מתכונת 9 בהיסטוריה (שאלון 22261) - פתרון מלא
היסטוריה – שאלון 22261 · במבנה של הבגרות · 13 שאלות · 3 שעות
מבחן מתכונת בהיסטוריה במבנה של בחינת הבגרות. לכל סעיף יש תשובה ופתרון מלא - פתרו בזמן של הבחינה, ורק אחר כך פתחו את הפתרונות.
מבנה המתכונת
א. משך הבחינה: שלוש שעות.
ב. מבנה השאלון ומפתח ההערכה: בשאלון זה ארבעה פרקים.
יש לענות על שאלה אחת מן הפרק הראשון – מלחמת העולם השנייה והשואה – חובה – (1×34) – 34 נקודות
יש לבחור בשניים מן הפרקים השני, השלישי והרביעי, ולענות על שאלה אחת בכל פרק שבחרתם. – (2×33) – 66 נקודות
סך הכול – 100 נקודות
ג. חומר עזר מותר בשימוש: 1. ספר הלימוד שאושר בנושא מלחמת העולם השנייה והשואה, ספר הלימוד שאושר בנושא לאומיות וציונות וספר הלימוד שאושר בנושאים המאבק על הקמת מדינת ישראל וסוגיות נבחרות בתולדות מדינת ישראל. בספרים יכולים להיות תקופות או נושאים שסומנו באמצעות מדבקות (סימניות) הבולטות מן הספר, וכן קטעים שסומנו באמצעות מדגש (מרקר) או עיפרון, אך אין להשתמש בספרים שבהם הערות בכתב. 2. עותק מודפס של כותרות יחידות ההוראה "איך יכול אדם".
שימו לב: בסעיפים שבהם יש להביא מקור מספר הלימוד, יש לכתוב את שם הספר, את שם ההוצאה לאור ואת מספר העמוד שבו נמצא המקור.
השאלות בשאלון זה מנוסחות בלשון רבים, אף על פי כן על כל תלמידה וכל תלמיד להשיב עליהן באופן אישי.
פרק ראשון – מלחמת העולם השנייה והשואה
חובה – ענו על אחת מן השאלות 1–3 (34 נקודות)
שאלה 1 · תנועות הנוער והעזרה ההדדית בגטאות
בשנים 1940–1941 המשיכו תנועות הנוער לפעול בגטאות, ובני נוער רבים מצאו בהן מסגרת מרכזית בחייהם.
– תארו שתיים מן הפעולות של תנועות הנוער בגטאות בשנים אלה.
– הסבירו שתי סיבות לכך שתנועות הנוער היו מסגרת חשובה כל כך לבני הנוער בגטאות.
בגטאות פעלו גם ארגונים לעזרה הדדית, כגון ועדי בתים ומטבחים ציבוריים.
השוו בין פעילות תנועות הנוער בגטאות ובין פעילות הארגונים לעזרה הדדית על פי התבחינים (הקריטריונים) האלה:
– מטרת הפעילות
– האוכלוסייה שאליה פנתה הפעילות
בכל אחד מן התבחינים הציגו נקודת דמיון אחת או הבדל אחד, והסבירו את קביעתכם.
◂ פתרון מלא לשאלה 1
סעיף א
פעולות (שתיים): חיי קבוצה משותפים ("קיבוצים", קומונות) שבהם חלקו החברים מזון והכנסות – למשל קומונת "דרור" ברחוב דז'יילנה בוורשה; פעולות, חוגים וסמינרים במחתרת (היסטוריה יהודית, ספרות, עברית); עיתונות מחתרתית של התנועות; הדרכת ילדים בגטו; שליחות ("קשריות") שקשרו בין הגטאות; חווה חקלאית להכשרה ליד ורשה. סיבות (שתיים): משבר המשפחה – ההורים איבדו את פרנסתם ואת יכולתם לדאוג לילדים, והתנועה העניקה שייכות, תמיכה ועזרה ממשית; סגירת מוסדות החינוך – הנאצים אסרו או הגבילו מאוד את החינוך היהודי, והתנועה הייתה מסגרת ללימוד ולהשכלה; משמעות ותקווה – הערכים והחזון של התנועה (ציונות, סוציאליזם, עלייה לארץ ישראל, חברה טובה יותר) נתנו טעם לחיים מול הייאוש והמאבק היומיומי על הישרדות (מקובל גם: חלק מן המנהיגים המבוגרים עזבו את הערים בתחילת המלחמה, וצעירי התנועות מילאו את החלל).
מה השאלה מבקשת: (1) לתאר שתי פעולות של תנועות הנוער בגטאות בשנים 1940–1941. (2) להסביר שתי סיבות לכך שתנועות הנוער היו מסגרת חשובה לבני הנוער בגטאות.
תשובה מלאה:
פעולה ראשונה – חיי קבוצה משותפים: תנועות הנוער החלוציות (כגון "דרור" ו"השומר הצעיר") הקימו בגטאות קבוצות שחיו יחד כמו קיבוץ – חלקו את המזון ואת ההכנסות ודאגו זה לזה. בגטו ורשה, למשל, פעלה קומונה של "דרור" ברחוב דז'יילנה, שהייתה גם מרכז לפעילות התנועה.
פעולה שנייה – חינוך ולימוד במחתרת: התנועות קיימו פעולות, חוגים וסמינרים במחתרת, ובהם לימוד היסטוריה יהודית, ספרות ועברית, והוציאו עיתונים מחתרתיים משלהן. מדריכי התנועות גם הדריכו ילדים בגטו.
(מקובל גם: הקשר בין הגטאות באמצעות שליחים ובעיקר שליחות – "קשריות" – שיצאו מן הגטו בתעודות מזויפות והביאו לגטאות מכתבים, עיתונים וחדשות; או חווה חקלאית להכשרה.)
סיבה ראשונה – משבר המשפחה: בגטו איבדו רוב ההורים את פרנסתם ואת יכולתם לדאוג לילדיהם, ובני משפחה רבים מתו מרעב וממחלות. המשפחה, שהייתה מקור הביטחון של בני הנוער, התקשתה לתפקד. התנועה העניקה להם מסגרת חלופית: קבוצת חברים, מדריכים שדאגו להם, ועזרה ממשית – חלוקת מזון והכנסות בתוך הקבוצה.
סיבה שנייה – משמעות ותקווה מול הייאוש: חיי הגטו הצטמצמו למאבק יומיומי על פת לחם. התנועה הציעה לבני הנוער עולם של ערכים וחזון לעתיד – ציונות, עלייה לארץ ישראל, סוציאליזם וחברה צודקת – ושמרה על חיי רוח ולימוד. כך יכלו בני הנוער לחיות לפי ערכים משלהם ולא רק לפי מציאות הגטו, וזה ביטוי לרעיון "קידוש החיים".
(מקובל גם: סגירת מוסדות החינוך – הנאצים אסרו או הגבילו מאוד את החינוך היהודי, והתנועות היו מן המסגרות המעטות שבהן יכלו בני נוער ללמוד; או: חלק מן המנהיגים המבוגרים עזבו את הערים בתחילת המלחמה, וצעירי התנועות קיבלו על עצמם אחריות והנהגה.)
למה זה מקבל ניקוד מלא: שתי פעולות שונות מתוארות בפירוט ומתאימות לתקופה (1940–1941). שתי סיבות שונות מוסברות, וכל אחת מקשרת בין מציאות הגטו (משבר המשפחה, רעב, ייאוש, היעדר חינוך) לבין מה שהציעה התנועה לבני הנוער.
טעות נפוצה: להציג כפעולה של התקופה את המרד המזוין – המרד בגטו ורשה פרץ באפריל 1943, והשאלה עוסקת בשנים 1940–1941; או לתאר סיבות בלי לקשר אותן לתנאי החיים בגטו.
סעיף ב
מטרה: דמיון – שני סוגי הפעילות נועדו לעזור ליהודים לשרוד ולשמור על צלם אנוש למרות מדיניות הנאצים ("קידוש החיים"), ושניהם פעלו מיוזמת היהודים עצמם; או הבדל – העזרה ההדדית התמקדה בהישרדות הפיזית (מזון, חימום, בריאות, טיפול בילדים ובפליטים), ותנועות הנוער התמקדו גם בשמירה על ערכים, חינוך, אידאולוגיה ועתיד (ובהמשך – הכנה להתנגדות). אוכלוסייה: הבדל – העזרה ההדדית פנתה לכלל תושבי הגטו ובעיקר לחלשים (עניים, פליטים, ילדים, חולים) – למשל ועד הבית דאג לכל דיירי הבית; תנועות הנוער פנו בעיקר לחבריהן, בני נוער, ובמידה מסוימת גם לילדים; או דמיון – שני סוגי הפעילות פנו בין השאר לילדים.
מה השאלה מבקשת: להשוות בין פעילות תנועות הנוער לבין פעילות הארגונים לעזרה הדדית בגטאות על פי שני תבחינים – מטרת הפעילות והאוכלוסייה שאליה פנתה – ובכל תבחין להציג נקודת דמיון או הבדל ולהסביר.
תשובה מלאה:
תבחין ראשון – מטרת הפעילות (נקודת דמיון): שני סוגי הפעילות נועדו לסייע ליהודים להתמודד עם תנאי החיים שכפו עליהם הנאצים, להישאר בחיים ולשמור על צלם אנוש – כלומר שניהם ביטויים של "קידוש החיים". הארגונים לעזרה הדדית – ועדי הבתים, המטבחים הציבוריים שחילקו מרק לנזקקים, ארגוני הסעד לילדים ולבריאות, שפעלו בחלקם בסיוע כספי מן הג'וינט – ניסו להציל חיים מרעב וממחלות. תנועות הנוער ניסו לשמור על חיי קבוצה, על חינוך ועל ערכים, כדי שחבריהן לא יישברו. בשני המקרים מדובר ביוזמה של היהודים עצמם, כתגובה למדיניות שנועדה להכחיד אותם ולהשפילם.
(אפשר להציג במקום זאת הבדל: העזרה ההדדית התמקדה בעיקר בהישרדות הפיזית – מזון, חימום, תרופות; תנועות הנוער שמו דגש גם על התחום הרוחני והאידאולוגי ועל העתיד – חינוך, לימוד, הכנה לחיים בארץ ישראל, ובהמשך גם הכנה להתנגדות מזוינת.)
תבחין שני – האוכלוסייה שאליה פנתה הפעילות (הבדל): הארגונים לעזרה הדדית פנו לכלל תושבי הגטו, ובעיקר לנזקקים ביותר: לעניים, לפליטים ולמגורשים שהגיעו לגטו בלי כלום, לילדים ולחולים. ועד הבית, למשל, דאג לכל הדיירים בבניין שלו, בלי קשר להשקפתם. תנועות הנוער, לעומת זאת, פעלו בעיקר בקרב חבריהן – בני נוער וצעירים בעלי השקפה משותפת – ויצרו קבוצה סגורה יחסית של "חברים" שדאגו זה לזה; רק חלק מפעילותן (למשל הדרכה של ילדים) יצא אל מחוץ לשורות התנועה.
(מקובל גם דמיון: שני סוגי הפעילות פנו בין השאר לילדים – מטבחים ו"פינות ילדים" של ארגוני הסעד, ופעילות חינוכית של מדריכי התנועות.)
למה זה מקבל ניקוד מלא: בכל תבחין מוצגת נקודה אחת ברורה (דמיון או הבדל) המנוסחת כהשוואה – שני הצדדים מתוארים, ויש מילת השוואה ("שני סוגי הפעילות" / "לעומת זאת"). כל קביעה מוסברת ומודגמת בעובדות (ועדי בתים, מטבחים ציבוריים, ג'וינט, חיי קבוצה ולימוד במחתרת).
טעות נפוצה: לתאר כל צד בנפרד בלי להשוות במפורש; או להציג את היודנראט כארגון לעזרה הדדית – היודנראט היה גוף שמינו הנאצים, ואילו הארגונים לעזרה הדדית קמו מיוזמה של הציבור.
שאלה 2 · טרור ואידאולוגיה במשטר הנאצי ו"הסדר החדש" בברית המועצות הכבושה
– הסבירו את החשיבות של הטרור ושל ההפחדה בתהליך ההפיכה של גרמניה ממדינה דמוקרטית למדינה נאצית טוטליטרית.
– בחרו במקור חזותי מספר הלימוד, והסבירו כיצד הוא מבטא את החשיבות של הטרור או של ההפחדה בתהליך זה.
לפניכם קטעים מתוך רשומה של דיון שקיים היטלר עם בכירי המשטר ב־16 ביולי 1941, כשלושה שבועות לאחר הפלישה לברית המועצות.
– הסבירו כיצד שניים מן העקרונות של האידאולוגיה הנאצית באים לידי ביטוי בקטעים.
– הסבירו כיצד מימשו הנאצים את העקרונות האלה באמצעות שתיים מן הפעולות שהם נקטו בשטחי ברית המועצות הכבושים.
◂ פתרון מלא לשאלה 2
סעיף א
חשיבות: סילוק המתנגדים הפוליטיים (צו החירום מ־28 בפברואר 1933, מעצרים בלי משפט, מחנה דכאו – מרס 1933, הוצאת הקומוניסטים והסוציאל־דמוקרטים מחוץ לחוק); לחץ על הרייכסטאג (חוק ההסמכה, 23 במרס 1933, בנוכחות אנשי ס"א וס"ס); ייאוש מהתנגדות והפחדת הציבור – פחד, צנזורה עצמית, הלשנות (הגסטפו, ליל הסכינים הארוכות – 1934); הצגת היהודים כמי שאפשר לפגוע בהם בלי עונש. מקור חזותי מספר הלימוד (למשל תצלום של אנשי ס"א בפתח חנות של יהודים ביום החרם, 1 באפריל 1933) + הסבר כיצד הוא מבטא את חשיבות הטרור/ההפחדה.
מה השאלה מבקשת: שתי מטלות. (1) להסביר את החשיבות של הטרור ושל ההפחדה בתהליך ההפיכה של גרמניה ממדינה דמוקרטית למדינה נאצית טוטליטרית. (2) לבחור מקור חזותי מספר הלימוד ולהסביר כיצד הוא מבטא את החשיבות של הטרור או של ההפחדה בתהליך זה.
תשובה מלאה:
מטלה 1 – חשיבות הטרור וההפחדה:
משטר טוטליטרי אינו מסתפק בתמיכה של חלק מן הציבור; הוא אינו מוכן להשלים עם שום התנגדות. לכן, לצד התעמולה, היה הטרור כלי מרכזי במעבר מדמוקרטיה לנאציזם.
ראשית, הטרור שימש לסילוק המתנגדים הפוליטיים. לאחר שריפת הרייכסטאג פורסם ב־28 בפברואר 1933 צו החירום "להגנת העם והמדינה", שהשעה את זכויות היסוד ואפשר לעצור אנשים בלי משפט. אלפי קומוניסטים וסוציאל־דמוקרטים נעצרו, רבים מהם הוכו ועונו בידי אנשי ס"א, שפעלו כ"משטרת עזר". במרס 1933 נפתח מחנה הריכוז דכאו, ובקיץ 1933 הוצאו כל המפלגות פרט למפלגה הנאצית מחוץ לחוק.
שנית, ההפחדה סייעה לנאצים לבטל את הדמוקרטיה בדרך שנראתה חוקית. ב־23 במרס 1933 הצביע הרייכסטאג על חוק ההסמכה, שהעניק לממשלה את הסמכות לחוקק בלי הפרלמנט. ההצבעה נערכה כשאנשי ס"א וס"ס מקיפים את האולם, וצירים קומוניסטים לא יכלו להשתתף בה משום שנעצרו או ברחו.
שלישית, הטרור יצר בציבור פחד מתמיד, שהביא לצנזורה עצמית ולוויתור על כל התנגדות. המשטרה החשאית (הגסטפו) עצרה כל מי שנחשד בביקורת על המשטר, ושכנים ועמיתים הלשינו זה על זה. ב"ליל הסכינים הארוכות" (סוף יוני 1934) נרצחו ראשי הס"א ויריבים אחרים של היטלר, והציבור למד שאיש אינו מוגן – אפילו לא אנשי המפלגה עצמה.
רביעית, הטרור כלפי היהודים לימד את הציבור שאפשר לפגוע בהם בלי עונש, והרתיע את מי שאולי רצה לעזור להם.
מטלה 2 – מקור חזותי:
מקור חזותי מספר הלימוד: תצלום מיום החרם על עסקים של יהודים, 1 באפריל 1933. בתצלום נראים אנשי ס"א במדים עומדים בפתח חנות של יהודים, ועל החלון שלט בגרמנית: "גרמנים! הגנו על עצמכם! אל תקנו אצל יהודים!".
המקור מבטא את חשיבות ההפחדה: אנשי הס"א לא רק תלו שלטים – הם עמדו בגופם בפתח החנות ובכך איימו על כל גרמני שירצה להיכנס. מי שנכנס בכל זאת הסתכן בכך שיצולם, יושפל או יוכה. כך הפחידו הנאצים לא רק את היהודים אלא גם את הציבור הגרמני כולו, ולימדו אותו שמי שאינו מציית לקו של המפלגה מסתכן. ההפחדה הזאת, שהופעלה כבר בחודשים הראשונים לשלטון, הכשירה את הציבור לקבל בשתיקה את הצעדים שבאו אחריה.
בבחינה: ציינו את שם הספר, ההוצאה והעמוד שממנו לקחתם את המקור.
למה זה מקבל ניקוד מלא: חשיבות הטרור וההפחדה מוסברת בכמה נימוקים מבוססים (סילוק המתנגדים, ביטול הדמוקרטיה בדרך "חוקית", פחד וצנזורה עצמית, הרתעה מעזרה ליהודים), כל אחד עם עובדות מדויקות (צו החירום, דכאו, חוק ההסמכה, הגסטפו, ליל הסכינים הארוכות). המקור החזותי מזוהה (מה, מתי, מי מופיע בו), מתואר, ומוסבר כיצד הוא מבטא את ההפחדה – לא רק מה רואים בו. מקובל גם מקור חזותי אחר, כמו תצלום של אסירים במחנה ריכוז ב־1933, אם הקשר להפחדה מוסבר.
טעות נפוצה: לבחור מקור כתוב במקום מקור חזותי, או לבחור כרזת תעמולה ולהסביר אותה רק כתעמולה, בלי לקשר אותה לטרור ולהפחדה.
סעיף ב
עקרונות (שניים): מרחב מחיה – "לחלק את העוגה הענקית... לשלוט בה... לנהל אותה... לנצל אותה", "את חצי האי קרים... לישב בו גרמנים בלבד"; תורת הגזע – "לעולם אל לנו להרשות למישהו מלבד הגרמנים לשאת נשק", התושבים כנתינים שאפשר לפנות ולהוציא להורג; מקובל גם: האנטי־בולשביזם ומלחמת ההשמדה – "להשמיד כל מי שמתנגד לנו". מימוש (שתי פעולות): הרצח ההמוני של היהודים והקומיסרים בידי האיינזצגרופן (באבי יאר); הרעבת שבויי המלחמה הסובייטים (כשלושה מיליון מתו); ניצול המזון והמשאבים והעברתם לגרמניה; שילוח מיליוני אזרחים לעבודת כפייה בגרמניה.
מה השאלה מבקשת: שתי מטלות. (1) להסביר כיצד שניים מן העקרונות של האידאולוגיה הנאצית באים לידי ביטוי בקטעים. (2) להסביר כיצד מימשו הנאצים את העקרונות האלה באמצעות שתיים מן הפעולות שנקטו בשטחי ברית המועצות הכבושים.
תשובה מלאה:
מטלה 1 – העקרונות בקטעים:
עיקרון ראשון – מרחב מחיה: לפי האידאולוגיה הנאצית, העם הגרמני זקוק למרחב מחיה במזרח אירופה, ואותו יש להשיג בכיבוש, בניצול השטחים וביישובם בגרמנים. בקטעים מתואר השטח הסובייטי הכבוש כ"עוגה ענקית" שיש לחלק "בהתאם לצרכינו", כדי "ראשית, לשלוט בה; שנית, לנהל אותה; ושלישית, לנצל אותה". עוד נקבע ש"את חצי האי קרים יש לפנות מכל הזרים ולישב בו גרמנים בלבד". השטחים אינם נתפסים כשטח כיבוש זמני אלא כמרחב שנועד לשרת את העם הגרמני לתמיד – "הסדר סופי".
עיקרון שני – תורת הגזע: לפי תורת הגזע, הגרמנים הם בני הגזע העליון, והעמים הסלאביים נחותים ונועדו לשרת אותם, ואילו היהודים הם אויב שיש לסלק. בקטעים נקבע ש"לעולם אל לנו להרשות למישהו מלבד הגרמנים לשאת נשק" – רק בני הגזע העליון ראויים לכוח, והאחרים יהיו נתינים חסרי נשק. לתושבים המקומיים אין זכויות: אפשר לפנות אותם ולהוציא אותם להורג ("הוצאות להורג, פינוי תושבים וכדומה"), ואין חובה להתחשב בהם.
(עיקרון נוסף שאפשר להציג: מלחמת ההשמדה נגד הבולשביזם – המלחמה היא מאבק אידאולוגי שבו מותר הכול; מלחמת הפרטיזנים מתוארת כהזדמנות "להשמיד כל מי שמתנגד לנו", ו"לעולם לא נאפשר עוד שיקום כוח צבאי ממערב להרי אורל".)
מטלה 2 – מימוש העקרונות בשטחי ברית המועצות הכבושים:
פעולה ראשונה – הרצח ההמוני בידי האיינזצגרופן: בעקבות הצבא נעו יחידות המבצע של האס־אס ורצחו בירי המוני את היהודים – גברים, נשים וילדים – וכן קומיסרים קומוניסטים. בבאבי יאר שליד קייב נרצחו בסוף ספטמבר 1941 יותר משלושים אלף יהודים בתוך יומיים. כך מומשה תורת הגזע: היהודים, שנחשבו בעיני הנאצים לאויב הגזעי ולנושאי הבולשביזם, נרצחו, ומי שנחשב למתנגד נורה – בדיוק כפי שנאמר בקטע, "להשמיד כל מי שמתנגד לנו".
פעולה שנייה – הרעבת האוכלוסייה והשבויים וניצול המשאבים: הגרמנים העבירו לגרמניה ולצבאם את המזון ואת חומרי הגלם של השטחים הכבושים, ובמיוחד של אוקראינה, בלי להתחשב ברעב של התושבים. שבויי המלחמה הסובייטים רוכזו במחנות פתוחים כמעט בלי מזון ומחסה, וכשלושה מיליון מהם מתו בשבי הגרמני. בהמשך נשלחו מיליוני אזרחים מן השטחים הכבושים לעבודת כפייה בגרמניה. כך מומש עקרון מרחב המחיה – השטח "נוצל" לטובת העם הגרמני – ותורת הגזע, שלפיה חייהם של הסלאבים חסרי ערך.
למה זה מקבל ניקוד מלא: כל עיקרון מוצג ומעוגן בציטוט מדויק מן הקטעים, עם הסבר כיצד הציטוט מבטא אותו. כל אחת משתי הפעולות היא פעולה שבוצעה בשטחי ברית המועצות הכבושים לאחר הפלישה, מוצגת בעובדות מדויקות ומקושרת במפורש לעיקרון שהיא מממשת.
טעות נפוצה: להציג פעולות מפולין או מגרמניה שלפני המלחמה, או להציג את העקרונות באופן כללי בלי להראות היכן הם באים לידי ביטוי בקטעים.
שאלה 3 · יהודי תוניסיה תחת הכיבוש הנאצי – עבודת כפייה והצלה
לפניכם קטע מעובד העוסק בקורות יהודי תוניס בתקופת הכיבוש הגרמני של תוניסיה במלחמת העולם השנייה.
– כיצד באה לידי ביטוי בקטע המקור המדיניות של הנאצים כלפי היהודים בתוניסיה?
– על פי מה שלמדתם, הציגו שתי נקודות דמיון בין המדיניות שנקטו הנאצים כלפי היהודים בתוניסיה ובין המדיניות שנקטו כלפי היהודים בפולין בשנה הראשונה לכיבושה (1939–1940), והסבירו את הגורם לדמיון זה.
– הסבירו כיצד בא לידי ביטוי בקטע המקור אחד מדפוסי ההתייחסות של האוכלוסייה המקומית כלפי היהודים בארצות הכיבוש הנאצי.
– על פי מה שלמדתם, מהו ההבדל בין גורל היהודים בתוניסיה ובין גורל היהודים בפולין בתקופת ביצוע "הפתרון הסופי"? הסבירו אחת מן הסיבות להבדל זה.
◂ פתרון מלא לשאלה 3
סעיף א
בקטע: פגיעה בהנהגה היהודית ומעצר ראשיה ("עצרו הגרמנים את משה בורג'ל, נשיא הקהילה"); הטלת האחריות לביצוע ההוראות על ההנהגה בעזרת איומים ("דרש מהם לספק... אלפי גברים", "הקימו ועד לגיוס עובדים"); עבודת כפייה בתנאים קשים ("כ־5,000 יהודים נשלחו למחנות עבודה", "סבלו מרעב, מהתעללות"); מינוי קצין אס־אס לטיפול ביהודים (ולטר ראוף).
שתי נקודות דמיון לפולין 1939–1940: עבודת כפייה (חטיפות ברחובות וצו עבודת הכפייה בגנרלגוברנמן, אוקטובר 1939); הנהגה יהודית כפויה – יודנראט – שנדרשה לבצע את הוראות הגרמנים ולספק עובדים (גם: מעצר מנהיגים ובני ערובה; נישול).
הגורם: האידאולוגיה הנאצית ראתה ביהודים בכל מקום חלק מאויב גזעי אחד – "היהדות העולמית"; וגם: אותו מנגנון של האס־אס (המשרד הראשי לביטחון הרייך) הפעיל באותן שיטות.
מה השאלה מבקשת: שתי מטלות. (1) "כיצד באה לידי ביטוי" – לזהות בקטע את צעדי המדיניות הנאצית כלפי יהודי תוניסיה, עם ציטוטים; המספר לא צוין, ולכן מציגים שלושה ביטויים. (2) "הציגו שתי נקודות דמיון... והסבירו את הגורם" – בדיוק שתי נקודות דמיון בין תוניסיה ובין פולין בשנה הראשונה לכיבוש, וכל אחת מתוארת בשני המקומות, ועוד הסבר של הגורם לדמיון.
תשובה מלאה:
המדיניות הנאצית כפי שהיא באה לידי ביטוי בקטע. גרמניה כבשה את תוניסיה בנובמבר 1942, בתגובה לנחיתת בעלות הברית בצפון אפריקה, ומייד פעלה נגד היהודים:
1. פגיעה בהנהגה ומעצר ראשיה. "בסוף החודש עצרו הגרמנים את משה בורג'ל, נשיא הקהילה היהודית בתוניס, ואת אחדים מראשי הקהילה". המעצר נועד להפחיד את הקהילה ולהבהיר שראשיה אחראים בגופם לציות.
2. הטלת האחריות על ההנהגה היהודית. ראוף "דרש מהם לספק בתוך זמן קצר אלפי גברים יהודים לעבודה" ואיים במעצר ובחטיפות. ראשי הקהילה נאלצו להקים "ועד לגיוס עובדים, שהכין רשימות ושלח את הגברים למחנות", ואף "לדאוג למזונם ולציודם". כך נאלצה ההנהגה עצמה לבצע את המדיניות.
3. עבודת כפייה. "כ־5,000 יהודים נשלחו למחנות עבודה, רבים מהם סמוך לקווי החזית", שם "חפרו תעלות, בנו ביצורים" ו"סבלו מרעב, מהתעללות של השומרים". הנאצים ניצלו את היהודים ככוח עבודה למאמץ המלחמתי.
(אפשר גם: מינוי קצין אס־אס מיוחד לטיפול ביהודים – "יחידה של האס־אס בפיקודו של ולטר ראוף".)
נקודות דמיון לפולין בשנה הראשונה לכיבושה:
נקודת דמיון ראשונה – עבודת כפייה. בפולין, מייד אחרי הכיבוש בספטמבר 1939, חטפו הגרמנים יהודים ברחובות לעבודות פינוי, ניקיון ובנייה, ובסוף אוקטובר 1939 נקבעה בגנרלגוברנמן חובת עבודת כפייה לגברים יהודים. ב־1940 נשלחו יהודים רבים למחנות עבודה. גם בתוניסיה, כפי שעולה מן הקטע, נשלחו אלפי גברים לעבודה בשירות הצבא הגרמני. בשני המקומות שימשו היהודים כוח עבודה בלי תמורה ובתנאים משפילים.
נקודת דמיון שנייה – הנהגה יהודית כפויה. בפולין הורו הנאצים כבר בספטמבר 1939 להקים בכל קהילה מועצה יהודית (יודנראט), שנדרשה לבצע את הוראותיהם: לערוך רשימות של היהודים, לספק עובדים לעבודות כפייה ולגבות כסף. בתוניסיה הוטל על ראשי הקהילה להקים ועד שיגייס את העובדים לפי רשימות. בשני המקומות הנאצים העבירו להנהגה היהודית את האחריות לביצוע מדיניותם, ואיימו על חייה כדי להבטיח ציות.
הגורם לדמיון. הגורם העיקרי הוא האידאולוגיה הנאצית. לפי תורת הגזע, היהודים אינם בעיה מקומית של ארץ מסוימת, אלא חלק מ"היהדות העולמית" – האויב הגזעי של הגזע הארי בכל מקום. לכן היחס ליהודי נקבע לפי "גזעו" ולא לפי מקום מגוריו, ויהודי תוניס נחשבו אותו אויב כמו יהודי ורשה. זאת ועוד, את המדיניות בשני המקומות ביצע אותו מנגנון – האס־אס והמשרד הראשי לביטחון הרייך – שהעביר מארץ לארץ את השיטות שפיתח: גיוס כפוי של עובדים והפעלת הנהגה יהודית כפויה. ולטר ראוף עצמו היה איש המשרד הראשי לביטחון הרייך.
למה זה מקבל ניקוד מלא:
טעות נפוצה: להשוות לפולין בתקופת הגירושים להשמדה (1942), כשהשאלה מבקשת את השנה הראשונה לכיבוש; או לתאר נקודת דמיון רק בצד אחד של ההשוואה.
סעיף ב
דפוס ההתייחסות: הצלה ועזרה – סי עלי סקאת, ערבי מכובד וראש העיר לשעבר, נתן מחסה לכ־60 עובדים יהודים שברחו ממחנה עבודה, נתן להם "מזון ומקום לינה" והסתיר אותם "עד שהגיעו כוחות בעלות הברית", אף שהדבר סיכן אותו.
ההבדל: בתוניסיה לא יושם "הפתרון הסופי" – היהודים סבלו מעבודת כפייה, מנישול ומהתעללות, אך רובם המכריע שרד; בפולין נרצחו רוב היהודים (כשלושה מיליון) בגטאות, בירי ובמחנות ההשמדה.
סיבה (אחת): תוניסיה הייתה זירת קרבות פעילה – הגרמנים היו עסוקים במלחמה נגד בעלות הברית, נזקקו ליהודים ככוח עבודה לביצורים, ולא יכלו להעביר אותם בים למחנות ההשמדה הרחוקים; (מקובל גם: הכיבוש הקצר – כשישה חודשים; מעט כוח אדם של האס־אס).
מה השאלה מבקשת: שתי מטלות. (1) "הסבירו כיצד בא לידי ביטוי... אחד מדפוסי ההתייחסות" – לקרוא בשם לדפוס אחד ולהראות אותו בקטע. (2) "מהו ההבדל... הסבירו אחת מן הסיבות" – להציג את ההבדל בגורל היהודים בתוניסיה לעומת פולין בתקופת "הפתרון הסופי", ולהסביר סיבה אחת בלבד.
תשובה מלאה:
דפוס ההתייחסות: הצלה ועזרה. בארצות הכיבוש הגיבה האוכלוסייה המקומית כלפי היהודים בכמה דרכים: היו ששיתפו פעולה עם הכובש, רוב גדול עמד מן הצד, ומיעוט פעל לעזור ליהודים ולהצילם. בקטע בא לידי ביטוי דפוס ההצלה.
סי עלי סקאת היה "ערבי מכובד שכיהן בעבר כראש העיר תוניס" – אדם בעל מעמד, שיכול היה לשמור על עצמו ולהתרחק. אף על פי כן, כשהגיעה לחוותו "קבוצה של כ־60 עובדים יהודים שברחו ממחנה עבודה", הוא "נתן להם מזון ומקום לינה, והסתיר אותם בחוותו עד שהגיעו כוחות בעלות הברית לאזור, במאי 1943". הסתרת עובדים שברחו מן הגרמנים, ועוד קבוצה גדולה כל כך, סיכנה אותו ואת בני משפחתו. זו דוגמה למי שבחר לפעול כדי להציל חיים, בניגוד לרוב שעמד מנגד.
ההבדל בין גורל היהודים בתוניסיה ובין גורלם בפולין. בפולין, בתקופת ביצוע "הפתרון הסופי" (1941–1945), נרצחו רוב היהודים – כשלושה מיליון – בגטאות, בירי ההמוני ובמחנות ההשמדה (חלמנו, בלז'ץ, סוביבור, טרבלינקה, אושוויץ־בירקנאו ומיידנק). בתוניסיה, לעומת זאת, "הפתרון הסופי" לא יושם: היהודים סבלו מעבודת כפייה, מקנסות ומנישול, היו שמתו במחנות העבודה ובהפצצות, ויהודים בודדים בלבד גורשו לאירופה, אבל רובם המכריע של כ־90,000 יהודי תוניסיה שרד.
הסיבה להבדל: תוניסיה הייתה זירת קרבות. הגרמנים נכנסו לתוניסיה כדי לבלום את בעלות הברית, שנחתו במרוקו ובאלג'יריה ("מבצע לפיד") והתקדמו מן המערב, בעוד הצבא הבריטי התקדם מלוב במזרח. כל המשאבים הגרמניים – אנשים, דלק, אוניות ומטוסים – הופנו לקרבות. במצב כזה העדיפו הגרמנים לנצל את היהודים ככוח עבודה לביצורים, כפי שעולה מן הקטע ("חפרו תעלות, בנו ביצורים"), ולא היו להם לא הזמן ולא האמצעים להעביר אותם בים התיכון, שבו שלטו במידה רבה בעלות הברית, אל מחנות ההשמדה בפולין. בפולין, לעומת זאת, שלטו הנאצים שנים בשטח שהיה רחוק מן החזית, ומחנות ההשמדה נבנו בו עצמו, סמוך למסילות הברזל. במאי 1943 הסתיים הכיבוש בתוניסיה בניצחון בעלות הברית.
(מקובלת גם סיבה אחרת: משך הכיבוש הקצר – כשישה חודשים; מספר קטן של אנשי אס־אס; שיתוף פעולה מועט של האוכלוסייה המקומית.)
למה זה מקבל ניקוד מלא:
טעות נפוצה: לכתוב שליהודי תוניסיה "לא קרה כלום" – הם סבלו מעבודת כפייה ומנישול, וההבדל הוא שלא הושמדו; או לפרט רשימה של סיבות בלי להסביר אף אחת מהן.
פרק שני – לאומיות וציונות
בחירה – אם בחרתם בפרק זה, ענו על אחת מן השאלות 4–6 (33 נקודות)
שאלה 4 · נתיני אויב ונתינים עות'מאניים
קראו את הקטע שלפניכם, ובו תיאור של מצב היהודים ביפו בחודשים הראשונים של מלחמת העולם הראשונה.
– השוו בין היחס של השלטון העות'מאני אל היהודים נתיני מדינות ההסכמה ובין יחסו אל היהודים הנתינים העות'מאניים, על פי שני היבטים: הדרישות שהציב לפניהם השלטון; הצעדים שננקטו כלפיהם. בססו את תשובתכם על הקטע.
– הסבירו מדוע נהג השלטון באופן שונה כלפי שתי הקבוצות.
על פי מה שלמדתם:
– הסבירו מדוע ראה השלטון העות'מאני בתנועה הציונית סכנה לאימפריה בזמן המלחמה.
– תארו צעד אחד, שאינו מוזכר בקטע, שנקט השלטון העות'מאני כדי לפגוע בפעילות התנועה הציונית בארץ־ישראל.
◂ פתרון מלא לשאלה 4
סעיף א
דרישות: מנתיני מדינות ההסכמה (בעיקר נתינים רוסים) – לוותר על נתינותם ולקבל נתינות עות'מאנית או לעזוב ("ברירה: לקבל נתינות עות'מאנית או לעזוב את הארץ"); מן הנתינים העות'מאניים – לשרת בצבא ולתרום למאמץ המלחמתי ("חייבים בגיוס", "למסור לצבא מזון, בהמות ועגלות"). צעדים: נגד נתיני ההסכמה – מעצרים וגירוש ("הועלו כמה מאות מהם על אונייה ונשלחו למצרים") וביטול ההגנה הקונסולרית (הקפיטולציות); כלפי הנתינים העות'מאניים – נשארו בארץ, אך גויסו, בעיקר לגדודי עבודה, ורכושם הוחרם. משותף: איסור הסמלים הציוניים חל על כולם. הסבר להבדל: נתיני מדינות ההסכמה נחשבו נתיני אויב שנאמנותם לאימפריה מוטלת בספק, ורבים מהם היו פעילים ציונים – ולכן נתפסו כסכנה ביטחונית ולאומית שיש להרחיק; הנתינים העות'מאניים נחשבו חלק מאוכלוסיית האימפריה, והשלטון ביקש לנצל אותם לצורכי המלחמה.
מה השאלה מבקשת: שני רכיבים. (1) "השוו" – בין שתי קבוצות (נתיני מדינות ההסכמה / נתינים עות'מאניים) לפי שני היבטים שנקבעו: הדרישות והצעדים; בהשוואה צריך להציג לכל היבט את שני הצדדים, עם ביסוס בקטע. (2) "הסבירו" – את הסיבה להבדל.
תשובה מלאה:
היבט ראשון – הדרישות שהציב השלטון. מן היהודים נתיני מדינות ההסכמה, ובעיקר מן הנתינים הרוסים, דרש השלטון לבחור: "לקבל נתינות עות'מאנית או לעזוב את הארץ". כלומר, הם נדרשו לוותר על נתינותם הזרה ולהוכיח נאמנות לאימפריה, ומי שלא עשה כן נאלץ לעזוב. מן היהודים הנתינים העות'מאניים לא נדרשה הוכחת נאמנות כזו; מהם דרש השלטון לשרת את המאמץ המלחמתי – הם "היו חייבים בגיוס לצבא העות'מאני" ונדרשו "למסור לצבא מזון, בהמות ועגלות".
היבט שני – הצעדים שננקטו. כלפי נתיני מדינות ההסכמה ננקטו צעדים של הרחקה: ביטול הקפיטולציות שלל מהם את הגנת הקונסולים, וב־17 בדצמבר 1914 נעצרו יהודים ברחובות יפו, ו"באותו יום הועלו כמה מאות מהם על אונייה ונשלחו למצרים". כלפי הנתינים העות'מאניים ננקטו צעדים של ניצול: הם "נשארו בארץ", אך גויסו – "רבים מהם הוצבו בגדודי עבודה" – ורכושם הוחרם לצורכי הצבא. עם זאת, היה גם צעד משותף לשתי הקבוצות: האיסור להניף את הדגל הציוני, להשתמש בבולי הקרן הקיימת ולהציב שלטים בעברית חל על כל היהודים.
ההבדל נבע מן האופן שבו ראה השלטון כל קבוצה. נתיני מדינות ההסכמה היו בעיניו נתיני מדינת אויב – בעיקר רוסיה, יריבתה הוותיקה של האימפריה – ונאמנותם מוטלת בספק; רבים מהם, אנשי העלייה השנייה, היו גם פעילי התנועה הציונית, שהשלטון ראה בה "גורם מסוכן לשלטון". לכן הם נתפסו כסכנה כפולה – ביטחונית ולאומית – שיש להרחיק מן הארץ, בייחוד מפני שארץ־ישראל הייתה קרובה לחזית מול הבריטים במצרים. הנתינים העות'מאניים, לעומתם, נחשבו חלק מאוכלוסיית האימפריה; השלטון לא ביקש לגרשם אלא לרתום אותם, כמו את שאר התושבים, לסיפוק צורכי המלחמה.
למה זה מקבל ניקוד מלא: ההשוואה בנויה לפי ההיבטים שנקבעו, ובכל היבט הוצגו שני הצדדים, כל אחד עם ציטוט מן הקטע; צוין גם המשותף (איסור הסמלים). ההסבר להבדל מבחין בין יחס לנתיני אויב החשודים בנאמנות ובפעילות לאומית ובין יחס לנתינים שנרתמו למאמץ המלחמתי. מקובל גם: להסביר את ההבדל בעוינות כלפי העולים הציונים שהגיעו ממדינות ההסכמה ובחשש שיסייעו לבריטים בפלישה מן הדרום.
טעות נפוצה: לתאר כל קבוצה בנפרד בלי השוואה מפורשת ("לעומת זאת", "בשתי הקבוצות"). טעות נוספת: לכתוב שהנתינים העות'מאניים לא נפגעו – גם הם גויסו ורכושם הוחרם.
סעיף ב
סכנה: האימפריה העות'מאנית הייתה רב־לאומית, ובזמן המלחמה חששה מהתפרקות ומתנועות לאומיות של מיעוטים (ערבים, ארמנים) השואפים לעצמאות; הציונות שאפה לבית לאומי בארץ־ישראל – בעיני השלטון, ניתוק חלק משטח האימפריה; רבים מן הפעילים היו נתיני מדינות אויב, והשלטון חשד שהיישוב יסייע לבריטים, שחנו במצרים, הסמוכה לארץ. צעד (אחד מתוך): מעצר וגירוש מנהיגי פועלים ציונים, ובהם דוד בן־גוריון ויצחק בן־צבי (1915); פעולה נגד ארגון "השומר" – חיפושי נשק ומעצרים, והגליית ראשיו אל פנים האימפריה; ציווי לסגור את הבנק הציוני אפ"ק (אנגלו־פלשתינה), שהיה חברה בריטית; הרחקת ארתור רופין, ראש המשרד הארץ־ישראלי, לקושטא (1916); פינוי יפו ותל אביב (אפריל 1917).
מה השאלה מבקשת: שני רכיבים על פי הידע. (1) "הסבירו" – מדוע ראה השלטון בציונות סכנה (הסבר מנומק, לא רק טענה). (2) "תארו" – צעד אחד שאינו מופיע בקטע: מה נעשה, מתי ונגד מי, וכיצד פגע בפעילות הציונית.
תשובה מלאה:
השלטון העות'מאני ראה בתנועה הציונית סכנה משום שהאימפריה העות'מאנית הייתה אימפריה רב־לאומית – חיו בה טורקים, ערבים, ארמנים, יוונים, יהודים ועמים נוספים. בעשורים שלפני המלחמה איבדה האימפריה שטחים רבים בבלקן בעקבות מאבקן של תנועות לאומיות (למשל יוון, וב־1912–1913 – מלחמות הבלקן), ובזמן המלחמה חשש השלטון שמיעוטים לאומיים ינצלו את המצב כדי להתנתק ממנה. מאותה סיבה נקט ג'מאל פחה צעדים חריפים גם כלפי תנועות לאומיות אחרות – פעילים לאומיים ערבים הוצאו להורג בביירות ובדמשק בשנים 1915–1916. הציונות היא תנועה לאומית ששאפה להקים בית לאומי לעם היהודי בארץ־ישראל, ולכן בעיני השלטון היא איימה לנתק חלק משטח האימפריה. נוסף על כך, רבים מפעילי התנועה בארץ היו עולים שהגיעו מרוסיה, מדינת אויב, וארץ־ישראל גבלה במצרים, שבה חנו הכוחות הבריטיים; לכן חשד השלטון שהיישוב הציוני יסייע לאויב.
צעד שנקט השלטון: מעצר וגירוש של מנהיגים ציונים. ב־1915 נעצרו דוד בן־גוריון ויצחק בן־צבי, ממנהיגי תנועת הפועלים בארץ, והם גורשו מן האימפריה העות'מאנית. גירושם של מנהיגים ופעילים נועד לשלול מן היישוב את ההנהגה הלאומית שלו ולשתק את הפעילות הציונית המאורגנת בארץ.
למה זה מקבל ניקוד מלא: ההסבר נשען על אופייה של האימפריה כאימפריה רב־לאומית החוששת מהתפרקות, וקושר זאת למטרת הציונות (בית לאומי בארץ־ישראל) ולחשד בנאמנות לאויב. הצעד מתואר בפרטים (מי, מתי, מה נעשה) ומוסבר כיצד פגע בפעילות הציונית. מקובל גם לתאר צעד אחר: פעולה נגד "השומר" – חיפושי נשק ומעצרים, והגליית ראשי הארגון אל פנים האימפריה; הציווי לסגור את בנק אפ"ק (אנגלו־פלשתינה), שהיה רשום כחברה בריטית ושימש את מוסדות הציונות; הרחקתו של ארתור רופין, ראש המשרד הארץ־ישראלי, מן הארץ לקושטא ב־1916; פינוי יפו ותל אביב באפריל 1917.
טעות נפוצה: לתאר צעד המוזכר בקטע (גירוש נתיני רוסיה, איסור הדגל והבולים) – השאלה מבקשת צעד שאינו בקטע. טעות נוספת: להסביר את הסכנה רק ב"שנאה ליהודים", בלי לקשר זאת לחשש מתנועות לאומיות באימפריה רב־לאומית.
שאלה 5 · איחוד גרמניה – הכרזת הקיסרות בוורסאי
לפניכם קטעים מתוך הכרזה של מלך פרוסיה וילהלם הראשון. ההכרזה הוקראה בטקס הכרזת הקיסרות הגרמנית באולם המראות בארמון ורסאי ב־18 בינואר 1871, בזמן שהמלחמה בין פרוסיה ובעלות בריתה לבין צרפת עדיין נמשכה.
– הסבירו את מטרת ההכרזה. בססו את תשובתכם על יוצר המקור, על קהל היעד ועל נסיבות הזמן.
– על פי הקטע, הסבירו מי יזם את הקמת הקיסרות, ומה הדבר מלמד על הדרך שבה הושג איחוד גרמניה.
– הציגו שני שלבים במאבק לאיחוד גרמניה בשנים 1864–1871, והסבירו כיצד הוביל כל אחד מהם להכרזה שבקטע.
– הסבירו מה לא הושג באיחוד גרמניה בשנת 1871 ביחס למטרות של התנועה הלאומית הגרמנית ב־1848.
◂ פתרון מלא לשאלה 5
סעיף א
מטרת ההכרזה: להודיע לעם הגרמני על הקמת הקיסרות ועל קבלת התואר קיסר בידי מלך פרוסיה, ולהעניק לקיסרות החדשה לגיטימיות – רציפות עם הקיסרות הגרמנית הישנה ("לחדש... את כבוד הקיסרות הגרמנית, שעמד בטל יותר משישים שנה"), הסכמת כל השליטים ("פנו אלינו פה אחד") – ולגייס את העם סביבה בעיצומה של המלחמה בצרפת ("שכר מאבקיו הלוהטים, רבי הקורבנות", "ביטחון מפני התקפות חדשות של צרפת"). יוצר המקור – מלך פרוסיה, שהופך לקיסר; קהל היעד – העם הגרמני כולו, גם בני מדינות הדרום שהצטרפו זה עתה; הנסיבות – הניצחונות על צרפת (סדאן, ספטמבר 1870), המצור על פריז, צירוף מדינות הדרום, ההכרזה בוורסאי שבצרפת הכבושה. מי יזם: הנסיכים והערים החופשיות – כלומר השליטים, ולא העם או נציגיו הנבחרים ("הנסיכים הגרמנים והערים החופשיות פנו אלינו"). המשמעות: האיחוד הושג "מלמעלה", בהסכם בין שליטים ובהנהגת פרוסיה ומלכה, ובכוח הניצחון במלחמה – בשונה מניסיון האיחוד "מלמטה" של הפרלמנט בפרנקפורט ב־1848–1849, שבו הציעו נבחרי העם את הכתר למלך פרוסיה והוא דחה אותו.
מה השאלה מבקשת: שתי מטלות. (1) "הסבירו את מטרת ההכרזה" – ולבסס אותה על יוצר המקור, על קהל היעד ועל נסיבות הזמן. (2) "הסבירו" – מי יזם, על פי הקטע, את הקמת הקיסרות, ומה הדבר מלמד על הדרך שבה הושג האיחוד.
תשובה מלאה:
מטרת ההכרזה. יוצר המקור הוא וילהלם הראשון, מלך פרוסיה, שבטקס בוורסאי הוכרז לקיסר גרמניה. ההכרזה מופנית "אל העם הגרמני" – לכל בני הלאום שבמדינות המאוחדות, ובהן מדינות הדרום (בוואריה, וירטמברג, באדן), שהצטרפו לאיחוד רק בזמן המלחמה. הנסיבות: פרוסיה ובעלות בריתה ניצחו את צרפת בסדאן (ספטמבר 1870), פריז הייתה נתונה במצור, והקיסרות הוכרזה בארמון ורסאי שבשטח צרפתי כבוש, לפני שהמלחמה הסתיימה. מטרת ההכרזה הייתה להודיע על הקמת הקיסרות ולהעניק לה לגיטימיות: וילהלם מציג אותה כחידוש של הקיסרות הגרמנית הישנה – "לחדש... את כבוד הקיסרות הגרמנית, שעמד בטל יותר משישים שנה" (הקיסרות הרומית הקדושה פורקה ב־1806, בימי נפוליאון) – ומדגיש שהשליטים פנו אליו "פה אחד". מטרה נוספת הייתה לגייס את העם סביב הקיסרות החדשה, בעיצומה של המלחמה: הוא מזכיר את "מאבקיו הלוהטים, רבי הקורבנות" של העם, ומבטיח "גבולות שיעניקו למולדת את הביטחון מפני התקפות חדשות של צרפת" – רמז לסיפוח אלזס ולורן, שנקבע בהסכם השלום במאי 1871.
מי יזם את הקמת הקיסרות ומה הדבר מלמד. על פי הקטע, היוזמה באה מן השליטים: "הנסיכים הגרמנים והערים החופשיות פנו אלינו... בקריאה", והמלך נענה "לקריאה זו של הנסיכים והערים הגרמניים בני הברית". העם עצמו או נציגיו הנבחרים אינם מוזכרים כמי שהעניקו את הכתר. מכאן שהאיחוד הושג "מלמעלה": בהסכם בין שליטי המדינות הגרמניות, בהנהגת פרוסיה ומלכה, ואחרי ניצחונות צבאיים – ולא בתנועה עממית. זה ההפך ממה שקרה ב־1849, כשהפרלמנט בפרנקפורט – נבחרי העם – הציע את כתר הקיסר למלך פרוסיה פרידריך וילהלם הרביעי, והוא דחה אותו, בין השאר משום שלא רצה לקבל כתר מידי נבחרי העם. גם המקום – ארמון המלכים הצרפתי – והזמן – לפני סוף המלחמה – מראים שהאיחוד היה תוצאה של כוח צבאי.
למה זה מקבל ניקוד מלא:
טעות נפוצה: לכתוב שהקיסרות הוכרזה אחרי סוף המלחמה, או שההכרזה נעשתה בברלין. היא הוכרזה בוורסאי ב־18 בינואר 1871, כשהמלחמה עוד נמשכה; שביתת הנשק נחתמה בסוף ינואר, והשלום – במאי 1871.
סעיף ב
שלבים (2 מתוך): המלחמה בדנמרק (1864) – פרוסיה ואוסטריה כבשו את שלזוויג והולשטיין; המלחמה באוסטריה (1866) – ניצחון בקניגגרץ, סילוק אוסטריה מענייני גרמניה, פירוק הקונפדרציה הגרמנית והקמת הקונפדרציה הצפון־גרמנית בהנהגת פרוסיה (1867) – כך נקבע שהקיסרות תהיה בהנהגת פרוסיה ובלי אוסטריה; המלחמה בצרפת (1870–1871) – מדינות הדרום הצטרפו, וההכרזה נעשתה בוורסאי, בעיצומה של המלחמה, ואלזס ולורן סופחו ("גבולות שיעניקו... ביטחון מפני... צרפת"). מה לא הושג: הפתרון היה "גרמניה הקטנה" – בלי אוסטריה והגרמנים שבה, כך שלא כל בני הלאום אוחדו; האיחוד לא הביא את המדינה הליברלית־חוקתית שאליה שאפו אנשי 1848 – הקיסר והקנצלר שלטו; והאיחוד נעשה "מלמעלה", בידי השליטים ("הנסיכים... פנו אלינו"), ולא ביוזמת העם.
מה השאלה מבקשת: שתי מטלות. (1) "הציגו... והסבירו" – בדיוק שני שלבים במאבק לאיחוד בשנים 1864–1871, ולכל שלב להסביר כיצד קירב את ההכרזה על הקיסרות ב־1871. (2) "הסבירו מה לא הושג" – ביחס למטרות של 1848; המספר לא צוין, לכן מציגים שלושה היבטים.
תשובה מלאה:
שלב ראשון – המלחמה באוסטריה (1866). אחרי שפרוסיה ואוסטריה ניצחו יחד את דנמרק ב־1864 וכבשו את הדוכסויות שלזוויג והולשטיין, ניצל ראש ממשלת פרוסיה אוטו פון ביסמרק את המחלוקת על ניהולן כדי לעמת את פרוסיה עם אוסטריה – המתחרה על ההנהגה בעולם הגרמני. לפני המלחמה הבטיח את נייטרליות צרפת ורוסיה וחתם על ברית עם איטליה. הצבא הפרוסי ניצח בקרב קניגגרץ (סאדובה) ביולי 1866. אוסטריה הוצאה מענייני גרמניה, הקונפדרציה הגרמנית פורקה, ופרוסיה סיפחה שטחים והקימה את הקונפדרציה הצפון־גרמנית בהנהגתה (1867). שלב זה קבע את אופי הקיסרות שהוכרזה ב־1871: היא תהיה בהנהגת פרוסיה – ולכן מלך פרוסיה הוא שמקבל בקטע את כבוד הקיסרות – ובלי אוסטריה.
שלב שני – המלחמה בצרפת (1870–1871). צרפת של נפוליאון השלישי חששה מהתחזקות פרוסיה. ביסמרק ניצל מחלוקת על מינוי נסיך מבית הוהנצולרן לכס מלכות ספרד ופרסם את "מברק אמס" בנוסח מקוצר שעורר זעם בצרפת, וצרפת הכריזה מלחמה. כך נראתה צרפת כתוקפת, ומדינות דרום גרמניה (בוואריה, וירטמברג, באדן) הצטרפו לפרוסיה. אחרי הניצחון בסדאן (ספטמבר 1870) הסכימו מדינות הדרום להצטרף למדינה אחת, וב־18 בינואר 1871 הוכרזה הקיסרות בוורסאי – בעיצומה של המלחמה, ולכן ההכרזה מזכירה את "מאבקיו הלוהטים, רבי הקורבנות" של העם ואת הצורך בביטחון "מפני התקפות חדשות של צרפת". בהסכם השלום נאלצה צרפת למסור לגרמניה את אלזס ואת חלק מלורן.
מה לא הושג ביחס למטרות של 1848:
1. לא כל בני הלאום הגרמני אוחדו. ב־1848 התלבטו בפרנקפורט בין "גרמניה הגדולה" (כולל אוסטריה) לבין "גרמניה הקטנה". האיחוד של 1871 היה "גרמניה הקטנה": אוסטריה ומיליוני הגרמנים שבה נשארו מחוץ לקיסרות.
2. לא הוקמה מדינה ליברלית־דמוקרטית. אנשי 1848 שאפו לאיחוד יחד עם חוקה, זכויות אזרח ופרלמנט חזק. בקיסרות היה אמנם פרלמנט (רייכסטאג) שנבחר בבחירות כלליות לגברים, אך הסמכויות העיקריות היו בידי הקיסר והקנצלר, שלא היה אחראי לפני הפרלמנט.
3. האיחוד לא נעשה "מלמטה", ביוזמת העם, אלא "מלמעלה": כפי שעולה מן הקטע, הנסיכים והערים החופשיות הם שפנו למלך, ופרוסיה שלטה במדינה החדשה.
למה זה מקבל ניקוד מלא:
טעות נפוצה: לתאר את המלחמות בלי להסביר מה השיג כל שלב לאיחוד, או לכתוב שגרמניה המאוחדת כללה את אוסטריה.
שאלה 6 · הלאום הפולני והעם היהודי – שתי תפיסות לאומיות
לפניכם שני קטעי מקור (1–2).
מקור 1 – קטעים מתוך חיבור שכתב המשורר הפולני אדם מיצקביץ' בשנת 1832.
מקור 2 – קטע מעובד העוסק בעמדותיו של אחד העם לאחר הקונגרס הציוני הראשון (1897).
השוו בין התפיסה הלאומית הבאה לידי ביטוי במקור 1 ובין התפיסה הלאומית הבאה לידי ביטוי במקור 2 על פי שני התבחינים האלה:
– מה מלכד את בני הלאום
– הקשר בין בני הלאום ובין הטריטוריה שבה הם חיים
בכל תבחין הציגו דמיון או שוני, וביססו את תשובתכם על המקורות.
– הסבירו גורם אחד לצמיחת התנועה הציונית הבא לידי ביטוי במקור 2.
– השוו בין גורם זה ובין גורם לצמיחת התנועה הלאומית הפולנית הבא לידי ביטוי במקור 1.
◂ פתרון מלא לשאלה 6
סעיף א
תבחין 1 – מה מלכד את בני הלאום: דמיון – בשני המקורות המלכד הוא רוחני: במקור 1 "נשמתה" של האומה, שממשיכה לחיות גם כשהמדינה חוסלה, והערך המשותף – "אני החירות"; במקור 2 היהדות – התרבות והמסורת המשותפת, שיש לחזק בעזרת "מרכז רוחני ותרבותי לאומי". שוני – במקור 1 גם הסבל המשותף תחת השלטון הזר מלכד ("הסובלים עבדות"), והנשמה בטוחה בתחייתה ("תשוב הנשמה אל הגוף"); במקור 2 המלכד עצמו בסכנה מבפנים: "היהדות מאבדת את כוחה לשמור על אחדות העם, ורבים מתרחקים ממנה ומתבוללים". תבחין 2 – הקשר לטריטוריה: שוני – רוב הפולנים יושבים בארצם, שחולקה בין מעצמות זרות ("הסובלים עבדות בארצם"), והתחייה פירושה שיקום האומה בארצה; היהודים "מפוזרים בארצות רבות", "רובם יישארו בגולה", וארץ־ישראל מיועדת להיות "מרכז" שישפיע "על העם כולו בתפוצות". מקובל גם דמיון: בשני המקורות חלק מבני הלאום חיים מחוץ לארצם ("ומחוץ לארצם"; "בתפוצות").
מה השאלה מבקשת: "השוו" בין שני המקורות על פי שני תבחינים קבועים (מה מלכד את בני הלאום; הקשר לטריטוריה), ובכל תבחין להציג דמיון או שוני המבוסס על שני המקורות.
תשובה מלאה:
תבחין ראשון – מה מלכד את בני הלאום.
דמיון: בשני המקורות מה שמלכד את הלאום הוא רוחני ולא מדיני. מיצקביץ' כותב אחרי שפולין חולקה ואחרי שהמרד של 1830–1831 דוכא, כלומר כשלפולנים אין מדינה. ובכל זאת "האומה הפולנית לא מתה": "גופה שוכב בקבר", אבל "נשמתה" ממשיכה לחיות בבני העם. את האומה מלכדים ערך משותף – "כי אני החירות" – וסבל משותף. גם אחד העם (מקור 2) רואה את המלכד בתחום הרוח: היהדות, כלומר התרבות והמסורת המשותפת, שומרת על אחדות העם המפוזר, ולכן הוא מבקש להקים "מרכז רוחני ותרבותי לאומי".
שוני: אצל מיצקביץ' הסכנה לאומה באה מבחוץ – המלכים "צלבו את האומה הפולנית" – והנשמה עצמה בטוחה ותשוב: "וביום השלישי תשוב הנשמה אל הגוף". אצל אחד העם הסכנה היא פנימית: מאז היציאה מן הגטו "היהדות מאבדת את כוחה לשמור על אחדות העם, ורבים מתרחקים ממנה ומתבוללים". כלומר, את המלכד היהודי יש לבנות ולחזק מחדש.
תבחין שני – הקשר בין בני הלאום לבין הטריטוריה.
שוני: רוב בני האומה הפולנית חיים בארצם, אבל היא חולקה בין רוסיה, פרוסיה ואוסטריה, והם "סובלים עבדות בארצם". לכן התחייה שמיצקביץ' מבטיח היא קימה של האומה בארצה ושחרורה מן השלטון הזר. במקור 2 היהודים "מפוזרים בארצות רבות", ואחד העם מעריך ש"רובם יישארו בגולה" גם אם תקום מדינה. לכן ארץ־ישראל אינה בעיניו ארץ שבה יושב העם כולו, אלא "מרכז" שממנו תצא השפעה "על העם כולו בתפוצות".
דמיון: בשני המקורות חלק מבני הלאום חיים מחוץ לארצם – מיצקביץ' מזכיר את הסובלים "מחוץ לארצם" (הוא עצמו כתב בפריז, בין הגולים הפולנים אחרי המרד), ואחד העם מדבר על העם "בתפוצות". אבל אצל הפולנים הגולים הם מיעוט, ואילו אצל היהודים רוב העם חי מחוץ לארצו.
לסיכום, בשני המקורות הלאום נתפס כקהילה רוחנית שאינה תלויה רק במדינה, אבל התנועה הפולנית נשענה על עם היושב ברובו בארצו ונאבק בשלטון זר, ואילו הציונות – כפי שהיא באה לידי ביטוי אצל אחד העם – נאלצה להתמודד עם עם מפוזר שהלכידות התרבותית שלו נחלשת.
למה זה מקבל ניקוד מלא: בכל אחד משני התבחינים שנקבעו בשאלה הוצג דמיון או שוני, וכל צד של ההשוואה עוגן בציטוט מן המקור המתאים (לא רק תיאור של כל מקור בנפרד). מספיק דמיון או שוני אחד בכל תבחין. מקובל גם בתבחין השני דמיון בשאיפה לתחייה מדינית בעתיד ("האומה תקום לתחייה"; "לשאוף למסגרת מדינית").
טעות נפוצה: לתאר כל מקור בנפרד בלי לומר במה הם דומים או שונים בכל תבחין; או לייחס לאחד העם את הדרישה להקים מיד מדינה – במקור 2 הוא מבקר את הציונות המדינית ומציע קודם מרכז רוחני.
סעיף ב
גורם במקור 2 (אחד מן השניים): החשש מהתבוללות ומשבר המסורת בעקבות היציאה מן הגטו וההשכלה – "היהדות מאבדת את כוחה לשמור על אחדות העם, ורבים... מתבוללים"; או האנטישמיות והמצוקה של היהודים בארצות מושבם – "צרת היהודים". גורם במקור 1: השלטון הזר וחלוקת פולין – המלכים "צלבו את האומה הפולנית", בני העם "סובלים עבדות בארצם"; או רעיונות החירות והשוויון של המהפכה הצרפתית – "כל מי שיבוא אליי יהיה חופשי ושווה". השוואה: שוני – התנועה הפולנית צמחה מתוך מאבק בשלטון זר שחילק את ארצה, הציונות (במקור 2) מתוך סכנה פנימית לעם המפוזר – אובדן הזהות והתבוללות; דמיון – שתיהן הושפעו מרעיונות אירופה המודרנית (חירות ושוויון; היציאה מן הגטו וההשכלה).
מה השאלה מבקשת: שתי משימות: (1) "הסבירו" גורם אחד לצמיחת הציונות הבא לידי ביטוי במקור 2 (ציטוט + הסבר); (2) "השוו" אותו לגורם לצמיחת התנועה הלאומית הפולנית הבא לידי ביטוי במקור 1.
תשובה מלאה:
גורם לצמיחת הציונות הבא לידי ביטוי במקור 2 – החשש מהתבוללות ומשבר המסורת.
במאה ה־19 יצאו יהודים רבים מן הגטו ומן העיירה המסורתית: הם קיבלו שוויון זכויות במערב, למדו בבתי ספר כלליים והושפעו מן ההשכלה ומן החילון. המסורת הדתית, שבמשך דורות שמרה על ייחודם, החלה להיחלש. אחד העם מתאר זאת: "מאז יצאו היהודים מן הגטו ונחשפו לתרבות הסובבת אותם, היהדות מאבדת את כוחה לשמור על אחדות העם, ורבים מתרחקים ממנה ומתבוללים". הציונות צמחה בין השאר כתשובה לסכנה זו: היא הציעה זהות לאומית מודרנית שתשמור על קיום העם – ואצל אחד העם, באמצעות "מרכז רוחני ותרבותי לאומי" בארץ־ישראל.
גורם לצמיחת התנועה הלאומית הפולנית הבא לידי ביטוי במקור 1 – השלטון הזר וחלוקת פולין.
בסוף המאה ה־18 חולקה פולין בין רוסיה, פרוסיה ואוסטריה ונמחקה ממפת אירופה, והמרד של 1830–1831 נגד השלטון הרוסי דוכא. מיצקביץ' מתאר זאת בתמונה דתית: המלכים "צלבו את האומה הפולנית והניחו אותה בקברה", ובני העם "סובלים עבדות בארצם ומחוץ לארצם". התנועה הלאומית הפולנית צמחה מתוך המאבק לשחרור מן השלטון הזר ולשיקום המדינה.
השוואה – שוני: התנועה הפולנית צמחה מתוך מאבק בשליטים זרים שחילקו את הארץ שבה העם יושב, ואילו הגורם הציוני שבמקור 2 אינו שלטון זר אלא סכנה פנימית לעם המפוזר – אובדן הזהות וההתבוללות. פולין ביקשה לשחרר את האומה בארצה; אחד העם ביקש קודם כול להציל את העם ואת תרבותו.
אפשר להצביע גם על דמיון: בשני המקרים השפיעו רעיונות אירופה המודרנית. מיצקביץ' מציג את פולין כמי שאומרת "כל מי שיבוא אליי יהיה חופשי ושווה, כי אני החירות" – רעיונות החירות והשוויון של המהפכה הצרפתית; ומשבר המסורת היהודית נבע גם הוא מן החשיפה לתרבות אירופה, מן ההשכלה ומן החילון.
לסיכום, שתי התנועות הן תוצר של אירופה המודרנית, אבל הפולנים נאבקו בשליטים זרים, ואילו הציונות נאבקה גם על עצם המשך קיומו של העם כעם.
למה זה מקבל ניקוד מלא: הוסבר גורם אחד לצמיחת הציונות ועוגן בציטוט מן מקור 2; הוצג גורם לצמיחת התנועה הפולנית מעוגן במקור 1; והוצגה השוואה מפורשת (דמיון או שוני מוסבר) בין שני הגורמים. מקובל גם: בצד הציוני – האנטישמיות והמצוקה של היהודים בארצות מושבם ("צרת היהודים"); בצד הפולני – השפעת רעיונות החירות והשוויון, או הרומנטיקה, שראתה באומה ישות בעלת "נשמה". מספיק דמיון או שוני אחד מוסבר.
טעות נפוצה: להביא גורם מן הידע (למשל הפוגרומים של 1881–1882) בלי להראות שהוא בא לידי ביטוי במקור; או להציג את שני הגורמים זה ליד זה בלי לומר במה הם דומים או שונים.
פרק שלישי – המאבק על הקמת מדינת ישראל
בחירה – אם בחרתם בפרק זה, ענו על אחת מן השאלות 7–9 (33 נקודות)
שאלה 7 · המאבק במדיניות בריטניה – הממשל הצבאי והמאבק ההתיישבותי
לפניכם שני קטעים מעובדים (1–2) העוסקים בממשל הצבאי שהטילו הבריטים על חלק מן הערים היהודיות במרס 1947. קטע 1 מתאר את עמדת מוסדות היישוב המאורגן, וקטע 2 מתאר את עמדת האצ"ל.
– על פי מה שלמדתם, מה היו התוצאות המיידיות של הממשל הצבאי?
– על פי כל אחד מן הקטעים (1–2), מה תהיה ההשפעה של הפעולות נגד הבריטים ושל הממשל הצבאי על המאבק במדיניות בריטניה בארץ־ישראל?
הסבירו סיבה אחת להבדל בין שני הקטעים בתיאור ההשפעה הצפויה.
הסבירו כיצד נאבק היישוב בתחום ההתיישבות במגבלות שהטילה בריטניה על רכישת קרקעות ועל הקמת יישובים בשנים 1945–1947. בחרו במקור מספר הלימוד, והסבירו כיצד הוא מדגים את המאבק בתחום זה.
◂ פתרון מלא לשאלה 7
סעיף א
תוצאות מיידיות (3): שיתוק החיים והכלכלה בתל אביב ובירושלים היהודית – עסקים, שירותים ובתי משפט נסגרו והתנועה הוגבלה, ונגרמו הפסדים כבדים; הממשל לא הצליח לעצור את הפעולות – האצ"ל ולח"י המשיכו לפעול גם בתקופתו, והוא בוטל אחרי כשבועיים; בבריטניה התחזקה ההכרה שהשלטון בארץ יקר ואינו משיג את מטרותיו (בתקופה שבה השאלה כבר הועברה לאו"ם); המתיחות בין מוסדות היישוב ובין הפורשים גברה.
קטע 1: הפעולות והממשל הצבאי יזיקו למאבק – הם נותנים לבריטים תירוץ להעניש את היישוב כולו ופוגעים בו בשעה שהשאלה נדונה באו"ם; עתיד הארץ ייקבע בזירה המדינית.
קטע 2: הממשל הצבאי מוכיח שהשלטון הבריטי הוא שלטון כיבוש; כל דיכוי מגדיל את מחירו לבריטניה, ולכן המשך המאבק המזוין יביא לעזיבת הבריטים.
סיבה להבדל: הגוף שעמדתו מתוארת – מוסדות היישוב, האחראים לכל הציבור ודוגלים במאבק מדיני ובהעפלה ובהתיישבות, לעומת האצ"ל, הארגון הפורש שביצע את הפעולות ודגל במאבק מזוין. (מקובל גם: מי נפגע – מוסדות היישוב רואים את הציבור שנענש, והאצ"ל רואה את המחיר שמשלמים הבריטים.)
מה השאלה מבקשת: שלוש מטלות. (1) "מה היו התוצאות המיידיות" – על פי הידע, בלי מספר מוגדר, ולכן שלוש תוצאות. (2) "על פי כל אחד מן הקטעים" – להציג בנפרד, לכל קטע, את ההשפעה הצפויה על המאבק, ולעגן אותה בציטוט. (3) "הסבירו סיבה אחת להבדל" – סיבה אחת והסבר כיצד היא גורמת להבדל.
תשובה מלאה:
התוצאות המיידיות של הממשל הצבאי.
בתחילת 1947 גברו פעולות האצ"ל ולח"י נגד הבריטים. הבריטים פינו מן הארץ נשים וילדים של אנשי השלטון, והתבצרו באזורי ביטחון מגודרים. אחרי ההתקפה על מועדון הקצינים בבית גולדשמידט בירושלים (1 במרס 1947) הוטל ממשל צבאי על תל אביב והערים הסמוכות לה ועל השכונות היהודיות בירושלים. לו היו כמה תוצאות מיידיות:
1. שיתוק החיים והכלכלה: מאות אלפי תושבים חיו תחת עוצר והגבלות תנועה; עסקים, שירותים ובתי משפט נסגרו, והכלכלה של מרכזי היישוב נפגעה קשות.
2. כישלון בעצירת הפעולות: הממשל הצבאי לא הצליח לדכא את המחתרות – האצ"ל ולח"י המשיכו לבצע פעולות גם בתקופתו. אחרי כשבועיים (17 במרס 1947) הוא בוטל, בלי שהשיג את מטרתו.
3. חיזוק ההכרה בבריטניה שהשלטון יקר מדי: הממשל הצבאי עלה לבריטניה בכסף ובכוח אדם, ולא הביא שקט. הוא הוסיף לתחושה בבריטניה שאין טעם להמשיך להחזיק בארץ בכוח – בתקופה שבה ממשלת בריטניה כבר העבירה את שאלת ארץ־ישראל לאו"ם (פברואר 1947).
(מקובל גם: המתיחות בין מוסדות היישוב ובין הארגונים הפורשים גברה, כי הציבור כולו נענש בגלל פעולותיהם.)
ההשפעה הצפויה לפי כל אחד מן הקטעים.
קטע 1 (מוסדות היישוב): הפעולות והממשל הצבאי יזיקו למאבק. לפי הקטע, הממשל הצבאי הוא "עונש קולקטיבי על מאות אלפי אזרחים", והפעולות של הפורשים "נותנות לבריטים תירוץ להעניש את היישוב כולו". הן מזיקות דווקא ברגע מכריע, "בשעה שבריטניה העבירה את שאלת ארץ־ישראל לאו"ם". לכן, לפי הקטע, אין להמשיך בדרך הזאת, כי עתיד הארץ "צפוי להיקבע בזירה המדינית".
קטע 2 (האצ"ל): הממשל הצבאי יחזק את המאבק ויקרב את סוף השלטון הבריטי. לפי הקטע, הוא "הוכחה לכך שהשלטון הבריטי בארץ הוא שלטון כיבוש". הדיכוי לא יצליח, כי "כל צעד של דיכוי מגדיל את המחיר שבריטניה משלמת על החזקת הארץ", ולכן "המשך המאבק המזוין הוא שיביא את הבריטים להבין שאין להם עתיד בארץ ושעליהם לעזוב אותה".
סיבה להבדל: הגוף שעמדתו מתוארת בכל קטע.
קטע 1 מתאר את עמדת מוסדות היישוב המאורגן – ההנהגה הרשמית, האחראית לכל הציבור. אחרי פירוק תנועת המרי העברי (1946) העדיפה ההנהגה הזאת את המאבק בתחומי העלייה, ההתיישבות והמדיניות, והתמקדה בהכנות לדיון באו"ם. לכן היא רואה בפעולות הפורשים ובעונש הקולקטיבי נזק ליישוב ולסיכויו המדיניים. קטע 2 מתאר את עמדת האצ"ל – הארגון הפורש שביצע את הפעולות, שראה בבריטים "שלטון כיבוש" ודגל במאבק מזוין עד לגירושם. לכן הוא מציג את הממשל הצבאי כהוכחה להצלחת דרכו ולא כנזק. כך, דרך המאבק שבה דגל כל גוף קובעת אם הממשל הצבאי מתואר כמכה ליישוב או כסימן לחולשת הבריטים.
למה זה מקבל ניקוד מלא:
טעות נפוצה:
לתאר רק את היחס של כל קטע לממשל הצבאי ("קטע 1 מוחה, קטע 2 מצדיק את הפעולות") בלי לומר מה תהיה, לפי כל קטע, ההשפעה על המאבק בבריטים. או לבלבל בין הממשל הצבאי (מרס 1947) ובין "השבת השחורה" (יוני 1946).
סעיף ב
דרכי מאבק (3): עלייה על הקרקע בלילה ובמבצע מתוכנן, כדי לקבוע עובדות לפני שהשלטונות יתערבו; רכישת קרקעות בידי הקרן הקיימת לישראל באזורים מרוחקים ודלילים, בעיקר בנגב, והקמת יישובים עליהן; הקמה מחדש של יישובים שהבריטים פינו (ביריה, 1946) בהשתתפות המונית; פיתוח תשתיות שאפשרו התיישבות במקומות קשים (קו המים לנגב, 1947). מקור מספר הלימוד: למשל תיאור פרשת ביריה (1946) – פינוי היישוב בידי הבריטים והקמתו מחדש בידי אלפי צעירים – והסבר כיצד הוא מדגים את המאבק.
מה השאלה מבקשת: שתי מטלות. (1) "הסבירו כיצד נאבק היישוב" בתחום ההתיישבות במגבלות הבריטיות – לא צוין מספר, ולכן שלוש דרכי מאבק, כל אחת עם הסבר. (2) "בחרו במקור מספר הלימוד, והסבירו כיצד הוא מדגים" – להציג מקור מזוהה ולקשור אותו במפורש לאחת מדרכי המאבק.
תשובה מלאה:
גם אחרי מלחמת העולם השנייה המשיכה בריטניה במדיניות "הספר הלבן" (1939). תקנות הקרקעות (1940) אסרו על יהודים לרכוש קרקעות ברוב שטחי הארץ, או הגבילו זאת מאוד. היישוב נאבק במגבלות אלה בכמה דרכים:
1. קביעת עובדות בלילה אחד: יישובים חדשים הוקמו במבצעים מתוכננים – לרוב בלילה – עם גדר, מגדל ומבנים ראשונים, כך שבבוקר כבר עמד במקום יישוב. כך היה קשה לשלטונות למנוע את הקמתו. דוגמה בולטת היא העלייה על הקרקע של 11 נקודות בנגב באוקטובר 1946.
2. רכישת קרקעות באזורים מרוחקים: הקרן הקיימת לישראל רכשה קרקעות במקומות שבהם כמעט לא היו יהודים, בעיקר בנגב, והיישוב הקים עליהן יישובים. כך התרחב מרחב ההתיישבות למרות התקנות.
3. עמידה מול פינוי והקמה מחדש: כשהבריטים פינו יישוב, היישוב חזר והקים אותו בהשתתפות ציבורית רחבה, כדי להראות שהמדיניות הבריטית לא תעצור את ההתיישבות.
נוסף על כך, היישוב פיתח תשתיות שאפשרו התיישבות במקומות קשים – למשל קו המים שהונח לנגב ב־1946–1947 מבארות באזור ניר עם וגבר עם אל היישובים החדשים.
מקור מספר הלימוד: תיאור פרשת ביריה (1946). בתחילת 1946 עלו מתיישבים לביריה, ליד צפת. כשמצאו בה הבריטים נשק, עצרו את אנשי המקום ופינו אותו. בתגובה עלו למקום אלפי צעירים מכל רחבי הארץ והקימו את היישוב מחדש; גם אחרי פינוי נוסף הם חזרו והקימו אותו, עד שהשלטונות השלימו עם קיומו.
כיצד המקור מדגים את המאבק: הפרשה מדגימה את דרך המאבק של "עמידה מול פינוי והקמה מחדש". הבריטים השתמשו בכוח כדי לפנות יישוב, אבל היישוב הגיב בהתיישבות המונית ולא בפעולה מזוינת. ההשתתפות של אלפי צעירים הפכה את ההתיישבות למאבק של היישוב כולו, והוכיחה לשלטונות שלא יוכלו לעצור אותה בכוח. בסוף נאלצו הבריטים להשלים עם קיום היישוב – כלומר, המאבק ההתיישבותי השיג את מטרתו.
למה זה מקבל ניקוד מלא:
טעות נפוצה:
לתאר את ההתיישבות של "חומה ומגדל" (1936–1939) במקום את ההתיישבות בשנים 1945–1947, או לתאר את האירוע שבמקור בלי להסביר כיצד הוא מדגים מאבק במגבלות הבריטיות.
בבחינה: ציינו את שם הספר, ההוצאה והעמוד שממנו לקחתם את המקור.
שאלה 8 · תוכנית החלוקה – ההתנגדות הערבית ועמדת ברית המועצות; הקשיים במרס 1948
– הסבירו מדוע התנגדה ההנהגה הערבית בארץ־ישראל לתוכנית החלוקה, והציגו את הפעילות של מדינות ערב באו"ם נגד התוכנית.
– מדוע הצביעה ברית המועצות בעד תוכנית החלוקה באו"ם בכ"ט בנובמבר 1947?
לפניכם קטע מעובד העוסק במלחמה בארץ־ישראל במרס 1948.
– הסבירו כיצד הקשיים של שלושת הצדדים שהיו מעורבים במלחמה בשלב הראשון (ערבים, יהודים, בריטים) באים לידי ביטוי בקטע. בתשובתכם הציגו קושי אחד של כל אחד מן הצדדים.
– בחרו במקור מספר הלימוד, והסבירו כיצד הוא מבטא את הקושי של אחד מן הצדדים.
◂ פתרון מלא לשאלה 8
סעיף א
התנגדות (3): ארץ־ישראל כולה היא ארץ ערבית, ולערבים, הרוב, זכות להקים בה מדינה אחת; התוכנית נתנה למדינה היהודית כ־55% מן השטח, אף שהיהודים היו כשליש מן האוכלוסייה; במדינה היהודית יישאר מיעוט ערבי גדול; שלילת הזכות של האו"ם להחליט על חלוקה. (הוועד הערבי העליון החרים את אונסקו"פ.)
פעילות מדינות ערב: נאומים ואיומים במלחמה; הצעה להעביר את השאלה לבית הדין הבין־לאומי (נדחתה); ניסיונות לשכנע מדינות להצביע נגד ולדחות את ההצבעה (ההצבעה נדחתה מ־26 ל־29 בנובמבר); הצבעה נגד (33 בעד, 13 נגד, 10 נמנעים).
ברית המועצות: אינטרס לסלק את בריטניה מן המזרח התיכון ולהחליש את המערב; תמיכה ברעיון של מדינה עצמאית במקום מנדט קולוניאלי; תקווה להשפעה במדינה היהודית (תנועת הפועלים); הכרה במצוקת היהודים אחרי השואה (נאום גרומיקו, מאי 1947).
מה השאלה מבקשת: שלוש פעולות. (1) "הסבירו מדוע התנגדה" ההנהגה הערבית בארץ־ישראל – לא צוין מספר, ולכן שלוש סיבות. (2) "הציגו את הפעילות" של מדינות ערב באו"ם נגד התוכנית. (3) "מדוע הצביעה ברית המועצות בעד" – הסבר.
תשובה מלאה:
מדוע התנגדה ההנהגה הערבית (הוועד הערבי העליון).
1. זכות הרוב על הארץ כולה: לפי עמדת ההנהגה, ארץ־ישראל היא ארץ ערבית, והערבים, שהיו רוב תושביה – כשני שלישים – זכאים להקים בה מדינה ערבית אחת. החלוקה נתפסה כגזל של ארצם.
2. חלוקה בלתי צודקת בעיניהם: התוכנית הקצתה למדינה היהודית כ־55% מן השטח (כולל הנגב), אף שהיהודים היו כשליש מן האוכלוסייה. נוסף על כך, במדינה היהודית היה אמור להישאר מיעוט ערבי גדול.
3. שלילת סמכות האו"ם: ההנהגה טענה שלאו"ם אין זכות להחליט על חלוקת ארץ בניגוד לרצון רוב תושביה. משום כך גם החרים הוועד הערבי העליון את ועדת אונסקו"פ בקיץ 1947.
הפעילות של מדינות ערב באו"ם. נציגי מדינות ערב נאמו נגד התוכנית והזהירו שהיא תביא למלחמה. הם הציעו להעביר את השאלה לבית הדין הבין־לאומי, אך ההצעה נדחתה. הם פעלו לשכנע מדינות להצביע נגד, ולקראת סוף הדיון ניסו לדחות את ההצבעה ולהציע פשרות אחרות – ההצבעה אכן נדחתה מ־26 ל־29 בנובמבר, אבל הדחייה ניצלה דווקא בידי התומכים לגיוס קולות. בהצבעה, ב־29 בנובמבר 1947, הצביעו מדינות ערב נגד, והתוכנית התקבלה ברוב של 33 נגד 13, ו־10 נמנעו.
מדוע הצביעה ברית המועצות בעד.
ברית המועצות, בראשית המלחמה הקרה, ראתה בתוכנית דרך לסלק את בריטניה – מעצמה מערבית – מארץ־ישראל ולהחליש את השפעת המערב במזרח התיכון. תמיכה בהקמת מדינות עצמאיות במקום שלטון מנדטורי התאימה גם לעמדתה נגד הקולוניאליזם. ייתכן שקיוותה גם להשפעה במדינה היהודית, שבה הייתה תנועת פועלים חזקה. בנאומו באו"ם במאי 1947 הזכיר נציגה, אנדריי גרומיקו, גם את סבלם של היהודים בשואה ואת זכותם למדינה.
למה זה מקבל ניקוד מלא:
טעות נפוצה: לכתוב שברית המועצות תמכה "בגלל אהבה לציונות" – השיקול העיקרי היה אינטרס מעצמתי במלחמה הקרה; או לבלבל בין התנגדות הערבים בארץ ובין פעילות מדינות ערב באו"ם.
סעיף ב
יהודים: מלחמת הדרכים והמצור על ירושלים – שיירות הותקפו (גוש עציון, יחיעם, חולדה), "ירושלים היהודית נותקה כמעט לגמרי", כ־100,000 יהודים תלויים בשיירות.
ערבים: פיצול והיעדר פיקוד אחיד – שני כוחות ("צבא הג'יהאד הקדוש", "צבא ההצלה") "בלי תיאום" ובחשד הדדי; הכוחות הלא־סדירים "אינם מספיקים" (אזהרות צפוות).
בריטים: הצורך לסיים את המנדט ולפנות את הכוחות בשלום – "עסוקים בהכנות לפינוי", "שלא להיגרר ללחימה", לשמור "על חיי חייליהם ועל דרכי היציאה"; התערבות מוגבלת בלבד.
מקור מספר הלימוד: למשל תצלום של "הקסטל" או של שרידי משאיות השיריון בשער הגיא – מבטא את קושי היהודים בדרך לירושלים.
מה השאלה מבקשת: שתי מטלות. (1) להסביר כיצד בא לידי ביטוי בקטע קושי אחד של כל אחד משלושת הצדדים – עם ציטוט לכל צד. (2) לבחור מקור מספר הלימוד ולהסביר כיצד הוא מבטא קושי של אחד הצדדים.
תשובה מלאה:
קושי היהודים – מלחמת הדרכים והמצור על ירושלים. היישובים היהודיים היו מפוזרים, והקשר ביניהם עבר בדרכים שעברו ליד כפרים ערביים. הקטע מתאר כיצד במרס 1948 "הותקפה שיירה שחזרה מגוש עציון", "הושמדה שיירה בדרך ליחיעם" ו"הותקפה שיירה ליד חולדה, בדרך לירושלים". התוצאה: "ירושלים היהודית נותקה כמעט לגמרי", ובה "כ־100,000 יהודים שתלו את קיומם באספקה שהגיעה בשיירות". זה היה הקושי המרכזי של היישוב בשלב הראשון – והוא שהביא, בתחילת אפריל, למבצע "נחשון".
קושי הערבים – הפיצול והיעדר פיקוד אחיד. "בארץ פעלו שני כוחות עיקריים" – "צבא הג'יהאד הקדוש" של עבד אל־קאדר אל־חוסייני, איש המופתי, ו"צבא ההצלה" של קאוקג'י, שנשלח בידי הליגה הערבית – ו"בין הכוחות לא היה תיאום, וההנהגות שלהם חשדו זו בזו". גם ראש הוועדה הצבאית של הליגה הזהיר ש"הכוחות הלא־סדירים אינם מספיקים מול כוחות היישוב המאורגנים". כלומר, למרות ההצלחות בדרכים, לצד הערבי חסרו פיקוד אחד וכוח מאורגן.
קושי הבריטים – הפינוי והרצון שלא להיגרר ללחימה. הבריטים הודיעו "כי יסיימו את המנדט ב־15 במאי 1948", ולכן היו "עסוקים בהכנות לפינוי". הם "השתדלו שלא להיגרר ללחימה ולשמור על חיי חייליהם ועל דרכי היציאה שלהם", והתערבו "רק לעיתים". עדיין היו אחראים רשמית לסדר בארץ, אבל לא רצו ולא יכלו לאכוף אותו.
מקור מספר הלימוד: תצלום של שרידי המשאיות המשוריינות ("סנדוויצ'ים") לאורך הדרך בשער הגיא (באב אל־וואד), בדרך מתל אביב לירושלים, שהושארו שם לזכר השיירות.
כיצד הוא מבטא את הקושי: המקור מבטא את קושי היהודים להחזיק את הקשר לירושלים. הדרך עברה בערוץ צר בין הרים, והכוחות הערביים שלטו בה מן המרומים; השיירות, שנעו במשאיות מצופות פלדה, הותקפו שוב ושוב והיו להן אבדות כבדות. השרידים מראים עד כמה יקר היה מחיר האספקה לירושלים הנצורה.
בבחינה: ציינו את שם הספר, ההוצאה והעמוד שממנו לקחתם את המקור.
למה זה מקבל ניקוד מלא:
טעות נפוצה: להציג רק את הקושי של היהודים, או לתאר את הבריטים כצד נייטרלי בלי לציין את הקושי שלהם.
שאלה 9 · ההעפלה – הבאתה של אונייה
הבאתה של כל אונייה של מעפילים לחופי ארץ־ישראל בשנים 1945–1948 חייבה מאמצים רבים.
תארו שלושה מן המאמצים שנדרשו בהבאת אונייה של מעפילים, והסבירו קושי אחד שהיה כרוך בכל אחד מהם.
בחרו במקור מספר הלימוד העוסק בהורדה של מעפילים לחוף או בקליטתם ביישובים, והסבירו כיצד הוא מבטא את השותפות של היישוב היהודי במפעל ההעפלה.
◂ פתרון מלא לשאלה 9
סעיף א
(1) רכישת אוניות – בידי המוסד לעלייה ב' (בראשות שאול אביגור), בארצות הברית ובאירופה, לרוב אוניות ישנות שהותאמו לנשיאת מאות ואלפי אנשים; קושי: מחסור בכסף, צורך בהסוואה (שמות בדויים, דגלים זרים, ספינות שלא נועדו לנוסעים), פיקוח ולחץ בריטי. (2) ארגון הצוות והעולים – אנשי הפלי"ם כמלווים ומפקדים, מתנדבים (גם מארצות הברית) כמלחים, אלחוטאים; הבריחה ריכזה ניצולים ממחנות העקורים והעבירה אותם בגבולות אל הנמלים; קושי: מעבר גבולות בחשאי, מחנות המתנה, שמירה על סודיות. (3) המסע – צפיפות קשה, מחסור במים ובמזון, סכנת טביעה במסע של ימים ושבועות, מעקב של הצי הבריטי; (4) מבצע ההורדה וההסתרה – בלילה, בחופים מרוחקים, אנשי פלמ"ח ותושבים נשאו את המעפילים לחוף והסתירו אותם בקיבוצים; קושי: מצור, מכ"ם וסיורים, צורך לפזר במהירות, חיפושים בריטיים.
מה השאלה מבקשת: "תארו" שלושה מאמצים בהבאת אונייה, ו"הסבירו" קושי אחד בכל אחד מהם.
תשובה מלאה:
מאמץ ראשון – רכישת אוניות והכשרתן. את מפעל ההעפלה ניהל המוסד לעלייה ב' שהקימה ההגנה, בראשות שאול אביגור. שליחיו רכשו אוניות בארצות הברית ובארצות אירופה, לרוב אוניות ישנות – ספינות משא, ספינות דייג או ספינות נוסעים קטנות שהוצאו משירות, כמו "אקסודוס" – ובנו בהן דרגשים כדי שיוכלו לשאת מאות ואף אלפי אנשים.
הקושי: הרכישה דרשה סכומי כסף גדולים, שגויסו בעיקר מיהודי ארצות הברית. היה צורך להסוות את מטרת הרכישה מפני הבריטים, ולכן נרשמו האוניות בשמות בדויים ותחת דגלים של מדינות אחרות. האוניות הישנות לא נועדו לנשיאת אלפי אנשים בהפלגה ארוכה, והיו מסוכנות להפלגה.
מאמץ שני – ארגון העולים והצוות. ניצולי השואה רוכזו במחנות העקורים, ותנועת הבריחה העבירה רבים מהם ממזרח אירופה, בחשאי, דרך גבולות, אל נמלי היציאה באיטליה, בצרפת ובארצות הבלקן. את האוניות ליוו אנשי הפלי"ם, הפלוגה הימית של הפלמ"ח, שפיקדו על המעפילים וקיימו קשר אלחוטי עם הארץ, ואת הצוות הימי השלימו מלחים שכירים ומתנדבים, בהם יהודים מארצות הברית.
הקושי: היה צורך להעביר אלפי אנשים, ובהם ילדים וחולים, דרך גבולות בלי מסמכים חוקיים, ולשמור על סודיות כדי שהבריטים לא ילחצו על השלטונות המקומיים לעצור את ההפלגה.
מאמץ שלישי – מבצע ההורדה לחוף והסתרת המעפילים. כאשר הצליחה אונייה לחמוק מן הסיורים, הגיעה בלילה אל חוף מרוחק. שם חיכו אנשי ההגנה והפלמ"ח וחברי היישובים הסמוכים, שהורידו את המעפילים בסירות או נשאו אותם על כתפיהם אל החוף, ופיזרו אותם במהירות בקיבוצים ובמושבים. המעפילים קיבלו בגדים והתערבבו בין החברים, כך שהבריטים לא יכלו לזהות אותם.
הקושי: הצי הבריטי, הסיורים האוויריים ותחנות המכ"ם איתרו רוב האוניות לפני שהגיעו לחוף, וגם אחרי ההורדה ערכו הבריטים חיפושים ביישובים. רוב האוניות נתפסו בסופו של דבר, ומעפיליהן נשלחו לעתלית או לקפריסין.
(חלופה) המסע עצמו: הפלגה של ימים ושבועות בצפיפות קשה, במחסור במים, במזון ובתנאי תברואה, בסכנה של טביעה ובמעקב של אוניות הצי הבריטי.
לסיכום, כל אונייה הייתה מבצע מורכב שבו שותפו המוסד לעלייה ב', הבריחה, הפלמ"ח, מתנדבים מן התפוצות ותושבי היישוב.
למה זה מקבל ניקוד מלא: תוארו שלושה מאמצים שונים משלבים שונים של המבצע (רכישה, ארגון, מסע, הורדה והסתרה), ולכל אחד הוסבר קושי מוחשי. מקובל גם: גיוס הכסף; ההכנות בארץ (ציוד קשר, תצפיות); הטיפול במעפילים שנתפסו.
טעות נפוצה: לתאר רק את מבצע ההורדה, או לחזור על אותו קושי ("הבריטים") בכל השלבים בלי לפרט במה התבטא.
סעיף ב
מקור לדוגמה: תיאור הורדת מעפילי האונייה "חנה סנש" בחוף נהריה, בליל 25–26 בדצמבר 1945 (או תצלום של הורדת מעפילים לחוף). הסבר: אנשי הפלמ"ח והפלי"ם יחד עם תושבי נהריה ויישובי הסביבה נשאו את כ־250 המעפילים מן האונייה שעלתה על שרטון ופיזרו אותם ביישובים; התושבים הסתירו אותם, נתנו להם בגדים, וסירבו לסייע לבריטים בזיהוים – ההעפלה לא הייתה רק מבצע של ארגון חשאי אלא מפעל לאומי שבו השתתף היישוב כולו, מתוך תפיסה שהעלייה היא לב המאבק.
מה השאלה מבקשת: "בחרו" במקור מספר הלימוד (על הורדת מעפילים או קליטתם ביישובים), הציגו אותו בקצרה, ו"הסבירו" כיצד הוא מבטא את השותפות של היישוב במפעל ההעפלה.
תשובה מלאה:
המקור שבחרתי: תיאור הורדתם לחוף של מעפילי האונייה "חנה סנש" בחוף נהריה, בליל 25–26 בדצמבר 1945. האונייה, שנשאה כ־250 מעפילים, הצליחה לחמוק מן הסיורים הבריטיים, התקרבה לחוף בלילה ועלתה על שרטון סמוך לחוף.
הסבר: המקור מראה שההעפלה לא הייתה רק מבצע של המוסד לעלייה ב' ושל אנשי הפלי"ם שליוו את האונייה. על החוף המתינו אנשי הפלמ"ח וההגנה יחד עם תושבי נהריה ויישובי הסביבה; הם נכנסו למים, נשאו את המעפילים – ובהם זקנים וילדים – על כתפיהם אל החוף, והעבירו אותם מיד ליישובים. ביישובים קיבלו המעפילים בגדים, מזון ומקום לינה, והתערבבו בין התושבים, כך שכאשר הגיעו הבריטים לא יכלו להבחין בינם לבין התושבים הוותיקים. השותפות באה לידי ביטוי גם בנכונות של אנשים מן השורה להסתכן במעצר ובענישה כדי לסייע לעולים. מכאן שהיישוב ראה בהעפלה מפעל לאומי משותף, שזכה להסכמה רחבה ביותר, משום שהוא חיבר בין הצלת ניצולי השואה ובין המאבק במדיניות הספר הלבן.
למה זה מקבל ניקוד מלא: המקור מוצג בבירור (מה, איפה, מתי), וההסבר מראה במפורש את רכיבי השותפות – השתתפות התושבים בהורדה, הסתרה וקליטה ביישובים, נכונות להסתכן – וקושר אותם לחשיבות ההעפלה בעיני היישוב. מקובל גם כל מקור אחר מספר הלימוד העוסק בהורדת מעפילים או בהסתרתם (למשל תצלום של מעפילים הנישאים לחוף), בתנאי שההסבר נשען על המקור.
טעות נפוצה: לבחור מקור העוסק במעפילים שנתפסו וגורשו, שאינו עונה על המטלה; או לתאר את המקור בלי להסביר מה הוא מלמד על השותפות של היישוב.
בבחינה: ציינו את שם הספר, ההוצאה והעמוד שממנו לקחתם את המקור.
פרק רביעי – סוגיות נבחרות בתולדות מדינת ישראל
בחירה – אם בחרתם בפרק זה, ענו על אחת מן השאלות 10–13 (33 נקודות)
שאלה 10 · עליית יהודי לוב (1949–1951); הסכם השילומים עם גרמניה (1952)
לפניכם קטע מעובד העוסק בעלייתם של יהודי לוב בשנים 1949–1951.
– על פי הקטע, מה היו הנסיבות (תנאים) שהובילו לעליית יהודי לוב, ומהי הקביעה של הנהגת ישראל והסוכנות היהודית בנוגע לקהילה זו?
– על פי מה שלמדתם, הסבירו את ההשפעה של קביעות כאלה על מדיניות העלייה שנקטה מדינת ישראל כלפי היהודים בארצות האסלאם בתקופה זו. בססו את תשובתכם על שתי דוגמאות.
הסכם השילומים שנחתם בין מדינת ישראל לבין גרמניה המערבית בשנת 1952 סייע רבות לקליטת העלייה ולפיתוח המשק, עם זאת הוא עורר בישראל ויכוח ציבורי סוער.
נמקו את שני החלקים של הטענה, בססו כל אחד מן הנימוקים באמצעות עובדות היסטוריות.
◂ פתרון מלא לשאלה 10
סעיף א
הנסיבות: זיכרון הפרעות – "בנובמבר 1945, שבהן נרצחו יותר ממאה יהודים", ושוב ביוני 1948, בזמן מלחמת העצמאות; חשש מן העתיד בלוב העצמאית, "שתהיה חלק מן העולם הערבי" (החלטת האו"ם, נובמבר 1949); פתיחת השערים – "בתחילת 1949 התיר הממשל הבריטי ליהודים לצאת", ומשרד העלייה בטריפולי.
הקביעה: "יש להעלות את הקהילה כולה, ובמהירות, לפני שתקום המדינה הלובית ויינעלו השערים".
ההשפעה (2 דוגמאות): עליית הצלה של קהילות שלמות כל עוד אפשר – "על כנפי נשרים" מתימן (1949–1950, כ־49,000) ו"עזרא ונחמיה" מעיראק (1950–1951, כ־120,000); עלייה בלי סלקציה מארצות שבהן נשקפה סכנה, גם כשעלייה מבוקרת הונהגה לארצות אחרות (מסוף 1951); פעולות חשאיות היכן שהיציאה נאסרה – במרוקו אחרי 1956 (ספינת "אגוז", 1961; מבצע "יכין", 1961–1964); הקצאת משאבים גדולים לארגון ולהובלה, אף שהמדינה הייתה במצוקה כלכלית.
מה השאלה מבקשת: שתי פעולות. (1) "על פי הקטע, מה היו הנסיבות... ומהי הקביעה" – עם ציטוטים. (2) "על פי מה שלמדתם, הסבירו את ההשפעה של קביעות כאלה על מדיניות העלייה... שתי דוגמאות" – לקשור את ההיגיון של הקביעה (להציל קהילות שלמות כל עוד אפשר) למדיניות העלייה מארצות האסלאם.
תשובה מלאה:
הנסיבות על פי הקטע:
– פרעות ותחושת סכנה: הקהילה "עוד זכרה את הפרעות בטריפולי ובעיירות סביבה בנובמבר 1945, שבהן נרצחו יותר ממאה יהודים", וביוני 1948, "בזמן מלחמת העצמאות, פרצו פרעות נוספות". הקשר בין מלחמת העצמאות לבין הפרעות מלמד כיצד השפיע הסכסוך על יהודי ארצות ערב.
– אי־ודאות פוליטית: "עצרת האו"ם החליטה בנובמבר 1949 שלוב תהיה למדינה עצמאית בתוך שנתיים", ויהודים רבים שאלו "מה יעלה בגורלם בלוב העצמאית, שתהיה חלק מן העולם הערבי" – ביטוי להשפעת הדה־קולוניזציה.
– הזדמנות: "בתחילת 1949 התיר הממשל הבריטי ליהודים לצאת", ושליחים מישראל פתחו משרד עלייה בטריפולי.
הקביעה: "בישראל ובסוכנות היהודית קבעו שיש להעלות את הקהילה כולה, ובמהירות, לפני שתקום המדינה הלובית ויינעלו השערים".
ההשפעה של קביעות כאלה על מדיניות העלייה מארצות האסלאם:
ההיגיון של הקביעה – להציל קהילה שלמה כל עוד השערים פתוחים – הנחה את מדיניות ישראל בשנים הראשונות כלפי יהודי ארצות האסלאם.
דוגמה 1 – מבצעי הצלה של קהילות שלמות: במבצע "על כנפי נשרים" (1949–1950) הובאו ברכבת אווירית, ממחנה ליד עדן, כמעט כל יהודי תימן – כ־49,000. במבצע "עזרא ונחמיה" (1950–1951), אחרי שעיראק התירה ליהודים לצאת בתנאי שיוותרו על אזרחותם, עלו כ־120,000 מיהודי עיראק – כמעט כל הקהילה. בשני המקרים פעלה ישראל מהר, כי חששה שההיתר ייסגר.
דוגמה 2 – המשך עליית ההצלה גם בזמן המצוקה הכלכלית: בסוף 1951, כשהמצוקה הכלכלית החריפה, הנהיגה ישראל "עלייה מבוקרת", ובחרה עולים לפי גיל, בריאות ויכולת לעבוד. אבל מארצות שבהן נשקפה סכנה ליהודים או שהשערים עלולים היו להיסגר, נמשכה העלייה כמעט בלי סלקציה. ובמרוקו, שבה נאסרה היציאה לישראל אחרי העצמאות (1956), פעלה ישראל בחשאי להוציא יהודים, ובמבצע "יכין" (1961–1964) עלו כ־97,000 איש.
למה זה מקבל ניקוד מלא:
טעות נפוצה: לכתוב שיהודי לוב נמלטו בחשאי – הממשל הבריטי התיר את היציאה; או להביא דוגמאות של עולים מאירופה כשהשאלה עוסקת בארצות האסלאם.
סעיף ב
סיוע לקליטה ולמשק (עובדות): בראשית שנות החמישים היה המשק במשבר חמור – העלייה ההמונית הכפילה את האוכלוסייה, והמדינה סבלה ממחסור חריף במטבע חוץ, במזון ובדלק (משטר הצנע); לפי ההסכם, שנחתם בלוקסמבורג ב־10 בספטמבר 1952, התחייבה גרמניה המערבית לשלם למדינת ישראל כ־3 מיליארד מרק במשך 12–14 שנים, בעיקר בסחורות ובשירותים – אוניות לצי הסוחר, ציוד לרכבת ולנמלים, מכונות לתעשייה, ציוד לתחנות כוח ולמפעלי מים, ודלק; כך נבנו תשתיות ונוצרו מקומות עבודה לעולים, והוקל הצנע; בנוסף שולמו פיצויים אישיים לניצולים רבים, ובהם עולים שהגיעו בשנות העלייה ההמונית.
ויכוח סוער (עובדות): המתנגדים טענו שאסור לקבל כסף מגרמניה ("כסף דמים") ולנהל איתה מגעים זמן קצר כל כך אחרי השואה, כי הדבר ייראה כמחילה לרוצחים; בינואר 1952, בזמן הדיון בכנסת, הובילה תנועת החרות בראשות מנחם בגין עצרת המונית בירושלים ומפגן סוער מול בניין הכנסת, שבו נזרקו אבנים, והמשטרה השתמשה בגז מדמיע; גם מפלגות השמאל (מפ"ם ומק"י) התנגדו למגע עם גרמניה המערבית; הכנסת אישרה את המשא ומתן ברוב קטן – 61 מול 50 (9 בינואר 1952); התומכים, ובראשם בן־גוריון, טענו שאין להשאיר את הרכוש היהודי השדוד בידי גרמניה ושהכסף נחוץ לקליטת הניצולים.
מה השאלה מבקשת: "נמקו את שני החלקים של הטענה" – (א) הסכם השילומים סייע רבות לקליטת העלייה ולפיתוח המשק; (ב) הוא עורר ויכוח ציבורי סוער. כל חלק בנפרד, עם עובדות.
תשובה מלאה:
החלק הראשון – ההסכם סייע לקליטת העלייה ולפיתוח המשק.
– הרקע: בשנים 1948–1951 הגיעו לישראל מאות אלפי עולים, והאוכלוסייה היהודית הוכפלה. המדינה הייתה צריכה לספק להם מזון, דיור ועבודה, אבל לא היה לה די מטבע חוץ כדי לקנות בחוץ לארץ מזון, דלק וחומרי גלם. הממשלה הנהיגה משטר צנע, והמשק עמד על סף משבר.
– ההסכם: ב־10 בספטמבר 1952 נחתם בלוקסמבורג הסכם השילומים, ולפיו התחייבה גרמניה המערבית לשלם למדינת ישראל כ־3 מיליארד מרק (כ־800 מיליון דולר) במשך 12–14 שנים, בעיקר בסחורות ובשירותים.
– התרומה: באמצעות השילומים קיבלה ישראל אוניות לצי הסוחר, ציוד לרכבת ולנמלים, מכונות למפעלים, ציוד לתחנות כוח ולמפעלי מים, ודלק. כך נבנו תשתיות, הוקמו מפעלים ונוצרו מקומות עבודה לעולים, והלחץ הכלכלי שאילץ את הצנע הוקל בהדרגה. בנוסף, ניצולים רבים קיבלו מגרמניה פיצויים אישיים, שסייעו להם להתבסס.
החלק השני – ההסכם עורר ויכוח ציבורי סוער.
– טענות המתנגדים: רבים בישראל, ובהם ניצולי שואה, טענו שזמן קצר כל כך אחרי השואה אסור לנהל מגעים עם גרמניה ולקבל ממנה כסף – "כסף דמים" – כי הדבר ייראה כמחילה לרוצחים וכפגיעה בכבוד הנרצחים.
– המחאה: בינואר 1952, בזמן הדיון בכנסת, נאם מנחם בגין, ראש תנועת החרות, בעצרת המונית בירושלים, וקרא להיאבק בהסכם. המפגינים צעדו אל בניין הכנסת, זרקו אבנים, והמשטרה השתמשה בגז מדמיע. גם מפלגות השמאל, מפ"ם ומק"י, התנגדו למגע עם גרמניה המערבית.
– הכרעה בקושי: ב־9 בינואר 1952 אישרה הכנסת את המשא ומתן ברוב קטן, 61 מול 50. התומכים, ובראשם בן־גוריון, טענו שאין להשאיר את הרכוש היהודי השדוד בידי גרמניה, ושהמדינה זקוקה לכסף כדי לקלוט את הניצולים.
למה זה מקבל ניקוד מלא:
טעות נפוצה: לנמק רק חלק אחד של הטענה; או לכתוב שהשילומים שולמו במזומן בבת אחת – הם שולמו לאורך שנים, ובעיקר בסחורות.
שאלה 11 · מלחמת יום הכיפורים – מטרות ברית המועצות במלחמה; הישגים צבאיים והישגים מדיניים
לפניכם קטע מעובד העוסק במעורבותה של ברית המועצות במלחמת יום הכיפורים.
– הסבירו כיצד המטרות שרצתה ברית המועצות להשיג במעורבותה במלחמה באות לידי ביטוי בקטע.
– על פי מה שלמדתם, האם הושגו מטרות אלה? נמקו את תשובתכם באמצעות שתי עובדות היסטוריות.
הסבירו את הפער בין ההישגים הצבאיים של ישראל בסוף מלחמת יום הכיפורים ובין ההישגים המדיניים שהשיגה מצרים בעקבות המלחמה. בססו את הסברכם על שלוש עובדות היסטוריות.
◂ פתרון מלא לשאלה 11
סעיף א
מטרות בקטע: לשמור על מעמדה כפטרונית של מדינות ערב ועל השפעתה במזרח התיכון ("ספקית הנשק העיקרית", "לשמור על מעמדה כפטרונית"); למנוע את תבוסת בעלות בריתה ("למנוע את תבוסתן", רכבת אווירית וימית, קוסיגין בקהיר לשכנע להפסקת אש, מכתב ברז'נייב כשהארמייה השלישית "מכותרת"); להימנע מעימות ישיר עם ארצות הברית ("לא להיגרר לעימות ישיר") – אך גם להפגין כוח כמעצמה שווה (הצעת "כוח משותף", האיום "לפעול לבדה").
האם הושגו – חלקית: הושג – בעלות בריתה לא הובסו לגמרי: החלטה 338 (22 באוקטובר) שיזמו המעצמות יחד, הלחץ האמריקני על ישראל לאפשר אספקה לארמייה השלישית, והפסקת האש; לא הושג – מצרים עברה בהדרגה למחנה האמריקני: קיסינג'ר תיווך לבדו בהסכמי הפרדת הכוחות (ינואר ומאי 1974), יחסי מצרים–ארצות הברית חודשו (1974), וב־1976 ביטלה מצרים את חוזה הידידות עם ברית המועצות; בהמשך – תהליך השלום בחסות אמריקנית (קמפ דייוויד 1978).
מה השאלה מבקשת: שתי מטלות. (1) להסביר כיצד מטרות ברית המועצות באות לידי ביטוי בקטע – עם ציטוטים. (2) על פי הידע, לקבוע אם המטרות הושגו, ולנמק בשתי עובדות.
תשובה מלאה:
המטרות בקטע.
מטרה 1 – שמירה על ההשפעה במזרח התיכון: ברית המועצות הייתה "ספקית הנשק העיקרית של מצרים ושל סוריה", ובזמן המלחמה ביקשה "לשמור על מעמדה כפטרונית של מדינות ערב". במלחמה הקרה, מצרים וסוריה היו בעלות בריתה החשובות באזור, מול ישראל, שנתמכה בידי ארצות הברית.
מטרה 2 – מניעת תבוסת בעלות בריתה: ברית המועצות רצתה "למנוע את תבוסתן". לשם כך הפעילה "רכבת אווירית וימית של נשק ותחמושת", וכשצה"ל צלח את התעלה מיהר קוסיגין לקהיר "כדי לשכנע את סאדאת להסכים להפסקת אש" – לפני שהמצב הצבאי יחמיר. מכתבו של ברז'נייב נשלח כש"הארמייה השלישית המצרית הייתה מכותרת".
מטרה 3 – הימנעות מעימות ישיר, לצד הפגנת כוח: ברית המועצות לא רצתה "להיגרר לעימות ישיר עם ארצות הברית", ולכן הציעה "כוח משותף של שתי המעצמות". אך היא גם הזהירה ש"תשקול... לפעול לבדה" – כדי להראות שהיא מעצמה שווה, שאי אפשר להתעלם ממנה.
האם הושגו המטרות? לדעתי, הן הושגו רק בחלקן.
עובדה 1 – הצלת בעלות הברית מתבוסה מלאה (הושג): ב־22 באוקטובר 1973 קיבלה מועצת הביטחון את החלטה 338, שגיבשו יחד ארצות הברית וברית המועצות אחרי ביקור מזכיר המדינה הנרי קיסינג'ר במוסקבה. אחרי משבר 24–25 באוקטובר לחצה ארצות הברית על ישראל לאפשר להעביר מזון ומים לארמייה השלישית, והפסקת האש נכנסה לתוקף. כך לא הובסו מצרים וסוריה לגמרי, וגם עימות ישיר בין המעצמות נמנע.
עובדה 2 – אובדן ההשפעה במצרים (לא הושג): אחרי המלחמה תיווך קיסינג'ר, לבדו, בהסכם הפרדת הכוחות עם מצרים (ינואר 1974) ועם סוריה (מאי 1974), במסגרת "דיפלומטיית הדילוגים". ב־1974 חודשו היחסים הדיפלומטיים בין מצרים ובין ארצות הברית, וב־1976 ביטלה מצרים את חוזה הידידות עם ברית המועצות. תהליך השלום שבא אחר כך – עד הסכמי קמפ דייוויד (1978) – התנהל בחסות אמריקנית. כלומר, דווקא אחרי המלחמה עברה מצרים, בעלת הברית החשובה ביותר של ברית המועצות בעולם הערבי, אל המחנה האמריקני.
למה זה מקבל ניקוד מלא:
טעות נפוצה: לכתוב שברית המועצות "נלחמה" במלחמה – היא סיפקה נשק ואיימה, אבל חייליה לא לחמו נגד ישראל; או לשכוח את ההקשר של המלחמה הקרה.
סעיף ב
הישגים צבאיים של ישראל בסוף המלחמה: צליחת התעלה (15–16 באוקטובר) ואחיזה בגדה המערבית; כיתור הארמייה השלישית ועיר סואץ; צה"ל במרחק 101 ק"מ מקהיר; בצפון – מובלעת בסוריה והחרמון.
הישגים מדיניים של מצרים: התערבות המעצמות – החלטה 338 (22 באוקטובר) והלחץ האמריקני על ישראל לאפשר אספקה לארמייה השלישית; שיחות "קילומטר 101" והסכם הפרדת הכוחות (18 בינואר 1974) – ישראל נסוגה מן התעלה ומצרים נשארה בגדה המזרחית; פתיחת תעלת סואץ (1975) והסכם הביניים בסיני (ספטמבר 1975); התקרבות מצרים לארצות הברית; בהמשך – ביקור סאדאת (נובמבר 1977), הסכמי קמפ דייוויד (1978), הסכם השלום (מרס 1979) והחזרת סיני (אפריל 1982).
הסבר: מצרים הציבה מטרה מדינית, וישראל לא יכלה לתרגם את הניצחון הצבאי לשמירה על השטחים בשל התלות בארצות הברית, המחיר הכבד והלחץ הבין־לאומי (חרם הנפט).
מה השאלה מבקשת: להסביר את הפער בין ההישגים הצבאיים של ישראל בסוף המלחמה ובין ההישגים המדיניים של מצרים, ולבסס על שלוש עובדות.
תשובה מלאה:
ההישגים הצבאיים של ישראל. אחרי הבלימה בימים הראשונים עברה ישראל ליוזמה. ב־15–16 באוקטובר 1973 צלחו כוחות צה"ל את תעלת סואץ אל הגדה המערבית, ובסוף המלחמה כיתרו את הארמייה השלישית המצרית ואת העיר סואץ, ועמדו במרחק 101 קילומטרים מקהיר. גם בצפון חדר צה"ל לשטח סוריה. מבחינה צבאית, ישראל סיימה את המלחמה בעמדת יתרון.
ההישגים המדיניים של מצרים, והסיבות לפער.
עובדה 1 – התערבות המעצמות והלחץ על ישראל: ב־22 באוקטובר קיבלה מועצת הביטחון את החלטה 338, שקראה להפסקת אש ולמשא ומתן לפי החלטה 242. כשהארמייה השלישית כותרה, לחצה ארצות הברית על ישראל לאפשר להעביר אליה מזון ומים, וברית המועצות איימה להתערב. ישראל, שהייתה תלויה ברכבת האווירית האמריקנית ובסיוע האמריקני, לא יכלה להתעלם מן הלחץ. מדינות ערב הפעילו גם את "נשק הנפט" – חרם וקיצוץ בתפוקה – שלחץ על מדינות המערב.
עובדה 2 – הסכם הפרדת הכוחות: אחרי שיחות "קילומטר 101" נחתם ב־18 בינואר 1974, בתיווך הנרי קיסינג'ר, הסכם הפרדת כוחות. לפיו נסוגה ישראל מן הגדה המערבית ומאזור התעלה, ומצרים נשארה ברצועה בגדה המזרחית, שאותה כבשה בתחילת המלחמה. כך הפך ההישג הצבאי המצרי המוגבל להישג מדיני, ואילו ההישג הצבאי הישראלי בגדה המערבית לא הותיר שטח בידי ישראל.
עובדה 3 – מהסכם הביניים אל השלום: ב־1975 נפתחה תעלת סואץ מחדש, ובספטמבר 1975 נחתם הסכם הביניים בסיני, שבו נסוגה ישראל עד המעברים. מצרים התקרבה לארצות הברית, ובנובמבר 1977 ביקר הנשיא סאדאת בירושלים. אחרי הסכמי קמפ דייוויד (1978) נחתם במרס 1979 הסכם השלום, ועד אפריל 1982 הוחזר כל חצי האי סיני למצרים.
לכן הפער: מצרים הציבה לעצמה מטרות מוגבלות ומדיניות – לשבור את הקיפאון ולהניע את המעצמות – והשיגה אותן, למרות מצבה הצבאי הקשה בסוף המלחמה. ישראל, לעומתה, ניצחה בשדה הקרב אבל לא יכלה לתרגם את הניצחון להישג מדיני, בשל תלותה בארצות הברית, הלחץ הבין־לאומי והמחיר הכבד שגבתה המלחמה.
למה זה מקבל ניקוד מלא:
טעות נפוצה: לכתוב שהסכם השלום נחתם מיד אחרי המלחמה – הדרך עברה דרך הסכם הפרדת הכוחות (1974), הסכם הביניים (1975) וביקור סאדאת (1977).
שאלה 12 · מלחמת ששת הימים (1967) – תקופת ההמתנה והשפעות המלחמה על החברה בישראל
הסבירו שלושה מן המהלכים שהתרחשו ב"תקופת ההמתנה" שקדמה למלחמת ששת הימים (מאמצע מאי ועד 5 ביוני 1967): שני מהלכים בזירה המדינית ומהלך אחד בזירה הפנימית בישראל.
– מלחמת ששת הימים השפיעה השפעה עמוקה על החברה בישראל. בססו טענה זו באמצעות שלוש עובדות היסטוריות.
– הסבירו אחת מן הבעיות שנוצרו במהלך הזמן בעקבות השפעות אלה.
◂ פתרון מלא לשאלה 12
סעיף א
זירה מדינית (שניים מתוך): פינוי כוח החירום של האו"ם מסיני בהוראת מזכ"ל האו"ם (מאי 1967) לבקשת נאצר; מסע שר החוץ אבא אבן לפריז, ללונדון ולוושינגטון (סוף מאי) – דה גול הזהיר את ישראל מלפתוח במלחמה, וארצות הברית ביקשה זמן כדי לארגן משט בין־לאומי לפתיחת מצרי טירן, שלא יצא לפועל; כישלון מועצת הביטחון; תמיכת ברית המועצות במדינות ערב; שליחות ראש המוסד מאיר עמית לוושינגטון (תחילת יוני) – התרשמות שארצות הברית לא תתנגד לפעולה ישראלית. זירה פנימית (אחד מתוך): גיוס המילואים ששיתק את המשק; נאום "הגמגום" של אשכול (28 במאי) והמשבר באמון הציבור; הקמת ממשלת אחדות לאומית (1 ביוני) – משה דיין שר ביטחון, גח"ל (מנחם בגין) מצטרף; הכנות העורף – חפירת שוחות ומקלטים והכנת שטחי קבורה.
מה השאלה מבקשת: להסביר שלושה מהלכים מתקופת ההמתנה – שניים בזירה המדינית ואחד בזירה הפנימית בישראל. ההסבר צריך להראות מה קרה ומה הייתה משמעות המהלך בדרך למלחמה.
תשובה מלאה:
"תקופת ההמתנה" – כשלושה שבועות, מאמצע מאי ועד 5 ביוני 1967 – החלה כשנשיא מצרים נאצר הכניס כוחות גדולים לסיני, ונמשכה עד שישראל יצאה למלחמה.
מהלך ראשון (מדיני) – פינוי כוח החירום של האו"ם וסגירת המצרים: נאצר דרש לפנות את כוח החירום של האו"ם, שהוצב בסיני מאז מבצע קדש, ומזכ"ל האו"ם אוּ תאנט נענה לדרישה. לאחר מכן, ב־22 במאי, הודיע נאצר על סגירת מצרי טירן לשיט הישראלי. משמעות: האו"ם לא היה מסוגל לשמור על ההסדרים שהושגו אחרי 1956, והמשבר הפך מאיום לפגיעה ממשית בחופש השיט של ישראל.
מהלך שני (מדיני) – מסע אבא אבן אל המעצמות המערביות: בסוף מאי טס שר החוץ אבא אבן לפריז, ללונדון ולוושינגטון, כדי לבדוק אם המעצמות יפעלו לפתיחת המצרים. נשיא צרפת דה גול הזהיר את ישראל מלפתוח במלחמה; ארצות הברית ביקשה זמן כדי לארגן משט בין־לאומי שיפתח את המצרים, אך היוזמה לא יצאה לפועל. משמעות: הניסיונות לגייס את המעצמות לפתרון המשבר נכשלו, וגברה בישראל ההכרה שעליה לפעול בכוחות עצמה. בתחילת יוני שב ראש המוסד מאיר עמית מוושינגטון בהתרשמות שארצות הברית לא תתנגד לפעולה ישראלית.
(מקובל גם: כישלון מועצת הביטחון של האו"ם להגיע להחלטה; ותמיכת ברית המועצות במדינות ערב.)
מהלך שלישי (פנימי) – הקמת ממשלת אחדות לאומית: ההמתנה הממושכת עוררה בציבור חרדה עמוקה. נאום ראש הממשלה לוי אשכול ברדיו (28 במאי), שבו גמגם, פגע באמון הציבור בהנהגה, וגבר הלחץ למנות שר ביטחון בעל ניסיון צבאי. ב־1 ביוני הוקמה ממשלת אחדות לאומית: משה דיין מונה לשר הביטחון, ומנחם בגין, ראש גח"ל, הצטרף לממשלה כשר. משמעות: המהלך החזיר את אמון הציבור ואת אחדותו, והממשלה החדשה החליטה ב־4 ביוני לצאת למלחמה.
(מקובל גם: גיוס המילואים – רבים מן הגברים בגיל העבודה גויסו, והגיוס הממושך שיתק את המשק והגביר את הלחץ להכריע; וכן הכנות העורף – חפירת שוחות, הכשרת מקלטים והכנת שטחי קבורה – שהמחישו את תחושת האיום הקיומי.)
לסיכום, בתקופת ההמתנה מיצתה ישראל את הדרכים המדיניות, ובמקביל ליכדה את הציבור ואת ההנהגה – וכך נוצרו התנאים להחלטה לצאת למלחמה.
למה זה מקבל ניקוד מלא: שלושה מהלכים בחלוקה הנדרשת (שניים מדיניים, אחד פנימי), כל אחד עם עובדות מדויקות (מי, מתי, מה) ועם הסבר של משמעותו בדרך למלחמה.
טעות נפוצה: להציג את ריכוז הכוחות המצריים בסיני כמהלך "מדיני" – זהו מהלך צבאי (מקובל רק אם מוצג יחד עם דרישת הפינוי של כוח האו"ם); לייחס לאשכול את תפקיד שר הביטחון אחרי 1 ביוני.
סעיף ב
עובדות (שלוש מתוך): אווירת אופוריה, גאווה לאומית והערצה לצה"ל ולמפקדיו אחרי חרדת תקופת ההמתנה; איחוד ירושלים ושחרור הכותל המערבי והמקומות הקדושים – התעוררות רגש לאומי ודתי וחיזוק הציונות הדתית; ויכוח ציבורי על עתיד השטחים – "התנועה למען ארץ ישראל השלמה" (1967) מול התומכים בפשרה תמורת שלום; ראשית ההתיישבות בשטחים (כפר עציון 1967, חברון 1968); גידול בעלייה ממדינות המערב והתעוררות יהודי ברית המועצות; מפגש עם הפלסטינים בשטחים – "הגשרים הפתוחים" ועבודה של פועלים פלסטינים במשק הישראלי; שגשוג כלכלי ועלייה ברמת החיים אחרי המיתון. בעיה (אחת מתוך): קיטוב חברתי ופוליטי סביב עתיד השטחים; תחושת עוצמה ושאננות ("הקונספציה") שתרמה להפתעה ב־1973; תלות בעבודה פלסטינית זולה; שלטון על אוכלוסייה גדולה – ממשל צבאי ודילמות מוסריות ודמוגרפיות.
מה השאלה מבקשת: לבסס בשלוש עובדות היסטוריות את הטענה שהמלחמה השפיעה השפעה עמוקה על החברה בישראל, ולהסביר בעיה אחת שנוצרה בעקבות השפעות אלה.
תשובה מלאה:
המלחמה הסתיימה אחרי שישה ימים בניצחון מוחץ, לאחר שבועות של חרדה קיומית בתקופת ההמתנה. המעבר החד מפחד לניצחון השפיע עמוקות על החברה הישראלית:
עובדה ראשונה – אופוריה, גאווה לאומית והערצה לצבא: אחרי החרדה ששררה בתקופת ההמתנה, הניצחון המהיר עורר אווירת התרוממות רוח וגאווה לאומית. מפקדי צה"ל – ובהם הרמטכ"ל יצחק רבין ושר הביטחון משה דיין – זכו להערצה, אלבומי ניצחון ושירים נפוצו בהמוניהם, ותחושה של עוצמה וביטחון עצמי שררה בחברה.
עובדה שנייה – איחוד ירושלים והתעוררות רגש לאומי ודתי: שחרור העיר העתיקה, הכותל המערבי והר הבית, ואיחוד ירושלים, עוררו רגשות עזים בקרב רוב הציבור – דתיים וחילונים כאחד. רבבות נהרו אל הכותל, ומקומות קדושים נוספים, כמו מערת המכפלה בחברון, היו נגישים ליהודים. בציונות הדתית התחזקה התפיסה שהניצחון הוא שלב בגאולה, והיא קיבלה מעמד מרכזי יותר בחברה.
עובדה שלישית – ויכוח ציבורי על עתיד השטחים: כבר בחודשים שאחרי המלחמה קמה "התנועה למען ארץ ישראל השלמה", שקראה לא לוותר על השטחים וליישבם, ומנגד היו שתמכו בהחזרת שטחים תמורת שלום. בשנים שאחרי המלחמה החלה ההתיישבות בשטחים – כפר עציון (ספטמבר 1967) ותחילת ההתיישבות בחברון (1968). שאלת עתיד השטחים הפכה לשאלה המרכזית שחילקה את החברה הישראלית.
(עובדות נוספות: גידול בעלייה ממדינות המערב והתעוררות לאומית בקרב יהודי ברית המועצות; מפגש בין החברה הישראלית לבין הפלסטינים בשטחים – מדיניות "הגשרים הפתוחים" ועבודה של פועלים פלסטינים במשק הישראלי; מעבר ממיתון לשגשוג ועלייה ברמת החיים.)
בעיה שנוצרה – קיטוב חברתי ופוליטי: הוויכוח על עתיד השטחים הלך והעמיק עם השנים. נוצרו שני מחנות שהשקפותיהם שונות מן היסוד – מחנה שראה בשטחים חלק מארץ ישראל שאין לוותר עליו, ומחנה שראה בהם קלף להשגת שלום וחשש מן השלטון על אוכלוסייה ערבית גדולה. הוויכוח חצה מפלגות, השפיע על הכרעות פוליטיות וביטחוניות, ונעשה לאחד המקורות העיקריים למתח בחברה הישראלית, שאינו נפתר עד היום.
(מקובל גם: תחושת העוצמה והשאננות – ההנחה שצבאות ערב לא יעזו לתקוף – תרמה להערכות השגויות ולהפתעה במלחמת יום הכיפורים; התלות בעבודה פלסטינית זולה; השלטון על אוכלוסייה פלסטינית גדולה והדילמות המוסריות והדמוגרפיות שעורר.)
לסיכום, המלחמה שינתה את רוח החברה הישראלית, את יחסה לארץ ולמקומות הקדושים ואת סדר היום הציבורי, ויצרה מחלוקת עמוקה המלווה אותה עד היום.
למה זה מקבל ניקוד מלא: שלוש עובדות מדויקות מן התחום החברתי, שכל אחת מהן מראה שינוי בחברה; בעיה אחת מוסברת – כיצד נבעה מן ההשפעות ומדוע היא בעיה.
טעות נפוצה: להביא עובדות ביטחוניות או מדיניות בלבד (עומק אסטרטגי, ניתוק היחסים עם ברית המועצות) במקום עובדות על החברה; להציג את הבעיה בלי להסביר את הקשר שלה לתוצאות המלחמה.
שאלה 13 · דרכים לעצמאות; גלי היציאה של יהודי ארצות האסלאם ואירועים מדיניים
הציגו שלוש דרכים שונות שבהן השיגו מדינות באסיה ובאפריקה את עצמאותן בתהליך הדה־קולוניזציה.
מהי לדעתכם הדרך שהייתה יעילה ביותר? נמקו את תשובתכם.
לפניכם טבלה המציגה אירועים מדיניים וגלי יציאה של יהודים מכמה ארצות אסלאם בשנים 1941–1967.
– תארו את המגמה (השינוי) המוצגת בטבלה. בססו את תשובתכם על דוגמאות של שלוש ארצות.
– על פי מה שלמדתם, הסבירו שלושה גורמים שהובילו למגמה זו.
◂ פתרון מלא לשאלה 13
סעיף א
דרכים (3): מאבק לא־אלים ומשא ומתן – הודו (גנדי, המרי האזרחי; עצמאות 1947), גאנה (נקרומה, "פעולה חיובית", עצמאות 1957); מאבק מזוין ממושך – אלג'יריה (FLN, 1954–1962), וייטנאם נגד צרפת (דיין ביין פו 1954), קניה (המאו מאו); החלטה או פיקוח של האו"ם והמעצמות – לוב (החלטת האו"ם, עצמאות 1951), סומליה, מנדטים לשעבר; הסכם עם המעצמה המתפנה (בריטניה וצרפת במרבית אפריקה ב־1960).
עמדה מנומקת – למשל משא ומתן לא־אלים: הביא לעצמאות עם פחות קורבנות ובמוסדות פועלים; או מאבק מזוין: הכריח מעצמות שלא רצו לוותר (אלג'יריה).
מה השאלה מבקשת: שתי מטלות. (1) "הציגו שלוש דרכים שונות" להשגת עצמאות – עם דוגמה לכל אחת. (2) "מהי לדעתכם הדרך שהייתה יעילה ביותר? נמקו".
תשובה מלאה:
דרך 1 – מאבק לא־אלים ומשא ומתן. בהודו הוביל מהטמה גנדי ותנועת הקונגרס מאבק של מרי אזרחי: חרמות, שביתות, צעדות (כמו "צעדת המלח", 1930) וסירוב לשתף פעולה עם השלטון. אחרי מלחמת העולם השנייה ניהלה בריטניה משא ומתן עם המנהיגים, ובאוגוסט 1947 קמו הודו ופקיסטן העצמאיות. גם בגאנה הוביל קוואמה נקרומה מאבק של שביתות והפגנות ("פעולה חיובית") ובחירות, ובמרס 1957 קיבלה גאנה עצמאות בהסכמה.
דרך 2 – מאבק מזוין. באלג'יריה, שצרפת ראתה בה חלק מצרפת עצמה וחיו בה כמיליון מתיישבים אירופים, פתחה חזית השחרור הלאומי (FLN) ב־1954 במלחמה. המלחמה נמשכה שמונה שנים, היו בה מאות אלפי הרוגים, והיא הסתיימה בהסכמי אוויאן ובעצמאות ביולי 1962. גם בהודו־סין נלחמו הווייטנאמים בצרפת עד התבוסה הצרפתית בדיין ביין פו (1954).
דרך 3 – החלטה בין־לאומית ופיקוח של האו"ם. מושבות שהיו בשליטת מעצמות שהובסו במלחמה, או שטחי נאמנות, קיבלו עצמאות לפי החלטות של האו"ם. לוב, מושבה איטלקית לשעבר, קיבלה עצמאות בדצמבר 1951 בעקבות החלטת העצרת הכללית; ב־1960 קיבלה החלטה 1514 של העצרת את העיקרון שיש לסיים כל שלטון קולוניאלי.
הדרך היעילה ביותר לדעתי: מאבק לא־אלים ומשא ומתן. נימוק: בדרך זו הושגה עצמאות במחיר נמוך יחסית בחיי אדם, והמדינה החדשה קיבלה לידיה מוסדות פועלים – צבא, פקידות, מערכת משפט ובחירות. הודו, למשל, נשארה דמוקרטיה, וגאנה הייתה מודל לעשרות מדינות באפריקה. מאבק מזוין, לעומת זאת, הביא הרס, פליטים ושנאה, והותיר לעיתים שלטון של מפלגה אחת וצבא. (יש לציין שגם בהודו נלוותה לעצמאות אלימות קשה בעת החלוקה.)
(מקובלת כל עמדה מנומקת – למשל שהמאבק המזוין היה יעיל ביותר במקום שבו המעצמה לא הסכימה לוותר, כמו באלג'יריה.)
למה זה מקבל ניקוד מלא:
טעות נפוצה: להציג גורמים לדה־קולוניזציה (כמו חולשת המעצמות אחרי המלחמה) במקום דרכים להשגת עצמאות.
סעיף ב
המגמה: יציאת היהודים התרחשה בגלים, וכל גל הגיע בעקבות אירוע מדיני – מלחמה עם ישראל, עצמאות הארץ או משבר; עד סוף שנות השישים התרוקנו רוב הקהילות. דוגמאות: עיראק – אחרי 1948 וחוק 1950 – רוב הקהילה ב־1950–1951; מצרים – שלושה גלים: אחרי 1948, אחרי מלחמת סיני (1956–1957), אחרי 1967; מרוקו – גל לפני העצמאות (1955–1956), עצירה בשנות ההגבלה, וגל גדול ב־1961–1964 (מבצע "יכין"); אלג'יריה – כמעט כל הקהילה עזבה עם העצמאות (1962), רובה לצרפת.
גורמים (3): הסכסוך הערבי־ישראלי – מלחמות 1948, 1956, 1967 הביאו לרדיפות ולזיהוי היהודים עם האויב; עליית הלאומיות הערבית והעצמאות – המדינות החדשות הדגישו זהות ערבית־מוסלמית, ליהודים לא היה מקום מוגדר, והגנת המעצמה הקולוניאלית הוסרה; הגורם הציוני ופעולת ישראל – חוק השבות, השליחים, ה"מסגרת" והמבצעים (על כנפי נשרים, עזרא ונחמיה, יכין); זיקה לתרבות צרפת ואזרחות צרפתית – הסבר להגירה לצרפת מאלג'יריה ומחלק מתוניסיה.
מה השאלה מבקשת: שתי מטלות. (1) "תארו את המגמה" – ולבסס על שלוש ארצות מן הטבלה. (2) "הסבירו שלושה גורמים" שהובילו למגמה, על פי הידע.
תשובה מלאה:
המגמה. הטבלה מראה שיציאת היהודים מארצות האסלאם לא התרחשה בבת אחת, אלא בגלים – וכל גל הגיע מיד אחרי אירוע מדיני: מלחמה עם ישראל, עצמאות הארץ או משבר. עד סוף שנות השישים התרוקנו רוב הקהילות.
(גם: אלג'יריה – "כמעט כל הקהילה עזבה, רובה לצרפת" עם העצמאות ב־1962.)
גורמים למגמה.
1. הסכסוך הערבי־ישראלי. הקמת מדינת ישראל והמלחמות בינה ובין מדינות ערב – 1948, 1956 ו־1967 – הפכו את היהודים בארצות ערב לחשודים, כאילו הם "גיס חמישי". בכל מלחמה גברו הרדיפות: מעצרים, פיטורים, הגבלות על רכוש ופרעות. לכן כל מלחמה פתחה גל יציאה – כפי שרואים במצרים.
2. הלאומיות הערבית והעצמאות. בשנות החמישים והשישים קיבלו ארצות צפון אפריקה עצמאות, והלאומיות הערבית, בהשראת נאצר, התחזקה. המדינות החדשות הדגישו זהות ערבית־מוסלמית, וליהודים, שחלקם היו קרובים לתרבות הצרפתית, לא היה בהן מקום ברור. עם יציאת המעצמה הקולוניאלית נעלמה גם ההגנה שנתנה. לכן העצמאות הביאה גל יציאה – במרוקו, בתוניסיה ובאלג'יריה.
3. פעולת התנועה הציונית ומדינת ישראל. ישראל פתחה את שעריה בחוק השבות (1950), ושליחים מישראל ארגנו את העלייה, לעיתים במחתרת – כמו "המסגרת" במרוקו. במבצעים גדולים הועלו קהילות שלמות: "על כנפי נשרים" מתימן, "עזרא ונחמיה" מעיראק ו"יכין" ממרוקו, שהתאפשר אחרי הסכם חשאי עם שלטונות מרוקו, אחרי טביעת "אגוז", שבה טבעו עשרות עולים.
(מקובל גם: הזיקה לצרפת – יהודי אלג'יריה היו אזרחים צרפתים מאז צו כרמייה (1870), ולכן רובם היגרו לצרפת ולא לישראל.)
למה זה מקבל ניקוד מלא:
טעות נפוצה: לתאר כל ארץ בנפרד בלי לנסח את המגמה הכללית, או להסביר גורמים שאינם קשורים לגלים שבטבלה.