מתכונת 8 בהיסטוריה (שאלון 22261) - פתרון מלא
היסטוריה – שאלון 22261 · במבנה של הבגרות · 13 שאלות · 3 שעות
מבחן מתכונת בהיסטוריה במבנה של בחינת הבגרות. לכל סעיף יש תשובה ופתרון מלא - פתרו בזמן של הבחינה, ורק אחר כך פתחו את הפתרונות.
מבנה המתכונת
א. משך הבחינה: שלוש שעות.
ב. מבנה השאלון ומפתח ההערכה: בשאלון זה ארבעה פרקים.
יש לענות על שאלה אחת מן הפרק הראשון – מלחמת העולם השנייה והשואה – חובה – (1×34) – 34 נקודות
יש לבחור בשניים מן הפרקים השני, השלישי והרביעי, ולענות על שאלה אחת בכל פרק שבחרתם. – (2×33) – 66 נקודות
סך הכול – 100 נקודות
ג. חומר עזר מותר בשימוש: 1. ספר הלימוד שאושר בנושא מלחמת העולם השנייה והשואה, ספר הלימוד שאושר בנושא לאומיות וציונות וספר הלימוד שאושר בנושאים המאבק על הקמת מדינת ישראל וסוגיות נבחרות בתולדות מדינת ישראל. בספרים יכולים להיות תקופות או נושאים שסומנו באמצעות מדבקות (סימניות) הבולטות מן הספר, וכן קטעים שסומנו באמצעות מדגש (מרקר) או עיפרון, אך אין להשתמש בספרים שבהם הערות בכתב. 2. עותק מודפס של כותרות יחידות ההוראה "איך יכול אדם".
שימו לב: בסעיפים שבהם יש להביא מקור מספר הלימוד, יש לכתוב את שם הספר, את שם ההוצאה לאור ואת מספר העמוד שבו נמצא המקור.
השאלות בשאלון זה מנוסחות בלשון רבים, אף על פי כן על כל תלמידה וכל תלמיד להשיב עליהן באופן אישי.
פרק ראשון – מלחמת העולם השנייה והשואה
חובה – ענו על אחת מן השאלות 1–3 (34 נקודות)
שאלה 1 · "הסדר החדש" בשטחים הכבושים
לפניכם קטעים מתוך תזכיר שכתב היינריך הימלר, ראש האס־אס, והגיש להיטלר במאי 1940.
– הסבירו כיצד באים לידי ביטוי בקטע שניים מן העקרונות של האידאולוגיה הנאצית שהנחו את רעיון "הסֵדר החדש" באירופה.
– הציגו את מטרת התזכיר ואת קהל היעד שלו, והסבירו מה אפשר ללמוד מזהות הכותב ומזהות הנמען על משמעות ההצעות שבתזכיר.
– בחרו מקור אחר מספר הלימוד, המדגים צעד נוסף שנקטו הנאצים לקידום "הסדר החדש" בשטחים שכבשו, והסבירו כיצד קידם הצעד שבמקור את רעיון "הסדר החדש".
– הסבירו מדוע היה היחס של הנאצים לעמים בארצות הכיבוש בצפון אירופה ובמערבה (כמו דנמרק, נורווגיה והולנד) שונה מיחסם לעמים במזרח אירופה. בססו את תשובתכם על דוגמה אחת.
◂ פתרון מלא לשאלה 1
סעיף א
עקרונות (שניים מתוך): (1) תורת הגזע והיררכיה בין גזעים – הסלאבים "נחותים", נועדו לשרת: חינוך עד "חשבון פשוט עד 500", "קריאה אינני רואה בה דבר הכרחי", "לציית לגרמנים"; ברירת ילדים בעלי "דם טוב" והעברתם (או העברת הוריהם) לגרמניה. (2) מרחב מחיה וניצול המזרח לטובת הגזע הארי – האוכלוסייה תהיה "עם פועלים חסר מנהיגים" שיספק פועלים לגרמניה. (3) שלילת זכותם של עמים "נחותים" לקיום לאומי – "לפצל אותה לחלקים ולשברים". מאפייני המקור: מטרה – להציע להיטלר קווים מנחים למדיניות כלפי האוכלוסייה בפולין הכבושה; נמען – היטלר; הכותב – ראש האס־אס והממונה מטעם היטלר על "חיזוק הגרמניות" (יישוב מחדש וגירוש) במזרח, כלומר מי שהיה בידו לבצע את ההצעות. מכאן שאין זו הגות פרטית אלא תוכנית מדיניות של צמרת המשטר, שהיטלר אישר את עקרונותיה.
מה השאלה מבקשת: שני חלקים. (1) להסביר כיצד שניים מעקרונות האידאולוגיה הנאצית שהנחו את "הסדר החדש" באים לידי ביטוי בקטע (עיקרון + ציטוט + הסבר, פעמיים). (2) להציג את מטרת התזכיר ואת קהל היעד שלו, ולהסביר מה מלמדת זהות הכותב והנמען על משמעות ההצעות.
תשובה מלאה:
עיקרון ראשון הוא תורת הגזע, שלפיה האנושות מחולקת לגזעים מדורגים: בראש עומד הגזע הארי, ובתחתית עומדים גזעים "נחותים", ובהם הסלאבים, שנועדו לשרת את הגזע העליון. על פי רעיון "הסדר החדש", אירופה תאורגן מחדש לפי דירוג זה. עיקרון זה בא לידי ביטוי בקטע בתוכנית החינוך לאוכלוסייה במזרח: לא יהיה לה "בית ספר גבוה יותר מבית ספר עממי בן ארבע כיתות", והיא תלמד רק "חשבון פשוט עד 500 לכל היותר, כתיבת שמו של התלמיד", ואילו "קריאה אינני רואה בה דבר הכרחי". חינוך מוגבל כזה נועד להשאיר את הפולנים ברמה של עובדים פשוטים ולמנוע מהם השכלה, תרבות והנהגה. גם הדרישה ללמד את הילדים "לציית לגרמנים" מבטאת את התפיסה שהגרמנים הם האדונים והסלאבים הם משרתיהם. ביטוי נוסף לתורת הגזע הוא ברירת הילדים: הורים של ילדים בעלי "דם טוב" "יועמדו בפני ברירה: למסור את הילד", או לעבור בעצמם לגרמניה – כלומר הנאצים ביקשו "להציל" את מי שנחשב בעיניהם בעל ערך גזעי ולספח אותו לעם הגרמני, ואת השאר להשאיר בשכבה הנחותה.
עיקרון שני הוא "מרחב המחיה" (לבנסראום): הנאצים האמינו שהגזע הארי זקוק לשטחים במזרח אירופה ושזכותו לנצל את אוצרותיהם ואת תושביהם לטובתו. בקטע נקבע שאוכלוסיית הגנרלגוברנמן "תעמוד לרשותנו כעם פועלים חסר מנהיגים, ותספק לגרמניה מדי שנה פועלים עונתיים ופועלים לעבודות מיוחדות (כבישים, מחצבות, בנייה)". כלומר, תושבי פולין הכבושה נועדו להיות כוח עבודה זול בשירות גרמניה, בלי זכויות ובלי מנהיגות משלהם – בדיוק כפי שחזתה האידאולוגיה למזרח אירופה.
(עיקרון שאפשר להציג גם: שלילת הזכות של עמים "נחותים" לקיום לאומי – "אין לנו עניין לאחד את האוכלוסייה במזרח, אלא להפך – לפצל אותה לחלקים ולשברים רבים ככל האפשר". פיצול העם ומניעת זהות לאומית משותפת נועדו למנוע התנגדות ולהקל על השליטה בו.)
מאפייני המקור: זהו תזכיר – מסמך פנימי וסודי של צמרת המשטר, שמטרתו להציע להיטלר קווים מנחים למדיניות כלפי האוכלוסייה הלא־גרמנית בשטחי פולין הכבושה. קהל היעד הוא היטלר עצמו, מי שהחליט על המדיניות. הכותב, היינריך הימלר, היה ראש האס־אס ומאוקטובר 1939 גם הממונה מטעם היטלר על "חיזוק הגרמניות" – כלומר האחראי לגירוש פולנים ויהודים מן השטחים שסופחו לרייך וליישוב גרמנים במקומם. מכאן אפשר ללמוד שההצעות שבתזכיר אינן רעיונות תיאורטיים של אדם פרטי, אלא תוכנית מעשית של האיש שהיה בידיו הכוח לבצע אותה, שהוגשה לראש המדינה (והיטלר אכן אישר את עקרונותיה). לכן התזכיר מעיד ש"הסדר החדש" היה מדיניות מתוכננת ושיטתית של המשטר. גם המועד מלמד על כך: במאי 1940, אחרי כיבוש פולין ובזמן הניצחונות במערב, תכננה גרמניה את שלטונה במזרח לטווח ארוך.
למה זה מקבל ניקוד מלא: שני עקרונות שונים מוצגים בשמם, מוסברים ומעוגנים בציטוט מן הקטע (תורת הגזע – החינוך המוגבל, הציות לגרמנים וברירת הילדים; מרחב מחיה וניצול – "עם פועלים חסר מנהיגים"). בחלק השני מוצגות מטרת התזכיר וקהל היעד, ומוסבר מה מלמדים מעמדו של הימלר ומעמדו של הנמען על כך שמדובר במדיניות מתוכננת. מקובל גם להציג את עקרון שלילת הלאומיות של העמים "הנחותים" (פיצול האוכלוסייה), אם הוא מוסבר ומעוגן בציטוט.
טעות נפוצה: לכתוב שהקטע עוסק ביהודים. התזכיר עוסק באוכלוסייה הלא־גרמנית במזרח – בעיקר בפולנים – ומטרתו לשעבד אותה ולנצל אותה, לא להשמידה. טעות נוספת: להציג עקרון אידאולוגי בלי לקשר אותו לציטוט מן הקטע.
סעיף ב
מקור מספר הלימוד (למשל צו היטלר מ־7 באוקטובר 1939 על "חיזוק הגרמניות", שמינה את הימלר להחזיר גרמנים אתניים לרייך, לסלק את "ההשפעה המזיקה" של עמים זרים וליצור אזורי התיישבות גרמניים) – צעד: סיפוח מערב פולין לרייך, גירוש פולנים ויהודים לגנרלגוברנמן ויישוב גרמנים במקומם; קידם הפיכת השטח לחלק מ"מרחב המחיה" הגרמני והפרדה גזעית. מקובלים גם: חיסול האינטליגנצייה הפולנית, סגירת אוניברסיטאות, עבודת כפייה, ניצול כלכלי. ההבדל: עמי הצפון והמערב נחשבו "גרמאניים"/"נורדיים" קרובים לגזע הארי, שאותם רצו לשלב ב"רייך הגרמאני הגדול", ולכן הכיבוש היה מתון יחסית (דנמרק שמרה על ממשלתה ועל המלך עד אוגוסט 1943; בנורווגיה ובהולנד שלטון אזרחי ושיתוף פעולה עם משתפי פעולה מקומיים), ואילו הסלאבים במזרח נחשבו "נחותים" שנועדו לעבדות ולגירוש; גם האינטרס לשמור על כלכלה מתפקדת ושקט במערב.
מה השאלה מבקשת: שני חלקים. (1) לבחור מקור אחר (לא התזכיר שבקטע) מספר הלימוד, להציג את הצעד שבו בא לידי ביטוי ולהסביר כיצד הוא קידם את "הסדר החדש". (2) להסביר מדוע היחס לעמי צפון אירופה ומערבה היה שונה מן היחס לעמי המזרח, ולבסס בדוגמה אחת.
תשובה מלאה:
המקור שבחרתי הוא הצו שחתם עליו היטלר ב־7 באוקטובר 1939, זמן קצר אחרי כיבוש פולין, "לחיזוק הגרמניות". בצו מינה היטלר את הימלר לממונה על "חיזוק הגרמניות", והטיל עליו שלוש משימות: להחזיר אל הרייך גרמנים אתניים ("פולקסדויטשה") שחיו מחוץ לגבולותיו, לסלק את "ההשפעה המזיקה" של אוכלוסיות זרות, וליצור אזורי התיישבות גרמניים חדשים באמצעות העברת אוכלוסיות. הצעד שבא לידי ביטוי במקור הוא הנדסה גזעית של השטח הכבוש: מערב פולין סופח לרייך (מחוז וַרְתֶלַנְד ומחוז דנציג–מערב פרוסיה), מאות אלפי פולנים ויהודים גורשו ממנו אל הגנרלגוברנמן, ובמקומם יושבו גרמנים אתניים שהובאו מארצות הבלטיות, מווֹלין ומאזורים אחרים. צעד זה קידם את "הסדר החדש" משום שהפך שטח במזרח לחלק מ"מרחב המחיה" של הגזע הארי, ופינה ממנו את מי שנחשבו "נחותים". כך באה לידי ביטוי התפיסה שהשטחים הכבושים יאורגנו מחדש לפי גזע: גרמנים בשטחי הרייך המורחב, והפולנים בגנרלגוברנמן – כאוכלוסייה משועבדת שמשמשת כוח עבודה.
היחס של הנאצים לעמים בצפון אירופה ובמערבה היה שונה, ובעיקר מתון יותר, מסיבה אידאולוגית: על פי תורת הגזע, הדנים, הנורווגים וההולנדים נחשבו עמים "גרמאניים" או "נורדיים" – קרובים מבחינה גזעית לגרמנים. הנאצים ראו בהם שותפים עתידיים ב"רייך הגרמאני הגדול", ולכן ביקשו לשלב אותם ולא לשעבד אותם. לעומתם, הסלאבים במזרח נחשבו "תת־אדם" שנועדו לעבדות, לגירוש ולהשפלה. סיבה נוספת הייתה מעשית: לגרמניה היה עניין לשמור על כלכלה מתפקדת ועל שקט במערב כדי לנצל את התוצרת לטובת המלחמה. דוגמה: בדנמרק, שנכבשה באפריל 1940, הותירו הגרמנים את המלך ואת הממשלה הדנית על כנם, ומערכות החינוך והתרבות המשיכו לפעול כרגיל – עד אוגוסט 1943, אז השתלטו הגרמנים על השלטון. בפולין, לעומת זאת, נסגרו בתי הספר התיכוניים והאוניברסיטאות, ואנשי האינטליגנצייה נרצחו או נשלחו למחנות ריכוז. ההבדל מראה ש"הסדר החדש" לא היה אחיד, אלא נבנה לפי הדירוג הגזעי של העמים.
למה זה מקבל ניקוד מלא: המקור מזוהה בבירור (מי, מה, מתי), הצעד שבו מוצג במפורש ומוסבר הקשר שלו למטרות "הסדר החדש" (מרחב מחיה, הפרדה גזעית). ההבדל ביחס לעמי המערב מוסבר בסיבה אידאולוגית (תפיסת העמים ה"גרמאניים") ובסיבה מעשית, ומבוסס על דוגמה מוחשית (דנמרק) לעומת פולין. מקובל גם לבחור מקור על חיסול האינטליגנצייה הפולנית (למשל מעצר הפרופסורים של אוניברסיטת קרקוב בנובמבר 1939), על עבודת כפייה או על ניצול כלכלי, ודוגמה מנורווגיה (ממשלת קוויזלינג) או מהולנד (שלטון אזרחי גרמני) – בתנאי שהם מוסברים.
טעות נפוצה: לבחור שוב את תזכיר הימלר שבקטע – השאלה מבקשת מקור אחר. טעות נוספת: לכתוב שבמערב לא נפגעו היהודים; היחס המתון יחסית חל על האוכלוסייה הלא־יהודית, ואילו היהודים גורשו גם מארצות המערב אל מחנות ההשמדה.
בבחינה: ציינו את שם הספר, ההוצאה והעמוד שממנו לקחתם את המקור.
שאלה 2 · יחס האוכלוסייה כלפי היהודים – הצלת יהודי דנמרק
לפניכם קטע מתוך הצהרת המחאה של הבישופים של הכנסייה הלותרנית בדנמרק, שהוקראה בכנסיות ברחבי דנמרק ב־3 באוקטובר 1943, ימים ספורים אחרי שנודע על כוונת הגרמנים לגרש את יהודי דנמרק.
– הסבירו כיצד בא לידי ביטוי בקטע אחד מדפוסי ההתייחסות של האוכלוסייה המקומית כלפי היהודים בארצות הכיבוש הנאצי.
– הסבירו שניים מן המניעים לדפוס התייחסות זה שבאים לידי ביטוי בקטע.
בדנמרק ניצלו רוב היהודים, ואילו בפולין הכבושה ניצל רק מיעוט קטן מן היהודים.
השוו בין התנאים להצלת יהודים בדנמרק ובין התנאים להצלת יהודים בפולין הכבושה בזמן ביצוע "הפתרון הסופי", על פי שני התבחינים (הקריטריונים) האלה:
– מדיניות הכובש הגרמני כלפי האוכלוסייה המקומית
– עמדת רוב האוכלוסייה המקומית והנהגתה כלפי היהודים
בכל אחד מן התבחינים הציגו הבדל אחד, והסבירו כיצד השפיע ההבדל על אפשרויות ההצלה.
◂ פתרון מלא לשאלה 2
סעיף א
הדפוס: עזרה והצלה (מחאה גלויה של מוסד מרכזי בחברה נגד רדיפת היהודים, שהתלוותה להצלתם) – "חובתה של הכנסייה הנוצרית למחות", "נאבק כדי לשמור לאחינו ולאחיותינו היהודים על אותו חופש". מניעים: דתי־מוסרי ("ישו לימד אותנו שלכל אדם יש ערך בעיני אלוהים", "אהבת הרֵעַ", "עלינו לשמוע בקול אלוהים"); לאומי – היהודים נתפסים כחלק מן העם הדני, והרדיפה סותרת את "תחושת הצדק הטבועה בעם הדני" ואת ערך החופש ("אחינו ואחיותינו"); מקובל גם: מצפון והגנה על זכויות ("מצפוננו מחייב אותנו... למחות על כל פגיעה בזכויות").
מה השאלה מבקשת: להסביר (1) איזה דפוס התייחסות של האוכלוסייה המקומית כלפי היהודים בא לידי ביטוי בקטע, ו־(2) שני מניעים לדפוס זה, כל אחד מעוגן בקטע.
תשובה מלאה:
הדפוס שבא לידי ביטוי בקטע הוא דפוס העזרה וההצלה – המעטים שפעלו, ולעיתים סיכנו את עצמם, כדי להגן על היהודים. בדנמרק לא מדובר ביחידים בלבד: הכנסייה – אחד המוסדות המרכזיים בחברה הדנית – מחתה בגלוי נגד הכובש. הבישופים קובעים: "בכל מקום שבו נרדפים יהודים... חובתה של הכנסייה הנוצרית למחות על רדיפה זו", ומתחייבים לפעולה: "נאבק כדי לשמור לאחינו ולאחיותינו היהודים על אותו חופש שאנו עצמנו מוקירים יותר מן החיים". הם אף מוכנים להפר את חובת הציות לשלטונות: "נצהיר בגלוי: עלינו לשמוע בקול אלוהים יותר מאשר בקול בני אדם". זו ההפך מעמידה מן הצד – הכנסייה לא שתקה, אלא העניקה לגיטימציה ציבורית להצלה. ואכן, באוקטובר 1943 הבריחו הדנים את רוב יהודי דנמרק בסירות אל שוודיה.
מניע ראשון – מניע דתי־מוסרי. הבישופים מבססים את המחאה על עקרונות הנצרות: הרדיפה סותרת את "תפיסת אהבת הרֵעַ", ו"ישו לימד אותנו שלכל אדם יש ערך בעיני אלוהים". כלומר, ההצלה נובעת מאמונה דתית שלפיה חיי כל אדם יקרים, ומכאן החובה לעזור לנרדף – גם כשהוא בן דת אחרת ("אף שאנו נבדלים מהם באמונתנו הדתית").
מניע שני – מניע לאומי־דני: היהודים נתפסים כחלק מן העם הדני, והפגיעה בהם – כפגיעה בערכי האומה. הבישופים כותבים שהרדיפה "עומדת בסתירה לתחושת הצדק הטבועה בעם הדני", וקוראים ליהודים "אחינו ואחיותינו". בדנמרק, הגנה על היהודים הייתה גם ביטוי של התנגדות לאומית לכובש הגרמני ושמירה על ערכי החופש והדמוקרטיה של המדינה.
(מקובל גם: מניע מצפוני – שמירה על הצדק ועל זכויות האדם: "מצפוננו מחייב אותנו לשמור על הצדק ולמחות על כל פגיעה בזכויות".)
לסיכום, הקטע מציג דפוס של עזרה והצלה שנבע מאמונה דתית ומתחושת הזדהות לאומית עם היהודים כאזרחי דנמרק.
למה זה מקבל ניקוד מלא: הדפוס מזוהה בשמו (עזרה והצלה) ומוסבר בעזרת ציטוט מן הקטע; מוצגים שני מניעים שונים (דתי־מוסרי, לאומי), כל אחד מוסבר ומעוגן בציטוט. מקובל גם מניע מצפוני־הומני (זכויות האדם, הצדק).
טעות נפוצה: להציג שני ניסוחים של אותו מניע (למשל "אהבת הרע" ו"ערך האדם בעיני אלוהים" הם שניהם מניע דתי), או לתאר את מבצע ההצלה בלי לעגן את המניעים בקטע.
סעיף ב
מדיניות הכובש: דנמרק נחשבה בעיני הנאצים לארץ "ארית", הממשלה הדנית המשיכה לתפקד עד אוגוסט 1943 והכיבוש היה מתון יחסית – הגרמנים לא ענישו באכזריות מצילים ולא היה עונש מוות על עזרה ליהודים; בפולין – משטר כיבוש אכזרי כלפי הפולנים ה"נחותים" בעיני הנאצים, ומ־1941 עונש מוות בגנרל־גוברנמן למי שמסתיר יהודים (ולעיתים לכל משפחתו). השפעה: בדנמרק הסיכון למצילים היה קטן והיה אפשר לפעול בהיקף רחב; בפולין הפחד שיתק רבים ומנע הצלה. עמדת האוכלוסייה והנהגתה: בדנמרק – היהודים (כ־7,500) נתפסו כאזרחים וכחלק מן העם, והכנסייה, המוסדות והציבור פעלו יחד (הבריחו כ־7,000 לשוודיה); בפולין – אנטישמיות נפוצה, רוב האוכלוסייה עמדה מן הצד, היו מלשינים וסוחטים, והיהודים (כ־3.3 מיליון) נתפסו כזרים. השפעה: בדנמרק – הצלה כמעט לאומית; בפולין – המצילים פעלו בבדידות ובסכנה גם מצד שכניהם. מקובל גם: גורמים נוספים (קרבת שוודיה הניטרלית, הדלפת מועד הגירוש) כחלק מן ההסבר.
מה השאלה מבקשת: להשוות בין דנמרק לפולין הכבושה בשני תבחינים – בכל תבחין להציג הבדל אחד ולהסביר כיצד השפיע על אפשרויות ההצלה.
תשובה מלאה:
תבחין ראשון – מדיניות הכובש הגרמני כלפי האוכלוסייה המקומית.
ההבדל: דנמרק נכבשה באפריל 1940, אך הנאצים ראו בדנים עם "ארי" קרוב, ולכן הכיבוש בה היה מתון יחסית: הממשלה הדנית המשיכה לתפקד עד אוגוסט 1943, והאוכלוסייה לא סבלה מטרור שיטתי. בפולין, לעומת זאת, ראו הנאצים בפולנים עם "נחות" שנועד לשמש כוח עבודה, והפעילו נגדו טרור אכזרי: חיסול האינטליגנצייה, גירושים, עבודות כפייה. באוקטובר 1941 קבע השלטון הגרמני בגנרל־גוברנמן עונש מוות לא רק ליהודים שיצאו מן הגטו אלא גם למי שמסתיר אותם, ולעיתים הוצאו להורג משפחות שלמות של מצילים.
ההשפעה על ההצלה: בדנמרק הסיכון האישי של המצילים היה קטן יחסית, ולכן אנשים רבים יכלו להשתתף בהצלה בגלוי ובהיקף רחב. בפולין כל עזרה ליהודי סיכנה את חיי המציל ובני משפחתו, והפחד שיתק רבים – ולכן רק מעטים העזו לעזור.
תבחין שני – עמדת רוב האוכלוסייה המקומית והנהגתה כלפי היהודים.
ההבדל: בדנמרק חיו כ־7,500 יהודים, רובם משולבים בחברה, והם נתפסו כאזרחים שווים וכחלק מן העם הדני. כשנודע באוקטובר 1943 על הגירוש המתוכנן, הכנסייה מחתה בגלוי, ואזרחים רבים – דייגים, רופאים, סטודנטים ואנשי המחתרת – הסתירו את היהודים והבריחו בסירות למעלה מ־7,000 מהם לשוודיה הניטרלית. בפולין חיו כ־3.3 מיליון יהודים, שנתפסו בעיני רבים כזרים, והאנטישמיות הייתה נפוצה. רוב האוכלוסייה עמדה מן הצד, וחלקה אף שיתף פעולה – מלשינים וסוחטים ("שמלצובניקים") שאיימו למסור יהודים מסתתרים לגרמנים.
ההשפעה על ההצלה: בדנמרק ההצלה הייתה מבצע של כמעט כל החברה, בהנהגת מוסדותיה, ולכן רוב היהודים ניצלו. בפולין המצילים פעלו כמעט לבדם, ונאלצו להסתתר לא רק מן הגרמנים אלא גם משכניהם – ולכן ההצלה הייתה קשה ומצומצמת.
לסיכום, הצירוף של כיבוש מתון יחסית ושל חברה שראתה ביהודים חלק ממנה אפשר בדנמרק הצלה המונית, ואילו בפולין הטרור הגרמני והאנטישמיות צמצמו את ההצלה למעשים של יחידים.
למה זה מקבל ניקוד מלא: בכל תבחין מוצג הבדל ברור – מה היה בדנמרק ומה היה בפולין – ומוסבר כיצד השפיע על אפשרויות ההצלה, עם עובדות היסטוריות מדויקות (עונש המוות על הסתרת יהודים בפולין, הבריחה לשוודיה באוקטובר 1943). מקובל גם לשלב גורמים נוספים להצלחת ההצלה בדנמרק: קרבתה לשוודיה הניטרלית, שהודיעה שתקבל את הפליטים, והדלפת מועד הגירוש לראשי הקהילה ולמנהיגים הדנים.
טעות נפוצה: לכתוב רק על דנמרק בלי להציג את המצב בפולין (השוואה דורשת את שני הצדדים), או להציג הבדל בלי להסביר את השפעתו על ההצלה.
שאלה 3 · מחוקי נירנברג לצווי נובמבר 1938
לפניכם קטעים מתוך שלושה צווים שפרסם הרמן גרינג ב־12 בנובמבר 1938, יומיים לאחר ליל הבדולח.
– הסבירו כיצד בא לידי ביטוי בקטעים דימוי היהודי באידאולוגיה הנאצית. בססו את תשובתכם על דוגמה אחת מן הקטעים.
– הסבירו כיצד קידמו הצווים את המטרה של המשטר הנאצי לדחוק את היהודים אל מחוץ לגרמניה. בססו את תשובתכם על שתי דוגמאות מן הקטעים.
– השוו בין חוקי נירנברג (ספטמבר 1935) ובין הצעדים שננקטו נגד היהודים בנובמבר 1938 (ליל הבדולח והצווים שבקטעים) על פי שני הקריטריונים האלה: התחום העיקרי שבו נפגעו היהודים; האמצעים שבהם השתמש המשטר.
– הסבירו סיבה אחת להחרפת המדיניות כלפי היהודים בשנת 1938.
◂ פתרון מלא לשאלה 3
סעיף א
דימוי: היהודי כאויב עוין ומסוכן של העם הגרמני, מסית ובוגדני, חלק מ"יהדות בין־לאומית" הפועלת נגד גרמניה ("העמדה העוינת של היהדות כלפי העם הגרמני... מעשי רצח פחדניים"; "ההסתה של היהדות הבין־לאומית") – ולכן כל היהודים אשמים יחד ונענשים קולקטיבית ("היהודים... בכללם"). דחיקה החוצה: נישול כלכלי שמונע קיום – קנס של מיליארד מרק, חובה לשלם על הנזק והחרמת הביטוח; איסור לנהל חנויות, לעסוק במלאכה ולנהל מפעלים מ־1 בינואר 1939 – היהודים מאבדים פרנסה ורכוש, אין להם עתיד בגרמניה ונלחצים להגר ("הגירה כפויה"), ורכושם עובר לגרמנים ("אריזציה").
מה השאלה מבקשת: (1) להסביר כיצד בא לידי ביטוי בקטעים דימוי היהודי באידאולוגיה הנאצית – דוגמה אחת. (2) להסביר כיצד הצווים קידמו את דחיקת היהודים אל מחוץ לגרמניה – שתי דוגמאות.
תשובה מלאה:
באידאולוגיה הנאצית הוצג היהודי כאויב הגזע הארי וכאויב העם הגרמני – גורם מסוכן, עוין ובוגדני, חלק מ"יהדות עולמית" מאורגנת הפועלת בכל מקום נגד גרמניה. דימוי זה בא לידי ביטוי בפתיחת הצו הראשון: "העמדה העוינת של היהדות כלפי העם הגרמני והרייך, שאינה נרתעת אף ממעשי רצח פחדניים". מעשה של צעיר אחד בפריז מוצג כביטוי של "היהדות" כולה, ולכן מוטל עונש על "היהודים בעלי אזרחות גרמנית, בכללם" – כל יהודי אשם בשל עצם היותו יהודי. גם בצו השני מדובר על "ההסתה של היהדות הבין־לאומית נגד גרמניה" – כלומר היהודים מוצגים כמי שמסיתים ומאיימים על גרמניה, והאלימות נגדם מוצגת כתגובה מוצדקת של "זעם העם".
הצווים קידמו את דחיקת היהודים מגרמניה משום שהם נישלו אותם מרכושם ומפרנסתם, וכך לא נותר להם עתיד בגרמניה ונוצר עליהם לחץ להגר.
דוגמה ראשונה – הנישול מן הרכוש: היהודים נדרשו לשלם "1,000,000,000 [מיליארד] רייכסמרק לרייך הגרמני", וגם לתקן על חשבונם את הנזקים שגרמו להם הפורעים ("יתוקנו מיד בידי הבעלים היהודים"), בעוד ש"תביעות הביטוח... יוחרמו לטובת הרייך". הקורבנות הם שנאלצו לשלם על הפוגרום, ורכושם עבר לידי המדינה.
דוגמה שנייה – הוצאה מן הכלכלה: "החל ב־1 בינואר 1939 נאסר על יהודים לנהל חנויות... או לעסוק במלאכה כעצמאים", ו"יהודי אינו יכול להיות מנהל של מפעל". אלפי סוחרים, בעלי מלאכה ובעלי עסקים איבדו את מקור פרנסתם, ועסקיהם נמכרו בכפייה ובמחיר נמוך לגרמנים ("אריזציה"). יהודי שאינו יכול להתפרנס בגרמניה נדחק לחפש דרך לצאת ממנה. מכאן שהצווים היו חלק ממדיניות של "הגירה כפויה" – הוצאת היהודים מגרמניה תוך נישולם.
למה זה מקבל ניקוד מלא: הדימוי מוגדר במונחי האידאולוגיה (אויב, עוין, "יהדות בין־לאומית", אשמה קולקטיבית) ומעוגן בציטוט. בחלק השני יש שתי דוגמאות שונות (נישול מן הרכוש; איסור עיסוק) ולכל אחת ציטוט והסבר של הקשר להגירה הכפויה. מקובל גם להסביר את המטרה הכלכלית – העברת הרכוש היהודי לגרמנים ולמימון החימוש.
טעות נפוצה: לכתוב שהצווים נועדו כבר אז להשמדה. בשלב זה המטרה הייתה נישול, בידוד ודחיקה להגירה.
סעיף ב
תחום: 1935 – מעמד משפטי ואזרחי וחיי החברה (שלילת אזרחות הרייך, איסור נישואים ויחסים עם "ארים", איסור העסקת עוזרות בית "אריות" מתחת לגיל 45) – הפרדה; 1938 – הכלכלה והרכוש, הגוף והחיים, מוסדות הקהילה (הרס חנויות ובתי כנסת, קנס, איסור עיסוק, מעצרים). אמצעים: 1935 – חקיקה ברייכסטאג, מסגרת חוקית מסודרת; 1938 – אלימות פיזית מאורגנת (פוגרום, מעצרים, מחנות ריכוז) ולצידה צווים מינהליים של גרינג. סיבה להחרפה: ביטחון המשטר (ביסוס פנימי, חימוש, הצלחות בחוץ – האנשלוס במרץ 1938, הסכם מינכן בספטמבר 1938 – בלי תגובה ממשית של המעצמות); "תוכנית ארבע השנים" והצורך ברכוש היהודי; ההגירה האיטית והרצון להאיץ אותה; ריבוי היהודים בעקבות האנשלוס (כ־185,000 באוסטריה); חוסר מעש של העולם (ועידת אוויאן, יולי 1938).
מה השאלה מבקשת: (1) להשוות בין חוקי נירנברג (1935) ובין צעדי נובמבר 1938 על פי שני קריטריונים: התחום העיקרי של הפגיעה, והאמצעים. (2) להסביר סיבה אחת להחרפה ב־1938.
תשובה מלאה:
קריטריון ראשון – התחום העיקרי שבו נפגעו היהודים: חוקי נירנברג, שהתקבלו ב־15 בספטמבר 1935, פגעו בעיקר במעמד המשפטי והאזרחי של היהודים ובקשרים החברתיים בינם ובין הגרמנים. "חוק אזרחות הרייך" קבע שרק בעל "דם גרמני או דם קרוב לו" יכול להיות אזרח הרייך, ובכך שלל מן היהודים את זכויותיהם הפוליטיות; "החוק להגנת הדם והכבוד הגרמני" אסר נישואים ויחסי אישות בין יהודים ל"ארים" ואסר על יהודים להעסיק עוזרות בית גרמניות מתחת לגיל 45. מטרתם הייתה הפרדה בין יהודים ל"ארים". לעומת זאת, הצעדים של נובמבר 1938 פגעו בעיקר בכלכלה וברכוש של היהודים – הרס חנויות, קנס של מיליארד מרק, החרמת הביטוח ואיסור לנהל עסקים (כמופיע בקטעים) – וגם בגופם ובחייהם (רצח, מעצר של כ־30,000 גברים) ובמוסדות הקהילה ובסמליה (שריפת בתי הכנסת). הפגיעה עברה מהגדרת היהודים כזרים לנישולם המוחלט.
קריטריון שני – האמצעים: ב־1935 השתמש המשטר בחקיקה. החוקים התקבלו בישיבה מיוחדת של הרייכסטאג בכנס המפלגה בנירנברג, והפכו את תורת הגזע ממצע מפלגתי לחוק המדינה המחייב. היה זה צעד "מסודר" וחוקי לכאורה, שנועד גם להרגיע את הציבור ואת העולם אחרי גל אלימות ברחובות. ב־1938, לעומת זאת, השתמש המשטר באלימות פיזית מאורגנת בהיקף ארצי – פוגרום, הצתות ומעצרים המוניים ושליחה למחנות ריכוז – ומיד אחריה בצווים מינהליים שפרסם גרינג בלי דיון בפרלמנט, כמו שלושת הצווים שבקטעים. הדמיון: בשני המקרים לבשה המדיניות גם צורה של חוק או צו, שנתן לה מראית עין של חוקיות.
סיבה להחרפה ב־1938: בשנה זו חש המשטר הנאצי בטוח בכוחו בבית ובחוץ. המשטר התבסס, הצבא חומש, ובמרץ 1938 סופחה אוסטריה (האנשלוס) ובספטמבר 1938, בהסכם מינכן, קיבלה גרמניה את חבל הסודטים – בלי שהמעצמות הדמוקרטיות פעלו נגדה. המשטר הסיק שאינו צריך עוד לחשוש מתגובות העולם, ולכן יכול להאיץ את המדיניות נגד היהודים. גם בוועידת אוויאן (יולי 1938) התברר שכמעט אף מדינה אינה מוכנה לקלוט את פליטי גרמניה ואוסטריה. בנוסף, ההגירה היהודית מגרמניה הייתה איטית בעיני המשטר, והוא ביקש להאיץ אותה ולהשתלט על הרכוש היהודי לצורכי "תוכנית ארבע השנים" והחימוש.
למה זה מקבל ניקוד מלא: לכל קריטריון מוצגים שני הצדדים (1935 מול 1938) עם עובדות מדויקות, ומנוסח במפורש ההבדל ("לעומת זאת"). הסיבה להחרפה מוסברת ומעוגנת בעובדות. מקובל גם: הגידול במספר היהודים תחת השלטון הנאצי אחרי האנשלוס (כ־185,000 יהודים באוסטריה) והרצון להיפטר מהם; ההכנות למלחמה והרצון "לפתור" את הבעיה היהודית לפניה.
טעות נפוצה: להשוות בלי קריטריונים, או לתאר כל צד בנפרד בלי לנסח את ההבדל. וגם: לכתוב שחוקי נירנברג "גירשו" את היהודים – הם שללו אזרחות והפרידו, אך לא גירשו.
פרק שני – לאומיות וציונות
בחירה – אם בחרתם בפרק זה, ענו על אחת מן השאלות 4–6 (33 נקודות)
שאלה 4 · הלאומיות ועיצוב מפת אירופה בתום מלחמת העולם הראשונה
לפניכם קטעים מנאום "ארבע־עשרה הנקודות" שנשא נשיא ארצות הברית וודרו וילסון בינואר 1918, בעת מלחמת העולם הראשונה. בנאום הציג וילסון את העקרונות שלפיהם יש לדעתו לקבוע את הסדרי השלום לאחר המלחמה.
– הסבירו כיצד בא לידי ביטוי בקטע העיקרון הלאומי. בססו את תשובתכם על שתי דוגמאות מן הקטע.
– על פי מה שלמדתם, הסבירו מדוע דווקא בתום מלחמת העולם הראשונה התאפשר לממש את העיקרון הלאומי במרכז אירופה ובמזרחה.
– הציגו שלושה שינויים שחלו במפה המדינית של מרכז אירופה ומזרחה בשנים 1920–1918.
– האם לדעתכם ההסדרים שנקבעו בתום מלחמת העולם הראשונה מימשו את העיקרון שמציג וילסון בסיום הקטע? הביעו עמדה ונמקו אותה באמצעות שתי עובדות היסטוריות.
◂ פתרון מלא לשאלה 4
סעיף א
העיקרון הלאומי: לכל לאום זכות לקבוע את גורלו ולחיות במסגרת מדינית משלו; גבולות צריכים להיקבע לפי פיזור הלאומים ולא לפי זכויות של בתי מלוכה. דוגמאות מן הקטע: תיקון גבולות איטליה "לאורך קווי לאום"; הקמת "מדינה פולנית עצמאית" בשטחים שבהם יושבת "אוכלוסייה פולנית שאין עוררין על היותה פולנית"; "התפתחות אוטונומית" לעמי אוסטריה־הונגריה וללאומים שתחת שלטון טורקי; "עיקרון הצדק לכל העמים והלאומים". מדוע בתום המלחמה: ארבע האימפריות הרב־לאומיות ששלטו במרכז אירופה ובמזרחה – אוסטריה־הונגריה, רוסיה, גרמניה והאימפריה העות'מאנית – הובסו או קרסו (רוסיה במהפכות 1917), ולא היה עוד כוח שימנע את עצמאות הלאומים; התנועות הלאומיות (צ'כים, פולנים, דרום־סלאבים) ניצלו את הקריסה והכריזו על עצמאות; המעצמות המנצחות, ובהשפעת וילסון, אימצו את עקרון ההגדרה העצמית בהסכמי השלום.
מה השאלה מבקשת: שתי משימות: (1) להסביר כיצד בא לידי ביטוי בקטע העיקרון הלאומי, על סמך שתי דוגמאות מן הקטע; (2) להסביר, על פי הידע, מדוע דווקא בתום מלחמת העולם הראשונה התאפשר לממש עיקרון זה במרכז אירופה ובמזרחה.
תשובה מלאה:
משימה 1 – העיקרון הלאומי בקטע:
העיקרון הלאומי קובע שכל לאום – קבוצה בעלת שפה, תרבות, היסטוריה ומולדת משותפות – זכאי לקבוע בעצמו את גורלו ולחיות במסגרת מדינית משלו, ושגבולות המדינות צריכים לחפוף ככל האפשר את גבולות הלאומים. זה עיקרון חדש לעומת הסדר שנקבע בקונגרס וינה ב־1815, שבו נקבעו הגבולות לפי זכויות בתי המלוכה ומאזן הכוחות בין המעצמות.
דוגמה ראשונה – פולין. וילסון דורש ש"יש להקים מדינה פולנית עצמאית, שתכלול את השטחים שבהם יושבת אוכלוסייה פולנית שאין עוררין על היותה פולנית". כלומר, הגבול של המדינה החדשה ייקבע לפי מקום מושבו של הלאום הפולני. פולין חולקה בסוף המאה ה־18 בין רוסיה, פרוסיה ואוסטריה, וגם הסדרי 1815 לא החזירו לה את עצמאותה; וילסון מציע לתקן זאת על פי העיקרון הלאומי.
דוגמה שנייה – איטליה. וילסון קובע ש"יש לתקן את גבולותיה של איטליה לאורך קווי לאום ברורים". הגבול אינו נקבע לפי אינטרס של מעצמה אלא לפי "קווי לאום" – היכן חיים איטלקים.
(אפשר גם: הדרישה להעניק לעמי אוסטריה־הונגריה ול"לאומים האחרים הנמצאים כיום תחת שלטון טורקי" "התפתחות אוטונומית"; או הסיכום "עיקרון הצדק לכל העמים והלאומים, וזכותם לחיות... בתנאים שווים של חירות", "בין שהם חזקים ובין שהם חלשים" – כלומר הזכות שייכת לכל לאום, גם לקטן ולחלש. יש לשים לב שלעמי אוסטריה־הונגריה ולעמים שתחת שלטון טורקי דרש וילסון בינואר 1918 "התפתחות אוטונומית" – שלטון עצמי – ולא עצמאות מלאה; רק בסתיו 1918 תמכו ארצות הברית ובעלות בריתה בעצמאותם של הצ'כים והסלובקים ושל הדרום־סלאבים.)
משימה 2 – מדוע דווקא בתום המלחמה:
לפני המלחמה שלטו במרכז אירופה ובמזרחה ארבע אימפריות רב־לאומיות – אוסטריה־הונגריה, רוסיה, גרמניה והאימפריה העות'מאנית – שהתנגדו לעצמאותם של הלאומים שבתחומן ודיכאו את התנועות הלאומיות. במלחמת העולם הראשונה כל ארבע האימפריות קרסו: רוסיה יצאה מן המלחמה לאחר המהפכות של 1917, ואוסטריה־הונגריה, גרמניה והאימפריה העות'מאנית הובסו ב־1918. עם קריסת השלטון הישן לא היה עוד כוח שיכול למנוע את עצמאות הלאומים. התנועות הלאומיות, שפעלו עשרות שנים, ניצלו את ההזדמנות: באוקטובר 1918 הוכרזה עצמאות צ'כוסלובקיה, בנובמבר 1918 קמה פולין העצמאית, ובדצמבר 1918 הוקמה ממלכת הסרבים, הקרואטים והסלובנים. בנוסף, המעצמות המנצחות, ובמיוחד ארצות הברית בהנהגת וילסון, אימצו את עקרון ההגדרה העצמית של העמים כבסיס להסכמי השלום (1920–1919), ולכן הכירו במדינות החדשות. כך התאפשר לממש בתום המלחמה עיקרון שב־1815 נדחה על ידי המעצמות.
למה זה מקבל ניקוד מלא: מוסבר מהו העיקרון הלאומי (ולא רק מצוטט), וכל אחת משתי הדוגמאות מעוגנת בציטוט מן הקטע ומוסברת. במשימה 2 מוסבר הקשר בין קריסת האימפריות הרב־לאומיות במלחמה לבין האפשרות לממש את העיקרון, עם עובדות מדויקות. מקובל גם: הסבר שמתמקד בתמיכת המעצמות המנצחות ובעקרון ההגדרה העצמית, או בפעילות התנועות הלאומיות ובמנהיגיהן בזמן המלחמה (למשל מסריק בקרב הצ'כים), בתנאי שמוסבר מדוע הדבר התאפשר דווקא אז.
טעות נפוצה: לצטט שתי נקודות מן הקטע בלי להסביר כיצד הן מבטאות את העיקרון הלאומי; או לייחס לוילסון את המילים "הגדרה עצמית" כאילו הן מופיעות בקטע – הקטע מדבר על "קווי לאום", "התפתחות אוטונומית" ו"צדק לכל העמים והלאומים".
סעיף ב
שינויים: הקמת פולין העצמאית (נובמבר 1918) משטחים שהיו בידי רוסיה, גרמניה ואוסטריה; התפרקות אוסטריה־הונגריה – אוסטריה והונגריה למדינות קטנות ונפרדות, הקמת צ'כוסלובקיה (אוקטובר 1918) וממלכת הסרבים, הקרואטים והסלובנים (דצמבר 1918); הקמת פינלנד, אסטוניה, לטביה וליטא על שטחי האימפריה הרוסית; הגדלת רומניה (טרנסילבניה ועוד) ואיטליה (טרנטו, טריאסט); החזרת אלזס־לורן לצרפת. עמדה: מומש במידה רבה – לראשונה רוב עמי מרכז אירופה ומזרחה חיו במדינות לאום, ומפת האימפריות הוחלפה במפת מדינות לאום (עובדות: פולין, צ'כוסלובקיה). מומש באופן חלקי בלבד – מיעוטים לאומיים גדולים נותרו מחוץ למדינת הלאום שלהם (גרמנים בצ'כוסלובקיה ובפולין, הונגרים ברומניה ובצ'כוסלובקיה לאחר הסכם טריאנון), המדינות החדשות היו בעצמן רב־לאומיות (יוגוסלביה), וגרמניה ואוסטריה נאסר עליהן להתאחד; הגבולות נקבעו גם לפי אינטרסים של המנצחים. כל עמדה מנומקת מתקבלת.
מה השאלה מבקשת: שתי משימות: (1) להציג שלושה שינויים במפה המדינית של מרכז אירופה ומזרחה בשנים 1920–1918; (2) להביע עמדה אם הסדרי השלום מימשו את עיקרון "הצדק לכל העמים והלאומים" שבסיום הקטע, ולנמק בשתי עובדות היסטוריות.
תשובה מלאה:
משימה 1 – שלושה שינויים במפה:
1. הקמת פולין העצמאית. בנובמבר 1918 קמה פולין לתחייה כמדינה עצמאית, לאחר יותר ממאה שנה שבה הייתה מחולקת. היא הוקמה על שטחים שהיו בשלטון רוסיה, גרמניה ואוסטריה־הונגריה, וגבולותיה נקבעו בהסכם ורסאי (1919) ובמאבקים עם שכנותיה.
2. התפרקות האימפריה האוסטרו־הונגרית. עם תבוסתה ב־1918 התפרקה האימפריה הרב־לאומית: אוסטריה והונגריה הפכו למדינות קטנות ונפרדות; באוקטובר 1918 הוכרזה צ'כוסלובקיה, מדינת הצ'כים והסלובקים; ובדצמבר 1918 הוקמה ממלכת הסרבים, הקרואטים והסלובנים (לימים יוגוסלביה). הגבולות החדשים נקבעו בהסכמי סן ז'רמן (1919, עם אוסטריה) וטריאנון (1920, עם הונגריה).
3. מדינות חדשות על שטחי האימפריה הרוסית לשעבר: פינלנד, אסטוניה, לטביה וליטא הכריזו על עצמאותן בשנים 1918–1917.
(מקובל גם: הגדלת רומניה, שצירפה את טרנסילבניה ושטחים נוספים; צירוף טרנטו וטריאסט לאיטליה; החזרת אלזס־לורן לצרפת.)
משימה 2 – עמדה (דוגמה לתשובה):
לדעתי ההסדרים מימשו את העיקרון של וילסון רק באופן חלקי.
מצד אחד, הם הביאו לשינוי עמוק לטובת העיקרון הלאומי: במקום אימפריות רב־לאומיות קמו מדינות לאום, ועמים "חלשים" שלא היו להם מדינות – פולנים, צ'כים, סלובקים, ליטאים ועוד – זכו לעצמאות. כך, למשל, פולין העצמאית הוקמה בדיוק כפי שדרש וילסון בנקודה ה־13.
מצד שני, העיקרון לא מומש באופן מלא, ו"תנאים שווים של חירות" לא ניתנו לכל הלאומים. עובדה ראשונה: מיליוני בני לאומים נותרו כמיעוטים במדינות שבהן לאום אחר היה הרוב – למשל, בצ'כוסלובקיה חיו כשלושה מיליון גרמנים (הערכה), ובהסכם טריאנון (1920) נותרו מיליוני הונגרים מחוץ להונגריה, ברומניה, בצ'כוסלובקיה וביוגוסלביה. עובדה שנייה: הסכמי השלום אסרו על אוסטריה להתאחד עם גרמניה, אף שרבים מתושביה ראו עצמם גרמנים – כלומר, כאשר העיקרון הלאומי התנגש באינטרסים של המעצמות המנצחות, גברו האינטרסים. גם המדינות החדשות עצמן, כמו ממלכת הסרבים, הקרואטים והסלובנים, היו מדינות רב־לאומיות.
לכן ההסדרים קירבו את מפת אירופה מאוד לעיקרון הלאומי, אך גם יצרו מיעוטים ומתחים לאומיים חדשים.
(מקובלת גם עמדה שההסדרים מימשו את העיקרון במידה רבה, בתנאי שהיא מנומקת בשתי עובדות – למשל הקמת פולין וצ'כוסלובקיה ומדינות הבלטיות, והכרת המעצמות בהן; או עמדה שלא מימשו אותו, עם עובדות על המיעוטים ועל האיסור על איחוד אוסטריה וגרמניה.)
למה זה מקבל ניקוד מלא: במשימה 1 – שלושה שינויים שונים במפה, בתוך המרחב והתקופה המבוקשים, עם שמות ותאריכים נכונים. במשימה 2 – עמדה ברורה, הקשורה במפורש לעיקרון שבסיום הקטע, ושתי עובדות היסטוריות מדויקות התומכות בה. כל עמדה מתקבלת אם היא מנומקת כנדרש.
טעות נפוצה: להציג שינויים מן המאה ה־19 (איחוד איטליה וגרמניה) במקום שינויים של השנים 1920–1918, או להביע עמדה בלי עובדות היסטוריות.
שאלה 5 · התיעוש והעיור וצמיחת הלאומיות; הרצל והאפיפיור (1904)
הסבירו כיצד התפתחויות כלכליות וטכנולוגיות – התיעוש, העיור והתמורות בתחבורה ובתקשורת – הובילו לצמיחתן של רוב התנועות הלאומיות באירופה במהלך המאה ה־19. בחרו במקור מספר הלימוד, והסבירו כיצד הוא מדגים את אחת ההתפתחויות האלה.
לפניכם קטע מעובד העוסק בביקורו של הרצל ברומא בינואר 1904.
– מהו הפתרון לשאלת היהודים שהרצל מציג לאפיפיור, על פי הקטע?
הסבירו כיצד ניסה הרצל להתחשב באינטרסים של הכנסייה הקתולית כדי לשכנע את האפיפיור לתמוך בפתרון זה.
– האם לדעתכם הצליח הרצל לגייס את תמיכתם של האפיפיור ושל מלך איטליה בפתרון שהציג? נמקו את עמדתכם באמצעות עובדה היסטורית.
◂ פתרון מלא לשאלה 5
סעיף א
התיעוש והעיור: מיליוני כפריים עברו לערים ונותקו מן הקהילה המסורתית – הזהות הלאומית מילאה את החלל; קמה בורגנות חדשה, משכילה ובעלת הון, שתבעה השתתפות בשלטון והובילה תנועות לאומיות; התעשייה נזקקה לשוק לאומי גדול ואחיד, בלי גבולות ומכסים פנימיים (למשל איגוד המכס הגרמני, 1834).
תחבורה ותקשורת: מסילות הברזל והטלגרף חיברו אזורים רחוקים, ובני אותו לאום הכירו זה את זה; העיתונות ההמונית והספרים, לצד הרחבת החינוך והאוריינות, הפיצו את הרעיונות הלאומיים ואת השפה הלאומית האחידה.
מקור מספר הלימוד: למשל מפה של רשת מסילות הברזל בגרמניה בשנות ה־50–60 של המאה ה־19, או קטע על איגוד המכס הגרמני – והסבר.
מה השאלה מבקשת: שתי פעולות. (1) "הסבירו כיצד התפתחויות כלכליות וטכנולוגיות... הובילו לצמיחתן" – להסביר את תרומת התיעוש והעיור ואת תרומת התחבורה והתקשורת. (2) "בחרו במקור מספר הלימוד, והסבירו כיצד הוא מדגים" – מקור אחד והסבר.
תשובה מלאה:
התיעוש והעיור. המהפכה התעשייתית, שהתפשטה מבריטניה לאירופה במאה ה־19, שינתה את חיי האנשים:
– עיור וניתוק מן הקהילה המסורתית: מיליוני כפריים עברו לערים התעשייתיות. בכפר הייתה זהותו של אדם קשורה לכפר, לאדון ולכנסייה המקומית; בעיר הגדולה הוא איבד את המסגרות האלה. הזהות הלאומית – שפה, תרבות ועבר משותפים – העניקה לו שייכות חדשה, לקבוצה גדולה של אנשים שאינם מכירים זה את זה אישית.
– צמיחת הבורגנות: התיעוש יצר מעמד בינוני חדש של סוחרים, תעשיינים ובעלי מקצועות חופשיים, משכילים ובעלי הון. מעמד זה תבע השתתפות בשלטון ושוויון מול האצולה, ורבים ממנהיגי התנועות הלאומיות באו ממנו.
– הצורך בשוק לאומי: התעשייה נזקקה לשוק גדול, בלי גבולות, מכסים ומטבעות רבים. בגרמניה המפוצלת, למשל, הוקם ב־1834 איגוד המכס (צולפריין), שביטל את המכסים בין רוב המדינות הגרמניות – צעד כלכלי שקידם את רעיון האחדות המדינית.
התחבורה והתקשורת:
– מסילות הברזל והטלגרף חיברו אזורים רחוקים, הקלו על תנועת אנשים וסחורות, ואפשרו לבני אותו לאום להכיר זה את זה ולהרגיש חלק מאותה ארץ.
– הדפוס המודרני והעיתונות ההמונית, יחד עם הרחבת החינוך ועליית שיעור יודעי הקרוא וכתוב, הפיצו רעיונות לאומיים לציבור רחב, וקבעו שפה לאומית אחידה במקום ניבים מקומיים.
מקור מספר הלימוד: בחרתי במפה של רשת מסילות הברזל במדינות הגרמניות באמצע המאה ה־19 (בשנות החמישים והשישים). במפה נראית רשת צפופה של קווים המחברת את פרוסיה, סקסוניה, בוואריה ומדינות אחרות, בלי קשר לגבולות המדיניים ביניהן. המפה מדגימה את השפעת התמורות בתחבורה: הרכבת יצרה מרחב כלכלי ואנושי אחד לפני שנוצרה מדינה אחת. סוחרים, פועלים וסטודנטים נעו בין המדינות, והגבולות הפוליטיים נראו מלאכותיים יותר ויותר. כך תרמה התחבורה לתחושה שהגרמנים הם עם אחד, ולתמיכה באיחוד גרמניה (1871).
בבחינה: ציינו את שם הספר, ההוצאה והעמוד שממנו לקחתם את המקור.
למה זה מקבל ניקוד מלא:
טעות נפוצה: לכתוב שרדיו או קולנוע הפיצו את הלאומיות במאה ה־19 – אלה המצאות של המאה ה־20; או לתאר את המהפכה התעשייתית בלי להסביר את הקשר שלה ללאומיות.
סעיף ב
הפתרון: בית לאומי לעם היהודי בארץ־ישראל, "בהסכמת השולטן ובחסות המעצמות", כדי להציל את "המוני היהודים הנרדפים במזרח אירופה".
התחשבות באינטרסים של הכנסייה: הרגעת החשש לגבי המקומות הקדושים – התנועה "אינה מבקשת את ירושלים ואת המקומות הקדושים לנצרות", והם "יקבלו מעמד מיוחד, מחוץ לשלטון כל מדינה"; הצגת המטרה כהומניטרית – הצלת נרדפים; פנייה לראש הכנסייה, שתמיכתו משפיעה על "מיליוני מאמינים" ועל ממשלות קתוליות.
הצלחה? לא – האפיפיור דחה את הבקשה מטעמים דתיים ("הכנסייה אינה יכולה להכיר בעם היהודי"), והמלך הביע אהדה "אבל לא התחייב לדבר"; הרצל מת ביולי 1904 בלי שהשיג צ'רטר או תמיכה של מעצמה בארץ־ישראל; הוותיקן המשיך להתנגד לבית לאומי יהודי גם בשנים שאחר כך (ובכלל זה לאחר הצהרת בלפור).
מה השאלה מבקשת: שלוש פעולות. (1) "מהו הפתרון" – על פי הקטע. (2) "הסבירו כיצד ניסה הרצל להתחשב באינטרסים של הכנסייה" – לזהות בקטע את הצעדים שנועדו לשכנע את האפיפיור, ולהסביר אותם. (3) "האם לדעתכם הצליח... נמקו... באמצעות עובדה היסטורית" – עמדה ועובדה.
תשובה מלאה:
הפתרון. הרצל הציג לאפיפיור את הפתרון המדיני של הציונות: "בית לאומי בארץ־ישראל, בהסכמת השולטן ובחסות המעצמות". הוא הציג אותו כמענה לבעיה ממשית – "להציל את המוני היהודים הנרדפים במזרח אירופה" – בשנה שאחרי פרעות קישינב (1903). זו אותה תפיסה של "מדינת היהודים" ושל תוכנית בזל: פתרון בהסכמה בין־לאומית, ולא התיישבות בדרכי עקיפין.
כיצד ניסה להתחשב באינטרסים של הכנסייה:
– המקומות הקדושים: לכנסייה הקתולית היה עניין עמוק בארץ הקודש, ובמיוחד בירושלים ובמקומות הקדושים לנצרות. הרצל ידע שהחשש העיקרי של הכנסייה הוא שליטה יהודית בהם, ולכן הדגיש ש"התנועה הציונית אינה מבקשת את ירושלים ואת המקומות הקדושים לנצרות", ושאלה "יקבלו מעמד מיוחד, מחוץ לשלטון כל מדינה". כלומר, הוא הציע לנתק את השאלה הדתית מן השאלה המדינית.
– מטרה הומניטרית: הוא הציג את הציונות כמפעל להצלת נרדפים, בתקווה שראש הכנסייה ייענה לבקשה מוסרית.
– השפעת הכנסייה: הרצל פנה לאפיפיור משום שהוא "ראש הכנסייה הקתולית, שמיליוני מאמינים בעולם מצייתים לו". תמיכה של האפיפיור יכלה להשפיע על ממשלות קתוליות באירופה, ובעקיפין – על המעצמות.
– הרקע: הרצל פנה לרומא אחרי ש"השולטן העות'מאני סירב להעניק צ'רטר", ואחרי "המשבר שעוררה... הצעת אוגנדה". מבחינתו, גיוס תמיכה חדשה בארץ־ישראל היה דחוף.
האם הצליח? לדעתי הרצל לא הצליח. האפיפיור "דחה את הבקשה", ונימק זאת בטעם דתי: "מאחר שהיהודים לא הכירו באדוננו... הכנסייה אינה יכולה להכיר בעם היהודי". כלומר, ההבטחה לגבי המקומות הקדושים לא הספיקה, כי ההתנגדות לא הייתה רק מדינית אלא תאולוגית. גם המלך ויקטור עמנואל השלישי "הביע אהדה לרעיון, אבל לא התחייב לדבר". עובדה היסטורית התומכת בכך: הרצל מת כחצי שנה אחר כך, ביולי 1904, בלי שהשיג צ'רטר או התחייבות של מעצמה כלשהי לבית לאומי בארץ־ישראל, והכנסייה הקתולית המשיכה להתנגד לרעיון גם בשנים שאחר כך. מנגד, אפשר לטעון שהפגישות עצמן היו הישג: מנהיג של תנועה לאומית יהודית התקבל אצל ראש הכנסייה ואצל מלך אירופי, והתנועה הציונית הוצגה כגורם מדיני.
למה זה מקבל ניקוד מלא:
טעות נפוצה: לכתוב שהרצל ביקש מן האפיפיור את ירושלים – הקטע מראה את ההפך; או לכתוב שהצהרת בלפור הייתה תוצאה של הפגישה.
שאלה 6 · התנועות הלאומיות – חינוך ההמונים; הדת והתחייה הלאומית
הציגו שתי פעולות של התנועות הלאומיות באירופה במאה ה־19 להפצת הרעיון הלאומי בקרב ההמונים. בחרו במקור מספר הלימוד, והסבירו כיצד פעולה אחת של התנועות הלאומיות להפצת הרעיון הלאומי באה לידי ביטוי במקור זה.
לפניכם שני קטעי מקור (1–2) העוסקים בקשר בין הדת היהודית ובין התחייה הלאומית.
מקור 1 – מכתבו של הרב שמואל מוהליבר אל הקונגרס הציוני הראשון, 1897.
מקור 2 – דברי הסופר מיכה יוסף ברדיצ'בסקי על "שינוי ערכין", סוף המאה ה־19.
– הציגו את העמדה שבאה לידי ביטוי במקור 1 ואת העמדה שבאה לידי ביטוי במקור 2 בנוגע לקשר בין הדת היהודית ובין התחייה הלאומית־ציונית.
– הסבירו את הסיבות להבדל בין העמדות שהצגתם. בתשובתכם התייחסו לשניים ממאפייני המקור האלה: יוצר המקור, המקום שבו פעל יוצר המקור, קהל היעד.
◂ פתרון מלא לשאלה 6
סעיף א
פעולות (2): חינוך – בתי ספר בשפה הלאומית ולימוד ההיסטוריה הלאומית (למשל בפולין: חינוך מחתרתי בפולנית בתקופת הרוסיפיקציה); עיתונות וחוברות בשפה הלאומית; אגודות – התעמלות, סטודנטים, מקהלות (אגודות ההתעמלות של יאן, הבורשנשאפטן); טקסים, חגים ומפגנים המוניים (חג ורטבורג, 1817; חג המבאך, 1832); שירים והמנונים.
מקור מספר הלימוד: למשל שיר או המנון לאומי (כמו "Die Wacht am Rhein"), כרזה של אגודה, או עיתון לאומי – והסבר כיצד המקור מבטא את הפעולה.
מה השאלה מבקשת: שתי מטלות. (1) "הציגו שתי פעולות" להפצת הרעיון הלאומי בקרב ההמונים. (2) "בחרו במקור מספר הלימוד, והסבירו" – מקור אחד ופעולה אחת שהוא מבטא.
תשובה מלאה:
פעולה 1 – חינוך בשפה הלאומית. התנועות הלאומיות פעלו להקמת בתי ספר שבהם מלמדים בשפה הלאומית, ושבהם לומדים את ההיסטוריה, הספרות והגאוגרפיה של האומה. כך גדל דור שראה את עצמו חלק מן האומה. בפולין, שבה הוטלה בחלקים מסוימים מדיניות של רוסיפיקציה, התקיים חינוך מחתרתי בשפה הפולנית.
פעולה 2 – אגודות, טקסים ומפגנים המוניים. בגרמניה הקימו אגודות התעמלות ואגודות סטודנטים (בורשנשאפטן), שערכו כינוסים ומפגנים. ב־1832 התכנסו עשרות אלפים ב"חג המבאך" בדרום גרמניה, בקריאה לאחדות גרמניה ולחירות. טקסים, שירה משותפת ודגלים יצרו תחושת שייכות בקרב אנשים מכל השכבות.
מקור מספר הלימוד: השיר "המשמר על הריין" (Die Wacht am Rhein), שנכתב ב־1840 בזמן משבר מול צרפת, והפך לשיר לאומי פופולרי מאוד בגרמניה – ובמיוחד במלחמת פרוסיה–צרפת (1870–1871). השיר קורא לכל הגרמנים להגן יחד על נהר הריין מפני האויב.
כיצד הוא מבטא את הפעולה: השיר מבטא את הפצת הרעיון הלאומי באמצעות שירה משותפת. הוא הושר בכינוסים, באגודות ובצבא, ופנה לכל הגרמנים – בלי קשר למדינה הגרמנית שבה חיו – כעם אחד שיש לו מולדת אחת שיש להגן עליה. כך חיזק את התודעה הלאומית בקרב ההמונים.
בבחינה: ציינו את שם הספר, ההוצאה והעמוד שממנו לקחתם את המקור.
למה זה מקבל ניקוד מלא:
טעות נפוצה: להציג גורמים לצמיחת הלאומיות (כמו המהפכה הצרפתית) במקום פעולות של התנועות.
סעיף ב
מקור 1: התחייה הלאומית חייבת להיבנות על התורה ("התורה ומצוותיה הן יסוד קיומו של העם"); יישוב הארץ הוא "מצווה"; לצד זאת – אחדות עם מי שאינם שומרי מצוות.
מקור 2: התחייה היא מרד במסורת – "שינוי ערכין", להעמיד את "היהודי" לפני "היהדות", "אנו אחרונים ליהודים או ראשונים לאומה חדשה".
סיבות (2 מאפיינים): יוצר – רב, מנהיג קהילה ואיש הלכה, לעומת סופר שעזב את עולם הישיבה והושפע מן הפילוסופיה האירופית; מקום – ביאליסטוק, קהילה מסורתית ברוסיה, לעומת ברלין והאוניברסיטאות בגרמניה; קהל יעד – צירי הקונגרס, ממגוון חוגים, שאליהם פנה כדי לאחד ולשכנע שומרי מצוות להצטרף, לעומת קוראים צעירים בעברית שחיפשו זהות חדשה.
מה השאלה מבקשת: שתי מטלות. (1) להציג את העמדה בכל אחד מן המקורות בנוגע לקשר בין הדת ובין התחייה הלאומית. (2) להסביר את הסיבות להבדל, בעזרת שניים ממאפייני המקור שברשימה.
תשובה מלאה:
העמדה במקור 1. לפי הרב מוהליבר, התחייה הלאומית והדת קשורות זו בזו: "התורה ומצוותיה הן יסוד קיומו של העם היהודי", ולכן "תחיית העם בארצו חייבת להיבנות על התורה". יישוב הארץ עצמו הוא "מצווה מן המצוות שבתורה". עם זאת, הוא קורא ל"אחדות בין כל חוגי העם – שומרי המצוות ומי שאינם שומרים", כלומר, מוכן לשתף פעולה עם החילונים, אבל רואה בדת את היסוד.
העמדה במקור 2. לפי ברדיצ'בסקי, התחייה הלאומית פירושה מרד במסורת הדתית. היהודי היה "משועבד ל"ספר"", ויש להעמיד "את "היהודי" לפני "היהדות"" – את האדם החי, הכוח והטבע לפני המצוות. "אנו אחרונים ליהודים או ראשונים לאומה חדשה": הלאומיות היא יצירה של יהודי חדש, חופשי מן הדת.
הסיבות להבדל.
מאפיין 1 – יוצר המקור. מוהליבר היה רב ופוסק הלכה, רבה של עיר גדולה. בעיניו, קיום העם הוא קיום התורה, וכל מפעל לאומי צריך להיות נאמן לה – לכן הוא רואה ביישוב הארץ מצווה דתית. ברדיצ'בסקי, לעומתו, גדל בבית חסידי אבל עזב את עולם הישיבה, למד באוניברסיטאות בגרמניה והושפע מן הפילוסופיה האירופית, שהעמידה במרכז את חירות היחיד ואת כוח החיים. לכן הוא רואה במסורת דבר שמגביל את העם, ומבקש "שינוי ערכין".
מאפיין 2 – קהל היעד. מוהליבר כתב לצירי הקונגרס הציוני הראשון, שבאו מחוגים שונים – דתיים, מסורתיים וחילונים. הוא רצה לאחד אותם, ובעיקר לשכנע את היהודים שומרי המצוות, שרבים מהם חששו מן הציונות, שאפשר וצריך להצטרף אליה בלי לוותר על התורה. ברדיצ'בסקי פנה לקוראים צעירים בעברית, שרבים מהם התרחקו מן הדת ושאלו מה תהיה זהותם; לכן הציע להם זהות לאומית חדשה, שאינה תלויה במצוות.
(מקובל גם: המקום – מוהליבר פעל בביאליסטוק, בתוך קהילה יהודית מסורתית באימפריה הרוסית; ברדיצ'בסקי חי בברלין, בלב התרבות האירופית החילונית.)
למה זה מקבל ניקוד מלא:
טעות נפוצה: לכתוב שמוהליבר התנגד לשיתוף פעולה עם החילונים – הוא קרא לאחדות; או להסביר מאפיין אחד בלבד.
פרק שלישי – המאבק על הקמת מדינת ישראל
בחירה – אם בחרתם בפרק זה, ענו על אחת מן השאלות 7–9 (33 נקודות)
שאלה 7 · פירוק תנועת המרי העברי; ההתיישבות בגוש עציון (1943–1947)
– מדוע החליטה הנהגת היישוב המאורגן להפסיק את המאבק המזוין ולפרק את תנועת המרי העברי בקיץ 1946? הסבירו שתי סיבות.
– בחרו במקור מספר הלימוד, והסבירו כיצד הוא מבטא את השינוי במדיניות של הנהגת היישוב כלפי בריטניה לאחר פירוק תנועת המרי.
לפניכם קטע מעובד העוסק בהקמת היישובים בגוש עציון בשנים 1943–1947.
– על פי מה שלמדתם, הציגו את המטרות של המאבק של היישוב היהודי בתחום ההתיישבות בשנים 1947–1945.
– הסבירו כיצד שתיים מן המטרות האלה באות לידי ביטוי בקטע.
◂ פתרון מלא לשאלה 7
סעיף א
סיבות (2 מתוך): "השבת השחורה" (29 ביוני 1946) – מבצע "אגתה": מעצר מנהיגי הסוכנות ואלפי חברי ההגנה והפלמ"ח, חיפושים ותפיסת נשק (יגור) – הוכיח את כוחם של הבריטים ואת הסכנה להנהגה ולכוח הצבאי של היישוב; פיצוץ מלון המלך דוד בידי האצ"ל (22 ביולי 1946), שבו נהרגו 91 בני אדם – זעזוע ומחלוקת, חשש מאובדן תמיכה בעולם ומהתדרדרות לטרור; לחץ של חיים ויצמן ושל המתונים, והעדפה של הדרך המדינית – החלטת הנהלת הסוכנות בפריז (אוגוסט 1946) להסכים לדיון על מדינה יהודית בחלק מן הארץ; העדפה של העפלה והתיישבות כדרכי מאבק שמגייסות את דעת הקהל.
מקור מספר הלימוד: למשל קטע מנאומו של חיים ויצמן בקונגרס הציוני ה־22 (בזל, דצמבר 1946) נגד הטרור, או תצלום של אוניית המעפילים "אקסודוס" (יולי 1947) – והסבר: המאבק הועבר מן התחום הצבאי אל ההעפלה, ההתיישבות והמאבק המדיני.
מה השאלה מבקשת: שתי פעולות. (1) "מדוע החליטה... הסבירו שתי סיבות" – שתי סיבות להפסקת המאבק המזוין ולפירוק תנועת המרי. (2) "בחרו במקור מספר הלימוד, והסבירו כיצד הוא מבטא את השינוי במדיניות" – מקור אחד והסבר.
תשובה מלאה:
סיבה 1 – "השבת השחורה" והסכנה ליישוב. ב־29 ביוני 1946 פתחו הבריטים במבצע "אגתה", המכונה ביישוב "השבת השחורה": הם עצרו כמה ממנהיגי הסוכנות היהודית ואלפי חברים בהגנה ובפלמ"ח, הטילו עוצר, ערכו חיפושים ביישובים ומצאו מחסני נשק גדולים, למשל בקיבוץ יגור. המבצע הראה להנהגה שהבריטים מסוגלים לפגוע קשות בכוח הצבאי של היישוב ובהנהגתו, ושהמשך המאבק המזוין עלול להביא לחיסול ההגנה – הכוח שהיישוב יזדקק לו בעתיד מול הערבים.
סיבה 2 – פיצוץ מלון המלך דוד. ב־22 ביולי 1946 פוצץ האצ"ל את האגף במלון המלך דוד בירושלים שבו שכנו משרדי המזכירות הממשלתית והמפקדה הצבאית הבריטית. נהרגו 91 בני אדם – בריטים, ערבים ויהודים. הפעולה תואמה בתחילה במסגרת תנועת המרי, אבל תוצאותיה זעזעו את הנהגת היישוב. היא חששה שהמאבק יתדרדר לטרור, יפגע בתמיכה שהיישוב קיבל בעולם – ובעיקר בארצות הברית – ויפלג את היישוב. לכן ניתקה ההגנה את שיתוף הפעולה עם הפורשים.
(מקובל גם: הלחץ של חיים ויצמן ושל המתונים בהנהגה, שהתנגדו למאבק מזוין, והמעבר לדרך מדינית – באוגוסט 1946 החליטה הנהלת הסוכנות היהודית בפריז להסכים לדיון על הקמת מדינה יהודית בחלק מארץ־ישראל; והעדפת ההעפלה וההתיישבות, שגייסו את דעת הקהל בעולם.)
מקור מספר הלימוד: בחרתי בתצלום של אוניית המעפילים "אקסודוס 1947" בנמל חיפה (יולי 1947): האונייה הפגועה, ועליה שלט בשמה העברי "יציאת אירופה תש"ז". האונייה, שהביאה יותר מ־4,500 מעפילים, נתפסה בידי הבריטים, ומעפיליה הוחזרו לאירופה, ולבסוף הורדו בגרמניה.
כיצד המקור מבטא את השינוי: אחרי פירוק תנועת המרי לא הפסיקה הנהגת היישוב את המאבק בבריטניה, אלא העבירה אותו מן התחום הצבאי אל ההעפלה, ההתיישבות והמאבק המדיני. פרשת "אקסודוס" מראה זאת: במקום פעולות חבלה, היישוב הביא אלפי ניצולי שואה בגלוי, וכשהבריטים גירשו אותם בכוח, נחשפה מדיניותם לעיני העולם – בזמן שוועדת אונסקו"פ שהתה בארץ. כך הפך המאבק להסברתי ומדיני, והוא פגע במעמדה של בריטניה יותר מפעולות צבאיות.
בבחינה: ציינו את שם הספר, ההוצאה והעמוד שממנו לקחתם את המקור.
למה זה מקבל ניקוד מלא:
טעות נפוצה: לכתוב שאחרי פירוק תנועת המרי "היישוב הפסיק להיאבק בבריטים"; או לייחס את פיצוץ מלון המלך דוד להגנה.
סעיף ב
המטרות (3): עיצוב גבולות המדינה העתידית – נוכחות יהודית באזורים שבהם לא היו יהודים, כדי שייכללו במדינה או שיובאו בחשבון בכל הסדר; מאבק במדיניות "הספר הלבן" ובתקנות הקרקעות; קליטת עולים ויצירת בסיס כלכלי; חיזוק הביטחון – יישובים השומרים על דרכים ועל אזורים חשובים.
בקטע: עיצוב גבולות – "מבטיח שבכל הסדר מדיני ייקח בחשבון גם החבל הזה, שבו יושבים יהודים"; הקמת יישובים "הרחק מכל יישוב יהודי אחר", "בלב אזור שכל תושביו ערבים". ביטחון – "הוא שומר על הדרך הדרומית לירושלים". (מקובל: יצירת בסיס התיישבותי וכלכלי – "בפינוי אבנים, בנטיעת מטעים", ושיתוף של תנועות שונות, דתיות וחילוניות.)
מה השאלה מבקשת: שתי פעולות. (1) "על פי מה שלמדתם, הציגו את המטרות" – שלוש מטרות של המאבק ההתיישבותי בשנים 1945–1947. (2) "הסבירו כיצד שתיים מן המטרות... באות לידי ביטוי בקטע" – שתיים, עם ציטוט.
תשובה מלאה:
המטרות של המאבק ההתיישבותי בשנים 1945–1947:
1. עיצוב גבולות המדינה העתידית: הקמת יישובים באזורים שבהם לא היו יהודים, כדי שבכל הסדר מדיני – חלוקה או אוטונומיה – ייכללו האזורים האלה בשטח היהודי, או לפחות יובאו בחשבון.
2. מאבק במדיניות הבריטית: עקיפת הגבלות "הספר הלבן" ותקנות הקרקעות (1940), והפגנת הנחישות של היישוב להמשיך ולהתיישב.
3. ביטחון: הקמת יישובים במקומות בעלי חשיבות אסטרטגית – ליד דרכים, על רכסים ובאזורי גבול – שישמשו גם נקודות הגנה.
(מקובל גם: קליטת עולים ובניית בסיס כלכלי־חקלאי.)
כיצד שתיים מן המטרות באות לידי ביטוי בקטע:
מטרה 1 – עיצוב הגבולות. גוש עציון הוקם "הרחק מכל יישוב יהודי אחר... בלב אזור שכל תושביו ערבים". המטרה, לפי הקטע, היא להבטיח "שבכל הסדר מדיני ייקח בחשבון גם החבל הזה, שבו יושבים יהודים". כלומר, ההתיישבות נועדה ליצור נוכחות יהודית באזור שבלעדיה לא היה לו כל סיכוי להיכלל בשטח יהודי. (בפועל, בתוכנית החלוקה של נובמבר 1947 נכלל האזור בשטח המדינה הערבית – אבל הנוכחות היהודית הפכה אותו לחלק מן המאבק ומן התביעות.)
מטרה 2 – ביטחון ושמירה על דרך חשובה. מוסדות היישוב ראו בגוש חשיבות כי "הוא שומר על הדרך הדרומית לירושלים". היישובים, שנבנו "על רכס הרים", שלטו על הדרך שבין בית לחם לחברון, והיו מעין משלט מדרום לירושלים, העיר שבה חיה האוכלוסייה היהודית הגדולה בארץ ושהדרך אליה הייתה רגישה במיוחד.
(אפשר גם: הקמת בסיס התיישבותי – "בפינוי אבנים, בנטיעת מטעים ובבניית גדרות" – ושיתוף בין תנועות שונות, דתיות וחילוניות, שמבטא את גיוס היישוב כולו למאבק ההתיישבותי.)
למה זה מקבל ניקוד מלא:
טעות נפוצה: לכתוב שגוש עציון נכלל במדינה היהודית בתוכנית החלוקה – הוא נכלל בשטח המדינה הערבית; או להציג מטרה בלי לעגן אותה בקטע.
שאלה 8 · התגובות על החלטת כ"ט בנובמבר
לפניכם קטע מעובד על הימים הראשונים אחרי ההחלטה שהתקבלה בעצרת הכללית של האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947.
– על פי הקטע, השוו בין התגובה של היישוב היהודי לתגובה של הערבים בארץ־ישראל על ההחלטה, על פי שני התבחינים האלה: היחס להחלטה; הפעולות שננקטו בעקבותיה.
– הסבירו סיבה אחת להבדל בין התגובות.
על פי הקטע ועל פי מה שלמדתם, הציגו את התגובה של מדינות ערב על ההחלטה בכ"ט בנובמבר 1947, והסבירו שתי סיבות להתנגדותן לתוכנית החלוקה.
◂ פתרון מלא לשאלה 8
סעיף א
היחס להחלטה: היישוב – שמחה, ההנהגה הציונית קיבלה את ההחלטה ("אנשים רקדו עד הבוקר") אף שירושלים לא נכללה, אך האצ"ל והלח"י דחו את החלוקה; הערבים – "התקבלה ההחלטה בזעם", הוועד הערבי העליון דחה אותה ולא הכיר במדינה יהודית "בשום חלק של הארץ". הפעולות: היישוב – חגיגות והתקהלויות, וההנהגה נערכת למלחמה ("הזהירו כי המדינה תצטרך לעמוד במלחמה"); הערבים – שביתה כללית בת שלושה ימים ותקיפות אלימות (האוטובוסים ב־30 בנובמבר, המרכז המסחרי בירושלים). סיבה להבדל: לתנועה הציונית ההחלטה הייתה הכרה בין־לאומית בזכות למדינה יהודית ופתרון לעלייה, גם אם בשטח מצומצם – עדיף חלק מן הארץ מאשר כלום; ערביי הארץ, שהיו רוב תושביה ובעלי קרקעות ברוב שטחה, ראו בהחלטה פגיעה בזכותם להגדרה עצמית בכל הארץ והשתלטות של מיעוט עליה – רבים מהם היו אמורים לחיות במדינה היהודית.
מה השאלה מבקשת: "השוו" בין התגובה של היישוב היהודי לתגובה של הערבים בארץ־ישראל על פי שני תבחינים, בעיגון בקטע, ו"הסבירו" סיבה אחת להבדל.
תשובה מלאה:
תבחין ראשון – היחס להחלטה. ביישוב היהודי התקבלה ההחלטה בשמחה רבה: כשנודעו התוצאות "יצאו המונים לרחובות" ו"אנשים רקדו עד הבוקר". ההנהגה הציונית קיבלה את ההחלטה, "אף שלא נכללה בה ירושלים" – כלומר הסכימה לפשרה כואבת. עם זאת, היחס לא היה אחיד: "האצ"ל והלח"י הודיעו שאינם מכירים בחלוקת הארץ", משום שראו בכל ארץ־ישראל מולדת העם היהודי. לעומת זאת, בקרב הערבים "התקבלה ההחלטה בזעם", והוועד הערבי העליון דחה אותה לחלוטין והכריז "שלא יכיר במדינה יהודית בשום חלק של הארץ" – עמדה של דחייה מוחלטת, לא של פשרה.
תבחין שני – הפעולות שננקטו בעקבות ההחלטה. ביישוב היו הפעולות המיידיות חגיגות והתקהלויות – "בירושלים התקהלו אלפים ליד בניין הסוכנות היהודית" – וההנהגה, שהבינה ש"המדינה תצטרך לעמוד במלחמה", החלה להיערך להגנה. לעומת זאת, הערבים פתחו בפעולות מחאה ובאלימות: הוועד הערבי העליון "הכריז על שביתה כללית בת שלושה ימים", "ב־30 בנובמבר הותקפו ביריות אוטובוסים יהודיים", וב־2 בדצמבר "פרץ המון ערבי למרכז המסחרי בירושלים" ושרף חנויות. אירועים אלה פתחו את השלב הראשון של מלחמת העצמאות.
סיבה להבדל: ההבדל נבע מן המשמעות השונה של ההחלטה עבור כל צד. עבור התנועה הציונית ההחלטה הייתה הישג היסטורי: לראשונה הכיר גוף בין־לאומי – העצרת הכללית של האו"ם – בזכותו של העם היהודי למדינה עצמאית בארץ־ישראל, והמדינה הזאת תוכל לקבוע בעצמה את מדיניות העלייה ולקלוט את ניצולי השואה שבמחנות העקורים. לכן העדיפה ההנהגה מדינה בחלק מן הארץ על פני המשך השלטון הבריטי ומגבלות העלייה. לעומת זאת, ערביי ארץ־ישראל היו רוב תושבי הארץ, וראו בה כולה ארץ ערבית; לדעתם האו"ם העניק את רוב שטחה למיעוט, והחלטה זו פוגעת בזכותם להגדרה עצמית ומשאירה מאות אלפי ערבים בתחום המדינה היהודית. לכן דחו כל פשרה, וניסו לסכל את ההחלטה בכוח.
למה זה מקבל ניקוד מלא: בכל תבחין מוצגות שתי התגובות זו מול זו, וכל טענה מעוגנת בציטוט מן הקטע. הסיבה להבדל מוסברת דרך המשמעות השונה של ההחלטה עבור כל צד. מקובל גם תבחין כמו "המחלוקת הפנימית" (ביישוב – מחלוקת בין ההנהגה לאצ"ל וללח"י; אצל הערבים – דחייה כמעט כללית), וגם סיבה אחרת מבוססת (למשל ההבדל בהערכת הסיכוי לנצח במאבק בכוח).
טעות נפוצה: לתאר את תגובת היישוב כאחידה – בקטע מוזכרת התנגדות האצ"ל והלח"י; וכן להציג כל צד בנפרד בלי השוואה בכל תבחין.
סעיף ב
תגובת מדינות ערב: הצביעו נגד ההחלטה, ונציגיהן הודיעו מיד לאחר ההצבעה שאינם רואים עצמם מחויבים לה ועזבו את האולם; הליגה הערבית החליטה בדצמבר 1947 (בקהיר) לסייע לערביי הארץ בנשק, בכסף ובמתנדבים – הוקם "צבא ההצלה" בפיקוד פאוזי אל־קאוקג'י, שכוחותיו החלו להיכנס לארץ בינואר 1948; בסופו של דבר, עם סיום המנדט במאי 1948, פלשו צבאותיהן לארץ. סיבות (שתיים): (1) סולידריות ערבית/פאן־ערבית – ארץ־ישראל נתפסה כחלק מן העולם הערבי, ולכן התביעה למדינה ערבית בכולה; (2) ראו במדינה יהודית גוף זר, מערבי, שיחצוץ בין חלקי העולם הערבי ויתרחב על חשבונם; (3, מקובל גם) לחץ דעת הקהל בארצותיהן והיריבות בין שליטיהן על מעמד והשפעה (למשל שאיפות עבדאללה מלך עבר־הירדן).
מה השאלה מבקשת: "הציגו" את התגובה של מדינות ערב על ההחלטה, על פי הקטע ועל פי מה שלמדתם, ו"הסבירו" שתי סיבות להתנגדותן.
תשובה מלאה:
תגובת מדינות ערב: מדינות ערב החברות באו"ם הצביעו נגד תוכנית החלוקה, ונציגיהן "הודיעו מיד לאחר ההצבעה שאינם רואים עצמם מחויבים להחלטה ועזבו את האולם". אחרי ההחלטה עברו מן המחאה המדינית לסיוע מעשי למאבק: בכינוס בקהיר בדצמבר 1947 "החליטה הליגה הערבית לסייע לערביי הארץ בנשק, בכסף ובמתנדבים". בעקבות זאת הוקם "צבא ההצלה" – כוח של מתנדבים מארצות ערב בפיקודו של פאוזי אל־קאוקג'י – שיחידותיו החלו להיכנס לארץ בינואר 1948. בהמשך, עם סיום המנדט והקמת מדינת ישראל במאי 1948, פלשו צבאותיהן של מדינות ערב לארץ.
סיבה ראשונה – הסולידריות הערבית. מדינות ערב ראו בארץ־ישראל חלק מן העולם הערבי, ובערביי הארץ חלק מן האומה הערבית. לכן תמכו בתביעת הוועד הערבי העליון להקים מדינה ערבית עצמאית בכל שטח הארץ, וראו בהחלטה, שהעניקה את רוב שטח הארץ למדינה יהודית, עוול כלפי הרוב הערבי שחי בה.
סיבה שנייה – החשש ממדינה יהודית בלב המרחב הערבי. מדינות ערב ראו בציונות תנועה זרה, הקשורה במערב ובמעצמות הקולוניאליות שמהן השתחררו זה עתה או שואפות להשתחרר. הן חששו שמדינה יהודית תהיה גוף זר שיפריד בין מצרים לבין מדינות ערב שבמזרח, ושהעלייה תגדיל את כוחה ותביא להתרחבותה על חשבון שכנותיה.
(חלופה) סיבה שלישית – שיקולים פנימיים ובין־ערביים: דעת הקהל בארצות ערב התנגדה בתוקף לחלוקה, והשליטים חששו להיראות מוותרים. בנוסף, כל שליט רצה להבליט את מנהיגותו בעולם הערבי (למשל מצרים), ועבדאללה מלך עבר־הירדן אף שאף לספח לממלכתו חלקים מן הארץ.
למה זה מקבל ניקוד מלא: התגובה מוצגת בשני מישורים – מדיני (הצבעה ודחייה באו"ם) ומעשי (החלטת הליגה הערבית וצבא ההצלה), עם עובדות מדויקות. שתי הסיבות שונות זו מזו, ומוסברות. מקובל גם: הסיבה הדתית (המקומות הקדושים לאסלאם בארץ ובירושלים).
טעות נפוצה: לבלבל בין תגובת מדינות ערב לתגובת ערביי ארץ־ישראל (השביתה וההתקפות בארץ הן תגובת הערבים בארץ); וכן לכתוב שצבאות ערב פלשו כבר בדצמבר 1947 – בשלב הראשון נשלחו מתנדבים, והפלישה הסדירה החלה במאי 1948.
שאלה 9 · הוויכוח על פירוק מטה הפלמ"ח; מעורבות גורמים מבחוץ בשני שלבי המלחמה
– מדוע התנהל בשנת 1948 ויכוח בין ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן־גוריון ובין מפקדי הפלמ"ח ותומכיהם בעניין פירוק המטה הנפרד של הפלמ"ח? הביאו שלוש סיבות.
– בחרו במקור מספר הלימוד, והסבירו כיצד הוא מבסס את אחד הטיעונים שעלו בוויכוח זה.
בכל אחד משני השלבים של מלחמת העצמאות השפיעה המעורבות של גורמים מחוץ לארץ־ישראל על מהלך הלחימה.
הסבירו טענה זאת, ונמקו אותה באמצעות שתי עובדות היסטוריות לכל שלב במלחמה (סך הכול – ארבע עובדות).
◂ פתרון מלא לשאלה 9
סעיף א
סיבות לוויכוח (שלוש מתוך): עקרון הממלכתיות של בן־גוריון – צבא אחד, כפוף לממשלה בלבד, בלי מסגרות נפרדות (כמו פירוק האצ"ל אחרי "אלטלנה"); הזיקה הפוליטית של הפלמ"ח למפ"ם (ולתנועת הקיבוץ המאוחד), שעוררה חשש לצבא מפלגתי; הייחוד של הפלמ"ח – אתוס, אורח חיים בקיבוצים, מפקדים צעירים וכושר לחימה מוכח – שתומכיו רצו לשמור עליו; ויכוח על דמות הצבא – מפקדים יוצאי הצבא הבריטי (הבריגדה) מול מפקדי ההגנה והפלמ"ח; תזמון – הפירוק בעיצומה של המלחמה.
הטיעונים: בן־גוריון – אין מקום למטה נפרד בצבא ממלכתי; הפלמ"ח – מטה נפרד דרוש לשמירה על רוח הלחימה ועל שיטות האימון והפיקוד.
מקור מספר הלימוד: למשל "פקודת צבא הגנה לישראל" (26 במאי 1948), האוסרת על קיום כל כוח מזוין אחר מחוץ לצה"ל.
מה השאלה מבקשת: (1) "מדוע התנהל... ויכוח" – שלוש סיבות לוויכוח על פירוק מטה הפלמ"ח. (2) "בחרו במקור מספר הלימוד, והסבירו כיצד הוא מבסס" אחד הטיעונים.
תשובה מלאה:
הרקע. הפלמ"ח – "פלוגות המחץ" – נוסד ב־1941 בתור הכוח המגויס של ההגנה. בשנות המאבק ובמלחמת העצמאות היה הכוח הלוחם המיומן ביותר של היישוב, ואנשיו חיו ועבדו בקיבוצים. עם הקמת צה"ל (מאי 1948) הפכו יחידותיו לחטיבות של הצבא, אבל המטה הנפרד שלו המשיך לפעול. בסתיו 1948 הורה בן־גוריון לפרק את המטה, ובנובמבר 1948 הוא פורק. הוויכוח התנהל משלוש סיבות:
סיבה ראשונה – עקרון הממלכתיות. בן־גוריון האמין שמדינה ריבונית צריכה צבא אחד, שכל יחידותיו כפופות לממשלה באמצעות מטה כללי אחד, בלי מסגרות בעלות נאמנות נפרדת. באותה שנה פורקו גם המסגרות הנפרדות של האצ"ל והלח"י, אחרי פרשת "אלטלנה" (יוני 1948) ובעקבות רצח הרוזן ברנדוט (ספטמבר 1948). מבחינתו, אין סיבה שהפלמ"ח יהיה יוצא דופן.
סיבה שנייה – הזיקה הפוליטית. מפקדי הפלמ"ח רבים, ובהם יגאל אלון, היו קשורים למפלגת מפ"ם ולתנועת "הקיבוץ המאוחד", שהיו באופוזיציה למפא"י, מפלגתו של בן־גוריון. בן־גוריון חשש שמטה נפרד יהפוך לכוח צבאי בעל זיקה מפלגתית, שיוכל להשפיע על המדיניות. תומכי הפלמ"ח טענו שהחשש הוא בעצם ויכוח פוליטי, ושבן־גוריון מבקש להחליש את יריביו.
סיבה שלישית – הייחוד של הפלמ"ח ודמות הצבא. תומכי הפלמ"ח טענו שלפלמ"ח רוח לחימה, אורח חיים, שיטות אימון ומפקדים צעירים שצמחו מן השטח, והוכיחו את עצמם בקרבות הקשים ביותר. לדעתם, פירוק המטה – ועוד בעיצומה של המלחמה – יפגע בכוח הלוחם. ברקע עמד גם ויכוח על דמות הצבא: בן־גוריון רצה לשלב בפיקוד גם קצינים יוצאי הצבא הבריטי והבריגדה היהודית, שנחשבו בעיניו בקיאים בניהול צבא סדיר, ואילו מפקדי הפלמ"ח העדיפו את דרכה של ההגנה.
מקור מספר הלימוד. בחרתי ב"פקודת צבא הגנה לישראל", שפרסמה הממשלה הזמנית ב־26 במאי 1948 (בשבוע השני של המדינה). הפקודה קבעה את הקמת צה"ל ואסרה להקים או להחזיק כל כוח מזוין אחר מחוץ לצבא הגנה לישראל. המקור מבסס את הטיעון של בן־גוריון: צבא ממלכתי אחד, שכל הכוחות המזוינים במדינה כפופים לו. לפי היגיון זה, גם מטה נפרד – אפילו של יחידות שהשתלבו בצה"ל – סותר את רוח הפקודה.
בבחינה: ציינו את שם הספר, ההוצאה והעמוד שממנו לקחתם את המקור.
למה זה מקבל ניקוד מלא:
טעות נפוצה: לכתוב שהפלמ"ח פורק כולו ונעלם – החטיבות שלו המשיכו להילחם בצה"ל, ורק המטה הנפרד פורק; או לבלבל בין פירוק הפלמ"ח ובין פירוק האצ"ל אחרי "אלטלנה".
סעיף ב
הסבר: המלחמה לא התנהלה רק בין יהודי הארץ לערביה – גורמים מבחוץ סיפקו לוחמים, נשק ולחץ מדיני, והשפיעו על כוחם של הצדדים ועל עיתוי הלחימה.
שלב ראשון (שתיים מתוך): "צבא ההצלה" – מתנדבים מארצות ערב בפיקוד פאוזי אל־קאוקג'י (מינואר 1948); המשלוחים הראשונים של נשק מצ'כוסלובקיה (מבצע "בלק", מרס–אפריל 1948), שאפשרו את מבצע נחשון; ההצעה האמריקנית לנאמנות והפוגה (מרס 1948); נוכחות הצבא הבריטי ופינויו ההדרגתי.
שלב שני (שתיים מתוך): פלישת צבאות מצרים, ירדן, סוריה, עיראק ולבנון (15 במאי 1948); ההפוגות שכפה האו"ם (11 ביוני – 8 ביולי; מ־18 ביולי) ותוכנית ברנדוט; נשק ומטוסים מצ'כוסלובקיה (מסרשמיטים) ומקורות נוספים; מתנדבי מח"ל ועולי גח"ל; לחץ בריטי ואמריקני בסוף המלחמה (מבצע חורב, ינואר 1949).
מה השאלה מבקשת: "הסבירו טענה זאת, ונמקו אותה" – להסביר מדוע גורמים מבחוץ השפיעו, ולהביא ארבע עובדות: שתיים לכל שלב.
תשובה מלאה:
הסבר הטענה. מלחמת העצמאות לא הייתה רק מאבק בין יהודי ארץ־ישראל לערביה. מדינות ערב, מעצמות, האו"ם ומתנדבים מן העולם השפיעו על מספר הלוחמים, על כמות הנשק ועל עיתוי הלחימה ועל הפסקתה. בשני השלבים, מעורבות זו קבעה לא פעם את מאזן הכוחות.
השלב הראשון – עובדה ראשונה: "צבא ההצלה". מינואר 1948 נכנסו לארץ אלפי מתנדבים מסוריה, מעיראק ומארצות ערב אחרות, שאורגנו בידי הליגה הערבית ב"צבא ההצלה" בפיקוד פאוזי אל־קאוקג'י. הם פעלו בעיקר בצפון ובשומרון, ותקפו יישובים יהודיים, למשל במשמר העמק (אפריל 1948), שם נהדפו. כניסתם החריפה את הלחימה, עוד לפני שהסתיים המנדט.
השלב הראשון – עובדה שנייה: הנשק מצ'כוסלובקיה. ההגנה סבלה ממחסור חמור בנשק. בראשית 1948 נחתמו עסקאות נשק עם צ'כוסלובקיה, וב־1 באפריל 1948 נחת בארץ מטוס הנשק הראשון (מבצע "בלק"), ובאותם ימים הגיעה גם אונייה עם רובים ומקלעים. הנשק הזה אפשר את מבצע נחשון ואת המעבר להתקפה במסגרת תוכנית ד'.
השלב השני – עובדה ראשונה: פלישת צבאות ערב. ב־15 במאי 1948, יום אחרי ההכרזה על המדינה, פלשו לארץ צבאות סדירים של מצרים, ירדן (הלגיון הערבי), סוריה ועיראק, וכוחות מלבנון. המלחמה הפכה ממלחמה בין שתי אוכלוסיות למלחמה בין מדינות, ובשבועות הראשונים נאלץ צה"ל להתגונן בכל החזיתות.
השלב השני – עובדה שנייה: ההפוגות של האו"ם. מועצת הביטחון כפתה על הצדדים הפוגה ראשונה (11 ביוני – 8 ביולי 1948) והפוגה שנייה (מ־18 ביולי). בהפוגה הראשונה ניצל צה"ל את הזמן כדי לגייס לוחמים, לקלוט עולים ומתנדבים מחוץ לארץ (גח"ל ומח"ל) ולהביא נשק, מטוסים ותותחים, בין השאר מצ'כוסלובקיה – וכשחודשה הלחימה עבר ליוזמה ב"עשרת הימים". בתקופת ההפוגה הציע המתווך מטעם האו"ם, הרוזן ברנדוט, תוכניות לשינוי הגבולות.
לסיכום, בשני השלבים, הכוחות שנכנסו מבחוץ – לוחמים, נשק ולחץ בינלאומי – השפיעו על מאזן הכוחות ועל קצב המלחמה.
למה זה מקבל ניקוד מלא:
טעות נפוצה: להביא את פלישת צבאות ערב כעובדה של השלב הראשון – היא פתחה את השלב השני; או לתאר עובדות בלי להסביר כיצד השפיעו על הלחימה.
פרק רביעי – סוגיות נבחרות בתולדות מדינת ישראל
בחירה – אם בחרתם בפרק זה, ענו על אחת מן השאלות 10–13 (33 נקודות)
שאלה 10 · העלייה והקליטה בשנות החמישים והשישים
– הסבירו שלוש סיבות לעלייה למדינת ישראל בשנות החמישים והשישים: שתי סיבות לעלייה מארצות אירופה, וסיבה אחת לעלייה מארצות האסלאם.
– תארו את תרומת העולים למדינת ישראל בתחום הביטחוני ובתחום הכלכלי.
הציגו שניים מן הפתרונות של המדינה בהתמודדות עם הקשיים הכלכליים שיצרה העלייה ההמונית – המחסור במזון ובמקורות תעסוקה.
הסבירו כיצד אחד מן הפתרונות שהצגתם יצר קושי נוסף.
◂ פתרון מלא לשאלה 10
סעיף א
אירופה (2): ניצולי שואה במחנות העקורים בגרמניה, באוסטריה ובאיטליה – לא רצו או לא יכלו לחזור לארצות שבהן נרצחו משפחותיהם; משטרים קומוניסטיים במזרח אירופה – הלאמת רכוש, דיכוי הפעילות הציונית והאנטישמיות דחפו לצאת, והשלטונות התירו מדי פעם יציאה (בולגריה 1948–1949, רומניה, פולין לאחר 1956, הונגריה לאחר המרד ב־1956); רצון לחיות במדינה יהודית ותחושה שאין עתיד ליהודים באירופה. ארצות האסלאם (1): כמיהה דתית־משיחית לציון; עוינות ופגיעות לאחר הקמת המדינה; הדה־קולוניזציה בצפון אפריקה. תרומה: ביטחונית – העולים התגייסו לצה"ל והיו חלק גדול מכוח האדם בו; התיישבו ביישובי ספר ובמושבי עולים לאורך הגבולות ("שרשרת הביטחון", פרוזדור ירושלים, חבל לכיש) ועמדו מול הסתננויות; כלכלית – כוח עבודה לפיתוח: סלילת כבישים, ייעור, בנייה; הרחבת החקלאות במושבי עולים; עובדים במפעלים בעיירות הפיתוח; בעלי מקצוע (רופאים, מהנדסים) ויזמים; הגדלת השוק הפנימי.
מה השאלה מבקשת: שתי מטלות. (1) "הסבירו" שלוש סיבות לעלייה – שתיים לעלייה מאירופה ואחת לעלייה מארצות האסלאם. (2) "תארו" את תרומת העולים בשני תחומים שנקבעו: ביטחוני וכלכלי.
תשובה מלאה:
סיבה ראשונה לעלייה מאירופה: מצבם של ניצולי השואה. אחרי המלחמה חיו מאות אלפי ניצולים במחנות עקורים בגרמניה, באוסטריה ובאיטליה. רבים מהם לא יכלו או לא רצו לחזור לארצות שבהן נרצחו משפחותיהם ושבהן נמשכה האנטישמיות, וארצות המערב הגבילו את הכניסה אליהן. עם הקמת המדינה נפתחו השערים, ורוב יושבי המחנות עלו לישראל בשנים הראשונות.
סיבה שנייה לעלייה מאירופה: המשטרים הקומוניסטיים במזרח אירופה. המשטרים החדשים הלאימו עסקים ורכוש, דיכאו כל פעילות ציונית ודתית, ונמשכה בהם אנטישמיות. בתקופות מסוימות התירו השלטונות ליהודים לצאת, ואז יצאו גלי עלייה גדולים: רוב יהודי בולגריה עלו ב־1948–1949; מרומניה עלו גלים גדולים בתחילת שנות החמישים ובסוף העשור; ומפולין עלו עשרות אלפים אחרי שינוי השלטון ב־1956, על רקע מצוקה כלכלית ואנטישמיות.
סיבה לעלייה מארצות האסלאם: הכמיהה לציון והקמת המדינה. בקהילות רבות בארצות האסלאם הייתה כמיהה דתית ולאומית עמוקה לארץ־ישראל, והקמת המדינה נתפסה כהתגשמות חזון הגאולה. כך, למשל, עלו כמעט כל יהודי תימן במבצע "על כנפי נשרים" (1949–1950).
(מקובל גם: היחס העוין והפגיעות ביהודי ארצות ערב לאחר הקמת המדינה – כמו בעיראק, שממנה עלו רוב היהודים ב"עזרא ונחמיה"; או השפעת הדה־קולוניזציה בצפון אפריקה.)
תרומת העולים בתחום הביטחוני: העולים הצעירים גויסו לצה"ל, ובשנים הראשונות היוו חלק גדול מכוח האדם שלו – בשירות הסדיר ובמילואים. רבים מהם יושבו ביישובי ספר ובמושבי עולים לאורך קווי שביתת הנשק – ביישובי "שרשרת הביטחון", בפרוזדור ירושלים ובחבל לכיש – ושם, בשנות ההסתננות, שמרו על היישובים ועל הגבול וקבעו בפועל את גבולות המדינה.
תרומת העולים בתחום הכלכלי: העולים היו כוח העבודה שבנה את תשתיות המדינה – הם סללו כבישים, נטעו יערות ובנו שיכונים. במושבי העולים הורחבו מאוד השטחים המעובדים, והחקלאות הישראלית גדלה. בעיירות הפיתוח הם עבדו במפעלי התעשייה שהוקמו בשנות החמישים והשישים, ובהם מפעלי טקסטיל. עולים בעלי מקצוע – רופאים, מהנדסים, מורים ובעלי מלאכה – העשירו את המשק בידע, והגידול באוכלוסייה הגדיל את השוק הפנימי ואת הביקוש, ובכך תרם לצמיחה הכלכלית המהירה של שנות החמישים והשישים.
למה זה מקבל ניקוד מלא: הוסברו שלוש סיבות בחלוקה שנדרשה (שתיים מאירופה, אחת מארצות האסלאם), כל אחת עם דוגמה; התרומה תוארה בשני התחומים שנקבעו, עם פרטים מדויקים.
טעות נפוצה: לתאר את התרומה הביטחונית רק כ"שירות בצבא" בלי פרטים, או להביא כסיבות לעלייה מאירופה שתי סיבות זהות בניסוח שונה.
סעיף ב
פתרונות (2): משטר הצנע (מ־1949; השר דב יוסף) – קיצוב מזון ומצרכים בתלושים; עבודות יזומות – ייעור, סלילת כבישים, סיקול; הפניית עולים לחקלאות במושבי עולים ("מן האונייה אל הכפר"); הסכם השילומים עם גרמניה המערבית (1952) – מקור למטבע זר ולמימון פיתוח; המדיניות הכלכלית החדשה (1952) – פיחות וצמצום הקיצוב; מלוות וסיוע מארצות הברית ומיהדות התפוצות. קושי נוסף, למשל: הצנע – שוק שחור, מחסור, מרמור בציבור והתחזקות מפלגת הציונים הכלליים, שהתנגדה לצנע, בבחירות 1951; הסכם השילומים – סערה ציבורית ופוליטית, הפגנת חרות בכנסת (ינואר 1952); עבודות יזומות – שכר נמוך, עבודה חלקית, תלות ותחושת השפלה; מושבי עולים – עולים ללא ניסיון חקלאי, נטישה ופערים.
מה השאלה מבקשת: שתי מטלות. (1) "הציגו" שני פתרונות שנקטה המדינה מול המחסור במזון ובתעסוקה. (2) "הסבירו" כיצד אחד מן הפתרונות שהוצגו יצר בעצמו קושי חדש.
תשובה מלאה:
העלייה ההמונית הכפילה את האוכלוסייה בתוך שנים ספורות, בשעה שהמשק היה מותש ממלחמת העצמאות, חסר מטבע זר ותלוי ביבוא מזון. המדינה נקטה כמה פתרונות:
פתרון ראשון: משטר הצנע. ב־1949 הנהיגה הממשלה משטר צנע וקיצוב, שעליו הופקד השר דב יוסף. מצרכי יסוד – לחם, ביצים, בשר, סוכר, ואף ביגוד והנעלה – נמכרו בכמויות קצובות לפי תלושים, ומחיריהם פוקחו, כדי שהמזון המעט יתחלק בשוויון בין כל התושבים, ותיקים ועולים כאחד.
פתרון שני: עבודות יזומות. כדי לספק פרנסה למובטלים, בעיקר במעברות, יזמה המדינה עבודות ציבוריות – ייעור, סלילת כבישים, סיקול שדות וייבוש ביצות. העבודות האלה נתנו לעולים הכנסה מינימלית ובמקביל קידמו את תשתיות המדינה.
(פתרונות נוספים מקובלים: הפניית עולים לחקלאות במושבי עולים; הסכם השילומים עם גרמניה המערבית (1952), שסיפק מטבע זר וסחורות לפיתוח; המדיניות הכלכלית החדשה (1952); מלוות וסיוע מארצות הברית ומיהדות התפוצות.)
כיצד משטר הצנע יצר קושי נוסף: הצנע אמנם מנע רעב, אבל יצר בעיות חדשות. המחסור והקיצוב הביאו לפריחת "שוק שחור", שבו נמכרו מצרכים במחירים גבוהים בהרבה – מי שהיה לו כסף או קרובים בחוץ לארץ יכול היה להשיג יותר, וכך נפגע דווקא עקרון השוויון שהצנע נועד להגשים. הממשלה נאלצה להקים מנגנון פיקוח ולהעמיד לדין סוחרים ואזרחים, והעייפות מן התורים, מן התלושים ומן הפיקוח עוררה מרמור רחב בציבור הוותיק, שחלקו ראה בעולים את הסיבה לירידה ברמת החיים. המרמור הזה בא לידי ביטוי פוליטי בהתחזקות מפלגת "הציונים הכלליים", שהתנגדה לצנע, בבחירות 1951, ובתחילת 1952 נאלצה הממשלה לשנות את מדיניותה הכלכלית ולצמצם את הקיצוב.
(מקובל גם: העבודות היזומות היו בשכר נמוך ולימים ספורים בחודש, יצרו תלות בעבודה ממשלתית ותחושת השפלה אצל עולים בעלי מקצוע; הסכם השילומים עורר סערה ציבורית קשה – בינואר 1952 הובילה תנועת החרות בראשות מנחם בגין הפגנה סוערת מול הכנסת; הפניית סוחרים ובעלי מלאכה לחקלאות במושבי עולים הובילה לקשיים בפרנסה ולנטישת מושבים.)
למה זה מקבל ניקוד מלא: הוצגו שני פתרונות שונים, כל אחד עם פרטים עובדתיים; נבחר פתרון אחד, והוסבר במפורש כיצד הוא עצמו יצר קושי חדש (השוק השחור, המרמור והמחיר הפוליטי).
טעות נפוצה: לתאר את הצנע רק כפתרון, בלי לקשור את הקושי החדש לצנע עצמו, או להביא פתרון בתחום הדיור (מעברות) שאינו עונה על השאלה.
שאלה 11 · שלטון צרפתי ושלטון בריטי בתהליך הדה־קולוניזציה
לפניכם קטעים מתוך נאום הפתיחה של הגנרל שארל דה גול ומתוך ההמלצות של ועידת ברזוויל, שהתכנסה באפריקה בינואר–פברואר 1944.
– הסבירו את היחס של צרפת לעתיד המושבות כפי שהוא בא לידי ביטוי בקטעים. התייחסו לשני היבטים.
– הציגו שניים ממאפייני המקור: מי כינס את הוועידה, מתי היא התכנסה, מי השתתף בה. הסבירו כיצד אחד מן המאפיינים שהצגתם מסייע להבין את העמדה של צרפת המובעת במקור.
השוו בין תהליך הדה־קולוניזציה בארצות שהיו תחת שלטון בריטי לבין תהליך זה בארצות שהיו תחת שלטון צרפתי, על פי שני התבחינים האלה:
– התפיסה הבסיסית של המעצמה כלפי הארצות שבשליטתה;
– אופי תהליך השחרור (משכו ומידת האלימות שבו).
בתשובתכם הביאו דוגמה מאלג'יריה ומארץ אחת שהייתה תחת שלטון בריטי.
◂ פתרון מלא לשאלה 11
סעיף א
יחס צרפת: (1) הבטחה לקדמה ולהשתתפות מוגבלת והדרגתית בניהול העניינים המקומיים, תחת שלטון צרפת – "להתעלות לאט לאט", "תחת דגלנו", "חובתה של צרפת"; (2) שלילת עצמאות ושלטון עצמי מתוך תפיסת שליחות תרבותית והמושבות כחלק מן האימפריה – "מפעל התרבות... שוללות כל רעיון של אוטונומיה", "יש לדחות... ולו בעתיד הרחוק, שלטון עצמי". מאפיינים: יוזם וזמן – הוועד הצרפתי לשחרור לאומי בראשות דה גול, 1944, כשצרפת כבושה והמושבות האפריקאיות הן בסיס כוחה של צרפת החופשית – לכן הבטחות כדי לשמור על נאמנות המושבות, וסירוב לוותר על האימפריה כדי להחזיר לצרפת מעמד של מעצמה; משתתפים – מושלים ופקידים קולוניאליים בלי נציגים נבחרים של עמי המושבות – נקודת המבט של השליטים.
מה השאלה מבקשת: שתי מטלות. (1) "הסבירו" את יחסה של צרפת לעתיד המושבות כפי שהוא עולה מן הקטעים, בשני היבטים, עם עיגון בקטע. (2) "הציגו" שניים ממאפייני המקור (היוזם, הזמן, המשתתפים) ו"הסבירו" כיצד אחד מהם מסייע להבין את עמדת צרפת.
תשובה מלאה:
היבט ראשון – הבטחה לקדמה ולהשתתפות מוגבלת של בני המקום בניהול ענייניהם, תחת שלטון צרפת. דה גול מכיר בכך שלא ניתן להמשיך את השלטון הקולוניאלי בדרכו הקודמת: לדבריו "לא תהיה שום קדמה שהיא קדמה של ממש" אם תושבי המושבות "לא ייהנו ממנה מבחינה מוסרית ומבחינה חומרית", והוא מבטיח שיוכלו "להתעלות לאט לאט" עד שישתתפו "בניהול ענייניהם שלהם". אולם הדבר נעשה "תחת דגלנו", בקצב שצרפת קובעת ("לאט לאט"), וצרפת מציגה את עצמה כמי שאחראית לכך ("חובתה של צרפת לדאוג שכך יהיה") – כלומר מדובר ברפורמה מלמעלה, לא בעצמאות.
היבט שני – שלילה מוחלטת של עצמאות ושל שלטון עצמי, מתוך תפיסה של שליחות תרבותית. ההמלצות קובעות שמטרותיו של "מפעל התרבות שצרפת מגשימה במושבות שוללות כל רעיון של אוטונומיה, כל אפשרות של התפתחות מחוץ לגוש הצרפתי של האימפריה", וכי "יש לדחות את האפשרות שיוקם במושבות, ולו בעתיד הרחוק, שלטון עצמי". צרפת ראתה את עצמה כמי שמביאה ציוויליזציה לעמים הנשלטים, ואת המושבות – כחלק בלתי נפרד מן האימפריה הצרפתית. לכן עתיד המושבות, לדעתה, הוא בתוך "הגוש הצרפתי" ולא כמדינות עצמאיות.
מאפיין ראשון – היוזם והזמן: את הוועידה כינס הוועד הצרפתי לשחרור לאומי ("צרפת החופשית") בראשות דה גול, בתחילת 1944 – כשצרפת עצמה הייתה עדיין כבושה בידי גרמניה הנאצית. המושבות באפריקה (ובהן אפריקה המשוונית הצרפתית, שבירתה ברזוויל) היו בסיס כוחה של צרפת החופשית, וממנה גויסו חיילים ומשאבים למלחמה. מאפיין זה מסביר את הכפילות שבמקור: מצד אחד דה גול רצה לגמול למושבות על נאמנותן ולשמור עליה, ולכן הבטיח קדמה והשתתפות; מצד שני הוא ביקש להחזיר לצרפת המשוחררת את מעמדה כמעצמה, ולכן התעקש לשמור על שלמות האימפריה ולשלול שלטון עצמי.
מאפיין שני – המשתתפים: בוועידה השתתפו מושלי המושבות ובכירי הממשל הקולוניאלי הצרפתי, ולא נציגים נבחרים של עמי המושבות. לכן ההחלטות משקפות את נקודת המבט של השלטון הקולוניאלי, שמחליט על עתיד העמים הנשלטים בלי לשאול אותם.
למה זה מקבל ניקוד מלא: שני היבטים שונים של עמדת צרפת, כל אחד מוסבר ומעוגן בציטוט; שני מאפייני מקור מוצגים, ולאחד מהם (לפחות) יש הסבר כיצד הוא מסביר את תוכן המקור. מקובל גם מאפיין המקום: הוועידה התכנסה במושבה אפריקאית, וכך הדגישה צרפת שאפריקה היא חלק מן האימפריה ושתפקידה במלחמה הוכר.
טעות נפוצה: לכתוב שצרפת הבטיחה בברזוויל עצמאות למושבות – ההמלצות שוללות במפורש אוטונומיה ושלטון עצמי. טעות נוספת: להציג מאפייני מקור בלי להסביר כיצד הם קשורים לתוכן.
סעיף ב
תפיסה: בריטניה – המושבות אמצעי להבטחת אינטרסים (דרך להודו, סואץ, נפט, בסיסים), ולכן מוכנה לעזוב כשהאינטרסים מובטחים בחוזים (עיראק – חוזה 1930, עצמאות 1932 עם בסיסים בריטיים); צרפת – שליחות תרבותית, יישוב מתיישבים וסיפוח (אלג'יריה נכבשה ב־1830, הוגדרה כחלק מצרפת, כמיליון מתיישבים אירופים). אופי השחרור: בריטי – בדרך כלל קל ומהיר יותר, בהסכמים (עיראק 1932, ירדן 1946, סודן 1956); צרפתי – קשה וממושך ככל שהשלטון היה עמוק: מלחמה באלג'יריה 1954–1962 עם ה־FLN, הסכמי אוויאן ועצמאות ב־5 ביולי 1962, לעומת מרוקו ותוניסיה (חסות) שזכו בעצמאות ב־1956. משפטי השוואה מפורשים בכל תבחין.
מה השאלה מבקשת: "השוו" בין תהליך הדה־קולוניזציה בארצות שהיו תחת שלטון בריטי לבין ארצות שהיו תחת שלטון צרפתי, על פי שני תבחינים נתונים, ו"הדגימו" מאלג'יריה ומארץ אחת שהייתה תחת שלטון בריטי.
תשובה מלאה:
תבחין ראשון – התפיסה הבסיסית של המעצמה כלפי הארצות שבשליטתה.
בריטניה ראתה באזורי השליטה שלה בעיקר אמצעי להבטחת האינטרסים שלה – הדרך להודו, תעלת סואץ, הנפט ובסיסים צבאיים. לכן היא הייתה מוכנה לעזוב ארצות שבשליטתה כל עוד הובטחו האינטרסים האלה, בדרך כלל באמצעות חוזים. למשל בעיראק: על פי החוזה האנגלו־עיראקי (1930) קיבלה עיראק עצמאות ב־1932, ובריטניה שמרה בה בסיסים צבאיים והשפעה. צרפת, לעומת זאת, ראתה בשלטונה במושבות שליחות תרבותית – הבאת התרבות הצרפתית לעמים הנשלטים (כפי שמשתקף בוועידת ברזוויל, ששללה "כל רעיון של אוטונומיה" בשם "מפעל התרבות" של צרפת). לכן צרפת יישבה צרפתים ואירופים בחלק מן הארצות ואף סיפחה חלק מהן: אלג'יריה נכבשה ב־1830, הוגדרה כחלק מצרפת עצמה (מחוזות צרפתיים), וחיו בה כמיליון מתיישבים אירופים.
הדמיון: שתי המעצמות ניסו לשמור על האינטרסים שלהן גם בשלב השחרור; ההבדל: בריטניה הסתפקה בשמירת אינטרסים, ואילו צרפת ראתה בחלק מן המושבות חלק ממנה.
תבחין שני – אופי תהליך השחרור: משכו ומידת האלימות.
ככל שדפוס השלטון הקולוניאלי היה עמוק יותר, כך התהליך היה קשה, מורכב וממושך יותר. לכן השחרור מן השלטון הבריטי היה בדרך כלל קל ומהיר יותר, ונעשה ברובו במשא ומתן ובהסכמים: עיראק (1932), ירדן (1946), סודן (1956). בשאר המקרים הייתה אלימות, אך לא מלחמה ממושכת כמו באלג'יריה. השחרור מן השלטון הצרפתי היה קשה יותר: באלג'יריה התנהלה מלחמת עצמאות אכזרית בין תנועת השחרור הלאומית (FLN) לבין צבא צרפת והמתיישבים, משנת 1954 עד 1962. רק לאחר הסכמי אוויאן (מרס 1962) זכתה אלג'יריה בעצמאות (5 ביולי 1962), ורוב המתיישבים האירופים עזבו אותה. ההבדל בולט גם בתוך צפון אפריקה הצרפתית: מרוקו ותוניסיה, שהיו משטרי חסות ולא סופחו, זכו בעצמאות כבר ב־1956, ואילו אלג'יריה שסופחה – רק ב־1962.
לסיכום, ההבדל בתפיסת השלטון של שתי המעצמות הסביר במידה רבה את ההבדל באופי השחרור: בריטניה, שראתה במושבות אמצעי, נסוגה בהסכמים; צרפת, שראתה בחלקן חלק ממנה, נאבקה כדי להישאר, ובאלג'יריה המחיר היה מלחמה ממושכת.
למה זה מקבל ניקוד מלא: ההשוואה בנויה לפי התבחינים שנקבעו, וכל תבחין מציג את שני הצדדים (בריטניה וצרפת) ומסמן במפורש את ההבדל (ואם יש – את הדמיון). בכל צד יש דוגמה עם עובדות נכונות: אלג'יריה (1830, סיפוח, מתיישבים, מלחמה 1954–1962, עצמאות 1962), ומדינה שהייתה תחת שלטון בריטי (עיראק 1932 / ירדן 1946 / סודן 1956). מקובל גם כדוגמה בריטית: מצרים – עצמאות פורמלית ב־1922 וחוזה 1936 שהשאיר כוחות בריטיים באזור התעלה.
טעות נפוצה: לתאר כל צד בנפרד בלי לכתוב משפט השוואה ("לעומת", "בשונה מ…"). טעות נוספת: להציג את שחרור כל הארצות הבריטיות כשקט לחלוטין – הניסוח הנכון הוא "בדרך כלל קל ומהיר יותר".
שאלה 12 · מלחמת ששת הימים – "נאום הגמגום" ותקופת ההמתנה; מצבה הביטחוני של ישראל לפני המלחמה ואחריה
לפניכם קטע מעובד העוסק בנאום ששידר ראש הממשלה לוי אשכול ב־28 במאי 1967.
– כיצד התחושות שרווחו בציבור הישראלי בתקופה שקדמה למלחמת ששת הימים (תקופת ההמתנה) באות לידי ביטוי בקטע? בססו את תשובתכם על שלוש דוגמאות מן הקטע.
– על פי מה שלמדתם, הסבירו שלושה מן הגורמים לתחושות אלה.
הסבירו את השינוי במצבה הביטחוני של מדינת ישראל בין התקופה שלפני מלחמת ששת הימים ובין התקופה שאחריה. בססו את הסברכם על מהלכי המלחמה ועל תוצאותיה.
◂ פתרון מלא לשאלה 12
סעיף א
תחושות + דוגמאות: מתח וציפייה – "הציבור, שחיכה לשמוע... ישב צמוד למקלטים"; חוסר אמון בהנהגה וחשש – "נשמע הגמגום כביטוי לחוסר ביטחון של ההנהגה"; דאגה ופחד גם בקרב הלוחמים – מילואימניקים "חלקם בכו"; תחושה שאין מוצא מדיני – "בנאום... לא הייתה בשורה"; דרישה להנהגה חזקה – "לחץ הציבורי לצרף... את משה דיין".
גורמים (3): הצבת צבא מצרי גדול בסיני (מ־14–15 במאי 1967) וסילוק כוחות האו"ם (18–19 במאי); סגירת מצרי טיראן (22–23 במאי) – עילה למלחמה; האיומים ברטוריקה הערבית (נאצר, 26 במאי) והסכם ההגנה מצרים–ירדן (30 במאי); בידוד מדיני – מעצמות המערב לא פעלו, צרפת הזהירה את ישראל שלא לפתוח במלחמה; ההמתנה הממושכת וגיוס המילואים שהשביתו את המשק, על רקע המיתון של 1966–1967; זיכרון השואה.
מה השאלה מבקשת: שתי מטלות. (1) להסביר כיצד התחושות בתקופת ההמתנה באות לידי ביטוי בקטע – בשלוש דוגמאות מן הקטע. (2) על פי הידע, להסביר שלושה גורמים לתחושות אלה.
תשובה מלאה:
התחושות בקטע.
דוגמה 1 – מתח וציפייה דרוכה: "הציבור, שחיכה לשמוע מה תעשה הממשלה, ישב צמוד למקלטים". הציבור כולו חי בציפייה מתוחה, כשכל נאום ומהדורת חדשות נראו קריטיים.
דוגמה 2 – חוסר אמון בהנהגה: הגמגום "נשמע כביטוי לחוסר ביטחון של ההנהגה", ובנאום "לא הייתה בשורה" – רק המשך "המאמצים המדיניים". הציבור הרגיש שההנהגה מהססת ואינה יודעת מה לעשות, ובימים שאחרי הנאום "גבר הלחץ הציבורי לצרף לממשלה את משה דיין כשר ביטחון".
דוגמה 3 – פחד ודאגה גם בקרב הלוחמים: חיילי המילואים בנגב "הקשיבו לנאום ליד מקלט טרנזיסטור, וחלקם בכו". גם מי שעמדו להילחם היו מודאגים מן הסכנה ומחוסר הוודאות.
גורמים לתחושות.
1. הצבא המצרי בסיני וסילוק כוחות האו"ם: מ־14–15 במאי 1967 החל נאצר להכניס צבא גדול לסיני, קרוב לגבול ישראל, ובאמצע מאי דרש לסלק את כוח החירום של האו"ם, שהוצב בסיני מאז 1957. המזכיר הכללי, או טאנט, נענה במהירות, וכך נעלם החיץ בין הצבאות.
2. סגירת מצרי טיראן: ב־22–23 במאי הודיעה מצרים על סגירת המצרים לשיט הישראלי. ישראל הגדירה זאת מראש כעילה למלחמה, משום שהמצרים היו הדרך הימית לאילת ולמזרח, ובעיקר לייבוא נפט.
3. האיומים וההתלכדות הערבית: נאצר נאם על מלחמה כוללת להשמדת ישראל, וב־30 במאי חתמו מצרים וירדן על הסכם הגנה, וכוחות עיראקיים נכנסו לירדן. ישראל הייתה מוקפת, ובציבור, דור אחרי השואה, עלה החשש מהשמדה.
(מקובל גם: הבידוד המדיני – ארצות הברית ביקשה לחכות, וצרפת, ספקית הנשק העיקרית, הזהירה את ישראל שלא תפתח במלחמה; ההמתנה הממושכת וגיוס המילואים, שהשביתו את המשק, על רקע המיתון הכלכלי של 1966–1967.)
למה זה מקבל ניקוד מלא:
טעות נפוצה: לתאר רק את אירועי מאי 1967 בלי להסביר מדוע עוררו פחד, או לחזור על אותה דוגמה מן הקטע בניסוח אחר.
סעיף ב
לפני: גבולות צרים ופגיעים ("מותניים צרות" של כ־15 ק"מ, ירושלים מחולקת, רמת הגולן הסורית שולטת על יישובי עמק החולה ומפגיזה אותם), מצור ימי בטיראן, צבא מצרי גדול בסיני וכיתור מכל הצדדים.
מהלכי המלחמה: מבצע "מוקד" (5 ביוני) – השמדת רוב חילות האוויר של מצרים ובעלות בריתה; כיבוש סיני ופתיחת מצרי טיראן; כיבוש העיר העתיקה, יהודה ושומרון (7 ביוני); כיבוש רמת הגולן (9–10 ביוני).
אחרי: עומק אסטרטגי וגבולות טבעיים (תעלת סואץ, הירדן, רמת הגולן); ריחוק החזית ממרכזי האוכלוסייה ומיישובי הצפון; ירושלים מאוחדת; חופש שיט לאילת; ישראל כמעצמה צבאית אזורית. אך גם איומים חדשים: מלחמת ההתשה מול מצרים, פעילות ארגוני הפדאיון מירדן (כראמה, מרס 1968), שליטה באוכלוסייה פלסטינית גדולה, חימוש מחדש של מצרים וסוריה בידי ברית המועצות, וסירוב ערבי להסדר ("שלושת הלאווים" בחרטום).
מה השאלה מבקשת: להסביר את השינוי במצב הביטחוני בין לפני המלחמה לאחריה, ולבסס את ההסבר על מהלכי המלחמה ועל תוצאותיה.
תשובה מלאה:
המצב לפני המלחמה. ישראל של לפני יוני 1967 הייתה מדינה צרה ופגיעה: במרכז הארץ רוחבה היה כ־15 קילומטרים בלבד; ירושלים הייתה מחולקת, והעיר העתיקה בידי ירדן; הסורים שלטו מרמת הגולן על יישובי עמק החולה והפגיזו אותם; ובמאי 1967 נסגרו מצרי טיראן, וצבא מצרי גדול נכנס לסיני. אחרי הסכם ההגנה בין מצרים לירדן (30 במאי) הייתה ישראל מוקפת צבאות מכל עבריה.
מהלכי המלחמה. ב־5 ביוני 1967, בבוקר, פתח חיל האוויר במבצע "מוקד" והשמיד את רוב מטוסי חיל האוויר המצרי על הקרקע, ובהמשך היום גם את רוב חילות האוויר של ירדן ושל סוריה. בזכות שליטה מלאה באוויר כבש צה"ל בתוך ארבעה ימים את חצי האי סיני והגיע לתעלת סואץ, ושרם א־שייח נכבשה – כך נפתחו מצרי טיראן. בחזית הירדנית, אחרי שירדן פתחה באש, נכבשו העיר העתיקה בירושלים (7 ביוני), ויהודה ושומרון. ב־9–10 ביוני נכבשה רמת הגולן.
המצב אחרי המלחמה. לישראל היה עומק אסטרטגי וגבולות טבעיים – תעלת סואץ, נהר הירדן ורמת הגולן. מרכז הארץ ויישובי הצפון היו רחוקים מן החזית, ירושלים אוחדה, והשיט לאילת נפתח. ישראל נתפסה כמעצמה צבאית אזורית.
עם זאת, השינוי לא הביא ביטחון מלא: מדינות ערב הכריזו בוועידת חרטום (ספטמבר 1967) "לא שלום, לא הכרה, לא משא ומתן", וברית המועצות חימשה מחדש את מצרים ואת סוריה. בשנים 1967–1970 התנהלה מול מצרים לאורך התעלה מלחמת ההתשה; ארגוני הפדאיון, ובראשם פת"ח, פעלו מירדן (קרב כראמה, מרס 1968); וישראל שלטה עתה באוכלוסייה פלסטינית גדולה ביהודה ושומרון וברצועת עזה.
למה זה מקבל ניקוד מלא:
טעות נפוצה: לתאר רק את הניצחון הצבאי בלי להסביר מה השתנה בביטחון המדינה, או לכתוב שהמלחמה הביאה שלום.
שאלה 13 · מלחמת יום הכיפורים (1973) – הישגי הפתיחה של מצרים וסוריה, המפנה והשפעת המלחמה על הביטחון ועל הכלכלה
הציגו שני הישגים שהשיגו מצרים וסוריה בימים הראשונים של מלחמת יום הכיפורים, והסבירו כיצד הצליח צה"ל לשנות את המצב בחזיתות במהלך המלחמה.
מלחמת יום הכיפורים שינתה את תפיסת הביטחון של מדינת ישראל ואת מצבה הכלכלי. בססו טענה זו באמצעות שלוש עובדות היסטוריות מתחומים שונים.
◂ פתרון מלא לשאלה 13
סעיף א
הישגים (שניים מתוך): מצרים – צליחת תעלת סואץ ב־6 באוקטובר בכוחות גדולים, כיבוש או פינוי של רוב מעוזי קו בר־לב והקמת ראשי גשר ברצועה שממזרח לתעלה (כעשרה ק"מ) תחת "מטריית טילי הנ"מ"; מצרים – הדיפת מתקפת הנגד של צה"ל בסיני (8 באוקטובר); סוריה – פריצה לעומק רמת הגולן, בעיקר בדרומה, עד קרבת מחנה נפח ועד כמה קילומטרים מן הכנרת ומנהר הירדן (7 באוקטובר); סוריה – כיבוש מוצב החרמון (6 באוקטובר); שתיהן – שבירת תדמית צה"ל כבלתי מנוצח. כיצד שינה צה"ל את המצב (שלוש דרכים מתוך): גיוס המילואים והגעתם לחזיתות; בצפון – בלימת הסורים, דחיקתם עד הקו הסגול (10 באוקטובר) והתקדמות לעומק סוריה לעבר דמשק; בדרום – בלימת המתקפה המצרית הגדולה (14 באוקטובר), צליחת התעלה (15–16 באוקטובר), כיתור הארמייה השלישית והתקרבות לקהיר (קילומטר 101); הרכבת האווירית האמריקנית (מ־14 באוקטובר); השמדת סוללות טילים בגדה המערבית של התעלה ששחררה את חיל האוויר.
מה השאלה מבקשת: להציג שני הישגים של מצרים וסוריה בימים הראשונים של המלחמה, ולהסביר כיצד שינה צה"ל את המצב בחזיתות במהלך הלחימה (לא צוין מספר – שלוש דרכים).
תשובה מלאה:
מלחמת יום הכיפורים פרצה ב־6 באוקטובר 1973 בהתקפה משולבת של מצרים וסוריה. בימיה הראשונים השיגו הצבאות הערביים הישגים, אך עד סופה (הפסקת האש, 22–24 באוקטובר) השתנה המצב מן היסוד.
הישג ראשון – מצרים: צליחת התעלה והחזקת רצועה בסיני: בצהרי 6 באוקטובר צלחו כוחות מצריים גדולים את תעלת סואץ בסירות ובגשרים, ופרצו מעברים בסוללות העפר בתותחי מים. בתוך ימים ספורים נכבשו או פונו רוב מעוזי קו בר־לב, והמצרים ביססו ראשי גשר ברצועה שממזרח לתעלה, ברוחב של כעשרה ק"מ, המוגנת במטריית טילי הנ"מ. מתקפת הנגד של צה"ל בסיני ב־8 באוקטובר נכשלה. כך השיגה מצרים בימים הראשונים את יעדה הצבאי.
הישג שני – סוריה: פריצה לרמת הגולן: הצבא הסורי תקף בכוח שריון גדול ופרץ לעומק רמת הגולן, בעיקר בדרומה. ב־7 באוקטובר הגיעו כוחות סוריים עד קרבת מחנה נפח, מפקדת הכוחות בגולן, ועד כמה קילומטרים מן הכנרת ומנהר הירדן. כבר ב־6 באוקטובר כבשו כוחות קומנדו סוריים את מוצב החרמון.
(מקובל גם: ההצלחה הראשונית שברה את תדמית צה"ל כבלתי מנוצח ושיקמה את הכבוד הלאומי של מצרים ושל סוריה, שנפגע ב־1967.)
כיצד שינה צה"ל את המצב:
א. בחזית הסורית – בלימה ומתקפת נגד: הכוחות הסדירים המעטים ברמת הגולן נאבקו לבלום את ההתקפה הסורית עד שהגיעו כוחות המילואים. בתוך כמה ימים נבלמה ההתקפה, ועד 10 באוקטובר נדחקו הסורים אל קו הפסקת האש של 1967 ("הקו הסגול"). ב־11 באוקטובר עבר צה"ל להתקפה בעומק שטח סוריה, וכבש שטחים שמהם יכול היה להפגיז את סביבות דמשק. ב־22 באוקטובר שב צה"ל וכבש את מוצב החרמון.
ב. בחזית המצרית – בלימה וצליחת התעלה: ב־14 באוקטובר פתחה מצרים במתקפת שריון גדולה במטרה להתקדם לעומק סיני, והמתקפה נבלמה בקרבות שריון קשים, במחיר כבד לצבא המצרי. בלילה שבין 15 ל־16 באוקטובר צלחו כוחות צה"ל את התעלה, צפונית לאגם המר הגדול, ובימים שאחר כך העבירו אוגדות שריון לגדה המערבית. צה"ל השמיד סוללות טילים, ובכך שחרר את חיל האוויר לפעולה, כיתר את הארמייה השלישית המצרית והגיע למרחק של כ־101 ק"מ מקהיר.
ג. סיוע אמריקני: מ־14 באוקטובר הפעילה ארצות הברית רכבת אווירית שהעבירה לישראל נשק ותחמושת, ואפשרה לצה"ל לחדש את מלאיו ולהמשיך במתקפות הנגד.
לסיכום, ההישגים הראשוניים של מצרים וסוריה נבלמו: עד הפסקת האש עמד צה"ל ממערב לתעלה ובעומק שטח סוריה, אף שמצרים החזיקה עדיין ברצועה שממזרח לתעלה.
למה זה מקבל ניקוד מלא: שני הישגים מדויקים (מקובל: אחד לכל מדינה, או שני הישגים של אותה מדינה), כל אחד עם עובדה (מקום, מועד); שלוש דרכים שבהן שינה צה"ל את המצב, עם עובדות מדויקות משתי החזיתות.
טעות נפוצה: להציג את יעדי המלחמה או את הגורמים לה (השבת השטחים, שיקום הכבוד) במקום הישגים שהושגו בפועל בשטח; ולתאר רק את קשיי הימים הראשונים בלי להסביר את המפנה.
סעיף ב
עובדות מתחומים שונים (שלוש מתוך): צבאי – הגדלה ניכרת של צה"ל אחרי המלחמה (עוד אוגדות ושריון, רכש נשק רב, בעיקר מארצות הברית) והפקת לקחי הלחימה – שילוב שריון, חי"ר וארטילריה מול טילי הנ"ט, ושיפור הגיוס המהיר של המילואים; מודיעיני־אסטרטגי – קריסת "הקונספציה": בעקבות ועדת אגרנט הוחלפה צמרת אמ"ן, והוקמו או חוזקו גופי הערכה נוספים מחוץ לאמ"ן (במוסד ובמשרד החוץ); ההבנה שהשטחים לבדם אינם מונעים מלחמה; כלכלי – עלות המלחמה העצומה וזינוק בהוצאות הביטחון, יחד עם משבר הנפט העולמי: האטה בצמיחה, אינפלציה של עשרות אחוזים בשנה, גידול בחוב החיצוני ("העשור האבוד"); שירות מילואים ממושך שפגע במשק; מדיני־ביטחוני – נכונות לוויתור על שטחים בתמורה להסדרי ביטחון ושלום (אזורי הפרדה וכוחות או"ם בהסכמי הפרדת הכוחות; החזרת סיני תמורת שלום ופירוז, 1979).
מה השאלה מבקשת: לבסס את הטענה שהמלחמה שינתה את תפיסת הביטחון של ישראל ואת מצבה הכלכלי, באמצעות שלוש עובדות היסטוריות – כל אחת מתחום אחר.
תשובה מלאה:
לפני המלחמה רווחה בישראל, מאז 1967, ההנחה שהעומק האסטרטגי שהושג בשטחים, עליונות צה"ל והתרעה מודיעינית בזמן ירתיעו את צבאות ערב מלתקוף. המלחמה, שגבתה יותר מ־2,600 הרוגים, ערערה את ההנחות האלה ושינתה גם את מצבה הכלכלי של המדינה:
עובדה ראשונה – התחום הצבאי: הגדלת צה"ל והפקת הלקחים: הלחימה הראתה שהכוח הסדיר אינו יכול לבלום לבדו התקפה גדולה, ושהטנק וחיל האוויר אינם מכריעים לבדם מול חי"ר חמוש בטילי נ"ט ומול מטריית טילי נ"מ. בשנים שאחרי המלחמה הוגדל צה"ל במידה ניכרת – נוספו אוגדות ושריון רב, ונרכשו כמויות גדולות של נשק, בעיקר מארצות הברית. הצבא חזר לשלב בין שריון, חי"ר וארטילריה, ושופרה מערכת הגיוס המהיר של המילואים.
עובדה שנייה – התחום המודיעיני־אסטרטגי: קריסת "הקונספציה": התפיסה המודיעינית שלפיה מצרים לא תצא למלחמה כל עוד אין בידיה יכולת לפגוע בעומק ישראל – "הקונספציה" – קרסה. ועדת החקירה הממלכתית בראשות נשיא בית המשפט העליון שמעון אגרנט המליצה על החלפת צמרת אמ"ן, ובהם ראש אמ"ן אלי זעירא, ועל ריבוי גופי הערכה, כדי שגוף אחד לא יכתיב לבדו את הערכת המצב הלאומית; בעקבות זאת הוקמו או חוזקו יחידות מחקר והערכה במוסד ובמשרד החוץ. במקביל התחזקה ההבנה שהחזקת השטחים לבדה אינה מונעת מלחמה.
עובדה שלישית – התחום הכלכלי: משבר ממושך: עלות המלחמה הייתה עצומה, ואחריה זינקו הוצאות הביטחון והיו לנטל כבד על המשק. מאות אלפי אנשי מילואים גויסו, ורבים מהם שירתו חודשים ארוכים והיו רחוקים ממקום עבודתם. יחד עם משבר הנפט העולמי הובילו הדברים להאטה חדה בצמיחה, לאינפלציה של עשרות אחוזים בשנה ולגידול בחוב החיצוני. על השנים שאחרי המלחמה נהוג לומר "העשור האבוד" של המשק הישראלי.
(מקובל גם: התחום המדיני־ביטחוני – תפיסת הביטחון שנשענה על החזקת השטחים בלבד פינתה מקום לנכונות לוויתור על שטחים תמורת הסדרי ביטחון ושלום: בהסכמי הפרדת הכוחות (1974) נסוג צה"ל מקווי הפסקת האש והוקמו אזורי הפרדה ובהם כוחות או"ם, ובהסכם השלום עם מצרים (1979) הוחזר סיני בתמורה לשלום ולפירוז.)
לסיכום, המלחמה חייבה את ישראל לבנות מחדש את צבאה ואת מערך ההערכה שלה, ובמקביל השאירה את המשק במשבר ממושך.
למה זה מקבל ניקוד מלא: שלוש עובדות מדויקות, כל אחת מתחום אחר (צבאי, מודיעיני־אסטרטגי, כלכלי או מדיני־ביטחוני), וכל אחת מוצגת כשינוי שנבע מן המלחמה – במה השתנו תפיסת הביטחון או המצב הכלכלי.
טעות נפוצה: להביא עובדות על המחאה הציבורית ועל התפטרות הממשלה – הן מלמדות על יחס הציבור להנהגה, ואינן מבססות שינוי בתפיסת הביטחון או בכלכלה; להביא שתי עובדות מאותו תחום (למשל אינפלציה וגידול בחובות – שתיהן כלכליות).