בגרות בהיסטוריה 22262 - קיץ 2022

מה השאלה מבקשת: להסביר שתיים מן הפעולות של השליטים החשמונאים שעוררו התנגדות לשלטונם בקרב היהודים – מה הייתה הפעולה ומדוע היא עוררה התנגדות.

תשובה מלאה:
פעולה ראשונה – ריכוז הכהונה הגדולה והמלוכה בידי השליט: השליטים החשמונאים נטלו לעצמם את הכהונה הגדולה (מימי יונתן, 152 לפנה"ס), ומאוחר יותר גם את תואר המלך (יהודה אריסטובולוס, ואחריו אלכסנדר ינאי). הפעולה עוררה התנגדות משתי סיבות. ראשית, היא נגדה את המסורת: החשמונאים היו משפחת כוהנים, אך לא מבית צדוק, שממנו באו הכוהנים הגדולים בימי הבית השני; והם לא היו מבית דוד, שלפי המסורת רק ממנו יבוא מלך בישראל. שנית, חוגים דתיים, ובראשם הפרושים, סברו שיש להפריד בין הכתר הדתי לכתר המדיני – שליט שעוסק במלחמות, בשפיכות דמים ובפוליטיקה אינו ראוי לשמש כוהן גדול ולעבוד במקדש. ההתנגדות באה לידי ביטוי במעשים: לפי יוסף בן מתתיהו, אחד הפרושים, אלעזר, דרש מיוחנן הורקנוס לוותר על הכהונה הגדולה ולהסתפק בשלטון, והדבר הוביל לקרע בין הורקנוס לפרושים ולהתקרבותו לצדוקים. בימי אלכסנדר ינאי הגיעה ההתנגדות לשיאה: כשכיהן במקדש בחג הסוכות השליך עליו העם אתרוגים, ובהמשך פרצה מלחמת אחים בינו ובין מתנגדיו, שנמשכה כשש שנים, ובסופה נקם במתנגדיו באכזריות.

פעולה שנייה – אימוץ התרבות ואורח החיים ההלניסטיים: המרד החשמונאי פרץ נגד גזרות אנטיוכוס ונגד ההתייוונות, אך השליטים החשמונאים המאוחרים, מימי יוחנן הורקנוס ואילך, אימצו מנהגים של המלכים ההלניסטיים: הם נשאו שמות יווניים (אריסטובולוס, אלכסנדר, אנטיגונוס), ניהלו חצר מלכותית בסגנון הלניסטי וטבעו מטבעות שעליהם, לצד הכיתוב העברי, הופיע גם כיתוב יווני (במטבעות אלכסנדר ינאי). הפעולה עוררה התנגדות משום שחוגים נאמנים למסורת ראו בה סתירה לרוח המרד ולערכיו: השושלת שקמה כדי להיאבק בהשפעה היוונית ובמתייוונים אימצה בעצמה את התרבות היוונית, והתרחקה מן העם ומן המסורת. (מקובל גם: מלחמות הכיבוש המתמשכות וצבא השכירים הנוכרי – שהחזיקו השליטים מימי יוחנן הורקנוס – הטילו על העם נטל מיסים כבד, והשכירים הזרים נתפסו כמשרתי השליט ולא כצבא העם; התקרבות השליטים לצדוקים וביטול תקנות הפרושים בימי יוחנן הורקנוס.)

לסיכום, אותן פעולות שבהן ביקשו השליטים החשמונאים לחזק את שלטונם – ריכוז הסמכויות בידיהם ואימוץ דפוסי המלוכה ההלניסטית – נתפסו בעיני חלק מן העם כסטייה מן המסורת ומערכי המרד, ועוררו התנגדות שהגיעה עד למלחמת אחים.

למה זה מקבל ניקוד מלא: מוסברות שתי פעולות שונות, ולכל אחת מוסבר מדוע עוררה התנגדות (סתירה למסורת – בית צדוק ובית דוד, הפרדת הכתרים; סתירה לערכי המרד נגד ההתייוונות), עם עובדות היסטוריות מדויקות (הורקנוס והפרושים, ינאי והאתרוגים). מקובלות גם פעולות אחרות: צבא שכירים ונטל מיסים כבד בגלל המלחמות; הרחבת סמכויות השליט לחקיקה ולשיפוט; התקרבות לצדוקים.

טעות נפוצה: לתאר את הפעולה ("החשמונאים היו גם מלכים וגם כוהנים") בלי להסביר מדוע היא עוררה התנגדות ומי התנגד לה.

מה השאלה מבקשת: להסביר, על פי הקטע, איזה הסבר נותן יוסף בן מתתיהו למעשיו המנוגדים של הורדוס, ולהתייחס בתשובה לשניים ממעשיו של הורדוס (מעשה של נדיבות ומעשה של אכזריות).

תשובה מלאה:
הניגוד בדמותו של הורדוס: יוסף בן מתתיהו מציג בקטע שני צדדים מנוגדים באופיו של הורדוס. מצד אחד, הוא היה נדיב – בקטע: "היה בו טבע של עושה חסדים גדול ביותר". מצד אחר, הוא היה נקמן ואכזר – בקטע: "מעשי הנקמה והעוול שביצע כלפי נתיניו ובני משפחתו הקרובים ביותר", ועד כדי כך ש"יראה בו טבע של חיה שכל מתינות זרה לו".

ההסבר של יוסף בן מתתיהו: לדעתו, לשני הניגודים יש סיבה אחת ויחידה – אהבת הכבוד של הורדוס. בקטע: "אני סבור שסיבה אחת לשני (הניגודים) האלה. שכן מאחר שהיה אוהב כבוד ונכנע במידה מופרזת ליצר (לדחף) הזה". הורדוס רצה "להיות הנערץ היחיד", ולכן כל מעשיו – הטובים והרעים – נבעו מאותו דחף: כשהנדיבות הביאה לו כבוד, היה נדיב; וכשמישהו פגע בכבודו או איים על שלטונו, נקם בו.

מעשה ראשון – נדיבות לשם כבוד: לפי הקטע, הורדוס "היה נדיב כאשר נזדמנה לו תקווה לזיכרון בעתיד או לתהילת השעה". כך למשל, בשנות הבצורת והרעב (בסביבות 25 לפנה"ס) קנה הורדוס על חשבונו תבואה ממצרים וחילק אותה לעם, וזכה בכך לתהילה. ובעיקר – מפעלי הבנייה הגדולים שלו: חידוש בית המקדש והרחבת הר הבית בפאר רב, שנועדו להנציח את שמו לדורות ("זיכרון בעתיד"). יוסף בן מתתיהו מוסיף ראיה לכך: "המעשים שנעשו לכבודם של קיסר ואגריפס ושאר ידידיו" – הורדוס בנה את העיר קיסריה ונמלה וקרא לה על שם הקיסר אוגוסטוס, בנה מחדש את שומרון וקרא לה סבסטי (על שם "סבסטוס", כינויו היווני של אוגוסטוס), והקים מקדשים לכבוד הקיסר. לפי יוסף בן מתתיהו, הוא החניף לחזקים ממנו מתוך אותו דחף, משום ש"באותם הדברים עצמם רצה שיחניפו גם לו".

מעשה שני – נקמה ואכזריות כלפי בני משפחתו: לפי הקטע, כשאחד מבני משפחתו "לא התרפס [התחנף] לפניו" או ש"נדמה היה שהוא [בן המשפחה] פועל נגד שלטונו", הורדוס "לא יכול [הורדוס] לשלוט ברוחו, ונפרע מקרוביו ומידידיו כאחד והתנקם בהם כמו באויבים". כך הורה להטביע בבריכה ביריחו את הכוהן הגדול הצעיר אריסטובולוס השלישי, אחי אשתו, שהעם אהד אותו; הוציא להורג את אשתו מרים החשמונאית (29 לפנה"ס) לאחר שנחשדה בבגידה ובמזימה נגדו; הוציא להורג את שני בניו ממנה, אלכסנדר ואריסטובולוס (7 לפנה"ס), ובסוף ימיו גם את בנו הבכור אנטיפטרוס (4 לפנה"ס). כל אלה נחשדו בעיניו כמי שמאיימים על שלטונו ועל מעמדו כ"נערץ היחיד".

לסיכום, לפי יוסף בן מתתיהו, הנדיבות והאכזריות של הורדוס אינן סותרות זו את זו: שתיהן נבעו מאהבת הכבוד המופרזת שלו ומרצונו להיות הנערץ היחיד.

למה זה מקבל ניקוד מלא: ההסבר של יוסף בן מתתיהו מנוסח במפורש (סיבה אחת לשני הניגודים – אהבת כבוד ורצון להיות הנערץ היחיד) ומעוגן בציטוטים מן הקטע. מוצגים שני מעשים של הורדוס – אחד של נדיבות ואחד של אכזריות – וכל אחד מקושר להסבר שבקטע. מקובלים גם מעשים אחרים: הפחתת המיסים, מפעלי בנייה ומתנות לערים נוכריות, ושני אגפי ארמונו בירושלים שנקראו על שם קיסר ועל שם אגריפס – בצד הנדיבות; הוצאת הורקנוס השני להורג, משטר מרגלים ודיכוי מתנגדים – בצד האכזריות.

טעות נפוצה: לתאר את שני הצדדים באופיו של הורדוס בלי להציג את ההסבר של יוסף בן מתתיהו (אהבת הכבוד), או להביא שני מעשים מאותו צד בלבד – כך לא מוסבר הניגוד.

מה השאלה מבקשת: שני חלקים. (1) להציג את תוצאות המרד הגדול בשלושה תחומים: דתי, דמוגרפי וכלכלי. (2) להסביר את הסכנה שנשקפה לעם היהודי בעקבות התוצאות האלה.

תשובה מלאה:
חלק ראשון – תוצאות המרד הגדול:
בתחום הדתי: בשנת 70 לספירה, בחודש אב, כבש הצבא הרומי בפיקודו של טיטוס את ירושלים, ובית המקדש נשרף. עבודת הקודש – הקרבת הקורבנות והעלייה לרגל בשלושת הרגלים – פסקה. ירושלים איבדה את מעמדה כמרכז הדתי והלאומי של העם היהודי בארץ ובתפוצות, ומוסדות ההנהגה שפעלו בה – הכהונה הגדולה והסנהדרין – חדלו לפעול. הצדוקים, שכוחם נשען על המקדש, נעלמו בהדרגה מן הזירה. בעם השתרר משבר אמוני: רבים שאלו כיצד הניח האל לביתו להיחרב, ושקעו באבל ובייאוש.

בתחום הדמוגרפי: האוכלוסייה היהודית בארץ ספגה אבדות כבדות בנפש – רבים נהרגו בקרבות, במצור על ירושלים וברעב שפקד את העיר הנצורה. רבים אחרים נשבו ונמכרו לעבדות, ושבויים נלקחו לרומא ולערים אחרות באימפריה. ירושלים חרבה ונותרה כמעט בלי תושבים יהודים, ובערים מעורבות, כמו קיסריה, נעשו הנוכרים לרוב המכריע. (מספרי ההרוגים והשבויים שמוסר יוסף בן מתתיהו שנויים במחלוקת בין החוקרים.)

בתחום הכלכלי: המלחמה, שנמשכה משנת 66 לספירה ועד חורבן ירושלים (ומצדה נפלה כמה שנים אחר כך), הרסה יישובים רבים, שדות, עצי פרי ויבול. הרומאים הפקיעו אדמות רבות של יהודים, והקיסר אספסיאנוס הורה למכור או להחכיר אותן; משפחות רבות איבדו את נחלתן והפכו לאריסים. הרומאים הטילו על היהודים "מס היהודים": שתי הדרכמות שכל יהודי שילם בעבר למקדש בירושלים הועברו מעתה למקדש יופיטר ברומא. כמו כן אבדו מקורות הפרנסה שהיו קשורים במקדש – העלייה לרגל, התרומות וההקדשות.

חלק שני – הסכנה שנשקפה לעם היהודי:
סכנה ראשונה – התפוררות לאומית ודתית: בית המקדש היה הגורם שליכד את העם – בארץ ובתפוצות – והמקום שבו פעלו מוסדות ההנהגה. עם חורבנו נשאר העם בלי מרכז, בלי הנהגה מוכרת ובלי אפשרות לקיים חלק ניכר מן המצוות (קורבנות, עלייה לרגל, כפרה ביום הכיפורים במקדש). המשבר האמוני והייאוש עלולים היו להביא לכך שחלקים מן העם יאבדו את זהותם, יתבוללו בעמים או יפנו לכיוונים דתיים אחרים, ושהעם יתפצל לקבוצות בלי מכנה משותף.
סכנה שנייה – ערעור הקיום היהודי בארץ־ישראל: התמעטות האוכלוסייה היהודית בהרג, בשבי ובמכירה לעבדות, לצד ההרס הכלכלי, הפקעת הקרקעות ונטל "מס היהודים", ערערו את בסיס הקיום של מי שנותרו. מצב זה עלול היה לדחוף יהודים רבים לעזוב את הארץ, ולהחליש את האחיזה היהודית בה מול האוכלוסייה הנוכרית.

לסיכום, המרד הגדול הסתיים באסון בכל התחומים, והעמיד בסכנה את עצם המשך קיומו של העם היהודי כעם מאוחד בעל מרכז דתי ולאומי בארצו. (סכנה זו היא הרקע לפעולת רבן יוחנן בן זכאי וחכמי יבנה.)

למה זה מקבל ניקוד מלא: בכל אחד משלושת התחומים מוצגות תוצאות מדויקות (דתי – חורבן המקדש, ביטול עבודת הקודש והתמוטטות ההנהגה; דמוגרפי – הרג, שבי ועבדות, התרוקנות ירושלים; כלכלי – הרס, הפקעת קרקעות, "מס היהודים"). הסכנה מוסברת וקשורה לתוצאות שהוצגו (התפוררות לאומית ודתית; ערעור הקיום היהודי בארץ). מקובל גם: חלל מנהיגותי בשעת משבר בעקבות התמוטטות הכהונה והסנהדרין; סכנת היעלמות החיים היהודיים המאורגנים סביב המצוות.

טעות נפוצה: להציג תוצאות בלי להסביר מה הסכנה שנשקפה מהן, או להביא מספרי הרוגים מדויקים כעובדה – המספרים שבמקורות שנויים במחלוקת.

מה השאלה מבקשת: שני חלקים. (1) להסביר, על פי הקטע, את הדרך שמציע רבי יהושע להתמודד עם חורבן בית המקדש. (2) להציג שתי דוגמאות לפעולות של חכמי יבנה שנועדו לסייע לעם היהודי להתמודד עם החורבן.

תשובה מלאה:
חלק ראשון – דרכו של רבי יהושע: רבי יהושע מציע דרך ביניים – אבל מתון, שמשלב זיכרון של החורבן עם המשך החיים. תחילה הוא מראה לפרושים שדרכם מביאה לאבסורד: אם נמנעים מכל מה שהיה קשור במקדש, אז "לחם לא נאכל", "פירות לא נאכל שכבר בטלו ביכורים" ואפילו "מים לא נשתה שכבר בטל ניסוך המים" – כלומר אי אפשר יהיה לחיות כלל. אחר כך הוא קובע את שני הגבולות: מצד אחד, "שלא להתאבל כל עיקר (בכלל) אי־אפשר שכבר נגזרה גזרה" – אסור להתעלם מן החורבן ולהמשיך כאילו לא קרה דבר. מצד אחר, "להתאבל יותר מידיי אי־אפשר שאין גוזרים גזרה על הציבור אלא אם כן רוב ציבור יכולים לעמוד בה" – אבל קיצוני אינו מעשי, כי רוב העם לא יוכל לעמוד בו. הפתרון הוא סמל של זיכרון בתוך שגרת החיים: "סד [מסייד] אדם את ביתו בסיד ומשייר [משאיר] בו דבר מועט [קטע שאינו מסויד]" – אדם ממשיך לבנות את ביתו ולחיות את חייו, אך משאיר בו סימן קטן שמזכיר את החורבן. כך העם זוכר את המקדש, אבל אינו משתתק באבל וממשיך להתקיים.

חלק שני – שתי דוגמאות לפעולות חכמי יבנה:
דוגמה ראשונה – שיקום מוסדות ההנהגה: רבן יוחנן בן זכאי הקים ביבנה מרכז של חכמים, ובו בית דין גדול (סנהדרין) שקיבל את הסמכות לפסוק הלכה ולהנהיג את העם, ובראשו עמד נשיא – אחרי ריב"ז, רבן גמליאל (דיבנה). בית הדין ביבנה המשיך לקדש את החודש ולקבוע את לוח השנה לכל היהודים, בארץ ובתפוצות. כך סייעו החכמים לעם להתמודד עם החורבן: הם מילאו את החלל שהותירו הכהונה הגדולה והסנהדרין שבירושלים, והעניקו לעם הנהגה מוסכמת ומרכז חלופי שליכד אותו.
דוגמה שנייה – העברת המרכז הדתי מבית המקדש לבית הכנסת ולתפילה: בתי כנסת התקיימו עוד לפני החורבן, אך אחריו הפכו למרכז החיים הדתיים והקהילתיים. ביבנה, בימי רבן גמליאל, סודרה תפילת שמונה עשרה, ונקבעה חובת התפילה בזמנים קבועים, במקום עבודת הקורבנות. בבתי הכנסת גם למדו תורה. כך סייעו החכמים לעם: כל קהילה, בכל מקום, יכלה לקיים חיים דתיים מלאים בלי זיקה למקדש, וכך הפך "עם המקדש" ל"עם הספר".
(אפשר גם: תקנות רבן יוחנן בן זכאי – שבראש השנה שחל בשבת יתקעו בשופר ביבנה, כפי שתקעו בעבר רק במקדש, ושבסוכות ייטלו לולב בכל מקום כל שבעת ימי החג "זכר למקדש"; תקנות אלה, כמו הסיד שאינו מסויד בקטע, משלבות זיכרון של המקדש עם המשך החיים. וגם: ההדגשה של ריב"ז שגמילות חסדים מכפרת כמו הקורבנות.)

לסיכום, רבי יהושע ביקש לשמור על זיכרון החורבן בלי לשתק את החיים, וחכמי יבנה תרגמו גישה זו למעשים – הנהגה חדשה, תפילה ולימוד תורה במקום הקורבנות, ותקנות "זכר למקדש".

למה זה מקבל ניקוד מלא: דרכו של רבי יהושע מוסברת במדויק – דרך ביניים בין התעלמות מן החורבן לבין אבל קיצוני, עם שני הנימוקים שבקטע והפתרון המעשי ("ומשייר [משאיר] בו דבר מועט"), כל אחד מעוגן בציטוט. מוצגות שתי דוגמאות שונות ומדויקות לפעולות חכמי יבנה, ולכל אחת מוסבר כיצד סייעה להתמודד עם החורבן. מקובלות גם דוגמאות אחרות: תקנות ריב"ז (שופר, לולב), גיור בלי קורבן, הדיונים על קדושתם של ספרי שיר השירים וקהלת, גמילות חסדים במקום הקורבנות.

טעות נפוצה: להציג את דרכו של רבי יהושע רק כ"לא להתאבל יותר מדי" ולשכוח את הצד השני – שאי אפשר גם שלא להתאבל כלל; או להביא דוגמאות כלליות ("החכמים קבעו תקנות") בלי לפרט ובלי להסביר כיצד סייעו.