בגרות בהיסטוריה 22262 - קיץ 2021
היסטוריה – שאלון 22262 (אקסטרניים, בית שני) · קיץ · 4 שאלות · 1:30 שעות
בחינת הבגרות בהיסטוריה, קיץ 2021, כל 4 השאלות כמו בשאלון, והמקורות שבשאלון. לכל סעיף יש פתרון מלא: מה השאלה מבקשת, תשובה כמו שכותבים אותה בבחינה, ולמה היא מקבלת ציון מלא.
הוראות הבחינה (כמו בשאלון)
א. משך הבחינה: שעה וחצי.
ב. מבנה השאלון ומפתח ההערכה: בשאלון זה פרק אחד ובו ארבע שאלות.
ענה על שתי שאלות.
מן השאלות שתבחר לענות עליהן, חובה לבחור לפחות שאלה אחת שיש בה מקור.
(50 × 2) סך הכול — 100 נקודות.
שים לב: תלמיד שאושר לו מבחן מותאם אינו חייב לבחור בשאלה שיש בה מקור.
ג. חומר עזר מותר בשימוש: אין.
ד. המלצה לחלוקת זמן: כ־40 דקות לכל שאלה.
כתוב במחברת הבחינה בלבד. רשוֹם "טיוטה" בראש כל עמוד המשמש טיוטה.
כתיבת טיוטה בדפים שאינם במחברת הבחינה עלולה לגרום לפסילת הבחינה.
ההנחיות בשאלון זה מנוסחות בלשון זכר ומכוונות לנבחנות ולנבחנים כאחד.
בית שני — מעם מקדש לעם הספר
ענה על שתיים מן השאלות 1-4 (לכל שאלה — 50 נקודות).
מן השאלות שתבחר לענות עליהן, חובה לבחור לפחות שאלה אחת שיש בה מקור.
שאלה 1 · הורדוס
בין הורדוס ובין המוסדות היהודיים שררו יחסים מתוחים.
הסבר כיצד מתח זה בא לידי ביטוי ביחסים בין הורדוס לסנהדרין וביחסים בין הורדוס לכוהנים.
הסבר כיצד מפעלי הבנייה של הורדוס מעידים על היותו "מלך חסות".
בתשובתך הצג שלושה ממפעלי הבנייה של הורדוס.
◂ פתרון מלא לשאלה 1
סעיף א
הסנהדרין: כבר כמושל הגליל הוציא הורדוס להורג את חזקיהו ואנשיו בלי משפט, זומן למשפט לפני הסנהדרין והתייצב בה מלווה בשומרים חמושים – ערעור על סמכותה; לאחר שכבש את ירושלים (37 לפנה"ס) הוציא להורג רבים מחברי הסנהדרין ומראשי תומכי אנטיגונוס, צמצם את סמכויות הסנהדרין לעניינים דתיים־הלכתיים וריכז את השיפוט ואת ההכרעות המדיניות בידיו. הכוהנים: הורדוס, שלא היה ממשפחת כוהנים, לא יכול לכהן ככוהן גדול; הוא הוציא את הכהונה הגדולה מידי בית חשמונאי, מינה ופיטר כוהנים גדולים כרצונו – בעיקר ממשפחות מבבל וממצרים שהיו תלויות בו (חננאל, בית בייתוס) – וביטל את הכהונה לכל החיים; הורה להטביע את הכוהן הגדול אריסטובולוס השלישי ביריחו; החזיק את בגדי הכוהן הגדול בחזקתו במבצר אנטוניה; לאחר פרשת נשר הזהב (4 לפנה"ס) הדיח את הכוהן הגדול מתתיהו. (מקובל גם: האצולה הכוהנית הוותיקה הוחלשה ובמקומה צמחה אצולה כוהנית חדשה נאמנה למלך.)
מה השאלה מבקשת: להסביר כיצד המתח בין הורדוס למוסדות היהודיים בא לידי ביטוי בשני תחומים: (1) ביחסים בין הורדוס לסנהדרין; (2) ביחסים בין הורדוס לכוהנים (ובראשם הכהונה הגדולה).
תשובה מלאה:
הורדוס, ממוצא אדומי, עלה לשלטון בחסות רומא: הסנאט הרומי הכריז עליו כמלך יהודה בשנת 40 לפנה"ס, ובשנת 37 לפנה"ס כבש את ירושלים בעזרת צבא רומי והדיח את אנטיגונוס, אחרון מלכי בית חשמונאי. המוסדות היהודיים המסורתיים – הסנהדרין והכהונה הגדולה – היו קשורים לבית חשמונאי ונהנו מסמכות בעיני העם, ולכן הורדוס ראה בהם מוקדי כוח שעלולים לאיים על שלטונו. הוא ביקש להחליש אותם ולהכפיף אותם לעצמו, ומכאן המתח.
היחסים בין הורדוס לסנהדרין:
המתח החל עוד לפני שהורדוס נעשה מלך. כשכיהן כמושל הגליל (בסביבות 47 לפנה"ס) לכד את חזקיהו ואת אנשיו, שפעלו בגבול סוריה, והוציא אותם להורג בלי משפט – אף שסמכות לדון בדיני נפשות הייתה בידי הסנהדרין. הורדוס זומן למשפט לפני הסנהדרין, אך התייצב בה לבוש ארגמן ומלווה בשומרים חמושים, כדי להפחיד את הדיינים. לפי יוסף בן מתתיהו, רק אחד מחברי הסנהדרין, שמעיה, העז להזהיר את חבריו שאם יניחו לו לצאת זכאי, יום אחד ייפרע מהם. המשפט לא הסתיים בהרשעה, משום שהורקנוס השני, שעמד בראש העם, אפשר להורדוס לעזוב את ירושלים. הפרשה מבטאת את זלזולו של הורדוס בסמכותה של הסנהדרין.
לאחר שכבש את ירושלים בשנת 37 לפנה"ס פעל הורדוס נגד מי שהתנגדו לו: הוא הוציא להורג רבים מחברי הסנהדרין ומראשי האצולה שתמכו באנטיגונוס. מכאן ואילך הצטמצמו סמכויותיה של הסנהדרין בעיקר לעניינים דתיים־הלכתיים, ואילו השיפוט בעניינים מדיניים ופליליים חשובים וההכרעות על ענייני הממלכה רוכזו בידי המלך ויועציו. כך הפכה הסנהדרין ממוסד בעל סמכות שלטונית למוסד בעל השפעה דתית בלבד.
היחסים בין הורדוס לכוהנים:
בימי החשמונאים היו המלך והכוהן הגדול אדם אחד, והכהונה הגדולה הייתה הסמכות הדתית העליונה בעם. הורדוס לא היה ממשפחת כוהנים ולא יכול היה לכהן ככוהן גדול, ולכן ביקש להכפיף את הכהונה הגדולה לעצמו. הוא הוציא אותה מידי בית חשמונאי, ומינה כוהנים גדולים ממשפחות לא מוכרות, שרבות מהן הגיעו מן התפוצות – כגון חננאל מבבל, ושמעון בן בייתוס ממשפחה שבאה ממצרים (שאת בתו נשא לאישה). כוהנים אלה היו חסרי בסיס כוח משלהם ותלויים בחסדו. הוא מינה ופיטר כוהנים גדולים כרצונו, וכך ביטל למעשה את המסורת שלפיה הכוהן הגדול מכהן עד מותו.
כשנאלץ, בלחץ משפחתו, למנות את אריסטובולוס השלישי, אחי אשתו מרים החשמונאית, לכוהן גדול, וראה את אהדת העם אליו, הורה להטביע אותו בבריכה ביריחו (35 לפנה"ס). כמו כן החזיק הורדוס את בגדי הכוהן הגדול בחזקתו, במבצר אנטוניה שליד המקדש, כך שהכוהן הגדול נזקק לרשותו כדי לשרת בחג. בסוף ימיו (4 לפנה"ס), כשצעירים בהנהגת שני חכמים, יהודה בן צריפאי ומתתיהו בן מרגלות, ניפצו את נשר הזהב שהציב מעל שער המקדש, הוציא את המעורבים להורג והדיח את הכוהן הגדול מתתיהו, שהואשם באחריות לאירוע.
לסיכום, הורדוס החליש את הסנהדרין והכפיף את הכהונה הגדולה לשלטונו, משום שראה במוסדות היהודיים המסורתיים מקור כוח עצמאי שעלול לערער את מעמדו – ומכאן המתח העמוק ביניהם.
למה זה מקבל ניקוד מלא: מוסבר מקור המתח (מלך חסות ממוצא אדומי מול מוסדות שהיו קשורים לבית חשמונאי). בכל אחד משני התחומים מוצגות עובדות מדויקות ומוסבר כיצד הן מבטאות את המתח: בסנהדרין – משפט הורדוס, הוצאה להורג של רבים מחבריה וצמצום סמכויותיה; בכהונה – מינוי ופיטור כוהנים גדולים התלויים בו, רצח אריסטובולוס השלישי, השליטה בבגדי הכוהן הגדול. מקובל גם: הורדוס החליש את האצולה הכוהנית הוותיקה, וצמחה במקומה אצולה כוהנית חדשה (כגון בית בייתוס) שהייתה נאמנה לו. מקובל גם לציין שהורדוס הכשיר כוהנים לבנייה בחלקי המקדש הקדושים – כדוגמה לכך שלצד המתח נזקק לשיתוף פעולה של הכוהנים.
טעות נפוצה: לכתוב על אחד משני המוסדות בלבד, או לתאר את עריצותו של הורדוס באופן כללי בלי להסביר כיצד היא באה לידי ביטוי ביחסיו עם הסנהדרין ועם הכוהנים. כמו כן, אין לכתוב שהורדוס עצמו כיהן ככוהן גדול – הוא לא היה כוהן.
סעיף ב
מלך חסות: שליט מקומי שמונה בידי רומא ושלטונו תלוי בה – הורדוס הוכרז כמלך בידי הסנאט (40 לפנה"ס), היה חייב נאמנות לקיסר, שמר על הסדר, גבה מיסים, הגן על הגבולות והפיץ את התרבות הרומית. שלושה מפעלי בנייה: (1) קיסריה ונמלה – נקראה על שם הקיסר אוגוסטוס, ובה מקדש לאוגוסטוס ולרומא, תיאטרון, היפודרום ומשחקים לכבוד הקיסר; (2) סבסטיה (שומרון) – נבנתה מחדש ונקראה על שם אוגוסטוס ("סבסטוס"), ובה מקדש לכבוד הקיסר, ויושבו בה חיילים משוחררים; (3) מבצר אנטוניה בירושלים – נקרא על שם מרקוס אנטוניוס, פטרונו הרומי של הורדוס, ושלט על הר הבית. (מקובל גם: המקדש לאוגוסטוס בפניאס [בניאס]; מבצרים – מצדה, הרודיון, מכוור – שהבטיחו את השליטה ואת גבולות הממלכה בשם רומא; מבני תרבות הלניסטית־רומית – תיאטרון והיפודרום בירושלים, היפודרום ביריחו; נשר הזהב מעל שער המקדש.)
מה השאלה מבקשת: להסביר כיצד מפעלי הבנייה של הורדוס מעידים על היותו "מלך חסות" של רומא, ולהציג שלושה ממפעלי הבנייה שלו (כל מפעל – מה הוא, ומה הוא מלמד על מעמדו כמלך חסות).
תשובה מלאה:
"מלך חסות" הוא שליט מקומי ששולט בממלכתו בשם רומא ובזכותה, במסגרת השלטון העקיף. הורדוס הוכרז כמלך יהודה בידי הסנאט הרומי בשנת 40 לפנה"ס, ובשנת 37 לפנה"ס כבש את ירושלים בעזרת צבא רומי. מעמדו היה תלוי לגמרי ברצונם של שליטי רומא – תחילה מרקוס אנטוניוס ואחר כך הקיסר אוגוסטוס. מלך חסות נדרש להפגין נאמנות לקיסר, לשמור על הסדר ועל הגבולות, לגבות מיסים ולהפיץ את התרבות ההלניסטית־רומית בממלכתו. מפעלי הבנייה של הורדוס ממחישים את כל אלה.
מפעל ראשון – העיר קיסריה ונמלה: הורדוס בנה על חוף הים, במקום שנקרא מגדל סטרטון, עיר נמל גדולה וקרא לה "קיסריה" על שם הקיסר אוגוסטוס. בעיר הקים מקדש לאוגוסטוס ולרומא, שהתנשא מעל הנמל, וכן מבנים בסגנון הלניסטי־רומי: תיאטרון, היפודרום (מסלול מרוצים) וארמון. הנמל, שנבנה בטכניקות הנדסיות מתקדמות, חיבר את הממלכה לדרכי המסחר של האימפריה. ייסוד עיר על שם הקיסר, ובה מקדש לפולחן הקיסר ומשחקים לכבודו, היה הצהרה פומבית של נאמנות לרומא – כפי שנדרש ממלך חסות.
מפעל שני – העיר סבסטיה (שומרון): הורדוס בנה מחדש את העיר שומרון וקרא לה "סבסטיה" – על שם "סבסטוס", התואר של אוגוסטוס ביוונית. בעיר הקים מקדש לכבוד הקיסר, ויישב בה חיילים משוחררים שהיו נאמנים לו. גם כאן שם העיר והמקדש שבה מעידים על רצונו להאדיר את הקיסר ולהוכיח לו את נאמנותו, ויישוב החיילים חיזק את השליטה בשטח.
מפעל שלישי – מבצר אנטוניה בירושלים: בפינה הצפונית־מערבית של הר הבית בנה הורדוס מבצר וקרא לו "אנטוניה" על שם מרקוס אנטוניוס, פטרונו הרומי באותה עת. המבצר שלט על הר הבית ושימש לפיקוח על ההמונים שהתקבצו במקדש. שם המבצר מבטא את תלותו של הורדוס בפטרונו הרומי, ותפקידו – שמירה על הסדר ומניעת התקוממות – היה אחת החובות העיקריות של מלך חסות כלפי רומא.
לסיכום, הורדוס קרא ערים ומבצרים על שם שליטי רומא, הקים מקדשים לכבוד הקיסר, הפיץ את התרבות ההלניסטית־רומית ובנה מבצרים לשמירה על הסדר – וכל אלה מעידים שהיה מלך שמעמדו תלוי ברומא ושפעל לשרת אותה.
למה זה מקבל ניקוד מלא: מוסבר המושג "מלך חסות" (מינוי בידי רומא, תלות בה, חובת נאמנות ושמירה על הסדר), ומוצגים שלושה מפעלי בנייה מדויקים, וכל אחד מקושר במפורש למעמד זה. מקובלים גם: המקדש לכבוד אוגוסטוס בפניאס (בניאס); המבצרים מצדה, הרודיון ומכוור, שהבטיחו את השליטה בממלכה ואת הגנת גבולותיה – אינטרס רומי; תיאטרון והיפודרום בירושלים והיפודרום ביריחו, שהפיצו את התרבות ההלניסטית־רומית ושימשו למשחקים לכבוד הקיסר; נשר הזהב, סמל רומי, שהציב הורדוס מעל שער המקדש.
טעות נפוצה: למנות שלושה מפעלי בנייה בלי להסביר כיצד כל אחד מהם מעיד על היותו מלך חסות, או להביא את שיפוץ בית המקדש כדוגמה בלי הסבר – שיפוץ המקדש נועד בעיקר לזכות באהדת היהודים, ולכן אינו מתאים כדוגמה לנאמנות לרומא (אלא אם מסבירים את הצבת נשר הזהב מעל שערו).
שאלה 2 · מקור — המרד הגדול
הצג שלושה גורמים למרד הגדול. בתשובתך התייחס גם לגורמים הקשורים לשלטון הנציבים וגם לגורמים הקשורים לחברה היהודית.
לפניך קטע מן הספר "חזון עזרא" שנכתב אחרי חורבן בית שני. בקטע המחבר מנחם אישה שבנה מת.
הסבר על פי הקטע שתיים מתוצאות המרד, והצג תוצאה אחת נוספת של המרד על פי מה שלמדת.
◂ פתרון מלא לשאלה 2
סעיף א
שלטון הנציבים: (1) עריצות, שחיתות ופגיעה בדת – פונטיוס פילטוס הכניס לירושלים סמלי צבא עם דמות הקיסר ולקח מכספי המקדש לבניית אמת מים; גסיוס פלורוס לקח 17 כיכר מאוצר המקדש ושלח חיילים לבזוז בירושלים (66 לספירה); (2) העדפת הנוכרים והמתח בין יהודים לנוכרים – ההכרעה לטובת הנוכרים בקיסריה והמהומות סביב בית הכנסת שם (66 לספירה). החברה היהודית: (3) התעצמות האמונה המשיחית וצמיחת הקנאים והסיקריים, שקראו למאבק מזוין ולא השלימו עם שלטון זר. (מקובל גם: מצוקה כלכלית, מיסים כבדים, קיטוב חברתי ואבטלה; היעדר הנהגה מוסכמת – שחיתות בכהונה הגדולה ושיתוף פעולה של הכוהנים הגדולים עם רומא; המהומות בהר הבית בימי הנציב קומנוס.)
מה השאלה מבקשת: להציג שלושה גורמים למרד הגדול (66 לספירה), כשלפחות אחד מהם קשור לשלטון הנציבים ולפחות אחד קשור לחברה היהודית.
תשובה מלאה:
משנת 6 לספירה, לאחר הדחת ארכלאוס בנו של הורדוס, נשלטה יהודה בידי נציבים רומאים (שלטון ישיר), ובשנת 66 לספירה פרץ המרד הגדול. כמה גורמים הצטברו והובילו לפריצתו.
גורם ראשון (שלטון הנציבים) – עריצות, שחיתות ופגיעה ברגשות הדתיים: רבים מן הנציבים ראו בתפקידם הזדמנות להתעשר, נהגו באלימות ולא התחשבו בדת היהודית. פונטיוס פילטוס הכניס לירושלים סמלי צבא שעליהם דמות הקיסר, ולקח מכספי המקדש כדי לבנות אמת מים. הנציב האחרון, גסיוס פלורוס, לקח בשנת 66 לספירה 17 כיכר מאוצר המקדש, וכשהעם מחה ולעג לו, שלח את חייליו לבזוז בירושלים ולהרוג רבים מתושביה. מעשים אלה שכנעו רבים שהשלטון הרומי אינו מכבד את העם ואת המקדש, ושאין דרך לחיות תחתיו בכבוד – והם היו הגורם המיידי למרד.
גורם שני (שלטון הנציבים) – העדפת הנוכרים והמתח בין יהודים לנוכרים: בערים המעורבות, ובייחוד בקיסריה, נמשך מאבק בין היהודים לנוכרים על זכויות ועל השליטה בעיר. השלטון הרומי הכריע לטובת הנוכרים, והנציבים, שרבים מחייליהם גויסו מקרב התושבים הנוכרים, נטו לצדם. בשנת 66 לספירה פרצו בקיסריה מהומות סביב בית הכנסת, כשנוכרי הקריב עופות בפתחו, והשלטון לא הגן על היהודים. היהודים חשו מופלים ונטולי הגנה, והמהומות בקיסריה היו מן הניצוצות שהציתו את המרד.
גורם שלישי (החברה היהודית) – התעצמות האמונה המשיחית וצמיחת הקנאים: רבים בעם לא השלימו עם אובדן העצמאות המדינית ועם שלטון זר, והאמינו שהגאולה קרובה ושהאל יושיע את עמו מידי "שלטון הרשע". על רקע זה צמחו קבוצות קנאים וסיקריים, שטענו שאין לקבל שום שלטון זולת שלטון האל, וקראו למאבק מזוין ברומאים. ככל שגברו התסכול והייאוש, גברה השפעתם בעם, ובשנת 66 לספירה הורה אלעזר בן חנניה, סגן הכוהנים, להפסיק את הקרבת הקורבן לשלום הקיסר במקדש – מעשה שסימן את תחילת המרד. האמונה שהאל יעמוד לצד הלוחמים נתנה ליהודים את התעוזה לצאת נגד המעצמה החזקה בעולם.
לסיכום, הצירוף של שלטון נציבים מושחת ופוגעני ושל חברה יהודית שבה גברו המשיחיות והקנאות הוביל לפרוץ המרד הגדול.
למה זה מקבל ניקוד מלא: מוצגים שלושה גורמים נפרדים, כנדרש גם מתחום שלטון הנציבים וגם מתחום החברה היהודית, וכל גורם מבוסס בעובדות מדויקות ומוסבר כיצד הוביל למרד. מקובלים גם: מצוקה כלכלית, מיסים כבדים, קיטוב חברתי ואבטלה (למשל לאחר סיום העבודות בהר הבית); היעדר הנהגה מוסכמת – השלטון הרומי ומלכי בית הורדוס שהוסמכו לכך מינו והדיחו כוהנים גדולים כרצונם, והכהונה הגדולה נתפסה כמושחתת ומשתפת פעולה עם רומא; המתח בין חיילים רומאים ליהודים – המהומות בהר הבית בחג הפסח בימי הנציב קומנוס, לאחר שחייל רומאי נהג בבזיון כלפי עולי הרגל.
טעות נפוצה: להציג שלושה גורמים מתחום אחד בלבד, או לייחס לנציבים את צו הקיסר גאיוס קליגולה להציב את פסלו במקדש – את הצו נתן הקיסר, והוא לא בוצע.
סעיף ב
שתי תוצאות מן הקטע: (1) חורבן בית המקדש והפסקת עבודת הקודש – "את מקדשנו שומם", "ואת מזבחנו הרוס / ואת היכלנו חרב", "עבודתנו בטלה ושיר תהילתנו נשתתק": בשנת 70 לספירה נשרף המקדש, פסקו הקורבנות והעלייה לרגל ואבד המרכז הדתי־לאומי; (2) אבדות בנפש, שבי ועבדות – "כוהנינו נשׂרפו / ולוויינו נשבו", "בחורינו נשתעבדו": רבים נהרגו, רבים נשבו ונמכרו לעבדות. (מקובל גם מן הקטע: קריסת ההנהגה והשפלת העם – "נכבדינו בזויים", "ורוממותנו פסקה", "וגיבורנו לחלשים היו"; אבל וייאוש – "התפייסי בצרתה של ציון".) תוצאה נוספת מן הידע: בתחום הכלכלי – הרס יישובים ושדות, הפקעת קרקעות, "מס היהודים" (שתי דרכמות לשנה למקדש יופיטר ברומא); או בתחום המדיני – יהודה נעשתה פרובינקיה נפרדת שבה הוצב לגיון רומי, וירושלים נעשתה מחנה צבאי; או: הקמת המרכז ביבנה.
מה השאלה מבקשת: שני חלקים. (1) להסביר על פי הקטע שתיים מתוצאות המרד הגדול – לכל תוצאה: ציטוט מן הקטע והסבר. (2) להציג תוצאה אחת נוספת של המרד מן הידע, שאינה בקטע.
תשובה מלאה:
"חזון עזרא" הוא חיבור שנכתב בידי יהודי בעשורים שאחרי חורבן הבית השני (70 לספירה). המחבר מעמיד את דבריו בפי עזרא, ובקטע הוא מנחם אישה שאבלה על בנה, ומזכיר לה שהאסון שפקד את ציון כבד מאסונה הפרטי. דבריו משקפים את תוצאות המרד הגדול כפי שחוו אותן בני הדור.
תוצאה ראשונה – חורבן בית המקדש והפסקת עבודת הקודש: המחבר כותב "כי הנה את רואה / את מקדשנו שומם", "ואת מזבחנו הרוס / ואת היכלנו חרב". בשנת 70 לספירה כבשו הרומאים בפיקוד טיטוס את ירושלים ושרפו את בית המקדש. עם החורבן פסקה עבודת הקודש: "עבודתנו בטלה ושיר תהילתנו נשתתק" – לא הוקרבו עוד קורבנות, הלוויים חדלו לשיר במקדש, והעלייה לרגל פסקה. העם איבד את מרכזו הדתי והלאומי, ומכאן ההרגשה ש"רוממותנו פסקה".
תוצאה שנייה – אבדות בנפש, שבי ועבדות: המחבר מתאר כי "כוהנינו נשׂרפו / ולוויינו נשבו" ו"בחורינו נשתעבדו". במהלך המרד ובחורבן ירושלים נהרגו רבים מבני העם – בקרבות, ברעב ובמגפות – ורבים נלקחו בשבי ונמכרו לעבדות; חלק מן השבויים הובלו לרומא ונכללו בתהלוכת הניצחון של טיטוס. הקטע מבטא גם את ההשפלה ואת אובדן הכוח: "נכבדינו בזויים", "וגיבורנו לחלשים היו" – שכבת ההנהגה של העם, ובכלל זה הכוהנים, נפגעה קשות, והעם נותר מושפל וחסר אונים.
תוצאה נוספת על פי מה שלמדתי – בתחום הכלכלי: המלחמה הסבה הרס כבד לארץ: יישובים רבים נהרסו, שדות ומטעים הושחתו, והרומאים הפקיעו קרקעות רבות של יהודים. נוסף על כך הטילו הרומאים על כל היהודים באימפריה את "מס היהודים": שתי הדרכמות שכל יהודי שילם בעבר למקדש בירושלים הועברו מעתה למקדש יופיטר ברומא – פגיעה כלכלית והשפלה דתית כאחת.
לסיכום, הקטע משקף את חורבן המקדש ואת האבדות והשבי שפקדו את העם, והידע ההיסטורי מוסיף את ההרס הכלכלי ואת "מס היהודים".
למה זה מקבל ניקוד מלא: שתי תוצאות שונות מוסברות על פי הקטע, וכל אחת מעוגנת בציטוט ובהסבר היסטורי; התוצאה הנוספת אינה מופיעה בקטע ומוצגת בעובדות מדויקות. מקובלות גם תוצאות אחרות מן הקטע: קריסת ההנהגה והשפלת העם ("נכבדינו בזויים", "ורוממותנו פסקה"); אבל וייאוש בעם ("התפייסי בצרתה של ציון / והתנחמי בכאבה של ירושלים"). מקובלות גם תוצאות נוספות מן הידע: בתחום המדיני – יהודה נעשתה פרובינקיה נפרדת שבראשה מושל רומי, והלגיון העשירי הוצב בירושלים החרבה; בתחום הדמוגרפי – נוכרים התיישבו בערים שהתרוקנו מיהודים; בתחום הדתי־הנהגתי – התמוטטות הסנהדרין והכהונה, והקמת המרכז ביבנה בידי רבן יוחנן בן זכאי.
טעות נפוצה: להציג כ"תוצאה נוספת" תוצאה שכבר הוסברה מן הקטע (למשל שוב את חורבן המקדש), או לצטט מן הקטע בלי להסביר איזו תוצאה היסטורית הציטוט מבטא. אין להבין את "וארון הברית נשבה" כעובדה היסטורית – בבית השני לא היה ארון ברית, והמחבר משתמש בתמונה ספרותית מחורבן הבית הראשון.
שאלה 3 · מירושלים ליבנה
הצג את המרכזיות של בית המקדש בחיי העם היהודי, והסבר שתיים מן הסכנות שנשקפו לעם היהודי עם חורבן הבית בשנת 70 לספירה.
יש הטוענים כי האומה היהודית התאוששה מן החורבן בזכות פעולתם המהירה והנועזת של חכמי דור יבנה.
הסבר טענה זו, ובסס אותה על שתי דוגמאות: אחת בתחום הארגוני ואחת בתחום הדתי.
◂ פתרון מלא לשאלה 3
סעיף א
מרכזיות המקדש: דתית – המקום היחיד להקרבת קורבנות, מקום כפרה (עבודת הכוהן הגדול ביום הכיפורים), עלייה לרגל בשלושת הרגלים; הנהגתית־לאומית – מושב הסנהדרין והכהונה הגדולה, סמל לאחדות העם בארץ ובתפוצות; כלכלית־חברתית – מחצית השקל, תרומות ומעשרות, אוצר המקדש, מסחר ותעסוקה בירושלים, התכנסות העם בחגים. שתי סכנות: (1) אובדן המרכז המלכד וחלל בהנהגה – בלי מקדש, סנהדרין וכהונה גדולה עלול העם להתפורר לקהילות נפרדות ללא סמכות משותפת; (2) משבר אמוני וייאוש – התבדות התקוות המשיחיות, אבל וסגפנות (נמנעו מבשר ויין), חשש לנטישת הדת ולהתבוללות, ואי־אפשרות לקיים מצוות רבות הקשורות למקדש. (מקובל גם: התפלגות – התבדלות כתות ובהן הנוצרים; התמעטות האוכלוסייה והמצוקה הכלכלית שדחפו יהודים לעזוב את הארץ.)
מה השאלה מבקשת: שני חלקים. (1) להציג את המרכזיות של בית המקדש בחיי העם היהודי (בכמה תחומים). (2) להסביר שתיים מן הסכנות שנשקפו לעם היהודי עם חורבן הבית בשנת 70 לספירה.
תשובה מלאה:
חלק ראשון – מרכזיות בית המקדש:
בתחום הדתי: בית המקדש בירושלים היה מרכז הפולחן היחיד של העם היהודי. רק בו הותר להקריב קורבנות, ובו עבדו הכוהנים מדי יום בהקרבת קורבן התמיד. בו התקיימה הכפרה על חטאי העם – ביום הכיפורים נכנס הכוהן הגדול לקודש הקודשים. התורה מצווה לעלות לרגל לבית המקדש בשלושת הרגלים – פסח, שבועות וסוכות – והמוני עולים מן הארץ ומן התפוצות הגיעו אליו בחגים.
בתחום ההנהגתי־לאומי: במקדש ישבו מוסדות ההנהגה של העם – הסנהדרין (בלשכת הגזית) והכהונה הגדולה. המקדש היה סמל לאחדות העם ולקשר בין יהודי הארץ ליהודי התפוצות, שכולם ראו בו את מרכזם.
בתחום הכלכלי־חברתי: למקדש הגיעו מחצית השקל שכל גבר יהודי, בארץ ובתפוצות, שילם מדי שנה, וכן תרומות ומעשרות. באוצר המקדש נשמרו כספים וכלי קודש. העלייה לרגל הזרימה כסף רב לירושלים, וסביב המקדש התפתחו מסחר ושירותים לעולי הרגל, ומפעלי הבנייה בו סיפקו תעסוקה לאלפי פועלים. בחגים התכנס בו העם כולו, וכך חוזקה תחושת השייכות לעם אחד.
חלק שני – שתי סכנות שנשקפו לעם עם החורבן:
סכנה ראשונה – התפוררות העם בהיעדר מרכז ובהיעדר הנהגה: עם שריפת המקדש בשנת 70 לספירה איבד העם את המוסד שליכד אותו, ובד בבד חדלו לפעול מוסדות ההנהגה שישבו בירושלים – הכהונה הגדולה והסנהדרין. נוצר חלל: לא היה גוף בעל סמכות שיפסוק הלכה לכלל העם, יקבע את לוח השנה והמועדים ויכוון את העם במשבר. הסכנה הייתה שכל קהילה, בארץ ובתפוצות, תלך בדרכה, וכך יתפורר העם ויאבד את אחדותו.
סכנה שנייה – משבר אמוני וייאוש שעלולים להביא לנטישת היהדות: רבים מן המורדים האמינו שהאל לא יניח למקדשו להיחרב ושהגאולה קרובה. החורבן ניפץ את התקוות המשיחיות, ורבים שאלו אם האל עזב את עמו. רבים שקעו באבל ובייאוש – במקורות חז"ל מסופר על רבים שנמנעו, לאות אבל, מאכילת בשר ומשתיית יין. נוסף על כך, בלי מקדש לא ניתן היה לקיים מצוות רבות – הקורבנות, העלייה לרגל ועוד – ולא היה ברור כיצד אפשר לכפר על חטאים. הסכנה הייתה שיהודים רבים יתייאשו, יחדלו לשמור את המצוות ויתבוללו בעמים שסביבם, או שהעם יתכנס בסגפנות ובאבל שאינם מאפשרים חיים.
לסיכום, בית המקדש היה הלב הדתי, הלאומי והכלכלי של העם, ולכן חורבנו העמיד את העם בסכנת התפוררות ואובדן אמונה – סכנות שחכמי יבנה פעלו להתמודד עימן.
למה זה מקבל ניקוד מלא: מרכזיות המקדש מוצגת בכמה תחומים (דתי, הנהגתי־לאומי, כלכלי־חברתי) עם דוגמאות מוחשיות. שתי סכנות שונות מוסברות – מה אבד בחורבן, ולמה זה סיכן את המשך קיום העם. מקובלות גם סכנות אחרות: התפלגות והתבדלות קבוצות מן העם – ובהן הנוצרים, שראו בחורבן הוכחה לדרכם; התמעטות האוכלוסייה והמצוקה הכלכלית אחרי המרד, שעלולות היו לדחוף יהודים לעזוב את הארץ.
טעות נפוצה: לתאר את מרכזיות המקדש בתחום הדתי בלבד, או למנות "סכנות" שהן בעצם תוצאות ("המקדש נשרף") בלי להסביר מדוע הן סיכנו את המשך קיומו של העם.
סעיף ב
הסבר: אחרי החורבן נוצר חלל במרכז הדתי ובהנהגה; חכמי יבנה, בהנהגת רבן יוחנן בן זכאי ואחריו רבן גמליאל, מילאו אותו במהירות – הקימו מרכז הנהגה חדש ביבנה והתאימו את חיי הדת למציאות ללא מקדש; הפעולה הייתה מהירה (החלה בזמן המצור ומיד אחריו) ונועזת (שינוי מנהגים שנקשרו במקדש ונטילת סמכויות שהיו של מוסדות ירושלים), וכך הוכח שאפשר לקיים את העם בלי מקדש ובלי עצמאות. ארגוני: שיקום מוסדות ההנהגה – בית הדין הגדול (הסנהדרין החדשה) והנשיאות ביבנה, שקבעו הלכה, קידשו חודשים ועיברו שנים לכל העם. דתי: תקנות ריב"ז – תקיעת שופר ביבנה בראש השנה שחל בשבת, נטילת לולב בכל מקום כל שבעת ימי החג "זכר למקדש" (מקובל גם: בית הכנסת ותפילה קבועה – סידור תפילת שמונה עשרה – במקום הקורבנות; גיור בלי קורבן; ברכת המינים).
מה השאלה מבקשת: שני חלקים. (1) להסביר את הטענה שהאומה התאוששה מן החורבן בזכות פעולתם המהירה והנועזת של חכמי יבנה. (2) לבסס את ההסבר על שתי דוגמאות – אחת מן התחום הארגוני ואחת מן התחום הדתי.
תשובה מלאה:
הסבר הטענה: לאחר חורבן בית המקדש בשנת 70 לספירה נוצר חלל: מרכז הפולחן נחרב, ומוסדות ההנהגה שישבו בירושלים – הכהונה הגדולה והסנהדרין – חדלו להתקיים. העם עמד בסכנת התפוררות וייאוש. חכמי דור יבנה, ובראשם רבן יוחנן בן זכאי ואחריו רבן גמליאל, מילאו את החלל במהירות: לפי המסורת, ריב"ז יצא מירושלים הנצורה עוד לפני נפילתה וביקש מן הרומאים "תן לי יבנה וחכמיה", וביבנה הקים מרכז הנהגה חדש. הם התאימו את אורח החיים היהודי למציאות ללא מקדש, קבעו הלכה אחידה ומחייבת לכול, והעמידו את לימוד התורה והתפילה במרכז החיים הדתיים. פעולתם הייתה מהירה – החלה עוד בזמן המצור ומיד אחרי החורבן – ונועזת, משום שהחכמים שינו מנהגים שנקשרו במקדש ונטלו לעצמם סמכויות שהיו בעבר של מוסדות ירושלים. כך הוכיחו שהעם יכול להמשיך להתקיים גם בלי מקדש ובלי עצמאות מדינית.
דוגמה מן התחום הארגוני – שיקום מוסדות ההנהגה: ביבנה הוקם בית דין גדול – הסנהדרין החדשה – שקיבל את הסמכות לפסוק הלכה לכל העם, ולצידו התבסס מוסד הנשיאות, שבראשו עמד רבן גמליאל השני (דיבנה). בית הדין ביבנה קידש את החודשים ועיבר את השנים, כך שלכל היהודים, בארץ ובתפוצות, נקבעו לוח שנה ומועדים אחידים. הנשיא ייצג את העם גם מול השלטון הרומי. כך קיבל העם במהירות הנהגה מרכזית ומוכרת במקום המוסדות שנחרבו – וזה מנע את התפוררותו.
דוגמה מן התחום הדתי – תקנות רבן יוחנן בן זכאי: בזמן המקדש, כשחל ראש השנה בשבת, תקעו בשופר רק במקדש; ריב"ז תיקן שיתקעו בשופר גם ביבנה, במקום שיושב בו בית דין. כמו כן, בזמן המקדש נטלו לולב במקדש בכל שבעת ימי חג הסוכות ובשאר המקומות רק ביום הראשון; ריב"ז תיקן שיטלו לולב בכל מקום כל שבעת הימים, "זכר למקדש". התקנות היו נועזות, משום שהעבירו סמכות ומנהגים מן המקדש אל יבנה ואל כל קהילה, והן אפשרו לקיים מצוות וחיים יהודיים מלאים בלי מקדש, תוך שמירה על זכרו.
לסיכום, בזכות הקמת מוסדות הנהגה חדשים ותקנות שהתאימו את הדת למציאות שאחרי החורבן, הפך העם מ"עם מקדש" ל"עם הספר" ושמר על קיומו ועל אחדותו.
למה זה מקבל ניקוד מלא: הטענה מוסברת – החלל שנוצר והדרך שבה מילאו אותו החכמים, תוך הסבר למה הפעולה הייתה "מהירה" ו"נועזת". מובאות שתי דוגמאות מפורטות, אחת מכל תחום, וכל אחת מקושרת להתאוששות. מקובלות גם דוגמאות דתיות אחרות: הפיכת בית הכנסת למוקד חלופי למקדש, ותפילה בזמנים קבועים במקום הקורבנות – בימי רבן גמליאל סודרה תפילת שמונה עשרה; גיור בלי קורבן; תפילה ותשובה ביום הכיפורים במקום הקורבנות; הרחקת הנוצרים (ברכת המינים). מקובלת גם דוגמה ארגונית אחרת: הקמת בתי מדרש והפיכת לימוד התורה לערך מרכזי הפתוח לכול.
טעות נפוצה: להביא שתי דוגמאות מאותו תחום, או לתאר את הדוגמאות בלי להסביר כיצד הן תרמו להתאוששות האומה ומה היה מהיר ונועז בהן.
שאלה 4 · מקור — מרד בר כוכבא
הסבר שלושה גורמים למרד בר כוכבא, והצג שניים ממאפייני המרד.
לפניך קטע מדברים שכתב ההיסטוריון הרומאי דיו קאסיוס בעקבות מרד בר כוכבא.
הצג על פי הקטע שתי תוצאות של מרד בר כוכבא בתחומים האלה: התיישבות, כלכלה, דמוגרפיה.
על פי מה שלמדת, הסבר את ההשפעה של מרד זה בתחום המדיני.
◂ פתרון מלא לשאלה 4
סעיף א
שלושה גורמים: (1) החלטת אדריאנוס להקים על חורבות ירושלים עיר אלילית – איליה קפיטולינה (ולפי דיו קאסיוס מקדש ליופיטר במקום המקדש), שקטעה את התקווה לבנות מחדש את ירושלים והמקדש; (2) ציפיות משיחיות – רבים, ובהם רבי עקיבא, ראו במנהיג המרד את המשיח ("דרך כוכב מיעקב"); (3) המצוקה הכלכלית והשנאה לשלטון הרומאי – הפקעת קרקעות, מיסים כבדים ("מס היהודים"), אספקת מזון לצבא ועבודות כפייה. (מקובל גם: איסור המילה שמייחסים מקורות רומיים לאדריאנוס; תמיכת חכמים במרד; זיכרון מרד התפוצות 115–117.) שני מאפיינים: (1) מרד מתוכנן שהתנהל כמלחמת גרילה – מערכות מסתור תת־קרקעיות, ייצור נשק בחשאי, התקפות פתע; (2) הקמת שלטון יהודי עצמאי בשטח המורדים בהנהגת מנהיג אחד – שמעון בן כוסבה, "נשיא ישראל": טביעת מטבעות ("לחרות ירושלם", "שנת אחת לגאלת ישראל"), מינהל, חכירת קרקעות, פקודות במכתבים. (מקובל גם: אופי משיחי־דתי – הקפדה על מצוות במחנה, ארבעת המינים; המרד התרכז בעיקר ביהודה ונמשך כשלוש שנים, 132–135 לספירה.)
מה השאלה מבקשת: שני חלקים. (1) להסביר שלושה גורמים למרד בר כוכבא (132–135 לספירה). (2) להציג שניים ממאפייני המרד.
תשובה מלאה:
חלק ראשון – שלושה גורמים למרד:
גורם ראשון – הפיכת ירושלים לעיר אלילית: הקיסר אדריאנוס החליט להקים על חורבות ירושלים מושבה רומית בשם "איליה קפיטולינה", ולפי ההיסטוריון דיו קאסיוס תוכנן בה מקדש ליופיטר במקום שבו עמד בית המקדש. היהודים, שקיוו מאז החורבן לשוב ולבנות את ירושלים ואת המקדש, ראו בכך חילול המקום הקדוש וקץ לתקוותם, ולפי דיו זו הייתה הסיבה לפרוץ המרד.
גורם שני – ציפיות משיחיות: רבים בעם האמינו שהגאולה קרובה ושמנהיג המרד, שמעון בן כוסבה, הוא המשיח שיגאל את ישראל משלטון רומא. לפי המסורת, רבי עקיבא דרש עליו את הפסוק "דרך כוכב מיעקב" וקרא לו "בר כוכבא". האמונה המשיחית ותמיכת חכם מרכזי העניקו למרד לגיטימציה ונתנו ללוחמים ביטחון שיוכלו לנצח את המעצמה החזקה.
גורם שלישי – המצוקה הכלכלית והשנאה לשלטון הרומאי: מאז המרד הגדול סבלה האוכלוסייה היהודית מהפקעת קרקעות, ממיסים כבדים – ובהם "מס היהודים" ששולם למקדש יופיטר ברומא – ומן החובה לספק מזון לצבא הרומי ולבצע עבודות כפייה. המצוקה העמיקה את השנאה לשלטון ואת הרצון להשתחרר ממנו.
חלק שני – שניים ממאפייני המרד:
מאפיין ראשון – מרד מתוכנן שהתנהל כמלחמת גרילה: המורדים התכוננו זמן רב ובחשאי: חפרו מערכות מסתור תת־קרקעיות מתחת ליישובים (רבות מהן נחשפו בחפירות ביהודה) וצברו נשק – לפי דיו קאסיוס, נפחים יהודים ייצרו בכוונה נשק פגום לרומאים, כדי שייפסל ויישאר בידיהם. המורדים נמנעו בתחילה מקרבות פנים אל פנים, תקפו את הרומאים במפתיע ושבו למחבואיהם, וכך השתלטו בשלב הראשון על שטחים נרחבים ביהודה.
מאפיין שני – הקמת שלטון יהודי עצמאי בהנהגת מנהיג אחד: בשטח שבשליטת המורדים הוקם מינהל עצמאי. שמעון בן כוסבה כונה בתעודות מתקופת המרד "נשיא ישראל", והמורדים טבעו מטבעות עם כתובות כגון "שנת אחת לגאלת ישראל" ו"לחרות ירושלם" ועם סמלי המקדש. מן המכתבים והתעודות שנמצאו במערות מדבר יהודה עולה שהנשיא החכיר קרקעות, ניהל את הכלכלה ונתן פקודות תקיפות למפקדיו – כלומר, המרד לא היה רק מלחמה, אלא ניסיון לחדש את העצמאות היהודית.
לסיכום, הפיכת ירושלים לעיר אלילית, התקוות המשיחיות והמצוקה הכלכלית הובילו למרד, שהתאפיין בהכנה חשאית ובלחימת גרילה ובהקמת שלטון יהודי עצמאי בהנהגת בר כוכבא.
למה זה מקבל ניקוד מלא: שלושה גורמים שונים מוסברים (מה קרה ומדוע הניע את היהודים למרוד), ושני מאפיינים מוצגים בעובדות מדויקות. גורמים נוספים שמתקבלים: איסור המילה, שמקורות רומיים מייחסים לאדריאנוס כגורם למרד; תמיכת חכמים מרכזיים במרד; זיכרון מרד התפוצות (115–117 לספירה). מאפיינים נוספים שמתקבלים: האופי המשיחי־דתי של המרד – הקפדה על קיום מצוות במחנה המורדים (במכתב ממערות מדבר יהודה הוא מורה להביא לולבים ואתרוגים); המרד התרכז בעיקר ביהודה ונמשך כשלוש שנים, עד נפילת ביתר.
טעות נפוצה: לבלבל בין מרד בר כוכבא לבין המרד הגדול – למשל להציג כגורם את שלטון הנציבים או את חורבן המקדש עצמו – או להציג "מאפיינים" שהם בעצם גורמים או תוצאות של המרד.
סעיף ב
שתי תוצאות מן הקטע (משני תחומים): התיישבות – הרס יישובים ומצודות: "חמישים ממצודותיהם העיקריות ותשע מאות שמונים וחמישה מכפריהם החשובים ביותר [של היהודים] נחרבו"; דמוגרפיה – אבדות כבדות והתרוקנות יהודה: "חמש מאות ושמונים אלף איש נהרגו", ומספר המתים "מרעב, ממגֵפה ומאש – לא ניתן היה לברר"; "התרוקנה מתושביה כמעט יהודה כולה" (המספרים – הערכת היסטוריון עתיק); כלכלה – הרס הכפרים, בסיס החקלאות, פגע בפרנסה. ההשפעה המדינית: ירושלים נעשתה עיר אלילית – איליה קפיטולינה – ונאסר על יהודים להיכנס אליה; שם הפרובינקיה שונה מיהודה לסוריה־פלשתינה כדי לנתק את העם מארצו; קץ לתקוות לעצמאות מדינית לדורות והשלמה עם שלטון זר; מרכז היישוב וההנהגה עבר לגליל (אושא), וההנהגה היהודית בחרה מעתה בדרך של שיתוף פעולה עם השלטון.
מה השאלה מבקשת: שני חלקים. (1) להציג על פי הקטע שתי תוצאות של מרד בר כוכבא מתוך התחומים התיישבות, כלכלה, דמוגרפיה – כל תוצאה עם ציטוט. (2) על פי הידע, להסביר את השפעת המרד בתחום המדיני.
תשובה מלאה:
חלק ראשון – שתי תוצאות על פי הקטע:
תוצאה בתחום ההתיישבות – הרס היישובים והמצודות: לפי דיו קאסיוס, "חמישים ממצודותיהם העיקריות ותשע מאות שמונים וחמישה מכפריהם החשובים ביותר [של היהודים] נחרבו". כלומר, הרומאים הרסו את היישוב היהודי ביהודה – הן את המקומות המבוצרים שבהם התבצרו המורדים והן את הכפרים. מפת היישוב היהודי ביהודה נמחקה כמעט כליל. (הרס הכפרים, שהיו בסיס החקלאות, פגע גם בכלכלה ובפרנסת התושבים.)
תוצאה בתחום הדמוגרפי – אבדות כבדות והתרוקנות יהודה מיהודים: בקטע נאמר ש"חמש מאות ושמונים אלף איש נהרגו בהתקפות ובקרבות", ונוסף עליהם מתים רבים "מרעב, ממגֵפה ומאש" שמספרם "לא ניתן היה לברר". המספרים הם הערכה של היסטוריון עתיק, וייתכן שהם מוגזמים, אך הם מעידים על היקף האסון. התוצאה: "התרוקנה מתושביה כמעט יהודה כולה" – אזור יהודה, שהיה לב היישוב היהודי, התרוקן כמעט מיהודים, ורבים מן הניצולים נמכרו לעבדות או עברו לגליל.
חלק שני – ההשפעה של המרד בתחום המדיני:
לאחר דיכוי המרד (135 לספירה, בקירוב, עם נפילת ביתר) נקט אדריאנוס צעדים שנועדו לנתק את היהודים מארצם ומבירתם. ירושלים נבנתה כעיר אלילית רומית בשם "איליה קפיטולינה", ועל היהודים נאסר להיכנס אליה. שם הפרובינקיה שונה מ"יהודה" ל"סוריה־פלשתינה", כדי למחוק את הקשר ההיסטורי בין העם היהודי לארץ.
ההשפעה הייתה עמוקה: מרד בר כוכבא היה הניסיון הגדול האחרון בעת העתיקה להשיג עצמאות מדינית בכוח, וכישלונו קטע את התקווה לעצמאות לדורות רבים. היהודים, שאיבדו את בירתם ואת רוב יישוביהם ביהודה, השלימו עם החיים תחת שלטון זר. מרכז היישוב וההנהגה היהודית עבר לגליל – הסנהדרין והנשיאות חודשו באושא – וההנהגה בחרה מעתה בדרך של השלמה ושיתוף פעולה עם השלטון הרומי, תוך שמירה על הקיום היהודי באמצעות לימוד התורה וההלכה. בטווח הארוך נחלש מעמדה של ארץ־ישראל כמרכז העם, והמרכז בבבל התחזק בהדרגה.
לסיכום, הקטע מעיד על הרס היישובים ועל האבדות הכבדות, ובתחום המדיני הביא המרד לאובדן ירושלים, למחיקת שמה של יהודה ולקץ השאיפה לעצמאות מדינית לתקופה ארוכה.
למה זה מקבל ניקוד מלא: מוצגות שתי תוצאות משני תחומים שונים מתוך השלושה, כל אחת מעוגנת בציטוט מן הקטע. ההשפעה המדינית מוסברת מן הידע – לא רק "מה קרה" (איליה קפיטולינה, שינוי שם הפרובינקיה), אלא גם מה המשמעות (קץ התקווה לעצמאות, השלמה עם שלטון זר, מעבר המרכז לגליל). מקובלת גם תוצאה בתחום הכלכלי על פי הקטע: הרס הכפרים, בסיס החקלאות, פגע קשות בפרנסת התושבים (ומן הידע – הפקעת קרקעות).
טעות נפוצה: להציג את שתי התוצאות מאותו תחום, להציג את מספרי ההרוגים של דיו כעובדה מדויקת, או לכתוב בחלק המדיני על גזרות הדת (איסור לימוד תורה ומילה) – אלה תוצאות בתחום הדתי ולא המדיני.