בגרות בהיסטוריה 22262 - חורף 2022, מועד נבצרים
היסטוריה – שאלון 22262 (אקסטרניים, בית שני) · חורף, מועד נבצרים · 4 שאלות · 1:30 שעות
בחינת הבגרות בהיסטוריה, חורף 2022, מועד נבצרים, כל 4 השאלות כמו בשאלון, והמקורות שבשאלון. לכל סעיף יש פתרון מלא: מה השאלה מבקשת, תשובה כמו שכותבים אותה בבחינה, ולמה היא מקבלת ציון מלא.
הוראות הבחינה (כמו בשאלון)
א. משך הבחינה: שעה וחצי.
ב. מבנה השאלון ומפתח ההערכה: בשאלון זה פרק אחד ובו ארבע שאלות.
ענה על שתי שאלות.
מן השאלות שתבחר לענות עליהן, חובה לבחור לפחות שאלה אחת שיש בה מקור.
(2 × 50) סך הכול – 100 נקודות.
שים לב: תלמיד שאושר לו מבחן מותאם אינו חייב לבחור בשאלה שיש בה מקור.
ג. חומר עזר מותר בשימוש: אין.
ד. המלצה לחלוקת זמן: כ־40 דקות לכל שאלה.
כתוב במחברת הבחינה בלבד. רשוֹם "טיוטה" בראש כל עמוד המשמש טיוטה.
כתיבת טיוטה בדפים שאינם במחברת הבחינה עלולה לגרום לפסילת הבחינה.
ההנחיות בשאלון זה מנוסחות בלשון זכר ומכוונות לנבחנות ולנבחנים כאחד.
בית שני – מעם מקדש לעם הספר
ענה על שתיים מן השאלות 1–4 (לכל שאלה – 50 נקודות).
מן השאלות שתבחר לענות עליהן, חובה לבחור לפחות שאלה אחת שיש בה מקור.
שאלה 1 · ציוני דרך במדינה החשמונאית
הצג שניים מן השינויים שחלו במעמד של המנהיגים החשמונאים, והסבר כיצד התרחש אחד מן השינויים שהצגת.
הסבר שניים מהמניעים של השליטים החשמונאים להרחיב את שטחי שלטונם.
הבא דוגמא למימוש אחד מן המניעים.
◂ פתרון מלא לשאלה 1
סעיף א
שינויים (שניים מתוך): ממפקדי מרד צבאיים (יהודה המכבי) לכהנים גדולים – יונתן מונה לכהן גדול (152 לפנה"ס); ריכוז ההנהגה המדינית, הצבאית והדתית בידי אדם אחד ובאופן תורשתי – שמעון הוכרז כהן גדול, מפקד הצבא ונשיא העם בידי אספת העם (140 לפנה"ס); ממנהיג לכהן גדול ומלך – יהודה אריסטובולוס הכריז על עצמו מלך, ואלכסנדר ינאי היה מלך וכהן גדול כאחד; אישה בראש המדינה והפרדת התפקידים – שלומציון המלכה העבירה את הכהונה הגדולה להורקנוס השני ואת הפיקוד על הצבא לאריסטובולוס השני. כיצד התרחש (אחד): שמעון – אחרי השגת העצמאות (142 לפנה"ס, פטור ממסים מדמטריוס השני) וכיבוש החקרא (141 לפנה"ס), כינסה אספת העם בירושלים ("הכנסת הגדולה") והחליטה שיהיה כהן גדול, מפקד ונשיא "לעולם, עד קום נביא נאמן", כלומר הלגיטימציה באה מן העם ומעמדו עבר בירושה; או יונתן – ניצל את מלחמת הירושה בממלכה הסלווקית בין אלכסנדר באלאס לדמטריוס הראשון, ובאלאס מינה אותו לכהן גדול בתמורה לתמיכתו.
מה השאלה מבקשת: שני חלקים. (1) להציג שני שינויים שחלו במעמד המנהיגים החשמונאים. (2) לבחור אחד מהם ולהסביר כיצד הוא התרחש (באילו נסיבות ובאיזו דרך).
תשובה מלאה:
חלק ראשון – שני שינויים:
שינוי ראשון – ממנהיג צבאי למנהיג שמרכז בידיו את ההנהגה המדינית, הצבאית והדתית, ובאופן תורשתי: בתחילת המרד (משנת 167 לפנה"ס) עמדו בראש העם מתתיהו ובנו יהודה המכבי כמפקדי המרד, בלי תואר רשמי. יונתן, אחיו של יהודה, מונה בשנת 152 לפנה"ס לכהן גדול, אף שמשפחת החשמונאים לא הייתה מן המשפחה שכיהנה עד אז בכהונה הגדולה. אחריו הוכרז שמעון בשנת 140 לפנה"ס כהן גדול, מפקד הצבא ונשיא העם, ותפקידים אלה נקבעו כתורשתיים בשושלתו. כך הפך המנהיג החשמונאי לשליט שבידיו כל הסמכויות – הדתיות, המדיניות והצבאיות.
שינוי שני – ממנהיג וכהן גדול למלך: יהודה אריסטובולוס (שלט בשנים 104–103 לפנה"ס) היה הראשון בבית חשמונאי שהכריז על עצמו מלך, ואחריו אחיו אלכסנדר ינאי (103–76 לפנה"ס) שלט כמלך וגם כיהן ככהן גדול. השליט החשמונאי נעשה מלך בדומה למלכים ההלניסטיים שסביבו, והחזיק בבת אחת בכתר המלוכה ובכהונה הגדולה.
(שינוי נוסף שאפשר להציג: שלומציון אלכסנדרה (76–67 לפנה"ס) – אישה שעמדה בראש הממלכה, ומשום שלא יכלה לכהן ככהן גדול, הפרידה בין התפקידים: את הכהונה הגדולה מסרה לבנה הורקנוס השני ואת הפיקוד על הצבא לבנה אריסטובולוס השני.)
חלק שני – כיצד התרחש השינוי בימי שמעון:
בשנת 142 לפנה"ס, בזמן שהממלכה הסלווקית הייתה מפולגת ונחלשה במאבקי ירושה, הכיר המלך הסלווקי דמטריוס השני בעצמאותה של יהודה ופטר אותה מתשלום מסים ("הוסר עול הגויים מעל ישראל"). בשנת 141 לפנה"ס כבש שמעון את החקרא – המצודה הסלווקית בירושלים – וסילק את חיל המצב הנוכרי מן העיר. בעקבות ההישגים האלה כונסה בשנת 140 לפנה"ס אספה גדולה של העם, הכהנים וזקני העם בירושלים ("הכנסת הגדולה"), והחליטה שמעון יהיה כהן גדול, מפקד הצבא ונשיא העם "לעולם, עד קום נביא נאמן". ההחלטה נחקקה על לוחות נחושת והוצבה בהר הבית. כך קיבל השליט החשמונאי את סמכויותיו לא ממינוי של מלך נוכרי, אלא מהחלטה של העם עצמו, והשלטון הפך לתורשתי בבית חשמונאי. הסייג "עד קום נביא נאמן" מלמד שההחלטה נחשבה זמנית, עד שתתקבל הכרעה מן השמיים.
למה זה מקבל ניקוד מלא: מוצגים שני שינויים שונים במעמד המנהיג (מי, מה, מתי), והתהליך שבו התרחש אחד מהם מוסבר – הנסיבות (חולשת הממלכה הסלווקית, העצמאות) ודרך ההתרחשות (החלטת אספת העם). מקובל גם להסביר את מינוי יונתן: הוא ניצל את מלחמת הירושה בממלכה הסלווקית בין אלכסנדר באלאס לדמטריוס הראשון, שכל אחד מהם ביקש את תמיכתו, ואלכסנדר באלאס מינה אותו בשנת 152 לפנה"ס לכהן גדול; או להסביר את הכתרת אריסטובולוס – הכרזה של השליט עצמו, בהשראת המלכים ההלניסטיים.
טעות נפוצה: לתאר כיבושים או מלחמות של החשמונאים במקום שינויים במעמד המנהיג, או להציג שני שינויים בלי להסביר כיצד התרחש אחד מהם.
סעיף ב
מניעים (שניים מתוך): דתי־לאומי – תפיסת ארץ־ישראל כנחלת אבות שיש לשחרר ולטהר מעבודה זרה (דברי שמעון: "לא ארץ נכריה לקחנו... כי אם נחלת אבותינו"); כלכלי – שליטה בנמלים (יפו) ובדרכי מסחר (דרך הים, דרך המלך), תוספת אדמות חקלאיות לאוכלוסייה הגדלה; ביטחוני – הרחקת אויבים ושליטה בערים ההלניסטיות העוינות סביב יהודה, יצירת רצף טריטוריאלי וגבולות בטוחים; מדיני – ניצול חולשת הממלכה הסלווקית, יוקרה ומעמד של ממלכה חזקה. דוגמה למימוש: שמעון כבש את יפו – נמל ליהודה (מניע כלכלי); יוחנן הורקנוס החריב את המקדש השומרוני בהר גריזים וגייר את האדומים (מניע דתי); אלכסנדר ינאי כבש את ערי מישור החוף, ובהן עזה (מניע כלכלי וביטחוני).
מה השאלה מבקשת: שני חלקים. (1) להסביר שני מניעים שהביאו את השליטים החשמונאים להרחיב את שטחי שלטונם. (2) להביא דוגמה (אירוע מוחשי) למימוש אחד מן המניעים.
תשובה מלאה:
מניע ראשון – דתי־לאומי: החשמונאים ראו בארץ־ישראל את נחלת אבותיהם, שהובטחה לעם ישראל, וראו חובה לשחרר אותה משלטון נוכרי ולטהר אותה מעבודה זרה. על פי ספר מקבים א, כשדרש אנטיוכוס השביעי משמעון להחזיר את השטחים שכבש, השיב שמעון: "לא ארץ נכריה לקחנו... כי אם נחלת אבותינו". לפי תפיסה זו, הכיבושים לא היו כיבוש של ארץ זרה אלא החזרת שטחים שהם חלק מארץ־ישראל, וטיהורם מפולחן אלילי חיזק את הצביון היהודי של הממלכה.
מניע שני – כלכלי: יהודה בראשית תקופת החשמונאים הייתה שטח הררי קטן סביב ירושלים, בלי מוצא לים ובלי שליטה בדרכי המסחר הראשיות. כיבוש נמלים כמו יפו ודרכי מסחר כמו "דרך הים" במישור החוף ו"דרך המלך" בעבר הירדן אפשר לממלכה לגבות מכסים ולהתעשר מן המסחר, ותוספת אדמות חקלאיות פוריות סיפקה קרקע לאוכלוסייה היהודית שהלכה וגדלה. כך חוזקה כלכלת הממלכה, וגדלו ההכנסות שאפשרו להחזיק צבא.
(מניעים נוספים שאפשר להסביר: ביטחוני – הערים ההלניסטיות והעמים השכנים, כמו האדומים והשומרונים, היו עוינים ליהודים, ושליטה בהם הרחיקה את הסכנה ויצרה רצף טריטוריאלי וגבולות בטוחים; מדיני – החולשה של הממלכה הסלווקית, שהייתה מפולגת במאבקי ירושה, אפשרה לחשמונאים להתרחב ולבסס את מעמדם כממלכה עצמאית וחזקה ואת יוקרתם בעיני העם.)
דוגמה למימוש המניע הכלכלי: שמעון כבש את יפו וגירש ממנה את תושביה הנוכרים, ויישב בה יהודים. כך קיבלה יהודה לראשונה בתקופה זו נמל משלה על חוף הים התיכון, שפתח אותה למסחר הימי. (דוגמה למימוש המניע הדתי: יוחנן הורקנוס החריב את המקדש השומרוני בהר גריזים, כבש את ערי אדום – אדוריים ומרשה – וחייב את האדומים להתגייר, וכך טיהר את השטחים מעבודה זרה והבטיח בהם רוב יהודי. דוגמה למניע הכלכלי־ביטחוני: אלכסנדר ינאי כבש את רוב ערי מישור החוף, ובהן עזה.)
כך שילבו הכיבושים החשמונאיים שאיפה דתית־לאומית עם צרכים כלכליים וביטחוניים של ממלכה עצמאית.
למה זה מקבל ניקוד מלא: מוסברים שני מניעים שונים – מהו כל מניע ומדוע הוא דחף להתרחבות – ומובאת דוגמה מוחשית (מי כבש, מה כבש) שקשורה במפורש לאחד המניעים. מקובל גם: מניע ביטחוני; ניצול חולשת הממלכה הסלווקית; השאיפה להבטיח רוב יהודי ונאמן לשלטון.
טעות נפוצה: למנות כיבושים בלי להסביר את המניע שעמד מאחוריהם, או להביא דוגמה שאינה קשורה למניע שהוסבר.
שאלה 2 · מקור – הורדוס מלך "חסות"
לפניך קטע מספרו של ההיסטוריון בן זמננו, אברהם שליט, העוסק בדמותו של הורדוס ובפועלו
כיצד כותב הקטע רואה את דמותו של הורדוס? הצג מתוך הקטע שתי פעולות של הורדוס שאפשר לבסס עליהן תפיסה זו.
על פי הקטע, הצג את דמותו של הורדוס בעיני בני תקופתו, הבא שתי דוגמאות לביסוס תפיסתם על פי מה שלמדת?
◂ פתרון מלא לשאלה 2
סעיף א
תפיסת הכותב: הורדוס היה שליט מחדש, אמיץ ונבון, בעל ראייה רחבה, שתרם לעם ולארץ וראוי להערכה – "שליט בעל דמיון ועין רואה"; "אחד המחדשים המדיניים עַזֵּי הלב וחריפי השכל הגדולים, שקמו לעם היהודי"; "הורדוס מלך ישראל". פעולות מן הקטע (שתיים): פיתח את המסחר ואת דרכי המסחר והקים מרכזים עירוניים – "הרבה שָׁקַד המלך גם על פיתוח דרכי המסחר", "הבין את הצורך הדוחק במרכזים עירוניים לפיתוח מסחר הארץ"; פיתח את ירושלים כמרכז סחר הפנים, כמקום מגורים לתושבים רבים וכמקום לעסקים – "הוא השתדל לסייע לה על ידי פיתוח העיר גם מצד יכולתה לשמש מקום מגורים לתושבים רבים וגם מצד רווחתם של עסקים"; הביא עושר לממלכה – "החקלאות לא הייתה המקור היחיד לעושר שהביא שלטונו של הורדוס".
מה השאלה מבקשת: שני חלקים. (1) להציג, על פי הקטע, כיצד הכותב (אברהם שליט) רואה את דמותו של הורדוס. (2) להציג מתוך הקטע שתי פעולות של הורדוס שעליהן מבוססת תפיסה זו.
תשובה מלאה:
תפיסת הכותב: אברהם שליט רואה בהורדוס שליט גדול, נבון ובעל חזון, מחדש נועז שפעל לטובת העם והארץ, ולכן הוא ראוי להערכה ולא רק לגינוי. בקטע: "הורדוס היה שליט בעל דמיון ועין רואה"; "נראה בו אחד המחדשים המדיניים עַזֵּי הלב וחריפי השכל הגדולים, שקמו לעם היהודי בתקופה העתיקה". שליט אף מסכם שההיסטוריון של ימינו "חייב לכנותו בשם היאה לו: הורדוס מלך ישראל" – כלומר מלך יהודי לגיטימי, ולא "העבד האדומי".
פעולה ראשונה: הורדוס פיתח את המסחר ואת דרכי המסחר והקים מרכזים עירוניים, וכך גיוון את מקורות העושר של הממלכה, שעד אז נשענה בעיקר על חקלאות. בקטע: "החקלאות לא הייתה המקור היחיד לעושר שהביא שלטונו של הורדוס. הרבה שָׁקַד המלך גם על פיתוח דרכי המסחר", והוא "הבין את הצורך הדוחק במרכזים עירוניים לפיתוח מסחר הארץ". פעולה זו מבססת את תפיסתו כשליט "בעל דמיון ועין רואה" – הוא הבין את צורכי הכלכלה ופעל לפיתוחה.
פעולה שנייה: הורדוס פיתח את ירושלים, בירת הממלכה, כך שתהיה לא רק המרכז הדתי והרוחני אלא גם מרכז המסחר של הארץ, מקום מגורים לתושבים רבים ומקום נוח לעסקים. בקטע: ירושלים הייתה "גם עיקר מרכזו של סחר הפְּנִים", ו"הוא השתדל לסייע לה על ידי פיתוח העיר גם מצד יכולתה לשמש מקום מגורים לתושבים רבים וגם מצד רווחתם של עסקים". פיתוח הבירה היטיב עם תושביה ועם כלכלת הארץ כולה, ולכן מבסס את התפיסה של הורדוס כשליט שתרם לעמו.
שתי הפעולות מלמדות שבעיני הכותב יש לשפוט את הורדוס לפי מפעליו המדיניים והכלכליים, ולא רק לפי מעשי האכזריות שלו.
למה זה מקבל ניקוד מלא: התפיסה של הכותב מנוסחת במפורש ומעוגנת בציטוט; מוצגות שתי פעולות נפרדות של הורדוס, כל אחת מעוגנת בציטוט מן הקטע ומקושרת לתפיסה. מקובל גם: הבאת העושר לממלכה ("לעושר שהביא שלטונו של הורדוס") כפעולה.
טעות נפוצה: להביא פעולות מן הידע (בניית המקדש, קיסריה) – השאלה מבקשת פעולות מתוך הקטע; או להציג את דמותו בעיני בני תקופתו במקום בעיני הכותב.
סעיף ב
בעיני בני תקופתו: שליט רשע ואכזר, שמעשיו עוררו זוועה ובוז, וזר – לא מלך יהודי לגיטימי אלא משרת של רומא ממוצא אדומי: "שנתמלאו זוועה ושאט נפש [בוז] למראה דרכיו ומעשיו של המלך"; "ואת הזוועות שמרו לדורות"; "הורדוס הרשע" ו"העבד האדומי". דוגמאות מן הידע (שתיים מתוך): רדיפת בית חשמונאי – הטבעת אריסטובולוס השלישי, הוצאת הורקנוס השני ואשתו מרים להורג ובהמשך גם בניו ממנה; משטר עריצות – איסור התכנסות, מרגלים, כליאה במבצרים, הוצאות להורג; הוצאה להורג של רבים מחברי הסנהדרין ומינוי והדחה של כהנים גדולים כרצונו; תלות ברומא (מלך חסות שמונה בידי הסנאט הרומי, 40 לפנה"ס) ומוצא אדומי; אימוץ מנהגים זרים – משחקים וקרבות חיות, מקדשים לאוגוסטוס בקיסריה ובסבסטי, נשר הזהב מעל שער המקדש והעלאת הצעירים שהורידו אותו על המוקד.
מה השאלה מבקשת: שני חלקים. (1) להציג, על פי הקטע, כיצד ראו בני תקופתו של הורדוס את דמותו. (2) להביא מן הידע שתי דוגמאות (עובדות) שמבססות את תפיסתם.
תשובה מלאה:
דמותו בעיני בני תקופתו: בני תקופתו ראו בהורדוס שליט רשע, אכזר ועריץ, שמעשיו בענייני הציבור ובחייו הפרטיים עוררו בהם זוועה ובוז, וכן זר – לא מלך יהודי של ממש אלא "עבד". בקטע: בני תקופתו "נתמלאו זוועה ושאט נפש [בוז] למראה דרכיו ומעשיו של המלך בעסקי הציבור והיחיד"; מנהיגי האומה שכחו את הטוב "ואת הזוועות שמרו לדורות עד שנשאר רק השם 'הורדוס הרשע' ו'העבד האדומי'". הכינוי "העבד האדומי" מבטא בוז למוצאו – הורדוס היה בנו של אנטיפטרוס, ממשפחה אדומית שהתגיירה – ולתלותו ברומא: הוא מונה למלך בידי הסנאט הרומי (40 לפנה"ס) ושלט כמלך חסות, בזכות נאמנותו לרומא.
דוגמה ראשונה – רדיפת בית חשמונאי: הורדוס ראה בבני בית חשמונאי, השושלת שהעם ראה בה לגיטימית, איום על שלטונו. הוא דאג להטבעתו של אריסטובולוס השלישי, אחי אשתו, הכהן הגדול הצעיר שזכה לאהדת העם; הוציא להורג את הורקנוס השני הזקן; הוציא להורג את אשתו מרים החשמונאית, ובהמשך גם את בניו ממנה, אלכסנדר ואריסטובולוס. רצח בני משפחתו עצמו מסביר את ה"זוועה" שחשו בני תקופתו.
דוגמה שנייה – משטר עריצות ודיכוי: הורדוס אסר על התושבים להתכנס, הפעיל רשת מרגלים ומלשינים, כלא חשודים במבצרים והוציא להורג כל מי שנחשד בהתנגדות. בתחילת שלטונו הוציא להורג רבים מחברי הסנהדרין שתמכו ביריבו החשמונאי אנטיגונוס, והגביל את סמכויותיה; את הכהנים הגדולים מינה והדיח כרצונו. לקראת סוף ימיו, כשצעירים הורידו את נשר הזהב שהציב מעל שער בית המקדש, ציווה להעלותם על המוקד.
(אפשר להביא גם: אימוץ מנהגים זרים ליהדות – משחקי ספורט וקרבות חיות, ובניית מקדשים לאוגוסטוס בקיסריה ובסבסטי – שחיזקו את תדמיתו כזר.)
עובדות אלה מסבירות מדוע בני תקופתו זכרו אותו כ"הורדוס הרשע" ו"העבד האדומי".
למה זה מקבל ניקוד מלא: דמותו בעיני בני תקופתו מוצגת ומעוגנת בציטוטים מן הקטע; מובאות שתי דוגמאות נפרדות מן הידע, מפורטות (מי, מה), וכל אחת קשורה לתפיסה של הורדוס כרשע או כזר. מקובל גם: מוצאו האדומי ותלותו ברומא כביסוס לכינוי "העבד האדומי".
טעות נפוצה: להביא את מפעלי הבנייה והפיתוח של הורדוס – הם מבססים את תפיסת הכותב, לא את תפיסת בני תקופתו.
שאלה 3 · תוצאות "המרד הגדול" והמרכז ביבנה
הצג את תוצאות "המרד הגדול" בתחום הדמוגרפי ובתחום הכלכלי, והסבר את הסכנה שנשקפה לעם היהודי בעקבות תוצאות אלה.
חורבן בית המקדש פגע בשלושה מוסדות מרכזיים של האומה: בית המקדש, הסנהדרין והכהונה. הסבר כיצד התמודדו חכמי יבנה עם הפגיעה בשניים מן המוסדות האלה.
◂ פתרון מלא לשאלה 3
סעיף א
דמוגרפי: אבדות כבדות בנפש – בקרבות, במצור על ירושלים, ברעב ובמגפות; רבים נשבו ונמכרו לעבדות או נלקחו לרומא; יישובים רבים, בעיקר ביהודה, התרוקנו; בערים מעורבות (כמו קיסריה) נפגעו הקהילות היהודיות קשות. כלכלי: הרס יישובים, שדות ומטעים (כריתת העצים סביב ירושלים); אספסיאנוס החרים את אדמות יהודה ומכר או החכיר אותן, ואיכרים רבים הפכו לחוכרים על אדמתם; מסים כבדים ו"מס היהודים" (פיסקוס יודאיקוס) – שתי דרכמות לשנה מכל יהודי לטובת מקדש יופיטר ברומא, במקום מחצית השקל למקדש. הסכנה: התמעטות האוכלוסייה ואובדן הבסיס הכלכלי איימו על המשך הקיום היהודי בארץ־ישראל – הגירה, ייאוש והתבוללות, ויחד עם חורבן המקדש וההנהגה – סכנה להתפוררות העם.
מה השאלה מבקשת: שני חלקים. (1) להציג את תוצאות המרד הגדול בשני תחומים: הדמוגרפי והכלכלי. (2) להסביר איזו סכנה נשקפה לעם היהודי בעקבות התוצאות האלה.
תשובה מלאה:
תוצאות בתחום הדמוגרפי: המרד הגדול (66–70 לספירה, ונפילת מצדה כמה שנים אחר כך) הסתיים בחורבן ירושלים ובית המקדש בשנת 70 לספירה, והביא לירידה חדה במספר היהודים בארץ־ישראל. רבים נהרגו בקרבות בגליל וביהודה ובמצור על ירושלים, ורבים מתו ברעב ובמגפות שפשטו בעיר הנצורה. רבים אחרים נשבו ונמכרו לעבדות, ושבויים נלקחו לרומא והוצגו בתהלוכת הניצחון של טיטוס. יישובים רבים, בעיקר ביהודה, התרוקנו מתושביהם, ובערים המעורבות, כמו קיסריה, נפגעו הקהילות היהודיות קשות כבר בפרוץ המרד. (המספרים שמוסר יוסף בן מתתיהו על ההרוגים והשבויים גבוהים מאוד, וחוקרים רואים בהם הגזמה; ברור עם זאת שהאבדות היו כבדות.)
תוצאות בתחום הכלכלי: המלחמה הרסה יישובים רבים, ושדות ומטעים הושחתו; בזמן המצור כרתו הרומאים את העצים סביב ירושלים. הקיסר אספסיאנוס ראה באדמות יהודה רכוש שלו, והורה למכור או להחכיר אותן, כך שאיכרים יהודים רבים איבדו את נחלתם או הפכו לחוכרים על אדמתם. על האוכלוסייה הוטלו מסים כבדים, ועל כל יהודי באימפריה הוטל "מס היהודים" (פיסקוס יודאיקוס) – שתי דרכמות לשנה, שהועברו למקדש יופיטר ברומא במקום מחצית השקל שנשלחה בעבר לבית המקדש. גם ההכנסות שהביאו עולי הרגל לירושלים פסקו עם חורבן המקדש.
הסכנה שנשקפה לעם היהודי: התוצאות האלה סיכנו את עצם המשך הקיום היהודי בארץ־ישראל. התמעטות האוכלוסייה, יחד עם אובדן הקרקעות והעול הכלכלי הכבד, ערערו את הבסיס הקיומי של היישוב: רבים לא יכלו להתפרנס, וגבר החשש שיהגרו מן הארץ, והאוכלוסייה היהודית תמשיך להידלדל עד שתהפוך למיעוט בארצה. מצב זה נוסף על חורבן בית המקדש והתמוטטות מוסדות ההנהגה, ועלול היה להביא לייאוש, להתפוררות העם ולהיטמעותו בין העמים.
למה זה מקבל ניקוד מלא: מוצגות תוצאות בשני התחומים המבוקשים, כל אחת בעובדות מדויקות, ומוסבר הקשר בין התוצאות לבין הסכנה (הידלדלות, הגירה, ייאוש והתבוללות). מקובל גם להסביר את הסכנה כפגיעה ברצף הקיום היהודי בארץ־ישראל או כסכנה לאובדן הרוב היהודי בארץ.
טעות נפוצה: להציג את חורבן בית המקדש כתוצאה דמוגרפית או כלכלית, או להציג את התוצאות בלי להסביר מהי הסכנה.
סעיף ב
בית המקדש: התפילה במקום הקורבנות ("ונשלמה פרים שפתינו"); בית הכנסת כ"מקדש מעט" – מרכז לתפילה, לקריאה ולימוד תורה ולחיי הקהילה; קביעת נוסח תפילת שמונה עשרה (בימי רבן גמליאל); גמילות חסדים כתחליף לכפרה ("חסד חפצתי ולא זבח"); תקנות "זכר למקדש" – נטילת לולב בכל מקום כל שבעת ימי החג, תקיעת שופר בראש השנה שחל בשבת ביבנה. הסנהדרין: ריב"ז הקים ביבנה בית דין גדול ("הסנהדרין החדשה"), ובהמשך הנשיאות (רבן גמליאל); בית הדין קיבל את סמכויות הסנהדרין – קידוש החודש ועיבור השנה, חקיקת תקנות, פסיקת הלכה (הכרעה כבית הלל) – ושימש הנהגה מרכזית לכל העם, בארץ ובתפוצות. הכהונה: ההנהגה עברה מן הכהנים (מעמד ביולוגי) לחכמים (לימוד תורה, פתוח לכל); החכמים קבעו את מעמד הכהנים בלי מקדש – ברכת כהנים בבית הכנסת, תרומות ומעשרות; תפילה ותשובה ביום הכיפורים במקום עבודת הכהן הגדול; גיור בלי קורבן.
מה השאלה מבקשת: לבחור שניים מבין שלושת המוסדות (בית המקדש, הסנהדרין, הכהונה), ולהסביר לגבי כל אחד מהם כיצד התמודדו חכמי יבנה עם הפגיעה בו – מה עשו ומדוע הפעולה נתנה מענה לפגיעה.
תשובה מלאה:
בית המקדש: עם חורבנו (70 לספירה) פסקה עבודת הקורבנות, שהייתה הדרך המרכזית לעבודת האל ולכפרה על חטאים, ופסקה העלייה לרגל. חכמי יבנה, בהנהגת רבן יוחנן בן זכאי, קבעו שאפשר לעבוד את האל גם בלי מקדש: התפילה באה במקום הקורבנות (על פי הפסוק "ונשלמה פרים שפתינו"), ובימי רבן גמליאל נקבע נוסח אחיד לתפילת שמונה עשרה, שנאמרת בזמנים המקבילים לזמני הקורבנות. בית הכנסת הפך ל"מקדש מעט" – מקום לתפילה בציבור, לקריאה בתורה וללימוד, ומרכז לחיי הקהילה בכל מקום. על פי המסורת, ריב"ז לימד שגמילות חסדים מכפרת כמו הקורבנות ("כי חסד חפצתי ולא זבח"). כדי שהמקדש לא יישכח תוקנו תקנות "זכר למקדש": נטילת לולב בכל מקום כל שבעת ימי חג הסוכות, כפי שנהגו במקדש, ותקיעת שופר בראש השנה שחל בשבת ביבנה (במקום שיש בו בית דין), כפי שהיה נהוג במקדש. כך נמצאה דרך להמשיך חיי דת מלאים גם בלי המקדש.
הסנהדרין: הסנהדרין, שישבה בירושלים (בלשכת הגזית במקדש), הייתה המוסד העליון לחקיקה ולשיפוט, ועם החורבן חדלה לפעול, והעם נותר בלי הנהגה מוסכמת. ריב"ז הקים ביבנה בית דין גדול של חכמים – "הסנהדרין החדשה" – ובהמשך עמד בראשו רבן גמליאל השני כנשיא, שכנראה גם השלטון הרומאי ראה בו את נציג היהודים. בית הדין ביבנה קיבל לידיו את סמכויות הסנהדרין: קידוש החודש ועיבור השנה (קביעת לוח השנה והמועדים לכל העם, בארץ ובתפוצות), חקיקת תקנות, ופסיקה בשאלות הלכה – ובהן ההכרעה שהלכה כבית הלל, שאפשרה הלכה אחידה ומחייבת לכולם. כך שוקמה ההנהגה המרכזית של העם, והמרכז עבר מירושלים ליבנה.
(אפשר לבחור גם בכהונה: עם החורבן איבדו הכהנים את תפקידם המרכזי ואת מקור מעמדם – עבודת הקודש במקדש. חכמי יבנה העבירו את ההנהגה הרוחנית מן הכהנים, שמעמדם נקבע לפי ייחוס משפחתי, אל החכמים, שמעמדם נקבע לפי לימוד תורה – דרך פתוחה לכל אדם. החכמים קבעו את מקומם של הכהנים בחיים בלי מקדש: ברכת כהנים נאמרת בבית הכנסת, וכהנים ממשיכים לקבל תרומות ומעשרות. במקום עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים, התפילה והתשובה מכפרות על החטאים, ונקבע שגר יכול להתגייר בלי להביא קורבן.)
כך הבטיחו חכמי יבנה שהעם ימשיך להתקיים גם בלי המוסדות שהיו קשורים במקדש.
למה זה מקבל ניקוד מלא: נבחרו שני מוסדות, ולכל אחד מוסברת הפגיעה וההתמודדות – פעולה מוחשית של חכמי יבנה (תקנה, מוסד חדש) וכיצד היא נתנה מענה לפגיעה. מקובל גם: הקמת בתי מדרש ללימוד תורה; איסוף ההלכות שהוביל בהמשך לעריכת המשנה.
טעות נפוצה: למנות תקנות של חכמי יבנה בלי לקשר אותן למוסד שנפגע, או לכתוב על שלושת המוסדות באופן כללי בלי הסבר.
שאלה 4 · מקור – מרד בר כוכבא
לפניך קטע מדברי ההיסטוריון הרומאי דיו קאסיוס, העוסק במרד בר כוכבא.
על פי הקטע, הצג שני גורמים לפרוץ מרד בר כוכבא ודרך אחת של ההערכות היהודים למרד.
על פי מה שלמדת, הסבר שני גורמים לכישלון המרד.
הצג שתיים מן התוצאות של מרד בר כוכבא בתחומים שונים.
הסבר את ההשפעה של תוצאות אלה על המשך הקיום היהודי בארץ־ישראל.
◂ פתרון מלא לשאלה 4
סעיף א
גורמים לפרוץ המרד מן הקטע: ייסוד העיר הרומית איליה קפיטולינה במקום ירושלים והתיישבות זרים בה – "כאשר ייסד אדריאנוס בירושלים עיר במקום זו שהוחרבה, אשר קרא לה איליה קפיטולינה", "שזרים מתיישבים בעירם"; הקמת מקדש לזאוס במקום בית המקדש – "וכאשר הוא הקים במקום מקדש האלוהים, מקדש אחר לזאוס", "ושמקדשי נכר (לא יהודים) נבנים בה". דרך היערכות: הכנת נשק בחשאי – ייצור לקוי במכוון של כלי הנשק שהרומאים הזמינו, כדי שייפסלו ויישארו בידי המורדים ("הכינו בצורה לא הולמת את כלי הנשק... כדי שהם יוכלו להשתמש בהם לאחר שייפסלו"); וכן המתנה לעיתוי – "נשארו שקטים כל עוד הדריאנוס שהה במצרים ושוב בסוריה". גורמי כישלון (שניים מתוך): יתרון מספרי וצבאי של רומא – לגיונות רבים ומצביאים מעולים (יוליוס סוורוס); אסטרטגיה רומאית של התשה – לכידת המורדים בקבוצות קטנות, ניתוק האספקה וכיבוש המבצרים והמערות בזה אחר זה, עד נפילת ביתר (135 לספירה); היעדר סיוע מבחוץ – יהודי התפוצות לא הצטרפו (לאחר מרד התפוצות 115–117); פילוג פנימי – מחלוקת החכמים על משיחיותו של בר כוכבא, חיכוכים בינו לבין מפקדיו.
מה השאלה מבקשת: שלושה חלקים. (1) להציג על פי הקטע שני גורמים לפרוץ מרד בר כוכבא. (2) להציג על פי הקטע דרך אחת שבה נערכו היהודים למרד. (3) להסביר מן הידע שני גורמים לכישלון המרד.
תשובה מלאה:
גורם ראשון לפרוץ המרד: הקיסר אדריאנוס ייסד במקום ירושלים החרבה עיר רומית אלילית בשם איליה קפיטולינה, ויישב בה נוכרים. בקטע: "מלחמה לא קטנה ולא קצרה נגרמה כאשר ייסד אדריאנוס בירושלים עיר במקום זו שהוחרבה, אשר קרא לה איליה קפיטולינה", ו"היהודים נזדעזעו מכך שזרים מתיישבים בעירם". הקמת עיר רומית במקום ירושלים חיסלה את התקווה לבנות מחדש את העיר ואת המקדש, ולכן עוררה זעם רב.
גורם שני לפרוץ המרד: הקמת מקדש לאל הרומי־יווני במקום בית המקדש. בקטע: "וכאשר הוא הקים במקום מקדש האלוהים, מקדש אחר לזאוס", והיהודים נזדעזעו מכך "שמקדשי נכר (לא יהודים) נבנים בה". חילול המקום הקדוש ביותר לעם היהודי והפיכתו למקום של עבודה זרה נתפסו כפגיעה דתית שאין להשלים עמה.
דרך היערכות למרד: היהודים התכוננו בחשאי, בעיקר בהכנת נשק. הרומאים הטילו עליהם לייצר כלי נשק לצבא, והם ייצרו אותם בכוונה באיכות לקויה, כדי שהרומאים יפסלו אותם וכלי הנשק יישארו בידי היהודים לשימוש במרד. בקטע: "הם הכינו בצורה לא הולמת את כלי הנשק שהטילו עליהם לייצר, כדי שהם יוכלו להשתמש בהם לאחר שייפסלו על ידי הרומאים". (מקובל גם: בחירת עיתוי – "הם נשארו שקטים כל עוד הדריאנוס שהה במצרים ושוב בסוריה", כלומר המתינו עד שהקיסר יתרחק מן האזור.)
גורם ראשון לכישלון המרד – העליונות הצבאית של רומא והאסטרטגיה שלה: אדריאנוס ריכז נגד המורדים כוחות גדולים מאוד – לגיונות ויחידות עזר מכמה פרובינציות – ושלח את טובי מצביאיו, ובראשם יוליוס סוורוס, שהובא מבריטניה. הרומאים נמנעו מקרבות חזיתיים, ונקטו מלחמת התשה: לכדו את המורדים בקבוצות קטנות, ניתקו את קווי האספקה שלהם, וכבשו את המבצרים ואת המערות בזה אחר זה. כך נשחקו המורדים עד שנפלה ביתר, מעוזם האחרון, בשנת 135 לספירה.
גורם שני לכישלון המרד – בידוד ופילוג: היהודים לא קיבלו סיוע מבחוץ. יהודי התפוצות, שספגו מכה קשה במרד התפוצות בשנים 115–117 לספירה, לא הצטרפו, ואף מעצמה זרה לא סייעה. גם בתוך העם היו מחלוקות: רבי עקיבא ראה בבר כוכבא משיח, אבל חכמים אחרים, כמו רבי יוחנן בן תורתא, דחו זאת; ומן האיגרות של בר כוכבא שנמצאו במדבר יהודה עולים חיכוכים בינו לבין חלק ממפקדיו ומן התושבים. הבידוד והפילוג החלישו את המורדים מול האימפריה.
למה זה מקבל ניקוד מלא: שני הגורמים לפרוץ המרד ודרך ההיערכות מוצגים מן הקטע, וכל אחד מעוגן בציטוט; שני גורמי הכישלון מוסברים מן הידע, שונים זה מזה ומבוססים בעובדות. מקובל גם, כגורם כישלון: הפער בין כוח קטן של מורדים לבין אימפריה בשיא כוחה; מצב כלכלי קשה ומחסור באספקה בשלבים המאוחרים.
טעות נפוצה: להביא גורמים לפרוץ המרד מן הידע ולא מן הקטע, או להציג את מערכות המסתור (שאינן מופיעות בקטע) כדרך ההיערכות המבוקשת "על פי הקטע".
סעיף ב
תוצאות (שתיים מתחומים שונים): דמוגרפי – אבדות כבדות בנפש, רבים נמכרו לעבדות, יהודה התרוקנה כמעט מיהודים ונוכרים התיישבו בה, מרכז היישוב עבר לגליל; מדיני – ירושלים נעשתה איליה קפיטולינה ונאסר על יהודים להיכנס אליה, הפרובינקיה "יהודה" נקראה "סוריה־פלשתינה", אובדן התקווה לעצמאות; דתי – גזרות דת (איסור לימוד תורה, ברית מילה, סמיכת חכמים), הוצאת חכמים להורג (רבי עקיבא), עזיבת חכמים; כלכלי – הרס יישובים, הפקעת קרקעות, מסים כבדים. השפעה: היהודים הלכו ונעשו מיעוט בארצם; מרכז היישוב עבר לגליל (אושא, ובהמשך בית שערים, ציפורי, טבריה); הגירה לבבל ולארצות אחרות והתחזקות המרכז בבבל; החלשת הזיקה לירושלים ולארץ; ההנהגה בחרה מעתה בדרך של השלמה עם השלטון ולימוד תורה במקום מרד.
מה השאלה מבקשת: שני חלקים. (1) להציג שתי תוצאות של מרד בר כוכבא, כל אחת מתחום אחר. (2) להסביר כיצד השפיעו תוצאות אלה על המשך הקיום היהודי בארץ־ישראל.
תשובה מלאה:
תוצאה בתחום הדמוגרפי: המרד (132–135 לספירה) הסתיים באבדות כבדות מאוד בנפש. רבים נהרגו בקרבות ובמצורים, ורבים נשבו ונמכרו לעבדות. דיו קאסיוס מספר על מאות אלפי הרוגים ועל מבצרים וכפרים רבים שנהרסו (מספרים של היסטוריון עתיק, שיש להתייחס אליהם כהערכה). יהודה – אזור ההר שסביב ירושלים, שהיה לב היישוב היהודי – התרוקנה כמעט מתושביה היהודים, ונוכרים התיישבו במקומם.
תוצאה בתחום המדיני: ירושלים הפכה לעיר הרומית איליה קפיטולינה, ועל היהודים נאסר להיכנס אליה. שם הפרובינקיה שונה מ"יהודה" ל"סוריה־פלשתינה", כדי לטשטש את הקשר בין העם היהודי לארצו. היהודים נאלצו להשלים עם שלטון זר ועם אובדן התקווה לעצמאות מדינית קרובה.
(אפשר להציג גם תוצאה בתחום הדתי: גזרות דת קשות – איסור לימוד תורה, ברית מילה ושמירת מצוות נוספות, וסמיכת חכמים; חכמים שהמשיכו ללמד, ובהם רבי עקיבא, הוצאו להורג. או בתחום הכלכלי: הרס יישובים, הפקעת קרקעות ומסים כבדים.)
ההשפעה על המשך הקיום היהודי בארץ־ישראל: בעקבות ההרג, השבי וההגירה, היהודים הלכו ונעשו בהדרגה מיעוט בארצם. מרכז היישוב היהודי עבר מיהודה לגליל – ההנהגה התכנסה מחדש באושא, ובהמשך פעלה בבית שערים, בציפורי ובטבריה. ההרס הכלכלי ערער את הבסיס לקיום בארץ ודחף רבים להגר לבבל ולארצות אחרות, וכך התחזק בהדרגה המרכז היהודי בבבל, שעם הזמן קנה לו מעמד מרכזי בעולם היהודי. האיסור להיכנס לירושלים ושינוי שם הפרובינקיה פגעו בזיקה בין העם לבירתו ולארצו. מרד בר כוכבא היה הניסיון הגדול האחרון בעת העתיקה להשיג עצמאות בכוח, ומכאן ואילך פעלה ההנהגה היהודית לשמירת הקיום היהודי בארץ בדרך של השלמה עם השלטון, לימוד תורה וחיזוק הקהילה.
למה זה מקבל ניקוד מלא: מוצגות שתי תוצאות משני תחומים שונים, כל אחת מפורטת בעובדות; ההשפעה על המשך הקיום היהודי בארץ מוסברת במפורש (היהודים נעשו מיעוט, מעבר לגליל, הגירה ועליית בבל, פגיעה בזיקה לירושלים). מקובל גם: גזרות הדת של אדריאנוס (איסור לימוד תורה, ברית מילה, שמירת שבת וסמיכת חכמים; מתקבלים גם איסור תפילה בציבור וביטול השיפוט היהודי); עזיבת חכמים את הארץ וירידת מעמדה של ארץ־ישראל בעיני התפוצות.
טעות נפוצה: להציג שתי תוצאות מאותו תחום, או להציג את התוצאות בלי להסביר את השפעתן על המשך הקיום היהודי בארץ.