מתכונת 7 בהיסטוריה (שאלון 22261) - פתרון מלא

מה השאלה מבקשת: לנמק את הטענה שהרעב בגטאות היה אמצעי מכוון של הנאצים, על סמך שתי עובדות מן הקטע ועובדה אחת מן הידע.

תשובה מלאה:
הטענה נכונה: הרעב בגטאות לא נבע ממחסור כללי במזון בשל המלחמה, אלא מהחלטות של השלטון הנאצי, והוא שירת את מטרותיו – הכחדה עקיפה של היהודים באמצעות תנאי חיים בלתי אפשריים, השפלתם ושבירת כוחם.
עובדה ראשונה מן הקטע – הקצבת המזון נקבעה בידי הגרמנים ובאופן מפלה: בקטע: "השלטונות הגרמניים קבעו את כמות המזון שתיכנס לגטו", והמנה הרשמית ליהודי "סיפקה כ־180 קלוריות ליום, פחות משליש מן המנה שהוקצבה לפולני וחלק קטן מן המנה שהוקצבה לגרמני". אילו היה מדובר במחסור שנגרם בגלל המלחמה, הוא היה פוגע בכולם באופן דומה; ההבדל העצום בין המנות מראה שזו מדיניות מכוונת, המבוססת על המדרג הגזעני של האידאולוגיה הנאצית, שבו היהודי נמצא בתחתית.
עובדה שנייה מן הקטע – היהודים נמנעו מלהשיג מזון בכוחות עצמם: בקטע: "חנויות ובתי מלאכה הוחרמו" ו"רוב היהודים איבדו את מקורות פרנסתם", ובנוסף נדחסו לגטו סגור ("כ־30% מתושבי העיר [...] בשטח שהיה כ־2.4% בלבד משטחה"). הנאצים נטלו מן היהודים את האפשרות להתפרנס ולקנות מזון, ובו בזמן סגרו אותם מאחורי חומה – וכך הרעב היה תוצאה ישירה של מדיניותם.
עובדה מן הידע: הנאצים פעלו כדי למנוע הכנסת מזון לגטו בדרכים שלא אישרו. כל הסחורות שנכנסו לגטו ויצאו ממנו עברו בפיקוח גרמני, ומסתיו 1941 נקבע עונש מוות ליהודי שיוצא מן הגטו בלי היתר; מבריחים, ובהם ילדים, נורו ליד החומה. אילו המטרה הייתה רק לבודד את היהודים, לא היה צורך להילחם בהכנסת המזון. (מקובל גם: הפער בין מצב המזון בגטו לבין המצב בעיר שמחוץ לחומה, שבה המזון היה מוגבל אך לא ברמת רעב כזו; או העובדה שהנאצים העדיפו להחזיק את היהודים בגטו אף שידעו על שיעורי התמותה הגבוהים בו.)
מכאן שהרעב היה חלק מן המדיניות הנאצית כלפי היהודים – "הכחדה עקיפה" – עוד לפני שהחל הרצח השיטתי.

למה זה מקבל ניקוד מלא: הטענה מנומקת בהיגיון ברור (החלטה גרמנית ולא מחסור כללי + קשר למטרות הנאצים). שתי העובדות מן הקטע שונות זו מזו ומצוטטות, והעובדה מן הידע מדויקת ואינה מופיעה בקטע. כל עובדה מקושרת במפורש לטענה.

טעות נפוצה: להביא עובדות על הרעב (למשל מספר המתים) בלי להסביר מדוע הן מוכיחות שמדובר באמצעי מכוון; או להביא כ"עובדה מן הידע" נתון שכבר מופיע בקטע.

מה השאלה מבקשת: שני חלקים: (1) לבחור מקור מספר הלימוד ולהסביר כיצד מתבטא בו עקרון מרחב המחיה; (2) להסביר את הקשר בין מרחב המחיה לתורת הגזע.

תשובה מלאה:
המקור שבחרתי: קטע מן הכרך השני של ספרו של אדולף היטלר "מאבקי" ("מיין קאמפף"), שראה אור ב־1926, בפרק העוסק במדיניות החוץ של גרמניה כלפי המזרח. בקטע כותב היטלר שהנאציונל־סוציאליסטים "עוצרים את התנועה הגרמנית האינסופית לדרום ולמערב" ומפנים את מבטם "אל הארץ שבמזרח", ומוסיף שכאשר מדברים היום על אדמה חדשה באירופה, אפשר לחשוב בראש ובראשונה רק על רוסיה ועל המדינות שבגבולה.
כיצד בא העיקרון לידי ביטוי: עקרון מרחב המחיה קובע שהעם הגרמני זקוק לשטח גדול יותר כדי לגדול, להתפרנס ולהבטיח את קיומו, ושעליו להשיג שטח זה בכוח. במקור היטלר מגדיר במפורש את כיוון ההתפשטות – מזרח אירופה וברית המועצות ("רוסיה") – ודוחה את רעיון המושבות שמעבר לים. השטח הדרוש אינו נתפס כדבר שאפשר להשיג במשא ומתן, אלא כמטרה של מלחמה.

הקשר בין מרחב המחיה לתורת הגזע: לפי תורת הגזע, ההיסטוריה היא מאבק בין גזעים, והגזע החזק זכאי לשטח על חשבון החלש. הגזע הארי, כגזע עליון, זכאי אפוא לאדמות שבמזרח, ואילו העמים הסלביים שיושבים בהן נחשבו "תת־אדם", שנועדו לשמש כוח עבודה, להיות מגורשים או להיכחד. מכאן שמרחב המחיה אינו רק דרישה כלכלית אלא נגזרת של תורת הגזע: האדמה ("קרקע") והגזע ("דם") קשורים זה בזה – ברוח הסיסמה "דם ואדמה". הקשר הזה התממש במלחמה: הפלישה לברית המועצות ("מבצע ברברוסה", 22 ביוני 1941) הוצגה כמלחמה גזעית־אידאולוגית, ובתוכנית "מזרח הכללית" תכננו הנאצים לגרש מיליוני סלבים וליישב את השטחים בגרמנים.

למה זה מקבל ניקוד מלא: תיאור ברור של המקור (מי, מה, מתי) + הסבר של עקרון מרחב המחיה + הצבעה על הביטוי שלו בפרטים מן המקור. בחלק השני – הסבר מנומק של הקשר (זכות הגזע העליון לשטח, נחיתות הסלבים, "דם ואדמה"), ומומלצת דוגמה למימוש. מקובל גם: תזכיר הוסבך (פרוטוקול הפגישה של היטלר עם ראשי הצבא ומשרד החוץ, 5 בנובמבר 1937), שבו הוצג הצורך במרחב מחיה כמטרה שיש להשיג במלחמה.

טעות נפוצה: לבחור מקור שעוסק בתורת הגזע או באנטישמיות בלבד, בלי קשר לשטח; או להסביר את מרחב המחיה רק כדרישה לביטול חוזה ורסאי ולהחזרת השטחים שאבדו – הנאצים שאפו להרבה יותר מגבולות 1914.
בבחינה: ציינו את שם הספר, ההוצאה והעמוד שממנו לקחתם את המקור.

מה השאלה מבקשת: לבחור שניים מן המהלכים הצבאיים בשנים 1939–1941 ולהסביר כיצד השפיע כל אחד מהם על המדיניות של הנאצים כלפי היהודים בשטחים שבשליטתם.

תשובה מלאה:
מהלך צבאי ראשון – כיבוש פולין (ספטמבר 1939):
בעקבות הכיבוש נעשתה גרמניה לשליטה על כמעט שני מיליון יהודים – פי כמה ממספר היהודים שנותרו בגרמניה עצמה. המדיניות שהייתה מוכוונת עד אז לדחיקת היהודים להגר לא התאימה עוד למספר עצום כזה, ובמקומה החלה מדיניות של בידוד, ריכוז, נישול וניצול. היהודים חויבו לענוד סרט זרוע עם מגן דוד, נדרשו לעבודת כפייה, ורכושם הוחרם. בכל קהילה הוקם יודנראט, שהיה אחראי לביצוע הוראות הגרמנים. יהודים מן השטחים שסופחו לרייך גורשו לגנרל־גוברנמן, ובהדרגה רוכזו היהודים בגטאות – בלודז' באביב 1940 ובוורשה בסתיו 1940. הכיבוש יצר אפוא את המסגרת של "השלב המקדים" – ריכוז היהודים בערים ובגטאות כהכנה ל"פתרון" עתידי.

מהלך צבאי שני – כיבוש צרפת ומערב אירופה (מאי–יוני 1940):
הניצחון המהיר במערב הביא תחת שלטון גרמני גם את יהודי צרפת, בלגיה, הולנד ולוקסמבורג. בארצות אלה נדרשו היהודים להירשם, ורכושם ועסקיהם הועברו בהדרגה לידיים לא־יהודיות. הניצחון עורר אצל הנאצים גם את הרעיון לגרש את כל יהודי אירופה אל האי מדגסקר שבאפריקה, שהיה מושבה צרפתית ("תוכנית מדגסקר", קיץ 1940). התוכנית נגנזה משום שבריטניה לא הובסה והמשיכה לשלוט בים, ולכן לא ניתן היה להעביר המונים בדרך זו. באוקטובר 1940 גורשו אלפי יהודים מחבלי באדן והסער־פפאלץ שבגרמניה אל מחנות בדרום צרפת. המהלך הצבאי הרחיב אפוא את המדיניות האנטי־יהודית לארצות מערב אירופה, והעמיד את הנאצים בפני השאלה מה לעשות במיליוני היהודים שבשליטתם, שאת "פינויים" לא היה אפשר לבצע כל עוד נמשכה המלחמה.

(מהלך שאפשר להציג במקום אחד מהם: הפלישה לברית המועצות ב־22 ביוני 1941 – המלחמה הוצגה כ"מלחמת השמדה" נגד "הבולשביזם היהודי", ובעקבות הצבא נעו האיינזצגרופן ורצחו את היהודים בירי המוני ליד מקומות מגוריהם, למשל בפונאר שליד וילנה ובבאבי יאר שליד קייב, שם נרצחו יותר משלושים אלף יהודים בתוך יומיים בסוף ספטמבר 1941. זה היה המעבר מבידוד וריכוז להרג המוני.)

למה זה מקבל ניקוד מלא: הוצגו שני מהלכים צבאיים שונים בתוך התקופה 1939–1941, כל אחד עם תאריך ותיאור מדויק, ולכל אחד הוסברה השפעה ברורה על המדיניות כלפי היהודים: כיבוש פולין – מעבר לבידוד, לריכוז ולגטאות; כיבוש מערב אירופה – הרחבת הרדיפות ותוכנית מדגסקר. ההסבר מראה כיצד הנסיבות הצבאיות (מספר היהודים בשליטה הגרמנית, השליטה בים) עיצבו את המדיניות.

טעות נפוצה: לתאר את המהלך הצבאי עצמו (התקדמות הצבאות, הקרבות) בלי להסביר את השפעתו על היהודים, או לבחור מהלכים שאחרי 1941 (כמו סטלינגרד או כיבוש הונגריה).

מה השאלה מבקשת: "נמקו את הטענה" – להראות, בשני נימוקים לפחות, שהעבר המשותף לא שימש רק לזכירה אלא גם לחיזוק התביעה לעצמאות מדינית בהווה. לבסס נימוק אחד לפחות על הקטע ונימוק אחד לפחות על מה שלמדתם.

תשובה מלאה:
הטענה נכונה: אנשי הרוח היוונים לא הסתפקו בטיפוח הזיכרון ההיסטורי, אלא הפכו אותו לכלי פוליטי שנועד להוכיח שליוונים מגיעה מדינה משלהם.

נימוק ראשון (מן הקטע) – העבר נועד לעורר את בני ההווה. קוראיס לא הוציא לאור את הכתבים הקדומים רק כדי לשמר אותם; הוא כתב להם הקדמות "שבהן קרא ליוונים בני זמנו להכיר את מורשת אבותיהם". המטרה הייתה שהיוונים, שחיו כנתינים עות'מאניים, יראו את עצמם כממשיכיהם של אבות שיצרו את הפילוסופיה, הדמוקרטיה והתרבות של יוון הקלאסית. מי שמאמין שהוא צאצא של עם גדול ומפואר מתקשה לקבל שלטון זר, ולכן העבר שימש לחיזוק הרצון להשתחרר.

נימוק שני (מן הקטע) – הקשר בין עבר להווה התבטא בשפה ובחיי היומיום. טיהור השפה "כדי לקרב אותה ללשון הקדומה" ומתן "שמות של גיבורי יוון העתיקה" לילדים יצרו רצף בין העבר להווה. כשהעבר נעשה חלק מן הזהות היומיומית, הוא עורר את המסקנה שהעם היווני צריך לשוב ולהיות עצמאי כפי שהיה בימי גדולתו. ואכן, הקטע מתאר כיצד אחרי שנים של טיפוח התודעה הוקמה "האגודה הידידותית", "ארגון חשאי שהכין את המרד", והמרד פרץ ב־1821.

נימוק שלישי (על פי מה שלמדתם) – העבר גייס תמיכה מחוץ ליוון. היוונים הציגו את מאבקם כמאבק לשחרור ארץ הולדתה של התרבות האירופית. בזכות ההערצה שרחשו משכילים באירופה ליוון העתיקה – בהשפעת התנועה הרומנטית – קמה באירופה תנועת אוהדי יוון (הפילהלנים): מתנדבים, ובהם המשורר האנגלי לורד ביירון, באו להילחם לצד היוונים, ודעת הקהל לחצה על הממשלות לסייע להם. בריטניה, צרפת ורוסיה התערבו במלחמה, ובשנת 1830 הכירו המעצמות במדינה היוונית העצמאית. כך הפך העבר המשותף לנכס פוליטי בזירה הבינלאומית.

לסיכום, הזיכרון של יוון העתיקה שימש את התנועה הלאומית היוונית כבסיס לתודעה לאומית, כמנוף לגיוס היוונים למרד וכאמצעי לקבלת תמיכה מאירופה – ולכן הוא שירת את השאיפה לעצמאות מדינית.

למה זה מקבל ניקוד מלא: יש עמדה ברורה; לפחות שני נימוקים שונים, כל אחד מקשר בין העבר לבין התביעה הפוליטית בהווה; נימוק אחד לפחות מבוסס על ציטוט מן הקטע, ונימוק אחד לפחות על ידע (למשל הפילהלנים, ביירון, התערבות המעצמות). מקובל גם נימוק על שיר המלחמה של ריגס פראיוס כקריאה פוליטית ישירה.

טעות נפוצה: לחזור על תיאור העבר היווני בלי להראות כיצד הוא שירת את התביעה לעצמאות; או לתאר את מהלך המרד בפירוט בלי לקשור אותו לטענה.

מה השאלה מבקשת: שתי מטלות. (1) "השוו" – הבדל אחד בין התנועה האיטלקית לפולנית בכל אחד משני התבחינים: עמדת המעצמות; השפעת הכנסייה הקתולית. (2) "הסבירו" – כיצד אחד ההבדלים מסביר את ההצלחה המוקדמת של איטליה ואת העצמאות המאוחרת של פולין.

תשובה מלאה:
תבחין ראשון – עמדת המעצמות כלפי התנועה.
באיטליה זכתה התנועה הלאומית לסיוע של מעצמה. ראש ממשלת פיימונטה, קאבור, כרת ברית עם קיסר צרפת נפוליאון השלישי (הסכם פלומביר, 1858), ובמלחמת 1859 הביסו צבאות צרפת ופיימונטה את אוסטריה בקרבות מג'נטה וסולפרינו, ולומברדיה צורפה לפיימונטה. גם בהמשך ניצלה איטליה את המצב הבין־לאומי: בזכות הברית עם פרוסיה במלחמה נגד אוסטריה (1866) קיבלה את ונציה, ולאחר שצרפת הוציאה את חייליה מרומא בזמן מלחמתה בפרוסיה (1870) נכבשה רומא.
בפולין, לעומת זאת, כל שלוש המעצמות השכנות – רוסיה, פרוסיה ואוסטריה – היו יריבות של התנועה, משום שהן עצמן חילקו ביניהן את פולין בסוף המאה ה־18. היה להן אינטרס משותף למנוע את הקמתה מחדש, והן שיתפו פעולה: רוסיה דיכאה את מרד נובמבר (1830–1831) ואת מרד ינואר (1863–1864), ובזמן מרד ינואר חתמה פרוסיה על הסכם עם רוסיה לסיוע בדיכוי המורדים. מעצמות המערב, בריטניה וצרפת, הביעו אהדה לפולנים אך לא התערבו לטובתם.
ההבדל: התנועה האיטלקית נעזרה במעצמה שנלחמה למענה, ואילו התנועה הפולנית עמדה לבדה מול שלוש מעצמות שפעלו נגדה יחד.

תבחין שני – השפעת הכנסייה הקתולית.
באיטליה הייתה הכנסייה גורם מעכב. האפיפיור שלט במדינת האפיפיור במרכז חצי האי, ואיחוד איטליה פירושו היה אובדן שטחו. באפריל 1848 הודיע האפיפיור פיוס התשיעי שלא ייצא למלחמה נגד אוסטריה הקתולית, וגם לאחר כיבוש רומא ב־1870 סירב להכיר בממלכת איטליה.
בפולין הייתה הכנסייה הקתולית גורם מסייע. היא הייתה מוסד פולני שהמשיך להתקיים גם לאחר חלוקת המדינה, והקתוליות הייתה סימן היכר של הזהות הפולנית מול השלטון הרוסי האורתודוקסי ומול השלטון הפרוסי הפרוטסטנטי. הכנסייה שמרה על השפה ועל המסורת הפולנית, וכמרים רבים השתתפו במרידות, ובעקבות זאת נרדפו בידי השלטונות.
ההבדל: באיטליה הכנסייה, שהייתה בעצמה שליטה של מדינה, עיכבה את האיחוד; בפולין הכנסייה חיזקה את התודעה הלאומית.

הסבר ההבדל בתוצאה (על פי תבחין עמדת המעצמות):
הקמת מדינה לאומית במאה ה־19 חייבה כוח צבאי שיוכל לגבור על המעצמות השולטות. לאיטליה היו גם מדינה עצמאית שהובילה את המאבק – פיימונטה, עם צבא ומלך – וגם בעלת ברית מעצמתית, צרפת, שנלחמה באוסטריה. כך הושג רוב האיחוד בשנים 1859–1861 (ממלכת איטליה הוכרזה במרץ 1861), והוא הושלם ב־1870 בזכות מלחמות של מעצמות אחרות. לפולין לא היו מדינה משלה ולא בעלת ברית; מרידותיה נכשלו מול צבאות רוסיה, ושלוש המעצמות המחלקות שמרו על הסדר הקיים. רק במלחמת העולם הראשונה, כאשר שלוש המעצמות האלה נחלשו וקרסו – המהפכה ברוסיה ותבוסת גרמניה ואוסטריה־הונגריה – נוצרה הזדמנות, ופולין הוכרזה כמדינה עצמאית בנובמבר 1918.

למה זה מקבל ניקוד מלא:

טעות נפוצה: לתאר את כל אחת מן התנועות בנפרד בלי לנסח במפורש את ההבדל בכל תבחין, או לכתוב שפולין זכתה לעצמאות במאה ה־19.

מה השאלה מבקשת: שתי מטלות: (1) "נמקו" את הטענה שתוכנית בזל היא פשרה בין שתי דרכים – יש להציג את שתי הדרכים ולהראות היכן כל אחת מהן מופיעה בתוכנית; (2) "הציגו" מסגרת ארגונית אחת שהוקמה בימי הרצל, ו"הסבירו" כיצד קידמה אחד מן האמצעים שבתוכנית.

תשובה מלאה:
לפני הקונגרס פעלו בתנועה הציונית שתי גישות. חובבי ציון, שפעלו בעיקר ברוסיה מאז שנות ה־80 של המאה ה־19, האמינו בהתיישבות מעשית והדרגתית בארץ ישראל, גם בלי הסכמה מדינית – "דונם פה ודונם שם". הרצל, לעומתם, דגל בציונות מדינית: קודם יש להשיג הכרה בין־לאומית (צ'רטר), ורק אחר כך עלייה המונית; הוא ראה בהתיישבות בלי הכרה "הסתננות" שסופה להיכשל.

תוכנית בזל משלבת את שתי הגישות. האמצעי הראשון – "פיתוח מכוון של יישוב ארץ ישראל על ידי איכרים, בעלי מלאכה ופועלי תעשייה יהודים" – הוא המשך דרכם של חובבי ציון: אין מחכים, מתיישבים כבר עכשיו. לעומתו, האמצעי הרביעי – "צעדי הכנה להשגת הסכמת הממשלות" – והביטוי במטרה "המובטח במשפט הכללי" הם ביטוי מובהק לדרכו של הרצל. הפשרה ניכרת גם בלשון: היישוב יפותח באופן "מכוון", כלומר מתוכנן ומאורגן על ידי התנועה – לא הסתננות פרטית ומפוזרת כפי שחשש הרצל, אבל גם לא המתנה עד להשגת הצ'רטר. לפשרה הייתה סיבה מעשית: רבים מצירי הקונגרס באו ממזרח אירופה והיו אנשי חובבי ציון. כדי שהקונגרס יאחד את כל הציונים לתנועה אחת היה צריך לכלול בתוכנית גם את דרכם, ולא רק את דרכו של הרצל.

מסגרת ארגונית: הקרן הקיימת לישראל, שהוקמה בקונגרס הציוני החמישי (1901). הקרן אספה תרומות מן העם היהודי בכל העולם (למשל באמצעות "הקופסה הכחולה") ורכשה בכספים אלה קרקעות בארץ ישראל, שנשארו קניין העם היהודי כולו ולא נמכרו לאנשים פרטיים. כך קידמה את האמצעי הראשון – פיתוח מכוון של יישוב ארץ ישראל – ובמקביל גם את האמצעי השלישי, כי התרומה הקבועה חיזקה את התודעה הלאומית של התורמים.
(מקובל גם: ההסתדרות הציונית ומוסדותיה – הקונגרס, הוועד הפועל ו"השקל", דמי החבר שזיכו בזכות בחירה – אמצעי 2; אוצר התיישבות היהודים, הבנק של התנועה (1899), שנועד לממן את הצ'רטר ואת ההתיישבות – אמצעים 1 ו־4; העיתון "די וֶלט" (1897) – אמצעי 3.)

למה זה מקבל ניקוד מלא: שתי הגישות מוצגות במפורש, ולכל אחת מצוטט האמצעי המייצג אותה בתוכנית; מוסבר מדוע נדרשה פשרה. המסגרת הארגונית מוצגת בעובדות (שם, שנה, מה עשתה) ומקושרת לאמצעי מסוים.

טעות נפוצה: לכתוב שהרצל התנגד לכל התיישבות בארץ ישראל. הוא התנגד להתיישבות שאינה נשענת על הסכמה מדינית, וקיבל את האמצעי הראשון כחלק מן התוכנית.

מה השאלה מבקשת: להסביר מדוע היחסים עם ארצות הברית הקשו על בריטניה להמשיך במנדט, ולבסס את ההסבר על שתי עובדות היסטוריות.

תשובה מלאה:
בריטניה יצאה ממלחמת העולם השנייה מנצחת, אבל מותשת ותלויה בארצות הברית, המעצמה החזקה בעולם המערבי. בדצמבר 1945 נאלצה לקבל ממנה הלוואה גדולה (כ־3.75 מיליארד דולר) כדי לשקם את משקה, ובראשית המלחמה הקרה נזקקה גם לגיבוי האמריקני מול ברית המועצות. דווקא בשאלת ארץ־ישראל עמדה ארצות הברית מול בריטניה: הנשיא הארי טרומן, שהושפע ממצוקת ניצולי השואה במחנות העקורים ומדעת הקהל בארצו, דרש לפתוח את שערי הארץ. בריטניה, שחששה לפגוע ביחסיה עם מדינות ערב, סירבה – וכך מצאה את עצמה בעימות מתמשך עם בעלת בריתה החשובה ביותר.

עובדה 1 – דרישת 100,000 העקורים: באוגוסט 1945, בעקבות דוח הריסון על מצב העקורים היהודים באירופה, דרש טרומן מראש ממשלת בריטניה, קלמנט אטלי, להתיר מיד כניסה של 100,000 עקורים יהודים לארץ־ישראל. בריטניה ניסתה לשתף את ארצות הברית באחריות והקימה עמה את הוועדה האנגלו־אמריקנית, אך הוועדה המליצה באפריל 1946 דווקא על מתן 100,000 סרטיפיקטים. טרומן תמך בהמלצה, והממשלה הבריטית סירבה ליישם אותה בלי פירוק המחתרות.
עובדה 2 – הצהרת יום הכיפורים: ב־4 באוקטובר 1946, ערב יום הכיפורים, הודיע טרומן שארצות הברית תתמוך בפתרון של מדינה יהודית בת קיימא בחלק מן הארץ – בניגוד לעמדה הבריטית. עוד קודם לכן, בקיץ 1946, דחה טרומן את תוכנית מוריסון–גריידי לאוטונומיה מחוזית, שבריטניה תמכה בה. כך התברר לבריטניה שלא תזכה לגיבוי אמריקני לפתרון שהיא מעדיפה.
לכן כל צעד של בריטניה בארץ־ישראל פגע באחד משני האינטרסים שלה: היענות לארצות הברית סיכנה את היחסים עם מדינות ערב, וסירוב לה סיכן את הקשר עם המעצמה שבריטניה הייתה תלויה בה. ההחלטה, בפברואר 1947, להעביר את השאלה לאו"ם הייתה גם דרך לצאת מן המלכוד הזה.

למה זה מקבל ניקוד מלא:

טעות נפוצה: לכתוב שארצות הברית "הכריחה" את בריטניה לעזוב – הלחץ האמריקני היה אחד הגורמים, לצד המצב הכלכלי, הלחץ הערבי והמאבק של היישוב.

מה השאלה מבקשת: "הביעו עמדה" – האם ההחלטה הייתה מוצדקת; "נמקו" – שני נימוקים: אחד מן הקטע ואחד מן הידע על המצב בחזיתות.

תשובה מלאה:
לדעתי, ההחלטה להכריז על הקמת המדינה עם עזיבת הבריטים הייתה מוצדקת, אף שהייתה כרוכה בסיכון גדול.
נימוק ראשון (על פי הקטע): הסיכון שבדחייה היה גדול מן הסיכון שבהכרזה. בן־גוריון טען ש"אין לוותר על ההזדמנות שנוצרה עם עזיבת הבריטים", וש"רק מדינה ריבונית תוכל לגייס את כל כוחותיה, לפתוח את שעריה לעלייה ולרכוש נשק בגלוי". כלומר, דווקא הנחיתות הצבאית שתיארו גלילי וידין – מחסור בנשק כבד, בשריון ובמטוסים – הייתה סיבה להקים מדינה: יישוב בלי ריבונות אינו יכול להנהיג גיוס חובה, לקלוט עולים בגלוי ולרכוש נשק כבד. נוסף על כך, דחייה בהסכמה להפסקת אש הייתה עלולה להוביל לשלטון נאמנות – הצעה שארצות הברית העלתה באו"ם כבר במרס 1948 – ולבטל בפועל את הישג החלטת כ"ט בנובמבר 1947.
נימוק שני (על פי מה שלמדתם): המצב בחזיתות ערב ההכרזה הראה שהיישוב מסוגל להחזיק מעמד. במסגרת תוכנית ד', באפריל–מאי 1948, עבר היישוב ממגננה ליוזמה: במבצע נחשון נפתחה זמנית הדרך לירושלים ושיירות הגיעו לעיר; התקפת צבא ההצלה על משמר העמק נהדפה; טבריה, חיפה וצפת עברו לשליטת ההגנה, ויפו נכנעה. הישגים אלה יצרו רצף שטח יהודי ונתנו בסיס לטענה שהיישוב מוכן לעצמאות. אמנם גוש עציון נפל והרובע היהודי היה נצור, אך מצוקות אלה לא היו נפתרות בדחייה – עזיבת הבריטים ב־15 במאי הייתה משאירה את הארץ בלי שלטון, ומדינות ערב הודיעו שיפלשו בכל מקרה.
לכן, אף שההכרזה הייתה הכרעה גורלית, היא ניצלה את חלון ההזדמנויות ההיסטורי ונתנה ליישוב את הכלים הדרושים להתמודדות עם הפלישה.

למה זה מקבל ניקוד מלא: עמדה ברורה בפתיחה; נימוק אחד המבוסס על ציטוט מן הקטע ומוסבר; נימוק אחד המבוסס על עובדות היסטוריות מדויקות מן המצב בחזיתות (תוכנית ד', גוש עציון, העיר העתיקה, עזיבת הבריטים); משפט סיכום. מקובל גם העמדה ההפוכה – שההחלטה הייתה הימור מסוכן מדי: מן הקטע – "עדיפות ברורה בנשק כבד, בשריון ובמטוסים", הנשק "טרם הגיע ברובו", החשש ש"לא בטוח שארצות הברית תעמוד לצדו" ועמדת עבדאללה; מן הידע – נפילת גוש עציון (13–14 במאי 1948), המצור על הרובע היהודי בעיר העתיקה ונפילתו (28 במאי 1948) והמצור על ירושלים. הניקוד ניתן על איכות הנימוק ולא על העמדה שנבחרה.

טעות נפוצה: לנמק בדיעבד רק בתוצאות המלחמה ("ישראל ניצחה ולכן זה היה מוצדק") במקום בנסיבות שעמדו לפני מקבלי ההחלטה, או להביא שני נימוקים מן הקטע בלי נימוק מן הידע.

מה השאלה מבקשת: שתי מטלות. (1) "הביעו עמדה" אם התיאור "ניצחון כנגד כל הסיכויים" מתאים, ו"נמקו" בשתי עובדות היסטוריות. (2) "הסבירו" את החשיבות של סיוע הדרוזים והצ'רקסים לצד היהודי במלחמה, ולבסס על עובדה היסטורית אחת.

תשובה מלאה:
עמדה: לדעתי התיאור מתאים בעיקר לנקודת הפתיחה של השלב השני, אבל אינו מתאר במלואו את המלחמה כולה. אני מצדד בכך שהניצחון היה "כנגד כל הסיכויים" מבחינת נתוני הפתיחה:
עובדה ראשונה: ב־15 במאי 1948, יום אחרי הכרזת המדינה, פלשו לארץ צבאות סדירים של מצרים, עבר־הירדן, סוריה, עירק ולבנון, שהיו להם טנקים, תותחים ומטוסי קרב. מולם עמד צבא שעדיין לא הוקם רשמית (צה"ל הוקם ב־26 במאי 1948), שהיה במעבר ממחתרת לצבא סדיר ושסבל ממחסור חמור בנשק כבד, אחרי חצי שנה של לחימה מתישה בשלב הראשון.
עובדה שנייה: האוכלוסייה היהודית מנתה כ־650,000 נפש בלבד, מוקפת מדינות ערב מצפון, ממזרח ומדרום, בלי הבחנה בין חזית לעורף – יישובים רבים היו בקו הקדמי, ותל אביב הופצצה מן האוויר. המחיר היה כבד: כ־6,000 הרוגים, כאחוז מן האוכלוסייה היהודית.
עם זאת, אפשר לטעון (ועמדה זו מתקבלת באותה מידה) שהתיאור מוגזם: לאורך המלחמה עברו יחסי הכוחות לטובת ישראל – לפי ההערכות מנה צה"ל בסוף המלחמה כ־100,000 לוחמים, יותר מן הכוחות הערביים שנלחמו בארץ, והוא קיבל נשק ומטוסים מצ'כוסלובקיה; ואילו מדינות ערב היו מפולגות, בלי פיקוד משותף, וחלקן שלחו כוחות מוגבלים. לכן הניצחון אינו "נס", אלא תוצאה של גורמים שאפשר להסבירם.

הדרוזים והצ'רקסים:
במלחמה שבה רוב ערביי הארץ ומדינות ערב נלחמו במדינה היהודית, היה לסיוע של הדרוזים והצ'רקסים ערך רב לצד היהודי, בעיקר בחזית הצפון. ראשית, הסיוע הבטיח שקט באזורים רגישים: הכפרים הצ'רקסיים כפר כמא וריחאניה שבגליל, וכפרים דרוזיים בכרמל כמו עספיא ודאלית אל־כרמל, שיתפו פעולה עם ההגנה ובהמשך עם צה"ל, ולא היוו מוקד עוין בסמוך ליישובים יהודיים ולדרכים. כך יכול היה צה"ל, שנלחם בכמה חזיתות בבת אחת, לא להקצות כוחות לאזורים האלה ולרכז אותם בחזיתות אחרות. שנית, דרוזים וצ'רקסים התגייסו לצה"ל עוד במהלך המלחמה, במסגרת יחידת המיעוטים שהוקמה ב־1948, והוסיפו לו לוחמים שהכירו היטב את השטח ואת האוכלוסייה בגליל.
עובדה היסטורית: הצ'רקסים בכפר כמא ובריחאניה שיתפו פעולה עם הכוחות היהודיים לאורך המלחמה, ודרוזים וצ'רקסים שירתו ביחידת המיעוטים של צה"ל, שלחמה בחזית הצפון.

למה זה מקבל ניקוד מלא: הובעה עמדה ברורה, ונומקה בשתי עובדות היסטוריות מדויקות; שתי העמדות מתקבלות בתנאי שהן מנומקות בעובדות. הוסברה החשיבות של הסיוע לצד היהודי (שקט בעורף ובאזורים רגישים, תוספת לוחמים וידע של השטח), והיא בוססה על עובדה היסטורית מדויקת. מקובל גם: הקלה על כיבוש הגליל, כשכפרים דרוזיים לא התנגדו לצה"ל; חשיבות מדינית – הוכחה שלא כל האוכלוסייה הלא־יהודית התייצבה נגד המדינה.

טעות נפוצה: להביע עמדה בלי עובדות ("כי היה נס"), או להביא נתונים מספריים לא מדויקים; בחלק השני – להסביר רק מדוע שיתפו הדרוזים פעולה (סיבות), במקום להסביר מה הייתה חשיבות הסיוע לצד היהודי; או לתאר את החלת שירות החובה על הדרוזים (1956), שאינה מתקופת המלחמה.

מה השאלה מבקשת: שתי מטלות. (1) "השוו" בין שני המקורות על פי שני היבטים שנקבעו – בכל היבט: מה אומר כל מקור, עם ציטוט, ומה הדומה או השונה. (2) "הסבירו", על פי מה שלמדתם, מדוע תמכו בהחלטה 242 גם ארצות הברית וגם ברית המועצות.

תשובה מלאה:
היבט ראשון – הדרך לסיום המצב שנוצר במלחמה: בשני המקורות יש דרישה לנסיגת ישראל מן השטחים שכבשה – במקור 1 "נסיגת הכוחות הישראליים התוקפניים מן האדמות הערביות", ובמקור 2 "נסיגת הכוחות המזוינים של ישראל משטחים שנכבשו בעימות האחרון". אולם הדרך שונה: לפי מקור 1 הנסיגה צריכה להיות מושגת בלי שום הסדר עם ישראל – "לא משא ומתן עמה" – באמצעות מאבק מדיני ובמקביל "חיזוק ההכנה הצבאית לקראת כל האפשרויות", כלומר גם באפשרות של מלחמה נוספת. לפי מקור 2 הנסיגה היא רק חלק מ"שלום צודק ובר־קיימא", הכולל יחד שני עקרונות: נסיגה, וגם "סיום כל התביעות ומצבי הלוחמה"; ההחלטה מוסיפה גם "חופש השיט בנתיבי המים" ו"הסדר צודק של בעיית הפליטים". כלומר, מקור 1 מבקש להחזיר את המצב לקדמותו בלי שלום, ומקור 2 מבקש להחליף את המלחמה בשלום – "שטחים תמורת שלום".
היבט שני – היחס לזכותה של ישראל להתקיים בשלום ובביטחון: מקור 1 שולל זכות זו – "לא שלום עם ישראל, לא הכרה בישראל", והוא מכנה את צבא ישראל "הכוחות הישראליים התוקפניים". מקור 2 מכיר בה במפורש: הוא דורש "כיבוד הריבונות, השלמות הטריטוריאלית והעצמאות המדינית של כל מדינה באזור והכרה בהן", ואת זכותה של כל מדינה "לחיות בשלום בתוך גבולות בטוחים ומוכרים, ללא איומים או מעשי כוח" – כלומר גם את זכותה של ישראל. לפי מקור 1 ישראל היא אויב שאין להכיר בו; לפי מקור 2 היא מדינה שמגיע לה ביטחון כמו לכל מדינה באזור.

מדוע תמכו בהחלטה שתי מעצמות־העל: בתקופת המלחמה הקרה תמכה ארצות הברית בישראל וברית המועצות במצרים ובסוריה, וכל אחת מהן מצאה בהחלטה את עמדת בעלות בריתה. ארצות הברית תמכה משום שההחלטה קושרת את הנסיגה לשלום, להכרה ול"גבולות בטוחים ומוכרים" – כעקרונות שהציג הנשיא ג'ונסון ביוני 1967 – ומשום שבנוסח האנגלי נכתב "משטחים" ולא "מן השטחים", כך שאין בה חובה לסגת מכל השטחים. ברית המועצות תמכה משום שההחלטה דורשת נסיגה ישראלית ומדגישה את "אי־הקבילות של רכישת שטח בדרך של מלחמה" – כדרישת מצרים וסוריה. ההחלטה, שהציעה בריטניה, הייתה אפוא נוסח של פשרה שכל צד יכול לפרש לטובתו. נוסף על כך, שתי המעצמות רצו להרגיע את האזור ולמנוע עימות ישיר ביניהן: בסוף המלחמה, ב־10 ביוני 1967, איימה ברית המועצות ב"קו החם" לנקוט צעדים, כולל צבאיים, אם ישראל לא תפסיק את הלחימה בסוריה, וארצות הברית הזיזה את הצי השישי לעבר מזרח הים התיכון. ההחלטה התקבלה פה אחד ב־22 בנובמבר 1967, והייתה במשך שנים הבסיס לכל ניסיון מדיני לפתור את הסכסוך.

למה זה מקבל ניקוד מלא: ההשוואה נעשית בכל אחד משני ההיבטים, עם עמדת כל מקור וציטוט ממנו, וכוללת גם את הדומה (דרישת הנסיגה) וגם את השונה (נסיגה בלי הסדר מול שלום; שלילת ישראל מול הכרה בה). ההסבר על המעצמות מראה מה מצאה כל אחת מהן בהחלטה, ומדגים את העמימות בנוסח ואת הרצון למנוע עימות בין המעצמות. מקובל גם: להשוות היבט אחר בתוך ההיבטים שנקבעו – למשל היחס לפליטים: מקור 1 "זכויות העם הפלסטיני בארצו" מול מקור 2 "הסדר צודק של בעיית הפליטים".

טעות נפוצה: לתאר כל מקור בנפרד בלי לומר מה הדומה ומה השונה; או לטעון שהחלטה 242 חייבה את ישראל לסגת מכל השטחים – הנוסח האנגלי אינו קובע זאת, והדבר היה שנוי במחלוקת.

מה השאלה מבקשת: "נמקו" את הטענה שאירועי ואדי סאליב היו נקודת מפנה ביחס של החברה הישראלית לבעיות הקליטה, ובססו את הנימוקים בשתי עובדות היסטוריות לפחות.

תשובה מלאה:
הטענה נכונה, משום שאירועי ואדי סאליב שינו את האופן שבו הסתכלו המדינה והחברה על תוצאות הקליטה.
נימוק ראשון – האירועים העלו לסדר היום הציבורי את "הבעיה העדתית". עד 1959 הדגישה ההנהגה בעיקר את הצלחת "מיזוג הגלויות" ואת ההישג העצום של קליטת מאות אלפי עולים. האירועים חשפו, באופן גלוי ואלים, את הפער החברתי־כלכלי שנוצר בין רבים מיוצאי ארצות האסלאם לבין יוצאי אירופה והוותיקים, ואת תחושת הקיפוח של העולים מצפון אפריקה. הנושא נדון בכנסת ובעיתונות, והממשלה מינתה ועדת חקירה ציבורית בראשות השופט משה עציוני – עצם ההקמה של ועדה כזאת מעיד שהאירועים נתפסו כבעיה לאומית ולא כהתפרעות מקומית.
נימוק שני – האירועים הובילו לשינוי מסוים במדיניות. ועדת החקירה קבעה שלא נמצאה מדיניות מכוונת של אפליה, אבל הכירה בתחושת הקיפוח של התושבים ותיארה את מצוקתם בדיור, בתעסוקה ובחינוך. בשנים שלאחר מכן פעלה המדינה לפינוי שכונות מצוקה ולבניית שיכונים, הגדילה את ההשקעה בחינוך של ילדי עולים (למשל בתוכניות טיפוח ובסיוע לתלמידים שהתקשו), והמפלגות הגדולות החלו לשלב יוצאי צפון אפריקה ברשימותיהן ובמוסדות.
נימוק שלישי – האירועים סדקו את תפיסת "כור ההיתוך". התברר כי מיזוג הגלויות אינו מתרחש מאליו, וכי לניסיון לעצב "ישראלי חדש" אחיד, בלי להתחשב בתרבות של העולים, היה מחיר חברתי. בכך האירועים היו נקודת מוצא לוויכוח ציבורי על הקליטה, שנמשך גם בשנים הבאות – למשל במחאת "הפנתרים השחורים" בירושלים ב־1971.
עם זאת, יש לציין שהמפנה היה חלקי: הפערים בין העדות לא נעלמו, והבעיה המשיכה להעסיק את החברה הישראלית עוד שנים רבות.

למה זה מקבל ניקוד מלא: הטענה מנומקת בכמה נימוקים שונים (סדר היום הציבורי, שינוי במדיניות, ערעור כור ההיתוך), וכל אחד מבוסס על עובדות (ועדת עציוני וקביעותיה, פינוי שכונות ושיכון, שילוב במפלגות, "הפנתרים השחורים" 1971). מקובל גם לציין, לצד הנימוקים, את מגבלות המפנה – ביטוי לחשיבה היסטורית מאוזנת.

טעות נפוצה: לחזור על תיאור האירועים במקום לנמק מדוע הם היו נקודת מפנה, או לנמק בלי עובדות היסטוריות.

מה השאלה מבקשת: שלוש פעולות. (1) "הסבירו את ההשפעה של סיום השלטון הצרפתי... על מצב היהודים". (2) "הציגו גורם נוסף". (3) "בחרו במקור מספר הלימוד, והסבירו".

תשובה מלאה:
ההשפעה של סיום השלטון הצרפתי. באלג'יריה חיו ערב העצמאות כ־130,000 יהודים, קהילה ותיקה מאוד. מצבם היה שונה מזה של יהודי מרוקו ותוניסיה: מאז צו כרמייה (1870) היו רובם אזרחים צרפתים. הם למדו בבתי ספר צרפתיים, דיברו צרפתית, ורבים מהם ראו את עצמם צרפתים לכל דבר.
– בין שני הצדדים: במלחמת העצמאות (1954–1962) נקלעו היהודים בין הפל"ן, שקרא להם להצטרף למאבק הלאומי, לבין צרפת והמתיישבים האירופים. מרביתם נשארו נאמנים לצרפת. בשנים האחרונות של המלחמה סבלו מהתקפות: בדצמבר 1960 חולל בית הכנסת הגדול באלג'יר, וב־1961 נרצח בקונסטנטין המוזיקאי היהודי המפורסם ריימון לייריס – מקרה שהביא רבים מיהודי העיר לעזוב.
– מדינה ערבית־מוסלמית: אלג'יריה העצמאית הוגדרה כמדינה ערבית ומוסלמית. חוק האזרחות שנחקק ב־1963 העניק אזרחות אוטומטית רק למי שאבותיו היו בעלי מעמד אישי מוסלמי, ויהודים נאלצו לבקש אזרחות.
– היציאה: לכן, עם העצמאות ב־1962, עזבו כמעט כל היהודים את אלג'יריה, יחד עם רוב המתיישבים האירופים – רובם הגדול לצרפת, שהם היו אזרחיה, ומיעוטם לישראל. בתוך זמן קצר חדלה להתקיים קהילה יהודית שחיה באלג'יריה מאות שנים.

גורם נוסף – הזיקה לצרפת ולתרבותה. האזרחות הצרפתית והחינוך הצרפתי השפיעו לא רק על עמדתם במלחמה, אלא גם על כיוון ההגירה: בניגוד ליהודי מרוקו, שרבים מהם עלו לישראל, רוב יהודי אלג'יריה עברו לצרפת, שבה יכלו להשתלב כאזרחים.
(מקובל גם: הלאומיות הערבית והסכסוך הישראלי־ערבי, שהגבירו את העוינות כלפי יהודים; או הזיקה הדתית וההיסטורית לארץ־ישראל, אצל מי שעלו לישראל.)

מקור מספר הלימוד: בחרתי בתצלום מקיץ 1962 שבו נראים יהודים ואירופים בנמל אלג'יר, יושבים על מזוודות וצרורות וממתינים לאוניות שיביאו אותם לצרפת. התצלום מבטא את ההשפעה של סיום השלטון הצרפתי: היהודים, שראו את עצמם חלק מצרפת, הרגישו שאין להם מקום במדינה העצמאית החדשה, ועזבו יחד עם המתיישבים האירופים, בחיפזון ובמעט חפצים. התמונה מראה שהיציאה לא הייתה הגירה רגילה, אלא עזיבה המונית של קהילה שלמה ברגע אחד.
בבחינה: ציינו את שם הספר, ההוצאה והעמוד שממנו לקחתם את המקור.

למה זה מקבל ניקוד מלא:

טעות נפוצה: להחיל על יהודי אלג'יריה את מה שקרה ביהודי מרוקו או עיראק (למשל "רובם עלו לישראל"); או לשכוח את צו כרמייה, שהוא המפתח להבנת מצבם.

מה השאלה מבקשת: (1) "הסבירו" שתי השפעות – אחת בתחום הביטחוני ואחת בתחום הכלכלי. (2) לבחור מקור מספר הלימוד ו"להסביר" כיצד באה בו לידי ביטוי אחת מהן.

תשובה מלאה:
השפעה בתחום הביטחוני – גידול בתלות הביטחונית של ישראל בארצות הברית: במהלך המלחמה איבד צה"ל טנקים ומטוסים רבים, ומלאי התחמושת הלך ואזל. מ־14 באוקטובר 1973 הפעילה ארצות הברית רכבת אווירית לישראל, שהביאה נשק ותחמושת, ובמקביל ביקש הנשיא ניקסון מן הקונגרס סיוע חירום גדול לישראל. אחרי המלחמה הפכה ארצות הברית לספקית הנשק העיקרית של ישראל, והסיוע הצבאי האמריקני גדל מאוד. התלות הזאת חיזקה את צה"ל, אבל גם הגבילה את חופש הפעולה של ישראל – כפי שנראה בלחץ האמריקני בסוף המלחמה ובהסכמי הפרדת הכוחות.
השפעה בתחום הכלכלי – משבר כלכלי ממושך: המלחמה עלתה לישראל מחיר כלכלי עצום – אובדן ציוד צבאי, רכישות נשק חדשות והרחבת צה"ל אחרי המלחמה הביאו לזינוק בהוצאות הביטחון. גיוס מאות אלפי אנשי מילואים לחודשים ארוכים פגע בייצור. לאחר שנים של צמיחה מהירה בין 1967 ל־1973, נכנס המשק להאטה, האינפלציה עלתה במידה ניכרת, והממשלה העלתה מסים וצמצמה הוצאות. כך הסתיימה תקופת השגשוג שאחרי מלחמת ששת הימים.

מקור מספר הלימוד: תצלום של מטוס תובלה אמריקני ענק מדגם "גלקסי" הפורק טנקים וציוד צבאי בנמל התעופה לוד באוקטובר 1973, בזמן הרכבת האווירית האמריקנית. המקור מבטא את ההשפעה בתחום הביטחוני: הוא מראה שבמלחמה הזאת לא יכלה ישראל להסתמך רק על המלאי שלה, וכי המשך הלחימה ובניין הכוח אחריה היו תלויים באספקה מארצות הברית. על רקע המלחמה הקרה – כשברית המועצות חימשה את מצרים ואת סוריה – הרכבת האווירית הפכה את ישראל לבעלת ברית צמודה של ארצות הברית.

למה זה מקבל ניקוד מלא: כל השפעה משויכת לתחום הנכון ומוסברת בקשר של סיבה ותוצאה, עם עובדות (הרכבת האווירית מ־14 באוקטובר, הסיוע האמריקני; הוצאות הביטחון, שירות המילואים, האינפלציה וההאטה בצמיחה). המקור מתואר בבירור (מה, איפה, מתי) ומקושר להשפעה אחת. מקובל גם: בתחום הביטחוני – הרחבת צה"ל ושינוי תפיסת הביטחון לאחר קריסת "הקונספציה"; מקור אחר מספר הלימוד, למשל טבלה או תרשים של הוצאות הביטחון באותן שנים, או קטע מן העיתונות על המשבר הכלכלי.

טעות נפוצה: להביא השפעה בתחום החברתי או הפוליטי (מחאה, התפטרות הממשלה) במקום השפעה ביטחונית או כלכלית.
בבחינה: ציינו את שם הספר, ההוצאה והעמוד שממנו לקחתם את המקור.