בגרות בהיסטוריה 22262 - חורף מאוחר 2021
היסטוריה – שאלון 22262 (אקסטרניים, בית שני) · חורף מאוחר · 4 שאלות · 1:30 שעות
בחינת הבגרות בהיסטוריה, חורף מאוחר 2021, כל 4 השאלות כמו בשאלון, והמקורות שבשאלון. לכל סעיף יש פתרון מלא: מה השאלה מבקשת, תשובה כמו שכותבים אותה בבחינה, ולמה היא מקבלת ציון מלא.
הוראות הבחינה (כמו בשאלון)
א. משך הבחינה: שעה וחצי.
ב. מבנה השאלון ומפתח ההערכה: בשאלון זה פרק אחד ובו ארבע שאלות.
ענה על שתי שאלות.
מן השאלות שתבחר לענות עליהן, חובה לבחור לפחות שאלה אחת שיש בה מקור.
(50 × 2) סך הכול — 100 נקודות.
שים לב: תלמיד שאושר לו מבחן מותאם אינו חייב לבחור בשאלה שיש בה מקור.
ג. חומר עזר מותר בשימוש: אין.
ד. המלצה לחלוקת זמן: כ־40 דקות לכל שאלה.
כתוב במחברת הבחינה בלבד. רשוֹם "טיוטה" בראש כל עמוד המשמש טיוטה.
כתיבת טיוטה בדפים שאינם במחברת הבחינה עלולה לגרום לפסילת הבחינה.
ההנחיות בשאלון זה מנוסחות בלשון זכר ומכוונות לנבחנות ולנבחנים כאחד.
בית שני — מעם מקדש לעם הספר
ענה על שתיים מן השאלות 1-4 (לכל שאלה — 50 נקודות).
מן השאלות שתבחר לענות עליהן, חובה לבחור לפחות שאלה אחת שיש בה מקור.
שאלה 1 · מקור — הורדוס מלך "חסות"
הסבר כיצד מחבר הקטע רואה את הדמות של הורדוס. הצג מתוך הקטע שתי פעולות של הורדוס שאפשר לבסס עליהן תפיסה זו.
על פי הקטע, הצג את הדמות של הורדוס בעיני בני תקופתו. הבא שתי דוגמאות לביסוס תפיסתם על פי מה שלמדת.
◂ פתרון מלא לשאלה 1
סעיף א
התפיסה של שליט: הורדוס היה שליט חדשן, נועז ובעל ראייה רחבה, שמדיניותו היטיבה עם העם היהודי ותרמה לו, ולכן ראוי להעריך אותו ולא רק לגנות אותו ("הורדוס היה שליט בעל דמיון ועין רואה"; "אחד המחדשים המדיניים עַזֵּי הלב וחריפי השכל הגדולים, שקמו לעם היהודי"; "ההיסטוריון של ימינו חייב לכנותו בשם היאה לו: הורדוס מלך ישראל"). שתי פעולות מן הקטע: (1) פיתוח דרכי המסחר ומרכזים עירוניים, שהביאו עושר לממלכה – "הרבה שָׁקַד המלך גם על פיתוח דרכי המסחר", "הבין את הצורך הדוחק במרכזים עירוניים לפיתוח מסחר הארץ"; (2) פיתוח ירושלים כמרכז סחר הפנים, כמקום מגורים לתושבים רבים וכמקום נוח לעסקים – "השתדל לסייע לה על ידי פיתוח העיר גם מצד יכולתה לשמש מקום מגורים לתושבים רבים וגם מצד רווחתם של עסקים". (מקובל גם: קידום החקלאות והעושר – "החקלאות לא הייתה המקור היחיד לעושר שהביא שלטונו של הורדוס".)
מה השאלה מבקשת: שני חלקים. (1) להסביר איך אברהם שליט, מחבר הקטע, רואה את הורדוס. (2) להציג מתוך הקטע שתי פעולות של הורדוס שמבססות את התפיסה הזאת.
תשובה מלאה:
חלק ראשון – תפיסת הורדוס בעיני שליט:
אברהם שליט רואה בהורדוס שליט חדשן, נועז ובעל ראייה רחבה, שמדיניותו היטיבה עם העם היהודי ותרמה לו. לדעתו יש להעריך את הורדוס על פי מפעליו, ולא לזכור אותו רק בגלל מעשי האכזריות שלו. בקטע: "הורדוס היה שליט בעל דמיון ועין רואה"; שליט רואה בו "אחד המחדשים המדיניים עַזֵּי הלב וחריפי השכל הגדולים, שקמו לעם היהודי בתקופה העתיקה". שליט אף מבקר את מנהיגי האומה בני תקופתו, ש"השכיחו במתכוון את זכרו של הורדוס מלב האומה" ו"את הטוב שעשה הורדוס שכחו", וקובע: "ההיסטוריון של ימינו חייב לכנותו בשם היאה לו: הורדוס מלך ישראל". כלומר, שליט מבקש לתקן את התדמית השלילית של הורדוס ולהציג אותו כמלך יהודי גדול, שתרם לעמו ולארצו.
חלק שני – שתי פעולות של הורדוס מן הקטע:
פעולה ראשונה – פיתוח המסחר ודרכי המסחר והקמת מרכזים עירוניים: הורדוס לא הסתפק בחקלאות כמקור העושר של הממלכה, ופעל לגיוון הכלכלה. בקטע: "החקלאות לא הייתה המקור היחיד לעושר שהביא שלטונו של הורדוס. הרבה שָׁקַד המלך גם על פיתוח דרכי המסחר", והוא "הבין את הצורך הדוחק במרכזים עירוניים לפיתוח מסחר הארץ". פעולה זו מבססת את תפיסתו של שליט, משום שהיא מעידה על "דמיון ועין רואה" – על שליט שהבין את צורכי הכלכלה ופעל להגדיל את העושר של הממלכה ושל תושביה.
פעולה שנייה – פיתוח ירושלים, בירת הממלכה: הורדוס פעל לחזק את ירושלים לא רק כמרכז הדתי והרוחני של הארץ, אלא גם כמרכז כלכלי. בקטע: ירושלים הייתה "גם עיקר מרכזו של סחר הפְּנִים", והורדוס "השתדל לסייע לה על ידי פיתוח העיר גם מצד יכולתה לשמש מקום מגורים לתושבים רבים וגם מצד רווחתם של עסקים". פעולה זו מבססת את התפיסה של הורדוס כשליט שהיטיב עם העם היהודי: פיתוח הבירה שיפר את תנאי המגורים והפרנסה של תושביה וחיזק את מעמדה כמרכז של הארץ כולה.
לסיכום, על פי שליט, הפעולות הכלכליות והעירוניות של הורדוס מוכיחות שהיה מדינאי נבון וחדשן, ולכן ראוי לתואר "הורדוס מלך ישראל".
למה זה מקבל ניקוד מלא: התפיסה של מחבר הקטע מוסברת בבירור (שליט חדשן וראוי להערכה, שהיטיב עם העם) ומעוגנת בציטוטים; מוצגות שתי פעולות נפרדות מתוך הקטע, כל אחת עם ציטוט ועם הסבר כיצד היא מבססת את התפיסה. מקובלת גם הפעולה של קידום החקלאות והעושר: "החקלאות לא הייתה המקור היחיד לעושר שהביא שלטונו של הורדוס".
טעות נפוצה: להביא פעולות מן הידע (למשל שיפוץ בית המקדש או בניית קיסריה) – השאלה מבקשת פעולות "מתוך הקטע"; או לתאר את הדמות בעיני בני תקופתו במקום בעיני מחבר הקטע.
סעיף ב
בעיני בני תקופתו: שליט רשע, אכזר ועריץ, שמעשיו עוררו זוועה ובוז, ושנחשב זר ולא מלך יהודי של ממש ("שנתמלאו זוועה ושאט נפש [בוז] למראה דרכיו ומעשיו של המלך"; "את הזוועות שמרו לדורות"; "הורדוס הרשע" ו"העבד האדומי"). שתי דוגמאות מן הידע: (1) רדף וחיסל את בית חשמונאי ותומכיו – אריסטובולוס השלישי, הורקנוס השני, אשתו מרים החשמונאית ובניו ממנה; (2) משטר עריצות וטרור – איסור כינוסים, רשת מרגלים, כליאת חשודים במבצרים, הוצאה להורג של מתנגדים, ובהם רבים מחברי הסנהדרין שתמכו ביריבו, ומינוי והדחה של כוהנים גדולים כרצונו. (מקובל גם: מוצאו האדומי ואימוץ מנהגים זרים – משחקים ותחרויות בנוסח היווני־רומי ומקדשים לכבוד הקיסר בקיסריה ובסבסטי; העלאת הצעירים שהורידו את נשר הזהב משער המקדש על המוקד.)
מה השאלה מבקשת: להציג על פי הקטע איך נתפס הורדוס בעיני בני תקופתו, ולהביא מן הידע שתי דוגמאות שמבססות את התפיסה הזאת.
תשובה מלאה:
על פי הקטע, בני תקופתו של הורדוס ראו בו שליט רשע, אכזר ועריץ, שמעשיו עוררו בהם זוועה ובוז, ואף ראו בו זר – לא מלך יהודי של ממש. בקטע: בני תקופתו "נתמלאו זוועה ושאט נפש [בוז] למראה דרכיו ומעשיו של המלך בעסקי הציבור והיחיד"; מנהיגי האומה שכחו את הטוב שעשה "ואת הזוועות שמרו לדורות עד שנשאר רק השם 'הורדוס הרשע' ו'העבד האדומי'". הכינוי "העבד האדומי" מבטא זלזול במוצאו: הורדוס היה בנו של אנטיפטרוס האדומי, ממשפחה אדומית שהתגיירה, ששירתה את המלכים החשמונאים ועלתה לגדולה בחסות רומא.
דוגמה ראשונה – רדיפת בית חשמונאי: הורדוס, שהוכרז מלך בידי הסנאט הרומי בשנת 40 לפנה"ס ושלט מ־37 לפנה"ס, ראה בבית חשמונאי – השושלת הלגיטימית בעיני העם – איום על שלטונו. הוא דאג להטבעתו של אריסטובולוס השלישי, אחיה של אשתו, הכוהן הגדול הצעיר שהעם אהד; הוציא להורג את הורקנוס השני הזקן; הוציא להורג את אשתו מרים החשמונאית, ובהמשך גם את שני בניו ממנה, אלכסנדר ואריסטובולוס. רצח בני משפחתו ובני השושלת הנערצת עורר זוועה בעם והוא מבסס את הדימוי של "הורדוס הרשע".
דוגמה שנייה – משטר עריצות וטרור: הורדוס אסר על התושבים להתכנס, הפעיל רשת של מרגלים ומלשינים, כלא חשודים במבצרים והעניש באכזריות כל מי שנחשד בהתנגדות. כשתפס את השלטון הוציא להורג רבים מראשי התומכים ביריבו החשמונאי אנטיגונוס, ובהם רבים מחברי הסנהדרין, ומינה במקומם אנשים נאמנים לו; הוא גם מינה והדיח כוהנים גדולים כרצונו. בסוף ימיו (4 לפנה"ס), כשצעירים הורידו את נשר הזהב שהציב מעל שער בית המקדש, הורה להעלות את מנהיגיהם על המוקד. מעשים אלה מסבירים את ה"זוועה ושאט נפש" שחשו בני תקופתו.
לסיכום, בני תקופתו של הורדוס חוו על בשרם את רציחותיו ואת משטר הטרור שלו, ולכן זכרו אותו כ"הורדוס הרשע" וכ"העבד האדומי", ולא כמדינאי חדשן כפי ששליט מבקש לראות אותו.
למה זה מקבל ניקוד מלא: התפיסה של בני התקופה מוצגת ומעוגנת בציטוטים מן הקטע (זוועה ושאט נפש; "הורדוס הרשע"; "העבד האדומי"); מובאות שתי דוגמאות נפרדות ומפורטות מן הידע (מי, מה, מתי), וכל אחת קשורה לתפיסה של הורדוס כרשע ועריץ. מקובל גם: מוצאו האדומי ואימוץ מנהגים זרים ליהדות – תחרויות ומשחקים בנוסח היווני־רומי ובניית מקדשים לכבוד הקיסר אוגוסטוס בקיסריה ובסבסטי – כביסוס לכינוי "העבד האדומי" ולבוז כלפיו.
טעות נפוצה: להביא דוגמאות על מפעלי הבנייה של הורדוס – הן מבססות את תפיסתו של שליט, לא את התפיסה של בני תקופתו; או להביא את שתי הדוגמאות מן הקטע במקום מן הידע.
שאלה 2 · מקור — המרד הגדול ותוצאותיו
הסבר על פי הקטע ועל פי מה שלמדת, את הגורמים למרד הגדול.
הצג את תוצאות המרד בתחום הכלכלי ובתחום הדמוגרפי.
◂ פתרון מלא לשאלה 2
סעיף א
מן הקטע: (1) המתח בין החזון היהודי של עצמאות מדינית והאמונה ש"אין ליהודים אדון מלבד האלוהים" ובין המציאות של שלטון רומי, שבה "יהודה הייתה רק אחת מהפרובינציות הרבות הנתונות למרותה" – אי־השלמה עם אובדן החירות המדינית ועם השלטון הזר; (2) התעצמות האמונה המשיחית – "התגברות התקווה המשיחית ובציפייה לגאולה הקרובה", ש"הפיחה ביטחון בלב הלוחמים היהודים" ויצרה ציפייה ל"התערבות אלוהית". מן הידע: (3) העריצות של הנציבים ופגיעתם בדת ובמקדש – פילטוס (סמלי הצבא בירושלים, כספי המקדש לאמת המים), פלורוס (17 כיכר מאוצר המקדש וטבח בירושלים, 66 לספירה); (4) העוינות בין יהודים לנוכרים והעדפת הנוכרים בידי השלטון – המהומות בקיסריה (66 לספירה). (מקובל גם: מצוקה כלכלית – מיסים כבדים, קיטוב חברתי, נישול מאדמות ואבטלה; צמיחת קבוצות הקנאים; היעדר מנהיגות יציבה ושחיתות בכהונה הגדולה; המתח בין חיילים רומאים ליהודים; ניסיון קליגולה להציב את פסלו במקדש.)
מה השאלה מבקשת: להסביר את הגורמים למרד הגדול (66 לספירה) – גם על פי הקטע (בציטוטים) וגם על פי הידע. כאן מוסברים שני גורמים מן הקטע ושני גורמים מן הידע.
תשובה מלאה:
המרד הגדול ברומאים פרץ בשנת 66 לספירה, לאחר כשישים שנה של שלטון ישיר של נציבים רומאים ביהודה (משנת 6 לספירה). ההיסטוריון מנחם שטרן מסביר שההתנגשות הייתה "תוצאה של מתח עצום בין חזון למציאות", ולצד זה פעלו גורמים נוספים.
גורם ראשון (מן הקטע) – אי־השלמה עם השלטון הזר ועם אובדן החירות המדינית: בקטע, "מצד אחד הייתה ההשקפה היהודית בדבר חזון עתידו של עם ישראל מבחינה מדינית, והאמונה שאין ליהודים אדון מלבד האלוהים". "מצד אחר, במציאות שלטה הקיסרות הרומית האדירה והכול יכולה, ויהודה הייתה רק אחת מהפרובינציות הרבות הנתונות למרותה". כלומר, רבים מן היהודים לא השלימו עם כך שעם ישראל, שחזונו עצמאות בארצו, משועבד לשלטון זר. ההשקפה שאין לקבל שום אדון זולת האל הייתה עיקרון מרכזי של הקנאים; כבר בשנת 6 לספירה, עם המעבר לשלטון ישיר ומפקד האוכלוסין של רומא, קרא יהודה הגלילי לסרב לשלטון רומא. ככל שגבר הפער בין החזון למציאות, גבר המתח שהוביל להתנגשות.
גורם שני (מן הקטע) – התעצמות האמונה המשיחית: לפי שטרן, "מתח זה מצא את פורקנו בהתגברות התקווה המשיחית ובציפייה לגאולה הקרובה". "האמונה המשיחית היא שהפיחה ביטחון בלב הלוחמים היהודים", ו"עד שלא עלו הלהבות מהר הבית, הם ציפו להתערבות אלוהית שתציל את בית המקדש ותדביר את האויבים". האמונה שהגאולה קרובה ושהאל יעמוד לצד הלוחמים נתנה ליהודים את התעוזה לצאת נגד המעצמה החזקה בעולם, למרות הפער העצום בכוחות – ולכן היא גורם מרכזי לפרוץ המרד ולהמשך הלחימה.
גורם שלישי (מן הידע) – העריצות של הנציבים ופגיעתם בדת ובמקדש: הנציבים הרומאים שלטו ביד קשה, רבים מהם היו מושחתים, ופעמים רבות פגעו ברגשות הדתיים של היהודים. פונטיוס פילטוס הכניס לירושלים סמלי צבא שעליהם דמות הקיסר, ולקח כספים מאוצר המקדש כדי לבנות אמת מים. הנציב האחרון, גסיוס פלורוס, לקח בשנת 66 לספירה 17 כיכר מאוצר המקדש, וכשהעם מחה – שלח את חייליו לטבוח בתושבי ירושלים. מעשים אלה שכנעו רבים שהשלטון הרומי אינו מכבד את דתם ואת המקדש, וזמן קצר אחר כך הורה אלעזר בן חנניה לבטל את הקורבן שהוקרב במקדש לשלום הקיסר – מעשה שסימן את תחילת המרד.
גורם רביעי (מן הידע) – העוינות בין יהודים לנוכרים: בערים המעורבות, ובראשן קיסריה, התגברו המתחים בין היהודים ובין התושבים הנוכרים, והשלטון הרומי העדיף בדרך כלל את הנוכרים – בקיסריה הוכרע המאבק על השליטה בעיר לטובתם. בשנת 66 לספירה פרצו בקיסריה מהומות סביב בית הכנסת של היהודים, והנציב לא הגן עליהם. היהודים חשו מופלים לרעה ובלי הגנה, והמהומות בקיסריה היו מן הניצוצות שהציתו את המרד.
לסיכום, המתח בין החזון היהודי לחירות ובין המציאות של שלטון רומא, שמצא את פורקנו באמונה המשיחית, הצטרף לעריצות הנציבים ולעוינות עם הנוכרים – ויחד הובילו לפרוץ המרד הגדול.
למה זה מקבל ניקוד מלא: מוסברים גורמים מן הקטע (כל אחד מעוגן בציטוט ומוסבר כיצד הוביל למרד) וגורמים מן הידע (כל אחד עם עובדות היסטוריות מדויקות), כפי שהשאלה דורשת – "על פי הקטע ועל פי מה שלמדת". גורמים נוספים מן הידע שמתקבלים: מצוקה כלכלית חמורה – נטל מיסים כבד, קיטוב חברתי, נישול מאדמות ואבטלה; צמיחת קבוצות הקנאים והסיקריים, שהשפעתן גברה עם התסכול והייאוש; היעדר מנהיגות יציבה ומוסכמת – הנציבים מינו והדיחו כוהנים גדולים, והכהונה נתפסה כמושחתת ומשתפת פעולה עם רומא; המתח בין חיילים רומאים ליהודים (למשל המהומה בפסח בימי הנציב קומנוס); הפגיעה במעמד ירושלים והמקדש, ובכלל זה צו הקיסר קליגולה (בסביבות 40 לספירה) להציב את פסלו במקדש – צו שלא בוצע.
טעות נפוצה: להסתפק בגורמים מן הקטע בלבד או מן הידע בלבד; או לטעון שפסל של הקיסר הוצב במקדש – קליגולה רק הורה על כך, והצו לא בוצע.
סעיף ב
כלכלי: הרס יישובים רבים, שדות ויערות והשחתת היבול; הפקעת קרקעות של יהודים בידי השלטון הרומי ומכירתן או החכרתן לאחרים (למשל יישוב חיילים משוחררים באמאוס – מוצא); "מס היהודים" – שתי הדרכמות שכל יהודי שילם למקדש הועברו למקדש יופיטר ברומא; מיסים ועבודות כפייה; אובדן ההכנסות שהיו קשורות למקדש ולעלייה לרגל. דמוגרפי: אבדות כבדות בנפש – רבים נהרגו בקרבות, ברעב ובמגפות (המספרים במקורות הקדומים מוגזמים); רבים נשבו ונמכרו לעבדות, ושבויים נלקחו לרומא; התמעטות האוכלוסייה היהודית בארץ, והתרוקנות ערים מיהודים והתיישבות נוכרים בהן (קיסריה).
מה השאלה מבקשת: להציג (לתאר, בלי להסביר סיבות) את תוצאות המרד הגדול בשני תחומים: הכלכלי והדמוגרפי.
תשובה מלאה:
המרד הגדול נמשך משנת 66 לספירה ועד נפילת ירושלים וחורבן בית המקדש בשנת 70 לספירה, והמבצרים האחרונים – ובראשם מצדה – נפלו כמה שנים אחר כך. לדיכוי המרד היו תוצאות קשות.
בתחום הכלכלי:
– הרס: יישובים רבים בגליל, ביהודה ובירושלים נהרסו במהלך המלחמה; שדות ויערות הושחתו והיבול נפגע, כך שבסיס הפרנסה החקלאי של האוכלוסייה התערער.
– הפקעת קרקעות: השלטון הרומי הפקיע קרקעות רבות של יהודים, וחלקן נמכרו או הוחכרו לאחרים; למשל, הקיסר אספסיאנוס יישב חיילים משוחררים באמאוס (מוצא) שליד ירושלים. משפחות רבות איבדו את אדמתן והפכו לאריסים.
– "מס היהודים": שתי הדרכמות (מחצית השקל) שכל יהודי, בארץ ובתפוצות, שילם בעבר לבית המקדש בירושלים, הועברו מעתה לאוצר הרומי, למקדש האל יופיטר ברומא – מס משפיל ומכביד.
– אובדן ההכנסות מן המקדש: עם החורבן פסקו העלייה לרגל והפעילות הכלכלית שהתקיימה סביב המקדש, וירושלים איבדה את מקור פרנסתה העיקרי.
בתחום הדמוגרפי:
– אבדות כבדות בנפש: רבים מן היהודים נהרגו בקרבות, במצור על ירושלים וברעב ובמגפות שפרצו בו. המספרים שמביאים ההיסטוריונים הקדומים (למשל יוסף בן מתתיהו) מוגזמים ואינם מדויקים, אך ברור שהאבדות היו כבדות מאוד.
– שבי ועבדות: רבים נשבו ונמכרו לעבדות, ושבויים רבים נלקחו לרומא והוצגו בתהלוכת הניצחון של טיטוס.
– שינוי בהרכב האוכלוסייה: האוכלוסייה היהודית בארץ התמעטה, וערים שבהן גרו יהודים התרוקנו מהם ונוכרים התיישבו בהן – כך למשל קיסריה, שבה נטבחו רבים מיהודיה עם פרוץ המרד, הפכה לעיר נוכרית.
לסיכום, המרד הגדול הסתיים בהרס כלכלי – הרס יישובים, נישול מקרקעות ומיסוי משפיל – ובפגיעה דמוגרפית קשה, שהחלישו מאוד את היישוב היהודי בארץ־ישראל.
למה זה מקבל ניקוד מלא: בכל אחד משני התחומים מוצגות כמה תוצאות מדויקות (כלכלי – הרס, הפקעת קרקעות, "מס היהודים"; דמוגרפי – הרג, שבי ועבדות, התמעטות ושינוי בהרכב האוכלוסייה), בלי לערבב בין התחומים. מקובלות גם תוצאות כמו עבודות כפייה ומיסים כבדים נוספים (כלכלי), ובריחה של יהודים מן האזורים שנהרסו (דמוגרפי).
טעות נפוצה: להציג את חורבן בית המקדש או התמוטטות מוסדות ההנהגה – אלה תוצאות בתחום הדתי והמדיני, שלא נשאלו; או להביא מספרי הרוגים כעובדה מוחלטת – המספרים במקורות שנויים במחלוקת, ועדיף לכתוב "אבדות כבדות".
שאלה 3 · חורבן בית המקדש וחכמי יבנה
הסבר מדוע גרם חורבן בית המקדש למשבר דתי־אמוני עמוק בעם היהודי, והצג שני ביטויים של משבר זה.
הצג שתי פעולות של חכמי יבנה, והסבר כיצד הן סייעו לעם היהודי להתמודד עם המשבר שנוצר בעקבות החורבן.
◂ פתרון מלא לשאלה 3
סעיף א
מדוע משבר: (1) המקדש היה מרכז עבודת ה' והמקום היחיד להקרבת קורבנות – עם חורבנו לא היה אפשר לקיים חלק ניכר מן המצוות (קורבנות, כפרה ביום הכיפורים, עלייה לרגל בשלוש הרגלים); (2) העם נשאר בלי מרכז רוחני־דתי ולאומי ובלי מוסדות ההנהגה שישבו בו (הכהונה, הסנהדרין); (3) התקוות המשיחיות שהאל יציל את מקדשו ואת עמו התבדו – עלתה השאלה אם האל נטש את עמו. שני ביטויים: (1) אבלות קיצונית וסגפנות – "רבו פרושין בישראל שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין" זכר לקורבנות ולנסכים שבטלו (ורבי יהושע התנגד להם); (2) ייאוש ושאלות קשות על צדקת האל ועל עתיד העם – ספרות החזון שנכתבה אחרי החורבן (חזון ברוך, חזון עזרא) שואלת מדוע הניח האל לגויים להחריב את מקדשו; תחושה שאין כפרה בלי קורבנות. (מקובל גם: חשש מעזיבת היהדות ומהתבוללות; התפוררות קבוצות שקיומן היה קשור למקדש, כמו הצדוקים.)
מה השאלה מבקשת: שני חלקים. (1) להסביר מדוע חורבן בית המקדש (70 לספירה) גרם למשבר דתי־אמוני עמוק. (2) להציג שני ביטויים של המשבר.
תשובה מלאה:
חלק ראשון – מדוע גרם החורבן למשבר דתי־אמוני:
בשנת 70 לספירה, בסוף המרד הגדול, החריבו הרומאים את ירושלים ושרפו את בית המקדש. החורבן גרם למשבר עמוק משלוש סיבות.
ראשית, בית המקדש היה מרכז עבודת ה' והמקום היחיד שבו הותר להקריב קורבנות. במקדש עבד הכוהן הגדול ביום הכיפורים כדי לכפר על חטאי העם, ואליו עלו לרגל בשלושת הרגלים – פסח, שבועות וסוכות. עם חורבנו לא היה אפשר לקיים חלק ניכר מן המצוות, והיהודים שאלו כיצד יעבדו את ה' וכיצד יכפרו על חטאיהם.
שנית, המקדש היה המרכז הרוחני, הדתי והלאומי של העם כולו, בארץ ובתפוצות, ובו ישבו מוסדות ההנהגה – הכהונה הגדולה והסנהדרין. עם החורבן נשאר העם בלי מרכז ובלי הנהגה מוכרת.
שלישית, רבים האמינו שהאל לא יניח לגויים לפגוע במקדשו, והלוחמים ציפו להתערבות אלוהית עד הרגע האחרון. כשהמקדש נשרף התבדו התקוות המשיחיות, ועלתה שאלה אמונית קשה: האם האל נטש את עמו ואת בריתו עמו?
חלק שני – שני ביטויים של המשבר:
ביטוי ראשון – אבלות קיצונית וסגפנות: לאחר החורבן קמו יהודים שנמנעו מאכילת בשר ומשתיית יין, משום שבשר ויין הוקרבו על המזבח, וכעת – כשבטלו הקורבנות והנסכים – לא ראו היתר ליהנות מהם. במסורת חז"ל נאמר: "כשחרב הבית בשניה רבו פרושין בישראל שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין". רבי יהושע התווכח איתם והראה להם שלפי היגיון זה אי אפשר לאכול גם לחם ולשתות מים, שגם הם היו קשורים לעבודת המקדש – ולימד שאין להתאבל יותר מדי, כי הציבור לא יוכל לעמוד בכך. הפרושים האבלים מבטאים את תחושת האובדן ואת הקושי להמשיך בחיים רגילים בלי מקדש.
ביטוי שני – ייאוש ושאלות על צדקת האל ועל עתיד העם: בספרות החזון שנכתבה בדור שאחרי החורבן, כמו חזון ברוך וחזון עזרא, מופיעות שאלות נוקבות: מדוע הניח האל לרומא הרשעה להחריב את מקדשו ולהשפיל את עמו הנבחר? גם במסורת חז"ל מובא שרבי יהושע, כשראה את המקדש חרב, אמר: "אוי לנו על זה שהוא חרב, מקום שמכפרים בו עונותיהם של ישראל" – כלומר, היה חשש שאין עוד דרך לכפרה. רבן יוחנן בן זכאי השיב לו שיש כפרה אחרת – גמילות חסדים – וזו כבר דרך ההתמודדות שהציעו חכמי יבנה. תחושת הייאוש עוררה חשש שחלק מן העם יעזוב את היהדות.
לסיכום, החורבן שלל מן העם את מרכז עבודת ה' ואת הנהגתו ונפץ את התקווה לגאולה, והמשבר התבטא באבלות קיצונית ובשאלות אמוניות קשות וייאוש.
למה זה מקבל ניקוד מלא: מוסבר מדוע החורבן גרם למשבר, בהתבססות על מה שהמקדש היה עבור העם (מרכז הפולחן והכפרה, מרכז רוחני ולאומי ומושב ההנהגה) ועל התבדות התקוות המשיחיות; מוצגים שני ביטויים נפרדים ומוחשיים של המשבר. ביטויים נוספים שמתקבלים: חשש מעזיבת היהדות ומהתבוללות; התפוררות קבוצות שמעמדן היה קשור במקדש (הכוהנים והצדוקים); פיצול ומחלוקות בעם בשאלה כיצד להמשיך בלי מקדש.
טעות נפוצה: להציג רק את התוצאות הכלכליות והדמוגרפיות של המרד במקום את המשבר הדתי־אמוני, או להציג את פעולות חכמי יבנה (שהן ההתמודדות עם המשבר ונשאלות בסעיף ב) כביטויים של המשבר.
סעיף ב
(1) שיקום מוסדות ההנהגה ביבנה – רבן יוחנן בן זכאי הקים מרכז ובית דין ביבנה, ובימי רבן גמליאל קמו בה הנשיאות ובית הדין הגדול (הסנהדרין) – סייע: מילא את חלל ההנהגה שנוצר עם החורבן, ונתן לעם מרכז מוסמך שקבע הלכה אחידה לכל היהודים (למשל קידוש החודש ועיבור השנה – לוח מועדים אחיד). (2) העברת המרכז הדתי מן המקדש אל בית הכנסת והתפילה – ביסוס התפילה בזמנים קבועים כתחליף לקורבנות וקביעת נוסח קבוע לתפילת שמונה עשרה – סייעה: אפשרה לעבוד את ה' ולכפר על חטאים בכל מקום, בלי מקדש, ולשמור על קהילה מלוכדת. (מקובל גם: תקנות ריב"ז – תקיעה בשופר בראש השנה שחל בשבת ביבנה, נטילת לולב בכל מקום כל שבעת ימי החג "זכר למקדש"; גיור בלי קורבן; חיזוק לימוד התורה ובתי המדרש; עקרון "גמילות חסדים" ככפרה במקום הקורבנות.)
מה השאלה מבקשת: להציג שתי פעולות של חכמי יבנה, ולהסביר לגבי כל אחת מהן כיצד סייעה לעם להתמודד עם המשבר שנוצר בעקבות החורבן.
תשובה מלאה:
לאחר חורבן הבית בשנת 70 לספירה הקים רבן יוחנן בן זכאי מרכז רוחני ומנהיגותי ביבנה. הוא ותלמידיו, ואחריו רבן גמליאל, פעלו כדי שהעם יוכל להמשיך להתקיים גם בלי מקדש.
פעולה ראשונה – שיקום מוסדות ההנהגה ביבנה: רבן יוחנן בן זכאי הקים ביבנה בית דין שבו ישבו חכמים, ובימי רבן גמליאל קמו ביבנה הנשיאות ובית הדין הגדול (הסנהדרין), שעסקו בחקיקה ובשיפוט. בית הדין ביבנה קידש את החודשים ועיבר את השנים, וכך קבע לוח שנה וסדר מועדים אחיד לכל העם, בארץ ובתפוצות.
כיצד סייעה: עם החורבן התמוטטו המוסדות שישבו בירושלים – הכהונה הגדולה והסנהדרין – והעם נשאר בלי הנהגה. המרכז ביבנה מילא את החלל: היה מוסד מוסמך שאליו פנו היהודים בשאלות, והוא קבע הלכה אחידה ומחייבת לכולם. כך נשמרה אחדות העם – כל היהודים חגגו את החגים באותו זמן ונהגו לפי אותה הלכה – והעם קיבל מרכז חדש במקום ירושלים.
פעולה שנייה – העברת מרכז הפולחן מן המקדש אל בית הכנסת והתפילה: חכמי יבנה ביססו את התפילה בזמנים קבועים כתחליף לעבודת הקורבנות במקדש, ובימי רבן גמליאל ביבנה נקבע נוסח קבוע לתפילת שמונה עשרה. בתי הכנסת הפכו למוקד של תפילה בציבור, קריאה בתורה ולימוד, ולמרכז החיים של הקהילה.
כיצד סייעה: המשבר נבע מכך שלא היה אפשר עוד לעבוד את ה' ולכפר על חטאים במקדש. התפילה נתנה דרך חלופית לעבודת ה' ולכפרה, שאפשר לקיים בכל מקום – בארץ ובתפוצות – ובכך הוכיחה שאפשר להמשיך בחיים יהודיים מלאים גם בלי מקדש. בית הכנסת, שנקרא "מקדש מעט", ליכד את בני הקהילה ושמר על זהותם היהודית. כך הפך העם בהדרגה מ"עם המקדש" ל"עם הספר".
לסיכום, חכמי יבנה מילאו את חלל ההנהגה באמצעות מוסדות חדשים ונתנו תחליף לעבודת המקדש באמצעות התפילה ובית הכנסת, ובכך עזרו לעם להתגבר על המשבר ולהמשיך להתקיים.
למה זה מקבל ניקוד מלא: מוצגות שתי פעולות נפרדות ומדויקות של חכמי יבנה, ולכל אחת מוסבר במפורש איזה היבט של המשבר היא פתרה (חלל ההנהגה; אובדן עבודת המקדש והכפרה). פעולות נוספות שמתקבלות: תקנות רבן יוחנן בן זכאי – תקיעה בשופר בראש השנה שחל בשבת ביבנה (במקום שיש בו בית דין) ונטילת לולב בכל מקום כל שבעת ימי חג הסוכות "זכר למקדש"; גיור בלי הקרבת קורבן; חיזוק לימוד התורה והקמת בתי מדרש; העיקרון שגמילות חסדים מכפרת כמו הקורבנות.
טעות נפוצה: להציג פעולה בלי להסביר כיצד היא עזרה להתמודד עם המשבר, או להציג תקנות של תקופה מאוחרת (למשל עריכת המשנה בידי רבי יהודה הנשיא, בסביבות שנת 200 לספירה) כפעולות של חכמי יבנה.
שאלה 4 · מרד בר כוכבא
הסבר שלוש מן הסיבות למרד בר כוכבא, והצג את השלבים העיקריים של המרד.
הסבר סיבה אחת לכישלון מרד בר כוכבא, והצג שתי תוצאות של כישלון המרד.
◂ פתרון מלא לשאלה 4
סעיף א
סיבות (שלוש): (1) תוכנית הקיסר אדריאנוס להקים על חורבות ירושלים עיר רומית אלילית – איליה קפיטולינה – שחיסלה את התקווה לבניין ירושלים והמקדש; (2) גזרות אדריאנוס – איסור מילה, שנתפס כפגיעה בברית בין העם לאלוהיו; (3) ציפיות משיחיות – בר כוכבא נתפס כמלך משיח, ורבי עקיבא תמך בו. (מקובל גם: המצב הכלכלי הקשה – הפקעת קרקעות, מיסים כבדים, עבודות כפייה ואספקת מזון לצבא; השנאה לשלטון הרומי; תמיכת חכמים; מרד התפוצות.) שלבים: (1) הכנות חשאיות וממושכות – מערות מסתור, ביצור יישובים וצבירת נשק; (2) פרוץ המרד (132 לספירה) והצלחה בתחילתו – הרומאים הופתעו, המורדים השתלטו על חלק ניכר מיהודה והקימו שלטון עצמאי (בר כוכבא "נשיא ישראל", מטבעות "לחרות ירושלים"); (3) המתקפה הרומית – אדריאנוס שלח צבא גדול בפיקוד יוליוס סוורוס, שדחק את המורדים, הרעיב אותם וכבש את מעוזיהם אחד אחד; (4) סוף המרד – נפילת ביתר (135 לספירה, בקירוב), מות בר כוכבא, ורדיפת המורדים שמצאו מחסה במערות מדבר יהודה.
מה השאלה מבקשת: שני חלקים. (1) להסביר שלוש סיבות למרד בר כוכבא. (2) להציג (לתאר) את השלבים העיקריים של המרד.
תשובה מלאה:
חלק ראשון – שלוש סיבות למרד:
מרד בר כוכבא פרץ בשנת 132 לספירה, בימי הקיסר אדריאנוס, כשישים שנה אחרי חורבן הבית השני.
סיבה ראשונה – הקמת איליה קפיטולינה: בסביבות שנת 130 לספירה, בעת ביקורו במזרח, החליט אדריאנוס לבנות על חורבות ירושלים עיר רומית אלילית בשם "איליה קפיטולינה", שבה יוקם מקדש לאל יופיטר. ההיסטוריון הרומי דיו קסיוס מציין החלטה זו כגורם למרד. משמעותה הייתה שירושלים לא תחזור להיות עיר יהודית ושהמקדש לא ייבנה מחדש – התקווה שליוותה את העם מאז החורבן נגוזה, והדבר דחף רבים למרוד.
סיבה שנייה – גזרות אדריאנוס ואיסור המילה: לפי מקור רומי, אדריאנוס אסר על מילה (חוקרים חלוקים בשאלה אם הגזירה קדמה למרד או הוטלה בעקבותיו). ברית המילה היא אות הברית בין עם ישראל לאלוהיו, ולכן איסורה נתפס כניסיון לפגוע בעצם קיומה של היהדות – והיהודים ראו במרד מלחמה על דתם.
סיבה שלישית – ציפיות משיחיות ותמיכת חכמים: בעם רווחה התקווה לגאולה קרובה ולבניין המקדש, והיא התמקדה בדמותו של שמעון בן כוסבה. רבי עקיבא, מגדולי החכמים, דרש עליו את הפסוק "דָּרַך כוכב מיעקב" וכינה אותו "מלך המשיח" – ומכאן כינויו "בר כוכבא". האמונה שבר כוכבא הוא המשיח, ותמיכתם של חכמים במרד, נתנו לעם את הביטחון לצאת נגד רומא ואת הלגיטימציה לכך.
חלק שני – השלבים העיקריים של המרד:
שלב ראשון – הכנות: המורדים התכוננו למרד במשך זמן רב ובחשאי: חפרו מערכות מסתור תת־קרקעיות ביישובי יהודה, ביצרו יישובים וצברו נשק (לפי דיו קסיוס, בעלי מלאכה יהודים ייצרו לרומאים נשק פגום בכוונה, כדי שיוחזר אליהם וישמש אותם).
שלב שני – פרוץ המרד והצלחה בתחילתו (132 לספירה): המרד פרץ לאחר שהקיסר עזב את האזור, והרומאים הופתעו. המורדים נלחמו בשיטות של מלחמת גרילה, השתלטו על חלק ניכר מיהודה והקימו שלטון עצמאי: בר כוכבא נקרא "נשיא ישראל", ניהל את השטח, החכיר קרקעות וטבע מטבעות עם כתובות כמו "שנת אחת לגאולת ישראל" ו"לחרות ירושלים".
שלב שלישי – המתקפה הרומית: אדריאנוס הבין את חומרת המצב, ריכז כוחות גדולים מרחבי האימפריה והעביר לארץ את אחד ממצביאיו הטובים, יוליוס סוורוס, מבריטניה. סוורוס נמנע מקרבות פתוחים: הוא תקף קבוצות קטנות של מורדים, ניתק אותם מאספקה, דחק אותם להתבצר ואז כבש את המעוזים בזה אחר זה.
שלב רביעי – סוף המרד: המורדים נדחקו אל ביתר, מעוזם האחרון שמדרום־מערב לירושלים, שנפלה לאחר מצור (בשנת 135 לספירה בקירוב; לפי המסורת בתשעה באב). בר כוכבא נהרג. המורדים ששרדו ובני משפחותיהם ברחו למערות במדבר יהודה, ושם נלכדו או מתו – בהן נמצאו מכתבי בר כוכבא ותעודות מתקופת המרד.
לסיכום, הקמת איליה קפיטולינה, גזרות הדת והתקוות המשיחיות הובילו למרד שהחל בהצלחה בזכות הכנות קפדניות, אך הסתיים במפלה מול המתקפה הרומית השיטתית.
למה זה מקבל ניקוד מלא: מוסברות שלוש סיבות נפרדות, לכל אחת עובדה היסטורית והסבר מדוע דחפה למרד; השלבים מוצגים לפי סדר הזמנים (הכנות, פרוץ והצלחה, מתקפה רומית, נפילת ביתר) עם פרטים מדויקים. סיבות נוספות שמתקבלות: המצב הכלכלי הקשה – הפקעת קרקעות, מיסים כבדים, עבודות כפייה ואספקת מזון לצבא הרומי; השנאה לשלטון הרומי; השפעת מרד התפוצות (115–117 לספירה) ודיכויו.
טעות נפוצה: לבלבל בין המרד הגדול (66–70 לספירה) ובין מרד בר כוכבא; להסביר סיבה בלי לקשר אותה לפרוץ המרד; או להציג את "השלבים" כרשימת תוצאות.
סעיף ב
סיבה לכישלון: עליונות צבאית ומספרית של רומא ואסטרטגיה רומית נבונה – אדריאנוס ריכז כוחות גדולים מרחבי האימפריה בפיקוד יוליוס סוורוס, שנמנע מקרבות פתוחים, תקף קבוצות קטנות, ניתק את המורדים מאספקה, דחק אותם להתבצר וכבש את מעוזיהם בזה אחר זה, עד נפילת ביתר. (מקובל גם: המורדים לא קיבלו סיוע מבחוץ; פיצול פנימי – חיכוכים בין בר כוכבא למפקדיו, מחלוקת בין החכמים.) שתי תוצאות: (1) דמוגרפית – אבדות רבות, מכירת רבים לעבדות, יהודה התרוקנה כמעט מיהודים ומרכז היישוב עבר לגליל; (2) מדינית – ירושלים נבנתה כעיר אלילית בשם איליה קפיטולינה ונאסר על היהודים להיכנס אליה, ושם הפרובינקיה שונה מיהודה לסוריה־פלשתינה. (מקובל גם: כלכלית – הרס יישובים, הפקעת קרקעות ומיסים כבדים; דתית – גזרות דת: איסור לימוד תורה ומילה, הוצאת חכמים להורג ובהם רבי עקיבא; עזיבת חכמים את הארץ וירידת מעמדה מול המרכז בבבל.)
מה השאלה מבקשת: שני חלקים. (1) להסביר סיבה אחת לכישלון מרד בר כוכבא. (2) להציג שתי תוצאות של כישלון המרד.
תשובה מלאה:
חלק ראשון – סיבה לכישלון המרד:
הסיבה: עליונות צבאית ומספרית של רומא, שהשתמשה באסטרטגיה נבונה. בתחילת המרד הצליחו המורדים בזכות ההכנות החשאיות והפתעת הרומאים, אך רומא הייתה המעצמה החזקה בעולם, ולא הייתה מוכנה להשלים עם מרד שעלול לעודד מרידות אחרות. הקיסר אדריאנוס ריכז ביהודה כוחות גדולים מרחבי האימפריה והעביר אליה את המצביא יוליוס סוורוס מבריטניה. סוורוס הבין שבקרב פתוח מול מורדים רבים ונואשים הוא עלול לספוג אבדות כבדות, ולכן נמנע מכך: הוא תקף קבוצות קטנות של מורדים, ניתק אותן מאספקה, הרעיב אותן, ודחק את המורדים להתבצר במעוזים – ואז כבש את המעוזים אחד אחד. מול צבא עצום ושיטתי כזה לא יכלו המורדים, שלא קיבלו שום סיוע מבחוץ, להחזיק מעמד לאורך זמן, והמרד הסתיים בנפילת ביתר (בשנת 135 לספירה בקירוב).
חלק שני – שתי תוצאות של כישלון המרד:
תוצאה ראשונה – בתחום הדמוגרפי: האוכלוסייה היהודית ספגה אבדות כבדות בנפש (המספרים שמביא דיו קסיוס מוגזמים כנראה, אך מעידים על היקף ההרס), ורבים מתושבי יהודה נמכרו לעבדות. יהודה התרוקנה כמעט מתושביה היהודים, ונוכרים התיישבו באזורים שבעבר היו מיושבים ביהודים. חלק ניכר מן האוכלוסייה היהודית שנותרה עבר לגליל, שהפך למרכז היהודי בארץ־ישראל.
תוצאה שנייה – בתחום המדיני: על חורבות ירושלים נבנתה העיר האלילית הרומית איליה קפיטולינה, ונאסר על היהודים להיכנס אליה. שם הפרובינקיה שונה מ"יהודה" ל"סוריה־פלשתינה", כדי לנתק את הקשר בין העם היהודי לארצו. תקוות העצמאות המדינית נגוזה, והיהודים השלימו עם החיים תחת שלטון זר לדורות רבים.
לסיכום, עליונותה הצבאית של רומא והאסטרטגיה של סוורוס הכריעו את המרד, וכישלונו הביא להתרוקנות יהודה מיהודים ולצעדים מדיניים שנועדו לנתק את העם מירושלים ומארצו.
למה זה מקבל ניקוד מלא: מוסברת סיבה אחת לכישלון – מה הייתה ולמה היא הכריעה את המרד – עם עובדות מדויקות (אדריאנוס, יוליוס סוורוס, האסטרטגיה, נפילת ביתר). מוצגות שתי תוצאות נפרדות ומפורטות. סיבות נוספות לכישלון שמתקבלות: המורדים לא קיבלו סיוע מבחוץ; פיצול פנימי – חיכוכים בין בר כוכבא למפקדים בצבאו, מחלוקת בין החכמים ופילוג בין בר כוכבא לחלק מן החכמים. תוצאות נוספות שמתקבלות: כלכלית – הרס יישובים רבים ביהודה, הפקעת קרקעות ומיסים כבדים; דתית – גזרות דת (איסור לימוד תורה, ברית מילה, שמירת שבת וסמיכת חכמים; מתקבלים גם איסור תפילה בציבור וביטול השיפוט היהודי), הוצאתם להורג של חכמים ובהם רבי עקיבא; חכמים רבים עזבו את הארץ, ומעמדה של ארץ־ישראל בעיני יהודי התפוצות ירד לטובת בבל.
טעות נפוצה: להציג כמה סיבות לכישלון בלי להסביר אף אחת לעומק (השאלה מבקשת סיבה אחת מוסברת), או להביא תוצאות של המרד הגדול – כמו חורבן בית המקדש, שהיה בשנת 70 לספירה.