בגרות בהיסטוריה 22262 - חורף 2021, מועד נבצרים
היסטוריה – שאלון 22262 (אקסטרניים, בית שני) · חורף, מועד נבצרים · 4 שאלות · 1:30 שעות
בחינת הבגרות בהיסטוריה, חורף 2021, מועד נבצרים, כל 4 השאלות כמו בשאלון, והמקורות שבשאלון. לכל סעיף יש פתרון מלא: מה השאלה מבקשת, תשובה כמו שכותבים אותה בבחינה, ולמה היא מקבלת ציון מלא.
הוראות הבחינה (כמו בשאלון)
א. משך הבחינה: שעה וחצי.
ב. מבנה השאלון ומפתח ההערכה: בשאלון זה פרק אחד ובו ארבע שאלות.
ענה על שתי שאלות.
מן השאלות שתבחר לענות עליהן, חובה לבחור לפחות שאלה אחת שיש בה מקור.
(50 × 2) סך הכול — 100 נקודות.
שים לב: תלמיד שאושר לו מבחן מותאם אינו חייב לבחור בשאלה שיש בה מקור.
ג. חומר עזר מותר בשימוש: אין.
ד. המלצה לחלוקת זמן: כ־40 דקות לכל שאלה.
כתוב במחברת הבחינה בלבד. רשוֹם "טיוטה" בראש כל עמוד המשמש טיוטה.
כתיבת טיוטה בדפים שאינם במחברת הבחינה עלולה לגרום לפסילת הבחינה.
ההנחיות בשאלון זה מנוסחות בלשון זכר ומכוונות לנבחנות ולנבחנים כאחד.
בית שני — מעם מקדש לעם הספר
ענה על שתיים מן השאלות 1-4 (לכל שאלה — 50 נקודות).
מן השאלות שתבחר לענות עליהן, חובה לבחור לפחות שאלה אחת שיש בה מקור.
שאלה 1 · השלטון הרומי בארץ־ישראל
מהו "מלך חסות"? הסבר כיצד שתיים מפעולותיו של הורדוס מעידות על היותו מלך חסות.
הצג שלושה תפקידים של הנציבים הרומאים בתקופת השלטון הרומי הישיר ביהודה.
◂ פתרון מלא לשאלה 1
סעיף א
מלך חסות: שליט מקומי שמונה בידי רומא (או קיבל את אישורה) ושלט בשמה בשטח שבחסותה; בענייני הפנים נהנה מעצמאות רבה, אך היה כפוף לרומא במדיניות החוץ, נדרש להיות נאמן לקיסר, לשמור על השקט, לסייע לרומא בכוחות צבא ולשלם לה מס, ומעמדו היה תלוי לגמרי בחסדיה. שתי פעולות של הורדוס: (1) הפגנת נאמנות לקיסר – בניית קיסריה (על שם הקיסר) ושומרון־סבסטיה (סבסטוס = אוגוסטוס ביוונית) ומקדשים לכבוד אוגוסטוס; (2) מעבר מהיר לצד המנצח – לאחר קרב אקטיום (31 לפנה"ס) הצהיר נאמנות לאוקטביאנוס, ומלכותו אושרה מחדש בידי הקיסר – הוכחה שמלכותו תלויה ברומא. (מקובל גם: נזקק לאישור הקיסר כדי לדון את בניו ולהוציאם להורג; צוואתו וחלוקת ממלכתו נקבעו בידי אוגוסטוס; שלח כוחות עזר למסע הרומאי לערב; קרבן לשלום הקיסר במקדש; שליחת בניו להתחנך ברומא; השבעת העם לנאמנות לקיסר.)
מה השאלה מבקשת: שני רכיבים. (1) להסביר מהו "מלך חסות". (2) להסביר כיצד שתיים מפעולותיו של הורדוס מעידות על היותו מלך חסות.
תשובה מלאה:
מהו מלך חסות: מלך חסות הוא שליט מקומי שרומא מינתה (או שקיבל את אישורה) כדי שישלוט בשמה בשטח שנמצא בחסותה, בדרך של "שלטון עקיף". בענייני הפנים של ממלכתו – ניהול, משפט, גביית מסים וצבא מקומי – נהנה מלך החסות מעצמאות רבה. אולם הוא היה כפוף לרומא: לא היה רשאי לנהל מדיניות חוץ עצמאית, נדרש להיות נאמן לקיסר, לשמור על השקט בממלכתו, לשלם מס לרומא ולסייע לה בכוחות צבא בעת הצורך. מעמדו היה תלוי לגמרי בחסדי רומא – היא שמינתה אותו, והיא שיכלה להדיחו. הורדוס היה מלך חסות כזה: הסנאט הרומי הכריז עליו כמלך יהודה בשנת 40 לפנה"ס, והוא שלט בפועל משנת 37 לפנה"ס ועד מותו בשנת 4 לפנה"ס.
פעולה ראשונה – הפגנת נאמנות לקיסר במפעלי הבנייה: הורדוס בנה על חוף הים עיר נמל חדשה ומפוארת וקרא לה קיסריה, על שם הקיסר אוגוסטוס, ובנה מחדש את העיר שומרון וקרא לה סבסטיה ("סבסטוס" – השם היווני של אוגוסטוס). בערים אלה, וגם בפניאס, הקים מקדשים לכבוד הקיסר. פעולות אלה מעידות על היותו מלך חסות, משום שבאמצעותן הפגין הורדוס בפומבי את נאמנותו ואת הכרת התודה שלו לקיסר, שבחסדו הוא מולך. מלך עצמאי לא היה צריך לרצות שליט זר; מלך חסות, שמעמדו תלוי ברומא, היה חייב לעשות זאת כל הזמן.
פעולה שנייה – מעבר לצד המנצח ברומא ואישור מלכותו מחדש: הורדוס היה בן חסותו של מרקוס אנטוניוס. כאשר ניצח אוקטביאנוס (לימים הקיסר אוגוסטוס) את אנטוניוס בקרב אקטיום (31 לפנה"ס), מיהר הורדוס להתייצב לפני המנצח (ברודוס, 30 לפנה"ס), הודה שהיה נאמן לאנטוניוס והבטיח שיהיה נאמן באותה מידה לאוקטביאנוס. אוקטביאנוס אישר את מלכותו ואף הרחיב את שטחי ממלכתו. פעולה זו מעידה על היותו מלך חסות, משום שהיא מראה שמלכותו לא נשענה על כוחו שלו, אלא על אישור השליט ברומא: כשהשליט ברומא התחלף, נאלץ הורדוס לבקש ממנו את אישור מלכותו מחדש.
לסיכום, מלך חסות הוא שליט מקומי בעל עצמאות פנימית, הכפוף לרומא ותלוי בה; פעולותיו של הורדוס – בניית ערים ומקדשים לכבוד הקיסר וההתייצבות לפני אוקטביאנוס לאחר אקטיום – מראות שזה בדיוק היה מעמדו.
למה זה מקבל ניקוד מלא: ההגדרה כוללת את שני צדי המעמד – עצמאות בענייני הפנים, מול כפיפות ותלות ברומא (נאמנות, מס, צבא, היעדר מדיניות חוץ עצמאית). מוצגות שתי פעולות מדויקות של הורדוס, ולכל אחת מוסבר במפורש כיצד היא מעידה על מעמד של מלך חסות. מקובלות גם פעולות אחרות: הורדוס נזקק לאישור הקיסר כדי להעמיד לדין את בניו ולהוציאם להורג; לאחר מותו קבע אוגוסטוס את חלוקת ממלכתו בין בניו (ארכלאוס, אנטיפס ופיליפוס) – כלומר אפילו הירושה הייתה בידי רומא; הורדוס שלח כוחות עזר למסע הצבאי הרומאי לערב; במקדש הוקרב קרבן לשלום הקיסר; הורדוס שלח את בניו להתחנך ברומא; הורדוס השביע את העם לנאמנות לקיסר ולמלך.
טעות נפוצה: להביא פעולות שנועדו לזכות בתמיכת היהודים (כמו שיפוץ בית המקדש) בלי לקשר אותן לתלות ברומא, או להגדיר מלך חסות רק כ"מלך שרומא מינתה" בלי להסביר את חובותיו כלפיה ואת העצמאות שהייתה לו בענייני הפנים.
סעיף ב
שלושה תפקידים: (1) שמירה על הסדר הציבורי ודיכוי כל ניסיון התנגדות או מרד, בפיקוד על כוח העזר של הצבא הרומאי בפרובינקיה; (2) גביית המיסים והעברתם לרומא (לשם כך נערך מפקד אוכלוסין בשנת 6 לספירה); (3) פיקוח על חיי הדת – מינוי הכוהנים הגדולים והדחתם. (מקובל גם: עמידה בראש המנהל של הפרובינקיה; סמכות שיפוט עליונה ובכלל זה דיני נפשות – הסמכות להוציא להורג.)
מה השאלה מבקשת: להציג שלושה תפקידים של הנציבים הרומאים ביהודה בתקופת השלטון הישיר.
תשובה מלאה:
בשנת 6 לספירה הדיח הקיסר אוגוסטוס את ארכלאוס בן הורדוס, ויהודה הפכה לפרובינקיה רומית שבראשה נציב רומאי, שמינה הקיסר. מקום מושבו של הנציב היה בקיסריה. לנציב היו כמה תפקידים.
תפקיד ראשון – שמירה על הסדר הציבורי ופיקוד על הצבא: הנציב היה אחראי לשקט בפרובינקיה, ולשם כך פיקד על כוח העזר של הצבא הרומאי שהוצב בה. הוא דיכא כל ניסיון של התנגדות או מרד, ובחגים, כשירושלים התמלאה בעולי רגל, הוצבו חיילים על גגות הסטווים של הר הבית כדי לפקח על ההמון.
תפקיד שני – גביית מיסים: הנציב היה אחראי לגביית המיסים מתושבי הפרובינקיה ולהעברתם לאוצר הרומי. לשם כך נערך עם הנהגת השלטון הישיר (6 לספירה) מפקד אוכלוסין ורכוש, שנועד לקבוע את חובות המס של כל אחד.
תפקיד שלישי – פיקוח על חיי הדת: הנציבים מינו את הכוהנים הגדולים והדיחו אותם לפי רצונם, ובמשך תקופה מסוימת אף החזיקו בידם את בגדי הכוהן הגדול ומסרו אותם לכוהן רק לקראת המועדים. כך שלט השלטון הרומי גם במוסד הדתי החשוב ביותר של היהודים.
לסיכום, הנציב ריכז בידיו סמכויות צבאיות, כלכליות ודתיות, ושלט ביהודה כנציג ישיר של רומא.
למה זה מקבל ניקוד מלא: מוצגים שלושה תפקידים נפרדים, וכל אחד מוסבר ומלווה בעובדה מן השלטון הישיר ביהודה. מקובלים גם: עמידה בראש המערכת המנהלית של הפרובינקיה; סמכות שיפוט עליונה, ובכלל זה דיני נפשות – הסמכות להוציא להורג.
טעות נפוצה: לתאר את מעשי העוול של הנציבים (שחיתות, פגיעה בדת) במקום את תפקידיהם, או לייחס לנציבים סמכויות של מלך חסות.
שאלה 2 · "המרד הגדול"
הסבר שלוש סיבות לפרוץ "המרד הגדול".
הצג שתיים מן התוצאות של "המרד הגדול", אחת בתחום הדתי ואחת בתחום הדמוגרפי.
◂ פתרון מלא לשאלה 2
סעיף א
שלוש סיבות: (1) עריצות הנציבים ופגיעתם בדת – שחיתות ועושק, ותקריות כמו הכנסת סמלי צבא עם דמות הקיסר לירושלים בידי פילטוס, ולקיחת 17 כיכר מאוצר המקדש בידי פלורוס (66 לספירה) וטבח בתושבי ירושלים; (2) המתח והעוינות בין יהודים לנוכרים והעדפת הנוכרים בידי השלטון – המהומות סביב בית הכנסת בקיסריה (66 לספירה); (3) תסיסה משיחית וצמיחת הקנאים והסיקריים, שקראו למאבק מזוין בשלטון רומא. (מקובל גם: מצוקה כלכלית – מיסים כבדים, עוני וקיטוב חברתי; היעדר מנהיגות יציבה ושחיתות בכהונה הגדולה; צו הקיסר קליגולה להציב את פסלו במקדש, שלא בוצע אך הבהיר שהמקדש בסכנה.)
מה השאלה מבקשת: להסביר שלוש סיבות לפרוץ המרד הגדול (66 לספירה) – לכל סיבה: מה היא, ולמה היא דחפה את היהודים למרוד.
תשובה מלאה:
המרד הגדול ברומאים פרץ בשנת 66 לספירה, לאחר כשישים שנה של שלטון ישיר של נציבים רומאים ביהודה (משנת 6 לספירה, למעט תקופה קצרה של שלטון אגריפס הראשון). כמה סיבות הצטברו והובילו לפריצתו.
סיבה ראשונה – עריצות הנציבים ופגיעתם בדת: רבים מן הנציבים היו מושחתים, ראו בתפקיד הזדמנות להתעשר ושלטו ביד קשה, ופעמים רבות פגעו ברגשות הדתיים של היהודים. פונטיוס פילטוס הכניס לירושלים סמלי צבא שעליהם דמות הקיסר, ולקח כספים מאוצר המקדש כדי לבנות אמת מים. הנציב האחרון, גסיוס פלורוס, לקח בשנת 66 לספירה 17 כיכר כסף מאוצר המקדש, וכשהעם מחה, שלח את חייליו לטבוח בתושבי ירושלים. מעשים אלה שכנעו רבים שהשלטון הרומי אינו מכבד את דתם ואת המקדש, ושאין דרך לחיות תחתיו – ולכן גבר הרצון למרוד.
סיבה שנייה – העוינות בין היהודים לנוכרים: בערים המעורבות בארץ, ובראשן קיסריה, התגברו המתחים בין היהודים ובין התושבים הנוכרים, והשלטון הרומי העדיף בדרך כלל את הנוכרים. בשנת 66 לספירה פרצו בקיסריה מהומות סביב בית הכנסת, כשאחד הנוכרים הקריב עופות בפתחו, והשלטון לא הגן על היהודים. היהודים חשו שהם מופלים לרעה ושאין להם הגנה, והמהומות בקיסריה היו מן הניצוצות שהציתו את המרד.
סיבה שלישית – התסיסה המשיחית וצמיחת הקנאים: בתקופת הנציבים גברה בעם האמונה שהגאולה קרובה, והופיעו מנהיגים ונביאים שהבטיחו ניסים וגאולה. במקביל צמחו קבוצות קנאים, ובהן הסיקריים, שטענו שאין לקבל שום שלטון מלבד שלטון האל, וקראו למאבק מזוין ברומאים. האמונה שהאל יעמוד לצד הלוחמים נתנה לרבים את התעוזה לצאת נגד המעצמה החזקה בעולם. בשנת 66 לספירה הורה אלעזר בן חנניה, סגן הכוהן הגדול, לבטל את הקרבן לשלום הקיסר במקדש – מעשה שסימן את תחילת המרד.
לסיכום, עריצות הנציבים ופגיעתם בדת, העוינות עם הנוכרים והתסיסה המשיחית שהזינה את הקנאים יצרו יחד מצב שבו רבים בעם השתכנעו שאין מנוס ממרד ברומא.
למה זה מקבל ניקוד מלא: מוצגות שלוש סיבות נפרדות, כל אחת מוסברת (מה קרה ולמה זה הוביל למרד) ומלווה בעובדה היסטורית מדויקת. סיבות נוספות שמתקבלות: מצוקה כלכלית – מיסים כבדים, עוני וקיטוב חברתי בין עשירים לעניים; היעדר מנהיגות יציבה ומוסכמת – הנציבים מינו והדיחו כוהנים גדולים, והכהונה הגדולה נתפסה כמושחתת ומשתפת פעולה עם רומא; צו הקיסר גאיוס קליגולה (בסביבות 40 לספירה) להציב את פסלו בבית המקדש – הצו לא בוצע, אך הבהיר ליהודים שהמקדש עלול להיות מחולל.
טעות נפוצה: למנות סיבות בלי להסביר כיצד כל אחת הובילה למרד, או לטעון שפסל הוצב במקדש – קליגולה רק הורה להציבו, והצו לא בוצע.
סעיף ב
תוצאה בתחום הדתי: חורבן בית המקדש (70 לספירה) – פסקו הקרבת הקורבנות והעלייה לרגל, ירושלים איבדה את מעמדה כמרכז הדתי והלאומי, ומוסדות ההנהגה שישבו בה (הסנהדרין בירושלים והכהונה) התמוטטו; העם היה צריך למצוא דרך לקיים את הדת בלי מקדש. תוצאה בתחום הדמוגרפי: אבדות כבדות בנפש – רבים נהרגו בקרבות, ברעב ובמצור, ורבים נשבו ונמכרו לעבדות; בערים מעורבות (כמו קיסריה) התמעטו היהודים ונוכרים תפסו את מקומם, וכך פחת חלקם של היהודים באוכלוסיית הארץ.
מה השאלה מבקשת: להציג שתי תוצאות של המרד הגדול: אחת בתחום הדתי ואחת בתחום הדמוגרפי.
תשובה מלאה:
המרד הגדול, שפרץ בשנת 66 לספירה, הסתיים בכיבוש ירושלים בידי טיטוס בשנת 70 לספירה (ובנפילת מצדה כמה שנים אחר כך). תוצאותיו היו קשות.
תוצאה בתחום הדתי – חורבן בית המקדש: בשנת 70 לספירה, בחודש אב, כבשו הרומאים את ירושלים ושרפו את בית המקדש. עבודת הקודש – הקרבת הקורבנות והעלייה לרגל בשלושת הרגלים – פסקה. ירושלים איבדה את מעמדה כמרכז הדתי והלאומי של העם, בארץ ובתפוצות, ומוסדות ההנהגה שישבו בה – הסנהדרין שבירושלים והכהונה – התמוטטו. העם נותר בלי מרכז דתי ובלי דרך לקיים את המצוות הקשורות במקדש, ובקרב רבים השתררו ייאוש ואבל. מכאן נבע הצורך לבנות מחדש את חיי הדת בלי מקדש – תפקיד שנטלו על עצמם רבן יוחנן בן זכאי וחכמי יבנה.
תוצאה בתחום הדמוגרפי – אבדות כבדות בנפש ושינוי בהרכב האוכלוסייה: רבים מן היהודים נהרגו בקרבות, ברעב ובמגפות שפרצו במהלך המצור על ירושלים. רבים אחרים נשבו ונמכרו לעבדות, ושבויים נלקחו לרומא (חלקם הוצגו בתהלוכת הניצחון של טיטוס). בערים המעורבות, כמו קיסריה, נטבחו רבים מן היהודים בפרוץ המרד, ונוכרים תפסו את מקומם. כך פחת מספר היהודים בארץ וקטן חלקם באוכלוסייתה.
לסיכום, בתחום הדתי הביא המרד לחורבן המקדש ולהתמוטטות המרכז הדתי בירושלים, ובתחום הדמוגרפי – להרג, לשבי ולהתמעטות האוכלוסייה היהודית בארץ.
למה זה מקבל ניקוד מלא: מוצגת תוצאה אחת מכל אחד משני התחומים שנדרשו, וכל אחת מפורטת בעובדות (תאריך החורבן, ביטול עבודת הקודש והתמוטטות המוסדות; הרג, שבי ועבדות, שינוי הרכב האוכלוסייה). מקובל גם בתחום הדתי: היעלמות הצדוקים, שכוחם נשען על המקדש, והעברת מחצית השקל ששילמו היהודים למקדש אל "מס היהודים" לטובת מקדש יופיטר ברומא.
טעות נפוצה: להביא בתחום הדמוגרפי מספרי הרוגים כעובדה – המספרים שמביא יוסף בן מתתיהו מוגזמים ושנויים במחלוקת, ועדיף לכתוב "אבדות כבדות"; או להציג תוצאה כלכלית (הפקעת קרקעות) במקום תוצאה דמוגרפית.
שאלה 3 · מקור — מירושלים ליבנה
לפניך קטע מן התלמוד העוסק בשאלת המשך החיים היהודיים לאחר חורבן בית המקדש.
הסבר את התגובה של רבים מן העם (הפרושין) על חורבן בית המקדש, ואת דרך ההתמודדות שרבי יהושע מציע.
בסס את דבריך על הקטע.
הצג שלושה תפקידים של בית הכנסת לאחר חורבן בית המקדש.
◂ פתרון מלא לשאלה 3
סעיף א
תגובת הפרושין: אבל קיצוני וסגפנות – פרישה מהנאות החיים ואיסור עצמי לאכול בשר ולשתות יין, משום שבשר ויין הוקרבו על המזבח ועכשיו בטלה עבודת המקדש: "רבו פרושין בישראל שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין"; "נאכל בשר שממנו היו מקריבים על גבי מזבח ועכשיו בָּטֵל [...]?". זו תגובה של ייאוש, שמבטאת תחושה שבלי מקדש אין טעם לחיים רגילים. דרך ההתמודדות של רבי יהושע: (1) מראה שהדרך הזאת מביאה לאבסורד – אם כך אין לאכול לחם, פירות ואף לשתות מים, שגם הם היו קשורים בעבודת המקדש: "אם כן לחם לא נאכל [...] מים לא נשתה"; (2) דרך ממוצעת – אסור לא להתאבל כלל, אך גם אסור להתאבל יותר מדי: "שלא להתאבל כל עיקר [...] אי אפשר [...] ולהתאבל יותר מדי אי אפשר", כי "אין גוזרים גזרה על הציבור אלא אם כן רוב ציבור יכולים לעמוד בה"; (3) זכר לחורבן בתוך חיים רגילים – "סד [מסייד] אדם את ביתו בסיד ומשייר [משאיר] בו דבר מועט". כלומר: לזכור את החורבן ולהמשיך לחיות, לא לשקוע בייאוש.
מה השאלה מבקשת: שני רכיבים, על סמך הקטע. (1) להסביר את התגובה של רבים מן העם (הפרושין) על חורבן בית המקדש. (2) להסביר את דרך ההתמודדות שמציע רבי יהושע. כל טענה מבוססת בציטוט מן הקטע.
תשובה מלאה:
חורבן בית המקדש השני בשנת 70 לספירה הביא למשבר עמוק בעם. הקטע מן התלמוד מתאר שתי דרכים להגיב עליו.
תגובת הפרושין – אבל קיצוני ופרישה מן החיים: בקטע: "כשחרב בית המקדש השני רבו פרושין בישראל שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין". הפרושין הם "אנשים שפרשו מהנאות החיים": הם גזרו על עצמם צער וסגפנות כביטוי לאבל על החורבן. כשרבי יהושע שאל אותם לפשר הדבר, הסבירו: "נאכל בשר שממנו היו מקריבים על גבי מזבח ועכשיו בָּטֵל [...]? נשתה יין שמנסכים [...] על גבי המזבח ועכשיו בטל?". כלומר, בעיניהם אי אפשר ליהנות ממה שהיה קשור לעבודת המקדש כשהמקדש עצמו חרב. זו תגובה של ייאוש: תחושה שבלי מקדש אין טעם לחיים רגילים ולשמחה, ושהחורבן צריך לשנות את כל אורח החיים. תגובה כזאת, אילו התפשטה, הייתה מסכנת את המשך החיים הנורמליים של העם.
דרך ההתמודדות של רבי יהושע – "שביל הזהב" בין שכחה לייאוש: רבי יהושע בן חנניה, מתלמידיו של רבן יוחנן בן זכאי, מציע דרך אחרת בשלושה שלבים.
ראשית, הוא מראה לפרושין שהדרך שלהם מובילה לאבסורד: "אם כן לחם לא נאכל [...] פירות לא נאכל שכבר בטלו ביכורים [...] מים לא נשתה שכבר בטל ניסוך המים". אם כל מה שהיה קשור במקדש ייאסר, לא יהיה אפשר לחיות כלל. הפרושין לא מצאו תשובה – "שתקו".
שנית, הוא קובע עיקרון של מידה ממוצעת: "שלא להתאבל כל עיקר [בכלל] אי אפשר שכבר נגזרה גזֵרה. ולהתאבל יותר מדי אי אפשר". כלומר, אסור לשכוח את החורבן, אך גם אסור לשקוע באבל שמשתק את החיים. הוא מנמק זאת בעיקרון הלכתי: "אין גוזרים גזרה על הציבור אלא אם כן רוב ציבור יכולים לעמוד בה" – הנהגה אחראית אינה מטילה על העם חובות שאין ביכולתו לעמוד בהן.
שלישית, הוא מציע דרך מעשית לשלב את זכר החורבן בחיי היום־יום: "סד [מסייד] אדם את ביתו בסיד ומשייר [משאיר] בו דבר מועט [קטע שאינו מסויד]". אדם ממשיך לבנות את ביתו ולחיות כרגיל, אך משאיר סימן קטן שמזכיר את החורבן. כך נשמר זכר המקדש בלי לוותר על החיים.
לסיכום, הפרושין הגיבו על החורבן באבל קיצוני ובפרישה מן החיים, ואילו רבי יהושע הציע לזכור את החורבן ולהמשיך לחיות – דרך מתונה שאפשרה לעם להתמודד עם המשבר ולהמשיך להתקיים בלי מקדש, ברוח פעולתם של חכמי יבנה.
למה זה מקבל ניקוד מלא: תגובת הפרושין מוסברת (אבל קיצוני, סגפנות, ייאוש) ומעוגנת בשני ציטוטים, כולל הנימוק שלהם (בשר ויין קשורים למזבח). דרך ההתמודדות של רבי יהושע מוסברת ומעוגנת בציטוטים: הרדוקציה לאבסורד, העיקרון של אבל במידה ("להתאבל יותר מדי אי אפשר" ו"אין גוזרים גזרה על הציבור..."), והפתרון המעשי של זכר לחורבן ("ומשייר [משאיר] בו דבר מועט"). מקובל גם להדגיש שהדרך של רבי יהושע מבטאת את השאיפה של חכמי הדור להתאים את החיים היהודיים למציאות החדשה ולמנוע ייאוש.
טעות נפוצה: לבלבל בין "פרושין" בקטע (אנשים שפרשו מהנאות החיים) לבין כת הפרושים; או להסביר רק את הצעת "הדבר המועט" בלי להסביר את העיקרון שמאחוריה – אבל במידה שהציבור יכול לעמוד בה.
סעיף ב
שלושה תפקידים: (1) מקום לתפילה בציבור, שבאה במקום עבודת הקורבנות במקדש; (2) מקום לקריאה בתורה ולימוד תורה בציבור, כך שהתורה הגיעה לכל אחד מבני הקהילה; (3) מרכז קהילתי – מקום התכנסות של הקהילה, לאירועים ולפעילויות חברתיות (סעודות מצווה, מושב בית הדין המקומי, אכסניה לעוברי אורח). (מקובל גם: בית הכנסת כ"מקדש מעט" – מוקד חלופי למקדש שמלכד את העם בכל מקום; מקום שבו נשמרו מנהגי המקדש, כמו ברכת כוהנים.)
מה השאלה מבקשת: להציג שלושה תפקידים של בית הכנסת לאחר חורבן בית המקדש.
תשובה מלאה:
בתי כנסת היו קיימים כבר בימי הבית השני, אך לאחר חורבן הבית בשנת 70 לספירה גדלה חשיבותם מאוד, והם הפכו למוקד החיים הדתיים והקהילתיים של העם – בארץ ובתפוצות.
תפקיד ראשון – מקום לתפילה בציבור: בבית הכנסת התכנסו בני הקהילה להתפלל יחד בזמנים קבועים. לאחר החורבן באה התפילה במקום עבודת הקורבנות: התפילות נקבעו כנגד הקורבנות (שחרית ומנחה כנגד קורבן התמיד), וחכמי יבנה קבעו נוסח קבוע לתפילת שמונה עשרה. כך יכלו היהודים להמשיך לעבוד את ה' גם בלי מקדש.
תפקיד שני – מקום לקריאה בתורה וללימוד תורה: בבית הכנסת קראו בתורה בציבור, הסבירו את הנקרא ולמדו בצוותא. כך נחשף כל אחד מבני הקהילה, גם מי שלא היה תלמיד חכם, לתורה, ולימוד התורה הפך לערך מרכזי שמלכד את העם במקום המקדש.
תפקיד שלישי – מרכז לחיי הקהילה: בית הכנסת היה מקום ההתכנסות של הקהילה. התקיימו בו פעילויות ואירועים חברתיים, כמו סעודות מצווה, ישב בו לעתים בית הדין המקומי, והוא שימש גם אכסניה לעוברי אורח. כך היה בית הכנסת מסגרת מאחדת, ששמרה על הקשר בין בני הקהילה ועל הזהות היהודית המשותפת בכל מקום שבו ישבו יהודים.
לסיכום, אחרי החורבן היה בית הכנסת מקום של תפילה, של לימוד ושל קהילה, ומשום כך כונה "מקדש מעט" – הוא מילא חלק מן החלל שהשאיר המקדש החרב.
למה זה מקבל ניקוד מלא: מוצגים שלושה תפקידים נפרדים וברורים, וכל אחד מוסבר בהקשר של המציאות שאחרי החורבן. מקובל גם: בית הכנסת כמקום שבו נשמרו מנהגי המקדש "זכר למקדש" (ברכת כוהנים בבית הכנסת, כשהכוהנים חולצים את נעליהם); בית הכנסת כמוקד דתי וחברתי חלופי למקדש, שמאפשר קיום יהודי בכל מקום.
טעות נפוצה: להציג שלושה תפקידים שהם בעצם אותו תפקיד (למשל "תפילה", "תפילה בשבת", "תפילה בחגים"), או לתאר את חשיבות בית הכנסת בכלליות בלי להציג תפקידים מוגדרים.
שאלה 4 · מקור — מרד בר כוכבא
לפניך קטע מדבריו של ההיסטוריון הרומאי דיו־קסיוס, המתאר את מרד בר כוכבא.
הסבר על פי הקטע ועל פי מה שלמדת את הסיבות למרד בר כוכבא.
הצג שתיים מן הפעולות שהביאו להישגים של היהודים עם פרוץ המרד.
הצג את תוצאות מרד בר כוכבא בשלושה מן התחומים: דמוגרפי, כלכלי, מדיני, דתי.
◂ פתרון מלא לשאלה 4
סעיף א
סיבות מן הקטע: (1) הקמת העיר הרומית איליה קפיטולינה על חורבות ירושלים והתיישבות זרים בה – "ייסד הדריאנוס בירושלים עיר [...] אשר הוא קרא לה גם איליה קפיטולינה", "היהודים נזדעזעו מכך שזרים מתיישבים בעירם" – קץ לתקווה לבנות מחדש את ירושלים היהודית; (2) הקמת מקדש אלילי במקום בית המקדש – "הקים במקום מקדש האלוהים, מקדש אחר לזאוס", "ושמקדשי נכר נבנים בה" – חילול המקום הקדוש. סיבה מן הידע: ציפיות משיחיות – רבים, ובהם רבי עקיבא, ראו בבר כוכבא את המשיח ("דָּרַך כוכב מיעקב"). (מקובל גם: מצוקה כלכלית – הפקעת קרקעות ומיסים כבדים; איסור המילה, שמזכירים מקורות רומיים; שנאה לשלטון הרומי מאז החורבן.) שתי פעולות שהביאו להישגים: (1) הכנת נשק בחשאי – "הכינו בצורה בלתי הולמת את כלי הנשק שהטילו עליהם לייצר, כדי שהם יוכלו להשתמש בהם לאחר שייפסלו"; (2) תפיסת מקומות נוחים וביצורם במחילות ובחומות, ומלחמת גרילה במקום מערכה חזיתית – "לא העזו להסתכן במערכה חזיתית", "תפסו את המקומות הנוחים של הארץ וחיזקו אותם במחילות ובחומות". (מקובל גם: עיתוי המרד לאחר שאדריאנוס התרחק – "כשהדריאנוס התרחק, מרדו בו היהודים בגלוי".)
מה השאלה מבקשת: שני רכיבים. (1) להסביר את הסיבות למרד בר כוכבא על פי הקטע ועל פי הידע (שלוש סיבות, מהן לפחות אחת מן הקטע ואחת מן הידע). (2) להציג שתי פעולות שהביאו להישגים של היהודים עם פרוץ המרד.
תשובה מלאה:
חלק ראשון – הסיבות למרד:
מרד בר כוכבא פרץ בשנת 132 לספירה, בימי הקיסר אדריאנוס, נגד השלטון הרומי ביהודה.
סיבה ראשונה (מן הקטע) – הקמת איליה קפיטולינה והתיישבות זרים בירושלים: בקטע: "ייסד הדריאנוס בירושלים עיר במקום זו שהוחרבה, אשר הוא קרא לה גם איליה קפיטולינה", ו"היהודים נזדעזעו מכך שזרים מתיישבים בעירם". מאז החורבן (70 לספירה) קיוו היהודים שירושלים תיבנה מחדש כעיר יהודית ושהמקדש ייבנה שוב. החלטתו של אדריאנוס להקים על חורבותיה עיר רומית ולהושיב בה נוכרים שמה קץ לתקווה זו, ולכן עוררה זעם ודחפה למרד.
סיבה שנייה (מן הקטע) – הקמת מקדש אלילי במקום המקדש: לפי הקטע, אדריאנוס "הקים במקום מקדש האלוהים, מקדש אחר לזאוס", והיהודים נזדעזעו מכך "שמקדשי נכר נבנים בה". בעיני היהודים זה היה חילול המקום המקודש ביותר לעם, ופגיעה בלב האמונה – ולכן, לפי דיו קסיוס, זה מה שגרם ל"מלחמה לא קטנה ולא קצרה".
סיבה שלישית (מן הידע) – הציפיות המשיחיות: רבים בעם האמינו שהגאולה קרובה, ושמנהיג המרד, שמעון בן כוסבה, הוא המשיח שיגאל את ישראל משלטון רומא. לפי המסורת, רבי עקיבא דרש עליו את הפסוק "דָּרַך כוכב מיעקב" ואמר עליו "זהו מלך המשיח", ומכאן כינויו "בר כוכבא". האמונה המשיחית נתנה למורדים ביטחון שיוכלו לנצח את רומא, למרות כוחה העצום.
חלק שני – שתי פעולות שהביאו להישגים עם פרוץ המרד:
פעולה ראשונה – הכנת נשק בחשאי: לפי הקטע, היהודים נצטוו לייצר נשק עבור הרומאים, אך "הכינו בצורה בלתי הולמת את כלי הנשק שהטילו עליהם לייצר, כדי שהם יוכלו להשתמש בהם לאחר שייפסלו על ידי הרומאים". כך צברו נשק בלי שהרומאים יחשדו. בזכות ההכנות החשאיות הופתעו הרומאים עם פרוץ המרד, והמורדים השתלטו על שטחים נרחבים ביהודה.
פעולה שנייה – ביצור מקומות מסתור ומלחמת גרילה: היהודים "לא העזו להסתכן במערכה חזיתית עם הרומאים", ובמקום זאת "תפסו את המקומות הנוחים של הארץ וחיזקו אותם במחילות ובחומות, כדי שישמשו להם כמקלטים בעת מצוקה וגם כדי שיוכלו לנוע בחשאי [...] מתחת לפני הקרקע". מערכות מסתור כאלה נחשפו בחפירות ארכאולוגיות ביישובים רבים ביהודה. מן המחבואים יצאו המורדים לתקוף את הרומאים במפתיע וחזרו להסתתר, וכך נמנעו מקרב פנים אל פנים עם הלגיונות והשיגו הישגים בשלב הראשון של המרד – בר כוכבא כונה "נשיא ישראל" ואף טבע מטבעות.
לסיכום, הקמת איליה קפיטולינה והמקדש האלילי, יחד עם הציפיות המשיחיות, הובילו למרד; ההכנות החשאיות ושיטת הלחימה מן המחבואים הביאו להישגיו בתחילתו.
למה זה מקבל ניקוד מלא: הסיבות מוסברות (לא רק מנויות), סיבות מן הקטע מעוגנות בציטוטים, ונוספה סיבה מן הידע, כנדרש ("על פי הקטע ועל פי מה שלמדת"). מוצגות שתי פעולות שונות שהביאו להישגים, כל אחת עם ציטוט והסבר. סיבות נוספות שמתקבלות מן הידע: מצוקה כלכלית – הפקעת קרקעות, מיסים כבדים ועבודות כפייה; איסור המילה, שמזכירים מקורות רומיים כגזרה של אדריאנוס; תמיכת חכמים, ובראשם רבי עקיבא, שנתנה למרד לגיטימציה. פעולה נוספת שמתקבלת: עיתוי המרד – "כשהדריאנוס התרחק, מרדו בו היהודים בגלוי", כלומר המורדים חיכו שהקיסר וכוחותיו יעזבו את האזור.
טעות נפוצה: להביא את כל הסיבות מן הקטע בלי סיבה מן הידע, או לבלבל עם המרד הגדול – למשל להציג את עריצות הנציבים כסיבה למרד בר כוכבא.
סעיף ב
דמוגרפי: אבדות כבדות בנפש, רבים נשבו ונמכרו לעבדות; יהודה התרוקנה כמעט מתושביה היהודים ונוכרים התיישבו בה; מרכז היישוב היהודי עבר לגליל. מדיני: ירושלים הפכה לעיר האלילית איליה קפיטולינה ונאסר על היהודים להיכנס אליה; שם הפרובינקיה שונה מ"יהודה" ל"סוריה־פלשתינה"; אבדה התקווה לעצמאות מדינית לדורות. דתי: גזרות דת קשות ("גזרות השמד") – איסור לימוד תורה, ברית מילה ושמירת מצוות נוספות; חכמים הוצאו להורג, ובהם רבי עקיבא; מקדש אלילי במקום המקדש. (מקובל גם כלכלי: הרס יישובים רבים, הפקעת קרקעות, מיסים כבדים ופגיעה בפרנסה.)
מה השאלה מבקשת: להציג את תוצאות מרד בר כוכבא בשלושה מתוך ארבעה תחומים: דמוגרפי, כלכלי, מדיני, דתי (תוצאה אחת לפחות בכל תחום שנבחר).
תשובה מלאה:
מרד בר כוכבא (132–135 לספירה בקירוב) הסתיים בדיכוי קשה, עם נפילת ביתר – המעוז האחרון של המורדים. לדיכוי היו תוצאות קשות בכמה תחומים.
בתחום הדמוגרפי: המרד הסתיים באבדות כבדות מאוד בנפש. רבים נהרגו בקרבות, ורבים נשבו ונמכרו לעבדות. יהודה – אזור ההר שסביב ירושלים, שבו התרכזה המלחמה – התרוקנה כמעט מתושביה היהודים, ונוכרים התיישבו במקומם. מרכז היישוב היהודי בארץ עבר לגליל.
בתחום המדיני: על חורבות ירושלים הוקמה העיר הרומית האלילית איליה קפיטולינה, ועל היהודים נאסר להיכנס אליה. שם הפרובינקיה שונה מ"יהודה" ל"סוריה־פלשתינה", כדי לנתק את הקשר בין העם היהודי לארצו. היהודים נאלצו להשלים עם שלטון זר, והתקווה לעצמאות מדינית נגוזה לדורות רבים.
בתחום הדתי: לאחר המרד גזרו הרומאים גזרות דת קשות, שנקראו במסורת היהודית "גזרות השמד": נאסרו לימוד תורה, ברית מילה ושמירת מצוות נוספות. חכמים שהמשיכו ללמד תורה הוצאו להורג, ובהם רבי עקיבא, וחכמים רבים עזבו את הארץ. במקום המקדש עמד מקדש אלילי. רק בימי הקיסר אנטונינוס פיוס (משנת 138 לספירה) הוקלו הגזרות, והחכמים התכנסו מחדש באושא שבגליל.
לסיכום, מרד בר כוכבא הביא להידלדלות קשה של היישוב היהודי ביהודה, לניתוק היהודים מירושלים ומשמה של הארץ, ולרדיפה דתית – ומכאן ואילך עבר מרכז החיים היהודיים בארץ לגליל.
למה זה מקבל ניקוד מלא: נבחרו שלושה מתוך ארבעת התחומים, ובכל תחום מוצגות תוצאות מדויקות (דמוגרפי – הרג, עבדות, התרוקנות יהודה ומעבר לגליל; מדיני – איליה קפיטולינה, האיסור להיכנס לירושלים ושינוי שם הפרובינקיה; דתי – גזרות השמד והוצאת חכמים להורג). מקובל גם התחום הכלכלי במקום אחד מאלה: הרס יישובים רבים, הפקעת קרקעות של יהודים, מיסים כבדים ופגיעה בפרנסתן של משפחות רבות, שדחפו רבים להגר מן הארץ.
טעות נפוצה: להציג שתי תוצאות מאותו תחום ולהחשיב אותן כשני תחומים, או לבלבל עם תוצאות המרד הגדול (חורבן המקדש היה בשנת 70 לספירה); וכן להביא את מספרי ההרוגים של דיו קסיוס כעובדה – אלה הערכות של היסטוריון עתיק, ועדיף לכתוב "אבדות כבדות".