בגרות בהיסטוריה 22262 - חורף 2022

מה השאלה מבקשת: לבחור אחד משני התחומים (מעמד המנהיג וסמכויותיו או היחס להלניזם), להציג שתי דוגמאות המבטאות את השינוי בתחום זה, ולהסביר מדוע השינוי עורר התנגדות בקרב חלק מן החברה היהודית. להלן תשובה מלאה לכל אחד מן התחומים – בבחינה כותבים על תחום אחד בלבד.

תשובה מלאה:
אפשרות א' – מעמד המנהיג וסמכויותיו:
בתחילת תקופת החשמונאים היה המנהיג מפקד צבאי של המרד, ובמהלך התקופה הוא הפך לשליט שמרכז בידיו את כל הסמכויות – הדתיות והמדיניות – ולבסוף למלך.
דוגמה ראשונה – איחוד הכהונה הגדולה וההנהגה המדינית: יונתן, אחיו של יהודה המכבי, מונה לכהן גדול בשנת 152 לפנה"ס, אף שלא היה מן המשפחה שכיהנה בכהונה הגדולה עד אז. אחיו שמעון הוכרז בשנת 140 לפנה"ס על ידי אספת העם בירושלים ("הכנסת הגדולה") כהן גדול, מפקד הצבא ונשיא העם, ותפקידים אלה הפכו לתורשתיים בשושלתו. כך הכהונה הגדולה וההנהגה המדינית והצבאית רוכזו בידי אדם אחד.
דוגמה שנייה – מעבר למלוכה: יהודה אריסטובולוס הראשון (104–103 לפנה"ס) היה החשמונאי הראשון שהכריז על עצמו מלך, ואחיו אלכסנדר ינאי (103–76 לפנה"ס) שלט כמלך וכהן גדול כאחד וטבע מטבעות שעליהם נכתב "יהונתן המלך". ינאי גם הרחיב את סמכויותיו לתחומי החקיקה והשיפוט, שהיו בידי מוסדות אחרים.
מדוע עורר השינוי התנגדות: ראשית, על פי המסורת היהודית, המלך צריך להיות מבית דוד, והחשמונאים היו משפחת כוהנים – לכן הכתרתם למלכים נתפסה כפסולה. שנית, רבים, ובהם הפרושים, התנגדו לריכוז המלוכה והכהונה בידי אדם אחד ודרשו להפריד ביניהן; לפי מסורת שבתלמוד אמרו לינאי: "רב לך כתר מלכות, הנח כתר כהונה לזרעו של אהרן". שלישית, אספת העם בימי שמעון קבעה את מעמדו כמנהיג שנבחר בהסכמת העם, ואילו המלוכה הפכה לשלטון יחיד שאינו תלוי בהסכמה זו. רביעית, מלך שהוא איש מלחמה ושופך דמים נחשב בעיני רבים לבלתי ראוי לשרת בקודש ככהן גדול. ההתנגדות הגיעה לשיאה בימי אלכסנדר ינאי, שנגדו פרצה מלחמת אזרחים בהשתתפות הפרושים.

אפשרות ב' – היחס להלניזם:
מרד החשמונאים פרץ נגד גזרות אנטיוכוס הרביעי ונגד ההתייוונות, אולם השליטים החשמונאים עצמם אימצו לאורך התקופה מאפיינים רבים של התרבות והשלטון ההלניסטיים.
דוגמה ראשונה – שמות יווניים ושפה יוונית: בני המשפחה החשמונאית נשאו לצד שמם העברי שמות יווניים – יוחנן הורקנוס, יהודה אריסטובולוס, אלכסנדר ינאי. אלכסנדר ינאי טבע מטבעות שעליהם כתובות בעברית וביוונית.
דוגמה שנייה – דרכי שלטון וצבא בנוסח הלניסטי: החשמונאים אימצו את המודל של המלוכה ההלניסטית – מלך המרכז בידיו את השלטון ומנהל חצר מלוכה – ואף אישה, שלומציון, שלטה כמלכה כמקובל בממלכות ההלניסטיות. יוחנן הורקנוס החל להחזיק צבא שכירים נוכרים, ואלכסנדר ינאי הרחיב אותו. בנוסף אימצו את המנהג ההלניסטי לקבוע יום חג לזכר ניצחון צבאי: יום הניצחון על ניקנור שקבע יהודה המכבי, ויום כיבוש החקרא שקבע שמעון.
מדוע עורר השינוי התנגדות: חלק מן החברה היהודית חשש שהשליטים, שאימצו אורח חיים הלניסטי, יובילו את העם כולו לאמץ את אורח החיים ההלניסטי הזר ליהדות ולהתבולל – כלומר שהשליטים בוגדים בערכי המרד שבזכותו עלו לשלטון. כמו כן חששו לפגיעה בצביונה היהודי של ארץ ישראל. צבא שכירים נוכרי עורר התנגדות משום שהיה נאמן למלך בלבד ושימש אותו גם נגד בני עמו, וחצר המלך החשמונאי דמתה לחצר של מלך הלניסטי ולא לחצר של מלך יהודי.

לסיכום, בכל אחד מן התחומים התרחקו השליטים החשמונאים מן הדמות של מנהיגי המרד, ולכן עוררו התנגדות בקרב חלק מן העם, ובייחוד בקרב הפרושים.

למה זה מקבל ניקוד מלא: נבחר תחום אחד; מוצגות שתי דוגמאות קונקרטיות (מי, מה, מתי) שכל אחת מהן מבטאת את השינוי; ומוסברת לפחות סיבה אחת, ורצוי יותר, להתנגדות של חלק מן החברה היהודית. מקובלות גם דוגמאות אחרות, כמו שלומציון שהעבירה את הכהונה הגדולה לבנה הבכור הורקנוס השני ואת הפיקוד על הצבא לבנה השני אריסטובולוס השני.

טעות נפוצה: לכתוב על שני התחומים בערבוביה, או להציג דוגמאות בלי להסביר מה השתנה בהן ובלי לקשר את ההתנגדות לשינוי שתואר.

מה השאלה מבקשת: שני חלקים. (1) להציג שני הבדלים בין השלטון העקיף לבין השלטון הישיר של רומא. (2) להסביר גורם אחד שהוביל לשלטון רומי ישיר ביהודה.

תשובה מלאה:
חלק ראשון – שני הבדלים בין השלטון העקיף לשלטון הישיר:
הבדל ראשון – זהות השליט: בשלטון העקיף השליט הוא מלך מקומי, "מלך חסות", שמונה על ידי רומא וכפוף לה, אך שולט בממלכתו כמלך – כך היה הורדוס ביהודה. בשלטון הישיר השליט הוא פקיד רומאי – נציב – שמונה על ידי הקיסר והיה כפוף למושל הפרובינקיה סוריה. ביהודה ישבו הנציבים בקיסריה.
הבדל שני – משך השלטון: מלך החסות שולט לתקופה שאינה מוגדרת – כל עוד הוא חי ונאמן לרומא – ולעיתים מוריש את שלטונו לבניו, כפי שהורדוס מלך 33 שנים (37–4 לפנה"ס) ובניו ירשו את ממלכתו. הנציב, לעומת זאת, ממונה לתקופה מוגדרת ומוגבלת, ולאחריה מוחלף בנציב אחר.
הבדל שלישי (מקובל במקום אחד מן הקודמים) – הצבא: מלך החסות מגייס ומחזיק צבא משלו, ואילו בשלטון הישיר מוצבים בפרובינקיה חיילי צבא עזר רומאי הכפופים לנציב.

חלק שני – גורם שהוביל לשלטון הישיר של רומא ביהודה:
לאחר מותו של הורדוס בשנת 4 לפנה"ס חילק הקיסר אוגוסטוס את ממלכתו בין שלושה מבניו: ארכילאוס קיבל את יהודה, שומרון ואדום; הורדוס אנטיפס קיבל את הגליל ואת עבר הירדן (פריאה); ופיליפוס קיבל את האזורים שבצפון־מזרח. ארכילאוס, ששלט ביהודה, היה שליט אכזר ושנוא: כבר בתחילת שלטונו דיכא באלימות התקהלות בבית המקדש בחג הפסח, ונהרגו בה אלפים. העם היהודי התנגד לשלטון בני הורדוס, ומשלחת של נציגים מן העם יצאה לרומא וביקשה מאוגוסטוס לבטל את שלטון בית הורדוס ולהכפיף את הארץ לשלטון רומי ישיר. התלונות הרבות נגד ארכילאוס, מצד היהודים והשומרונים, נמשכו, ולבסוף בשנת 6 לספירה הדיח אוגוסטוס את ארכילאוס והגלה אותו. יהודה הפכה לפרובינקיה רומית בשלטון ישיר של נציב, ובאותה שנה נערך בה מפקד אוכלוסין לצורך גביית מסים.
כך, התנגדות העם לשלטון ארכילאוס והתלונות עליו הובילו את רומא להחליף את השלטון העקיף בשלטון ישיר.

למה זה מקבל ניקוד מלא: בחלק הראשון מוצגים שני הבדלים ברורים, שבכל אחד מהם מתוארים שני הצדדים (שלטון עקיף מול שלטון ישיר). בחלק השני מוסבר גורם אחד ברצף של סיבה ותוצאה: מות הורדוס וחלוקת ממלכתו, שלטון ארכילאוס, התנגדות העם והמשלחת לרומא, הדחת ארכילאוס ומעבר לשלטון ישיר (6 לספירה). מקובל גם להסביר את המאבקים בין בני הורדוס על הירושה כגורם.

טעות נפוצה: להציג רק צד אחד של כל הבדל (למשל "בשלטון הישיר יש נציב") בלי להשוות לשלטון העקיף, או לטעון שהשלטון הישיר החל מיד לאחר מות הורדוס.

מה השאלה מבקשת: להסביר כיצד תרמו חכמי יבנה למעבר של עם ישראל מ"עם המקדש" ל"עם הספר", ולבסס את ההסבר על שלוש דוגמאות.

תשובה מלאה:
עד חורבן בית המקדש השני בשנת 70 לספירה היה בית המקדש מרכז החיים הדתיים והלאומיים של עם ישראל – "עם המקדש". החורבן איים על עצם קיומו של העם: נעלמו המקום שבו הוקרבו הקורבנות, מושב הסנהדרין ומוקד האחדות. רבן יוחנן בן זכאי, שיצא מירושלים הנצורה וקיבל לפי המסורת את הסכמת אספסיאנוס – "תן לי יבנה וחכמיה" – הקים ביבנה מרכז חדש. חכמי יבנה הטמיעו את התפיסה שעם ישראל יכול להתקיים גם בלי מקדש, כשבמרכז חייו עומדים התורה ולימודה, ההלכה והתפילה. הם מצאו דרכים לקיים את המצוות בלי זיקה הכרחית למקדש, וכך הפך עם ישראל ל"עם הספר" – עם שמרכז חייו הוא התורה וההלכה, שאפשר לקיים אותן בכל מקום.

דוגמה ראשונה – שיקום מוסדות ההנהגה: ביבנה הוקם בית דין גדול (הסנהדרין החדשה), שהחליף את הסנהדרין שישבה בבית המקדש, ובהמשך עמד בראשו נשיא – רבן גמליאל השני. מוסדות אלה פסקו הלכה ושפטו, והפכו להנהגה המרכזית של העם. כך העם שמר על הנהגה מוסכמת ועל אחדותו גם בלי המקדש, וההנהגה הייתה מבוססת על לימוד התורה ועל סמכות החכמים.

דוגמה שנייה – תקנות "זכר למקדש": רבן יוחנן בן זכאי התקין תקנות שהעבירו מצוות שהיו קשורות במקדש אל כל מקום. למשל, הוא תיקן שכאשר ראש השנה חל בשבת יתקעו בשופר ביבנה, אף שקודם לכן תקעו בשבת רק במקדש, ותיקן שנוטלים לולב בכל מקום בכל שבעת ימי חג הסוכות "זכר למקדש", ולא רק ביום הראשון כפי שהיה נהוג מחוץ למקדש. תקנות אלה אפשרו לקיים את המצוות בלי המקדש ושמרו על זכרו.

דוגמה שלישית – התפילה ובית הכנסת במקום הקורבנות: בתי כנסת היו קיימים עוד לפני החורבן, אך אחריו הפכו למרכז הדתי והחברתי של הקהילה. חכמי יבנה קבעו את נוסח תפילת שמונה עשרה, והתפילה הפכה לחובה ולמנהג קבוע – שלוש פעמים ביום – כתחליף לעבודת הקורבנות. בית הכנסת שימש גם מקום ללימוד תורה. כך עבר המרכז הדתי מבית המקדש היחיד שבירושלים לבתי כנסת רבים בכל מקום שבו ישבו יהודים.

(דוגמה נוספת שמתקבלת: הקמת בית המדרש ביבנה ללימוד תורה ולהסמכת חכמים; איסוף ההלכות וגיבושן, שהיו הבסיס לספרות ההלכה שהתפתחה בהמשך, ובראשה המשנה שנערכה בידי רבי יהודה הנשיא.)

לסיכום, באמצעות שיקום ההנהגה, התקנות והפיכת התפילה ולימוד התורה למרכז החיים הדתיים, אפשרו חכמי יבנה לעם ישראל להמשיך להתקיים גם בלי מקדש, והפכו אותו מ"עם המקדש" ל"עם הספר".

למה זה מקבל ניקוד מלא: יש הסבר של המושגים "עם המקדש" ו"עם הספר" ושל המעבר ביניהם (קיום העם בלי מקדש, ההלכה והתורה כמרכז החיים), ושלוש דוגמאות שונות וקונקרטיות, שכל אחת מהן מקושרת במפורש לשינוי: מה עשו החכמים, וכיצד הדבר החליף את המקדש או אפשר להמשיך בלעדיו.

טעות נפוצה: לתאר רק את סיפור יציאתו של רבן יוחנן בן זכאי מירושלים בלי דוגמאות לפעולות החכמים ביבנה, או למנות שלוש דוגמאות בלי להסביר כיצד כל אחת מהן תרמה למעבר ל"עם הספר".

מה השאלה מבקשת: להסביר את הטענה של יהושפט הרכבי שמרד בר כוכבא היה אסון כבד שבעקבותיו הורע מצב היהודים במידה רבה מאוד, ולבסס אותה על שלוש עובדות היסטוריות.

תשובה מלאה:
הטענה של הרכבי היא שהחורבן שהביא מרד בר כוכבא היה חמור עוד יותר מזה של המרד הגדול, והשפעתו הייתה הרסנית לעצם המשך הקיום היהודי בארץ ישראל: הרומאים דיכאו את המרד בשנת 135 לספירה בכוח עצום, החריבו את יהודה, ניתקו את היהודים מירושלים ופגעו בחיים הדתיים. התוצאות פגעו בעם מבחינה דמוגרפית, כלכלית, מדינית ודתית, ולכן ניתן לראות במרד אסון כבד.

עובדה ראשונה – הרס דמוגרפי וכלכלי של יהודה: הרומאים החריבו יישובים רבים ביהודה; ההיסטוריון הרומי קסיוס דיו מספר על 50 מבצרים ו־985 כפרים שנהרסו ועל מאות אלפי הרוגים (מספרים שהם הערכה של דיו). רבים מן הנשבים נמכרו לעבדות, הקרקעות הופקעו והוטלו מסים כבדים. יהודה, שהייתה לב היישוב היהודי, התרוקנה כמעט מתושביה היהודים, ומרכז היישוב עבר לגליל; רבים מן החוקרים סבורים שבעקבות המרד הפכו היהודים לראשונה מאז ראשית ימי בית שני למיעוט בקרב תושבי ארץ ישראל. המשבר הכלכלי שבא בעקבות המרד היה חמור אף יותר מן המשבר שבא בעקבות המרד הגדול.

עובדה שנייה – ניתוק היהודים מירושלים ומחיקת שם יהודה: ירושלים נבנתה מחדש כעיר רומית אלילית, איליה קפיטולינה, ונאסר על היהודים להיכנס אליה. בנוסף שינו הרומאים את שם הפרובינקיה מ"יהודה" ל"סוריה־פלשתינה". בכך ביקשו למחוק את הזיקה ההיסטורית בין העם היהודי לבין ארצו ועיר הבירה שלו, ותקוות היהודים לבנות מחדש את ירושלים ואת המקדש התרחקה מאוד.

עובדה שלישית – גזרות השמד ופגיעה במרכז הרוחני: בעקבות המרד גזר אדריאנוס גזרות שאסרו על לימוד תורה, על תפילה בציבור ועל ברית מילה. חכמים שהמשיכו ללמד תורה הוצאו להורג, ובהם רבי עקיבא, שנזכר במסורת כאחד מ"עשרה הרוגי מלכות". בעקבות זאת עזבו חכמים רבים את ארץ ישראל, ויוקרתה בעיני העם היהודי בתפוצות ירדה. בטווח הארוך התערער מעמד הבכורה של ארץ ישראל בחיי היהודים בעולם, והוא עבר בהדרגה לבבל.

לסיכום, ההרס של יהודה, הניתוק מירושלים והגזרות על החיים הדתיים מבססים את טענתו של הרכבי: בעקבות מרד בר כוכבא הורע מצב היהודים בארץ ישראל במידה רבה מאוד, והמרד היה אסון כבד לעם.

למה זה מקבל ניקוד מלא: הטענה מוסברת במילים של התלמיד (מה פירוש "אסון כבד" ובמה הורע המצב), ומבוססת על שלוש עובדות היסטוריות שונות ומדויקות (הרס דמוגרפי וכלכלי ומעבר המרכז לגליל; איליה קפיטולינה, איסור הכניסה לירושלים ושינוי השם לסוריה־פלשתינה; גזרות אדריאנוס, הוצאת חכמים להורג ועזיבת חכמים את הארץ), שכל אחת מהן מקושרת להרעה במצב היהודים.

טעות נפוצה: לתאר את מהלך המרד ואת דיכויו בלי להציג את תוצאותיו, או לייחס לו את חורבן בית המקדש, שהתרחש כבר בסוף המרד הגדול (70 לספירה).