בגרות בהיסטוריה 22262 - קיץ 2023
היסטוריה – שאלון 22262 (אקסטרניים, בית שני) · קיץ · 4 שאלות · 1:30 שעות
בחינת הבגרות בהיסטוריה, קיץ 2023, כל 4 השאלות כמו בשאלון, והמקורות שבשאלון. לכל סעיף יש פתרון מלא: מה השאלה מבקשת, תשובה כמו שכותבים אותה בבחינה, ולמה היא מקבלת ציון מלא.
הוראות הבחינה (כמו בשאלון)
א. משך הבחינה: שעה וחצי.
ב. מבנה השאלון ומפתח ההערכה: בשאלון זה פרק אחד ובו ארבע שאלות.
יש לענות על שתי שאלות.
מן השאלות שתבחרו לענות עליהן, חובה לבחור לפחות בשאלה אחת שיש בה מקור.
(50×2) – סך הכול – 100 נקודות.
שימו לב: תלמידים שאושר להם מבחן מותאם אינם חייבים לבחור בשאלה שיש בה מקור.
ג. חומר עזר מותר בשימוש: אין.
ד. המלצה לחלוקת זמן: כ־40 דקות לכל שאלה.
יש לכתוב במחברת הבחינה בלבד. יש לרשום "טיוטה" בראש כל עמוד המשמש טיוטה.
כתיבת טיוטה בדפים שאינם במחברת הבחינה עלולה לגרום לפסילת הבחינה.
השאלות בשאלון זה מנוסחות בלשון רבים, אף על פי כן על כל תלמידה וכל תלמיד להשיב עליהן באופן אישי.
בית שני – מעם מקדש לעם הספר
ענו על שתיים מן השאלות 1–4 (לכל שאלה – 50 נקודות).
מן השאלות שתבחרו לענות עליהן, חובה לבחור לפחות בשאלה אחת שיש בה מקור.
שאלה 1 · הממלכה החשמונאית
הציגו שלושה שינויים שחלו בממלכה החשמונאית בתחום הטריטוריאלי ובתחום הדמוגרפי (שינוי אחד לפחות בכל תחום).
הסבירו שתי סיבות לשינויים אלה.
– הסבירו את המניעים של השליטים החשמונאים לאמץ את התרבות ההלניסטית, והביאו שלוש דוגמאות לתופעה זו.
– הציגו שני מניעים להתנגדות בחברה היהודית לאימוץ התרבות ההלניסטית.
◂ פתרון מלא לשאלה 1
סעיף א
שינויים: טריטוריאלי – הרחבת גבולות הממלכה מאזור יהודה וירושלים לכיבוש השומרון, אדום, הגליל, ערי החוף ושטחים בעבר הירדן; דמוגרפי – גידול ניכר באוכלוסייה; שינוי בהרכב האוכלוסייה (גיור האדומים והיטורים, גירוש תושבים נוכרים שסירבו להתגייר). סיבות: צירוף שטחים שישבו בהם יהודים והשבת "נחלת אבות"; מניע כלכלי (נמלים, דרכי מסחר, שטחי חקלאות) ומניע ביטחוני (רצף טריטוריאלי); תהילה ועוצמה מדינית; ברצון לשמור על רוב יהודי ועל אופייה היהודי של הממלכה – גיור או גירוש של האוכלוסייה הנוכרית בשטחים הנרחבים שנכבשו.
מה השאלה מבקשת: שתי מטלות. (1) להציג (לתאר) שלושה שינויים שחלו בממלכה החשמונאית – לפחות שינוי אחד בתחום הטריטוריאלי ולפחות שינוי אחד בתחום הדמוגרפי. (2) להסביר שתי סיבות לשינויים אלה.
תשובה מלאה:
שינוי ראשון – בתחום הטריטוריאלי: הרחבה גדולה של גבולות הממלכה. בתחילת דרכם שלטו החשמונאים בשטח קטן סביב ירושלים ויהודה, אולם בתוך כשבעים שנה הם הרחיבו את שלטונם על רוב שטחה של ארץ־ישראל משני עברי הירדן. שמעון כבש את יפו ואת גזר וכבש את החקרא בירושלים (141 לפנה"ס), וכך העניק ליהודה מוצא לים. יוחנן הורקנוס הראשון כבש את אדום בדרום, את השומרון (שם החריב את המקדש השומרוני בהר גריזים) ושטחים בעבר הירדן. יהודה אריסטובולוס הראשון צירף את הגליל, ואלכסנדר ינאי כבש את רוב ערי החוף, ובהן עזה, ושטחים נוספים בעבר הירדן ובגולן.
שינוי שני – בתחום הדמוגרפי: גידול ניכר באוכלוסייה. עם הכיבושים נכנסו לתחומי הממלכה ריכוזים יהודיים שחיו קודם מחוץ לה, למשל בגליל ובגלעד, ויהודים רבים התיישבו באזורים שנכבשו. כך גדל מאוד מספר התושבים שחיו תחת השלטון החשמונאי.
שינוי שלישי – בתחום הדמוגרפי: שינוי בהרכב האוכלוסייה. החשמונאים נקטו מדיניות של גיור: יוחנן הורקנוס גייר את האדומים, ואריסטובולוס הראשון גייר את היטורים בצפון. תושבי ערים הלניסטיות שסירבו לקבל את מנהגי היהודים גורשו, ויש ערים שנהרסו. כך הפכה הממלכה לממלכה שרוב תושביה יהודים, ובהם גם "יהודים חדשים" ממוצא נוכרי.
סיבה ראשונה – מניע לאומי־דתי: השליטים החשמונאים ראו בכיבושים השבה של שטחים שהיו בעבר של עם ישראל וצירוף אזורים שחיו בהם יהודים רבים. לפי ספר מקבים א, השיב שמעון לשליח הסלווקי שהיהודים לא כבשו ארץ נוכרייה אלא את "נחלת אבותינו". תפיסה זו הסבירה את ההתפשטות וגם את הרצון להפוך את הארץ ליהודית באופייה.
סיבה שנייה – מניע כלכלי וביטחוני: הכיבושים העניקו לממלכה נמלים (יפו ונמלי החוף), שליטה בדרכי המסחר החשובות (דרך הים ודרך המלך) ושטחים חקלאיים נרחבים, שהגדילו את הכנסות המדינה. נוסף על כך, יצירת רצף טריטוריאלי וסילוק ערים עוינות סביב יהודה חיזקו את ביטחונה. ההתפשטות התאפשרה גם בזכות היחלשות הממלכה הסלווקית, שאחרי מות אנטיוכוס השביעי (129 לפנה"ס) כבר לא יכלה לבלום את החשמונאים.
ואשר לשינוי הדמוגרפי: משום שהחשמונאים כבשו שטחים נרחבים שישבה בהם אוכלוסייה נוכרית, הם ביקשו לשמור על רוב יהודי ועל אופייה היהודי של הממלכה, ולכן גיירו את האוכלוסייה או גירשו את מי שסירב. חלק מן האוכלוסיות, כמו האדומים, קיבלו את הגיור והשתלבו בעם.
השינויים האלה הפכו את מדינת יהודה הקטנה לממלכה גדולה ורבת עוצמה בעלת אוכלוסייה יהודית גדולה.
למה זה מקבל ניקוד מלא: הוצגו שלושה שינויים שונים, ובהם שינוי טריטוריאלי ושינוי דמוגרפי, וכל אחד מוצג בעובדות מדויקות (שליטים ושטחים שנכבשו, גיור האדומים והיטורים). הוסברו שתי סיבות שונות לשינויים, כל אחת עם קשר ברור לשינוי. מקובל גם: הרצון לתהילה ולעוצמה מדינית וצבאית; הצגת השינויים לפי שליט אחד (למשל יוחנן הורקנוס – כיבוש אדום והשומרון וגיור האדומים).
טעות נפוצה: לתאר רק שינויים טריטוריאליים בלי שינוי דמוגרפי, או "להסביר" סיבה על ידי חזרה על השינוי עצמו ("הם כבשו כי רצו להתרחב").
סעיף ב
מניעים: להתקרב לשליטים הסלווקים (והתלמיים) ולזכות בתמיכתם; לבסס את השלטון ולהרחיב את סמכויות השליט – תואר מלך; להשתלב בתרבות השלטת במרחב. דוגמאות: שמות יווניים (הורקנוס, אריסטובולוס, אלכסנדר); דרכי שלטון הלניסטיות – תואר מלך, שילוב מלוכה וכהונה גדולה, אישה שליטה (שלומציון), חצר מלוכה; צבא שכירים; שימוש ביוונית (מטבעות דו־לשוניים של ינאי); ימי חג לזכר ניצחונות (יום ניקנור, יום כיבוש החקרא). התנגדות: חשש לשינוי אופייה היהודי של הארץ ושהעם יאמץ אורח חיים הלניסטי; התנגדות לצבא שכירים נוכרי; חצר דומה לחצר הלניסטית ולא לחצר מלך יהודי; חשש מקיטוב בעם.
מה השאלה מבקשת: שלוש מטלות. (1) להסביר את המניעים של השליטים החשמונאים לאמץ את התרבות ההלניסטית (לא נקבע מספר – שלושה מניעים). (2) להביא שלוש דוגמאות לאימוץ התרבות ההלניסטית בידי החשמונאים. (3) להציג שני מניעים להתנגדות בחברה היהודית לאימוץ זה.
תשובה מלאה:
מטלה 1 – המניעים לאימוץ התרבות ההלניסטית:
מניע ראשון – הצורך המדיני. הממלכה החשמונאית הייתה מדינה קטנה בין מעצמות הלניסטיות – הממלכה הסלווקית והממלכה התלמית. כדי לשרוד היה עליהם לתמרן ביניהן, ולכן ביקשו להתקרב לשליטים ההלניסטיים, להיראות כשליטים שווי מעמד ולזכות בתמיכתם.
מניע שני – ביסוס השלטון בתוך יהודה. אימוץ דפוסי השלטון ההלניסטיים, ובראשם תואר המלך, הגדיל את סמכויות השליט וצמצם את כוחם של מוקדי כוח אחרים בחברה, וכך חיזק את שלטון השושלת.
מניע שלישי – הרצון להשתלב בעולם. התרבות ההלניסטית הייתה התרבות השלטת במרחב כולו – בשפה, במסחר, בדיפלומטיה ובדרכי השלטון. ממלכה שהתרחבה וניהלה קשרים בינלאומיים ומסחר נזקקה להשתלב בה.
מטלה 2 – שלוש דוגמאות:
דוגמה ראשונה – שמות יווניים: השליטים החשמונאים נשאו לצד שמם העברי שמות יווניים, כמו יוחנן הורקנוס, יהודה אריסטובולוס ויונתן אלכסנדר (ינאי).
דוגמה שנייה – דרכי שלטון הלניסטיות: החשמונאים אימצו את תואר המלך (לפי יוסף בן מתתיהו, אריסטובולוס הראשון היה הראשון שהכתיר את עצמו למלך), שילבו מלוכה וכהונה גדולה בידי אדם אחד, ניהלו חצר מלוכה בסגנון הלניסטי, ושלומציון אלכסנדרה שלטה כמלכה – תופעה שהייתה מוכרת בממלכות ההלניסטיות.
דוגמה שלישית – צבא שכירים: יוחנן הורקנוס היה הראשון ששכר חיילים נוכרים, ואלכסנדר ינאי הרחיב מאוד את צבא השכירים ונשען עליו גם במלחמתו נגד מתנגדיו מבית.
(דוגמאות נוספות: שימוש בשפה היוונית – על מטבעות של אלכסנדר ינאי מופיעה כתובת בעברית וביוונית; קביעת ימי חג לזכר ניצחונות צבאיים כמנהג ההלניסטי – יום ניקנור, שנקבע לזכר ניצחונו של יהודה המכבי, ויום כיבוש החקרא שקבע שמעון.)
מטלה 3 – שני מניעים להתנגדות בחברה היהודית:
מניע ראשון – חשש לאופייה היהודי של הארץ ושל העם. המרד נגד גזרות אנטיוכוס פרץ בשם שמירת הדת, ורבים חששו שבעקבות השליטים החשמונאים יאמץ העם כולו את אורח החיים ההלניסטי, וכך תשתנה דמותה היהודית של ארץ־ישראל.
מניע שני – אופי השלטון. רבים, ובהם הפרושים, התנגדו לכך שהחצר החשמונאית דמתה לחצר של מלך הלניסטי ולא לחצר של מלך יהודי, ולכך שהמלך נשען על צבא שכירים נוכרי. ההתנגדות הגיעה לשיאה בימי אלכסנדר ינאי, כשפרצה מלחמת אזרחים בינו לבין מתנגדיו. מכאן גם החשש מהחרפת הקיטוב בעם.
אימוץ התרבות ההלניסטית חיזק אפוא את מעמדם המדיני של החשמונאים, אך פגע בלגיטימיות שלהם בעיני חלק מן העם.
למה זה מקבל ניקוד מלא: במטלה הראשונה מוסברים מניעים (מדיני–חיצוני, ביסוס השלטון, השתלבות במרחב) ולא רק מתוארת התופעה. במטלה השנייה מובאות שלוש דוגמאות שונות ומפורטות. במטלה השלישית מוצגים שני מניעים שונים להתנגדות. מקובל גם: הרצון לזכות בתמיכת השליטים התלמיים; החשש מהרחבת צבא שכירים מבני נכר כמניע נפרד.
טעות נפוצה: להביא דוגמאות לתרבות ההלניסטית בכלל (גימנסיון בימי אנטיוכוס) במקום דוגמאות לאימוצה בידי השליטים החשמונאים.
שאלה 2 · מקור – דרכי השלטון הרומי, הורדוס
הציגו שלושה הבדלים בין שתי דרכי השלטון הרומי – השלטון העקיף והשלטון הישיר, על פי התבחינים האלה:
מאפייני השליט, תפקידים וסמכויות, המניעים של רומא לבחירה בדרך השלטון.
לפניכם קטע מקור מן הספר "קדמוניות היהודים" מאת יוסף בן מתתיהו. בקטע מתואר אירוע שהתרחש בשנה הראשונה לשלטון המלך הורדוס ביהודה.
להורדוס היה יחס מורכב כלפי בית חשמונאי.
– הסבירו שתי סיבות ליחס זה: סיבה אחת שבאה לידי ביטוי בקטע המקור, וסיבה אחת נוספת.
– הדגימו את המורכבות של יחס זה באמצעות הצגת שתי דרכי פעולה שנקט הורדוס כלפי בית חשמונאי: דרך אחת שבאה לידי ביטוי בקטע המקור, ודרך אחת נוספת.
◂ פתרון מלא לשאלה 2
סעיף א
מאפייני השליט: עקיף – שליט מקומי נאמן לרומא, שמונה למלך לתקופה לא מוגדרת (הורדוס); ישיר – נציב רומי (בדרך כלל ממעמד הפרשים), שמונה לתקופה מוגדרת. תפקידים וסמכויות: עקיף – צבא משלו, שהוא מממן, וסמכות לנהל את מדיניות הפנים בלבד; ישיר – מפקד יחידות העזר הרומיות, מינוי גובי מסים, פיקוח על חיי הדת (מינוי הכוהן הגדול), מפקד אוכלוסין, ראש המנהל של הפרובינקיה. מניעים: עקיף – למנוע חיכוך ישיר עם האוכלוסייה, לחסוך משאבים, לרכוש את אהדת הנתינים בזכות עצמאות חלקית; ישיר – נאמנות מוחלטת ללא אינטרסים מנוגדים, החדרת התרבות הרומית, קידום וטובות הנאה לבכירים רומיים.
מה השאלה מבקשת: להציג שלושה הבדלים בין השלטון הרומי העקיף לשלטון הרומי הישיר – הבדל אחד לפי כל אחד משלושת התבחינים: מאפייני השליט; תפקידים וסמכויות; המניעים של רומא לבחירה בדרך השלטון.
תשובה מלאה:
הבדל ראשון – מאפייני השליט: בשלטון העקיף שלט שליט מקומי שהיה נאמן לרומא, כמו הורדוס, שמונה למלך בידי הסנאט הרומי בשנת 40 לפנה"ס ושלט ביהודה מ־37 לפנה"ס ועד מותו ב־4 לפנה"ס. הוא היה "מלך חסות", בן המקום, ומונה לכל ימי חייו ללא תקופה מוגדרת. בשלטון הישיר, לעומת זאת, משנת 6 לספירה, עמד בראש יהודה נציב – פקיד רומי, בדרך כלל ממעמד הפרשים, שמינה הקיסר לתקופה מוגדרת של כמה שנים, והיה כפוף למושל סוריה.
הבדל שני – תפקידים וסמכויות: למלך החסות היו צבא משלו, שגייס ומימן בעצמו, וסמכות לנהל את ענייני הפנים של ממלכתו – גביית מסים, משפט, מינויים ומפעלי בנייה – אך מדיניות החוץ הייתה כפופה לרומא. הנציב, לעומת זאת, היה נציג ישיר של השלטון הרומי: הוא עמד בראש המערכת המנהלית של הפרובינקיה (ומושבו בקיסריה), פיקד על יחידות צבא העזר שהוצבו בה, אחראי לגביית המסים לאוצר רומא באמצעות גובי מסים, ערך מפקדי אוכלוסין, שפט בדיני נפשות ופיקח גם על חיי הדת – למשל מינה והדיח את הכוהנים הגדולים.
הבדל שלישי – המניעים של רומא: רומא בחרה בשלטון העקיף כדי למנוע חיכוך ישיר בין פקידיה וחייליה ובין האוכלוסייה המקומית, כדי לחסוך משאבים ארגוניים וכספיים, וכדי לעורר אהדה בקרב הנתינים בזכות העצמאות החלקית שזכו לה תחת שליט מקומי. בשלטון הישיר, לעומת זאת, ביקשה רומא להבטיח נאמנות מוחלטת של השליט – פקיד רומי ללא אינטרסים מקומיים מנוגדים – להבטיח את החדרת התרבות הרומית ולאפשר קידום וטובות הנאה לבכירים רומיים.
ההבדל המרכזי הוא אפוא במידת המעורבות של רומא: בשלטון העקיף היא שלטה מרחוק באמצעות מלך מקומי, ובשלטון הישיר – באמצעות פקיד רומי שהיה מעורב בכל תחומי החיים.
למה זה מקבל ניקוד מלא: בכל אחד משלושת התבחינים מוצגים שני הצדדים (עקיף מול ישיר), כך שההבדל ברור, ומובאות עובדות מדויקות (הורדוס – מלך חסות; נציב ממעמד הפרשים, כפוף למושל סוריה). מקובל גם: תבחין שבו מוצגים כמה הבדלים, כל עוד כל תבחין מקבל מענה.
טעות נפוצה: לתאר רק את אחת מדרכי השלטון בתבחין מסוים, בלי ההשוואה לדרך האחרת.
סעיף ב
סיבות: מן הקטע – אהדת העם לבית חשמונאי ("עבר את ההמון גל של חיבה אליו, וזֵכר מעשי אבותיו עמד לפניהם"), ולכן החשש שצאצאי החשמונאים ינסו לשוב לשלטון ויאיימו על הורדוס ("למראה כל אלה החליט הורדוס להוציא לפועל את המזימה"). סיבה נוספת: רצונו לקבל לגיטימציה ותמיכה מן העם, שהסתייג ממנו בשל מוצאו האדומי וזיהויו עם רומא; או אופיו החשדני. דרכי פעולה: מן הקטע – חיסול: הטבעת אריסטובולוס, הכוהן הגדול החשמונאי, בבריכה ביריחו. דרך נוספת: נישואיו למרים החשמונאית; מינוי אריסטובולוס לכוהן גדול; או חיסול בני משפחה נוספים (הורקנוס השני, מרים, בניה); ריקון הכהונה הגדולה מכוח ויצירת אצולה חדשה.
מה השאלה מבקשת: שתי מטלות. (1) להסביר שתי סיבות ליחס המורכב של הורדוס כלפי בית חשמונאי – אחת שבאה לידי ביטוי בקטע המקור ואחת נוספת מן הידע. (2) להדגים את המורכבות באמצעות שתי דרכי פעולה של הורדוס כלפי בית חשמונאי – אחת מן הקטע ואחת נוספת.
תשובה מלאה:
מטלה 1 – שתי סיבות ליחס המורכב:
סיבה מן הקטע – אהדת העם לבית חשמונאי והחשש שלו מפניהם. בית חשמונאי זכה לאהדה רבה בעם בזכות ההיסטוריה של המשפחה – המרד, הטיהור והעצמאות. בקטע מתואר שכאשר עלה אריסטובולוס, בן השבע עשרה, על המזבח בחג הסוכות בבגדי הכוהן הגדול, "עבר את ההמון גל של חיבה אליו, וזֵכר מעשי אבותיו עמד לפניהם", והעם "קראו אליו ברכות, כך שחיבת ההמונים כלפיו נעשתה גלויה לעין". אהדה זו גרמה להורדוס לחשוש שצאצאי החשמונאים ינסו לשוב לשלטון ויאיימו על כיסאו, ובקטע נאמר במפורש: "למראה כל אלה החליט הורדוס להוציא לפועל את המזימה שזמם על הנער".
סיבה נוספת – הצורך של הורדוס בלגיטימיות. הורדוס היה ממוצא אדומי (ממשפחה שגוירה בימי החשמונאים), עלה לשלטון בחסות רומא וזוהה עם רומא ועם תרבותה, ולכן רבים בעם הסתייגו ממנו. כדי לקבל תמיכה ולגיטימציה לשלטונו בקרב האוכלוסייה היהודית, היה זקוק לקשר עם בית חשמונאי – השושלת שהעם ראה בה את שושלת המלוכה הלגיטימית. מכאן המורכבות: מצד אחד נזקק לחשמונאים, ומצד שני ראה בהם סכנה. (מקובל גם: אופיו החשדני של הורדוס, שראה אויבים ומזימות סביבו.)
מטלה 2 – שתי דרכי פעולה:
דרך מן הקטע – חיסול. הורדוס חיסל את אריסטובולוס, אחיה של אשתו מרים ובן לשושלת החשמונאים, שמונה לכוהן גדול. כשהתארחו אצל אלכסנדרה ביריחו, "הורדוס ציווה על חבריו שיטבילו את אריסטובולוס בבריכה בזמן שהחשכה יורדת, כאילו בדרך משחק, והם לא הרפו ממנו עד שחנקוהו לגמרי". הרצח הוסווה כתאונה, כדי לסלק את המתחרה בלי לעורר את זעם העם.
דרך נוספת – קשירת עצמו לבית חשמונאי. עוד לפני שכבש את ירושלים נשא הורדוס לאישה את מרים החשמונאית, נכדתם של הורקנוס השני ושל אריסטובולוס השני, ובכך קשר את עצמו לשושלת וביקש לזכות בלגיטימיות. בהמשך, בלחץ משפחתה, אף מינה את אחיה אריסטובולוס לכוהן גדול.
שתי הדרכים מדגימות את המורכבות: מצד אחד נישואים וקירוב לשם לגיטימיות, ומצד שני חיסול שיטתי – הורדוס הוציא להורג גם את הורקנוס השני, את אשתו מרים, את אמה אלכסנדרה ואת שני בניו ממרים.
למה זה מקבל ניקוד מלא: כל סיבה מוסברת ולא רק נזכרת, והסיבה מן הקטע מעוגנת בציטוט מדויק. שתי דרכי הפעולה שונות – אחת מן הקטע (הרצח ביריחו, עם ציטוט) ואחת מן הידע. מקובל גם כדרך נוספת: ריקון מוסד הכהונה הגדולה מכוחו – מינוי כוהנים גדולים ממשפחות שאינן חשמונאיות והחלפתם לעיתים קרובות; חיסול תומכי בית חשמונאי בסנהדרין ובאצולה ויצירת שכבת אצולה חדשה הנאמנה לו.
טעות נפוצה: להציג את שתי הסיבות או את שתי הדרכים מן הקטע בלבד, בלי סיבה או דרך נוספת מן הידע; או להציג את הרצח בלי להסביר כיצד הוא קשור למורכבות היחס.
שאלה 3 · בין ייאוש לבנייה
הציגו את תוצאות המרד הגדול בתחום הדמוגרפי ובתחום הכלכלי, והסבירו את הסכנה שנשקפה לעם היהודי בעקבות התוצאות האלה.
יש הטוענים כי האומה היהודית התאוששה מן החורבן בזכות פעולתם המהירה והנועזת של חכמי דור יבנה.
הסבירו טענה זו, ובססו אותה על שלוש דוגמאות מן התחום הארגוני ומן התחום הדתי (דוגמה אחת לפחות מכל תחום).
◂ פתרון מלא לשאלה 3
סעיף א
דמוגרפי – דלדול האוכלוסייה היהודית בארץ־ישראל: רבים נהרגו או מתו ברעב ובמגפות, רבים נשבו ונמכרו לעבדות, שבויים נשלחו לרומא. כלכלי – הרס יישובים, שדות ויערות; השחתת יבול; הפקעת קרקעות והחרמתן ומכירתן לאזרחים רומאים והחכרתן; מיסי קרקע; עבודות כפייה; "מס היהודים". הסכנה: סכנה להמשך קיום העם היהודי בשל התמעטות האוכלוסייה היהודית בארץ ובשל הנזקים הכלכליים העצומים והמצב הקשה.
מה השאלה מבקשת: שתי מטלות. (1) להציג את תוצאות המרד הגדול בתחום הדמוגרפי ובתחום הכלכלי. (2) להסביר את הסכנה שנשקפה לעם היהודי בעקבות תוצאות אלה.
תשובה מלאה:
תוצאות בתחום הדמוגרפי: המרד הגדול (66–70 לספירה, ועד נפילת מצדה) הסתיים בחורבן ירושלים ובית המקדש בשנת 70 לספירה, והביא לדלדול קשה של האוכלוסייה היהודית בארץ־ישראל. רבים נהרגו בקרבות ובמצור, ורבים מתו ברעב ובמגפות. רבים אחרים נשבו ונמכרו לעבדות, ושבויים נשלחו לרומא והוצגו בתהלוכת הניצחון של טיטוס. יישובים רבים, בעיקר ביהודה, התרוקנו מתושביהם.
תוצאות בתחום הכלכלי: יישובים רבים נהרסו, שדות ומטעים הושחתו, והעצים סביב ירושלים נכרתו בזמן המצור. הקיסר אספסיאנוס הפקיע את אדמות יהודה והחרימן, ואדמות רבות נמכרו או הוחכרו לאזרחים רומאים ולתומכי השלטון, כך שאיכרים יהודים רבים הפכו לחוכרים על אדמתם. על האוכלוסייה הוטלו מיסי קרקע כבדים ועבודות כפייה, ועל כל יהודי באימפריה הוטל "מס היהודים" – שתי דרכמות לשנה, שהועברו למקדש יופיטר ברומא במקום מחצית השקל שנשלחה בעבר לבית המקדש.
הסכנה שנשקפה לעם היהודי: התוצאות האלה סיכנו את עצם המשך קיומו של העם היהודי. התמעטות האוכלוסייה היהודית בארץ־ישראל, יחד עם אובדן הקרקעות והעול הכלכלי הכבד, ערערו את הבסיס הקיומי של היישוב היהודי בארץ, ואיימו שהיהודים יעזבו את הארץ או שהאוכלוסייה תמשיך להידלדל. מצב זה, שנוסף על חורבן בית המקדש – המרכז הדתי והלאומי של העם – עלול היה להביא לייאוש, להתפוררות ולהיטמעות בין העמים.
למה זה מקבל ניקוד מלא: מוצגות תוצאות בשני התחומים המבוקשים (דמוגרפי וכלכלי), כל אחת בעובדות מדויקות, ומוסבר הקשר בין התוצאות ובין הסכנה להמשך קיום העם. מקובל גם להסביר את הסכנה כפגיעה ברצף הקיום היהודי בארץ־ישראל.
טעות נפוצה: להציג את חורבן בית המקדש כתוצאה דמוגרפית או כלכלית, או להציג את התוצאות בלי להסביר מהי הסכנה.
סעיף ב
הסבר: חכמי הדור מילאו מיד את החלל שנוצר – ייסדו מרכז הנהגה חדש ביבנה, וממנו פעלו להתאים את אורח החיים היהודי למציאות שלאחר החורבן; נתנו מענה לצרכים הדחופים, קבעו הלכה אחידה ומחייבת לכול, והנהיגו מהפכה חינוכית, רעיונית וחברתית שבה לימוד התורה נעשה לערך מרכזי פתוח לכול. ארגוני: שיקום מוסדות ההנהגה – הקמת הנשיאות ובית הדין הגדול (הסנהדרין החדשה) ביבנה. דתי: בתי כנסת ותפילה קבועה במקום עבודת הקורבנות; תקנות – תקיעת שופר בראש השנה שחל בשבת בכל מקום שיש בו בית דין, נטילת לולב בכל מקום כל שבעת ימי החג; גיור בלי קורבן; הרחקת הנוצרים (ברכת המינים).
מה השאלה מבקשת: שתי מטלות. (1) להסביר את הטענה שהאומה התאוששה מן החורבן בזכות פעולתם המהירה והנועזת של חכמי יבנה. (2) לבסס את ההסבר על שלוש דוגמאות – לפחות אחת מן התחום הארגוני ולפחות אחת מן התחום הדתי.
תשובה מלאה:
הסבר הטענה: לאחר חורבן בית המקדש בשנת 70 לספירה נוצר חלל: המקדש, מרכז הפולחן, נחרב, ומוסדות ההנהגה בירושלים – הכהונה הגדולה והסנהדרין – חדלו להתקיים. חכמי דור יבנה, ובראשם רבן יוחנן בן זכאי ואחריו רבן גמליאל השני, מילאו את החלל במהירות. הם הקימו ביבנה מרכז הנהגה חדש, ומשם פעלו להתאים את אורח החיים היהודי למציאות ללא מקדש: נתנו מענה לצרכים הדחופים ולבעיות השעה, קבעו הלכה אחידה ומחייבת לכול, והובילו מהפכה חינוכית ורעיונית שבה לימוד התורה, ולא עבודת הקורבנות, הפך לערך מרכזי הפתוח לכל אדם. הפעולה הייתה מהירה – החלה עוד בזמן המרד ומיד אחריו – ונועזת, משום שחכמים שינו מנהגים שהיו קשורים במקדש ונטלו לעצמם סמכויות שהיו בעבר של מוסדות ירושלים. כך התאפשר ליהדות להמשיך להתקיים גם בלי מקדש ובלי עצמאות מדינית.
דוגמה ראשונה – מן התחום הארגוני: שיקום מוסדות ההנהגה. לפי המסורת, רבן יוחנן בן זכאי יצא מירושלים הנצורה וביקש מאספסיאנוס: "תן לי יבנה וחכמיה". ביבנה הוקם בית דין גדול – הסנהדרין החדשה – שקבע הלכה, קידש חודשים ועיבר שנים לכל העם, ולצידו התבסס מוסד הנשיאות בראשות רבן גמליאל השני, שייצג את העם גם מול השלטון הרומי. כך נוצרה הנהגה מרכזית מוכרת במקום המוסדות שנחרבו.
דוגמה שנייה – מן התחום הדתי: התפילה ובית הכנסת במקום המקדש. בתי כנסת היו קיימים גם לפני החורבן, אך אחריו הוקמו רבים נוספים והם הפכו למוקד חלופי לבית המקדש. התפילה הפכה למנהג קבוע ומחייב תחת עבודת הקורבנות – ביבנה, בימי רבן גמליאל, סודרה תפילת שמונה עשרה. בתי הכנסת שימשו גם מרכז ללימוד תורה בציבור.
דוגמה שלישית – מן התחום הדתי: תקנות רבן יוחנן בן זכאי. מצוות שהיו נהוגות במקדש הועברו לכל מקום: תקיעת שופר בראש השנה שחל בשבת, שהייתה נהוגה בעבר רק במקדש, הותרה בכל מקום שיש בו בית דין; ונטילת לולב, שנהגה במקדש כל שבעת ימי החג, נקבעה בכל מקום לכל שבעת הימים "זכר למקדש". כמו כן נקבע שגר יכול להתגייר בלי להביא קורבן. פתרונות אלה אפשרו לקיים את המצוות בלי זיקה הכרחית למקדש.
בזכות פעולות אלה עבר העם מהיותו "עם מקדש" להיותו "עם הספר", ושמר על קיומו ועל אחדותו גם לאחר החורבן.
למה זה מקבל ניקוד מלא: הטענה מוסברת (החלל שנוצר והדרך שבה מילאו אותו החכמים – מהירות ותעוזה), ומובאות שלוש דוגמאות מפורטות: אחת מן התחום הארגוני ושתיים מן התחום הדתי, וכל אחת מקושרת להתאוששות. מקובל גם: הרחקת הנוצרים מן היהדות (ברכת המינים) כדוגמה מן התחום הדתי; לימוד התורה כמרכז החיים והקמת בתי מדרש כדוגמה מן התחום החינוכי.
טעות נפוצה: להביא שלוש דוגמאות מאותו תחום, או לתאר את הדוגמאות בלי להסביר כיצד הן תרמו להתאוששות האומה.
שאלה 4 · מקור – המרד הגדול ומרד בר כוכבא
הסבירו שלוש סיבות לפרוץ המרד הגדול: שתי סיבות שקשורות להתנהלות הנציבים הרומיים וסיבה אחת שקשורה לתהליכים שהתרחשו בחברה היהודית.
לפניכם קטע מאת ההיסטוריון שמעון אפלבאום. הקטע עוסק במרד בר כוכבא.
יש מחלוקת בין היסטוריונים אם היציאה למרד בר כוכבא הייתה מוצדקת.
– על פי קטע המקור, הסבירו את הטיעון (טענה ונימוק) של אפלבאום במחלוקת זו.
– על פי מה שלמדתם הציגו טענה נגדית, ונמקו אותה באמצעות שתי עובדות היסטוריות.
◂ פתרון מלא לשאלה 4
סעיף א
נציבים: עריצות ושחיתות של הנציבים (גסיוס פלורוס לקח כספים מאוצר המקדש); פגיעה בחיי הדת וברגשות הדתיים (פילטוס – צלמי הקיסר בירושלים; מהומות בפסח בימי קומנוס); מצוקה כלכלית ומסים כבדים; העדפת הנוכרים וגילויי עוינות בין יהודים לנוכרים (קיסריה). חברה יהודית: אי־השלמה עם אובדן החירות המדינית; צמיחת הקנאים והסיקריים; היעדר הנהגה מוסכמת – שחיתות בכהונה ושיתוף פעולה עם השלטון; התעצמות האמונה המשיחית; קיטוב חברתי ואבטלה.
מה השאלה מבקשת: להסביר שלוש סיבות לפרוץ המרד הגדול (66 לספירה): שתי סיבות הקשורות להתנהלות הנציבים הרומיים, וסיבה אחת הקשורה לתהליכים בחברה היהודית.
תשובה מלאה:
סיבה ראשונה – עריצות הנציבים ושחיתותם: רבים מן הנציבים הרומיים ניצלו את תפקידם להתעשרות אישית, גבו מסים כבדים ונהגו באלימות. החמור שבהם היה גסיוס פלורוס, הנציב האחרון לפני המרד, שלקח כספים מאוצר בית המקדש, ולאחר שהעם מחה, שילח את חייליו לבזוז בירושלים והרג רבים מתושביה. מעשים כאלה שכנעו רבים שאין עוד אפשרות לחיות בשלום תחת השלטון הרומי, והם היו הגורם המיידי למרד.
סיבה שנייה – פגיעה ברגשות הדתיים: נציבים רבים לא התחשבו ברגישות הדתית של היהודים. פונטיוס פילטוס הכניס לירושלים נסים צבאיים שעליהם דמות הקיסר, ולקח מכספי המקדש לבניית אמת מים. בימי הנציב קומנוס פרצו מהומות בהר הבית בחג הפסח בעקבות מעשה מבזה של חייל רומי, ורבים נהרגו. הפגיעות החוזרות בקודשי היהודים הגבירו את השנאה לרומא ואת התחושה שהשלטון מאיים על הדת עצמה.
סיבה שלישית – מן החברה היהודית: צמיחת קבוצות קנאים והתעצמות האמונה המשיחית. רבים לא השלימו עם אובדן העצמאות המדינית מאז 63 לפנה"ס, והאמינו שאין לקבל עול שלטון של בשר ודם מלבד שלטון האל. מתוך כך צמחו והתארגנו קבוצות קנאים וסיקריים, שהשפעתן גברה ככל שגברו המצוקה והייאוש. במקביל התעצמה האמונה בגאולה קרובה מידי שלטון הרשע. נוסף על כך לא הייתה בעם הנהגה מוסכמת שתרסן את הקנאים: מוסד הכהונה הגדולה נחלש בשל שחיתות, ריב בין משפחות הכהונה ושיתוף הפעולה עם השלטון הרומי. כך גברה ידם של הקיצונים, והם הובילו את העם למרד.
הצירוף של שלטון נציבים מושחת ופוגעני ושל חברה יהודית מקוטבת ונטולת הנהגה מתונה הוא שהביא לפרוץ המרד.
למה זה מקבל ניקוד מלא: הוסברו שלוש סיבות כנדרש – שתיים הקשורות לנציבים (עריצות ושחיתות; פגיעה בדת), ואחת הקשורה לחברה היהודית – וכל אחת נתמכת בעובדות מדויקות ובהסבר כיצד הובילה למרד. מקובל גם: מצוקה כלכלית ומסים כבדים; העדפת הנוכרים והעוינות בין יהודים לנוכרים (למשל המהומות בקיסריה); קיטוב חברתי ואבטלה; היעדר הנהגה כסיבה הנפרדת מן החברה היהודית.
טעות נפוצה: להציג שלוש סיבות הקשורות לנציבים ואף לא אחת מן החברה היהודית, או לייחס לנציבים את פקודת הקיסר גאיוס קליגולה להציב את פסלו במקדש (פקודה שלא בוצעה, וניתנה למושל סוריה).
סעיף ב
טענת אפלבאום: היציאה למרד הייתה מוצדקת והכרחית. נימוק: אדריאנוס החליט ש"לא ניתן להשלים בין קיום הקיסרות ובין קיום דתו של עם ישראל" וניהל מערכה להתשת היהדות – תעמולה להאלהת הקיסר ולהחייאת הדת ההלניסטית, "הפיכת ירושלים לעיר אלילית" ולחץ "להחניק את המצוות"; העם עמד בפני ברירה בין "כליה לאומית" להתנגדות; והמרד, "על אף מחירו היקר", מנע מן הרומאים לנסות שוב להשמיד את היהדות. טענה נגדית: היציאה למרד לא הייתה מוצדקת וסיכנה את המשך הקיום היהודי. עובדות: אסון דמוגרפי – יהודה התרוקנה כמעט מתושביה, אדמות הופקעו; יהודה הפכה לפרובינקיה "סוריה־פלשתינה"; נאסר על יהודים להתיישב בירושלים (איליה קפיטולינה); גזרות דת – איסור מילה, שבת, לימוד תורה וסמיכת חכמים, הוצאות להורג (ר' עקיבא); חכמים רבים עזבו את הארץ.
מה השאלה מבקשת: שתי מטלות. (1) להסביר, על פי קטע המקור, את הטיעון של אפלבאום – הטענה והנימוק – במחלוקת אם היציאה למרד בר כוכבא הייתה מוצדקת. (2) להציג, על פי הידע, טענה נגדית ולנמק אותה בשתי עובדות היסטוריות.
תשובה מלאה:
מטלה 1 – הטיעון של אפלבאום:
הטענה: לדעת אפלבאום, היציאה למרד בר כוכבא (132–135 לספירה) הייתה מוצדקת ואף הכרחית.
הנימוק: לפי אפלבאום, הקיסר אדריאנוס החליט כבר בראשית שלטונו "ששוב לא ניתן להשלים בין קיום הקיסרות ובין קיום דתו של עם ישראל בארצו שלו", ולכן ניהל "מערכה הולכת וגוברת להתשת היהדות בארץ־ישראל", לצד תעמולה להאלהת הקיסר ולהחייאת הדת ההלניסטית. המערכה הגיעה לשיאה "עם הפיכת ירושלים לעיר אלילית, בלוויית לחץ גדל והולך שכוּון להחניק את המצוות והאמונה היהודיות". במצב כזה, טוען אפלבאום, הברירה שעמדה בפני העם הייתה "בין כליה לאומית [אובדן לאומי] במולדתה לבין התנגדות", ולכן "אחזו היהודים בנשק" כדי לשמור על כבודם ועל קיומם. יתרה מזו, המרד השיג את מטרתו: ייתכן שתוצאות המלחמה הניאו את העולם הרומי "מניסיון נוסף להשמיד את היהדות", ולכן המרד, "על אף מחירו היקר", היה מוצדק "בשעה שלא עמדה בפני העם כל דרך אחרת".
מטלה 2 – טענה נגדית ונימוקה:
הטענה הנגדית: היציאה למרד לא הייתה מוצדקת, ואף סיכנה במידה רבה את המשך הקיום היהודי בארץ־ישראל.
עובדה ראשונה – אסון דמוגרפי ולאומי: בעקבות דיכוי המרד ונפילת ביתר (135 לספירה) נהרגו יהודים רבים, ורבים נמכרו לעבדות. יהודה התרוקנה כמעט מתושביה היהודים, ואדמות היהודים שנותרו הופקעו. מרכז החיים היהודיים עבר לגליל. הרומאים שינו את שם הפרובינקיה מ"יהודה" ל"סוריה־פלשתינה", כדי לנתק את הזיקה ההיסטורית בין העם היהודי לארץ, וירושלים הפכה לעיר הלניסטית בשם איליה קפיטולינה שנאסר על יהודים להתיישב בה.
עובדה שנייה – אסון דתי: אחרי המרד גזרו הרומאים גזרות דת – "גזרות השמד": נאסרו קיום המצוות, ובהן ברית מילה, שמירת שבת ולימוד תורה, ונאסרה סמיכת חכמים. מי שהפר את הגזרות נידון למוות, וחכמים רבים, ובהם רבי עקיבא, הוצאו להורג. חכמים רבים עזבו את ארץ־ישראל.
המרד הביא אפוא לחורבן היישוב ביהודה ולפגיעה קשה בחיי הדת, ולכן לפי טענה זו מחירו היה כבד מכל תועלת שהשיג.
למה זה מקבל ניקוד מלא: במטלה הראשונה מוצגות במפורש גם הטענה וגם הנימוק של אפלבאום, והנימוק מעוגן בציטוטים מן הקטע (מדיניות אדריאנוס, הברירה בין כליה להתנגדות, ההישג של המרד). במטלה השנייה מוצגת טענה נגדית ברורה ונומקה בשתי עובדות שונות ומדויקות. מקובל גם: בעקבות המרד גלה רוב העם מארצו ואיבד את חירותו המדינית לתקופה ארוכה; הביקורת על המרד הובילה לשינוי בתפיסה הדתית – השלמה עם חיים תחת שלטון זר ("דינא דמלכותא דינא") והימנעות מדחיקת הקץ.
טעות נפוצה: להציג רק את הטענה של אפלבאום בלי הנימוק מן הקטע, או להביא כ"עובדה" את מדיניות אדריאנוס לפני המרד – עובדה שתומכת דווקא בטענתו של אפלבאום.