – שיושג בכוח על חשבון העמים ה"נחותים". שטחי ברית המועצות היו היעד העיקרי של רעיון זה. התוכנית לא הסתפקה בכיבוש: היא נועדה לשנות את פני האוכלוסייה של המרחב, לשעבד את הסלאבים ולגרש מיליונים מהם. היהודים, שנתפסו כאויב הגזעי המסוכן ביותר, לא נועדו להישאר כלל ב"מרחב המחיה" של הגזע הארי.
שנית, המלחמה כמאבק גזעי. מאחר שההיסטוריה נתפסה כמאבק בין גזעים, המלחמה במזרח הוגדרה בעיני היטלר כמלחמת השמדה ולא כמלחמה רגילה כמו במערב. היא נוהלה בלי כללי המלחמה המקובלים, והאוכלוסייה האזרחית הפכה למטרה. לכן, עוד לפני הפלישה, הוכנו ארבע יחידות מבצע (איינזצגרופן, A–D) שנעו בעקבות הצבא. כבר בימים הראשונים החלו לרצוח בירי המוני גברים יהודים, ומסוף הקיץ גם נשים וילדים – קהילות שלמות. בבאבי יאר שליד קייב נרצחו בסוף ספטמבר 1941 יותר מ־33,000 יהודים ביומיים.
לכן ההרג ההמוני החל דווקא עם הפלישה: בפולין, בשנים 1939–1941, רוכזו היהודים בגטאות; בברית המועצות כבר שולבו כיבוש "מרחב המחיה" וה"טיהור" הגזעי למטרה אחת, וההרג ההמוני נעשה חלק מן המלחמה עצמה.

למה זה מקבל ניקוד מלא:

•הוצגו שלושה מאפיינים מובחנים של תורת הגזע (היררכיה, מאבק, טוהר הדם והתורשה).

•המקור מספר הלימוד מוצג (מי, מה, מתי) ומוסבר כיצד הוא מבטא מאפיין מסוים. מקובל גם מקור אחר, כמו כרזה של תעמולת הגזע או סעיף 4 בתוכנית המפלגה.

•ההשפעה מוסברת דרך שני הרעיונות שבשאלה – מרחב המחיה ותורת הגזע – ומודגמת בעובדות (איינזצגרופן, באבי יאר), עם הבחנה בין פולין לברית המועצות.

טעות נפוצה: להציג את "מרחב המחיה" רק כצורך כלכלי, בלי לקשור אותו לתורת הגזע; או לתאר את רצח היהודים בברית המועצות בלי להסביר מדוע הוא החל דווקא עם הפלישה.

שאלה 3 · סימון היהודים, בידודם וריכוז הטיפול בהם בידי האס־אס (1938–1939)

מקור מספר הלימוד34 נקודות

א.

בשנת 1938 נקט המשטר הנאצי כמה צעדים שנועדו לזהות ולסמן את היהודים בגרמניה ולבודד אותם מן החברה הגרמנית.
– הציגו שני צעדים כאלה, והסבירו כיצד סייע כל אחד מהם למשטר לממש את מדיניותו כלפי היהודים.
– בחרו במקור מספר הלימוד המדגים את בידוד היהודים מן החברה או מן התרבות בגרמניה בשנים 1938–1939, והסבירו כיצד המקור שבחרתם מדגים זאת.

(17 נקודות)

ב.

בשנים 1938–1939 רוכז הטיפול ב"שאלה היהודית" בגרמניה, בהדרגה, בידי מנגנוני האס־אס.
– הציגו שתי דוגמאות לתהליך זה.
– הסבירו מדוע העדיפה ההנהגה הנאצית להעביר את הטיפול ביהודים לידי האס־אס אחרי ליל הבדולח. הביאו שני הסברים.

(17 נקודות)

◂ פתרון מלא לשאלה 3

סעיף א

התשובה בקצרה

צעדים: צו השמות (17 באוגוסט 1938) – מ־1 בינואר 1939 כל יהודי שאין לו שם פרטי "יהודי" מן הרשימה חייב להוסיף את השם "ישראל" (גבר) או "שרה" (אישה) – זיהוי בכל מסמך ופנייה לרשויות, השפלה ושלילת זהות; צו הדרכונים (5 באוקטובר 1938) – דרכוני היהודים בוטלו וחודשו עם האות J – זיהוי בגבולות, שליטה בהגירה ובתנועה; רישום הרכוש היהודי (אפריל 1938) – הכנה לנישול. מקור לדוגמה: צו שר החינוך ברנהרד רוסט (15 בנובמבר 1938) שאסר על ילדים יהודים ללמוד בבתי ספר גרמניים – מבודד את הילדים, מנתק קשרי חברה, מגדיר אותם כזרים. חלופות: איסור כניסה של יהודים לתיאטראות, לקולנוע ולקונצרטים (נובמבר 1938); שלילת רישיונות הנהיגה (דצמבר 1938); עדות או יומן מן התקופה.

מה השאלה מבקשת: (1) להציג שני צעדים מ־1938 לזיהוי היהודים, לסימונם ולבידודם, ולהסביר כיצד כל צעד סייע למדיניות. (2) לבחור מקור מספר הלימוד המדגים את בידוד היהודים בשנים 1938–1939 ולהסביר כיצד הוא מדגים זאת.

תשובה מלאה:
צעד ראשון – צו השמות: ב־17 באוגוסט 1938 פורסם צו שלפיו החל ב־1 בינואר 1939 כל יהודי שאין לו שם פרטי מתוך רשימה של שמות "יהודיים" שקבעה המדינה, חייב להוסיף לשמו את השם "ישראל" (לגברים) או "שרה" (לנשים), ולהשתמש בו בכל מסמך רשמי. הצעד סייע למשטר לממש את מדיניותו משום שמעתה זוהה כל יהודי מיד בכל פנייה לרשויות, בכל מסמך ובכל עסקה, גם אם לא נראה "שונה" ולא היה פעיל בקהילה. כך היה קל יותר לאכוף עליו את ההגבלות ואת האיסורים, וגם להשפיל אותו ולשלול ממנו את זהותו האישית.
צעד שני – סימון הדרכונים: ב־5 באוקטובר 1938 בוטלו הדרכונים של היהודים בגרמניה, והם חודשו רק לאחר שהוטבעה בהם האות J (Jude – יהודי). הצעד סייע למשטר לשלוט בתנועת היהודים ובהגירתם: כל יהודי זוהה בגבול ובקונסוליות של מדינות זרות, והרשויות יכלו לפקח מי יוצא, באילו תנאים ועם איזה רכוש. כך שימש הסימון את מדיניות ההגירה הכפויה והנישול, וגם איפשר למדינות זרות לסרב לקלוט יהודים.

מקור מספר הלימוד: צו שפרסם שר החינוך של הרייך, ברנהרד רוסט, ב־15 בנובמבר 1938, כמה ימים אחרי ליל הבדולח. על פי הצו נאסר על ילדים יהודים ללמוד בבתי ספר גרמניים, והם הורשו ללמוד רק בבתי ספר יהודיים. בצו נקבע שאחרי "הרצח הנפשע בפריז" אין לדרוש ממורים ומתלמידים גרמנים ללמוד יחד עם יהודים. המקור מדגים את הבידוד מן החברה: הילדים היהודים נותקו מחבריהם הגרמנים ומן המוסד שבו נפגשו ילדים יהודים וגרמנים מדי יום. היהודים הוגדרו כזרים שאסור להתקרב אליהם, וההפרדה – שהחלה בחוקי נירנברג ביחסים בין מבוגרים – הגיעה עד לילדים. בכך נשלמה כמעט ההוצאה של היהודים ממעגלי החברה והתרבות בגרמניה.

למה זה מקבל ניקוד מלא: שני הצעדים מוצגים במדויק (מה, מתי), ולכל אחד מוסבר מה הוא איפשר למשטר (זיהוי ואכיפה; פיקוח על התנועה וההגירה). המקור מזוהה (מי, מה, מתי), תוכנו מתואר, ומוסבר במפורש כיצד הוא מדגים בידוד. מקובל גם: רישום הרכוש של היהודים (26 באפריל 1938) כצעד זיהוי; כמקור – האיסור על יהודים לבקר בתיאטראות, בבתי קולנוע ובקונצרטים (נובמבר 1938), שלילת רישיונות הנהיגה (דצמבר 1938), או קטע מיומן או מעדות של יהודי בגרמניה באותן שנים.

טעות נפוצה: להציג את הטלאי הצהוב כצעד של 1938 – בגרמניה הונהג הסימון בטלאי רק בספטמבר 1941.
בבחינה: ציינו את שם הספר, ההוצאה והעמוד שממנו לקחתם את המקור.

סעיף ב

התשובה בקצרה

דוגמאות: "המשרד המרכזי להגירה יהודית" בווינה (אוגוסט 1938, אדולף אייכמן מן ה־SD) – הגירה כפויה מהירה תוך נישול; המשרד המרכזי של הרייך להגירה יהודית בברלין (ינואר 1939) – גרינג מינה את היידריך לרכז את ההגירה מכל הרייך; מעצר כ־30,000 יהודים בליל הבדולח בידי הגסטפו ושליחתם למחנות האס־אס; ביטול המעמד המשפטי של הקהילות (מרס 1938) והקמת "ארגון הגג של יהודי גרמניה" (יולי 1939) בפיקוח הגסטפו. הסברים: ליל הבדולח – אלימות רחוב בלתי מבוקרת, נזק לרכוש ולכלכלה, ביקורת בעולם ואי־נחת בחלק מן הציבור – העדפת פעולה שיטתית, שקטה ויעילה; האס־אס כ"עילית" אידאולוגית נאמנה להיטלר, הפועלת מעל לחוק (הגסטפו – פעולותיו אינן כפופות לביקורת בתי המשפט) ובלי עכבות מוסריות; ריכוז הסמכויות בגוף אחד במקום ריבוי גורמים (מפלגה, משרדים) – יעילות והאצת ההגירה.

מה השאלה מבקשת: (1) להציג שתי דוגמאות לריכוז הטיפול ביהודים בידי האס־אס בשנים 1938–1939. (2) להסביר בשני הסברים מדוע העדיפה ההנהגה הנאצית את האס־אס אחרי ליל הבדולח.

תשובה מלאה:
דוגמה ראשונה: אחרי סיפוח אוסטריה הוקם בווינה, באוגוסט 1938, "המשרד המרכזי להגירה יהודית", בניהולו של אדולף אייכמן, איש שירות הביטחון (SD) של האס־אס. המשרד ריכז במקום אחד את כל ההליכים הדרושים ליציאה, ואילץ את היהודים להגר במהירות תוך שהם מוותרים על רוב רכושם. בתוך חודשים ספורים יצאו מאוסטריה עשרות אלפי יהודים.
דוגמה שנייה: בינואר 1939 הורה הרמן גרינג להקים בברלין משרד מרכזי של הרייך להגירה יהודית, ומינה את ריינהרד היידריך, ראש משטרת הביטחון, לעמוד בראשו. כך הועבר הטיפול בהגירת היהודים מכל הרייך לידי מנגנוני האס־אס, על פי "הדגם הווינאי".
(דוגמאות אפשריות נוספות: בליל הבדולח עצרו הגסטפו ומנגנוני המשטרה כ־30,000 גברים יהודים ושלחו אותם למחנות הריכוז שבניהול האס־אס; אחרי ביטול המעמד המשפטי של הקהילות היהודיות במרס 1938, הוקם ביולי 1939 "ארגון הגג של יהודי גרמניה", שכל היהודים חויבו להשתייך אליו והוא פעל בפיקוח הגסטפו.)

הסבר ראשון – לקחי ליל הבדולח: הפוגרום היה אלימות רחוב המונית שהמשטר לא שלט בה עד הסוף. היא גרמה לנזק כבד לרכוש שהמשטר רצה להעביר לידיו, להרס ברחובות, לביקורת חריפה בעיתונות ובממשלות בעולם ולאי־נחת אצל חלק מן הציבור הגרמני. ההנהגה הסיקה שאלימות פרועה אינה הדרך היעילה להשגת מטרותיה, והעדיפה פעולה שיטתית, מסודרת ושקטה – מעצרים, פיקוח, נישול והגירה כפויה – בידי גוף מקצועי ומאורגן. האס־אס, שהיו לו משטרה, מחנות ומנגנון מודיעין, התאים לכך.
הסבר שני – אופי האס־אס: האס־אס נחשב לעילית האידאולוגית של המשטר, ואנשיו היו נאמנים לחלוטין להיטלר ולתורת הגזע. הוא פעל מעל לחוק – פעולות הגסטפו לא היו כפופות לביקורת של בתי המשפט – ויכול היה לנקוט צעדים קשים בלי לחשוש מעכבות משפטיות או מוסריות. ריכוז הטיפול בידיו החליף את ריבוי הגורמים שעסקו קודם בנושא (המפלגה, משרדי ממשלה שונים) בגוף אחד בעל סמכות, ואיפשר להאיץ את דחיקת היהודים מן הרייך ולפקח עליהם מקרוב.

למה זה מקבל ניקוד מלא: שתי דוגמאות מדויקות (גוף, מועד, תפקיד) הממחישות ריכוז בידי האס־אס, ושני הסברים שונים ומלאים: אחד מן הנסיבות (לקחי ליל הבדולח – מאלימות רחוב לפעולה שיטתית) ואחד מאופיו של האס־אס (נאמנות אידאולוגית, פעולה מעל לחוק, ריכוז ויעילות). מקובל גם: הכנה לפעולות רחבות יותר נגד היהודים לקראת המלחמה המתקרבת.

טעות נפוצה: לתאר את פעולת האיינזצגרופן או את "הפתרון הסופי" – השאלה עוסקת בשנים 1938–1939, שבהן המטרה המרכזית הייתה הגירה כפויה ונישול.

פרק שני – לאומיות וציונות

בחירה – אם בחרתם בפרק זה, ענו על אחת מן השאלות 4–6 (33 נקודות)

שאלה 4 · התנועות הלאומיות והעבר ההיסטורי; הטריטוריה והתחייה הלאומית

השוואה33 נקודותמקור 4 מקור 5

א.

הציגו שתי דרכים שבהן השתמשו התנועות הלאומיות באירופה במאה ה־19 בעבר ההיסטורי של האומה כדי לחזק את התודעה הלאומית. בחרו במקור מספר הלימוד, והסבירו כיצד אחת מן הדרכים האלה באה לידי ביטוי במקור זה.

(16 נקודות)

ב.

לפניכם שני קטעי מקור (1–2) העוסקים בקשר בין הטריטוריה (הארץ) ובין התחייה הלאומית־ציונית.
מקור 1 – מנחם אוסישקין, "תוכניתנו", 1905.
מקור 2 – ישראל זנגוויל והקמת "ההסתדרות הטריטוריאליסטית היהודית", 1905.
– הציגו את העמדה שבאה לידי ביטוי במקור 1 ואת העמדה שבאה לידי ביטוי במקור 2 בנוגע לקשר בין ארץ־ישראל ובין התחייה הלאומית־ציונית.
– הסבירו את הסיבות להבדל בין העמדות שהצגתם. בתשובתכם התייחסו לשניים ממאפייני המקור האלה: יוצר המקור, מועד פרסום המקור, המקום שבו פעל יוצר המקור, קהל היעד.

(17 נקודות)

◂ פתרון מלא לשאלה 4

סעיף א

התשובה בקצרה

דרכים (2): כתיבת היסטוריה לאומית והאדרת "תור זהב" בעבר (יוון העתיקה בעיני היוונים; רומא בעיני האיטלקים; ממלכת פולין הגדולה); הנצחת גיבורים וקרבות – אנדרטאות, טקסי זיכרון (אנדרטת ארמיניוס/הרמן בטויטובורג, 1875); איסוף מסורות עממיות, אגדות ושירי עם (האחים גרים); ציורים ויצירות ספרות על אירועים מן העבר; בחירת סמלים מן העבר.
מקור מספר הלימוד: למשל ציור היסטורי לאומי (כגון ציורו של יאן מטייקו על קרב גרונוולד, 1878) – מבטא האדרת ניצחון מן העבר כדי לחזק גאווה ותודעה לאומית בעם משועבד.

מה השאלה מבקשת: שתי מטלות. (1) "הציגו שתי דרכים" שבהן השתמשו התנועות בעבר ההיסטורי. (2) "בחרו במקור מספר הלימוד, והסבירו" – מקור ודרך אחת שהוא מבטא.

תשובה מלאה:
דרך 1 – כתיבת היסטוריה לאומית והאדרת "תור הזהב". התנועות הלאומיות טיפחו כתיבה של היסטוריה המספרת את סיפור האומה מראשיתה, והאדירו תקופה מפוארת בעבר: היוונים ראו את עצמם יורשי יוון הקלאסית, האיטלקים – את רומא העתיקה, והפולנים – את ממלכת פולין הגדולה. העבר המפואר הוכיח שהאומה ראויה לחירות, ונתן תקווה שתחזור לגדולתה.
דרך 2 – הנצחת גיבורים וקרבות. התנועות הקימו אנדרטאות, ערכו טקסים וציירו ציורים על גיבורים וניצחונות. בגרמניה, למשל, הוקמה אנדרטה ענקית לארמיניוס (הרמן) – מנהיג השבטים הגרמניים שהביס את הלגיונות הרומיים ביער טויטובורג בשנת 9 לספירה – והיא נחנכה ב־1875, אחרי איחוד גרמניה.

מקור מספר הלימוד: הציור "קרב גרונוולד" של הצייר הפולני יאן מטייקו (1878), המתאר את ניצחון צבאות פולין וליטא על המסדר הטבטוני בשנת 1410. הציור הוצג בתקופה שבה פולין הייתה מחולקת בין רוסיה, פרוסיה ואוסטריה.
כיצד הוא מבטא את הדרך: הציור מאדיר ניצחון מפואר מן העבר על אויב גרמני, בזמן שהפולנים היו משועבדים – בין השאר לפרוסיה. הוא מזכיר לפולנים שהיו פעם עם חזק ועצמאי, מעורר בהם גאווה לאומית ותקווה שיחזרו לעצמאותם. כך משמש העבר לחיזוק התודעה הלאומית בהווה.
בבחינה: ציינו את שם הספר, ההוצאה והעמוד שממנו לקחתם את המקור.

למה זה מקבל ניקוד מלא:

•הוצגו שתי דרכים שונות, עם דוגמה לכל אחת.

•המקור הוצג (יוצר, זמן, תוכן) והוסבר כיצד הוא מבטא את השימוש בעבר לחיזוק התודעה.

טעות נפוצה: להציג את העבר רק כ"זיכרון", בלי להסביר כיצד הוא שימש את התנועה הלאומית בהווה.

סעיף ב

התשובה בקצרה

מקור 1: רק ארץ־ישראל – "רק אליה קשור העם בזיכרונותיו, בתקוותיו ובתרבותו"; לפעול "כבר עכשיו" – רכישת קרקעות, מושבות, עברית, עליית צעירים שיעבדו את הקרקע בעצמם.
מקור 2: כל טריטוריה – "יש לחפש כל טריטוריה שבה יוכלו היהודים לחיות באוטונומיה ובביטחון, גם אם אינה ארץ־ישראל"; הדחיפות – "הצלת המוני היהודים", "אין לעם היהודי זמן לחכות".
סיבות (2): יוצר – אוסישקין, איש חובבי ציון ומראשי "ציוני ציון" ברוסיה, שהתנגד לאוגנדה, לעומת זנגוויל, סופר מערבי מתומכי הרצל ומתומכי ההצעה; מועד – שניהם ב־1905, אחרי פרעות קישינב (1903) ומות הרצל (1904); זנגוויל – מיד אחרי דחיית ההצעה בקונגרס השביעי, ולכן פרש והקים ארגון חדש; מקום – רוסיה, שבה חובבי ציון והקשר המסורתי לציון חזקים, לעומת לונדון, שממנה נראו הבעיה כהצלה של פליטים והפתרון כמשא ומתן עם ממשלות; קהל יעד – הציונים ברוסיה והצעירים שיעלו, לעומת יהודים ותומכים שחיפשו מקלט מיידי.

מה השאלה מבקשת: שתי מטלות. (1) להציג את העמדה בכל אחד מן המקורות בנוגע לקשר בין ארץ־ישראל ובין התחייה הלאומית. (2) להסביר את הסיבות להבדל, בעזרת שניים ממאפייני המקור שברשימה.

תשובה מלאה:
העמדה במקור 1. אוסישקין קובע ש"רק ארץ־ישראל יכולה להיות המולדת של העם היהודי", משום ש"רק אליה קשור העם בזיכרונותיו, בתקוותיו ובתרבותו", וארץ אחרת "לא תעורר בעם את הכוחות הנדרשים לבניין מולדת". הוא קורא "לפעול כבר עכשיו בארץ־ישראל": לרכוש קרקעות, להקים מושבות, לטפח את העברית, ולקרוא לצעירים לעלות ולעבוד את הקרקע בעצמם.
העמדה במקור 2. זנגוויל טוען ש"השאלה הדחופה היא הצלת המוני היהודים", ולכן "יש לחפש כל טריטוריה שבה יוכלו היהודים לחיות באוטונומיה ובביטחון, גם אם אינה ארץ־ישראל". בעיניו, הקשר לארץ־ישראל אינו תנאי לתחייה הלאומית; התנאי הוא טריטוריה בטוחה – מיד.

הסיבות להבדל.
מאפיין 1 – יוצר המקור. אוסישקין היה ממנהיגי חובבי ציון ברוסיה, תנועה שפעלה מראשיתה ליישוב ארץ־ישראל, והוא עמד בראש המתנגדים להצעת אוגנדה ("ציוני ציון"). בעיניו, הקשר ההיסטורי והתרבותי לארץ הוא לב הציונות. זנגוויל, לעומתו, היה סופר מערבי, יליד לונדון, מתומכיו של הרצל ומתומכי הצעת מזרח אפריקה. הוא הגיע לציונות דרך הציונות המדינית של הרצל, שראתה בראש ובראשונה את מצוקת היהודים ואת הצורך בפתרון מדיני, ולכן היה מוכן לוותר על ארץ־ישראל.
מאפיין 2 – מועד פרסום המקור. שני המקורות נכתבו ב־1905, שנתיים אחרי פרעות קישינב (1903) ושנה אחרי מות הרצל (1904), כשהתנועה הציונית נאבקה על דרכה. זנגוויל פעל מיד אחרי שהקונגרס השביעי (קיץ 1905) דחה סופית את הצעת אוגנדה, ולכן פרש והקים ארגון חדש שיממש את מה שהקונגרס דחה. באותה שנה התרחשה ברוסיה מהפכה, ובסופה גל פרעות קשה – דבר שחיזק את תחושת הדחיפות שלו. אוסישקין, מנגד, ראה בכישלון המשא ומתן המדיני של הרצל הוכחה שאין לחכות לצ'רטר, אלא לבנות בפועל בארץ־ישראל.
(מקובל גם: המקום – אוסישקין פעל באימפריה הרוסית, במרכז היהודי ההמוני שבו הקשר המסורתי לציון היה עמוק; זנגוויל פעל בלונדון, שממנה ראו את הבעיה כשאלה של הצלת פליטים ומשא ומתן עם ממשלות. או קהל היעד – אוסישקין פנה לציונים ברוסיה ולצעירים שיעלו לארץ; זנגוויל פנה ליהודים שחיפשו מקלט מיידי ולממשלות שעשויות להציע שטח.)

למה זה מקבל ניקוד מלא:

•שתי העמדות הוצגו בבירור ועוגנו בציטוטים.

•ההבדל הוסבר בעזרת שני מאפיינים, וכל אחד הוסבר לגבי שני המקורות.

טעות נפוצה: לכתוב שזנגוויל התנגד לציונות – הוא ביקש פתרון לאומי־טריטוריאלי, אבל לא בהכרח בארץ־ישראל; או לבלבל בין הקונגרס השישי (1903) ובין השביעי (1905).

שאלה 5 · איחוד גרמניה ושינוי מפת אירופה

שאלת מקור33 נקודותמקור 6

א.

לפניכם קטע מדברים שנשא אוטו פון ביסמרק, ראש ממשלת פרוסיה, ב־30 בספטמבר 1862, לפני ועדת התקציב של בית הנבחרים הפרוסי, בעת ויכוח בין הממשלה לבין רוב הנבחרים על תקציב הצבא.
– הציגו שניים ממאפייני המקור: זהות הדובר, הקהל, מטרת הדברים. הסבירו כיצד אחד מהם משפיע על תוכן הדברים.
– הסבירו מהי הדרך לאיחוד גרמניה שמציג ביסמרק בקטע, ובמה היא שונה מן הדרך שבה ניסו להשיג את האיחוד בשנים 1849–1848.

(18 נקודות)

ב.

– על פי מה שלמדתם, תארו כיצד מימש ביסמרק את הדרך שהציג בקטע בשנים 1871–1864.
– הסבירו שני שינויים שחוללו איחוד גרמניה והמלחמות שהובילו אליו במפה המדינית של אירופה.

(15 נקודות)

◂ פתרון מלא לשאלה 5

סעיף א

התשובה בקצרה

מאפיינים: הדובר – ביסמרק, ראש ממשלת פרוסיה (מונה בספטמבר 1862), שמרן, נאמן למלך וילהלם הראשון; הקהל – חברי ועדת התקציב של בית הנבחרים, שרובם ליברלים שסירבו לאשר את תקציב רפורמת הצבא; המטרה – לשכנע את הנבחרים לאשר את תקציב הצבא, בטענה שרק כוח צבאי יביא לאיחוד גרמניה, שאותו רצו גם הליברלים. השפעה: בגלל הקהל הליברלי הוא מבטל את חשיבות "הליברליזם" ו"החלטות של רוב" ומדגיש את "עוצמתה" של פרוסיה. הדרך: איחוד "מלמעלה" בהנהגת פרוסיה, באמצעות כוח צבאי ומלחמה ("בברזל ובדם") וניצול "הרגע המתאים"; ב־1849–1848 – ניסיון ליברלי "מלמטה": מהפכה, אספה לאומית נבחרת בפרנקפורט, חוקה והחלטות רוב ("נאומים והחלטות של רוב"); הכתר שהוצע למלך פרוסיה ב־1849 נדחה, והניסיון נכשל.

מה השאלה מבקשת: שתי משימות: (1) להציג שניים ממאפייני המקור (דובר, קהל, מטרה) ולהסביר כיצד אחד מהם משפיע על התוכן; (2) להסביר את דרך האיחוד שמציג ביסמרק ובמה היא שונה מן הדרך של 1849–1848.

תשובה מלאה:
משימה 1 – מאפייני המקור:
זהות הדובר: אוטו פון ביסמרק, אציל פרוסי שמרן, שמונה בספטמבר 1862 לראש ממשלת פרוסיה בידי המלך וילהלם הראשון, כדי להעביר את רפורמת הצבא שהמלך דרש.
הקהל: חברי ועדת התקציב של בית הנבחרים הפרוסי. רוב הנבחרים היו ליברלים, שתמכו באיחוד גרמניה אך סירבו לאשר את תקציב הצבא, כי רצו לחזק את כוחו של הפרלמנט מול המלך.
מטרת הדברים: לשכנע את הנבחרים לאשר את תקציב הצבא, בטענה שאיחוד גרמניה – שגם הם שואפים אליו – יושג רק בכוח צבאי פרוסי.
השפעת הקהל על התוכן: מאחר שביסמרק פונה לנבחרים ליברלים, הוא מנסה לשכנע אותם שהרעיונות שלהם אינם הדרך לאיחוד. לכן הוא אומר ש"לא אל הליברליזם של פרוסיה נשואות עיני גרמניה, אלא אל עוצמתה", ומזכיר להם את "הטעות הגדולה של 1848 ו־1849" – כישלון הליברלים עצמם. הוא מעמיד את "העוצמה" מול "הליברליזם", ואת "הברזל והדם" מול "הנאומים וההחלטות של רוב" – כלומר, מול דרך הפעולה של הפרלמנט שלפניו הוא עומד.

משימה 2 – הדרך לאיחוד וההבדל מ־1849–1848:
ביסמרק מציג דרך של איחוד "מלמעלה", בהנהגת מדינה חזקה – פרוסיה – ובאמצעות כוח צבאי. לדבריו, "על פרוסיה לרכז את כוחה ולשמור עליו לקראת הרגע המתאים", כלומר לבנות צבא חזק ולנצל הזדמנות מדינית; ובסוף הקטע: השאלות הגדולות יוכרעו "בברזל ובדם" – במלחמה. הוא גם מבקר את "גבולותיה של פרוסיה על פי הסכמי וינה", ובכך רומז שיש לשנות את מפת 1815 בכוח.
בשנים 1849–1848 ניסו הליברלים להשיג את האיחוד בדרך אחרת – "מלמטה", בדרך מהפכנית ודמוקרטית. במהלך מהפכות 1848 התכנסה בפרנקפורט אספה לאומית נבחרת, שניסחה חוקה לגרמניה מאוחדת והציעה ב־1849 את כתר הקיסרות למלך פרוסיה פרידריך וילהלם הרביעי. המלך דחה את הכתר שהוצע לו מידי נבחרי העם, והניסיון נכשל. ביסמרק מכנה דרך זו "נאומים והחלטות של רוב" ורואה בה "טעות": היא נשענה על הסכמה ועל רעיונות ליברליים, אך לא היה בידיה כוח צבאי להתגבר על התנגדות השליטים ועל התנגדות אוסטריה. ההבדל, אם כן, הוא בגורם המוביל (מדינה ומלך לעומת אספה נבחרת), באמצעים (כוח צבאי ומלחמה לעומת דיונים, חוקה והחלטות) ובאופי המדינה שתקום (מונרכיה בהנהגת פרוסיה לעומת מדינה חוקתית ליברלית).

למה זה מקבל ניקוד מלא: מוצגים שני מאפיינים נכונים, ומוסבר במפורש כיצד אחד מהם משתקף בתוכן, בציטוט מן הקטע. במשימה 2 הדרך של ביסמרק מוסברת ומעוגנת בציטוטים, ומוסבר ההבדל מ־1849–1848 על סמך עובדות מדויקות (אספת פרנקפורט, דחיית הכתר). מקובל גם: מטרה של חיזוק מעמד המלך מול הפרלמנט; הדגשה שביסמרק רצה איחוד ללא אוסטריה ובהנהגת פרוסיה.

טעות נפוצה: לכתוב שביסמרק נשא את הדברים "לפני הרייכסטאג" או "בפרלמנט הגרמני" – ב־1862 עדיין לא הייתה גרמניה מאוחדת, והדברים נישאו בבית הנבחרים של פרוסיה.

סעיף ב

התשובה בקצרה

מימוש: שלוש מלחמות – נגד דנמרק (1864, יחד עם אוסטריה, על שלזוויג והולשטיין); נגד אוסטריה (1866, ניצחון בקניגגרץ), פירוק הקונפדרציה הגרמנית והקמת הקונפדרציה הצפון־גרמנית בהנהגת פרוסיה (1867); נגד צרפת (1871–1870, ניצחון בסדאן), הצטרפות מדינות הדרום, הכרזת הקיסרות הגרמנית בארמון ורסאי ב־18 בינואר 1871, וילהלם הראשון קיסר. שינויים במפה: במקום 39 מדינות – מדינה אחת חזקה במרכז אירופה, שינוי מאזן הכוחות; אוסטריה הוצאה מגרמניה, ובעקבות ההפסד ב־1866 נחתמה הפשרה עם ההונגרים (1867) וקמה אוסטריה־הונגריה; צרפת נאלצה למסור לגרמניה את אלזס וחלק מלורן (הסכם פרנקפורט, 1871); ונציה (1866) ורומא (1870) צורפו לאיטליה בזכות מלחמות פרוסיה.

מה השאלה מבקשת: שתי משימות: (1) לתאר, על פי הידע, כיצד מימש ביסמרק את דרך "הברזל והדם" בשנים 1871–1864; (2) להסביר שני שינויים במפה המדינית של אירופה שנבעו מאיחוד גרמניה ומן המלחמות שהובילו אליו.

תשובה מלאה:
משימה 1 – מימוש הדרך:
ביסמרק חיזק את צבא פרוסיה (גם בלי אישור התקציב בפרלמנט) והוביל אותה לשלוש מלחמות קצרות, שבכל אחת ניצל את "הרגע המתאים" מבחינה מדינית. במלחמה הראשונה (1864) נלחמו פרוסיה ואוסטריה יחד נגד דנמרק וכבשו את הדוכסויות שלזוויג והולשטיין. במלחמה השנייה (1866) נלחמה פרוסיה באוסטריה, שהייתה יריבתה על ההנהגה בגרמניה, וניצחה בקרב קניגגרץ (סדובה); הקונפדרציה הגרמנית פורקה, אוסטריה הוצאה מענייני גרמניה, וב־1867 הוקמה הקונפדרציה הצפון־גרמנית בהנהגת פרוסיה. במלחמה השלישית (1871–1870) נלחמו פרוסיה ובעלות בריתה, ובהן מדינות הדרום, נגד צרפת, וניצחו בקרב סדאן. בעקבות הניצחון הצטרפו מדינות הדרום – בוואריה, וירטמברג, באדן והסן – לאיחוד, וב־18 בינואר 1871 הוכרזה באולם המראות בארמון ורסאי הקיסרות הגרמנית, ומלך פרוסיה וילהלם הראשון הוכרז לקיסר. כך הושג האיחוד "בברזל ובדם", ולא באספה נבחרת.

משימה 2 – שני שינויים במפה:
שינוי ראשון – הקמת מדינה גרמנית אחת וחזקה במרכז אירופה. במקום 39 המדינות של הקונפדרציה הגרמנית שנקבעה ב־1815 קמה קיסרות גרמנית מאוחדת, מן החזקות באירופה מבחינה צבאית וכלכלית. בכך הופר מאזן הכוחות שקבע קונגרס וינה, שהעדיף מרכז אירופה מפוצל: צרפת איבדה את מעמדה כמעצמה המובילה ביבשת, וגרמניה הפכה לכוח המרכזי בה.
שינוי שני – הוצאת אוסטריה מגרמניה והקמת אוסטריה־הונגריה. אחרי תבוסתה ב־1866 נדחקה אוסטריה מן המרחב הגרמני, ונחלשה עד כדי כך שנאלצה ב־1867 להגיע לפשרה עם התנועה הלאומית ההונגרית: האימפריה הפכה למונרכיה כפולה – אוסטריה־הונגריה – שבה להונגרים מעמד שווה. כך שינו מלחמות האיחוד גם את המבנה של האימפריה הרב־לאומית הגדולה במרכז אירופה, ואוסטריה הפנתה את שאיפותיה לבלקן.
(מקובל גם: צירוף אלזס וחלק מלורן לגרמניה בהסכם פרנקפורט (1871), מה שיצר עוינות מתמשכת בין צרפת לגרמניה; או השלמת איחוד איטליה בעקבות מלחמות פרוסיה – ונציה צורפה לאיטליה ב־1866, ורומא ב־1870 לאחר שצרפת הוציאה ממנה את חיל המצב שלה.)

למה זה מקבל ניקוד מלא: התיאור כולל את שלוש המלחמות ותוצאותיהן ואת הכרזת הקיסרות, בתאריכים נכונים, ומקשר אותן ל"ברזל ודם" שבקטע. כל אחד משני השינויים מוסבר – מה היה קודם (מפת 1815), מה השתנה ומה הייתה המשמעות – ולא רק מצוין.

טעות נפוצה: לבלבל בין סדר המלחמות, או לכתוב שהקיסרות הוכרזה בברלין; היא הוכרזה בארמון ורסאי שבצרפת.

שאלה 6 · זהות בסכנה והשראה לאומית

מקור מספר הלימוד33 נקודות

א.

במאה ה־19 עברו חלקים גדולים בעם היהודי תהליכים של חילון ושל השתלבות בחברה הסובבת.
– תארו שתי דרכים שבהן באו לידי ביטוי תהליכים אלה בחיי היהודים באירופה.
– הסבירו מדוע עוררו תהליכים אלה חשש לאובדן הזהות היהודית, וכיצד חשש זה תרם לצמיחת התנועה הציונית.

(18 נקודות)

ב.

– בחרו במקור מספר הלימוד שבו באה לידי ביטוי ההשפעה של רעיונות הלאומיות או של התנועות הלאומיות באירופה על צמיחת הלאומיות היהודית. הסבירו כיצד השפעה זו באה לידי ביטוי במקור שבחרתם.
– הסבירו מדוע, על אף ההשפעה של רעיונות הלאומיות, נדחו יהודים רבים מן התנועות הלאומיות של העמים שבקרבם חיו.

(15 נקודות)

◂ פתרון מלא לשאלה 6

סעיף א

התשובה בקצרה

ביטויים: עזיבת שמירת המצוות והחינוך הדתי, לימודים בבתי ספר ובאוניברסיטאות כלליים ואימוץ השפה והתרבות המקומית (בהשפעת תנועת ההשכלה); הגדרה עצמית כ"בני דת משה" שהם בני האומה המקומית; תנועת הרפורמה; המרת דת ונישואי תערובת. חשש: הדת, שהייתה מה שלכד את היהודים, נחלשה, ובלי מסגרת חלופית היהודים עלולים להיטמע ולהיעלם כעם. תרומה לציונות: הציונות הציעה זהות לאומית־חילונית (עם, היסטוריה, לשון עברית, ארץ) במקום הזהות הדתית, ובמדינה/מרכז לאומי יוכלו היהודים לשמור על זהותם.

מה השאלה מבקשת: שני חלקים: (1) לתאר שתי דרכים שבהן באו לידי ביטוי החילון וההשתלבות; (2) להסביר מדוע עוררו חשש לאובדן הזהות וכיצד החשש תרם לצמיחת הציונות.

תשובה מלאה:
תהליכי החילון וההשתלבות באו לידי ביטוי בכמה דרכים. ראשית, בהשפעת תנועת ההשכלה, שהחלה בברלין בסוף המאה ה־18 ובראשה משה מנדלסון, יהודים רבים החלו ללמוד בבתי ספר ובאוניברסיטאות כלליים, אימצו את שפת המדינה ואת תרבותה, ונטשו בהדרגה את אורח החיים הדתי המסורתי ואת סמכות הקהילה והרבנים. שנית, לאחר קבלת האמנציפציה רבים הגדירו את עצמם כבני האומה המקומית – למשל "גרמנים בני דת משה" – וראו ביהדות דת בלבד ולא לאום. במקביל צמחה תנועת הרפורמה, שהוציאה מן התפילה את הבקשות לשיבה לציון, וחלק מן היהודים אף המירו את דתם או נישאו נישואי תערובת כדי להשתלב באופן מלא.
החשש לאובדן הזהות היהודית נבע מכך שבמשך דורות רבים הדת והקהילה היו מה שלכד את היהודים והבדיל אותם מסביבתם. כאשר הדת נחלשה והיהודים השתלבו בתרבות הסובבת, לא נותרה מסגרת אחרת שתשמור על הקשר ביניהם, וגברה הסכנה שהיהודים ייטמעו ויחדלו להתקיים כעם.
חשש זה תרם לצמיחת הציונות, משום שהציונות הציעה מסגרת זהות חדשה – לאומית ולא דתית בלבד: היהודים הם עם בעל היסטוריה משותפת, לשון (העברית, שהחלה להתחדש כשפה מדוברת) וארץ. יהודי חילוני יכול להמשיך להיות יהודי כבן העם היהודי, גם אם אינו שומר מצוות. ההקמה של מרכז לאומי בארץ־ישראל נתפסה כדרך לשמור על קיומו של העם ועל זהותו, ובכך הציונות פנתה גם ליהודים שהתרחקו מן הדת.

למה זה מקבל ניקוד מלא: בחלק הראשון: שתי דרכים שונות ומוחשיות (לא רק "השתלבו"), עם פירוט. בחלק השני: הסבר של מקור החשש (הדת כגורם מלכד שנחלש) + קשר סיבתי לציונות (זהות לאומית חילונית חלופית). מקובל גם להזכיר את אחד העם, שטען במאמרו "עבדות בתוך חירות" (1891) שהיהודים במערב קיבלו זכויות במחיר ויתור על זהותם הלאומית, ושראה בציונות קודם כול פתרון ל"בעיית היהדות" – הצורך במרכז רוחני שישמור על התרבות היהודית.

טעות נפוצה: להסביר רק את האנטישמיות כגורם לציונות – השאלה עוסקת בחשש לאובדן הזהות, שהוא גורם נפרד; או להציג את ההשכלה כגורם שרק עיכב את הציונות, בלי להסביר כיצד החשש שעוררה סייע לצמיחתה.

סעיף ב

התשובה בקצרה

מקור לדוגמה: מאמרו של אליעזר בן־יהודה "שאלה נכבדה" בכתב העת "השחר" (1879) – בהשראת מאבקם של עמי הבלקן (הבולגרים) לעצמאות, טען שגם היהודים הם עם הזכאי לתחייה לאומית בארצו ובלשונו – כלומר: אם הם זוכים לכך, מדוע לא אנחנו? מקובל גם: משה הס, "רומי וירושלים" (1862), בהשראת איחוד איטליה. דחייה: הלאומיות האירופית הגדירה את האומה לפי מוצא משותף, היסטוריה, תרבות ולעתים דת (נוצרית), ולכן היהודים נתפסו כזרים שאינם חלק מן האומה; בתנועות לאומיות רבות הופנתה כלפיהם איבה (למשל ההיסטוריון הגרמני היינריך פון טרייטשקה, 1879: "היהודים הם אסוננו").

מה השאלה מבקשת: שני חלקים: (1) לבחור מקור מספר הלימוד ולהסביר כיצד בא בו לידי ביטוי השפעת הלאומיות על הלאומיות היהודית; (2) להסביר מדוע נדחו היהודים מן התנועות הלאומיות.

תשובה מלאה:
המקור שבחרתי: המאמר "שאלה נכבדה" של אליעזר בן־יהודה, שהתפרסם בשנת 1879 בכתב העת העברי "השחר" שערך פרץ סמולנסקין בווינה. בן־יהודה, אז סטודנט צעיר בפריז, כתב את המאמר בהשפעת המאבק של עמי הבלקן, ובעיקר הבולגרים, לעצמאות, בעקבות מלחמת רוסיה–טורקיה (1877–1878).
השפעת הלאומיות באה לידי ביטוי במקור בכך שבן־יהודה משווה את היהודים לעמים האחרים: אם עמים קטנים שהיו משועבדים זוכים לתחייה לאומית ולעצמאות, גם היהודים, שהם עם בעל היסטוריה ולשון משלו, זכאים לכך; ברוח השאלה "וכי נופלים אנחנו מהם?", הוא אינו מוצא סיבה שהיהודים ייחשבו נחותים משאר העמים. הוא מאמץ את עקרונות הלאומיות האירופית – שלכל עם יש זכות למולדת ולתרבות לאומית – וקורא ליישוב ארץ־ישראל ולתחיית הלשון העברית. כך רעיון הלאומיות שינה את האופן שבו ראו יהודים את עצמם: לא רק כקהילה דתית הממתינה לגאולה משיחית, אלא כעם שצריך לפעול בעצמו כמו העמים האחרים.
על אף ההשפעה הזאת, יהודים רבים נדחו מן התנועות הלאומיות של העמים שבקרבם חיו. הלאומיות האירופית, ובמיוחד הלאומיות הרומנטית, הגדירה את בני האומה לפי מוצא משותף, היסטוריה, מסורת ותרבות – ולעתים גם לפי הדת הנוצרית. לכן גם יהודים שדיברו את שפת המקום והזדהו עם האומה נתפסו כזרים שאינם שייכים ל"רוח העם". בסוף המאה ה־19 התחזקה בתנועות לאומיות רבות איבה גלויה ליהודים: בגרמניה, למשל, כתב ההיסטוריון היינריך פון טרייטשקה ב־1879 "היהודים הם אסוננו". הדחייה הזאת הביאה יהודים למסקנה שאם אינם יכולים להיות חלק מן הלאום של שכניהם, עליהם לבנות לאום משלהם.

למה זה מקבל ניקוד מלא: בחלק הראשון: זיהוי מדויק של המקור (מי, מתי, איזה סוג מקור) + הסבר של הרעיון הלאומי שבו + הסבר כיצד הוא מבטא השפעה של הלאומיות האירופית (השוואה לעמים אחרים, זכות לעצמאות, לשון ומולדת). מקובל גם כל מקור אחר מספר הלימוד שבו הקשר מוסבר – למשל משה הס, "רומי וירושלים" (1862), שבו מושווה תחיית איטליה לתחיית ישראל, או דבריו של מקס נורדאו על השפעת רעיון הלאומיות על היהודים. בחלק השני: הסבר של הגדרת הלאום האירופית (מוצא, תרבות, דת) ומדוע היא הוציאה את היהודים מן הכלל, עם דוגמה.

טעות נפוצה: לבחור מקור שבו בא לידי ביטוי רק סבלם של היהודים (פרעות, אנטישמיות) בלי קשר להשפעת הלאומיות; או להציג את הכמיהה הדתית לציון כביטוי להשפעת הלאומיות המודרנית.
בבחינה: ציינו את שם הספר, ההוצאה והעמוד שממנו לקחתם את המקור.

פרק שלישי – המאבק על הקמת מדינת ישראל

בחירה – אם בחרתם בפרק זה, ענו על אחת מן השאלות 7–9 (33 נקודות)

שאלה 7 · פרשת ביריה – ההתיישבות כדרך מאבק

השוואה33 נקודותקטע מעובד: פרשת ביריה, 1946

א.

לפניכם קטע העוסק בפרשת ביריה בשנת 1946.
הסבירו כיצד באות לידי ביטוי בקטע שתיים מן המטרות של המאבק של היישוב היהודי בתחום ההתיישבות בשנים 1945–1947.

(15 נקודות)

ב.

השוו בין פרשת ביריה (1946) לבין העלייה על הקרקע של 11 הנקודות בנגב (אוקטובר 1946), על פי שני תבחינים:
– האזור שבו התרחשה הפעולה וחשיבותו לעיצוב גבולות המדינה העתידית;
– הדרך שבה בוצעה הפעולה.
בכל תבחין ציינו דמיון או הבדל, והסבירו אותו.

(18 נקודות)

◂ פתרון מלא לשאלה 7

סעיף א

התשובה בקצרה

מטרה 1 – עיצוב גבולות המדינה העתידית והרחבת ההתיישבות לאזורים דלילים: ביריה נמצאת "בגליל העליון ההררי, אזור שבו היו... יישובים יהודיים מעטים בלבד"; נוכחות יהודית שם נועדה להבטיח שהאזור ייכלל בתחום המדינה. מטרה 2 – מאבק במדיניות הבריטית ובהגבלות על ההתיישבות, באמצעות קביעת עובדות בשטח: "השלטונות אסרו לחזור ולהתיישב בו", ובכל זאת "אלפי בני נוער ומבוגרים" עלו, וכשהמחנה נהרס "הקימו אותו שוב", עד ש"נאלצו הבריטים להשלים עם המצב". מקובל גם: גיוס הציבור ואחדות היישוב במאבק לא אלים ("מכל רחבי הארץ"; "סמל של מאבק... בדרך של התיישבות"); חיזוק אזורי הספר.

מה השאלה מבקשת: "הסבירו כיצד באות לידי ביטוי בקטע" – לזהות שתי מטרות של המאבק בתחום ההתיישבות, לעגן כל אחת בציטוט מן הקטע ולהסביר את הקשר.

תשובה מלאה:
בשנים 1945–1947 ההתיישבות הייתה אחד מתחומי המאבק של היישוב בשלטון הבריטי, לצד המאבק הצבאי וההעפלה. פרשת ביריה מבטאת כמה ממטרותיה.
מטרה ראשונה – להשפיע על עיצוב גבולות המדינה העתידית באמצעות הרחבת ההתיישבות לאזורים שבהם הייתה מעטה. הנהגת היישוב הניחה שבהכרעה על עתיד הארץ יוכללו בתחום המדינה היהודית בעיקר אזורים שיש בהם יישובים יהודיים. בקטע: ביריה שוכנת "בגליל העליון ההררי, אזור שבו היו באותה עת יישובים יהודיים מעטים בלבד". לכן ההתעקשות להחזיק דווקא בנקודה זו לא נבעה רק מחשיבותו של יישוב אחד, אלא מן הרצון ליצור נוכחות יהודית בגליל ההררי ולהבטיח שהאזור ייכלל בתחום המדינה.
מטרה שנייה – להיאבק במדיניות בריטניה, שהגבילה את ההתיישבות היהודית, ולקבוע עובדות בשטח. בקטע: "השלטונות אסרו לחזור ולהתיישב בו", ובכל זאת "צעדו אלפי בני נוער ומבוגרים מכל רחבי הארץ" והקימו מחנה; וגם לאחר שהבריטים "פינו את המתיישבים והרסו את המחנה", קבוצות נוספות "הקימו אותו שוב". ההתמדה הזאת השיגה את מטרתה: "לבסוף נאלצו הבריטים להשלים עם המצב ולאפשר לקבוצה של מתיישבים להישאר במקום". כלומר, היישוב הפר את האיסור הבריטי בדרך של התיישבות המונית, וכפה על השלטון לקבל את העובדה המוגמרת.
כך הפכה ביריה, כדברי הקטע, ל"סמל של מאבק היישוב בשלטון הבריטי בדרך של התיישבות".

למה זה מקבל ניקוד מלא: שתי מטרות שונות מוצגות בבירור (עיצוב גבולות / הרחבת ההתיישבות; מאבק במדיניות הבריטית וקביעת עובדות בשטח), כל אחת עם ציטוט מדויק והסבר כיצד הציטוט מבטא אותה. מקובל גם: גיוס הציבור הרחב ויצירת אחדות סביב המאבק ("מכל רחבי הארץ"), מאבק עממי לא אלים שזוכה לאהדת דעת הקהל, חיזוק אזורי הספר.

טעות נפוצה: לתאר את מהלך האירועים בלי לקשר אותו למטרה – "מה קרה" אינו מספיק; יש להסביר מה ביקש היישוב להשיג באמצעות הפעולה.

סעיף ב

התשובה בקצרה

תבחין 1 – האזור וחשיבותו: דמיון – שתי הפעולות נועדו ליצור נוכחות יהודית באזורים שבהם ההתיישבות היהודית הייתה דלילה, כדי שייכללו בתחום המדינה העתידית. הבדל – ביריה בגליל העליון ההררי שבצפון; 11 הנקודות בנגב שבדרום, שטח מדברי גדול ודליל אוכלוסין שהיה חשוב כעתודת קרקע לקליטת עלייה, ותוכניות מדיניות (תוכנית מוריסון–גריידי, 1946) איימו להוציאו מתחום יהודי. תבחין 2 – דרך הביצוע: הבדל – 11 הנקודות הוקמו בחשאי, בלילה אחד (מוצאי יום הכיפורים, 5–6 באוקטובר 1946), בידי קבוצות מתיישבים מאורגנות, על קרקעות שנרכשו מראש, כדי להעמיד את הבריטים בפני עובדה מוגמרת בלי עימות; בביריה – עלייה המונית וגלויה של אלפים, כהפגנה ציבורית, בעימות ישיר עם הבריטים שפינו והרסו, והמתיישבים חזרו ובנו. מקובל גם דמיון: שתיהן פעולות התיישבות לא אלימות שקבעו עובדות בשטח.

מה השאלה מבקשת: "השוו" – על פי שני תבחינים נתונים (האזור וחשיבותו; דרך הביצוע). בכל תבחין: לציין דמיון או הבדל, ולהסביר אותו לגבי שני הצדדים.

תשובה מלאה:
תבחין ראשון – האזור וחשיבותו לעיצוב הגבולות:
דמיון: שתי הפעולות כוונו לאזורים שבהם ההתיישבות היהודית הייתה דלילה, ונועדו ליצור בהם נוכחות יהודית כדי שייכללו בתחום המדינה היהודית בהכרעה על עתיד הארץ.
הבדל: ביריה נמצאת בצפון, בגליל העליון ההררי ליד צפת, ואילו 11 הנקודות הוקמו בדרום, בנגב. לנגב הייתה חשיבות מיוחדת: זהו שטח גדול ודליל אוכלוסין, שהנהגת היישוב ראתה בו עתודת קרקע להתיישבות ולקליטת עלייה רבה בעתיד. ביולי 1946 הוצעה תוכנית מוריסון–גריידי, שלפיה הנגב לא ייכלל בתחום שיינתן לשלטון עצמי יהודי, והנהגת היישוב ביקשה למנוע אפשרות זו באמצעות נוכחות יהודית בשטח. ואכן, ב־1947 הובאו חברי ועדת אונסקו"פ לסיור ביישובי הנגב, ובתוכנית החלוקה (נובמבר 1947) נכלל רוב שטח הנגב בתחום המדינה היהודית.

תבחין שני – דרך הביצוע:
הבדל: 11 הנקודות הוקמו בחשאי, בלילה אחד – במוצאי יום הכיפורים תש"ז (5–6 באוקטובר 1946) – בידי קבוצות מתיישבים מאורגנות, על קרקעות שנרכשו מראש, בתכנון של מוסדות היישוב וההגנה. המועד נבחר כדי שהבריטים לא יצפו לפעולה, והמטרה הייתה להעמיד אותם בפני עובדה מוגמרת בלי עימות. בפרשת ביריה, לעומת זאת, הייתה זו עלייה המונית וגלויה של אלפי בני נוער ומבוגרים מכל רחבי הארץ – פעולה בעלת אופי של הפגנה ציבורית – שהתנהלה בעימות ישיר עם הבריטים: הבריטים פינו את המתיישבים והרסו את המחנה, והמתיישבים חזרו והקימו אותו שוב, עד שהבריטים השלימו עם השארת מתיישבים במקום.
מקובל גם דמיון בתבחין זה: בשני המקרים נעשה מאבק לא אלים, בכלי ההתיישבות, שקבע עובדות בשטח בניגוד למדיניות הבריטית.

למה זה מקבל ניקוד מלא: בכל אחד משני התבחינים מוצג דמיון או הבדל ברור, שמוסבר לגבי שני הצדדים עם עובדות (מקום, מועד, אופן ביצוע, תגובת הבריטים). התשובה אינה מתארת כל פעולה בנפרד אלא משווה ביניהן באופן ישיר.

טעות נפוצה: לכתוב שתי פסקאות נפרדות – אחת על ביריה ואחת על 11 הנקודות – בלי לנסח את הדמיון או ההבדל; השוואה חייבת להציג את שני הצדדים באותו תבחין.

שאלה 8 · תוכנית ד' – המעבר ממגננה ליוזמה

שאלת מקור33 נקודותמקור 8

א.

לפניכם קטעים מתוך תוכנית ד', שגיבש מטה ההגנה במרץ 1948.
– על פי הקטעים, הסבירו לאיזה שינוי צפוי במלחמה נערכה ההגנה בתוכנית ד', והציגו את השטחים שהתוכנית ביקשה להבטיח.
– הסבירו כיצד באה לידי ביטוי בקטעים ההחלטה של הצד היהודי לעבור ממגננה ליוזמה ולמתקפה. הדגימו את הסברכם באמצעות אירוע אחד שבו יצאה התוכנית לפועל בתקופה שבין אפריל 1948 לאמצע מאי 1948.

(16 נקודות)

ב.

– הציגו שניים ממאפייני המקור האלה: סוג המקור, יוצר המקור, זמן כתיבתו, מטרתו. הסבירו מה מלמד כל אחד מהם על המקור.
– על פי מה שלמדתם, הסבירו מדוע גיבשה ההגנה את התוכנית במרץ 1948 והחלה לבצע אותה בתחילת אפריל 1948. בססו את הסברכם על שתי עובדות היסטוריות.

(17 נקודות)

◂ פתרון מלא לשאלה 8

סעיף א

התשובה בקצרה

שינוי צפוי: התוכנית נועדה לתקופה שאחרי יציאת הבריטים, שבה יילחמו ביישוב לא רק כוחות ערביים מקומיים ו"צבא ההצלה" אלא גם הצבאות הסדירים של מדינות ערב – בקטע: "מפני כוחות סדירים, כוחות למחצה־סדירים וכוחות קטנים", "גם הצבאות הסדירים של מדינות ערב השכנות"; כלומר מעבר ממלחמה בכוחות לא סדירים למלחמה בצבאות של מדינות. השטחים: (1) שטח המדינה העברית שקבעה תוכנית החלוקה וגבולותיה – "השתלטות על שטח המדינה העברית והגנה על גבולותיה"; (2) גושי ההתיישבות והאוכלוסייה היהודית שמחוץ לגבולות (כגון ירושלים היהודית, גוש עציון, הגליל המערבי) – "וכן על גושי ההתיישבות והאוכלוסייה העברית שמחוץ לגבולות"; (3) עורקי התחבורה המחברים ביניהם – "השתלטות על עורקי התחבורה הראשיים בארץ". מעבר ליוזמה: התוכנית אינה מסתפקת ב"ביסוס מערך ההגנה והביצורים" אלא קובעת "השתלטות", "כיתור ערי האויב", "תפיסת בסיסים קדמיים של האויב, שמהם הוא תוקף" ו"התקפות־נגד בתוך גבולות המדינה ומחוצה להם" – כלומר העברת הלחימה אל מקורות ההתקפה ואל השטח שבשליטת האויב. דוגמה: מבצע נחשון (תחילת אפריל 1948) – כוח בגודל חטיבה פרץ את הדרך לירושלים, נכבש הקסטל ושיירות גדולות הגיעו לעיר; מקובל גם: כיבוש טבריה (18.4), חיפה (21–22.4), צפת (10–11.5); הדיפת צבא ההצלה במשמר העמק (אפריל 1948).

מה השאלה מבקשת: שתי מטלות. (1) "הסבירו", על פי הקטעים, לאיזה שינוי צפוי במלחמה נערכה ההגנה, ו"הציגו" את השטחים שהתוכנית ביקשה להבטיח. (2) "הסבירו" כיצד מבטאים הקטעים את המעבר ממגננה ליוזמה ולמתקפה, ו"הדגימו" באירוע אחד מאפריל עד אמצע מאי 1948.

תשובה מלאה:
השינוי הצפוי במלחמה: עד מרץ 1948 נלחמו ביישוב כוחות ערביים מקומיים ומתנדבי "צבא ההצלה", בזמן שהבריטים עדיין שלטו בארץ. תוכנית ד' נערכה לשלב הבא – לאחר יציאת הבריטים, כאשר יפלשו לארץ גם צבאות של מדינות. בקטע נקבע שהתוכנית נועדה להגן על היישוב "מפני כוחות סדירים, כוחות למחצה־סדירים וכוחות קטנים", ושיש להיערך לכך שיילחמו ביישוב "גם הצבאות הסדירים של מדינות ערב השכנות". כלומר, ההגנה הבינה שהמלחמה תהפוך ממלחמה בכוחות לא סדירים למלחמה בצבאות סדירים, וביקשה להשתלט על השטח לפני שיגיעו.
השטחים שהתוכנית ביקשה להבטיח: ראשית, את שטח המדינה היהודית שקבעה תוכנית החלוקה – בקטע: "השתלטות על שטח המדינה העברית והגנה על גבולותיה". שנית, את היישובים היהודיים שמחוץ לשטח זה – "וכן על גושי ההתיישבות והאוכלוסייה העברית שמחוץ לגבולות". ירושלים היהודית, גוש עציון ויישובים בגליל המערבי היו מחוץ לשטח המדינה היהודית בתוכנית החלוקה, וההגנה לא הסכימה להפקיר אותם. (מקובל גם: עורקי התחבורה שחיברו בין האזורים – "השתלטות על עורקי התחבורה הראשיים בארץ".)

המעבר ממגננה ליוזמה: מסוף נובמבר 1947 עד מרץ 1948 פעלה ההגנה בעיקר במגננה – שמרה על היישובים ועל השכונות, ליוותה שיירות וביצעה פעולות תגמול מוגבלות. תוכנית ד' שינתה את דרך הפעולה: היא קובעת לא רק "ביסוס מערך ההגנה והביצורים" אלא גם "השתלטות על עורקי התחבורה הראשיים בארץ", "כיתור ערי האויב", "תפיסת בסיסים קדמיים של האויב, שמהם הוא תוקף" ו"התקפות־נגד בתוך גבולות המדינה ומחוצה להם". כלומר, במקום לחכות להתקפה, הכוחות היהודיים יוצאים לפגוע במקורות ההתקפה ולהשתלט על השטח.
דוגמה – מבצע נחשון: בתחילת אפריל 1948 יצא מבצע נחשון, המבצע הראשון של תוכנית ד', ובו לראשונה פעל כוח בגודל חטיבה (כ־1,500 לוחמים). מטרתו הייתה לפרוץ את הדרך לירושלים הנצורה. הכוחות נלחמו על הקסטל ועל כפרים ששלטו על הדרך; בקרבות על הקסטל נהרג עבד אל־קאדר אל־חוסייני, מפקד הכוחות הערביים באזור ירושלים, והקסטל נכבש סופית (9 באפריל 1948). כמה שיירות גדולות הגיעו לירושלים והביאו מזון, נשק ולוחמים. זו בדיוק "השתלטות על עורקי התחבורה הראשיים בארץ" ו"תפיסת בסיסים קדמיים של האויב, שמהם הוא תוקף" שהתוכנית קובעת.

למה זה מקבל ניקוד מלא: השינוי הצפוי (מכוחות לא סדירים לצבאות סדירים אחרי יציאת הבריטים) מוסבר ומעוגן בקטע, ומוצגים שני סוגי שטחים (שטח המדינה וגושי ההתיישבות שמחוץ לה), כל אחד בציטוט. המעבר ליוזמה מוסבר בהשוואה לדרך הפעולה הקודמת ומעוגן במשימות שבקטע ("השתלטות", "כיתור ערי האויב", "תפיסת בסיסים קדמיים", "התקפות־נגד"), והאירוע מתואר בעובדות (מתי, מי, מה הושג) ומקושר למשימה מן התוכנית. מקובל גם: כיבוש טבריה (18 באפריל 1948), השתלטות ההגנה על חיפה (21–22 באפריל 1948), כיבוש צפת (10–11 במאי 1948), הדיפת צבא ההצלה בקרב משמר העמק (אפריל 1948) ומבצעים "הראל" ו"מכבי" על הדרך לירושלים.

טעות נפוצה: לכתוב שתוכנית ד' יצאה לפועל כבר בדצמבר 1947 או שהיא נועדה להילחם בבריטים – התוכנית גובשה במרץ 1948, החלה להתבצע בתחילת אפריל 1948, והייתה מכוונת נגד הכוחות הערביים ונגד הפלישה הצפויה.

סעיף ב

התשובה בקצרה

מאפייני המקור (שניים מתוך): סוג – תוכנית מבצעית צבאית, מסמך פנימי וסודי: הוא חושף את כוונות ההגנה ואת הערכת המצב שלה ולא נועד לתעמולה; יוצר – מטה ההגנה, הארגון הצבאי של היישוב המאורגן הכפוף למוסדות הלאומיים: המסמך משקף מדיניות רשמית של היישוב ולא יוזמה של יחידה אחת; זמן – 10 במרץ 1948, כחודשיים לפני סיום המנדט ובעיצומה של מלחמת הדרכים: המקור מלמד על ההכנה לרגע יציאת הבריטים; מטרה – להכין את הכוחות להשתלטות על השטח לקראת יציאת הבריטים ולקראת הפלישה. מדוע במרץ 1948 ומדוע הביצוע בתחילת אפריל: (1) כישלון דרך הפעולה ההגנתית במלחמת הדרכים – מאז דצמבר 1947 נותקו יישובים, השיירות הותקפו, מחלקת הל"ה נהרגה (ינואר 1948), "צבא ההצלה" נכנס לארץ וירושלים הייתה כמעט נצורה; האבדות הכבדות לשיירות בסוף מרץ 1948 (נבי דניאל, יחיעם, חולדה) הוכיחו זאת סופית והביאו להחלטה לצאת מיד למבצע נחשון; (2) יציאת הבריטים ב־15 במאי 1948 קרבה, והפלישה הצפויה של צבאות ערב חייבה להשתלט על השטח לפניה; (3) הזירה המדינית – ב־19 במרץ 1948 הציעה ארה"ב במועצת הביטחון משטר נאמנות במקום יישום החלוקה, והיה צריך להוכיח בשטח שהיישוב מסוגל להחזיק את המדינה (גורם להאצת הביצוע, לא לגיבוש התוכנית).

מה השאלה מבקשת: (1) "הציגו" שניים ממאפייני המקור (סוג, יוצר, זמן, מטרה) ו"הסבירו" מה כל אחד מלמד על המקור. (2) "הסבירו", על פי מה שלמדתם, מדוע גובשה התוכנית במרץ 1948 ומדוע החלה להתבצע בתחילת אפריל 1948, על סמך שתי עובדות היסטוריות.

תשובה מלאה:
מאפיין ראשון – סוג המקור: תוכנית מבצעית צבאית, כלומר מסמך פנימי וסודי שנועד למפקדים ולא לציבור. לכן המקור משקף את הכוונות האמיתיות של ההגנה ואת הערכת המצב שלה, בלי שיקולי תעמולה או הסברה, והוא מקור חשוב להבנת השינוי באסטרטגיה של היישוב.
מאפיין שני – יוצר המקור: מטה ההגנה, הארגון הצבאי של היישוב המאורגן, שהיה כפוף למוסדות הלאומיים ובראשם בן גוריון. לכן התוכנית מבטאת מדיניות רשמית של הנהגת היישוב כולה ולא יוזמה של יחידה או של ארגון פורש.
(חלופה) זמן הכתיבה: 10 במרץ 1948 – כחודשיים לפני סיום המנדט הבריטי (15 במאי 1948), בעיצומה של מלחמת הדרכים. המקור מלמד על ההיערכות של היישוב לרגע שבו יעזבו הבריטים ויפלשו צבאות ערב, ומראה שההנהגה הבינה כבר אז שהמלחמה תעבור לשלב של צבאות סדירים.
(חלופה) מטרת המקור: להכין את הכוחות להשתלטות על השטח ועל הדרכים לפני יציאת הבריטים – כלומר, הוא מכוון לפעולה ולא לתיאור המצב.

מדוע במרץ 1948, ומדוע הביצוע בתחילת אפריל:
עובדה ראשונה – כישלון דרך הפעולה ההגנתית במלחמת הדרכים: מאז דצמבר 1947 נותקו יישובים רבים, השיירות הותקפו במארבים, ובאמצע ינואר 1948 נהרגו 35 לוחמי מחלקת הל"ה בדרכם לגוש עציון. בתחילת 1948 נכנסו לארץ מתנדבי "צבא ההצלה", וירושלים היהודית, שבה חיו כ־100,000 יהודים, הייתה תלויה בשיירות ונמצאה כמעט במצור. היה ברור שליווי שיירות ושמירה על יישובים אינם מספיקים, וצריך להשתלט על הדרכים ועל העמדות ששולטות בהן. בסוף מרץ 1948, אחרי שהתוכנית כבר גובשה, ספגו השיירות את האבדות הכבדות ביותר – שיירת נבי דניאל בדרך מגוש עציון, שיירת יחיעם בגליל המערבי ושיירת חולדה בדרך לירושלים – ואסון זה הביא את ההנהגה להחליט לצאת מיד למבצע נחשון, המבצע הראשון של התוכנית.
עובדה שנייה – יציאת הבריטים והפלישה הצפויה: הבריטים הודיעו שיסיימו את המנדט ב־15 במאי 1948, ומדינות ערב הודיעו שבכוונתן להתערב. ההגנה רצתה להשתלט על השטח המיועד למדינה היהודית לפני הפלישה, כדי שצבאות ערב לא ימצאו את היישוב מפוצל ומנותק.
(חלופה) עובדה שלישית – הזירה המדינית: ב־19 במרץ 1948 הציעה ארצות הברית במועצת הביטחון לדחות את יישום החלוקה ולהטיל על הארץ משטר נאמנות זמני. הנסיגה נבעה בין השאר מן ההערכה שהיישוב אינו מסוגל להחזיק מעמד, ולכן ניצחון בשטח היה חיוני כדי להציל את תוכנית החלוקה ואת הקמת המדינה – עובדה זו מסבירה את האצת הביצוע באפריל, ולא את גיבוש התוכנית, שקדם לה.

למה זה מקבל ניקוד מלא: שני מאפיינים מזוהים במדויק (מטה ההגנה, 10 במרץ 1948, מסמך מבצעי), וכל אחד מקושר למה שהוא מלמד על המקור. ההסבר לעיתוי מבוסס על שתי עובדות מדויקות ושונות (כישלון המגננה במלחמת הדרכים, שהגיע לשיאו באסון השיירות בסוף מרץ 1948; יציאת הבריטים והפלישה הצפויה), והסדר הכרונולוגי נשמר – התוכנית גובשה ב־10 במרץ, והאירועים של סוף מרץ האיצו את ביצועה, וכל עובדה קשורה במפורש לצורך לעבור ליוזמה. מקובל גם: נסיגת ארה"ב מתמיכתה בחלוקה; פעילות צבא ההצלה בארץ.

טעות נפוצה: לכתוב שהאבדות הכבדות בשיירות היו במרץ 1947 – הן היו בסוף מרץ 1948, לאחר תחילת המלחמה (30 בנובמבר 1947). טעות נוספת: לבלבל בין זמן גיבוש התוכנית (10 במרץ 1948) לבין תחילת ביצועה (אפריל 1948), למשל להציג את אסון השיירות של סוף מרץ או את הצעת הנאמנות של 19 במרץ כסיבה לגיבוש התוכנית – הם התרחשו אחריו והאיצו את הביצוע.

שאלה 9 · להכריז עם עזיבת הבריטים או לדחות – השוואה

השוואה33 נקודות

א.

ב־12 במאי 1948 התנהל במנהלת העם ויכוח על מועד ההכרזה על הקמת המדינה.
השוו בין עמדת התומכים בהכרזה על הקמת המדינה מייד עם עזיבת הבריטים ובין עמדת התומכים בדחיית ההכרזה, על פי שני התבחינים האלה:
– הערכת המצב הצבאי ותוצאות הפלישה הצפויה;
– הערכת המצב המדיני – עמדת המעצמות והאו"ם.

(18 נקודות)

ב.

הסבירו מדוע עזיבת הבריטים חייבה את הנהגת היישוב להכריע בשאלת ההכרזה על הקמת המדינה דווקא באמצע מאי 1948.
בססו את הסברכם על שתי עובדות היסטוריות.

(15 נקודות)

◂ פתרון מלא לשאלה 9

סעיף א

התשובה בקצרה

מצב צבאי – תומכי ההכרזה: היישוב הוכיח יכולת בתוכנית ד' ומוכן לעצמאות; מדינה ריבונית תוכל לגייס חובה, לקלוט עולים ולרכוש נשק כבד; פלישה למדינה ריבונית תקל על גיוס דעת הקהל העולמית; מדינות ערב יפלשו ממילא. תומכי הדחייה: צבאות ערב הסדירים עדיפים בשריון, בתותחנים ובמטוסים, הנשק טרם הגיע; עבדאללה עשוי להצטרף לפלישה; הפסקת אש תאפשר להתחמש. דמיון: שני הצדדים העריכו שהפלישה צפויה ושהסיכון ממשי. מצב מדיני – תומכי ההכרזה: יש לנצל את חלון ההזדמנויות של החלטת כ"ט בנובמבר ושל תמיכת שתי המעצמות; דחייה עלולה להביא לנסיגת ארה"ב/בריה"מ ולשלטון נאמנות – החמצה היסטורית. תומכי הדחייה: לחץ מחלקת המדינה האמריקנית לדחות ולקבל הפסקת אש; אמברגו אמריקני על משלוחי נשק לאזור כבר מדצמבר 1947, והחשש מהחמרת הלחץ ומפגיעה בהעברת כספים מיהודי ארה"ב; חשש מסנקציות של האו"ם. דמיון: שני הצדדים ראו בתמיכה הבין־לאומית תנאי חיוני להצלחת המדינה.

מה השאלה מבקשת: "השוו" – בין שתי העמדות במנהלת העם, על פי שני תבחינים: המצב הצבאי והמצב המדיני. בכל תבחין יש להציג את עמדת שני הצדדים ולציין דמיון או שוני.

תשובה מלאה:
תבחין ראשון – הערכת המצב הצבאי. שני הצדדים הסכימו שעם עזיבת הבריטים צפויה פלישה של צבאות ערב הסדירים ושהסיכון ממשי – בכך יש ביניהם דמיון. ההבדל היה במסקנה. התומכים בדחייה הדגישו את נחיתות היישוב: לצבאות ערב היו שריון, תותחנים ומטוסים, ואילו לכוחות היהודיים היה בעיקר נשק קל, והנשק שנרכש בחוץ לארץ טרם הגיע. גם המצוקה בגוש עציון ובעיר העתיקה, והחשש שעבדאללה יצטרף לפלישה, חיזקו בעיניהם את המסקנה שעדיף לקבל הפסקת אש ולהתחמש. התומכים בהכרזה, ובראשם בן־גוריון, טענו להפך: הישגי תוכנית ד' באפריל–מאי 1948 – בחיפה, בטבריה, בצפת ובמבצע נחשון – הוכיחו שהיישוב מסוגל להילחם; מדינות ערב יפלשו ממילא; ורק מדינה ריבונית תוכל להנהיג גיוס חובה, לפתוח את השערים לעלייה ולרכוש נשק כבד בגלוי. נוסף על כך, פלישה למדינה ריבונית תיחשב תוקפנות, ויהיה קל יותר לגייס נגדה את דעת הקהל העולמית.
תבחין שני – הערכת המצב המדיני. גם כאן יש דמיון: שני הצדדים ראו בתמיכת המעצמות והאו"ם תנאי חיוני להצלחת המדינה. אבל הם העריכו אחרת את הסכנה. התומכים בדחייה חששו מעימות עם ארצות הברית: מחלקת המדינה האמריקנית לחצה לקבל הפסקת אש ולדחות את ההכרזה, ארצות הברית כבר הטילה בדצמבר 1947 אמברגו על משלוחי נשק לאזור, ועלה חשש שהלחץ יוחמר, למשל בפגיעה בהעברת כספים מיהודי ארצות הברית, וכן מסנקציות מצד האו"ם. התומכים בהכרזה חששו דווקא מן הדחייה: ארצות הברית כבר הציעה במרס 1948 שלטון נאמנות זמני במקום תוכנית החלוקה, ודחייה עלולה הייתה להביא לכך שהמעצמות והאו"ם ייסוגו מהחלטת כ"ט בנובמבר 1947. לדעתם יש לנצל את חלון ההזדמנויות שבו תמכו בהקמת מדינה יהודית גם ארצות הברית וגם ברית המועצות – אחרת תהיה זו החמצה לדורות.
לסיכום, שני הצדדים התבססו על אותן עובדות, אך התומכים בדחייה ראו בהן סיבה להמתין, ואילו התומכים בהכרזה ראו בהן סיבה לפעול מייד.

למה זה מקבל ניקוד מלא: לכל תבחין – עמדת שני הצדדים, מבוססת על עובדות היסטוריות, וציון מפורש של דמיון או שוני ("ההבדל היה...", "בשני המקרים..."). מקובל גם: בתבחין הצבאי – הטיעון שמוסדות היישוב (מועצת העם, מנהלת העם) והכוח הצבאי מוכנים; בתבחין המדיני – החשש שברית המועצות תסוג מתמיכתה.

טעות נפוצה: לכתוב שתי פסקאות נפרדות – אחת לכל צד – בלי השוואה לפי התבחינים ובלי לציין דמיון או שוני.

סעיף ב

התשובה בקצרה

בריטניה קבעה שהמנדט יסתיים ב־15 במאי 1948, והיה ברור שעם יציאתה ייווצר חלל שלטוני – בלי שלטון, משטרה, מינהל ושירותים. ההנהגה נאלצה להחליט אם מוסדות היישוב יתפסו את מקום השלטון הבריטי מייד, או שהארץ תישאר בלי ריבון. עובדות (שתיים מתוך): מועד סיום המנדט – 15 במאי 1948; הקמת מועצת העם ומנהלת העם באפריל 1948 כמוסדות שיהפכו לשלטון המדינה; מדינות ערב הודיעו שיפלשו עם יציאת הבריטים – הפלישה החלה ב־15 במאי; ארה"ב הציעה במרס 1948 שלטון נאמנות ובמאי לחצה להפסקת אש ודחייה – המתנה עלולה הייתה להפוך את ההצעות לעובדה; עזיבת הבריטים פינתה את הדרך לגיוס, לעלייה ולרכש נשק בגלוי – דברים שהבריטים מנעו.

מה השאלה מבקשת: "הסבירו" מדוע עזיבת הבריטים חייבה הכרעה באמצע מאי 1948, ו"בססו" על שתי עובדות היסטוריות.

תשובה מלאה:
עזיבת הבריטים חייבה הכרעה מיידית משום שהיא הייתה עתידה להשאיר את הארץ בלי שלטון בדיוק בשעה שהמלחמה עמדה להתרחב. בריטניה קבעה שהמנדט על ארץ־ישראל יסתיים ב־15 במאי 1948. עם סיומו ייעלמו השלטון, המשטרה, בתי המשפט והמינהל, וייווצר חלל שלטוני. אם היישוב לא יכריז על מדינה ויקים לה שלטון באותו רגע, החלל עלול להתמלא בידי אחרים – צבאות ערב שיפלשו, או הסדר בין־לאומי כמו שלטון נאמנות, שארצות הברית כבר הציעה באו"ם במרס 1948.
עובדה ראשונה: היישוב התכונן לרגע זה, ובאפריל 1948 הוקמו מועצת העם ומנהלת העם – מוסדות שנועדו להפוך לשלטון המדינה ברגע סיום המנדט. ואכן, ההכרזה קבעה שמרגע סיום המנדט תפעל מועצת העם כמועצת מדינה זמנית ומנהלת העם כממשלה הזמנית. כלומר, הכלים לשלטון היו מוכנים, והשאלה הייתה אם להפעיל אותם מייד.
עובדה שנייה: מדינות ערב הודיעו שיפלשו לארץ עם יציאת הבריטים, ואכן ב־15 במאי 1948 פלשו צבאות מצרים, עבר הירדן, סוריה ועיראק, בסיוע לבנון. מכאן שעזיבת הבריטים קבעה גם את מועד ההסלמה הצבאית: ההנהגה הייתה צריכה להחליט מראש אם לעמוד מול הפלישה כמדינה ריבונית, שתוכל לגייס חובה ולרכוש נשק בגלוי, או לנסות לדחות את העימות באמצעות הפסקת אש.
לכן מועד עזיבת הבריטים הפך את השאלה העקרונית – האם להקים מדינה – לשאלה דחופה שחייבה הכרעה בתוך ימים.

למה זה מקבל ניקוד מלא: הסבר הקשר בין סיום המנדט ובין הצורך להכריע (חלל שלטוני / הסלמה צבאית / חלון הזדמנויות מדיני), ושתי עובדות היסטוריות מדויקות. מקובל גם: הלחץ האמריקני להפסקת אש ולדחייה בימים שלפני סיום המנדט; העובדה שהבריטים מנעו עד אז עלייה חופשית ורכש נשק, ועזיבתם פתחה אפשרות לעשות זאת כמדינה.

טעות נפוצה: להסתפק בעובדה שהבריטים עזבו בלי להסביר מדוע הדבר חייב החלטה דווקא אז, או לטעות בתאריכים (ההכרזה – 14 במאי 1948; סיום המנדט והפלישה – 15 במאי 1948).

פרק רביעי – סוגיות נבחרות בתולדות מדינת ישראל

בחירה – אם בחרתם בפרק זה, ענו על אחת מן השאלות 10–13 (33 נקודות)

שאלה 10 · פתיחת שערי הארץ (1948–1949); תרומת העולים ומחיר הקליטה

שאלת מקור33 נקודותמקור 9

א.

לפניכם קטע מעובד העוסק בעלייה בשנה הראשונה לקיום מדינת ישראל.
– על פי הקטע, מה היו הנסיבות (תנאים) שבהן נדרשה הנהגת המדינה להחליט על מדיניות העלייה, ומהי הקביעה של בן־גוריון ושל רוב חברי ההנהגה בעניין זה?
– על פי מה שלמדתם, הסבירו את ההשפעה של קביעה זו על מדיניות העלייה שנקטה מדינת ישראל בשנים 1948–1951. בססו את תשובתכם על שתי דוגמאות.

(18 נקודות)

ב.

העולים שהגיעו למדינת ישראל בשנות החמישים והשישים תרמו תרומה מכרעת לבניין המדינה, אך רבים מהם שילמו מחיר כבד בתהליך הקליטה.
נמקו את שני החלקים של הטענה, בססו כל אחד מן הנימוקים באמצעות עובדות היסטוריות.

(15 נקודות)

◂ פתרון מלא לשאלה 10

סעיף א

התשובה בקצרה

הנסיבות: ניצולי שואה רבים במחנות העקורים ("יותר ממאה אלף") ועשרות אלפים במחנות בקפריסין, שחיכו לעלות; ביטול הגבלות "הספר הלבן" וההכרזה – "פתוחה לעלייה יהודית ולקיבוץ גלויות"; מצב קשה של המדינה – "בעיצומה של מלחמה", מחסור ב"כסף, דיור ועבודה"; היו שהציעו "לווסת את העלייה".
הקביעה: "אין להגביל את העלייה" – להביא את היהודים "מיד, כל עוד השערים... פתוחים", ולפתור את בעיות הקליטה "אחר כך".
ההשפעה (2 דוגמאות): עלייה המונית בלתי מוגבלת ("עלייה חופשית") – מסוף המלחמה ועד סוף 1951 עלו כ־690,000 איש, ואוכלוסיית היהודים הוכפלה; הבאת ניצולי השואה מן המחנות באירופה ומקפריסין; מבצעי עלייה להצלת קהילות שלמות מארצות האסלאם – "על כנפי נשרים" מתימן (1949–1950) ו"עזרא ונחמיה" מעיראק (1950–1951); עלייה בלי סלקציה (בדיקת גיל ובריאות) – עד שבסוף 1951 עברה המדינה לעלייה מבוקרת; קליטה במחנות עולים, בבתים נטושים ולאחר מכן במעברות – פתרונות חירום.

מה השאלה מבקשת: שתי פעולות. (1) "על פי הקטע, מה היו הנסיבות... ומהי הקביעה" – להציג את הנסיבות ואת הקביעה, עם ציטוט. (2) "על פי מה שלמדתם, הסבירו את ההשפעה של קביעה זו על מדיניות העלייה... שתי דוגמאות".

תשובה מלאה:
הנסיבות על פי הקטע:
– מצוקת הניצולים: "במחנות העקורים בגרמניה, באוסטריה ובאיטליה" חיו "יותר ממאה אלף ניצולי שואה יהודים", רבים "כבר שלוש שנים, במגורים צפופים". "במחנות המעצר בקפריסין... היו עוד עשרות אלפים". כלומר, קהל גדול של יהודים חיכה לעלות.
– השינוי המדיני: ההכרזה קבעה שהמדינה "תהיה פתוחה לעלייה יהודית ולקיבוץ גלויות", ומועצת המדינה הזמנית "ביטלה... את החוקים שנבעו מ'הספר הלבן'". לראשונה, השאלה כמה עולים יבואו הייתה בידי הנהגה יהודית.
– מצב המדינה: היא "הייתה בעיצומה של מלחמה, וחסרו לה כסף, דיור ועבודה", ולכן "היו בהנהגה שהציעו לווסת את העלייה".
הקביעה: בן־גוריון ורוב חברי ההנהגה "קבעו שאין להגביל את העלייה": יש "להביא את היהודים מיד, כל עוד השערים בארצות המוצא פתוחים, ואת בעיות הקליטה יש לפתור אחר כך". כלומר, העלייה קודמת לקליטה.

השפעת הקביעה על מדיניות העלייה (1948–1951):
דוגמה 1 – עלייה המונית בלי הגבלה. בשנים מאמצע 1948 עד סוף 1951 עלו לישראל כ־690,000 איש – יותר מן האוכלוסייה היהודית בארץ ביום הקמת המדינה (כ־650,000). בשנה וחצי הראשונות הגיעו בעיקר ניצולי שואה ממחנות העקורים ומקפריסין, ויהודים ממזרח אירופה, ובהמשך קהילות שלמות מארצות האסלאם. העלייה התקיימה בלי סלקציה – בלי בדיקה של גיל, בריאות או מקצוע – משום שהמטרה הייתה להביא כמה שיותר, מהר ככל האפשר.
דוגמה 2 – מבצעי הצלה של קהילות שלמות. הקביעה שיש להביא את היהודים "כל עוד השערים פתוחים" הובילה למבצעים מאורגנים: במבצע "על כנפי נשרים" (1949–1950) הובאו ברכבת אווירית כמעט כל יהודי תימן – כ־49,000 – ובמבצע "עזרא ונחמיה" (1950–1951) עלו רוב יהודי עיראק, כ־120,000, אחרי שהממשלה העיראקית התירה להם לצאת בתנאי שיוותרו על אזרחותם. המדינה מימנה והובילה את המבצעים, אף שלא היו לה אמצעים לקליטה מסודרת.
(מקובל גם: קליטה בפתרונות חירום – מחנות עולים, בתים נטושים בערים, ומ־1950 המעברות; ובסוף 1951, כשהמצוקה הכלכלית החריפה, עברה המדינה ל"עלייה מבוקרת" מארצות שבהן לא נשקפה סכנה מיידית ליהודים.)

למה זה מקבל ניקוד מלא:

•הנסיבות הוצגו בכמה היבטים, וכל אחד עוגן בציטוט; הקביעה הוצגה בציטוט.

•ההשפעה על המדיניות הוסברה, ובוססה על שתי דוגמאות מדויקות (היקף העלייה ההמונית; מבצעי ההצלה), עם מספרים ושנים.

טעות נפוצה: לבלבל בין "עלייה מבוקרת" (מסוף 1951) לבין המדיניות בשנים הראשונות; או להציג דוגמאות בלי להסביר כיצד הן נובעות מן הקביעה שבקטע.

סעיף ב

התשובה בקצרה

תרומה מכרעת (עובדות): ביטחון – העולים מילאו את שורות צה"ל, וחלק ניכר מן הלוחמים במלחמת העצמאות היו עולים (גח"ל); התיישבות ופריסת אוכלוסייה – הקימו מאות מושבים ועיירות פיתוח בנגב ובגליל (כמו קריית שמונה, דימונה, בית שאן), וכך נקבעה אחיזה בשטחי הספר ובגבולות; כלכלה – כוח עבודה לחקלאות, לבנייה ולתעשייה, והכפלת האוכלוסייה תוך שנים ספורות; תרבות – מסורות, שפות ויצירה של קהילות מארצות רבות.
מחיר כבד (עובדות): תנאי מחיה קשים במחנות העולים ובמעברות – אוהלים ופחונים, בוץ וקור בחורף 1950–1951, מחסור בעבודה; פגיעה במעמד ובזהות – אנשי מקצוע ומנהיגי קהילות נאלצו לעבוד בעבודות כפיים, ותפיסת "כור ההיתוך" דחקה את מסורת העולים; הפרדת משפחות ושליחה ליישובים מרוחקים בלי זכות בחירה; תחושת קיפוח שהתפרצה באירועי ואדי סאליב (1959).

מה השאלה מבקשת: "נמקו את שני החלקים של הטענה" – לנמק בנפרד (א) שהעולים תרמו תרומה מכרעת לבניין המדינה, ו־(ב) שרבים מהם שילמו מחיר כבד בתהליך הקליטה; כל נימוק בעובדות.

תשובה מלאה:
החלק הראשון – תרומה מכרעת לבניין המדינה.
– ביטחון: כבר במלחמת העצמאות גויסו עולים רבים – ובהם ניצולי שואה שהגיעו במסגרת גח"ל (גיוס חוץ לארץ) – והם היו חלק ניכר מלוחמי צה"ל. בשנות החמישים היו העולים חלק גדול מן הצבא ומן המילואים, ותושבי יישובי הספר, רובם עולים, עמדו מול פעולות ההסתננות.
– התיישבות ופריסת האוכלוסייה: עולים הקימו מאות מושבים חדשים ואת רוב עיירות הפיתוח – למשל קריית שמונה, בית שאן, דימונה ושדרות – בנגב, בגליל ובאזורי הגבול. כך נקבעה אחיזה יהודית באזורים שהיו ריקים כמעט מיהודים, והמדינה חיזקה את גבולותיה.
– כלכלה ודמוגרפיה: בתוך כשלוש שנים וחצי הוכפלה האוכלוסייה היהודית. העולים היו כוח עבודה לחקלאות, לבנייה, לסלילת כבישים ולתעשייה שהתפתחה, והפכו את ישראל ממדינה קטנה למדינה בעלת בסיס כלכלי ודמוגרפי רחב.

החלק השני – מחיר כבד בתהליך הקליטה.
– תנאי מחיה קשים: עולים רבים שוכנו תחילה במחנות עולים, ומ־1950 במעברות – יישובי ארעי של אוהלים, פחונים וצריפים. בחורף 1950–1951 הוצפו מעברות רבות, והתושבים סבלו מקור, מבוץ וממחסור בעבודה ובשירותים. משפחות רבות נשארו במעברות שנים ארוכות.
– פגיעה במעמד ובזהות: אנשי מקצוע, סוחרים ומנהיגי קהילות מצאו את עצמם עובדים בעבודות דחק. תפיסת "כור ההיתוך" ביקשה לעצב "ישראלי חדש", ודחקה הצידה את המסורות, את השפות ואת מבנה המשפחה של העולים, בעיקר מארצות האסלאם; ההורים איבדו לא פעם את סמכותם מול ילדיהם.
– חוסר בחירה וריחוק: במדיניות "מן האונייה אל הכפר" נשלחו משפחות ישירות מן הנמל ליישובים מרוחקים, בלי שיבחרו בכך, לא פעם בלי עבודה ובלי שירותים מספיקים.
– קיפוח ותסכול: התחושה שהעולים מארצות האסלאם מקופחים בדיור, בעבודה ובחינוך התפרצה באירועי ואדי סאליב בחיפה (יולי 1959).

למה זה מקבל ניקוד מלא:

•כל אחד משני חלקי הטענה נומק בנפרד, בכמה נימוקים.

•כל נימוק מבוסס על עובדות היסטוריות מדויקות (גח"ל, עיירות פיתוח, הכפלת האוכלוסייה; המעברות, "כור ההיתוך", "מן האונייה אל הכפר", ואדי סאליב).

טעות נפוצה: לנמק רק חלק אחד של הטענה; או לכתוב טענות כלליות ("היה קשה לעולים") בלי עובדות.

שאלה 11 · המעצמות במלחמת יום הכיפורים; נאום סאדאת בכנסת (1977)

שאלת מקור33 נקודותמקור 10

א.

– הציגו את הגורמים שהניעו את שתי המעצמות – ארצות הברית וברית המועצות – להתערב במלחמת יום הכיפורים (אוקטובר 1973).
– בחרו במקור מספר הלימוד, והסבירו כיצד הוא מבטא את אחד מן הגורמים שהצגתם.

(16 נקודות)

ב.

לפניכם קטע מעובד העוסק בנאומו של נשיא מצרים אנואר סאדאת בכנסת בנובמבר 1977, כארבע שנים לאחר מלחמת יום הכיפורים.
– הציגו שתי תובנות (לקחים) שמציע סאדאת ללמוד מן המלחמות בין ישראל למצרים ומתוצאותיהן.
– על פי מה שלמדתם, בססו תובנות אלה על עובדות היסטוריות.

(17 נקודות)

◂ פתרון מלא לשאלה 11

סעיף א

התשובה בקצרה

הגורמים (3 מתוך): המלחמה הקרה – כל מעצמה רצתה למנוע את תבוסת בעלת בריתה ולשמור על מעמדה באזור: ברית המועצות חימשה את מצרים ואת סוריה (רכבת אווירית וימית מן הימים הראשונים), וארצות הברית הפעילה רכבת אווירית לישראל (מ־14 באוקטובר); השאיפה של ארצות הברית למנוע ניצחון של נשק סובייטי, ובהמשך – למשוך את מצרים לצד המערבי; משבר הנפט – מדינות ערב המפיקות נפט הטילו חרם והעלו את המחירים (אמצע אוקטובר 1973), ולחצו על המעצמות; החשש מעימות ישיר בין המעצמות – האיום הסובייטי לשלוח כוחות (24 באוקטובר) והכוננות הגרעינית האמריקנית – הביאו את שתיהן לכפות הפסקת אש (החלטות 338 ו־339).
מקור מספר הלימוד: למשל תצלום של מטוסי תובלה אמריקניים בנמל התעופה לוד באוקטובר 1973 – והסבר.

מה השאלה מבקשת: שתי פעולות. (1) "הציגו את הגורמים" – כמה גורמים (שלושה) שהניעו את המעצמות להתערב. (2) "בחרו במקור מספר הלימוד, והסבירו כיצד הוא מבטא את אחד מן הגורמים".

תשובה מלאה:
הגורמים להתערבות המעצמות:
1. המלחמה הקרה ושמירה על בעלות הברית: מצרים וסוריה היו בעלות בריתה של ברית המועצות וצוידו בנשק סובייטי, וישראל נשענה על ארצות הברית. כל מעצמה ראתה בתבוסת בעלת בריתה פגיעה במעמדה במזרח התיכון. לכן, מן הימים הראשונים של המלחמה, שלחה ברית המועצות נשק למצרים ולסוריה ברכבת אווירית וימית, ומ־14 באוקטובר הפעילה ארצות הברית רכבת אווירית גדולה לישראל, שהביאה טנקים, תחמושת ומטוסים.
2. משבר הנפט: באמצע אוקטובר החליטו מדינות ערב המפיקות נפט לצמצם את הייצוא, להטיל חרם על ארצות הברית ועל מדינות נוספות שתמכו בישראל, ולהעלות את המחירים. המשבר פגע בכלכלת המערב, והגביר את הלחץ על ארצות הברית לסיים את המלחמה ולהתחיל בתהליך מדיני.
3. החשש מעימות ישיר בין המעצמות: אחרי שצה"ל צלח את התעלה וכיתר את הארמייה המצרית השלישית, איימה ברית המועצות (24 באוקטובר) לשלוח כוחות לאזור. ארצות הברית הכריזה על כוננות גבוהה של כוחותיה, ובכלל זה הכוחות הגרעיניים. כדי למנוע הסלמה, לחצו שתי המעצמות על הצדדים לקבל את הפסקת האש (החלטות מועצת הביטחון 338 ו־339).
(מקובל גם: השאיפה האמריקנית – בהנהגת הנרי קיסינג'ר – להראות לעולם הערבי שרק ארצות הברית יכולה להביא להישגים מדיניים, וכך למשוך את מצרים מן ההשפעה הסובייטית.)

מקור מספר הלימוד: בחרתי בתצלום של מטוס תובלה אמריקני גדול בנמל התעופה לוד באוקטובר 1973, שממנו פורקים ציוד צבאי. התצלום מבטא את הגורם הראשון – המלחמה הקרה: ארצות הברית, שראתה כיצד ברית המועצות מחמשת את מצרים ואת סוריה, החליטה לחדש את מלאי הנשק של ישראל, שהתרוקן בקרבות הקשים של הימים הראשונים. הרכבת האווירית אפשרה לצה"ל להמשיך בלחימה ולעבור להתקפה – ומראה שהמלחמה הייתה גם מבחן כוח בין המעצמות.
בבחינה: ציינו את שם הספר, ההוצאה והעמוד שממנו לקחתם את המקור.

למה זה מקבל ניקוד מלא:

•הוצגו שלושה גורמים מובחנים, עם עובדות מדויקות (רכבות אוויריות, משבר הנפט, האיום הסובייטי והכוננות האמריקנית).

•המקור מזוהה ומוסבר כיצד הוא מבטא גורם מסוים.

טעות נפוצה: להציג רק את פעולות המעצמות בלי להסביר מה הניע אותן; או לכתוב שברית המועצות שלחה חיילים לחזית – היא איימה בכך, אבל לא עשתה זאת.

סעיף ב

התשובה בקצרה

תובנות (2 מתוך): הכוח אינו מביא ביטחון – יש לוותר על "האמונה שהכוח הוא הדרך הטובה ביותר להתמודד עם הערבים" ועל "חלומות הכיבוש"; "החומה הפסיכולוגית" של חשדנות ופחד היא חלק גדול מן הבעיה – ויש לשבור אותה במגע ישיר; שלום צודק מחייב נסיגה מן השטחים שנכבשו ב־1967 והכרה בזכויות הפלסטינים.
עובדות: לכוח – ההישגים הגדולים של 1967 לא הביאו שקט: מלחמת ההתשה (1969–1970) ומלחמת יום הכיפורים, שבה הפתיעו מצרים וסוריה, צלחו את התעלה ונהרגו כ־2,700 חיילים ישראלים, ומצרים ספגה אבדות כבדות; לחומה הפסיכולוגית – אחרי 1967 אמרו מדינות ערב "לא" למשא ומתן ולהכרה (חרטום); ההישג המצרי בפתיחת המלחמה החזיר למצרים את הכבוד ואפשר לסאדאת להגיע לירושלים; לנסיגה – הסכמי הפרדת הכוחות (1974) וההסכם הזמני (1975), הסכמי קמפ דייוויד (1978) והסכם השלום (26 במרץ 1979), שבו החזירה ישראל את כל סיני (עד 1982).

מה השאלה מבקשת: שתי פעולות. (1) "הציגו שתי תובנות... שמציע סאדאת" – שתיים, עם ציטוט. (2) "על פי מה שלמדתם, בססו תובנות אלה על עובדות היסטוריות".

תשובה מלאה:
תובנה 1 – הכוח הצבאי אינו מביא ביטחון. סאדאת קרא לישראל "לוותר אחת ולתמיד על חלומות הכיבוש, ועל האמונה שהכוח הוא הדרך הטובה ביותר להתמודד עם הערבים", ואמר ש"ניסיון העבר הראה שהכוח אינו מביא ביטחון לאיש".
ביסוס בעובדות: אחרי הניצחון הגדול של 1967 ישבה ישראל על תעלת סואץ, אבל השקט לא הגיע. מצרים פתחה במלחמת ההתשה (1969–1970), ובאוקטובר 1973 הפתיעו מצרים וסוריה את ישראל: הצבא המצרי צלח את התעלה וכבש את רוב מעוזי קו בר־לב, ובמלחמה נהרגו כ־2,700 חיילים ישראלים. גם מצרים, שהצבא הישראלי כיתר בסוף המלחמה את הארמייה השלישית שלה ועמד כ־100 קילומטרים מקהיר, הבינה שאינה יכולה להכריע את ישראל בכוח. כלומר, שני הצדדים למדו שאף אחד מהם אינו יכול להשיג את מטרותיו במלחמה בלבד.

תובנה 2 – "החומה הפסיכולוגית" היא חלק גדול מן הבעיה. לפי סאדאת, "בין שני העמים עומדת חומה – לא רק של מלחמות, אלא גם חומה פסיכולוגית של חשדנות, פחד ודעות קדומות". בעבר "דחו הערבים את ישראל וסירבו לפגוש את נציגיה". הלקח: כדי להגיע לשלום יש לשבור את החומה הזאת – ובא לירושלים כדי לעשות זאת.
ביסוס בעובדות: אחרי מלחמת ששת הימים קבעה ועידת חרטום (ספטמבר 1967) את "שלושת הלאווים" – לא לשלום, לא להכרה ולא למשא ומתן עם ישראל. מלחמת יום הכיפורים שינתה את המצב: ההישג המצרי בפתיחת המלחמה – צליחת התעלה – החזיר למצרים את תחושת הכבוד, ואפשר לסאדאת להציג את עצמו כמי שמדבר מעמדת כוח. אחרי המלחמה החלו מגעים ישירים בין קצינים ישראלים ומצרים ("קילומטר 101"), ונחתמו הסכמי הפרדת הכוחות (ינואר 1974) וההסכם הזמני (ספטמבר 1975). בנובמבר 1977 הגיע סאדאת לירושלים, ובהמשך נחתמו הסכמי קמפ דייוויד (ספטמבר 1978) והסכם השלום בין ישראל למצרים (26 במרץ 1979). ישראל נסוגה מכל סיני עד אפריל 1982.
(מקובל גם: תובנה שלישית – שלום צודק מחייב נסיגה מן השטחים והכרה בזכויות הפלסטינים; בהסכמי קמפ דייוויד נכללה גם מסגרת לאוטונומיה לפלסטינים, שלא מומשה.)

למה זה מקבל ניקוד מלא:

•הוצגו שתי תובנות מובחנות, וכל אחת עוגנה בציטוט מן הקטע.

•כל תובנה בוססה על עובדות היסטוריות מדויקות, עם תאריכים, והוסבר הקשר בין העובדות לבין התובנה.

טעות נפוצה: להציג את מהלך המלחמה בלי לקשור אותו לתובנה; או לכתוב שהסכם השלום נחתם מיד אחרי המלחמה – הוא נחתם ב־1979.

שאלה 12 · תרומתו של אלי כהן לניצחון

שאלת מקור33 נקודותמקור 11

א.

קראו את הקטע על אלי כהן, לוחם המודיעין הישראלי שפעל בסוריה בשנים 1962–1965.
– על פי הקטע, הציגו שני סוגים של מידע שהעביר אלי כהן לישראל, והסבירו כיצד הצליח להשיג מידע זה.
– על פי מה שלמדתם, הסבירו מדוע הייתה לגבול עם סוריה חשיבות מיוחדת בעיני ישראל בשנים שקדמו למלחמה.

(18 נקודות)

ב.

"תרומתו של אלי כהן הייתה הגורם המכריע בניצחונה של ישראל ברמת הגולן."
הביעו את עמדתכם בנוגע לטענה זו, ונמקו אותה באמצעות שתי עובדות היסטוריות על מהלכי מלחמת ששת הימים.

(15 נקודות)

◂ פתרון מלא לשאלה 12

סעיף א

התשובה בקצרה

סוגי מידע (שניים מתוך): (1) מידע צבאי – "מידע על פריסת הכוחות הסוריים, על הביצורים לאורך הגבול"; (2) מידע על הסכסוך על המים – "העבודות להטיית מקורות הירדן"; (מקובל גם: מידע על הנעשה בצמרת הצבא והשלטון, מתוך הקשרים עם "קצינים בכירים" ו"אנשי מפלגת הבעת'"). כיצד השיג: זהות בדויה של "סוחר סורי בשם כאמל אמין ת'אבת" שנבנתה בארגנטינה; "בזכות כספו, אירוחו הנדיב וקשריו" התיידד עם קצינים בכירים ועם אנשי מפלגת הבעת'; בעזרת הקשרים "הגיע לביקורים במוצבים הסוריים ברמת הגולן"; העביר את המידע "באמצעות משדר סודי". חשיבות הגבול הסורי: ירי סורי מרמת הגולן על יישובי עמק החולה ועל חקלאים באזורים המפורזים; ניסיון סוריה להטות את הבניאס כדי לסכל את המוביל הארצי, ופעולות ישראל נגד העבודות; תמיכת סוריה בפשיטות פת"ח (מ־1965); קרב האוויר באפריל 1967; סוריה – בעלת ברית של ברית המועצות והסכם ההגנה עם מצרים (נובמבר 1966); הדיווח הסובייטי השגוי על ריכוז כוחות ישראליים בגבול סוריה הצית את משבר מאי 1967.

מה השאלה מבקשת: שתי מטלות. (1) "הציגו", על פי הקטע, שני סוגים של מידע שהעביר אלי כהן לישראל, ו"הסבירו" כיצד השיג אותו – כל רכיב מעוגן בציטוט. (2) "הסבירו", על פי מה שלמדתם, מדוע הייתה לגבול עם סוריה חשיבות מיוחדת בעיני ישראל לפני המלחמה.

תשובה מלאה:
סוג מידע ראשון – מידע צבאי על רמת הגולן: אלי כהן שידר לישראל "מידע על פריסת הכוחות הסוריים, על הביצורים לאורך הגבול". רמת הגולן הייתה מבוצרת היטב, ומידע ממקור ראשון על מיקום המוצבים ועל פריסת הכוחות סייע למודיעין הישראלי לבנות תמונה של מערך ההגנה הסורי.
סוג מידע שני – מידע על הסכסוך על המים: הוא דיווח גם על "העבודות להטיית מקורות הירדן", שהיו לב הסכסוך בין ישראל לסוריה באמצע שנות ה־60, ומידע זה סייע לישראל לעקוב אחר העבודות ולפעול נגדן. (מקובל גם: מידע על הנעשה בצמרת הצבא והשלטון בסוריה, בזכות קשריו עם "קצינים בכירים בצבא סוריה" ועם "אנשי מפלגת הבעת'".)
כיצד השיג את המידע: לאחר הכשרה בנה לעצמו בארגנטינה זהות בדויה של "סוחר סורי בשם כאמל אמין ת'אבת", ובזהות זו עבר לדמשק. "בזכות כספו, אירוחו הנדיב וקשריו" התיידד עם קצינים בכירים ועם אנשי מפלגת הבעת', ו"בעזרת קשרים אלה הגיע לביקורים במוצבים הסוריים ברמת הגולן" – כלומר ראה את הביצורים במו עיניו. את המידע העביר לישראל "באמצעות משדר סודי". (על פי המסופר, הציע גם לשתול עצים ליד המוצבים, ו"העצים סייעו אחר כך לזהות את המוצבים" – הקטע מציג זאת כמסורת, לא כעובדה מוכחת.)

חשיבות הגבול עם סוריה: הגבול עם סוריה היה בשנים שלפני המלחמה הגבול המתוח ביותר של ישראל. מן המוצבים ברמת הגולן ירו הסורים על יישובי עמק החולה ועל חקלאים ישראלים באזורים המפורזים. סוריה הייתה מובילת התוכנית הערבית להטות את מקורות הירדן, ובהם הבניאס, כדי לסכל את המוביל הארצי (שהופעל ב־1964), וישראל פגעה בעבודות ההטיה. מ־1965 תמכה סוריה בפשיטות של ארגון פת"ח לתוך ישראל. המתיחות הגיעה לשיא בקרב האוויר באפריל 1967, שבו הופלו מטוסים סוריים. נוסף על כך, סוריה הייתה בעלת בריתה של ברית המועצות וחתמה בנובמבר 1966 על הסכם הגנה עם מצרים – ולכן מתיחות בגבול הסורי הייתה עלולה להתפתח למלחמה רחבה. כך אכן קרה: הדיווח הסובייטי השגוי במאי 1967 על ריכוז כוחות ישראליים בגבול סוריה הוביל לכניסת הצבא המצרי לסיני ולמשבר שקדם למלחמה.

למה זה מקבל ניקוד מלא: שני סוגי מידע מזוהים בקטע, כל אחד מעוגן בציטוט, ומוסבר כיצד הושג המידע (הזהות הבדויה, הקשרים, הביקורים במוצבים, המשדר). חשיבות הגבול הסורי מוסברת בכמה עובדות מדויקות (הירי על יישובי החולה, הסכסוך על המים, פת"ח, קרב האוויר, הקשר לברית המועצות ולמצרים). מקובל גם: להזכיר את סיפור העצים, בתנאי שמציינים שהוא מסורת.

טעות נפוצה: לכתוב שאלי כהן פעל בזמן המלחמה – הוא הוצא להורג ב־1965, כשנתיים לפניה; או להציג את סיפור העצים כעובדה מוכחת.

סעיף ב

התשובה בקצרה

עמדה מנומקת (כל עמדה מתקבלת אם היא מבוססת). נגד/חלקית: המידע של כהן היה חשוב, אך לא מכריע: (1) עברו כשנתיים מהוצאתו להורג, והמודיעין נשען גם על מקורות אחרים; (2) עליונות אווירית מ־5 ביוני – השמדת רוב חיל האוויר המצרי בבוקר, וחילות האוויר של סוריה וירדן באותו יום; (3) ההכרעה בחזיתות מצרים וירדן אפשרה לרכז כוחות בצפון ב־9 ביוני; (4) נחישות הלוחמים בקרבות קשים כמו תל פאחר, והבחירה לתקוף בגזרה הצפונית התלולה. בעד: מערך מבוצר על רמה שולטת, ומידע מדויק על המוצבים חסך זמן ואבדות; זמן הלחימה היה מוגבל ביומיים בשל לחץ המעצמות, ולכן מידע מוקדם היה קריטי.

מה השאלה מבקשת: "הביעו עמדה" על הטענה (מסכים / לא מסכים / מסכים חלקית) ו"נמקו" אותה באמצעות שתי עובדות היסטוריות על מהלכי המלחמה.

תשובה מלאה:
עמדתי: אני מסכים עם הטענה באופן חלקי בלבד. המידע שמסר אלי כהן היה תרומה חשובה להכנת צה"ל לכיבוש רמת הגולן, אך הוא לא היה הגורם המכריע; הניצחון ברמה נבע בעיקר ממהלכי המלחמה עצמם.
עובדה ראשונה – העליונות האווירית: ב־5 ביוני 1967 פתחה ישראל במלחמה במתקפת פתע של חיל האוויר על שדות התעופה של מצרים, ובתוך שעות הושמד רוב חיל האוויר המצרי על הקרקע. עוד באותו יום הושמדו גם רוב חילות האוויר של סוריה ושל ירדן. כך, כשתקף צה"ל ברמת הגולן ב־9 ביוני, הוא פעל בשמיים נקיים ממטוסי אויב, וחיל האוויר תקף את המוצבים הסוריים במשך שעות לפני ההתקפה הקרקעית ובמהלכה.
עובדה שנייה – ההכרעה בחזיתות האחרות: עד 8 ביוני הובסו צבא מצרים בסיני וצבא ירדן ביהודה ובשומרון. רק לאחר מכן, ב־9 ביוני, הורה שר הביטחון דיין לתקוף ברמת הגולן, וצה"ל יכול היה להעביר כוחות לצפון ולרכז את מאמציו בחזית אחת. גם נחישות הלוחמים בקרבות קשים, כמו כיבוש תל פאחר בידי חטיבת גולני, הייתה חיונית לפריצת המערך הסורי.
נוסף על כך, אלי כהן הוצא להורג כשנתיים לפני המלחמה, ולכן המידע שמסר לא היה עדכני לגמרי, והמודיעין הישראלי נשען גם על מקורות אחרים. לכן תרומתו הייתה חשובה – בעיקר להכרת מערך הביצורים הסורי – אך אינה יכולה להיחשב הגורם המכריע.
(עמדה חלופית, מתקבלת: לתרומתו הייתה חשיבות רבה מאוד – הסורים החזיקו במערך מבוצר על רמה שולטת, וזמן הלחימה ברמה היה מוגבל ליומיים, 9–10 ביוני, בשל הלחץ של המעצמות להפסקת אש. במצב כזה מידע מוקדם ומדויק על מיקום המוצבים ועל הביצורים אפשר לתכנן את המתקפה ולחסוך זמן ואבדות.)

למה זה מקבל ניקוד מלא: יש עמדה ברורה, והיא מנומקת בשתי עובדות היסטוריות מדויקות על מהלכי המלחמה (המתקפה האווירית ב־5 ביוני; ההכרעה בסיני וביהודה ושומרון לפני 9 ביוני, הקרב על תל פאחר), שמוסבר כיצד כל אחת מהן קשורה לניצחון ברמת הגולן. כל עמדה מתקבלת אם היא מבוססת על עובדות.

טעות נפוצה: להביע עמדה בלי עובדות היסטוריות ("אלי כהן היה גיבור"), או להביא עובדות על חייו של אלי כהן במקום עובדות על מהלכי המלחמה כפי שנדרש.

שאלה 13 · הדה־קולוניזציה – הכרזת העצמאות של וייטנאם; הלאומיות הערבית ויהודי ארצות האסלאם

שאלת מקור33 נקודותמקור 12

א.

לפניכם קטעים מתוך הכרזת העצמאות של וייטנאם, שהוכרזה ב־2 בספטמבר 1945.
הסבירו כיצד תהליך הדה־קולוניזציה בא לידי ביטוי במקור. בססו את תשובתכם על שתי דוגמאות מן המקור.

(17 נקודות)

ב.

– הציגו את ההשפעה של התחזקות הלאומיות הערבית ושל עצמאות מדינות ערב בשנות החמישים של המאה ה־20 על היחסים בין יהודים ובין מוסלמים בארצות האסלאם.
בחרו מקור מספר הלימוד, והסבירו כיצד השפעה זו באה לידי ביטוי במקור שבחרתם.
– על פי מה שלמדתם, הציגו גורם נוסף שהשפיע על היחסים בין יהודים ובין מוסלמים באחת מארצות האסלאם.

(16 נקודות)

◂ פתרון מלא לשאלה 13

סעיף א

התשובה בקצרה

תהליך הדה־קולוניזציה: התפרקות האימפריות הקולוניאליות אחרי מלחמת העולם השנייה והקמת מדינות עצמאיות בידי תנועות לאומיות.
דוגמאות מן המקור (שתיים מתוך): השפעת רעיונות המערב (ההשכלה, המהפכה הצרפתית והאמריקנית) על התנועות הלאומיות – ציטוט הכרזת העצמאות האמריקנית ו"זכויות האדם והאזרח", וטענה שהצרפתים "ניצלו לרעה את הדגל של חירות, שוויון ואחווה"; ביקורת על הניצול והדיכוי הקולוניאלי – "פלשו למולדתנו ודיכאו", "יותר בתי סוהר מבתי ספר"; החלשת המעצמות הקולוניאליות במלחמת העולם השנייה – צרפת "כרעו... על ברכיהם ומסרו להם את ארצנו", "את עצמאותנו נטלנו מידי היפנים"; הכרזה חד־צדדית של תנועה לאומית על עצמאות – "וייטנאם זכאית להיות ארץ חופשית ועצמאית".

מה השאלה מבקשת: "הסבירו כיצד תהליך הדה־קולוניזציה בא לידי ביטוי במקור" – להסביר מהו התהליך ולהראות שני היבטים שלו במקור, כל אחד עם דוגמה (ציטוט) מן ההכרזה.

תשובה מלאה:
הדה־קולוניזציה היא התהליך שבו התפרקו, בעיקר בשנים 1945–1970, האימפריות הקולוניאליות של מעצמות אירופה, ובמקומן קמו עשרות מדינות עצמאיות באסיה ובאפריקה. את התהליך הובילו תנועות לאומיות מקומיות, והוא התאפשר בין השאר משום שהמעצמות יצאו מן המלחמה מוחלשות. הכרזת העצמאות של וייטנאם, שהייתה חלק מ"הודו־סין הצרפתית", מבטאת כמה מן המאפיינים והגורמים של התהליך.

דוגמה ראשונה – השפעת רעיונות המערב על התנועות הלאומיות. מנהיגי התנועות הלאומיות במושבות למדו ברובם במערב או הכירו את רעיונותיו, והשתמשו בהם נגד השליטים הקולוניאליים. ההכרזה פותחת דווקא בציטוט מהכרזת העצמאות האמריקנית: "כל בני האדם נבראו שווים... הזכות לחיים, לחירות ולחתירה לאושר", וממשיכה בציטוט מן ההצהרה של המהפכה הצרפתית. הו צ'י מין מאשים את הצרפתים שהם "ניצלו לרעה את הדגל של חירות, שוויון ואחווה" – כלומר, הקולוניאליזם סותר את הערכים שהמעצמה עצמה מטיפה להם. השימוש ברעיונות אלה נועד גם לגייס את אהדת העולם, ובמיוחד את ארצות הברית.

דוגמה שנייה – החלשת המעצמה הקולוניאלית במלחמת העולם השנייה. בשנת 1940 הובסה צרפת בידי גרמניה, ויפן, בעלת בריתה של גרמניה, השתלטה על הודו־סין. ההכרזה מתארת זאת: "כרעו האימפריאליסטים הצרפתים על ברכיהם ומסרו להם את ארצנו", ולכן "את עצמאותנו נטלנו מידי היפנים, ולא מידי הצרפתים". המלחמה ניפצה את תדמיתה של המעצמה הקולוניאלית כבלתי מנוצחת, והתנועה הלאומית ניצלה את הוואקום שנוצר עם כניעת יפן, באוגוסט 1945, כדי להכריז על עצמאות – "וייטנאם... כבר כזאת".
(דוגמה מקובלת נוספת: הביקורת על הניצול והדיכוי הקולוניאלי – "פלשו למולדתנו ודיכאו את בני עמנו", "בנו יותר בתי סוהר מבתי ספר".)

ראוי לציין שצרפת לא קיבלה את ההכרזה: היא ניסתה להשיב לעצמה את השליטה, ורק אחרי מלחמה ממושכת ותבוסתה בדיין ביין פו (1954) יצאה מן האזור.

למה זה מקבל ניקוד מלא:

•הוסבר מהו תהליך הדה־קולוניזציה, כך שהדוגמאות מתחברות למושג.

•שתי דוגמאות מובחנות (רעיונות המערב; החלשת המעצמה במלחמה), כל אחת מעוגנת בציטוט ומוסברת.

טעות נפוצה: להביא שני ציטוטים שמבטאים את אותו היבט (למשל שני ציטוטים על זכויות האדם) – הדוגמאות צריכות להראות שני היבטים שונים; או לסכם את ההכרזה בלי לקשור אותה למושג.

סעיף ב

התשובה בקצרה

ההשפעה: היהודים נתפסו כזרים ובעלי זיקה לציונות ולשליטים הקולוניאליים; חקיקה מפלה, הגבלות על תעסוקה, הלאמה והחרמת רכוש; פגיעה בזכויות האזרח ובאזרחות; מתיחות ואלימות; לחץ ליציאה – ובמרוקו, דווקא איסור יציאה (1956–1961).
מקור מספר הלימוד: למשל מקור על יהודי מצרים בתקופת נאצר (גירוש ונישול אחרי מבצע סיני, 1956–1957), או חוק ביטול האזרחות בעיראק (1950).
גורם נוסף (אחד מתוך): הקמת מדינת ישראל ומלחמת העצמאות; פעילות ציונית ומחתרות; מעמד היהודים במשטר הקולוניאלי (למשל צו כרמיה, 1870, שהעניק ליהודי אלג'יריה אזרחות צרפתית); מצב כלכלי ופער חברתי; עמדת השליט (מלך מרוקו מוחמד החמישי, בורגיבה בתוניסיה).

מה השאלה מבקשת: שתי מטלות. (1) "הציגו את ההשפעה" של התחזקות הלאומיות הערבית ושל עצמאות מדינות ערב בשנות החמישים על היחסים בין יהודים למוסלמים, ו"בחרו מקור... והסבירו" כיצד ההשפעה באה בו לידי ביטוי. (2) "הציגו גורם נוסף" שהשפיע על היחסים באחת הארצות.

תשובה מלאה:
ההשפעה. בשנות החמישים קיבלו מדינות ערב רבות עצמאות או השתחררו מהשפעה זרה: לוב (1951), מרוקו ותוניסיה (1956), ובמצרים עלו לשלטון "הקצינים החופשיים" (1952) ובראשם גמאל עבד אל־נאצר, שהפך לסמל של הלאומיות הכל־ערבית. הלאומיות הערבית ראתה במדינת ישראל אויב, ובציונות – חלק מן הקולוניאליזם המערבי. בעקבות זאת נתפסו היהודים בארצות אלה כזרים וכחשודים: כבעלי זיקה לציונות, ולעתים גם לשליטים הקולוניאליים, שבחסותם חלק מהם התקדמו בחינוך ובכלכלה. מעמדם נפגע: הוטלו הגבלות על עבודתם במוסדות ציבוריים, נפגעו זכויותיהם האזרחיות, עסקים הולאמו ורכוש הוחרם, והמתיחות פרצה לעתים באלימות. ברוב הארצות הובילה ההשפעה ליציאה המונית של היהודים. במרוקו, לעומת זאת, נאסרה יציאתם לישראל מ־1956 ועד ראשית שנות השישים, ורבים יצאו בחשאי.

מקור מספר הלימוד. בחרתי במקור על יהודי מצרים אחרי מבצע סיני (1956–1957). בעקבות המלחמה, שבה פעלו ישראל, בריטניה וצרפת נגד מצרים, גורשו ממצרים אלפי יהודים בעלי אזרחות זרה ויהודים חסרי אזרחות. רבים נעצרו, רכושם הוחרם, והיוצאים נאלצו לחתום על הצהרה שהם עוזבים מרצונם ולא ישובו. המקור מבטא את השפעת הלאומיות הערבית: במצרים של נאצר, היהודים נתפסו כחלק מן "האויב" – הציוני והקולוניאלי גם יחד – ולא כאזרחים שווים. זה הוביל לחיסולה המהיר של קהילה שמנתה ערב 1948 עשרות אלפים.
בבחינה: ציינו את שם הספר, ההוצאה והעמוד שממנו לקחתם את המקור.

גורם נוסף – מעמד היהודים במשטר הקולוניאלי (אלג'יריה). באלג'יריה העניק צו כרמיה (1870) לרוב היהודים אזרחות צרפתית. הם התחנכו בבתי ספר צרפתיים ועברו בהדרגה לתרבות הצרפתית, ונתפסו בעיני רבים מן המוסלמים כחלק מן השלטון הקולוניאלי. במלחמת העצמאות האלג'ירית (1954–1962) נקלעו היהודים בין הצדדים, ועם קבלת העצמאות ב־1962 יצאו רובם, בהיותם אזרחים צרפתים, לצרפת – ומיעוטם לישראל.
(גורמים מקובלים נוספים: הקמת מדינת ישראל ומלחמת העצמאות, שהביאו לפרעות ולרדיפות בכמה ארצות; עמדת השליט – למשל בורגיבה בתוניסיה או מוחמד החמישי במרוקו, שהכריזו על שוויון ליהודים; המצב הכלכלי ותחרות כלכלית.)

למה זה מקבל ניקוד מלא:

•ההשפעה מוצגת בהקשר (העצמאות, נאצר, הלאומיות הכל־ערבית) ובכמה רבדים (תדמית, זכויות, רכוש, יציאה).

•מקור מספר הלימוד מוצג (מה, מתי, היכן) ומוסבר כיצד ההשפעה באה בו לידי ביטוי.

•הגורם הנוסף שונה מן הגורם שבמטלה הראשונה ונקשר לארץ מסוימת, עם עובדות.

טעות נפוצה: להציג את כל ארצות האסלאם כמקשה אחת – מצב היהודים היה שונה בכל ארץ; או להציג כ"גורם נוסף" את אותה לאומיות ערבית במילים אחרות.

פרק ראשון – מלחמת העולם השנייה והשואה

שאלה 1 · פולין הכבושה וההתמודדות של הנהגות היהודים

סעיף א

סעיף ב

שאלה 2 · המשטר הנאצי והציבור הגרמני; תורת הגזע והמלחמה במזרח

סעיף א

סעיף ב

שאלה 3 · סימון היהודים, בידודם וריכוז הטיפול בהם בידי האס־אס (1938–1939)

סעיף א

סעיף ב

פרק שני – לאומיות וציונות

שאלה 4 · התנועות הלאומיות והעבר ההיסטורי; הטריטוריה והתחייה הלאומית

סעיף א

סעיף ב

שאלה 5 · איחוד גרמניה ושינוי מפת אירופה

סעיף א

סעיף ב

שאלה 6 · זהות בסכנה והשראה לאומית

סעיף א

סעיף ב

פרק שלישי – המאבק על הקמת מדינת ישראל

שאלה 7 · פרשת ביריה – ההתיישבות כדרך מאבק

סעיף א

סעיף ב

שאלה 8 · תוכנית ד' – המעבר ממגננה ליוזמה

סעיף א

סעיף ב

שאלה 9 · להכריז עם עזיבת הבריטים או לדחות – השוואה

סעיף א

סעיף ב

פרק רביעי – סוגיות נבחרות בתולדות מדינת ישראל

שאלה 10 · פתיחת שערי הארץ (1948–1949); תרומת העולים ומחיר הקליטה

סעיף א

סעיף ב

שאלה 11 · המעצמות במלחמת יום הכיפורים; נאום סאדאת בכנסת (1977)

סעיף א

סעיף ב

שאלה 12 · תרומתו של אלי כהן לניצחון

סעיף א

סעיף ב

שאלה 13 · הדה־קולוניזציה – הכרזת העצמאות של וייטנאם; הלאומיות הערבית ויהודי ארצות האסלאם

סעיף א

סעיף ב

רוצים להשלים את חוויית הלמידה?

כל האתר במבט אחד