בגרות בהיסטוריה 22262 - חורף 2024

מה השאלה מבקשת: לבחור תחום אחד מבין השניים; "הציגו" – שתי דוגמאות המבטאות את השינוי בתחום שנבחר; "הסבירו" – מדוע השינוי עורר התנגדות בחלק מן החברה היהודית (לא נקבע מספר, ולכן שלוש סיבות).

תשובה מלאה:
בחרתי בתחום מעמד המנהיג וסמכויותיו. בתקופת החשמונאים השתנה מעמד המנהיג: מנהיג צבאי של מרד הפך בהדרגה לכהן גדול, לנשיא ולבסוף למלך, וסמכויותיו התרחבו מאוד.
דוגמה ראשונה – איחוד הכהונה הגדולה עם ההנהגה המדינית. יונתן, אחיו של יהודה המכבי, מונה לכהן גדול בידי השליט הסלווקי (152 לפנה"ס), אף שלא היה מבית צדוק, ששימשו בכהונה הגדולה לפני כן. בשנת 140 לפנה"ס החליטה אספה גדולה של הכוהנים, העם וזקני העם למנות את שמעון לכהן גדול, למפקד הצבא ולנשיא העם "עד קום נביא נאמן". כך התרכזו בידי מנהיג אחד ההנהגה המדינית, הפיקוד הצבאי והכהונה הגדולה, ומשרה זו עברה בירושה לבניו.
דוגמה שנייה – הכתרת השליטים החשמונאים למלכים. לפי יוסף בן מתתיהו, יהודה אריסטובולוס (104–103 לפנה"ס) היה הראשון שהכריז על עצמו מלך. אחיו, אלכסנדר ינאי (103–76 לפנה"ס), היה גם מלך וגם כהן גדול, טבע מטבעות שעליהם "יהונתן המלך", והרחיב את סמכויותיו גם לתחומי החקיקה והשיפוט. אחריו שלטה אשתו, שלומציון המלכה (76–67 לפנה"ס) – אישה בראש המדינה – והעבירה את הכהונה הגדולה לבנה הבכור הורקנוס השני ואת הפיקוד על הצבא לבנה השני אריסטובולוס השני.
מדוע שינוי זה עורר התנגדות בחלק מן החברה היהודית:
סיבה ראשונה – המלוכה שמורה לבית דוד. לפי המסורת היהודית, מלך לגיטימי בישראל הוא רק מי שמוצאו מבית דוד, ומבית דוד יבוא גם המשיח. החשמונאים היו משפחת כוהנים מבית יהויריב, ולכן בעיני רבים לא הייתה להם זכות למלוך.
סיבה שנייה – ריכוז הסמכויות הדתיות והמדיניות בידי אדם אחד. רבים, ובראשם הפרושים, התנגדו לכך שהשליט הוא גם מלך וגם כהן גדול. לפי המסופר אצל יוסף בן מתתיהו, בחג הסוכות רגם העם את אלכסנדר ינאי באתרוגים כשכיהן במקדש, ובמסורת חז"ל נשמרה הדרישה מינאי: "רב לך כתר מלכות, הנח כתר כהונה לזרעו של אהרן". כמו כן, הרחבת סמכויות השליט לחקיקה ולשיפוט צמצמה את סמכויותיהם של מוסדות ייצוג אחרים, כמו הסנהדרין, ושלטון יחיד היה בניגוד לרוח החלטת אספת העם בימי שמעון.
סיבה שלישית – פגיעה בקדושת הכהונה. ינאי היה איש מלחמות ששפך דם רב, גם במלחמות חוץ וגם במלחמת האזרחים נגד מתנגדיו, ונתפס כמי שאינו ראוי לשרת בקודש בתפקיד הכהן הגדול.
לסיכום, הפיכת המנהיג החשמונאי למלך וכהן גדול בעל סמכויות רחבות נתפסה בעיני חלק מן החברה היהודית כסטייה מן המסורת ופגעה בלגיטימיות של השלטון החשמונאי.

למה זה מקבל ניקוד מלא: נבחר תחום אחד בלבד; הובאו שתי דוגמאות מדויקות (מי, מתי, מה השתנה) שמבטאות את השינוי; מוסבר מדוע השינוי עורר התנגדות, והסיבות קשורות ישירות לשינוי. מקובל גם לבחור בתחום היחס להלניזם, עם דוגמאות כמו: אימוץ שמות יווניים (הורקנוס, אריסטובולוס, אלכסנדר); אימוץ דרכי שלטון וחצר מלוכה הלניסטיים; החזקת צבא שכירים נוכרי (לראשונה בימי יוחנן הורקנוס); שימוש ביוונית (מטבעות דו־לשוניים של ינאי); קביעת ימי חג לזכר ניצחונות צבאיים (יום ניקנור, יום כיבוש החקרא בימי שמעון). סיבות ההתנגדות בתחום זה: חשש שהעם יאמץ את אורח החיים ההלניסטי הזר ליהדות – אותו אורח חיים שנגדו קם מרד החשמונאים; חשש משינוי צביונה היהודי של הארץ; חשש מצבא שכירים נוכרי שנאמן לשליט ולא לעם; חצר המלך החשמונאי דמתה לחצר הלניסטית ולא לחצר של מלך יהודי.

טעות נפוצה: לכתוב על שני התחומים, או להביא דוגמאות שאינן מבטאות שינוי (למשל מלחמות הכיבוש עצמן), ולהציג את ההתנגדות באופן כללי ("העם לא אהב את החשמונאים") בלי לקשור אותה לשינוי שהוצג.

מה השאלה מבקשת: שני רכיבים: (1) "מה הייתה" – להציג את מדיניות השלטון הישיר של רומא באופן כללי (איך ניהלה רומא את הפרובינקיות); (2) "הציגו" – את מאפייני השלטון הזה ביהודה (לא נקבע מספר, ולכן לפחות שלושה מאפיינים).

תשובה מלאה:
המדיניות הכללית: בשטחים שהיו תחת שלטון ישיר חילקה רומא את האימפריה ליחידות שלטון שנקראו פרובינקיות, וכל פרובינקיה הייתה כפופה לשלטון המרכזי ברומא. בראש הפרובינקיה עמד נציב רומאי שמינה הקיסר (או, בפרובינקיות מסוימות, הסנאט). הנציב היה אחראי לשמירת הסדר והשקט בפרובינקיה, ולשם כך עמד לרשותו צבא – בעיקר יחידות של חיל עזר. בידיו היו סמכויות שיפוט, כולל הסמכות לגזור עונש מוות. הוא היה אחראי גם לגביית המסים בעבור רומא, ולשם כך נערך בפרובינקיות מפקד אוכלוסין. מדיניות זו נועדה להבטיח את שליטתה של רומא ואת הכנסותיה. לתושבי הפרובינקיה הייתה אפשרות להגיש תלונה לקיסר נגד נציב שפגע בהם.
המאפיינים ביהודה:
מאפיין ראשון – יהודה הפכה לפרובינקיה רומית. בשנת 6 לספירה הדיח הקיסר אוגוסטוס את ארכלאוס, בנו של הורדוס, ויהודה הפכה לפרובינקיה בשם יודיאה. בראשה עמד נציב רומאי שמינה הקיסר, ומושבו היה בקיסריה. עם הפיכתה לפרובינקיה נערך מפקד אוכלוסין לצורכי מסים (מפקד קוויריניוס), שעורר התנגדות – יהודה הגלילי קרא לא לשתף איתו פעולה ולא לקבל עליו שלטון זר.
מאפיין שני – התערבות הנציב בחיי הדת. רומא העניקה ליהודים אוטונומיה מסוימת בענייני דת, אבל הנציב מינה כוהנים גדולים והדיח אותם כרצונו, ובחלק מן התקופה אף החזיק בבגדי הכהן הגדול ומסר אותם לכהן רק בחגים. כך תלה את הכהונה הגדולה בשלטון הרומי.
מאפיין שלישי – עול כלכלי, שחיתות ומתיחות. המסים הכבדים והשחיתות של חלק מן הנציבים, שניצלו את תפקידם להתעשרות, הכבידו על האוכלוסייה. נציבים פגעו גם ברגשות הדת של היהודים – למשל פונטיוס פילטוס הכניס לירושלים צבא עם סמלי הקיסר והשתמש בכספי המקדש לבניית אמת מים, וגסיוס פלורוס נטל כסף מאוצר המקדש. ביהודה היו גילויים רבים של מתח ועוינות בין היהודים לנוכרים (למשל בקיסריה) ובין היהודים לנציבים, והנציבים דיכאו ביד קשה תנועות משיחיות וקבוצות מורדים.
לסיכום, השלטון הישיר הפך את יהודה לפרובינקיה הכפופה לרומא, והמתח שנוצר בין השלטון הרומי לבין היהודים הלך והחריף עד פרוץ המרד הגדול.

למה זה מקבל ניקוד מלא: יש הבחנה בין המדיניות הכללית של רומא בפרובינקיות לבין מאפייניה ביהודה; המדיניות הכללית כוללת את רכיבי היסוד (פרובינקיה, נציב שמינה הקיסר, סמכויות שיפוט ושמירת הסדר בעזרת חיל עזר, מפקד ומסים, זכות תלונה לקיסר); ביהודה מוצגים לפחות שלושה מאפיינים מדויקים. מקובל גם: הנציב היה אחראי על הפיקוד הצבאי ועל שמירת הסדר בעזרת חיל עזר שגויס בעיקר מקרב הנוכרים בארץ; הסנהדרין המשיכה לפעול בענייני דת בסמכויות מוגבלות.

טעות נפוצה: לתאר את שלטון הורדוס (השלטון העקיף) במקום השלטון הישיר, או להציג רק את המדיניות הכללית בלי מאפיינים ספציפיים ליהודה.

מה השאלה מבקשת: "הביאו" והסבירו שלוש סיבות שבגללן הוביל חורבן הבית השני למשבר עמוק בחברה היהודית.

תשובה מלאה:
בקיץ 70 לספירה (על פי המסורת – בתשעה באב) כבש הצבא הרומי בפיקודו של טיטוס את ירושלים, והמקדש עלה באש. החורבן הוביל למשבר עמוק בחברה היהודית משלוש סיבות עיקריות.
סיבה ראשונה – משבר אמוני. רבים מן המורדים האמינו שהמרד הוא חלק מתהליך הגאולה, ושהאל לא יניח לנוכרים להחריב את ביתו ויציל את עמו ברגע האחרון. החורבן ניפץ את התקוות המשיחיות. רבים שאלו אם האל נטש את עמו, ואם עדיין יש תוקף לברית בינו ובין ישראל. התחושה של אובדן ושל ייאוש הביאה חלק מן העם לאבלות קיצונית – היו שנמנעו מאכילת בשר ומשתיית יין, כי אלה הוקרבו על המזבח – ואחרים אף התרחקו מן היהדות.
סיבה שנייה – העם נשאר בלי מרכז רוחני־דתי ולאומי. המקדש היה המרכז הדתי והלאומי של העם היהודי כולו, בארץ־ישראל ובתפוצות. סביבו פעלו מוסדות ההנהגה: הכוהנים והכהן הגדול, והסנהדרין שישבה בלשכת הגזית. עם החורבן איבדו מוסדות אלה את מקומם ואת מעמדם, ומעמד הכוהנים והצדוקים, שכוחם נבע מן המקדש, קרס. העם נותר בלי הנהגה מוכרת ובלי מוקד שיאחד אותו.
סיבה שלישית – פגיעה ביכולת לקיים חלק ניכר מן המצוות. רבות מן המצוות היו קשורות במקדש: הקרבת הקורבנות, ובהם קורבנות הכפרה של יום הכיפורים, העלייה לרגל בשלוש הרגלים – פסח, שבועות וסוכות – וטקסי החגים שהתקיימו במקדש. עם החורבן לא היה אפשר עוד לקיים מצוות אלה, ונשאלה השאלה כיצד אפשר לעבוד את האל ולכפר על חטאים בלי מקדש.
לסיכום, החורבן פגע בבת אחת באמונה, בהנהגה ובאורח החיים הדתי, ולכן הוביל למשבר עמוק שחייב את החברה היהודית למצוא דרכים חדשות לקיום, כפי שעשה רבן יוחנן בן זכאי ביבנה.

למה זה מקבל ניקוד מלא: הובאו שלוש סיבות נפרדות, וכל אחת מוסברת – מה בדיוק אבד ומדוע הדבר יצר משבר. מקובל גם: הסבל של האוכלוסייה בעקבות התוצאות הכלכליות והדמוגרפיות הקשות – הרוגים רבים, רבים נמכרו לעבדות, הרס יישובים והחרמת קרקעות, והטלת "המס היהודי" (fiscus Iudaicus) לטובת מקדש יופיטר ברומא.

טעות נפוצה: למנות את מה שקרה בחורבן (שריפת המקדש, הרג) בלי להסביר מדוע זה יצר משבר בחברה, או להביא שלוש סיבות שהן בעצם אותה סיבה.

מה השאלה מבקשת: שתי מטלות: (1) "הציגו" – את תוצאות המרד בשלושה תחומים: כלכלי, דמוגרפי ומדיני; (2) "הסבירו" – כיצד השפיעו שתיים מן התוצאות על המשך הקיום היהודי בארץ־ישראל.

תשובה מלאה:
מרד בר כוכבא (132–135 לספירה), בימי הקיסר אדריאנוס, דוכא ביד קשה, ותוצאותיו היו קשות מאוד.
בתחום הכלכלי: יישובים רבים ביהודה נהרסו, ושדות ומטעים נחרבו. השלטון הרומי הפקיע קרקעות רבות שהיו בבעלות יהודים. משפחות רבות איבדו את מפרנסיהן בגלל ההרג וההעבדה, ועל האוכלוסייה שנותרה הוטלו מסים כבדים.
בתחום הדמוגרפי: במרד נהרגו יהודים רבים מאוד. ההיסטוריון הרומי קסיוס דיו מספר על מאות אלפי הרוגים ועל חורבן מאות כפרים, אף שהמספרים שלו נחשבים להערכה. רבים מן השבויים נמכרו לעבדות בשווקי העבדים. יהודה כמעט התרוקנה מתושביה היהודים, ונוכרים התיישבו באזורים שהיו מיושבים קודם לכן ביהודים. חלק ניכר מן האוכלוסייה היהודית שנותרה עבר לגליל, שנפגע פחות במרד.
בתחום המדיני: ירושלים הפכה לעיר אלילית בשם איליה קפיטולינה, ועל היהודים נאסר להיכנס אליה. שמה של הפרובינקיה שונה מיהודה לסוריה־פלשתינה, כדי למחוק את הזיקה בין היהודים לארץ. כישלון המרד גרם לכך שהיהודים השלימו בפועל עם החיים תחת שלטון זר, ושאיפת העצמאות המדינית נדחתה לעתיד המשיחי.

ההשפעה של שתיים מן התוצאות על המשך הקיום היהודי בארץ־ישראל:
השפעת התוצאה הדמוגרפית: בעקבות ההרג, המכירה לעבדות וההגירה, היהודים הפכו בהדרגה למיעוט בארץ־ישראל. יהודה, שהייתה לב היישוב היהודי, התרוקנה, ומרכז החיים היהודיים עבר לגליל – לשם עברו גם מוסדות ההנהגה של החכמים (אושא, ואחר כך בית שערים, ציפורי וטבריה). עם הזמן ירדה מרכזיותה של ארץ־ישראל בעולם היהודי, ועלה כוחו של המרכז היהודי בבבל.
השפעת התוצאה המדינית: הפיכת ירושלים לעיר אלילית שהיהודים מנועים מלהיכנס אליה ניתקה את העם מן המרכז הדתי והלאומי שלו, ושינוי שם הפרובינקיה לסוריה־פלשתינה נועד להחליש את הזיקה ההיסטורית בין היהודים לארץ־ישראל. הקיום היהודי בארץ נמשך, אבל בלי ירושלים, בלי עצמאות ובלי תקווה קרובה לחידושה, ולכן התמקד בבניית חיי הקהילה, בלימוד התורה ובהנהגת החכמים.
לסיכום, מרד בר כוכבא היה נקודת מפנה: מכאן ואילך הלך היישוב היהודי בארץ־ישראל והצטמצם, ומרכז הכובד של העם היהודי עבר בהדרגה אל הגולה.

למה זה מקבל ניקוד מלא: לכל אחד משלושת התחומים מוצגת לפחות תוצאה אחת מדויקת; נבחרו שתיים מן התוצאות, וכל השפעה מוסברת וקשורה ישירות לקיום היהודי בארץ־ישראל. מקובל גם: השפעת התוצאה הכלכלית – ערעור הבסיס הכלכלי לקיום היהודי בארץ־ישראל, שהביא יהודים רבים לעזוב את הארץ לבבל ולחצי האי ערב.

טעות נפוצה: להציג תוצאות בלי לשייך אותן לתחום הנכון (למשל לכתוב את שינוי השם תחת התחום הדמוגרפי), או להסביר את ההשפעה על העם היהודי בכלל ולא על הקיום היהודי בארץ־ישראל.