בגרות בהיסטוריה 22262 - חורף 2023
היסטוריה – שאלון 22262 (אקסטרניים, בית שני) · חורף · 4 שאלות · 1:30 שעות
בחינת הבגרות בהיסטוריה, חורף 2023, כל 4 השאלות כמו בשאלון, והמקורות שבשאלון. לכל סעיף יש פתרון מלא: מה השאלה מבקשת, תשובה כמו שכותבים אותה בבחינה, ולמה היא מקבלת ציון מלא.
הוראות הבחינה (כמו בשאלון)
א. משך הבחינה: שעה וחצי.
ב. מבנה השאלון ומפתח ההערכה: בשאלון זה פרק אחד ובו ארבע שאלות.
יש לענות על שתי שאלות.
מן השאלות שתבחרו לענות עליהן, חובה לבחור לפחות שאלה אחת שיש בה מקור.
(50×2) – סך הכול – 100 נקודות.
שימו לב: תלמידים שאושר להם מבחן מותאם אינם חייבים לבחור בשאלה שיש בה מקור.
ג. חומר עזר מותר בשימוש: אין.
ד. המלצה לחלוקת זמן: כ־40 דקות לכל שאלה.
יש לכתוב במחברת הבחינה בלבד. יש לרשום "טיוטה" בראש כל עמוד המשמש טיוטה.
כתיבת טיוטה בדפים שאינם במחברת הבחינה עלולה לגרום לפסילת הבחינה.
השאלות בשאלון זה מנוסחות בלשון רבים, אף על פי כן על כל תלמידה וכל תלמיד להשיב עליהן באופן אישי.
בית שני – מעם מקדש לעם הספר
ענו על שתיים מן השאלות 1–4 (לכל שאלה – 50 נקודות).
מן השאלות שתבחרו לענות עליהן, חובה לבחור לפחות שאלה אחת שיש בה מקור.
שאלה 1 · מקור – הממלכה החשמונאית – תמיכה וביקורת
לפניכם קטע מקור מן הספר "קדמוניות היהודים" מאת יוסף בן מתתיהו, המתאר את ימי שלטונה של המלכה שלומציון אלכסנדרה מבית חשמונאי.
קראו את הקטע וענו על השאלות שאחריו.
שלטון בית חשמונאי זכה לתמיכה של החברה היהודית.
הסבירו שתי סיבות לתמיכה זו: סיבה אחת שבאה לידי ביטוי בקטע המקור, וסיבה נוספת על פי מה שלמדתם.
השליטים החשמונאים הנהיגו שינויים שעוררו ביקורת בקרב חלק מן החברה היהודית.
– על פי מה שלמדתם, הסבירו שניים מן השינויים האלה.
– הביאו דוגמה מקטע המקור לאחד מן השינויים שהסברתם.
◂ פתרון מלא לשאלה 1
סעיף א
מן הקטע: שלומציון דאגה לשלום הממלכה ולביטחונה – צבא שכירים גדול, הכפלת הצבא, הרתעת השליטים השכנים ("הייתה נותנת דעתה על הממלכה... והכפילה את הצבא שלה עד שהפילה פחד על השליטים מסביב"); או: החזרת החוקים לפי מסורת האבות ושיתוף הפרושים, מרבית העם ("היא החזירה ליושנם... לפי מסורת האבות"). על פי מה שלמדתם: החשמונאים הנהיגו את המרד ביוונים, טיהרו את המקדש וביטלו את גזרות הדת; הקימו ממלכה עצמאית והרחיבו את גבולותיה לרצף טריטוריאלי; חיזקו את הצביון היהודי של הממלכה (גיור, רוב יהודי); הביאו לשגשוג כלכלי.
מה השאלה מבקשת: להסביר שתי סיבות לתמיכה של החברה היהודית בשלטון בית חשמונאי – סיבה אחת המופיעה בקטע המקור, וסיבה אחת נוספת על פי הידע. לכל סיבה: מה הסיבה ולמה היא גרמה לתמיכה.
תשובה מלאה:
סיבה מקטע המקור – הדאגה לביטחון הממלכה ולשלומה: שלומציון אלכסנדרה, שמלכה אחרי מות בעלה אלכסנדר ינאי, חיזקה את כוחה הצבאי של הממלכה. בקטע: "הייתה נותנת דעתה על הממלכה, וגייסה חֵיל שכירים גדול, והכפילה את הצבא שלה עד שהפילה פחד על השליטים מסביב ולקחה מהם בני ערובה". הממלכה החשמונאית הייתה מוקפת שכנים עוינים – ממלכות הלניסטיות ושבטים ערביים – ובימי ינאי נמשכו מלחמות רבות. כאשר המלכה הרתיעה את השליטים השכנים ואף לקחה מהם בני ערובה, היא העניקה לתושבי יהודה תקופה של שקט וביטחון. האוכלוסייה תמכה בשלטון שהבטיח את קיומה של ממלכה יהודית עצמאית ואת שלום יושביה.
(מקובל גם: הנהגת חוקי האבות ושיתוף הפרושים – בקטע: "היא נתנה רשות לפרושים לעסוק בכל דבר" ו"היא החזירה ליושנם את כל אותם החוקים שהותקנו על ידי הפרושים לפי מסורת האבות". הפרושים היו הכת הגדולה ונהנו מאהדת רוב העם, ולכן החזרת החוקים לפי מסורת האבות זיכתה את השלטון בתמיכת רוב החברה היהודית.)
סיבה על פי מה שלמדתי – החשמונאים הנהיגו את המרד ביוונים ושחררו את העם מגזרות הדת: בשנת 167 לפנה"ס גזר המלך הסלווקי אנטיוכוס הרביעי גזרות נגד קיום מצוות היהדות וחילל את בית המקדש. מתתיהו ובניו, ובראשם יהודה המכבי, הנהיגו את המרד, ובשנת 164 לפנה"ס כבשו את ירושלים, טיהרו את המקדש וחידשו בו את העבודה (חנוכת המקדש), והגזרות בוטלו. בהמשך, בימי שמעון (בשנות ה־40 של המאה ה־2 לפנה"ס), הושגה עצמאות מדינית. משום שבית חשמונאי הציל את דת ישראל ואת המקדש והביא לעם חירות, הוא זכה להכרת תודה ולתמיכה רחבה, ושלטונו נתפס כשלטון לגיטימי.
(מקובל גם: הרחבת גבולות הממלכה – בימי יוחנן הורקנוס, אריסטובולוס הראשון ואלכסנדר ינאי נכבשו אדום, השומרון, הגליל ורוב מישור החוף, ונוצרה ממלכה רחבה ובעלת רצף טריטוריאלי; חיזוק הצביון היהודי – גיור האדומים והאיטורים ויצירת רוב יהודי בשטחי הממלכה; שגשוג כלכלי – שליטה בנמלים ובדרכי מסחר.)
לסיכום, החברה היהודית תמכה בשלטון בית חשמונאי משום שהוא הביא לה ביטחון ושקט, כפי שעולה מן הקטע, ומשום שהוא שחרר את העם מגזרות הדת והקים ממלכה יהודית עצמאית.
למה זה מקבל ניקוד מלא: שתי סיבות שונות, כל אחת מוסברת (מדוע עוררה תמיכה). הסיבה הראשונה מעוגנת בציטוט מן הקטע, והשנייה מבוססת על ידע היסטורי מדויק (אנטיוכוס הרביעי, טיהור המקדש ב־164 לפנה"ס). התשובה מבחינה בין הסיבה מן המקור לסיבה מן הידע.
טעות נפוצה: להביא שתי סיבות מן הקטע ולא סיבה מן הידע, או לצטט מן הקטע בלי להסביר מדוע הדבר גרם לתמיכה בשלטון.
סעיף ב
שינויים (שניים): נטילת הכהונה הגדולה – בניגוד למסורת שלפיה כוהן גדול הוא מבית צדוק; הכתרת השליטים למלכים – בניגוד למסורת שלפיה מלך בא מבית דוד; ריכוז הסמכות הדתית והמדינית בידי אדם אחד (מלוכה וכהונה); הרחבת סמכויות השליט לחקיקה ולשיפוט על חשבון מוסדות הייצוג (הסנהדרין); אימוץ אורח חיים הלניסטי; צבא שכירים נוכרי שהכביד את המיסים. דוגמה מן הקטע: שמות הלניסטיים – אלכסנדר, הורקנוס, אריסטובולוס, אלכסנדרה; צבא שכירים – "וגייסה חֵיל שכירים גדול"; תואר המלוכה ומסירתו לאישה – "הוא הוריש את המלוכה לאשתו".
מה השאלה מבקשת: שני חלקים. (1) על פי הידע – להסביר שניים מן השינויים שהנהיגו השליטים החשמונאים ושעוררו ביקורת בקרב חלק מן החברה היהודית (מה השינוי ומדוע עורר ביקורת). (2) להביא מקטע המקור דוגמה לאחד משני השינויים שהוסברו.
תשובה מלאה:
שינוי ראשון – אימוץ אורח חיים הלניסטי: המרד החשמונאי פרץ נגד גזרות הדת של השלטון הסלווקי ונגד ההתייוונות, אך השליטים החשמונאים המאוחרים, בעיקר מימי יוחנן הורקנוס ואילך, אימצו מנהגים של חצרות המלכים ההלניסטיים: הם נשאו שמות יווניים, ניהלו חצר מלכותית בסגנון הלניסטי, טבעו מטבעות (חלקם עם כיתוב יווני לצד העברי) ושכרו צבא של נוכרים. חוגים נאמנים למסורת, ובהם הפרושים, ראו בכך סתירה לרוח המרד ולערכיו – השושלת שקמה כדי להיאבק בהשפעה היוונית אימצה בעצמה את התרבות היוונית – ולכן מתחו ביקורת על השלטון.
שינוי שני – ריכוז הכהונה הגדולה והמלוכה בידי אדם אחד: החשמונאים נטלו לעצמם את הכהונה הגדולה (יונתן מונה לכוהן גדול בשנת 152 לפנה"ס), אף שלפי המסורת הכוהנים הגדולים באו מבית צדוק, ומאוחר יותר הכתירו את עצמם גם למלכים (אריסטובולוס הראשון, ואחריו אלכסנדר ינאי), אף שלפי המסורת מלך בישראל צריך לבוא מבית דוד. כך ריכז השליט בידיו גם את הסמכות הדתית וגם את הסמכות המדינית. חוגים דתיים, ובראשם הפרושים, התנגדו לכך: לדעתם יש להפריד בין הכתר הדתי לכתר המדיני, ושליט שעוסק במלחמות ובפוליטיקה אינו ראוי לשמש כוהן גדול ולעבוד במקדש. ההתנגדות הגיעה לשיאה בימי אלכסנדר ינאי, שנאבק בפרושים במלחמת אחים קשה.
(מקובל גם: הרחבת סמכויות השליט לחקיקה ולשיפוט על חשבון מוסדות כמו הסנהדרין; צבא שכירים נוכרי שהכביד את נטל המיסים על העם.)
דוגמה מקטע המקור – לאימוץ אורח החיים ההלניסטי: בני המשפחה החשמונאית בקטע נושאים שמות יווניים: "אלכסנדר ינאי", "הורקנוס ואריסטובולוס", "שלומציון אלכסנדרה". השמות האלה מעידים על השפעת התרבות ההלניסטית על בית המלוכה החשמונאי, שאימץ את מנהגי הממלכות ההלניסטיות שסביבו.
(מקובל גם: לשינוי השני – בקטע ינאי "הוריש את המלוכה לאשתו", כלומר השליטים החשמונאים נשאו תואר מלך; או – לצבא השכירים – "וגייסה חֵיל שכירים גדול".)
לסיכום, השליטים החשמונאים הנהיגו שינויים – אימוץ אורח חיים הלניסטי וריכוז המלוכה והכהונה בידיהם – שנתפסו בעיני חלק מן החברה היהודית כסטייה ממסורת האבות ומערכי המרד, ולכן עוררו ביקורת.
למה זה מקבל ניקוד מלא: שני שינויים שונים, ולכל אחד מוסבר מדוע עורר ביקורת (סתירה למסורת – בית צדוק ובית דוד, הפרדת הכתרים, סתירה לערכי המרד). הדוגמה מן הקטע מצוטטת ומתאימה לאחד השינויים שהוסברו.
טעות נפוצה: להביא דוגמה מן הקטע לשינוי שלא הוסבר בחלק הראשון, או לתאר את השינוי בלי להסביר מדוע עורר ביקורת.
שאלה 2 · דפוסי השלטון הרומי בארץ־ישראל
– הסבירו שני שיקולים של הרומאים להנהיג "שלטון עקיף" באזורים שכבשו.
– הציגו אתגר עיקרי אחד ש"מלך חסות" היה צריך להתמודד עימו.
הסבירו באמצעות שתיים מן הפעולות שעשה הורדוס כיצד הוא ניסה להתמודד עם אתגר זה.
הסבירו את מדיניות "השלטון הישיר" של רומא. מה היו התפקידים והסמכויות של הנציבים הרומאים?
◂ פתרון מלא לשאלה 2
סעיף א
שיקולים לשלטון עקיף (שניים): חיסכון במשאבים ארגוניים וכספיים (אין צורך בצבא ובמנגנון רומי גדול); מניעת חיכוכים עם האוכלוסייה המקומית (שליט מקומי מכיר אותה); עידוד אהדת הנתינים ושיתוף הפעולה ומניעת מרידות. אתגר עיקרי של מלך חסות: לרצות את הקיסר ולהוכיח נאמנות (שלטונו תלוי בחסדי רומא); או: להשיג את תמיכת התושבים המקומיים; או: לאזן בין השניים. פעולות הורדוס (שתיים): נאמנות לרומא – בניית קיסריה ושומרון־סבסטיה לכבוד אוגוסטוס, מקדשים לקיסר, קרבן לשלום הקיסר, העברת מיסים, מתנות; רכישת אהדת המקומיים – הרחבת בית המקדש, נישואיו למרים החשמונאית, בנייה ופיתוח כלכלי (נמל קיסריה), הקמת ערים הלניסטיות לנוכרים.
מה השאלה מבקשת: שלושה רכיבים. (1) להסביר שני שיקולים של הרומאים להנהיג "שלטון עקיף". (2) להציג אתגר עיקרי אחד שמלך חסות היה צריך להתמודד עימו. (3) להסביר באמצעות שתיים מפעולות הורדוס כיצד ניסה להתמודד עם האתגר הזה.
תשובה מלאה:
שלטון עקיף פירושו שהרומאים שלטו באזור שכבשו באמצעות שליט מקומי – "מלך חסות" – שהיה כפוף לרומא ונאמן לה, ולא באמצעות פקידים רומיים.
שיקול ראשון – חיסכון במשאבים: שליטה ישירה בכל אזור באימפריה העצומה הייתה מחייבת את רומא להציב בו צבא ולהקים מנגנון מנהלי רומי, והדבר עלה כסף רב וכוח אדם. מלך חסות מימן בעצמו את צבאו ואת מנגנון שלטונו, ואף העביר מיסים ומתנות לרומא, וכך רומא נהנתה מן השליטה באזור בלי לשאת בעלויות.
שיקול שני – מניעת חיכוכים עם האוכלוסייה המקומית: שליט מקומי מכיר את מנהגי העם, את דתו ואת שפתו, ולכן יכול היה לשלוט בלי לפגוע ברגשותיו ובלי לעורר התנגדות, כפי שעלול היה לקרות לפקיד זר. כך צומצמה הסכנה למרידות והושג שקט באזור.
האתגר העיקרי: מלך החסות היה תלוי לחלוטין בחסדי רומא – הוא מונה על ידיה ויכול היה להיות מודח על ידיה. לכן האתגר העיקרי שלו היה לרצות את הקיסר ולהוכיח לו נאמנות מתמדת, גם כאשר השליטים ברומא התחלפו.
הורדוס, שמונה למלך יהודה על ידי הסנאט הרומי בשנת 40 לפנה"ס ומלך בפועל משנת 37 לפנה"ס ועד מותו בשנת 4 לפנה"ס, התמודד עם האתגר כך:
פעולה ראשונה – בניית ערים לכבוד הקיסר: הורדוס הקים על חוף הים עיר נמל חדשה ומפוארת וקרא לה קיסריה, על שם הקיסר אוגוסטוס, ובנה את העיר שומרון מחדש וקרא לה סבסטיה (סבסטוס – אוגוסטוס ביוונית). בערים אלה הקים מקדשים לכבוד הקיסר. בכך הפגין את נאמנותו האישית לאוגוסטוס ואת שייכותו לעולם הרומי־הלניסטי, וזכה באמונו של הקיסר.
פעולה שנייה – הפגנת נאמנות לשליטים המתחלפים: כאשר אוקטביאנוס (לימים אוגוסטוס) ניצח את אנטוניוס, פטרונו של הורדוס, בקרב אקטיום (31 לפנה"ס), מיהר הורדוס להיפגש עם המנצח, הצהיר שכשם שהיה נאמן לאנטוניוס יהיה נאמן לו, וזכה לאישור מלכותו ואף להרחבת שטחי ממלכתו. נוסף על כך הקפיד להעביר מיסים לרומא, לשלוח מתנות לקיסר ולבני משפחתו, ובבית המקדש הוקרב קרבן לשלום הקיסר.
(מקובל גם: אתגר – השגת תמיכת התושבים המקומיים, ופעולות – הרחבת בית המקדש ופיארו, נישואיו למרים החשמונאית כדי לקבל לגיטימציה, פיתוח כלכלי ומפעלי בנייה שסיפקו עבודה לאלפים, והקמת ערים הלניסטיות כדי לזכות בתמיכת האוכלוסייה הנוכרית.)
לסיכום, הרומאים העדיפו שלטון עקיף משיקולים של חיסכון ושל שקט, ומלך החסות הורדוס, שהיה תלוי ברומא, פעל בעקביות להוכיח לקיסר את נאמנותו.
למה זה מקבל ניקוד מלא: שני שיקולים שונים מוסברים (לא רק מנויים); האתגר מוצג בבירור; שתי פעולות של הורדוס מתוארות בעובדות מדויקות (קיסריה, סבסטיה, אוגוסטוס, אקטיום) ומוסבר כיצד כל אחת מהן נועדה להתמודד עם האתגר שהוצג.
טעות נפוצה: להציג אתגר אחד ולהביא פעולות שמתמודדות עם אתגר אחר (למשל להציג את רצוי הקיסר ולהביא את הרחבת בית המקדש, שנועדה לזכות בתמיכת היהודים).
סעיף ב
מדיניות השלטון הישיר: חלוקת השטחים לפרובינקיות – יחידות שלטון הכפופות למרכז ברומא; בראש הפרובינקיה נציב רומי שמינה הקיסר (או הסנאט) לתקופה מוגדרת, הכפוף לשלטון המרכזי ומחזיק צבא עזר; התושבים יכלו להגיש תלונה נגד הנציב לקיסר. תפקידי הנציב וסמכויותיו: שמירה על הסדר הציבורי; פיקוד על כוח העזר של הצבא הרומי; ראש המערכת המנהלית; גביית מיסים והעברתם לרומא; עריכת מפקד אוכלוסין; פיקוח על חיי הדת; סמכות שיפוט ודיני נפשות (הוצאה להורג).
מה השאלה מבקשת: שני רכיבים. (1) להסביר את מדיניות "השלטון הישיר" של רומא – מה פירושה וכיצד פעלה. (2) להציג את התפקידים והסמכויות של הנציבים הרומאים. השאלה אינה מציינת מספר, ולכן יש להביא שלושה תפקידים/סמכויות לפחות.
תשובה מלאה:
מדיניות "השלטון הישיר": בשלטון ישיר רומא לא שלטה באמצעות מלך מקומי אלא בעצמה, באמצעות פקיד רומי. השטחים שנכבשו חולקו לפרובינקיות (מחוזות) – יחידות שלטון שהיו כפופות למרכז ברומא. בראש כל פרובינקיה עמד נציב רומי, שמונה על ידי הקיסר (או הסנאט) לתקופה מוגדרת, והיה כפוף לשלטון המרכזי. לרשותו עמד צבא עזר, והתושבים יכלו להגיש תלונה נגדו לקיסר ברומא. ביהודה הונהג שלטון ישיר בשנת 6 לספירה, לאחר שהקיסר אוגוסטוס הדיח את ארכלאוס בנו של הורדוס: יהודה הפכה לפרובינקיה רומית שבראשה נציב, ששבתו הייתה בקיסריה. השלטון הישיר נמשך (בהפסקה בימי אגריפס הראשון, 41–44 לספירה) עד פרוץ המרד הגדול.
תפקידי הנציבים וסמכויותיהם:
– שמירה על הסדר הציבורי – הנציב היה אחראי לשקט בפרובינקיה ולדיכוי כל התקוממות.
– פיקוד על כוחות העזר של הצבא הרומי שהוצבו בפרובינקיה – הוא היה הממונה על הפעלתם.
– עמידה בראש המערכת המנהלית של הפרובינקיה.
– גביית מיסים והעברתם לרומא. לשם כך נערך מפקד אוכלוסין ורכוש – כמו המפקד שנערך ביהודה בשנת 6 לספירה עם תחילת השלטון הישיר.
– פיקוח על חיי הדת – למשל, בתקופות מסוימות החזיקו הנציבים בבגדי הכוהן הגדול ומינו את הכוהנים הגדולים.
– סמכות שיפוט עליונה, ובכלל זה דיני נפשות – הסמכות להטיל עונש מוות.
לסיכום, בשלטון הישיר הפכה יהודה לפרובינקיה רומית, ובראשה עמד נציב רומי שריכז בידיו סמכויות צבאיות, מנהליות, כספיות ומשפטיות והיה כפוף לקיסר.
למה זה מקבל ניקוד מלא: המדיניות מוסברת – פרובינקיה, נציב ממונה לתקופה מוגדרת, כפיפות למרכז ברומא – ומוצגים כמה תפקידים וסמכויות של הנציב (סדר ציבורי, צבא, מיסים, שיפוט ועוד).
טעות נפוצה: לתאר רק את מעשי העוול של נציבים מסוימים (שחיתות, התגרות בדת) במקום להסביר את דפוס השלטון ואת סמכויות הנציב.
שאלה 3 · מקור – "המרד הגדול"
לפניכם קטע מקור מן הספר "תולדות מלחמת היהודים ברומאים" מאת יוסף בן מתתיהו, ובו נאום של אגריפס השני שמטרתו לשכנע את תושבי ירושלים שלא למרוד ברומאים.
קראו את הקטע וענו על השאלות שאחריו.
הסבירו שתי סיבות שגרמו ליהודים למרוד ברומאים: סיבה אחת שבאה לידי ביטוי בקטע המקור, וסיבה אחת על פי מה שלמדתם.
– על פי קטע המקור, הסבירו שלושה נימוקים נגד היציאה למרד ברומאים.
– הסבירו כיצד תוצאות המרד הוכיחו את צדקת אחד מן הנימוקים האלה.
◂ פתרון מלא לשאלה 3
סעיף א
מן הקטע: העריצות ושלטון הדיכוי של הנציבים ("התנהגות הפקידים הרומיים קשה מנשוא", "תלונותיכם נגד הנציבים"); או אי־השלמה עם אובדן החירות המדינית ("ואשר לכמיהה לחירות"). על פי מה שלמדתם: מצוקה כלכלית ונטל מיסים כבד; התגברות העוינות בין יהודים לנוכרים (מהומות קיסריה); פגיעה בדת ובמקדש (נטילת כספים מאוצר המקדש בידי פלורוס, צו קליגולה להציב את פסלו במקדש); צמיחת הקנאים והתעצמות האמונה המשיחית; היעדר הנהגה מוסכמת; מצבה המדיני המעורער של רומא.
מה השאלה מבקשת: להסביר שתי סיבות שגרמו ליהודים למרוד ברומאים – אחת שבאה לידי ביטוי בקטע המקור, ואחת על פי הידע. לכל סיבה: מה הסיבה ומדוע הובילה למרד.
תשובה מלאה:
סיבה מקטע המקור – שלטון הדיכוי של הנציבים הרומאים: אגריפס עצמו מודה שהיהודים סובלים מן הנציבים. בקטע: "ראשית, תלונותיכם נגד הנציבים", ו"גם אם התנהגות הפקידים הרומיים קשה מנשוא". הנציבים, ובמיוחד האחרונים שבהם לפני המרד, נהגו ביהודים בעריצות ובשחיתות: הם גבו מיסים מופרזים, קיבלו שוחד, העדיפו את התושבים הנוכרים על פני היהודים ודיכאו באכזריות כל גילוי של התנגדות. ההתנהגות הזו עוררה ביהודים זעם ותחושה שאין עוד אפשרות לחיות תחת השלטון הרומי, ודחפה רבים מהם למרד.
(מקובל גם: אי־השלמה עם אובדן החירות המדינית – בקטע: "ואשר לכמיהה לחירות"; היהודים, שזכרו את העצמאות החשמונאית, לא השלימו עם השעבוד לרומא ושאפו לחירות.)
סיבה על פי מה שלמדתי – הפגיעה של השלטון הרומי בדת ובמקדש: הרומאים פגעו שוב ושוב ברגשות הדתיים של היהודים. הקיסר קליגולה הורה בשנת 40 לספירה להציב פסל שלו בבית המקדש בירושלים, והאסון נמנע רק בזכות השתהות נציב סוריה ומותו של הקיסר. בשנת 66 לספירה נטל הנציב גסיוס פלורוס כספים מאוצר המקדש, ופיזר באכזריות את המוחים בירושלים. היהודים ראו במעשים אלה חילול של קודשי ישראל, ובעיניהם המאבק ברומא הפך למאבק על הדת ועל המקדש – וכך גברה התמיכה במרד. אכן, אחד הצעדים שסימנו את פרוץ המרד היה הפסקת הקרבת הקרבן לשלום הקיסר במקדש.
(מקובל גם: מצוקה כלכלית ונטל מיסים כבד; התגברות העוינות בין יהודים לנוכרים, למשל המהומות בקיסריה; צמיחת קבוצות הקנאים; התעצמות האמונה המשיחית והתקווה לגאולה מידי שלטון הרשע; היעדר הנהגה יציבה ומוסכמת.)
לסיכום, היהודים מרדו ברומאים בשנת 66 לספירה בשל שלטון הדיכוי של הנציבים, כפי שעולה מנאום אגריפס, ובשל הפגיעה החוזרת בדת ובבית המקדש.
למה זה מקבל ניקוד מלא: שתי סיבות שונות – אחת מעוגנת בציטוט מן הקטע ואחת מבוססת על עובדות היסטוריות מדויקות (קליגולה, פלורוס). לכל סיבה מוסבר כיצד הובילה למרד.
טעות נפוצה: להביא כסיבה "מן הידע" את אותה הסיבה שהובאה מן הקטע (התנהגות הנציבים) רק בניסוח אחר.
סעיף ב
שלושה נימוקים נגד היציאה למרד (מן הקטע): אין סיכוי לנצח את האימפריה הרומית החזקה בכוחות הדלים של המורדים ("האם אתם תעצרו כוח לעמוד בפני האימפריה הרומית כולה?"); אין לצאת למלחמה ברומא בגלל כעס על נציב אחד – תפקידו זמני וייתכן שיחליפו נציב מתון ("שום נציב אינו נשאר בתפקידו לעד"); עמים רבים אחרים נכנעו לרומאים ("אלפי עמים אחרים... נכנעו"); מחיר הכישלון גבוה מדי – הרס וחורבן ("הם יעלו את עירכם הקדושה באש וישמידו את עַמכם כולו"); המרד יפגע גם ביהודי התפוצות ("על אחינו היושבים בערים נוכריות"). התוצאות הוכיחו: כישלון המרד והתבוסה הקשה הוכיחו שלא היה סיכוי לנצח; חורבן בית המקדש והרס ירושלים (70 לספירה), הרג רב, מכירת רבים לעבדות, נזק כלכלי והתמוטטות מוסדות ההנהגה – הוכיחו שמחיר הכישלון היה גבוה מדי.
מה השאלה מבקשת: שני חלקים. (1) על פי קטע המקור – להסביר שלושה נימוקים של אגריפס נגד היציאה למרד ברומאים (כל נימוק עם ציטוט והסבר). (2) להסביר כיצד תוצאות המרד הוכיחו את צדקת אחד מן הנימוקים.
תשובה מלאה:
נימוק ראשון – אין סיכוי לנצח את האימפריה הרומית: אגריפס מזכיר לשומעיו את עוצמתה של רומא לעומת חולשתם. בקטע: "האם אתם תעצרו כוח לעמוד בפני האימפריה הרומית כולה?" ו"האם אינכם רואים את גדולת האימפריה הרומית, האם אינכם יודעים את מידת חולשתכם?". לטענתו, אפילו האבות והמלכים מן העבר, שהיו חזקים יותר, לא עמדו בפני חלק קטן מן הצבא הרומי, ולכן מרד של כוחות דלים נגד צבא שלא ידע תבוסה נדון לכישלון.
נימוק שני – אין לצאת למלחמה בגלל נציב אחד, שתפקידו זמני: אגריפס מבחין בין הנציבים לבין רומא כולה. בקטע: "גם אם התנהגות הפקידים הרומיים קשה מנשוא, אין ללמוד מכך שהרומאים כולם, וגם קיסר, עושים לכם עוול" ו"שום נציב אינו נשאר בתפקידו לעד, ואפשר שהבאים להחליפו יהיו מתונים ממנו". כלומר, העוול הוא זמני ואפשר שיתוקן, ולכן "איוולת היא להילחם בָּרבים בגלל איש אחד".
נימוק שלישי – מחיר הכישלון יהיה נורא: אגריפס מזהיר שהרומאים לא ינהגו במתינות במורדים המובסים. בקטע: "הם יעלו את עירכם הקדושה באש וישמידו את עַמכם כולו, כדוגמה מַרתיעה לעמים האחרים". יתרה מזו, הסכנה תאיים גם על יהודי התפוצות: "הסכנה מאיימת לא רק עליכם היושבים כאן, כי אם על אחינו היושבים בערים נוכריות". מכאן שהמרד מסכן את עצם קיומו של העם.
(מקובל גם: עמים רבים אחרים, שגם הם שאפו לחירות, נכנעו לרומא – בקטע: "אלפי עמים אחרים, שהכמיהה לחירות ממלאה את ליבם, נכנעו".)
כיצד תוצאות המרד הוכיחו את צדקת הנימוק השלישי: תחזיתו של אגריפס התגשמה. בשנת 70 לספירה כבש הצבא הרומי בפיקודו של טיטוס את ירושלים, שרף את בית המקדש והחריב את העיר – בדיוק כפי שהזהיר: "הם יעלו את עירכם הקדושה באש". במהלך המרד נהרגו יהודים רבים מאוד, יישובים רבים נהרסו, ורבים מן השבויים נמכרו לעבדות. מוסדות ההנהגה המסורתיים – בית המקדש, הכהונה הגדולה והסנהדרין שבירושלים – חדלו לפעול, והרומאים החמירו את שלטונם: יהודה הפכה לפרובינקיה שבה חנה לגיון רומי קבוע, והוטל על היהודים מס מיוחד ("המס היהודי"). התוצאות האלה סיכנו את המשך קיומו של העם היהודי והוכיחו שמחיר הכישלון היה גבוה מדי.
(מקובל גם: כישלון המרד והתבוסה הקשה הוכיחו את צדקת הנימוק הראשון – שלא היה סיכוי לנצח את האימפריה הרומית החזקה.)
לסיכום, אגריפס התנגד למרד משום שראה בו מאבק חסר סיכוי בגלל עוול זמני, שמחירו עלול להיות הרסני – ותוצאות המרד, ובראשן חורבן ירושלים והמקדש, הוכיחו שצדק.
למה זה מקבל ניקוד מלא: שלושה נימוקים שונים, כל אחד מעוגן בציטוט מדויק מן הקטע ומוסבר. התוצאות מוצגות בעובדות מדויקות (70 לספירה, שריפת המקדש, הרג ומכירה לעבדות, אובדן מוסדות ההנהגה) ומקושרות במפורש לאחד הנימוקים.
טעות נפוצה: להביא שלושה ציטוטים שכולם מבטאים אותו נימוק (למשל שלושה ציטוטים על עוצמת רומא), או לתאר את תוצאות המרד בלי לקשר אותן לנימוק שבחרתם.
שאלה 4 · החברה היהודית – משברים והתמודדויות
– מדוע הוביל חורבן בית המקדש למשבר עמוק בחברה היהודית? הציגו שתי סיבות.
– הסבירו כיצד פעלו חכמי יבנה כדי להתמודד עם משבר זה. בססו את תשובתכם על שלוש דוגמאות.
– הסבירו שני גורמים שהובילו למרד בר כוכבא: גורם אחד שקשור למדיניות של השלטון הרומי וגורם אחד שקשור לחברה היהודית.
– הציגו סיבה אחת שסייעה להצלחת המרד בתחילתו.
◂ פתרון מלא לשאלה 4
סעיף א
סיבות למשבר (שתיים): התקוות המשיחיות לגאולה קרובה ולהצלת העם התבדו – משבר אמוני; העם נשאר בלי מרכז רוחני־דתי; חורבן המקדש פגע ביכולת לקיים חלק ניכר מן המצוות (קורבנות, חגים, עלייה לרגל בשלוש הרגלים); סבל האוכלוסייה בעקבות התוצאות הכלכליות והדמוגרפיות. התמודדות חכמי יבנה: הטמיעו את התפיסה שלעם ישראל קיום גם בלי מקדש, מילאו את חלל ההנהגה ועיצבו מחדש את חיי הדת. שלוש דוגמאות: שיקום מוסדות ההנהגה – הנשיאות ובית הדין הגדול (הסנהדרין) ביבנה; העברת המרכז הדתי והחברתי מן המקדש לבית הכנסת – תפילות בזמנים קבועים במקום הקורבנות, לימוד תורה; תקנות – תקיעת שופר בראש השנה שחל בשבת, נטילת לולב בכל מקום כל שבעת ימי החג "זכר למקדש", גיור בלי קורבן.
מה השאלה מבקשת: שני חלקים. (1) להציג שתי סיבות לכך שחורבן בית המקדש הוביל למשבר עמוק בחברה היהודית. (2) להסביר כיצד פעלו חכמי יבנה להתמודד עם המשבר, ולבסס את ההסבר על שלוש דוגמאות.
תשובה מלאה:
שתי סיבות למשבר:
סיבה ראשונה – העם נשאר בלי מרכז רוחני־דתי ובלי אפשרות לקיים חלק ניכר מן המצוות: בית המקדש היה המרכז הדתי, הלאומי והחברתי של העם היהודי, בארץ ובתפוצות. בו הוקרבו הקורבנות שבאמצעותם התכפרו חטאי העם, אליו עלו לרגל בשלושת הרגלים (פסח, שבועות, סוכות), ובו פעלו הכהונה הגדולה והסנהדרין. עם חורבנו בשנת 70 לספירה לא ניתן היה עוד לקיים את עבודת הקורבנות, את העלייה לרגל ומצוות רבות הקשורות במקדש, והעם איבד את המוסד שליכד אותו.
סיבה שנייה – משבר אמוני בעקבות התבדות התקוות המשיחיות: רבים מן המורדים האמינו שהגאולה קרובה ושהאל יציל את עמו ואת ביתו. החורבן ניפץ את התקווה הזו, ורבים שאלו כיצד הניח האל לבית המקדש להיחרב – וחלקם שקעו בייאוש ובאבל (במקורות חז"ל מסופר על רבים שנמנעו, לאות אבל, מאכילת בשר ושתיית יין).
(מקובל גם: סבלה של האוכלוסייה בעקבות התוצאות הכלכליות והדמוגרפיות הקשות של המרד – הרג רב, שבי ונזק כלכלי.)
כיצד פעלו חכמי יבנה להתמודד עם המשבר:
רבן יוחנן בן זכאי, שיצא מירושלים הנצורה וקיבל מן הרומאים, לפי המסורת, את יבנה וחכמיה, הקים ביבנה מרכז של חכמים. חכמי יבנה הטמיעו בעם את התפיסה שלעם ישראל יש קיום גם בלי מקדש: הם מילאו את החלל שנוצר בתחום ההנהגה, ועיצבו מחדש את חיי הדת כך שאפשר יהיה לקיים חיים יהודיים מלאים גם בלי המקדש. שלוש דוגמאות:
דוגמה ראשונה – שיקום מוסדות ההנהגה: ביבנה הוקם בית דין גדול (סנהדרין) שקיבל את הסמכות לפסוק הלכה ולהנהיג את העם, ובראשו עמד נשיא – תחילה רבן יוחנן בן זכאי ואחריו רבן גמליאל (דבנה). מוסדות אלה העניקו לעם הנהגה מוסכמת במקום הכהונה הגדולה והסנהדרין שבירושלים, ואף קבעו את לוח השנה (קידוש החודש) לכל היהודים.
דוגמה שנייה – העברת המרכז הדתי והחברתי מבית המקדש לבית הכנסת: בתי כנסת התקיימו גם לפני החורבן, אך אחריו קמו רבים נוספים והם הפכו למרכז הקהילה. חכמי יבנה קבעו את נוסח תפילת שמונה עשרה ואת חובת התפילה בזמנים קבועים, והתפילה באה במקום עבודת הקורבנות ("ונשלמה פרים שפתינו"). בתי הכנסת שימשו גם מקום ללימוד תורה, וכך יכלה כל קהילה, בארץ ובתפוצות, לקיים חיי דת בלי זיקה למקדש.
דוגמה שלישית – תקנות שאפשרו לשמור מצוות בלי המקדש: רבן יוחנן בן זכאי התקין שבראש השנה שחל בשבת יתקעו בשופר ביבנה, אף שקודם לכן תקעו בשבת רק במקדש; הוא התקין שבסוכות ייטלו לולב בכל מקום כל שבעת ימי החג, כפי שנהגו במקדש, "זכר למקדש"; ונקבע שגר יוכל להתגייר גם בלי להביא קורבן. תקנות אלה מצאו פתרונות לקיום מצוות שהיו קשורות במקדש, ואפשרו להמשיך חיים יהודיים מלאים.
לסיכום, חורבן המקדש השאיר את העם בלי מרכז ובלי תקווה, וחכמי יבנה, בהנהגת רבן יוחנן בן זכאי, השיבו לו הנהגה ובנו מחדש את חיי הדת סביב בית הכנסת, התפילה, לימוד התורה וההלכה – וכך הפכו את "עם המקדש" ל"עם הספר".
למה זה מקבל ניקוד מלא: שתי סיבות שונות מוצגות ומוסברות. ההתמודדות מוסברת ברעיון המרכזי (קיום בלי מקדש ומילוי חלל ההנהגה) ומבוססת על שלוש דוגמאות מפורטות ומדויקות – מוסדות ההנהגה, בית הכנסת והתפילה, תקנות ריב"ז.
טעות נפוצה: להביא דוגמאות כלליות ("החכמים קבעו תקנות") בלי לפרט תקנה מסוימת ובלי להסביר כיצד היא עזרה להתמודד עם המשבר.
סעיף ב
גורם הקשור למדיניות השלטון הרומי: הפיכת ירושלים לעיר אלילית – איליה קפיטולינה (בימי הקיסר אדריאנוס); גזרות אדריאנוס – איסור מילה; השנאה לשלטון הרומי; המצב הכלכלי הקשה – הפקעת קרקעות, מיסוי כבד, עבודות כפייה ואספקת מזון לצבא. גורם הקשור לחברה היהודית: ציפיות משיחיות – בר כוכבא נתפס כ"מלך משיח"; תמיכת חכמים במרד, ובראשם רבי עקיבא. סיבה להצלחת המרד בתחילתו: הכנות מדוקדקות וממושכות – מערות מסתור תת־קרקעיות, צבירת נשק; ההכנות נערכו בחשאי והרומאים הופתעו; תזמון – לאחר עזיבת הקיסר את האזור; לוחמת גרילה; הצטרפות קבוצות שונות.
מה השאלה מבקשת: שני חלקים. (1) להסביר שני גורמים שהובילו למרד בר כוכבא – גורם אחד הקשור למדיניות השלטון הרומי וגורם אחד הקשור לחברה היהודית. (2) להציג סיבה אחת שסייעה להצלחת המרד בתחילתו.
תשובה מלאה:
גורם הקשור למדיניות השלטון הרומי – הפיכת ירושלים לעיר אלילית: הקיסר אדריאנוס החליט להקים על חורבות ירושלים עיר רומית בשם "איליה קפיטולינה", שתוקדש ליופיטר הקפיטוליני – אל רומי. עבור היהודים הייתה זו פגיעה קשה: היא שללה את התקווה לבנות מחדש את בית המקדש ואת ירושלים כעיר יהודית, והפכה את העיר הקדושה למרכז של פולחן אלילי. הפגיעה הזו עוררה זעם עמוק והייתה מן הגורמים העיקריים לפרוץ המרד בשנת 132 לספירה.
(מקובל גם: איסור המילה – גזירה שנתפסה כפגיעה ביסודות הדת; המצב הכלכלי הקשה – הפקעת קרקעות, מיסוי כבד ועבודות כפייה למען השלטון הרומי; השנאה לשלטון הרומי.)
גורם הקשור לחברה היהודית – ציפיות משיחיות: בקרב היהודים התעוררה תקווה לגאולה ולחידוש העצמאות ובניין המקדש. מנהיג המרד, שמעון בן כוסבה, נתפס בעיני רבים כמלך המשיח. רבי עקיבא, מגדולי החכמים בדורו, תמך במרד וכינה אותו "בר כוכבא" על פי הפסוק "דרך כוכב מיעקב", ואמר עליו "דין הוא מלכא משיחא". האמונה שהגאולה קרובה ושהמרד יצליח בעזרת האל עודדה רבים להצטרף למרד, והתמיכה של חכם בעל מעמד כרבי עקיבא העניקה לו לגיטימציה דתית.
סיבה שסייעה להצלחת המרד בתחילתו – הכנות מדוקדקות וממושכות שנערכו בחשאי: המורדים התכוננו למרד שנים מראש: הם חפרו מערות מסתור תת־קרקעיות ביישובים רבים ביהודה, שבהן הסתתרו והסתירו נשק ואספקה, וצברו נשק – לפי ההיסטוריון הרומי דיו קסיוס הם אף ייצרו בכוונה נשק פגום לצבא הרומי כדי לשמור לעצמם את הנשק הטוב. ההכנות נערכו בסתר, והמרד פרץ לאחר שהקיסר אדריאנוס עזב את האזור. לכן הרומאים הופתעו, והמורדים הצליחו בתחילה להשתלט על שטחים נרחבים ביהודה ולהקים בהם שלטון עצמאי, כפי שמעידים המטבעות שטבעו.
(מקובל גם: לוחמת גרילה שהתאימה לשטח ולמערות; הצטרפות קבוצות שונות למורדים.)
לסיכום, מרד בר כוכבא פרץ בשל מדיניות רומית שפגעה ברגשות הדתיים והלאומיים של היהודים ובשל תקוות משיחיות, ובתחילתו הצליח בזכות הכנות קפדניות וחשאיות.
למה זה מקבל ניקוד מלא: שני גורמים מוסברים, כל אחד מן התחום הנדרש (מדיניות רומית; החברה היהודית), עם עובדות מדויקות (אדריאנוס, איליה קפיטולינה, רבי עקיבא). הסיבה להצלחה בתחילת המרד מוצגת בבירור ומבוססת (מערות המסתור, הנשק, ההפתעה).
טעות נפוצה: להביא את שני הגורמים מאותו תחום (למשל שתי גזרות של אדריאנוס), או להציג סיבה להצלחת המרד בתחילתו שאינה עובדתית (למשל "הרומאים היו חלשים").