מתכונת 5 בהיסטוריה (שאלון 22261) - פתרון מלא
היסטוריה – שאלון 22261 · במבנה של הבגרות · 13 שאלות · 3 שעות
מבחן מתכונת בהיסטוריה במבנה של בחינת הבגרות. לכל סעיף יש תשובה ופתרון מלא - פתרו בזמן של הבחינה, ורק אחר כך פתחו את הפתרונות.
מבנה המתכונת
א. משך הבחינה: שלוש שעות.
ב. מבנה השאלון ומפתח ההערכה: בשאלון זה ארבעה פרקים.
יש לענות על שאלה אחת מן הפרק הראשון – מלחמת העולם השנייה והשואה – חובה – (1×34) – 34 נקודות
יש לבחור בשניים מן הפרקים השני, השלישי והרביעי, ולענות על שאלה אחת בכל פרק שבחרתם. – (2×33) – 66 נקודות
סך הכול – 100 נקודות
ג. חומר עזר מותר בשימוש: 1. ספר הלימוד שאושר בנושא מלחמת העולם השנייה והשואה, ספר הלימוד שאושר בנושא לאומיות וציונות וספר הלימוד שאושר בנושאים המאבק על הקמת מדינת ישראל וסוגיות נבחרות בתולדות מדינת ישראל. בספרים יכולים להיות תקופות או נושאים שסומנו באמצעות מדבקות (סימניות) הבולטות מן הספר, וכן קטעים שסומנו באמצעות מדגש (מרקר) או עיפרון, אך אין להשתמש בספרים שבהם הערות בכתב. 2. עותק מודפס של כותרות יחידות ההוראה "איך יכול אדם".
שימו לב: בסעיפים שבהם יש להביא מקור מספר הלימוד, יש לכתוב את שם הספר, את שם ההוצאה לאור ואת מספר העמוד שבו נמצא המקור.
השאלות בשאלון זה מנוסחות בלשון רבים, אף על פי כן על כל תלמידה וכל תלמיד להשיב עליהן באופן אישי.
פרק ראשון – מלחמת העולם השנייה והשואה
חובה – ענו על אחת מן השאלות 1–3 (34 נקודות)
שאלה 1 · הרדיו בשירות התעמולה הנאצית ומולה; "הסדר החדש" במערב ובמזרח
לפניכם שני קטעי מקור (1–2) העוסקים ברדיו בתקופת המשטר הנאצי.
– על פי מה שלמדתם, מה היו המטרות של התעמולה במשטר הנאצי? הסבירו איזו מטרה באה לידי ביטוי במקור 1.
– מהי העמדה בנוגע לתעמולה של המשטר הנאצי באמצעות הרדיו, שבאה לידי ביטוי במקור 2? הסבירו סיבה אחת להבדל בין עמדה זו ובין העמדה שבאה לידי ביטוי במקור 1. בתשובתכם התייחסו לאחד ממאפייני המקור האלה: יוצר המקור, המקום שממנו שודרו הדברים, מועד הדברים.
– אֵילו מן העקרונות של האידאולוגיה הנאצית באים לידי ביטוי ביחס השונה של הנאצים לעמי מערב אירופה ולעמי מזרח אירופה במסגרת "הסדר החדש"?
– הסבירו כיצד קידם היחס השונה הזה את מימוש העקרונות האלה בשטחים שכבשה גרמניה במהלך מלחמת העולם השנייה. בססו את תשובתכם על מקור מספר הלימוד ועל שתי דוגמאות נוספות.
◂ פתרון מלא לשאלה 1
סעיף א
מטרות (3): החדרת האידאולוגיה ויצירת אחידות מחשבתית ("קהילת העם"); גיוס תמיכה במשטר ופולחן המנהיג; סימון אויבים והצדקת רדיפתם; השתקת ביקורת והסתרת מידע.
מקור 1: אחידות מחשבתית ופולחן המנהיג – הרדיו "לא יהיה עוד במה לדעות מנוגדות", "יחנך את העם לרוח אחת", "שקולו של המנהיג יגיע לכל בית"; "מקלט העם" הזול וה־VE 301 על שם 30 בינואר.
מקור 2: עמדה שוללת – הרדיו הנאצי הוא כלי לשקר ("השלטון משקר להם"), מסתיר את האמת על המלחמה ועל פשעי המשטר; את הרדיו יש להפוך לכלי לחשיפת האמת ולקריאה להתנער מן השלטון.
סיבה להבדל: יוצר – שר התעמולה האחראי למנגנון לעומת סופר גולה שספריו הוחרמו ואזרחותו נשללה; מקום – ברלין לעומת שידור מבריטניה, מדינה הנלחמת בגרמניה; מועד – 1933, ראשית המשטר ובניית השליטה, לעומת 1940–1945, ימי המלחמה והפשעים.
מה השאלה מבקשת: שלוש פעולות. (1) להציג את מטרות התעמולה הנאצית על פי מה שלמדתם – שלוש. (2) להסביר איזו מטרה באה לידי ביטוי במקור 1, עם ציטוט. (3) להציג את העמדה במקור 2, ולהסביר סיבה אחת להבדל בעזרת מאפיין מקור אחד.
תשובה מלאה:
מטרות התעמולה. התעמולה הנאצית נועדה (1) להחדיר את האידאולוגיה וליצור אחידות מחשבתית – עם אחד ברוח אחת ("קהילת העם"); (2) לגייס תמיכה במשטר ולבנות את פולחן המנהיג; (3) לסמן את האויבים, ובראשם היהודים, ולהצדיק את רדיפתם. התעמולה גם השתיקה כל דעה אחרת והסתירה מידע שעלול היה לפגוע במשטר.
המטרה במקור 1. גבלס קובע שהרדיו "לא יהיה עוד במה לדעות מנוגדות ולוויכוחים", אלא "יחנך את העם לרוח אחת". זו מטרת האחידות המחשבתית: אחרי שנות הוויכוח הפוליטי של רפובליקת ויימאר, המשטר רוצה שיישמע רק קול אחד. גם מטרת פולחן המנהיג ברורה – המטרה היא "שקולו של המנהיג יגיע לכל בית", ואפילו שם המקלט, VE 301, מנציח את 30 בינואר 1933, יום מינוי היטלר. ה"מקלט העממי" הזול נועד לכך שהתעמולה תגיע לכל משפחה.
העמדה במקור 2. מאן רואה ברדיו הנאצי כלי לשקר: "השלטון משקר להם", ומה שהגרמנים שומעים הוא "תעמולה המסתירה מהם את האמת על המלחמה". הוא משתמש ברדיו עצמו – מבחוץ – כדי לשבור את המונופול של המשטר על המידע: הוא מספר "על פשעי המשטר, ובהם רצח יהודים", וקורא לגרמנים "להתנער מן השלטון". כלומר, הוא שולל את התעמולה ורואה בה מכשיר להטעיית העם.
סיבה להבדל – יוצר המקור. גבלס היה שר התעמולה, האיש שבנה את מנגנון השליטה בתקשורת, ולכן הוא מציג את הרדיו ככלי לגיוס העם למשטר. מאן היה סופר שנרדף בידי המשטר: ספריו הוצאו מן הספריות, ואזרחותו נשללה. הוא ראה במשטר הנאצי את האסון של גרמניה, ולכן ביקש לחשוף את שקריו.
(מקובל גם: המקום – נאום גבלס נאמר בברלין, בלב המשטר, ואילו דברי מאן שודרו מבריטניה, מדינה שנלחמה בגרמניה, ולכן שירתו את מטרת בעלות הברית לערער את אמון הגרמנים בשלטונם. או המועד – 1933, ראשית המשטר, כשגבלס ביקש לבנות שליטה בדעת הקהל; לעומת 1940–1945, ימי המלחמה, כשמאן כבר ידע על פשעי המשטר ורצה להביא לסיומו.)
למה זה מקבל ניקוד מלא:
טעות נפוצה: לכתוב שמאן "תמך ברדיו" – הוא שלל את התעמולה של המשטר, והשתמש ברדיו כדי לחשוף אותה; או לשכוח שהאזנה לשידורים זרים הייתה עבירה בגרמניה בזמן המלחמה.
סעיף ב
עקרונות: תורת הגזע והדירוג בין העמים (עמים "גרמאניים" קרובים לגזע הארי – הולנדים, דנים, נורווגים; סלאבים "תת־אדם"; יהודים אויב גזעי); מרחב המחיה במזרח; הדרוויניזם החברתי.
מימוש: במערב – ממשל אזרחי או צבאי, הותרת מוסדות מקומיים (בדנמרק ממשלה מקומית עד אוגוסט 1943; בהולנד נציב רייך), ניסיון "לגייס" עמים גרמאניים (קוויזלינג בנורווגיה, התנדבות לוואפן־אס־אס); במזרח – מלחמת השמדה ושעבוד: מות מיליוני שבויי מלחמה סובייטים (כ־3 מיליון), רצח אליטות, "עובדי המזרח" שסומנו בטלאי OST ועבדו בתנאי עבדות.
מקור מספר הלימוד: למשל תצלום של "עובדת מזרח" עם הטלאי OST, או של שבויים סובייטים במחנה – מבטא את הדירוג הגזעי.
מה השאלה מבקשת: שתי מטלות. (1) להציג את העקרונות המתבטאים ביחס השונה למערב ולמזרח (שלושה). (2) להסביר כיצד היחס השונה קידם את מימושם, ולבסס על מקור מספר הלימוד ועל שתי דוגמאות נוספות.
תשובה מלאה:
העקרונות.
1. תורת הגזע והדירוג בין העמים: לפי האידאולוגיה הנאצית, עמים "גרמאניים" כמו ההולנדים, הדנים והנורווגים קרובים לגזע הארי; העמים הסלאביים הם "תת־אדם" שנועדו לעבדות; והיהודים הם אויב גזעי שיש לסלק.
2. מרחב המחיה: המזרח – פולין וברית המועצות – נועד להתיישבות גרמנית ולניצול, ולא לשיתוף פעולה.
3. הדרוויניזם החברתי: המלחמה במזרח היא מאבק קיומי בין גזעים, ואין בה מקום לכללי מוסר.
כיצד קידם היחס השונה את מימוש העקרונות.
במערב אירופה הקימו הנאצים ממשל שהשאיר חלק מן המוסדות המקומיים. בהולנד מונה נציב רייך, ארתור זייס־אינקוורט, אך הפקידות המקומית המשיכה לפעול. בדנמרק נשארו הממשלה והמלך בתפקידם עד אוגוסט 1943. הנאצים ניסו לגייס את העמים ה"גרמאניים" לרעיון. הרדיפה במערב כוונה בעיקר ליהודים ולמתנגדים.
מקור מספר הלימוד: תצלום של "עובדת מזרח" – אישה מאוקראינה שהובאה לעבודת כפייה בגרמניה – ועל בגדה הטלאי OST, שחויבו לשאת עובדי המזרח. המקור מבטא את הדירוג הגזעי: העובדים מן המזרח סומנו כבני גזע נחות, הופרדו מן הגרמנים ונוצלו בתנאי עבדות, כפי שתורת הגזע ייעדה לסלאבים. העובדים ממערב אירופה, לעומתם, לא נדרשו לשאת טלאי כזה.
בבחינה: ציינו את שם הספר, ההוצאה והעמוד שממנו לקחתם את המקור.
דוגמה 1 – שבויי המלחמה הסובייטים: מתוך כ־5.7 מיליון חיילים סובייטים שנפלו בשבי הגרמני, מתו כ־3 מיליון – מרעב, ממחלות ומירי. שבויים מצבאות המערב (בריטים, אמריקנים) הוחזקו בדרך כלל לפי כללי אמנת ז'נבה. ההבדל משקף את הדירוג הגזעי ואת תפיסת המלחמה במזרח כמלחמת השמדה.
דוגמה 2 – גיוס "האחים הגרמאניים" לעומת שלילת כל שותפות במזרח: בנורווגיה הועמד וידקון קוויזלינג בראש ממשלה משתפת פעולה (1942), ומתנדבים מהולנד, מבלגיה, מדנמרק ומנורווגיה גויסו לוואפן־אס־אס, שראה בהם בני "גזע נורדי". לעמים הסלאביים לא הוצעה בשלב זה שום שותפות: הם נועדו לשמש עבדים, ושטחם – "מרחב מחיה" להתיישבות גרמנית. ההבדל משקף את הדירוג הגזעי שבלב "הסדר החדש".
למה זה מקבל ניקוד מלא:
טעות נפוצה: לכתוב שבמערב לא נרדפו יהודים – גם ממערב אירופה גורשו יהודים להשמדה; ההבדל היה ביחס לאוכלוסייה הלא־יהודית.
שאלה 2 · יחס האוכלוסייה – שביתת פברואר באמסטרדם; תנועות הנוער ואנשי הדת בגטאות
לפניכם קטע מעובד העוסק בשביתה שפרצה באמסטרדם בפברואר 1941.
– הסבירו כיצד בא לידי ביטוי בקטע אחד מדפוסי ההתייחסות של האוכלוסייה המקומית כלפי היהודים בארצות הכיבוש הנאצי.
על פי מה שלמדתם, הציגו את המניעים של מי שנקט דפוס התייחסות זה.
– בחרו במקור מספר הלימוד המציג דפוס התייחסות אחר של האוכלוסייה המקומית בארצות הכיבוש הנאצי, והסבירו כיצד דפוס זה בא לידי ביטוי במקור שבחרתם.
לפניכם שני סוגים של הנהגה שפעלו בגטאות: מדריכי תנועות הנוער; רבנים ואנשי דת.
השוו בין מדריכי תנועות הנוער ובין הרבנים ואנשי הדת בגטאות, על פי שני התבחינים (קריטריונים) האלה:
– דרכי הפעולה לשמירה על צלם האדם
– הקשיים
בכל אחד מן התבחינים הציגו נקודת דמיון אחת והבדל אחד.
◂ פתרון מלא לשאלה 2
סעיף א
הדפוס בקטע: סולידריות ומחאה ציבורית (חלק מדפוס העזרה וההצלה) – "קראו לתושבים לשבות במחאה", "עשרות אלפים השתתפו", למרות סכנה ("ירו בשובתים", "הוצאו להורג").
מניעים (על פי מה שלמדנו): אידאולוגיה פוליטית (קומוניסטים, סוציאליסטים, נגד הפשיזם); התנגדות לאומית לכובש הגרמני; סולידריות עם שכנים ואזרחים ותפיסה דמוקרטית של שוויון; מניעים מוסריים ודתיים.
מקור מספר הלימוד לדפוס אחר: למשל מקור על הצלת יהודי דנמרק (אוקטובר 1943) – דפוס הצלה פעילה; או מקור על שיתוף פעולה (משטרה מקומית, הלשנה) – כל דפוס שונה מן המחאה, עם הסבר.
מה השאלה מבקשת: (1) "הסבירו כיצד בא לידי ביטוי בקטע" דפוס התייחסות – לזהות ולעגן בקטע. (2) "הציגו את המניעים" של מי שנקט את הדפוס – על פי הידע. (3) "בחרו במקור מספר הלימוד" שמציג דפוס אחר, והסבירו כיצד הוא בא בו לידי ביטוי.
תשובה מלאה:
הדפוס בקטע – סולידריות ומחאה ציבורית. בארצות הכיבוש נקטה האוכלוסייה המקומית כמה דפוסים כלפי היהודים: שיתוף פעולה עם הנאצים, ניצול, אדישות, ומנגד – עזרה, מחאה והצלה. בקטע בא לידי ביטוי דפוס של מחאה ציבורית וסולידריות עם היהודים הנרדפים. אחרי שהגרמנים תפסו "מאות גברים יהודים צעירים" ו"הוכו לעיני העוברים ושבים", קראה המפלגה הקומוניסטית "לתושבים לשבות במחאה", ו"עשרות אלפים השתתפו". השביתה הייתה גלויה ונעשתה בסיכון גבוה: הגרמנים "ירו בשובתים, כמה מהם נהרגו", ומארגנים "הוצאו להורג". הקטע מציין שזו הייתה "השביתה הכללית הראשונה באירופה הכבושה" שבה בא לידי ביטוי מחאה ציבורית על רדיפת היהודים – כלומר, דפוס נדיר. עם זאת, השביתה לא הצליחה לעצור את הרדיפות: בשנים 1942–1944 גורשו רוב יהודי הולנד ונרצחו.
המניעים. ראשית, מניע פוליטי־אידאולוגי: את השביתה יזמו הקומוניסטים, שהתנגדו לנאציזם ולפשיזם, ותנועת הפועלים ראתה ברדיפה חלק מן הדיכוי של המשטר כולו. שנית, מניע לאומי: רבים בארצות הכיבוש התנגדו לכובש הגרמני ולשלטונו, ומחאה בעד היהודים הייתה גם מחאה נגד הכיבוש. שלישית, סולידריות אזרחית ומוסרית: יהודי אמסטרדם היו שכנים, עמיתים לעבודה ואזרחי הולנד, ורבים ראו ברדיפה פגיעה בערכים של שוויון וצדק שהיו מושרשים בחברה ההולנדית. אצל אחרים היו גם מניעים דתיים.
מקור מספר הלימוד – דפוס של הצלה פעילה. בחרתי במקור על הצלת יהודי דנמרק באוקטובר 1943: כשנודע על הגירוש המתוכנן, הוסתרו רוב יהודי דנמרק – כ־7,000 איש – בידי שכניהם, והוברחו בסירות דייגים אל שוודיה הנייטרלית, ורובם הגדול ניצלו. המקור מבטא דפוס של הצלה: לא רק מחאה על הרדיפה, אלא פעולה מעשית ומאורגנת להעברת היהודים אל מחוץ להישג ידם של הנאצים, שבה השתתפו אזרחים רבים, אנשי מחתרת ואנשי כנסייה. ההבדל לעומת שביתת פברואר: שם הייתה תגובה ציבורית אחרי פגיעה ביהודים, ואילו בדנמרק – פעולה שמנעה את הגירוש עצמו.
בבחינה: ציינו את שם הספר, ההוצאה והעמוד שממנו לקחתם את המקור.
למה זה מקבל ניקוד מלא:
טעות נפוצה: לכתוב שהשביתה "הצילה את יהודי הולנד" – היא דוכאה, ורוב יהודי הולנד נרצחו; או לבחור מקור ספר שמציג גם הוא מחאה מאותו סוג.
סעיף ב
דרכי פעולה – דמיון: שתי ההנהגות פעלו בתחום הרוח – חינוך, לימוד, עידוד ועזרה הדדית – כדי שהיהודים לא יאבדו את צלם האדם. הבדל: מדריכי תנועות הנוער פעלו בקבוצות חינוך ותרבות חשאיות, עיתונות מחתרתית, ובהמשך הובילו להתנגדות חמושה; הרבנים פעלו דרך התפילה, השיעורים, הדרשות ופסקי ההלכה (שאלות ותשובות) שהתאימו את קיום המצוות למצב.
קשיים – דמיון: שתיהן פעלו בתנאי רעב, צפיפות ופחד, תחת איסורים גרמניים (על חינוך, על התכנסויות ועל קיום הדת) וסכנת מוות. הבדל: למדריכים, צעירים, היה קושי להחליט אם להמשיך בחינוך או לעבור למאבק, ויחסים מתוחים עם היודנראט; הרבנים התמודדו עם שאלות אמונה (מדוע הקב"ה מאפשר את הסבל) ועם הצורך לפסוק הלכה במצבי סכנת נפשות.
מה השאלה מבקשת: "השוו... על פי שני התבחינים" – בכל תבחין (דרכי הפעולה לשמירה על צלם האדם; הקשיים) נקודת דמיון אחת והבדל אחד, כל אחד מוסבר.
תשובה מלאה:
התבחין הראשון – דרכי הפעולה לשמירה על צלם האדם.
נקודת דמיון: שתי ההנהגות פעלו בתחום הרוח ולא רק בתחום החומר. מטרתן הייתה שהיהודים בגטו, ובמיוחד הצעירים, לא יאבדו את צלם האדם, את התקווה ואת הזהות היהודית למרות ההשפלה והרעב. שתיהן עסקו בחינוך, בעידוד ובעזרה הדדית לנזקקים.
הבדל: מדריכי תנועות הנוער (כמו השומר הצעיר, דרור ובית"ר) קיימו קבוצות חינוך חשאיות, סמינרים, הרצאות ופעילות תרבות, הוציאו עיתונות מחתרתית ושמרו על מסגרת של חברות וערכים ציוניים וסוציאליסטיים. בהמשך הובילו רבים מהם את המחתרות ואת ההתנגדות החמושה. הרבנים ואנשי הדת פעלו באמצעות התפילה, שיעורי התורה, הדרשות וקיום המצוות. הם פסקו הלכה למצב החדש – למשל בקובנה כתב הרב אפרים אשרי תשובות לשאלות הלכתיות שנשאלו בגטו – כדי שהיהודים יוכלו להמשיך לחיות לפי התורה גם בתנאים בלתי אפשריים. בגטו ורשה דרש הרב קלונימוס קלמיש שפירא, האדמו"ר מפיאסצ'נה, דרשות שביקשו לחזק את האמונה בתוך הסבל.
התבחין השני – הקשיים.
נקודת דמיון: שתי ההנהגות פעלו בתנאי רעב, צפיפות ומגפות, תחת פחד מתמיד, ובניגוד לאיסורים של הגרמנים – על חינוך מסודר, על התכנסויות, ובמקומות רבים גם על תפילה בציבור וקיום מצוות. כל פעילות כזו סיכנה את חייהם ואת חיי המשתתפים.
הבדל: למדריכי תנועות הנוער, שרובם היו צעירים, הייתה דילמה מיוחדת: האם להמשיך בחינוך ובשמירה על חיי התנועה, או לעבור למאבק מזוין שיביא לחיסול הגטו כולו. הם נאלצו לפעול לעתים בניגוד לעמדת היודנראט ולעמדת רוב הציבור. הקושי של הרבנים היה בעיקר בתחום האמונה וההלכה: הם נדרשו להסביר לציבור מדוע הקב"ה מאפשר סבל כזה, ולפסוק בשאלות של חיים ומוות – למשל, אם מותר להשיג תעודת עבודה שתציל אדם אחד כשהדבר עלול לסכן אחר.
לסיכום, שתי ההנהגות נאבקו על רוחו של האדם בגטו, אבל המדריכים פעלו מתוך עולם ערכים לאומי וחברתי שהוביל בסוף להתנגדות, והרבנים – מתוך עולם האמונה וההלכה.
למה זה מקבל ניקוד מלא:
טעות נפוצה: לכתוב שהרבנים "לא עשו דבר" או שהתנגדו לכל פעולה – רבים מהם פעלו באופן נמרץ לחיזוק הציבור; או לערבב בין התבחינים (לכתוב קושי בתבחין של דרכי הפעולה).
שאלה 3 · מחנות ההשמדה בפולין
לפניכם קטע מעובד על מחנות ההשמדה שהקימו הנאצים בפולין.
– השוו על פי הקטע בין מחנות "מבצע ריינהרד" ובין מחנה אושוויץ־בירקנאו בשני היבטים. בתשובתכם הציגו את ההיבטים, והביאו לכל אחד מהם דוגמה מן הקטע.
– על פי מה שלמדתם, הסבירו מדוע הפך מחנה אושוויץ־בירקנאו למרכז ההשמדה של יהודים מכל רחבי אירופה.
– על פי מה שלמדתם, הציגו את השלב שקדם להפעלת מחנות "מבצע ריינהרד" – הפעלת מחנה ההשמדה חלמנו – והסבירו מה היה החידוש בו לעומת השלב הראשון בביצוע "הפתרון הסופי".
– הסבירו שתי סיבות לכך שהנאצים הקימו את מחנות ההשמדה בשטח פולין הכבושה.
◂ פתרון מלא לשאלה 3
סעיף א
היבטים להשוואה (שניים): (1) מי הובאו – ריינהרד: בעיקר יהודי הגנרלגוברנמן וגטאות פולין ("להשמיד את יהודי הגנרלגוברנמן"); אושוויץ: יהודים "מרוב ארצות אירופה". (2) תפקיד ומבנה המחנה – ריינהרד: מחנות השמדה בלבד, קטנים, "כמעט כל המגורשים נרצחו... שעות ספורות לאחר הגעתם"; אושוויץ: "מחנה ריכוז ועבודה גדול" עם מתקני השמדה, "סלקציה" – מיעוט לעבודת כפייה. (3) שיטת ההמתה – "גז שנפלט ממנועים" לעומת "ציקלון B". (4) תקופת פעולה – 1942–1943 לעומת עד סוף 1944. הסבר לאושוויץ כמרכז: מיקום בצומת מסילות ברזל שקישרה את כל אירופה; מתקני השמדה גדולים (תאי גזים ומשרפות, 1943) שאפשרו רצח בהיקף עצום; שילוב בין ניצול כוח העבודה (מפעלי תעשייה סמוכים) לבין השמדה; עם סיום מבצע ריינהרד (1943) נותר אושוויץ המרכז העיקרי, ושם נרצחו למשל יהודי הונגריה (1944).
מה השאלה מבקשת: שני חלקים. (1) "השוו" – להציג שני היבטים (תבחינים), ולכל היבט לתאר את שני סוגי המחנות, עם דוגמה מן הקטע. (2) "הסבירו" – על פי הידע, מדוע אושוויץ־בירקנאו הפך למרכז ההשמדה של יהודי אירופה.
תשובה מלאה:
היבט ראשון – מי הובאו אל המחנות. מחנות "מבצע ריינהרד" נועדו בעיקר ליהודי פולין: מטרת המבצע הייתה "להשמיד את יהודי הגנרלגוברנמן", ואליהם הובאו "בעיקר יהודים מגטאות פולין, ובהם יהודי גטו ורשה". לעומת זאת, אל אושוויץ־בירקנאו הובאו יהודים "מרוב ארצות אירופה – מצרפת, מהולנד, מיוון, מהונגריה ועוד". כלומר, מחנות ריינהרד שירתו בעיקר אזור אחד, ואילו אושוויץ שירת את ההשמדה בכל אירופה.
היבט שני – תפקיד המחנה ומבנהו. מחנות ריינהרד היו מחנות השמדה בלבד: הם "היו קטנים בשטחם", ו"כמעט כל המגורשים נרצחו בתאי גזים... שעות ספורות לאחר הגעתם"; רק מעטים הושארו בחיים כדי לעבוד במחנה עצמו. אושוויץ־בירקנאו, לעומתם, היה "מחנה ריכוז ועבודה גדול שפעלו בו גם מתקני השמדה". על הרציף נערכה "סלקציה": רוב המגורשים נשלחו מיד לתאי הגזים, אבל "מיעוטם נבחרו לעבודת כפייה". כלומר, באושוויץ שולבו ניצול כוח העבודה וההשמדה, ואילו במחנות ריינהרד ההשמדה הייתה כמעט התפקיד היחיד.
(היבטים חלופיים: שיטת ההמתה – "גז שנפלט ממנועים" במחנות ריינהרד לעומת "ציקלון B" באושוויץ; תקופת הפעולה – מחנות ריינהרד פעלו בעיקר ב־1942–1943, ואילו באושוויץ נמשכה ההשמדה בגז "עד... סוף 1944". נקודת דמיון שאפשר לציין: בשני סוגי המחנות הובאו הקורבנות ברכבות ונרצחו בתאי גזים.)
מדוע אושוויץ־בירקנאו הפך למרכז ההשמדה של יהודי אירופה: ראשית, מיקומו – המחנה שכן ליד צומת מסילות ברזל, שקישר אותו אל רוב ארצות אירופה, וכך אפשר היה להביא אליו ברכבות מגורשים ממערב אירופה, מדרומה וממרכזה. שנית, גודלו ויכולת ההשמדה שלו – בבירקנאו נבנו (בעיקר ב־1943) תאי גזים ומשרפות גדולים, שאפשרו לרצוח ולשרוף אלפי בני אדם ביום. שלישית, המחנה שילב השמדה עם ניצול כוח העבודה: אסירים שנבחרו בסלקציה הועבדו במחנות המשנה ובמפעלי תעשייה גרמניים שהוקמו בסמוך. בנוסף, כשמחנות "מבצע ריינהרד" נסגרו ב־1943, אחרי שרוב יהודי פולין נרצחו, נותר אושוויץ מרכז ההשמדה העיקרי – ובו נרצחו, למשל, רוב יהודי הונגריה שגורשו אליו באביב ובקיץ 1944. זהו השלב הרביעי בביצוע "הפתרון הסופי": הקמת מתקני ההשמדה ההמוניים במיידנק ובאושוויץ והבאת יהודי אירופה כולה אליהם.
לסיכום, מחנות ריינהרד היו מכונת השמדה ליהודי פולין, ואילו אושוויץ־בירקנאו היה מרכז כלל־אירופי שבו שולבו השמדה וניצול כוח עבודה.
למה זה מקבל ניקוד מלא: כל היבט מוגדר במפורש, ובכל אחד מתוארים שני הצדדים עם ציטוט מן הקטע – זו השוואה ולא תיאור נפרד של כל מחנה. ההסבר לחלק השני נשען על ידע ומביא לפחות שתי סיבות (מיקום ותחבורה, היקף מתקני ההשמדה, שילוב עבודה, סגירת מחנות ריינהרד). מקובל גם: ההיבטים החלופיים המפורטים.
טעות נפוצה: לתאר כל מחנה בנפרד בלי לנסח היבט משותף ובלי להראות את ההבדל; או לכתוב שאושוויץ היה "מחנה השמדה בלבד" – הקטע מדגיש שהיה גם מחנה ריכוז ועבודה.
סעיף ב
חלמנו: המחנה הראשון שהופעל להשמדה שיטתית של יהודים בגז; החל לפעול ב־8 בדצמבר 1941 באזור ורטלנד (שסופח לרייך), סמוך ללודז'; הקורבנות – יהודי האזור ויהודי גטו לודז' (וגם צוענים) – הומתו במשאיות גז בגזי פליטה. החידוש: במקום שהרוצחים יגיעו אל היהודים ויירו בהם ליד ביתם (בורות הירי, מבצע ברברוסה) – היהודים הובאו אל מקום רצח קבוע, והומתו בגז, בלי ירי פנים אל פנים. סיבות למיקום בפולין (שתיים): בפולין חי הריכוז הגדול ביותר של יהודים באירופה (כ־3.3 מיליון לפני המלחמה), רובם כבר מרוכזים בגטאות – קרבה לקורבנות; רשת מסילות ברזל שקישרה לכל אירופה; אזורים מבודדים ומרוחקים מגרמניה – הסתרה מן הציבור הגרמני ומן העולם; שלטון כיבוש ישיר ואכזרי בלי ממשלה מקומית ריבונית, וההנחה שהאוכלוסייה המקומית לא תוכל להתנגד.
מה השאלה מבקשת: שני חלקים. (1) "הציגו... והסבירו" – להציג את השלב של מחנה חלמנו (מתי, היכן, מי נרצח, כיצד), ולהסביר מה החידוש בו לעומת בורות הירי. (2) "הסבירו" – שתי סיבות למיקום מחנות ההשמדה בפולין הכבושה.
תשובה מלאה:
השלב השני בביצוע "הפתרון הסופי" היה הפעלת מחנה ההשמדה חלמנו. המחנה החל לפעול ב־8 בדצמבר 1941, בכפר חלמנו שבאזור ורטלנד – חלק מפולין המערבית שסופח לרייך – לא הרחק מלודז'. אליו הובאו יהודי הסביבה ואחר כך גם יהודים מגטו לודז' (וכן צוענים), והם הומתו במשאיות גז: הקורבנות הוכנסו לתא סגור במשאית, וגזי הפליטה של המנוע הוזרמו פנימה עד שמתו. גופותיהם נקברו בקברי אחים ביער הסמוך.
החידוש בחלמנו לעומת השלב הראשון: בשלב הראשון, עם הפלישה לברית המועצות (מבצע ברברוסה, יוני 1941), הגיעו יחידות האיינזצגרופן ויחידות המשטרה אל מקומות מגוריהם של היהודים, ורצחו אותם בירי בבורות בסמוך ליישוביהם – למשל בבבי יאר שליד קייב ובפונאר שליד וילנה. בחלמנו התהפך הכיוון: היהודים הובאו אל מקום קבוע שיועד לרצח, והומתו בגז, בלי שהרוצחים יעמדו מולם ויירו בהם. זו הייתה הפעם הראשונה שבה הופעל מחנה שתפקידו היה השמדה שיטתית של יהודים בגז, והוא היה מעין שלב מעבר אל מחנות ההשמדה של "מבצע ריינהרד".
סיבה ראשונה למיקום בפולין – הקרבה לריכוז הגדול ביותר של יהודים באירופה. בפולין חיו לפני המלחמה כ־3.3 מיליון יהודים, ובשנים 1940–1941 כבר רוכזו רובם בגטאות. הקמת המחנות בפולין קיצרה את הדרך אל רוב הקורבנות, ואפשרה לחסל את הגטאות בזה אחר זה ולשלוח את יושביהם ברכבות למחנות הסמוכים. בנוסף עברה בפולין רשת מסילות ברזל שקישרה אותה לשאר אירופה, כך שאפשר היה להביא אליה יהודים גם מארצות אחרות.
סיבה שנייה – ההסתרה. המחנות הוקמו באזורים מבודדים בפולין הכבושה, הרחק מגרמניה עצמה ומעיני הציבור הגרמני ומן העולם. כך קיוו הנאצים לשמור על סודיות ההשמדה, שהייתה אחד מעקרונות "הפתרון הסופי".
(סיבה חלופית: בפולין שלטו הגרמנים שלטון כיבוש ישיר ואכזרי, בלי ממשלה מקומית ריבונית שהייתה צריכה לשתף פעולה, ולכן יכלו לפעול בה בחופש מוחלט.)
לסיכום, חלמנו סימן את המעבר מרצח בירייה ליד בתי הקורבנות לרצח בגז במקום קבוע, ופולין נבחרה למקום המחנות בשל ריכוז היהודים בה ובשל האפשרות להסתיר בה את הרצח.
למה זה מקבל ניקוד מלא: חלמנו מוצג בעובדות מדויקות (דצמבר 1941, ורטלנד/לודז', משאיות גז), והחידוש מוסבר כהשוואה מפורשת לשלב בורות הירי. שתי הסיבות שונות זו מזו ומוסברות (לא רק נמנות). מקובל גם: הסיבה של שלטון הכיבוש הישיר.
טעות נפוצה: לכתוב שחלמנו היה אחד ממחנות "מבצע ריינהרד", או שההחלטה על ההשמדה בגז התקבלה בוועידת ואנזה – חלמנו פעל כבר כשישה שבועות לפני הוועידה.
פרק שני – לאומיות וציונות
בחירה – אם בחרתם בפרק זה, ענו על אחת מן השאלות 4–6 (33 נקודות)
שאלה 4 · התנועות הלאומיות – גורמים מעכבים וגורמים מסייעים, והאינטרסים של בריטניה בהצהרת בלפור
– בחרו בתנועה לאומית שפעלה באחת מן הארצות האלה: יוון, פולין, איטליה, גרמניה, והסבירו כיצד השפיעה (עיכבה או סייעה) הכנסייה על המאבק של תנועה זו.
– הסבירו גורם אחר שהשפיע על המאבק של התנועה הלאומית שבחרתם.
לפניכם קטע מעובד העוסק בעדותו של ראש ממשלת בריטניה לשעבר דייוויד לויד ג'ורג' על הצהרת בלפור.
– על פי הקטע, מה קיוותה בריטניה להשיג בפרסום הצהרת בלפור?
– לדברי לויד ג'ורג' המוצגים בקטע, מה הייתה תרומתם של מנהיגי התנועה הציונית לפרסום ההצהרה?
על פי מה שלמדתם, נמקו את הטענה שמנהיגי התנועה הציונית תרמו לפרסום ההצהרה באמצעות שתי פעולות שלהם – כל פעולה מתחום אחר.
◂ פתרון מלא לשאלה 4
סעיף א
דוגמה – פולין. הכנסייה: סייעה – הכנסייה הקתולית שמרה על הזהות הפולנית מול רוסיה האורתודוקסית ופרוסיה הפרוטסטנטית, הדרשות בפולנית, הכמרים השתתפו במרידות ובהפגנות (1861–1863); (מקובל גם: עיכבה – האפיפיור גרגוריוס ה־16 גינה את מרד 1830–1831; באיטליה – האפיפיור ומדינת האפיפיור עיכבו; ביוון – הכנסייה האורתודוקסית סייעה).
גורם אחר: הפער החברתי בין האצילים (השלאכטה) לאיכרים – עיכב (גליציה 1846; שחרור האיכרים בידי הצאר ב־1864); או: מעצמות החלוקה (רוסיה, פרוסיה, אוסטריה) דיכאו את המרידות; או: ההגירה הגדולה ופעולת אנשי הרוח (מיצקביץ') – סייעה לשמור על הרעיון.
מה השאלה מבקשת: שתי מטלות. (1) לבחור תנועה לאומית אחת מן הארבע, ו"הסבירו כיצד השפיעה" הכנסייה על מאבקה – לקבוע אם עיכבה או סייעה, ולהסביר בפרטים. (2) "הסבירו גורם אחר" – גורם אחד נוסף, שאינו הכנסייה, שהשפיע (לטובה או לרעה) על המאבק.
תשובה מלאה:
בחרתי בתנועה הלאומית הפולנית. בסוף המאה ה־18 חולקה פולין שלוש פעמים (1772, 1793, 1795) בין רוסיה, פרוסיה ואוסטריה, ונמחקה מן המפה. מטרת התנועה הלאומית במאה ה־19 הייתה לשחרר את פולין משלטון המעצמות ולהקים מחדש מדינה פולנית עצמאית ומאוחדת.
השפעת הכנסייה: סייעה. רוב הפולנים היו קתולים, ואילו השליטים היו רוסיה האורתודוקסית ופרוסיה הפרוטסטנטית. בתנאים אלה הייתה הכנסייה הקתולית אחד המוסדות הפולניים המעטים שהמשיכו לפעול בכל חלקי פולין המחולקת. בכנסייה נשמעו דרשות ותפילות בפולנית, ונשמרו המסורות והחגים, ולכן הזהות הקתולית התמזגה בזהות הלאומית – להיות פולני פירושו היה במידה רבה להיות קתולי. כמרים רבים תמכו בתנועה הלאומית: בשנים 1861–1862 נערכו בוורשה הפגנות פטריוטיות בצורת תפילות ותהלוכות דתיות, וכמרים השתתפו במרד ינואר (1863–1864); בתגובה החרימו הרוסים רכוש כנסייה והגלו כמרים. כך סייעה הכנסייה לשמור על התודעה הלאומית לאורך עשרות שנים של שלטון זר, ולהכין את הקרקע להקמה מחדש של פולין ב־1918.
(מקובל גם לציין כי הנהגת הכנסייה ברומא עיכבה לעיתים: האפיפיור גרגוריוס ה־16 גינה ב־1832 את המרד הפולני של 1830–1831 וקרא לפולנים לציית לשליטיהם.)
גורם אחר: הפער החברתי בין האצילים לאיכרים – עיכב. את המרידות הפולניות הובילו בעיקר בני האצולה (השלאכטה), ואילו רוב האוכלוסייה היו איכרים, שרבים מהם היו צמיתים או תלויים באצילים. האיכרים לא ראו תמיד במאבק הלאומי מאבק שלהם. ב־1846, כשניסו אצילים לחולל מרד בגליציה שבשלטון אוסטריה, קמו איכרים נגדם והרגו רבים מהם, בעידוד השלטונות האוסטריים. אחרי מרד ינואר ניצל הצאר את הפער: ב־1864 שחרר את האיכרים בפולין הרוסית ונתן להם אדמות בתנאים נוחים, כדי לנתק אותם מן האצילים המורדים. כך עיכב הפער החברתי את המאבק: התנועה הלאומית לא הצליחה לגייס את רוב העם, והמרידות נשארו מאבק של מיעוט ודוכאו.
לסיכום, הכנסייה שמרה על הזהות הפולנית, אך הפער החברתי והכוח של מעצמות החלוקה מנעו מן התנועה להשיג עצמאות במאה ה־19.
למה זה מקבל ניקוד מלא: נבחרה תנועה אחת, ונקבע במפורש שהכנסייה סייעה. ההשפעה מוסברת בפרטים (שפה ומסורת בכנסייה, הפגנות 1861–1862, כמרים במרד ינואר, תגובת השלטון) ובתוצאה – שמירת התודעה הלאומית. הגורם האחר שונה מן הכנסייה, מפורט (1846, 1864) ומוסבר כיצד עיכב. מקובל גם: איטליה – האפיפיור עיכב: שלט במדינת האפיפיור, הסתייג מן המלחמה באוסטריה ב־1848, ובחסות חיילים צרפתים מנע את סיפוח רומא עד 1870; יוון – הכנסייה האורתודוקסית סייעה בשמירת הזהות, ואנשי דת השתתפו במרד 1821, אף שהפטריארך בקושטא גינה את המרד בלחץ הסולטן.
טעות נפוצה: לכתוב על "הדת" באופן כללי, בלי להראות מה עשתה הכנסייה ומתי; או להציג כ"גורם אחר" שוב היבט של הכנסייה.
סעיף ב
התועלת: גיוס האהדה והתמיכה של יהודי העולם – במיוחד של יהודי רוסיה ושל יהודי ארצות הברית – למען בעלות הברית "ברגע קשה של המלחמה" ("לתמיכתם של יהודי העולם... יש השפעה רבה, ושהיא עשויה לסייע לבעלות הברית"; "שיקולי תעמולה").
תרומת המנהיגים הציונים לפי הקטע: הם הציעו לבריטניה מעין עסקה – הבטיחו לגייס את אהדת היהודים בעולם למען בעלות הברית בתמורה להתחייבות לבית לאומי ("הם יעשו כל שביכולתם כדי לגייס את אהדתם ואת תמיכתם של היהודים בעולם כולו"), ו"עמדו בהבטחתם".
שתי פעולות מתחומים שונים (מתוך): מדיני־דיפלומטי – פעילות חיים ויצמן בבריטניה מול מדינאים (בלפור, לויד ג'ורג', הרברט סמואל) ופעילות נחום סוקולוב, שהשיג מצרפת את מכתב ז'ול קמבון (יוני 1917) ותמיכה באיטליה ובוותיקן; צבאי – גדוד נהגי הפרדות (1915) והגדודים העבריים בצבא הבריטי (1917–1918), ביוזמת זאב ז'בוטינסקי ויוסף טרומפלדור; ניסוחי – הגשת הצעת נוסח להצהרה לממשלת בריטניה (יולי 1917); הסברתי – מאבק ההסתדרות הציונית בבריטניה בהתנגדות היהודים המתבוללים וגיוס תמיכת הקהילות היהודיות בהצהרה.
מה השאלה מבקשת: שלוש מטלות. (1) "מה קיוותה בריטניה להשיג" – לנסח, על פי הקטע, את התועלת שקיוותה בריטניה להשיג, עם ציטוט. (2) "מה הייתה תרומתם של מנהיגי התנועה הציונית" – להציג, על פי דברי לויד ג'ורג' בקטע, את תרומת המנהיגים הציונים, עם ציטוט. (3) "נמקו את הטענה... באמצעות שתי פעולות" – בדיוק שתי פעולות של מנהיגי התנועה הציונית מן הידע הנלמד, כל אחת מתחום אחר, ולהראות כיצד כל אחת מהן תרמה לפרסום ההצהרה.
תשובה מלאה:
מה קיוותה בריטניה להשיג. לפי לויד ג'ורג', ההצהרה ניתנה "ברגע קשה של המלחמה לבעלות הברית", וההחלטה לפרסם אותה באותה עת "נבעה בעיקר משיקולי תעמולה". ממשלת בריטניה "העריכה שלתמיכתם של יהודי העולם, ובמיוחד של יהודי רוסיה ושל יהודי ארצות הברית, יש השפעה רבה, ושהיא עשויה לסייע לבעלות הברית". כלומר, בריטניה קיוותה לרתום את הקהילות היהודיות הגדולות בעולם למאמץ המלחמתי של בעלות הברית – בשנת 1917, כשהשתתפותה של רוסיה במלחמה התערערה בעקבות המהפכה, וארצות הברית רק החלה להשתתף בה.
תרומת מנהיגי התנועה הציונית לפי הקטע. לדברי לויד ג'ורג', המנהיגים הציונים לא חיכו להצהרה באופן סביל, אלא הציעו לבריטניה מעין עסקה: הם "הבטיחו שאם בעלות הברית יתחייבו לסייע להקמת בית לאומי ליהודים בארץ־ישראל, הם יעשו כל שביכולתם כדי לגייס את אהדתם ואת תמיכתם של היהודים בעולם כולו למען בעלות הברית". הוא אף מעיד כי "הציונים עמדו בהבטחתם". כך הפכו המנהיגים הציונים את שאיפתם הלאומית לאינטרס של בריטניה עצמה.
נימוק הטענה בשתי פעולות מתחומים שונים:
פעולה בתחום המדיני־דיפלומטי – פעילותם של חיים ויצמן ונחום סוקולוב. חיים ויצמן, מדען כימאי שלימד באוניברסיטת מנצ'סטר, יצר בשנות המלחמה קשרים עם מדינאים בריטים – ובהם ארתור ג'יימס בלפור, דייוויד לויד ג'ורג' והרברט סמואל – ושכנע אותם שתמיכה בציונות משרתת את בריטניה. במקביל פעל נחום סוקולוב מול בעלות הברית האחרות: ב־1917 השיג מממשלת צרפת את מכתבו של ז'ול קמבון (יוני 1917), שהביע אהדה לתחיית הלאום היהודי בארץ־ישראל, וזכה ליחס אוהד באיטליה ובוותיקן. פעילות זו הסירה את החשש הבריטי שבעלות הברית יתנגדו להצהרה, והכינה את הקרקע לפרסומה.
פעולה בתחום הצבאי – השתתפות יהודים במאמץ המלחמתי של בריטניה. ב־1915 הוקם, ביוזמת זאב ז'בוטינסקי ויוסף טרומפלדור, "גדוד נהגי הפרדות", שלחם בגליפולי לצד הבריטים. ז'בוטינסקי המשיך לפעול בלונדון להקמת יחידות יהודיות, וב־1917 החלו לקום הגדודים העבריים בצבא הבריטי, שלחמו ב־1918 בארץ־ישראל. פעולות אלה המחישו לבריטים שהתנועה הציונית מסוגלת לגייס יהודים למען בעלות הברית – בדיוק מה שהבטיחו המנהיגים הציונים לפי לויד ג'ורג'.
לסיכום, לפי לויד ג'ורג' ההצהרה נבעה מאינטרס בריטי, אך המנהיגים הציונים הם שיצרו את הקשר בין האינטרס הזה לבין השאיפה הלאומית היהודית, בפעילות מדינית ובגיוס מעשי למאמץ המלחמתי.
למה זה מקבל ניקוד מלא: התועלת מנוסחת במפורש (גיוס יהודי העולם, ובמיוחד יהודי רוסיה וארצות הברית, למען בעלות הברית) ומעוגנת בציטוטים. תרומת המנהיגים הציונים מוצגת עם ציטוט (ההבטחה לגייס את היהודים ועמידתם בה). הובאו בדיוק שתי פעולות של התנועה הציונית, מתחומים שונים (מדיני וצבאי), עם שמות, שנים ופרטים, וכל אחת קשורה בחזרה לטענה. מקובל גם: תחום הניסוח – ההנהגה הציונית בבריטניה הגישה לממשלה הצעת נוסח להצהרה (יולי 1917); תחום ההסברה – ההסתדרות הציונית בבריטניה נאבקה בהתנגדות היהודים המתבוללים להצהרה וגייסה את תמיכת הקהילות היהודיות.
טעות נפוצה: להביא בחלק השלישי אינטרסים של בריטניה (תעלת סואץ, הסכם סייקס־פיקו) במקום פעולות של התנועה הציונית; או להביא שתי פעולות מאותו תחום (למשל ויצמן וסוקולוב – שתיהן פעילות מדינית).
שאלה 5 · חגיגת המבאך (1832); דרכי הפעולה של היישוב בימי העלייה הראשונה
לפניכם קטע מעובד העוסק בחגיגה שנערכה בטירת המבאך שבגרמניה בשנת 1832.
– הציגו שניים מן המאפיינים המלכדים את בני אותו לאום, שבאים לידי ביטוי בקטע.
– הסבירו כיצד אחת מדרכי הפעולה של התנועות הלאומיות באירופה באה לידי ביטוי בקטע.
– הציגו שתי דרכי פעולה מתחומים שונים שנקט היישוב היהודי בארץ־ישראל בשנים 1882–1903 לקידום מטרות התנועה הציונית וחיבת ציון, והסבירו את החשיבות של אחת מהן לקידום מטרות אלה.
– בחרו במקור מספר הלימוד, והסבירו כיצד באה בו לידי ביטוי אחת מדרכי הפעולה שהצגתם.
◂ פתרון מלא לשאלה 5
סעיף א
מאפיינים מלכדים (2 מתוך): שפה משותפת – "לאחד את כל הגרמנים, דוברי השפה הגרמנית"; עבר משותף – "גבורת הגרמנים במלחמות נגד נפוליאון"; סמלים – הדגלים בצבעים "שחור, אדום וזהב"; השאיפה לחיות במדינה עצמאית אחת – "למדינה אחת חופשית, שבה ישלוט העם".
דרך פעולה (1 מתוך): התארגנות ציבורית והמונית – כינוס ותהלוכה של עשרות אלפים מכל השכבות, נאומים ודגלים, כדי לגייס את דעת הקהל ולהפעיל לחץ על השליטים; פעילות עיתונאית – המארגנים עיתונאים "שעיתוניהם צונזרו"; תביעה לזכויות פוליטיות (ריבונות העם) – שלב של פעילות פוליטית לזכויות לאומיות ולחירות, לצד קשר עם תנועות לאומיות אחרות (הגולים הפולנים).
מה השאלה מבקשת: שתי פעולות. (1) "הציגו שניים מן המאפיינים המלכדים... שבאים לידי ביטוי בקטע" – שני מאפיינים, עם ציטוט. (2) "הסבירו כיצד אחת מדרכי הפעולה... באה לידי ביטוי בקטע" – דרך פעולה אחת והסבר מבוסס על הקטע.
תשובה מלאה:
מאפיין מלכד 1 – שפה משותפת. הנואמים קראו "לאחד את כל הגרמנים, דוברי השפה הגרמנית, שחיו אז בעשרות מדינות נפרדות". מה שהופך אותם לעם אחד, לפי הקטע, אינו מדינה משותפת – כזו לא הייתה – אלא השפה. השפה הגרמנית חיברה בין אנשים מבוואריה, מפרוסיה ומעשרות מדינות קטנות.
מאפיין מלכד 2 – עבר משותף. הנואמים "הזכירו את גבורת הגרמנים במלחמות נגד נפוליאון". המלחמות של 1813–1815, שבהן נלחמו גרמנים ממדינות שונות יחד נגד הכובש הצרפתי, הפכו לזיכרון משותף, ש"הוכיח" שהגרמנים הם עם אחד.
(מקובל גם: סמלים – הדגלים "בצבעים שחור, אדום וזהב", שהפכו לסמל התנועה הלאומית הגרמנית; השאיפה למדינה עצמאית אחת – "מדינה אחת חופשית".)
דרך פעולה – התארגנות ציבורית המונית לגיוס דעת הקהל. בשלב מסוים בהתפתחות התנועות הלאומיות עברה הפעילות מחוגים קטנים של אנשי רוח לפעילות פוליטית בקרב ציבור רחב, שתבעה זכויות לאומיות ואזרחיות. החגיגה בהמבאך מבטאת זאת:
– היקף והרכב: "עשרות אלפי אנשים" – "סטודנטים, בעלי מלאכה, סוחרים ואיכרים". התנועה הלאומית כבר אינה עניין של משכילים בלבד.
– כלים: תהלוכה, דגלים ונאומים – כלים שנועדו לעורר רגש לאומי ולהראות לשליטים את כוחה של דעת הקהל.
– מנהיגים ותקשורת: המארגנים היו "עיתונאים ליברלים", וזה מלמד על חשיבות העיתונות בהפצת הרעיון הלאומי – ועל כך שהשלטונות ראו בה סכנה ("עיתוניהם צונזרו שוב ושוב").
– שילוב של לאומיות וליברליזם: התביעה הייתה למדינה "שבה ישלוט העם ולא נסיכים", כלומר הלאומיות נקשרה לרעיון ריבונות העם.
תגובת השלטונות – צווים שהגבילו את העיתונות ואת זכות ההתאספות ומעצר המארגנים – מראה גם את אחד הגורמים המעכבים: השליטים השמרנים של הקונפדרציה הגרמנית, שראו בלאומיות סכנה לשלטונם.
למה זה מקבל ניקוד מלא:
טעות נפוצה: לכתוב שהחגיגה הייתה מרד מזוין – זו הייתה התכנסות ציבורית; או לתאר את החגיגה בלי לקשור אותה לדרך פעולה כללית של תנועות לאומיות.
סעיף ב
דרכי פעולה (2 מתחומים שונים): התיישבות חקלאית – הקמת מושבות: ראשון לציון, זכרון יעקב וראש פינה (1882), ומושבות נוספות; ופיתוח ענפי חקלאות (כרמים, יקבים) בתמיכת הברון רוטשילד; תחיית השפה העברית והחינוך העברי – אליעזר בן־יהודה, ולימוד בעברית בבית הספר במושבות (ראשון לציון); ארגון וגיוס תמיכה – אגודות "חובבי ציון" ו"ועד אודסה" (1890) שתמכו במתיישבים.
חשיבות (לדוגמה, ההתיישבות החקלאית): היא יצרה לראשונה יישוב יהודי חדש, יצרני, החי מעבודת האדמה – בניגוד ליישוב הישן שחי מכספי "החלוקה"; היא יצרה אחיזה בקרקע בכמה אזורים בארץ, והייתה בסיס לקליטת עולים ולהתיישבות בהמשך.
מקור מספר הלימוד: למשל תצלום של מייסדי ראשון לציון או של היקב בראשון לציון שהקים הברון רוטשילד – והסבר.
מה השאלה מבקשת: שלוש פעולות. (1) "הציגו שתי דרכי פעולה מתחומים שונים" בשנים 1882–1903 (העלייה הראשונה). (2) "הסבירו את החשיבות של אחת מהן". (3) "בחרו במקור מספר הלימוד, והסבירו" כיצד הוא מבטא אחת מהן.
תשובה מלאה:
דרך פעולה 1 – התיישבות חקלאית במושבות. עם העלייה הראשונה, אחרי הפוגרומים ברוסיה ב־1881–1882, הקימו עולים ממזרח אירופה מושבות חקלאיות: ראשון לציון, זכרון יעקב וראש פינה (1882), ואחריהן מושבות נוספות. כשנקלעו המושבות לקשיים כלכליים קשים, תמך בהן הברון אדמונד דה רוטשילד, שהשקיע בהן כספים רבים ופיתח ענפים כמו כרמים ויקבים.
דרך פעולה 2 – תחיית השפה העברית והחינוך העברי. אליעזר בן־יהודה, שעלה ב־1881, פעל להפיכת העברית לשפה מדוברת: הוא דיבר עברית בביתו, הוציא עיתונים בעברית והחל לחבר מילון. במושבות, ובראשן ראשון לציון, החלו ללמד בבית הספר בעברית, והעברית החלה להפוך לשפת היום־יום של הדור הצעיר.
(מקובל גם: ארגון וגיוס תמיכה – אגודות "חובבי ציון" בגולה ו"ועד אודסה", שהוכר בשלטונות הרוסיים ב־1890, תמכו במתיישבים.)
החשיבות של ההתיישבות החקלאית. מטרת חיבת ציון והציונות הייתה לבנות בארץ־ישראל חיים לאומיים יהודיים חדשים. המושבות קידמו מטרה זו:
– יישוב חדש ויצרני: בניגוד ליישוב הישן בערים הקדושות, שחי במידה רבה מכספי "החלוקה" שנאספו בגולה, המושבות הראו שיהודים יכולים לחיות מעבודת האדמה בארץ־ישראל.
– אחיזה בקרקע: המושבות נפרשו באזורים שונים – בשפלה, בשומרון ובגליל – והיו ראשית ההתיישבות היהודית החדשה בארץ.
– בסיס להמשך: במושבות נקלטו בהמשך גם אנשי העלייה השנייה, והן היו בסיס לחקלאות, לכלכלה ולתרבות העברית.
מקור מספר הלימוד: בחרתי בתצלום של היקב בראשון לציון, שהקים הברון רוטשילד בסוף שנות השמונים של המאה ה־19. בתצלום נראים מבני היקב הגדולים במושבה. התצלום מבטא את דרך הפעולה של ההתיישבות החקלאית: הוא מראה שהמושבה לא נשארה כפר קטן של איכרים מתקשים, אלא פיתחה ענף חקלאי ותעשייתי – גידול כרמים וייצור יין – בעזרת השקעה גדולה של הברון. כך הפכה ההתיישבות לבסיס כלכלי של ממש.
בבחינה: ציינו את שם הספר, ההוצאה והעמוד שממנו לקחתם את המקור.
למה זה מקבל ניקוד מלא:
טעות נפוצה: להציג פעולות מן העלייה השנייה ("השומר", דגניה); או להסתפק ברשימת שמות מושבות בלי להסביר את חשיבות ההתיישבות.
שאלה 6 · הציונות – תנועה לאומית בשתי זירות
קראו את הקטע שלפניכם, העוסק בפעילות התנועה הציונית עד מלחמת העולם הראשונה.
הסבירו כיצד באים לידי ביטוי בקטע שני אתגרים ייחודיים שעמדו לפני התנועה הציונית בהשוואה לתנועות הלאומיות באירופה, ואת הדרך שבה התמודדה התנועה עם כל אחד מהם.
יש הטוענים: "הציונות הייתה תנועה לאומית ככל התנועות הלאומיות באירופה; רק הנסיבות שבהן פעלה היו שונות".
הביעו את עמדתכם בנוגע לטענה זו, ונמקו אותה בשני נימוקים. לפחות אחד מן הנימוקים צריך להיות על פי מה שלמדתם, ולא מן הקטע.
◂ פתרון מלא לשאלה 6
סעיף א
אתגר 1 – הפיזור הגאוגרפי והחיים תחת שלטונות שונים ("בארצות רבות, תחת שלטונות שונים"); התמודדות: ארגון כלל־עולמי מעל לגבולות – הקונגרס, "השקל", בחירת צירים, מוסדות כספיים (אוצר התיישבות היהודים 1899). אתגר 2 – העם אינו יושב בטריטוריה הלאומית, והיא בשלטון זר המגביל עלייה וקרקע ("חי רק חלק קטן מן העם היהודי"; "השלטונות העות'מאניים הגבילו..."); התמודדות: רכישת קרקעות כקניין העם (קק"ל 1901), המשרד הארץ־ישראלי (1908) והתיישבות. אתגר 3 – היעדר שפה מדוברת משותפת; התמודדות: בתי ספר עבריים, הגימנסיה העברית (1905), העברית כשפת דיבור.
מה השאלה מבקשת: "הסבירו" שני אתגרים ייחודיים לציונות כפי שהם באים לידי ביטוי בקטע, ולכל אתגר – את דרך ההתמודדות של התנועה (כל רכיב מעוגן בציטוט מן הקטע).
תשובה מלאה:
אתגר ראשון – הפיזור הגאוגרפי של העם והחיים תחת שלטונות שונים.
בעוד שבני התנועות הלאומיות באירופה ישבו יחד בארצם, היהודים היו מפוזרים. בקטע: "בגולה פעלה התנועה בארצות רבות, תחת שלטונות שונים". כדי להפוך ציבור מפוזר לתנועה לאומית אחת, התנועה בנתה מוסדות כלל־עולמיים, "מעל לגבולות המדינות": "הקונגרס הציוני התכנס מ־1897 מדי שנה", "את הצירים לקונגרס בחרו היהודים שרכשו את 'השקל' הציוני", וב־1899 "נוסד אוצר התיישבות היהודים – הבנק של התנועה". כך נוצרו לעם המפוזר מעין "פרלמנט", בחירות ומוסדות כספיים – תחליף למדינה שעוד לא הייתה קיימת.
אתגר שני – העם אינו יושב בטריטוריה הלאומית, והיא נתונה לשלטון זר.
בקטע: בארץ־ישראל "חי רק חלק קטן מן העם היהודי", היא הייתה "חלק מן האימפריה העות'מאנית ורוב תושביה היו ערבים", ו"השלטונות העות'מאניים הגבילו... את עליית היהודים ואת רכישת הקרקעות בידיהם". לכן הציונות לא יכלה רק לשחרר את הארץ או לאחד אותה, כמו התנועות באירופה, אלא נאלצה קודם ליצור בה נוכחות יהודית. היא התמודדה בכך שהקימה את "הקרן הקיימת לישראל, שנועדה לרכוש קרקעות בארץ־ישראל כקניין של העם כולו", ופתחה ביפו את "המשרד הארץ־ישראלי" בראשות ארתור רופין (1908), "שעסק ברכישת קרקעות ובהקמת חוות ונקודות התיישבות". כך פעלה התנועה צעד אחר צעד, למרות ההגבלות.
לסיכום, הקטע מראה שהמאפיינים הייחודיים של העם היהודי הם שחייבו את התנועה הציונית לפעול בשתי זירות – ארגון העם בגולה, ובניית היישוב בארץ־ישראל.
למה זה מקבל ניקוד מלא: הוסברו שני אתגרים ייחודיים שונים; כל אחד מעוגן בציטוט מן הקטע, ולכל אחד הוצגה דרך ההתמודדות על פי הקטע; ההסבר מראה במה שונה המצב מן התנועות הלאומיות באירופה. מקובל גם: היעדר שפה מדוברת משותפת – וההתמודדות: "בתי ספר שבהם לימדו בעברית, כמו הגימנסיה העברית ביפו (1905)", והעברית "הפכה בהדרגה לשפת הדיבור".
טעות נפוצה: להציג את "שתי הזירות" כאתגר בלי להסביר מה בנסיבות של העם היהודי (פיזור, ישיבה מחוץ לארץ, שלטון זר) גרם לכך; או לתאר פעולות בלי לקשור אותן לאתגר.
סעיף ב
עמדה מנומקת בשני נימוקים, למשל עמדה חלקית: מסכים שהציונות דמתה לתנועות הלאומיות – יעד מדיני (תוכנית בזל), מנהיגים מזן חדש (הרצל), דפוסי פעולה (דיפלומטיה, הפצת התודעה – קונגרס, עיתונות) והשפעת הנאורות והרומנטיקה; אבל ההבדל אינו רק בנסיבות: הציונות נשענה על תפיסת היהודים את עצמם כעם ועל הכמיהה הדתית לציון והעניקה להן משמעות לאומית מודרנית, ונדרשה "ליצור" את תנאי הלאום – להעביר את העם לארצו, להחיות שפה, לשנות את המבנה המקצועי (עבודת אדמה) – ולשכנע עם שרבים בו התנגדו (חרדים, משתלבים, הבונד). מקובלת גם הסכמה מלאה או התנגדות, אם נומקה.
מה השאלה מבקשת: "הביעו עמדה" כלפי הטענה ו"נמקו" בשני נימוקים, שלפחות אחד מהם מבוסס על ידע נוסף ולא על הקטע.
תשובה מלאה:
עמדתי היא שהטענה נכונה רק בחלקה: הציונות אכן הייתה תנועה לאומית מודרנית כמו התנועות באירופה, אבל ההבדלים בינה לבינן לא היו רק בנסיבות, אלא גם במהות שלה ובמשימות שעמדו לפניה.
נימוק ראשון – בעד הטענה (הדמיון): התנועה הציונית הייתה דומה לתנועות הלאומיות באירופה ביעד, בהנהגה ובדפוסי הפעולה. כמו התנועה האיטלקית או היוונית, היא הציבה יעד מדיני – בתוכנית בזל (1897) נקבע שהציונות שואפת לבית מולדת לעם היהודי בארץ־ישראל המובטח במשפט הציבורי. בראשה עמד מנהיג מזן חדש – הרצל, עיתונאי משכיל בן מעמד הביניים, שנשען על ההמונים, כמו מציני באיטליה. והיא פעלה בדפוסים דומים: דיפלומטיה מול המעצמות (מגעי הרצל עם הקיסר הגרמני ועם הסולטן) והפצת התודעה הלאומית – כמו בקטע, "הקונגרס הציוני התכנס מ־1897 מדי שנה". גם הרעיונות שהשפיעו עליה – הנאורות, הרומנטיקה ודוגמתן של תנועות לאומיות אחרות – היו משותפים.
נימוק שני – נגד הטענה (ההבדל אינו רק בנסיבות): הציונות נשענה על יסוד שלא היה לתנועות האחרות – תפיסת היהודים את עצמם כעם במשך דורות של גלות, והכמיהה הדתית לציון, שהציונות העניקה לה משמעות לאומית מודרנית. נוסף על כך, המשימה שלה הייתה שונה: התנועות באירופה פעלו בקרב עם שכבר ישב בארצו ודיבר בשפתו, ואילו הציונות נאלצה "ליצור" את תנאי הלאום עצמם – להעביר את העם לארצו, להחיות את העברית כשפת דיבור (כמו בקטע, "העברית הפכה בהדרגה לשפת הדיבור"), ולהפוך יהודים לעובדי אדמה. היא גם נאלצה לשכנע את העם עצמו, שרבים מבניו התנגדו לה – החרדים מטעמים דתיים, המשתלבים מטעמי נאמנות לארצות מושבם, והבונד, שראה את הפתרון במאבק הסוציאליסטי במקום. לכן היא לא הייתה רק "תנועה לאומית בנסיבות קשות", אלא תנועה שנדרשה לשנות את מקומו, את שפתו ואת אורח חייו של העם.
לסיכום, הציונות הייתה תנועה לאומית מודרנית ככל התנועות באירופה ביעדיה ובדרכיה, אבל ייחודה היה עמוק יותר מנסיבותיה בלבד.
למה זה מקבל ניקוד מלא: הוצגה עמדה ברורה (בעד, נגד או עמדה חלקית) ונומקה בשני נימוקים שונים, כל אחד מבוסס על עובדות היסטוריות מדויקות, ולפחות אחד מהם על פי מה שלמדו התלמידים ולא רק מן הקטע. מקובלת כל עמדה, ובלבד שהיא מנומקת: מי שמסכים יכול לנמק בדמיון ביעדים ובדרכי הפעולה ובכך שהאתגרים (פיזור, שלטון זר, שפה) נבעו מן הנסיבות; מי שמתנגד יכול לנמק בייחוד היסודות (תודעת עם וכמיהה לציון), בצורך לבנות לאום מחדש (עלייה, התיישבות, שפה) ובריבוי המתנגדים מתוך העם.
טעות נפוצה: להציג עמדה בלי שני נימוקים נפרדים, או לנמק רק בדברים שמופיעים בקטע אף שהשאלה דורשת לפחות נימוק אחד מידע נוסף.
פרק שלישי – המאבק על הקמת מדינת ישראל
בחירה – אם בחרתם בפרק זה, ענו על אחת מן השאלות 7–9 (33 נקודות)
שאלה 7 · ההפוגה הראשונה במלחמת העצמאות
לפניכם קטעים מתוך החלטה של מועצת הביטחון של האו"ם מ־29 במאי 1948. בעקבות ההחלטה נכנסה לתוקף ב־11 ביוני 1948 ההפוגה הראשונה במלחמת העצמאות.
– על פי הקטע, הציגו שתיים מן ההגבלות שהטילה מועצת הביטחון על הצדדים הלוחמים בזמן ההפוגה.
– על פי מה שלמדתם, הסבירו כיצד ניצלה מדינת ישראל את ההפוגה הראשונה כדי לשפר את מצבה במלחמה. הביאו שתי דרכים.
– הציגו שניים ממאפייני המקור האלה: הגוף שקיבל את ההחלטה, מועד קבלת ההחלטה, מטרת ההחלטה. הסבירו מה כל אחד מן המאפיינים שהצגתם מלמד על המצב במלחמה באותה עת.
– יש הטוענים כי ההפוגה הראשונה הייתה נקודת מפנה במלחמת העצמאות. הביעו עמדה בעניין זה, ונמקו אותה באמצעות שתי עובדות היסטוריות.
◂ פתרון מלא לשאלה 7
סעיף א
הגבלות (שתיים מתוך): הפסקת כל פעולות הכוח המזוין לארבעה שבועות – "הפסקה של כל פעולות הכוח המזוין לתקופה של ארבעה שבועות"; איסור הכנסת כוחות לוחמים לארץ ולמדינות ערב השכנות – "שלא יכניסו כוחות לוחמים"; איסור גיוס ואימון של גברים בגיל השירות שיגיעו בזמן ההפוגה – "שלא לגייס אותם ושלא להעביר אותם אימונים צבאיים"; איסור הכנסה של "ציוד מלחמתי"; פיקוח של המתווך ושל ועדת ההפוגה ואיום בצעדים על פי פרק 7. ניצול ההפוגה (שתיים מתוך): הגעת נשק – בעיקר מצ'כוסלובקיה (רובים, מקלעים, מטוסי קרב) – והגדלת החימוש; הגדלת כוח האדם – גיוס, קליטת עולים ומתנדבים (גח"ל, מח"ל) ואימונם; ארגון מחדש של צה"ל שהוקם ב־26 במאי 1948 – חטיבות, פיקוד אחד, הכנת מתקפות; מנוחה ורענון של הלוחמים המותשים ושיפור הקשר לירושלים ("דרך בורמה").
מה השאלה מבקשת: שתי מטלות. (1) "הציגו" שתי הגבלות שהטילה מועצת הביטחון, על פי הקטע. (2) "הסבירו" שתי דרכים שבהן ניצלה ישראל את ההפוגה הראשונה כדי לשפר את מצבה, על פי מה שלמדתם.
תשובה מלאה:
ההגבלה הראשונה – הפסקת הלחימה לתקופה קצובה. מועצת הביטחון קראה לכל הצדדים "להורות על הפסקה של כל פעולות הכוח המזוין לתקופה של ארבעה שבועות". כלומר, הצדדים חויבו לעצור את הקרבות ולהישאר בקווים שבהם עמדו, בלי לנסות לכבוש שטחים נוספים.
ההגבלה השנייה – איסור על חיזוק הכוחות בזמן ההפוגה. ההחלטה אסרה להכניס "כוחות לוחמים" לארץ ולמדינות ערב השכנות, אסרה לגייס ולאמן גברים בגיל השירות שיגיעו בזמן ההפוגה ("שלא לגייס אותם ושלא להעביר אותם אימונים צבאיים") ואסרה להכניס "ציוד מלחמתי". מטרת ההגבלות הייתה שבתום ההפוגה יעמדו הצדדים במצב שבו עמדו בתחילתה, ושאף צד לא ינצל אותה כדי להתחזק.
ניצול ההפוגה בידי ישראל:
דרך ראשונה – הגדלת החימוש. ההפוגה הראשונה (11 ביוני–8 ביולי 1948) הגיעה אחרי ארבעה שבועות של לחימה קשה מול צבאות סדירים בעלי נשק כבד. על אף האיסור בהחלטה, המשיכו להגיע לישראל משלוחי נשק, בעיקר מצ'כוסלובקיה – רובים, מקלעים ותחמושת, וגם מטוסי קרב. הנשק צמצם את הפער בחימוש בין צה"ל לצבאות ערב.
דרך שנייה – הגדלת כוח האדם וארגון הצבא. צה"ל, שהוקם בפקודה מ־26 במאי 1948, ניצל את ההפוגה לגייס לוחמים נוספים, ובהם עולים חדשים וניצולי שואה (גח"ל – גיוס חוץ לארץ) ומתנדבים מחו"ל (מח"ל), לאמן אותם ולארגן את הכוחות בחטיבות תחת פיקוד אחד. בזמן ההפוגה גם הוכרעה פרשת "אלטלנה" (יוני 1948), שחיזקה את סמכות הממשלה על הצבא. בנוסף, הלוחמים המותשים זכו למנוחה, ושופרה האספקה לירושלים בדרך העוקפת ("דרך בורמה").
כך, כשהתחדשה הלחימה ב־9 ביולי 1948, היה צה"ל גדול, מאורגן וחמוש יותר, ועבר ליוזמה בקרבות עשרת הימים – למשל כיבוש לוד ורמלה (מבצע דני) ונצרת (מבצע דקל).
למה זה מקבל ניקוד מלא: הוצגו שתי הגבלות שונות, וכל אחת מעוגנת בציטוט מן הקטע. הוסברו שתי דרכים שונות לניצול ההפוגה, עם עובדות מדויקות, וקושרו במפורש לשיפור מצבה של ישראל. מקובל גם: הפיקוח של המתווך ושל ועדת ההפוגה, האיום בצעדים על פי פרק 7; בניצול ההפוגה – ריכוז הסמכות הצבאית בידי הממשלה ("אלטלנה"), מנוחת הלוחמים, שיפור הקשר לירושלים.
טעות נפוצה: לכתוב שההפוגה נכפתה רק על ישראל, או לבלבל בין ההפוגה הראשונה (יוני–יולי 1948) לבין הסכמי שביתת הנשק (1949).
סעיף ב
מאפיינים (שניים מתוך): הגוף – מועצת הביטחון של האו"ם, הגוף הבין־לאומי האחראי לשלום ולביטחון: מלמד שהמלחמה הפכה לסכסוך בין־לאומי בין מדינות (פלישת צבאות סדירים) ושהקהילה הבין־לאומית ביקשה לעצור אותה, עד איום בסנקציות ("פרק 7"); המועד – 29 במאי 1948, שבועיים אחרי הפלישה: הלחימה הייתה בעיצומה וקשה, ישראל במגננה מול פלישה מכמה חזיתות (נפילת הרובע היהודי ב־28 במאי, קרבות לטרון, עצירת המצרים בעד הלום); המטרה – הפסקת לחימה "בלי לפגוע בזכויות... של הערבים או של היהודים" ומניעת התחזקות הצדדים: מלמדת שהאו"ם ניסה להקפיא את המצב ולאפשר תיווך (המתווך ברנדוט). עמדה – שתי העמדות מתקבלות בנימוק: כן – לאחר ההפוגה עבר צה"ל ממגננה למתקפה (קרבות עשרת הימים, לוד ורמלה, נצרת; אחר כך יואב, חירם, חורב), בזכות הנשק וכוח האדם שהתווספו בה; לא לגמרי – כבר לפני ההפוגה נבלמה הפלישה (עד הלום, דגניה, יד מרדכי עיכבה את המצרים) והגיע נשק מצ'כוסלובקיה; המפנה הושלם רק בתקופה הרביעית, והלחימה חזרה גם לאחר ההפוגה השנייה.
מה השאלה מבקשת: שתי מטלות. (1) "הציגו" שניים מתוך שלושה מאפייני מקור, ו"הסבירו" מה כל אחד מלמד על המצב במלחמה. (2) "הביעו עמדה" אם ההפוגה הראשונה הייתה נקודת מפנה, ו"נמקו" בשתי עובדות היסטוריות.
תשובה מלאה:
מאפיין ראשון – הגוף שקיבל את ההחלטה: מועצת הביטחון של האו"ם, הגוף הבין־לאומי שאחראי לשמירה על השלום והביטחון בעולם. העובדה שמועצת הביטחון עסקה בלחימה מלמדת שבשלב השני של המלחמה הפך העימות ממלחמה בין היישוב לערביי הארץ למלחמה בין מדינות – מדינת ישראל מול צבאות סדירים של מדינות ערב. ההחלטה מונה בשמן את המדינות המעורבות ("מצרים, עירק, לבנון, סעודיה, סוריה, עבר־הירדן ותימן"), ומאיימת בצעדים "על פי פרק 7 של מגילת האו"ם" – כלומר הקהילה הבין־לאומית ראתה במלחמה סכנה לשלום והייתה מוכנה להפעיל לחץ כדי לעצור אותה.
מאפיין שני – המועד: 29 במאי 1948, שבועיים אחרי פלישת צבאות ערב (15 במאי 1948). באותה עת הייתה הלחימה בשיאה ומדינת ישראל הייתה במגננה: צבאות ערב פלשו מכמה חזיתות, הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים נכנע ב־28 במאי, וצה"ל נכשל בניסיון לפרוץ בלטרון את הדרך לירושלים (25 במאי). ההחלטה התקבלה אפוא בזמן שבו שני הצדדים היו מותשים, ולכן הסכימו בסופו של דבר להפוגה.
(חלופה) המטרה: להביא להפסקת אש "בלי לפגוע בזכויות, בתביעות ובעמדות של הערבים או של היהודים" ולמנוע את התחזקות הצדדים. המטרה מלמדת שהאו"ם לא הכריע בין הצדדים אלא ביקש להקפיא את המצב בשטח, ולתת למתווך – הרוזן פולקה ברנדוט – הזדמנות להגיע להסדר.
עמדה – ההפוגה הראשונה הייתה נקודת מפנה. נימוק ראשון: עד ההפוגה ניהלה ישראל בעיקר מלחמת מגננה, ואחריה עברה ליוזמה. בקרבות עשרת הימים (9–18 ביולי 1948) כבש צה"ל את לוד ואת רמלה (מבצע דני) ואת נצרת (מבצע דקל), ובהמשך הביס את הצבא המצרי בנגב (מבצע יואב, אוקטובר 1948) וכבש את הגליל העליון (מבצע חירם, אוקטובר 1948). נימוק שני: בזמן ההפוגה השתנו יחסי הכוחות – הגיעו נשק ומטוסים מצ'כוסלובקיה, גויסו עולים ומתנדבים וצה"ל אורגן מחדש, ואילו מדינות ערב לא הגדילו את כוחותיהן באותה מידה. לכן בהמשך המלחמה עלה צה"ל על הכוחות הערביים שנלחמו בארץ בכוח אדם.
(עמדה אחרת, מתקבלת באותה מידה) ההפוגה לא הייתה נקודת המפנה היחידה: כבר לפני ההפוגה נבלמה הפלישה – הסורים נעצרו בדגניה (20 במאי 1948), והמצרים נעצרו ליד גשר עד הלום (סוף מאי 1948) אחרי שהתעכבו בקרבות ביד מרדכי. גם משלוחי הנשק מצ'כוסלובקיה התחילו להגיע לפני ההפוגה. המפנה היה תהליך הדרגתי, שהושלם רק בתקופה הרביעית.
למה זה מקבל ניקוד מלא: הוצגו שני מאפייני מקור, וכל אחד הוסבר בקשר למצב במלחמה באותה עת (עם עובדות). הובעה עמדה ברורה, ונומקה בשתי עובדות היסטוריות מדויקות. מקובל גם: כל צירוף של שניים מן המאפיינים; שתי העמדות, בתנאי שהן מנומקות.
טעות נפוצה: לחזור על תוכן ההחלטה במקום להסביר מה המאפיין (הגוף, המועד, המטרה) מלמד; או להביע עמדה בלי לבסס אותה על עובדות.
שאלה 8 · נסיבות ההכרזה – המצב בחזיתות
באפריל ובמאי 1948, ערב ההכרזה על הקמת המדינה, היה המצב בחזיתות מורכב.
– הציגו שני הישגים של הכוחות היהודיים במסגרת תוכנית ד', ושני מוקדים שבהם היה מצבו של היישוב קשה ערב ההכרזה.
– הסבירו כיצד המצב בחזיתות שימש כל אחד משני הצדדים בוויכוח על מועד ההכרזה.
בחרו במקור מספר הלימוד העוסק בדיון במנהלת העם ב־12 במאי 1948 או במצב בחזיתות ערב ההכרזה על הקמת המדינה.
הציגו את המקור, והסבירו כיצד הוא מבסס את עמדתו של אחד מן הצדדים בוויכוח על מועד ההכרזה.
◂ פתרון מלא לשאלה 8
סעיף א
הישגים (שניים מתוך): מבצע נחשון (אפריל 1948) – כיבוש הקסטל ופתיחה זמנית של הדרך לירושלים; הדיפת צבא ההצלה במשמר העמק (אפריל 1948); השתלטות על טבריה (18 באפריל) ועל חיפה (21–22 באפריל); כיבוש צפת (10–11 במאי); כניעת יפו (13 במאי). מוקדי משבר: גוש עציון – נצור מתחילת המלחמה, הותקף בידי הלגיון הערבי ונפל ב־13–14 במאי 1948; הרובע היהודי בעיר העתיקה – נצור ומנותק (נפל ב־28 במאי 1948); מקובל גם: המצור על ירושלים והדרך אליה שנחסמה שוב. שימוש בוויכוח: התומכים בהכרזה – ההישגים מוכיחים שהיישוב מוכן ומסוגל להחזיק שטח רציף; את המצוקות אפשר לפתור רק כמדינה ריבונית שמגייסת, קולטת עולים ורוכשת נשק. התומכים בדחייה – המצוקות (גוש עציון, העיר העתיקה) מראות שכבר מול כוחות לא סדירים והלגיון היו נפילות, ומול צבאות סדירים עלול להיות חמור יותר; הפסקת אש תאפשר להתחמש.
מה השאלה מבקשת: שתי מטלות. (1) "הציגו" שני הישגים של תוכנית ד' ושני מוקדי משבר ערב ההכרזה. (2) "הסבירו" כיצד המצב בחזיתות שימש כל אחד משני הצדדים בוויכוח – התומכים בהכרזה והתומכים בדחייה.
תשובה מלאה:
הישגי תוכנית ד': תוכנית ד' קבעה שעל ההגנה לעבור ממגננה ליוזמה, להשתלט על השטח שיועד למדינה היהודית ועל הדרכים, ולהכין את היישוב לפלישה הצפויה. הישג ראשון – מבצע נחשון בתחילת אפריל 1948: נכבש הקסטל, והדרך לירושלים נפתחה לזמן מה, כך ששיירות גדולות הגיעו לעיר הנצורה. הישג שני – השתלטות על הערים המעורבות: טבריה (18 באפריל) וחיפה (21–22 באפריל) עברו לשליטת ההגנה, ובמאי נכבשה גם צפת. הישגים אלה יצרו רצף שטח יהודי בחלק ניכר מן השטח שיועד למדינה.
מוקדי משבר: גוש עציון, בין ירושלים לחברון, היה נצור ומנותק מתחילת המלחמה. במאי 1948 הותקף בידי הלגיון הערבי וכוחות ערביים מקומיים, ונפל ב־13–14 במאי 1948 – ממש בימי ההכרזה; רבים ממגיניו נהרגו והשאר נפלו בשבי. מוקד שני – הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים, שהיה נצור ומנותק משאר העיר, ומגיניו המעטים התקשו להחזיק מעמד (הרובע נכנע ב־28 במאי 1948).
השימוש בוויכוח: התומכים בהכרזה, ובראשם בן־גוריון, נשענו על הישגי תוכנית ד': הם הראו שהיישוב מסוגל להחזיק בשטח ולפעול כצבא, ולכן הוא מוכן לעצמאות. לטענתם, את המצוקות – כמו גוש עציון והעיר העתיקה – אפשר לפתור רק אם תקום מדינה ריבונית שתוכל להנהיג גיוס חובה, לפתוח את השערים לעלייה ולרכוש נשק כבד בגלוי. התומכים בדחייה נשענו על מוקדי המשבר: אם כבר מול כוחות מקומיים ומול הלגיון הערבי נפל גוש עציון והרובע היהודי נצור, פלישה של כמה צבאות סדירים, עם שריון ומטוסים, עלולה להיות הרסנית; לכן עדיף לקבל הפסקת אש, להתחמש ולהתארגן ורק אחר כך להכריז.
למה זה מקבל ניקוד מלא: שני הישגים נכונים של תוכנית ד' עם פרטים (שם, מקום, זמן); שני מוקדי משבר נכונים; הסבר לכל אחד משני הצדדים שמקשר בין המצב בחזיתות לעמדתו. מקובל גם: כניעת יפו (13 במאי 1948), קרבות קטמון בירושלים, הדיפת צבא ההצלה במשמר העמק; כמוקד משבר – המצור על ירושלים, החסימה המחודשת של הדרך לעיר בשלהי אפריל 1948, או אסון שיירת הדסה להר הצופים (13 באפריל 1948).
טעות נפוצה: להביא אירועים מאחרי ההכרזה (פלישת צבאות ערב, מבצע דני) כהישגי תוכנית ד', או להציג את המצב בחזיתות בלי לקשר אותו לעמדות בוויכוח.
סעיף ב
הצגת המקור (מי, מה, מתי) והסבר הקשר לעמדה. לדוגמה: הערכת המצב הצבאי שהציג יגאל ידין, ראש אגף המבצעים של ההגנה, בישיבת מנהלת העם ב־12 במאי 1948 – לצבאות ערב הסדירים יתרון בנשק, בשריון ובכוח אוויר, והסיכויים בעיניו שקולים לכל היותר. המקור מבסס את עמדת התומכים בדחייה – החשש שהמדינה לא תעמוד בפלישה משולבת; ואפשר גם להראות כיצד בן־גוריון ותומכיו השתמשו באותה הערכה: הסיכוי קיים, ורק מדינה תוכל להגדיל את הכוח. מקובל גם: דיווח שרתוק על שיחתו עם מרשל, דיווח גולדה מאירסון על פגישתה עם עבדאללה, או עדות על נפילת גוש עציון.
מה השאלה מבקשת: "בחרו" מקור מספר הלימוד על הדיון ב־12 במאי או על המצב בחזיתות; "הציגו" אותו (מי, מה, מתי); "הסבירו" כיצד הוא מבסס את עמדת אחד הצדדים בוויכוח.
תשובה מלאה:
המקור שבחרתי הוא הערכת המצב הצבאי שהציג יגאל ידין, ראש אגף המבצעים של ההגנה, בישיבת מנהלת העם ב־12 במאי 1948, יומיים לפני ההכרזה. ידין השווה בין כוחות ההגנה ובין הצבאות הסדירים של מדינות ערב השכנות. הוא קבע שלצבאות ערב יש יתרון ברור בנשק ובציוד, שאין ליישוב שריון של ממש וכמעט אין לו חיל אוויר, ושהמטוסים והנשק שנרכשו עדיין לא הגיעו. הוא הוסיף שבמלחמה לא רק מספר הלוחמים והנשק קובעים אלא גם רוח הלוחמים והתוכניות, אך סיכם שהסיכויים שקולים לכל היותר, ושאם כל הצבאות יפלשו – יתרונם גדול.
המקור מבסס את עמדת התומכים בדחיית ההכרזה. הם חששו שהכרזה מיידית תביא לפלישה משולבת של צבאות סדירים, והערכתו של איש המקצוע הבכיר בהגנה הראתה שהיישוב עלול שלא לעמוד בה. מכאן שעדיף לקבל את הצעת הפסקת האש, להשלים את רכש הנשק ואת ארגון הכוחות, ורק אחר כך להכריז. עם זאת, ההערכה לא שללה את הסיכוי להצליח – והתומכים בהכרזה, ובראשם בן־גוריון, טענו שדווקא מדינה ריבונית תוכל להגדיל את הכוח באמצעות גיוס, עלייה ורכש נשק בגלוי.
כך המקור מראה שההחלטה התקבלה מתוך מודעות מלאה לסיכון הצבאי.
למה זה מקבל ניקוד מלא: הצגת המקור – מי (ידין, תפקידו), מה (הערכת מאזן הכוחות), מתי (12 במאי 1948, ישיבת מנהלת העם); הסבר ברור כיצד תוכן המקור מבסס עמדה מוגדרת בוויכוח. מקובל גם מקור אחר מספר הלימוד, למשל: דיווחו של משה שרתוק על שיחתו עם שר החוץ האמריקני ג'ורג' מרשל (מבסס את חשש התומכים בדחייה מאובדן תמיכת ארצות הברית); דיווחה של גולדה מאירסון על פגישתה עם המלך עבדאללה (הסיכון שעבר הירדן תצטרף לפלישה); דברי בן־גוריון בעד ההכרזה (מבססים את עמדת התומכים בהכרזה); או עדות על המצור על הרובע היהודי או על נפילת גוש עציון.
טעות נפוצה: לבחור מקור שאינו קשור לוויכוח או לחזיתות ערב ההכרזה (למשל קטע על פלישת צבאות ערב אחרי 15 במאי), או להציג את המקור בלי לומר את עמדתו של איזה צד הוא מבסס.
בבחינה: ציינו את שם הספר, ההוצאה והעמוד שממנו לקחתם את המקור.
שאלה 9 · הקמת תנועת המרי העברי; אחת־עשרה הנקודות בנגב (1946)
– מדוע הקימו ארגוני המחתרת – ההגנה, האצ"ל ולח"י – את תנועת המרי העברי בסתיו 1945? הסבירו שתי סיבות.
– בחרו במקור מספר הלימוד, והסבירו כיצד הוא מבטא את שיתוף הפעולה בין הארגונים במסגרת תנועת המרי העברי.
לפניכם קטע מעובד העוסק בהקמת אחת־עשרה נקודות היישוב בנגב באוקטובר 1946.
– על פי מה שלמדתם, הציגו את המטרות של המאבק של היישוב היהודי בתחום ההתיישבות בשנים 1947–1945.
– הסבירו כיצד שתיים מן המטרות האלה באות לידי ביטוי בקטע.
◂ פתרון מלא לשאלה 9
סעיף א
סיבות (2 מתוך): מדיניות ממשלת הלייבור בבריטניה (נבחרה ביולי 1945) – המשך מדיניות "הספר הלבן" וסירוב לבקשת הנשיא טרומן להעניק 100,000 רישיונות עלייה לעקורים; מצוקת שארית הפליטה במחנות העקורים באירופה – הצורך הדחוף להביא אותם לארץ; הסוף של "השבתות" מול הבריטים עם תום המלחמה – אין עוד צורך לשתף פעולה במאבק בגרמניה; הרצון למנוע מלחמת אחים ולאחד את הכוחות אחרי "הסזון" (1944–1945), ולהפעיל את הפורשים תחת פיקוח.
מקור מספר הלימוד: למשל קטע על "ליל הרכבות" (31 באוקטובר – 1 בנובמבר 1945) – פעולה משותפת: הפלמ"ח פגע במסילות הברזל בכ־150 מקומות, האצ"ל תקף את תחנת הרכבת בלוד, ולח"י תקף את בתי הזיקוק בחיפה – והסבר.
מה השאלה מבקשת: שתי פעולות. (1) "מדוע הקימו... הסבירו שתי סיבות" – שתי סיבות להקמת תנועת המרי העברי, כל אחת עם עובדות. (2) "בחרו במקור מספר הלימוד, והסבירו כיצד הוא מבטא את שיתוף הפעולה" – מקור אחד והסבר.
תשובה מלאה:
סיבה 1 – מדיניות ממשלת הלייבור. ביולי 1945 עלתה בבריטניה לשלטון מפלגת הלייבור. ביישוב קיוו שהיא תבטל את "הספר הלבן" (1939), שהגביל את העלייה ואת רכישת הקרקעות, כי המפלגה הבטיחה זאת לפני הבחירות. אבל הממשלה החדשה, ושר החוץ ארנסט בווין, המשיכו את המדיניות הקודמת. היא גם לא נענתה לבקשת נשיא ארצות הברית הארי טרומן (אוגוסט 1945) להתיר מיד את עלייתם של 100,000 עקורים יהודים. הנהגת היישוב הגיעה למסקנה שדרכי הלחץ המדיני בלבד לא ישנו את המדיניות, ושיש להפעיל גם כוח.
סיבה 2 – מצוקת שארית הפליטה. בתום המלחמה חיו במחנות העקורים בגרמניה, באוסטריה ובאיטליה עשרות אלפי ניצולי שואה יהודים, בתנאים קשים, ורבים מהם רצו לעלות לארץ־ישראל. מגבלות העלייה מנעו זאת. מבחינת הנהגת היישוב, המאבק נועד לפתוח את שערי הארץ בפני הניצולים – ולכן הוא נעשה מאבק דחוף.
(מקובל גם: הרצון לאחד את הכוחות ולמנוע מלחמת אחים. בשנים 1944–1945 פעלה ההגנה נגד האצ"ל ב"סזון", ומסרה מאנשיו לבריטים. כשהוחלט על מאבק בבריטים, עדיף היה שכל הארגונים יפעלו יחד, בתיאום ובפיקוח של ההנהגה, ולא כל ארגון לבדו.)
מקור מספר הלימוד: בחרתי בקטע המתאר את "ליל הרכבות" – המבצע הגדול הראשון של תנועת המרי העברי, בלילה שבין 31 באוקטובר ל־1 בנובמבר 1945. באותו לילה פגעו יחידות הפלמ"ח במסילות הברזל בכ־150 מקומות ברחבי הארץ ובסירות משמר החופים, אנשי האצ"ל תקפו את תחנת הרכבת בלוד, ולוחמי לח"י תקפו את בתי הזיקוק בחיפה.
כיצד המקור מבטא את שיתוף הפעולה: שלושת הארגונים, שעד זמן קצר לפני כן היו יריבים – ההגנה אף הסגירה אנשי אצ"ל לבריטים – ביצעו באותו לילה פעולות מתואמות, כל אחד ביעד שלו, לפי תוכנית אחת שאושרה בפיקוד המשותף של תנועת המרי. המטרה הייתה להראות לבריטים שהיישוב כולו מאוחד במאבק, ולשבש את התחבורה ואת השליטה הבריטית בארץ.
בבחינה: ציינו את שם הספר, ההוצאה והעמוד שממנו לקחתם את המקור.
למה זה מקבל ניקוד מלא:
טעות נפוצה: להציג את הצהרת בווין מ־13 בנובמבר 1945 כסיבה להקמת התנועה – היא נאמרה אחרי שהתנועה כבר הוקמה ופעלה; או לבלבל בין תנועת המרי לבין "הסזון".
סעיף ב
המטרות (3): עיצוב גבולות המדינה העתידית – יצירת נוכחות יהודית באזורים שבהם לא היו יישובים יהודיים (הנגב, הגליל), כדי שייכללו בשטח המדינה בכל תוכנית חלוקה; מאבק במדיניות "הספר הלבן" ובתקנות הקרקעות (1940) – עקיפת ההגבלות והוכחת הנחישות; קליטת עולים ומעפילים ויצירת בסיס כלכלי; הקמת נקודות בעלות חשיבות ביטחונית (שליטה על דרכים, מים).
בקטע: עיצוב גבולות – תגובה לתוכנית מוריסון–גריידי, שלפיה הנגב "היה אמור להישאר בידי הבריטים, מחוץ לאזור היהודי"; "כאשר יחליטו על גורלה של הארץ, יעמדו יהודים בנגב". מאבק בבריטים והעמדתם בפני עובדה מוגמרת – הפעולה בחשאי, ביום הכיפורים, "השלטונות... שהופתעו, לא פינו את היישובים". (מקובל: יצירת פריסה רחבה של נקודות בצפון הנגב ובמערבו – שליטה במרחב.)
מה השאלה מבקשת: שתי פעולות. (1) "על פי מה שלמדתם, הציגו את המטרות" – כמה מטרות (שלוש, כשלא צוין מספר) של המאבק ההתיישבותי בשנים 1945–1947, מן הידע. (2) "הסבירו כיצד שתיים מן המטרות... באות לידי ביטוי בקטע" – שתי מטרות, עם ציטוט.
תשובה מלאה:
המטרות של המאבק ההתיישבותי בשנים 1945–1947:
1. עיצוב גבולות המדינה העתידית: הנהגת היישוב הבינה שבכל הסדר מדיני – חלוקה או אוטונומיה – יקבעו את הגבולות לפי המקומות שבהם יושבים יהודים. לכן הוקמו יישובים באזורים שבהם לא היו יישובים יהודיים, או היו מעטים, כמו הנגב והגליל העליון.
2. מאבק במדיניות הבריטית: "הספר הלבן" (1939) ותקנות הקרקעות (1940) הגבילו את רכישת הקרקעות בידי יהודים ברוב שטח הארץ. ההתיישבות, גם במקומות שבהם הבריטים התנגדו לה, הייתה דרך לעקוף את ההגבלות ולהראות שהיישוב אינו מקבל אותן.
3. קליטת עולים ומעפילים ובניית כוח כלכלי וביטחוני: יישובים חדשים נדרשו כדי לקלוט את העולים, ורבים מהם הוקמו גם במקומות בעלי חשיבות ביטחונית – ליד דרכים, מקורות מים וגבולות.
כיצד שתיים מן המטרות באות לידי ביטוי בקטע:
מטרה 1 – עיצוב הגבולות. הקטע פותח בתוכנית מוריסון–גריידי, שלפיה "הנגב כולו היה אמור להישאר בידי הבריטים, מחוץ לאזור היהודי". הקמת אחת־עשרה הנקודות הייתה תשובה ישירה לכך: "עד הבוקר עמדו בנגב אחת־עשרה נקודות יישוב חדשות", ונוצרה "פריסה של נקודות התיישבות בצפון הנגב ובמערבו". המארגנים ביקשו במפורש "שכאשר יחליטו על גורלה של הארץ, יעמדו יהודים בנגב, ואי אפשר יהיה להוציא את הנגב מתחומה של המדינה העברית". ואכן, בתוכנית החלוקה של האו"ם (נובמבר 1947) נכלל רוב הנגב בשטח המדינה היהודית.
מטרה 2 – מאבק במדיניות הבריטית והעמדתה בפני עובדה מוגמרת. הפעולה "הוכנה בחשאי", ובוצעה במוצאי יום הכיפורים, כי "ביום הכיפורים, כך העריכו המארגנים, לא יצפו הבריטים לפעולה". כלומר, היישוב פעל בניגוד לרצון השלטונות ובדרך שתמנע מהם להתערב. התוצאה: "השלטונות הבריטיים, שהופתעו, לא פינו את היישובים" – היישוב הצליח לקבוע עובדות בשטח למרות המדיניות הבריטית, בלי עימות מזוין.
למה זה מקבל ניקוד מלא:
טעות נפוצה: להסתפק בתיאור הפעולה בקטע בלי לזהות את המטרות; או להציג את "המאבק הצבאי" כמטרת ההתיישבות – בקטע ההתיישבות היא דרך מאבק בפני עצמה, בלי קרבות.
פרק רביעי – סוגיות נבחרות בתולדות מדינת ישראל
בחירה – אם בחרתם בפרק זה, ענו על אחת מן השאלות 10–13 (33 נקודות)
שאלה 10 · מלחמת יום הכיפורים – תוכנית המלחמה המצרית; מן הביטחון העצמי אל ההלם
לפניכם קטע מעובד העוסק בדבריו של הרמטכ"ל המצרי סעד א־דין א־שאזלי על תוכנית המלחמה של מצרים ב־1973.
– הסבירו כיצד המטרות שרצתה מצרים להשיג ביציאה למלחמה באות לידי ביטוי בקטע.
– על פי מה שלמדתם, האם הושגו מטרות אלה? נמקו את תשובתכם באמצעות שתי עובדות היסטוריות.
הסבירו את הפער בין תחושת הביטחון שרווחה בציבור הישראלי בשנים שלפני מלחמת יום הכיפורים ובין התחושות בציבור הישראלי אחרי המלחמה. בססו את הסברכם על שלוש עובדות היסטוריות.
◂ פתרון מלא לשאלה 10
סעיף א
מטרות בקטע: מטרה צבאית מוגבלת – "לחצות את תעלת סואץ בהפתעה, לכבוש את קו בר־לב, ולהיאחז ברצועה של קילומטרים אחדים" תחת מטריית טילי הנ"מ; מטרה מדינית – "לשבור את מצב "לא מלחמה ולא שלום"", "לאלץ את המעצמות להתערב ולהביא לנסיגה ישראלית"; מטרה לאומית־נפשית – "להחזיר לצבא ולעם המצרי את כבודם".
האם הושגו – עמדה + 2 עובדות: חלקית/כן – הצליחה החצייה וקו בר־לב נפל (6–8 באוקטובר), והמצרים החזיקו בגדה המזרחית עד סוף המלחמה; המעצמות התערבו (רכבות אוויריות, החלטה 338 ב־22 באוקטובר), שיחות "קילומטר 101" והסכם הפרדת הכוחות (ינואר 1974) – ישראל נסוגה מן התעלה; בהמשך הסכם הביניים (1975), ביקור סאדאת (1977) והסכם השלום (1979) – כל סיני הוחזר (1982). מנגד – מבחינה צבאית: צליחת צה"ל לגדה המערבית (15–16 באוקטובר), כיתור הארמייה השלישית, צה"ל במרחק 101 ק"מ מקהיר.
מה השאלה מבקשת: שתי מטלות. (1) להסביר כיצד מטרות מצרים באות לידי ביטוי בקטע – עם ציטוטים. (2) על פי הידע, לקבוע אם המטרות הושגו, ולנמק בשתי עובדות היסטוריות.
תשובה מלאה:
המטרות בקטע.
מטרה צבאית מוגבלת: מצרים לא תכננה לכבוש את סיני כולו. היא רצתה "לחצות את תעלת סואץ בהפתעה, לכבוש את קו בר־לב, ולהיאחז ברצועה של קילומטרים אחדים בגדה המזרחית", "רק בטווח שבו סוללות טילי הנ"מ... יוכלו להגן על הכוחות". המתכננים ידעו שבקרבות שריון בעומק סיני ובאוויר ישראל חזקה יותר.
מטרה מדינית: "לשבור את מצב 'לא מלחמה ולא שלום' שנמשך מאז 1967", ו"לאלץ את המעצמות להתערב ולהביא לנסיגה ישראלית". כלומר, המלחמה הייתה אמצעי להשגת יעד מדיני – החזרת סיני בתהליך שהמעצמות יכפו.
מטרה לאומית: "להחזיר לצבא ולעם המצרי את כבודם" – למחוק את ההשפלה של 1967.
האם הושגו המטרות? לדעתי, המטרות המדיניות והלאומיות הושגו, אף שמבחינה צבאית הסתיימה המלחמה ביתרון לישראל.
עובדה 1 – הצלחת הצליחה המצרית: ב־6 באוקטובר 1973 חצו כוחות מצריים גדולים את התעלה, ובתוך ימים אחדים נפלו רוב מעוזי קו בר־לב. מתקפות הנגד הישראליות ב־8 באוקטובר נכשלו, והמצרים החזיקו בגדה המזרחית עד סוף המלחמה. בעיני המצרים, "מעבר התעלה" החזיר את הכבוד הלאומי, ו־6 באוקטובר נחגג במצרים כיום ניצחון.
עובדה 2 – התערבות המעצמות ונסיגה ישראלית: ארצות הברית וברית המועצות התערבו במלחמה ברכבות אוויריות של נשק, ובסופה במאמץ מדיני: ב־22 באוקטובר התקבלה במועצת הביטחון החלטה 338 להפסקת האש ולמשא ומתן. אחרי שיחות "קילומטר 101" נחתם בינואר 1974, בתיווך מזכיר המדינה האמריקני הנרי קיסינג'ר, הסכם הפרדת הכוחות, שבו נסוגה ישראל מן התעלה. התהליך המדיני הזה הוביל לביקור סאדאת בירושלים (1977), להסכם השלום (1979) ולהחזרת סיני כולו למצרים (1982).
מנגד, מבחינה צבאית לא הושגו כל המטרות: המתקפה המצרית ב־14 באוקטובר נכשלה, וב־15–16 באוקטובר צלח צה"ל את התעלה, כיתר את הארמייה השלישית והגיע למרחק 101 קילומטרים מקהיר.
למה זה מקבל ניקוד מלא:
טעות נפוצה: לכתוב ש"מצרים הפסידה ולכן לא השיגה דבר" – המטרות היו מוגבלות ומדיניות, ויש להעריך אותן לפי זה.
סעיף ב
לפני: ביטחון עצמי ו"שאננות" אחרי 1967 – עומק אסטרטגי, קו בר־לב, אמון בצה"ל ובמודיעין ("הקונספציה": מצרים לא תפתח במלחמה בלי עליונות אווירית; סוריה לא תצא לבדה); תחושת "אין צורך בוויתורים".
אחרי: הלם, אובדן אמון בהנהגה ובמודיעין, אבל כבד.
עובדות (3): ההפתעה – המלחמה פרצה ביום הכיפורים, 6 באוקטובר 1973, והמילואים גויסו רק בבוקר; מעוזי קו בר־לב נפלו, ובצפון חדרו הסורים לרמת הגולן; כ־2,700 הרוגים ומאות שבויים; ועדת אגרנט (נוסדה בנובמבר 1973) – הדוח הביניים (אפריל 1974) הביא להתפטרות הרמטכ"ל דוד אלעזר וראש אמ"ן; מחאת אנשי מילואים (מוטי אשכנזי, 1974); התפטרות גולדה מאיר (אפריל 1974).
מה השאלה מבקשת: להסביר את הפער בין תחושת הביטחון לפני המלחמה ובין התחושות אחריה, ולבסס על שלוש עובדות היסטוריות.
תשובה מלאה:
תחושת הביטחון לפני המלחמה. אחרי הניצחון ב־1967 שררה בישראל תחושה של עוצמה וביטחון. לישראל היה עומק אסטרטגי – סיני, רמת הגולן ויהודה ושומרון – ולאורך התעלה נבנה קו בר־לב. ההנהגה והציבור האמינו שצה"ל עדיף בהרבה על צבאות ערב, ושהמודיעין יתריע מראש. בצה"ל ובאמ"ן שלטה "הקונספציה": מצרים לא תצא למלחמה כל עוד אין לה יכולת לפגוע בחיל האוויר הישראלי, וסוריה לא תצא למלחמה בלי מצרים. בבחירות 1973 נשמעו סיסמאות שהדגישו את השקט ואת היציבות.
התחושות אחרי המלחמה – הלם, אבל ואובדן אמון.
עובדה 1 – ההפתעה: המלחמה פרצה ב־6 באוקטובר 1973, ביום הכיפורים, בהתקפה משולבת של מצרים וסוריה. ההחלטה לגייס את המילואים התקבלה רק באותו בוקר, והכוחות הסדירים המעטים נאלצו לבלום לבדם את ההתקפה. מעוזי קו בר־לב נפלו, ובצפון חדרו הסורים לרמת הגולן. ההפתעה ניפצה את האמון במודיעין ובהנהגה.
עובדה 2 – המחיר הכבד: במלחמה נהרגו כ־2,700 חיילי צה"ל, אלפים נפצעו, ומאות נפלו בשבי. בחברה קטנה כמו ישראל כמעט כל משפחה הכירה מישהו שנפגע, והאבל היה כבד. אף שהמלחמה הסתיימה בהישגים צבאיים – צליחת התעלה והתקרבות לדמשק – התחושה הייתה של "רעידת אדמה".
עובדה 3 – ועדת אגרנט והמחאה: בנובמבר 1973 הוקמה ועדת חקירה ממלכתית בראשות נשיא בית המשפט העליון, שמעון אגרנט. הדוח הביניים שלה, באפריל 1974, הטיל את האחריות העיקרית על הדרג הצבאי, והרמטכ"ל דוד אלעזר וראש אמ"ן אלי זעירא סיימו את תפקידם. במקביל קמה מחאה של אנשי מילואים, בהובלת מוטי אשכנזי, מפקד המעוז היחיד שלא נפל בקו בר־לב, שדרשו את התפטרות שר הביטחון משה דיין. באפריל 1974 התפטרה ראש הממשלה גולדה מאיר.
כך, הביטחון העצמי שלפני המלחמה הפך אחריה להלם, לביקורת חריפה ולמשבר אמון בהנהגה.
למה זה מקבל ניקוד מלא:
טעות נפוצה: לכתוב שישראל "הפסידה" במלחמה – בסופה היו לצה"ל הישגים צבאיים; הפער הוא בין הציפיות והביטחון ובין ההפתעה והמחיר.
שאלה 11 · חוק השבות ודפוסי העלייה
לפניכם שני מקורות העוסקים במדיניות העלייה של מדינת ישראל בשנותיה הראשונות. קראו אותם וענו על השאלות שאחריהם.
קראו את מקור 1 – קטע מחוק השבות.
– הסבירו שני עקרונות של מדיניות העלייה שבאים לידי ביטוי בקטע.
– על פי מה שלמדתם, הסבירו מדוע ראתה מדינת ישראל חשיבות רבה בחקיקת חוק זה.
קראו את מקור 2.
– השוו בין "עליית הצלה" לבין "עלייה מבוקרת" על פי שני התבחינים (קריטריונים) האלה: מטרת דפוס העלייה; מי עלה (הרכב העולים). בתשובתכם היעזרו בקטע ובמה שלמדתם.
– הסבירו מדוע נקטה מדינת ישראל דפוסי עלייה שונים כלפי ארצות שונות.
◂ פתרון מלא לשאלה 11
סעיף א
עקרונות: (1) העלייה היא זכות טבעית של כל יהודי באשר הוא יהודי, ולא חסד שהמדינה מעניקה – "כל יהודי זכאי לעלות ארצה"; (2) המדינה היא מדינת העם היהודי כולו, והעולה שווה בזכויותיו לוותיק ולילידי הארץ – סעיף 4 ("דינו כדין מי שעלה לפי חוק זה"); (מקובל גם: הסייגים מעטים ומוגדרים – רק פעילות נגד העם היהודי או סכנה לבריאות הציבור ולביטחון המדינה; כלומר אין סינון לפי גיל, מקצוע או מצב כלכלי). חשיבות החקיקה: הגשמת הרעיון הציוני וקביעת מגילת העצמאות ("פתוחה לעלייה יהודית ולקיבוץ גלויות") בחוק; תגובה לשנות "הספר הלבן" וההעפלה, כשהבריטים מנעו עלייה; לקח השואה – מקלט לכל יהודי; צורך דמוגרפי וביטחוני בעלייה גדולה; עידוד העלייה מהתפוצות.
מה השאלה מבקשת: "הסבירו" שני עקרונות של מדיניות העלייה שבאים לידי ביטוי בקטע מחוק השבות (מקור 1), ו"הסבירו" מדוע ראתה המדינה חשיבות בחקיקת חוק זה (לא נקוב מספר – כדאי שלוש סיבות).
תשובה מלאה:
עיקרון ראשון – העלייה היא זכות של כל יהודי. החוק קובע: "כל יהודי זכאי לעלות ארצה". כלומר, הזכות לעלות אינה תלויה בהחלטה של המדינה או בצרכיה, אלא נובעת מעצם היותו של האדם יהודי. גם הסייגים בחוק מעטים ומוגדרים: אשרת עולה תינתן "לכל יהודי שהביע את רצונו להשתקע בישראל", חוץ ממי ש"פועל נגד העם היהודי" או ש"עלול לסכן בריאות הציבור או ביטחון המדינה". החוק אינו מסנן עולים לפי גיל, מקצוע או מצב כלכלי.
עיקרון שני – מדינת ישראל היא מדינתו של העם היהודי כולו, והעולה שווה בזכויותיו לוותיק. סעיף 4 קובע כי כל יהודי שעלה לפני החוק "וכל יהודי שנולד בארץ... דינו כדין מי שעלה לפי חוק זה". כך החוק משווה בין היהודים שנולדו בארץ, הוותיקים והעולים: כולם שותפים באותה זכות, ואין הבדל בין "ילידים" ל"באים".
מדוע ראתה המדינה חשיבות בחקיקת החוק:
א. הגשמת הרעיון הציוני: הציונות קמה כדי לרכז את העם היהודי בארצו. החוק עיגן בחוק את קביעת מגילת העצמאות כי "מדינת ישראל תהא פתוחה לעלייה יהודית ולקיבוץ גלויות", והפך אותה לזכות מחייבת.
ב. לקחי התקופה שקדמה להקמת המדינה: בשנות השלושים והארבעים הגבילו הבריטים את העלייה ("הספר הלבן" של 1939), ובזמן השואה לא היה מקלט ליהודים שניסו להימלט. אחרי המלחמה נאלצו עשרות אלפי ניצולים לעלות בהעפלה בלתי ליגלית. החוק נועד להבטיח שלעולם לא תהיה עוד מגבלה כזו על יהודי שמבקש לעלות.
ג. צרכים דמוגרפיים וביטחוניים: המדינה הצעירה, שיצאה ממלחמת העצמאות והייתה מוקפת מדינות עוינות, הייתה זקוקה לעלייה גדולה כדי להגדיל את האוכלוסייה, לחזק את הצבא ולאכלס את השטחים הריקים ואת אזורי הגבול.
למה זה מקבל ניקוד מלא: שני העקרונות שונים זה מזה, כל אחד מוסבר ומעוגן בציטוט מן הקטע ("כל יהודי זכאי לעלות ארצה"; "דינו כדין מי שעלה"). החשיבות מוסברת בשלוש סיבות שונות (אידאולוגית, היסטורית, דמוגרפית־ביטחונית) עם עובדות. מקובל גם: החוק נחקק ב־20 בתמוז, יום פטירתו של הרצל – והדגיש את ההמשכיות בין חזון הציונות למדינה; עידוד יהודי התפוצות לעלות.
טעות נפוצה: לכתוב שהחוק "קבע עלייה מבוקרת" – להפך, הסייגים בו מצומצמים, והעלייה המבוקרת הוחלטה בנפרד בסוף 1951 (מקור 2).
סעיף ב
עליית הצלה – מטרה: להציל קהילות שלמות הנמצאות בסכנה מיידית, לפני שייסגרו השערים; מי עלה: כל הקהילה – צעירים וזקנים, בריאים וחולים, בלי סינון; ארצות: תימן ("על כנפי נשרים"/"מרבד הקסמים" 1949–1950, כ־49 אלף), עיראק ("עזרא ונחמיה" 1950–1952, כ־120 אלף); (מקובל: שורדי השואה ממחנות העקורים, בולגריה, פולין, רומניה). עלייה מבוקרת – מטרה: להתאים את קצב העלייה ואת הרכב העולים ליכולת הקליטה הכלכלית ולצורכי המדינה (עבודה, חקלאות, ביטחון); מי עלה: בעיקר צעירים, בריאים, משפחות עם מפרנס, נכונים לעבוד בחקלאות; ארצות: שבהן לא נשקפה סכנה מיידית, בעיקר צפון אפריקה (מרוקו, תוניסיה) בשנים 1952–1954. סיבה להבדל: המדינה איזנה בין הרצון לקלוט כל יהודי (חוק השבות) ובין מצוקת הקליטה (צנע, מעברות, עומס על הבריאות) – בסכנה גברה ההצלה, ובהיעדר סכנה גבר שיקול יכולת הקליטה.
מה השאלה מבקשת: "השוו" בין שני דפוסי העלייה – עליית הצלה ועלייה מבוקרת – על פי שני התבחינים הנתונים, והיעזרו במקור 2 ובמה שלמדתם; ו"הסבירו" מה גרם למדינה לנקוט דפוסים שונים בארצות שונות.
תשובה מלאה:
תבחין ראשון – מטרת דפוס העלייה.
עליית הצלה נועדה להציל קהילות יהודיות שלמות שנשקפה להן סכנה מיידית – בגלל רדיפות, פרעות או החשש שהשלטונות יסגרו את השערים – ולהעלות אותן במהירות, גם במחיר כבד למדינה. בקטע: ההחלטה על הגבלה "לא חלה על ארצות שבהן נשקפה סכנה לקהילות היהודיות, ומהן נמשכה העלייה בלי הגבלות".
עלייה מבוקרת נועדה להתאים את קצב העלייה ואת הרכב העולים ליכולת הקליטה של המדינה – שהייתה, כלשון הקטע, "נתונה במצוקה כלכלית קשה ובתקופת צנע", כאשר "מערכות הבריאות, הדיור והתעסוקה לא עמדו בעומס" – ולצרכיה בעבודה, בחקלאות ובביטחון.
תבחין שני – מי עלה (הרכב העולים).
בעליית הצלה עלו קהילות שלמות, בלי סינון: צעירים וזקנים, בריאים וחולים, עשירים ועניים. כך במבצע "על כנפי נשרים" ("מרבד הקסמים", 1949–1950) הועלו כ־49 אלף מיהודי תימן ברכבת אווירית מעדן, ובמבצע "עזרא ונחמיה" (1950–1952) הועלו כ־120 אלף יהודים מעיראק – רוב הקהילה.
בעלייה המבוקרת נבחרו העולים לפי קריטריונים: בקטע – "עדיפות לצעירים ולמשפחות שיש בהן מפרנס", "בדיקות רפואיות לפני העלייה", והתחייבות "לעבוד בחקלאות". דפוס זה הופעל בעיקר בארצות צפון אפריקה, כמו מרוקו ותוניסיה, בשנים 1952–1954 בערך.
הסבר להבדל: המדינה הייתה צריכה לאזן בין שני שיקולים מנוגדים. מצד אחד – המחויבות הציונית, שעוגנה בחוק השבות, לפתוח את השערים לכל יהודי; מצד שני – המצוקה החומרית שבה הייתה הקליטה, כפי שמתואר בקטע (מחנות עולים ומעברות צפופים, צנע, עומס על מערכות הבריאות והדיור). כאשר יהודים היו בסכנה, גבר שיקול ההצלה, והמדינה העלתה את כולם בכל מחיר; כאשר לא נשקפה סכנה מיידית, גבר שיקול יכולת הקליטה, והמדינה העדיפה עולים שיוכלו להשתלב בעבודה ולתרום לבניית הארץ.
למה זה מקבל ניקוד מלא: ההשוואה נערכת לפי כל אחד משני התבחינים, ובכל תבחין מוצגים שני הצדדים זה מול זה (לא תיאור נפרד של כל דפוס). ההשוואה מעוגנת בציטוטים מן הקטע ובעובדות (שמות מבצעים, שנים, מספרים משוערים, ארצות). ההסבר להבדל מבוסס על המתח בין חוק השבות לבין יכולת הקליטה. מקובל גם: דוגמה לעליית הצלה של שורדי השואה ממחנות העקורים באירופה ומבולגריה, פולין ורומניה; מקובל גם להזכיר את העלייה החשאית ממרוקו כאשר נאסרה היציאה (מבצע "יכין", 1961–1964).
טעות נפוצה: לתאר כל דפוס בנפרד בלי השוואה לפי התבחינים, או לטעון שהעלייה המבוקרת חלה על כל הארצות.
שאלה 12 · מלחמת ששת הימים – העורף בתקופת ההמתנה; הציפיות של מצרים לפני המלחמה ומצבה אחריה
לפניכם קטע מעובד העוסק בעורף הישראלי בתקופה שקדמה למלחמת ששת הימים.
– כיצד התחושות שרווחו בציבור הישראלי בתקופה שקדמה למלחמת ששת הימים (תקופת ההמתנה) באות לידי ביטוי בקטע? בססו את תשובתכם על שלוש דוגמאות מן הקטע.
– על פי מה שלמדתם, הסבירו שלושה מן הגורמים לתחושות אלה.
הסבירו את הפער בין הציפיות של מצרים ובעלות בריתה ערב מלחמת ששת הימים ובין מצבן אחרי המלחמה. בססו את הסברכם על מהלכי המלחמה ועל תוצאותיה.
◂ פתרון מלא לשאלה 12
סעיף א
תחושות + דוגמאות: פחד מהשמדה – "חזרו שוב ושוב המילים "שואה" ו"השמדה"", "הוכנו מקומות לקבורת המונים"; ציפייה למלחמה קשה ואבדות – הכנת מקלטים, נייר דבק על החלונות, "בתי חולים פינו מיטות", "תורמי דם עמדו בתורים ארוכים"; התגייסות ואחדות – גיוס "עשרות אלפי אנשי מילואים", תלמידים "חילקו דואר... חפרו תעלות מגן", "תחושת אחדות ועזרה הדדית".
גורמים (3): הכנסת הצבא המצרי לסיני וסילוק כוח האו"ם (מאי 1967); סגירת מצרי טיראן (22–23 במאי); הרטוריקה הערבית על השמדת ישראל (נאצר) והסכם מצרים–ירדן (30 במאי) – כיתור מכל הצדדים; זיכרון השואה – פחות מ־25 שנה אחריה, ורבים מן הציבור ניצולים; הבידוד המדיני; גיוס המילואים הממושך, שהשבית את המשק.
מה השאלה מבקשת: שתי מטלות. (1) להסביר כיצד התחושות בתקופת ההמתנה באות לידי ביטוי בקטע – בשלוש דוגמאות. (2) על פי הידע, להסביר שלושה גורמים לתחושות.
תשובה מלאה:
התחושות בקטע.
דוגמה 1 – פחד מהשמדה: "בשיחות בין אנשים, בעיתונות ובבדיחות של אותם ימים חזרו שוב ושוב המילים "שואה" ו"השמדה"", ו"הוכנו מקומות לקבורת המונים". הציבור חשש שהמלחמה הקרובה תאיים על עצם קיומה של המדינה.
דוגמה 2 – ציפייה למלחמה קשה עם אבדות רבות בעורף: "מקלטים נוקו והוכנו", "חלונות כוסו בנייר דבק", "בתי חולים פינו מיטות, ותורמי דם עמדו בתורים ארוכים". אלה הכנות של ציבור שמצפה להפגזות ולנפגעים רבים.
דוגמה 3 – התגייסות ואחדות: "עשרות אלפי אנשי מילואים גויסו", ו"תלמידי בתי ספר התגייסו לעזור: הם חילקו דואר, עבדו בחקלאות... וחפרו תעלות מגן". רבים סיפרו על "תחושת אחדות ועזרה הדדית שלא הכירו לפני כן". לצד הפחד, החברה התלכדה מול הסכנה.
גורמים לתחושות.
1. המהלכים הצבאיים של מצרים: מאמצע מאי 1967 הכניס נאצר צבא גדול לסיני, ודרש לסלק את כוח החירום של האו"ם, שהוצב שם מאז 1957; הכוח פונה. ב־22–23 במאי הודיעה מצרים על סגירת מצרי טיראן לשיט הישראלי – צעד שישראל ראתה בו עילה למלחמה.
2. הכיתור והאיומים: ב־30 במאי חתמה ירדן על הסכם הגנה עם מצרים, וכוחות עיראקיים נכנסו לירדן; סוריה כבר הייתה בברית עם מצרים. ישראל נמצאה מוקפת צבאות מכל עבריה, ומנהיגי ערב, ובראשם נאצר, דיברו בגלוי על מלחמה שתביא לחיסולה.
3. זיכרון השואה: המלחמה התקרבה פחות מ־25 שנה אחרי השואה, ובציבור היו ניצולים רבים. דיבורים על "השמדה" ועל "השלכת היהודים לים" הזכירו לרבים את מה שקרה לעם היהודי, ועוררו פחד עמוק שהעולם יעמוד שוב מנגד.
(מקובל גם: הבידוד המדיני – המעצמות המערביות לא פעלו לפתיחת המצרים, וצרפת הזהירה את ישראל מלפתוח במלחמה; ההמתנה הממושכת, שבה הגיוס השבית חלק גדול מן המשק.)
למה זה מקבל ניקוד מלא:
טעות נפוצה: להביא דוגמאות שאינן בקטע, או להסביר גורמים למלחמה עצמה במקום גורמים לתחושות הציבור.
סעיף ב
ציפיות לפני: ביטחון בניצחון – צבא גדול בסיני, נשק סובייטי, ברית מצרים–סוריה–ירדן (ועיראק), נאצר כמנהיג העולם הערבי; תעמולה על "שחרור פלסטין" והשמדת ישראל; ההערכה שישראל מבודדת ושהמעצמות ימנעו ממנה לתקוף.
מהלכי המלחמה: "מוקד" – השמדת חילות האוויר (5 ביוני); קריסת הצבא המצרי בסיני ונסיגה בלתי מאורגנת; נפילת ירושלים העתיקה ויהודה ושומרון; נפילת רמת הגולן.
מצב אחרי: אובדן סיני ורצועת עזה, יהודה ושומרון ומזרח ירושלים, רמת הגולן; אבדות כבדות בנפש ובציוד; השפלה ומשבר – נאצר הודיע על התפטרות (9 ביוני) וחזר בו; "שלושת הלאווים" בחרטום; תלות מוגברת בברית המועצות; ראשית מלחמת ההתשה.
מה השאלה מבקשת: להסביר את הפער בין ציפיות מצרים ובעלות בריתה לפני המלחמה ובין מצבן אחריה, ולבסס על מהלכי המלחמה ועל תוצאותיה.
תשובה מלאה:
הציפיות לפני המלחמה. במאי 1967 נראה היה לנאצר ולבעלי בריתו שהם בעמדת כוח: צבא מצרי גדול, מצויד בנשק סובייטי, נכנס לסיני; כוח האו"ם סולק; מצרי טיראן נסגרו; ובסוף מאי הצטרפו ירדן ועיראק לברית עם מצרים וסוריה. נאצר נתפס כמנהיג העולם הערבי, והתעמולה הערבית דיברה על "שחרור פלסטין" ועל מלחמה שתביא לחיסול ישראל. ההערכה הייתה שישראל מבודדת, ושהמעצמות ימנעו ממנה לתקוף.
מהלכי המלחמה. ב־5 ביוני 1967 בבוקר השמיד חיל האוויר הישראלי, במבצע "מוקד", את רוב מטוסי חיל האוויר המצרי על הקרקע, ובהמשך היום – גם את רוב חילות האוויר של ירדן ושל סוריה. בלי חיפוי אווירי קרס הצבא המצרי בסיני, ובתוך ימים אחדים נסוג בבהלה, ואלפי חיילים נהרגו או נפלו בשבי. ירדן, שהצטרפה ללחימה, איבדה את העיר העתיקה בירושלים ואת יהודה ושומרון, וסוריה איבדה את רמת הגולן ב־9–10 ביוני.
המצב אחרי המלחמה. בתוך שישה ימים איבדו מדינות ערב שטחים גדולים: מצרים – את חצי האי סיני ואת רצועת עזה; ירדן – את מזרח ירושלים ואת יהודה ושומרון; סוריה – את רמת הגולן. האבדות בנפש ובציוד היו כבדות. ההשפלה הייתה עמוקה: ב־9 ביוני הודיע נאצר ברדיו על התפטרותו, ורק אחרי הפגנות המוניות במצרים חזר בו. מדינות ערב לא הכירו בתבוסה כסוף פסוק: בוועידת חרטום (ספטמבר 1967) הוכרז "לא שלום, לא הכרה, לא משא ומתן" עם ישראל, ומצרים נעשתה תלויה עוד יותר בברית המועצות לשיקום צבאה, ובהמשך פתחה במלחמת ההתשה.
הפער, אם כן, היה בין ציפייה לניצחון ולחיסול ישראל ובין תבוסה מהירה ומשפילה, שהותירה את השטחים בידי ישראל.
למה זה מקבל ניקוד מלא:
טעות נפוצה: להתייחס רק למצרים ולשכוח את בעלות בריתה, או לתאר את המלחמה בלי להסביר את הפער.
שאלה 13 · תהליך הדה־קולוניזציה וגורל היהודים בארצות האסלאם
– תארו את השלבים של תהליך הדה־קולוניזציה בארצות האסלאם מסוף מלחמת העולם השנייה ועד 1962. הביאו דוגמה לכל שלב.
– בחרו במקור מספר הלימוד, והסבירו כיצד הוא מדגים את המאבק של אחת מן התנועות הלאומיות בארצות האסלאם לעצמאות.
– הציגו שלוש מן הפעולות של התנועה הציונית ושל מדינת ישראל שהשפיעו על יציאת היהודים מארצות האסלאם ועל עלייתם לישראל, מסוף מלחמת העולם השנייה ועד סוף שנות השישים.
– בחרו באחת מארצות האסלאם שלמדתם עליה, וכתבו האם לדעתכם השגת העצמאות בארץ זו הרעה את מצבם של היהודים בה. נמקו את עמדתכם באמצעות שתי עובדות היסטוריות.
◂ פתרון מלא לשאלה 13
סעיף א
שלבים: (1) שנות הארבעים – המזרח התיכון: סוריה ולבנון (פינוי הכוחות הצרפתיים 1946), עבר הירדן (1946); (2) תחילת שנות החמישים – לוב (1951, בהחלטת האו"ם), ובמצרים פינוי הכוחות הבריטיים מאזור התעלה (הסכם 1954, פינוי 1956); (3) אמצע שנות החמישים – מרוקו ותוניסיה (1956) אחרי מאבק מדיני ואלים נגד צרפת; (4) 1962 – אלג'יריה, אחרי מלחמת שחרור של שמונה שנים. ההתקדמות ממזרח למערב.
מקור מספר הלימוד המדגים מאבק (למשל מקור על פרוץ המרד של הפל"ן באלג'יריה בנובמבר 1954, על מאבק מפלגת "אל־איסתיקלאל" במרוקו והגליית המלך מוחמד החמישי, על מאבקו של בורגיבה בתוניסיה).
מה השאלה מבקשת: שתי מטלות. (1) "תארו את השלבים" – להציג את סדר ההתרחשות בזמן ובמרחב, ולהביא לכל שלב דוגמה של ארץ ושנה. (2) "בחרו במקור מספר הלימוד, והסבירו כיצד הוא מדגים" מאבק לעצמאות של תנועה לאומית אחת.
תשובה מלאה:
תהליך הדה־קולוניזציה בארצות האסלאם התרחש בתוך פחות מעשרים שנה, והתקדם בהדרגה ממזרח למערב:
שלב ראשון – המזרח התיכון, שנות הארבעים: הארצות שהיו תחת מנדט קיבלו את עצמאותן סמוך לסוף המלחמה. סוריה ולבנון הוכרזו עצמאיות, והכוחות הצרפתיים פונו מהן ב־1946; באותה שנה קיבלה עבר הירדן את עצמאותה מבריטניה. במדינות אלה העצמאות הושגה בעיקר בדרכים מדיניות ובלחץ בין־לאומי.
שלב שני – תחילת שנות החמישים: לוב, שנכבשה מאיטליה במלחמה, קיבלה את עצמאותה ב־1951 בעקבות החלטת העצרת הכללית של האו"ם. במצרים, שהייתה עצמאית רשמית מ־1922, נאבק השלטון החדש של "הקצינים החופשיים" לסיום הנוכחות הצבאית הבריטית, והושג הסכם (1954) שבעקבותיו פונו הכוחות הבריטיים מאזור התעלה (1956).
שלב שלישי – אמצע שנות החמישים, צפון אפריקה: מרוקו ותוניסיה, שהיו תחת חסות צרפתית, קיבלו את עצמאותן ב־1956, אחרי שנים של מאבק מדיני ואלים.
שלב רביעי – 1962: אלג'יריה, שצרפת ראתה בה חלק מצרפת עצמה, קיבלה את עצמאותה רק אחרי מלחמת שחרור אכזרית שנמשכה שמונה שנים (1954–1962).
מקור מספר הלימוד: קטע מן הכרוז שפרסמה "החזית לשחרור לאומי" של אלג'יריה (הפל"ן) ב־1 בנובמבר 1954, עם פרוץ המרד המזוין נגד השלטון הצרפתי. בכרוז הוצגה מטרת התנועה – עצמאות לאומית ושיקום מדינה אלג'ירית ריבונית במסגרת עקרונות האסלאם – והוכרז על המאבק בכל האמצעים עד להשגתה.
כיצד המקור מדגים את המאבק: הכרוז מראה תנועה לאומית שהגיעה למסקנה שהדרך המדינית מוצתה, ופתחה במאבק מזוין. הוא מדגים מאפיינים של מאבק לאומי: דרישה לעצמאות ולריבונות, הדגשת הזהות הלאומית והדתית (הערבית־מוסלמית) כמנוגדת לשלטון הזר, וגיוס העם כולו למאבק. אחרי פרסומו פרצה מלחמה שנמשכה עד 1962, ובסופה נאלצה צרפת להכיר בעצמאות אלג'יריה.
למה זה מקבל ניקוד מלא: תוארו השלבים לפי סדר הזמן, ולכל שלב דוגמה מדויקת (ארץ ושנה); המקור מזוהה (מי, מתי, מה), והוסבר במפורש מה הוא מלמד על המאבק. מקובל גם: מקור על הגליית מוחמד החמישי ממרוקו (1953) ושובו (1955), על מאבקו של חביב בורגיבה בתוניסיה, או על מאבק מדיני של תנועה לאומית במזרח התיכון.
טעות נפוצה: לכתוב רשימת ארצות בלי סדר זמנים, או לתאר במקור את תוצאות העצמאות במקום את המאבק להשגתה.
בבחינה: ציינו את שם הספר, ההוצאה והעמוד שממנו לקחתם את המקור.
סעיף ב
פעולות (3): שליחים מארץ־ישראל, תנועות נוער ציוניות והכשרה (פעילות שהתרחבה במלחמת העולם השנייה ואחריה); מחתרות ציוניות והגנה עצמית ועלייה חשאית ("החלוץ" ו"התנועה" בעיראק, "המסגרת" במרוקו); מדיניות "חיסול גלויות" – החלטה להעלות קהילות שלמות; מבצעי עלייה: "על כנפי נשרים" מתימן (1949–1950), "עזרא ונחמיה" מעיראק (1950–1951), "יכין" ממרוקו (1961–1964); חוק השבות (1950).
ארץ + עמדה + שתי עובדות (למשל תוניסיה – כן, בהדרגה: ביטול בית הדין הרבני (1957) ופירוק מועצת הקהילה (1958), משבר ביזרטה (1961) וגל יציאה, פרעות ביוני 1967 והצתת בית הכנסת הגדול בתוניס).
מה השאלה מבקשת: שתי מטלות. (1) "הציגו שלוש מן הפעולות" – שלוש פעולות שונות של התנועה הציונית או של מדינת ישראל, עם דוגמאות. (2) לבחור ארץ אחת, להביע עמדה אם העצמאות הרעה את מצב היהודים בה, ולנמק בשתי עובדות היסטוריות.
תשובה מלאה:
שלוש פעולות של התנועה הציונית ושל מדינת ישראל:
1. שליחים ותנועות נוער: הפעילות הציונית התקיימה בארצות האסלאם כבר מראשית המאה ה־20, והתרחבה מאוד בזמן מלחמת העולם השנייה, כשהגיעו שליחים מארץ־ישראל. הם הקימו תנועות נוער, לימדו עברית, ארגנו הכשרה ועלייה, ועודדו את הצעירים לראות בעלייה הגשמה של הזיקה הדתית וההיסטורית לארץ־ישראל.
2. מחתרות ועלייה חשאית: בארצות שבהן נאסרה הפעילות הציונית ונאסרה היציאה פעלו מחתרות. בעיראק פעלו "החלוץ" ו"התנועה", שעסקו בהגנה עצמית ובהברחת יהודים דרך איראן. במרוקו, אחרי שהוגבלה היציאה ב־1956, הפעילה ישראל את "המסגרת", שהבריחה אלפי יהודים.
3. מדיניות "חיסול גלויות" ומבצעי העלייה: ממשלת ישראל ראתה עצמה אחראית לגורל היהודים בעולם, והחליטה להעלות קהילות שלמות שמצבן הלך והתערער. במבצע "על כנפי נשרים" (1949–1950) הועלו כמעט כל יהודי תימן, כ־49 אלף איש; במבצע "עזרא ונחמיה" (1950–1951) עלו כ־120 אלף מיהודי עיראק; ובמבצע "יכין" (1961–1964) יצאו ממרוקו כ־97 אלף. את כל אלה עיגן חוק השבות (1950), שקבע כי "כל יהודי זכאי לעלות ארצה".
הארץ שבחרתי: תוניסיה. עמדתי: העצמאות הרעה את מצב היהודים, אף שהדבר קרה בהדרגה ולא מיד.
עובדה ראשונה: תוניסיה קיבלה את עצמאותה מצרפת ב־1956, ובתחילה נהג השלטון של חביב בורגיבה במתינות כלפי היהודים. אבל במסגרת בניית המדינה הלאומית בוטלו המוסדות הנפרדים של הקהילה: בית הדין הרבני בוטל ב־1957, ובשנה שלאחר מכן פורקה מועצת הקהילה הנבחרת. היהודים איבדו את האוטונומיה הקהילתית שהייתה להם בתקופת השלטון הצרפתי, ורבים מהם החלו להגר.
עובדה שנייה: ב־1961 פרץ משבר ביזרטה – עימות צבאי בין תוניסיה לצרפת על הבסיס הצרפתי בעיר – והאווירה האנטי־צרפתית פגעה גם ביהודים, שזוהו עם התרבות הצרפתית, ואחריו גבר גל היציאה. ביוני 1967, עם פרוץ מלחמת ששת הימים, פרצו בתוניס פרעות, ובית הכנסת הגדול הוצת. אף שבורגיבה גינה את הפרעות, רוב היהודים שנותרו עזבו את הארץ בעקבותיהן.
העובדות מראות שגם במדינה שהשלטון בה נחשב מתון, העצמאות והלאומיות הערבית, יחד עם השפעת הסכסוך עם ישראל, דחקו את היהודים מן החברה, והקהילה, שמנתה כמאה אלף איש בשנות הארבעים, הצטמצמה מאוד עד סוף שנות השישים.
למה זה מקבל ניקוד מלא: הוצגו שלוש פעולות שונות (שליחות וחינוך, מחתרת ועלייה חשאית, מדיניות ממשלתית ומבצעים), כל אחת עם עובדות; נבחרה ארץ אחת, הובעה עמדה ברורה, והיא נומקה בשתי עובדות מתוארכות. מקובל גם עמדה שהעצמאות לא הייתה הגורם העיקרי (למשל בעיראק, שהייתה עצמאית רשמית כבר מ־1932, ושם הגורם המכריע היה הסכסוך עם ישראל), בתנאי שהיא מנומקת בעובדות.
טעות נפוצה: לתאר בחלק הראשון גורמים שפעלו בארצות האסלאם (לאומיות, פרעות) במקום פעולות של התנועה הציונית ושל מדינת ישראל.