בגרות בהיסטוריה 22262 - קיץ 2021, מועד נבצרים
היסטוריה – שאלון 22262 (אקסטרניים, בית שני) · קיץ, מועד נבצרים · 4 שאלות · 1:30 שעות
בחינת הבגרות בהיסטוריה, קיץ 2021, מועד נבצרים, כל 4 השאלות כמו בשאלון, והמקורות שבשאלון. לכל סעיף יש פתרון מלא: מה השאלה מבקשת, תשובה כמו שכותבים אותה בבחינה, ולמה היא מקבלת ציון מלא.
הוראות הבחינה (כמו בשאלון)
א. משך הבחינה: שעה וחצי.
ב. מבנה השאלון ומפתח ההערכה: בשאלון זה פרק אחד ובו ארבע שאלות.
ענה על שתי שאלות.
מן השאלות שתבחר לענות עליהן, חובה לבחור לפחות שאלה אחת שיש בה מקור.
(50 × 2) סך הכול — 100 נקודות.
שים לב: תלמיד שאושר לו מבחן מותאם אינו חייב לבחור בשאלה שיש בה מקור.
ג. חומר עזר מותר בשימוש: אין.
ד. המלצה לחלוקת זמן: כ־40 דקות לכל שאלה.
כתוב במחברת הבחינה בלבד. רשוֹם "טיוטה" בראש כל עמוד המשמש טיוטה.
כתיבת טיוטה בדפים שאינם במחברת הבחינה עלולה לגרום לפסילת הבחינה.
ההנחיות בשאלון זה מנוסחות בלשון זכר ומכוונות לנבחנות ולנבחנים כאחד.
בית שני — מעם מקדש לעם הספר
ענה על שתיים מן השאלות 1–4 (לכל שאלה – 50 נקודות).
מן השאלות שתבחר לענות עליהן, חובה לבחור לפחות שאלה אחת שיש בה מקור.
שאלה 1 · מקור – הורדוס
הסבר מהו "מלך חסות", ומה היה האינטרס של רומא במינוי מלך חסות.
לפניך קטע ממחקר על הורדוס שערכו ההיסטוריונים אריה כשר ואליעזר ויצטום.
קרא את הקטע, וענה על השאלה שאחריו.
הסבר שני גורמים שהקשו על שלטונו של הורדוס, אחד על פי הקטע ואחד על פי מה שלמדת.
◂ פתרון מלא לשאלה 1
סעיף א
מלך חסות: שליט מקומי מבני הארץ שרומא מינתה או אישרה את שלטונו (הורדוס – הוכרז מלך בידי הסנאט ב־40 לפנה"ס, שלט 37–4 לפנה"ס). הוא נהנה מאוטונומיה בענייני הפנים (מנהל, שיפוט, גביית מיסים, צבא משלו), אך היה כפוף לרומא: לא ניהל מדיניות חוץ עצמאית, שילם מס/תשורות, סייע לה צבאית, ומעמדו היה תלוי בנאמנותו לקיסר. האינטרס של רומא (שניים לפחות): חיסכון בכוח אדם ובכסף – השליט מנהל את השטח, מחזיק צבא וגובה מיסים במקומה; מניעת חיכוכים ומרידות – שליט מקומי שמכיר את האוכלוסייה, את דתה ואת מנהגיה, ושלטון עצמי חלקי שקונה את אהדת התושבים; נאמנות מובטחת – שלטונו תלוי בחסדי רומא; שמירה על גבולות האימפריה במזרח (מול הפרתים והנבטים) באמצעות שליט נאמן וצבאו.
מה השאלה מבקשת: שני חלקים. (1) להסביר מהו "מלך חסות" (מעמדו, סמכויותיו וכפיפותו לרומא). (2) להסביר מה היה האינטרס של רומא במינוי מלך חסות.
תשובה מלאה:
מהו מלך חסות: "מלך חסות" הוא שליט מקומי, מבני הארץ, שהרומאים מינו אותו או אישרו את שלטונו בשטח שנמצא תחת השפעתם, והוא שולט בו בשמם ובחסותם. זוהי צורה של "שלטון עקיף". מלך החסות נהנה מאוטונומיה רחבה בענייני הפנים: הוא מנהל את המנגנון השלטוני, שופט, גובה מיסים ומחזיק צבא משלו. עם זאת, הוא כפוף לרומא: אינו רשאי לנהל מדיניות חוץ עצמאית או לצאת למלחמה בלי אישורה, הוא משלם לה מס או תשורות, מסייע לה בכוחותיו בעת הצורך, ונשאר בשלטון רק כל עוד הוא נאמן לקיסר. הדוגמה הבולטת ביהודה היא הורדוס: הסנאט הרומי הכריז עליו כמלך יהודה בשנת 40 לפנה"ס, הוא כבש את ירושלים בעזרת צבא רומי בשנת 37 לפנה"ס ושלט עד מותו בשנת 4 לפנה"ס, ובכל שנות שלטונו נשען על חסותם של אנטוניוס ואחר כך של אוגוסטוס.
האינטרס של רומא במינוי מלך חסות:
ראשית, חיסכון בכוח אדם ובכסף: האימפריה הרומית הייתה עצומה, ולא היה לה די פקידים וחיילים כדי לשלוט ישירות בכל שטח. מלך החסות ניהל את המדינה, החזיק צבא משלו ושמר על הסדר, ורומא קיבלה ממנו מס ונאמנות בלי לשאת בעלות הניהול.
שנית, מניעת חיכוכים ומרידות: מלך מבני המקום הכיר את האוכלוסייה, את שפתה, את דתה ואת מנהגיה, ולכן יכול היה לשלוט בה ברגישות רבה יותר מפקיד זר. מול העם עמד שליט מקומי ולא רומא עצמה, והאוטונומיה החלקית נתנה לתושבים תחושה של שלטון עצמי – כך פחת הסיכון למרד נגד רומא.
שלישית, נאמנות מובטחת ושמירה על הגבולות: מעמדו של מלך החסות היה תלוי לגמרי ברומא, ולכן היה לו אינטרס לשרת אותה בנאמנות. ממלכת הורדוס, שנמצאה בשולי האימפריה במזרח, שימשה חיץ מול הפרתים והנבטים, ורומא יכלה לסמוך על המלך הנאמן ועל צבאו שישמרו על אזור חשוב זה.
לסיכום, מלך חסות הוא שליט מקומי אוטונומי בענייני הפנים וכפוף לרומא בענייני החוץ, ובאמצעותו השיגה רומא שליטה, שקט ונאמנות במחיר נמוך.
למה זה מקבל ניקוד מלא: ההסבר של "מלך חסות" כולל את שני הצדדים – שליט מקומי בעל אוטונומיה בענייני הפנים, אך כפוף לרומא ותלוי בה – עם דוגמת הורדוס. מוסברים אינטרסים של רומא (חיסכון במשאבים, מניעת חיכוכים ומרידות, נאמנות ושמירה על הגבולות). מקובל גם: עידוד אהדת הנתינים ושיתוף פעולה עם רומא; הפצת התרבות ההלניסטית־רומית בעזרת שליט שאימץ אותה (הורדוס בנה ערים ומקדשים לכבוד הקיסר).
טעות נפוצה: להסביר רק את הצד של השליט (שהוא מלך מקומי) בלי לציין את כפיפותו לרומא, או לכתוב "רומא רצתה לשלוט" בלי להסביר מה בדיוק היא הרוויחה מן השלטון העקיף.
סעיף ב
גורם על פי הקטע: "התסביך החשמונאי" – החשמונאים "סימלו יותר מכל גורם אחר [...] את הריבונות היהודית במיטבה" והיו "הזיכרונות הלאומיים הנערצים ביותר", ולכן הורדוס, שהחליף אותם בשלטון, נתפס כגוזל מלוכה; הוא ראה בהם איום מתמיד על כיסאו, "חיסל פיזית ומדינית את בית חשמונאי" (אנטיגונוס, אריסטובולוס השלישי, הורקנוס השני, מרים ובניה), וכך העמיק את שנאת העם כלפיו. גורם על פי מה שלמדת (אחד): מוצאו האדומי – לא מבית דוד ולא כוהן, ויריביו ראו בו "חצי יהודי", ולכן לא נחשב בעיני רבים מלך לגיטימי; או: היותו מלך חסות תלוי ברומא, שנאלץ לרצות גם את הקיסר וגם את נתיניו היהודים, ומעשיו למען רומא (מקדשים לקיסר, תרבות הלניסטית) עוררו התנגדות; או: התנגדות החכמים והפרושים (סירוב לשבועת אמונים) ומאבקי הירושה בתוך משפחתו.
מה השאלה מבקשת: להסביר שני גורמים שהקשו על שלטונו של הורדוס – גורם אחד על פי הקטע (עם ציטוט) וגורם אחד על פי הידע.
תשובה מלאה:
גורם ראשון, על פי הקטע – "התסביך החשמונאי": הורדוס עלה לשלטון על חורבות בית חשמונאי, שמשל ביהודה לפניו כמאה שנה. לפי הקטע, החשמונאים "סימלו יותר מכל גורם אחר בימי הבית השני את הריבונות היהודית במיטבה", והם היו "הזיכרונות הלאומיים הנערצים ביותר שהאומה התרפקה עליהם". משום כך, בעיני רבים מן העם החשמונאים היו השליטים הלגיטימיים, והורדוס – שהחליף אותם בעזרת רומא – נתפס כמי שגזל מהם את המלוכה. כל עוד חיו בני המשפחה החשמונאית, הם היו מוקד אפשרי לאהדת העם ולמזימות נגדו, ולכן הורדוס ראה בהם איום מתמיד על שלטונו. מכאן שהורדוס היה "אויבם המר ביותר של החשמונאים", והתסביך הזה "האפיל על כל נושא אחר בימיו". הוא "חיסל פיזית ומדינית את בית חשמונאי": הוא דאג להוצאתו להורג של אנטיגונוס, המלך החשמונאי האחרון (37 לפנה"ס); הטביע בבריכה ביריחו את אריסטובולוס השלישי, אחי אשתו, זמן קצר לאחר שמינה אותו לכוהן גדול (35 לפנה"ס), משום שהעם הריע לו; הוציא להורג את הורקנוס השני (30 לפנה"ס), את אשתו מרים החשמונאית (29 לפנה"ס) ובהמשך גם את שני בניו ממנה (7 לפנה"ס). אך כפי שמדגיש הקטע, "הוא לא הצליח לסלקו מהזיכרון הלאומי": הרציחות רק העמיקו את השנאה כלפיו וחיזקו את דמותו כעריץ, וכך הקשו עוד יותר על שלטונו.
גורם שני, על פי מה שלמדת – מוצאו האדומי ותלותו ברומא: הורדוס היה בנו של אנטיפטרוס האדומי. האדומים גוירו בכפייה בימי יוחנן הורקנוס, ולכן רבים לא ראו בהורדוס יהודי של ממש – לפי יוסף בן מתתיהו, אנטיגונוס כינה אותו "אדומי, כלומר חצי יהודי". הוא לא היה מבית דוד ולא ממשפחת כוהנים, ולכן לא נחשב בעיני חוגים רבים בעם ראוי למלוכה; במסורת חז"ל הוא מכונה "עבדא דבית חשמונאי" (עבד של בית חשמונאי). נוסף על כך, הוא עלה לשלטון כ"מלך חסות" בזכות רומא, שבכוח צבאה כבש את ירושלים (37 לפנה"ס), ונאלץ לאורך כל שלטונו לאזן בין שני צדדים: לרצות את הקיסר ולהוכיח נאמנות – למשל בבניית קיסריה ושומרון־סבסטי לכבוד אוגוסטוס ובהקמת מקדשים לקיסר בערים הנוכריות – ובה בעת להשיג את תמיכת נתיניו היהודים. מעשיו למען רומא ואימוץ התרבות ההלניסטית (כמו תחרויות ומשחקים בנוסח יווני) נתפסו בעיני רבים כפגיעה במסורת, והגבירו את ההתנגדות לו. בשל קשיים אלה נשען הורדוס על כוח: צבא שכיר, מבצרים, מרגלים, ואיסור התקהלויות – שלטון שהתבסס יותר על פחד מאשר על הסכמה.
לסיכום, הורדוס התקשה לשלוט משום שבעיני העם הוא עמד בצל החשמונאים הנערצים, וכן משום שמוצאו ותלותו ברומא פגעו בלגיטימיות שלו כמלך יהודי.
למה זה מקבל ניקוד מלא: מוסברים שני גורמים נפרדים: אחד מעוגן בקטע (מעמד החשמונאים בזיכרון הלאומי ושנאת הורדוס להם, בציטוטים), ואחד מן הידע עם עובדות מדויקות. מקובלים גם גורמים אחרים מן הידע: התנגדות החכמים והפרושים – רבים מהם סירבו להישבע לו אמונים; מאבקי הירושה והמזימות בתוך משפחתו; השנאה שעוררו המיסים הכבדים שהטיל; מתחים עם האוכלוסייה הנוכרית ועם השכנים (הנבטים).
טעות נפוצה: להביא את שני הגורמים מן הקטע או את שניהם מן הידע; להציג גורם בלי להסביר מדוע הקשה על השלטון; או להשתמש במספרים שאינם מבוססים במקורות. מספר שמבוסס במקור: לפי יוסף בן מתתיהו ("קדמוניות היהודים"), עם כיבוש ירושלים (37 לפנה"ס) הוציא הורדוס להורג ארבעים וחמישה מראשי תומכי אנטיגונוס.
שאלה 2 · הגורמים לפרוץ המרד הגדול ברומאים
מה היו התפקידים של הנציבים הרומאים בארץ־ישראל? הסבר כיצד שתיים מן הפעולות שנקטו הנציבים ביהודה גרמו להידרדרות שהובילה לפרוץ המרד.
לפניך שני גורמים לפרוץ המרד הגדול:
— מצוקה כלכלית
— תסיסה משיחית
הסבר כיצד כל אחד מהם הוביל לפרוץ המרד.
◂ פתרון מלא לשאלה 2
סעיף א
תפקידי הנציבים (ביהודה מ־6 לספירה, מושבם בקיסריה): שמירה על הסדר והביטחון ופיקוד על כוח העזר הרומאי; ניהול המנהל; גביית מיסים והעברתם לרומא, עריכת מפקד; שיפוט, כולל סמכות להוציא להורג; פיקוח על חיי הדת – מינוי והדחה של כוהנים גדולים. שתי פעולות שגרמו להידרדרות (מתוך): פונטיוס פילטוס – הכנסת סמלי צבא עם דמות הקיסר לירושלים ושימוש בכספי אוצר המקדש לבניית אמת מים – פגיעה בדת ובמקדש, הפגנות ודיכוי; גסיוס פלורוס (66 לספירה) – נטילת 17 כיכר מאוצר המקדש, וכשהעם מחה וליגלג – שליחת החיילים לטבוח בירושלים, שהציתה את המרד; קומנוס – בזיון מצד חייל רומאי בהר הבית בפסח והאסון שבא בעקבותיו; מפקד קוריניוס (6 לספירה) – עורר את יהודה הגלילי ו"הפילוסופיה הרביעית"; שחיתות ושוחד (אלבינוס).
מה השאלה מבקשת: שני חלקים. (1) להציג מה היו התפקידים של הנציבים הרומאים בארץ־ישראל. (2) להסביר כיצד שתיים מן הפעולות של הנציבים ביהודה גרמו להידרדרות שהובילה לפרוץ המרד הגדול.
תשובה מלאה:
חלק ראשון – תפקידי הנציבים:
בשנת 6 לספירה הדיח הקיסר אוגוסטוס את ארכלאוס בנו של הורדוס, ויהודה הפכה לפרובינקיה בשלטון ישיר של רומא. בראשה עמד נציב רומאי שמינה הקיסר, ומושבו היה בקיסריה. תפקידיו היו: שמירה על הסדר הציבורי ועל הביטחון, ובכלל זה פיקוד על כוח העזר של הצבא הרומאי שהוצב בפרובינקיה; עמידה בראש המנהל; גביית המיסים והעברתם לרומא (לשם כך נערך כבר בתחילת השלטון הישיר מפקד אוכלוסין ורכוש); שיפוט, כולל הסמכות להטיל עונש מוות; ופיקוח על חיי הדת והציבור – הנציבים מינו את הכוהנים הגדולים והדיחו אותם, ובחלק מן התקופה אף החזיקו את בגדי הכוהן הגדול.
חלק שני – שתי פעולות של הנציבים שגרמו להידרדרות:
פעולה ראשונה – פונטיוס פילטוס פוגע ברגשות הדתיים: פילטוס (26–36 לספירה בקירוב) הכניס לירושלים סמלי צבא שעליהם דמות הקיסר, אף שהיהודים ראו בכך עבודה זרה בעיר הקודש. בהמשך לקח כספים מאוצר המקדש ("קורבן") כדי לבנות אמת מים לירושלים, וכשהעם הפגין – שלח חיילים מחופשים שהיכו את המפגינים, ורבים נהרגו. פעולות אלה לימדו את היהודים שהשלטון הרומי אינו מתחשב בדתם ואינו מכבד את המקדש, והעמיקו את העוינות כלפיו. הם גם חיזקו את מי שטענו שאין לקבל את שלטון רומא כלל, וכך תרמו להידרדרות ההדרגתית לקראת המרד.
פעולה שנייה – גסיוס פלורוס ואוצר המקדש: הנציב האחרון לפני המרד, גסיוס פלורוס, נודע בשחיתותו ובעושק התושבים. בשנת 66 לספירה לקח 17 כיכר כסף מאוצר המקדש. כשהעם מחה ואף ליגלג עליו, שלח את חייליו לשוק העליון בירושלים, והם טבחו בתושבים, ואחר כך דרש מן העם להקביל בכבוד פני גדודים רומיים – מה שהוביל לעימותים נוספים. האירועים האלה גרמו להתפרצות אלימה בירושלים: חיל המצב הרומאי גורש מחלק מן העיר, ובעקבות זאת הורה אלעזר בן חנניה, הממונה על המקדש (סגן הכוהנים), להפסיק את הקרבת קורבן הקיסר במקדש – מעשה שנחשב להכרזת מרד גלויה ברומא. כך הפכה פעולתו של פלורוס לניצוץ שהצית את המרד הגדול.
לסיכום, הנציבים היו אמורים לשמור על הסדר ולגבות את המיסים, אך שחיתותם ופגיעתם בדת ובמקדש החריפו את המתח עם היהודים, עד שבשנת 66 לספירה פרץ המרד.
למה זה מקבל ניקוד מלא: מוצגים תפקידי הנציבים (סדר וביטחון, צבא, מנהל, מיסים, שיפוט, פיקוח על הכהונה הגדולה). מוסברות שתי פעולות מוגדרות של נציבים – מה עשו ומדוע הדבר הוביל להידרדרות. מקובלות גם פעולות אחרות: מפקד האוכלוסין שערך קוריניוס, מושל סוריה, עם תחילת השלטון הישיר (6 לספירה), שעורר את יהודה הגלילי להקים את "הפילוסופיה הרביעית" – תנועה שקראה לא לקבל שום שלטון זולת שלטון האל; בימי הנציב קומנוס (בסביבות 50 לספירה) חייל רומאי נהג בבזיון כלפי עולי הרגל בהר הבית בפסח, ובמהומה שפרצה נהרגו רבים; דיכוי אכזרי של תנועות משיחיות (תאודס, "המצרי"); השחיתות והשוחד של אלבינוס, ששחרר אסירים תמורת כסף.
טעות נפוצה: לתאר את פעולות הנציבים בלי להסביר כיצד הן הובילו להידרדרות, או לייחס לנציב את הצו להציב פסל במקדש – את הצו נתן הקיסר גאיוס קליגולה (בסביבות 40 לספירה), והוא לא בוצע.
סעיף ב
מצוקה כלכלית: קיטוב חברתי – פער גדול בין שכבה מצומצמת של עשירים ובין המוני עניים; נטל מיסים כבד לרומא; נישול איכרים מאדמתם ואבטלה (בסביבות 64 לספירה, עם סיום העבודות במקדש, נותרו כ־18,000 פועלים בלי עבודה לפי יוסף בן מתתיהו); שנות בצורת ורעב; עושק הנציבים – יצרו שכבה רחבה של מרוששים ומתוסכלים ש"אין להם מה להפסיד", חלקם הצטרפו לכנופיות ולקנאים, והכעס הופנה כלפי רומא והאריסטוקרטיה המשתפת עימה פעולה. תסיסה משיחית: עריצות הנציבים ופגיעתם בדת יצרו תחושה שאין מוצא, וגברה הציפייה לגאולה קרובה ולהתערבות האל; הופיעו "נביאים" שהבטיחו ניסים (תאודס, "המצרי") והנציבים דיכאו אותם; הקנאים והסיקריים קראו לא לקבל שום שלטון זולת שלטון האל – האמונה שה' יעמוד לצידם נתנה ליהודים תעוזה לצאת נגד המעצמה החזקה בעולם.
מה השאלה מבקשת: להסביר כיצד כל אחד משני הגורמים – מצוקה כלכלית ותסיסה משיחית – הוביל לפרוץ המרד הגדול (66 לספירה): מה היה הגורם, ומה המנגנון שבו הוביל למרד.
תשובה מלאה:
מצוקה כלכלית: בעשורים שלפני המרד סבלה החברה היהודית בארץ־ישראל ממצוקה כלכלית קשה. היה קיטוב חברתי חריף: שכבה מצומצמת של משפחות עשירות, ובהן משפחות הכוהנים הגדולים, ריכזה בידיה עושר ואדמות, ואילו המוני העם הלכו והתרוששו. רומא הטילה מיסים כבדים, והנציבים המושחתים ניצלו את תפקידם להתעשרות אישית. איכרים רבים שלא עמדו בתשלומים ובחובות נושלו מאדמתם והפכו לאריסים, לשכירי יום או למחוסרי עבודה. בשנות הארבעים של המאה הראשונה פקדה את הארץ בצורת ורעב, ובסביבות 64 לספירה, עם סיום העבודות בהר הבית, נותרו לפי יוסף בן מתתיהו כ־18,000 פועלים בלי עבודה. כך נוצרה שכבה רחבה של אנשים מרוששים ומתוסכלים, שחשו ש"אין להם מה להפסיד". חלקם הצטרפו לכנופיות שפשטו על העשירים ועל הנוכרים, ורבים מהם הצטרפו לקנאים. הכעס הופנה כלפי השלטון הרומי, שנתפס כאחראי לעושק, וכלפי העשירים שמשתפים עימו פעולה. אנשים אלה היו מוכנים להיאבק ברומא בכוח, ולכן המצוקה הכלכלית הרחיבה מאוד את מעגל התומכים במרד.
תסיסה משיחית: עריצות הנציבים, פגיעתם בדת וההשפלה היומיומית תחת שלטון זר יצרו תחושה שאין מוצא בדרכים רגילות. על רקע זה התגברה בעם הציפייה לגאולה קרובה – האמונה שה' יתערב במהרה, יפיל את "מלכות הרשע" ויגאל את ישראל. הופיעו מנהיגים שהציגו עצמם כנביאים ומושיעים והבטיחו ניסים: תאודס, שהבטיח לבקע את מי הירדן (בימי הנציב פאדוס, בסביבות 45 לספירה), ו"המצרי", שהבטיח שחומות ירושלים ייפלו לפניו (בימי הנציב פליקס). אלפים נהרו אחריהם, והנציבים דיכאו את התנועות בכוח – דבר שהגביר עוד יותר את השנאה לרומא. במקביל צמחו הקנאים והסיקריים, שטענו כי אסור לקבל שום שלטון זולת שלטון האל, ושמאבק מזוין ברומא יקרב את הגאולה. האמונה המשיחית הובילה למרד משום שהיא נתנה ליהודים תעוזה לצאת נגד האימפריה החזקה בעולם למרות היתרון הצבאי העצום שלה: רבים האמינו שהאל יעמוד לצד הלוחמים, ולכן מרד שנראה חסר סיכוי מבחינה מעשית נראה בעיניהם אפשרי ואף מחויב.
לסיכום, המצוקה הכלכלית יצרה המונים מתוסכלים שלא היה להם מה להפסיד, והתסיסה המשיחית העניקה להם תקווה ואמונה בניצחון – ושני הגורמים יחד דחפו רבים לתמוך במרד ברומא.
למה זה מקבל ניקוד מלא: לכל אחד משני הגורמים מוצג תוכנו (מה הוא היה) ומוסבר המנגנון שבו הוביל לפרוץ המרד (תסכול ותחושת "אין מה להפסיד"; אמונה בגאולה קרובה ובעזרת האל למרות כוחה של רומא), עם עובדות היסטוריות. מקובל גם לקשר את המצוקה הכלכלית לשנאה בין השכבות – העניים ראו בכוהנים הגדולים העשירים משתפי פעולה עם רומא, ובפרוץ המרד אף נשרף ארכיון שטרי החובות בירושלים.
טעות נפוצה: לתאר את הגורם בלבד (למשל "היו מיסים כבדים" או "האמינו במשיח") בלי להסביר כיצד הוביל לפרוץ המרד.
שאלה 3 · תוצאות המרד הגדול
הסבר את המשבר הדתי והחברתי שנוצר בחברה היהודית בעקבות חורבן בית המקדש.
הסבר כיצד ניסו חכמי יבנה להתמודד עם המשבר הדתי. בסס את תשובתך על שלוש דוגמאות.
◂ פתרון מלא לשאלה 3
סעיף א
משבר דתי: חורבן המקדש (70 לספירה) – פסקו הקורבנות, העלייה לרגל ועבודת הכוהנים, ונפגעה האפשרות לקיים מצוות רבות ולכפר על חטאים (יום הכיפורים); העם איבד את המרכז הדתי שאיחד אותו; התבדו התקוות המשיחיות לגאולה קרובה – תחושת נטישה בידי האל וייאוש ("אבלי ציון" שנמנעו מבשר ומיין); הכהונה ובית הצדוקים, שכוחם נשען על המקדש, איבדו את מעמדם. משבר חברתי: חלל בהנהגה – הסנהדרין בירושלים, הכהונה הגדולה והאריסטוקרטיה הכוהנית התמוטטו; אבדות כבדות בנפש, שבי ועבדות, הרס כלכלי, הפקעת קרקעות ו"מס היהודים" – התרוששות ופירוק משפחות; פילוג ומחלוקות בין הקבוצות (מתונים וקנאים) וחשש להתפוררות העם ולעזיבת הארץ.
מה השאלה מבקשת: להסביר את המשבר שנוצר בחברה היהודית בעקבות חורבן בית המקדש (70 לספירה) בשני התחומים: הדתי והחברתי – מה קרה בכל תחום ומדוע זה היה משבר.
תשובה מלאה:
המרד הגדול הסתיים בשנת 70 לספירה בכיבוש ירושלים בידי טיטוס ובשריפת בית המקדש. החורבן גרם למשבר עמוק בכל תחומי החיים.
המשבר הדתי:
ראשית, אובדן עבודת הקודש: בית המקדש היה מרכז עבודת ה'. עם חורבנו פסקו הקרבת הקורבנות, העלייה לרגל בשלושת הרגלים ועבודת הכוהנים, ונפגעה היכולת לקיים חלק ניכר מן המצוות, שהיו קשורות במקדש. היהודים שאלו כיצד יכפרו על חטאיהם בלי הקורבנות, ובראש ובראשונה בלי עבודת הכוהן הגדול ביום הכיפורים.
שנית, אובדן המרכז המאחד: המקדש וירושלים היו המרכז הדתי והלאומי של העם כולו, בארץ ובתפוצות. עם החורבן נותר העם בלי המוקד שאיחד אותו.
שלישית, משבר אמונה: רבים מן המורדים האמינו שה' יושיע את עמו ולא יניח לרומאים להחריב את ביתו. כשהתקוות המשיחיות התבדו, חשו רבים שהאל נטש את עמו, ופשטו ייאוש ואבל. היו שנמנעו מאכילת בשר ומשתיית יין, משום שאלה הוקרבו על המזבח שחרב ("אבלי ציון"). גם הכהונה והצדוקים, שמעמדם נשען על המקדש, איבדו את כוחם, והצדוקים נעלמו בהדרגה.
המשבר החברתי:
ראשית, חלל בהנהגה: מוסדות ההנהגה שישבו בירושלים – הסנהדרין והכהונה הגדולה – התמוטטו, ורבים מן המנהיגים נהרגו. העם נשאר בלי הנהגה מוכרת שתכוון אותו בשעת המשבר.
שנית, הרס החברה והכלכלה: האוכלוסייה ספגה אבדות כבדות בנפש, רבים נשבו ונמכרו לעבדות ומשפחות התפרקו. יישובים נהרסו, הרומאים הפקיעו קרקעות רבות, והוטל "מס היהודים" – שתי הדרכמות שכל יהודי תרם בעבר למקדש הועברו למקדש יופיטר ברומא. רבים התרוששו, והיה חשש שיעזבו את הארץ.
שלישית, פילוג ומחלוקות: הקבוצות השונות האשימו זו את זו באסון – המתונים ראו בקנאים, שהתעקשו להמשיך במלחמה ואף נלחמו ביהודים אחרים בירושלים הנצורה, אחראים לחורבן. הפילוג איים על אחדות העם.
לסיכום, החורבן שלל מן העם את המרכז הדתי, את הדרך המרכזית לעבודת ה' ואת ההנהגה, והותיר חברה הרוסה, מפולגת ומיואשת – ולכן איים על המשך קיומו של העם.
למה זה מקבל ניקוד מלא: המשבר מוסבר בשני התחומים, הדתי והחברתי, ובכל תחום מוצגים מרכיבים מוגדרים (בדתי: אובדן הקורבנות והעלייה לרגל, אובדן המרכז המאחד, התבדות התקוות המשיחיות; בחברתי: חלל בהנהגה, אבדות, הרס כלכלי ופילוג), ולכל מרכיב מוסבר מדוע הוא יצר משבר.
טעות נפוצה: לתאר רק את חורבן המקדש עצמו בלי להסביר מה המשבר שנוצר בעקבותיו, או להתעלם מאחד משני התחומים (דתי וחברתי). אין לכתוב מספרי הרוגים מדויקים – המספרים במקורות הקדומים שנויים במחלוקת.
סעיף ב
חכמי יבנה (ריב"ז, ואחריו רבן גמליאל) הטמיעו את התפיסה שאפשר לעבוד את ה' ולהתקיים כעם גם בלי מקדש. שלוש דוגמאות (מתוך): (1) תפילה, גמילות חסדים ולימוד תורה במקום הקורבנות – ריב"ז: "יש לנו כפרה אחת שהיא כמותה [...] גמילות חסדים"; קביעת תפילות קבועות כנגד הקורבנות ונוסח קבוע לתפילת שמונה עשרה בימי רבן גמליאל; תפילה ותשובה ביום הכיפורים; (2) בית הכנסת כמרכז דתי חלופי ("מקדש מעט"); (3) תקנות "זכר למקדש" והעברת סמכויות המקדש ליבנה – תקיעת שופר בראש השנה שחל בשבת ביבנה, נטילת לולב בכל מקום כל שבעת ימי הסוכות; (4) שיקום ההנהגה – בית הדין הגדול והנשיאות ביבנה, קידוש החודש ועיבור השנה; (מקובל גם: גיור בלי קורבן; ליל הסדר במקום קורבן פסח; ימי צום ואבל מתונים להנצחת החורבן).
מה השאלה מבקשת: להסביר כיצד ניסו חכמי יבנה להתמודד עם המשבר הדתי שנוצר אחרי החורבן, ולבסס את ההסבר על שלוש דוגמאות.
תשובה מלאה:
בזמן המצור על ירושלים יצא רבן יוחנן בן זכאי מן העיר וקיבל רשות מן הרומאים להקים מרכז ביבנה. שם הוא ותלמידיו, ואחריו רבן גמליאל (השני), עמדו מול המשבר הדתי. דרכם הייתה להטמיע בעם את התפיסה שאפשר לעבוד את ה' ולקיים את התורה גם בלי בית מקדש, ולהתאים את חיי הדת למציאות החדשה – תוך שמירה על זכר המקדש.
דוגמה ראשונה – תפילה, גמילות חסדים ולימוד תורה במקום הקורבנות: השאלה הקשה ביותר הייתה כיצד יכפרו על חטאים בלי הקורבנות. לפי המסורת (אבות דרבי נתן), כשראה רבי יהושע את המקדש החרב אמר: "אוי לנו על זה שהוא חרב, מקום שמכפרים בו עונותיהם של ישראל", והשיב לו רבן יוחנן בן זכאי: "בני, אל ירע לך, יש לנו כפרה אחת שהיא כמותה. ואיזו? זו גמילות חסדים, שנאמר: כי חסד חפצתי ולא זבח". החכמים קבעו שהתפילה, התשובה, לימוד התורה ומעשי החסד הם עבודת ה' ומכפרים על החטאים, וקבעו תפילות בזמנים קבועים כנגד הקורבנות. בימי רבן גמליאל ביבנה נקבע נוסח קבוע לתפילת שמונה עשרה, שהתקבל בכל הקהילות. כך נמצאה דרך לעבודת ה' בכל מקום ובכל זמן, בלי מקדש.
דוגמה שנייה – בית הכנסת כמרכז דתי חלופי: בית הכנסת, שהיה קיים כבר בימי הבית, הפך למוקד חיי הדת והקהילה: בו התפללו בציבור, קראו בתורה ולמדו. הוא כונה "מקדש מעט", וכך קיבלה כל קהילה, בארץ ובתפוצות, מקום שמאחד אותה ומחליף במידה רבה את המקדש שחרב.
דוגמה שלישית – תקנות "זכר למקדש" והעברת סמכויות המקדש ליבנה: בזמן המקדש, כשחל ראש השנה בשבת, תקעו בשופר במקדש "אבל לא במדינה"; משחרב המקדש תיקן רבן יוחנן בן זכאי "שיהו תוקעין בכל מקום שיש בו בית דין" – כלומר ביבנה, מקום מושבו של בית הדין. כמו כן, בזמן המקדש נטלו לולב במקדש בכל שבעת ימי הסוכות ובשאר המקומות רק ביום הראשון, וריב"ז תיקן שיטלו לולב בכל מקום כל שבעת ימי החג, "זכר למקדש". תקנות אלה אפשרו לקיים את המצוות בלי מקדש, שמרו על זיכרונו ועל התקווה לבנייתו מחדש, וביססו את יבנה כמרכז הסמכות הדתית של העם. גם קידוש החודש ועיבור השנה נעשו מעתה בבית הדין ביבנה, וכך נשמר לוח מועדים אחיד לכל העם.
לסיכום, חכמי יבנה התמודדו עם המשבר הדתי בכך שהעבירו את מרכז עבודת ה' מן המקדש לתפילה, ללימוד התורה ולבית הכנסת, ובתקנותיהם התאימו את חיי הדת למציאות שבלי מקדש – וכך הפך "עם המקדש" ל"עם הספר".
למה זה מקבל ניקוד מלא: מוסבר העיקרון של דרך ההתמודדות (עבודת ה' וקיום העם גם בלי מקדש), ומובאות שלוש דוגמאות נפרדות ומדויקות, ולכל אחת מוסבר כיצד פתרה חלק מן המשבר הדתי. דוגמאות נוספות שמתקבלות: תקנת הגר – גיור בלי הבאת קורבן; ליל הסדר – מצה ומרור בלי קורבן פסח; ברכת כוהנים בבית הכנסת; קביעת ימי צום לזכר החורבן, תוך התנגדות לאבלות מופרזת שהעם אינו יכול לעמוד בה; הקמת בית הדין הגדול והנשיאות ביבנה כהנהגה דתית חדשה.
טעות נפוצה: לתאר את יבנה ואת ריב"ז באופן כללי בלי לפרט שלוש דוגמאות, או להביא דוגמאות שאינן קשורות למשבר הדתי ולא להסביר מה כל דוגמה פתרה.
שאלה 4 · מקור – מרד בר כוכבא
לפניך קטע מדברי ההיסטוריון הרומאי דיו קאסיוס על מרד בר כוכבא.
על פי הקטע, הסבר שני גורמים להצלחת המרד בתחילתו.
על פי מה שלמדת, הסבר שני גורמים לכישלון המרד.
הצג שתיים מן התוצאות של מרד בר כוכבא בתחומים שונים. הסבר את ההשפעה של תוצאות אלה על המשך הקיום היהודי בארץ־ישראל.
◂ פתרון מלא לשאלה 4
סעיף א
גורמי הצלחה מן הקטע (שניים): הפתעה והכנות חשאיות שהרומאים לא גילו בזמן – "בתחילה לא שמו הרומאים לב אל היהודים", "גם בסתר וגם בגלוי" (מחבואים ומערכות מסתור, נשק); השתתפות רחבה ומספר רב של לוחמים נואשים, ואף הצטרפות נוכרים – "כל יהודה הייתה בתנועה", "הצטרפו אל היהודים רבים אחרים גם מקרב הנוכרים", "לא העז [...] להתמודד איתם פנים אל פנים מפני שראה את מספרם הגדול ואת נוֹאשוּתם". גורמי כישלון מן הידע (שניים): עליונות צבאית רומאית ואסטרטגיה נבונה – ריכוז כוחות רבים, מצביאים מעולים (יוליוס סוורוס), מלחמת התשה, ניתוק קווי האספקה וכיבוש המבצרים בזה אחר זה עד ביתר (135 לספירה); היעדר סיוע מבחוץ – יהודי התפוצות נחלשו אחרי מרד התפוצות (115–117 לספירה) ואין בעלת ברית; פילוג פנימי – מחלוקת בין החכמים על משיחיותו של בר כוכבא, חיכוכים בינו ובין מפקדיו.
מה השאלה מבקשת: שני חלקים. (1) על פי הקטע, להסביר שני גורמים להצלחת המרד בתחילתו (גורם + ציטוט + הסבר). (2) על פי הידע, להסביר שני גורמים לכישלון המרד.
תשובה מלאה:
מרד בר כוכבא פרץ בשנת 132 לספירה, בימי הקיסר אדריאנוס, ודוכא בסביבות 135 לספירה עם נפילת ביתר.
חלק ראשון – גורמים להצלחת המרד בתחילתו, על פי הקטע:
גורם ראשון – הפתעה והכנות חשאיות: לפי דיו קאסיוס, "בתחילה לא שמו הרומאים לב אל היהודים", והיהודים פעלו "גם בסתר וגם בגלוי". המורדים התכוננו מראש בחשאי: הכינו נשק וחפרו מחבואים ומערכות מסתור תת־קרקעיות. הרומאים לא זיהו בזמן את ההכנות ולא התייחסו ברצינות לסכנה, ולכן כשפרץ המרד הם הופתעו, והמורדים הצליחו להשתלט בתחילה על שטחים נרחבים ביהודה.
גורם שני – השתתפות רחבה ומספר רב של לוחמים נואשים: לפי הקטע, "כל יהודה הייתה בתנועה", ו"הצטרפו אל היהודים רבים אחרים גם מקרב הנוכרים מתוך שאיפה לרווח". המצביא הרומאי יוליוס סוורוס "לא העז בשום מקום להתמודד איתם פנים אל פנים מפני שראה את מספרם הגדול ואת נוֹאשוּתם". כלומר, המרד נהנה מתמיכה רחבה בעם, והלוחמים היו רבים ונלחמו בעוז של מי שאין לו מה להפסיד. כוח זה הרתיע את הרומאים מקרב גלוי ואפשר למורדים להחזיק מעמד ולהשיג הישגים בשלב הראשון.
חלק שני – גורמים לכישלון המרד, על פי מה שלמדת:
גורם ראשון – העליונות הצבאית של רומא והאסטרטגיה שלה: אדריאנוס ריכז נגד המורדים כוחות גדולים – לגיונות ויחידות עזר מכמה פרובינקיות – ושלח את טובי מצביאיו, ובראשם יוליוס סוורוס, שהובא במיוחד מבריטניה. הרומאים נמנעו מקרב חזיתי, ובמקום זאת ניהלו מלחמת התשה: לכדו את המורדים בקבוצות קטנות, ניתקו את קווי האספקה שלהם וכבשו את המעוזים והמבצרים בזה אחר זה. המורדים, שהיו מעטים בהרבה ולא היה להם מקור אספקה מבחוץ, נשחקו בהדרגה, עד שנפלה ביתר, מעוזם האחרון.
גורם שני – בידוד ופילוג: המורדים לא קיבלו סיוע מבחוץ. יהודי התפוצות ספגו מכה קשה בדיכוי מרד התפוצות (115–117 לספירה) ולא היה בכוחם לסייע, ואף מעצמה זרה לא עמדה לצד המורדים. גם בתוך העם היו מחלוקות: לא כל החכמים קיבלו את עמדתו של רבי עקיבא, שראה בבר כוכבא את המלך המשיח – רבי יוחנן בן תורתא השיב לו: "עקיבה, יעלו עשבים בלחייך ועדיין בן דוד לא יבוא" – ומן האיגרות של בר כוכבא שנמצאו במערות במדבר יהודה עולים חיכוכים בינו ובין חלק ממפקדיו ואיומים כלפי מי שלא מילאו את פקודותיו. הבידוד והפילוג החלישו את המורדים מול כוחה של רומא.
לסיכום, ההפתעה וההשתתפות הרחבה הביאו למרד הצלחה בתחילתו, אך העליונות הרומאית, מלחמת ההתשה והבידוד של המורדים הביאו לכישלונו.
למה זה מקבל ניקוד מלא: שני גורמי ההצלחה נלקחו מן הקטע, וכל אחד מעוגן בציטוט ומוסבר; שני גורמי הכישלון מוסברים מן הידע ומבוססים בעובדות. מקובל גם להציג את "נוֹאשוּתם" של הלוחמים כגורם הצלחה נפרד ממספרם הגדול. כגורם כישלון אפשר לבסס את האסטרטגיה הרומאית גם על הקטע ("לכד אותם יחידות־יחידות, וכיתר את קווי האספקה"), ובלבד שיוסבר מן הידע.
טעות נפוצה: להביא את גורמי ההצלחה מן הידע ולא מן הקטע, או להסתפק בציטוט בלי להסביר כיצד הגורם תרם להצלחה.
סעיף ב
שתי תוצאות בתחומים שונים (מתוך): מדיני – ירושלים נבנתה מחדש כעיר רומאית אלילית בשם איליה קפיטולינה ונאסר על היהודים להיכנס אליה; שם הפרובינקיה שונה מ"יהודה" ל"סוריה־פלשתינה"; אבדה התקווה לעצמאות. דמוגרפי – אבדות כבדות בנפש, רבים נמכרו לעבדות, יהודה התרוקנה כמעט מתושביה היהודים ונוכרים התיישבו בה, והמרכז היהודי עבר לגליל. דתי – גזרות השמד (איסור לימוד תורה, ברית מילה ומצוות נוספות), הוצאת חכמים להורג (רבי עקיבא). כלכלי – הרס יישובים, הפקעת קרקעות. השפעה על המשך הקיום בארץ: היהודים הלכו ונעשו מיעוט בארצם; מרכז החיים עבר מיהודה לגליל (אושא, בהמשך בית שערים, ציפורי וטבריה); נפגעה הזיקה לירושלים ולארץ; הגירה לבבל ולתפוצות וחיזוק המרכז בבבל; זנחו את דרך המרד והתמקדו בשמירת הקיום בדרכי לימוד והשלמה עם השלטון.
מה השאלה מבקשת: להציג שתיים מן התוצאות של מרד בר כוכבא, כל אחת מתחום אחר, ולהסביר את ההשפעה של תוצאות אלה על המשך הקיום היהודי בארץ־ישראל.
תשובה מלאה:
תוצאה ראשונה – בתחום הדמוגרפי: המרד, שדוכא בסביבות 135 לספירה, הסתיים באבדות כבדות מאוד בנפש. רבים נהרגו בקרבות, ברעב ובמצורים, ורבים נשבו ונמכרו לעבדות. לפי דיו קאסיוס נהרסו עשרות מבצרים ומאות כפרים (המספרים שהוא מוסר הם הערכה של היסטוריון עתיק). יהודה – אזור ההר שסביב ירושלים, שהיה לב היישוב היהודי – התרוקנה כמעט מתושביה היהודים, ונוכרים התיישבו במקומם.
תוצאה שנייה – בתחום המדיני: הקיסר אדריאנוס הפך את ירושלים לעיר רומאית אלילית בשם "איליה קפיטולינה", ועל היהודים נאסר להיכנס אליה. שם הפרובינקיה שונה מ"יהודה" ל"סוריה־פלשתינה", כדי לטשטש את הקשר בין העם היהודי לארצו. היהודים נאלצו להשלים עם שלטון זר, והתקווה לעצמאות מדינית נגוזה לדורות רבים.
ההשפעה על המשך הקיום היהודי בארץ־ישראל:
ההשפעה של התוצאה הדמוגרפית: בעקבות ההרג, השבי וההגירה התמעטה מאוד האוכלוסייה היהודית בארץ, ומרכז היישוב היהודי עבר מיהודה לגליל. שם התחדשו מוסדות ההנהגה – תחילה באושא, ובהמשך בבית שערים, בציפורי ובטבריה. עם הזמן הלכו היהודים ונעשו מיעוט בארצם. רבים היגרו לבבל ולארצות אחרות, והמרכז היהודי בבבל התחזק בהדרגה עד שקנה לו מעמד מרכזי בעולם היהודי, על חשבון ארץ־ישראל.
ההשפעה של התוצאה המדינית: היהודים איבדו את ירושלים, עיר הקודש ובירתם, ולא יכלו אפילו להיכנס אליה. שינוי שם הפרובינקיה ביטא את ניסיונה של רומא לנתק את העם מארצו, ופגע בזיקה בין העם היהודי לארץ־ישראל בעיני העולם. אובדן התקווה לעצמאות הוביל את ההנהגה היהודית לזנוח את דרך המרד: מכאן ואילך התמקדו החכמים והנשיאים בשמירה על הקיום היהודי בארץ באמצעות לימוד תורה, בניית מוסדות קהילה והשלמה עם השלטון הרומי.
לסיכום, הידלדלות האוכלוסייה ואובדן ירושלים והעצמאות החלישו מאוד את הקיום היהודי בארץ־ישראל, העבירו את מרכזו לגליל ופתחו את הדרך לעלייתם של מרכזי התפוצות.
למה זה מקבל ניקוד מלא: מוצגות שתי תוצאות משני תחומים שונים, כל אחת מפורטת בעובדות מדויקות, ולכל אחת מוסברת השפעתה על המשך הקיום היהודי בארץ (מעבר לגליל, היהודים נעשו מיעוט, עליית בבל, ניתוק מירושלים וזניחת דרך המרד). מקובלות גם תוצאות אחרות: בתחום הדתי – גזרות השמד, שאסרו לימוד תורה, ברית מילה ומצוות נוספות, והוצאתם להורג של חכמים, ובהם רבי עקיבא – וחכמים רבים עזבו את הארץ; בתחום הכלכלי – הרס יישובים והפקעת קרקעות, שערערו את בסיס הקיום והגבירו את ההגירה.
טעות נפוצה: להציג שתי תוצאות מאותו תחום, להציג תוצאות בלי להסביר את השפעתן על המשך הקיום בארץ, או לבלבל עם תוצאות המרד הגדול (חורבן בית המקדש היה בשנת 70 לספירה).