מתכונת 6 בהיסטוריה (שאלון 22261) - פתרון מלא
היסטוריה – שאלון 22261 · במבנה של הבגרות · 13 שאלות · 3 שעות
מבחן מתכונת בהיסטוריה במבנה של בחינת הבגרות. לכל סעיף יש תשובה ופתרון מלא - פתרו בזמן של הבחינה, ורק אחר כך פתחו את הפתרונות.
מבנה המתכונת
א. משך הבחינה: שלוש שעות.
ב. מבנה השאלון ומפתח ההערכה: בשאלון זה ארבעה פרקים.
יש לענות על שאלה אחת מן הפרק הראשון – מלחמת העולם השנייה והשואה – חובה – (1×34) – 34 נקודות
יש לבחור בשניים מן הפרקים השני, השלישי והרביעי, ולענות על שאלה אחת בכל פרק שבחרתם. – (2×33) – 66 נקודות
סך הכול – 100 נקודות
ג. חומר עזר מותר בשימוש: 1. ספר הלימוד שאושר בנושא מלחמת העולם השנייה והשואה, ספר הלימוד שאושר בנושא לאומיות וציונות וספר הלימוד שאושר בנושאים המאבק על הקמת מדינת ישראל וסוגיות נבחרות בתולדות מדינת ישראל. בספרים יכולים להיות תקופות או נושאים שסומנו באמצעות מדבקות (סימניות) הבולטות מן הספר, וכן קטעים שסומנו באמצעות מדגש (מרקר) או עיפרון, אך אין להשתמש בספרים שבהם הערות בכתב. 2. עותק מודפס של כותרות יחידות ההוראה "איך יכול אדם".
שימו לב: בסעיפים שבהם יש להביא מקור מספר הלימוד, יש לכתוב את שם הספר, את שם ההוצאה לאור ואת מספר העמוד שבו נמצא המקור.
השאלות בשאלון זה מנוסחות בלשון רבים, אף על פי כן על כל תלמידה וכל תלמיד להשיב עליהן באופן אישי.
פרק ראשון – מלחמת העולם השנייה והשואה
חובה – ענו על אחת מן השאלות 1–3 (34 נקודות)
שאלה 1 · החיים בגטאות והתמודדות היהודים
בגטאות שהקימו הנאצים בפולין הכבושה נוצרו תנאים שהביאו להתמוטטות הגופנית של רבים מן היהודים.
נמקו טענה זו באמצעות שניים מן הצעדים שנקטו הנאצים כלפי היהודים בגטאות בתחומים שונים על פי מה שלמדתם, ובאמצעות מקור מספר הלימוד.
לפניכם קטע מעובד העוסק בפעולות התרבות בגטו וילנה בתחילת 1942.
– בתקופה זו התעורר ויכוח בנוגע לקיום מופעים ופעולות תרבות בגטו. הציגו את הטענה של גנס בוויכוח זה, ובססו אותה על נימוק אחד מן הקטע ועל נימוק אחד על פי מה שלמדתם.
– על פי מה שלמדתם, הציגו טיעון נגדי (טענה ונימוק) לטענה של גנס.
◂ פתרון מלא לשאלה 1
סעיף א
שני צעדים בתחומים שונים, כל אחד עם הסבר כיצד הביא להתמוטטות גופנית, למשל: מזון – הקצבת מנות רעב (בגטו ורשה ב־1941 המנה הרשמית הייתה כמה מאות קלוריות ליום, הרבה מתחת לדרוש) והגבלת הכנסת המזון; דיור – ריכוז מאות אלפי אנשים בשטח קטן (בגטו ורשה כ־400,000 איש ויותר), כמה משפחות בדירה, בלי חימום ובלי תנאי תברואה – מגפות (טיפוס); בידוד – סגירת הגטו (לודז' – מאי 1940; ורשה – נובמבר 1940) ועונש מוות על יציאה ממנו בלי היתר (צו מאוקטובר 1941), שניתק את היהודים ממקורות פרנסה ומזון; עבודת כפייה מפרכת; החרמת רכוש ומניעת פרנסה.
מקור מספר הלימוד שמדגים צעד כזה (למשל צו העונש על יציאה מן הגטו, יומן או עדות על הרעב והמגפות בגטו ורשה) והסבר כיצד הוא מנמק את הטענה.
מה השאלה מבקשת: "נמקו טענה זו" – להראות שהתנאים בגטאות הביאו להתמוטטות גופנית, בעזרת (1) בדיוק שני צעדים של הנאצים מתחומים שונים, על פי מה שלמדתם, ו־(2) מקור אחד מספר הלימוד. כל צעד צריך להיות מוסבר: מה נעשה, ואיך זה פגע בגופם ובבריאותם של היהודים.
תשובה מלאה:
הטענה. מ־1940 ריכזו הנאצים את יהודי פולין הכבושה בגטאות, אזורים סגורים ומבודדים בערים. התנאים שנכפו עליהם שם – רעב, צפיפות, מחלות ועבודת כפייה – הביאו לכך שעשרות אלפי יהודים מתו עוד לפני שהתחילו הגירושים למחנות ההשמדה. בגטו ורשה לבדו מתו עשרות אלפים מרעב וממחלות עד קיץ 1942.
צעד ראשון – בתחום המזון: הקצבת מנות רעב. הגרמנים קבעו את כמות המזון שמותר להכניס לגטו, והקצו ליהודים מנות קטנות בהרבה מאלו של הגרמנים ושל הפולנים. בגטו ורשה, ב־1941, המנה הרשמית ליהודי הייתה כמה מאות קלוריות ליום בלבד, הרבה פחות מן הנדרש לאדם כדי להתקיים. מי שלא יכול היה לקנות מזון מוברח במחירים גבוהים, נחלש מיום ליום. ברחובות הגטו נראו אנשים תשושים ונפוחים מרעב, וילדים פשטו יד לבקש לחם. הרעב הממושך הביא לחולשה, למחלות ולמוות של רבים.
צעד שני – בתחום הדיור והתברואה: צפיפות קיצונית. לגטו ורשה, שנסגר בנובמבר 1940, נדחסו בשיא כ־400,000 יהודים ויותר, בשטח קטן מאוד של העיר. גם יהודים שגורשו מן העיירות שבסביבה הובאו אליו. בכל דירה גרו כמה משפחות, ורבים מן הפליטים חיו במקלטים צפופים. לא היה די פחם לחימום בחורף, ולא היו מים, סבון ותנאי תברואה מספיקים. בתנאים כאלה פרצו מגפות, ובעיקר מגפת טיפוס הבהרות, שהתפשטה בגטו ב־1941. גופם של אנשים שכבר נחלשו מרעב לא עמד במחלות, ורבים מתו.
מקור מספר הלימוד: צו העונש על יציאה מן הגטו. בחרתי בצו שפרסם הנס פרנק, המושל הכללי של הגנרלגוברנמן, ב־15 באוקטובר 1941. הצו קבע שיהודי שיוצא בלי היתר מן הרובע שנקבע למגוריו ייענש במוות, ושאותו עונש יחול על מי שמסתיר יהודים כאלה ביודעין. המקור מנמק את הטענה: מקור המזון העיקרי של רבים בגטו היה ההברחה, שנעשתה לעיתים קרובות בידי ילדים שיצאו אל הצד ה"ארי" של העיר. הצו הפך כל יציאה כזאת לסכנת מוות, וכך ניתק את הגטו כמעט לגמרי מן המזון שמחוצה לו. הוא מראה שהבידוד לא היה תוצאה מקרית, אלא מדיניות מכוונת שהחמירה את הרעב והביאה למותם של רבים.
למה זה מקבל ניקוד מלא: שני צעדים מתחומים שונים (מזון; דיור ותברואה), וכל צעד מפורט ומוסבר כפגיעה גופנית; המקור מספר הלימוד מוצג במדויק (מי, מתי, מה נקבע) ומוסבר כיצד הוא מחזק את הטענה; כל חלקי התשובה קשורים לטענה על ההתמוטטות הגופנית. מקובל גם: צעדים בתחום הבידוד (סגירת הגטו), עבודת כפייה, החרמת רכוש; מקורות כמו יומן מן הגטו או עדות על הרעב והמגפות, או ממצאי ארכיון "עונג שבת".
טעות נפוצה: להביא שני צעדים מאותו תחום (למשל מנות מזון קטנות ואיסור הכנסת מזון, שניהם בתחום המזון), כשהשאלה דורשת "בתחומים שונים"; או לתאר את הגירושים להשמדה במקום את התנאים בגטו עצמו.
בבחינה: ציינו את שם הספר, ההוצאה והעמוד שממנו לקחתם את המקור.
סעיף ב
טענת גנס: יש לקיים בגטו מופעים ופעולות תרבות, כי הם חיוניים להתמודדות של היהודים עם חיי הגטו.
נימוק מן הקטע (אחד): המופעים מעניקים "הפוגה מן הפחד ומן הדיכאון" ו"מחזקים את רוחם, כדי שיוכלו להחזיק מעמד עד סוף המלחמה"; מקובל גם: הציבור רצה בכך – "האולם היה מלא".
נימוק על פי מה שלמדתם (אחד): פעולות התרבות והחינוך היו עמידה רוחנית – שמירה על צלם האדם, על הזהות היהודית ועל ערכי התרבות מול ניסיון הנאצים להשפיל את היהודים ולמחוק אותם; או – החינוך שמר על הילדים ועל המסגרת לעתיד; או – מסגרות קבועות של תרבות סייעו לסדר ולשגרה בגטו.
טיעון נגדי: אין לקיים מופעים בגטו. נימוק: זמן קצר אחרי הרצח ההמוני בפונאר, כשהקהילה מתאבלת, אין זה מוסרי לבדר ("בבית קברות אין עורכים הצגות"); או – התרבות יוצרת אשליה של חיים נורמליים ומרדימה את התושבים, במקום להכין אותם לסכנה ולהתנגדות (עמדת המחתרת פ.פ.או.); או – יש להפנות את המשאבים המעטים לעזרה סוציאלית ולמזון.
מה השאלה מבקשת: שתי מטלות. (1) "הציגו את הטענה של גנס" ו"בססו אותה" – בדיוק נימוק אחד מן הקטע (עם ציטוט) ובדיוק נימוק אחד מן הידע. (2) "הציגו טיעון נגדי" – טענה הפוכה לטענת גנס ונימוק אחד שתומך בה, על פי מה שלמדתם.
תשובה מלאה:
טענת גנס. יעקב גנס, מפקד משטרת הגטו ובהמשך ראש הגטו, טען שיש לקיים בגטו מופעים ופעולות תרבות. לדעתו התרבות אינה מותרות, אלא חלק מן הדרך שבה יכולים יהודי הגטו לשרוד את התקופה הקשה.
נימוק מן הקטע: חיזוק הרוח כדי להחזיק מעמד. לפי הקטע, גנס טען שהמופעים "מעניקים לתושבי הגטו הפוגה מן הפחד ומן הדיכאון שבהם הם חיים, ומחזקים את רוחם, כדי שיוכלו להחזיק מעמד עד סוף המלחמה". כלומר, גנס ראה בתרבות כלי להישרדות: אנשים מיואשים ומדוכאים מתקשים להמשיך לעבוד ולדאוג למשפחותיהם, ואילו מי שמקבל שעה של יופי ושל שכחה מקבל כוח להמשיך. הקטע גם מראה שהציבור חיפש את ההפוגה הזאת: "המופע התקיים, והאולם היה מלא".
נימוק על פי מה שלמדתם: עמידה רוחנית. הנאצים ביקשו לא רק לרעוב ולהרוג את היהודים, אלא גם להשפיל אותם ולשלול מהם את צלם האדם. בגטאות רבים – בווילנה, בוורשה, בלודז' ובקובנה – פעלו בתי ספר, ספריות, מקהלות, תיאטראות וחוגים, לעיתים קרובות בניגוד לאיסורי הגרמנים. פעולות אלה נחשבות לביטוי של עמידה רוחנית: באמצעותן שמרו היהודים על זהותם, על ערכיהם ועל תרבותם, והמשיכו לחנך את הילדים כאילו יש להם עתיד. מנקודת מבט זו, התרבות בגטו הייתה דרך להתנגד לנאצים בלי נשק, ולכן היא מחזקת את טענתו של גנס.
טיעון נגדי: טענה. אין לקיים בגטו מופעים ופעולות בידור, כי הם יוצרים אשליה מסוכנת של חיים נורמליים.
נימוק. לפי מה שלמדתם, הנאצים לא התכוונו להשאיר את יהודי הגטו בחיים; התקופה השקטה בווילנה הייתה רק הפוגה לפני המשך הרצח. מופעים, קונצרטים והרצאות עלולים להרדים את התושבים ולגרום להם להאמין שאם רק יחזיקו מעמד – יינצלו, במקום להתכונן לסכנה, לבריחה או להתנגדות חמושה. כך טענו חברי ארגון הפרטיזנים המאוחד (פ.פ.או.), שהוקם בגטו בינואר 1942 וקרא להתכונן למרד. מקובל גם: הנימוק המוסרי של מחברי הכרזות – "בבית קברות אין עורכים הצגות" – אחרי רצח עשרות אלפים בפונאר, הבידור פוגע בזכרם של הנרצחים ובאבלם של השרידים. בסופו של דבר, בספטמבר 1943 חוסל הגטו, ורוב יושביו נרצחו או נשלחו למחנות.
למה זה מקבל ניקוד מלא: טענת גנס מוצגת בבירור (תרבות כאמצעי להחזיק מעמד), עם ציטוט; יש בדיוק נימוק אחד מן הקטע ונימוק אחד מן הידע שאינו חוזר על הקטע (עמידה רוחנית); הטיעון הנגדי בנוי משני חלקים – טענה הפוכה ונימוק. מקובל גם כנימוק מן הידע: החינוך שמר על הילדים ועל רציפות החיים; כטיעון נגדי: יש להפנות את המשאבים המעטים למזון ולעזרה.
טעות נפוצה: להביא כ"נימוק על פי מה שלמדתם" את מה שכתוב כבר בקטע (למשל "הפוגה מן הפחד"), או להציג טיעון נגדי שאינו אלא "גנס טעה" בלי טענה ונימוק.
שאלה 2 · יהודי תוניסיה תחת הכיבוש הנאצי – נישול, בני ערובה ויחס האוכלוסייה
לפניכם קטע מעובד העוסק בצעדים שנקטו הגרמנים נגד יהודי תוניסיה ובתגובות האוכלוסייה המוסלמית בתקופת הכיבוש הגרמני.
– כיצד באה לידי ביטוי בקטע המקור המדיניות של הנאצים כלפי היהודים בתוניסיה?
– על פי מה שלמדתם, הציגו שתי נקודות דמיון בין הדרכים שבהן נישלו הנאצים את היהודים והפעילו את ההנהגה היהודית בתוניסיה ובין הדרכים שבהן עשו זאת בפולין מייד לאחר כיבושה, והסבירו את הגורם לדמיון זה.
– הסבירו כיצד בא לידי ביטוי בקטע המקור אחד מדפוסי ההתייחסות של האוכלוסייה המקומית כלפי היהודים בארצות הכיבוש הנאצי.
– על פי מה שלמדתם, מהו ההבדל בין גורל היהודים בתוניסיה ובין גורל היהודים בהונגריה לאחר שכבשה אותה גרמניה במרס 1944? הסבירו אחת מן הסיבות להבדל זה.
◂ פתרון מלא לשאלה 2
סעיף א
בקטע: נישול והחרמת רכוש ("החרימו דירות, כלי רכב ורכוש אחר של יהודים"); קנסות קיבוציים וגזל ("קנס של מיליוני פרנקים", דרישת הזהב בג'רבה); לקיחת ראשי הקהילה כבני ערובה והטלת האחריות לביצוע על ההנהגה ("עצרו כבני ערובה", "הקהילה נדרשה לגבות את הסכום... בעצמה").
שתי נקודות דמיון לפולין (סתיו 1939): נישול כלכלי – החרמת עסקים ורכוש, הקפאת חשבונות בנק והגבלת הכסף שמותר להחזיק, וקנסות ("קונטריבוציות") על קהילות; הפעלת הנהגה יהודית כפויה (יודנראט) שאחראית בגופה לביצוע ההוראות ונדרשה לגבות את הכסף בעצמה.
הגורם: האידאולוגיה – דימוי היהודי כנצלן עשיר ואויב גזעי הצדיק את גזל רכושו בכל מקום; וגם הצורך הכלכלי של גרמניה במלחמה.
מה השאלה מבקשת: שתי מטלות. (1) "כיצד באה לידי ביטוי" – לזהות בקטע את צעדי המדיניות הנאצית כלפי יהודי תוניסיה, עם ציטוטים; מציגים שלושה ביטויים. (2) "הציגו שתי נקודות דמיון... והסבירו את הגורם" – בדיוק שתי נקודות דמיון בתחום הנישול והפעלת ההנהגה היהודית, בין תוניסיה ובין פולין מייד לאחר כיבושה (1939), ועוד הסבר הגורם לדמיון.
תשובה מלאה:
המדיניות הנאצית כפי שהיא באה לידי ביטוי בקטע:
1. החרמת רכוש. "כבר בשבועות הראשונים החרימו דירות, כלי רכב ורכוש אחר של יהודים לשימוש הצבא". רכוש היהודים נחשב הפקר שהכובש רשאי לקחת.
2. קנסות קיבוציים וגזל. "על יהודי תוניס הוטל קנס של מיליוני פרנקים", ובג'רבה דרשו "כמות גדולה של זהב" בתוך "זמן קצר". הקנס הוטל על הקהילה כולה, כעונש קיבוצי, רק משום שהם יהודים.
3. בני ערובה והטלת האחריות על ההנהגה. הגרמנים "עצרו כבני ערובה אחדים מראשי הקהילה, כדי להבטיח שהקהילה תמלא את הוראות הכובש", והקהילה "נדרשה לגבות את הסכום מבני הקהילה בעצמה". כך הפכה ההנהגה היהודית לכלי לביצוע הגזל.
נקודות דמיון לפולין מייד לאחר כיבושה:
נקודת דמיון ראשונה – נישול כלכלי וקנסות קיבוציים. בפולין, כבר בסתיו 1939, החרימו הגרמנים עסקים, דירות ורכוש של יהודים, הקפיאו את חשבונות הבנק שלהם והגבילו את סכום הכסף המזומן שמותר ליהודי להחזיק. על קהילות הוטלו קנסות ("קונטריבוציות") גבוהים. בתוניסיה, כפי שעולה מן הקטע, הוחרמו דירות ורכוש, והוטלו קנס ודרישת זהב. בשני המקומות נועד הדבר לרושש את היהודים ולהעביר את רכושם לידי הגרמנים.
נקודת דמיון שנייה – הפעלת הנהגה יהודית כפויה ואחראית בגופה. בפולין הורו הנאצים, לפי הנחיות היידריך מספטמבר 1939, להקים בכל קהילה יודנראט, שחבריו אחראים אישית לביצוע ההוראות. היודנראט נדרש לגבות את הקנסות, לערוך רשימות ולספק עובדים, וחבריו נלקחו לעיתים כבני ערובה. בתוניסיה נעצרו ראשי הקהילה כבני ערובה, והקהילה נדרשה לגבות את הקנס בעצמה. בשני המקומות הנאצים הטילו על ההנהגה היהודית את ביצוע הפגיעה בבני קהילתה.
הגורם לדמיון. הגורם הוא האידאולוגיה הנאצית, שראתה ביהודי, בכל מקום שבו הוא חי, חלק מאויב גזעי אחד, וייחסה לו דימוי של נצלן וטפיל שצבר את עושרו על חשבון אחרים. לפי דימוי זה, לקיחת רכוש היהודים אינה גזל אלא "החזרה" של מה שנלקח מן העמים, ולכן הנאצים נישלו את היהודים בכל ארץ שכבשו, באותן שיטות. לכך הצטרף צורך מעשי: גרמניה נזקקה לכסף ולמשאבים למימון המלחמה, ורכוש היהודים היה מקור זמין.
למה זה מקבל ניקוד מלא:
טעות נפוצה: להביא נקודות דמיון מתחום אחר (גטאות או השמדה) במקום מתחום הנישול וההנהגה, או להשוות לפולין בשלבים מאוחרים יותר של המלחמה.
סעיף ב
דפוס ההתייחסות (אחד): עמידה מן הצד – רוב האוכלוסייה המוסלמית "לא נענתה לתעמולה ולא נטלה חלק בפגיעה ביהודים" אך גם לא עזרה, ו"העדיפו להתרחק ולעמוד מן הצד עד שיוכרע הקרב"; או שיתוף פעולה – מעטים "שימשו שומרים במחנות העבודה" ו"השתתפו בביזת רכוש יהודי".
ההבדל: בתוניסיה לא הגיעה המדיניות לשלב הגירוש וההשמדה, ורוב היהודים שרדו; בהונגריה, אחרי הכיבוש ב־19 במרס 1944, רוכזו היהודים בגטאות, ובתוך פחות מחודשיים (מאמצע מאי עד תחילת יולי 1944) גורשו כ־437,000 יהודים, רובם לאושוויץ־בירקנאו, ורובם נרצחו עם הגעתם.
סיבה (אחת): שיתוף הפעולה של השלטונות המקומיים – בהונגריה ביצעו הממשלה, הפקידות והז'נדרמריה ההונגרית את הריכוז והגירוש בשביל קבוצה קטנה של אנשי אס־אס בפיקוד אייכמן; בתוניסיה לא היה לגרמנים מנגנון מקומי כזה, ורוב האוכלוסייה עמד מן הצד. (מקובל גם: ב־1944 פעל מנגנון ההשמדה במלוא היקפו ואושוויץ הייתה קרובה ומחוברת במסילת ברזל.)
מה השאלה מבקשת: שתי מטלות. (1) "הסבירו כיצד בא לידי ביטוי... אחד מדפוסי ההתייחסות" – לבחור דפוס אחד, לקרוא לו בשמו ולהראות אותו בקטע. (2) "מהו ההבדל... הסבירו אחת מן הסיבות" – להציג את ההבדל בין גורל יהודי תוניסיה לגורל יהודי הונגריה אחרי מרס 1944, ולהסביר סיבה אחת בלבד.
תשובה מלאה:
דפוס ההתייחסות: עמידה מן הצד. בארצות הכיבוש הנאצי היו שלושה דפוסים עיקריים של התייחסות כלפי היהודים: שיתוף פעולה עם הכובש, עמידה מן הצד והצלה. בקטע בולט דפוס העמידה מן הצד. הגרמנים פעלו כדי לגייס את המוסלמים נגד היהודים – "בשידורי רדיו בערבית ובכרוזים" הציגו את גרמניה כמשחררת מן השלטון הצרפתי ואת היהודים "כאויב המשותף". אולם "רוב האוכלוסייה המוסלמית לא נענתה לתעמולה ולא נטלה חלק בפגיעה ביהודים". עם זאת, רוב זה גם לא פעל להגן על היהודים: "רבים העדיפו להתרחק ולעמוד מן הצד עד שיוכרע הקרב". כלומר, הם המתינו לראות מי ינצח – הגרמנים או בעלות הברית – ולא נקטו עמדה. זהו דפוס העמידה מן הצד, שהיה הנפוץ בכל ארצות הכיבוש.
(אפשר לבחור גם בדפוס שיתוף הפעולה: מעטים "נכנסו לשירותם" של הגרמנים, "שימשו שומרים במחנות העבודה של היהודים" או "השתתפו בביזת רכוש יהודי" – מתוך תקווה לעצמאות, מתוך רווח או מתוך עוינות.)
ההבדל בין גורל יהודי תוניסיה ובין גורל יהודי הונגריה. בתוניסיה, בששת חודשי הכיבוש (נובמבר 1942 – מאי 1943), סבלו היהודים מנישול, מקנסות ומעבודת כפייה, אבל המדיניות לא הגיעה לשלב של ריכוז בגטאות, גירוש והשמדה, ורובם המכריע שרד. בהונגריה, לעומת זאת, נכנס הצבא הגרמני ב־19 במרס 1944, ואיתו צוות קטן של אנשי אס־אס בפיקודו של אדולף אייכמן. בתוך שבועות סומנו היהודים בטלאי צהוב ורוכזו בגטאות, ומאמצע מאי ועד תחילת יולי 1944 – בפחות מחודשיים – גורשו כ־437,000 יהודים, רובם לאושוויץ־בירקנאו, שם נרצחו רובם עם הגעתם. היה זה אחד מן הגירושים המהירים והגדולים ביותר ב"פתרון הסופי".
הסיבה להבדל: שיתוף הפעולה של השלטונות המקומיים. בהונגריה לא ביצעו הגרמנים את הגירוש בעצמם. הממשלה ההונגרית החדשה, שמונתה אחרי הכיבוש, העמידה לרשותם את מנגנון המדינה: הפקידות הכינה את הצווים, והז'נדרמריה (המשטרה הכפרית ההונגרית), באלפי שוטריה, ריכזה את היהודים בגטאות, העלתה אותם לרכבות ושמרה עליהם בדרך. בזכות שיתוף הפעולה הזה יכלה קבוצה קטנה של אנשי אס־אס לגרש מאות אלפים בתוך שבועות. בתוניסיה לא היה לגרמנים מנגנון מקומי כזה: כפי שעולה מן הקטע, רוב האוכלוסייה "לא נטלה חלק בפגיעה ביהודים", ומעטים בלבד נכנסו לשירות הגרמנים. בלי עזרה מקומית רחבה, וכשמעט אנשי אס־אס עסוקים במלחמה, לא יכלו הנאצים לרכז ולגרש את היהודים.
(מקובלת גם סיבה אחרת: ב־1944 פעל מנגנון ההשמדה במלוא היקפו, ואושוויץ הייתה קרובה להונגריה ומחוברת אליה במסילות ברזל, ואילו תוניסיה הייתה זירת קרבות מעבר לים, וכיבושה נמשך כשישה חודשים בלבד.)
למה זה מקבל ניקוד מלא:
טעות נפוצה: לבלבל בין עמידה מן הצד ובין הצלה – מי שלא פגע ביהודים אך גם לא עזר להם עמד מן הצד; או לכתוב שיהודי הונגריה גורשו כבר ב־1942, בעוד הגירוש הגדול החל רק אחרי הכיבוש הגרמני ב־1944.
שאלה 3 · תפיסת המלחמה בברית המועצות ותחילת ההרג ההמוני
לפניכם קטעים מתוך הרשימות שרשם ביומנו הגנרל פרנץ הלדר, ראש המטה הכללי של צבא היבשה הגרמני, מנאום שנשא היטלר לפני מפקדי הצבא הבכירים ב־30 במרס 1941.
– על פי הקטע, הסבירו שני הבדלים בין המלחמה שתכנן היטלר נגד ברית המועצות ובין המלחמה שניהלה גרמניה במערב אירופה.
– הציגו שניים ממאפייני המקור האלה: סוג המקור, זמן הכתיבה, קהל היעד של הנאום. הסבירו מה כל אחד מהם מלמד על חשיבותו של המקור להבנת תחילת ההרג ההמוני בשטחי ברית המועצות.
היהודים אינם מוזכרים בקטע במפורש.
הסבירו כיצד תפיסת המלחמה בברית המועצות, כפי שהיא באה לידי ביטוי בקטע, הובילה לכך שההרג ההמוני של היהודים החל מיד עם הפלישה. בססו את תשובתכם על שתי עובדות היסטוריות מן החודשים הראשונים של המלחמה (יוני–דצמבר 1941).
◂ פתרון מלא לשאלה 3
סעיף א
הבדלים: (1) מלחמה אידאולוגית – "מלחמה בין שתי השקפות עולם", "מלחמת השמדה" שמטרתה לחסל את האויב ולא רק להביס את צבאו ("איננו מנהלים מלחמה כדי לשמר את האויב"), לעומת מלחמה במערב שמטרתה הכנעה צבאית; (2) ביטול כללי המלחמה והרעות בין חיילים – "הקומוניסט אינו רע לא לפני הקרב ולא אחריו", "הקשיחות היא רחמים לעתיד"; (3) פגיעה מתוכננת בקבוצות אזרחיות ופוליטיות – "השמדת הקומיסרים הבולשביקים ושל האינטליגנציה הקומוניסטית". מאפייני המקור: סוג – רישום ביומן אישי של קצין בכיר שנכח בנאום, שנכתב באותו יום ולא לפרסום – משקף נאמנה את הדברים (אם כי בקיצור ומנקודת מבטו); זמן – כשלושה חודשים לפני הפלישה (22 ביוני 1941) – מעיד שאופי ההשמדה נקבע מראש ולא נבע רק מנסיבות הקרבות; קהל יעד – מפקדי הצבא – מלמד שהצבא הסדיר שותף לתוכנית ונדרש "להתגבר על ההיסוסים".
מה השאלה מבקשת: שתי מטלות. (1) "הסבירו" שני הבדלים בין המלחמה המתוכננת נגד ברית המועצות ובין המלחמה במערב, על פי הקטע. (2) "הציגו" שניים ממאפייני המקור (מתוך סוג, זמן, קהל יעד) ו"הסבירו" מה כל אחד מלמד על חשיבות המקור.
תשובה מלאה:
הבדל ראשון – מלחמה אידאולוגית של השמדה ולא מלחמה על הכרעה צבאית. במערב (נורווגיה, ארצות השפלה וצרפת, 1940) נלחמה גרמניה כדי להביס את צבאות האויב ולהכניע את המדינות. לעומת זאת, היטלר מגדיר את המלחמה נגד ברית המועצות כ"מלחמה בין שתי השקפות עולם זו מול זו" ואומר במפורש: "מדובר במלחמת השמדה". המטרה אינה רק לנצח בקרב, אלא לחסל את האויב האידאולוגי לגמרי, כדי שלא יקום שוב: "אם לא נבין זאת כך, אמנם ננצח את האויב, אבל בעוד שלושים שנה יעמוד מולנו שוב האויב הקומוניסטי. איננו מנהלים מלחמה כדי לשמר את האויב".
הבדל שני – ויתור על כללי המלחמה ועל היחס המקובל ללוחמי האויב ולאזרחים. במערב שמרה גרמניה, באופן כללי, על כללי המלחמה המקובלים כלפי חיילי האויב. כאן היטלר דורש "להתרחק מעמדת הרעות בין חיילים" וקובע ש"הקומוניסט אינו רע [לנשק] לא לפני [הקרב] ולא אחריו" – כלומר האויב אינו חייל שמכבדים אותו, אלא פושע ("שווה ערך לפשיעה אנטי־חברתית"). יתרה מזו, המלחמה מכוונת מראש גם נגד קבוצות שאינן לוחמות: "השמדת הקומיסרים הבולשביקים ושל האינטליגנציה הקומוניסטית". הוא אף מצדיק מראש את האכזריות: "במזרח – הקשיחות היא רחמים לעתיד". כך נקבע שהמלחמה במזרח "תהיה שונה מאוד מן המלחמה במערב".
מאפיין ראשון – סוג המקור: זהו רישום ביומן אישי של הגנרל הלדר, ראש המטה הכללי של צבא היבשה, שנכח בנאום ורשם את הדברים באותו יום. היומן לא נכתב לפרסום ולא לתעמולה, ולכן הוא משקף נאמנה את מה שהיטלר אמר מאחורי דלתיים סגורות (אם כי בקיצור, בראשי פרקים ומנקודת מבטו של הכותב). מכאן חשיבותו: הוא חושף את הכוונות האמיתיות של ההנהגה הנאצית, שלא נאמרו בפומבי.
מאפיין שני – זמן הכתיבה: הנאום נישא ב־30 במרס 1941, כשלושה חודשים לפני הפלישה לברית המועצות (22 ביוני 1941). הדבר מלמד שאופייה של המלחמה כמלחמת השמדה נקבע מראש, עוד לפני שהחלו הקרבות. לכן ההרג ההמוני שהחל מיד עם הפלישה לא היה רק תוצאה של "תנאי השדה", אלא חלק מתוכנית שהוכנה מראש – ובחודשים שבין הנאום לפלישה גם אורגנו יחידות המבצע (האיינזצגרופן) לקראת הפלישה.
(חלופה) קהל היעד: הנאום נישא לפני מפקדי הצבא הבכירים, ולא לפני אנשי האס־אס בלבד. הדבר מלמד שהיטלר ביקש לגייס את הצבא הסדיר (הוורמכט) לתפיסת מלחמת ההשמדה, ושציפה להתנגדות מצד חלק מן הקצינים – "המפקדים חייבים לדרוש מעצמם את הקורבן – להתגבר על ההיסוסים שלהם". המקור חשוב אפוא להבנת שותפותו של הצבא בפשעים במזרח.
למה זה מקבל ניקוד מלא: הוסברו שני הבדלים ברורים, וכל אחד מעוגן בציטוט מן הקטע ("מלחמת השמדה"/"איננו מנהלים מלחמה כדי לשמר את האויב"; "הקומוניסט אינו רע"/"השמדת הקומיסרים"). הוצגו שני מאפייני מקור, וכל אחד מהם מקושר במפורש לחשיבות המקור להבנת ההרג ההמוני. מקובל גם: ההבדל ביחס לאוכלוסייה – הקבוצות האזרחיות שיש להשמיד; כל צירוף של שניים מן המאפיינים.
טעות נפוצה: לכתוב שהקטע עוסק ישירות ביהודים – היהודים אינם מוזכרים בו; וכן להציג מאפיין ("זה יומן") בלי להסביר מה הוא מלמד על חשיבות המקור.
סעיף ב
באידאולוגיה הנאצית הבולשביזם הוא "יהודי" – היהודים נתפסו כיוצרי הקומוניזם ונושאיו ("הבולשביזם היהודי"); לכן "מלחמת השמדה" נגד הבולשביזם כללה מבחינת הנאצים את השמדת היהודים, והביטול של כללי המלחמה ו"הקשיחות" הכשירו רצח של אוכלוסייה אזרחית. עובדות: יחידות המבצע (האיינזצגרופן A–D) נעו בעקבות הצבא ורצחו יהודים בירי המוני – תחילה בעיקר גברים, ומאוגוסט 1941 גם נשים וילדים; הוראות היידריך מ־2 ביולי 1941 כללו "יהודים במשרות מפלגה ומדינה" ברשימת המוצאים להורג לצד הקומיסרים; באבי יאר שליד קייב – 33,771 יהודים נרצחו ב־29–30 בספטמבר 1941; פונאר שליד וילנה; עד סוף 1941 נרצחו בשטחי ברית המועצות מאות אלפי יהודים (הערכה: כחצי מיליון ויותר).
מה השאלה מבקשת: "הסבירו" את הקשר בין תפיסת המלחמה בקטע (מלחמת השקפות עולם, מלחמת השמדה נגד הבולשביזם) ובין תחילת ההרג ההמוני של היהודים, ולבסס בשתי עובדות היסטוריות מיוני–דצמבר 1941.
תשובה מלאה:
בקטע מוצגת המלחמה נגד ברית המועצות כ"מלחמה בין שתי השקפות עולם" וכ"מלחמת השמדה" נגד הבולשביזם, ש"הוא שווה ערך לפשיעה אנטי־חברתית". אמנם היהודים אינם מוזכרים, אבל באידאולוגיה הנאצית הבולשביזם (הקומוניזם) נחשב המצאה יהודית וכלי שבאמצעותו "היהדות העולמית" שואפת לשלוט בעולם – הנאצים דיברו על "הבולשביזם היהודי". לכן מבחינת הנאצים, מלחמה שמטרתה להשמיד את הבולשביזם ושלא "לשמר את האויב" חייבה להשמיד גם את היהודים, שנחשבו יוצריו ונושאיו העיקריים. נוסף על כך, ההוראה לנטוש את כללי המלחמה ("הקומוניסט אינו רע", "הקשיחות היא רחמים לעתיד") והקביעה שיש להשמיד קבוצות אזרחיות ("האינטליגנציה הקומוניסטית") הסירו את המחסומים מפני רצח של אוכלוסייה שאינה לוחמת. כך הפך הרצח של היהודים לחלק מן המלחמה עצמה.
עובדה ראשונה – יחידות המבצע (האיינזצגרופן): לקראת הפלישה הוקמו ארבע יחידות מבצע (A, B, C, D), כ־3,000 איש, שנעו בעקבות הצבא. בהוראות שנתן היידריך ב־2 ביולי 1941 נמנו בין המוצאים להורג, לצד הקומיסרים ופעילי המפלגה הקומוניסטית, גם "יהודים במשרות מפלגה ומדינה". בפועל, מיד עם הפלישה (22 ביוני 1941) החלו היחידות, בסיוע גדודי משטרה, יחידות צבא ומשתפי פעולה מקומיים, לרצוח יהודים בירי המוני ליד ערים ועיירות – תחילה בעיקר גברים, ומאוגוסט 1941 גם נשים וילדים, קהילות שלמות. הדבר מראה שהזיהוי בין יהודים לבין "האויב הבולשביקי" תורגם מיד למעשים.
עובדה שנייה – באבי יאר: אחרי כיבוש קייב ב־19 בספטמבר 1941 רוכזו יהודי העיר, ובגיא באבי יאר שבשוליה נרצחו ב־29–30 בספטמבר 1941, על פי הדיווח של יחידות המבצע עצמן, 33,771 יהודים. עד סוף 1941 נרצחו בשטחי ברית המועצות הכבושים מאות אלפי יהודים (על פי הערכות – כחצי מיליון ויותר).
לסיכום, תפיסת המלחמה בברית המועצות כמלחמת השמדה אידאולוגית נגד "הבולשביזם היהודי" היא שהפכה את הפלישה לנקודה שבה החל רצח המוני ושיטתי של היהודים.
למה זה מקבל ניקוד מלא: ההסבר מקשר במפורש בין רעיון מן הקטע (מלחמת השמדה נגד הבולשביזם, ביטול כללי המלחמה) ובין הזיהוי האידאולוגי של היהודים עם הבולשביזם, ומובאות שתי עובדות מדויקות מן התקופה המבוקשת. מקובלות גם: פונאר שליד וילנה (מיולי 1941); הפורט התשיעי בקובנה; פקודת הקומיסרים (6 ביוני 1941); השתתפות הוורמכט ומשתפי פעולה מקומיים.
טעות נפוצה: להביא עובדות מחוץ לטווח הזמן (ועידת ואנזה בינואר 1942, מחנות ההשמדה ב־1942) או לתאר את פעולות האיינזצגרופן בלי להסביר את הקשר לתפיסת המלחמה שבקטע.
פרק שני – לאומיות וציונות
בחירה – אם בחרתם בפרק זה, ענו על אחת מן השאלות 4–6 (33 נקודות)
שאלה 4 · הצהרת בלפור – האינטרסים של בריטניה
לפניכם קטע מעובד על הדיונים בקבינט המלחמה הבריטי לפני פרסום הצהרת בלפור.
– על פי הקטע, הסבירו שניים מן האינטרסים של בריטניה בפרסום הצהרת בלפור.
– על פי מה שלמדתם, הסבירו אינטרס נוסף של בריטניה בפרסום ההצהרה, שאינו מוזכר בקטע.
יש הטוענים כי הצהרת בלפור ניתנה בעיקר בגלל האינטרסים של בריטניה, ולא בזכות הפעילות של התנועה הציונית.
– הביעו עמדה כלפי טענה זו, ונמקו את עמדתכם באמצעות שתי עובדות היסטוריות.
– על פי הקטע, הציגו את ההסתייגות של הלורד קרזון מן ההצהרה, והסבירו כיצד היא קשורה לאחד הקשיים הנובעים מנוסח הצהרת בלפור.
◂ פתרון מלא לשאלה 4
סעיף א
מן הקטע: (1) גיוס תמיכת יהודי ארצות הברית ורוסיה במאמץ המלחמתי של בעלות הברית – "תוכל לנהל תעמולה מועילה מאוד בשתי הארצות האלה": ברוסיה – למנוע את יציאתה מן המלחמה אחרי המהפכה; בארצות הברית – לחזק את מעורבותה במלחמה (הצטרפה באפריל 1917); (2) להקדים את גרמניה ולמנוע ממנה לזכות באהדת הציונים – "גם ממשלת גרמניה מנסה לזכות באהדת התנועה הציונית". (מקובל גם: ההצהרה אינה מחייבת מדינה מיד – "התפתחות הדרגתית" – ולכן היא "זולה" לבריטניה.) אינטרס נוסף מן הידע: האינטרס האסטרטגי־אימפריאלי – שליטה בארץ־ישראל כחיץ להגנה על תעלת סואץ ועל הדרך להודו; הבית הלאומי תחת חסות בריטית נתן לבריטניה הצדקה לדרוש את הארץ לעצמה ולעקוף את הסכם סייקס–פיקו (1916), שלפיו רוב הארץ היה אמור להיות תחת שלטון בין־לאומי; או ההנחה שהיישוב היהודי יהיה גורם נאמן לבריטניה באזור.
מה השאלה מבקשת: (1) "הסבירו" שני אינטרסים של בריטניה על פי הקטע. (2) "הסבירו" אינטרס שלישי, מן הידע, שאינו מופיע בקטע.
תשובה מלאה:
אינטרס ראשון – גיוס התמיכה של היהודים ברוסיה ובארצות הברית למאמץ המלחמה של בריטניה ובעלות בריתה. בסתיו 1917, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, היה מצבן של בעלות הברית קשה. ברוסיה פרצה מהפכה, והיה חשש שהיא תצא מן המלחמה, ואז יוכלו הגרמנים להעביר את כוחותיהם מן החזית המזרחית למערב. ארצות הברית הצטרפה למלחמה רק באביב 1917 (אפריל), ובריטניה רצתה שתגביר את מעורבותה. בממשלת בריטניה העריכו – בהערכה מוגזמת – שליהודים יש השפעה רבה בשתי הארצות. לכן, על פי הקטע, טען בלפור שרוב היהודים ברוסיה ובארצות הברית "תומך ברעיון הציוני", ושאם בריטניה תפרסם הצהרה התומכת בו "היא תוכל לנהל תעמולה מועילה מאוד בשתי הארצות האלה".
אינטרס שני – להקדים את גרמניה. בקטע נאמר ש"גם ממשלת גרמניה מנסה לזכות באהדת התנועה הציונית". בריטניה חששה שאם גרמניה, או בעלת בריתה האימפריה העות'מאנית ששלטה אז בארץ־ישראל, תציע לציונים הבטחה משלה, תעבור אהדת היהודים בעולם לצד הגרמני. פרסום מהיר של הצהרה בריטית נועד למנוע זאת ולהבטיח שהתנועה הציונית תקשור את עתידה בבריטניה.
אינטרס נוסף מן הידע – האינטרס האסטרטגי־אימפריאלי: שליטה בריטית בארץ־ישראל. ארץ־ישראל שוכנת בסמוך לתעלת סואץ, שהייתה הדרך הימית החשובה של בריטניה להודו ולמזרח. שליטה בארץ נועדה ליצור חיץ שיגן על התעלה ועל מצרים מפני מתקפה מצפון (כפי שניסו העות'מאנים בתחילת המלחמה). אלא שלפי הסכם סייקס–פיקו (1916) בין בריטניה לצרפת, רוב ארץ־ישראל היה אמור להיות תחת שלטון בין־לאומי. התמיכה בבית לאומי יהודי שיקום בחסות בריטית נתנה לבריטניה נימוק לדרוש שהארץ תימסר לשליטתה בלבד אחרי המלחמה, ובאותם ימים כבר התקדם הצבא הבריטי בפיקוד אלנבי לתוך הארץ (באר שבע נכבשה ב־31 באוקטובר 1917 וירושלים בדצמבר 1917). בנוסף, בבריטניה העריכו שיישוב יהודי שיגדל בחסותה יהיה גורם ידידותי ונאמן לה באזור.
למה זה מקבל ניקוד מלא: שני האינטרסים מן הקטע מוסברים (מה היה המצב ומדוע ההצהרה משרתת את בריטניה), וכל אחד מעוגן בציטוט. האינטרס הנוסף שונה מהם, אינו מופיע בקטע, ומוסבר עם עובדות (תעלת סואץ, סייקס–פיקו 1916). מקובל גם: הנימוק שההצהרה אינה מחייבת מדינה מיד ("התפתחות הדרגתית"); שיקולים דתיים־תרבותיים של מנהיגים בריטים (אהדה לשיבת ציון על רקע חינוך מקראי) כאינטרס נוסף.
טעות נפוצה: לציין את "האינטרס האסטרטגי" כאחד משני האינטרסים "על פי הקטע" – הוא אינו מופיע בקטע, ולכן יש להביא אותו רק במטלה השנייה.
סעיף ב
עמדה (כל עמדה מנומקת מתקבלת): האינטרסים הבריטיים היו תנאי הכרחי, אבל הפעילות הציונית הפכה אותם להצהרה. עובדות: (1) הפעילות המדינית של חיים ויצמן בבריטניה (קשרים עם בלפור, לויד ג'ורג', הרברט סמואל ואחרים) ושל נחום סוקולוב, שהשיג מצרפת את מכתב ז'ול קמבון (יוני 1917) ותמיכה של איטליה ושל האפיפיור – הפריך את החשש מהתנגדות בעלות הברית; (2) היוזמה הציונית לנסח את ההצהרה והגשת הטיוטה בקיץ 1917; ההסברה הציונית מאז הרצל והמפעל ההתיישבותי בארץ הפכו את הציונות לגורם מוכר. לחלופין עמדה התומכת בטענה: התזמון (המהפכה ברוסיה, הצטרפות ארה"ב), החשש מגרמניה וההתקדמות לארץ־ישראל קבעו את ההחלטה. קרזון: ארץ־ישראל דלה ואינה יכולה לקלוט מתיישבים רבים, ומה יעלה בגורל הערבים, רוב התושבים. קושי בנוסח: ההצהרה מגדירה את הרוב הערבי רק כ"עדות לא־יהודיות" ומבטיחה להן זכויות אזרחיות ודתיות בלבד – ללא זכויות לאומיות; בריטניה הבטיחה דבר אחד לעם היהודי בארץ שבה רוב ערבי, ושתי ההתחייבויות עלולות להתנגש.
מה השאלה מבקשת: שתי מטלות. (1) "הביעו עמדה" כלפי הטענה שההצהרה ניתנה בעיקר בגלל אינטרסים בריטיים, ונמקו בשתי עובדות. (2) "הציגו" את הסתייגות קרזון על פי הקטע, ו"הסבירו" את הקשר שלה לקושי בנוסח ההצהרה.
תשובה מלאה:
עמדה: אני מסכים עם הטענה רק בחלקה. האינטרסים של בריטניה היו תנאי הכרחי למתן ההצהרה, אבל בלי הפעילות של התנועה הציונית לא הייתה ניתנת הצהרה בעד בית לאומי לעם היהודי.
עובדה ראשונה – הפעילות המדינית של חיים ויצמן ושל ההנהגה הציונית בבריטניה. בשנות המלחמה טיפח ויצמן, שהיה מדען מוכר באנגליה, קשרים אישיים עם מדינאים בריטים – ובהם בלפור, ראש הממשלה לויד ג'ורג' והמדינאי היהודי הציוני הרברט סמואל – ושכנע אותם שהתנועה הציונית מייצגת את העם היהודי ושהבית הלאומי יתאים לאינטרסים הבריטיים. ההנהגה הציונית בלונדון היא שיזמה את ההצהרה, ובקיץ 1917 הגישה לממשלה הצעת נוסח. כלומר, הציונים היו אלה שהפכו את האינטרס הבריטי הכללי (תמיכת היהודים בעולם) להתחייבות מסוימת לבית לאומי בארץ־ישראל.
עובדה שנייה – הפעילות של נחום סוקולוב בקרב בעלות הברית. ב־1917 נפגש סוקולוב עם אנשי ממשלת צרפת וקיבל מכתב מז'ול קמבון, בכיר במשרד החוץ הצרפתי (יוני 1917), המביע אהדה לתחיית הלאום היהודי בארץ־ישראל; הוא נפגש גם עם האפיפיור ועם אנשי ממשלת איטליה. בכך הסירה התנועה הציונית את החשש הבריטי שהצהרה כזאת תעורר התנגדות של בעלות הברית – ובעיקר של צרפת, שגם לה היו תביעות באזור לפי הסכם סייקס–פיקו.
מכאן שהאינטרסים הבריטיים יצרו את ההזדמנות, אבל הפעילות הציונית – זו המדינית וגם עשרות שנות התיישבות והסברה מאז ימי הרצל – היא שהפכה אותה להצהרה.
(מקובלת גם עמדה התומכת בטענה: למשל, תזמון ההצהרה נקבע בידי צורכי המלחמה – החשש מיציאת רוסיה מן המלחמה, הרצון להשפיע על יהודי ארצות הברית, החשש שגרמניה תקדים את בריטניה – ובידי האינטרס לשלוט בארץ־ישראל ליד תעלת סואץ; הציונים פנו לבריטניה עוד קודם, אך ההצהרה ניתנה רק כאשר הדבר שירת את בריטניה.)
הסתייגות קרזון: על פי הקטע, קרזון טען ש"ארץ־ישראל היא ארץ דלה, שאינה יכולה לקלוט מספר גדול של מתיישבים", ושאל "מה יעלה בגורלם של התושבים הערבים – רוב תושבי הארץ – אם יתיישבו בה יהודים רבים".
הקשר לקושי בנוסח: הקושי הוא שההצהרה מבטיחה בית לאומי לעם היהודי בארץ שרוב תושביה ערבים, בלי לפתור את היחס בין השניים. בנוסח ההצהרה הערבים אינם נזכרים בשמם: הם מוגדרים רק כ"עדות לא־יהודיות קיימות", ומובטחות להם רק זכויות "אזרחיות ודתיות" – לא זכויות לאומיות. כך בריטניה התחייבה לשני הצדדים בבת אחת: לסייע לבית הלאומי היהודי, ולא לפגוע בזכויות הרוב הערבי. השאלה של קרזון חושפת את הסתירה האפשרית בין שתי ההתחייבויות, שהתבררה מאוחר יותר כמקור לסכסוך ולמחלוקת על פירוש ההצהרה.
למה זה מקבל ניקוד מלא: העמדה ברורה, ומנומקת בשתי עובדות היסטוריות מדויקות ושונות (ויצמן והנוסח שהגישו הציונים; סוקולוב ומכתב קמבון). ההסתייגות של קרזון הוצגה מתוך הקטע, ונקשרה לקושי מוגדר בנוסח (הערבים כ"עדות לא־יהודיות", זכויות אזרחיות ודתיות בלבד). מקובל גם לקשור את ההסתייגות לעמימות המונח "בית לאומי" – שאינו מגדיר את היקף הבית הלאומי ואת מעמדו, ולכן לא ברור כמה יהודים יבואו ומה יהיה גורל התושבים.
טעות נפוצה: להביע עמדה בלי לנמק אותה בעובדות היסטוריות קונקרטיות (שמות, פעולות, תאריכים), או לנמק רק באינטרסים בריטיים כאשר העמדה היא שהפעילות הציונית הייתה מכרעת.
שאלה 5 · מנהיגים ודרישות לאומיות – התנועה הלאומית ההונגרית ב"אביב העמים"
לפניכם קטע מתוך "שתים־עשרה הנקודות" – רשימת דרישות שניסחה קבוצה של צעירים משכילים – סטודנטים, סופרים ועורכי דין, ובהם המשורר שנדור פטפי – בעיר פשט שבהונגריה, שהייתה אז חלק מן האימפריה ההבסבורגית (האוסטרית). הדרישות נקראו לפני המון רב ב־15 במרץ 1848, ימים אחדים לאחר שפרצה המהפכה בווינה.
– הציגו שלושה מאפיינים של מנהיגי התנועות הלאומיות באירופה במאה ה־19.
– הסבירו כיצד באים לידי ביטוי שניים מן המאפיינים שהצגתם בדמותם ובפעולתם של מנסחי הדרישות שבקטע. בססו את תשובתכם על הקטע ועל מה שלמדתם.
יש הטוענים כי הדרישות שבקטע מבטאות בעיקר מאבק לזכויות אזרחיות ולשינוי המשטר, ולא מאבק לאומי.
הביעו עמדה כלפי טענה זו, ונמקו את עמדתכם. בססו את תשובתכם על הקטע ועל מה שלמדתם.
◂ פתרון מלא לשאלה 5
סעיף א
מאפיינים: (1) מעמד חברתי – רובם משכילים מן המעמד הבינוני (ובמזרח אירופה גם מן האצולה הזעירה המשכילה): עורכי דין, עיתונאים, סופרים, סטודנטים; (2) מקור הסמכות – כישורים אישיים, כוח שכנוע וכריזמה, השפעת כתיבתם ונאומיהם, ולא ייחוס, מסורת או מינוי מטעם שליט; (3) אמונה ביכולת לשנות את הסדר הקיים – נכונות לפעול נגד השלטון, לעיתים בדרך מהפכנית. ביטוי: מעמד – המנסחים היו צעירים משכילים, ובהם המשורר פטפי, ולא שליטים או בעלי תפקידים; מקור סמכות – לא היה להם שום תפקיד רשמי, ובכל זאת דיברו בשם האומה כולה ("מה רוצה האומה ההונגרית?") וגייסו את ההמון בכוח המילים – פטפי הקריא באותו יום את "השיר הלאומי" שלו; אמונה בשינוי הסדר – דרשו לשנות את המשטר ואת החברה ("ממשלה אחראית בבודה ובפשט", "ביטול חובות האיכרים כלפי בעלי האחוזות", "שחרור האסירים הפוליטיים"), ואף הדפיסו את הדרישות בלי אישור הצנזור.
מה השאלה מבקשת: שתי מטלות. (1) "הציגו" – שלושה מאפיינים של מנהיגי התנועות הלאומיות באירופה במאה ה־19. (2) "הסבירו כיצד באים לידי ביטוי" – לבחור שניים מן המאפיינים ולהראות, בעזרת ציטוט מן הקטע ועובדות שלמדתם, כיצד הם מתאימים למנסחי "שתים־עשרה הנקודות".
תשובה מלאה:
שלושה מאפיינים של מנהיגי התנועות הלאומיות:
1. מעמד חברתי – רוב המנהיגים היו משכילים מן המעמד הבינוני העירוני: עורכי דין, עיתונאים, סופרים, מורים וסטודנטים (במזרח אירופה – גם בני האצולה הזעירה המשכילה). הם לא היו בני משפחות שליטים ולא אנשי השלטון.
2. מקור הסמכות – מעמדם נשען על כישוריהם האישיים: כוח השכנוע, הכריזמה וההשפעה של כתביהם ונאומיהם, ולא על ייחוס משפחתי, על מסורת או על מינוי מטעם שליט.
3. אמונה ביכולת לשנות את הסדר הקיים – הם האמינו שאפשר לשנות את הסדר המדיני והחברתי שנקבע בקונגרס וינה (1815), גיבשו תוכניות לשינוי ופעלו למימושן, לעיתים בדרך מהפכנית.
ביטוי שניים מן המאפיינים אצל מנסחי הדרישות:
(מקובל גם: מעמד חברתי – המנסחים היו סטודנטים, סופרים ועורכי דין, כלומר משכילים, ולא אנשי השלטון. גם המנהיג הבולט של התנועה ההונגרית, לאיוש קושות, היה עורך דין ועיתונאי שנודע בזכות כתיבתו ונאומיו, ובשנים 1837–1840 אף ישב בכלא בשל פעילותו.)
מנסחי הדרישות מתאימים אפוא לדמות המנהיג הלאומי: משכילים בלי תפקיד רשמי, שכוחם בא מן המילה הכתובה והמדוברת, ושהאמינו שאפשר לשנות את הסדר הקיים.
למה זה מקבל ניקוד מלא:
טעות נפוצה: להסביר את תוכן הדרישות בלי לקשור אותו למאפייני המנהיגים – למשל לכתוב רק שהם רצו חופש עיתונות, בלי להסביר מה הדבר מלמד על אמונתם ביכולת לשנות את הסדר הקיים.
סעיף ב
עמדה (למשל, לא מסכימים / מסכימים חלקית): בקטע יש דרישות אזרחיות־ליברליות – "חופש עיתונות", "שוויון בפני החוק", "משפט מושבעים", "שחרור האסירים הפוליטיים", הסיסמה "שוויון, חירות, אחווה" מן המהפכה הצרפתית; אבל רוב הדרישות לאומיות: שלטון עצמי הונגרי במקום שלטון מווינה ("ממשלה אחראית בבודה ובפשט", פרלמנט בפשט), כוח צבאי לאומי ("משמר לאומי", החיילים ההונגרים יישארו בארץ והזרים יוצאו), "בנק לאומי", ואיחוד עם טרנסילבניה – איחוד השטחים שנחשבו הונגריים; הדרישות נאמרות בשם "האומה ההונגרית". גם הדרישות האזרחיות שירתו את הרעיון הלאומי – ביטול זכויות היתר של האצולה וחובות האיכרים הופך את כל בני העם לחלק מן האומה. ההמשך מחזק זאת: "חוקי אפריל" 1848 נתנו להונגריה ממשלה משלה, ובאפריל 1849 הכריזה הונגריה על עצמאות. מקובלת כל עמדה מנומקת.
מה השאלה מבקשת: "הביעו עמדה ונמקו" – לקבוע אם הדרישות מבטאות בעיקר מאבק לזכויות אזרחיות ולשינוי המשטר או מאבק לאומי, ולנמק בעזרת הקטע ועובדות שלמדתם; המספר לא צוין, לכן מביאים שלושה נימוקים.
תשובה מלאה:
עמדתי: אינני מסכים עם הטענה. בקטע יש אמנם דרישות אזרחיות רבות, אך רוב הדרישות – ומטרתן העיקרית – לאומיות, ואצל ההונגרים ב־1848 שני הסוגים היו קשורים זה בזה.
ראשית, יש להודות שחלק מן הדרישות אזרחיות־ליברליות: "חופש עיתונות וביטול הצנזורה", "שוויון בפני החוק בעניינים אזרחיים ודתיים", "משפט מושבעים" ו"שחרור האסירים הפוליטיים". גם הסיסמה שבסוף הקטע, "שוויון, חירות, אחווה!", לקוחה מן המהפכה הצרפתית. אולם:
1. הדרישה המרכזית היא שלטון עצמי לאומי. הונגריה הייתה חלק מן האימפריה ההבסבורגית ונשלטה למעשה מווינה. הדרישה ל"ממשלה אחראית בבודה ובפשט" ול"אספה מחוקקת שתתכנס מדי שנה בפשט" פירושה שההונגרים ינהלו את ענייניהם בעצמם, בבירתם, ולא בידי פקידי הקיסר. זו תביעה לזכויות לאומיות בתוך האימפריה.
2. הדרישות לכוח צבאי ולמוסדות לאומיים. "משמר לאומי", "בנק לאומי" והדרישה ש"את חיילינו ההונגרים לא ישלחו אל מחוץ לארץ, ואת החיילים הזרים יוציאו מארצנו" – אלה סממנים של ריבונות לאומית: צבא ומשק הונגריים בשליטה הונגרית. גם הדרישה ל"איחוד" עם טרנסילבניה היא דרישה לאומית מובהקת – לאחד בתוך הונגריה את כל השטחים שנחשבו בעיני ההונגרים לחלק מארצם. והקטע כולו נפתח בשאלה "מה רוצה האומה ההונגרית?" – הדרישות מנוסחות בשם האומה ולא בשם אזרחים או מעמד.
3. גם הדרישות האזרחיות שירתו את הרעיון הלאומי. ביטול "חובות האיכרים כלפי בעלי האחוזות" ו"נשיאה משותפת בנטל המסים" ביטלו את ההפרדה בין האצולה, שנחשבה עד אז ל"אומה" הפוליטית, לבין שאר העם – וכך הפכו את כל בני העם לחלק מן האומה. ברוב התנועות הלאומיות באירופה ב־1848 הלכו הליברליזם והלאומיות יחד.
המשך האירועים מחזק את עמדתי: באפריל 1848 אישר המלך (הקיסר פרדיננד) את "חוקי אפריל", שהעניקו להונגריה ממשלה משלה; וכשהשלטון ניסה לבטל את ההישגים, הכריזו ההונגרים באפריל 1849 על עצמאות, והמאבק דוכא רק לאחר שצבא רוסי פלש להונגריה (הכניעה באוגוסט 1849). יתרה מזו, ההונגרים סירבו להעניק זכויות לאומיות לעמים אחרים שחיו בתחומם (קרואטים, סרבים, רומנים, סלובקים) – עדות לכך שהמאבק היה לאומי־הונגרי ולא רק מאבק לזכויות אזרח.
לסיכום, הדרישות משלבות זכויות אזרחיות ותביעות לאומיות, אך העיקר בהן הוא תביעה לשלטון עצמי לאומי הונגרי.
למה זה מקבל ניקוד מלא:
טעות נפוצה: לכתוב שההונגרים דרשו כבר ב־15 במרץ 1848 עצמאות מלאה. הדרישות עוסקות בשלטון עצמי בתוך האימפריה; העצמאות הוכרזה רק באפריל 1849.
שאלה 6 · מפת אירופה בשנת 1815 ובשנת 1920
לפניכם קטע וטבלה המתארים את המפה המדינית של כמה אזורים באירופה בשנת 1815 ובשנת 1920.
– השוו בין המפה המדינית של אירופה בשנת 1815 לבין המפה המדינית שלה בשנת 1920 על פי שני תבחינים: סוג היחידות המדיניות; העיקרון שלפיו נקבעו הגבולות. בססו את ההשוואה על הטבלה.
– הסבירו כיצד תרמה הלאומיות המודרנית לאחד מן ההבדלים שהצגתם.
– על פי מה שלמדתם, הסבירו מדוע התעלמו המעצמות בקונגרס וינה מן השאיפות הלאומיות של העמים באירופה.
– בחרו במקור מספר הלימוד, והסבירו כיצד הוא מבטא שינוי שחוללה הלאומיות במפה המדינית של אירופה בשנים 1920–1815.
◂ פתרון מלא לשאלה 6
סעיף א
תבחין 1 – סוג היחידות המדיניות: ב־1815 – אימפריות רב־לאומיות (אוסטריה, האימפריה העות'מאנית, רוסיה) ומדינות קטנות רבות שבהן חיו בני לאום אחד בפיצול (39 מדינות גרמניות, כמה מדינות באיטליה); עמים בלי מדינה (פולין, עמי הבלקן). ב־1920 – מדינות לאום: איטליה וגרמניה מאוחדות, פולין עצמאית, מדינות לאום בבלקן ובמקום האימפריה האוסטרית. תבחין 2 – העיקרון לקביעת הגבולות: ב־1815 – זכויות בתי המלוכה (לגיטימיות) ומאזן כוחות, בלי התחשבות בלאומים; ב־1920 – בעיקר העיקרון הלאומי / זכות ההגדרה העצמית. תרומת הלאומיות: התנועות הלאומיות טיפחו תודעה לאומית ונאבקו (מרידות, מלחמות, פעילות מדינית) לאיחוד או לעצמאות – למשל איחוד איטליה בהנהגת פיימונט (קאבור, גריבלדי) או איחוד גרמניה בהנהגת פרוסיה (ביסמרק); ההכרה בעקרון ההגדרה העצמית ב־1919 הייתה תוצאה של כוחן של התנועות הלאומיות.
מה השאלה מבקשת: שתי משימות: (1) להשוות בין מפת אירופה ב־1815 למפתה ב־1920 על פי שני תבחינים – סוג היחידות המדיניות, והעיקרון לקביעת הגבולות – בהסתמך על הטבלה; (2) להסביר כיצד תרמה הלאומיות לאחד ההבדלים.
תשובה מלאה:
משימה 1 – השוואה:
תבחין ראשון – סוג היחידות המדיניות. בשנת 1815 התאפיינה המפה בשני סוגים של יחידות שאינן מדינות לאום. מצד אחד, אימפריות רב־לאומיות גדולות, השולטות בבני לאומים רבים: בטבלה – "האימפריה האוסטרית, השולטת בבני לאומים רבים", והבלקן ש"רובו בשלטון האימפריה העות'מאנית". מצד שני, פיצול של לאום אחד לכמה מדינות קטנות: "הקונפדרציה הגרמנית: 39 מדינות ריבוניות", ואיטליה ה"מחולקת לכמה מדינות". עמים אחרים, כמו הפולנים, היו בלי מדינה כלל ("אין מדינה פולנית עצמאית"). בשנת 1920, לעומת זאת, רוב היחידות המדיניות היו מדינות לאום: "ממלכת איטליה המאוחדת", "מדינה גרמנית אחת", "פולין עצמאית", מדינות עצמאיות בבלקן, ובמקום האימפריה האוסטרית – אוסטריה, הונגריה וצ'כוסלובקיה. כלומר, נקודת הדמיון היא שבשתי השנים היו באירופה מדינות גדולות ומעצמות, אך ההבדל הוא שב־1815 שלטו אימפריות רב־לאומיות ומדינות מפוצלות, וב־1920 – מדינות לאום.
תבחין שני – העיקרון לקביעת הגבולות. ב־1815, כפי שנאמר בקטע, ביקשו המעצמות "להחזיר לשלטון את בתי המלוכה ה'לגיטימיים' ולשמור על מאזן כוחות", "ולא התחשבו בשאיפות הלאומיות של העמים" – כך נמסרו לומברדיה וונציה האיטלקיות לאוסטריה ורוב פולין לצאר הרוסי. ב־1920 הגבולות נקבעו בעיקר לפי העיקרון הלאומי – כל לאום במדינה משלו – ולכן קמו פולין וצ'כוסלובקיה, וטרנטו וטריאסט, שבהן חיו איטלקים רבים, צורפו לאיטליה.
משימה 2 – תרומת הלאומיות להבדל (דוגמה: איחוד איטליה):
הלאומיות המודרנית יצרה תודעה שבני האומה האיטלקית – בעלי שפה, תרבות והיסטוריה משותפות – צריכים לחיות במדינה אחת, עצמאית מן השלטון הזר של אוסטריה. התנועה הלאומית האיטלקית הפכה תודעה זו למאבק: אגודות חשאיות ו"איטליה הצעירה" של מציני הפיצו את הרעיון וארגנו מרידות; ממלכת סרדיניה (פיימונט), בהנהגת ראש הממשלה קאבור, נלחמה באוסטריה ב־1859 בעזרת צרפת וצירפה את לומברדיה; גריבלדי ו"אלף החולצות האדומות" כבשו ב־1860 את ממלכת שתי הסיציליות; ומשאלי עם בחבלים השונים אישרו את ההצטרפות. ב־1861 הוכרזה ממלכת איטליה, ב־1866 צורפה ונציה וב־1870 – רומא. כך הלאומיות הפכה את איטליה ה"מחולקת לכמה מדינות" של 1815 למדינת לאום אחת.
(מקובל גם: איחוד גרמניה בהנהגת פרוסיה וביסמרק (1871); מרידות עמי הבלקן נגד השלטון העות'מאני (יוון 1821–1830, ועצמאות סרביה, רומניה ומונטנגרו בקונגרס ברלין 1878); פעילות התנועות הלאומיות של הצ'כים והפולנים עד הכרזת העצמאות ב־1918; או הסבר לשינוי בעיקרון קביעת הגבולות – כוחן של התנועות הלאומיות הביא את המעצמות ב־1919 להכיר בעקרון ההגדרה העצמית.)
למה זה מקבל ניקוד מלא: ההשוואה ערוכה לפי שני התבחינים הנדרשים, ובכל תבחין מוצגים שני צדי ההשוואה (1815 מול 1920), מבוססים על נתונים מן הטבלה ומן הקטע. ההסבר במשימה 2 קושר במפורש בין הלאומיות (רעיון + פעולת התנועה הלאומית) לבין אחד ההבדלים שהוצגו, עם עובדות מדויקות.
טעות נפוצה: לתאר את 1815 ואת 1920 בנפרד בלי לנסח את ההבדל לפי התבחין; או להעתיק שורות מן הטבלה בלי להכליל מהן ("אימפריות רב־לאומיות" מול "מדינות לאום").
סעיף ב
התעלמות בקונגרס וינה: המעצמות (אוסטריה, רוסיה, פרוסיה, בריטניה) היו מונרכיות שמרניות שראו בלאומיות ובליברליזם – רעיונות המהפכה הצרפתית – סכנה לשלטון בתי המלוכה; עקרון הלגיטימיות ושאיפה להחזיר את הסדר שלפני המהפכה; אימפריות רב־לאומיות (בעיקר אוסטריה של מטרניך) היו מתפרקות אילו הוכר העיקרון הלאומי; מאזן כוחות ומניעת מלחמה – העדיפו מדינות מפוצלות במרכז אירופה; פיצויים טריטוריאליים למעצמות. מקור מספר הלימוד: למשל ציורו של אנטון פון ורנר המתאר את הכרזת הקיסרות הגרמנית באולם המראות בארמון ורסאי ב־18 בינואר 1871 – מבטא את איחוד גרמניה, שהחליף 39 מדינות במדינה אחת, בהנהגת פרוסיה. מקובל כל מקור רלוונטי.
מה השאלה מבקשת: שתי משימות: (1) להסביר, על פי הידע, מדוע התעלמו המעצמות בקונגרס וינה מן השאיפות הלאומיות; (2) לבחור מקור מספר הלימוד ולהסביר כיצד הוא מבטא שינוי שחוללה הלאומיות במפה המדינית בשנים 1920–1815.
תשובה מלאה:
משימה 1 – מדוע התעלמו המעצמות מן השאיפות הלאומיות:
המעצמות שהתכנסו בווינה – אוסטריה (בהנהגת שר החוץ מטרניך), רוסיה, פרוסיה ובריטניה, ולצידן צרפת המובסת – ביקשו לשקם את אירופה אחרי כעשרים וחמש שנים של מהפכה ומלחמות נפוליאון. בראש המעצמות עמדו מונרכיות שמרניות, שראו ברעיונות המהפכה הצרפתית – ריבונות העם, ליברליזם ולאומיות – סכנה ישירה לשלטונן. לכן אימצו את עקרון הלגיטימיות: החזרת השלטון לבתי המלוכה שהודחו, ולא מתן זכויות לעמים. יתרה מזו, הכרה בעיקרון הלאומי הייתה מסכנת את קיומן של המעצמות עצמן: האימפריה האוסטרית שלטה בגרמנים, הונגרים, צ'כים, פולנים, איטלקים ועוד, ואילו כל לאום היה דורש מדינה – היא הייתה מתפרקת. כמו כן, המעצמות ביקשו לשמור על מאזן כוחות שימנע מלחמה כללית חדשה, ולכן העדיפו להשאיר את מרכז אירופה מפוצל (הקונפדרציה הגרמנית, איטליה המחולקת) ולחלק שטחים כפיצוי למעצמות – למשל לומברדיה וונציה לאוסטריה. מסיבות אלה נקבעה מפת 1815 בלי התחשבות ברצון העמים.
משימה 2 – מקור מספר הלימוד (דוגמה):
בחרתי בציורו של הצייר הגרמני אנטון פון ורנר, המתאר את הכרזת הקיסרות הגרמנית באולם המראות בארמון ורסאי ב־18 בינואר 1871, בסוף המלחמה בין פרוסיה ובעלות בריתה לבין צרפת. בציור נראה מלך פרוסיה וילהלם הראשון עומד על במה ומוכרז לקיסר גרמניה, וביסמרק במדים לבנים במרכז, מול קהל של קצינים המריעים לו. הציור מבטא את איחוד גרמניה – אחד השינויים הגדולים שחוללה הלאומיות במפת אירופה: במקום 39 המדינות של הקונפדרציה הגרמנית מ־1815 קמה מדינת לאום גרמנית אחת וחזקה במרכז אירופה, בהנהגת פרוסיה וללא אוסטריה. ההכרזה דווקא בארמון ורסאי, סמל המלוכה הצרפתית, מבטאת גם את השינוי במאזן הכוחות: צרפת הובסה, וגרמניה המאוחדת הפכה למעצמה המובילה ביבשת. השתתפותם של נציגי המדינות הגרמניות השונות מבטאת את הרעיון הלאומי – שכל בני האומה הגרמנית שייכים למדינה אחת.
(מקובל כל מקור מספר הלימוד המבטא שינוי במפה: למשל מקור על הכרזת ממלכת איטליה ב־1861 או על מסע גריבלדי; מקור על מלחמת העצמאות היוונית; מפת אירופה אחרי מלחמת העולם הראשונה; או מקור על הכרזת העצמאות של פולין או צ'כוסלובקיה ב־1918.)
למה זה מקבל ניקוד מלא: במשימה 1 מוסברות לפחות שתיים מן הסיבות – החשש של המונרכיות השמרניות מרעיונות המהפכה ועקרון הלגיטימיות, הסכנה לאימפריות הרב־לאומיות, שמירה על מאזן הכוחות – עם דוגמה. במשימה 2 המקור מתואר בבירור (מי, מה, מתי), ומוסבר הקשר בינו לבין שינוי מסוים במפה, תוך התייחסות לפרטים שבמקור.
טעות נפוצה: לבחור מקור שעוסק בתנועה לאומית אך אינו מבטא שינוי במפה (למשל מקור על טיפוח שפה או תרבות לאומית), או לתאר את המקור בלי להסביר את הקשר לשינוי במפה.
בבחינה: ציינו את שם הספר, ההוצאה והעמוד שממנו לקחתם את המקור.
פרק שלישי – המאבק על הקמת מדינת ישראל
בחירה – אם בחרתם בפרק זה, ענו על אחת מן השאלות 7–9 (33 נקודות)
שאלה 7 · מבצעים צבאיים ושינוי המדיניות כלפי בריטניה
בשנים 1945–1947 ביצעו המחתרות של היישוב היהודי מבצעים צבאיים רבים נגד השלטון הבריטי.
בחרו במקור מספר הלימוד העוסק באחד מן המבצעים האלה.
– תארו את המבצע: מי ביצע אותו, מתי ומה היו יעדיו.
– הסבירו כיצד המבצע מבטא את הגישה של הארגון שביצע אותו למאבק בבריטים.
"בתום מלחמת העולם השנייה לא הייתה להנהגת היישוב ברירה אלא לעבור ממדיניות של שיתוף פעולה עם בריטניה למדיניות של מאבק בה."
הביעו עמדה בנוגע לטענה זו, ונמקו את עמדתכם באמצעות שתי עובדות היסטוריות.
◂ פתרון מלא לשאלה 7
סעיף א
דוגמה מרכזית: מקור על "ליל הגשרים" (16–17 ביוני 1946) – הפלמ"ח (ההגנה), במסגרת תנועת המרי העברי; תקף גשרים (אחד עשר) שחיברו את ארץ־ישראל לארצות השכנות (לבנון, סוריה, עבר הירדן, מצרים), ורובם נפגעו; בגשר א־זיב נהרגו 14 לוחמים. יעד: לשבש את התחבורה ואת קשרי השלטון הבריטי עם השכנות ולהראות לבריטים את מחיר המשך מדיניות הספר הלבן. גישת ההגנה: פגיעה במתקנים ולא באנשים, פעולה מבוקרת באישור ההנהגה הקשורה למטרה המדינית – לחץ על בריטניה לשנות את מדיניותה (עלייה). מקובל גם: פריצת כלא עכו (האצ"ל, 4 במאי 1947) – גישת הפורשים: פעולה עצמאית, פגיעה ביוקרה הבריטית; ליל הרכבות (1 בנובמבר 1945); שחרור עצורי עתלית (אוקטובר 1945); פיצוץ מלון המלך דוד (האצ"ל, 22 ביולי 1946).
מה השאלה מבקשת: לבחור מקור מספר הלימוד על מבצע צבאי משנים 1945–1947; "תארו" – מי ביצע, מתי ומה היו היעדים; "הסבירו" – כיצד המבצע מבטא את הגישה של הארגון שביצע אותו.
תשובה מלאה:
בחרתי במקור מספר הלימוד העוסק ב"ליל הגשרים" – מבצע של הפלמ"ח, הכוח המגויס של ההגנה, במסגרת "תנועת המרי העברי".
תיאור המבצע: בליל 16–17 ביוני 1946 תקפו יחידות הפלמ"ח בבת אחת גשרים בכבישים ובמסילות שחיברו את ארץ־ישראל לארצות השכנות – לבנון, סוריה, עבר הירדן ומצרים – ופוצצו את רובם. בגשר א־זיב שבגליל המערבי התגלו הלוחמים, המטען התפוצץ ו־14 לוחמי פלמ"ח נהרגו. יעד המבצע היה לנתק את קווי התחבורה בין ארץ־ישראל לשכנותיה, לשבש את התנועה הצבאית הבריטית ולהראות לבריטניה שהשליטה בארץ תעלה לה ביוקר כל עוד היא ממשיכה במדיניות הספר הלבן.
כיצד המבצע מבטא את גישת ההגנה:
1. פגיעה במתקנים ולא באנשים. היעדים היו גשרים – תשתית של השלטון – ולא חיילים או פקידים בריטים. ההגנה ראתה במאבק הצבאי אמצעי לחץ מבוקר, ולא מלחמה לגירוש הבריטים בכל מחיר, וביקשה לשמור על אהדת דעת הקהל בעולם.
2. פעולה ממושמעת הכפופה להנהגה וקשורה למטרה מדינית. המבצע אושר בידי הגוף המשותף של תנועת המרי ובוצע במסגרת המדיניות של הנהגת היישוב. מטרתו הייתה ללחוץ על בריטניה לשנות את מדיניותה – בעיקר לפתוח את שערי הארץ לעלייה – ולא לפעול על דעת ארגון אחד.
המבצע מראה אפוא את גישת ההגנה: מאבק צבאי מוגבל, מבוקר וממושמע, שמשרת את המאבק המדיני.
למה זה מקבל ניקוד מלא:
טעות נפוצה: לבחור מבצע מחוץ לתקופה (למשל פעולות מלחמת העולם השנייה) או לתאר את המבצע בלי לקשור אותו לגישת הארגון.
בבחינה: ציינו את שם הספר, ההוצאה והעמוד שממנו לקחתם את המקור.
סעיף ב
עמדה ברורה (למשל: מסכים – לא הייתה ברירה). נימוקים: (1) ממשלת הלייבור (נבחרה ביולי 1945), שהבטיחה לפני הבחירות לתמוך בציונות, המשיכה במדיניות הספר הלבן ומכסת העלייה הקטנה (1,500 בחודש); (2) בריטניה דחתה את בקשת הנשיא טרומן (אוגוסט 1945) להתיר עלייה מיידית של 100,000 פליטים, בזמן שניצולי השואה חיו במחנות העקורים באירופה – ההמתנה פירושה הפקרת השארית; (3) ההבטחה של בן־גוריון 1939 ("כאילו אין ספר לבן...") הסתיימה עם המלחמה; תרומת היישוב למאמץ המלחמה (הבריגדה) לא זכתה לגמול; (4) החשש שהפורשים ימשיכו לבדם ויגררו את היישוב – הקמת תנועת המרי אפשרה שליטה בהם. עמדה מנוגדת מקובלת: הייתה חלופה – מאבק מדיני, העפלה והתיישבות בלבד (כפי שעשה היישוב אחרי הפירוק), ולחץ אמריקני; ויצמן התנגד למאבק המזוין. נדרשים טענה ושתי עובדות.
מה השאלה מבקשת: "הביעו עמדה ונמקו" – לקבוע אם מסכימים עם הטענה (כולה או חלקה) ולנמק בשני נימוקים לפחות, כל אחד מבוסס על עובדה היסטורית.
תשובה מלאה:
אני מסכים עם הטענה: בתום מלחמת העולם השנייה לא נותרה להנהגת היישוב דרך אחרת אלא לעבור למאבק בבריטניה.
נימוק ראשון – אכזבה ממדיניות ממשלת הלייבור. ביולי 1945 עלתה בבריטניה ממשלת הלייבור, שמפלגתה הביעה לפני הבחירות תמיכה בשאיפות הציוניות. היישוב קיווה שהיא תבטל את הספר הלבן של 1939. אך הממשלה החדשה ושר החוץ ארנסט בווין המשיכו במדיניות הספר הלבן ובהגבלות העלייה (כ־1,500 רישיונות עלייה בחודש). היה ברור שהציפייה לשינוי מרצונה של בריטניה לא תתממש.
נימוק שני – מצוקת שארית הפליטה. אחרי השואה חיו מאות אלפי ניצולים במחנות העקורים באירופה, ורבים מהם רצו לעלות לארץ־ישראל. באוגוסט 1945 ביקש נשיא ארצות הברית הארי טרומן מבריטניה להתיר את כניסתם המיידית של 100,000 פליטים יהודים, ובריטניה סירבה. מבחינת הנהגת היישוב, המשך ההמתנה פירושו הפקרת הניצולים, ולכן היה צורך בלחץ – העפלה בהיקף רחב לצד מאבק צבאי – כדי לאלץ את בריטניה לפתוח את שערי הארץ.
נימוק שלישי (מחזק) – סיום התקופה של "ריסון בזמן מלחמה". בזמן המלחמה הכריז בן־גוריון שהיישוב יילחם לצד בריטניה בהיטלר "כאילו אין ספר לבן", ויילחם בספר הלבן "כאילו אין מלחמה". עם תבוסת גרמניה בטלה הסיבה לרסן את המאבק, ותרומת היישוב למאמץ המלחמה – למשל הבריגדה היהודית – לא זכתה לגמול מדיני.
עם זאת, יש לסייג: גם בתוך הנהגת היישוב היו שסברו, כמו חיים ויצמן, שאפשר להסתפק במאבק מדיני ובהעפלה ובהתיישבות, ואכן אחרי פירוק תנועת המרי בקיץ 1946 חזר היישוב המאורגן לדרך זו. כלומר, לא הייתה ברירה אלא לעבור למאבק – אך נותרה ברירה בשאלה אילו דרכי מאבק לבחור.
לסיכום, התנאים בתום המלחמה – מדיניות בריטניה ומצוקת הניצולים – חייבו מעבר ממדיניות של שיתוף פעולה למדיניות של מאבק.
למה זה מקבל ניקוד מלא:
טעות נפוצה: לנמק בעובדות מתקופה מאוחרת יותר (למשל הודעת בווין מפברואר 1947 על העברת השאלה לאו"ם) כאילו הן הסיבה למעבר למאבק ב־1945.
שאלה 8 · תקנות הקרקעות ומאבק היישוב
לפניכם קטע מתוך תקנות העברת הקרקעות, שפרסם הנציב העליון הבריטי בארץ־ישראל בפברואר 1940, על פי הסמכויות שניתנו לו בספר הלבן של 1939.
– ציינו שני מאפיינים של המקור: סוג המקור ומי פרסם אותו.
– הסבירו, על פי הקטע, שתי הגבלות שהטילו התקנות על העברת קרקעות, ומה הייתה משמעותן לרכישת הקרקעות בידי יהודים.
על פי מה שלמדתם:
– הסבירו מדוע ראתה הנהגת היישוב בתקנות המוצגות בקטע סכנה לעתידו של הבית הלאומי היהודי.
– הסבירו כיצד נאבק היישוב היהודי בשנים 1945–1947 במדיניות הקרקעות הבריטית. הדגימו את דבריכם באמצעות שתי פעולות.
◂ פתרון מלא לשאלה 8
סעיף א
מאפיינים: סוג – מסמך רשמי של השלטון, חקיקה (תקנות) מנדטורית; מי פרסם – הנציב העליון הבריטי, ראש השלטון המנדטורי בארץ־ישראל, על פי הסמכויות שניתנו לו בספר הלבן (מקובל גם: מועד – פברואר 1940, בתחילת מלחמת העולם השנייה; מטרה – לצמצם את רכישת הקרקעות היהודית ולהיענות לדרישות הערבים). הגבלות: (1) באזור א' – איסור כמעט מוחלט: "אסורה העברת קרקע בידי ערבי ארץ־ישראלי לכל אדם שאינו ערבי ארץ־ישראלי" – כלומר יהודים לא יכלו לקנות שם קרקע מערבים; (2) באזור ב' – העברה רק "אם... ניתן לכך אישור בכתב של הנציב העליון" – רכישה תלויה ברצון השלטון הבריטי. משמעות: רכישה חופשית נשארה רק ב"אזור החופשי", שטח קטן (כ־5% משטח הארץ), ומפעל ההתיישבות הוגבל לאזורים מצומצמים.
מה השאלה מבקשת: שתי מטלות. (1) "ציינו" – שני מאפיינים של המקור: סוגו ומי פרסם אותו. (2) "הסבירו, על פי הקטע" – שתי הגבלות שהטילו התקנות, כל אחת עם ציטוט, ואת משמעותן לרכישת הקרקעות בידי יהודים.
תשובה מלאה:
מאפייני המקור:
1. סוג המקור – מסמך רשמי של השלטון: תקנות, כלומר חקיקה מנדטורית שיש לה תוקף של חוק. זהו מקור ראשוני, שנכתב בזמן האירועים בידי מי שקבע את המדיניות ואכף אותה.
2. מי פרסם אותו – הנציב העליון הבריטי, ראש השלטון המנדטורי בארץ־ישראל. הוא פרסם את התקנות בפברואר 1940 על פי הסמכויות שניתנו לו בספר הלבן של מאי 1939 לאסור ולהסדיר העברת קרקעות.
ההגבלות על פי הקטע:
הגבלה ראשונה – איסור באזור א'. בקטע: באזור א' "אסורה העברת קרקע בידי ערבי ארץ־ישראלי לכל אדם שאינו ערבי ארץ־ישראלי". המשמעות: באזור זה – רוב שטח הארץ, ובעיקר אזורי ההר – יהודים כמעט לא יכלו עוד לקנות קרקע מערבים, ולכן גם לא להקים בו יישובים חדשים על קרקע שתירכש.
הגבלה שנייה – אישור הנציב העליון באזור ב'. בקטע: באזור ב' ההעברה אסורה "אלא אם כן ניתן לכך אישור בכתב של הנציב העליון". המשמעות: גם באזור זה, שכלל בין השאר עמקים ואת הגליל המזרחי, כל רכישה הייתה תלויה ברצונו של השלטון הבריטי, שמדיניותו הייתה לצמצם את הרכישות.
רק ב"אזור החופשי" – שטח קטן, כ־5% משטח הארץ, בעיקר בחלק ממישור החוף ובשטחי הערים – נשארה רכישת הקרקעות חופשית. כך צומצם מאוד השטח שבו יכלו יהודים לרכוש קרקע ולהרחיב את ההתיישבות.
למה זה מקבל ניקוד מלא: שני מאפיינים מדויקים (סוג – מסמך רשמי / תקנות מנדטוריות; מי פרסם – הנציב העליון הבריטי, ראש השלטון המנדטורי). שתי הגבלות שונות (איסור באזור א'; צורך באישור הנציב העליון באזור ב'), כל אחת מעוגנת בציטוט מן הקטע, עם הסבר של משמעותה לרכישת הקרקעות בידי יהודים. מקובל גם כמאפיין: מועד הפרסום (פברואר 1940, בתחילת מלחמת העולם השנייה) או מטרת המקור (יישום מדיניות הספר הלבן וצמצום רכישת הקרקעות בידי יהודים).
טעות נפוצה: לכתוב שהתקנות אסרו על יהודים לקנות קרקע בכל הארץ – בקטע מוצגים אזורים שונים, ובאזור החופשי הרכישה נשארה מותרת; או לייחס את התקנות לממשלה בלונדון בלי לציין שפרסם אותן הנציב העליון.
סעיף ב
סכנה: מקום הנוכחות היהודית קבע במידה רבה איזה שטח ייכלל בעתיד בתחום יהודי; ההגבלה ברוב שטח הארץ נועדה לעצור את התרחבות ההתיישבות ולהקפיא את מפת היישובים – יחד עם הגבלות העלייה של הספר הלבן היא איימה להשאיר את היהודים מיעוט על שטח קטן ולמנוע הקמת מדינה; כמו כן נפגעו קליטת עולים ופיתוח חקלאי. מאבק: המשך רכישת קרקעות (בעיקר בידי הקרן הקיימת לישראל), גם באזורים המוגבלים ובדרכים עוקפות, והקמת יישובים, לעיתים בלילה אחד ובחשאי, כדי לקבוע עובדות בשטח. דוגמאות: 11 הנקודות בנגב (מוצאי יום הכיפורים תש"ז, 5–6 באוקטובר 1946); פרשת ביריה (מרס 1946) – עלייה המונית של אלפים והקמת היישוב מחדש אחרי שהבריטים פינו אותו, עד שהבריטים הסכימו שכ־20 מתיישבים יישארו. מקובל גם: הנחת צינור המים לנגב (1947).
מה השאלה מבקשת: שתי מטלות. (1) "הסבירו" – מדוע ראתה הנהגת היישוב בתקנות סכנה לעתיד הבית הלאומי. (2) "הסבירו" כיצד נאבק היישוב במדיניות הקרקעות בשנים 1945–1947, ו"הדגימו" בשתי פעולות.
תשובה מלאה:
הסכנה: הנהגת היישוב הניחה שבהכרעה על עתיד הארץ ייכללו בתחום יהודי בעיקר אזורים שיש בהם יישובים יהודיים. תקנות הקרקעות אסרו או הגבילו מאוד את רכישת הקרקעות ברוב שטח הארץ, וכך נועדו בפועל להקפיא את מפת ההתיישבות היהודית ולצמצם אותה לשטח קטן, בעיקר במישור החוף ובעמקים. יחד עם הגבלות העלייה שנקבעו בספר הלבן, הן איימו להשאיר את היהודים מיעוט בארץ, על שטח מצומצם, ובכך למנוע את התפתחות הבית הלאומי והקמת מדינה יהודית. בנוסף, בלי קרקע חדשה לא היה אפשר לקלוט עולים רבים בחקלאות ולהרחיב את ההתיישבות.
המאבק בשנים 1945–1947: היישוב הפך את ההתיישבות לתחום מאבק בשלטון הבריטי. הוא המשיך לרכוש קרקעות, בעיקר באמצעות הקרן הקיימת לישראל, גם באזורים שבהם הוגבלה הרכישה ובדרכים שעקפו את התקנות, והקים עליהן יישובים חדשים – לעיתים בלילה אחד ובחשאי – כדי לקבוע עובדות בשטח ולהשפיע על גבולות המדינה העתידית.
פעולה ראשונה – 11 הנקודות בנגב: במוצאי יום הכיפורים תש"ז, בלילה שבין 5 ל־6 באוקטובר 1946, עלו קבוצות מתיישבים על הקרקע והקימו בלילה אחד 11 יישובים בנגב, ביניהם בארי, חצרים, נבטים, משמר הנגב וכפר דרום, על קרקעות שנרכשו מראש. הפעולה תוכננה בחשאי כדי להעמיד את הבריטים בפני עובדה מוגמרת, והרחיבה את ההתיישבות היהודית לאזור שבו היו עד אז יישובים מעטים בלבד.
פעולה שנייה – פרשת ביריה: בסוף פברואר ובתחילת מרס 1946 גילו הבריטים מחבוא נשק ביישוב ביריה שליד צפת, עצרו את 24 אנשי המקום ותפסו אותו. ב־14 במרס 1946, ביום הזיכרון לחללי תל־חי (י"א באדר), עלו אלפי בני נוער ומבוגרים מכל רחבי הארץ והקימו מחנה סמוך למקום. הבריטים פינו אותם והרסו את המחנה, אך המתיישבים חזרו והקימו אותו שוב, עד שהבריטים הסכימו שכ־20 מתיישבים יישארו במקום. הפעולה הראתה שהיישוב מסרב לוותר על נקודת התיישבות, גם מול כוח צבאי.
בשתי הפעולות שימשה ההתיישבות דרך מאבק במדיניות בריטניה, בלי שימוש בנשק נגד הבריטים.
למה זה מקבל ניקוד מלא: הסבר ברור של הסכנה (קביעת היקף השטח היהודי והגבולות העתידיים; שילוב עם הגבלות העלייה; פגיעה בקליטת עולים). הסבר של דרך המאבק – המשך רכישת הקרקעות והקמת יישובים כקביעת עובדות בשטח – ושתי פעולות שונות עם עובדות (מקום, מועד, אופן הביצוע). מקובל גם: הנחת צינור המים לנגב (1947), הקמת יישובים נוספים בגליל ובנגב בשנים אלה.
טעות נפוצה: להביא כדוגמה את "חומה ומגדל" – יישובים אלה הוקמו בשנים 1936–1939, לפני תקנות הקרקעות ולא בשנות המאבק 1945–1947 שעליהן נשאלה השאלה.
שאלה 9 · הקרב על משמר העמק (אפריל 1948); עבר־הירדן במלחמה
לפניכם קטע מעובד העוסק בקרב על קיבוץ משמר העמק באפריל 1948.
– הסבירו כיצד באים לידי ביטוי בקטע המאפיינים של המלחמה בתקופה שבין מרץ 1948 ל־14 במאי 1948.
– על פי מה שלמדתם, הסבירו כיצד אחד מן המאפיינים האלה השפיע על ההחלטה להכריז על הקמת המדינה בה' באייר תש"ח (14 במאי 1948).
הציגו את המטרות של עבר־הירדן בפלישה לארץ־ישראל במאי 1948.
הסבירו מדוע השיגה עבר־הירדן רק חלק מן המטרות האלה. בססו את הסברכם על שתי עובדות היסטוריות ועל מקור מספר הלימוד.
◂ פתרון מלא לשאלה 9
סעיף א
מאפיינים בקטע (3): מעבר הצד היהודי ממגננה ליוזמה ולהתקפה (ברוח תוכנית ד') – "עברה להתקפת נגד", כבשה את הכפרים, ו"עברו הכוחות היהודיים ליוזמה גם במקומות אחרים"; כניסת כוחות סדירים למחצה ממדינות ערב ונשק כבד – "צבא ההצלה... מתנדבים ממדינות ערב", "הפגיזו כוחות ערביים יישוב יהודי בתותחים"; היעדר הבחנה בין חזית לעורף – הקיבוץ עצמו חזית, "הילדים מסתתרים במקלטים" ופונו; הבריטים עוד בארץ ומתערבים לעיתים – "קצינים בריטים... הציעו הפסקת אש"; עזיבת האוכלוסייה הערבית – "תושביהם עזבו או גורשו", ונפילת ערים מעורבות (טבריה, חיפה).
השפעה על ההכרזה (אחד מתוך): המעבר ליוזמה וההישגים באפריל–מאי (נחשון, משמר העמק, חיפה, יפו) נתנו להנהגה ביטחון שהיישוב יוכל לעמוד גם בפלישה הצפויה – בן־גוריון והרוב במנהלת העם (12 במאי 1948) תמכו בהכרזה; ההשתלטות על שטחים רצופים מכוח תוכנית ד' יצרה בסיס טריטוריאלי למדינה; מנגד, הסכנה (צבא ההצלה, פלישה צפויה) חייבה גוף ריבוני שיגייס ויצטייד בנשק – הכרזה מיד עם תום המנדט.
מה השאלה מבקשת: שתי פעולות. (1) "הסבירו כיצד באים לידי ביטוי בקטע המאפיינים של המלחמה בתקופה" מרץ – 14 במאי 1948 – כמה מאפיינים (שלושה), כל אחד עם ציטוט. (2) "על פי מה שלמדתם, הסבירו כיצד אחד מן המאפיינים האלה השפיע על ההחלטה להכריז" – מאפיין אחד וקשר סיבתי להחלטה.
תשובה מלאה:
מאפיין 1 – מעבר הצד היהודי ממגננה ליוזמה ולהתקפה. בתקופה זו, ברוח תוכנית ד' (מרץ 1948), עברה ההגנה מהגנה על יישובים ושיירות להשתלטות על שטחים. בקטע: אחרי ההתקפה על הקיבוץ "ריכזה [ההגנה] כוחות מן הסביבה ומן הפלמ"ח, ועברה להתקפת נגד", כבשה את "הכפרים הערביים שסביב הקיבוץ, ששימשו בסיסים לצבא ההצלה", ו"עברו הכוחות היהודיים ליוזמה גם במקומות אחרים".
מאפיין 2 – מעורבות של כוחות ממדינות ערב ושימוש בנשק כבד יותר. הלחימה כבר לא הייתה רק מול כנופיות מקומיות: "צבא ההצלה – צבא של מתנדבים ממדינות ערב, בפיקודו של פאוזי אל־קאוקג'י" – תקף, ו"הייתה זו אחת הפעמים הראשונות במלחמה שבהן הפגיזו כוחות ערביים יישוב יהודי בתותחים".
מאפיין 3 – היעדר הבחנה בין חזית לעורף. היישוב האזרחי הוא החזית עצמה: "החברים לחמו מתוך עמדות ותעלות, כשהילדים מסתתרים במקלטים", ולבסוף "פונו ילדי הקיבוץ מן המקום".
(מקובל גם: נוכחות הבריטים, שעדיין שלטו בארץ אך כבר לא אכפו סדר מלא, והתערבו לעיתים – "קצינים בריטים... הציעו הפסקת אש"; עזיבת האוכלוסייה הערבית – "תושביהם עזבו או גורשו", ונפילת ערים מעורבות כמו טבריה וחיפה.)
השפעת המאפיין הראשון – המעבר ליוזמה – על ההחלטה להכריז. ב־12 במאי 1948 דנה מנהלת העם בשאלה אם להכריז על הקמת המדינה עם סיום המנדט, או לדחות את ההכרזה, כפי שדרשה ארצות הברית, שהציעה הפסקת אש ונאמנות זמנית. אחד הנושאים המרכזיים בדיון היה הערכת המצב הצבאי. המעבר ליוזמה בחודשים אפריל–מאי – מבצע "נחשון", הניצחון במשמר העמק, נפילת טבריה, חיפה ויפו ושליטה בחלק גדול משטח המדינה היהודית – חיזק את טענתם של בן־גוריון ותומכיו שהיישוב מסוגל לעמוד גם מול פלישת צבאות ערב. אמנם הרמטכ"ל בפועל, יגאל ידין, העריך שהסיכויים "שקולים", אבל ההישגים בשטח נתנו להנהגה את הביטחון לקבל את ההחלטה. ברוב של 6 מול 4 הוחלט שלא לקבל את הצעת הפסקת האש, וב־14 במאי 1948 הוכרזה המדינה. (אפשר גם: ההשתלטות על שטחים רצופים יצרה בסיס טריטוריאלי למדינה, ובלעדיה הכרזה הייתה חסרת משמעות.)
למה זה מקבל ניקוד מלא:
טעות נפוצה: לתאר את הקרב במשמר העמק כחלק מפלישת צבאות ערב – הוא התרחש לפני 15 במאי, מול צבא ההצלה; או להסביר את ההכרזה בלי לקשור אותה למאפיין שהוצג.
סעיף ב
מטרות: המטרה המוצהרת (יחד עם מדינות ערב) – למנוע את הקמת המדינה היהודית ו"להציל" את ערביי הארץ; המטרות בפועל של המלך עבדאללה – לספח לממלכתו את השטחים הערביים שממערב לירדן (יהודה ושומרון) ואת ירושלים, ולהקדים את מדינות ערב האחרות (בעיקר מצרים ואת המופתי) בשליטה בהם.
מדוע רק חלק (2 עובדות): הלגיון הערבי כבש את העיר העתיקה (כניעת הרובע היהודי, 28 במאי 1948) ושמר על לטרון בקרבות מאי–יולי 1948 – אבל צה"ל החזיק בירושלים המערבית, ובזכות "דרך בורמה" (יוני 1948) נפרץ המצור עליה; במבצע "דני" (יולי 1948) נכבשו לוד ורמלה; הלגיון היה צבא קטן, שתלוי באספקה ובקצינים בריטים, ועבדאללה לא רצה לסכן אותו; היריבות עם מצרים ועם המופתי ופיצול מדינות ערב; בהסכם שביתת הנשק (3 באפריל 1949) נשארו בידי ירדן יהודה ושומרון ומזרח ירושלים, שסופחו ב־1950.
מקור מספר הלימוד: למשל תצלום של סלילת "דרך בורמה" (יוני 1948) – והסבר.
מה השאלה מבקשת: שתי פעולות. (1) "הציגו את המטרות" של עבר־הירדן – מוצהרות ובפועל. (2) "הסבירו מדוע השיגה רק חלק" – הסבר המבוסס על שתי עובדות היסטוריות ועל מקור מספר הלימוד.
תשובה מלאה:
המטרות. ב־15 במאי 1948 פלשו לארץ צבאות של מדינות ערב, ובהם הלגיון הערבי של עבר־הירדן – הצבא המאומן והמצויד ביותר מבין צבאות ערב. המטרה המוצהרת, המשותפת לכל הפולשות, הייתה למנוע את הקמת המדינה היהודית ו"להציל" את ערביי הארץ. אבל למלך עבדאללה היו מטרות משלו: לספח לממלכתו את השטחים הערביים שממערב לירדן – יהודה ושומרון – ואת ירושלים, ולהקדים את מצרים, את סוריה ואת המופתי חאג' אמין אל־חוסייני, יריבו, בשליטה בהם. עבדאללה אף קיים לפני המלחמה מגעים חשאיים עם נציגי היישוב, ובהם גולדה מאיר.
מדוע השיג רק חלק מן המטרות:
עובדה 1 – ירושלים: הלגיון כבש את העיר העתיקה – הרובע היהודי נכנע ב־28 במאי 1948 – ואת מזרח ירושלים, והחזיק במשטרת לטרון, ששלטה על הדרך לירושלים. בקרבות על לטרון (מאי–יולי 1948) לא הצליח צה"ל לכבוש את המקום. אבל ירושלים המערבית, שבה חיו רוב יהודי העיר, נשארה בידי צה"ל: ביוני 1948 נסללה "דרך בורמה", דרך עוקפת ללטרון, ובאמצעותה הגיעו לעיר מזון ונשק, והמצור נשבר. כך נכשלה מטרתו של עבדאללה לשלוט בכל ירושלים.
עובדה 2 – מבצע "דני": ביולי 1948, בתום ההפוגה הראשונה, כבש צה"ל את לוד ואת רמלה, שבהן היו גם כוחות של הלגיון. הלגיון לא הגן עליהן במלוא כוחו, כי עבדאללה לא רצה לסכן את צבאו הקטן – שהיה תלוי באספקה ובקצינים בריטים, ובראשו עמד הגנרל הבריטי ג'ון באגוט גלאב – ומנע ממנו להתפזר בשטחים שאינם חיוניים לו.
(מקובל גם: היריבות והחשדנות בין עבדאללה לבין מצרים ולבין המופתי – מדינות ערב לא פעלו בתיאום.)
בסופו של דבר, בהסכם שביתת הנשק בין ישראל לירדן (3 באפריל 1949) נשארו בידי ירדן יהודה ושומרון ומזרח ירושלים, והם סופחו לממלכה ב־1950. עבדאללה השיג את מטרתו העיקרית – לספח את רוב השטח הערבי – אבל לא את המטרה המוצהרת, למנוע את הקמת המדינה היהודית, ולא את השליטה בירושלים כולה.
מקור מספר הלימוד: בחרתי בתצלום של סלילת "דרך בורמה" ביוני 1948 – פועלים ולוחמים סוללים בהרים, בעבודת כפיים ובכלים פשוטים, דרך עפר תלולה שעקפה את לטרון. המקור מבטא את הסיבה לכך שעבר־הירדן לא השיגה את כל מטרותיה: הלגיון שלט בלטרון וחסם את הכביש הראשי, אבל הצד הישראלי מצא דרך אחרת להגיע לירושלים, ובזכותה נשארה ירושלים המערבית בידיו.
בבחינה: ציינו את שם הספר, ההוצאה והעמוד שממנו לקחתם את המקור.
למה זה מקבל ניקוד מלא:
טעות נפוצה: לכתוב שעבר־הירדן "נכשלה לגמרי" – היא סיפחה את יהודה ושומרון ומזרח ירושלים; או לבלבל בין הלגיון הערבי לבין צבא ההצלה.
פרק רביעי – סוגיות נבחרות בתולדות מדינת ישראל
בחירה – אם בחרתם בפרק זה, ענו על אחת מן השאלות 10–13 (33 נקודות)
שאלה 10 · מלחמת יום הכיפורים (1973) – המעצמות והפסקת האש
לפניכם החלטה 338 של מועצת הביטחון של האו"ם, שהתקבלה ב־22 באוקטובר 1973. את נוסח ההחלטה גיבשו ארצות הברית וברית המועצות יחד, והן הגישו אותה למועצת הביטחון.
– הציגו את המצב הצבאי בחזית המצרית ובחזית הסורית בעת קבלת ההחלטה.
– הסבירו מדוע פעלו שתי מעצמות־העל יחד להפסקת המלחמה, אף שבזמן המלחמה תמכה כל אחת מהן בצד אחר. בססו את הסברכם על הקטע ועל מה שלמדתם.
"בסופה של מלחמת יום הכיפורים, מעצמות־העל הן שקבעו את תוצאות המלחמה, ולא ההישגים בשדה הקרב."
– הביעו עמדה כלפי טענה זו, ונמקו את עמדתכם באמצעות שתי עובדות היסטוריות מן הימים שלאחר קבלת ההחלטה או מן החודשים שאחריה.
– הסבירו כיצד הסעיף השלישי בהחלטה שלפניכם הוביל לתהליך מדיני בין ישראל ובין מצרים בטווח הקצר.
◂ פתרון מלא לשאלה 10
סעיף א
המצב הצבאי: בחזית המצרית – צה"ל צלח את תעלת סואץ (מאמצע אוקטובר) ופעל בגדה המערבית שלה, והתקרב לכיתור הארמייה השלישית המצרית; כוחות מצריים (הארמייה השנייה והשלישית) החזיקו ברצועה שכבשו בגדה המזרחית של התעלה, בסיני. בחזית הסורית – הסורים נהדפו מרמת הגולן, וצה"ל כבש מובלעת בשטח סוריה, כ־40 ק"מ מדמשק, ושב וכבש את החרמון. מדוע פעלו המעצמות יחד: כל מעצמה חימשה את בעלת בריתה במהלך המלחמה (רכבת אווירית סובייטית למצרים ולסוריה, רכבת אווירית אמריקנית לישראל מ־14 באוקטובר); ברית המועצות רצתה להציל את מצרים מתבוסה, וארצות הברית רצתה למנוע תבוסה מצרית מוחלטת והשפלה שתחסום מהלך מדיני ולמנוע עימות ישיר בין המעצמות; שתיהן רצו לעצור את הלחימה "בעמדות שהם מחזיקים בהן עתה" ולפתוח משא ומתן "בחסות מתאימה" – כלומר בחסותן (ועידת ז'נבה, דצמבר 1973); בתקופת הדטנט (הפשרה) רצו המעצמות למנוע הסלמה לעימות גרעיני.
מה השאלה מבקשת: (1) "הציגו" את המצב הצבאי בשתי החזיתות ב־22 באוקטובר 1973. (2) "הסבירו" מדוע פעלו שתי מעצמות־העל יחד להפסקת המלחמה – על פי הקטע ועל פי הידע.
תשובה מלאה:
המצב הצבאי בחזית המצרית: לאחר שבלם את המתקפה המצרית, צלח צה"ל את תעלת סואץ באמצע אוקטובר 1973 והקים ראש גשר בגדה המערבית של התעלה, בשטח מצרים. ב־22 באוקטובר פעלו כוחות צה"ל ממערב לתעלה, והיו קרובים לכתר את הארמייה השלישית המצרית. עם זאת, הצבא המצרי עדיין החזיק ברצועה לאורך הגדה המזרחית של התעלה, בסיני, שכבש בימים הראשונים של המלחמה. כך נוצר מצב מיוחד: כוחות מצריים ממזרח לתעלה וכוחות ישראליים ממערב לה.
המצב הצבאי בחזית הסורית: הצבא הסורי, שחדר לרמת הגולן בימים הראשונים, נהדף אל מעבר לקו הפסקת האש של 1967. צה"ל התקדם לתוך שטח סוריה ויצר מובלעת שהגיעה למרחק של כ־40 ק"מ מדמשק, ובימים 21–22 באוקטובר כבש מחדש את מוצב החרמון.
מדוע פעלו המעצמות יחד: מלחמת יום הכיפורים התנהלה על רקע המלחמה הקרה. ברית המועצות חימשה את מצרים ואת סוריה וקיימה רכבת אווירית וימית אליהן בזמן המלחמה, וארצות הברית קיימה מ־14 באוקטובר רכבת אווירית לישראל. כאשר עבר צה"ל למתקפה מעבר לתעלה ובגולן, חששה ברית המועצות מתבוסה מוחלטת של בעלות בריתה, ושר החוץ האמריקני הנרי קיסינג'ר נסע למוסקבה, ושם גובש נוסח ההחלטה. גם לארצות הברית היה אינטרס לעצור את הלחימה לפני מפלה מצרית מוחלטת: קיסינג'ר העריך שמצרים שלא הושפלה תהיה מוכנה למהלך מדיני בתיווך אמריקני, ובכך תתקרב לארצות הברית. בנוסף, בתקופת ההפשרה ("הדטנט") ביקשו שתי המעצמות למנוע עימות ישיר ביניהן. בקטע הדבר בא לידי ביטוי בקריאה להפסיק את האש "מיד, לא יאוחר מ־12 שעות" ו"בעמדות שהם מחזיקים בהן עתה" – כלומר להקפיא את המצב לפני הכרעה מלאה – ובהחלטה כי ייפתח משא ומתן "בחסות מתאימה", כלומר בחסות המעצמות עצמן. ואכן, בדצמבר 1973 נפתחה בז'נבה ועידת שלום בחסות ארצות הברית וברית המועצות ובמסגרת האו"ם.
למה זה מקבל ניקוד מלא: המצב הצבאי מוצג בשתי החזיתות בעובדות מדויקות (צליחת התעלה, הכוחות המצריים ממזרח לתעלה, המובלעת והמרחק מדמשק, החרמון). ההסבר מראה את האינטרס של כל מעצמה ואת המשותף להן (מניעת עימות ישיר), מעוגן בציטוט מן הקטע ובעובדות (רכבות אוויריות, נסיעת קיסינג'ר למוסקבה, ועידת ז'נבה). מקובל גם: ההחלטה קוראת ליישם את החלטה 242, וכך כל צד יכול היה לראות בה הישג – הערבים בקריאה לנסיגה, וישראל בקריאה למשא ומתן ישיר ולשלום.
טעות נפוצה: לכתוב שבסוף המלחמה לא נשארו כוחות מצריים בסיני – הצבא המצרי סיים את המלחמה כשהוא מחזיק ברצועה ממזרח לתעלה.
סעיף ב
עמדה (כל עמדה מנומקת מתקבלת). בעד הטענה: הפסקת האש הראשונה הופרה, וצה"ל השלים את כיתור הארמייה השלישית ואת העיר סואץ; ב־24 באוקטובר איימה ברית המועצות לשלוח כוחות, וארצות הברית העלתה את כוננות כוחותיה (כולל הכוח הגרעיני) – והלחימה נעצרה (החלטות 339, 340 וכוח או"ם); ארצות הברית לחצה על ישראל לאפשר אספקה לארמייה השלישית, ובכך מנעה את כניעתה; קיסינג'ר תיווך בהסכמי הפרדת הכוחות. נגד הטענה: ההישגים בשדה הקרב (צליחת התעלה וכיתור הארמייה, המובלעת בסוריה) הם שאילצו את מצרים ואת סוריה לקבל הפסקת אש, והם "קלפי המיקוח" של ישראל במשא ומתן; ההישג המצרי בצליחה ובהחזקת הגדה המזרחית הוא שאפשר לסאדאת לפנות לתהליך מדיני. הסעיף השלישי: "ייפתח משא ומתן... בחסות מתאימה" – שיחות ק"מ 101 (הסכם שש הנקודות, 11 בנובמבר 1973), ועידת ז'נבה (דצמבר 1973), הסכם הפרדת הכוחות (18 בינואר 1974) והסכם הביניים (סיני ב', ספטמבר 1975).
מה השאלה מבקשת: (1) "הביעו עמדה" כלפי הטענה ו"נמקו" באמצעות שתי עובדות היסטוריות. (2) "הסבירו" כיצד הסעיף השלישי בהחלטה הוביל לתהליך מדיני בין ישראל ומצרים בטווח הקצר.
תשובה מלאה:
עמדה (לדוגמה – תומכת בטענה ברובה): אני מסכים במידה רבה עם הטענה שבשלב הסיום של המלחמה המעצמות הן שקבעו את תוצאותיה.
עובדה ראשונה: הפסקת האש שנקבעה בהחלטה 338 לא נשמרה. צה"ל המשיך לפעול ממערב לתעלה, השלים את כיתור הארמייה השלישית המצרית והגיע לעיר סואץ. ב־24 באוקטובר שלח מנהיג ברית המועצות ברז'נייב לנשיא ניקסון מסר, ובו הציע לשלוח כוחות משותפים לאזור ואיים שאם לא כן, תשקול ברית המועצות לפעול לבדה. ארצות הברית הגיבה בהעלאת הכוננות של כוחותיה, כולל הכוחות הגרעיניים. בעקבות המשבר בין המעצמות התקבלה החלטה נוספת במועצת הביטחון (החלטה 340), שקבעה הצבת כוח חירום של האו"ם, והלחימה בחזית המצרית נעצרה. כלומר, האיום של עימות בין המעצמות – ולא הכרעה צבאית – הוא שסיים את הלחימה.
עובדה שנייה: לאחר הפסקת האש לחצה ארצות הברית על ישראל לאפשר מעבר של מזון, מים ותרופות לארמייה השלישית המצרית הנצורה. בכך מנעה ארצות הברית את כניעתה של הארמייה, ולא אפשרה לישראל לתרגם את ההישג הצבאי לניצחון מוחלט. בהמשך תיווך קיסינג'ר ב"דיפלומטיית הדילוגים" בהסכמי הפרדת הכוחות עם מצרים (ינואר 1974) ועם סוריה (מאי 1974).
סייג: עם זאת, ההישגים בשדה הקרב לא היו חסרי משמעות – צליחת התעלה והמובלעת בסוריה הם שאילצו את מצרים ואת סוריה לקבל את הפסקת האש, וההצלחה המצרית בימים הראשונים היא שאפשרה לסאדאת להיכנס למשא ומתן מתוך כבוד. לכן המעצמות קבעו את המועד ואת התנאים של סיום המלחמה, אבל הן פעלו על בסיס המצב שנוצר בשדה הקרב.
הסעיף השלישי: בסעיף נקבע כי "מיד, ובד בבד עם הפסקת האש, ייפתח משא ומתן בין הצדדים הנוגעים בדבר, בחסות מתאימה". לראשונה מאז שיחות שביתת הנשק ב־1949 קיימו קצינים ישראלים ומצריים שיחות ישירות – בקילומטר ה־101 של כביש קהיר–סואץ – ושם נחתם ב־11 בנובמבר 1973 הסכם שש הנקודות, שהסדיר את אספקת הארמייה השלישית וחילופי שבויים. בדצמבר 1973 נפתחה בז'נבה ועידת שלום בחסות ארצות הברית וברית המועצות. ב־18 בינואר 1974 נחתם הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל ובין מצרים: צה"ל נסוג מן הגדה המערבית של התעלה, הצבא המצרי נשאר בגדה המזרחית, ובין הכוחות הוצב כוח של האו"ם. בספטמבר 1975 נחתם הסכם הביניים (סיני ב'), שבו נסוגה ישראל מן המעברים בסיני ומשדות הנפט באבו רודס. כך הוביל הסעיף לתהליך מדיני מדורג.
למה זה מקבל ניקוד מלא: יש עמדה ברורה (כל עמדה מתקבלת אם היא מנומקת), ושתי עובדות מדויקות מן התקופה שלאחר ההחלטה מקושרות אליה (משבר הכוננות ב־24–25 באוקטובר והחלטה 340; הלחץ האמריקני בעניין הארמייה השלישית ותיווך קיסינג'ר). הסעיף השלישי מצוטט ומקושר לשלבים של התהליך המדיני בתאריכים נכונים. מקובל גם: עמדה המתנגדת לטענה, המבוססת על ההישגים הצבאיים כגורם המכריע.
שאלה 11 · הדה־קולוניזציה – נאום "צאו מהודו" של גנדי; מלחמת ששת הימים ויהודי ארצות האסלאם
לפניכם קטעים מתוך נאום שנשא מוהנדס גנדי בבומביי ב־8 באוגוסט 1942.
הסבירו כיצד תהליך הדה־קולוניזציה בא לידי ביטוי במקור. בססו את תשובתכם על שתי דוגמאות מן המקור.
– הציגו את ההשפעה של מלחמת ששת הימים (1967) על היחסים בין יהודים ובין מוסלמים בארצות האסלאם שבהן עוד חיו יהודים.
בחרו מקור מספר הלימוד, והסבירו כיצד השפעה זו באה לידי ביטוי במקור שבחרתם.
– על פי מה שלמדתם, הציגו גורם נוסף שהשפיע על היחסים בין יהודים ובין מוסלמים באחת מארצות האסלאם.
◂ פתרון מלא לשאלה 11
סעיף א
תהליך הדה־קולוניזציה: התפרקות האימפריות והקמת מדינות עצמאיות בידי תנועות לאומיות, שהתחזקו במלחמת העולם השנייה ובעקבותיה.
דוגמאות מן המקור (שתיים מתוך): תנועה לאומית המונית ומאורגנת הדורשת עצמאות מיידית – "לדרוש מבריטניה לצאת מהודו לאלתר", "עשה או מות", "נשחרר את הודו"; דרך המאבק הלא־אלים והדמוקרטי – "מאבק לא אלים בלבד", "דמוקרטי באמת"; השפעת מלחמת העולם השנייה – הנאום "בעיצומה של מלחמת העולם השנייה" והאיום היפני, שהחלישו את בריטניה וחיזקו את התביעה; התנגדות לשלטון הזר כאל "עבדות" – "לא נחיה כדי לראות את הנצחת העבדות שלנו"; השפעת רעיונות הדמוקרטיה המערביים.
מה השאלה מבקשת: "הסבירו כיצד תהליך הדה־קולוניזציה בא לידי ביטוי במקור" – להגדיר את התהליך ולהראות שני היבטים שלו במקור, כל אחד עם דוגמה.
תשובה מלאה:
דה־קולוניזציה היא התהליך שבו קיבלו מושבות של מעצמות אירופה עצמאות, בעיקר בשני העשורים שאחרי מלחמת העולם השנייה. הודו הייתה המושבה הגדולה והחשובה של בריטניה ("היהלום שבכתר"), ועצמאותה ב־15 באוגוסט 1947 – לצד הקמת פקיסטן – הייתה מן הצעדים הראשונים והחשובים של התהליך, ושימשה דוגמה לעמים אחרים. הנאום מבטא כמה מן המאפיינים והגורמים של התהליך:
דוגמה ראשונה – תנועה לאומית המונית התובעת עצמאות מלאה ומיידית. מפלגת הקונגרס, שבראשה עמדו גנדי וג'ווהרלל נהרו, הייתה תנועה לאומית המונית שליכדה מיליוני הודים. בנאום התביעה כבר אינה לשיפורים או לאוטונומיה, אלא לעצמאות מיידית: המפלגה החליטה "לדרוש מבריטניה לצאת מהודו לאלתר". נחישות התנועה ניכרת בסיסמה "עשה או מות" – "או שנשחרר את הודו או שנמות בניסיון". השלטון הזר מתואר כ"עבדות", שהעם אינו מוכן עוד להשלים עמה.
דוגמה שנייה – דרך המאבק הלא־אלים והשימוש ברעיונות הדמוקרטיה. גנדי מדגיש: "המאבק שלנו אינו מאבק על שלטון, אלא מאבק לא אלים בלבד", ומציג אותו כ"מאבק לחירות דמוקרטי באמת". זה היה הייחוד של התנועה ההודית – מרי אזרחי, חרמות ושביתות, בלי נשק – והוא הקשה על בריטניה, שהציגה את עצמה כדמוקרטיה הנלחמת על חירות העמים, להצדיק את שלטונה. התנועות הלאומיות השתמשו בערכים המערביים של דמוקרטיה וזכות העמים להגדרה עצמית כדי לתבוע את שחרורן.
(דוגמה מקובלת נוספת: השפעת מלחמת העולם השנייה – הנאום נישא "בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, כשצבא יפן עמד בגבולה המזרחי של הודו". בריטניה, שנאבקה על קיומה, הייתה תלויה בחיילים ובמשאבים של הודו, והמלחמה החלישה אותה. אחרי המלחמה כבר לא יכלה להחזיק בהודו בכוח.)
המקור מראה גם את המחיר: למחרת נעצרו גנדי ורוב מנהיגי המפלגה, והם ישבו בכלא עד סוף המלחמה כמעט. אבל ב־1947, שנתיים אחרי המלחמה, יצאה בריטניה מהודו.
למה זה מקבל ניקוד מלא:
טעות נפוצה: לכתוב שהודו קיבלה עצמאות ב־1942 בעקבות הנאום – הנאום הוביל למעצר המנהיגים, והעצמאות הושגה ב־1947; או להביא שתי דוגמאות שהן אותו רעיון (למשל שני ציטוטים על נחישות).
סעיף ב
ההשפעה: גל של עוינות ואלימות כלפי הקהילות שנותרו – פרעות בלוב (יוני 1967; יהודים נרצחו, ובעקבות הפרעות יצאו כמעט כל יהודי לוב), פרעות בתוניס (הצתת בית הכנסת הגדול), מעצר מאות גברים יהודים במצרים (חלקם עד 1970), רדיפות בעיראק ובסוריה (התלייה הפומבית בבגדאד, ינואר 1969); היהודים הואשמו בנאמנות לישראל; האצת יציאת השרידים של הקהילות.
מקור מספר הלימוד: למשל מקור על התלייה הפומבית של יהודים בבגדאד (27 בינואר 1969), או עדות של יהודי לוב על פרעות יוני 1967.
גורם נוסף (אחד מתוך): הקמת מדינת ישראל ומלחמת העצמאות (1948); הלאומיות הערבית ועצמאות המדינות; מעמד היהודים בתקופה הקולוניאלית; עמדת השלטון – למשל בורגיבה בתוניסיה גינה את הפרעות; מצב כלכלי.
מה השאלה מבקשת: (1) "הציגו את ההשפעה" של מלחמת ששת הימים על היחסים בין יהודים למוסלמים בארצות שבהן עוד חיו יהודים, ו"בחרו מקור... והסבירו" כיצד ההשפעה באה בו לידי ביטוי. (2) "הציגו גורם נוסף" שהשפיע על היחסים באחת הארצות.
תשובה מלאה:
ההשפעה. עד 1967 כבר יצאו רוב יהודי ארצות האסלאם, אבל קהילות נותרו במרוקו, בתוניסיה, בלוב, במצרים, בעיראק, בסוריה, בתימן ובאיראן. התבוסה המהירה של צבאות ערב במלחמת ששת הימים עוררה זעם והשפלה בעולם הערבי, והיהודים המקומיים הואשמו בנאמנות לישראל ונעשו מטרה. בלוב פרצו פרעות בטריפולי ובבנגזי עם פרוץ המלחמה; יהודים נרצחו, בתים וחנויות נשרפו, ובעקבות זאת עזבו כמעט כל היהודים שנותרו בלוב, רובם לאיטליה. בתוניס הוצתו חנויות ובית הכנסת הגדול. במצרים נעצרו מאות גברים יהודים והוחזקו בבתי הכלא, חלקם עד 1970. בעיראק הוטלו הגבלות קשות, ובשנים שאחרי המלחמה נעצרו יהודים והואשמו בריגול. כך הביאה המלחמה לחיסולן כמעט של הקהילות שנותרו.
מקור מספר הלימוד. בחרתי במקור על התלייה הפומבית בבגדאד ב־27 בינואר 1969: אחרי משפט ראווה הוצאו להורג ארבעה־עשר בני אדם שהואשמו בריגול למען ישראל, ובהם תשעה יהודים, וגופותיהם נתלו בכיכר המרכזית של העיר, לעיני המון רב. המקור מבטא את ההשפעה של המלחמה: אחרי 1967 הוצגו היהודים בעיראק כ"גיס חמישי" של האויב, והשלטון השתמש בהם כדי להפנות את הזעם על התבוסה. בעקבות האירועים האלה עזבו בתחילת שנות השבעים רוב היהודים שנותרו בעיראק.
בבחינה: ציינו את שם הספר, ההוצאה והעמוד שממנו לקחתם את המקור.
גורם נוסף – עמדת השלטון (תוניסיה). בתוניסיה, שקיבלה עצמאות ב־1956, הכריז הנשיא חביב בורגיבה על שוויון לכל האזרחים, ואף מינה שר יהודי בממשלתו הראשונה. כשפרצו הפרעות ביוני 1967, גינה אותן בורגיבה ופנה לקהילה היהודית בהבעת צער. עמדת השלטון מיתנה את האלימות, אבל לא עצרה את היציאה: רוב יהודי תוניסיה עזבו בשנים 1956–1967, בעיקר לצרפת ולישראל, בשל המדיניות הכלכלית, ההגבלות הבלתי רשמיות והתחושה שאין להם עתיד במדינה.
(גורמים מקובלים נוספים: הקמת מדינת ישראל ומלחמת העצמאות; הלאומיות הערבית; מעמד היהודים בשלטון הקולוניאלי; פעילות ציונית.)
למה זה מקבל ניקוד מלא:
טעות נפוצה: להציג השפעות של 1948 כאילו הן של 1967; או לנקוב במספרי הרוגים בלי ודאות – אפשר לכתוב "עשרות" או "יהודים נרצחו" בלי מספר מדויק.
שאלה 12 · מלחמת ששת הימים (1967), מלחמת יום הכיפורים (1973)
בחרו באחת מן המלחמות: מלחמת ששת הימים או מלחמת יום הכיפורים.
– הציגו את המעורבות של אחת ממעצמות־העל (ארצות הברית, ברית המועצות) בתקופה שקדמה למלחמה.
– הסבירו כיצד השפיעה אחת מנקודות המפנה בלחימה על התוצאות של המלחמה.
– הסבירו את ההשפעה של המלחמה שבחרתם על ההתיישבות היהודית ועל היחסים בין מדינת ישראל לבין יהודי התפוצות.
– הסבירו את ההשפעה של מלחמה זו על מצרים ועל סוריה.
◂ פתרון מלא לשאלה 12
סעיף א
ששת הימים: ברית המועצות – תמכה במצרים ובסוריה וחימשה אותן; מסרה למצרים במאי 1967 ידיעה כוזבת על ריכוז כוחות ישראליים בגבול סוריה; ארצות הברית – הנשיא ג'ונסון ביקש מישראל להמתין ולא לפעול לבדה, וניסיון לארגן כוח ימי בין־לאומי לפתיחת מצרי טיראן לא התממש; הובנה כאי־התנגדות לפעולה ישראלית. נקודת מפנה: כניסת ירדן למלחמה (5 ביוני) – כיבוש ירושלים המזרחית (7 ביוני) והגדה המערבית; ההחלטה לתקוף ברמת הגולן (9 ביוני) – כיבוש הגולן עד 10 ביוני; (מקובל: השמדת חיל האוויר המצרי). יום הכיפורים: ברית המועצות – חימשה את מצרים וסוריה (טילי נ"מ ונ"ט, סקאדים) אף אחרי גירוש היועצים (יולי 1972); ארצות הברית – תמכה בישראל, דחקה בה שלא לפתוח במכה מקדימה; מדיניות ה"דטנט". נקודת מפנה: כישלון המתקפה המצרית (14 באוקטובר) וצליחת התעלה בידי צה"ל (15–16 באוקטובר) – כיתור הארמייה השלישית, התקדמות לק"מ 101, הפסקת אש (החלטה 338) ושיחות ישירות; בצפון – הדיפת הסורים לקו הסגול (10 באוקטובר) ופריצה לשטח סוריה, החזרת החרמון.
מה השאלה מבקשת: בוחרים מלחמה אחת. שתי מטלות: (1) "הציגו" את מעורבותה של מעצמת־על אחת לפני המלחמה. (2) "הסבירו" כיצד נקודת מפנה אחת בלחימה השפיעה על תוצאות המלחמה – קשר סיבתי. כאן מוצגת תשובה לכל אחת מן המלחמות; בבחינה עונים על אחת בלבד.
תשובה מלאה:
אפשרות 1 – מלחמת ששת הימים (1967).
מעורבות מעצמת־על – ברית המועצות: ברית המועצות, שהתחרתה עם ארצות הברית במסגרת המלחמה הקרה על השפעה במזרח התיכון, תמכה במצרים ובסוריה וחימשה אותן במטוסים, בטנקים ובתותחים. באמצע מאי 1967 מסרה למצרים ידיעה כוזבת שלפיה ישראל מרכזת כוחות בגבול סוריה ומתכוננת לתקוף. בעקבות ידיעה זו הכניס נאצר את צבאו לסיני, והחלה ההסלמה שהובילה למלחמה.
(מקובל גם – ארצות הברית: הנשיא ג'ונסון, שהיה מעורב במלחמת וייטנאם, ביקש מישראל להמתין ולא לפעול לבדה, והבטיח לפעול לפתיחת מצרי טיראן, אך הניסיון לארגן כוח ימי בין־לאומי לא התממש. בסוף מאי ובתחילת יוני הובנה עמדתה כאי־התנגדות לפעולה ישראלית.)
נקודת מפנה – כניסת ירדן למלחמה: ישראל פנתה למלך חוסיין והציעה שלא יצטרף ללחימה, אבל ב־5 ביוני פתחה ירדן באש לאורך הגבול ובירושלים. צה"ל הגיב, וב־7 ביוני שוחררה העיר העתיקה, ובתוך יממה נוספת נכבשה כל הגדה המערבית עד נהר הירדן. בכך הפכה הלחימה, שתוכננה בעיקר נגד מצרים, למלחמה בשלוש חזיתות, ותוצאתה כללה את איחוד ירושלים ואת השליטה ביהודה ושומרון ובאוכלוסייה הפלסטינית שבהם – תוצאה שעיצבה את הוויכוח הפוליטי בישראל לשנים רבות.
(מקובל גם: ההחלטה ב־9 ביוני לתקוף ברמת הגולן – הכיבוש עד הפסקת האש ב־10 ביוני הרחיק את הסכנה מיישובי עמק החולה; או השמדת חיל האוויר המצרי בבוקר 5 ביוני, שהעניקה לצה"ל עליונות אווירית ואפשרה את כיבוש סיני.)
אפשרות 2 – מלחמת יום הכיפורים (1973).
מעורבות מעצמת־על – ברית המועצות: ברית המועצות היתה הספקית העיקרית של הנשק למצרים ולסוריה. אף שסאדאת גירש ביולי 1972 את היועצים הסובייטיים, המשיכה ברית המועצות לספק לשתי המדינות סוללות טילי נ"מ, טילים נגד טנקים וטילי קרקע־קרקע. מערך טילי הנ"מ לאורך התעלה ובגולן נועד לנטרל את עליונות חיל האוויר הישראלי, והוא שאפשר למצרים לתכנן את צליחת התעלה.
(מקובל גם – ארצות הברית: ארצות הברית, שקידמה "הפשרה" (דטנט) עם ברית המועצות, תמכה בישראל אך העדיפה את השקט; בבוקר 6 באוקטובר החליטה ישראל שלא לפתוח במכה מקדימה, בין היתר כדי לשמור על תמיכתה.)
נקודת מפנה – כישלון המתקפה המצרית וצליחת התעלה בידי צה"ל: ב־14 באוקטובר יצאו כוחות שריון מצריים גדולים מראשי הגשר שבסיני, מחוץ לטווח ההגנה של טילי הנ"מ, ונבלמו בקרב שריון גדול באבדות כבדות. כבר בלילה שבין 15 ל־16 באוקטובר צלחו כוחות צה"ל את התעלה ממערב, הרחיבו את ראש הגשר ופגעו בסוללות טילי הנ"מ. בהמשך כותרה הארמייה השלישית המצרית, וכוחות צה"ל הגיעו לק"מ 101 מקהיר. המצב הזה הוביל את המעצמות לכפות הפסקת אש (החלטה 338, 22 באוקטובר), ובעקבות כיתור הארמייה נפתחו לראשונה שיחות ישירות בין קצינים ישראלים למצריים בק"מ 101. כך הסתיימה המלחמה בהישג צבאי לישראל, לצד ההישג המצרי בתחילתה – ומצב זה אפשר לשני הצדדים לפנות בהמשך לדרך המדינית.
(מקובל גם: בחזית הצפון נהדפו הכוחות הסוריים עד 10 באוקטובר לקו הפסקת האש של 1967 ("הקו הסגול"), וצה"ל פרץ לשטח סוריה והתקרב לטווח ארטילרי מדמשק; בסוף המלחמה הוחזר גם מוצב החרמון.)
למה זה מקבל ניקוד מלא: הוצגה מעורבות קונקרטית של מעצמה אחת לפני המלחמה, עם עובדות; נבחרה נקודת מפנה מוגדרת והוסבר במפורש הקשר הסיבתי בינה לבין תוצאות המלחמה, ולא רק תוארו הקרבות.
טעות נפוצה: לכתוב על הרכבת האווירית האמריקנית כמעורבות "שקדמה למלחמה" – היא התרחשה במהלך המלחמה; או לתאר את נקודת המפנה בלי להסביר מה השתנה בגללה בתוצאות.
סעיף ב
ששת הימים: התיישבות – תחילת ההתיישבות בשטחים: רמת הגולן (מרום גולן, יולי 1967), כפר עציון (ספטמבר 1967), חברון וקריית ארבע (1968 ואילך), בקעת הירדן ותוכנית אלון; שכונות בירושלים המאוחדת. תפוצות – גל הזדהות וגאווה, תרומות ומתנדבים; גידול בעלייה ממערב; התעוררות יהדות ברית המועצות. מצרים – תבוסה ואבדן סיני; התפטרות נאצר וחזרתו (9–10 ביוני); תעלת סואץ נסגרה; ועידת חרטום ו"שלושת הלאווים"; מלחמת ההתשה; תלות גוברת בברית המועצות. סוריה – אבדן רמת הגולן; דחיית החלטה 242; תמיכה בארגוני מחבלים; התחמשות סובייטית. יום הכיפורים: התיישבות – הקמת "גוש אמונים" (1974) והמאבק על ההתיישבות בשומרון (סבסטיה, 1974–1975); ויכוח על עתיד השטחים; (מקובל: "שלום עכשיו" 1978). תפוצות – מגביות חירום ומתנדבים, לובי פרו־ישראלי; ירידה בעלייה אחרי המלחמה. מצרים – שיקום הכבוד הלאומי; הסכם הפרדת הכוחות (ינואר 1974), הסדר הביניים (1975), פתיחת התעלה (יוני 1975), ביקור סאדאת (1977) והסכם השלום (1979); מעבר לחסות ארצות הברית. סוריה – הסכם הפרדת הכוחות (31 במאי 1974), החזרת קוניטרה, כוח או"ם; שקט בגבול הגולן לצד קו נוקשה ותמיכה במחבלים בלבנון.
מה השאלה מבקשת: בהתאם למלחמה שנבחרה. שתי מטלות: (1) "הסבירו" את השפעת המלחמה על ההתיישבות היהודית ועל היחסים עם יהודי התפוצות. (2) "הסבירו" את השפעתה על מצרים ועל סוריה. כאן מוצגת תשובה לכל אחת מן המלחמות; בבחינה עונים על המלחמה שנבחרה.
תשובה מלאה:
אפשרות 1 – מלחמת ששת הימים.
ההתיישבות היהודית: כיבוש השטחים פתח את הדרך להתיישבות יהודית בהם. כבר ביולי 1967 עלו מתיישבים לרמת הגולן (קיבוץ מרום גולן), ובספטמבר 1967 חודש כפר עציון, שנפל במלחמת העצמאות. בפסח 1968 התיישבה קבוצה בחברון, ובעקבות זאת הוקמה קריית ארבע. בבקעת הירדן הוקמו יישובים על פי "תוכנית אלון", שהציעה לשמור על אזורים בעלי חשיבות ביטחונית, ובירושלים המאוחדת נבנו שכונות חדשות. ההתיישבות הזאת עוררה ויכוח פוליטי עמוק על עתיד השטחים.
היחסים עם יהודי התפוצות: "תקופת ההמתנה" עוררה בתפוצות חרדה לגורל ישראל, והניצחון – ובייחוד שחרור הכותל – עורר גל של הזדהות וגאווה. נאספו תרומות בהיקף חסר תקדים, אלפי מתנדבים הגיעו לארץ, ובשנים שאחרי המלחמה גדלה העלייה מארצות המערב. המלחמה עוררה גם את יהודי ברית המועצות, שהחלו לדרוש לעלות לישראל. הקשר בין ישראל לתפוצות התהדק, וישראל נעשתה מרכז הזהות היהודית של רבים.
מצרים: מצרים איבדה את חצי האי סיני ואת רצועת עזה, וחיל האוויר וצבאה ספגו מכה קשה. ב־9 ביוני הודיע נאצר על התפטרותו, ולמחרת חזר בו בעקבות הפגנות המונים. תעלת סואץ נסגרה לשיט. מצרים לא השלימה עם התבוסה: בוועידת חרטום (ספטמבר 1967) הצטרפה ל"שלושת הלאווים", ב־1969 פתחה במלחמת ההתשה לאורך התעלה, ונעשתה תלויה עוד יותר בנשק ובסיוע של ברית המועצות.
סוריה: סוריה איבדה את רמת הגולן, שממנה הפגיזה במשך שנים את יישובי עמק החולה. היא דחתה את החלטה 242, המשיכה לתמוך בארגוני המחבלים, ובנתה מחדש את צבאה בסיוע סובייטי – עם שאיפה להשיב את הגולן בכוח, ששימשה מניע למלחמת 1973.
אפשרות 2 – מלחמת יום הכיפורים.
ההתיישבות היהודית: המשבר שאחרי המלחמה והחשש מנסיגה מן השטחים במסגרת הסדרים מדיניים הובילו להקמת "גוש אמונים" ב־1974 – תנועה, רובה מן הציונות הדתית, שראתה בהתיישבות ביהודה ושומרון ערך דתי ולאומי. התנועה ניסתה שוב ושוב להתיישב בסבסטיה שבשומרון (1974–1975), עד שהושגה פשרה עם הממשלה. מכאן ואילך הלכה ההתיישבות בשטחים והתרחבה, והוויכוח עליה העמיק; כנגדה קמה ב־1978 תנועת "שלום עכשיו", שקראה לפשרה טריטוריאלית תמורת שלום.
היחסים עם יהודי התפוצות: גם במלחמה זו התגייסו יהודי התפוצות לעזרת ישראל – נערכו מגביות חירום גדולות, הגיעו מתנדבים, והקהילות פעלו להשגת תמיכה פוליטית בממשלותיהן, ובייחוד בארצות הברית. עם זאת, תדמית ישראל כמדינה חזקה ובטוחה נפגעה, ובשנים שאחרי המלחמה ירד מספר העולים מארצות המערב.
מצרים: ההישג הראשוני – צליחת התעלה ופריצת קו בר־לב – החזיר למצרים את כבודה הלאומי, ואפשר לסאדאת לפנות לדרך מדינית בלי להיראות מובס. מצרים עברה מחסות ברית המועצות לחסות ארצות הברית. נחתמו הסכם הפרדת הכוחות (ינואר 1974) והסדר הביניים (1975), תעלת סואץ נפתחה מחדש ביוני 1975, ובהמשך הגיע סאדאת לירושלים (נובמבר 1977) ונחתמו הסכמי קמפ דייוויד (1978) והסכם השלום (1979), שבו הוחזר סיני למצרים.
סוריה: סוריה לא השיגה את מטרתה להחזיר את הגולן, ואף איבדה שטח נוסף במלחמה. בהסכם הפרדת הכוחות (31 במאי 1974) קיבלה בחזרה את העיר קוניטרה ושטח קטן, והוצב כוח או"ם בין הצבאות. מאז שמרה סוריה על שקט בגבול הגולן, אך המשיכה לנקוט קו נוקשה כלפי ישראל ותמכה בארגוני מחבלים שפעלו מלבנון.
למה זה מקבל ניקוד מלא: הוסברו ארבע השפעות – על ההתיישבות, על הקשר עם התפוצות, על מצרים ועל סוריה – כל אחת כתוצאה ברורה של המלחמה, עם שמות, מקומות ותאריכים מדויקים.
טעות נפוצה: לכתוב על "מדינות ערב" באופן כללי במקום להבחין בין מצרים לסוריה, או לתאר את ההתיישבות אחרי 1973 בלי לקשור אותה לתוצאות המלחמה.
שאלה 13 · העלייה והקליטה בשנות החמישים והשישים
– הסבירו שלושה גורמים שאפשרו את העלייה ההמונית למדינת ישראל בשנות החמישים והשישים: שני גורמים הקשורים במדיניות של מדינת ישראל, וגורם אחד הקשור במצב בארצות המוצא.
– תארו את הקשיים שיצרה העלייה ההמונית למדינת ישראל בשני תחומים.
הציגו שניים מן הפתרונות של המדינה בהתמודדות עם הקושי בקליטת העולים בתחום החינוך.
הסבירו כיצד אחד מן הפתרונות שהצגתם יצר קושי נוסף.
◂ פתרון מלא לשאלה 13
סעיף א
מדיניות ישראל (2): מדיניות "שערים פתוחים" – מגילת העצמאות ("פתוחה לעלייה יהודית ולקיבוץ גלויות") וחוק השבות (1950), שהעניק לכל יהודי זכות לעלות; ארגון מבצעי עלייה ומימונם בידי המדינה והסוכנות היהודית ("על כנפי נשרים" 1949–1950, "עזרא ונחמיה" 1950–1952); הסכמים דיפלומטיים וחשאיים עם ממשלות ארצות המוצא (מזרח אירופה, מרוקו – "מבצע יכין"); ביטול מגבלות הספר הלבן. ארצות המוצא (1): ניצולי שואה במחנות העקורים; יחס עוין ופגיעות ביהודי ארצות ערב לאחר הקמת המדינה; הדה־קולוניזציה בצפון אפריקה; משטרים קומוניסטיים במזרח אירופה שהתירו מדי פעם יציאה (בולגריה 1948–1949, פולין 1956–1957). קשיים (2): כלכלי – מחסור במזון, בדיור ובמטבע זר, משטר הצנע והקיצוב; תעסוקה – אבטלה, עבודות יזומות; חברתי־תרבותי – פערים בין ותיקים לעולים, מדיניות כור ההיתוך; בריאות – מחלות, קשישים ונכים רבים; ביטחוני – יישובי עולים בגבול חשופים להסתננות.
מה השאלה מבקשת: שתי מטלות. (1) "הסבירו" שלושה גורמים שאפשרו את העלייה ההמונית – שניים הקשורים במדיניות ישראל ואחד הקשור בארצות המוצא. (2) "תארו" את הקשיים שיצרה העלייה למדינה בשני תחומים שונים.
תשובה מלאה:
גורם ראשון הקשור במדיניות ישראל: מדיניות "שערים פתוחים" וחוק השבות. עם הקמת המדינה בוטלו מגבלות העלייה של השלטון הבריטי, ובמגילת העצמאות נקבע כי "מדינת ישראל תהא פתוחה לעלייה יהודית ולקיבוץ גלויות". ב־1950 חוקקה הכנסת את חוק השבות, שקבע שכל יהודי זכאי לעלות לארץ. ההנהגה, ובראשה דוד בן־גוריון, ראתה בעלייה ההמונית יעד לאומי עליון – לחיזוק הרוב היהודי, לביטחון ולמימוש הציונות – ולכן נפתחו השערים כמעט בלי הגבלה, גם בשעה של מחסור כבד.
גורם שני הקשור במדיניות ישראל: ארגון מבצעי עלייה ומימונם. המדינה והסוכנות היהודית לא הסתפקו בפתיחת השערים, אלא יזמו את העלייה, הסדירו את היציאה ומימנו את ההובלה. כך הועלו רוב יהודי תימן במבצע "על כנפי נשרים" (1949–1950) ורוב יהודי עיראק במבצע "עזרא ונחמיה" (1950–1952). ישראל אף ניהלה מגעים דיפלומטיים וחשאיים עם ממשלות שהגבילו את היציאה – כמו מרוקו, שממנה יצאו כ־97 אלף יהודים ב"מבצע יכין" (1961–1964), וארצות מזרח אירופה.
גורם הקשור בארצות המוצא: מצבם של היהודים בארצות ערב אחרי הקמת המדינה. הסכסוך הישראלי־ערבי הביא לכך שבארצות ערב זוהו היהודים עם האויב: בעיראק הוגדרה הציונות כפשע, ובמרס 1950 התירה הממשלה ליהודים לצאת בתנאי שיוותרו על אזרחותם; במצרים נעצרו ונעקרו יהודים רבים ב־1948 וב־1956. המצוקה הזאת דחפה קהילות שלמות לעזוב, ומדינת ישראל הייתה היעד העיקרי.
(מקובל גם: מצב ניצולי השואה במחנות העקורים באירופה; משטרים קומוניסטיים במזרח אירופה שהתירו מדי פעם יציאה – רוב יהודי בולגריה עלו ב־1948–1949, ומפולין עלו עשרות אלפים ב־1956–1957.)
הקשיים שיצרה העלייה ההמונית.
תחום ראשון – הכלכלי. בשנים 1948–1951 עלו כ־690 אלף עולים, והאוכלוסייה היהודית יותר מהוכפלה, בשעה שהמשק הצעיר היה מותש ממלחמת העצמאות ונעדר מטבע זר. היה מחסור חמור במזון, בדיור ובחומרי גלם. כדי להבטיח מזון לכולם הנהיגה הממשלה ב־1949 את משטר הצנע: מצרכי יסוד חולקו בקיצוב, לפי תלושים, ובמקביל פרח "שוק שחור".
תחום שני – התעסוקה. רבים מן העולים הגיעו בלי מקצוע המתאים למשק הישראלי, והמשק לא יכול היה לספק עבודה לכולם. שיעור האבטלה במעברות היה גבוה, והמדינה נאלצה לספק "עבודות יזומות" – ייעור, סלילת כבישים וסיקול שדות – בשכר נמוך. עולים רבים, ובהם סוחרים ובעלי מלאכה, הופנו לחקלאות שלא הכירו.
(תחומים נוספים מקובלים: חברתי־תרבותי – פערים בין הוותיקים לעולים ומדיניות "כור ההיתוך" שפגעה במורשת העולים; בריאות – עולים רבים היו חולים, קשישים או נכים, והמערכת הרפואית לא עמדה בעומס; דיור – מחנות עולים ומעברות.)
למה זה מקבל ניקוד מלא: הוסברו שלושה גורמים בדיוק בחלוקה שנדרשה, וכל אחד מוסבר כגורם שאפשר את העלייה, עם דוגמה עובדתית; תוארו קשיים בשני תחומים שונים, עם פרטים מדויקים.
טעות נפוצה: להביא כגורם "הקשור במדיניות ישראל" את מצוקת היהודים בארצות המוצא, או לתאר את שני הקשיים מאותו תחום (למשל מחסור במזון וקיצוב, שניהם כלכליים).
סעיף ב
פתרונות (2): חוק לימוד חובה (1949) – חינוך חובה חינם לילדים בגילאי 5–13; הקמת בתי ספר במחנות העולים ובמעברות ושליחת מורות־חיילות; אולפנים ללימוד עברית למבוגרים (הראשון בירושלים, 1949); עליית הנוער – פנימיות וקיבוצים לבני נוער עולים; חוק חינוך ממלכתי (1953) שביטל את הזרמים וקבע תוכנית לימודים אחידה. קושי נוסף, למשל: המאבק בין הזרמים על חינוך ילדי העולים במחנות – טענות לכפייה חילונית על ילדי תימן, ועדת פרומקין (1950), משבר קואליציוני והתפטרות הממשלה (1951) ובחירות מוקדמות; תוכנית לימודים אחידה ברוח "כור ההיתוך" – זלזול במורשת העולים, פער בין ילדים להורים ופגיעה בסמכות ההורים; הסללת ילדי עולים למסלולים מקצועיים ופערים בהישגים; פנימיות עליית הנוער – ניתוק בני נוער ממשפחותיהם.
מה השאלה מבקשת: שתי מטלות. (1) "הציגו" שני פתרונות שהמדינה נקטה כדי לקלוט את העולים בתחום החינוך. (2) "הסבירו" כיצד אחד מן הפתרונות שהוצגו יצר בעצמו קושי חדש – קשר סיבתי מפורש בין הפתרון לבין הבעיה.
תשובה מלאה:
עשרות אלפי ילדים עולים הגיעו בתוך שנים ספורות, רבים מהם מקהילות שבהן לא היה חינוך פורמלי לכולם, ורובם לא דיברו עברית. המדינה ראתה בחינוך כלי מרכזי לשילוב העולים ולגיבוש חברה אחת, ונקטה כמה פתרונות:
פתרון ראשון: חוק לימוד חובה (1949). הכנסת הראשונה חוקקה חוק שקבע חינוך חובה חינם לכל הילדים בגילאי 5 עד 13. בעקבותיו הוקמו בתי ספר וגנים גם במחנות העולים ובמעברות, ונשלחו אליהם מורים, ובהמשך גם "מורות־חיילות" מצה"ל.
פתרון שני: האולפנים ועליית הנוער. למבוגרים הוקמו אולפנים – בתי ספר ללימוד מרוכז של עברית, שהראשון בהם נפתח בירושלים ב־1949 – כדי שהעולים יוכלו להשתלב בעבודה ובחברה. בני נוער רבים נקלטו במסגרת "עליית הנוער", בפנימיות ובקיבוצים, ושם למדו ועבדו.
(פתרון נוסף מקובל: חוק חינוך ממלכתי (1953), שביטל את הזרמים המפלגתיים בחינוך וקבע מערכת ממלכתית ותוכנית לימודים אחידה.)
כיצד הפתרון הראשון יצר קושי נוסף: החלת חינוך חובה במחנות העולים הובילה למאבק חריף בין "הזרמים" – הזרמים של תנועות הפועלים והזרמים הדתיים – על השאלה מי יחנך את ילדי העולים, משום שכל זרם קשור היה למפלגה וחינוך הילדים נתפס כהשפעה פוליטית על דור שלם. במחנות העולים התעוררו טענות שמדריכים ומורים מן הזרם החילוני כופים אורח חיים חילוני על ילדים ממשפחות דתיות, בעיקר ילדי עולי תימן – למשל גזיזת פאות. ב־1950 הוקמה ועדת חקירה (ועדת פרומקין) לבירור הטענות, והוויכוח על החינוך במעברות גרם למשבר קואליציוני: בפברואר 1951 התפטר בן־גוריון, והתקיימו בחירות מוקדמות לכנסת. כך פתרון שנועד לשלב את הילדים הפך את חינוכם לזירת מאבק פוליטי, ופגע באמון של עולים רבים במוסדות המדינה.
(מקובל גם: תוכנית הלימודים האחידה, ברוח "כור ההיתוך", דחקה את מורשת העולים ויצרה פער בין הילדים להוריהם ופגעה בסמכות ההורים; ילדי עולים רבים הוסללו למסלולים מקצועיים, והפער בהישגים בין ילדי עולים מארצות האסלאם לבין ילדי ותיקים נמשך שנים; הפנימיות של עליית הנוער ניתקו בני נוער ממשפחותיהם ומתרבותם.)
למה זה מקבל ניקוד מלא: הוצגו שני פתרונות שונים ומוגדרים בתחום החינוך, עם פרטים עובדתיים; נבחר אחד מהם, והוסבר במפורש כיצד הוא עצמו יצר קושי חדש, עם עובדות מדויקות.
טעות נפוצה: להסביר קושי כללי של ילדי העולים (שפה, עוני) שאינו נובע מן הפתרון שהוצג, או להסביר קושי של פתרון שלא הוצג בחלק הראשון.